https://text.chabadpedia.com/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%95%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%A1+%D7%91%D7%90%D7%94%D7%9C+%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3 2026-05-10T17:52:20Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.40.3 https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4%D7%94&diff=13407 2025-06-29T15:41:54Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == סופו של חטא == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== רבה הישיש של קראקא, הגאון והצדיק רבי יצחק, לא נבהל מפני הנסיך ומפני פקודתו. בשלוה אך בהחלטיות השיב: בחפץ לב הייתי ממלא את רצונך בכל ענין, אך בענין זה קיימת סמכות עליונה יותר, אדון העולם כולו, שרצ...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == סופו של חטא ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> רבה הישיש של קראקא, הגאון והצדיק רבי יצחק, לא נבהל מפני הנסיך ומפני פקודתו. בשלוה אך בהחלטיות השיב: בחפץ לב הייתי ממלא את רצונך בכל ענין, אך בענין זה קיימת סמכות עליונה יותר, אדון העולם כולו, שרצונו הוא הקובע. התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה, ולעולם לא אתן ידי לדבר המנוגד לתורה.<br /> <br /> הנסיך התמלא זעם וקרא: &quot;אני עומד על דעתי שעליך לערוך את נישואי זליגמן והגרושה, ונראה רצון מי יקום&quot;.<br /> <br /> עברו ימים, והרב עמד בסירובו. ביום בהיר אחד הופיעו חיילים מזויינים בבית הרב כשבידם הפקודה להביאו בחוזק יד אל ככר השוק שבמרכז העיר, כדי שיערוך שם חופה וקידושין לזיגמונד זליגמן ובחירת לבו.<br /> <br /> בככר, תחת כפת השמים, המתינו לרב, זליגמן והגרושה וקרוביה יחד עם קהל גדול של נאספים, יהודים ולהבדיל לא־יהודים, שציפו בסקרנות לראות איך יפול דבר.<br /> <br /> כשהגיע הרב הישיש למקום, מובל על־ידי החיילים, פנה אל זליגמן והגרושה ואל הקרובים בהודעה חד־משמעית כי לא יעבור על ציווי התורה גם אם הדבר יעלה לו בחייו. הוא ביקש מהם בתחנונים לוותר על רצונם, שכן אז ודאי יסוג הנסיך מפקודתו. &quot;האחריות לתוצאות עקשנותכם תפול עליכם, והנני מזהיר אתכם כי תשנו דעתכם בעוד מועד&quot; – סיים הרב.<br /> <br /> זליגמן והגרושה המשיכו לעמוד במריים.<br /> <br /> בראותו שאינו מצליח לשכנע אותם, קרא הרב בקול:<br /> <br /> &quot;רבונו של עולם! רוצים לאלצני לעבור על מצוותך. אנא, ה', קדש ת שמך בעולם, תן תקוה טובה ופתחון פה לדורשיך ולשומרי מצוותיך. השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, ונטה חסדך למאמינים בך וחשוף זרוע קדשך כלפי הניצבים נגדך בעזות מצח!&quot;.<br /> <br /> שוב פנה רבי יצחק אל החוטאים בנסיון לשכנעם לחזור בתשובה. הללו השיבו בדברי חוצפה ופגיעה בכבודו של הרב.<br /> <br /> הרב הישיש פרץ בבכי, ובדבקות גדולה לחש תפלה:<br /> <br /> &quot;ענני ה' ענני, עשה למען שמך הקדוש, הגדול והנורא!”.<br /> <br /> אך כילה הרב את תפלתו וזעקת אימים פלחה את האויר. האדמה נבקעה לפתע ופצתה את פיה. כהרף עין נבלעו החתן והכלה בתהום הפעורה. כעבור זמן מה נסגרה התהום והאדמה היתה כפי שהיתה מקודם כאילו לא אירע דבר.<br /> <br /> הקהל הגדול שנכח במקום והיה עד למתרחש הוכה בהלם. פחד תקף את כולם. החיילים הנדהמים ניסו בחרבותיהם לחפור באדמה, אך מיד ויתרו על כך והשאירו את החרבות תקועות במקום שבו אירע האסון המיסתורי.<br /> <br /> המאורע המפחיד התפרסם מיד בכל העיר, ומכל עבר החלו לנהור אנשים מכל הגילים כדי לראות בנעשה. המון גועש מילא את ככר השוק. מיד הגיע למקום גם הנסיך שבתדהמה הודה בכוחו האלוקי של הרב הישיש שהיה מוכן למסור נפשו כדי שלא לעבור על ציווי התורה.<br /> <br /> הנסיך שלח מיד אנשים אל הבישוף, כדי לשמוע מה בפיו. הוא פחד שמא ייענש גם הוא על שניסה להכריח את הרב לסייע לחוטאים.<br /> <br /> השליחים חזרו מן הבישוף בידיעה כי הבישוף נתקף בשגעון, ברגע שהגיעה אליו הידיעה על מה שהתרחש בככר השוק.<br /> <br /> מיד החליט הנסיך לנסוע אל הרב, שחזר בינתיים לביתו, ולבקש סליחתו על שפגע בכבודו ועל שהתייחס בקלות ראש ליהדות ולתורת משה. הנסיך הודיע לרב כי הוא מוכן לקבל עליו כל מעשה לכפרה.<br /> <br /> הרב השיב כי אין לו על מה לבקש סליחה, כיוון שעשה זאת בשגגה, מאחר שחונך על ברכי דת אחרת. עם זאת ביקש הרב מהנסיך להורות לגדור את השטח בשוק, שבו נבלעו בני הזוג, בגדר אבנים רחבה, כדי שהכהנים לא ייכשלו בהליכה על הקברים. הנסיך הבטיח זאת מיד, ותוך זמן קצר נבנתה הגדר.<br /> <br /> כראש קהלת קראקא שימש אותה עת ר' ישראל איסרליש, שנודע בעשרו ובמתן הצדקה שלו. בנו היה העילוי רבי משה, מי שהתפרסם מאוחר יותר בכינוי הרמ&quot;א.<br /> <br /> כאשר מהר&quot;ל ומהרש&quot;ל הגיעו לקראקא כדי ללמוד תורה, היה הרמ&quot;א בן שמונה עשרה שנה. הוא היה חתנו של הגאון רבי שלום שכנא מלובלין.<br /> <br /> אביו, ראש הקהלה, בנה עבורו בית־מדרש, שבו ישב העילוי הצעיר על התורה ועל העבודה. מובן שבהיותו בנו של עשיר גדול לא חסר לו דבר. שני העילויים האורחים, מהר&quot;ל ומהרש&quot;ל, למדו יחד עם הרמ&quot;א משך שלוש שנים. כעבור שלוש שנים עזב מהרש&quot;ל את קראקא ומהר&quot;ל ישב ולמד עם הרמ&quot;א עוד שנתיים ימים.<br /> <br /> בשנת ש&quot;ג פרצה מלחמה בבוהמיה. שליט פראג קיים מלחמה עם שליטים אחרים. המהר&quot;ל שב לפראג.<br /> <br /> כיון שהמחותן, אבי המשודכת, העני. פתחה פערל, הכלה, חנות שממנה פירנסה את משפחתה ואת הוריה.<br /> <br /> שתים־עשרה שנה עברו מאז נסע מהר&quot;ל למרחקים כדי ללמוד תורה. במשך הזמן התפתחה פערל ברוחניות ובגשמיות. לא זו בלבד שכילכלה את הוריה אלא שאף השתלמה במדה נרחבת בלימודי הקודש, והיתה מסוגלת לשוחח בדברי תורה עם החתן בהצלחה רבה.<br /> <br /> מהר&quot;ל היה אז בן שלושים ושתים שנה. ונישואיהם התקיימו מיד. גם אחרי החתונה המשיכה פערל לנהל חנותה, שממנה פירנסה עתה גם את ביתה שלה.<br /> <br /> למרות שהפרנסה הספיקה בקושי כדי מחיית שתי המשפחות לא הפריע הדבר למהר&quot;ל ולאשתו. מהר&quot;ל המשיך לעסוק בתורה בשקידה רבה, ואילו פערל ניהלה את החנות ובזמנה הפנוי המשיכה להשתלם בלימודיה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4%D7%93&diff=13406 2025-06-29T15:33:29Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הכהן והגרושה == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== כאשר נפטר הגאון רבי יצחק קלובר, בשנת רצ&quot;ח, החליטו תלמידיו, מהר&quot;ל וחברו רבי שלמה לוריא ועוד תלמידים, לעזוב את פוזנא ולעבור לקראקא. שהיתה אז מקום תורה. חמש שנים שהה מהר&quot;ל בקראקא. שלוש שנים למד עם...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == הכהן והגרושה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> כאשר נפטר הגאון רבי יצחק קלובר, בשנת רצ&quot;ח, החליטו תלמידיו, מהר&quot;ל וחברו רבי שלמה לוריא ועוד תלמידים, לעזוב את פוזנא ולעבור לקראקא. שהיתה אז מקום תורה. חמש שנים שהה מהר&quot;ל בקראקא. שלוש שנים למד עם חברו רבי משה בר' ישראל איסרליש, מי שנודע מאוחר יותר כהרמ&quot;א.<br /> <br /> המהר&quot;ל היה בשנותיו המאוחרות מדבר בהתפעלות רבה על קראקא. הוא היה אומר כי מעולם לא ראה קהלה שתהיה מבורכת בהוקרת וחיבת תלמידי חכמים כקראקא.<br /> <br /> קצבים, שואבי מים וחוטבי עצים היו לומדי תורה מופלגים, היחסים בין איש לרעהו היו מיוחדים במינם. קראקא היתה סמל לעיר של תורה ומדות טובות. למדו שם הן נגלה והן נסתר.<br /> <br /> בככר השוק בקראקא היה שטח אדמה, בקוטר שלושים אמות, מגודר בחומת אבנים. בתקופה הנידונה רווחה הדעה כי החומה היא בת 160 שנה. סופר כי השטח גודר משום שפעם נבקעה האדמה שם ובלעה גבר ואשה לעיני אנשים רבים.<br /> <br /> מעשה הפלא שהיה – כך היה:<br /> <br /> בשנת ה' אלפים קכ&quot;ג כיהן כרבה של קראקא הגאון רבי יצחק, שנמנה על מגורשי אשכנז בגירוש שנגזר באותה תקופה על היהודים במדינה זו. העיר קראקא השתייכה אז לאחד מנסיכי פולין. מנהל אחוזותיו של הנסיך היה יהודי מגרמניה, שהיה כהן, בשם שלמה זליגמן, אדם קל דעת ובעל עבירה. הוא שינה בהמשך הזמן את שמו משלמה לזיגמונד. הדברים הגיעו לידי כך שהיה מחלל שבת, אוכל טריפות ועושה כל דבר אסור.<br /> <br /> חוטא זה החליט לקחת לאשה יהודיה גרושה בקראקא. למרות שכהן אסור לשאת גרושה בא שלמה־זיגמונד אל רבי יצחק רבה של קראקא, ודרש ממנו לסדר חופה וקידושין לו ולגרושה.<br /> <br /> מובן שהרב סירב, וניסה להסביר לו ולשכנעו להימנע מכך. זליגמן השיב בעזות כי הוא מוכן לוותר על הכהונה שלו כדי להתחתן עם האשה, בהמשך הדברים אף אמר כי אם הרב לא יערוך להם חופה וקידושין יסעו לעיר אחרת ושם יתחתנו.<br /> <br /> הרב הזמין אליו את האשה ואת קרובי משפחתה, שהיו מנכבדי העיר, והתרה בהם כי אם תיעשה הנבלה בישראל יטיל חרם על החוטאים.<br /> <br /> קרוביה של הגרושה, שקיימו יחסי מסחר עם זליגמן, היו דווקא מעוניינים בנישואין אלה וניסו להשפיע על הרב שימצא &quot;היתר&quot; לכך. הרב עמד על דעתו ואף ציוה להכריז בבית־הכנסת כי קיים איסור חמור על נישואין אלה, תוך אזהרה שבני הזוג לא יעיזו לעבור על כך. כששמע זליגמן על כך זעם זעם רב ובראותו עצמו בעל כוח הודיע בתקיפות כי הוא יעשה את שלו.<br /> <br /> מחלוקת גדולה פרצה בקהלת קראקא. יראי ה', ובמיוחד לומדי התורה, דיברו בגנות הפירצה, ואילו קרובי הגרושה ומחפשי &quot;היתרים&quot; למיניהם הצדיקו את זליגמן, ודאי תוך תקוה שיבואו על שכרם.<br /> <br /> זליגמן לא ויתר. בהיותו נכבד בעיני הנסיך שלו השתייכו האחוזות אותן ניהל פנה אליו וסיפר לו את המאורע. הוא הסיתו נגד הרב אשר מסיבות &quot;פנטיות&quot; מתעקש על רצונו שלא לבצע דבר &quot;פעוט&quot; זה של עריכת חופה וקידושין בינו לבין הגרושה.<br /> <br /> הנסיך הזמין אליו את הרב, כשהוא מזמין גם את הבישוף הנוצרי לפגישה זו. הרב־הישיש בא אל הנסיך בליווי אחד מראשי קהלת קראקא.<br /> <br /> הנסיך פתח בשאלה מדוע מונע הרב מבני זוג, ששוררת ביניהם אהבה, להינשא. הרב הסביר לו כי אין הדבר תלוי ברצונו, שכן התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה.<br /> <br /> הנסיך פנה אל הבישוף ושאלו אם אמנם נכון הדבר. הבישוף, שהיה שונא ישראל, השיב שאמנם בתורת משה מופיע איסור זה, אך חכמי התלמוד התירו דברים רבים מן התורה, ועל פי הדת היהודית נתונה הסמכות לרבנים לשנות לאיסור או להתיר דברים הכתובים בתורה.<br /> <br /> הרב, רבי יצחק, הכחיש את הקביעה של הבישוף. הוא הסביר לנסיך כי בצד התורה שבכתב שהקב&quot;ה נתן למשה בסיני, נתן לו בד בבד תורה שבעל־פה המכילה הסברים ופירושים והוראות לתורה שבכתב, ואלה עברו מדור לדור מאות רבות בשנים עד שחכמי המשנה והתלמוד רשמו את הדברים. &quot;התורה שבכתב והתורה שבעל־פה אינם דברים שונים ונפרדים, כי אם משלימים זה את זה&quot; – הסביר הרב.<br /> <br /> הבישוף נפנה עתה להציג לרב שאלות וקושיות בנימה של זלזול ולעג, בכוונה להכניס את הרב במבוכה, ולהעמידו באור מגוחך בעיני הנסיך. ברם, הרב היה בקי דיו הן בספרות התלמודית והן בדרכם של שונאי ישראל בכל הדורות בשאלותיהם ו&quot;קושיותיהם&quot;. הוא ידע את תוכן הויכוחים שנאלצו בשעתם חכמי ישראל לנהל עם גדולי הנוצרים, דוגמת ויכוח הרמב&quot;ן. הרב לא איבד, איפוא, עשתונותיו. את תשובותיו השמיע במתינות ובשפה ברורה. השיחה עם הנסיך התנהלה באמצעות מתורגמן, כיוון שהרב לא ידע את שפת המדינה, אך תוכן תשובותיו של הרב, מלאות החכמה, הרשים מאד את הנסיך.<br /> <br /> הבישוף רתח מזעם לשמע תשובות הרב, במיוחד לאחר שחש כי הרב מרשים את הנסיך בידיעותיו ובחכמתו. הוא החל, איפוא, להשמיע דברי חירוף וגידוף על חשבון הרב, והיהודים בכלל.<br /> <br /> הרב שמר על שלוותו, למרות שבעומק לבו הכאיבו לו הדברים. הוא העיר לבישוף כי עליו להתייחס בדרך־ארץ כלפי היהדות, שכן אין אדם יורק בבאר שממנו שתה. סוף־סוף הנצרות ומחוללה באים מן היהדות.<br /> <br /> הבישוף יצא מכליו, והחל לצרוח על כך שהרב פגע במייסד הנצרות. תוך כדי כך קרא: &quot;וכי מי היה משה שלכם?&quot;.<br /> <br /> &quot;משה רבינו&quot; – השיב הרב רגוע – &quot;נולד, ככל בשר ודם, לאביו עמרם ולאמו יוכבד, ביום ז' אדר, ב' אלפים ושס&quot;ח שנה לבריאת העולם, ונסתלק, כעבור מאה ועשרים שנה, ביום ז' אדר שנת ב' אלפים ותפ&quot;ח לבריאת העולם&quot;.<br /> <br /> &quot;לפלא רב כוח זכרונך, המגיע כדי זכירת התאריכים המדוייקים של לידת ופטירת משה&quot; – לעג הבישוף. <br /> <br /> – &quot;אין הדבר נובע מכוח זכרוני, כי אם ממסורת הבאה בעמנו מדור לדור&quot; – השיב הרב.<br /> <br /> הבישוף הפנה שוב את הדיון למהות הנצרות ומחוללה, אך הרב השיב לו תשובות מוחצות, בהסתמכו גם על מקורות נוצריים, מהם הוכיח כי אלוקי ישראל הוא א־ל יחיד לכל העולם. הבישוף נוכח לדעת כי ידיעותיו של הרב, אפילו במקורות נוצריים, עולות על ידיעותיו שלו, המנהיג הנוצרי.<br /> <br /> כאן התערב הנסיך, שראה מחובתו למנוע את הרושם שהכומר הנוצרי נוצח בויכוחו עם הרב. בקול של מפקד פנה אל הרב ואמר: &quot;אף אם התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה, הרי מאחר שזליגמן מוותר על הכהונה, מצוה אני עליך לערוך חופה וקידושין לבני הזוג ולהניח להם לחיות חייהם במנוחה&quot;.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4%D7%92&diff=13363 2025-06-22T18:59:58Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == מהר&quot;ל מפראג == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== לאחר המעשה המופלא של גירוש הרוחות הרעות נשאר רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, עוד שבוע ימים בפוזנא. הכל, אנשים ונשים וטף, מעריצים וגם מתנגדים לשעבר, נהרו לבקש את ברכתו. בין החולים שנתרפאו על ידו היו...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == מהר&quot;ל מפראג ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> לאחר המעשה המופלא של גירוש הרוחות הרעות נשאר רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, עוד שבוע ימים בפוזנא. הכל, אנשים ונשים וטף, מעריצים וגם מתנגדים לשעבר, נהרו לבקש את ברכתו.<br /> <br /> בין החולים שנתרפאו על ידו היו גם אותו סוחר ומנשה, בנו של ר' שלמה משה, שנפגעו מפחד הרוחות הרעות.<br /> <br /> ר' ברוך בטלן, מנהיגה של קבוצת חסידי הבעל שם בפוזנא, בא, כמובן, גם הוא לקבל את ברכת רבי יואל, כשהוא לוקח אתו את רחל ובנימין, שני ילדיו שנשארו בחיים מתוך תשעה.<br /> <br /> רחל סיפרה מאוחר יותר לבתה דבורה לאה כי כל מה שזכור לה מביקורה אצל רבי יואל, הוא כי אביה ביקש ממנו ברכה ששני ילדיו אלה יאריכו ימים, והבעל־שם אכן בירך אותם בכך. האב והאם היו ברקיע השביעי. הזקנה המופלגה שלה זכו אמנם רחל ובנימין הוכיחה שברכת רבי יואל נתקיימה.<br /> <br /> בספרה על כך לבתה הסבירה לה רחל את ההבדל שהיה בין ההולכים בדרך המקובלים לבין המתנגדים בשטח חינוך הבנות.<br /> <br /> תלמידיו של רבי יואל בעל־שם, ושאר המקובלים, סברו כי יש גם ללמד את הבנות תורה, בהתאם לצרכיהן ויכלתן.<br /> <br /> כתלמיד מסור של הבעל־שם מזאמושטש לימד ר' ברוך בטלן את רחל בתו, והיא הפכה למלומדת. ר' ברוך עצמו לימד אותה מהיותה בגיל חמש. בהגיעה לגיל חמש־עשרה השכילה ללמוד ענינים בתורה שבעל־פה. היא המשיכה ללמוד עד ששודכה לר' שניאור זלמן.<br /> <br /> ר' שניאור זלמן נמנה דווקא על המתנגדים למקובלים. ודעתו היתה שאסור ללמד תורה לבנות. כך נוצר המצב שרחל האם היתה מלומדת ואילו הבת, דבורה לאה, נשארה חסרת השכלה.<br /> <br /> לאחר ששמעה דבורה לאה את הסבריה של אמה, החלה להתעניין יותר ויותר במקור מחצבתה, הן מצד אמה והן מצד אביה.<br /> <br /> התברר לה כי מוצאו של ר' ברוך, אבי אמה, היה ממגורשי ספרד ופורטוגל. אצל מגורשים אלה היתה תורת הקבלה חלק בלתי נפרד מלימודם הקבוע. ר' ברוך חונך, איפוא, ברוח הקבלה.<br /> <br /> מוצאה של אמה של רחל היה ממשפחה ידועה בפוזנא, שהתייחסה אל הגאון הגדול רבי שלמה לוריא, מהרש&quot;ל, שהיה ידוע כמקובל.<br /> <br /> ר' שניאור זלמן, בעלה של רחל ואביה של דבורה לאה, היה חוטר מגזע מהר&quot;ל מפראג. אביו של ר' שניאור זלמן, ר' משה, היה דור רביעי לרבי יהודה ליווא, הוא מהר&quot;ל.<br /> <br /> מהר&quot;ל נולד בשנת רע&quot;ב. אביו היה הגאון רבי בצלאל, דור חמישי לגאון רבי יהודה ליווא מוורמייזא, שנפטר בשנת ה' אלפים כ', ועל מצבתו נכתב כי מוצאו היה מדוד המלך.<br /> <br /> רחל סיפרה לדבורה לאה בתה דברים רבים, על מהר&quot;ל מפראג, שעברו מדור לדור. בגיל שבע כבר התפלפל בהלכה עם גאונים מפורסמים שהיו באים לבית אביו רבי בצלאל ולבית סבו רבי חיים.<br /> <br /> רבי בצלאל היה יהודי עני. משום כך רצה לשדך את בניו בהיותם צעירים ביותר. מלבד מהר&quot;ל היו לו עוד שלושה בנים: רבי חיים, רבי סיני ורבי שמשון.<br /> <br /> האב חיפש לבניו שידוכים עם משפחות בעלות אמצעים, שהיה עליהן להתחייב לשלוח את החתנים לישיבות על חשבונן עוד לפני הנישואין, ואחרי הנישואין להחזיקם סמוך לשולחנן כדי שיוכלו להמשיך וללמוד תורה.<br /> <br /> כך אירע שבהיותו בגיל עשר שודך מהר&quot;ל עם בתו של הלמדן העשיר ר' שמואל בר' יעקב רייך מפראג, שהיה &quot;מקורב למלכות&quot;, ועל־ידי שתדלנותו נעזרו אלפי יהודים.<br /> <br /> אותה עת התפרסמה לתהלה הישיבה בפרמישלא. בראש ישיבה זו עמד הגאון המפורסם רבי יעקב פולק, שהיה תלמידו וממשיך דרכו של רבי יעקב מרגלית מנירנברג.<br /> <br /> לרבי יעקב פולק היתה שיטה מקורית ועצמאית בלימוד התורה. הוא עיצב והביא לידי שלימות את דרך הפלפול. כל סוגיא בגמרא הפריד וחילק לעניניה, בכל ענין מענינים אלה דיקדק וחילק לפי הסברות השונות, וכל סברה בירר וליבן עד לדרגת שיא.<br /> <br /> לישיבתו יצא שם טוב, ומכל מקום נהרו אליה תלמידים, אך ראש הישיבה, רבי יעקב, הקפיד מאד בקבלת תלמידים. הוא רצה שבישיבתו יהיו רק טובי ומצוייני התלמידים ובעלי המוחות החריפים ביןתר. לפיכך היה בוחר לישיבתו רק אחד מתוך עשרים או עשרים וחמשה תלמידים שביקשו להתקבל בה.<br /> <br /> לישיבה זו נשלח מהר&quot;ל על־ידי חותנו לעתיד, בהיותו בגיל שתים־עשרה שנה, והוא נתקבל בה מיד. הוא נשאר בישיבה ארבע שנים תמימות כשהוא לומד מתוך רוב התמדה ושקידה.<br /> <br /> לפי מסורת במשפחה היה רבי יעקב אומר על תלמידו זה, שיתכן שהיה הצעיר ביותר בישיבה, כי הוא מהווה את הנקודה השלישית מבין שלוש הנקודות שמהן הרכיב, בעזרת ה', &quot;סגול&quot; בכרם בית ישראל. הוא התכוון בכך לשלושה תלמידים: רבי מאיר קצנלנבוגן, מהר&quot;ם מפדובא, רבי שלום שכנא מלובלין ומהר&quot;ל מפראג, שמתוך אלפי תלמידים התפאר במיוחד בהם.<br /> <br /> מאוחר יותר היה מהר&quot;ל אומר כי בישיבת רבו רבי יעקב בפרמישלא למד לא רק לסלול דרך באמצעות הסברות המובחרות והעדינות ביותר, כי אם גם לבנות ארמון בן שלוש קומות.<br /> <br /> בשנת רפ&quot;ח עזב רבי יעקב את פרמישלא ונתמנה כרב בפראג. מהר&quot;ל הצעיר יצא לערוך גלות.<br /> <br /> הוא נדד בגלות משך שנתיים, וחזר לפראג, באותה עת נסע רבי יעקב מפראג, מקום כהונתו, ללובלין, כדי לבקר את הישיבה שהקים שם תלמידו רבי שלום שכנא, בלובלין חלה רבי יעקב ונפטר בזקנה מופלגה.<br /> <br /> ה&quot;מחותן&quot;, ר' שמואל רייך, הביע רצונו שייערכו מיד הנישואין בין מהר&quot;ל לבין בתו, פערל, ולאחר הנישואין יוכל מהר&quot;ל לנסוע ללמוד בישיבה שיבחר בה. ברם, מהר&quot;ל סבר כי הכלה, שהיתה אז בת ארבע־עשרה שנים, צעירה מדי מכדי להינשא. הוא ביקש, איפוא, שישלחו אותו לישיבה למשך ארבע־חמש שנים נוספות, שרק לאחריהן יינשאו ואז יהיה סמוך לשולחן חותנו.<br /> <br /> הכלה, פערל, הצטיינה בכשרונותיה וידיעותיה. כשהשתדכה עם מהר&quot;ל היתה בת שש שנים בלבד, ובידעה כבר אז כי החתן שלה הוא למדן גדול ובעל כשרונות גאוניים, החליטה ללמוד ולהשתלם כדי שהחתן לא יתבייש בה. היא החלה אז ללמוד בכוחות עצמה בסתר, וכך השתלמה משך כל השנים. כשחזר מהר&quot;ל לפראג, כאמור, נפגשה אתו וסיפרה לו על הצלחתה בלימודים, ומהר&quot;ל נהנה מאד מכך.<br /> <br /> בטרם נסע מהר&quot;ל שוב לישיבה, למשך ארבע־חמש שנים נוספות, קבע לכלה שלו סדר לימודים מיוחד, וקיבל ממנה הבטחה להמשיך ללמוד באותה שקידה כמקודם.<br /> <br /> במשך השנתיים שמהר&quot;ל ערך נידודי גלותו נפגש בדרכו עם גאונים גדולים. הוא עצמו הצניע את גדלותו, אך בכל מקום בואו השתדל לשמוע דברי תורה מפי גדולי התורה שפגש, ורשם אותם לעצמו.<br /> <br /> בדרך שמע אז כי בפוזנא נמצא גאון גדול בשם רבי יצחק קלובר שהגיע לשם מוורמייזא. לפי השמועה היתה לו שיטת לימודים מיוחדת על פי דרכם של גאוני אשכנז וצרפת. עתה החליט ללמוד את השנים הנוספות אצל גאון זה. כשהגיע לפוזנא נפגש עם נכדו של רבי יצחק, רבי שלמה ברי יחיאל לוריא מבריסק, שהיה אז בן שבע־עשרה שנה, כלומר – צעיר בשנתיים ממהר&quot;ל. שני אלה היו לחברים שלמדו יחד תורה מפי רבי יצחק, סבו של רבי שלמה.<br /> <br /> רבי יצחק היה אז זקן מופלג. אך על שני תלמידים אלה אמר כי הוא יכול להמליץ בפה מלא את מאמר חז&quot;ל שלפיו למד הרבה מרבותיו אך יותר מזה מתלמידיו.<br /> <br /> כן חלפו ארבע השנים הנוספות שבהן ביקש מהר&quot;ל ללמוד בישיבה. ברם, הוא לא רצה עדיין לחזור לפראג כדי להינשא, פשוט: הוא לא היה מסוגל להינתק מרבו וחברו. הוא כתב, איפוא, מכתב ל&quot;מחותן&quot; ולכלה, ובו ביקש רשות להשאר עוד שלוש שנים בפוזנא. הרשות ניתנה לו.<br /> <br /> במשך אותן שלוש שנים שבהן שהה מהר&quot;ל בפוזנא התרושש אבי הכלה. הוא נאלץ למכור את כל רכושו כדי לסלק את חובותיו, והוא נשאר בעירום ובחוסר כל.<br /> <br /> הוא הודיע, איפוא, למיועד להיות חתנו, מהר&quot;ל, בפוזנא, את אשר אירע לו, וכן שאינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו, הן בנוגע לסיפוק המזונות והן באשר לשאר התחומים. הוא הודיע לו, איפוא, כי מצדו רשאי מהר&quot;ל לנתק את קשר השידוכין עם בתו ולחפש לו שידוך אחר.<br /> <br /> מהר&quot;ל השיב במכתב עידוד, והודיע כי רק אם הכלה אינה מעוניינת להמתין עליו היא יכולה לנתק את הקשר אך לא מבחינתו שלו, של מהר&quot;ל. על־כל־פנים לדידו אין הבדל אם אבי הכלה הוא עני או עשיר. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%97%D7%91%22%D7%93%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98:%D7%9E%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_1&diff=13253 2025-06-18T10:58:27Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ארכיון מפעיל מערכת/בחירות}}<br /> *תאריך תחילת ההצבעה: 10:00 רביעי כ&quot;ב סיון תשפ&quot;ה.<br /> *תאריך סיום ההצבעה: 10:00 כ&quot;ט סיון תשפ&quot;ה.<br /> '''ניתן להגיש מועמדות עד אז.'''<br /> <br /> ===הצבעה===<br /> ההצבעה תימשך במשך כשבוע החל מרגע סיום הדיון.<br /> <br /> כל משתמש יחתום תחת שם המפעיל אותו הוא בוחר באופן הזה: &lt;br /&gt;&lt;code&gt;&lt;nowiki&gt;#(כאן ניתן לרשום סיבה)~~~~&lt;/nowiki&gt;&lt;/code&gt;&lt;br /&gt;. מומלץ להוסיף את א' מהתבניות הבאות: {{בעד}}, {{בעד חזק}}, {{נגד}}, {{נגד חזק}}.<br /> <br /> כדי שהמפעיל יבחר הוא יצטרך לקבל לפחות 75% מקולות המצביעים, אם כל המועמדים יקבלו מעל 75% כולם יכנסו (אם יותר מ-3 קיבלו מעל 75% יכנסו שלושת המועמדים עם אחוז ההצבעה הגבוה ביותר). לדוגמה: אם מועמד אחד יבחר על ידי 100% מהקולות, השני על ידי 80% מהקולות והשלישי על ידי 70% רק שני הראשונים יכנסו.<br /> <br /> ===מועמדים===<br /> בכדי להיכלל ברשימת המועמדים לתפקיד, על המשתמש להציע את עצמו בפסקת הדיונים או לרשום את עצמו כמועמד. משתמש יכול להציע משתמש אחר כמועמד, ובלבד שקיבל קודם לכן את רשותו בכתב בדף השיחה של המועמד.<br /> <br /> (נא לא למחוק שורה זו, ולא את פסקת הדוגמה, עד לסגירת הרשימה, אלא להוסיף כאן שמות לפי הטופס הבא)<br /> <br /> ====מועמד לדוגמה====<br /> * שם משתמש: {{תב|משתמש|שם המשתמש}}<br /> * התחלת הפעילות:<br /> * כמה מילים: (לא חובה)<br /> <br /> ===מועמד 1===<br /> * {{משתמש|ש. א.}}<br /> * תחילת הפעילות: כ&quot;ח סיון ה'תשפ&quot;ד.<br /> * כמה מילים: אני ממליץ לצפות בעבודה הרבה שלי ב[[משתמש:ש. א.|דף המשתמש שלי]]. זכיתי לנהל את האתר כמעט באופן מלא מעל שנה. אשמח שתתנו לי להמשיך ולפתח את המאגר המדהים הזה.<br /> *{{בעד חזק}} [[משתמש:תמים של הרבי|תמים של הרבי]] ([[שיחת משתמש:תמים של הרבי|שיחה]]) 22:19, 17 ביוני 2025 (IDT)<br /> *{{בעד חזק}} [[משתמש:וימאס באהל יוסף|וימאס באהל יוסף]] ([[שיחת משתמש:וימאס באהל יוסף|שיחה]]) 13:58, 18 ביוני 2025 (IDT)<br /> <br /> ===מועמד 2===<br /> * {{משתמש|מ. רובין}}<br /> * תחילת פעילות: י&quot;ח בתשרי ה'תשפ&quot;ה.<br /> *{{בעד חזק}} משתמש בהחלט פעיל מאוד שמנסה כל הזמן לקדם את האתר אני חושב שביחד נצליח לעשות דברים גדולים מאוד באתר. בהצלחה! [[משתמש:חב&amp;#34;ד בדרך לגאולה|חב&amp;#34;ד בדרך לגאולה]] ([[שיחת משתמש:חב&amp;#34;ד בדרך לגאולה|שיחה]]) 22:16, 17 ביוני 2025 (IDT)<br /> *{{בעד חזק}} [[משתמש:תמים של הרבי|תמים של הרבי]] ([[שיחת משתמש:תמים של הרבי|שיחה]]) 22:18, 17 ביוני 2025 (IDT)<br /> *{{בעד חזק}} בברכה, [[משתמש:נסיעה לרבי|נסיעה לרבי]] - [[שיחת משתמש:נסיעה לרבי|שיחה]] 08:28, 18 ביוני 2025 (IDT)<br /> *{{בעד חזק}} [[משתמש:וימאס באהל יוסף|וימאס באהל יוסף]] ([[שיחת משתמש:וימאס באהל יוסף|שיחה]]) 13:58, 18 ביוני 2025 (IDT)<br /> ===מעומד 3===</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4%D7%91&diff=13033 2025-06-16T11:49:14Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == &quot;דין תורה&quot; מעניין == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== ההתנגדות המרה מצד ה&quot;מתנגדים&quot; להבאתו של רבי יואל בעל־שם מזאמושטש לפוזנא, כדי שירחיק את הרוחות הרעות ממרתף ביתו של הצורף, השפיעה אפילו על ר&#039; ברוך בטלן ושאר מעריצי הבעל־שם שהיו מעוניינים בב...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == &quot;דין תורה&quot; מעניין ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> ההתנגדות המרה מצד ה&quot;מתנגדים&quot; להבאתו של רבי יואל בעל־שם מזאמושטש לפוזנא, כדי שירחיק את הרוחות הרעות ממרתף ביתו של הצורף, השפיעה אפילו על ר' ברוך בטלן ושאר מעריצי הבעל־שם שהיו מעוניינים בביקורו. הם פשוט פחדו כי עקב ההתנגדות הגדולה יביאו הדברים לידי פגיעה בכבודו של הבעל־שם. לשם מה, איפוא, להטריח את הצדיק ולהביאו לכאן?!<br /> <br /> עם שר' ברוך וחבריו היו עסוקים בהתלבטויותיהם התרחש מאורע שהסעיר את פוזנא כולה. אותו ר' שלמה משה, מנהיגם של המתנגדים, שנלחם בשצף קצף נגד התכנית להביא את רבי יואל בעל־שם ונגד האמונה כי הוא, הבעל־שם, היה זה שהביא בשעתו לגירוש הרוחות ובכוחו לעשות זאת שוב, היה סוחר בעורות, את סחורתו היה מחזיק במרתף ביתו של הצורף, אותו מרתף שבו השתכנו הרוחות הרעות לאחר שגורשו מן הבית עצמו.<br /> <br /> מזמן לזמן היה מגיע לעיר סוחר כדי לרכוש את העורות שאותם צבר ר' שלמה משה במשך הזמן. ר' שלמה משה שלח הפעם את בנו מנשה להוליך את הסוחר אל המרתף על־מנת שיבחר שם את העורות הדרושים לו.<br /> <br /> לפתע נפתחה דלת אחד התאים ובפתח נראה אדם זעיר, בעל גוף של תינוק, רגלים של עוף, ראש גדול כחמור, כנפיים של נשר, זנב של ארנבת ופרצוף שחור כפחם. הבריה המוזרה פתחה את פיה והושיטה לשון ארוכה, אדומה כדם, כשתוך כדי כך נחשפו שינים של סוס. היצור נהם כאריה והעוה פרצופו באופנים שונים ומשונים.<br /> <br /> פחד נורא נפל על הסוחר הזר ועל מנשה בנו של ר' שלמה משה. בצריחות איומות נסו שניהם החוצה ובהגיעם אל החצר נפלו בעלפון.<br /> <br /> במאמצים רבים עוררו אותם מעלפונם, כשלשם כך הקיזו מדמם והשתמשו בסגולות שונות. ברם, הסוחר נותר זמן רב נטול לשון ובעל פנים מעוותות, ואילו מנשה יצא מדעתו. הוא השמיע דברים בשגעון, הכה אנשים בפראות עד שפחדו לגשת אליו. בסופו של דבר נאלצו לכבול אותו בחבלים.<br /> <br /> במצב זה, הרי כאשר הועלה שוב הרעיון להביא את רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, לפוזנא, כדי לגרש את הרוחות הרעות, לא העיז ר' שלמה משה להתנגד לכך. גם שאר המתנגדים נאלמו.<br /> <br /> כשהגיע רבי יואל בעל־שם לפוזנא השתכן דוקא באותו בית שבו השתוללו הרוחות הרעות, בבית־המדרש ששימש קודם כדירתו של הצורף אביגדור טוביה. הוא החל לנהל חקירה ודרישה על הענין כולו.<br /> <br /> היה זה יום רביעי בשבוע כאשר הבעל־שם הזמין אליו את בית הדין של פוזנא, וביקש מן הדיינים לקבל על עצמם תענית כהכנה ל&quot;דין־תורה&quot;.<br /> <br /> השומעים עמדו משתאים: איזה &quot;דין תורה&quot; שייך לכאן? אך מיד הודיע הבעל־שם כי ה&quot;דין תורה&quot; יתקיים בינו, הבעל־שם עצמו, לבין הרוחות הרעות. מקומו נקבע באותו בית־מדרש.<br /> <br /> הדיינים שמעו בהשתוממות דרישה מוזרה זו, אך קיבלו על עצמם לבצע אותה. בתפלת המנחה קיבלו עליהם תענית, ולמחרת, ביום חמישי, לאחר התפלה, התיישבו הדיינים, מוכנים לשמיעת הטענות.<br /> <br /> הבעל־שם עמד וקרא אל המזיקים בהודיעו להם כי הוא מזמינם לדין־תורה. תוך כדי כך השביעם שלא יזיקו איש לא בבואם ולא בצאתם.<br /> <br /> הכל ציפו בנשימה עצורה. מיד עמדו הרוחות הרעות לפני בית־הדין.<br /> <br /> שוב עמד הבעל־שם, והכריז: רוחות רעות! הנני תובע אותכם לדין על כך שעברתם את התחום שקבע לכם הקב&quot;ה, ובאתם למקום מושבם של בני־אדם, מקום שבו אין לכם רשות להיות.<br /> <br /> המזיקים השמיעו קולות מוזרים, אך לא היתה אפשרות לשמוע דבר ברור.<br /> <br /> רבי יואל פנה אל ראש הדיינים וביקש ממנו לגזור בכוח התורה הקדושה ובכוח בית־דין שאחד הרוחות ידבר וכי ישמיע דבריו באופן ברור.<br /> <br /> ראש בית־הדין קם ממקומו וגזר את הגזירה האמורה. מיד נשמע קול ברור, כתשובה לטענת הבעל־שם. התשובה היתה כי חריגה זו מן התחום שנקבע להם נעשתה על־פי הוראת הממונה עליהם, אשמדאי.<br /> <br /> &quot;אך אשמדאי עצמו אין לו רשות לשלוח אתכם אל בין האנשים&quot; – השיב מיד הבעל־שם – &quot;ומקומכם הבלעדי הוא במדבריות השוממים&quot;.<br /> <br /> שוב נשמע קול מצד הרוחות: &quot;הרשות שניתנה לנו מבוססת על העובדה שלקחנו את נחלתנו שלנו, שכן אנו צאצאי הזוג בעל הבית, שנולדנו כתוצאה ממחשבותיו הרעות ומעשיו הרעים והחטאים של אביגדור טוביה, ומן הקללות שיצאו תמיד מפיה של שרה גיטל, ועל פי דין־תורה שייך הבית לנו&quot;.<br /> <br /> הבעל־שם השיב: אין הרוחות הרעות זכאים להיחשב כיורשים חוקיים של הצורף ואשתו, יהיה אשר יהיה האופן שבו באו לעולם. כשם שהמלאכים הטובים הנבראים ממעשיו הטובים של אדם אינם יורשיו, והם רק סניגוריו – כך מלאכי החבלה הנבראים מחטאיו של אדם הם רק קטיגוריו לאחר מאה ועשרים שנותיו, אך בשום אופן אינם יורשיו.<br /> <br /> נציגם של הרוחות לא ויתר. הוא הכריז: &quot;את המרתף לא נעזוב, משום שאשמדאי פקד עלינו להיות כאן ואנו נתונים למרותו בלבד. את הדירה למעלה עזבנו בגלל האור הגדול שבא לאחר שהובאו לשם ספרי התורה ונעשה שם בית־מדרש, אך מן המרתף לא נצא&quot;.<br /> <br /> בסיימו את ההכרזה החל לקרקר ולצווח, והדבר שימש כאילו אות לכנופיה כולה. על הרצפה ועל הכתלים נראו תולעים בצבעים שונים, ירוקים, אדומים ושחורים. צפרדעים החלו לזחול, ובאויר ומסביב הופיעו מקקים בגדלים שונים וצבעים שונים. לפתע החלו להישמע זמזומי דבורים, קרקורי צפרדעים, וקולות שונים ומשונים. את האויר חצו דמויות שונות, קטנות שחורות ומכווצות, עם זנבות וכנפים.<br /> <br /> על כל הנאספים בבית־המדרש נפלו אימה ופחד, ושיניו של כל אחד מהם נקשו ממורא.<br /> <br /> היחיד שנשאר שליו ורגוע היה הבעל־שם. <br /> <br /> משביעכם אני, השדים והרוחות, וגוזר בכוחו של השם היוצא מן הפסוק: &quot;יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש&quot; כי תשתקו מיד ותיסתתרו מעיני אדם. הקשיבו לפסק בית־הדין־צדק והיו נכונים לקיימו במלואו. אל תזיקו אדם ואל תוציאו ריח רע לטמא את האויר.<br /> <br /> בבית־המדרש השתרר שקט, כל היצורים המוזרים נעלמו מן הרצפה ומן הקירות, והדמויות המשונות לא נראו עוד. הדיינים והציבור נשמו לרווחה.<br /> <br /> עתה קיים בית־הדין התייעצות, וכעבור זמן קצר יצא פסק־הדין באופן ברור ונחרץ:<br /> <br /> אין לרוחות הרעות חלק ונחלה בירושת הצורף ואשתו.<br /> <br /> אך יצא פסק הדין מפי הדיינים ובאויר התפשט בכי חרישי.<br /> <br /> בעל השם פנה אל הרוחות ואמר: עתה, מששמעתם את פסק הדין – עליכם לעזוב מיד את הבית כולו, תוך הימנעות מגרימת כל נזק למישהו.<br /> <br /> הבעל־שם הורה לומר את פרשת הקטורת, ולהתפלל תפלת מנחה.<br /> <br /> מאז נעלמו הרוחות הרעות ולא נראו עוד.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4%D7%90&diff=13032 2025-06-16T11:38:30Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == סגולתו של הבעל־שם == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, קבע לר&#039; ברוך סדר הנהגה בתהליך הפיכת ביתו של צורף הזהב לבית־מדרש, כדי לתקן בכך את נשמות בני הזוג שמתו ויחד עם כך לגרש מן הבית את הרוחות הרעות. חנוכת בית־המדרש ה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == סגולתו של הבעל־שם ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, קבע לר' ברוך סדר הנהגה בתהליך הפיכת ביתו של צורף הזהב לבית־מדרש, כדי לתקן בכך את נשמות בני הזוג שמתו ויחד עם כך לגרש מן הבית את הרוחות הרעות.<br /> <br /> חנוכת בית־המדרש היתה צריכה להיות, לפי הוראת הבעל־שם כדלהלן:<br /> <br /> ביום ראשון שבשבוע צריכים עשרה מתלמידי רבי יואל בפוזנא, ובראשם ר' ברוך, לפתוח בצום, בקריאת &quot;ויחל&quot;. בלילה שלאחריו עליהם להיות ערים וללמוד תורה. למחרת עליהם לטבול במקוה טהרה ולכוון כוונות מסויימות שאותן מסר הבעל־שם בכתב לר' ברוך.<br /> <br /> לאחר מכן עליהם ללכת לבית־הכנסת של העיר ולקחת משם שלושה ספרי־תורה עטופים בטליתות, שאותם צריכים עשרת בני ה&quot;מנין&quot; להביא לאותו בית של הצורף שנועד להיהפך לבית־מדרש. בפתח הבית, לפני כניסתם אליו, עליהם לומר פרקי תהלים מסויימים ולהכריז כי על הרוחות הנמצאים בפנים להסתלק ולפנות מקום לספר־התורה הקדוש. על הכרזה זו יש לחזור שלוש פעמים. לאחר הפעם השלישית צריכים שני אנשים לפתוח את הדלת, מבלי להתחשב ברוחות הרעות, והאנשים הנושאים את ספרי התורה להכנס לדירה, להעמיד את ספרי התורה להתפלל תפלת שחרית, ולאחר התפלה לערוך במקום סעודת מצוה.<br /> <br /> הבעל־שם הורה כי בבית־המדרש החדש יתפללו שלוש פעמים ביום ויקבעו עתים ללימוד תורה, וכן להכניס לשם &quot;חדר&quot; לתינוקות של בית רבן.<br /> <br /> כאשר חזר ר' ברוך לפוזנא מביקורו בזאמושטש אצל הבעל־שם, נודע לו כי הרוחות הרעות בביתו של הצורף הגבירו את מעלליהם הפראיים, וכל השכונה היתה שרויה בפחד. <br /> <br /> כל השכנים התפנו מן הבנין כולו. איש לא היה מוכן להסתכן ולהמשיך לגור שם. בכל לילה נשמעו מן הבית קולות פראיים.<br /> <br /> מושלה של פוזנא, נוצרי אדוק, הגיע לרחוב הפורטוגלי, לבית הצורף לברר אם אכן יש אמת בידיעות המגיעות אליו בקשר למתרחש בבית זה. הוא לא היה מסוגל להאמין למשמע אזניו.<br /> <br /> בהתקרבו למקום ושמע את הצווחות והצרנחות, קולות שירה ודפיקות, שנישאו מן הבית – נבהל מאוד. הוא מיהר לקרוא לבישוף ודרש ממנו לפעול להרחקת הרוחות.<br /> <br /> הבישוף אסף כמרים ולאחר שהיה בכנסיה שלהם יצאו לתהלוכת הקפה מסביב לבית הצורף כשבידיהם צלבים, דגלים ותמונות &quot;קדושות&quot;. התהלוכה הקיפה את הבית מספר פעמים ולאחר מכן נעצרה מול חלון דירת הצורף. הבישוף החל ליצור ענני עשן ולהתיז מים &quot;קדושים&quot; על כתלי הבית ואילו הכמרים מילמלו דברי תיפלה.<br /> <br /> בעוד הטקס הנוצרי מתקיים נפתחו לפתע חלונות הדירה ובעדם נראו פרצופים מטילי אימה, שהושיטו לשונות אדומות ארוכות מאוד, בליווי פרצי צחוק רועמים ודברי לעג וקלס על חשבון הכמרים. על הכמרים נפל פחד מוות. כמה מהם התעלפו במקום, והשאר ברחו בפחד כל עוד נפשם בם. הבישוף עצמו נותר צמוד למקומו כמשותק.<br /> <br /> פוזנא היתה כמרקחה.<br /> <br /> ר' ברוך נוכח לדעת כי הגיעה שעת הכושר לקידוש שם שמים בכוחו של רבו הקדוש, בעל־השם מזאמושטש.<br /> <br /> הוא כינס את ראשי הקהל ומסר להם את הוראותיו של רבי יואל. ראשי הקהל היו מוכנים לעשות כל אשר יורה להם הבעל־שם, הם השפיעו על יורשי הזוג לרשום את הדירה כבית־מדרש על שמם, ור' ברוך יחד עם עוד תשעה מחסידי הבעל־שם בפוזנא החלו במלאכת הקודש לחנוכת בית־המדרש החדש בהתאם להוראת רבם.<br /> <br /> כאשר מנין התלמידים של רבי יואל נטלו מבית־הכנסת של העיר את שלושת ספרי התורה, והחלו לצעוד לעבר בית־המדרש החדש, הצטרפו אליהם מאות אנשים, גברים ונשים, יהודים וגם גויים, להבדיל, כשכולם מלאי סקרנות כיצד יפול הדבר. <br /> <br /> כאשר הגיע המנין עם ספרי התורה לפתח הדירה, גדלו בה הרעש והשאון במדה מבהילה. נשמעו מבפנים צווחות מקפיאות דם וצחוק פרוע, נביחות כלבים, קריאות תרנגולים, יללות חתולים, קרקורי צפרדעים, צהלות סוסים, וכהנה וכהנה קולות מוזרים ומשונים.<br /> <br /> על צבור המלווים נפל פחד גדול, אך ר' ברוך ותשעת תלמידי הבעל־שם נשארו בשלוותם. הם חשו עצמם מוגנים בכוחו של הבעל־שם.<br /> <br /> שלוש פעמים קראו העשרה לרוחות שיסתלקו משם. הרעש בפנים לא פסק, ושני היהודים שהלכו בראש בעטו בדלת בכל כוחם ופתחו אותה, כשלאחר מכן נכנסו פנימה ששה יהודים עם שלושת ספרי התורה.<br /> <br /> מיד עם דרוך היהודים נושאי ספרי התורה על הסף נשמעו קולות נפץ של זכוכית. כל זגוגיות החלונות נשברו ודרך החלונות התפרצו החוצה מחנות של ברואים משונים שמראם בלבד הפילו פחד. הם נראו עתה אחוזי אימת מוות כשהם נחפזים להימלט כמי שחייהם נתונים בסכנה.<br /> <br /> הבית טוהר לחלוטין, אך הבריות המשונות השאירו אחריהם סרחון ועשן מחניק. ברם הכל חלף מיד כשהחל מנין היהודים בתפלתו.<br /> <br /> כל פוזנא ידעה מיד את אשר התרחש, ושהכל נעשה בכוחו של הבעל־שם מזאמושטש. גם מושל העיר והבישוף שמעו על הפלא ודיברו בהתפעלות על הצדיק מזאמושטש.<br /> <br /> עתה היה ניתן לצפות כי ההערצה לרבי יואל תגדל בפוזנא, וכי המתנגדים לדרך הנסתרים והמקובלים ישתקו מעתה ויחדלו ממלחמתם נגד הבעל־שם ושיטתו.<br /> <br /> ברם, לא כך היה. המתנגדים נותרו ביריבותם המרה, ולאמיתו של דבר אף החריפו התנגדותם. הם רצו למנוע את המצב שבעקבות האירוע עם הרוחות הרעות תקבל דרך הנסתרים והמקובלים אחיזה חזקה יותר בפוזנא, ומשם בערים ועיירות יהודיות אחרות.<br /> <br /> יותר מכל הסעיר בהתנגדותו לרבי יואל ותלמידיו יהודי בשם ר' שלמה משה, שהיה לו שם בפוזנא כלמדן.<br /> <br /> ר' שלמה משה נמנה בעצמו על שכני הבית שבו התרחש המאורע. הוא ידע היטב את כל הפרטים על שליטת הרוחות הרעות בבית. לכאורה <br /> <br /> היה צריך הוא, יותר מכל מישהו אחר, להכיר בהצלחתו הגדולה של הבעל־שם מזאמושטש. אלא שר' שלמה משה ביטל את הכל בזלזול. הוא טען שלא כוחו של הבעל־שם פעל את השינוי, כי אם, פשוט, הגיעה השעה שנועדה מלכתחילה מן השמים לטיהור הבית, וסייעה לכך העובדה הפשוטה שהבית הפך לבית־מדרש.<br /> <br /> כן התעוררו בפוזנא ויכוחים אם הבעל־שם מזאמושטש הוא שהשיג את תיקון המצב או לא.<br /> <br /> עברו ששה שבועות, ולפתע החלו שוב להישמע בבית האמור שריקות ונביחות כלבים. הקולות באו מן המרתף, מקום שבו הוחזקו עצים להסקה. הסתבר שהרוחות הרעות השתכנו במרתף.<br /> <br /> התברר כי היורש שהעביר את הבית לרשות הקהל לשם בית־מדרש, לא הזכיר את המרתף, מיהרו, איפוא, ראשי הקהל להחתים את היורש על כתב העברה של המרתף, אלא שהדבר לא הועיל מאומה, והרוחות המשיכו במעלליהם.<br /> <br /> בהלה מחודשת תקפה את השכונה. הכל דיברו על כך שהרוחות הרעות השתלטו שוב על הבנין, ופרט לבית־המדרש הם עושים בכל חלקי הבנין, ובעיקר במרתף, כבתוך שלהם.<br /> <br /> ר' שלמה משה הרגיש עתה רגש נצחון. עובדת חזרתם של הרוחות היתה לדידו הוכחה חותכת שלא הבעל־שם וסגולותיו הרחיקו אותם בשעתו.<br /> <br /> הדבר שימש בשביל ר' שלמה משה עילה להגברת התנגדותו לבעל־שם ולחסידיו. גם שאר המתנגדים חשו עתה בטחון עצמי גדול יותר בהתנגדותם.<br /> <br /> תלמידיו של רבי יואל רצו בכל מאודם לגלות לעין כל את כוחו של רבם, והם החליטו לעשות כל מאמץ לשכנע את רבי יואל לבוא בכבודו ובעצמו לפוזנא ולהראות את כוחותיו. כך לא תהיה למתנגדים. כל עילה לחלוק עליו.<br /> <br /> כשהגיעה השמועה לאזני ר' שלמה משה ומרעיו המתנגדים פתחו בקול צעקה. הם טענו כי אסור להרשות את בואו של הבעל־שם לפוזנא, שכן הדבר יביא לחילול השם ויעורר לעג וקלס. בכלל – אמרו – יהדות אמיתית אין לה ולא כלום עם מלחמות נגד רוחות רעות. הם סערו בהתנגדותם לבואו של הבעל־שם.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A4&diff=12983 2025-06-15T17:18:17Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == אשה למדנית ובתה == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== כשהחל ברוך, אביו של מיסדה בעתיד של חסידות חב&quot;ד, להכיר את דרך החסידות, כמעט ולא ידע שלאמיתו של דבר מדשדשת החסידות בדורות קודמים, וגילויה עתה אינו אלא תוצאה מתהליך ממושך של התפתחות. פחות מזה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == אשה למדנית ובתה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> כשהחל ברוך, אביו של מיסדה בעתיד של חסידות חב&quot;ד, להכיר את דרך החסידות, כמעט ולא ידע שלאמיתו של דבר מדשדשת החסידות בדורות קודמים, וגילויה עתה אינו אלא תוצאה מתהליך ממושך של התפתחות.<br /> <br /> פחות מזה ידע כי משפחתו שלו קשורה מדורות בהכשרת הקרקע להופעת החסידות על־ידי רבי ישראל בעל־שם־טוב. ברוך עזב את ביתו בהיותו ילד רך אף בטרם היתה לו הזדמנות לשוחח כראוי עם אחותו דבורה לאה, אשר אכן ידעה את כל הפרטים, והיתה יכולה לשמש לו מקור מבורך של ידע.<br /> <br /> דבורה לאה היתה נשואה, כזכור, לרבי יוסף יצחק, ראש ישיבת וויטבסק. היא היתה אשה מיוחדת במינה, צדקנית גדולה ומלומדת גדולה. משחר ילדותה ספגה לתוכה קדושה וטהרה, והתנהגותה היתה בהתאם למדות המפוארות שמנו חכמינו.<br /> <br /> עוד בהיותה ילדה בת שבע־שמונה התגלתה בטוב לבה ובדאגתה לזולת. היא היתה מסייעת לשכנות העניות בעבודת ביתן ובגידול ילדיהן. עזרתה לאמה, ציותה להוריה וביטויי טוב לבה בבית היו תופעות מובנות מאליהן. היא אף גילתה דאגתה לעז שהיתה שייכת להוריה, והיתה מוליכה אותה למרעה דשן ומחזירה לביתה כשהיא מתייחסת אליה כאל הולך על שתים. כשהיתה בת עשר שנים כבר ניהלה את הבית כעקרת הבית לכל דבר, כשהכל משבחים את &quot;ידי הזהב&quot; שלה. השכנים התברכו בה.<br /> <br /> אביה, ר' שניאור זלמן, המלמד מפוזנא, היה עני מרוד, ועבודתו כמלמד לא הספיקה לפרנסת הבית. כאשר הגיע פושט יד לבית לא היתה פרוטה לתת לו, וגם פת הלחם שבבית לא הספיקה כדי לפרוס ממנה לעני, <br /> <br /> אך דבורה לאה מיהרה לתת לו מפרוסת הלחם שנועדה עבורה, בטענה שאינה רעבה. כך היתה נאלצת לרעוב מפעם לפעם, אך מעולם לא נראה הדבר כלפי חוץ. היא היתה תמיד עליזה ושמחה בחלקה, ואף מעודדת ומנחמת כל מר נפש.<br /> <br /> היא היתה נאלצת לרעוב לא רק בגלל המחסור אלא גם בהיותה טרודה בעבודות העזרה והסיוע. למרות זאת האירו פניה בחן ואצילות של בת ישראל.<br /> <br /> בשעות הפנויות של ימי הקיץ היתה יושבת על המרפסת ועוסקת במלאכת יד. תוך כדי כך היתה מקשיבה לר' נח השכן, מלמד דרדקי, בשעה שלימד את תלמידיו הרבים. את שיעורי אביה עם תלמידיו לא היתה מסוגלת להבין, כיוון שתוכנם היה גמרא ומפרשיה, אך את שיעורי ר' נח הצליחה לקלוט. כך התקדמה במהירות יחסית. תחלה הצליחה לקרוא את התפלות ואף להבין פירושן, לאחר מכן הבינה קטע בחומש, עד שהצליחה בכחות עצמה ללמוד את התנ&quot;ך כולו.<br /> <br /> אביה, ר' שניאור זלמן, היה נמנה על אלה שסברו שאין בנות צריכות ללמוד תורה. אפילו את קרוא האותיות לא מצא לנחוץ ללמדה. דבורה לאה הצטערה מכך, והיתה מאושרת כשניתנה לה ההזדמנות למלא את שאיפת הלימוד שלה באמצעות שיעוריו של ר' נח מלמד הדרדקי.<br /> <br /> ברם, דבר זה לא סיפק אותה, ולמעשה גדלה עתה תשוקתה ללמוד, אבל מי יפתח לפניה שערי תורה?<br /> <br /> — אביה ודאי לא ילמדה, שהרי אף את ידיעותיה שרכשה, תוך כדי האזנה לשיעורי ר' נח, נאלצה להסתיר ממנו. אמה, רחל, היתה דווקא למדנית מובהקת, אך משום מה לא ניסתה מעולם ללמדה.<br /> <br /> דבורה לאה היתה שרויה לא אחת במועקה על שאמה אינה דואגת ללמדה, מאידך התפלאה על כך שאביה של רחל אמה איפשר לה ללמוד תורה, בשעה שאביה, בעלה של רחל, התנגד בצורה נמרצת לכך שבתו תלמד משהו.<br /> <br /> מעט מזעיר על היקף למדנותה של אמה ידעה דבורה לאה מן העובדה שכאשר אביה, ר' שניאור זלמן, נעדר מן הבית היתה האם מזדרזת להוציא ספר מארון הספרים ולומדת בו בעיון. כעבור זמן התברר לה, להפתעתה הגמורה, שהספר אינו אלא — גמרא. רחל היתה, פשוט, מתעמקת בגמרא, ואף לומדת בה בקול. פעמים אף היתה מפזמת לעצמה את מנגינת הגמרא, המוכרת מלימודי האב.<br /> <br /> בהזדמנויות כאלה היתה דבורה לאה מתכנסת לפינתה ועוסקת בתפירה או בריקמה. היא היתה מקנאה באמה על שהיא מסוגלת ללמוד, ויותר מכך היתה תמחהה על כך שאין האם מנסה ללמד אותה. במקרים רבים היו דמעות נקוות בעיניה.<br /> <br /> פעם, בהזדמנות כזו, העיק הדבר כל־כך על דבורה לאה עד שהרגישה עצמה נאלצת לפרוץ בבכי, כדי שאמה לא תרגיש בדבר מיהרה לחדר השני, ושם פרקה את מטען המועקה שלה בבכיה קולנית. כאשר הבחינה האם מאוחר יותר בהיעדרה של בתה, והחלה לחפשה בחדר השני, נדהמה להיווכח בעיניה האדומות מבכי. היא פנתה אליה בחרדה ובמבוכה: מה לך בתי?<br /> <br /> תחלה היססה דבורה לאה לספר לאמה את הגורם לצערה, אך כשאמה חזרה על שאלתה נאלצה לגלות לה את כל המעיק על לבה: מדוע לך, אמי, מותר ללמוד תורה, וממני נמנע הדבר לחלוטין, מלבד מה שהשגתי בכוחות עצמי?<br /> <br /> רחל אימצה את בתה אל לבה וביקשה ממנה להירגע, כשהיא מתחילה לתת לה הסבר נרחב.<br /> <br /> — לאביה, סבה של דבורה לאה, ר' ברוך מפוזנא, או, כפי שהיה ידוע בכינויו, ר' ברוך בטלן, היתה שיטה שונה לחלוטין מזו של ר' שניאור זלמן, בעלה של רחל ואביה של דבורה לאה, בעניני חינוך בכלל, ובנושא של חינוך הבנות בפרט.<br /> <br /> נודע עתה לדבורה לאה, להפתעתה, כי ר' ברוך בטלן, אביה של רחל, נמנה על תלמידיו של רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא, ומאוחר יותר על המקובלים והנסתרים שהלכו בדרכו של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש.<br /> <br /> אגב כך סיפרה רחל לבתה מעשה נורא שאירע בפוזנא, היא העיר שממנה היה מוצא משפחתה. המעשה היה רשום בפנקס קהלת פוזנא — אמרה רחל.<br /> <br /> ר' ברוך בטלן היה גר אז בדירה שנמצאה בבית שעמד ברחוב הפורטוגלי בפוזנא. הרחוב נקרא בשם זה משום שמרבית תושביו היו גולי פורטוגל שברחו מפחד האינקבזיציה במדינה זו.<br /> <br /> היה זה רחוב מפואר שבתיו נאים. הבית שבו שכנה דירתו של ר' ברוך בטלן היה שייך לצורף־זהב בשם אביגדור טוביה, ושמה של אשתו שרה גיטל. מלבד בעל־הבית דרו שם עוד שבע משפחות, שאנשיה היו כולם יראים ושלמים ואנשי צורה. ר' ברוך בטלן גר שם שלושים שנה.<br /> <br /> לעומת הדיירים הרי בעל־הבית לא היה כלל אדם הגון. הוא היה ידוע כמשחק קלפים וכחובב הטיפה המרה. כעבור זמן נפטרו האיש ואשתו. ילדים לא היו להם והדירה נותרה ריקה.<br /> <br /> תוך זמן קצר התפשטה הידיעה בבית, ומשם ברחוב כולו, כי בדירה הריקה השתכנו רוחות רעות, רחמנא ליצלן.<br /> <br /> לא היה צורך בהוכחות לאימות השמועה, כיוון שהיה ברור שמשהו נורא מתרחש בדירה. כל ערב עם חשיכה החלו להישמע מן הדירה צווחות פראיות, שנשמעו כאילו מפי שכורים המתהוללים באופן החמור ביותר. נשמעו גם קולות של רקיעות רגליים ומחיאות כפים כשל חבורת סובאים היוצאים במחול פראי. כן נשמעו קולות שירה גסה ונגינת כלים.<br /> <br /> הבית כולו היה כמרקחה, איש מן השכנים ובני ביתם לא יכל לעצום עין במשך כל הלילה.<br /> <br /> ר' ברוך בטלן היה הראשון שהחליט לעקור דירתו. תוך זמן קצר הצליח לבנות לעצמו בית משלו ברחוב בית הכנסת, לשם עבר עם משפחתו.<br /> <br /> מנהגו של ר' ברוך היה לנסוע אחת לשלוש שנים אל רבו, רבי יואל הבעל־שם מזאמושטש. בביקורו הקרוב אצל הבעל־שם סיפר לו על הרוחות הרעות שהשתכנו בבית ושבגלל זה נאלץ לעקור עם משפחתו מדירתו.<br /> <br /> רבי יואל התעניין מאד בטיבם של אביגדור טוביה, הצורף המת, ושל אשתו שרה גיטל, ר' ברוך ידע אכן עליהם פרטים רבים, ומסר עליהם לבעל־שם.<br /> <br /> התברר שלצורף היו הכנסות מספיקות משכר הדירה של ביתו. <br /> <br /> למרות זאת סחר בתכשיטי זהב, ובמיוחד בתכשיטי נשים, ומכאן כינויו — הצורף. עיקר מסחרו היה עם נשי הפריצים ונשים עשירות אחרות. הוא היה שיכור, משחק בקלפים ומרבה לנבל את פיו. עם זאת היתה לו יד רחבה לנתינת צדקה, גם אשתו, שרה גיטל, היתה טובת לב, ועסקה בהכנסת אורחים, הכנסת כלה, ובסיוע ליולדות עניות, אך היתה מרבה בקללות, רחמנא ליצלן. אחת הקללות השגורות על פיה היתה: ”יקחך השד&quot;.<br /> <br /> לקללותיה של שרה גיטל יצא שם בכל פוזנא, ואנשים פחדו מהן כמפני אש. אמרו שקללותיה — ישמור ה' ויציל — פוגעות קשה, ולא אחד הלך לעולמו בגללן.<br /> <br /> כששמע רבי יואל בעל־שם את סיפורו של ר' ברוך על הזוג חשוך הבנים, אמר: יש לדאוג לתיקון נפשם של הבעל והאשה שלא הותירו אחריהם ילדים. הדבר ייעשה, בראש ובראשונה, על ידי כך שהבית יימסר לרשות הקהלה לקיים בו בית־מדרש.<br /> <br /> כיוון שהבית היה שייך עתה לאחד מיורשיו החוקיים של בעליו יש לחפש אותו ולשכנעו למסור את הבנין במתנה לקהלה על מנת להקים בו בית־מדרש.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%98&diff=12868 2025-06-11T17:23:07Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הבעש&quot;ט בסלוצק == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ר&#039; ברוך מוויאזין ושני בניו שהו אצל רבי ישראל בעל־שם־טוב בסלוסט משך חודש ימים. מיד כשחזרו לאחוזתם הסמוכה לסלוצק החל ר&#039; ברוך להתכונן לדרכו לארץ ישראל, כפי שהורה לו הבעש&quot;ט. הוא ובניו היו מוקיר...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הבעש&quot;ט בסלוצק ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ר' ברוך מוויאזין ושני בניו שהו אצל רבי ישראל בעל־שם־טוב בסלוסט משך חודש ימים. מיד כשחזרו לאחוזתם הסמוכה לסלוצק החל ר' ברוך להתכונן לדרכו לארץ ישראל, כפי שהורה לו הבעש&quot;ט. הוא ובניו היו מוקיריה המוחלטים של דרך החסידות שהתווה רבי ישראל בעש&quot;ט.<br /> <br /> עתה מסר ר' ברוך פעם נוספת את עסקיו ורכושו לידי בניו, וכן את נחלתו הרוחנית — הישיבה.<br /> <br /> הישיבה היתה עתה בת ארבעים שנה. בראשית דרכה הכינה תלמידים שיהיו מוכשרים לקליטת שיטת הנסתרים והמקובלים, ואילו לאחרונה החלה להכין תלמידים שיהיו מוכשרים לקליטת שיטת החסידות. ר' ברוך ציווה את בניו שינהלו את הישיבה באותה רוח בה ניהלה הוא, וכי ימשיכו ללכת בדרך הבעש&quot;ט. אחת לשלוש שנים, לפחות, היה עליהם לנסוע אל הבעש&quot;ט.<br /> <br /> כשסיים ר' ברוך את כל הכנותיו לנסיעה לארץ ישראל עזב את אחוזתו ונסע שוב אל הבעש&quot;ט. ארבעה שבועות שהה במחיצת הבעש&quot;ט, ולאחר מכן נסע לארץ ישראל. הבעש&quot;ט מסר בידי ר' ברוך שליחויות רבות לארץ ישראל, אך לא ידוע טיבן של המשימות שהטיל עליו. כן לא ידוע בבירור מה שאירע לר' ברוך בארץ הקודש. רגלים לדבר שר' ברוך עמד מא&quot;י בקשר הדוק עם הבעש&quot;ט והפיץ שם את דרכו החדשה.<br /> <br /> כעבור פחות משלוש שנים, כשהגיעו בניו של ר' ברוך לטלוסט אל הבעש&quot;ט, בהתאם להוראת אביהם בזמנו, הוטלה עליהם משימה חשובה ע&quot;י הבעש&quot;ט.<br /> <br /> הבעש&quot;ט הורה להם כי בשובם הביתה יתאמצו לחכור את כל אחוזות הנסיך רבזיוויל, על הנהרות, הטחנות, המלבנות והפונדקים שבהן ועל כל מיתקניהם, ולהושיב בכל אלה יהודים שיתפרנסו מהם. <br /> <br /> &quot;כאשר תהיה ליהודים פרנסה&quot; — אמר הבעש&quot;ט — &quot;יוכלו להתמסר יותר לעבודת ה'&quot;.<br /> <br /> כן אמר הבעש&quot;ט לבניו של ר' ברוך כי הגיעה השעה שיעבירו את הישיבה לעיר סלוצק עצמה.<br /> <br /> סלוצק, עירם של המתנגדים הקיצונים, יריביהם המרים של הנסתרים והמקובלים בשעתם ושל החסידים לאחר מכן, השתנתה מאוד. שוב לא היה הכרח שישיבה מסוגה של זו שהוחזקה ע&quot;י ר' ברוך ובניו תימצא במרחק ניכר מסלוצק. עתה נפתחה האפשרות להקמת ישיבה כזו בסלוצק עצמה מבלי לפחד מאיש.<br /> <br /> בני ר' ברוך מיהרו לעשות כהוראת רבם. הם בנו בנין גדול בסלוצק והעבירו אליו את הישיבה.<br /> <br /> בחודש סיון לשנת ת&quot;ק התקיימה חנוכת הבית של בנין הישיבה, ומסיבה חגיגית גדולה נערכה לכבוד המאורע.<br /> <br /> בני ר' ברוך הביעו משאלתם שרבי ישראל בעש&quot;ט יואיל לבוא לחגיגה זו. היתה זו לדעתם הזדמנות נאותה שסלוצק המתנגדית תכיר מקרוב את מנהיגה של התנועה החסידית.<br /> <br /> הבעש&quot;ט קיבל את ההזמנה והופיע בשערי סלוצק ושהה בה חודש ימים.<br /> <br /> סלוצק כבר לא היתה כפי שהיתה בזמנו של רבי אדם בעל־שם, והבעש&quot;ט לא נתקל בהתקפות מצד הקיצונים. גם אם היו מתנגדים בעיר לא היה להם העוז והכוח לצאת בסערה נגד הבעש&quot;ט וחסידיו.<br /> <br /> במשך החודש בו שהה הבעש&quot;ט בסלוצק נהרו אליו חסידיו מרחוק ומקרוב, וסלוצק שימשה מקום מיפגש לכל חסידי המדינה. הללו גם שמעו דברי תורה חדשים מן הבעש&quot;ט ותלמידיו הקרובים קיבלו ממנו הוראות לתפקידים חדשים ומשימות חדשות.<br /> <br /> גם החסידים הנסתרים מן העיירה הרקי הגיעו אז לסלוצק. כזכור היה מוצאו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח מדוברומיסל, מעיירה זו, וממנו שאב ר' ברוך, אביו של מייסד חב&quot;ד, את ידיעותיו הראשונות על הבעש&quot;ט ועל שיטתו החדשה בעבודת הבורא. ר' יצחק שאול סיפר לברוך כי אביו ר' ניסן היה בין אלה שבאו אל הבעש&quot;ט לסלוצק.<br /> <br /> ר' ניסן רשם אז דברי תורה רבים של הבעש&quot;ט והיה חוזר עליהם לאחר מכן מפעם לפעם. ר' יצחק שאול מסר את ה&quot;תורות&quot; הללו לברוך הצעיר. ובאמצעותן חש ברוך עצמו לפתע קרוב יותר, ואף קשור יותר במדה מסויימת, אל הבעש&quot;ט וחסידיו.<br /> <br /> כל התהליך של העברת שרביט הנהגת הנסתרים והמקובלים אל הבעש&quot;ט היה עתה נהיר לברוך. היתה לו כבר ידיעה על תולדות התפתחות החסידות החל מן הנסתרים והמקובלים ועד למה שחידש הבעש&quot;ט.<br /> <br /> אותו ר' ברוך מוויאזין שר' יצחק שאול סיפר עליו כה רבות לברוך הצעיר שימש בשביל ברוך חוליה המקשרת כמה דורות של בעלי־שם החל מרבי אליהו מוורמיזא, דרך ממלא מקומו רבי יואל מזאמושטש, שממנו עברה ההנהגה אל רבי אדם מרופשיץ, עד לרבי ישראל בעל־שם־טוב שבהנהגתו קיבלה החסידות פומבי והחלה להתפשט בתפוצות ישראל.<br /> <br /> לברוך הצעיר היה חומר רב למחשבה: האם אכן זכה סוף־סוף למצוא את דרכו בעבודת הבורא אותה חיפש כל כך? האם אכן משמש ר' יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח הפשוט שהחל בעצמו לעסוק במלאכת חותנו, כשליחה של ההשגחה העליונה שנבחר על ידה להביא אותו, את ברוך, לדרך החסידות?<br /> <br /> זה זמן רב שברוך חש שכדי לרוות את צמאון נשמתו הצעירה אין עליו לפנות דווקא אל אלה ששמם הולך לפניהם כלמדנים ומתגאים בתורתם. תשובות רבות לשאלותיו ותהיותיו הצליח למצוא דווקא אצל יהודים פשוטים, בעלי נשמה ורגש. ואילו בר' יצחק שאול מצא את שלבו חפץ: הוא היה למדן גדול, צדיק אמיתי ובעל מדות טובות מבלי שהתיימר בכך, ואת לחמו הרוויח בזיעת אפיו מבלי לעשות את התורה קרדום לחפור בו ועטרה להתגדל בה. היה לו לר' יצחק שאול הרבה לספר ולגלות, וברוך מצדו קלט את הכל ושתה בצמא את דבריו של הלמדן־הנפח הצעיר, מחסידיו הנלהבים של רבי ישראל בעל־שם־טוב.<br /> <br /> אילו ידיעות נוספות דרושות עתה לברוך בנידון? ושמא רצוי שילך בעצמו אל הבעל־שם־טוב?<br /> <br /> הוא כה צעיר. את משפחתו עזב. אחותו דבורה לאה רצתה כל־כך שיחגוג את הפסח בביתה ובבית בעלה רבי יוסף יצחק, ראש הישיבה, <br /> <br /> בוויטבסק, והוא, ברוך, התחמק ממנה. הוא עצמו לא ידע בבירור מדוע, אך נשמתו נמשכה לדוברומיסל, אל הנפח ואל חתנו ר' יצחק שאול, ממנו היה מסוגל לשמוע על החסידות ועל מנהיגה.<br /> <br /> נדמה היה לו לברוך כי גילה כאן עולם חדש, אשר לולא בא לכאן היה עולם זה נסתר ממנו. ברם, האמת היא כי גם מאחותו ומבעלה ראש הישיבה היה יכול להיוודע פרטים רבים אילו היה מתקרב אליהם יותר. היה מתברר לו אז כי לאמיתו של דבר קשורה כל משפחתו באותן שיטות ביהדות שסללו את הדרך והביאו לשיטת החסידות.<br /> <br /> תשוקתו של ברוך לנידודים הוליכה אותו למרחקים עוד משחר ילדותו כשנשאר יתום מאביו ומאמו. אילו היה נשאר סמוך לאחותו היה שומע ממנה דברים שהיו מביאים לו תועלת רבה בחיפושיו אחרי דבר שיפיח בו רוח חיים רעננה והתקשרות מחוזקת לתורה ומצוות.<br /> <br /> בגלל גלגוליו נשאר ברוך זר למסורת משפחתו ולאחותו, אשר מסורת זו היתה חרותה בזכרונה, ואפילו רשומה אצלה בכתב. היא היתה יכולה לספר לו סיפורים מרתקים שהיו מהווים עבורו תגלית של ממש.<br /> <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%95%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%A1_%D7%91%D7%90%D7%94%D7%9C_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3&diff=12867 2025-06-11T12:23:36Z

<p>וימאס באהל יוסף: /* ספר הזכרונות */</p> <hr /> <div>{{בה}} {{חממה}} בברכה, [[משתמש:מ. רובין]] - [[שיחת משתמש:מ. רובין|שיחה]] 16:05, 5 במאי 2025 (IDT)<br /> ==ספר הזכרונות==<br /> שלום וברכה! רציתי להגיד לך {{שכויח גדול}} על עריכותיך ב[[ספר הזכרונות]]. כמו&quot;כ רציתי לשאול מאיפה אתה מביא את טקסט הפרקים? • [[משתמש:ח. לוין|ח. לוין]] • [[שיחת משתמש:ח. לוין|רוצים להתוועד?]] • [[חב&quot;דטקסט:הצטרפו למיזם|אין זמן. קדימה, לעבודה!]] • ט&quot;ו בסיוון ה'תשפ&quot;ה &lt;font size=&quot;1&quot;&gt;(11 ביוני למניינם)&lt;/font&gt;''<br /> :עשיתי OCR לספר. [[משתמש:וימאס באהל יוסף|וימאס באהל יוסף]] ([[שיחת משתמש:וימאס באהל יוסף|שיחה]]) 15:23, 11 ביוני 2025 (IDT)</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%97&diff=12866 2025-06-11T12:21:23Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הבעש&quot;ט מקבל את ההנהגה == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== &quot;מן היום שבו שמע צדוק יחיאל את דרשת־התוכחה שסופר עליה השתנה לגמרי. הוא פשוט החל להתפקר. הוא עזב את דרך התורה והמצוה והחל לנהל חיי הוללות. בהיותו במגע מתמיד, עקב עסקי מסחרו, עם &lt;nowiki&gt;&#039;&#039;&lt;/nowi...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == הבעש&quot;ט מקבל את ההנהגה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> &quot;מן היום שבו שמע צדוק יחיאל את דרשת־התוכחה שסופר עליה השתנה לגמרי. הוא פשוט החל להתפקר. הוא עזב את דרך התורה והמצוה והחל לנהל חיי הוללות. בהיותו במגע מתמיד, עקב עסקי מסחרו, עם &lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;פריצים&quot; וגויים עשירים אחרים, היו לו אפשרויות רבות לבלות את זמנו באורח חיים דומה לשל הפריצים.<br /> <br /> גם הנהגת ביתו השתנתה כליל. הבית הפך לקן של הוללות ובילויים בנוסח של גויים, שכללו סביאה לשכרה ומשחקי קלפים. צדוק יחיאל התחבר מעתה רק לריקים ופוחזים שהפכו להיות לו &quot;אחים למשתה&quot;. רק בדבר אחד לא חל אצלו שינוי: עדיין נשאר טוב לב כשהיה, והמשיך לחלק צדקה ביד רחבה. מאידך, עושרו הלך וגדל מיום ליום.<br /> <br /> יתכן והיה ממשיך לחיות כך את חייו עד יום מותו. ברם, צער כבד העיק על לבו ולב אשתו: לא נולדו להם ילדים. שאיפה עזה קיננה בנפשם — להיפקד בילדים. &quot;לשם מה לנו כל רכושנו&quot; — היתה מתאוננת אשתו — &quot;אם אין לנו אפילו למי להשאיר אותו?!&quot;.<br /> <br /> והנה מגיע לשווינציאן אורח אשר מראהו לא משך אליו כל תשומת לב. יתר על כן; מצדו עשה את הכל שאיש לא יתייחס אליו בדרך כלשהי, אם כי מי שנזדמן לו לשוחח אתו נוכח לראות כי אין הוא אדם רגיל.<br /> <br /> צדוק יחיאל החל להתעניין באורח. לא ברור אם היה זה כתוצאה מפעולות מכוונות מצד האורח או בלעדיהן — האורח הרשים מאוד את צדוק יחיאל, בהתנהגותו ובדיבוריו.<br /> <br /> היחסים בין השניים הלכו והתהדקו. האורח לא דיבר אל צדוק יחיאל, כאל הולל ופוחז, או כאל עם־הארץ שעליו אמר אותו דרשן בשעתו שאין לו חלק לעולם הבא. הוא דיבר אליו כאל בעל דרגות נעלות, לפחות בגלל נתינת־הצדקה שלו.<br /> <br /> &quot;הצדקה היא ענין גדול&quot; — הסביר האורח לצדוק יחיאל — &quot;ובכלל ביהדות תופסים מעשים טובים מקום נכבד יותר מלימוד תורה גרידא, וכבר אמרו חז&quot;ל: לא המדרש עיקר אלא המעשה&quot;.<br /> <br /> האורח הסביר יפה לצדוק יחיאל את משמעותו של המאמר שהוזכר, וכן את חשיבותה של האמונה הטהורה, שבזכותה — כך הסביר — נגאלו אבותינו ממצרים.<br /> <br /> דברים אלה, המנוגדים לגמרי לדברים ששמע בשעתם מן הדרשן, חדרו עמוק ללבו של צדוק יחיאל. הוא החל לכבד מאד את האורח, והעמיד לרשותו דירה בשכנותו, כדי שיהיה קרוב אליו. אכן, מאז כמעט לא זזה ידו של צדוק יחיאל מידו של האורח ואת דבריו שתה בצמא.<br /> <br /> תוך זמן קצר הוכרה השפעת האורח על ר' צדוק יחיאל. החוכר העשיר החל להתרחק יותר ויותר מחברת ההוללים והפריצים, ומיום ליום הוטבה התנהגותו וגברה הקפדתו על קיום המצוות. לא עברו שנים ור' צדוק יחיאל היה לירא שמים הזהיר בקלה כבחמורה.<br /> <br /> יום אחד יצא ר' צדוק יחיאל ורעייתו לדרך. הם עשו מסע ארוך למקובל מסויים, אשר בירך אותם בילדים. הברכה התקיימה במהרה, ור' צדוק יחיאל הפך לאב.<br /> <br /> מאוחר יותר נודע שהאורח שהחזיר את ר' צדוק יחיאל למוטב היה אחד הנסתרים הנודדים, אשר בדרכו המיוחדת ביהדות ובגישתו כבש את לבו של העשיר.<br /> <br /> ר' צדוק יחיאל היה אומר שהדרשן, בדברי התוכחה שלו, גירשו מבית ה', ואילו הצדיק הנסתר בדברי הנועם שלו החזירו לבית ה&quot;'.<br /> <br /> עד כאן סיפור המעשה אותו סיפר ראש הישיבה הצעיר, העילוי המיסתורי, לר' ברוך מוויאזין.<br /> <br /> הוא הוסיף: &quot;כאשר שמעתי את הסיפור התמלאתי הערכה רבה לנסתרים, ומאז החלטתי להקדיש להם תשומת לב תוך כדי נידודי. ואכן הצלחתי לפגוש כמה מהם בדרכי, ולעקוב אחרי דבריהם והתנהגותם. במיוחד התעניינתי בדרכם וגישתם המיוחדת לעורר לבם שלפשוטי העם ולקרבם לתורה&quot;.<br /> <br /> כל הדברים האמורים, אותם שמע מפי ראש הישיבה הצעיר, לא היוו, כמובן, כל חידוש בשביל ר' ברוך. הוא ידע היטב מה פועלים הנסתרים וכיצד הם משפיעים על אנשי ההמון. אך הדברים הספיקו לר' ברוך להסיק מהם כי העילוי מודע היטב לדרכם של הנסתרים ומתייחס אליהם באהדה. מאידך היה ברור שאין הוא יודע עדיין את הכל עליהם ועל דרכם המיוחדת. ר' ברוך אף הביע בפניו את צערו על שלא הזדמן לו להכיר יותר את הנסתרים ואת טיב פעולותיהם.<br /> <br /> פעם הגיע לאחוזתו של ר' ברוך הסמוכה לסלוצק אחד הנסתרים, ממכיריו הקרובים של ר' מנשה ישראל. מיד הכיר את ראש הישיבה הצעיר, שאישיותו היוותה תעלומה לר' ברוך ולר' מנשה ישראל.<br /> <br /> &quot;הלוא זה הגאון רבי אהרן יעקב מפינצוב, המפורסם בשם העילוי הפינצובי, והנודע גם ביחוסו המשפחתי הרב!&quot; — אמר ההלך הנסתר לר' מנשה ישראל.<br /> <br /> הנסתר סיפר כי כבר בהיותו בן חמש עשרה שנה נודע שמו של העילוי מפינצוב לתהלה על גאונותו. בגיל עשרים ושלוש הוצעה לו כהונת הרבנות של פלוצק, עיר ואם בישראל, במקומו של הגאון המפורסם רבי צבי.<br /> <br /> מובן שר' מנשה ישראל סיפר על כך לר' ברוך. שניהם סיכמו ביניהם עם זאת לשמור את הדבר בסוד ולא לרמוז לגאון הצעיר כי הצליחו לגלות את התעלומה מסביבו. הם זכרו כי הגאון התנה אתם שלא ישאלו אותו על אישיותו ולא ינסו לחקור אודותיו, ורק כשהובטח לו הדבר ניאות להישאר בישיבה למשך השנתיים שנותרו לו לשהות בנכר לאחר שנות גלותו.<br /> <br /> כעבור שנתיים ימים להופעתו באחוזה הודיע רבי אהרן יעקב לר' ברוך כי הגיעה השעה שעליו לעזוב את הישיבה ולשוב למשפחתו. ר' ברוך הציע לו סכום נכבד כשכר חלף עבודתו עד עתה, אך הוא סירב בתוקף לקבלו.<br /> <br /> &quot;אם כן&quot; — הציע ר' ברוך הצעה חליפית — &quot;מבקשך אני להיות לנו לראש־ישיבה קבוע. אדם מיוחד יישלח להביא הנה על חשבוני את משפחתך, וכל צרכיך וצרכי משפחתך יסופקו על ידינו&quot;.<br /> <br /> הגאון ניאות לקבל עליו את ראשות הישיבה. עם זאת עמד על כך שאת משפחתו יביא הוא בעצמו. הוא חשש שמא על־ידי שיגור שליחים יוודעו פרטים רבים מדי על אישיותו ועל יחוסו.<br /> <br /> כעבור חדשים מספר חזר רבי אהרן יעקב לאחוזה עם בני ביתו. ר' ברוך העביר את הנהגת הישיבה באופן מוחלט לידיו ולידי ר' מנשה ישראל. הוא עצמו החליט להגשים מישאלה ישנה שלו — לנסוע לרבי אדם בעל־שם וללמוד אצלו תורה ומעשים טובים.<br /> <br /> בשעתו שהה ר' ברוך זמן ממושך אצל רבי יואל, בעל־השם מזאמושטש, ועתה השתוקק לשהות במחיצתו של רבי אדם, ממלא מקומו של רבי יואל, אותו ראה בסלוצק, כשביקר שם, אך לא היתה לו שעת כושר להתקרב אליו כראוי.<br /> <br /> ר' ברוך אף החליט למסור לרבי אדם חלק גדול מרכושו כדי לחלקו בין הנסתרים. נוסף לכך לקח אתו עוד סכום נכבד כדי לחלקו בעצמו לצדקה.<br /> <br /> שלוש שנים נעדר ר' ברוך מביתו. בשנת תפ&quot;ב חזר לאחוזתו. שמונה חדשים מתוך תקופה זו שהה אצל רבי אדם ברופשיץ, ולמד אצלו קבלה. במשך הזמן הספיק גם להכיר את החשובים שבין הנסתרים והמקובלים תלמידי הבעל־שם. ר' ברוך סיפר לרבי אדם על הגאון רבי אהרן יעקב, ראש ישיבתו, ועל כך שהלה אינו לומד את קבלת האריז&quot;ל משום שלדעתו חלו שיבושים בהעתקת כתביו. רבי אדם בעל־שם לא הגיב על כך מאומה, ור' ברוך ראה בשתיקה זו דבר פלא.<br /> <br /> כשמלאו לר' ברוך שבעים שנה נסע שוב לרבי אדם בעל שם. הפעם נמשך המסע שנה אחת בלבד. בינתיים נפטר רבי מנשה ישראל, מנהלה של הישיבה, ור' ברוך הצטער על כך מאוד. הוא החזיק את ר' מנשה ישראל לידידו הקרוב ביותר.<br /> <br /> כעבור חמש שנים קיבל ר' ברוך ידיעה כי רבי אדם בעל־שם התפטר מהנהגת הנסתרים ומסר אותה לידי רבי ישראל בעל־שם־טוב, שמקום מגוריו היה טלוסט.<br /> <br /> כפי שסופר אז אמר רבי אדם בעל שם כי רבו, אחיה השילוני, הודיע לו שבשמים רוצים שרבי ישראל בעל־שם־טוב יהיה מנהיג הדור.<br /> <br /> עתה, כאשר הנהגת הנסתרים עברה לידי ידים חדשות, תקף את ר' ברוך חשק עז לנסוע אל המנהיג החדש, רבי ישראל בעל־שם־טוב, בטלוסט.<br /> <br /> אם משום גילו הגבוה או מטעמים אחרים — לא עשה ר' ברוך את מסעו לבדו, כי אם לקח אתו את שני בניו. כך ניתנה גם להם ההזדמנות להכיר את המנהיג החדש ואת שיטתו.<br /> <br /> מה התפלאו ר' ברוך ושני בניו כאשר מיד עם עברם את סף חדרו של הבעל־שם־טוב, אמר להם הצדיק מי הם ופירט את כל אשר עבר עליהם בחייהם.<br /> <br /> הבעל־שם־טוב הורה לר' ברוך שמיד עם חזרו לביתו יפתח בהכנות לנסוע לארץ ישראל. הוא הבטיחו אריכות ימים בארץ הקדושה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%96&diff=12847 2025-06-08T12:44:51Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == יהודי השונא דרשנים == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== ר&#039; ברוך מוויאזין הגיע למסקנה שראש הישיבה, הצעיר המיסתורי, חברו לשיעור המיוחד, אינו מתנגד לקבלה. אמנם ידיעותיו בשיטת הקבלה של האריז&quot;ל, שעליה היתה מבוססת דרך החסידות שלעתיד, היו מועטות. ב...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == יהודי השונא דרשנים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> ר' ברוך מוויאזין הגיע למסקנה שראש הישיבה, הצעיר המיסתורי, חברו לשיעור המיוחד, אינו מתנגד לקבלה. אמנם ידיעותיו בשיטת הקבלה של האריז&quot;ל, שעליה היתה מבוססת דרך החסידות שלעתיד, היו מועטות. ברם, הסיבה לכך היתה, כפי שהסביר העילוי, משום שכדי להכיר ביסודיות את שיטת האר&quot;י הקדוש יש צורך בהכנה מוקדמת מתאימה, דבר שלא ראה עצמו ראוי לכך.<br /> <br /> מאידך - היה לו ידע נרחב בשיטות המקובלים שקדמו לאריז&quot;ל, ובמיוחד אלה שהיו עליהן פירושים ושהיו ברורות לגמרי. לר' ברוך היתה קורת רוח מרובה כיוון שהתברר סופית כי אינו מתנגד לקבלה.<br /> <br /> ר' ברוך החליט עתה לקיים עם האברך שיחה מפורטת על הנסתרים, תלמידיהם ושליחיהם של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, ושל ממלא מקומו רבי אדם, הבעל־שם מרופשיץ. בכך ביקש לברר אם האורח מחזיק עם הנסתרים או מתנגד להם.<br /> <br /> כן החליט ר' ברוך כי אם יהיה צורך, לאור שיחת הבירור האמורה, יסביר לאברך את ענינם וחשיבותם של הנסתרים והתפקידם שהם ממלאים. הוא אף התכונן לשכנעו לבקר את רבי אדם בעל־שם, מנהיג הנסתרים.<br /> <br /> כדי לוודא שאין הוא טועה בשיקוליו שוחח ר' ברוח עם ר' מנשה ישראל, מנהל הישיבה. הלה, כפי שהתברר, היתה לו כבר דעה טובה על ראש הישיבה הצעיר. הוא השתכנע כי נוסף על היותו למדן גדול הרי הוא מצויין במדות טובות. לדעתו של ר' מנשה ישראל עמד האברך בדרגה גבוהה של שלימות.<br /> <br /> לא היסס, איפוא, ר' ברוך הרבה להציג שאלה לראש הישיבה הצעיר על דעתו על הנסתרים ושיטתם, נושא שפילג אז את העולם היהודי לשנים.<br /> <br /> האברך לא חשב הרבה והשיב: שלוש שנים ערכתי גלות ונדדתי בעולם, ובמשך הזמן נוכחוני לדעת כי הנסתרים עושים עבודה גדולה המביאה תועלת רבה לכלל ישראל.<br /> <br /> ר' ברוך רווה נחת. כל החשדות התגלו כבלתי מוצדקים, אגב כך שמע ר' ברוך לראשונה מפי האברך פרטים על עצמו. הוא סיפר כי לפני ארבע שנים החליט להיפרד מאשתו וילדיו למשך חמש שנים. תכניתו היתה לעבור שלוש שנים נידודי גלות, ושנתיים נוספות לשבת וללמוד במקום כלשהו בשקידה גדולה. שלוש שנות הגלות הסתיימו בהגיעו לאחוזתו של ר' ברוך. כאן נוכח וחש, לאחר שהכיר את ראש הישיבה ואת התלמידים, כי זה המקום המתאים לבלות בו את השנתיים בלימוד תורה בשקידה. משום כך הסכים להישאר כאן כראש־ישיבה.<br /> <br /> בהזדמנות זו החל האברך לספר מחוויותיו בתקופת גלותו: בעיירה הראשונה שאליה הגיע עם תחלת גלותו נפגש עם עוד חמשה נודדים שערכו גלות, ויחד חברו לנדידה משותפת. שנים מהם התגלו כלמדנים, והוא דיבר אתם דברי תורה. שלושת הנותרים לא גילו על עצמם דבר, והציגו עצמם כיהודים פשוטים, בכל מקום שהגיעו אליו התחברו השלושה עם אנשים המוניים בלבד.<br /> <br /> מאוחר יותר, במהלך גידודיו, נפגש באנשים נוספים שערכו גלות, ביניהם גאונים וצדיקים גדולים. היו ביניהם כאלו שקיבלו על עצמם סיגופים שונים, בין השאר נמנו על הנודדים גם אנשים פשוטים ועמי־הארץ, סיפורים רבים שמע על הנסתרים, אך משום מה לא ראה שכמותם במו עיניו, אלא אם כן הצליחו הללו להסתתר גם ממנו. כך עברה עליו תקופה מסויימת.<br /> <br /> העילוי המשיך וסיפר כי בנדודיו על פני ערים ועיירות העדיף תמיד להתאכסן בכל מקום בביתי הכנסת של הקברנים, הוא נהג כך בכוונה. בתי כנסיות אלה עמדו בקצה העיר, סמוך לבית־העלמין, ובקושי התקיימו שם מנינים לתפלה, ותו לא. היה זה מקום אידיאלי להתאכסן רחוק מעין־רואים ולעסוק בתורה ללא הפסק מבלי לחשוש מ&quot;להיתפס בכף&quot;.<br /> <br /> לשאלת ר' ברוך מדוע לא לן בבתי הכנסת־האורחים ואכסניות ה&quot;הקדש&quot; שהוקמו בשביל עוברי אורח בכל עיר ועיירה של יהודים, השיב האברך כי במקומות אלה מעניקים יחס מיוחד לאורחים למדנים, והוא חשש שמא יבחינו בעובדת היותו בן־תורה ויעניקו לו יחס מיוחד.<br /> <br /> ובהמשיכו את דבריו סיפר את הסיפור הבא על היכרותו הראשונה עם פעולות הנסתרים:<br /> <br /> פעם הגיע לאחוזה ליד העיירה שווינציאן, לא הרחק מווילנא, שהוחזקה בחכירה על־ידי יהודי נכבד ועשיר משווינציאן בשם ר' צדוק יחיאל, שאף קבע בה את ביתו.<br /> <br /> ר' צדוק יחיאל בנה באחוזה בית־מדרש והכניס לתוכו תלמידי חכמים, שישבו על התורה ועל העבודה והוחזקו על ידו בכל צרכיהם. ר' צדוק יחיאל היה גם בעל צדקה ומכניס אורחים גדול, ושמו נודע לתהלה בכל הסביבה כולה.<br /> <br /> אלא שעד כמה שאהב ר' צדוק יחיאל אורחים, תלמידי חכמים ועניים עוברי אורח, כך שנא &quot;מגידים&quot; ומוכיחים בשער שהיו עוברים בערים ועיירות ושופכים אש וגפרית על ראש השומעים. כל אימת שנראה באחוזה דרשן כזה, וביקש לעלות על הבמה ולהשמיע דרשתו, היה נחפז ר' צדוק יחיאל להעניק לו נדבה הגונה ולשלחו לדרכו.<br /> <br /> באחוזה גרו יהודים במספר ניכר, וכן נזדמנו אליה תכופות יהודים מן הכפרים הסמוכים, וכל אלה השתוקקו לשמוע דרשה של מגיד. הם ניגשו מפעם לפעם לר' צדוק יחיאל וביקשו ממנו שלא לגרש את הדרשנים. &quot;מדוע לא ישמעו אנשים פשוטים כמונו דבר־תורה או משל יפה מפי מגיד&quot; - תמהו.<br /> <br /> ר' צדוק יחיאל התרגז: &quot;לשם מה לכם הדרשות הטפשיות של המגידים? אם לדברי תורה אתם צמאים, ואינכם מסוגלים לעיין באיזה ספר, גשו אל כל אחד מתלמידי־החכמים בבית המדרש ובקשו ממנו שילמד אתכם כל שלבכם חפץ!&quot;.<br /> <br /> ואכן, ר' צדוק יחיאל הקדים רפואה למכה, ודאג שהתלמידי־חכמים ייענו לכל בקשה של יהודי פשוט וילמדוהו, על חשבונו, כל שיעור תורה שירצה בו. נוסף לכך ביקש מהם שילמדו את הילדים ובני הנוער תורה תמורת תשלום מצדו. עוד ביקש מהם שאם יגלו נער כשרוני, ובעל אפשרות להצלחה בלימודים, ישלחוהו לישיבה על חשבונו. <br /> <br /> &quot;כשהגעתי לאחוזתו של ר' צדוק יחיאל&quot; - סיפר העילוי לר' ברוך - &quot;ונוכחתי בשנאתו המוזרה והבלתי מובנה של בעל האחוזה לדרשנים ומגידים, התפלאתי מאוד. בתחילה אף נחשדתי בעצמי שמא אינני אלא מגיד, וכבר הוצע לי לקבל מענק ולעזוב את המקום. רק לאחר שהצהרתי שאינני מגיד הרפו ממני והניחוני לנפשי. ברם הייתי סקרן לדעת כיצד זה יהודי בעל צדקה ובעל מדות טובות כר' צדוק יחיאל יהיה חדור שנאה עזה כל־כך לדרשנים ומוכיחים, חקרתי את הענין והתברר לי המניע לדבר&quot;.<br /> <br /> העילוי סיפר לר' ברוך מה שנודע לו בענין זה:<br /> <br /> ר' צדוק יחיאל היה בתחלה עם־הארץ גדול. הוא הצליח לסגל לעצמו רכוש גדול, אך מטענו הרוחני היה דל כמקדם. אפילו לקרוא כראוי לא הצליח ללמוד, ולא הצליח להבחין בין ב' לבין כ' או בין ד' לבין ר'. תפלתו יצאה, איפוא, מפיו שבורה ורצוצה ועקומה, עד שכל העומדים לידו לא יכלו להתאפק מלצחוק. הוא גם לא היה זהיר במיוחד במצוות, פשוט מחוסר ידיעה.<br /> <br /> עם־הארצות שלו נבעה גם מכך שתמיד סחר עם &quot;פריצים&quot; ולמד הרבה ממעשיהם, כל עושרו הגדול בא לו מן הסחר עם הפריצים.<br /> <br /> אבל, למרות בורותו וקלות־ראשו של צדוק יחיאל היה טוב לב וניחן ביד רחבה, הוא נתן צדקה במדה גדולה.<br /> <br /> פעם בא לשווינציאן דרשן מן הסוג שהיה מוכר ונפוץ בימים ההם. צדוק יחיאל היה בין המאזינים לדרשת התוכחה.<br /> <br /> הלה השמיע את דרשתו כדרך הדרשנים של אז. הוא ייסר את האנשים ותיאר בצבעים קודרים את הגיהינום המצפה לחוטאים על כל עונשיו החמורים. מנה מיוחדת היתה בפיו עבור עמי־הארץ, ובמיוחד על שאינם מעניקים את הכבוד הראוי, לדעתו, לתלמידי חכמים. לעמי־הארץ הללו צפוי עונש קשה במיוחד בעולם האמת.<br /> <br /> הדרשה הזאת פגעה קשה בצדוק יחיאל, ההדיוט אך טוב הלב. אם כך פני הדברים - החל להרהר - אין שום תועלת בדברים הטובים שאני עושה. גורלו של אדם כמוהו בעולם הבא כבר נחתם, שכן בגלל עם־הארצות שלו לא יוכל להציל עצמו. מכאן הגיע למסקנה פשוטה: אם העולם הבא שלו אבוד - מוטב שייהנה לפחות מן העולם הזה...<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%95&diff=12846 2025-06-08T12:14:27Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == העילוי המסתורי == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== בשנת תע&quot;ח מלאו לר&#039; ברוך מוויאזנא ששים שנה, והוא החליט להעביר את עסקיו ולהתמסר לתורה ועבודה. לצורך זה הזמין אליו את שני בניו, ר&#039; יוסף ור&#039; אברהם, מלמברג, ויחד אתם ועם רעייתו ערכו סיכום מדוייק של...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == העילוי המסתורי ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> בשנת תע&quot;ח מלאו לר' ברוך מוויאזנא ששים שנה, והוא החליט להעביר את עסקיו ולהתמסר לתורה ועבודה. לצורך זה הזמין אליו את שני בניו, ר' יוסף ור' אברהם, מלמברג, ויחד אתם ועם רעייתו ערכו סיכום מדוייק של כל רכושו.<br /> <br /> לרעייתו, בתו של הנסתר מסמילא (ראה [[ספר הזכרונות פרק ע&quot;ב|פרק ע&quot;ב]]), התייחס ר' ברוך כאל מי שהביאה לו את ההצלחה בחיים. דבר זה היווה אחת הסיבות לכך שתמיד התייעץ אתה בעניני מסחר וענינים אחרים, ובדרך כלל לא עשה דבר בלי ידיעתה והסכמתה. הוא ראה בה שותפה שוות זכויות ברכושו.<br /> <br /> לאחר שהוערך השווי המדוייק של כל רכושו, במזומן ובקרקעות, הפריש ר' ברוך, ראשית כל. חומש מסכום זה לצדקה. את שאר ארבעת החלקים חילק שוב לחמשה חלקים שווים, והם ניתנו, חלק כחלק, לו עצמו, לרעייתו, לכל אחד משני הבנים, והחלק החמישי שוב לצדקה.<br /> <br /> כך יצא שהצטבר בידו של ר' ברוך סכום גדול מאוד לצדקה, שגדל לאחר שהפך את הנכסי דלא ניידי לכסף מזומן. מסכום זה מסר מחצית לרשותו של רבי אדם בעל שם, מנהיגם הנודע של הנסתרים, ואת המחצית השניה חילק בעצמו למוסדות שונים ולמטרות אחרות של צדקה וחסד.<br /> <br /> האחוזות והעסקים נמסרו לניהולם של שני הבנים, וההכנסה השנתית חולקה בין ארבעת הבעלים, לאחר שהופרש מעשר לצדקה. ר' ברוך ואשתו חיו בריווח מחלקם בהכנסות, דבר שאיפשר לר' ברוך להתמסר לגמרי לתורה ועבודת ה'.<br /> <br /> באותה עת החל להיראות באחוזתו של ר' ברוך, היכן ששכנה הישיבה ושאיכלסה משפחות יהודיות רבות, אברך כבן שלושים, שאיש לא ידע את זהותו ואת מקום מוצאו. הוא התרחק מחברת האנשים ולא גילה לאיש את שמו. עם זאת נהג להכנס תכופות לישיבה, להקשיב לשיעורי ראשי הישיבה, ולהתפלפל עם הבחורים בעת חזרתם על השיעורים, תוך רצון לעזור להם.<br /> <br /> מיד התברר כי האברך הוא למדן גדול. ר' ברוך, וכן ר' מנשה ישראל, מנהל הישיבה, החלו להתעניין באברך ובאישיותו. הם התאמצו לדלות ממנו פרטים על עצמו ועל מוצאו, אך לא העלו דבר. פיו היה חתום בכל הנוגע לעצמו.<br /> <br /> כיוון שר' ברוך היה משוכנע כי האברך גדול בתורה, היה מעוניין שישמיע שיעורים בישיבה. הוא הציע את הדבר לאברך, אך יחד עם זאת הפציר בו לגלות פרטים על עצמו.<br /> <br /> &quot;אם הנך רוצה שאשאר כאן ואשמיע שיעורים - עליך להבטיח לי כי לא תשאל אותי ולא תנסה לברר פרטים עלי&quot; - היתה תשובתו הנחרצת של האברך. הוא ניאות רק לגלות כי שמו הוא, אהרן יעקב בר' יוסף.<br /> <br /> ר' ברוך שוחח על הדבר עם מנשה ישראל. ר' מנשה ישראל הביע חששו שמא נשלח הלה על־ידי המתנגדים כדי לברר באופן מדוייק פרטים על הישיבה ועל קשריה עם המקובלים הנסתרים.<br /> <br /> בישיבתו של ר' ברוך אמנם לא היו שיעורים קבועים בתורת הקבלה. אף לא נעשו שם פעולות של השפעה ישירה לכיוון יצירת יחס חיובי לנסתרים המקובלים.<br /> <br /> ברם, מזמן לזמן סופרו לתלמידים סיפורים על הנסתרים המקובלים, שהביעו את הגישה הידידותית של ראשי הישיבה אליהם. דבר זה בלבד כבר היה שונה ממה שהיה נהוג בישיבות המתנגדים, יחד עם זאת היה ברור כי בישיבתו של ר' ברוך מכשירים תלמידים לקראת דרך חדשה בעבודת ה', דרך שהיא, לפחות, נוטה לדרך הנסתרים והמקובלים. לפיכך, היה מקום לחשש שמא ירצו המתנגדים לתהות ביתר דיוק על קנקנה של הישיבה.<br /> <br /> אלא שלמרות שר' מנשה ישראל גילה את פחדו מן האברך המיסתורי, החליט ר' ברוך למנותו כראש ישיבה. בשיקוליו של ר' ברוך הכריעה את הכף למדנותו הגדולה של האברך, כך שלדעתו אסור היה לוותר עליו למרות כל החששות. יתכן אף שר' ברוך התכוון לקרב את האברך העילוי לדרכו, גם אם מלכתחילה הגיע לכאן כשליח המתנגדים. הוא הניח אף שבמשך הזמן ידע פרטים מדוייקים עליו.<br /> <br /> הורכבה, איפוא, קבוצה נבחרת של תלמידים מצויינים, והאברך נקבע להגיד להם שיעור קבוע. שלוש פעמים בשבוע היה משמיע בפניהם שיעור, שהצטיין מאד בהגיון ובעמקות. התלמידים, וכן ר' ברוך עצמו, ששנאו את ההתפלפלות המופרזת, התפעלו מאוד מדרך זו של הגיון וישרות מעמיקה שבוטאה בשיעורי האורח. מדבר אחד היה ר' ברוך מאוכזב: כבר חלפו שלושה חדשים מאז מינויו לראש ישיבה, ושום פרט נוסף לא נודע לו על אישיות האורח.<br /> <br /> ר' מנשה ישראל ובניו קיימו מעקב מתמיד אחר ראש הישיבה, כדי להיווכח אם אין יסוד לחששותיהם. תשומת לב מרובה הקדישו לכל מלה שהשמיע, הן בשיעוריו והן בשיחותיו, אך לא עלה בידם למצוא כל אחיזה לחששם. דבר זה נתן עידוד לר' ברוך, שנוכח לדעת כי לא שגה במנותו את העילוי לראש ישיבה, שכן לא נמצא כל בסיס לחשד נגדו.<br /> <br /> מאידך, נגע לר' ברוך בנפשו לדעת מי הוא ראש הישיבה. תמיהה רבה בעיניו היתה העובדה שהוא, ר' ברוך, שהיה לו מגע עם כל הנסתרים של אז, ייתקל בנסתר של ממש בביתו הוא ולא ידע עליו כלום. כן הציקה לו אי־הבהירות באשר לדרכו בעבודת ה' של האברך. הוא ידע עליו כי הוא למדן גדול, אך לא ידע באיזו שיטה ביהדות הוא נוקט.<br /> <br /> במוחו של ר' ברוך עלה רעיון. הוא הביע באזני ראש הישיבה הצעיר מישאלה שיקבע אתו שיעור במשנת הרמב&quot;ם. ר' ברוך שיער כי כשיהיה קרוב אל האברך וילמד אתו יוכל להיוודע פרטים עליו ועל דרכו.<br /> <br /> עברו שלושה שבועות, שבהם למד ר' ברוך עם האברך את השיעור בכתבי הרמב&quot;ם. ר' ברוך קירב אליו מאוד את ראש הישיבה, אך כל מה שהצליח לדעת הוא שהאברך הוא בקי בספרי חקירה אלוקית וספרי מוסר, וכי ידיעותיו מסודרות אצלו. הוא היה בקיא היטב בשיטות הרמב&quot;ם, הרמב&quot;ן, רבינו בחיי והרלב&quot;ג. ר' ברוך נוכח לדעת כי יש הרבה לאברך מה לומר באשר לשיטות האמורות וההבחנה ביניהן. כך - התגלגלה השיחה על כך שמקובל לומר כי הרמב&quot;ן ורבנו בחיי עסקו בקבלה ואילו הרמב&quot;ם לא עסק בתורה זו. ביחס לזה הצליח ראש הישיבה הצעיר להוכיח כי הרמב&quot;ם הכיר את תורת הקבלה. <br /> <br /> הדברים בילבלו לגמרי את ר' ברוך. שוב אינו יכול לקבוע לאיזו שיטה נוטה ראש הישיבה, עם זאת התברר לו לחלוטין כי אין הוא זר לתורת הקבלה, והוא אף נוטה אליה.<br /> <br /> ר' ברוך שמח על תגלית זו, שכן לפיה לא יתכן שהאברך יהיה שליחם של המתנגדים, ברם, עדיין לא פוענחה התעלומה אם האברך חדור בתורת ורוח הקבלה, ובמיוחד כפי שנקבעה על־ידי הנסתרים והמקובלים שבאותו דור, תלמידי רבי אדם בעל שם.<br /> <br /> עבר זמן נוסף וידיעותיו של ר' ברוך על האברך לא הורחבו, במיוחד בתחום יחסו אל הקבלה. אמנם היה ברור כי יש לו ידיעות מקיפות בתחום זה, אך סקרנותו של ר' ברוך היתה לגבי התייחסותו הרגשית ועמדתו כלפי הקבלה. כיוון שכך החליט ר' ברוך יום אחד להציג לו את השאלה באופן ישיר: מה דעתו על הקבלה?<br /> <br /> תשובתו של האברך היתה ברורה ורחבה. הרצאה ארוכה השמיע באזני ר' ברוך על תורת הקבלה וחשיבותה. הוא שוחח בהרחבה על ספרי הקבלה השונים כגון &quot;עבודת הקודש&quot;, &quot;דרך אמונה&quot;, &quot;תולעת יעקב&quot;, ו&quot;פרדס רמונים&quot; לרבי משה קורדיבירו. אף על כתבי האר&quot;י הקדוש דיבר בהרחבה, בהסבירו את השוני שבין ספרי הקבלה האמורים לבין כתבי האריז&quot;ל. אגב כך ציין שאת תוכן הספרים הללו ניתן, במדה מסויימת, להסביר, ואילו כתבי האר&quot;י הקדוש, הכוללים ענינים נשגבים ועמוקים, ניתנים ללימוד בלי הסברים.<br /> <br /> לפיכך - המשיך - קל יותר לטעות בכתבי האריז&quot;ל מאשר בשאר ספרי הקבלה. כן ציין כי לגבי רוב הכתבים לא ברור תמיד מקורם, שכן הם, בדרך כלל, העתקות. מסקנתו היתה כי את תורת הקבלה יש ללמוד בזהירות ובעזרת ביאור מתאים כדי שלא להיכשל בטעות כלשהי, וכל משגה קל עלול לגרום נזק רב.<br /> <br /> ראש הישיבה ציטט בהקשר לכך את דבריו של ר' ישמעאל (במס' סוטה, כ', א) אל ר' מאיר, שהציג עצמו לפניו כ&quot;לבלר&quot;, כלומר סופר סת&quot;ם: &quot;בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תייתר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו&quot;.<br /> <br /> בצטטו מאמר זה התכוון ראש הישיבה להצביע על החומרה שישנה באפשרות של טעות גדולה ומזיקה, באם אין לומדים תורה זו בגישה מתאימה. מסיבה זו - אמר - הנני חושש לגשת לשיטה זו של האריז&quot;ל, שכן פוחד הנני שמא אכשל בטעות, חלילה. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%94&diff=12845 2025-06-08T12:05:24Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == חמומי המוח בסלוצק == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== מספר &quot;קנאי&quot; סלוצק היה, עקב התפתחויות שונות, גדול מכדי שירגישו עצמם נאלצים להאזין לעצת אלה שאמרו כי יש להתייחס לגאון האורח, הלוא הוא רבי אדם בעל־שם מרופשיץ הבלתי מוכר, במלוא הנימוס והדרך־...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == חמומי המוח בסלוצק ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> מספר &quot;קנאי&quot; סלוצק היה, עקב התפתחויות שונות, גדול מכדי שירגישו עצמם נאלצים להאזין לעצת אלה שאמרו כי יש להתייחס לגאון האורח, הלוא הוא רבי אדם בעל־שם מרופשיץ הבלתי מוכר, במלוא הנימוס והדרך־ארץ. קיצונים אלה, שבערה בהם אש השנאה למקובלים ולנסתרים, רעשו וגעשו כי האורח שהוא מקובל ונסתר, אינו אלא פושע ישראל, שאין לחוס עליו.<br /> <br /> סלוצק לא פינקה מעולם את מי שנחשב להיות מקובל ונסתר. האורח לא היה, איפוא, יוצא מן הכלל מבחינה זו, למרות גאונותו היוצאת מן הכלל שהתגלתה.<br /> <br /> לפיכך גברו קולות הקיצונים על המתונים. קיצונים אלה אף לא רצו לשמוע דברי הסבר ושיכנוע, ולאיש לא היתה השפעה עליהם. משום כך התכוננו לגרוע ביותר.<br /> <br /> מסביב לבית הקהל, שם התאכסן האורח, התגודד אספסוף של קנאים, ובמקום שרר שאון ורעש. חמומי המוח צעקו כי &quot;יש ללמד את ההלך לקח, כך שיזכור אותו כל ימי חייו&quot;. כמה צעירים, חצופים ואכזרים, החלו לחבוט בדלת חדרו של האורח, על־מנת לפרוץ אותה ולגרור את האורח החוצה כדי להכותו מכות נאמנות.<br /> <br /> לא היה איש שימנע מ&quot;קנאים&quot; אלה את ביצוע זממם, ואכן הם הצליחו לפרוץ את הדלת. אך מיד עם היכנסם לחדר נותרו, המומים וחסרי אונים. האורח עמד בפינתו עטור טלית ותפילין ומתפלל בכוונה ובדביקות. היה ברור כי אינו חש במתרחש, הוא לא שמע כלל את הרעש ולא ראה את ההמון הסוער.<br /> <br /> אימה ופחד נפלו על הקנאים, ואיש מהם לא העז להרים יד על האורח. <br /> <br /> &quot;נמתין לסיום תפלתו&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt; - מילמלו איש באזני רעהו, בקול ענות חלושה, תפלת האורח ארכה שעות רבות. רבי אדם בעל־שם ריחף בעולמות עליונים. בחוץ סערו הרוחות. חמומי מוח, צעירים וגם מבוגרים, לא חסכו דברי גנאי על־חשבון האורח, ורק היותו שקוע בתפלתו עטור טלית ותפילין הגינה בעדו מזעם ההמון.<br /> <br /> כעבור זמן סיים האורח את תפילתו. עתה ישב, עדיין בטליתו ותפיליו, ללמוד שיעור יומי קבוע, כמנהגו תמיד. מיד התפשט קולו הנעים, כשהוא לומד תורה, על פני כל החדר, שוב חשו עצמם הקנאים חסרי אונים, אך חמתם בערה בהם. זעמם הלך וגבר על שאינם מצליחים לעשות בו שפטים &quot;כפי שמגיע לו&quot;.<br /> <br /> עתה התקדמו כמה מן הקנאים המפורסמים שנכנסו לחדרו של הצדיק, מן הלמדנים שבהם, ומבלי להמתין שיסיים לימודו פנו אליו בדרישה שיבהיר ויגלה את האמת האם הוא נמנה על המקובלים הנסתרים.<br /> <br /> האורח לא הכחיש. בהחלטיות הסביר כי אכן הוא נמנה על הנסתרים וכי הוא תלמיד של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש. עם זאת לא מצא לנכון לגלות גם כי הוא הנו רבי אדם בעל־שם, ממלא מקומו של רבי יואל.<br /> <br /> האורח סגר את הספר שלפניו, התרומם ממקום מושבו, ויחד עם בני התורה שדיברו אתו יצא החוצה אל הרחוב הסוער והגועש בקיצונים זועמים, שהתגודדו בצפיה להזדמנות לכלות חמתם ב&quot;פושע ישראל&quot;.<br /> <br /> הנוכחים קידמו את רבי אדם בפרץ של צווחות וקריאות גנאי, אך הצדיק נשאר שליו ורגוע ובמצב רוח מרומם.<br /> <br /> הוא החל להשמיע דבריו אל הציבור, כשהוא מדבר במתינות ובהבעה ידידותית גדולה. בדבריו אף נשמעה נימה של רחמים.<br /> <br /> בתחלה היה הרעש גדול מאד ודבריו לא נשמיגו, אך תוך זמן קצר גבר קולו. הוא אמר:<br /> <br /> &quot;מנקודת מבטכם ודאי הצדק אתכם. לאמיתו של דבר מגיע לכם &quot;יישר כוח&quot; על כך שהנכם נאמנים למה שנראה בעיניכם כאמת, ולא מדברים אחד בפה ואחד בלב. זו דרגה גבוהה. גם אני בצעירותי הייתי כמוכם. היה זה בתקופה בה למדתי בישיבתו של הגאון ר' שלמה שמואל בפולוצק. ר' שלמה שמואל היה, כידוע, תלמיד מובהק של ר' שמאי זונדל, בנו של ר' פנחס זעליג, הגאון משפייער, שניהל מלחמה כנגד רבי אליהו, הבעל־שם מוורמייזא. אף בנו של ר' שמואל זונדל, ובעקבותיו מורי ר' שלמה שמואל, היו מתנגדים חריפים למקובלים ולנסתרים. סברתי איפוא אף אני כרבי ורחשתי שנאה מרה כלפי המקובלים. עם זאת הייתי זהיר בלשוני ושמרתי פי מחטא. מעולם לא הוצאתי בשפתי שום דבר גנאי או זלזול&quot;.<br /> <br /> האורח, שהשמיע את דבריו אט־אט ובכובד ראש, הפסיק לרגע תוך כדי נתינת מבט חודר בקהל מאזיניו, שעמד רתוק למקומו. כל אחד היה סקרן לשמוע מה עוד בפיו.<br /> <br /> &quot;כעבור שנים&quot; - המשיך - &quot;הגעתי למסקנה, אחרי התבוננות ובדיקה, שהן רבי והן חבריו הלוחמים נגד המקובלים והנסתרים, טועים. הייתי אז בן שלושים ושלוש שנים, ונסעתי ללמוד בישיבתו של רבי יואל הבעל־שם מזאמושטש, שם נשארתי חמש־עשרה שנים ועסקתי בתורת הקבלה. מאוחר יותר נתקבלתי לחבורת הנסתרים. אלה הן תולדותי בקצרה. עתה הקשיבו נא! - רובכם אברכים וצעירים בשנים, ועדיין מוקדם בשבילכם לחרוץ משפט ולהגיע למסקנה נכונה בענין חשוב כזה. ברם, יבוא היום וייפקחו עיניכם לראות נכוחה את האמת&quot;.<br /> <br /> את דבריו סיים באמרו: &quot;עלי לומר לכם כי דברי העלבון שהשמעתם באזני היום יקרים לי יותר מן הכבוד שהענקתם לי אתמול&quot;.<br /> <br /> הדברים השאירו רושם רב על שומעיהם, ואיש לא העיז לפתוח פיו. במקום השתררה דממה עמוקה.<br /> <br /> האורח נכנס חזרה לחדרו. כעבור שעה יצא, מקלו בידו וחבילתו על כתפיו, בדרכו אל מחוץ לסלוצק.<br /> <br /> הלמדנים הקשישים בעיר, שחשו כי נעשה עוול כלפי האורח, החלו לבקשו כי ישאר בעיר, אך כל הפצרותיהם לא הועילו. הוא עזב את סלוצק ואליו הצטרפו עוד עשרים יהודים.<br /> <br /> עתה התברר כי אנשים אלה היו כולם נסתרים, שפעלו משך זמן רב בחשאי כדי להחדיר בסלוצק ובסביבתה את לימוד תורת הקבלה והנהגת הנסתרים.<br /> <br /> נסתרים אלה סללו את הדרך לביקורו רב הרושם של רבי אדם בעל־שם בעירם, והם שגילו את זהותו. אין הוא נסתר סתם כי אם מנהיגם הגדול של הנסתרים, ממלא מקומו של הבעל־שם מזאמושטש, ומי שמסר לאחר מכן את ההנהגה לרבי ישראל בעל־שם־טוב, מייסד החסידות. האירוע הזה גרם מהפך בסלוצק. לראשונה בחייהם באו הקנאים במגע פנים אל פנים עם צדיק נסתר בשיעור קומתו של רבי אדם בעל־שם, והיה זה מאורע רב רושם.<br /> <br /> רבים ריככו עמדתם כלפי המקובלים והנסתרים, לאחר שראו לנגד עיניהם אישיות נעלית כל־כך הן בגאונות והן בצדקות. גם העובדה ששמעו מפיו של רבי אדם כי בצעירותו היה מתנגד וכי שוכנע בטעותו - נתנה להם חומר למחשבה.<br /> <br /> תוצאה מיידית, אחת לפחות, היתה לביקור בכך שבהשפעתו נאלצו להקדיש מחשבה להכרת צדדים נוספים של הענין ולא ללכת בעינים עצומות אחרי קביעות שנשתלו אצלם על־ידי אחרים. מאידך היו אחרים שהחריפו דוקא את התנגדותם למקובלים בעקבות הביקור, שכן חשו עצמם מרומים ומאוכזבים.<br /> <br /> סלוצק נשארה עדיין, איפוא, מבצר של התנגדות, אך לא באותה מדה כמקודם. רבי אדם בעל־שם הבקיע את המבצר אך לא כבש אותו.<br /> <br /> בישובים הסמוכים לסלוצק היה הרושם שהשאיר ביקורו של רבי אדם בעל־שם גדול עוד יותר. כזכור פעלו בסביבה תלמידי ישיבתו של ר' ברוך מוויאזין. הללו, אף כי לא חונכו באופן ישיר וגלוי להיות מקובלים ונסתרים, כדי שלא תיוודע שייכותו של ר' ברוך לקבוצות אלה, הוכשרו עם זאת לקליטת תורה זו, ולהימנות, במוקדם או במאוחר, על אנשי רבי אדם בעל־שם.<br /> <br /> כך ביצע ר' ברוך מוויאזין את שליחותו החשובה, להכשיר את הקרקע בסלוצק ובסביבתה להתפשטות הקבלה ולהופעת הנסתרים, וכך - לדרך החסידות העתידה של רבי ישראל־בעל־שם־טוב.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%93&diff=12844 2025-06-08T11:57:22Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == רבי אדם בעל־שם == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== למרות שהישיבה שהקים ר&#039; ברוך מוויאזין שימשה מבצר של כוח־ נגד ליריבות העזה של המתנגדים המסונוורים בסלוצק לנסתרים ולמקובלים — לא היה בטוח שהמחלוקת, שחצתה את המחנה היהודי לשנים, לא תחדור לבית...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == רבי אדם בעל־שם ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> למרות שהישיבה שהקים ר' ברוך מוויאזין שימשה מבצר של כוח־ נגד ליריבות העזה של המתנגדים המסונוורים בסלוצק לנסתרים ולמקובלים — לא היה בטוח שהמחלוקת, שחצתה את המחנה היהודי לשנים, לא תחדור לביתו ותסחוף אתה מבני הבית.<br /> <br /> היו לו, לר' ברוך, שני בנים: יוסף ואברהם. שניהם חונכו בבית אביהם ובישיבתו והלכו בעקבותיו. ברם, הגיע מועד השידוכים שלהם, ודובר בהם נכבדות בנגידי העיר סלוצק. היתה, איפוא, סכנה מוחשית שבאמצעות נישואין יפלו ברשותם של מתנגדים קנאים ובמשך הזמן אף יהיו נתונים להשפעתם. כל מה שבנה ר' ברוך בעמל רב היה עלול להיהרס על־ידי צאצאיו עצמו.<br /> <br /> כיצד להבטיח שלא יקרה כדבר הזה? — לאחרי התייעצות עם הנכבדים שבידידיו, ביניהם מחבורת הנסתרים שביקרוהו, החליט ר' ברוך לשלוח את בניו ללמברג. שם נשאו בנותיהם של למדנים וצדיקים גדולים, אך — עניים. כדי שייראה כאילו הם אוכלים &quot;מזונות&quot; וסמוכים על שולחן חותניהם — החזיק ר' ברוך את משפחות בניו וחותניהם.<br /> <br /> שנים מספר לאחר נישואיהם ישבו ועסקו בתורה. לאחר מכן עברו לעולם העסקים, בקבלם אחוזות לחכירה, כאביהם. אף הם בנו באחוזותיהם בתי מדרש ואכסניות לאורחים, ואף נתנו צדקה ביד רחבה.<br /> <br /> בינתיים חלו שינויים בסלוצק הקנאית. למרות ההתנגדות המסורתית ששררה בעיר לנסתרים ולמקובלים החלו לחדור לעיר, בשנים תס&quot;ד עד תס&quot;ט, נסתרים ומקובלים במדה גדלה והולכת ובתכיפות. מובן שהיה זה הודות לר' ברוך וישיבתו, שרבים מתלמידיה הפכו לתושבי סלוצק וסביבתה, והשפעתם הסמויה החלה להיראות בשטח. דבר זה עצמו עודד את הנסתרים והמקובלים להגיע לשם, כשהם חדורים בתחושה כי באפשרותם להתמודד עם ה&quot;קנאים&quot;, מתוך עמדות כוח.<br /> <br /> ברור שהדבר לא עלה בנקל. ההתנגדות הישנה בעיר היתה גדולה מאוד, וכל אורח נחשד שמא אינו אלא נסתר או מקובל. במקרה שהחשד הפך להנחה רדפו את הנחשדים בחמת זעם, ובמקרים רבים אף גירשו אותם מן העיר בבושת פנים.<br /> <br /> הנסתרים לא טמנו אף הם ידם בצלחת. הם המשיכו בחדירתם האיטית, אך העקבית, למרות כל הרדיפות. תכופות נוצרו עימותים מרים ואש המחלוקת התלקחה יותר ויותר.<br /> <br /> אירוע מסויים שהתרחש — השאיר רושם בלתי נשכח על בני התורה של סלוצק.<br /> <br /> היה זה כאשר ביום בהיר הופיע בסלוצק אורח שבמראה פניו בלבד כבר עורר יראת־כבוד. היתה לו הדרת פנים אלוקית. זקנו ופאותיו הוסיפו לו לויית חן, ועיניו הביעו אומץ והחלטיות.<br /> <br /> בגודל למדנותו ניתן היה להיווכח בשיחה הראשונה אתו. היה ברור מיד כי הוא גדול בבקיאות ובחריפות במדה בלתי רגילה. כנהוג לגבי אורחים נכבדים מסוג זה הוקצה לו חדר מיוחד בבית הקהל ונחלק לו כבוד רב. ההנחה היתה כי הוא גאון העורך גלות, וכנהוג במקרים כאלה לא נשאל לשמו ולזהותו. אף הוא עצמו לא גילה את שמו.<br /> <br /> ראשי הקהילה החליטו לערוך לו מסיבת קבלת פנים מתאימה, ונקבע תאריך שבו היה על האורח להשמיע פלפול הלכתי בביהכנ&quot;ס הגדול.<br /> <br /> כפי שהיה נהוג לגבי גדולי תורה שהשמיעו דבריהם מעל במת ביהכנ&quot;ס הגדול בסלוצק — פורסמו ציוני מראי המקומות לסוגיה שבה עמד האורח להשמיע את הפלפול שלו. הדבר נעשה כדי שלמדני העיר יוכלו להתכונן כראוי לחידושי התורה שישמעו מפי האורח.<br /> <br /> בינתיים נהרו למדני העיר לחדרו של האורח בבית־הקהל כדי לשוחח אתו בדברי תורה ביחידות או בקבוצות. יהיו כאלה שבאו עם קושיות או שאלות שלא מצאו להן פתרון עד עתה, אך היו שהתכוונו סתם לתהות על קנקנו של האורח. אלה כאלה נדהמו מלמדנותו. לא היה ענין כלשהו בים התלמוד שלא היה גלוי לפניו. לא היה ספק לאיש שהוא גדול בישראל. <br /> <br /> במועד שבו עמד האורח לשאת את דברו היה בית־הכנסת הגדול מלא בקהל עצום שגדש את האולם מפה אל פה. לא רק תושבי סלוצק הגיעו, אלא גם תושבי הישובים הסמוכים ששמעו על האירוע התורני הגדול העומד להתרחש בבית הכנסת הגדול בסלוצק. גם ר' ברוך מוויאזין וגם ר' מנשה ישראל ובניו וגם כל תלמידי ישיבת ר' ברוך באו לשמוע את דברי התורה המיוחדים במינם.<br /> <br /> כאשר עלה האורח אל הבמה, בבית הכנסת, הושלך הס. הציבור כולו ציפה בדריכות ובנשימה עצורה להתחלת הדרשה.<br /> <br /> האורח פתח בסוגיא בנגעים. ר' ברוך ור' מנשה ישראל, שעמדו הרחק מן הבימה, התאמצו קשה כדי להתקרב על מנת לראות בבירור את דמותו של האורח ולהאזין היטב לדבריו.<br /> <br /> לאחר שר' מנשה ישראל הצליח להעיף מבט ראשון על האורח — חוורו פניו. מיד הטה עצמו אל ר' ברוך ולחש באזנו: &quot;היודע אתה מי זה&quot; — אמר בנימה של חרדה —&quot;אין זה אלא רבי אדם בעל־שם מרופשיץ שבידיו הפקיד רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, את הנהגת חבורת הנסתרים. זה כבר שש־שבע שנים שהוא המנהיג שלנו!&quot;.<br /> <br /> ר' ברוך שמע מכבר כי רבי יואל מסר לפני פטירתו את הנהגת החבורה לידי אחד מתלמידיו בשם ר' אדם בעל־שם, שמוצאו מרופשיץ שבגליציה, אך מעולם לא זכה לראותו ואף לא היה לו כל מושג מתואר פניו.<br /> <br /> בינתיים נכנס ר' אדם בעל־שם, שרק ר' ברוך ור' מנשה ישראל ידעו את זהותו, לפלפול עמוק. למרות שדיבר במיבטא גליצאי הבין אותו הציבור הסלוצקאי יפה, משום שדיבר בבהירות ובשפה ברורה. כל השומעים התפעלו הן מתוכן הפלפול והן מדרך ההסברה שנקט בה. פלפול כזה לא שמעו למדני סלוצק זה זמן רב.<br /> <br /> רבי אדם בעל־שם סיים את פלפולו, והציבור נשאר רתוק למקומו בהתפעלות. יראת הכבוד כלפי האורח הגאון גדלה כמה מונים. את דרכו חזרה לחדרו עשה כשהוא נישא על כפים מרוב הערצה.<br /> <br /> הכל היו סקרנים לדעת פרטים על זהותו של האורח, אך איש לא העיז לשאול אותו אף לשמו. עם זאת הניחו שאין הוא נסתר או מקובל, שכן הנסתרים והמקובלים הסתירו בדרך כלל את למדנותם. <br /> <br /> נכבדי העיר אירגנו סעודה מפוארת לכבוד האורח, בבית הקהל. להפתעת הכל הודיע כי היום שבו נקבעה הסעודה הוא יום תענית עבורו. לאחר תפלת ערבית, בערבו של אותו יום, הוציא ממזוודתו פרוסת לחם יבש, טבלה במלח, ובכך שבר את צומו, כשלאחר מכן קינח בשתיית מים. להפצרות אנשים שונים השיב כי הוא נוהג שלא ליהנות מאיש.<br /> <br /> בחצות הלילה ערך האורח תיקון חצות, כשהוא שופך דמעות רבות, ואמר תפלות שונות עד לפנות בוקר, שאז הלך לבית המדרש להתפלל תפלת &lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;ותיקין&quot;. לאחר התפלה הסתגר בחדרו ולמד ביחידות עד חצי היום.<br /> <br /> לפתע החלה להתפשט בסלוצק הידיעה כי האורח אינו אלא אחד המקובלים הנסתרים והוא תלמיד של הבעל־שם מזאמושטש. המקור לשמועה זו לא היה ברור. יתכן שהיתה זו השערה של מישהו שהתקבלה מיד על דעת הבריות, אף יתכן שמישהו קלט את מה שלחש ר' מנשה ישראל באזני ר' ברוך כשהתרגש מתגליתו.<br /> <br /> הידיעה עוררה סערה בעיר. המתנגדים הקנאים בסלוצק לא יכלו לסלוח לעצמם על כך שנכשלו במתן כבוד רב למקובל ונסתר, בניגוד לדרכם. מובן שהלמדנות המדהימה של רבי אדם בעל־שם לא היה בה כדי לחפות ולכפר על &quot;חטא&quot; היותו מקובל.<br /> <br /> בעיר נשמעו קולות כי יש להחרים את האורח, לגרשו מבית הקהל ולבזותו ברבים. הללו חיוו דעתם כי אסור לשתוק לאורח על &quot;מעשה הנבלה&quot; שביצע בכך ש&quot;רימה&quot; את סלוצק המתנגדית.<br /> <br /> רבים מגדולי למדני העיר, ביניהם כאלו שהיו ידועים גם כצדיקים, הסכימו לדעה זו, ואמרו כי האיש חייב לשאת את עונשו.<br /> <br /> לעומתם היו בסלוצק אנשים מתונים ובעלי דעה מיושבת שאמרו כי מאחר שהאורח גילה גאונות שאין כמותה בעולם הלומדים לפיכך אסור לפגוע בכבודו. כיצד אפשר להעיז ולפגוע בכבודו של מי שגדלותו בתורה וביראת שמים הוכחה מעל לכל ספק, וכל־שכן להרע לו או לבזותו?<br /> <br /> היו גם שטענו כי גאונותו של האורח היא בגדר עובדה ודאית, ואילו היותו מקובל היא בגדר ספק, והרי &quot;ברי ושמא — ברי עדיף&quot;.<br /> <br /> כך התפלגה העיר לשני מחנות, כשכל מחנה נאבק על דעתו.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%92&diff=12843 2025-06-08T11:48:56Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הקנאים הסלוצקאים == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== לאחר שר&#039; ברוך מוויאזין החליט לנסוע אל רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, החל בהכנות לנסיעה. לאחר שהגיע לזאמושטש נשאר שם ששה חדשים. גם בחזרתו של ר&#039; ברוך לאחוזתו הבחינו הכל כי הוא קורן מאושר. ניכר...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == הקנאים הסלוצקאים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> לאחר שר' ברוך מוויאזין החליט לנסוע אל רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, החל בהכנות לנסיעה. לאחר שהגיע לזאמושטש נשאר שם ששה חדשים.<br /> <br /> גם בחזרתו של ר' ברוך לאחוזתו הבחינו הכל כי הוא קורן מאושר. ניכר היטב כי הוא שבע רצון מן הנסיעה.<br /> <br /> ר' ברוך החל להתמסר עוד יותר לתורת הקבלה, ואף הכניס לפרדס תורה זו את עשרת הבטלנים שהחזיק בבית־המדרש שבאחוזתו.<br /> <br /> עשר שנים חלפו מאז ערך ר' ברוך את נסיעתו הראשונה אל הבעל־שם מזאמושטש. במשך כל השנים הללו עמד בקשר מתמיד עם תלמידי הבעל־שם, שנדדו כנסתרים על פני ערים ועיירות. במשך הזמן נודע ר' ברוך כמקובל גדול.<br /> <br /> לפתע הודיע ר' ברוך כי בדעתו לעזוב את האחוזה שבה חי חמש עשרה שנה ובה בנה ישוב יהודי. הוא מכר את נחלותיו, והעניק בתים וגנים לעשרת הבטלנים של בית מדרשו. נוסף לכך נתן תרומות גדולות למוסדות היהודיים החשובים בסמילא, העיר הסמוכה. כאשר הכל סודר עקר עם משפחתו מן המקום.<br /> <br /> ר' ברוך השתקע באחוזה שרכש במרחק עשרה וירוסט מסלוצק. גם שם בנה בית־מדרש ובית הכנסת־אורחים. תוך מספר חדשים היו לו בבית־המדרש עשרה בטלנים שהוחזקו על ידו בכל צרכיהם, במגמה שיעסקו בתורה במנוחה וללא דאגות.<br /> <br /> במקומו החדש לא סיפר ר' ברוך לאיש מנין הגיע. כל אשר נודע לאנשים הוא רק שהוא גדול בתורה וגם צדיק גדול.<br /> <br /> מכבר חשקה נפשו של ברוך לומר שיעור בתורה לפני תלמידים נבחרים. עתה החליט כי הגיעה השעה לכך, ולכן יסד גם ישיבה באחוזתו.<br /> <br /> היתה זו ישיבה בעלת צביון חדש. התלמידים היו צריכים להיות בעלי כשרונות מיוחדים ובגיל של - לא פחות מחמש־עשרה שנה ולא יותר משש־עשרה שנה. כל תלמיד היה צריך להתחייב לשהות בישיבה לא פחות משש שנים, ובמשך שש השנים שלא לעזוב את הישיבה אפילו ליום אחד. כן היה עליהם להתחייב לשבת וללמוד בהתמדה מבלי לשים לב לשום דבר.<br /> <br /> ר' ברוך מצדו התחייב להחזיק את התלמידים באש&quot;ל ובהלבשה והנעלה בריווח.<br /> <br /> מבין עשרה הבטלנים שהיו באחוזתו בסמילא לקח אתו ר' ברוך את ר' מנשה ישראל, שהיה למדן גדול ואיש אימונו הקרוב של ר' ברוך. ר' מנשה ישראל היה מתלמידיו המובהקים של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, וגם בניו למדו שנים רבות בישיבתו של רבי יואל.<br /> <br /> היו לו לר' מנשה ישראל שלושה בנים, ששבו מישיבת הבעל־שם, יראים ושלמים ולמדנים גדולים בנגלה וגם בנסתר. ר' ברוך מסר את ניהולה של ישיבתו לר' מנשה ישראל ושלושת בניו. ר' ברוך עצמו הסתפק בהשמעת שיעורים לפני התלמידים.<br /> <br /> עשרים וששה בחורים צעירים נבחרו להיות תלמידי ישיבתו של ר' ברוך. כבר בשנה הראשונה ניכרו בהם סימני הצלחת השפעת הישיבה. התנהגות הצעירים היתה כרצונו של ר' ברוך, דבר ששימח אותו מאוד.<br /> <br /> לשנה הבאה קיבל ר' ברוך לישיבתו עוד מספר דומה של תלמידים, וכך במשך שש השנים הבאות. הישיבה גדלה, איפוא, משנה לשנה, וכאשר, כעבור שש שנים, חזרו עשרים וששת התלמידים הראשונים לבתיהם, נשאר בישיבה אותו מספר תלמידים כפי שהיה בשנה השישית, וכן גם לאחר מכן.<br /> <br /> בה בשעה שר' ברוך טיפל בישיבה לא הזניח את עסקיו. הוא שכר, וגם קנה, אחוזות חדשות, במגמה להושיב בהן יהודים ולספק להם פרנסה. יהודים רבים העסיק בעיבוד האדמות, לאחרים השכיר את בריכת הדגים, וליהודים נוספים החכיר טחנות קמח ובתי מרזח. כך מצא כל אחד מקור לפרנסתו. רבים אף התעשרו כתוצאה מכך. <br /> <br /> הכל ידעו על ישיבתו של ר' ברוך, ור' ברוך דאג לכך שרבים מתלמידיו יתקבלו כחתניהם של יושבי האחוזה, באופן כזה הלכה וגדלה השפעת הישיבה על הסביבה.<br /> <br /> עברו חמש־עשרה שנה ומספר תלמידי ר' ברוך הגיע למאות. רובם נשארו בסביבה כחתנים הסמוכים על שולחן חותנם, והיו למדנים גדולים, יראים ושלמים, הנוהגים בדרך המיוחדת בעבודת הבורא אותה לימדם ר' ברוך בישיבתו. קול התורה הידהד בסביבה כולה.<br /> <br /> באספת &quot;ועד הארצות&lt;nowiki&gt;'', שהתקיימה אותה עת בסלוצק, החליט הועד להביע ברכתו והערכתו לר' ברוך על הצלחתו בהרבצת תורה, ועל ספקו את צרכי יהודי הסביבה לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות. מעשיו של ר'&lt;/nowiki&gt; ברוך היו ידועים היטב וצויינו לשבח.<br /> <br /> סלוצק היתה אז אחת הערים בה גילו התנגדות גדולה לעוסקים בקבלה, ובמיוחד לנסתרים, שנהגו לנדוד על פני הישובים ולעורר את ההמונים לעבודת הבורא. לא אחת עלה ענין הנסתרים על סדר יומן של האספות הכלליות שהתקיימו בירידים הגדולים. באספות אלה התגלעו חילוקי דעות, שגלשו לריב שפתים, באשר ליחס אל הנסתרים.<br /> <br /> סלוצק היתה מפורסמת אז בלמדניה. בבית הקהל היו חדרים מיוחדים ששימשו כאכסניה לעוברי אורח למדנים שלא היה לפי כבודם להתאכסן בבית־הכנסת־האורחים הרגיל. עם זאת גם בבית הכנסת האורחים היה מקום מיוחד ללמדנים. הבית היה מחולק , בסלוצק כמו בקהלות אחרות, לשלושה אגפים: אחד לאורחים רגילים, אחד לבני תורה ואחד לגדולי תורה. אף חדרי האכסניה המיוחדים שבבית הקהל היו חלוקים לשנים; למופלגי תורה מן השורה ולגדולי תורה מפורסמים.<br /> <br /> הלמדנים הסלוצקאים היו ידועים בקנאותם הגדולה לכל דעה והשקפה שהחזיקו בה. כל רעיון שמצאו אותו לנכון הוצדק על ידם בק&quot;ן טעמים, והם דגלו בו בקנאות. כך היה בהתנגדותם למקובלים ולנסתרים: הם, פשוט, לעגו להם, ביזו אותם והעלילו עליהם עלילות שוא.<br /> <br /> רבי אליהו, הבעל־שם מוורמייזא, וממשיכו, רבי יואל הבעל־שם מזאמושטש, כונו בסלוצק בתארי הגנאי הגרועים ביותר. כשפגשו שם במקובל או נסתר חירפוהו וגידפוהו כאחד מן הריקים. הדברים הגיעו  לידי כך ש&quot;סלוצקאי&quot;, הפך לשם נרדף למתנגד חריף אל שני בעלי־השם ותלמידיהם.<br /> <br /> המקובלים והנסתרים מצדם התחשבו מעט מאוד בשנאתם והתנהגותם של הסלוצקאים. תכופות היו אף מנסים להגיע לסלוצק כדי לנסות ולתקן את המצב, אך לא הצליחו בכך, כיוון שרוב הנפשות היו מורעלות בארס של שנאה ולעג למקובלים ולנסתרים.<br /> <br /> לאחר שר' ברוך התיישב ליד סלוצק והחל לקיים את הישיבה שלו התחיל להסתמן אט אט שינוי במצב. מובן שר' ברוך, בידעו היטב את גודל השנאה של תושבי סלוצק למקובלים, הסתיר את היותו מקובל ואת היותו קשור לנסתרים, תלמידי בעל־השם מזאמושטש. מסיבה זו נזהר מללמוד קבלה עם תלמידי הישיבה שלו, דבר שהיה עלול להעמידו &quot;מחוץ למחנה&quot;. רק לאחר שסילק כל חשש בדבר שייכותו למקובלים ולנסתרים, התחיל במשימתו הגדולה, באמצעות תלמידי ישיבתו, להחליש את השפעת קנאי סלוצק.<br /> <br /> זו היתה, לאמיתו של דבר, מטרתו העיקרית של ר' ברוך מוויאזנא בהשתקעותו בסביבת סלוצק. הוא החל להכין בחשאי כוח שנועד להפחית את עוצמת ההתנגדות למקובלים ולנסתרים שהיתה קיימת בסלוצק.<br /> <br /> היתה זו משימה קשה מאד, אך במשך הזמן מילא את משימתו , בהשיגו בעקיפין את מה שהנסתרים ניסו לעשות אופן ישיר, להקטין את השנאה אליהם. ר' ברוך החזיק את המקובלים והנסתרים הנודדים שהתאכסנו בביתו בבית מיוחד שבנה עבורם.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%91&diff=12842 2025-06-08T11:37:07Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == ברוך בונה בית == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== הימים הנוראים חלפו. לאחר חג הסוכות היה על ברוך לעזוב את ביתו של רבי שלמה, כיוון שתפקידו כמשמשו של הגאון הסתיים. הגיע תורו של תלמיד אחר לתפוס את מקומו כמשמשו של ראש הישיבה. לאחר החג גם נאלץ בר...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == ברוך בונה בית ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> הימים הנוראים חלפו. לאחר חג הסוכות היה על ברוך לעזוב את ביתו של רבי שלמה, כיוון שתפקידו כמשמשו של הגאון הסתיים. הגיע תורו של תלמיד אחר לתפוס את מקומו כמשמשו של ראש הישיבה.<br /> <br /> לאחר החג גם נאלץ ברוך לחפש מקור להשתכר ממנו פת לחם. מספר פעמים בשבוע היה יוצא לשוק למספר שעות והיה מציע עצמו לנשיאת משאות או לכל מלאכה קשה אחרת. בד בבד למד בישיבה ביתר שקידה, ובסתר - עסק בלימודים שלמד אתו רבי שלמה בשעתו.<br /> <br /> במיוחד התמסר ברוך ללימוד תורת הקבלה. כדי שלא ידע איש על כך החליט לחדול ללון בבית המדרש, שם היו עלולים אנשים להבחין במעשיו, ושכר לעצמו דירה שם עסק בלילות בתורת הנסתר.<br /> <br /> דירתו היתה בעליית גג, שם לא ראה אותו איש. ברוך היה בטוח שהבריות עשויים להניח כי הוא ישן בלילה בשעה שלאמיתו של דבר ישב ועסק בקבלה.<br /> <br /> כך עבר רובו של החורף. בחודש אדר התרחש משהו. באותו בית שבו שכר ברוך את עליית הגג, נשכר חדר על־ידי תלמיד אחר בישיבה. ברוך לא ידע על שכנו החדש.<br /> <br /> פעם, בשעה מאוחרת בלילה, כאשר ברוך התעמק, כדרכו, בספר קבלה, חש לפתע כי אין הוא נמצא לבדו בחדר. כשהפנה את ראשו ראה מולו את אחד מתלמידי הישיבה, הוא השכן החדש, הלה הסתכל עליו בפליאה: הוא גילה את סודו של ברוך.<br /> <br /> ברוך היה נדהם. הוא מיהר לסגור את הספר, והעמיד פנים כאילו לא אירע דבר. ברם, היה מאוחר מדי.<br /> <br /> כשנוכח ברוך במתרחש החל להתחנן לפני הבחור שיבטיח לו שלא לגלות לאחרים את מה שנודע לו. הבחור השיב כי אין הוא יכול לתת את ההבטחה הנדרשת, שכן הוא ניהל את המעקב אחרי ברוך בשליחותם של שאר התלמידים, ולשם כך שכר את החדר באותו בית. התברר כי מאז עזב ברוך את בית המדרש שבו לן ושכר לעצמו חדר־עליה החלו לדבר בישיבה כי בוודאי יש סוד בדבר.<br /> <br /> התלמידים החליטו, איפוא, לברר מה עושה ברוך במסתרים. הוטל גורל, ובעקבותיו נפל על אותו בחור התפקיד לעקוב אחרי ברוך. למטרה זו שכר, כאמור, את הדירה בבנין שבו גר ברוך, ותנאי התנה עם בעל הבית שלא יספר לברוך כי אחד מתלמידי הישיבה עבר לגור בשכנותו.<br /> <br /> ברוך נוכח לדעת כי הבחור חייב לדווח לחבריו את תוצאות שליחותו, ביקש ממנו את דחיית הדבר בשלושה ימים כדי שישקול את המשך דרכו. ברוך היה מעוניין להתייעץ עם רבי שלמה, שכן איש לא ידע על קשריו עם ראש הישיבה ועל כך שלא על דעת עצמו החל ברוך בלימודים אלה, כי אם על דעת רבו.<br /> <br /> בחור הישיבה הבטיח לו את הדחיה, ובינתיים חיפש ברוך הזדמנות לשוחח בענין עם רבי שלמה, הלה קבע כי הגיעה שעתו של ברוך לעזוב את מינסק.<br /> <br /> שוב החלה תקופת נידודים בשביל ברוך. שבועות וחדשים נדד ברוך, כשהוא הולך ברגל, מעיר לעיר ומכפר לכפר. בכל מקום שבו התעכב זמן מסויים יגע ומצא לעצמו מלאכת כפיים כדי להתפרנס הימנה. יחד עם זה המשיך לעסוק במרץ בלימודיו, הן בנגלה והן בקבלה.<br /> <br /> תוך כדי נדודיו נפגש ברוך עם גאונים וצדיקים רבים וכן עם נסתרים שערכו גלות. למעשה היה זכאי גם הוא להימנות על חברתם, שהרי כשם שהם ראו לעצמם יעוד ושליחות בחיים, תוך כדי הסתרת גדלותם, כך היה גם ברוך.<br /> <br /> לאחר נידודים ממושכים הגיע ברוך לסמילא, שם קבע לעצמו אכסניה בבית המדרש, כדרכו. בבית־המדרש למד ולן כשהוא ניזון ממותר הכסף שהשתכר בדרך לסמילא.<br /> <br /> באותו בית־מדרש התאכסן אורח נוסף, שהתפרנס מחזרה על הפתחים. תשומת לבו של ברוך הופנתה לאורח זה, שכן חש ברוך כי אין הוא הלך סתם. <br /> <br /> לשם קביעת בסיס לפרנסתו רכש ברוך לעצמו עגלה, משור וגרזן. הוא היה יוצא ליער, כורת עצים, מכניסם לעיר ומוכרם. כיוון שהיתה אז עונת הקיץ לא רבו הקופצים על סחורתו, אך ברוך הסתפק בינתיים בתמורה שהשיג, והיה צובר את העצים במחסן שליד בית המדרש, כך שבחורף היתה לו סחורה מן המוכן בשביל למכור בצרורות.<br /> <br /> באחד הלילות של החורף, בשעה מאוחרת, נכנס ההלך, שותפו של ברוך לאכסניה, לבית המדרש, התכנס בפינתו והחל לבכות, שלא כדרכו כלל. ברוך מיהר מיד אליו ושאלו מה מעיק על לבו. היהודי השיב לו כי בעיר נפטר היום ר' יוסף אברהם עושה התנורים, שהיה צדיק נסתר, גדול בצדקותו, וכן היה מקובל גדול. הוא היה נוהג שלא להשאיר לעצמו פרוטה מן הערב למחר - כך סיפר ההלך - ואת כל מותר פדיונו היה מחלק לצדקה לפני לכתו לישון. הוא היה בן חמישים ושמונה שנים. הוא השאיר אחריו אשה ובת, ובבית שוררת הזנחה ודלות נוראה. החלונות שבורים, ואין כסף לקניית עצים להסקה, אפילו פת לחם אין בבית. אין בעיר מי שיסתכל עליהן, כיוון שאיש לא העריך את המנוח כלל.<br /> <br /> מיד הבין ברוך כי גם ההלך נמנה על עדת הנסתרים, והחליט לבדוק את הדבר. לראשונה שאל אותו לשמו, והלה הציג עצמו בשם נחום אהרן החייט. לאחר מכן ציין ברוך לפניו, ללא שהיות, קושי שיש לו בקטע מסויים בספר הזוהר הקדוש, שהוא מתקשה בהבנתו לאחר שהגיע אליו בלימוד. באופן טבעי לחלוטין החל ר' נחום אהרן להסביר לו את הקטע בהרחבה ובטוב טעם ודעת. ברוך התפעל מאד, הוא נוכח לדעת כי לפניו עומד מקובל גדול.<br /> <br /> עתה הזדרז ברוך והציע עזרתו בסיפוק עצים להסקה: &quot;הבה וניגש לחמם את הבית&quot;.<br /> <br /> שניהם הטילו על שכמם צרורות עצים והלכו לבית המנוח. היה זה בית מט לנפול, שבו התגורר ר' יוסף אברהם כשלושים שנה.<br /> <br /> במשך שבעת ימי האבל הלכו ר' נחום אהרן וברוך לבית המנוח מידי יום ביומו, לתפלה ולימוד. בעמל רב הצליחו לאסוף מנין לתפלות בציבור ולאמירת קדיש. תושבי הסביבה התחמקו מלבוא למנין, בגלל יחס הזלזול שלהם כלפי יוסף אברהם עושה התנורים.<br /> <br /> בין ברוך לבין ר' נחום אהרן החייט הנסתר, נקשרה ידידות הדוקה.<br /> <br /> הם קבעו לעצמם שיעור משותף בסתר, שהתקיים בכל ימי החורף.<br /> <br /> פעם פנה ר' נחום אהרן לברוך ואמר לו: בתו היתומה של ר' יוסף אברהם צריכה להשתדך, ולדעתי הנך בן־זוג מתאים בשבילה.<br /> <br /> ברוך הסכים, ותוך זמן קצר הוחגו הנישואין בצינעה. ברוך עבר עם רעיתו וחותנתו לכפר סמוך, שם מצא לעצמו גם דיור ופרנסה, ללא קושי.<br /> <br /> לאחר עיסוקו משך תקופה ארוכה בכריתת עצים ומכירתם, החל ברוך לעסוק במסחר עצים ממשי והצליח בזה מאוד. הוא היה רוכש חלקות יער ומשווק את העצים בקנה מדה נרחב. בהמשך הזמן החל גם לחכור שדות ביערות שלמים ולשווק תוצרתם. ברוך התעשר, וחילק צדקה הרבה מאוד.<br /> <br /> ברוך דאג להושיב בכפר יהודים נוספים ולספק להם פרנסה. הוא אף דאג למזונם הרוחני, בכך שהשמיע לפניהם שיעורי תורה. כעבור זמן בנה בית מדרש, והחזיק בו &quot;עשרה בטלנים&quot; עם משפחותיהם. כך הפך הכפר למקום תורה. תוך כדי כך נודע ברבים, בניגוד לרצונו של ברוך, על טוב לבו ועל למדנותו. אך העובדה שהוא מקובל וממשיך לעסוק בקבלה נשארה עדיין בגדר סוד.<br /> <br /> כך היה ברוך, או, כפי שכינוהו הבריות, ר' ברוך, הנסתר היחיד שהוא גם עשיר גדול. הוא בנה בית גדול להכנסת אורחים, ורבים מן הנסתרים התאכסנו בו. מהם הגיעו אליו בשליחויות מיוחדות לאחר שידעו כי למרות פרסומו הרי הוא, לאמיתו של דבר, נסתר כמותם.<br /> <br /> אותה עת נודע בעולם היהודי שמו של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, תלמידו וממשיך דרכו של רבי אליהו הבעל־שם מוורמייזא.<br /> <br /> ר' נחום אהרן החייט, הצדיק הנסתר, היה אורח תכוף ורצוי בביתו של ר' ברוך. הוא היה ממקורביו של רבי יואל וסיפר הרבה לר' ברוך על אישיותו של רבו.<br /> <br /> ר' ברוך החליט לנסוע לרבי יואל בעל־שם, להכירו מקרוב וללמוד מתורתו ומאורחותיו<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2%D7%90&diff=12838 2025-06-05T12:13:34Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == אדם ותבל == {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== ברוך היה נפעם. &quot;הללו את ה&#039; מן הארץ&quot; — הכריז בהתפעלות. הוא לא יכל לנתק מבטו מהדר הבריאה האלוקית, והמשיך להסתכל מוקסם בתופעות היצירה ונפלאותיה, עד שכמעט שכח שעליו לשוב לרבו כדי לשמשו. שקיעת החמה שהת...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == אדם ותבל ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> ברוך היה נפעם.<br /> <br /> &quot;הללו את ה' מן הארץ&quot; — הכריז בהתפעלות. הוא לא יכל לנתק מבטו מהדר הבריאה האלוקית, והמשיך להסתכל מוקסם בתופעות היצירה ונפלאותיה, עד שכמעט שכח שעליו לשוב לרבו כדי לשמשו.<br /> <br /> שקיעת החמה שהתרחשה לאחר מכן היתה נפלאה במיוחד, אלא שההתפעלות פינתה מקומה לתחושת אימה כשהחלה להשתלט אפלולית בין השמשות. כדור הארץ שינה את מראהו מבהיר לכהה ועמו כאילו הפך את הלך הרוח ואת האווירה לקדורניים. ברוך נשאר רתוק למקומו, תפוס הרהורים.<br /> <br /> לא עבר זמן רב ומעל ראשו החל להתפרס רקיע מאיר, זרוע מיליארדי כוכבים נוצצים. הלבנה הבקיעה לה דרך ביניהם כמלכה, ונוגהה שטף את פני תבל בקרני הכסף שלה.<br /> <br /> עתה תפסה את מקום העצב שהביאה אתה השקיעה — שמחה. אור הירח והכוכבים עורר בנפשו של ברוך שמחה שלא ידע ולא חש מעולם. היתה זו חדוות הבריאה, שמחה אלוקית שלימה.<br /> <br /> לברוך לא היה צורך לזכור כי הגיע זמן תפלת ערבית. התפלה כאילו בקעה והשתפכה מאליה, מונעת על־ידי &quot;כל עצמותי תאמרנה: ה' מי כמוך&quot;. וכך החלו שפתותיו לבטא את כל חויית נפשו המברכת את הקב&quot;ה אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים, וכן הלאה־הלאה.<br /> <br /> את הפסוק &quot;שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד&quot; השמיע ברוך בכוונה ובהתלהבות כה גדולה בהרגשת היותו חלק מן האחדות האלוקית המהווה את הבריאה כולה.<br /> <br /> את ה&quot;אחד&quot; משך בקול גדוש בכוונת דביקות, שהסתלסל באויר ומילא את חלל העולם. ה&quot;אחד&quot; של ברוך התגלגל על פני הר ובקעה, שדה ויער, התמזג עם שירת הנחל המפכה למרגלות ההר, והפך לשירת היקום כולו המתרוממת מעלה מעלה עד שהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מבוהק הירח והכוכבים, ומתפשטת כריח בשמים הניסך בטבע כולו.<br /> <br /> קולו של ברוך נפסק, כאילו נאלם מעוצמת ההתפעלות, ואז התגלגל אליו מרחוק הד קול הכרזת ה&quot;אחד&quot; שלו. שוב חזר ה&quot;אחד&quot; ונקלט בהדהודו בתוככי הבריאה כולה, בהקיפו הר ובקעה, שדה ונחל, יער וסלע, עץ ודשא, ובעטפו גם את ברוך עצמו. הכל בכל כל הותך והתמזג ב&quot;אחד&quot;, הכל הפך להיות ביטוי אחיד, מלא ומוחלט, של &quot;מלוא כל הארץ כבודו&quot;.<br /> <br /> רעד של קדושה תקף את ברוך. הוא שמע, כאילו, בהד שהגיע אליו, את המענה האלוקי לקריאתו הקדושה, וראה בכך אות שאכן נקלט קולו בשמי שמים והגיע לכסא הכבוד, ומשם, כביכול, חוזרת אליו ההכרזה: &quot;ה' אחד!&quot;, המביעה אחדות מלאה ומוחלטת, &quot;אין עוד מלבדו&quot;.<br /> <br /> כאשר חזר ברוך לאחוזה, בשעה מאוחרת מאוד בלילה, חש עצמו כמי שנולד מחדש, מזוכך יותר ומרומם יותר. רושמו של אותו ערב לא סר ממנו כל ימי חייו.<br /> <br /> במשך הקיץ למד ברוך הרבה מפיו של הגאון רבי שלמה. בהיותו רוב שעות היממה בישיבה למד גמרא ומפרשיה, אך בביתו של רבי שלמה למד מוסר ומדות, וקיבל הדרכה בעבודת הבורא. ברוך קבע לעצמו כלל ברזל — לעשות כל המאמצים ליישם ולבצע בפועל את כל אשר למד, שכן העיקר היה אצלו הקיום המעשי של רצון הבורא; &quot;לא המדרש עיקר אלא המעשה&quot;.<br /> <br /> הגיע חודש אלול. בישיבה המעיטו, כפי המנהג, בלימוד הגמרא וההלכה, והתלמידים הקדישו זמן רב יותר לענינים של יראת שמים ועבודת הבורא. תלמידים רבים קיימו תעניות, ערכו תיקון חצות והתמסרו לחשבון הנפש ללימוד מוסר ולתשובה.{{הערה|הערת כ&quot;ק אדמו&quot;ר שליט&quot;א (בספר הזכרונות — אידיש): ראה טור ברקת לשו&quot;ע או&quot;ח סי' תקפ&quot;א, ברכי יוסף חלק או&quot;ח סימן תקפ&quot;א. אלף למטה — לרא&quot;ז מרגלית — סימן תקפ&quot;א ס&quot;ק י&quot;ג.}}<br /> <br /> היתה זו שעת כושר לברוך להתמסר עוד יותר ללימודי המוסר ותורת המדות, הוא גם ניצל את זמנו והגשים את שאיפתו להתבודדות ביער. מאז בילה עם רבו באחוזת חותן אחיו שם השיג את המשמעות ביצירה האלוקית, קיבל ברוך תשוקה גדולה יותר וחיבה יתירה לטבע. ה&quot;התגלות&quot; שזכה לה באותו ערב בלתי נשכח השאירה עליו רושם במדה כזו שבכל עת מצוא חיפש הזדמנות לצאת מחוץ לעיר ולהתהלך על פני שדה ויער, תוך הרגשה שכך הוא מתקרב יותר אל בורא העולם.<br /> <br /> מן הדברים שלמד ידע ברוך כי נוסף על החלוקה הכללית של הנבראים שברא הקב&quot;ה — ל&quot;צבא השמים&quot; ול&quot;צבא הארץ&quot; — קיימת חלוקת משנה פנימית ב&quot;צבא הארץ&quot;, כלומר בעולם התחתון עצמו.<br /> <br /> — החלוקה היא לארבעה חלקים, או &quot;ארבע כתות&quot;; דומם, צומח, חי ומדבר. לכל אחד מחלקים אלה יש נפש מיוחדת, המחיה ומקיימת אותו. ארבעת החלקים הללו אינם בדרגה שוה, כי אם כל חלק הוא בדרגה גבוהה מחבירו: הצומח נעלה מן הדומם, החי — מן הצומח, וה&quot;מדבר&quot;, כלומר: האדם, נעלה מן הכל. תפקידו של כל חלק, התחתון בדרגתו, לשרת את העליון ממנו. הצומח ניזון מן העפר הדומם, החי ניזון מן הצומח, והאדם מבעלי החיים. תכליתו של כל נברא היא לעלות ולהיכלל בדרגה העליונה יותר, וכך תושג תכלית הבריאה האלוקית כולה.<br /> <br /> למרות אשר, כאמור, יש לכל נברא נפש משלו, הרי אין הנפשות של כל ארבע הכתות דומות זו לזו. אמנם בשרשן — כל הנפשות מקורן מן הקב&quot;ה בכבודו ובעצמו, שהוא יחיד ומיוחד, ואין לו תחלה ואין לו סוף, אך דרגות הנפשות בהתבטאן בגלוי הן בהתאם לדרגתן ומעמדן בבריאה. לדומם יש נפש של דומם, לצומח יש נפש של צומח, וכך גם לחי ולמדבר. לפי זה נפשו של האדם היא הגבוהה ביותר.<br /> <br /> גילויים אלה פקחו את עיניו של ברוך לראות בכל דבר חלק מן היצירה האלוקית הכללית, וכך נוכח לראות את חכמתו וגבורתו של הבורא. בכל ראה את חלק אלוקה ממעל.<br /> <br /> השמש בגבורתו, והירח והכוכבים בהוד תפארתם, עוררו אצל ברוך השתוממות באותה מדה כמו התולעת הרוחשת על האדמה והנמלה הבונה את עולמה. הכל סיפרו את מעשה אלוקים ואת נפלאות הבורא. <br /> <br /> בכל ראה ברוך — נשמה, ומכל דבר וכל תופעה למד לאהוב ולירא את הקב&quot;ה.<br /> <br /> היה זה במחצית השניה של חודש אלול. ברוך יצא להתבודד בשדה. הוא הגיע אל שדה שהתבואה כבר נקצרה בו. פה ושם התגלגלו שיבולים פזורות. פה ושם היה מונח מגל נשכח. לא הרחק השתרע פרדס שהפירות נקטפו כבר מן האילנות שבו. על הדשא שבין העצים היו פזורים תפוחים ואגסים בודדים שהיו בתהליך של רקבון. על ענפי העצים החשופים עמדו עורבים והשמיעו קולותיהם. עצבות החלה להעיק על לבו של ברוך. העולם נראה כעומד על הגבול שבין השנה המסתיימת לבין השנה העומדת להתחיל. העולם עמד לפני התחדשות. בכ&quot;ה באלול נברא העולם, ובראש השנה, שהוא היום הששי למעשה בראשית, נברא האדם בחיר היצורים. השנה הקודמת נראית כנפרדת בליווי של עצבות, והחדשה מופיעה במקומה בחדוה.<br /> <br /> תוך כדי היותו תפוס בהרהוריו החלו ברקים להבקיע את אפילת העננים בהם התכסו השמים לפתע. ברוך לא חש פחד מפני הברקים והרעמים, ולא נבהל מפני הגשמים. ברעמים שמע את הד קול הבריאה ובברקים ראה את השתקפות האור האלוקי. עתה החלו העבים להתפזר וקרעי רקיע תכלת החלו להיראות בעדם. על אחד העננים התלויים לנוכח השמש נראתה לפתע הקשת רבת הגוונים בכל הדרה המלכותי.<br /> <br /> ברגשי יראת רוממות ובהתלהבות בירך ברוך את ברכת הקשת. במוחו של ברוך חלף הרעיון כי בעצם האדם הוא כעץ השדה, שיש לו זמן צמיחה וגדילה, זמן הבאת פירות ועמידה איתנה, וזמן ירידה וניוון. כך נגלו לברוך פנים נוספות של האדם כחלק בלתי נפרד של הבריאה האלוקית כולה.<br /> <br /> כשהגיעו הימים הנוראים חש ברוך את עצמו כחלק מן היצירה האלוקית המכירה בהווייתה המתמדת ממקורה האלוקי ובמלכותו ואדנותו של בורא ומקיים הכל. תפלות ראש השנה ויום הכפורים כאילו נבעו והשתפכו מאליהן ממעמקי נפשו פנימה.<br /> <br /> נשמתו מצאה את ביטויה המלא בתפלות קדושות ונשגבות אלה, והגיעה באמצעותן לשיא של רוחניות צרופה שכבשה את כל מציאותו, שהזדככה עתה מגשמיותה וחומריותה, כשהיא חדורה ומוקפת רוחניות מוחלטת.<br /> <br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%97&diff=12837 2025-06-05T12:01:13Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> ==תורה ועבודה==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> ברוך מוויאזין השכיר עצמו לשירות אצל ר' אליהו שלמה הכפרי, שאף הוא קיים משק לחלב ותוצרת חלב בכפר סמוך. אף עתה היה מתפקידו להוליך תוצרת חלב העירה וסחורה מן העיר הכפרה, אלא שעתה לא היה צריך לשאת את המשאות על גבו, שכן הכפרי העמיד לרשותו עגלה וסוס.<br /> <br /> יומיים בשבוע, יום ראשון ויום רביעי, עסק ברוך מוויאזין בהובלה חד־סטרית עבור ר' אליהו שלמה הכפרי, ובשאר ימי השבוע עסק יומם ולילה בתורה בבית המדרש.<br /> <br /> ברוך היה ממשיך להיות שבע רצון ומלא סיפוק מאורח חייו. הוסיפה לכך העובדה שמעבידו, ר' אליהו שלמה, היה כפי הנראה צדיק נסתר, שכן לא אחת הזדמן לברוך לראותו יושב בביתו הכפרי בבדידות ועוסק בתורה בשקידה. ברם, ברוך מוויאזנא חש שאיפה למשהו נוסף על לימוד הגמרא, משהו שיאיר את נפשו ונשמתו באור גדול יותר, הנובע, מהתקשרות גלויה יותר ומוחשית יותר אל הקב&quot;ה. היתה לו התחושה שבלימוד הגמרא בלבד אינו עובד די את עבודת הבורא.<br /> <br /> השאיפה התעוררה אצלו כשהגיע לידו הספר &quot;עבודת הקודש&quot;. ספר זה הדליק אצלו את התשוקה למציאת תוכן רוחני יותר וצרוף יותר בעבודת ה'. עם זאת לא מצא בספר זה את הסיפוק המלא לשאיפתו זו, והוא החליט לחפש דרך למימוש חפצו הנפשי העמוק.<br /> <br /> לאזניו הגיעה שמועה כי בבריסק מתקיימת ישיבה, בהנהגת והדרכת הגאון והצדיק רבי שלמה, שבה ניתן למצוא את משאלת לבו. הוא שם, איפוא, פעמיו לבריסק, בהליכה ברגל, כמובן.<br /> <br /> כשהגיע לבריסק שמע הרבה על ישיבתו של רבי שלמה, ועל אישיותו של ראש הישיבה עצמו. רבי שלמה היה ידוע לא רק בגאונותו בתורה כי אם בדרכו המיוחדת בעבודת הבורא. בישיבה למדו ששים תלמידים, כולם מבוגרים יותר מברוך, ומהם כאלה שהיו כבר, נשואים ואכלו מזונות על שולחן חותנם.<br /> <br /> תחלה לא העז ברוך להתוודע אל ראש הישיבה, ולספר לו כי משכה אותו לכאן הדרך המיוחדת שלו בעבודת הבורא שעליה שמע רבות. ברוך שהה ימים מספר בישיבה מבלי שיתוודע לאיש. הוא גילה בישיבה חדר מיוחד מלא ספרים, מהם כאלה שאף לא שמע עליהם עד אז. היו שם לא רק ספרי הלכה ופירושים על הש&quot;ס, כי אם גם ספרי חקירה, קבלה ומוסר. כך התאפשר לברוך, בכשרונותיו ושקידתו הגדולה, להכיר עולמות חדשים שלא היתה לו עד עתה כל ידיעה עליהם.<br /> <br /> שני ספרים, שהרשימו אותו במיוחד, העסיקו אותו הרבה. אחד מהם — ספר &quot;המפואר&quot; לר&quot;י בלץ, והשני — ספר &quot;ראשית חכמה&quot;, לרבי אליהו די וידאש. ספרים אלה פתחו לו צוהר לעולם חדש ומלא אור. מן הראשון למד לכוון ולדקדק במזמורים ובתפלות, בכל מלה ובכל אות שבהם, ולהקפיד שיהיו התפלות בלב טהור ובשפה ברורה, כדי שיהיו ראויות לעלות ולהגיע אל כסא הכבוד. מן הספר השני למד לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה ולזכך את המדות.<br /> <br /> הנוהג בישיבה היה כי המעוניין להתקבל לישיבה חייב להיבחן על־ידי ר' חיים אורי, אחד מראשי הישיבה. ברוך המתין, איפוא, לתורו. תוך כדי תקופת ההמתנה האזין ברוך לשיעורים שהושמעו בישיבה והספיק להתבונן לסדרים הנהוגים בה. ברם, את מרבית זמנו בילה בחדר שהיה גדוש ארונות ומדפים עמוסי ספרים. מחדר זה לא יכל ממש להיפרד ברוב שעות היממה.<br /> <br /> היה זה חדר קטן שבו היו שני חלונות, אחד הפונה לחצר והשני — לגינה. ברוך בחר לו את החלון הפונה אל הגינה, והיה יושב לידו שעות רבות רצופות כשהוא מתעמק בספר זה או אחר.<br /> <br /> פעם ישב ברוך כדרכו והתעמק בספר &quot;ראשית חכמה&quot;. לחדר נכנס הגאון רבי שלמה, וברוך לא הבחין בכך. לפתע שמע קול הפונה אליו: &quot;מי אתה, בחור צעיר, ובאיזה ענין אתה שקוע כל־כך&quot;?<br /> <br /> ברוך ניתק את עיניו מן הספר וראה לפניו את ראש הישיבה. ברוך נחרד. מרוב פחד של יראת כבוד לא היו מלים בפיו. היתה זו הפעם הראשונה שברוך עמד פנים אל פנים עם הגאון הנערץ שעליו שמע כה רבות.<br /> <br /> ברוך עסק אז בפרק י&quot;ד של שער היראה בספר האמור, שם נידון ענין היראה. מובא שם מאמר המכילתא על הפסוק &quot;ויאמר משה: זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה&quot;,. על כך אומרים חז&quot;ל: &quot;אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשבת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם — כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו&quot;. ה&quot;ראשית חכמה&quot; מסביר את המאמר על־פי הידוע כי יש בלבו של אדם שני &quot;בתים&quot; — &quot;אחד משכן ליצר הטוב ואחד משכן ליצר הרע&quot;, ועל כך הוזהרנו: &quot;לא יהיה בך אל זר — איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם? — זה יצר הרע&quot;. ולכן &quot;בהיות היצר הרע בבתים — כל עבודה שיעשה האדם יש בהם חלק ליצר הרע ואין המקום מתייחד בה&quot;. ומשום כך באה עתה האזהרה — &quot;שתהיה עבודתם מיוחדת בלב אחד ולא תהיה שום פניה בעבודת ה', כי כל פניה שתהיה בעבודה — נמצא אותה הפניה סיבת העבודה, והוא חלק אל זר, ואינה מיוחדת לשי&quot;ת. . . ובהשתתפו עם העבודה האלוקית חלק היצר, שהוא אל זר, אין לשי&quot;ת שום חלק בה, שהקב&quot;ה רוצה שתהיה עבודתו זכה וברה בלב אחד בלי שום עירוב ופסולת&quot;.<br /> <br /> הדברים האמורים הרשימו מאד את ברוך, ולכן לא הצליח לקלוט במהירות את דבריו של הגאון והצדיק אליו. אך מיד לאחר שהתאושש השיב לראש הישיבה על שאלותיו, מי הוא ובאיזה ספר הוא עוסק.<br /> <br /> רבי שלמה לא אמר מאומה ויצא מן החדר. ברוך לא יכל כל היום להשתחרר מרושם פגישתו הראשונה עם הגאון הנערץ.<br /> <br /> בערב ציפתה לברוך הפתעה מרעישה. ר' אברהם שאול, שמש הישיבה, קרא את ברוך הצדה, והודיע לו כי ראש הישיבה מזמינו לבוא לחדרו, אך הדבר חייב להישמר בסוד. ברוך היה המום.<br /> <br /> כשנכנס לחדרו של רבי שלמה — החל הגאון לחקור אותו על ידיעותיו והבנתו בגמרא, פירוש רש&quot;י ותוספות ופירושי הראשונים. הוא בחן אותו במספר מסכתות, וברוך הבחין כי רבי שלמה שבע רצון מידיעותיו.<br /> <br /> רבי שלמה החל לשאול את ברוך כיצד הוא מתפרנס. האם הוא מקבל תשלום כלשהו מקופת הישיבה, או שהוא אוכל &quot;ימים&quot; אצל בעלי־ בתים, כן התעניין לדעת היכן הוא ישן.<br /> <br /> ברוך השיב לו כי הוא מתפרנס מיגיע כפיו והוא לן בבית המדרש הסמוך. הוא סיפר לראש הישיבה על מניעי בואו לבריסק, כשמגמתו היא לא רק ללמוד תורה כי אם גם לחפש דרך בעבודת הבורא. עד עתה כבר קיבל על עצמו סיגופים שונים. שעות רבות קיים התבודדות בשדה וביער בהפנותו מבטיו לתכלת השמים ובשפכו דמעות רבות.<br /> <br /> הגאון הקשיב בהתעניינות, וברוך המשיך בסיפורו.<br /> <br /> &quot;במשך חצי שנה עסקתי בסיגופים שונים&quot; — אמר ברוך — &quot;אך הדבר לא הפריע כלל ללימודי. הגעתי בישיבתו של ר' שאול באוויאזין אל &quot;השולחן השני&quot;, למרות שהייתי הצעיר בתלמידים&quot;.<br /> <br /> &quot;ברם&quot; — המשיך ברוך להסביר לרבי שלמה — &quot;לא חשתי סיפוק בנפשי. לבי משך אותי לדרך חדשה בעבודת ה', בוויאזין לא מצאתי מרגוע לנשמתי&quot;.<br /> <br /> &quot;נזדמן לי הספר &quot;מראות אלוקים&quot;, וכשעיינתי בו נפל עלי פחד. חשתי כי בספר זה מתגלים רזים גדולים, אך לא הצלחתי להשיג אותם. הדבר ציער אותי. מאידך חששתי לחדור לגילוי הסודות, שמא אינני ראוי להם. קיבלתי, איפוא, על עצמי סיגופים חדשים, תעניות ותיקוני חצות. רציתי לטהר על־ידי כך את מחשבותי מכל שמץ חטא, ולהתעלות לדרגה ראויה להשגת הסודות שבספר&quot;.<br /> <br /> ברוך המשיך לספר כיצד לא הצליחו כל מאמציו לחדור לרזי הספר. הוא החליט להשיח את דאגתו לפני שנים מחבריו, תלמידי הישיבה, ויחדיו ניסו להתמודד עם סודות הספר. שלשתם עמלו קשה על תוכנו, אך לא הצליחו לפענחו. שני החברים נואשו מכל תקוה, ואילו חשקו של ברוך להבין את הספר גדל עוד יותר. הוא החליט לחפש לו רב שיכניסהו לפרדס רזי הספר וילמדם אותו.<br /> <br /> כאן השתתק ברוך. הוא הביט על הגאון כמי שרוצה לבדוק אם לא דיבר יותר מדי.<br /> <br /> &quot;המשך נא בסיפורך&quot; — עודדו רבי שלמה בחיוך של קירוב.<br /> <br /> &quot;אז הגיע לאזני שמע הישיבה בבריסק&quot; — המשיך ברוך — &quot;ושמעתי גם על רבנו, שמפיו אוכל ללמוד את אשר לבי חפץ ונשמתי משתוקקת לדעת. עזבתי את וויאזין והלכתי ברגל ממקום למקום. בדרך חליתי, אך שום דבר לא עיכבני מלהמשיך בדרכי עד שהגעתי בעזרת ה' הנה. עתה הנני ת&quot;ל בישיבת רבנו, ומצפה לשעת הכושר שבה אזכה להתחיל ללמוד את דרך רבנו בעבודת הבורא. עם זאת לא מלאני לבי לגשת ביוזמתי אל רבנו, עד שזכיתי בחסדי ה' ונקראתי לבוא אל הקודש פנימה&quot;.<br /> <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A2&diff=12824 2025-06-05T11:45:43Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == דרכו החדשה של ברוך מוויאזין == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ברוך היה שרוי במבוכה. את האמת על ביקורו אצל ראש הישיבה היה אסור לו לספר, ואילו שקר לא רצה לומר. לאחר מחשבה סיפר לבני הישיבה, שעמדו דרוכים למוצא פיו, כי לאחר שנוכח לדעת את גודל צ...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == דרכו החדשה של ברוך מוויאזין ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ברוך היה שרוי במבוכה. את האמת על ביקורו אצל ראש הישיבה היה אסור לו לספר, ואילו שקר לא רצה לומר. לאחר מחשבה סיפר לבני הישיבה, שעמדו דרוכים למוצא פיו, כי לאחר שנוכח לדעת את גודל צדקנותו של רבי שלמה, התעוררה בקרבו שאיפה גדולה לקבל ממנו דרך תשובה ותיקון על חטא שחטא פעם.<br /> <br /> לאחר מאמץ רב הצליח להיפגש עם הגאון ביחידות ולשמוע מפיו דברי מוסר ותוכחה על מדת הענווה ועל מדת האמת, ששתיהן מהוות הכנה מתאימה לעבודת הבורא כראוי.<br /> <br /> ברוך השמיע לפני מאזיניו רעיונות מספר ממה שלמד בעבר בספרים &quot;ראשית חכמה&quot; ו&quot;עבודת הקודש&quot;. הדברים הרשימו מאד את התלמידים. באופן זה הצליח ברוך להימנע מדבר שקר, ובד בבד להעלים את הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין הצדיק.<br /> <br /> כשחזר לבית המדרש שבו לן שיחזר ברוך במחשבתו את כל מה ששמע מרבי שלמה, והגיע למסקנה כי עליו להתמסר לטיפוח הענווה ולהתרחקות משקר. מדבריו של רבי שלמה הבין כי עדיין אין הוא, ברוך, משוחרר ממדות הגאוה והשקר.<br /> <br /> ברוך מוויאזין לא היה מסוגל להבין כיצד זה נשארו אצלו המדות השליליות של גאוה ושקר, לאחר שהתענה מספר כה רב של תעניות ועבר סיגופים כה רבים.<br /> <br /> הוא החל, איפוא, לגנות את עצמו ולקרוא לעצמו &quot;שקרן&quot; ו&quot;בעל גאוה&quot;, כשהוא שופך תוך כדי כך דמעות לרוב. את הדמעות אסף בחפניו ורחץ בהן את פניו, כדי למחות בכך את עקבות חטאיו שהוטבעו בפניו.<br /> <br /> בכך צעד ברוך בדרכם של בעלי המוסר של אותם זמנים. הוא שמע על כך מפיו של זלמן לייב, אחיו המבוגר, שהיה איש מוסר. כן שמע בשעתו על ר' זלמן חיים שרגא, הפרוש הזקן שישב שבעים שנה בפרישות, כי כשהיה עורך תיקון חצות היה אוסף את דמעותיו ורוחץ בהן את פניו. סבו של ברוך, ר' ישראל אליהו הצדיק, סיפר לברוך כי עוד כשהוא היה נער צעיר נודע כבר ר' זלמן חיים שרגא כפרוש והיה מקובל בעיני הכל כקדוש, ולמרות שהיה אז כבר ישיש מופלג היה נראה כבן ששים. סבו של ברוך הסביר כי כשהאדם רוחץ את כתמי חטאיו מעל פניו הרי גם בגיל מאה שנה הוא נראה כבן ששים בלבד.<br /> <br /> תענית שלוש היממות שברוך קיבל על עצמו עמדה להסתיים ביום ששי, ערב שבת פרשת בחוקותי, בחצי היום. למרות שהצום החליש אותו ישב כל הלילה של אור ליום ששי ולמד תורה בשקידה רבה. ביום ששי ביצע את ההכנות הדרושות לקראת שבת קודש, וישב לקרוא את פרשת השבוע &quot;שנים מקרא ואחד תרגום&quot;. הוא עשה זאת בהתעוררות ודביקות רבה. איש לא היה יכול להכיר עליו כי מאחוריו שלוש יממות של צום.<br /> <br /> נוהג היה רבי שלמה לבחור לו בכל &quot;זמן&quot; אחד מן התלמידים החדשים של הישיבה שישרת אותו בביתו. תלמיד זה היה לן בביתו של ראש הישיבה וסועד על שולחנו.<br /> <br /> ביום ראשון הבא נמסרה הודעה לברוך כי הוא נבחר להיות משמשו של הגאון ל&quot;זמן&quot; הנוכחי, וכי ביום שלישי עליו להתייצב לצורך זה בביתו של הגאון.<br /> <br /> אפשר לשער את רוממות רוחו והרגשתו העילאית של ברוך על כך. ברם, מאידך העיקה עליו הבעיה כיצד להתחמק מלסעוד על שולחן הגאון כשאר התלמידים ששימשו אותו. כזכור, קיבל ברוך על עצמו שלא ליהנות משולחן אחרים כי אם לכלכל עצמו רק מיגיע כפיו. הוא לא ידע, איפוא, איך יוכל לקיים מנהגו זה כשיהיה בן ביתו של רבי שלמה.<br /> <br /> ביום שלישי בבוקר התפלל ברוך שחרית במנין הראשון, ומיהר לבית ראש הישיבה, מוכן ומזומן לבצע כל שיוטל עליו. רבי שלמה עמד אז לסיים את שיעורו היומי הקבוע במשנה ובגמרא, אותו נהג ללמוד ביחידות אחר התפלה.<br /> <br /> כשהגיעה שעת סעודת שחרית לא הוזמן ברוך אל השולחן. הדבר גרם קורת רוח מרובה לברוך, שהבין מזה כי רבו רוצה למנוע ממנו מבוכה ועשיית דברים שלא לפי רוחו.<br /> <br /> כך יכל רבי שלמה לקיים הבטחתו ללמוד ביחידות עם ברוך בענינים שלבו חפץ בהם, מבלי שאיש ידע מכך. שהותו של ברוך בבית הגאון כמשמשו בקודש שימשה כסות עינים לכך, שכן תלמידים רבים לפניו כיהנו בתפקיד זה. רבי שלמה למד עם ברוך ספרים רבים, ובעיקר ספרים המדריכים ומעוררים בעבודת הבורא, מוסר ומדות טובות.<br /> <br /> סכום מסויים, אותו חסך ממלאכות שונות בהן עסק עוד לפני הגיעו לבריסק, שימש מקור לסיפוק צרכיו ההכרחיים, גם אחרי שנתן מזה מעשר לצדקה, וכך לא ידע דאגה ומחסור זמן ממושך יחסית.<br /> <br /> ברוך אהב להתבודד, והשתדל להימנע מכל שיחה עם אדם. עם זאת היה נוהג ללמוד בקול. הוא ניחן בקול ערב, וכשלמד היה קולו נשמע בכל חלל בית המדרש. הוא אהב תוך כדי לימוד להסביר לעצמו את הסוגיה בבהירות ובדייקנות רבה. התנאים והאמוראים כאילו ניצבו חיים לנגד עיניו, כשהוא משוחח עמם. דבריו וסברותיו של כל אחד השמיע לעצמו בקול רם והוא האזין להם כאילו הוא שומע אותם מפי האומר. כך גם נהג לגבי סברותיו שלו - להשמיע אותן בקול צלול באזני &quot;איש שיחו&quot; המדומה.<br /> <br /> אנשים היו אוהבים לתפוס מקום ממרחק מסויים ולהקשיב בהתעניינות רבה ובקורת־רוח ל&quot;ויכוחיו&quot; של ברוך עם חכמי התלמוד ומפרשיו.<br /> <br /> מאחורי ביתו של רבי שלמה היתה גינה, ובה היה ברוך מתבודד מידי יום שעה או שעתיים כשהוא מתכנס לו דומם באחת מפינות הגן ומפליג במחשבותיו. לאמיתו של דבר אהב יותר להתבודד בשדה וביער מחוץ לשאון העיר, אך כיוון שעבודתו החדשה לא איפשרה לו להתרחק מבית רבו - נאלץ להישאר בחצר הבית. עם זאת קיננה בקרבו השאיפה למצוא הזדמנות כדי להתבודד לשעה קלה מחוץ לעיר.<br /> <br /> לא ארכו הימים והזדמנות כזו ניתנה לו. רבי שלמה לקח אותו אתו לחגיגת נישואי בת אחיו הצעיר ר' חיים ישראל. אח זה, ר' חיים ישראל, היה חתנו של חוכר עשיר שאחוזתו היתה במרחק שלושים ויורסט מבריסק. למרות שכבר עברו שנים רבות מנישואיו המשיך עדיין ר' חיים ישראל להיות סמוך על שולחן חותנו, ל&quot;אכילת מזונות&quot;, ולעסוק בשקידה בתורה ובעבודה.<br /> <br /> כשהגיעה בתו לפרקה בחר ר' חיים ישראל לחתן את שמואל גדליה העילוי, תלמיד ישיבת רבי שלמה, שעליו סופר בפרק הקודם. לחתונת שמואל גדליה עם אחייניתו של רבי שלמה נסע ראש הישיבה בליווי קבוצה מתלמידיו, כשגם ברוך נמנה עליהם, לפי בקשתו של רבי שלמה.<br /> <br /> רבי שלמה שהה באחוזת חותן אחיו עשרה ימים. תקופה זו נוצלה על־ידי ברוך להגשמת שאיפתו, להתקרב יותר אל הבריאה האלוקית שאותה חיבב כל־כך. שעות רבות מידי יום בילה ברוך בשדות וביערות שבאחוזה רחבת הידים.<br /> <br /> פעם נכנס ברוך להתלהבות גדולה ומיוחדת מגודל מעשי ה', ונפלאותיו בטבע. היה זה בשעת בין הערבים כאשר תוך כדי סיור במרחב הביאוהו רגליו לראש גבעה שממנה ניתן היה להשקיף על השטחים שהשתרעו לרגליו למרחקים. לכל מלוא העין היו פרושים שדות מוריקים. למרגלות הגבעה זרם נהר, ואיוושת מימיו השוטפים התמזגה עם שאר קולות הטבע לזמרה עריבה, שנשמעה כאילו מפי מחנה מלאכים האומרים שירה לה'.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%98&diff=12817 2025-06-05T11:35:32Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הרב ותלמידו == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== כל אותה העת שברוך מויאזין שפך את לבו לפני רבי שלמה לא הסיר ראש הישיבה את עיניו ממנו. היה ברור כי ראש הישיבה מתעניין מאד בטיבו של הבחור שלפניו. לברוך עצמו היתה תחושה שהגאון חודר במבטו אל מעמקי...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הרב ותלמידו ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> כל אותה העת שברוך מויאזין שפך את לבו לפני רבי שלמה לא הסיר ראש הישיבה את עיניו ממנו. היה ברור כי ראש הישיבה מתעניין מאד בטיבו של הבחור שלפניו. לברוך עצמו היתה תחושה שהגאון חודר במבטו אל מעמקי נשמתו ובוחן אותו מכף רגל ועד ראש.<br /> <br /> - האם אכן ימצא אותו הגאון ראוי להיות תלמידו וללמדו רזי תורה? ברוך חש כאילו גורלו מוטל על כף המאזנים. הדבר השפיע עליו כל־כך עד שפרץ בבכי, שנבע מעומק נפשו.<br /> <br /> &quot;מדוע הנך בוכה?&quot; - שאל רבי שלמה בנימה של רחמים - &quot;והרי השגת את יעדך, ועלית על דרך המלך בעבודת הבורא!&quot;.<br /> <br /> ברוך חפץ מאד לענות. בכל לבו רצה להסביר לראש הישיבה כי חסר לו הרבה לשלימות נפשו, לא רק בתחום הידע, אלא גם בתחום היציבות הרוחנית והבטחון הנפשי בדרכו. חסר לו מאד מדריך בשיעור קומתו של רבי שלמה, שבו יש לו אימון רב. ברם, רוחו היתה סוערת ודמעות חנקו את גרונו, ולא יכול היה לפצות פה ולהשמיע מלה.<br /> <br /> לאחר רגע של שתיקה אמר רבי שלמה לברוך שיכנס אליו לחדרו מחר לאחר תפלת ערבית.<br /> <br /> ברוך עזב את חדרו של ר' שלמה דרך דלת אחורית, כדי שלא יוודע לאיש על ביקורו אצל הצדיק.<br /> <br /> ברוך קיבל על עצמו תענית של שלש יממות, שהן 72 שעות, כמנין &quot;חסד&quot;, בתפלה אל הקב&quot;ה שיתן לו חן וחסד בעיני הגאון. כן קיבל על עצמו תענית דיבור ושלא לישון במשך שלוש היממות הללו.<br /> <br /> את הלילה בילה בתורה ותפלה בבית המדרש שבו נהג ללון. הוא חש חולשה גופנית גדולה, מבלי שידע מנין נובע הדבר, שכן צומות וסיגופים לא היו חידוש לדידו, והיה רגיל גם לעבודה קשה שממנה היה מתפרנס.<br /> <br /> &quot;כשהתחלתי לערוך תיקון חצות באותו לילה&quot; - סיפר ברוך מאוחר יותר - &quot;חשתי מין אטימות בלב. התאמצתי מאד, ולאחר זמן ממושך חשתי סוף־סוף שלבי נפתח לעבודת הבורא, אלא שבד בבד החלו מאותו רגע לעמוד לנגד עיני תמונות זוועה, שמעולם לא ראיתי כמותן&quot;.<br /> <br /> לאחר שכל מאמציו להיפטר מן הרעיונות הרעים ומן המחזות הנוראים לא הועילו, התחיל להתחנן לפני הקב&quot;ה שיסיר ממנו את המחזות הרעים, מפיו פרצה קריאה נואשת: &quot;אוי, רבונו של עולם&quot;, והדבר הועיל. מאותו רגע שוחרר לגמרי מן הרעיונות הללו, ואת תיקון חצות ערך בבכי רב.<br /> <br /> בסופו של דבר חש הקלה לנפשו. עם הנץ החמה התפלל תפלת &quot;ותיקין&quot;, ויצא החוצה לנוח קצת.<br /> <br /> את כל היום בילה בתורה ועבודה. הדברים נועדו גם לשמש הכנה רוחנית לפגישה הגורלית עם רבי שלמה, שבה עמדה להיות מוכרעת השאלה אם יתקבל כתלמידו.<br /> <br /> לאחר תפלת ערבית רמז לו השמש כי הגיעה השעה להכנס באופן חשאי לחדרו של ראש הישיבה.<br /> <br /> לבו דפק כהלום רעם. ברם הוא התעודד מיד עם כניסתו לחדר בראותו את סבר פניו הידידותיות של הצדיק. רבי שלמה החל לדבר אליו בנימה אבהית ובנעימה.<br /> <br /> תחלה התעניין רבי שלמה לדעת אילו פרקים למד מספרי &quot;עבודת הקודש&quot; ו&quot;ראשית חכמה&quot;, ברוך השיב לו כי בספר &quot;ראשית חכמה&quot; למד את &quot;שער היראה&quot; והגיע לפרק י&quot;ד. ב&quot;עבודת הקודש&quot; סיים כבר את כל ארבעים וארבעת הפרקים של החלק השני. עם זאת הוסיף כי למרות עמלו ומאמציו להבין את כל מה שלמד נשארו דברים רבים סתומים בשבילו.<br /> <br /> כאן הפתיעו רבי שלמה בפנותו אליו:<br /> <br /> &quot;עתה אמור נא לי: האם כשלומדים מספר פרקים ב&quot;עבודת הקודש&quot; וב&quot;ראשית חכמה&quot; יש לעסוק בתעניות וסיגופים? מי התיר לך את הדבר? חכמינו הורו לנו &quot;עשה לך רב&quot;, כדי שאדם לא יעשה דבר על דעתו העצמית, שכן דברים כגון אלה - תעניות וסיגופים - עלולים להיות מעשי היצר הרע על מנת לבטל את האדם מתורה וכדי להחדיר בו הרגשה שהוא צדיק&quot;.<br /> <br /> ורבי שלמה המשיך: &quot;הפעם איני מפר נדרך לצום 72 שעות רצופות, אך להבא אל לך לעשות כן כי אם לאחר קבלת רשות מרב מובהק&quot;.<br /> <br /> &quot;חז&quot;ל אומרים על יצר הרע כי הוא &quot;אומן גדול&quot; - הסביר לו רבי שלמה - &quot;והוא מפתה את כל אחד לעבירה על רצון בורא העולם, כשהוא פונה לכל אחד בהתאם למצבו ודרגתו. בכל דרך של עבודת הבורא אורבת סכנה מסויימת כי הדרך, ככל שהיא מושלמת, תנוצל על־ידי היצר להבאת האדם לידי קלקול, חלילה&quot;.<br /> <br /> לאחר שהתאושש קימעה נוכח ברוך לדעת בבירור כי רבי שלמה רואה את הכל ברוח הקודש. רבי שלמה דיבר כמי שמכיר היטב את מחשבותיו של ברוך ואת כל תולדותיו. האם ידוע לו גם הנסיון בוויאזין?<br /> <br /> זמן רב לא השאיר רבי שלמה להתלבטות בשאלה זו. הוא המשיך: &quot;עמידתך בנסיון בבית האלמנה, ובעיקר החלטתך הנכונה והמיידית לעזוב את עבודתך שם הביא הפסק דין של בית דין של מעלה כי לבך יתעורר לעבוד את הקב&quot;ה בדרך הנכונה&quot;.<br /> <br /> ברוך עמד נדהם: האם אכן השיג את מטרתו?<br /> <br /> הצדיק המשיך בדבר: עתה תלוי הדבר בנכונותך לקבל על עצמך את התנאים שאותם הנני מציג לפניך כדי שאוכל להדריכך, בעזרת השם, בעבודת הבורא. בראש ובראשונה עליך ללמוד תורה ולהתפלל בלב שלם ונכון, ועליך לנהוג בענווה. תנאי עיקרי הוא שאין לאדם לדעת כי הנני לומד אתך, וכי בכלל יש לך אתי קשר מיוחד.<br /> <br /> ברוך קיבל על עצמו את התנאים.<br /> <br /> בישיבתו של רבי שלמה היה נהוג שמיד לאחר שתלמיד זוכה לכך שהגאון יזמין אותו לחדרו לשוחח אתו היו כל התלמידים, למן הגדול שבהם ועד הקטן שבהם, מקיפים אותו עם צאתו מחדר הגאון ומאחלים לו &quot;מזל טוב&quot;, והלה היה צריך לחזור על דברי התורה שזכה לשמוע מפי ראש הישיבה.<br /> <br /> היתה זו תופעה נדירה שתלמיד יזכה להיקרא לחדר הגאון, היו <br /> <br /> תלמידים שלמדו בישיבה שנים רבות ומעולם לא זכו לכך.<br /> <br /> למרות שמצדו של ברוך היה אמור ביקורו אצל הגאון להישמר בסוד כביקורו הראשון - נודע הדבר, משום מה, בישיבה, ומיד עם צאתו מן החדר קידמוהו כל תלמידי הישיבה בברכת &quot;מזל טוב&quot; לבבית.<br /> <br /> ברוך היה המום. התלמידים החלו לדרוש ממנו שיחזור על דברי התורה ששמע מפי הגאון, והוא לא ידע מה לומר להם. הוא נקלע למצב מביך לחלוטין.<br /> <br /> בין התלמידים שציפו למוצא פיו היה התלמיד החשוב ביותר בישיבה, שמואל גדליה העילוי מפינסק, שעליו אמרו כי רבי שלמה כיבדו לא אחת בהשמעת השיעור הכללי לפני התלמידים. תלמיד חשוב אחר שהיה שם היה יחיאל גרשון, שברוך זכר היטב כיצד יצא הוא לפני זמן מחדרו של רבי שלמה וכל התלמידים איחלו לו &quot;מזל טוב&quot; וכיצד חזר אותו יחיאל גרשון לפני כל התלמידים על דברי התורה ששמע מפי רבו.<br /> <br /> עתה נדרש גם ברוך לחזור על דברי התורה ששמע מפי רבו, ואין הוא יודע לשית עצה בנפשו.<br /> <br /> בינתיים הביעו תלמידים את פליאתם הגדולה על כך שברוך, שהוא התלמיד הצעיר ביותר בישיבה ונוסף לכך הגיע לישיבה רק לפני זמן קצר, כבר זכה להיכנס ביחידות אל ראש הישיבה. הם סיפרו לברוך כי רק פעמים בודדות אירע שרבי שלמה יזמין אליו תלמידים חדשים. פעם אחת היה זה בתלמיד ביישן שהגיע בביישנותו לידי כך שהיה פשוט מסתתר מפני כל אדם שנתקל בו. כאשר יצא מחדר הגאון היה לאיש אחר. התברר שהוא היה יתום מאביו ומאמו. אביו היה צדיק גדול. הצעיר הפך להיות אחד מן התלמידים החשובים בישיבה.<br /> <br /> בפעם אחרת היה זה צעיר בעל מדות גרועות מאד. הוא היה זולל וסובא, בעל גאוה, כעסן ושקרן, אלא שניחן בכשרונות גדולים, גס תלמיד זה השתנה לגמרי לאחר ביקורו אצל רבי שלמה.<br /> <br /> ברוך היה שרוי בין המצרים.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%97&diff=12809 2025-06-05T11:23:27Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} ==תורה ועבודה== {{להשלים}} ====תרגום ללשון הקודש==== ברוך מוויאזין השכיר עצמו לשירות אצל ר&#039; אליהו שלמה הכפרי, שאף הוא קיים משק לחלב ותוצרת חלב בכפר סמוך. אף עתה היה מתפקידו להוליך תוצרת חלב העירה וסחורה מן העיר הכפרה, אלא שעתה לא היה צריך לשאת את...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> ==תורה ועבודה==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ====תרגום ללשון הקודש====<br /> ברוך מוויאזין השכיר עצמו לשירות אצל ר' אליהו שלמה הכפרי, שאף הוא קיים משק לחלב ותוצרת חלב בכפר סמוך. אף עתה היה מתפקידו להוליך תוצרת חלב העירה וסחורה מן העיר הכפרה, אלא שעתה לא היה צריך לשאת את המשאות על גבו, שכן הכפרי העמיד לרשותו עגלה וסוס.<br /> <br /> יומיים בשבוע, יום ראשון ויום רביעי, עסק ברוך מוויאזין בהובלה חד־סטרית עבור ר' אליהו שלמה הכפרי, ובשאר ימי השבוע עסק יומם ולילה בתורה בבית המדרש.<br /> <br /> ברוך היה ממשיך להיות שבע רצון ומלא סיפוק מאורח חייו. הוסיפה לכך העובדה שמעבידו, ר' אליהו שלמה, היה כפי הנראה צדיק נסתר, שכן לא אחת הזדמן לברוך לראותו יושב בביתו הכפרי בבדידות ועוסק בתורה בשקידה. ברם, ברוך מוויאזנא חש שאיפה למשהו נוסף על לימוד הגמרא, משהו שיאיר את נפשו ונשמתו באור גדול יותר, הנובע, מהתקשרות גלויה יותר ומוחשית יותר אל הקב&quot;ה. היתה לו התחושה שבלימוד הגמרא בלבד אינו עובד די את עבודת הבורא.<br /> <br /> השאיפה התעוררה אצלו כשהגיע לידו הספר &quot;עבודת הקודש&quot;. ספר זה הדליק אצלו את התשוקה למציאת תוכן רוחני יותר וצרוף יותר בעבודת ה'. עם זאת לא מצא בספר זה את הסיפוק המלא לשאיפתו זו, והוא החליט לחפש דרך למימוש חפצו הנפשי העמוק.<br /> <br /> לאזניו הגיעה שמועה כי בבריסק מתקיימת ישיבה, בהנהגת והדרכת הגאון והצדיק רבי שלמה, שבה ניתן למצוא את משאלת לבו. הוא שם, איפוא, פעמיו לבריסק, בהליכה ברגל, כמובן.<br /> <br /> כשהגיע לבריסק שמע הרבה על ישיבתו של רבי שלמה, ועל אישיותו של ראש הישיבה עצמו. רבי שלמה היה ידוע לא רק בגאונותו בתורה כי אם בדרכו המיוחדת בעבודת הבורא. בישיבה למדו ששים תלמידים, כולם מבוגרים יותר מברוך, ומהם כאלה שהיו כבר, נשואים ואכלו מזונות על שולחן חותנם.<br /> <br /> תחלה לא העז ברוך להתוודע אל ראש הישיבה, ולספר לו כי משכה אותו לכאן הדרך המיוחדת שלו בעבודת הבורא שעליה שמע רבות. ברוך שהה ימים מספר בישיבה מבלי שיתוודע לאיש. הוא גילה בישיבה חדר מיוחד מלא ספרים, מהם כאלה שאף לא שמע עליהם עד אז. היו שם לא רק ספרי הלכה ופירושים על הש&quot;ס, כי אם גם ספרי חקירה, קבלה ומוסר. כך התאפשר לברוך, בכשרונותיו ושקידתו הגדולה, להכיר עולמות חדשים שלא היתה לו עד עתה כל ידיעה עליהם.<br /> <br /> שני ספרים, שהרשימו אותו במיוחד, העסיקו אותו הרבה. אחד מהם — ספר &quot;המפואר&quot; לר&quot;י בלץ, והשני — ספר &quot;ראשית חכמה&quot;, לרבי אליהו די וידאש. ספרים אלה פתחו לו צוהר לעולם חדש ומלא אור. מן הראשון למד לכוון ולדקדק במזמורים ובתפלות, בכל מלה ובכל אות שבהם, ולהקפיד שיהיו התפלות בלב טהור ובשפה ברורה, כדי שיהיו ראויות לעלות ולהגיע אל כסא הכבוד. מן הספר השני למד לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה ולזכך את המדות.<br /> <br /> הנוהג בישיבה היה כי המעוניין להתקבל לישיבה חייב להיבחן על־ידי ר' חיים אורי, אחד מראשי הישיבה. ברוך המתין, איפוא, לתורו. תוך כדי תקופת ההמתנה האזין ברוך לשיעורים שהושמעו בישיבה והספיק להתבונן לסדרים הנהוגים בה. ברם, את מרבית זמנו בילה בחדר שהיה גדוש ארונות ומדפים עמוסי ספרים. מחדר זה לא יכל ממש להיפרד ברוב שעות היממה.<br /> <br /> היה זה חדר קטן שבו היו שני חלונות, אחד הפונה לחצר והשני — לגינה. ברוך בחר לו את החלון הפונה אל הגינה, והיה יושב לידו שעות רבות רצופות כשהוא מתעמק בספר זה או אחר.<br /> <br /> פעם ישב ברוך כדרכו והתעמק בספר &quot;ראשית חכמה&quot;. לחדר נכנס הגאון רבי שלמה, וברוך לא הבחין בכך. לפתע שמע קול הפונה אליו: &quot;מי אתה, בחור צעיר, ובאיזה ענין אתה שקוע כל־כך&quot;?<br /> <br /> ברוך ניתק את עיניו מן הספר וראה לפניו את ראש הישיבה. ברוך נחרד. מרוב פחד של יראת כבוד לא היו מלים בפיו. היתה זו הפעם הראשונה שברוך עמד פנים אל פנים עם הגאון הנערץ שעליו שמע כה רבות.<br /> <br /> ברוך עסק אז בפרק י&quot;ד של שער היראה בספר האמור, שם נידון ענין היראה. מובא שם מאמר המכילתא על הפסוק &quot;ויאמר משה: זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה&quot;,. על כך אומרים חז&quot;ל: &quot;אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשבת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם — כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו&quot;. ה&quot;ראשית חכמה&quot; מסביר את המאמר על־פי הידוע כי יש בלבו של אדם שני &quot;בתים&quot; — &quot;אחד משכן ליצר הטוב ואחד משכן ליצר הרע&quot;, ועל כך הוזהרנו: &quot;לא יהיה בך אל זר — איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם? — זה יצר הרע&quot;. ולכן &quot;בהיות היצר הרע בבתים — כל עבודה שיעשה האדם יש בהם חלק ליצר הרע ואין המקום מתייחד בה&quot;. ומשום כך באה עתה האזהרה — &quot;שתהיה עבודתם מיוחדת בלב אחד ולא תהיה שום פניה בעבודת ה', כי כל פניה שתהיה בעבודה — נמצא אותה הפניה סיבת העבודה, והוא חלק אל זר, ואינה מיוחדת לשי&quot;ת. . . ובהשתתפו עם העבודה האלוקית חלק היצר, שהוא אל זר, אין לשי&quot;ת שום חלק בה, שהקב&quot;ה רוצה שתהיה עבודתו זכה וברה בלב אחד בלי שום עירוב ופסולת&quot;.<br /> <br /> הדברים האמורים הרשימו מאד את ברוך, ולכן לא הצליח לקלוט במהירות את דבריו של הגאון והצדיק אליו. אך מיד לאחר שהתאושש השיב לראש הישיבה על שאלותיו, מי הוא ובאיזה ספר הוא עוסק.<br /> <br /> רבי שלמה לא אמר מאומה ויצא מן החדר. ברוך לא יכל כל היום להשתחרר מרושם פגישתו הראשונה עם הגאון הנערץ.<br /> <br /> בערב ציפתה לברוך הפתעה מרעישה. ר' אברהם שאול, שמש הישיבה, קרא את ברוך הצדה, והודיע לו כי ראש הישיבה מזמינו לבוא לחדרו, אך הדבר חייב להישמר בסוד. ברוך היה המום.<br /> <br /> כשנכנס לחדרו של רבי שלמה — החל הגאון לחקור אותו על ידיעותיו והבנתו בגמרא, פירוש רש&quot;י ותוספות ופירושי הראשונים. הוא בחן אותו במספר מסכתות, וברוך הבחין כי רבי שלמה שבע רצון מידיעותיו.<br /> <br /> רבי שלמה החל לשאול את ברוך כיצד הוא מתפרנס. האם הוא מקבל תשלום כלשהו מקופת הישיבה, או שהוא אוכל &quot;ימים&quot; אצל בעלי־ בתים, כן התעניין לדעת היכן הוא ישן.<br /> <br /> ברוך השיב לו כי הוא מתפרנס מיגיע כפיו והוא לן בבית המדרש הסמוך. הוא סיפר לראש הישיבה על מניעי בואו לבריסק, כשמגמתו היא לא רק ללמוד תורה כי אם גם לחפש דרך בעבודת הבורא. עד עתה כבר קיבל על עצמו סיגופים שונים. שעות רבות קיים התבודדות בשדה וביער בהפנותו מבטיו לתכלת השמים ובשפכו דמעות רבות.<br /> <br /> הגאון הקשיב בהתעניינות, וברוך המשיך בסיפורו.<br /> <br /> &quot;במשך חצי שנה עסקתי בסיגופים שונים&quot; — אמר ברוך — &quot;אך הדבר לא הפריע כלל ללימודי. הגעתי בישיבתו של ר' שאול באוויאזין אל &quot;השולחן השני&quot;, למרות שהייתי הצעיר בתלמידים&quot;.<br /> <br /> &quot;ברם&quot; — המשיך ברוך להסביר לרבי שלמה — &quot;לא חשתי סיפוק בנפשי. לבי משך אותי לדרך חדשה בעבודת ה', בוויאזין לא מצאתי מרגוע לנשמתי&quot;.<br /> <br /> &quot;נזדמן לי הספר &quot;מראות אלוקים&quot;, וכשעיינתי בו נפל עלי פחד. חשתי כי בספר זה מתגלים רזים גדולים, אך לא הצלחתי להשיג אותם. הדבר ציער אותי. מאידך חששתי לחדור לגילוי הסודות, שמא אינני ראוי להם. קיבלתי, איפוא, על עצמי סיגופים חדשים, תעניות ותיקוני חצות. רציתי לטהר על־ידי כך את מחשבותי מכל שמץ חטא, ולהתעלות לדרגה ראויה להשגת הסודות שבספר&quot;.<br /> <br /> ברוך המשיך לספר כיצד לא הצליחו כל מאמציו לחדור לרזי הספר. הוא החליט להשיח את דאגתו לפני שנים מחבריו, תלמידי הישיבה, ויחדיו ניסו להתמודד עם סודות הספר. שלשתם עמלו קשה על תוכנו, אך לא הצליחו לפענחו. שני החברים נואשו מכל תקוה, ואילו חשקו של ברוך להבין את הספר גדל עוד יותר. הוא החליט לחפש לו רב שיכניסהו לפרדס רזי הספר וילמדם אותו.<br /> <br /> כאן השתתק ברוך. הוא הביט על הגאון כמי שרוצה לבדוק אם לא דיבר יותר מדי.<br /> <br /> &quot;המשך נא בסיפורך&quot; — עודדו רבי שלמה בחיוך של קירוב.<br /> <br /> &quot;אז הגיע לאזני שמע הישיבה בבריסק&quot; — המשיך ברוך —<br /> <br /> &quot;ושמעתי גם על רבנו, שמפיו אוכל ללמוד את אשר לבי חפץ ונשמתי משתוקקת לדעת. עזבתי את וויאזין והלכתי ברגל ממקום למקום. בדרך חליתי, אך שום לבר לא עיכבני מלהמשיך בדרכי עד שהגעתי בעזרת ה' הנה. עתה הנני ת&quot;ל בישיבת רבנו, ומצפה לשעת הכושר שבה אזכה להתחיל ללמוד את דרך רבנו בעבודת הבורא. עם זאת לא מלאני לבי לגשת ביוזמתי אל רבנו, עד שזכיתי בחסדי ה' ונקראתי לבוא אל הקודש פנימה&quot;.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%96&diff=12806 2025-06-05T11:13:25Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הצעיר השתקן == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== חג הפסח שאותו בילה ברוך, אביו של מייסדה לעתיד של חב&quot;ד, בבית ר&#039; אליעזר ראובן הנפח מדוברומיסל, הגיע לקצו. שני חתניו המבוגרים של הנפח חזרו לישיבותיהם, בהן השמיעו שיעוריהם. גם שמואל נחום, בנו של ה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הצעיר השתקן ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> חג הפסח שאותו בילה ברוך, אביו של מייסדה לעתיד של חב&quot;ד, בבית ר' אליעזר ראובן הנפח מדוברומיסל, הגיע לקצו. שני חתניו המבוגרים של הנפח חזרו לישיבותיהם, בהן השמיעו שיעוריהם.<br /> <br /> גם שמואל נחום, בנו של הנפח, נסע. מגמת פניו הפעם היתה ללמוד בישיבה בוויטבסק, שבה השמיע את שיעוריו רבי יוסף יצחק, גיסו של ברוך.<br /> <br /> ברוך לא מצא עדיין את דרכו בחיים אותה חיפש. נדודיו טרם הסתיימו, איפוא.<br /> <br /> בינתיים החליט להישאר בדוברומיסל. הוא היה מעוניין להמשיך ולשמוע את סיפוריו של ר' יצחק שאול, חתנו השלישי של הנפח, על החסידות בכלל ועל הבעל־שם־טוב בפרט.<br /> <br /> היתה לו לברוך תחושה כי ר' יצחק שאול פותח עבורו פתח לעולם חדש. עד עתה היו ידיעותיו של ברוך על הדרך החדשה, דרך החסידות, מועטות ביותר, וכאן התגלה לפניו מעיין נובע, ומקור ידיעות בלתי נדלה, בדמותו של ר' יצחק שאול. לספוריו והסבריו בנושא זה לא היה קץ.<br /> <br /> ברוך סבר כי לאחר החג יוכל לבלות עם ר' יצחק שאול כבימי החג ולטייל בעקבותיו בארמונות הפז של החסידות, חדר אחר חדר. ברם, ר' יצחק שאול היה עסוק בנפחיה. חותנו יצא לערוך מסע על פני הכפרים בסביבה לפי הזמנות הגויים שהצטברו. ר' יצחק שאול נותר לבדו בנפחיה עמוס עבודה רבה, שכן מאז המציא את המחרשה המשוכללת היה מוצף בהזמנות ייצור.<br /> <br /> לאחרונה אף עסק חתנו של הנפח בעיצוב סוג חדש של מכשיר לדילול האדמה החרושה. לצורך זה כבר הספיק לערוך ניסויים בשדותיהם של אי־אלה אכרים, והללו נהנו מזה.<br /> <br /> ברוך ניצל את הימים בהם היה ר' יצחק שאול טרוד בנפחיה כדי להתבונן ולהתעמק בכל אשר למד עת עתה בנושא החסידות. בעקבות זאת אף ניסה להגיע בעצמו למסקנה באשר למשמעותה של תורת החסידות. בערבים, בהם היה ר' יצחק שאול פנוי מן העבודה ועוסק בתורה, הזדמן לו לברוך לשוחח אתו בדברי תורה ואגב כך לבקשו הסברים או סיפורים שמהם אפשר להסיק מסקנות ולהפיק לקחים.<br /> <br /> באחת מהזדמנויות אלה סיפר ר' יצחק שאול לברוך סיפור על יהודי אחר שנשא את השם ברוך — ר' ברוך מוויאזין. סיפור זה השאיר רושם רב על ברוך שלנו.<br /> <br /> ר' ברוך מוויאזין היה בנו של יהודי בשם ר' יוסף, שמוצאו היה מן העיירה איליא שליד ווילנא. עוד מילדותו התפרסם ברוך זה בלמדנותו.<br /> <br /> כשהגיע לגיל המצוות הוליכו אביו לסלוצק לישיבה המקומית שבראשה עמד רבי אלחנן מזלקובה, וששמה נודע כמקום תורה. רבי אלחנן היה תלמידו של הגאון רבי שכנא מלובלין.<br /> <br /> כשרבי אלחנן בחן את ברוך הצעיר התפעל מאד מבקיאותו וחריפותו, והלה קיבלו מיד אל הישיבה, שבה היה הצעיר ביותר.<br /> <br /> ר' יוסף, האב, הביא אתו מן הבית שק שהכיל כמות של לחם יבש וגבינה יבשה, ונתן אותה לברוך בנו, כדי שיהיה לו במה להחיות את נפשו עד שיסודר בישיבה כתלמיד מן המנין.<br /> <br /> נהוג היה לכלכל את תלמידי הישיבה על חשבון הקהילה או בבתיהם של בעלי־בתים פרטיים. ברם, ברוך לא רצה ליהנות ממתנת בשר ודם והחליט להשתכר את פת לחמו ביגיע כפיו. לפיכך, כאשר אזל המזון שאביו השאיר לו היה יוצא מזמן לזמן ליער הסמוך, חוטב עצים ומביאם על כתפיו העירה, שם היה מוכרם ובתמורה היה קונה לו מזון.<br /> <br /> בדרכו זו גילה את מדותיו הטובות. מעולם לא אמר לקונה כמה הוא דורש עבור סחורתו, והוא קיבל כל סכום שניתן לו. מעניים סירב לקחת כסף בכלל. כשנודע לו על משפחה עניה שאין לה עצים להסקת התנור לחימום או לבישול לכבוד שבת היה מביא חבילת עצים ומניחה ליד פתח ביתה ונעלם.<br /> <br /> בכל פעם שסיים את &quot;מלאכתו&quot; היה ממהר מיד לישיבה ויושב ללמוד בשקידה גדולה.<br /> <br /> שלא כבחורי ישיבה אחרים לא התחבר ברוך עם איש. בכלל מיעט מאד לדבר, ולכן קראו לו: &quot;השתקן&quot;.<br /> <br /> שנתיים ימים שהה ברוך בישיבה בסלוצק, ולאחר מכן חזר לאיליא במטען רב של ידיעת התורה.<br /> <br /> כיוון שבמשך הזמן סיגל לעצמו את המנהג ליהנות רק מיגיע כפיו — ראה בדבר משום נדר, ואפילו בבית אביו לא אכל חנם.<br /> <br /> כעצת חכמינו ז&quot;ל להיות &quot;גולה למקום תורה&quot; החליט ברוך לעזוב שוב את איליא, למרות שהיו בה למדנים גדולים שעסקו בתורה בשקידה וחידושי התורה שהשמיעו באזניו ערבו לו מאד. הוא כונן צעדיו לעיר ווילנא, שגם לה היה שם של מקום תורה. למרות המרחק הקצר שבין איליא לווילנא ארכה הדרך לברוך מספר שבועות. לא זו בלבד שהיה נאלץ ללכת ברגל, אלא שאף היה חייב להתעכב במקומות שונים בדרך כדי להשתכר את פת לחמו.<br /> <br /> ווילנא דאז עשתה רושם רב על ברוך בלמדנות שבה ובעבודת הבורא שבה. למרות זאת לא שהה בה אלא שלושה חדשים בלבד. סיבת הדבר היתה כיוון שמצד אחד רצה ליהנות רק מיגיע כפיו, ומאידך הרי בכל מלאכה שניגש אליה היה נדמה לו שהוא מקפח פרנסתו של מישהו שיכל לעסוק במלאכה זו. כך הצליח בקושי רב למצוא לו מקור פרנסה.<br /> <br /> לפיכך הגיע למסקנה כי בעיירה קטנה יקל עליו יותר להרוויח את פת לחמו, שכן חסרות בה ידים עובדות. כך הגיע לטרוקי. ברם, עיירה זו היתה מורכבת מאנשים פשוטים בלבד, והיא לא היתה מקום תורה לחלוטין.<br /> <br /> ברוך החל, איפוא, ללכת מעיירה לעיירה עד שהגיע לוויאזין, שם חי ופעל הגאון רבי שאול, מי שהיה מפורסם כאחד מגדולי מרביצי התורה וניהל ישיבה שנודעה לתהלה.<br /> <br /> ליד וויאזין היתה אלמנה שהחזיקה מחלבה, והיתה זקוקה לעוזר, שיביא את החלב ותוצרתו לוויאזין. ברוך קיבל, איפוא, על עצמו עבודה זו. תפקידו התבטא בהבאת התוצרת לוויאזין פעמיים בשבוע וחלוקתה בין הלקוחות, וברכישת מצרכים שונים והבאתם לאלמנה, שניהלה במקום גם חנות זעירה<br /> <br /> ביצוע תפקיד זה לא גזל מברוך זמן רב, ואילו שכרו עבור זה היה בריווח, עד כדי כך שאף היה מסוגל לחסוך מעט כסף, לאחר חלוקת המעשר לצדקה.<br /> <br /> חדשיים שהה ברוך בישיבתו של רבי שאול ולמד בה בשקידה רבה. הוא היה שבע רצון הן מראש הישיבה, ממנו למד הרבה, והן מן התלמידים. במיוחד נהנה ברוך מהשפעתם הרוחנית של שני תלמידים, אחד מבריסק והשני מפינסק.<br /> <br /> השפעה גדולה יותר על ברוך היתה לזקן אחד, בשם ר' ליפא וולף, שהתאכסן באחד מבתי המדרש שבעיר. ברוך אף עבר ללון באותו בית מדרש, מבית מדרש אחר שבו לן תחלה, כדי להיות קרוב יותר לר' ליפא וולף וללמוד ממנו תורה ומדות טובות. הזקן היה גם מרבה בסיגופים, והיה מתפלל בכוונה גדולה והשתפכות הנפש ובבכי רב.<br /> <br /> אין ספק שברוך היה ממשיך להישאר בוויאזין, שבה הרגיש נוח, אלא שבאמצע החורף התרחש מאורע שמירר את חייו.<br /> <br /> היה זה ביום חורף קר. ברוך הביא לוויאזין את תוצרת החלב של האלמנה, והצטייד שם בסחורה על מנת להביאה אל האלמנה. אל בית האלמנה הגיע בשעה מאוחרת בלילה, כשהוא עייף וחדור צינה.<br /> <br /> לאחר שנח קצת והחום חזר לגופו התפלל ערבית וטעם משהו. עתה התכונן לחזור העירה ולבלות את לילו בבית המדרש. אמרה לו האלמנה: כיון שהשעה מאוחרת, ובחוץ שורר קור עז ומקפיא כך שמסוכן עתה לצעוד העירה, מוטב שתלון כאן הלילה ובבוקר תכנס העירה. ברוך ניאות לכך והאלמנה הכינה לו מטה. ברוך קרא קריאת שמע בכוונה רבה, ושכב לישון.<br /> <br /> ברם, ברוך לא יכל להירדם. לפחדו הרב החלו להטרידו מחשבות לא טהורות נגד רצונו, לראשונה בחייו תקפו אותו הרהורי עבירה, דבר שלא התנסה בו מעולם.<br /> <br /> הדבר הפיל עליו אימה ופחד ומיד התרומם ממשכבו ופרץ החוצה והחל להתגלגל לבוש למחצה על גבי השלג, כחלק מסיגופים שקיבל על עצמו באותו רגע לכפרה על הרהורי החטא שעלו למוחו. <br /> <br /> קופא כולו נכנס לבית, התלבש במהירות והלך מיד לדרכו העירה.<br /> <br /> לבית המדרש, שבו היה לן דרך קבע, הגיע לאחר חצות הלילה. שם לא שכב לישון, כי אם החל לומר תהלים ביללה ותחנונים. כאב לבו היה עז על שהתפתה ללון בביתה של האלמנה, ובכך להכנס לחשש של יחוד, דבר שהביאו להרהור עבירה.<br /> <br /> הוא החליט בנפשו לחדול מיד לבוא לבית האלמנה ולעבוד בשבילה. תחלה אף חשק להתוודות לפני ר' ליפא וולף הזקן, אך לא אזר עוז בנפשו לכך מרוב בושה.<br /> <br /> ברוך היה צריך עתה לחפש מקור חדש של פרנסה, ואכן מצא מיד.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%93&diff=12804 2025-06-04T17:19:00Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == אב ובן == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== סיפור שהשאיר רושם רב על ברוך היה המעשה בגעצל שלמה מהרקי ובנו חיים שמואל. באמצעות סיפור זה, אותו סיפר ר&#039; יצחק שאול, חתנו של הנפח מדוברומיסל, לברוך, קירבו יותר להכרת החסידים הראשונים, תלמידיו של רבי...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == אב ובן ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> סיפור שהשאיר רושם רב על ברוך היה המעשה בגעצל שלמה מהרקי ובנו חיים שמואל. באמצעות סיפור זה, אותו סיפר ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח מדוברומיסל, לברוך, קירבו יותר להכרת החסידים הראשונים, תלמידיו של רבי ישראל בעל־שם־טוב מן התקופה שהחסידות עדיין היתה ענין ליחידי סגולה.<br /> <br /> בשביל ברוך היה הכל חדש. העיירה הרקי, עיירת מוצאו של ר' יצחק שאול, התגלתה לפניו כמרכז חשאי של החסידות שבו נמצאים צדיקים נסתרים העומדים בקשר הדוק עם הבעש&quot;ט במעזי'בוז ומבצעים את כל הוראותיו ושליחויותיו.<br /> <br /> מן הסיפור על געצל שלמה וחיים שמואל בנו אף למד ברוך כי אנשים פשוטים עשויים להיות צדיקים גדולים, וגם למדנים נסתרים.<br /> <br /> געצל שלמה היה ידוע בהרקי כעני המחזר על הפתחים, ונוסף לכך כעם־הארץ וחסר דעה. מעולם לא החליף מלה עם איש, ואיש לא היה מעוניין לשמוע דבר ממנו. לא היה ידוע אף אם בכלל יודע הוא צורת אות.<br /> <br /> מפעם לפעם היה נראה געצל שלמה בבית המדרש אך לא היה ברור אם הוא מסוגל להתפלל. כל שנשמע ממנו היה הפסוק: &quot;שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד&quot;. הכרזה זו היתה יוצאת מפיו בלי כל קשר אל מה שאמרו לו או מה שעמד לומר לזולת. כשהעניקו לו נדבה היה משיב בפסוק &quot;שמע ישראל&quot;, וכשסירב מישהו לתת לו נדבה היה שוב מגיב ב&quot;שמע ישראל&quot;, וכך בכל הזדמנות. דומה היה כי המלים של הפסוק היו היחידות שידע לבטא.<br /> <br /> לגעצל שלמה היה בן יחיד ושמו חיים שמואל, מובן שהאשה והילד חיו בדחקות איומה. ברוב ימות השנה לא היה געצל שלמה בביתו, כי אם נדד על פני ערים ועיירות. איש לא ידע מה הוא מביא לאשתו ולילדי בשובו הביתה מנידודיו, ואיש אף לא התעניין בכך.<br /> <br /> געצל שלמה לא שלח מעולם את חיים שמואל ל&quot;חדר&quot;, ואיש בעיירה לא שם אליו לב. כשהגיע חיים שמואל לגיל המצוות ריחם עליו אחד ממלמדי העיירה ולימדו להניח תפילין ולברך עליהם.<br /> <br /> כשמלאו לחיים שמואל ארבע עשרה שנה יצא לנדוד על פני עיירות וכפרים, אך עיסוקו לא היה באיסוף תרומות כאביו, כי אם בעבודות שונות ומפרכות כדי להתפרנס. כאן השכיר עצמו כרועה ושם כעוזר לגנן או לרפתן. כך עברו עשר שנים. חיים שמואל כבר היה בן עשרים וארבע, וטרם הגיע ל&quot;תכלית&quot; כלשהי. פרנסתו היתה עדיין על מרעה בהמות בקיץ ועבודות פרך אחרות בחורף.<br /> <br /> חיים שמואל גדל ל&quot;טיפוס מרשים&quot;, גבוה, רחב גרם ובריא, אך, יחד עם זאת, בור ועם־הארץ שבקושי יודע קרוא מלה עברית.<br /> <br /> אלא שבלבו היה יהודי חם, והיה לו צער גדול על מיעוט ידיעותיו בתורה ומצוות כיוון שהיה מצוי תדיר בין גויים התנסה בנסיונות גדולים בעניני יהדות, ועמד בהם תמיד בהצלחה.<br /> <br /> בהיותו שרוי בפחד מתמיד שמא יכשל, חלילה, במשהו, בגלל עם־הארצותו, היה מרבה לצום ימים שלמים כשהוא אומר ללא הרף פסוקי חומש ותהלים.<br /> <br /> בהגיעו לגיל שלושים בערך התחתן עם בתו של יהודי כפרי, ועבר לדור בבית חותנו, כשהוא ממשיך לחפש עבודות קשות כדי להרוויח לחם בשבילו ובשביל אשתו.<br /> <br /> בינתיים המשיך אביו, געצל שלמה, לחזר על הפתחים ולהכריז &quot;שמע ישראל&quot;. איש לא ידע אם התעניין אי־פעם בגורל בנו, ואם בכלל ידוע לו מקום הימצאו.<br /> <br /> כאשר הגיע געצל שלמה לזקנה מופלגת ולא יכל מפני חולשתו לכתת רגליו נשאר בביתו בהרקי, והיה רתוק למטתו. יום אחד שלח לקרוא לאחד הקברנים של העיירה, ואמר לו: &quot;הואל נא למסור לגבאי החברא־ קדישא את בקשתי האחרונה, לקבור אותי בין היהודים הפשוטים והעניים, אך אבקש לפתוח בי שורה חדשה של קברים כשקברי יהיה בראשית השורה&quot;.<br /> <br /> לאחר מכן הצביע על תרמילו, שהיה מונח ליד המטה, ואמר: &quot;קח נא את התרמיל ודאג שיושם בקברי יחד עם גופי. כיוון שאין לי דמי קבורה דאגתי להקטין את טורח בני החברא־קדישא, והכנתי כאן חבית מים לטהרה ובד לתכריכים&quot;.<br /> <br /> הקברן, שהיה הוא עצמו יהודי פשוט, התייחס בזלזול לדבריו של געצל שלמה, אם כי היה מופתע, ותמה על כך שגעצל שלמה ניחן לפתע בכושר דיבור והחל להשמיע דברים מלבד &quot;שמע ישראל&quot;. הוא נטל את התרמיל ומיהר אל גבאי החברא־קדישא ומסר לו את בקשת הנוטה למות. &quot;מה שאדם מסוגל לבקש&quot; - הוסיף בלעג - &quot;לשלוח אתו תרמיל אל העולם העליון!&quot;<br /> <br /> &quot;האם התרמיל ריק?&quot; - שאל הגבאי. הקברן הכניס ידו אל התרמיל והוציא משם חבילת ניירות: &quot;כנראה זה חיבור של געצל שלמה&quot; - העיר בנימת לעג.<br /> <br /> הגבאי לקח מן הקברן את התרמיל והכתבים ושלח אותו חזרה אל הגוסס, כדי שמישהו יהי אתו בעת יציאת נשמה ויאמר אתו וידוי. הוא עצמו מיהר עם הכתבים אל רבי נחמן יצחק, רב העיר.<br /> <br /> לאחר בדיקה התברר כי הכתבים מכילים את כל חשבונות הכספים שאסף געצל שלמה משך ימי חייו, יחד עם פירוט יעדם המדוייק. התגלה כי מעולם לא לקח פרוטה לעצמו וכל הכספים חולקו לנזקקים רבים שהתביישו לקבל צדקה, וכל פרנסתם היתה עליו.<br /> <br /> הרב והגבאי חשו, ביראת כבוד, לביתו של געצל שלמה, אך כשהגיעו לשם כבר מצאו אותו מת. הקברן סיפר להם בהתפעלות כי געצל שלמה, שאיש לא שמע ממנו מלה במשך ימי חייו, מלבד &quot;שמע ישראל&quot;, אמר בעצמו, ללא כל עזרה, את הוידוי וכל התפלות, בכוונה רבה, ובסיימו נפח את נשמתו.<br /> <br /> לוויתו של געצל שלמה היתה גדולה ונכבדה, והרב השמיע הספד נרגש, כשהוא מוסיף לשמו את התואר &quot;ר'&quot;. עתה ידעו הכל בהרקי כי ר' געצל שלמה היה צדיק נסתר.<br /> <br /> צוואתו של ר' געצל שלמה בדבר כריית קברו בין העניים וההדיוטות קוימה, אך מיד נקדש הקבר בעיני ההמונים.<br /> <br /> כעת נזכרו גם בבן חיים שמואל, והחלו לחפשו, כדי שיאמר קדיש. הגאון רבי נחמן יצחק, רבה של העיירה, הודיע כי עד שימצאו את חיים שמואל הוא רוצה לזכות במצוה ולומר קדיש לעילוי נשמת הצדיק הנסתר ר' געצל שלמה.<br /> <br /> אחרי מאמצים רבים אותר מקום מגוריו של חיים שמואל בכפר נידח ורחוק. מאוחר יותר עבר חיים שמואל לגור בהרקי, אך למרות ששמו של אביו היה מקודש במקום לא ניתנה לו כל תשומת לב.<br /> <br /> חיים שמואל היה עני מרוד וחסר לחם, אך מעולם לא התאונן על מצבו. נוסף על העוני סבל הרבה מאשתו שהיתה אשה רעה.<br /> <br /> כך המשיך לחיות את חייו, עד שאירע משהו שהביא שינוי בחייו.<br /> <br /> ר' אברהם מענדל ור' עזריאל יוסף, ראשי החסידים הנסתרים בהרקי, היו מבקרים, מפעם לפעם, בחשאי את הבעש&quot;ט במעז'יבוז ומקבלים ממנו הדרכות.<br /> <br /> פעם אחת פנה הבעש&quot;ט אל ר' אברהם מענדל ואמר לו: &quot;כשתשוב להרקי תקרב את חיים שמואל לחסידות, למד אותו והדריכהו. יש לחיים שמואל נשמה גבוהה, והיא ירדה לעולם הזה בגלגולה הנוכחי, השני, כדי לתקן את ענין הצדקה, ועמדה בנסיונות רבים. עתה רצונו של הקב&quot;ה הוא שיתעשר&quot;.<br /> <br /> מובן, שר' אברהם מענדל מילא את שליחות הבעש&quot;ט, הוא קיים עם חיים שמואל שיחה ממושכת, שבסיומה הציע לו ללמוד בחשאי. חיים שמואל היה &quot;ברקיע השביעי&quot;. לאט לאט ובהדרגה הפך להיות למדן ולחבר בחבורה הנסתרת של חסידי הרקי.<br /> <br /> בינתיים החלה לזרוח לו שמש ההצלחה בתחום הגשמי והיה לאדם עשיר.<br /> <br /> תוך זמן מסויים התפרסם חיים שמואל כבעל צדקה גדול, בעל מדות טובות ולהפתעת הכל - גם כלמדן, שכן באמצעות ר' אברהם מענדל זכה חיים שמואל, הנקרא עתה בפי כל בשם ר' חיים שמואל, להיות לבקי וידען גדול ב&quot;אותיות הקטנות&quot;.<br /> <br /> עם זאת עדיין לא היתה ידועה בהרקי העובדה כי ר' חיים שמואל הוא חסיד נסתר, וחבר נכבד בקבוצת חסידי הרקי. הוא הספיק לבקר פעמים מספר אצל הבעש&quot;ט במעזי'בוז, וזכה גם שם להערכה. אך טרם הגיעה העת להתגלות החסידות בהרקי, דבר שהגיעה שעתו בהזדמנות מאוחרת יותר.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%95&diff=12802 2025-06-04T12:26:37Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == התרופה של הבעל־שם־טוב == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ר&#039; ניסן השתומם לקרוא במכתבו של הבעש&quot;ט פירוט של רפואות ותרופות שיש להשתמש בהן בשביל מי שנפצע באופן מסויים. תיאור הפציעה שאותה יש לרפא בדרך שצויינה דמתה להפליא לאופן פציעתו של הנסיך...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == התרופה של הבעל־שם־טוב ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ר' ניסן השתומם לקרוא במכתבו של הבעש&quot;ט פירוט של רפואות ותרופות שיש להשתמש בהן בשביל מי שנפצע באופן מסויים. תיאור הפציעה שאותה יש לרפא בדרך שצויינה דמתה להפליא לאופן פציעתו של הנסיך ראדזיוויל. במכתבו של הבעש&quot;ט צויינה במדויק דרך הכנתן של התרופות לפצוע האמור.<br /> <br /> לנוכח גילוי כזה של רוח הקודש מצד הבעש&quot;ט, כשהוכח בבירור שהבעש&quot;ט צפה מראש את מה שיארע לנסיך, היה גם ר' ניסן, מי שנועד ע&quot;י הבעש&quot;ט להיות השליח לביצוע הריפוי, המום לחלוטין.<br /> <br /> במכתב ציין הבעש&quot;ט כי כאשר ר' ניסן ירפא בדרך שתוארה את הפצוע, לא יקח ממנו שום גמול, גם כשהלה יציע לו שכר, כי אם ידרוש ממנו להיות טוב ליהודים ולספק להם פרנסה. שמו של הפצוע לא הוזכר במכתב, אך גם מפרטים אלה היה ברור בהחלט כי הבעש&quot;ט כיוון למאורע הפציעה של הנסיך.<br /> <br /> בהמשך המכתב הורה הבעש&quot;ט לר' ניסן כי אם ישאלוהו מנין הוא יודע את אופן הכנת התרופות לא יעלים כלל כי הדבר נובע מהדרכתו של רבו, רבי ישראל בעל־שם־טוב ממעזיבוז, מייסד הדרך החדשה ביהדות. עוד הזכיר הבעש&quot;ט במכתבו לקיים את השליחות שהוטלה עליו בקשר לגילוי סוד יהדותו של פייר לואי, ידידו ומלווהו של הנסיך ראדזיוויל.<br /> <br /> דרכו של ר' ניסן היתה עתה ברורה לפניו: עליו למהר מיד לביתו של הכומר, שם שוכב הנסיך הפצוע, ולהציע את התרופות, אותן הכין מיד בהתאם להוראות הבעש&quot;ט.<br /> <br /> הדבר היה ביום השני לפציעת הנסיך. מצבו הורע מרגע לרגע, חומו גבר, והוא שכב חסר הכרה.<br /> <br /> הרופא המלווה היה מיואש, הוא לא ראה שום סיכוי להצלת הנסיך ממוות. הרופאים ששלח להביא מן הערים הסמוכות טרם הגיעו, והיה נראה כי כשיגיעו יהיה מאוחר מדי. מלבד זאת גם אם ימצאו את הנסיך בחיים אין נראים סיכויים שיצליחו למצוא לו רפואה.<br /> <br /> לפתע נראה ר' ניסן בבית הכומר. מראהו וצורת הופעתו - יהודי בבגד ארוך ובזקן ופאות - משכו תשומת לבם של כל אלה שסובבו את הנסיך הפצוע.<br /> <br /> הראשון שהבחין בר' ניסן היה פייר לואי, שהסתכל עליו בפליאה רבה, וגם בלא מעט בוז. פייר לואי אמנם ראה לא אחת יהודי כזה, אך זו לו הפעם הראשונה שהזדמן לו לשוחח פנים אל פנים עם טיפוס מסוגו של ר' ניסן.<br /> <br /> אילולא היה שרוי בצער על מצבו הקריטי של הנסיך ראדזיוויל, הנאבק על חייו, היה ודאי פייר לואי מנסה להתלוצץ על חשבונו של ר' ניסן. עתה רק הביט עליו ברוגזה, וכאילו בתמיהה על הופעתו הבלתי קרואה ברגע רציני זה.<br /> <br /> ברם, ר' ניסן לא המתין לשאלות. כיוון שפייר לואי היה הראשון שבא לקראתו פנה אליו מיד במסירת תוכן שליחותו: שמעתי על מצבו של הנסיך, ובאתי להציע תרופות אשר הנני בטוח כי בעזרת השם תביאנה את התועלת הרצויה.<br /> <br /> פייר לואי פרץ כמעט בצחוק: הנשמע כזאתי הרופא נואש מכל תקוה לריפוי הפריץ, וכאן בא יהודון ואומר כי הרפואה נמצאת באמתחתו!<br /> <br /> חברו הקרוב של הנסיך עמד לצוות על ר' ניסן להסתלק מיד מן המקום, אך הרופא הספיק לשמוע את דברי ר' ניסן וביאושו כי רב היה להוט להיתפס בכל שביב כלשהו.<br /> <br /> &quot;הבה ונשמע מה בפיו&quot; - התערב הרופא - &quot;אין לנו מה להפסיד&quot;.<br /> <br /> פייר לואי עזב את המקום, והרופא החל לחקור את ר' ניסן לפשר דבריו. ר' ניסן ניגש אליו עם מטען התרופות וביקש לאפשר לו להתקרב אל המטה: &quot;בטוחני כי בעזרת ה' אוכל להוכיח לכם את כנות דברי&quot;.<br /> <br /> הרופא השתכנע, במיוחד בידעו כי אין מה להפסיד, והכניס את ר' ניסן לחדרו של החולה הנוטה למות.<br /> <br /> בהתאם להוראות הבעש&quot;ט מרח ר' ניסן את כל גופו של ראדזיוויל במשחה. משחה מיוחדת הניח על פצעו השותת דם, ולאחר מכן טיפטף לפיו של הנסיך טיפות של נוזל מסויים.<br /> <br /> תוך זמן קצר מסיום טיפולו של ר' ניסן הורגש שינוי במצבו של הנסיך. כעבור שעה נוספת פקח החולה את עיניו. בד בבד ירד חומו, ונזילת הדם חדלה.<br /> <br /> הרופא, וכל הנוכחים, ובכללם פייר לואי, היו נרגשים. במו עיניהם ראו נס גלוי.<br /> <br /> &quot;חיה יחיה!&quot; - הכריז הרופא בשמחה רבה. היה ברור כי המשבר עבר.<br /> <br /> &quot;אני הייתי בטוח בדבר למן הרגע הראשון&quot; - אמר ר' ניסן.<br /> <br /> - &quot;מנין נבע בטחונך הגדול הזה?&quot; - השתומם הרופא.<br /> <br /> - &quot;מן העובדה שהתרופות ניתנו על ידי מורי ורבי הקדוש, והוא אשר הורה לי להשתמש בהן במקרה שלפנינו&quot;.<br /> <br /> &quot;ומיהו זה רבך הקדוש שהנך מדבר אודותו בהערצה כה גדולה?&quot; - התעניין הרופא בנימה ידידותית.<br /> <br /> &quot;שמו הוא רבי ישראל בעל שם טוב, מי שגילה דרך חדשה בעבודת הבורא&quot; - השיב.<br /> <br /> ר' ניסן, שחש עצמו בטוח, פנה עתה לפייר לואי ואמר לו כי הוא רוצה לדבר אתו בארבע עינים.<br /> <br /> פייר לואי הכניסו לחדר מיוחד, ור' ניסן אמר לו:<br /> <br /> &quot;בראשית דברי אמרתי כי מעשה הפלא נובע ממורי ורבי הקדוש, רבי ישראל בעל־שם־טוב. עתה רצוני למסור לך משמו של רבי כי עליך לדעת שאתה יהודי וכי שמך היהודי הוא פסח צבי, על שם סב אמך. הבעש&quot;ט אף ביקשני לומר לך כי הלכת עד עתה בדרך לא טובה, ועליך לשוב מיד לאלוקיך!&quot;.<br /> <br /> ר' ניסן נפרד ממנו, בהשאירו את פייר לואי לנפשו, כדי שיעכל היטב את כל אשר ראה ושמע.<br /> <br /> ביום השלישי, היה זה ערב שבת, היה הנסיך ראדזיוויל די חזק כדי להתיישב על מקומו. לאחר השבת כבר היה מסוגל לעמוד על רגליו וגם להתהלך.<br /> <br /> עתה שלח לקרוא את ר' ניסן והחל לחקור אותו לטיבן של התרופות שבהן השתמש וריפאו אותו באופן נפלא כל־כך. הוא גם התעניין לדעת יותר על הבעל־שם־טוב ועל הדרך החסידית החדשה. ר' ניסן הסביר לו את הכל בפרוטרוט.<br /> <br /> &quot;ואיזה גמול אתה רוצה לקבל&quot;? - שאל ראדזיוויל.<br /> <br /> &quot;אינני חפץ בשום גמול. הנני רק מבקש שתיטיב עם היהודים ותספק להם אפשרויות להתפרנס&quot; - היתה תשובת ר' ניסן.<br /> <br /> כעבור ימים מספר היה הנסיך ראדזיוויל בריא לחלוטין. הוא ומלוויו, ביניהם פייר לואי, עזבו את הרקי.<br /> <br /> לא עברו ימים רבים ופייר לואי בא שוב להרקי. הוא ניגש הישר לביתו של ר' ניסן.<br /> <br /> &quot;למן היום שבו יצאתי מכאן&quot; - סיפר - &quot;לא מצאתי מנוח לנפשי. לא הייתי מסוגל לטעום מזון טרף ולא יכולתי להישאר בין גויים. לבי החל מושכני ליהודים. משהו בקרבי דחפני לחזור לאמונתי ודתי. גיליתי את לבבי לפני הנסיך ראדזיוויל והוא אמר לי כי למרות רצונו העז לא להיפרד ממני הוא סבור שעלי לעשות כפי שאומר לי לבי&quot;.<br /> <br /> פייר לואי, או פסח צבי כפי שהעדיף להיקרא, החליט להישאר בין יהודי הרקי. בראש ובראשונה רצה ללמוד יהדות. הוא חיפש אברך למדן, שידע גם את השפה הגויית וילמדו תורה. כשמצא את האדם המתאים החל הלה ללמדו אלף־בית. תוך שנה אחת ידע להתפלל ולברך את כל הברכות, וגם את החומש.<br /> <br /> בהתקרב ימי חג הפסח אפשר היה לראות את התמונה הבאה:<br /> <br /> הגיעה העת לשאוב &quot;מים שלנו&quot; לאפיית המצות, והאירוע קויים בחגיגיות גדולה כבשנים הקודמות. רבה הישיש של הרקי, רבי נחמן יצחק, ישב בקידמת המרכבה של הפריץ היהודי בעל התשובה, ר' ליפא ברוך, שהונהגה על ידו אל הנהר. גם פסח צבי ישב הפעם במרכבה כשפניו נוהרות מרוב שמחה על השתתפותו במצוה.<br /> <br /> נעול מגפים גבוהים, אותם נעל בעבר בשעת הציד, נכנס פסח צבי, פייר לואי לשעבר, אל הנהר כשהוא תומך בזרועות הרב הישיש שנכנס באמצעות מעבורת מיוחדת לתוך המים כדי להיות ראשון בשאיבת המים שלנו.<br /> <br /> הנסיך ראדזיוויל העניק לידידו פסח צבי את אחוזתו שליד הרקי, ואילו לתושבי המקום היהודים נתן במתנה את חלקות האדמה שעליהן נבנו בתיהם.<br /> <br /> כך ידעה עתה כל הרקי על הבעש&quot;ט ותלמידיו. ר' ניסן וחבריו לא יכלו להעלים את עובדת היותם חסידים, וקיומה של התנועה החסידית התגלה ברבים. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%94&diff=12801 2025-06-04T12:13:51Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == ר&#039; פסח הצרפתי == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== התגלות החסידים הנסתרים בעיירה הרקי באה באופן בלתי צפוי, בגלל מאורע מוזר שהתרחש, אשר גבוריו היו &quot;הצרפתי&quot;, שמאוחר יותר היה ידוע בין יהודים בשם &quot;ר&#039; פסח הצרפתי&quot;, ואחד מבני המשפחה הנסיכותית ראדזי...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == ר' פסח הצרפתי ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> התגלות החסידים הנסתרים בעיירה הרקי באה באופן בלתי צפוי, בגלל מאורע מוזר שהתרחש, אשר גבוריו היו &quot;הצרפתי&quot;, שמאוחר יותר היה ידוע בין יהודים בשם &quot;ר' פסח הצרפתי&quot;, ואחד מבני המשפחה הנסיכותית ראדזיוויל.<br /> <br /> הרקי היתה בין אחוזותיו של אותו נסיך לבית ראדזיוויל, ששמו היה בנדיקט. האחוזות כללו יערות גדולים והרבה כפרים ועיירות.<br /> <br /> למרות שוויין העצום של האחוזות נראה בהן בנדיקט לעתים נדירות בלבד, שכן את מרבית זמנו בילה בצרפת, שבה גודל והתחנך.<br /> <br /> בצרפת התחבר משחר נעוריו עם אחד מבני גילו בשם פייר לואי. ספק אם הנסיך ידע שפייר לואי הוא יהודי ממוצאו. אף פייר לואי עצמו שכח מזה, שכן אביו, שהוא עצמו היה יהודי מתבולל, גידלו כגוי.<br /> <br /> פייר לואי היה צרפתי מושלם לפי מראהו, אורח חייו והלך רוחו. בשביל הנסיך ראדזיוויל היה איש כרוחו, איש ריעים נפלא להתרועע, כיוון שידע כיצד לבלות וליהנות מן החיים.<br /> <br /> מאוחר יותר נשא בנדיקט אשה ממשפחה רוסית אצילית שרשית, משפחת דמיטרוב, שהיו לה אחוזות גדולות בחלקים שונים של רוסיה וארמונות במוסקבה. לאחר הנישואין עבר בנדיקט לגור באחוזות משפחת אשתו. כיוון שלא רצה להיפרד מחברו פייר לואי הביא אותו איתו לרוסיה, ולאט לאט הכניסו למעגל תרבות והתנהגות רוסית. כדי לקשור אותו יותר לרוסיה השיא בנדיקט את פייר לבתו של אחד ממנהלי אחוזות דמיטרוב.<br /> <br /> בנדיקט ופייר לואי המשיכו ללא הפרעה באורח חייהם העליז. הם היו מבלים יחדיו במוסקבה, ומקיימים תכופות מסעי תענוגות והוללות בצרפת ובמדינות אחרות. כך בילו את זמנם כדרך הפריצים.<br /> <br /> חלפו שנים. פייר לואי הגיע לגיל חמשים וחמש שנה. אשתו הרוסיה מתה עליו, ודבר זה דירבן אותו להגביר עוד יותר, כ&quot;אדם חפשי”, את חיי ההוללות שלו בחברה האצילית. כחברו הקרוב של הנסיך ראדזיוויל לא חסרו לו ההזדמנויות לכך.<br /> <br /> לא עלה כלל על דעתו כי בחייו יחול מיפנה מוחלט, וכי ישוב אל חיק עמו, שהוא היה אבר מדולדל ממנו.<br /> <br /> הרקי היתה, כאמור, מוקפת יערות גדולות. בנדיקט החל לבקר תכופות ביערות אלה כדי לערוך בהם ציד, תחלה היה זה לעתים נדירות, אך מאוחר יותר הפכו הביקורים לתכופים וקבועים: פעם אחת בחורף ופעם אחת בקיץ.<br /> <br /> ברור שהנסיך לבית ראדזיוויל לא הגיע לבדו, כי אם בליווי פמליה גדולה, שהמקום הראשי בה תפס לא אחר מאשר פייר לואי, שהנסיך לא זז אפילו צעד אחד בלעדיו.<br /> <br /> לפני הציד, אך בעיקר בעת הציד, נערכו חינגות גדולות ונשפי הוללות. כל אצילי הסביבה כולה הוזמנו לחגיגות אלה שנמשכו שבועיים עד שלושה שבועות.<br /> <br /> גם במסעי הציד עצמם וגם בנשפי הבילוי בלט פייר לואי בהצלחתו והצטיינותו. לא זו בלבד שמיום ליום גברה הערצת הנסיך בנדיקט אליו, אלא שכל הפריצים המשתתפים הפכו למעריציו, והסתכלו עליו ממטה למעלה. איש לא ידע כמובן כי אותו איש ציד ובילוי אינו אלא יהודי.<br /> <br /> גם יהודי הרקי שהזדמן להם לראות את הנסיך ומלוויו לא העלו על דעתם כי בן הלויה הצרפתי של ראדזיוויל הוא יהודי.<br /> <br /> באחד הימים עשה רבי ניסן, החסיד הנסתר, שהיה אביו של ר' יצחק שאול חתנו של הנפח מדוברומיסל, את אחד ממסעותיו אל הבעל־שם־טוב במעז'יבוז. בטרם עמד לחזור לביתו קרא אותו הבעש&quot;ט אליו לחדרו והשמיע בפניו את ה&quot;תורה&quot; דלהלן (ה&quot;תורה&quot; ניתנה כאן כפי שנכתבה במקורה בלשון הקודש על־ידי כ&quot;ק אדמו&quot;ר מוהריי&quot;צ נ&quot;ע);<br /> <br /> כתיב: &quot;יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים&quot;. בתיבת &quot;אניה&quot; יש ב' פירושים: אניה-ספינה, אניה-מספד. &quot;יורדי הים&quot; קאי על הנשמה היורדת להתלבש בגוף שהיא בדוגמת הים, כמו מי הים מכסים על מה שבתוכם כן הגוף מכסה על הנשמה האלוקית שבתוכו. וביורדי הים, היינו בנשמות היורדות, יש ב' אופני ירידה: יש ירידה, הגם שהיא ירידה בים, בכל זה יש לו ספינה, והוא חינוך וסביבה של בני תורה ושומרי מצוה, אבל ישנה ירידה של תאניה ואניה, הנשמה היורדת בגוף של ישראל שאינו בסביבה של בני תורה ועושי מצוה. אבל ישנם העושי מלאכה במים רבים, והם אלו הנשמות שצריכות לרדת לים, לעשות מלאכה גם במים רבים להציל את אלו הנשמות אשר ירדו בתאניה ואניה.<br /> <br /> ר' ניסן האזין ביראת־כבוד גדולה לדברי רבו הבעש&quot;ט, אך לא הבין מה מתכוון הבעש&quot;ט לומר לו בכך. ברם, הבעש&quot;ט לא השאירו זמן רב במבוכתו, כי אם הסביר לו באופן ברור ומוחלט את כוונתו.<br /> <br /> התברר כי הבעש&quot;ט מתכוון לפייר לואי ה&quot;צרפתי&quot;, חברו של הנסיך ראדזיוויל. הבעש&quot;ט סיפר לר' ניסן כי פייר לואי אינו אלא יהודי ששמו האמיתי הוא פסח צבי, על שם סב אמו שהיה גדול בתורה וירא־שמים.<br /> <br /> הבעש&quot;ט, שבשבילו לא היה קיים כל סוד, אף סיפר לר' ניסן כי מתבולל זה נולד כילד יהודי כשר. אמו דאגה למולו ונתנה לו שם יהודי על שם סבה, ואף היה בדעתה לגדלו כיהודי לכל דבר. אך בעלה, אביו של פייר לואי, היה בעל עבירה שהתדרדר מאד והתרחק לגמרי מיהדות והוא אשר חינך את בנו ברוח גויית.<br /> <br /> הבעש&quot;ט הטיל על ר' ניסן שליחות מיוחדת בקשר לפייר לואי. הוא נתן בידו מעטפה חתומה ואמר לו:<br /> <br /> - החורף עומד להגיע, וראדזיוויל יבוא ליערותיו הסמוכים להרקי לעריכת ציד. כתמיד יהיה ידידו פייר לואי לצדו, והם ישהו יחד בעיירה. ביום השני לשהותם שם רצוני הוא שתפתח את המעטפה שנתתי לך ותקרא את הפתק שבתוכה. אז תדע את אשר לפניך. בד בבד עליך להתוודע אל פייר לואי ולהודיע בפה מלא כי הוא יהודי וכי שמו פסח צבי, על שם סב אמו. הסבר לו כי &quot;פייר&quot; הוא &quot;פסח&quot; וכי &quot;לואי&quot; הוא משום היותו לוי.<br /> <br /> - ואם לא ירצה פייר לואי לשמוע אליך - המשיך הבעש&quot;ט - תבוא אליו יום אחר יום במשך כל תקופת שהותו של הנסיך בהרקי. שים לב לקיים, בד בבד, את הרשום בפתק שבמעטפה. <br /> <br /> כך פקד עליו הבעש&quot;ט להימנע מלגלות לאיש מכל האמור.<br /> <br /> מיותר לומר כי ר' ניסן, שכבר ביצע שליחויות רבות עבור הבעש&quot;ט, מהן מסוכנות, הבטיח לקיים את כל אשר דורש ממנו הצדיק והמנהיג הקדוש. הבעש&quot;ט הבטיח שר' ניסן יצליח בשליחותו.<br /> <br /> ר' ניסן הגיע להרקי חזרה ממעז'יבוז באמצע כסלו. בעיירה כבר שררה תכונה לבואו הקבוע של הנסיך ראדזיוויל עם פמלייתו לציד.<br /> <br /> ציד זה שימש מקור פרנסה לתושבי העיירה. במשך תקופת הציד שרצה העיירה בפריצים מכל הסוגים עם מלוויהם. חנוונים וסוחרים הצטיידו במיטב הסחורות שהפריצים קנו אותם בהזדמנות זו.<br /> <br /> דרכו של הנסיך היתה לבלות בעיירה יום או יומיים לפני הציד, ולערוך אז סעודה גדולה עבור פריצי הסביבה, שהגיעו ללוותו בציד שביערות הסמוכים. לאחר הציד, שנמשך זמן מסויים, התקיימו נשפים גדולים במבצר שליד הרקי, ולאחר שנסתיימו הנשפים היו הנסיך ופייר לואי באים שוב להרקי ומבלים שם יום או יומיים נוספים, וחוזרים למוסקבה.<br /> <br /> בימי שהותם בהרקי היו מתאכסנים בבית כומר העיירה.<br /> <br /> אותו חורף התרחש המאורע הבא: לאחר הציד הגיעו הנסיך ראדזיוויל ופייר לואי לבית הכומר, כדרכם. אך עבר הנסיך את מפתן בית הכומר נתקלה רגלו במכשול והוא נפל ארצה. אותו רגע נפלט כדור מן האקדח שהיה תקוע בחגורתו וחדר לבטנו של הנסיך, אשר איבד מיד את הכרתו.<br /> <br /> במקום פרצה מהומה. הרופא שליווה תמיד את הנסיך, נכון לכל תאונה אפשרית, השתמש מיד בכל האמצעים הדרושים כדי לעצור את שטף הדם, אך הדבר לא עזר מאומה. גופו של הנסיך שתת דם, והוא אף קיבל חום גבוה. מצבו הפך להיות קריטי.<br /> <br /> ברוב מבוכתו שלח הרופא רצים אל הערים הסמוכות כדי להביא משם רופאים נוספים. הוא לא העיז להעמיד על דעתו.<br /> <br /> בין יהודי הרקי עורר המאורע רעש גדול, והם הצטערו מאד. הנסיך היה טוב ליהודים, והיה בכלל אדם טוב.<br /> <br /> היהודים התאספו בבית הכנסת להתפלל לרפואת הנסיך הצעיר.<br /> <br /> אז הרגיש ר' ניסן כי הגיעה השעה לפתוח את המעטפה החתומה שהבעל־שם־טוב מסר בידו, ולקרוא את הפתק שהכניס בה מייסדה של דרך החסידות.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%92&diff=12800 2025-06-04T11:43:47Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == עונשו של אכזר == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== &quot;היה בלתי אפשרי להתקרב אליו&quot; - אמר מפקד הפרשים - &quot;כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפרוש נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפלותיו, מ...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == עונשו של אכזר ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> &quot;היה בלתי אפשרי להתקרב אליו&quot; - אמר מפקד הפרשים - &quot;כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפרוש נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפלותיו, מבלי שישמע ויראה את המתחולל סביבו, התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה &quot;קובית עור שחורה&quot; (- תפילין). למרות זאת אזרתי עוז לגשת אליו ולמסור לו את שליחותנו, אך רגלי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני&quot;.<br /> <br /> מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס וחוסר סבלנות. &quot;ומה היה בסופו של דבר?&quot; - ביקש לדעת.<br /> <br /> &quot;הצלפתי באויר בשוט, כדי להודיע בכך לפרוש על בואנו אליו עם צו, אך הלה המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. מלווי הספיקו בינתיים להיווכח בשיתוק שאחז בי ונמלטו מבית המדרש בפחד מוות. אני עצמי התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי מעסק זה, ושמחתי כשהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאשאר לנצח רתוק למקומי כשידי מושטת באויר&quot; - סיים הפרש בהתרגשות גדולה.<br /> <br /> הפריץ נתקף זעם וחרון בלתי מוגבל: &quot;עבד ממרה! את פקודתי לא ביצעת&quot;, ומיד פקד לכבד את הפרש בשלושים מלקות. הפעם השפיעו הצליפות על המוכה. מפקד הפרשים התפתל מיסורים, גופו כוסה בסימנים אדומים שמיד לאחר מכן פרצו מהם סילונות דם. עם תום ההלקאה נשאר הפרש מעולף חבול ושותת דם. רק לאחר שנשפכו עליו דליי מים קרים הצליח לזחול על ארבעותיו אל הפריץ האכזרי כדי לנשק את נעליו.<br /> <br /> לאחר שסיים את הטיפול בפרש העבריין הודיע מנהל האחוזה, בנימה של נצחנות, כי הוא עצמו יסע לדוברובנה כדי להביא את הפרוש. &lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;אנוכי אראה לכל הטיפוסים האלה כי אינם אלא נמושות חדורי אמונות טפלות. הפרוש אינו קדוש, כי אם משוגע והולך בטל. עוד תראו אותו רוקד ומכרכר לפנינו כאן&quot;.<br /> <br /> מיד ציווה לחבוש סוסים בשבילו ובשביל מלוויו, ויחד עם זה לרתום מרכבה שבה יובא הפרוש.<br /> <br /> בד בבד שלח לקרוא לכומר וביקשו ללוות אותו בדרכו אל הפרוש. לא ברור אם היה זה משום שהרגיש צורך ב&quot;הגנה&quot; מפני &quot;כשפים&quot; ו&quot;כוחות שחור&quot; כלשהם שהתגלמו, לדעתו, בפרוש, או משום שהיה מעוניין סתם בהגדלת הטקסיות הדרמטית של האירוע.<br /> <br /> הכומר הספיק לפני כן לשמוע הרבה על הפרוש והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו. לפיכך דחה את דרישת מנהל האחוזה, ואף העניק לו עצה טובה לוותר על הרעיון לפגוע בפרוש. &quot;העסק לא יסתיים עבורך בכי טוב&quot; - הזהירו כשהוא מצטלב תוך כדי כך.<br /> <br /> ברם, מנהל האחוזה היה מעוניין בכל מחיר להשיג את שלו, והדבר נגע לו בנפשו.<br /> <br /> בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים על מנת להוציא את הפרוש מבית המדרש ולהביאו, בטוב או ברע, אל האחוזה הפריצית. הרב וראשי הקהלה קיימו אסיפה מזורזת, ובה הוחלט לצוות על הצבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות, כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים.<br /> <br /> אך משלחת מצומצמת שהיתה מורכבת מן הרב וראשי הקהל הלכו לבית המדרש בו ישב הפרוש כדי להמתין לבוא הפריץ ופמלייתו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות תחנונים ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש.<br /> <br /> מיד עם הכנס הפריץ, כשהשוט בידו, לבית המדרש, מוקף בצמיתיו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפרוש: &quot;ראה נא אדם קדוש זה&quot; - אמר לו בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו בעינים קשורות ואומר תהלים - &quot;והטה אוזן לזמירותיו. מי יש לו לב להשפילו?&quot;.<br /> <br /> &quot;אני חייב להוכיח אחת ולתמיד כי אין זה אלא אדם חסר דעה&quot; - היתה תגובתו העיקשת של הפריץ.<br /> <br /> וכאילו רצה להראות לכל שאכן אין להתחשב עם &quot;בטלן&quot; זה - התפרץ לעבר הפרוש ובקול רם ניסה לגבור על קולו המתנגן, אך הפרוש לא נע ולא זע. לא היה שום סימן כדי לקבוע על פיו אם הפרוש חש בסכנה הניצבת מולו. הפריץ התרגז והחל להצליף בשוטו כלפי הפרוש.<br /> <br /> לרגע נדמה היה כי הנה פוגע השוט בפניו של הפרוש, אך לפתע נשמט השוט מידי הפריץ, כשידו צונחת אין אונים וגופו מזדעזע כאילו נתקף עוית.<br /> <br /> כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו, ומפיו התמלטה צריחת כאב תופת.<br /> <br /> &quot;הצילו!&quot; - זעק חסר ישע.<br /> <br /> הפרוש המשיך לזמר פסוק אחר פסוק, ופרק אחר פרק, כאילו לא אירע דבר, וכמי שלא חש במתרחש סביבו.<br /> <br /> בני פמליית הפריץ חדלו מלחשוב על הפרוש, כי אם על אדונם, שזעקות הכאב והיסורים שלו הפילו עליהם אימה. הם נאלצו לשאת אותו מבית המדרש, ובמקום להושיבו על סוסו השכיבוהו במרכבה כשהוא מתפתל ביסורים.<br /> <br /> הם שבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש, ושמו של הפרוש התקדש בעיני הכל.<br /> <br /> ששה שבועות שכב חולה כשכל גופו תקוף יסורים גדולים. פעמים רבות שלח הפריץ שלוחים אל הפרוש, כדי לבקש סליחתו, אך לא הצליחו לדבר אתו, שכן עיניו ואזניו היו סגורות, ופקח אותן רק לקריאת התורה.<br /> <br /> הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו, אך לא נמצא מוצא אחר מלבד קטיעת היד שהושטה לעבר הפרוש. נקבע כי חייבים לקטוע את היד, כדי שהגוף לא יורעל.<br /> <br /> מאז לא פיקפק איש בקדושתו של הפרוש, וכל בני הסביבה, יהודים וגויים, נוכחו בגדלותו של אומר התהלים.<br /> <br /> בדוברובנה היה גר אז יהודי בשם ר' זונדל משה, שהוא ואשתו היו חשוכי בנים. אשתו יזמה רעיון שכל העקרות שבעיר יאספו יחד כסף על מנת לבנות בית מדרש מיוחד לרבי פייביש העניך, עם חדר מיוחד עבורו.<br /> <br /> בית המדרש הזה נבנה בסימטא הקרה והתפרסם בשם &quot;בית הכנסת של הפרוש הזקן&quot;.<br /> <br /> כל העקרות שבנו את בית המדרש עבור הפרוש נושעו, ותוך זמן קצר נולדו להם ילדים וילדות, ביניהם היה גם ר' אברהם משה.<br /> <br /> ר' אברהם משה עבר לפני עשרים שנה מן הכפר אל העיר ונהיה לשמש של בית כנסת זה. בתפקידו זה היה משרת את הפרוש, עד כמה שניתן היה לשרתו.<br /> <br /> בבית כנסת זה ישב רבי חיים הפרוש מאז שלושים שנה, והכל הכירו בגדלותו בתורה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%91&diff=12796 2025-06-03T16:09:39Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הפרוש מדוברובנה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> <br /> ברוך, שההשגחה הועידה אותו להיות אביו של רבי שניאור זלמן, אדמו&quot;ר הזקן, מייסד חסידות חב&quot;ד, היה אז עדיין בחור צעיר. עם זאת כבר ידע זמן רב את המשמעות האמיתית של &quot;מכל מלמדי השכלתי&quot;, ובלע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים.<br /> <br /> כך הגיע לדרגה שבה היה מסוגל, והיה אכן מעוניין, להבין ולהעריך נכוחה את השיטות השונות, בלימוד התורה ובעבודת הבורא, שפעלו ביהדות. לפיכך עשו עליו רושם רב הסיפורים ששמע על הצדיקים השונים, ובמיוחד על אלה שבסתר או בגלוי הלכו בדרכו של רבי ישראל בעל שם טוב, ששמעו הגיע לאזני ברוך.<br /> <br /> אותם ימי חג הפסח, בהם התאכסן ברוך בביתו של אליעזר ראובן הנפח בדוברומיסל, שימשו לו שעת כושר מצויינת לשמוע ולהתבונן על צדיקים מן העבר ומן ההווה, ועל שיטות בעבודת הבורא.<br /> <br /> הנה שמע הרבה על הבעש&quot;ט ותלמידיו מפיו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, מי שהיה בנו של ר' ניסן מהרקי, אחד מתלמידי הבעש&quot;ט ומפיצי תורתו, ונמנה אף הוא על החסידים הראשונים. ברוך היה נרגש. מפיו של שמואל נחום, בנו של הנפח, שהיה בחור ישיבה, שמע סיפורים על צדיקים שהתנהגו לפי שיטה אחרת ביהדות. היה לו לברוך חומר רב למחשבה ולהתבוננות, והיה עורך השוואות וסיכומים.<br /> <br /> אחד הסיפורים שהרשימו אותו היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה.<br /> <br /> היה זה כאשר נסע שמואל נחום לדוברובנה ללמוד בישיבה המקומית שם. היה עליו לעבור בחינה בטרם יתקבל לישיבה, ועד מועד המבחן היה עליו להמתין זמן ממושך. ר' אברהם משה השמש יעץ לו לקבוע לו בינתיים מקום ב&quot;בית הכנסת של הפרוש הזקן&quot; שנמצא ב&quot;סימטא הקרה&quot; שבדוברובנה.<br /> <br /> בבואו לבית־הכנסת מצא שם ברוך פרוש וצדיק ישיש בשם ר' חיים. תחלה חשב שמואל נחום שעל שמו של פרוש זה נקרא בית הכנסת. לאחר מכן התברר לו כי בית המדרש עתיק יותר מימי שנותיו של ר' חיים הזקן, וכי הפרוש שעל שמו נקרא המקום השתייך לדור קודם.<br /> <br /> הדבר היה לפני שמונים־תשעים שנה. בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאד ביראת השמים שלו.<br /> <br /> פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת תורה הרבה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הירבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש.<br /> <br /> הוא ניחן בקול ערב, נוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה, ובית המדרש, שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך המשורר את מרי שיחו לפני רבונו של עולם היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצער, ודמעות מילאו את עיניהם.<br /> <br /> כשמלאו לפייביש העניך שש־עשרה שנה פרש מעניני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אזניו כדי שלא ישמע קול שיחות האנשים, וקשר את עיניו במטפחת.<br /> <br /> את ספר התהלים ואת התפלות ידע בעל־פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב סעד לבו בפת לחם חריבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על ככר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך גם ביום השבת. יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג. למרות כל זאת היה גופו, למרבית הפלא, בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. כך נהג שנים רבות.<br /> <br /> שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר. <br /> <br /> לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזה פריצית שנוהלה על־ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בפרוש הזה שמדברים עליו - על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו.<br /> <br /> הוא הטיל, איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אתו את הפרוש. ברם, אך התקרב השליח אל בית המדרש, שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה, קולו של הפרוש שנישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות - די היה כדי להניעו לשוב נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו. אין מקום כלל לחשוב - הסיק - על פגיעה בכבודו של הצדיק, וכל־שכן לא על הבאתו בכוח אל החצר.<br /> <br /> מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם: כיצד יתכן הדבר שמשרת שלו העיז לסרב למלא את שליחותו להביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי למען ישמעו וייראו, וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק.<br /> <br /> רוכבים עם חצוצרות פשטו בסביבה והביאו את צו הפריץ כי על כל האוכלוסיה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו.<br /> <br /> תכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפרוש תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו.<br /> <br /> לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים בו ביום שני מחזות, לעיני כל התושבים שירוכזו מכל הסביבה: תחלה יצפו הכל בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפרוש אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.<br /> <br /> המשרת הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. צמיתים עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, החלו בהלקאה כשסופר החצר עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע.<br /> <br /> המלקות באו זו אחר זו: האויר נבקע על ידי צליפה של שוט קלוע, שהד קולה האדיר מתמזג עם קול חבטה עזה המונחת על גו עירום של אדם. כך - אחת אחרי השניה.<br /> <br /> כרגיל במקרים כאלה נראים, עם הצליפות הראשונות, פסים אדומים על פני הגוף, ומיד לאחר מכן מתחילים להתפרץ סילונות דם. המולקה היה אז מתחיל לזעוק מרה, לבכות ולבקש רחמים. הגוף המוכה רועד כבקדחת, ובסיומו של המחזה מתעלף המעונה או אף נופח נשמתו.<br /> <br /> ה&quot;נוהג&quot; במקרים כאלה היה אז כי לאחר שהסתיימו המלקות, וה&quot;חוטא&quot; היה שוכב שותת דם, חבול ומעונה וחסר נשימה, היה עליו עדיין לזחול בשארית כוחותיו אל הפריץ ולנשק את עור נעליו. ברוב המקרים היה נשאר המוכה אחר ביצוע העונש מחוסר הכרה, ולאחר שנשאו אותו לביתו היה רתוק למטתו ימים ושבועות עד שהצליח להתאושש במקצת.<br /> <br /> במקרה של המשרת הסרבן נדהמו כל הצופים לאחר שנוכחו לראות כי כל הצליפות שהחל לספוג לא השאירו כל סימן על גבו הערום. כבר הונחתו עליו עשר צליפות והפסים האדומים טרם נראו. גופו של המשרת אף לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו לא חש הנידון כאב כלשהו.<br /> <br /> מה משמעות הדבר? אולי השבטים רכים מדיי או שמא אין לצמיתים המלקים די כוח. המנהל, ממרום שבתו, ציווה להביא שבטים חדשים וצמיתים גברתנים יותר, שהצטוו להנחית את הצליפות בכל כוחם. אך כל זה לא הועיל כלום, והוא קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו.<br /> <br /> כשמלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר. הוא השתטח ביוזמתו על קרקע הבימה וזחל אל הפריץ על מנת לנשק את נעליו. לאחר מכן קם וחזר לביתו בריא ושלם.<br /> <br /> הגיגיו של הצבור לא היו נתונים לשאלה כיצד אירע הדבר ומה גרם לכך, שכן הכל ציפו בכליון עינים למחזה הבא, כדי לראות מה יארע לפרוש כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים מסכנים ששימשו קרבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם. <br /> <br /> עוד לפני כן שלח המנהל לדוברובנה חמשה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, שקיבלו פקודה נמרצת להביא בכל מחיר את הפרוש, אפילו אם יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח.<br /> <br /> עתה, על הבימה, ציפה מנהל האחוזה, ואתו הצבור כולו, לבוא השליחים.<br /> <br /> והנה, שבו השליחים - בידים ריקות.<br /> <br /> חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה.<br /> <br /> אלא שבפיו של מפקד חולית הפרשים היה סיפור התנצלות.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%91&diff=12795 2025-06-03T16:08:41Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הפרוש מדוברובנה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> <br /> ברוך, שההשגחה הועידה אותו להיות אביו של רבי שניאור זלמן, אדמו&quot;ר הזקן, מייסד חסידות חב&quot;ד, היה אז עדיין בחור צעיר. עם זאת כבר ידע זמן רב את המשמעות האמיתית של &quot;מכל מלמדי השכלתי&quot;, ובלע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים.<br /> <br /> כך הגיע לדרגה שבה היה מסוגל, והיה אכן מעוניין, להבין ולהעריך נכוחה את השיטות השונות, בלימוד התורה ובעבודת הבורא, שפעלו ביהדות. לפיכך עשו עליו רושם רב הסיפורים ששמע על הצדיקים השונים, ובמיוחד על אלה שבסתר או בגלוי הלכו בדרכו של רבי ישראל בעל שם טוב, ששמעו הגיע לאזני ברוך.<br /> <br /> אותם ימי חג הפסח, בהם התאכסן ברוך בביתו של אליעזר ראובן הנפח בדוברומיסל, שימשו לו שעת כושר מצויינת לשמוע ולהתבונן על צדיקים מן העבר ומן ההווה, ועל שיטות בעבודת הבורא.<br /> <br /> הנה שמע הרבה על הבעש&quot;ט ותלמידיו מפיו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, מי שהיה בנו של ר' ניסן מהרקי, אחד מתלמידי הבעש&quot;ט ומפיצי תורתו, ונמנה אף הוא על החסידים הראשונים. ברוך היה נרגש. מפיו של שמואל נחום, בנו של הנפח, שהיה בחור ישיבה, שמע סיפורים על צדיקים שהתנהגו לפי שיטה אחרת ביהדות. היה לו לברוך חומר רב למחשבה ולהתבוננות, והיה עורך השוואות וסיכומים.<br /> <br /> אחד הסיפורים שהרשימו אותו היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה.<br /> <br /> היה זה כאשר נסע שמואל נחום לדוברובנה ללמוד בישיבה המקומית שם. היה עליו לעבור בחינה בטרם יתקבל לישיבה, ועד מועד המבחן היה עליו להמתין זמן ממושך. ר' אברהם משה השמש יעץ לו לקבוע לו בינתיים מקום ב&quot;בית הכנסת של הפרוש הזקן&quot; שנמצא ב&quot;סימטא הקרה&quot; שבדוברובנה.<br /> <br /> בבואו לבית־הכנסת מצא שם ברוך פרוש וצדיק ישיש בשם ר' חיים. תחלה חשב שמואל נחום שעל שמו של פרוש זה נקרא בית הכנסת. לאחר מכן התברר לו כי בית המדרש עתיק יותר מימי שנותיו של ר' חיים הזקן, וכי הפרוש שעל שמו נקרא המקום השתייך לדור קודם.<br /> <br /> הדבר היה לפני שמונים־תשעים שנה. בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאד ביראת השמים שלו.<br /> <br /> פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת תורה הרבה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הירבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש.<br /> <br /> הוא ניחן בקול ערב, נוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה, ובית המדרש, שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך המשורר את מרי שיחו לפני רבונו של עולם היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצער, ודמעות מילאו את עיניהם.<br /> <br /> כשמלאו לפייביש העניך שש־עשרה שנה פרש מעניני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אזניו כדי שלא ישמע קול שיחות האנשים, וקשר את עיניו במטפחת.<br /> <br /> את ספר התהלים ואת התפלות ידע בעל־פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב סעד לבו בפת לחם חריבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על ככר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך גם ביום השבת. יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג. למרות כל זאת היה גופו, למרבית הפלא, בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. כך נהג שנים רבות.<br /> <br /> שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר. <br /> <br /> לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזה פריצית שנוהלה על־ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בפרוש הזה שמדברים עליו - על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו.<br /> <br /> הוא הטיל, איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אתו את הפרוש. ברם, אך התקרב השליח אל בית המדרש, שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה, קולו של הפרוש שנישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות - די היה כדי להניעו לשוב נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו. אין מקום כלל לחשוב - הסיק - על פגיעה בכבודו של הצדיק, וכל־שכן לא על הבאתו בכוח אל החצר.<br /> <br /> מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם: כיצד יתכן הדבר שמשרת שלו העיז לסרב למלא את שליחותו להביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי למען ישמעו וייראו, וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק.<br /> <br /> רוכבים עם חצוצרות פשטו בסביבה והביאו את צו הפריץ כי על כל האוכלוסיה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו.<br /> <br /> תכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפרוש תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו.<br /> <br /> לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים בו ביום שני מחזות, לעיני כל התושבים שירוכזו מכל הסביבה: תחלה יצפו הכל בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפרוש אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.<br /> <br /> המשרת הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. צמיתים עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, החלו בהלקאה כשסופר החצר עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע.<br /> <br /> המלקות באו זו אחר זו: האויר נבקע על ידי צליפה של שוט קלוע, שהד קולה האדיר מתמזג עם קול חבטה עזה המונחת על גו עירום של אדם. כך - אחת אחרי השניה.<br /> <br /> כרגיל במקרים כאלה נראים, עם הצליפות הראשונות, פסים אדומים על פני הגוף, ומיד לאחר מכן מתחילים להתפרץ סילונות דם. המולקה היה אז מתחיל לזעוק מרה, לבכות ולבקש רחמים. הגוף המוכה רועד כבקדחת, ובסיומו של המחזה מתעלף המעונה או אף נופח נשמתו.<br /> <br /> ה&quot;נוהג&quot; במקרים כאלה היה אז כי לאחר שהסתיימו המלקות, וה&quot;חוטא&quot; היה שוכב שותת דם, חבול ומעונה וחסר נשימה, היה עליו עדיין לזחול בשארית כוחותיו אל הפריץ ולנשק את עור נעליו. ברוב המקרים היה נשאר המוכה אחר ביצוע העונש מחוסר הכרה, ולאחר שנשאו אותו לביתו היה רתוק למטתו ימים ושבועות עד שהצליח להתאושש במקצת.<br /> <br /> במקרה של המשרת הסרבן נדהמו כל הצופים לאחר שנוכחו לראות כי כל הצליפות שהחל לספוג לא השאירו כל סימן על גבו הערום. כבר הונחתו עליו עשר צליפות והפסים האדומים טרם נראו. גופו של המשרת אף לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו לא חש הנידון כאב כלשהו.<br /> <br /> מה משמעות הדבר? אולי השבטים רכים מדיי או שמא אין לצמיתים המלקים די כוח. המנהל, ממרום שבתו, ציווה להביא שבטים חדשים וצמיתים גברתנים יותר, שהצטוו להנחית את הצליפות בכל כוחם. אך כל זה לא הועיל כלום, והוא קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו.<br /> <br /> כשמלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר. הוא השתטח ביוזמתו על קרקע הבימה וזחל אל הפריץ על מנת לנשק את נעליו. לאחר מכן קם וחזר לביתו בריא ושלם.<br /> <br /> הגיגיו של הצבור לא היו נתונים לשאלה כיצד אירע הדבר ומה גרם לכך, שכן הכל ציפו בכליון עינים למחזה הבא, כדי לראות מה יארע לפרוש כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים מסכנים ששימשו קרבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם. <br /> <br /> עוד לפני כן שלח המנהל לדוברובנה חמשה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, שקיבלו פקודה נמרצת להביא בכל מחיר את הפרוש, אפילו אם יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח.<br /> <br /> עתה, על הבימה, ציפה מנהל האחוזה, ואתו הצבור כולו, לבוא השליחים.<br /> <br /> והנה, שבו השליחים - בידים ריקות.<br /> <br /> חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה.<br /> <br /> אלא שבפיו של מפקד חולית הפרשים היה סיפור התנצלות.{{להשלים}}</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A1%D7%90&diff=12794 2025-06-03T15:03:30Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == החוטא וחזרתו בתשובה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== לפני שנים, בטרם היה ידוע בעיירות הסביבה על חסידות וחסידים כיהן ברבנותה של הרקי הרב נחמן יצחק, שנודע לתהלה בגאונותו. הוא אף ניהל ישיבה בת עשרים תלמידים שנצטיינו באופן מיוחד בכשרונות...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == החוטא וחזרתו בתשובה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> לפני שנים, בטרם היה ידוע בעיירות הסביבה על חסידות וחסידים כיהן ברבנותה של הרקי הרב נחמן יצחק, שנודע לתהלה בגאונותו. הוא אף ניהל ישיבה בת עשרים תלמידים שנצטיינו באופן מיוחד בכשרונותיהם ושקידתם. בין התלמידים היה אחד בשם ליפא ברוך, שידע בעל־פה מספר מסכתות בש&quot;ס עם רש&quot;י ותוספות, ואף נחשב לירא שמים. הלה למד בישיבתו של ר' נחמן יצחק עד שהגיעה עת נישואיו.<br /> <br /> רבה של הרקי בעצמו היה השדכן. ליפא ברוך נעשה לחתנו של ר' צדוק הלל, חוכר אחוזה עשיר, שהחזיק בחכירה בין השאר את האחוזה הפריצית הגדולה ברוטפקה. אותו ר' צדוק הלל היה יודע ספר, אך מעשיו הטובים אף עלו על ידיעתו בתורה. מלבד האחוזה ברוטפקה החזיק בחכירה אחוזות נוספות, הוא מצדו השכיר את הנהרות ובריכות הדיג, וכן את הטחנות ובתי המרזח, שהיו פזורים על פני האחוזות. בדרך זו סיפק פרנסה ליהודים רבים. מעולם לא דרש שכר גבוה מחוכרי המשנה שלו, ולאלה שהיו במצב דחוק אף ויתר לגמרי על דמי החכירה.<br /> <br /> ר' צדוק הלל היה מבורך בפי כל על טוב לבו, ואכן הקב&quot;ה חנן אותו לא רק בעושר, כי אם גם בבנים ובנות מוצלחים. כבעל צדקה ומוקיר תכמים תמך ביד רחבה בישיבה שבהרקי, והיה לכן נכבד בעיני הרב ראש הישיבה.<br /> <br /> מובן כי אם ר' נחמן יצחק הועיד את ליפא ברוך לחתן לר' צדוק הלל היה זה משום שהיה ראוי להיות חתנו של יהודי נכבד ועשיר כזה. בכלל, ר' נחמן יצחק היה זה שדאג לשידוכים מתאימים עבור כל צאצאיו של החוכר, שהתייעץ אתו בכל צעדיו.<br /> <br /> לפי הצעת ר' נחמן יצחק הבטיח החוכר לליפא ברוך שש שנים מזונות. במשך השנים ישב ליפא ברוך באחוזה ברוטפקה ולמד בשקידה. עם זאת היה מעורב בין הבריות, ואברך נאה וטוב לב, כך שהפך להיות שעשועם של כל באי האחוזה. גם אורחים למדנים היו נהנים לשוחח אתר בדברי תורה. החותן והחותנת, האשה, הגיסים והגיסות - כולם רוו נחת מליפא ברוך. נוסף לכל מעלותיו ניחן גם בקול ערב ובחוש זמרה, וזמירותיו כבשו לבבות.<br /> <br /> ברם, בצד סגולותיו האמורות היו לו תכונות שליליות מאד, והן - הקנאה ותאוות הכבוד. תכונות אלה עצמן אמנם גרמו לכך שילמד יותר, כדי שיגדל ויעלה על הכל מבלי שמישהו יעלה עליו, וכדי שתהלתו תגבר עוד יותר, אך מובן שמהותו הרוחנית נפגעה קשות על ידי כך.<br /> <br /> בו בזמן שליפא ברוך עסק בלימוד התורה סייעו גיסיו לאביהם בעסקיו. הבן הבכור עסק בנסיעות לחצרות הפריצים כדי להתחשבן שם על עסקי המסחר המסועפים שנוהלו אתם. הוא היה בכלל נציגו של אביו אצל הפריצים. דבר זה שימש מקור לקנאה אצל ליפא ברוך, עקב העובדה שהלה יש לו דריסת רגל אצל הפריצים.<br /> <br /> כשהסתיימו שש השנים של המזונות יעץ רבה של הרקי לליפא ברוך שיקבל על עצמו רבנות. ואכן מספר עיירות הציעו לו את כסא הרבנות. מאידך, חותנו רצה שימשיך ללמוד תורה, והבטיח לו מזונות לשנים נוספות. ברם, ליפא ברוך החליט לממש את שאיפתו ולהתמסר למסחר. הוא ביקש איפוא, מחותנו שיעביר לרשותו אחת מאחוזות החכירה שלך או שימנהו לתפקיד מתאים בעסקיו.<br /> <br /> ר' צדוק הלל בחר אחת מן האחוזות החכורות והעבירה לחתנו, ליפא ברוך הראה מיד את כושרו לעסקים והשיג בהם הצלחה. הוא למד את שפת הגויים והשיג לעצמו גישה אל הפריצים. הוא הפך לאורח קבוע אצלם, ואף הם היו מבאי ביתו. כיוון שבאחוזתו של ליפא ברוך עבדו מספר יהודים, ונוסף לכך היו לו שכנים יהודים, בנה לעצמו בית־מדרש נפרד, לשם נכנס תכופות כדי לעסוק בלימוד. <br /> <br /> המצב המוסרי של הפריצים באותה עת היה ירוד ושפל ביותר. מבוגרים וצעירים גם יחד בילו את ימיהם ולילותיהם בהוללות, שכרות ומשחקי קלפים. כוחו של ליפא ברוך בזמרה, יחד עם פתיחותו ונטייתו למצוא חן בעיני הזולת, הביאו לידי כך שהפריצים הזמינוהו תכופות לנשפיהם כדי ליהנות מזמרתו העריבה, ואף באו אליו לבלות ולשמוע אותו. ככל שעבר הזמן הוסיף יותר ויותר מנגינות של גויים למבחר זמרתו. במשך הזמן למד גם לנגן בכנור, ועובדה זו הגבירה את דריסת הרגל שלו בחצרות הפריצים ובנשפיהם. הבילוי בין ההוללים האלה החל להשפיע על ליפא ברוך שלאט לאט למד מדרכיהם, והוא החל להידרדר מבחינה רוחנית ומוסרית. כך הגיע לידי דרגת שחיתות מעשית.<br /> <br /> בד בבד זרחה לו שמש ההצלחה בכל הנוגע לגשמיות, ועושרו הלך וגדל משנה לשנה. עושרו ומגעיו התכופים עם הפריצים עשוהו במשך הזמן לדומה להם.<br /> <br /> עתה החלה לבעור בו אש הקנאה במלוא עוצמתה, יחד עם השאיפה להתבלט. מדוע לא יחיה כפריץ, ואף יותר מזה? מרכבתו שלו עלתה ביופיה ובהדרה על מרכבות עשירי הפריצים, כך גם בגדיו, שהיו מפוארים ומצוחצחים יותר משלהם, ביתו וחצרו הפכו לחצר פריצים לכל דבר, עד שגם התנהגותו היתה מעשה פריץ מכל הבחינות.<br /> <br /> בכל הסביבה כולה כבר היה ידוע שליפא ברוך יצא לתרבות רעה. סופר עליו כי הוא עובר כל עבירה שבעולם, שלא לדבר על כך שהוא דוקר את עיני הגויים בהתבלטותו החולנית.<br /> <br /> שמע הדבר הגיע גם לאזניו של ר' נחמן יצחק, הרב וראש הישיבה של הרקי. הדבר ציער אותו מאד, שכן היתה לו הרגשה כי יש לו חלק בכך שתלמידו החביב, שבאמצעותו נעשה לחתנו של ר' צדוק הלל, סר מן הדרך.<br /> <br /> רבה של הרקי שלח שליח לליפא ברוך וביקשו לבוא אליו. בתגובה שלח אליו ליפא ברוך שליח מיוחד עם מרכבה רתומה לסוסים אבירים יחד עם מכתב שבו הוא מזמינו לבוא אליו לחצרו. <br /> <br /> המכתב נכתב אמנם ביראת כבוד, ובביטוי דרך ארץ כלפי רבו לשעבר, אך יחד עם זה הובעה בו נחישות שהרב יבוא אליו ולא שהוא יבוא אל רבו. לפיכך התלבט הרב אם להיענות להזמנה. שלוש יממות שהה שליחו של ליפא ברוך בבית הרב עד שלאחרי שיקולים רבים החליט הרב בסופו של דבר לנסוע לליפא ברוך, הוא קיווה כי יעלה בידו להשפיע עליו לחזור אל דרך הישר.<br /> <br /> ר' נחמן יצחק לא נסע בגפו, הוא לקח אתו מנין של מלווים כדי שיוכל להתפלל בצבור במשך הזמן שבו ישהה בחצרו של ליפא ברוך. כבר בכך התכוון הרב לרמוז לתלמידו לשעבר על המרחק הרב שהתרחק מדרכו הקודמת. מן המנין שליפא ברוך החזיק בשעתו באחוזתו לא נותר מאומה, מלבד בית המדרש הריק והנעול, שבו התקיימו בעבר התפלות בצבור שלוש פעמים ביום. לא רק ליפא ברוך כי אם גם כל שאר יהודי האחוזה, מלבד שלושה־ארבעה זקנים, חדלו להתפלל ולשמור את דרך התורה.<br /> <br /> כאשר הופיע ר' נחמן יצחק באחוזה קיבלו ליפא ברוך בכבוד רב, והחל להציג לפני רבו את רוב עשרו ולהתפאר בתפארת טרקלינו.<br /> <br /> רבה של הרקי פרץ בבכי מר: &quot;עושר כזה&quot; - אמר בדמעות - &quot;ודלות רוחנית כזו!&quot;<br /> <br /> הרב החל להוכיח את תלמידו ולזנסות להשפיע עליו שיחזור בתשובה. ליפא ברוך האזין לדבריו בחיוך של לעג, כאילו אמר: &quot;רבי! כל דבריך הם לשוא, אני לא אהיה לבעל תשובה&quot;.<br /> <br /> כאשר נוכח ר' נחמן יצחק כי אין לו שום השפעה עליו, חזר לביתו בלב שבור.<br /> <br /> ביקורו של רבו, הגאון ר' נחמן יצחק, הרב וראש הישיבה של הרקי, לא השאיר על ליפא ברוך שום רושם קל. כהוכחה לכך שימשה העובדה שלאחר ביקור זה התרחק החוכר העשיר עוד יותר מדרך היהדות. למרות שהדברים לא הגיעו לידי המרת הדת בפועל הרי למעשה ניתק כל קשר עם היהדות.<br /> <br /> יהודים יראי שמים מן הסביבה הצטערו על כך צער רב. היו מתוכם שאף ניסו בדרכים שונות להשפיע על ליפא ברוך שיחזור מדרכו, אך לא העלו דבר, והלה נחשב בעיני הכל כאבוד. כך עברו שנים וליפא ברוך שקע עמוק יותר ויותר במ&quot;ט שערי טומאה.<br /> <br /> העובדה שליפא ברוך, תלמידו החביב, יצא לתרבות רעה גרמה לר' נחמן יצחק תחושה עמוקה ויתירה של צער וכאב, על שכל עמלו להחזירו למוטב היה לריק, ובעיקר על האכזבה מן התקוות הרבות שתלה בו. משום כך היה נוהג רבה של הרקי, בכל יום בשעה קבועה, לומר תהלים על ליפא ברוך בלב שבור ובבכי, בתפלה לה' שיחונן אותו ברצון לחזור בתשובה. ר' נחמן יצחק קיווה עדיין שתלמידו יחזור למוטב.<br /> <br /> דרכו של ר' נחמן יצחק היה ללכת בכל לילה לבית המדרש כדי לערוך תיקון חצות, ושם היה נשאר בתפלה ובלימוד תורה עד אחר הצהרים, כשלאחר תפלת מנחה גדולה היה חוזר לביתו, עד לתפלת ערבית. את הזמן היומי הקבוע לאמירת התהלים עבור ליפא ברוך הועיד לפני מנחה גדולה, בטרם חלץ את הטלית והתפילין.<br /> <br /> פעם בשעת אמירת התהלים הקבועה שלו, כשהוא עטוף טלית ותפילין ושופך דמעות רבות, נכנס אורח לבית המדרש, שהתיישב באחת הפינות ומשם כיוון מבטו לעבר הגאון. כשהאזין לאמירת התהלים שלו התרגש מאד ומעיניו זלגו דמעות. הוא המתין עד שר' נחמן יצחק סיים את אמירת התהלים ואז ניגש אליו, ואמר לו בקול שבור: &quot;בוקר טוב, רבי&quot;.<br /> <br /> הגאון הביט בו ושאל: &quot;מי אתה בני?&quot;.<br /> <br /> &quot;אין הרב מכירני? הרי אני ליפא ברוך תלמידך לשעבר&quot; - אמר האורח ופרץ בבכי.<br /> <br /> הוא סיפר:<br /> <br /> &quot;זה חדשים מספר שהתחרטתי על העבר והחלטתי לשוב בתשובה שלימה ובקבלה על העתיד. זה זמן מה שעזבתי את חצרי ויצאתי לערוך גלות, עתה באתי אליך, רבי, כדי שתדריכני כיצד להתנהג מכאן ולהבא&quot;. <br /> <br /> ר' נחמן יצחק התמלא שמחה רבה. &quot;כל העת חשתי שאינך עדיין אבוד לחלוטין&quot; - אמר. הוא אמר לתלמידו לשעבר לבוא אליו כעבור שלושה ימים שאז יהיה מוכן לקבוע לו סדר הנהגה להמשך החיים.<br /> <br /> ר' נחמן יצחק הזמין אליו את ידידו ר' ניסן, המלמד מהרקי, אביו של ר' יצחק שאול חתן הנפח מדוברומיסל. ר' ניסן היה חבר קבוצת החסידים הנסתרים בהרקי, בטרם התגלתה בצבור.<br /> <br /> התברר לרב שר' ניסן יודע היטב את קורות חזרתו בתשובה של ליפא ברוך. היה זה משום שהדבר בא באמצעות החסידים הנסתרים של של הרקי, לפי הוראתו הישירה של רבם, רבי ישראל בעל שם טוב. ומעשה שהיה כך היה: מנהיגם הקודם של חסידי הרקי, לפני ר' ניסן, היה ר' עזריאל יוסף, שהיה נוסע תכופות אל הבעש&quot;ט למעז'יבוז, יחד עם חברו ר' אברהם מענדל, חסיד נסתר אף הוא. פעם אחת, בבואם אל הבעש&quot;ט, הטיל על שניהם שליחויות חשובות: על ר' עזריאל יוסף הטיל את המשימה להחזיר בתשובה את ליפא ברוך, ועל ר' אברהם מענדל הטיל משימה לקרב לחסידות יהודי מסויים בשם חיים שמואל, שהיה מדרי הכפר הסמוך.<br /> <br /> מיד עם חזרתו של ר' עזריאל יוסף ממעז'בוז החל לטכס עצה כיצד לחדור לאחוזתו הפריצית של ליפא ברוך, שנמצאה במרחק עשרים וירוסט מהרקי. ליפא ברוך חי והתנהג כאציל והתחבר רק עם בני אצולה, ור' עזריאל יוסף ידע שבאורח ישיר לא יוכל ליצור קשר עם ליפא ברוך, ובוודאי לא להשיג השפעה עליו.<br /> <br /> ברם, הבעש&quot;ט הטיל עליו תפקיד וחייב הוא למצוא דרך לבצעו, ר' עזריאל יוסף היה למדן גדול וירא שמים מקובל וחכם גדול בהוויות העולם, אך עם זאת התפרנס ממלאכת כפים, מכל עבודה שהזדמנה לו, כדי לא להזדקק לבריות. כיוון שכך החליט פשוט להשכיר עצמו לעבודה פשוטה באחוזה, כשכיר יום.<br /> <br /> משנתקבל לעבודה החל לעשות מלאכתו באמונה, תוך מעקב מתמיד אחרי ה&quot;פריץ&quot;, כפי שנקרא ליפא ברוך בין באי האחוזה. בדרכים שונות הפנה אל עצמו, כמבלי משים, את תשומת לבו של ה&quot;פריץ&quot;, ואם כי הדבר היה כרוך בקשיים הצליח בכך. תשומת לבו של מנהל האחוזה, ולאחר מכן של ליפא ברוך עצמו, הוסבה לתופעה המעניינת של אדם, בעל חזות בולטת של תלמיד חכם, העובד עבודת פרך כדי להרוויח את לחמו, ודוחה לחלוטין כל סיוע והטבה המוצעים לו בעבודתו.<br /> <br /> אותו בעל עבירה, הלמדן לשעבר, ידע להבחין בטיבו של בן תורה, והוא הבחין לא רק בלמדנותו של ר' עזריאל יוסף, אלא אף בכך שהוא שונה מכל הלמדנים המוכרים. הוא קשר, איפוא, אתו שיחה, ולאחריה שיחות נוספות, שבמהלכן הלכה וגדלה התפעלותו מלמדנותו ומפקחותו של ר' עזריאל יוסף.<br /> <br /> ליפא ברוך היה חדור רעיונות אפיקורסיים, אותם קלט מספרי מדע שונים. מכבר היה לו תחביב לדבר עם יהודים תלמידי חכמים בנושאי אמונה על מנת להוכיח להם את ידענותו בנושאים אלה ואת צדקת דרכו. מרבית היהודים הלמדנים שהחל לדבר אתם סירבו לשמוע אותו, ואלה שניאותו לשמוע אותו לא היה בפיהם מענה לדבריו, או שדחו אותו בקש.<br /> <br /> לעומת אלה היה ר' עזריאל יוסף מקשיב קשב רב לדבריו של ליפא ברוך, ואף גילה בתחלת כל שיחה הבנה להשקפותיו, ובכך רכש את לבו. אך כאשר היה כבר בטוח שאכן הצליח לשכנע את ר' עזריאל יוסף הופתע לשמוע תשובות קולעות, מבוססות על הגיון והשכלה רחבה וחדורות עומק רב. כל שיחה כזאת היתה מסתיימת בגילוי מבוכה והשתוממות מצד ליפא ברוך.<br /> <br /> השיחות חזרו ונשנו, והסתיימו באופן דומה, עד שתוך חדשים מספר נוכח ליפא ברוך בצדקת דבריו והוכחותיו של ר' עזריאל יוסף, והגיע למסקנה כי עזיבתו את דרך היהדות היתה ללא כל צידוק.<br /> <br /> השפעתו של ר' עזריאל יוסף על ליפא ברוך הלכה וגדלה, עד שהחל לדבר אתו בגלוי על חזרה בתשובה. בשלב מסויים חש תלמידו של הבעש&quot;ט ששליחותו הסתיימה, וביום בהיר הודיע לליפא ברוך כי הוא עוזב את האחוזה, כדי להמשיך בדרך נידודיו לביצוע שליחויות חשאיות של הבעש&quot;ט.<br /> <br /> ליפא ברוך הצהיר כי הוא מצטרף אליו לעריכת גלות. משך שלושה חדשים נדד עם ר' עזריאל יוסף, ולאחר מכן נפרד הלה ממנו.<br /> <br /> אז הגיע ליפא ברוך להרקי, אל רבו הקודם, כדי לבקש ממנו דרך תשובה והנחיות באשר לעתידו. בסופו של דבר יעץ לו ר' נחמן יצחק, לאחר שהתייעץ עם ר' ניסן, לחזור לאחוזתו על מנת למכור אותה, ולהשתקע במינסק, שהיתה אז מרכז תורני גדול. עשר שנים ישב ליפא ברוך עם משפחתו במינסק, ועסק בתורה ובעבודה. לאחר מכן רכש את האחוזה סיטשין שליד הרקי, ועמד בקשר יום יומי עם רבו לשעבר.<br /> <br /> פעם, כשהיה ליפא ברוך בהרקי, פגש ברחוב את ר' עזריאל יוסף ומיהר להתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות, בהבעת תודה על שבאמצעותו זכה להיות בעל תשובה. ברם, ר' עזריאל יוסף עסק אז בביצוע שליחות חשאית, והחבורה החסידית שבהרקי פעלה אז עדיין בסתר, ומשום כך לא יכל אז להתגלות. ר' עזריאל יוסף העמיד, איפוא, פני תם והכחיש כל זהות עם אותו אדם שעבד אצלו והניעו לחזור בתשובה. אם משום שליפא ברוך הבין כי יש לר' עזריאל יוסף סיבה שלא להתגלות, ואם משום שהשתכנע שאכן טעה בזהות האדם שממולו, נפרד ממנו והניחו לנפשו, ור' עזריאל יוסף המשיך בעבודתו החסידית בחשאי.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%98&diff=12578 2025-05-28T14:17:21Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == המאושר באסונו ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> אהרן שמואל היה יליד דוברומסל, הוא היה שתקן בטבעו ומסוגר. לעתים נדירות ביותר שמעו אותו מדבר בקול רם. אפילו את התפלות, שאותם גם לא ידע לומר כראוי, התפלל בלחש.<br /> <br /> בצלאל חיים היה יליד כפר בשם קאמרי, ורבים כינוהו על שם כפרו. הראשון שהתיישב בכפר זה, שנמנה על אחוזות האציל ראוט, היה סבו של בצלאל חיים, משה בנימין, שזכה לתואר &quot;קאצאפ&quot; (כינוי רגיל כלפי הגויים של רוסיה), משום שהיה מסוגל לשיר שירים רוסיים וגם לבצע ריקודים רוסיים.<br /> <br /> משה בנימין היה יהודי ירא שמים, רהוק לגמרי מן הגויים ומתרבותם. פעם הקשיב לשיעור של עין־יעקב, ושמע על המצווה הגדולה לשמח חתן וכלה, ואת הסיפורים על התנאים והאמוראים ששימחו חתן וכלה בדרכים שונות. מאז החליט לשמש כבדחן בחתונות, באמצעות שירים וריקודים רוסיים.<br /> <br /> כיוון שכך השיג כובע פרווה רוסי, חליפה טיפוסית ומגפיים של בן רוסיה, ובכל מקום שהתקיימה חגיגת נישואין הגיע אליה לבוש תלבושתו הרוסית ושר ורקד, כך זכה לתואר &quot;קאצאפ&quot;.<br /> <br /> כאשר התיישב משה בנימין בקאמרי היה הפריץ המקומי אחד בשם יוזף, שהיה אוהב ישראל גדול. תכופות היה מורה להטעין עגלות בדגן, ירקות ופירות ולהוליכן לרבי תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, על־מנת שיחלקן בין עניי היהודים. <br /> <br /> ידידותו של יוזף כלפי היהודים נבעה מאירוע מסויים. כאשר היה ילד בן שמונה שנים נפל מסוס דוהר ושבר את ערפו. הרופא הוזמן וזה בא וחבש אותו, אך הדבר לא הועיל. כאביו של יוזף הוחמרו, הוא קיבל חום גבוה ואיבד את הכרתו.<br /> <br /> אביו של יוזף היה חפשי בדעותיו ונוסף לכך הגה חיבה מועטה בלבד ליהודים. לעומתו אשתו, אמו של הילד, היו לה דעות הפוכות לגמרי, ובאופן מיוחד העריצה את צדיקי היהודים. בידעה שר' תנחום שמואל הוא צדיק גדול לקחה את הילד אליו. הרב נתן את ברכתו והורה להסיר מן הילד את התחבושת. הילד התרפא כליל מיד.<br /> <br /> כאשר עזבה ה&quot;פריצה&quot; עם הילד את האחוזה כדי לנסוע לדוברומיסל, אל הרב, לא היה הפריץ באחוזה, שכן אילו היה שם היה מונע בעדה לנסוע. בשהגיע אל החצר ושמע על נסיעת אשתו לרב התמלא זעם רב. הוא החל להשתולל ולצעוק: &quot;כיצד העיזה לעשות בך? הרי היא שמה אותי ללעג ולקלס בעיני הכל!&quot;.<br /> <br /> מיד שלח פרש לדוברומיסל למהר ולצוות על הפריצה שלא תשתטה ושתחזור מיד לביתה. בד בבד שלח רץ אל כומר הכפר לבקש כפרה עבור אשתו על שחיללה את האמונה הנוצרית בפנותה לרב.<br /> <br /> אלא שעוד בטרם חזרו הרצים הגיעה הפריצה עם יוזף שלה, כשהוא בריא ושלם. הפריצה המאושרת לא חדלה להביע התפעלותה ולהלל את נפלאות הרב היהודי.<br /> <br /> הפריץ, שראה במו עיניו את הפלא, לא נכנע. &quot;הדבר נעשה באמצעות מעשה כשפים ועבודת אלילים&quot; - טען - &quot;ועתה ילעגו ממני עוד יותר&quot;. הוא לא רצה לסלוח לאשתו, וכל־שכן לא לרב, והמטיר חרפות וגידופים עליו.<br /> <br /> כעבור זמן קצר חלה הפריץ ומת. יוזף, יורשו היחיד, גודל והתחנך על־ידי אמו להיות אוהב ישראל, וכך היה כל ימי חייו.<br /> <br /> משה בנימין שהתיישב בקאמרי ועסק במעשיו לשמח את החתן ואת הכלה כ&quot;קאצאפ&quot; רוסי, לא ציפה לגמול ועשה פעולותיו לשם שמים. אך מן השמים ניתן לו שכר.<br /> <br /> היה זה כאשר יוזף, הפריץ מקאמרי, נקלע לחתונה יהודית, ונוכח לראשונה לראות את משה בנימין, בתלבושתו הרוסית רוקד ושר כרוסי &quot;אמיתי&quot;. הדבר מצא חן בעיני הפריץ, שלאחר שיחה אתו הזמינו להעביר מגוריו לאחוזתו ומינה אותו כמנהל כל עסקיו וכיד ימינו. הוא כינה אותו: &quot;מושקה מוסקביל&quot; (משה המוסקבאי).<br /> <br /> מאז זרחה שמש ההצלחה למשה בנימין. יחד עם זה גדלו יראת השמים שלו ודקדוקו בקלה כבחמורה.{{הערה|הערת המתרגם: הדברים הבאים להלן הם תרגומו של הרה&quot;ח ר' אוריאל צימר ז&quot;ל שנמצא לקטעים המופיעים ב&quot;ספר הזכרונות&quot; באידיש בהמשך לדברים דלעיל. ובהמשך הדברים, בפרק הבא, נחזור בע&quot;ה לתרגום שלנו}}<br /> <br /> עירוב תחומין עשה על מנת שיוכל ללכת לעיירה בשבתות וימים טובים ועל מנת שיוכלו גם לבא אליו. שם בחצר נולד גם בנו יאשע.<br /> <br /> מאד השתדל משה בנימין לעשות את בנו למדן, אולם לא הצליח והכניס אותו למסחריו אם כי לא למדן היה יאשע, הרי ירא שמים הי' מאד. יום יום היה הולך לדוברומיסל להתפלל בצבור ולהקשיב לשעורי עין יעקב ולמודים דומים.<br /> <br /> באותה חצר של הפריץ נולד בצלאל חיים אשר, בדומה לאביו וסבו, איש פשוט היה אך מצוין ביראתו. אח&quot;כ עבר בצלאל חיים לגור בכפר קאמארי ואח&quot;כ בדוברומיסל. נכנס בשותפות עם אהרן שמואל בשרפת השכר ומכירת הסחורה בכפרים הסמוכים.<br /> <br /> בתמימותו וזהירותו זו, לא פלא היה כי הוא ושותפו הרגישו עצמם כה נדכאים משנודע להם כי שכחו למכור את החמץ. על אף דברי הרב ודברי ההרגעה של הדיין שאין העבירה חמורה כל כך, עדיין לא נרגע בצלאל חיים ושב לביתו בפחי נפש.<br /> <br /> הסדר נהפך לו לאבל. נדר נדר לבלתי יהנה עוד מכל הנמצא בבית המשרפה, ולא רצה להסתפק במה שפסק הרב שעליו לשפוך את השכר המוכן. בצלאל חיים רצה להרחיק לכת עוד יותר למען יהא בטוח שיצא ידי חובתו כלפי שמים. <br /> <br /> רק אז נרגע במקצת, ולאחר שסיים את הסדר שכב לישון. אולם עוד בטרם הספיק להרדם ראה מבעד החלון והנה השמים אדומים. נזיד הבין כי שרפה פרצה באחד המקומות. מיד התלבש ויצא החוצה. בינתיים הוסיפו השמים להתאדם, אנשים התקבצו ברחוב ונשמעו קולות &quot;פאזשאר!&quot; (אש) אנשים רצו אנה ואנה, ואיש לא ידע היכן אחזה האש.<br /> <br /> רק לאחר שעה קלה נודע כי השרפה באה מחוץ לעיר, מקום שם נמצא בית משרפת השכר של בצלאל חיים ואהרן שמואל. כמה בתים סמוכים וכן בית המשרפות עצמו בערו באש. כשהגיע בצלאל חיים למקום, ראה יהודים ושאינם בני ברית מכבים את הדליקה. הביאו דליים־דליים מים, אך הלהבות היו גדולות מדי משיוכלו להשתלט עליהן.<br /> <br /> לא עבר זמן רב ובתי האכרים מסביב וכן בית המשרפות עצמו היהלמאכולת אש. כל מה שניתן עוד לעשות הי' למנוע את האש מלהתפשט הלאה ומלהגיע לדוברומיסל.<br /> <br /> הבריות שהסתכלו בבצלאל חיים בעת השרפה, כשראה כיצד כל רכושו עולה בלהבות, נדו לו. אולם לתמהון כולם היה בצלאל חיים מלא שמחה וממש רקד מרוב הנאה. רק כאשר בטוח הי' כי לא נשאר עוד שריד ופליט מבית המשרפות רץ בשמחה רבה אל העיירה והעיר את שותפו אהרן שמואל ובשר לו את הבשורה הטובה כי בית משרפתם עלה באש. - שבח והודי' להקב&quot;ה - אמר - עתה נוכל להיות בטוחים כי לא נהנה עוד מהחמץ שבו. בין כך ובין כך נדרתי נדר לבלתי אהנה עוד מכל אשר בבית המשרפות. תחלה לא אבה אהרן שמואל להסכים לכך אולם משנודע לו כי בין כך אבד בית המשרפות הניע את ראשו לאות הסכמה ואמר כי אין זאת כי אם מאת האלקים ותהא זו כפרה על שלא מכרו את חמצם באותו ערב פסח.<br /> <br /> מרוב שמחה לא הלך עוד בצלאל חיים לישון באותו לילה והלך לבית המדרש בטרם שחר. בגלל השריפה הדירו גם אחרים שינה מעיניהם וכבר נמצאו מספר אנשים בבית המדרש. הכל דברו עתה בשרפה. אחדים הביעו דעה כי השרפה באה כעונש על השותפים לא מכרו את חמצם אולם בהגיע בצלאל חיים לבית המדרש אמר כי אין זה עונש כלל, וישועה הוא רואה בשרפה. לבו קל עכשיו ואינו מרבה לדאוג על שקפה את רכושו ופרנסתו.<br /> <br /> - רק יתן ד' חיים ובריאות - אמר - וגם הפרנסה תמצא.<br /> <br /> עתה דברו הכל בשרפה ועל שבאה לאחר ששני השותפים הרגישו עצמם אשמים על ששכחו למכור את חמצם. בינתיים שכחו לשאול לסבת הדליקה שהחלה באחד מבתי הערלים השכנים. רק למחרת היום נודע בדוברומיסל מה אירע, ואמנם מאורע מיוחד היה זה.<br /> <br /> ליד בית המשרפות התגוררו כמה ערלים שמריבת תמיד היתה ביניהם. באותו ערב פסח התנפל האחד על חברו והכהו במוט ברזל אשר בו שבר את צלעותיו. הערל הובא אל ביתו כל עוד בו נשמתו.<br /> <br /> לערל המוכה הי' בן שרצה לנקום את נקמת אביו. קם הלה באישון לילה שעה שיהודי העיירה כבר סימו את הסדר ושכבו לישון, והצית את בית השכן שעה שכל יושביו ישנו. ולמען יהי' בטוח כי איש מדרי הבית לא ימלט על נפשו, נעל עליהם את הדלת מבחוץ.<br /> <br /> חיש מהר התפשטה האש על הבית והמשפחה הישנה היתה כבמצודה. שלשה מבני המשפחה הצילו עצמם בקפצם דרך החלון וארבעה אחרים נשרפו חיים. כן נשרפו הסוסים והבהמות ברפת.<br /> <br /> מקום הי' בדוברומיסל לשיחות והרהורים. מצד אחד הרגישו חלחלה מאכזריותם של הגויים אך מצד שני ראו את כל הדרה של נשמת אדם מישראל. ביחוד נתרשמו מזה ר' יצחק שאול וברוך. משבאו שניהם באותו בוקר לבית המדרש להודע יותר על השרפה מצאו את כל חברת תהלים נאספת וקוראת תהלים בקול רם ובכוונה עצומה.<br /> <br /> בצלאל חיים עמד על הבימה ואמר תהלים עם כל הקהל. נראה הי' כי בצלאל חיים רצה דוקא להיות המקריא באותו בוקר ואמירת התהלים שלו לא היתה כשל מי שלבו נשבר על היזק רב שניזוק, אלא כמי שנותן שבח והודי' לפני הקב&quot;ה. ברור הי' כי בצלאל חיים מרגיש עצמו בעל שמחה. <br /> <br /> הנה לך דוגמא מיהודי פשוט - אמר ר' יצחק שאול אל ברוך - ואף על פי כן מביטים עליו הלמדנים מלמעלה למטה כעמי הארץ שאין להם חלק בעולמם.<br /> <br /> ברוך הסכים עמו, ור' יצחק שאול רצה להסיק מכל אלה מוסר השכל: - מפי אבי שמעתי בשם הבעש&quot;ט כי נמשל איש הפשוט כשדה זרועה אשר למטר השמים תשתה מים ותתן את יבולה. והתלמיד חכם הוא כשדה בית השלחין אשר בעלי' משקה אותה ולפיו תתן את יבולה. וכמו המצייר שהוא אמן נפלא בציור הנה על אומנותו הוא כשמצייר את השדה ותבואתה כאשר הם באמת כפי הדר הטבע שהטביע הקב&quot;ה בה, וכל אומן שציורו מתאים יותר אל הטבע יותר הוא גדול באומנותו. וכן הוא באיש הפשוט ובן תורה. כן תורה כשדה בית השלחין ויכול להיות שהיבול ממנה הוא טוב יותר מיבול שדה רגילה. אבל הדר הטבע שהטביע הקב&quot;ה שהוא האמת הוא בשדה אשר למטר השמים תשתה מים יותר מבית השלחין.<br /> <br /> חידוש גדול היתה בעיני ברוך העובדא כי הי' לו מה ללמוד גם מפי נחום שמואל בן הנפח. לאחר ששמע מפיו על החיל הגדול שעשה בלמודו בישיבה אשר בדובראוונא, שמע מפיו גם על פגישותיו עם בני אדם שמהם למד.<br /> <br /> גם שמואל נחום הי' כבר מושפע מתורת החסידות. גם הוא הצביע תמיד בבקורת על כך שהלומדים פורשים עצמם מאנשי ההמון ומסתכלים עליהם בבטול כאילו בני עולם אחר היו.<br /> <br /> בדובראוונא הי' שמואל נחום עוזר כמה שעות ביום בטחנת קמח. דבר זה עשה על מנת להתפרנס מיגיע כפיו. הטחנה היתה שיכת ליהודי ושמו ר' ירחמיאל הירש שהי' למדן מופלג וירא שמים. שמו הי' מפורסם בגלל שעור הגמרא שאמר באחד מבתי המדרשות. אותו ר' ירחמיאל הירש הי' מסתכל בבוז ואף באיבה על אנשי המון פשוטים, ושמואל נחום יכל הי' לראות זאת מיחסו אל אחד מאנשיו, ברוך שמעון, שמלאכתו היתה לטעון ולפרוק את העגלות המביאות תבואה אל הטחנה.<br /> <br /> לר' ירחמיאל הירש, בעל הטחנה היו שני עוזרים, מלבד שמואל נחום. הראשון היה ברוך שמעון, שעליו כבר סופר, והשני -<br /> <br /> ר' אפרים קלמן, שהיה היפוכו הגמור של ברוך שמעון: במדה שהיתה גדולה בורותו של ברוך שמעון כך היתה גדולה למדנותו של ר' אפרים קלמן, שהיה נוהג ללמוד בעל־פה בכל עת עמדו ליד הריחיים.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש, בעל הבית, הוכיח ביחסיו אל שני האנשים האלה עד כמה גדול בעיניו ההבדל בין למדן לבין אדם פשוט. לר' אפרים קלמן גילה הערכה רבה ושוחח אתו תכופות בדברי תורה, ואילו כלפי ברוך שמעון גילה בוז ושאט נפש. דווקא ר' אפרים קלמן התייחס בידידות לאנשים פשוטים והיה מוכיח תכופות את בעל הבית על יחסו אל הפועל השני שלו, הוא מזכיר לר' ירחמיאל הירש את מאמר חז&quot;ל: &quot;אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך&quot;. ר' ירחמיאל הירש היה שומע בשקט, כמי שאינו מעיז להתווכח עם ר' אפרים קלמן הלמדן, אך הדבר לא שינה את יחסו כלפי ברוך שמעון, במיוחד כאשר ר' אפרים קלמן לא היה נוכח. הוא היה מתעמר בו בעבודה, מעליבו ומדכאו.<br /> <br /> פעם ראה שמואל נחום את המחזה הבא: היה זה אחד הימים שבהם לא היה מה לטחון. אותו בוקר השמיע ר' ירחמיאל הירש את שיעורו בסוגיא של &quot;נתן באילן&quot; (את העירוב), מחלוקת רבי ורבנן (עירובין ל&quot;ג). בענין זה אמר פלפול חריף, וחש עצמו משום כך במצב רוח מרומם. כאשר בא לטחנה חזר בפני ר' אפרים קלמן על הפלפול, והתפתח ביניהם ויכוח.<br /> <br /> שני הלמדנים היו שקועים בתורתם, ובטחנה לא היה מה לעשות. התכנס, איפוא, ברוך שמעון בפינתו והחל לומר פסוקי תהלים. אולי מפני עגמת נפש על שאינו מסוגל להבין את דברי התורה, החלו דמעות יורדות מעיניו.<br /> <br /> בינתיים סיימו שני הלמדנים את שיחתם התורנית, ור' ירחמיאל הירש הבחין שברוך שמעון אומר תהלים ומתמוגג בדמעות. הוא הגיע לפרקי הלל שבתהלים ואמר אותם בהתלהבות, אך בדרכו העם־הארצית מבלי שיאמר את המלים בשלימותן. מלים רבות יצאו מפיו משובשות. ירחמיאל הירש ניגש אל ברוך שמעון והפסיקו, באומרו בטון של זלזול ולעג:<br /> <br /> &quot;לא די, ברוך שמעון, שהנך קוטל את ההלל וקוברו, אלא שאף אתה מבכה אותו&quot;. לאחר שסיים את דבריו פרץ בצחוק מן ה&quot;חכמה&quot; שלו.<br /> <br /> ברוך שמעון נדהם, וישב מבוייש ומושפל.<br /> <br /> ר' אפרים קלמן רתח: &quot;חכמינו אומרים כי מכל מלה של שבח לקב&quot;ה היוצאת מפי יהודי נברא מלאך, בין אם זה למדן או אדם פשוט. המלאכים נעשים מליצי יושר עבור אלה שעל ידם נקראו&quot;. נימה של תוכחה חריפה נשמעה בדבריו.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש עדיין המשיך לצחוק, והגיב על הערתו של ר' אפרים קלמן: &quot;המלאכים שנבראים ממלים כגון אלה של ברוך שמעון, יש לשער, הם בעלי מומין ונכים…&quot;<br /> <br /> &quot;וכיצד, לדעתך, נראים המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו?&quot; - שאל ר' אפרים קלמן בנימה של ביקורת.<br /> <br /> &quot;המלאכים הנבראים על ידינו&quot; - השיב ר' אפרים קלמן בפשיטות - &quot;הם בריאים וחזקים, יצוקים מברזל וחלמיש, הם מאירים כשמש, ופורחים בשירה וזמרה הישר אל כסא הכבוד&quot;.<br /> <br /> &quot;לא, ר' ירחמיאל הירש! נדמה לי כי המלאכים שהם בעלי מומין לפי דבריך, חביבים לפני הקב&quot;ה יותר מן המלאכים שלדעתך הם בריאים וחזקים ויצוקים מברזל&quot;.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש לא השיב על כך. מאז נזהר שלא לפגוע בברוך שמעון בנוכחותו של ר' אפרים קלמן. מאידך גדלה מאז טינתו כלפי תמימותו של ברוך שמעון ובמיוחד כלפי מנהגו להקפיד על הליכה פעמיים ביום לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור. הוא אף החל להוכיחו על שאינו עושה מלאכתו באמונה והוא &quot;מבזבז&quot; זמן להליכה לבית הכנסת.<br /> <br /> ברוך שמעון עמד על זכותו ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור: &quot;ואין לך כל זכות לחוות לי דעה בענין זה, כשם שבשבתות וימים טובים אני פטור מן העבודה&quot;.<br /> <br /> &quot;אבל הקב&quot;ה אינו זקוק לתפלותיך&quot; - השיב ר' ירחמיאל הירש בכוונה לפגוע - &quot;בשביל עם־הארץ כמותך די בתפלה בבית&quot;.<br /> <br /> הדברים נגעו מאד ללבו של ברוך שמעון, ודמעות עמדו בעיניו: &quot;מה אעשה&quot; - אמר - &quot;והקב&quot;ה לא העניק לי כשרונות כדי להיות למדן, ונוסף לכך נגזר עלי להקדיש זמני לסחיבת שקים, מבלי שישאר לי פנאי לשמוע שיעור?!&quot;.<br /> <br /> לר' ירחמיאל הירש היה אחיין, בשם ר' שלום יחיאל מהרקי, חברו של ר' יצחק שאול. את האחיין הזה החזיק בביתו כיוון שהיה חשוך בנים. ר' שלום יחיאל נתפס מכבר לתורת הבעש&quot;ט, וכששמע את דודו מעליב את ברוך שמעון התמים והפשוט, אמר לו:<br /> <br /> - דודי! הבעל שם טוב אמר כי חביבים בעיניו היהודים הפשוטים בעלי לב תמים וטהור מאשר הלמדנים המתגאים בלמדנותם.<br /> <br /> הוא סיפר לו בהרחבה על הבעש&quot;ט ותלמידיו, ודבריו השפיעו על הטוחן, שהחל להתייחס בצורה טובה יותר אל ברוך שמעון.<br /> <br /> מתורות הבעש&quot;ט, שנמסרו על־ידי רבי יצחק שאול:<br /> <br /> ‏א. הנשמה לומדת תורה מפי הקב&quot;ה במתיבתא דרקיעא, והקב&quot;ה שולח את הנשמה למטה לעולם הזה כדי להפוך את ה&quot;אני&quot; ל&quot;אין&quot;. אפילו מי שהוא באמת מדרגת &quot;אני&quot; בעניני תורה ומצוות צריך לעשות מן ה&quot;אני&quot; - &quot;אין&quot;, לדעת את אפסותו לעומת הפשטות התמימה של היהודי הפשוט.<br /> <br /> ‏ב. אמרו חז&quot;ל (יומא דף ע&quot;ב, עמוד ב'): &quot;זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה (לגבי לימוד התורה), והיינו דאמר רבא (וזהו שאמר רבא): באומן לה (כשהוא מאמין בה) - סמא דחיי (סם חיים), בלא אומן לה (שאינו מאמין בה) - סמא דמותא (סם המוות)&quot;. מה ענינם של זכות ושל אמונה בענין לימוד התורה - הלא התורה היא חכמה, וכל חכמה ומדע נקנים ביגיעת המוח? ועוד זאת: הלא אמונה היא בדבר שלמעלה מן השכל, ותורה שהיא חכמה אין נופל בה ענין האמונה. - והנה בגמרא שבת (דף פ&quot;ח עמוד ב): &quot;אמר רבא: למיימינים בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא&quot;, ופירש רש&quot;י: &quot;למיימינים - עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה&quot;. הלומד תורה צריך לדעת באמונה פשוטה כי בכל דיבור ודיבור של תורה יש סוד פנימי, ועליו לייגע את המוח ולאמץ את השכל לדעת את הסוד פנימי שבה. רק לימוד כזה פועל טוהר וזיכוך בלומד התורה. וזהו: &quot;זכה&quot; - אם הלומד תורה נעשה זך על ידי הלימוד - הרי אם יוסיף ללמוד באופן כזה, נעשית לו סם חיים. ואם הלומד תורה לא נעשה זך על־ידי לימוד התורה (כיוון שאינו מחפש את הפנימיות שבתורה), אלא, אדרבא, הוא נעשה עב וגס - אז נעשית לו סמא דמותא.<br /> <br /> ‏ג. &quot;ולא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה&quot;. &quot;ירושלים&quot; היא יראת שמים, וההנהגה שהיא רק על פי דין תורה מחרבת היראת שמים, ולפנים משורת הדין - מחזקת היראת שמים.<br /> <br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%98&diff=12574 2025-05-28T14:15:53Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == המאושר באסונו == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== אהרן שמואל היה יליד דוברומסל, הוא היה שתקן בטבעו ומסוגר. לעתים נדירות ביותר שמעו אותו מדבר בקול רם. אפילו את התפלות, שאותם גם לא ידע לומר כראוי, התפלל בלחש. בצלאל חיים היה יליד כפר בשם קאמר...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == המאושר באסונו ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> אהרן שמואל היה יליד דוברומסל, הוא היה שתקן בטבעו ומסוגר. לעתים נדירות ביותר שמעו אותו מדבר בקול רם. אפילו את התפלות, שאותם גם לא ידע לומר כראוי, התפלל בלחש.<br /> <br /> בצלאל חיים היה יליד כפר בשם קאמרי, ורבים כינוהו על שם כפרו. הראשון שהתיישב בכפר זה, שנמנה על אחוזות האציל ראוט, היה סבו של בצלאל חיים, משה בנימין, שזכה לתואר &quot;קאצאפ&quot; (כינוי רגיל כלפי הגויים של רוסיה), משום שהיה מסוגל לשיר שירים רוסיים וגם לבצע ריקודים רוסיים.<br /> <br /> משה בנימין היה יהודי ירא שמים, רהוק לגמרי מן הגויים ומתרבותם. פעם הקשיב לשיעור של עין־יעקב, ושמע על המצווה הגדולה לשמח חתן וכלה, ואת הסיפורים על התנאים והאמוראים ששימחו חתן וכלה בדרכים שונות. מאז החליט לשמש כבדחן בחתונות, באמצעות שירים וריקודים רוסיים.<br /> <br /> כיוון שכך השיג כובע פרווה רוסי, חליפה טיפוסית ומגפיים של בן רוסיה, ובכל מקום שהתקיימה חגיגת נישואין הגיע אליה לבוש תלבושתו הרוסית ושר ורקד, כך זכה לתואר &quot;קאצאפ&quot;.<br /> <br /> כאשר התיישב משה בנימין בקאמרי היה הפריץ המקומי אחד בשם יוזף, שהיה אוהב ישראל גדול. תכופות היה מורה להטעין עגלות בדגן, ירקות ופירות ולהוליכן לרבי תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, על־מנת שיחלקן בין עניי היהודים. <br /> <br /> ידידותו של יוזף כלפי היהודים נבעה מאירוע מסויים. כאשר היה ילד בן שמונה שנים נפל מסוס דוהר ושבר את ערפו. הרופא הוזמן וזה בא וחבש אותו, אך הדבר לא הועיל. כאביו של יוזף הוחמרו, הוא קיבל חום גבוה ואיבד את הכרתו.<br /> <br /> אביו של יוזף היה חפשי בדעותיו ונוסף לכך הגה חיבה מועטה בלבד ליהודים. לעומתו אשתו, אמו של הילד, היו לה דעות הפוכות לגמרי, ובאופן מיוחד העריצה את צדיקי היהודים. בידעה שר' תנחום שמואל הוא צדיק גדול לקחה את הילד אליו. הרב נתן את ברכתו והורה להסיר מן הילד את התחבושת. הילד התרפא כליל מיד.<br /> <br /> כאשר עזבה ה&quot;פריצה&quot; עם הילד את האחוזה כדי לנסוע לדוברומיסל, אל הרב, לא היה הפריץ באחוזה, שכן אילו היה שם היה מונע בעדה לנסוע. בשהגיע אל החצר ושמע על נסיעת אשתו לרב התמלא זעם רב. הוא החל להשתולל ולצעוק: &quot;כיצד העיזה לעשות בך? הרי היא שמה אותי ללעג ולקלס בעיני הכל!&quot;.<br /> <br /> מיד שלח פרש לדוברומיסל למהר ולצוות על הפריצה שלא תשתטה ושתחזור מיד לביתה. בד בבד שלח רץ אל כומר הכפר לבקש כפרה עבור אשתו על שחיללה את האמונה הנוצרית בפנותה לרב.<br /> <br /> אלא שעוד בטרם חזרו הרצים הגיעה הפריצה עם יוזף שלה, כשהוא בריא ושלם. הפריצה המאושרת לא חדלה להביע התפעלותה ולהלל את נפלאות הרב היהודי.<br /> <br /> הפריץ, שראה במו עיניו את הפלא, לא נכנע. &quot;הדבר נעשה באמצעות מעשה כשפים ועבודת אלילים&quot; - טען - &quot;ועתה ילעגו ממני עוד יותר&quot;. הוא לא רצה לסלוח לאשתו, וכל־שכן לא לרב, והמטיר חרפות וגידופים עליו.<br /> <br /> כעבור זמן קצר חלה הפריץ ומת. יוזף, יורשו היחיד, גודל והתחנך על־ידי אמו להיות אוהב ישראל, וכך היה כל ימי חייו.<br /> <br /> משה בנימין שהתיישב בקאמרי ועסק במעשיו לשמח את החתן ואת הכלה כ&quot;קאצאפ&quot; רוסי, לא ציפה לגמול ועשה פעולותיו לשם שמים. אך מן השמים ניתן לו שכר.<br /> <br /> היה זה כאשר יוזף, הפריץ מקאמרי, נקלע לחתונה יהודית, ונוכח לראשונה לראות את משה בנימין, בתלבושתו הרוסית רוקד ושר כרוסי &quot;אמיתי&quot;. הדבר מצא חן בעיני הפריץ, שלאחר שיחה אתו הזמינו להעביר מגוריו לאחוזתו ומינה אותו כמנהל כל עסקיו וכיד ימינו. הוא כינה אותו: &quot;מושקה מוסקביל&quot; (משה המוסקבאי).<br /> <br /> מאז זרחה שמש ההצלחה למשה בנימין. יחד עם זה גדלו יראת השמים שלו ודקדוקו בקלה כבחמורה.<br /> <br /> [הערת המתרגם: הדברים הבאים להלן הם תרגומו של הרה&quot;ח ר' אוריאל צימר ז&quot;ל שנמצא לקטעים המופיעים ב&quot;ספר הזכרונות&quot; באידיש בהמשך לדברים דלעיל. ובהמשך הדברים, בפרק הבא, נחזור בע&quot;ה לתרגום שלנו]<br /> <br /> עירוב תחומין עשה על מנת שיוכל ללכת לעיירה בשבתות וימים טובים ועל מנת שיוכלו גם לבא אליו. שם בחצר נולד גם בנו יאשע.<br /> <br /> מאד השתדל משה בנימין לעשות את בנו למדן, אולם לא הצליח והכניס אותו למסחריו אם כי לא למדן היה יאשע, הרי ירא שמים הי' מאד. יום יום היה הולך לדוברומיסל להתפלל בצבור ולהקשיב לשעורי עין יעקב ולמודים דומים.<br /> <br /> באותה חצר של הפריץ נולד בצלאל חיים אשר, בדומה לאביו וסבו, איש פשוט היה אך מצוין ביראתו. אח&quot;כ עבר בצלאל חיים לגור בכפר קאמארי ואח&quot;כ בדוברומיסל. נכנס בשותפות עם אהרן שמואל בשרפת השכר ומכירת הסחורה בכפרים הסמוכים.<br /> <br /> בתמימותו וזהירותו זו, לא פלא היה כי הוא ושותפו הרגישו עצמם כה נדכאים משנודע להם כי שכחו למכור את החמץ. על אף דברי הרב ודברי ההרגעה של הדיין שאין העבירה חמורה כל כך, עדיין לא נרגע בצלאל חיים ושב לביתו בפחי נפש.<br /> <br /> הסדר נהפך לו לאבל. נדר נדר לבלתי יהנה עוד מכל הנמצא בבית המשרפה, ולא רצה להסתפק במה שפסק הרב שעליו לשפוך את השכר המוכן. בצלאל חיים רצה להרחיק לכת עוד יותר למען יהא בטוח שיצא ידי חובתו כלפי שמים. <br /> <br /> רק אז נרגע במקצת, ולאחר שסיים את הסדר שכב לישון. אולם עוד בטרם הספיק להרדם ראה מבעד החלון והנה השמים אדומים. נזיד הבין כי שרפה פרצה באחד המקומות. מיד התלבש ויצא החוצה. בינתיים הוסיפו השמים להתאדם, אנשים התקבצו ברחוב ונשמעו קולות &quot;פאזשאר!&quot; (אש) אנשים רצו אנה ואנה, ואיש לא ידע היכן אחזה האש.<br /> <br /> רק לאחר שעה קלה נודע כי השרפה באה מחוץ לעיר, מקום שם נמצא בית משרפת השכר של בצלאל חיים ואהרן שמואל. כמה בתים סמוכים וכן בית המשרפות עצמו בערו באש. כשהגיע בצלאל חיים למקום, ראה יהודים ושאינם בני ברית מכבים את הדליקה. הביאו דליים־דליים מים, אך הלהבות היו גדולות מדי משיוכלו להשתלט עליהן.<br /> <br /> לא עבר זמן רב ובתי האכרים מסביב וכן בית המשרפות עצמו היהלמאכולת אש. כל מה שניתן עוד לעשות הי' למנוע את האש מלהתפשט הלאה ומלהגיע לדוברומיסל.<br /> <br /> הבריות שהסתכלו בבצלאל חיים בעת השרפה, כשראה כיצד כל רכושו עולה בלהבות, נדו לו. אולם לתמהון כולם היה בצלאל חיים מלא שמחה וממש רקד מרוב הנאה. רק כאשר בטוח הי' כי לא נשאר עוד שריד ופליט מבית המשרפות רץ בשמחה רבה אל העיירה והעיר את שותפו אהרן שמואל ובשר לו את הבשורה הטובה כי בית משרפתם עלה באש. - שבח והודי' להקב&quot;ה - אמר - עתה נוכל להיות בטוחים כי לא נהנה עוד מהחמץ שבו. בין כך ובין כך נדרתי נדר לבלתי אהנה עוד מכל אשר בבית המשרפות. תחלה לא אבה אהרן שמואל להסכים לכך אולם משנודע לו כי בין כך אבד בית המשרפות הניע את ראשו לאות הסכמה ואמר כי אין זאת כי אם מאת האלקים ותהא זו כפרה על שלא מכרו את חמצם באותו ערב פסח.<br /> <br /> מרוב שמחה לא הלך עוד בצלאל חיים לישון באותו לילה והלך לבית המדרש בטרם שחר. בגלל השריפה הדירו גם אחרים שינה מעיניהם וכבר נמצאו מספר אנשים בבית המדרש. הכל דברו עתה בשרפה. אחדים הביעו דעה כי השרפה באה כעונש על השותפים לא מכרו את חמצם אולם בהגיע בצלאל חיים לבית המדרש אמר כי אין זה עונש כלל, וישועה הוא רואה בשרפה. לבו קל עכשיו ואינו מרבה לדאוג על שקפה את רכושו ופרנסתו.<br /> <br /> - רק יתן ד' חיים ובריאות - אמר - וגם הפרנסה תמצא.<br /> <br /> עתה דברו הכל בשרפה ועל שבאה לאחר ששני השותפים הרגישו עצמם אשמים על ששכחו למכור את חמצם. בינתיים שכחו לשאול לסבת הדליקה שהחלה באחד מבתי הערלים השכנים. רק למחרת היום נודע בדוברומיסל מה אירע, ואמנם מאורע מיוחד היה זה.<br /> <br /> ליד בית המשרפות התגוררו כמה ערלים שמריבת תמיד היתה ביניהם. באותו ערב פסח התנפל האחד על חברו והכהו במוט ברזל אשר בו שבר את צלעותיו. הערל הובא אל ביתו כל עוד בו נשמתו.<br /> <br /> לערל המוכה הי' בן שרצה לנקום את נקמת אביו. קם הלה באישון לילה שעה שיהודי העיירה כבר סימו את הסדר ושכבו לישון, והצית את בית השכן שעה שכל יושביו ישנו. ולמען יהי' בטוח כי איש מדרי הבית לא ימלט על נפשו, נעל עליהם את הדלת מבחוץ.<br /> <br /> חיש מהר התפשטה האש על הבית והמשפחה הישנה היתה כבמצודה. שלשה מבני המשפחה הצילו עצמם בקפצם דרך החלון וארבעה אחרים נשרפו חיים. כן נשרפו הסוסים והבהמות ברפת.<br /> <br /> מקום הי' בדוברומיסל לשיחות והרהורים. מצד אחד הרגישו חלחלה מאכזריותם של הגויים אך מצד שני ראו את כל הדרה של נשמת אדם מישראל. ביחוד נתרשמו מזה ר' יצחק שאול וברוך. משבאו שניהם באותו בוקר לבית המדרש להודע יותר על השרפה מצאו את כל חברת תהלים נאספת וקוראת תהלים בקול רם ובכוונה עצומה.<br /> <br /> בצלאל חיים עמד על הבימה ואמר תהלים עם כל הקהל. נראה הי' כי בצלאל חיים רצה דוקא להיות המקריא באותו בוקר ואמירת התהלים שלו לא היתה כשל מי שלבו נשבר על היזק רב שניזוק, אלא כמי שנותן שבח והודי' לפני הקב&quot;ה. ברור הי' כי בצלאל חיים מרגיש עצמו בעל שמחה. <br /> <br /> הנה לך דוגמא מיהודי פשוט - אמר ר' יצחק שאול אל ברוך - ואף על פי כן מביטים עליו הלמדנים מלמעלה למטה כעמי הארץ שאין להם חלק בעולמם.<br /> <br /> ברוך הסכים עמו, ור' יצחק שאול רצה להסיק מכל אלה מוסר השכל: - מפי אבי שמעתי בשם הבעש&quot;ט כי נמשל איש הפשוט כשדה זרועה אשר למטר השמים תשתה מים ותתן את יבולה. והתלמיד חכם הוא כשדה בית השלחין אשר בעלי' משקה אותה ולפיו תתן את יבולה. וכמו המצייר שהוא אמן נפלא בציור הנה על אומנותו הוא כשמצייר את השדה ותבואתה כאשר הם באמת כפי הדר הטבע שהטביע הקב&quot;ה בה, וכל אומן שציורו מתאים יותר אל הטבע יותר הוא גדול באומנותו. וכן הוא באיש הפשוט ובן תורה. כן תורה כשדה בית השלחין ויכול להיות שהיבול ממנה הוא טוב יותר מיבול שדה רגילה. אבל הדר הטבע שהטביע הקב&quot;ה שהוא האמת הוא בשדה אשר למטר השמים תשתה מים יותר מבית השלחין.<br /> <br /> חידוש גדול היתה בעיני ברוך העובדא כי הי' לו מה ללמוד גם מפי נחום שמואל בן הנפח. לאחר ששמע מפיו על החיל הגדול שעשה בלמודו בישיבה אשר בדובראוונא, שמע מפיו גם על פגישותיו עם בני אדם שמהם למד.<br /> <br /> גם שמואל נחום הי' כבר מושפע מתורת החסידות. גם הוא הצביע תמיד בבקורת על כך שהלומדים פורשים עצמם מאנשי ההמון ומסתכלים עליהם בבטול כאילו בני עולם אחר היו.<br /> <br /> בדובראוונא הי' שמואל נחום עוזר כמה שעות ביום בטחנת קמח. דבר זה עשה על מנת להתפרנס מיגיע כפיו. הטחנה היתה שיכת ליהודי ושמו ר' ירחמיאל הירש שהי' למדן מופלג וירא שמים. שמו הי' מפורסם בגלל שעור הגמרא שאמר באחד מבתי המדרשות. אותו ר' ירחמיאל הירש הי' מסתכל בבוז ואף באיבה על אנשי המון פשוטים, ושמואל נחום יכל הי' לראות זאת מיחסו אל אחד מאנשיו, ברוך שמעון, שמלאכתו היתה לטעון ולפרוק את העגלות המביאות תבואה אל הטחנה.<br /> <br /> לר' ירחמיאל הירש, בעל הטחנה היו שני עוזרים, מלבד שמואל נחום. הראשון היה ברוך שמעון, שעליו כבר סופר, והשני -<br /> <br /> ר' אפרים קלמן, שהיה היפוכו הגמור של ברוך שמעון: במדה שהיתה גדולה בורותו של ברוך שמעון כך היתה גדולה למדנותו של ר' אפרים קלמן, שהיה נוהג ללמוד בעל־פה בכל עת עמדו ליד הריחיים.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש, בעל הבית, הוכיח ביחסיו אל שני האנשים האלה עד כמה גדול בעיניו ההבדל בין למדן לבין אדם פשוט. לר' אפרים קלמן גילה הערכה רבה ושוחח אתו תכופות בדברי תורה, ואילו כלפי ברוך שמעון גילה בוז ושאט נפש. דווקא ר' אפרים קלמן התייחס בידידות לאנשים פשוטים והיה מוכיח תכופות את בעל הבית על יחסו אל הפועל השני שלו, הוא מזכיר לר' ירחמיאל הירש את מאמר חז&quot;ל: &quot;אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך&quot;. ר' ירחמיאל הירש היה שומע בשקט, כמי שאינו מעיז להתווכח עם ר' אפרים קלמן הלמדן, אך הדבר לא שינה את יחסו כלפי ברוך שמעון, במיוחד כאשר ר' אפרים קלמן לא היה נוכח. הוא היה מתעמר בו בעבודה, מעליבו ומדכאו.<br /> <br /> פעם ראה שמואל נחום את המחזה הבא: היה זה אחד הימים שבהם לא היה מה לטחון. אותו בוקר השמיע ר' ירחמיאל הירש את שיעורו בסוגיא של &quot;נתן באילן&quot; (את העירוב), מחלוקת רבי ורבנן (עירובין ל&quot;ג). בענין זה אמר פלפול חריף, וחש עצמו משום כך במצב רוח מרומם. כאשר בא לטחנה חזר בפני ר' אפרים קלמן על הפלפול, והתפתח ביניהם ויכוח.<br /> <br /> שני הלמדנים היו שקועים בתורתם, ובטחנה לא היה מה לעשות. התכנס, איפוא, ברוך שמעון בפינתו והחל לומר פסוקי תהלים. אולי מפני עגמת נפש על שאינו מסוגל להבין את דברי התורה, החלו דמעות יורדות מעיניו.<br /> <br /> בינתיים סיימו שני הלמדנים את שיחתם התורנית, ור' ירחמיאל הירש הבחין שברוך שמעון אומר תהלים ומתמוגג בדמעות. הוא הגיע לפרקי הלל שבתהלים ואמר אותם בהתלהבות, אך בדרכו העם־הארצית מבלי שיאמר את המלים בשלימותן. מלים רבות יצאו מפיו משובשות. ירחמיאל הירש ניגש אל ברוך שמעון והפסיקו, באומרו בטון של זלזול ולעג:<br /> <br /> &quot;לא די, ברוך שמעון, שהנך קוטל את ההלל וקוברו, אלא שאף אתה מבכה אותו&quot;. לאחר שסיים את דבריו פרץ בצחוק מן ה&quot;חכמה&quot; שלו.<br /> <br /> ברוך שמעון נדהם, וישב מבוייש ומושפל.<br /> <br /> ר' אפרים קלמן רתח: &quot;חכמינו אומרים כי מכל מלה של שבח לקב&quot;ה היוצאת מפי יהודי נברא מלאך, בין אם זה למדן או אדם פשוט. המלאכים נעשים מליצי יושר עבור אלה שעל ידם נקראו&quot;. נימה של תוכחה חריפה נשמעה בדבריו.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש עדיין המשיך לצחוק, והגיב על הערתו של ר' אפרים קלמן: &quot;המלאכים שנבראים ממלים כגון אלה של ברוך שמעון, יש לשער, הם בעלי מומין ונכים…&quot;<br /> <br /> &quot;וכיצד, לדעתך, נראים המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו?&quot; - שאל ר' אפרים קלמן בנימה של ביקורת.<br /> <br /> &quot;המלאכים הנבראים על ידינו&quot; - השיב ר' אפרים קלמן בפשיטות - &quot;הם בריאים וחזקים, יצוקים מברזל וחלמיש, הם מאירים כשמש, ופורחים בשירה וזמרה הישר אל כסא הכבוד&quot;.<br /> <br /> &quot;לא, ר' ירחמיאל הירש! נדמה לי כי המלאכים שהם בעלי מומין לפי דבריך, חביבים לפני הקב&quot;ה יותר מן המלאכים שלדעתך הם בריאים וחזקים ויצוקים מברזל&quot;.<br /> <br /> ר' ירחמיאל הירש לא השיב על כך. מאז נזהר שלא לפגוע בברוך שמעון בנוכחותו של ר' אפרים קלמן. מאידך גדלה מאז טינתו כלפי תמימותו של ברוך שמעון ובמיוחד כלפי מנהגו להקפיד על הליכה פעמיים ביום לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור. הוא אף החל להוכיחו על שאינו עושה מלאכתו באמונה והוא &quot;מבזבז&quot; זמן להליכה לבית הכנסת.<br /> <br /> ברוך שמעון עמד על זכותו ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור: &quot;ואין לך כל זכות לחוות לי דעה בענין זה, כשם שבשבתות וימים טובים אני פטור מן העבודה&quot;.<br /> <br /> &quot;אבל הקב&quot;ה אינו זקוק לתפלותיך&quot; - השיב ר' ירחמיאל הירש בכוונה לפגוע - &quot;בשביל עם־הארץ כמותך די בתפלה בבית&quot;.<br /> <br /> הדברים נגעו מאד ללבו של ברוך שמעון, ודמעות עמדו בעיניו: &quot;מה אעשה&quot; - אמר - &quot;והקב&quot;ה לא העניק לי כשרונות כדי להיות למדן, ונוסף לכך נגזר עלי להקדיש זמני לסחיבת שקים, מבלי שישאר לי פנאי לשמוע שיעור?!&quot;.<br /> <br /> לר' ירחמיאל הירש היה אחיין, בשם ר' שלום יחיאל מהרקי, חברו של ר' יצחק שאול. את האחיין הזה החזיק בביתו כיוון שהיה חשוך בנים. ר' שלום יחיאל נתפס מכבר לתורת הבעש&quot;ט, וכששמע את דודו מעליב את ברוך שמעון התמים והפשוט, אמר לו:<br /> <br /> - דודי! הבעל שם טוב אמר כי חביבים בעיניו היהודים הפשוטים בעלי לב תמים וטהור מאשר הלמדנים המתגאים בלמדנותם.<br /> <br /> הוא סיפר לו בהרחבה על הבעש&quot;ט ותלמידיו, ודבריו השפיעו על הטוחן, שהחל להתייחס בצורה טובה יותר אל ברוך שמעון.<br /> <br /> מתורות הבעש&quot;ט, שנמסרו על־ידי רבי יצחק שאול:<br /> <br /> ‏א. הנשמה לומדת תורה מפי הקב&quot;ה במתיבתא דרקיעא, והקב&quot;ה שולח את הנשמה למטה לעולם הזה כדי להפוך את ה&quot;אני&quot; ל&quot;אין&quot;. אפילו מי שהוא באמת מדרגת &quot;אני&quot; בעניני תורה ומצוות צריך לעשות מן ה&quot;אני&quot; - &quot;אין&quot;, לדעת את אפסותו לעומת הפשטות התמימה של היהודי הפשוט.<br /> <br /> ‏ב. אמרו חז&quot;ל (יומא דף ע&quot;ב, עמוד ב'): &quot;זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה (לגבי לימוד התורה), והיינו דאמר רבא (וזהו שאמר רבא): באומן לה (כשהוא מאמין בה) - סמא דחיי (סם חיים), בלא אומן לה (שאינו מאמין בה) - סמא דמותא (סם המוות)&quot;. מה ענינם של זכות ושל אמונה בענין לימוד התורה - הלא התורה היא חכמה, וכל חכמה ומדע נקנים ביגיעת המוח? ועוד זאת: הלא אמונה היא בדבר שלמעלה מן השכל, ותורה שהיא חכמה אין נופל בה ענין האמונה. - והנה בגמרא שבת (דף פ&quot;ח עמוד ב): &quot;אמר רבא: למיימינים בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא&quot;, ופירש רש&quot;י: &quot;למיימינים - עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה&quot;. הלומד תורה צריך לדעת באמונה פשוטה כי בכל דיבור ודיבור של תורה יש סוד פנימי, ועליו לייגע את המוח ולאמץ את השכל לדעת את הסוד פנימי שבה. רק לימוד כזה פועל טוהר וזיכוך בלומד התורה. וזהו: &quot;זכה&quot; - אם הלומד תורה נעשה זך על ידי הלימוד - הרי אם יוסיף ללמוד באופן כזה, נעשית לו סם חיים. ואם הלומד תורה לא נעשה זך על־ידי לימוד התורה (כיוון שאינו מחפש את הפנימיות שבתורה), אלא, אדרבא, הוא נעשה עב וגס - אז נעשית לו סמא דמותא.<br /> <br /> ‏ג. &quot;ולא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה&quot;. &quot;ירושלים&quot; היא יראת שמים, וההנהגה שהיא רק על פי דין תורה מחרבת היראת שמים, ולפנים משורת הדין - מחזקת היראת שמים.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%95&diff=12564 2025-05-28T14:06:36Z

<p>וימאס באהל יוסף: </p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == נסתרים וחסידים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> שלוחי בית הדין בשפייער באו אל רבי אליהו בעל שם בוורמייזא, ומסרו לו את הדרישות לחדול מהרבצת תורת הקבלה, ומשימוש בהשבעות לריפוי חולים. ר' אליהו קיבל את השלוחים בידידות ושמע ברוח טובה את דרישותיהם שלוו באזהרה כי אם לא ייענה להן ייאלץ לעזוב את המדינה. הוא השיב להם &quot;על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון&quot;. באשר ללימוד והרבצת תורת הקבלה כבר אמרו חז&quot;ל: &quot;דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?&quot;, ולכן עליו לשמוע ל&quot;דברי הרב&quot;, הקב&quot;ה, ולא ל&quot;דברי התלמיד&quot;, חכמי שפייער. ברם, בריפוי החולים לא השתמש מעולם בהשבעות. ר' אליהו הביע רצונו לנסוע לשפייער אל ר' פנחס זעליג כדי לשוחח אתו ולהוכיח לו כי אינו צודק במלחמתו נגד מפיצי תורת הקבלה.<br /> <br /> ר' אליהו בעל־שם נסע, אכן, לשפייער, אך ר' פנחס זעליג אף לא רצה להתייחס לדבריו, כי אם גזר עליו לשנות דרכו ולהודיע על כך בפני כל עם ועדה. כיוון שר' אליהו סירב לקבל עליו את הגזירה, הכריז ר' פנחס זעליג איסור על ההתחברות לר' אליהו בעל שם ולאנשיו, אך גם זה לא השפיע על ר' אליהו, שחזר לוורמייזא והמשיך לעסוק כמקודם בקבלה ובריפוי חולים.<br /> <br /> עתה פתח ר' פנחס זעליג במלחמה שיטתית וגלויה נגד הבעל־שם מוורמייזא. הוא שלח את בנו בכורו, ר' שמאי זונדל, למסע מעיר לעיר וממדינה למדינה במגמה להכפיש את שמו של הבעל־שם מוורמייזא. אף שלח שלוחים למדינות רחוקות לפרסם כי הבעל־שם מוורמייזא מתעטף באיצטלה של רזין דרזין אך לאמתו של דבר הוא משתמש בכשפים. <br /> <br /> בעקבות ר' פנחס זעליג יצאו גם שאר גאוני גרמניה בקול זעקה נגד הבעל־שם מוורמייזא. מלחמת גאוני אשכנז נגד ר' אליהו בעל־שם ושאר המקובלים נמשכה זמן רב. מאוחר יותר, כאשר שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח שהתגלה ובסופו של דבר המיר דתו ר&quot;ל, קבעו הללו כי הוא היה מאנשיו של הבעל־שם מוורמייזא, ועל סמך זה הם הגבירו את מלחמתם ביתר עוז.<br /> <br /> בעקבות כל זה הרי כשקמו בדורות הבאים מקובלים אחרים, ואף כשהופיעו נסתרים מסוג שונה, תלמידי רבי ישראל בעש&quot;ט, נמצאו תמיד כאלה שיצאו למלחמה נגדם, בהסתמך על אותם גורמים שהביאו בעבר את המלחמה נגד המקובלים והנסתרים דאז.<br /> <br /> ואכן, ר' משה לייב, שמסר את הפרטים האמורים לברוך, העמיד את ר' אברהם זאב מבישנקוביץ ואת ר' שמחה זעליג מוויטבסק בדרגה שוה למתנגדי הנסתרים בזמנים עברו. לדידו של ר' משה לייב אין הבדל בין רבי ישראל בעל־שם־טוב, יוצר תנועת החסידות, לבין הבעל־שם מוורמייזא, כפי שאין הבדל, להבנתו, בין המתנגדים הקודמים לבין המתנגדים של אותו דור.<br /> <br /> הדברים ששמע ברוך על ההשוואה בין הדורות עוררו אצלו מחשבות מסויימות. הרי ידוע ידע וחש את הטעות בדבר, שכן אין מקום כלל לאותה התנגדות, כפי שהיתה בעבר, גם כלפי הבעש&quot;ט ותלמידיו המפיצים את תורתם המיוחדת במינה, שלא היתה ידועה עד אז כלל. לאור זה שאף ברוך להמשיך ולחקור היטב את הנושא ולהכיר ביתר בהירות את הבדלי השיטות בין החסידים לבין המתנגדים.<br /> <br /> תוך כדי כך החל לחוש נטיה של חמימות כלפי החסידות. הדברים ששמע על שיטה זו עוררו הדים בלבו. ודאי שלא היה מעוניין להיות במחנה אחד עם אלה שניהלו מלחמה נגד הבעש&quot;ט ממעז'יבוז וחסידיו.<br /> <br /> לפיכך העיקה מאד על ברוך הידיעה שקלט לפיה היה ר' אברהם זאב מבישנקוביץ אחד מן היריבים המושבעים והמרים של הבעש&quot;ט ושל הנסתרים. אותו ר' אברהם זאב היה רבו של ר' אברהם, הגנן מליאזנא, שהוא, ברוך, עתיד להיות חתנו כעבור זמן קצר. לפי זה יוצא שחותנו המיועד, תלמידו המובהק של הגאון מבישנקוביץ, עשוי להיות מתנגד חריף של החסידות כמו רבו, ודבר זה לא היה כלל לרוחו של ברוך.<br /> <br /> - הרי חלם על חיים חדשים: הוא תיאר לעצמו שלאחר נישואיו יוכל לנהוג כחפץ לבו. כל הסכמתו של ברוך לשאת את בתו של ר' אברהם באה רק לאחר שר' אברהם הבטיח לו לקיים את כל תנאיו. לפי זה היה על חותנו להעמיד לרשותו בית מוקף גינה מחוץ לעיר, כדי שתהיה לו האפשרות להתפרנס מיגיע כפו, אך כוונתו הנוספת היתה כדי שביתו יוכל לשמש להכנסת אורחים. בדרך זו רצה ברוך ליצור מגע עם הנסתרים, אלה שהפיצו את תורת החסידות החדשה שגילה הבעש&quot;ט.<br /> <br /> והנה ראה עצמו לפתע מול סכנה שכל תכניותיו יושמו לאל. אם חותנו לעתיד הוא מתנגד, ודאי שהדבר השפיע על בתו, שתהיה אף היא מתנגדת לנסתרים ולחסידים. מי יערב לו, איפוא, שלא תפריע לו לקרב את הנסתרים ששאף כל־כך להתוודע אליהם.<br /> <br /> ברוך זכר היטב את שלום־הבית הנפלא ששרר בין אביו לאמו. שניהם שוחחו ביניהם על כל דבר קטן, ומעולם לא היו ביניהם חילוקי דעות. כל מוצא פיו של האב היה קדוש בעיני האם. כל ימיו שאף שגם בביתו ישרור שלום־בית כזה, והיה בטוח תמיד שכך יהיה באמת, עתה החל לחשוש שמא תהיה המציאות שונה ממה שציפה.<br /> <br /> הענין גרם לו עגמת נפש מרובה, והוא לא מצא מנוח לנפשו. אף לא מצא מי שיוכל להשיח לפניו את מר לבו. הוא חש את עצמו בודד ועזוב. כמנהגו בשעות קשות כאלה יצא ברוך אל היער הסמוך, השתטח על הדשא, והתעמק ברעיונותיו. כך שכב שעה ארוכה, עד ששמע לפתע קול מוכר הקורא לו בשמו. היה זה ר' יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח.<br /> <br /> ר' יצחק שאול החל להשמיע לו דבר תורה של הבעש&quot;ט{{הערה|הערת המתרגם: זכינו שדבר־התורה הזה הגיע אלינו בלשונו של כ&quot;ק אדמו&quot;ר מוהריי&quot;צ נ&quot;ע, כותב ה&quot;זכרונות&quot;, כך שעדיפה, כמובן, הבאת הדברים בלשונם המקורית}}:<br /> <br /> - &quot;אברהם אבינו, עליו השלום, היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. בממונו - שהיה מאכיל ומשקה לכל עובר ושב. בגופו -<br /> <br /> שהיה משמש את הבאים לביתו. בנפשו - שהיה מניח את לימודיו העיוניים במחקרי אלקות, כדאיתא בספר יצירה שאברהם אבינו עליו השלום היה חכם נפלא בחכמת המחקר האלוקי ובודאי שכל רגע ורגע היה יקר לו בנפשו, ועם זה היה נדיב בנפשו, להניח את עצמו בשביל ללמוד עם אנשים פשוטים שאינם בערכו כלל, כי נושא ותוכן מעלת נדיב בנפשו הוא להניח את עצמו בשביל טובת זולתו&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;.<br /> <br /> בדברים אלה התכוון ר' יצחק שאול לומר לברוך, כי הוא מוכן להקדיש לו מזמנו, לסייע לו ככל שיוכל.<br /> <br /> כיוון שהדברים לא השפיעו על ברוך, שנשאר דומם , שקוע במחשבותיו, וארשת פניו קודרת, ניסה ר' יצחק שאול מכיוון אחר.<br /> <br /> &quot;אנחנו, תלמידי הבעש&quot;ט&quot; - אמר - &quot;איננו סובלים עצבות. העיקר אצלנו היא השמחה, ועצבות היא עבודה זרה בעינינו. משום כך חש אני עצמי מנוכר כאן בדוברומיסל, שכן כאן לא יודעים טעמה של שמחה כפי שהיא אצלנו בהרקי&quot;.<br /> <br /> עתה הטה ברוך את אזנו. היה זה נושא שאכן עניין אותו מאד, ורצה לקבל עליו מושג מדוייק. הנושא: &quot;שמחה חסידית ועצבות מתנגדית&quot;. ור' יצחק שאול המשיך, מעודד מתשומת לבו של ברוך, לתאר את השוני בין שתי הדרכים.<br /> <br /> קח לדוגמא ענין כמו &quot;מים שלנו&quot;, שמכינים לפני אפיית המצות בערב פסח. בדוברומיסל ייחסו לזה תשומת לב מועטה בלבד, ואילו בהרקי היתה גדולה השמחה.<br /> <br /> ר' נחמן יצחק, רבה של הרקי, היה זקן מופלג, בן תשעים ושש, וגם חלוש ביותר, אך הדבר לא מנע ממנו להשתתף בשמחת שאיבת המים מן הנהר. כיוון שלא היה מסוגל ללכת ברגליו אל הנהר הובל לשם במרכבה. הונחה קורת עץ, ועל גביה עלה הרב הישיש, כשהוא נתמך על־ידי השמש, על מנת לשאוב את המים. ר' פסח &quot;הצרפתי&quot;, מן הנודעים לשם בהרקי, נעל מגפים גבוהים ונכנס אל המים לצדו של הרב, כדי שזה יוכל להשען על כתפיו ולהתכופף על מנת לשאוב את המים.<br /> <br /> כאשר הסתיימה השאיבה הודה הרב לפסח, ואיחל בנעימה לזכות לגאולה השלימה. אחר מכן פצח בניגון כשכל הקהל מחרה מחזיק אחריו, והשמחה מילאה את הלבבות ופרצה החוצה.<br /> <br /> &quot;כאן בדוברומיסל&quot; - השרה ר' יצחק שאול - &quot;אף לא יודעים לשמחה בשמחת תורה. על פני כל שרכנת תמיד עננה של דאגה. כאשר היה עלי לראשונה לשהות כאן בחג הסוכות לא מצאתי לי מקום. האנשים הטילו עלי מרה שחורה, רחמנא ליצלן&quot;.<br /> <br /> ספק בלעג, ספק ברצינות החל לספר, כיצד לא יכל לסבול את המתיחות ואת הרצינות המופרזת של האנשים עד שהחל לשיר ולרקוד ולהכניס אנשים בכוח אל מסגרת השמחה. הדבר עורר שקלא וטריא אצל הלמדנים, כולל הדיין, אם מותר לתלמיד חכם &quot;להפריז&quot; כל־כך בשמחה, ואם אין הדבר מהווה חילול כבוד התורה. מאידך, לגבי בעלי המלאכה הפשוטים נפסק על דעת הכל כי השמחה מותרת להם.<br /> <br /> להקפות הנהיג ר' יצחק שאול בדוברומיסל &quot;חידוש&quot; שלא ידעו עליו שם קודם לכן: הוא אירגן, פשוט, שירה וריקודים, נוסף לסיבוב מסביב לבימה. הדבר עורר דיון מחודש בין הדיין והרב, ובמיוחד כשהתברר שמדובר אף בליווי של מחיאות כפים. לאחר שיקול ממושך פסק הרב: שירה - מותרת, אך מחיאת כפים צריכה להיות לא באופן הרגיל כי אם בשינוי.<br /> <br /> פתח, איפוא, ר' יצחק שאול בניגון. תחלה לא סייע לו איש, אך להקפה השניה והשלישית החלו אנשים להצטרף, ובהמשך השתתפו בשירה עשרות מתפללים, הצבור החל להתלהב, שהרי שירה מביאה התעוררות והטהרות. איש תפס ביד רעהו והתפתח מעגל רוקדים. כאן התערב הרב ובקול אימים הזהיר את הצבור שיחדלו מכך, כיוון שהדבר עלול להביא לחילול כבוד התורה. ברם, הדיין הרגיעו כיוון שקבע באזניו שבריקוד נוטלים חלק רק עמי־הארץ, כך שאין קיים החשש האמור.<br /> <br /> ר' יצחק שאול סיפר כל זאת בכאב לב.<br /> <br /> &quot;וזה עדיין לא הכל&quot; - המשיך - &quot;אותו יום שמחת תורה גיליתי תופעה שהדהימה אותי לגמרי&quot;.<br /> <br /> ר' יצחק שאול סיפר כי בשעה שהאנשים הפשוטים נסחפו בלהט הריקודים והשירה לכבודה של תורה, ניצבו הלמדנים מן הצד וניענעו ראשיהם ברצינות ובמבט של תמיהה כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם, על שבבית הכנסת שלהם הונהג סוג חדש של הקפות. מאידך, האנשים הפשוטים נראה כמי שהוכנסה בהם נשמה חדשה.<br /> <br /> ר' חיים שמעון, שעוד מלפני כן ראה בר' יצחק שאול אדם כלבבו, רחש עתה רגש חיבה יתירה כלפיו. הוא עצמו היה בעל חוש נגינה, בביתו אף היה לו כנור שניגן בו תכופות. שיריו הלבביים של ר' יצחק שאול, בקולו הערב, חיממוהו והלהיבוהו, יחד עם הריקודים שאליהם סחף את הצבור. את העובדה שהלמדנים עומדים מן הצד פירש, כדרכו, לתחושת הגאוה והעליונות שלהם, ולרצונם לשמור על המחיצה בינם לבין ההמון. דבר זה הרגיזו.<br /> <br /> הוא ניגש אל ר' יצחק שאול ולחש באזניו: &quot;מיד תראה איך אצליף בהם&quot;. ר' יצחק שאול לא הבין את כוונתו. אך ר' חיים שמעון מיהר לבצע את תכניתו. היה זה בעת ההקפה השביעית. הוא ניגש אל הגבאי, וביקשו להזמין הפעם, בלי לנקוב בשם, את כל הלמדנים הגדולים, ובמיוחד את הענווים שבהם. הלז לא חש כנראה בעוקץ שבדבר, ואחרי היסוסים, ואולי משום שהחליט כי בשמחת תורה מותר להרשות תעלול כזה, הכריז את ההכרזה המוצעת.<br /> <br /> למרבית הפלא לא הפתיעה ההכרזה המשונה אף אחד מן הלמדנים הגדולים שישבו בכותל המזרח. הרב התרומם ראשון ממקום מושבו, לאחר מכן הדיין, אחריו ר' שמעון סגי־נהור, והרביעי - ר' נחום הפרוש.<br /> <br /> &quot;אכן, ענווים כהלכה&quot; - אמר ר' חיים שמעון - &quot;שאינם מבחינים אף בלעג שבדבר&quot;.<br /> <br /> בתמימות מעושה ניגש אל ר' נחום הפרוש ואמר לו כי עתה נוכח לדעת כי ר' נחום עומד במקום הרביעי בדרגת הענווה, שכן הוא יצא הרביעי אל ההקפות.<br /> <br /> &quot;לא מיניה ולא מקצתיה&quot; - השיב ר' נחום - &quot;לאמתו של דבר, אילו היו נוקבים בשמות, ודאי היו קוראים לי ראשון, בהתאם לדרגת הענוה שלי, שאינני מכיר כאן דומה לי בכך&quot;.<br /> <br /> אף ר' שמעון סגי־נהור השיב תשובה דומה לר' חיים שמעון. הוא הסביר בגילוי לב כי, אכן, הוא היה הראשון שעמד לצאת להקפות, אך מישהו אחר, שאינו ענוותן כמוהו, הקדימו, דבר המהווה חוצפה גדולה...<br /> {{הערות שוליים}}<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%97&diff=12563 2025-05-28T13:58:07Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == בעל התשובה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== אדם המחפש את הדרך הנכונה בעבודת הבורא נוהג לפי הכלל: &quot;מכל מלמדי השכלתי&quot;. הוא מחזיק את עיניו פקוחות מתוך מגמה לקלוט כל ענין חדש שיסייע לו במציאת דרכו. ביתו של אליעזר ראובן הנפח שימש לברוך מקור ש...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == בעל התשובה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> אדם המחפש את הדרך הנכונה בעבודת הבורא נוהג לפי הכלל: &quot;מכל מלמדי השכלתי&quot;. הוא מחזיק את עיניו פקוחות מתוך מגמה לקלוט כל ענין חדש שיסייע לו במציאת דרכו. ביתו של אליעזר ראובן הנפח שימש לברוך מקור של גילויים כאלה. בשלושת חתניו של הנפח ראה את שני הסוגים השונים שבעולם התורה, ואילו בר' אליעזר ראובן עצמו השתקפו התמימות והיושר של היהודי העממי הפשוט.<br /> <br /> למרות שכל אשר שמע וראה באותו ערב פסח הספיקו לברוך לחוש את חריפותה של בעיית העמידה על פרשת הדרכים שבין דרך החסידים לבין דרך המתנגדים - עדיין היה לו מה ללמוד בהמשך שהותו בדוברומיסל בכלל, ובמיוחד בבית הנפח שהיווה בשבילו מעבדה רוחנית.<br /> <br /> לקראת החג עמד להגיע לביתו של ר' אליעזר ראובן אורח נוסף, שמואל נחום, בנו של הנפח, שלמד בישיבה. כאשר הגיע שמואל נחום, בבוקר ערב פסח, התעניין בו ברוך רבות, שכן נסיעתו לישיבה, לפני שנים מספר, באה מעצתו והשפעתו של ברוך. הדיין של דוברומיסל ושני גיסיו המבוגרים של הנער קבעו אז שלמדן לא יצמח ממנו ויעצו לעשותו לשוליא של בעל מלאכה. (היה זה לפני שר' יצחק שאול היה לחתנו של ר' אליעזר ראובן). שמואל נחום אף החל לעבוד בנפחותו של אביו. כאשר הבחין ברוך, באחד מביקוריו הקודמים בדוברומיסל, בתשוקתו של הנער ללימודים, ובכך שנפשו חשקה בתורה, יעץ לאביו לשלחו לישיבה, וכך אכן נעשה (ראה פרק י&quot;ז). <br /> <br /> עתה היה שמואל נחום צעיר מגודל, וניכר בו שינוי בולט. היתה לו דרך כבושה של עבודת ה', מבוססת על תורת המוסר, ונראו אצלו ידיעות ניכרות בתורה, הרבה יותר מן הצפוי בתקופה הקצרה שבה שהה בישיבה.<br /> <br /> לפיכך היה ברוך סקרן לדעת כיצד הגיע שמואל נחום בזמן כה קצר להישגים כאלה. ואכן התבררו לו דברים מעניינים, שמהם הוכח כי כל הרוצה באמת ללמוד תורה מוצא את הדרך לכך. הנה, הכל ראו את שמואל נחום כ&quot;בעל מוח סתום&quot;. מלבד זאת נאלץ, בהגיעו לישיבה שבארשה, לעבוד מספר שעות ביום אצל נפח מקומי כדי להשיג אמצעים למזון ולינה. דבר זה הכביד, כמובן, עוד יותר על אפשרויותיו להוסיף חכמה.<br /> <br /> בתחלה אף סירב ראש הישיבה להושיבו בין התלמידים, כיוון שפיגר אפילו אחרי רמת הידיעות של הכתה הנמוכה ביותר בישיבה. לאחר שהתחנן לפני ראש הישיבה העמיד לרשותו מי שילמד אתו בנפרד. אלא שהיה זה אדם רגזן, שתכופות הרים עליו יד להכותו. בצורה כזו לא היה מסוגל לקלוט הרבה מחומר הלימודים.<br /> <br /> באותו בית־מדרש שבו למד שמואל נחום קבע אכסנייתו יהודי זקן בשם ר' גבריאל שלמה. הלה הבחין במכות שהוא סופג ממורו, ובעובדה שהוא מקבל אותן באהבה מבלי להשמיע הגה. בהזדמנות מסויימת שאל הזקן את שמואל נחום מדוע הוא נותן את גוו למכות, והצעיר השיב לו כי הוא מקבל את המכות באהבה, שכן רצונו עז ללמוד תורה והוא נחשל מאוד בידיעותיו.<br /> <br /> הדבר עשה רושם רב על הישיש, שהציע לו מיד ללמוד אתו תורה, אך תנאי התנה שאיש לא ידע מזה. שמואל נחום שש על כך כמוצא שלל רב. לאחר תקופה מסויימת שבה למד אתו ר' גבריאל שלמה תורה יכל שמואל נחום להתקבל לישיבה. כעבור זמן מסר לו ר' גבריאל שלמה מכתב אל רבה של דוברובנה, ויעץ לו לנסוע ללמוד תורה בישיבת דוברובנה.<br /> <br /> לשמואל נחום נודעו במשך הזמן פרטים מלאים על אישיותו של ר' גבריאל שלמה הישיש. הלה נולד בארשה, אביו, ר' אהרן זעליג, היה סוחר־סוסים אמיד, יהודי למדן ובעל צדקה. רצונו היה שבנו יהיה למדן, אך לגבריאל שלמה היה חשק מועט ללימודים, למרות שניחן בכשרונות מעולים. הוא היה נער שובב, ואהב להשתולל ולהתבטל. בהיותו בן חמש־עשרה שנה התייתם מאביו, ומאז יצא לתרבות רעה. הוא החל להתחבר עם חברים רעים והפך לגנב. בארשה כינוהו בשם &quot;הדבקן&quot;, זאת משום שכשנתפס בשעת גניבה היה מתנצל ואומר כי החפץ &quot;נדבק&quot; מאליו לידו.<br /> <br /> פעם הגיע לארשה אורח מכובד, אשר לאחר זמן קצר נוכח לדעת כי הטלית והתפילין שלו חסרות. החשד נפל על גבריאל שלמה, והגניבה נמצאה אכן אצלו. עתה לא היו מוכנים לוותר לו, ואישי הצבור החליטו להענישו. אלא שכאן התערב האורח ומנע את הענשת הנער, בהודיעו כי הוא סולח לו על כך. אשר לעתיד - ביקש שגבריאל שלמה יימסר לידיו. מיד ראו הכל שהאורח פרש חסותו על גבריאל שלמה. הוא קיים אתו שיחות ממושכות, להשתאותם של אנשי המקום. ועוד בטרם עמדו על זהותו של האורח - עזב את ארשה כשגבריאל שלמה מצטרף אליו.<br /> <br /> כעבור עשרים וחמש שנה השתקעה בארשה משפחה מכובדת. כעבור זמן, ב&quot;יום כפור קטן&quot;, לאחר שרב העיר סיים דרשת התוכחה לפני הצבור, עלה התושב החדש על הבימה והתוודה בפני כל עם ועדה כי הוא הוא גבריאל שלמה, הגנב לשעבר. הוא הגיע לכאן בכוונה להחזיר לכל מי שנגנב על ידו את תמורת הגניבה. נוסף לכך מסר סכום גדול לצרכי הרבים, לבניית בית כנסת ובנינים צבוריים אחרים.<br /> <br /> לעת זקנתו, כאשר נותר לבדו ולאחר שילדיו הקימו בתים משלהם, חילק את כל רכושו לצדקה וקבע אכסנייתו בבית המדרש, שם ישב ועסק בתורה.<br /> <br /> בדוברובנה שמע שמואל נחום כי האורח שנטל עמו את גבריאל שלמה היה אחד הנסתרים, וכי בהשפעתו הפך גבריאל שלמה ללמדן גדול ומצויין במדות טובות ובמעשים.<br /> <br /> כשם שמפי בעל־תשובה מופלא זה, ר' גבריאל שלמה, למד שמואל נחום תורה ובזכותו עלה על דרך ידיעת התורה, כך, מאוחר יותר, היתה לו הזדמנות ללמוד מוסר ומדות טובות אצל ר' שלום יחיאל מהרקי, אשר, כפי שהתברר, היה חברו של ר' יצחק שאול, גיסו הצעיר של שמואל נחום. הלה היה נתון להשפעת תורת החסידות שהופיעה אז, ואת שמואל נחום הדריך ברוח תורת הבעש&quot;ט. כך היו כבר במשפחתו של הנפח מדוברומיסל שניים שהיו מושפעים מתורת החסידות.<br /> <br /> בינתיים התרחש בליל הסדר בדוברומיסל מאורע ששימש מוסר השכל לברוך ולאחרים.<br /> <br /> היה זה כאשר ירד הערב, ויהודי דוברומיסל התאספו בבית הכנסת לקראת ליל התקדש חג. מכל הבתים נצנצו נרות יום טוב, וקדושת החג הורגשה בכל הפנות. רק הסתיימה תפלת המנחה, החמה שקעה, ובבית הכנסת פרצה סערה. לאהרן שמואל ובצלאל חיים, שהחזיקו בשותפות מבשלת שכר שתוצרתה שווקה לכפרים, התברר לפתע כי שכחו למכור את החמץ שבמבשלה, ובינתיים התקדש החג.<br /> <br /> שני השותפים טענו זה כלפי זה כי האשמה תלויה בו. כל אחד מהם סמך על חברו שימכור את החמץ ורק עתה כשנפגשו בבית המדרש נתחוור להם כי החמץ לא נמכר. בצלאל חיים, שעסק בשיווק התוצרת בכפרים, טען כי הגיע הביתה, עייף ויגע, רק בשעות הצהרים המאוחרות, ומיהר להתכונן לחג, ללכת לבית המרחץ וללבוש בגדי חג, כן סייע בבית בהכנות האחרונות לחג. לא היה כלל בראשו הענין של מכירת החמץ. אהרן שמואל מצדו טען טענה אחרת. אבל מה לעשות עכשיו? חמץ בפסח לאו מילתא זוטרתא!<br /> <br /> מיד הגיעה השאלה אל הרב, אשר הזמין אליו את הדיין. כן ניגשו למדני כותל המזרח, והשתתפו בהתייעצות.<br /> <br /> הפסק יצא כי את חביות הבירה יש לשפוך ולא ליהנות מהן. את הכלים ואת הדגנים יש לנעול עד אחרי החג.<br /> <br /> אלא שבזה לא הסתיים הענין. בצלאל חיים פחד שמא לא יצא ידי חובתו בכך. מיד לאחר תפלת ערבית נגש אל הדיין וביקש ממנו להורות לו סדר של תשובה: &quot;יהודי פשוט אני&quot; - התייפח - &quot;שכל ימיו מכתת רגליו בין הגויים, אני מטופל במשפחה גדולה, ומחזיק נוסף לכך אלמנות וילדיהן. יאמר נא לי מה עלי לעשות כדי שהעבירה הגדולה שעברנו תכופר לנו&quot;. גם אהרן שמואל הצטרף ומשאלה דומה בפיו.<br /> <br /> הדיין חש רגשי השתתפות בצערם של יהודים פשוטים ותמימים אלה. הוא החל להרגיעם, בהבטיחו להם כי לא ייענשו חלילה על כך.<br /> <br /> תוך כדי כך נשמעה יללת נשים בבית הכנסת. נשיהם ובנותיהם של השותפים התפרצו לבית הכנסת ופילסו לעצמן דרך ביללות גדולות אל ארון הקודש. הן שמעו את אשר אירע והיו בטוחות כי, רחמנא ליצלן, עונשם יהא חמור מאוד. הדיין עלה על הבימה והשמיע באזניהן, ובאזני כל הקהילה דברי הסבר והרגעה, בקראו להם ללכת לבתיהם ולחוג את הסדר בשמחה.<br /> <br /> הצבור החל להתפזר, כשנושא השיחות בדרך ובבתים היה המאורע שהסעיר את העיירה. הלמדנים שבעיירה, ובכללם שני החתנים המבוגרים של ר' אליעזר ראובן הנפח, התפלפלו בפרטי ההלכה ובעניני חמץ בכלל. ר' יצחק שאול וברוך דיברו ביניהם, בדרכם הביתה, על התמימות ויראת השמים של שני השותפים. &quot;הדבר מוכיח עד כמה זך לבם של היהודים הפשוטים הללו&quot; - העיר ר' יצחק שאול וברוך הסכים אתו. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%96&diff=12562 2025-05-28T13:38:12Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == כאשר למדנים רבים ביניהם == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ברוך חש עצמו עומד על הגבול שבין שני עולמות. יחד עם היותו מסוגל להסתכל אל עבר כל אחד משני לעולמות הללו, ולקבל מושג מנקודות האופי השונות שלהם היוצרות את הניגוד שביניהם - ראה את עצמו...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == כאשר למדנים רבים ביניהם ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ברוך חש עצמו עומד על הגבול שבין שני עולמות. יחד עם היותו מסוגל להסתכל אל עבר כל אחד משני לעולמות הללו, ולקבל מושג מנקודות האופי השונות שלהם היוצרות את הניגוד שביניהם - ראה את עצמו מנותק משניהם גם יחד. הוא לא הרגיש השתייכות לאף אחד מהם, ומשום כך חש את עצמו גלמוד ועזוב.<br /> <br /> במיוחד העיקה עליו העובדה שהוא עומד להקים את ביתו בקרוב, ואין הוא יודע מה מייצג חותנו לעתיד, ואם אינו נמנה על המתנגדים העקשניים, ומשום כך יפריע לו אחר־כך ללכת בדרכו שלו. אמנם טרם החליט איזו דרך היא הנכונה ואיזו מתאימה להלך רוחו ונפשו, אך הוא לא רצה להיות כבול באופן שלא יוכל מאוחר יותר לחקור את הדרך הנכונה, עד שיוכל לקבוע מתוך השתכנעות עצמית לאן הוא שייך והיכן תמצא נשמתו את מנוחתה ותיקונה. בהיותו בעל נפש רכה ורגישה מאד נותר ברוך, גם אחרי שיחותיו עם חתנו של הנפח, נבוך ומבולבל, ובמקום השמחה שר' יצחק שאול התכוון לעורר אצלו השתלטה עליו עצבות.<br /> <br /> ברוך לא עצם עין כל אותו לילה, ליל ערב פסח. שעות רבות שכב על משכבו והתענה במחשבותיו ולבטיו. אנחות כאב פרצו ממעמקי לבו זו אחר זו, עד שהפכו להתייפחות ממושכת.<br /> <br /> מתוך מצב רוח קודר זה קם ממשכבו וישב לומר תהלים. הוא התאמץ לומר בלחש, כדי שלא יעיר מישהו מבני הבית. הדבר הכביד עליו עוד יותר, עד ששקע בתרדמה מוזרה, שבמהלכה ראה את עצמו בדמיונו תועה בדרך רחוקה, בודד, עייף וצמא. לפתע הרגיש טיפות גשם נופלות על פניו. הוא התעורר וראה את ר' יצחק שאול עומד לידו ושופך מים על פניו.<br /> <br /> &quot;מה אירע לך?&quot; - שאלו ר' יצחק שאול בהבעת רחמים - &quot;שמעתי מעבר לקיר כיצד הינך מתגלגל על יצועך, ומתייפח מרה. אחר כך שמעתי אותך אומר תהלים בלחש. הבנתי שדבר מה מעיק על לבך, וכשעבר זמן של דממה נכנסתי לכאן וראיתיך שרוי בעלפון כשספר התהלים על ידך&quot;.<br /> <br /> ברוך פרץ בבכי, ומיד לאחר מכן פרץ בצחוק.<br /> <br /> &quot;אתה מבולבל למדי&quot; - אמר ר' יצחק שאול - &quot;הבה ונצא החוצה&quot;. תוך כדי כך תפסו בידו והוליכו אל האויר הצח, עד ששב לשלוותו. בינתיים הפציע השחר ושניהם הלכו יחד אל בית המדרש שבתוך העיירה כדי להתפלל עם המנין הראשון.<br /> <br /> בהכנסם לדוברומיסל כבר היתה העיירה ערה לגמרי. למרוח שאותו יום לא היה יום־שוק היתה העיירה מלאה בגויים, שהתאספו מכל הסביבה למכור ליהודים מצרכים לחג, וכן לקנות את הדרוש להם בחנויות היהודים, בידעם כי תהיינה סגורות בכל ימי החג.<br /> <br /> לאחר התפלה התרחש מאורע ששוב הראה לברוך את הכיוון לעבר דרך החסידות.<br /> <br /> - מיד עם סיום התפלה התיישב ר' זלמן מאיר, חתנו המבוגר של הנפח, ליד השולחן, כשמסכת יבמות בידו, כדי לסיימה ולהשמיע &quot;הדרן&quot; עליה. הוא היה בכור. מסביב לשולחן התקבצו בכורים נוספים, למדנים ופשוטים, שהתכוונו ב&quot;סיום&quot; זה לפטור עצמם מתענית הבכורים של ערב פסח.<br /> <br /> ר' יצחק שאול הכין לעצמו סיום למסכת חגיגה, אך לכבודו של גיסו המבוגר, עמד והמתין לו שיסיים את ה&quot;הדרן&quot; שלו. ר' זלמן מאיר גילה חריפות גדולה בפלפול שלו, אך מרבית השומעים לא הבינו את דבריו מחמת עומקם. ר' אהרן בינוש הגבאי ניגש אליו ואמר לו כי מוטב היה אילו היה מסביר את הגמרא בדרך הפשט, כדי שהכל יבינו אותם. ר' זלמן מאיר, נפגע, וראה בדברים אלה זלזול בכבודו. מיד הצהיר כי אם יש לו עסק עם עמי־הארץ כאלה שאינם מסוגלים להבין את דבריו, אינו מעוניין בכלל לומר &quot;הדרן&quot;. בכלל, אמר, הדברים ששמע מהווים פגיעה בכבוד התורה וחייבים עליהם &quot;נזיפה&quot;. באמרו כן סגר את הגמרא ועזב את השולחן. כל דברי השכנוע והפיוס לא הועילו להשקיט את זעמו.<br /> <br /> בבית־המדרש פרצה סערה, תוך כדי כך נכנס ר' שלמה, חתנו של הרב. גם הוא היה בכור, והיה לו &quot;סיום&quot; מן המוכן. בהבחינו ברעש קרא אליו את השמש ושאלו לפשר הדבר. כאשר שמע את הסיפור התמלא זעם, וקרא לשמש בקול רם, כדי שהכל יוכלו לשמוע: &quot;אמור לחתנו של הנפח, אשר רק מי שקיבל גושפנקא של הרב, מרא דאתרא, רשאי להיחשב כתלמיד־חכם, ומי שנוהג בעצמו מנהג תלמיד־חכם במקומו של הרב בלי שאלת פיו נחשב כממרה פיהם של חכמי התורה וכפוגע בכבודם, ועונשו חמור מאד&quot;.<br /> <br /> הדברים נועדו לשמש התרסה גלויה כלפי &quot;חתנו של הנפח&quot;, אודותיו דיבר בזלזול מופגן, על היעדר זכותו להיחשב כתלמיד חכם ולכעוס על מי שאינו נוהג בו כבוד. לאחר שהשמיע הצהרה זו, פתח ר' שלמה מסכת שבת והחל להשמיע את הסיום.<br /> <br /> ברם, הדבר לא השקיט את הסערה בבית המדרש. אדרבה: הזלזול שהפגין ר' שלמה כלפי חתנו המבוגר של הנפח, שהכל הכירו היטב בלמדנותו, השאיר רושם רע, וגרם לחילוקי דעות. בינתיים נחלץ ר' משה לייב, חתנו השני של הנפח, לעזרת גיסו. והכריז בקול: &quot;בורסקי נשאר בורסקי גם כשהוא מתעטף באיצטלא דרבנן&quot;. קריאה זו באה להזכיר לר' שלמה שלמרות היותו חתנו של הרב הרי יחוסו פגום, כיוון שאין הוא אלא בנו של סורק צמר.<br /> <br /> ר' יצחק שאול וברוך עמדו מן הצד. ר' יצחק שאול ביקש להסיק מן המאורע עד היכן עלולים דברים להתדרדר כאשר נתפסים לקטנות, ובהיחלצם לעזרת כבוד התורה הרי הם גורמים זלזול גדול יותר בכבוד התורה...<br /> <br /> &quot;כלל גדול הוא&quot; - אמר לברוך ולמספר אנשים שעמדו מסביבם - &quot;כי ככל שבקדירה מועטים המים גדול יותר השאון הבוקע ממנה...&quot;.<br /> <br /> השומעים פרצו בצחוק, ור' שלמה, חתנו של הרב, שהבחין בצחוק התמלא חרון, והחל לצעוק אל השמש שיוציא מיד את חתניו של הנפח מבית המדרש. &quot;חוצפתם של הללו עוברת כל גבול&quot; - זעק.<br /> <br /> השמש לא זע ממקומו. הצבור עמד נדהם. ור' יצחק שאול אמר, בנעימה הרגילה והבדוחה שלו: &quot;כפי הנראה לא די לו בפגיעה מילולית, והוא רוצה לרמוס את הזולת ברגליו ממש. אך הניחוהו לנפשו, יבושם לו&quot;.<br /> <br /> כשנרגעו הרוחות החל ר' יצחק שאול, שאף הוא היה בכור, לסיים את מסכת חגיגה. השומעים הופתעו להיווכח כי במקום להשמיע פלפול, כגיסו ר' זלמן מאיר, העדיף להסביר את הסיום בדרך הדרוש.<br /> <br /> מסכת חגיגה מסתיימת במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בקשר למזבחות: &quot;כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה (אחרי שעבר הרגל לטהרן מטומאת עולי רגל שנגעו בהם בטומאה), חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע (שאינה מקבלת טומאה) - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין (הזהב והנחושת מהווים ציפוי בלבד)&quot;. ר' יצחק שאול הסביר את הדברים כך: תלמיד חכם, שהוא כלי קודש כמו המזבח, אינו מקבל טומאה, רק כאשר הוא עניו ושפל בעיניו כקרקע (&quot;ונפשי כעפר לכל תהיה&quot;), זו דעת רבי אליעזר. החכמים מקילים ואומרים כי כאשר ישנה מדה זעומה של &quot;ציפוי&quot;, גם אז אין הוא מקבל טומאה, שכן שמינית שבשמינית של גאוה מותרת בדיעבד, אך בתנאי שלא יהיו אלא ציפוי ולא עצם מהותו. כאשר הגאוה חודרת לפנימיותו אזי הוא מקבל טומאה לכל הדעות...<br /> <br /> כשהתחיל ר' יצחק שאול לערוך את הסיום התקרבו גם שני גיסיו כדי להאזין לדבריו. בידעם את כוחו הגדול בתורה ציפו לשמוע ממנו פלפול מרשים, אך כשהחל להשמיע את דבריו הפכה ארשת פניהם לחמוצה. ר' משה לייב נשאר על עמדו, אך ר' זלמן מאיר, שראה בדברים אלה פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים, החליט ברוגזה לעזוב את המקום. ברם, כעבור זמן קצר חזר שוב לשמוע את הדברים, משום שכפי הנראה הניח שהסיום יקבל בהמשך אופי שונה. <br /> <br /> ר' יצחק שאול המשיך בדברי הגמרא: &quot;אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהן... שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש, נאום ה'... אמר ריש לקיש: אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאין מצוות כרמון, כדכתיב: &quot;כפלח הרמון רקתך&quot;, אל תיקרי: &quot;רקתך&quot;, אלא: &quot;ריקנין שבך...&quot;.<br /> <br /> ר' יצחק שאול הסביר את הדברים באריכות ובהסברה נרחבת על פי מאמרי חז&quot;ל המציגים את אישיותם ותולדותיהם של ר' אבהו וריש לקיש, שחיו שניהם באותו דור, דורו של ר' יוחנן, שר' אבהו היה תלמידו וריש לקיש היה לו תלמיד־חבר. ר' אבהו היה עשיר ומקורב למלכות, ובעל הלכה גדול, אך יחד עם זה היה עניו ונהג להשמיע דברי אגדה להמון, כדי לקרבם לתורה ולמצוות, להוכיחם ולעוררם לתשובה ומעשים טובים. במסכת סוטה, למשל, מסופר על דו־שיח שהיה בינו לבין ר' חייא בר אבא, לאחר שההמון נהר אליו לשמוע דברי אגדה, ומדו־שיח זה רואים את ענוותנותו ואת התקרבותו אל פשוטי העם, למרות גדלותו בתורה.<br /> <br /> ר' אבהו התכוון, איפוא, בדבריו כאן להסביר את תפקידם של תלמידי החכמים ללמוד תורה ביראה ובקדושה ובהתלהבות של אש &quot;אש דת למו&quot; ו&quot;הלא כה דברי כאש&quot;. בהקשר לזה הזכיר את מה שאמרה ברוריה, במסכת עירובין, לתלמיד שלמד תורה בלחש, על הפסוק &quot;ערוכה בכל ושמורה&quot;, שהתורה צריכה להיות ערוכה בכל רמ&quot;ח האברים, ונלמדת בהתלהבות קדושה ונצרפת באש של טהרה. רק כשתלמיד־חכם מתנהג בדרך זו אין אור של גיהינום שולט בו.<br /> <br /> לריש לקיש היה, כמסופר במסכת בבא־מציעא, עבר סוער של התחברות ללסטים, ורק כשר' יוחנן הוכיח לו כי &quot;חילו לאורייתא&quot;, התקרב אליו והפך לתלמידו ואחר כך לחברו. הוא הקשה לו על כל ענין עשרים וארבע קושיות, ובכך הביא להבהרת הענין לאשורו ולעומקו. כיוון שבא מן השכבות הנמוכות של העם הכיר את ההמונים היטב וידע את פנימיותם הטהורה, ולכן ציין את מעלותיהם הגדולות &quot;שהם מלאים מצוות כרמון&quot;.<br /> <br /> גם ר' אבהו, הפונה לתלמידי חכמים, וגם ריש לקיש, הפונה להמונים, באים לציין את דרך התורה שלכל יהודי יש פנימיות טהורה ויש לו סיכוי להתעלות ולהתקרב לתורה, ולכן על תלמידי החכמים ללמוד תורה בענוה ובהתבטלות ולפעול בהתלהבות להרביץ תורה בעם, לעודד את האנשים הפשוטים ולקרבם לתורה ולמצוות.<br /> <br /> כך המשיך ר' יצחק שאול להרחיב את דבריו, בצטטו שפע של מקורות ממסכתות התלמוד, אותם הגיש בצורה מרתקת ומושכת, הרושם שעשה על שומעיו היה עצום, וצבור המאזינים הלך וגדל, בשהכל שומעים דבריו בדריכות ובהתעוררות. למרות הצפיפות, שהלכה וגדלה, שתו השומעים את דבריו בצמא ובהתעניינות מרובה, ורוממות רוח מילאה את ישותם.<br /> <br /> ר' זלמן מאיר לא יכל להתאפק למראה תופעה &quot;מוזרה&quot; זו, הוא תפס את גיסו ר' משה לייב בידו, ואמר בכעס עצור: &quot;הבה ונלך הביתה. עד מתי נבזבז את זמננו בשמיעת דרשות המתאימות לנשים&quot;... <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%95&diff=12561 2025-05-28T12:56:40Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == נסתרים וחסידים == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== שלוחי בית הדין בשפייער באו אל רבי אליהו בעל שם בוורמייזא, ומסרו לו את הדרישות לחדול מהרבצת תורת הקבלה, ומשימוש בהשבעות לריפוי חולים. ר&#039; אליהו קיבל את השלוחים בידידות ושמע ברוח טובה את דרי...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == נסתרים וחסידים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> שלוחי בית הדין בשפייער באו אל רבי אליהו בעל שם בוורמייזא, ומסרו לו את הדרישות לחדול מהרבצת תורת הקבלה, ומשימוש בהשבעות לריפוי חולים. ר' אליהו קיבל את השלוחים בידידות ושמע ברוח טובה את דרישותיהם שלוו באזהרה כי אם לא ייענה להן ייאלץ לעזוב את המדינה. הוא השיב להם &quot;על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון&quot;. באשר ללימוד והרבצת תורת הקבלה כבר אמרו חז&quot;ל: &quot;דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?&quot;, ולכן עליו לשמוע ל&quot;דברי הרב&quot;, הקב&quot;ה, ולא ל&quot;דברי התלמיד&quot;, חכמי שפייער. ברם, בריפוי החולים לא השתמש מעולם בהשבעות. ר' אליהו הביע רצונו לנסוע לשפייער אל ר' פנחס זעליג כדי לשוחח אתו ולהוכיח לו כי אינו צודק במלחמתו נגד מפיצי תורת הקבלה.<br /> <br /> ר' אליהו בעל־שם נסע, אכן, לשפייער, אך ר' פנחס זעליג אף לא רצה להתייחס לדבריו, כי אם גזר עליו לשנות דרכו ולהודיע על כך בפני כל עם ועדה. כיוון שר' אליהו סירב לקבל עליו את הגזירה, הכריז ר' פנחס זעליג איסור על ההתחברות לר' אליהו בעל שם ולאנשיו, אך גם זה לא השפיע על ר' אליהו, שחזר לוורמייזא והמשיך לעסוק כמקודם בקבלה ובריפוי חולים.<br /> <br /> עתה פתח ר' פנחס זעליג במלחמה שיטתית וגלויה נגד הבעל־שם מוורמייזא. הוא שלח את בנו בכורו, ר' שמאי זונדל, למסע מעיר לעיר וממדינה למדינה במגמה להכפיש את שמו של הבעל־שם מוורמייזא. אף שלח שלוחים למדינות רחוקות לפרסם כי הבעל־שם מוורמייזא מתעטף באיצטלה של רזין דרזין אך לאמתו של דבר הוא משתמש בכשפים. <br /> <br /> בעקבות ר' פנחס זעליג יצאו גם שאר גאוני גרמניה בקול זעקה נגד הבעל־שם מוורמייזא. מלחמת גאוני אשכנז נגד ר' אליהו בעל־שם ושאר המקובלים נמשכה זמן רב. מאוחר יותר, כאשר שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח שהתגלה ובסופו של דבר המיר דתו ר&quot;ל, קבעו הללו כי הוא היה מאנשיו של הבעל־שם מוורמייזא, ועל סמך זה הם הגבירו את מלחמתם ביתר עוז.<br /> <br /> בעקבות כל זה הרי כשקמו בדורות הבאים מקובלים אחרים, ואף כשהופיעו נסתרים מסוג שונה, תלמידי רבי ישראל בעש&quot;ט, נמצאו תמיד כאלה שיצאו למלחמה נגדם, בהסתמך על אותם גורמים שהביאו בעבר את המלחמה נגד המקובלים והנסתרים דאז.<br /> <br /> ואכן, ר' משה לייב, שמסר את הפרטים האמורים לברוך, העמיד את ר' אברהם זאב מבישנקוביץ ואת ר' שמחה זעליג מוויטבסק בדרגה שוה למתנגדי הנסתרים בזמנים עברו. לדידו של ר' משה לייב אין הבדל בין רבי ישראל בעל־שם־טוב, יוצר תנועת החסידות, לבין הבעל־שם מוורמייזא, כפי שאין הבדל, להבנתו, בין המתנגדים הקודמים לבין המתנגדים של אותו דור.<br /> <br /> הדברים ששמע ברוך על ההשוואה בין הדורות עוררו אצלו מחשבות מסויימות. הרי ידוע ידע וחש את הטעות בדבר, שכן אין מקום כלל לאותה התנגדות, כפי שהיתה בעבר, גם כלפי הבעש&quot;ט ותלמידיו המפיצים את תורתם המיוחדת במינה, שלא היתה ידועה עד אז כלל. לאור זה שאף ברוך להמשיך ולחקור היטב את הנושא ולהכיר ביתר בהירות את הבדלי השיטות בין החסידים לבין המתנגדים.<br /> <br /> תוך כדי כך החל לחוש נטיה של חמימות כלפי החסידות. הדברים ששמע על שיטה זו עוררו הדים בלבו. ודאי שלא היה מעוניין להיות במחנה אחד עם אלה שניהלו מלחמה נגד הבעש&quot;ט ממעז'יבוז וחסידיו.<br /> <br /> לפיכך העיקה מאד על ברוך הידיעה שקלט לפיה היה ר' אברהם זאב מבישנקוביץ אחד מן היריבים המושבעים והמרים של הבעש&quot;ט ושל הנסתרים. אותו ר' אברהם זאב היה רבו של ר' אברהם, הגנן מליאזנא, שהוא, ברוך, עתיד להיות חתנו כעבור זמן קצר. לפי זה יוצא שחותנו המיועד, תלמידו המובהק של הגאון מבישנקוביץ, עשוי להיות מתנגד חריף של החסידות כמו רבו, ודבר זה לא היה כלל לרוחו של ברוך.<br /> <br /> - הרי חלם על חיים חדשים: הוא תיאר לעצמו שלאחר נישואיו יוכל לנהוג כחפץ לבו. כל הסכמתו של ברוך לשאת את בתו של ר' אברהם באה רק לאחר שר' אברהם הבטיח לו לקיים את כל תנאיו. לפי זה היה על חותנו להעמיד לרשותו בית מוקף גינה מחוץ לעיר, כדי שתהיה לו האפשרות להתפרנס מיגיע כפו, אך כוונתו הנוספת היתה כדי שביתו יוכל לשמש להכנסת אורחים. בדרך זו רצה ברוך ליצור מגע עם הנסתרים, אלה שהפיצו את תורת החסידות החדשה שגילה הבעש&quot;ט.<br /> <br /> והנה ראה עצמו לפתע מול סכנה שכל תכניותיו יושמו לאל. אם חותנו לעתיד הוא מתנגד, ודאי שהדבר השפיע על בתו, שתהיה אף היא מתנגדת לנסתרים ולחסידים. מי יערב לו, איפוא, שלא תפריע לו לקרב את הנסתרים ששאף כל־כך להתוודע אליהם.<br /> <br /> ברוך זכר היטב את שלום־הבית הנפלא ששרר בין אביו לאמו. שניהם שוחחו ביניהם על כל דבר קטן, ומעולם לא היו ביניהם חילוקי דעות. כל מוצא פיו של האב היה קדוש בעיני האם. כל ימיו שאף שגם בביתו ישרור שלום־בית כזה, והיה בטוח תמיד שכך יהיה באמת, עתה החל לחשוש שמא תהיה המציאות שונה ממה שציפה.<br /> <br /> הענין גרם לו עגמת נפש מרובה, והוא לא מצא מנוח לנפשו. אף לא מצא מי שיוכל להשיח לפניו את מר לבו. הוא חש את עצמו בודד ועזוב. כמנהגו בשעות קשות כאלה יצא ברוך אל היער הסמוך, השתטח על הדשא, והתעמק ברעיונותיו. כך שכב שעה ארוכה, עד ששמע לפתע קול מוכר הקורא לו בשמו. היה זה ר' יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח.<br /> <br /> ר' יצחק שאול החל להשמיע לו דבר תורה של הבעש&quot;ט. [הערת המתרגם: זכינו שדבר־התורה הזה הגיע אלינו בלשונו של כ&quot;ק אדמו&quot;ר מוהריי&quot;צ נ&quot;ע, כותב ה&quot;זכרונות&quot;, כך שעדיפה, כמובן, הבאת הדברים בלשונם המקורית]:<br /> <br /> - &quot;אברהם אבינו, עליו השלום, היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. בממונו - שהיה מאכיל ומשקה לכל עובר ושב. בגופו -<br /> <br /> שהיה משמש את הבאים לביתו. בנפשו - שהיה מניח את לימודיו העיוניים במחקרי אלקות, כדאיתא בספר יצירה שאברהם אבינו עליו השלום היה חכם נפלא בחכמת המחקר האלוקי ובודאי שכל רגע ורגע היה יקר לו בנפשו, ועם זה היה נדיב בנפשו, להניח את עצמו בשביל ללמוד עם אנשים פשוטים שאינם בערכו כלל, כי נושא ותוכן מעלת נדיב בנפשו הוא להניח את עצמו בשביל טובת זולתו&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;.<br /> <br /> בדברים אלה התכוון ר' יצחק שאול לומר לברוך, כי הוא מוכן להקדיש לו מזמנו, לסייע לו ככל שיוכל.<br /> <br /> כיוון שהדברים לא השפיעו על ברוך, שנשאר דומם , שקוע במחשבותיו, וארשת פניו קודרת, ניסה ר' יצחק שאול מכיוון אחר.<br /> <br /> &quot;אנחנו, תלמידי הבעש&quot;ט&quot; - אמר - &quot;איננו סובלים עצבות. העיקר אצלנו היא השמחה, ועצבות היא עבודה זרה בעינינו. משום כך חש אני עצמי מנוכר כאן בדוברומיסל, שכן כאן לא יודעים טעמה של שמחה כפי שהיא אצלנו בהרקי&quot;.<br /> <br /> עתה הטה ברוך את אזנו. היה זה נושא שאכן עניין אותו מאד, ורצה לקבל עליו מושג מדוייק. הנושא: &quot;שמחה חסידית ועצבות מתנגדית&quot;. ור' יצחק שאול המשיך, מעודד מתשומת לבו של ברוך, לתאר את השוני בין שתי הדרכים.<br /> <br /> קח לדוגמא ענין כמו &quot;מים שלנו&quot;, שמכינים לפני אפיית המצות בערב פסח. בדוברומיסל ייחסו לזה תשומת לב מועטה בלבד, ואילו בהרקי היתה גדולה השמחה.<br /> <br /> ר' נחמן יצחק, רבה של הרקי, היה זקן מופלג, בן תשעים ושש, וגם חלוש ביותר, אך הדבר לא מנע ממנו להשתתף בשמחת שאיבת המים מן הנהר. כיוון שלא היה מסוגל ללכת ברגליו אל הנהר הובל לשם במרכבה. הונחה קורת עץ, ועל גביה עלה הרב הישיש, כשהוא נתמך על־ידי השמש, על מנת לשאוב את המים. ר' פסח &quot;הצרפתי&quot;, מן הנודעים לשם בהרקי, נעל מגפים גבוהים ונכנס אל המים לצדו של הרב, כדי שזה יוכל להשען על כתפיו ולהתכופף על מנת לשאוב את המים.<br /> <br /> כאשר הסתיימה השאיבה הודה הרב לפסח, ואיחל בנעימה לזכות לגאולה השלימה. אחר מכן פצח בניגון כשכל הקהל מחרה מחזיק אחריו, והשמחה מילאה את הלבבות ופרצה החוצה.<br /> <br /> &quot;כאן בדוברומיסל&quot; - השרה ר' יצחק שאול - &quot;אף לא יודעים לשמחה בשמחת תורה. על פני כל שרכנת תמיד עננה של דאגה. כאשר היה עלי לראשונה לשהות כאן בחג הסוכות לא מצאתי לי מקום. האנשים הטילו עלי מרה שחורה, רחמנא ליצלן&quot;.<br /> <br /> ספק בלעג, ספק ברצינות החל לספר, כיצד לא יכל לסבול את המתיחות ואת הרצינות המופרזת של האנשים עד שהחל לשיר ולרקוד ולהכניס אנשים בכוח אל מסגרת השמחה. הדבר עורר שקלא וטריא אצל הלמדנים, כולל הדיין, אם מותר לתלמיד חכם &quot;להפריז&quot; כל־כך בשמחה, ואם אין הדבר מהווה חילול כבוד התורה. מאידך, לגבי בעלי המלאכה הפשוטים נפסק על דעת הכל כי השמחה מותרת להם.<br /> <br /> להקפות הנהיג ר' יצחק שאול בדוברומיסל &quot;חידוש&quot; שלא ידעו עליו שם קודם לכן: הוא אירגן, פשוט, שירה וריקודים, נוסף לסיבוב מסביב לבימה. הדבר עורר דיון מחודש בין הדיין והרב, ובמיוחד כשהתברר שמדובר אף בליווי של מחיאות כפים. לאחר שיקול ממושך פסק הרב: שירה - מותרת, אך מחיאת כפים צריכה להיות לא באופן הרגיל כי אם בשינוי.<br /> <br /> פתח, איפוא, ר' יצחק שאול בניגון. תחלה לא סייע לו איש, אך להקפה השניה והשלישית החלו אנשים להצטרף, ובהמשך השתתפו בשירה עשרות מתפללים, הצבור החל להתלהב, שהרי שירה מביאה התעוררות והטהרות. איש תפס ביד רעהו והתפתח מעגל רוקדים. כאן התערב הרב ובקול אימים הזהיר את הצבור שיחדלו מכך, כיוון שהדבר עלול להביא לחילול כבוד התורה. ברם, הדיין הרגיעו כיוון שקבע באזניו שבריקוד נוטלים חלק רק עמי־הארץ, כך שאין קיים החשש האמור.<br /> <br /> ר' יצחק שאול סיפר כל זאת בכאב לב.<br /> <br /> &quot;וזה עדיין לא הכל&quot; - המשיך - &quot;אותו יום שמחת תורה גיליתי תופעה שהדהימה אותי לגמרי&quot;.<br /> <br /> ר' יצחק שאול סיפר כי בשעה שהאנשים הפשוטים נסחפו בלהט הריקודים והשירה לכבודה של תורה, ניצבו הלמדנים מן הצד וניענעו ראשיהם ברצינות ובמבט של תמיהה כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם, על שבבית הכנסת שלהם הונהג סוג חדש של הקפות. מאידך, האנשים הפשוטים נראה כמי שהוכנסה בהם נשמה חדשה.<br /> <br /> ר' חיים שמעון, שעוד מלפני כן ראה בר' יצחק שאול אדם כלבבו, רחש עתה רגש חיבה יתירה כלפיו. הוא עצמו היה בעל חוש נגינה, בביתו אף היה לו כנור שניגן בו תכופות. שיריו הלבביים של ר' יצחק שאול, בקולו הערב, חיממוהו והלהיבוהו, יחד עם הריקודים שאליהם סחף את הצבור. את העובדה שהלמדנים עומדים מן הצד פירש, כדרכו, לתחושת הגאוה והעליונות שלהם, ולרצונם לשמור על המחיצה בינם לבין ההמון. דבר זה הרגיזו.<br /> <br /> הוא ניגש אל ר' יצחק שאול ולחש באזניו: &quot;מיד תראה איך אצליף בהם&quot;. ר' יצחק שאול לא הבין את כוונתו. אך ר' חיים שמעון מיהר לבצע את תכניתו. היה זה בעת ההקפה השביעית. הוא ניגש אל הגבאי, וביקשו להזמין הפעם, בלי לנקוב בשם, את כל הלמדנים הגדולים, ובמיוחד את הענווים שבהם. הלז לא חש כנראה בעוקץ שבדבר, ואחרי היסוסים, ואולי משום שהחליט כי בשמחת תורה מותר להרשות תעלול כזה, הכריז את ההכרזה המוצעת.<br /> <br /> למרבית הפלא לא הפתיעה ההכרזה המשונה אף אחד מן הלמדנים הגדולים שישבו בכותל המזרח. הרב התרומם ראשון ממקום מושבו, לאחר מכן הדיין, אחריו ר' שמעון סגי־נהור, והרביעי - ר' נחום הפרוש.<br /> <br /> &quot;אכן, ענווים כהלכה&quot; - אמר ר' חיים שמעון - &quot;שאינם מבחינים אף בלעג שבדבר&quot;.<br /> <br /> בתמימות מעושה ניגש אל ר' נחום הפרוש ואמר לו כי עתה נוכח לדעת כי ר' נחום עומד במקום הרביעי בדרגת הענווה, שכן הוא יצא הרביעי אל ההקפות.<br /> <br /> &quot;לא מיניה ולא מקצתיה&quot; - השיב ר' נחום - &quot;לאמתו של דבר, אילו היו נוקבים בשמות, ודאי היו קוראים לי ראשון, בהתאם לדרגת הענוה שלי, שאינני מכיר כאן דומה לי בכך&quot;.<br /> <br /> אף ר' שמעון סגי־נהור השיב תשובה דומה לר' חיים שמעון. הוא הסביר בגילוי לב כי, אכן, הוא היה הראשון שעמד לצאת להקפות, אך מישהו אחר, שאינו ענוותן כמוהו, הקדימו, דבר המהווה חוצפה גדולה...<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%94&diff=12560 2025-05-28T12:44:50Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == רבי אליהו בעל־שם == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ברוך החליט עתה לחדור לעומק הענינים. הוא רצה לדעת יותר ככל האפשר על החסידות, וגם על מתנגדיה, במיוחד היה מעוניין לדעת על רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא, שהיה מייסד חבורת הנסתרים. לברוך נודעו...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == רבי אליהו בעל־שם ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ברוך החליט עתה לחדור לעומק הענינים. הוא רצה לדעת יותר ככל האפשר על החסידות, וגם על מתנגדיה, במיוחד היה מעוניין לדעת על רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא, שהיה מייסד חבורת הנסתרים.<br /> <br /> לברוך נודעו פרטים מרעישים. הגאונים ר' אברהם זאב מבישנקוביץ ור' שמחה זעליג מוויטבסק היו מן המתנגדים והיריבים המרים ביותר לחסידות ולחבורת הנסתרים שקדמה לה. את ההתנגדות הזאת קיבלו מר' נחום, הפרוש מזלקוב, שקיבל מר' שמאי זונדל מפראג, בנו של הצדיק ר' פנחס זליג משפייער, כי יש לרדוף את הנסתרים. ואכן ר' פנחס זעליג היה יריבו הגדול של רבי אליהו בעל־שם.<br /> <br /> ברוך התפעל מאד כאשר שמע את הפרטים אודות אישיותו ותולדותיו של רבי אליהו בעל־שם.<br /> <br /> היה זה בשנת רס&quot;א או בשנת רס&quot;ה, לקראקא הגיע יהודי שמוצאו מספרד בשם ר' יוסף יוזפא. הוא היה לא רק גדול בתורה, כי אם גם צדיק גדול. הוא היה אז בן חמישים שנה, ומיד נודע בקראקא כי הוא פרוש לגמרי מחיי העולם, ושקוע אך ורק בד' אמות של תורה ותפלה בלי כל קשר עם הבריות, וכי גם לא נשא אשה מעולם.<br /> <br /> בקראקא עברו עליו שלושים שנה בפרישות, כשהכל מעריצים אותו. היה ברור לכל כי כך יסיים את חייו, אלא שלפתע אירע דבר מפתיע.<br /> <br /> באותה עת התפרסם בקראקא שמו של ר' לוי, סוחר עשיר שניהל מסחר מסועף עם אחוזות האצילים, ונודע כבעל צדקה גדול וכמי שביתו פתוח לרווחה. לר' לוי היה בן בשם ר' יוסף, שאביו השיאו לבתו של ר' אברהם צורף הזהב, ירא שמים נודע.<br /> <br /> לאחר נישואיו החל ר' יוסף לסייע לאביו במסחריו, ובמהרה הפך לרוח החיה בהם. ר' יוסף היה לא רק סוחר ממולח כי אם אדם פיקח בכלל. הוא הכיר שפות רבות, והיתה לו גם ידיעה כללית בעניני העולם. הפריצים והאצילים שעמדו עם אביו בקשרי מסחר חיבבוהו בגלל תכונותיו אלה ואהבו לשוחח אתו בענינים מדיניים ואחרים העומדים ברומו של עולמם, דלתותיהם היו תמיד פתוחות לפניו.<br /> <br /> כאשר נוכחו יהודים לדעת את חשיבותו של ר' יוסף ב&quot;חלונות הגבוהים&quot;, החלו לנצל את היכרותו ואת קשריו להזדמנויות שונות. הצבור וגם אנשים פרטיים באו אליו תדירות בבקשות להשתדלויות ולהפעלת השפעתו למענם, ור' יוסף לא סירב מעולם להיות השתדלן.<br /> <br /> בינתיים התפתחו מסחריו של ר' יוסף, ובגללם נאלץ לערוך תכופות נסיעות ממושכות בדרכים, במיוחד ניהל קשרים מסועפים עם העיר פראג. פעם, כאשר הוא ומשרתו היו בדרכם הביתה,התנפלו עליהם שודדים והרגום. כאשר הגיעה הידיעה לקראקא השתרר שם דכאון ואבל כבד.<br /> <br /> ר' יוסף השאיר אלמנה שלא ילדה לו ילדים. בהתאם להלכה קיבלה האלמנה חליצה מאחיו של הנרצח. בקראקא היה מנהג עתיק לקיים את החליצה בטקסיות רבה, ולאחריה בירך בית־הדין את החלוצה שתמצא בהקדם בן זוג הגון ושתיפקד בילדים ממנו. לאחר מכן הוכרז כי מי שמוכן לשאת את החלוצה לאשה יבורך מפי בית הדין.<br /> <br /> המנהג הזה קויים גם במקרה של אלמנת ר' יוסף, אך איש לא הודיע על נכונותו לשאת אותה לאשה. אלא שכעבור חמשה־ששה חדשים הופיע בבית הדין הצדיק הישיש ר' יוסף יוזפא, מי שכונה &quot;הספרדי הקדוש&quot;, והודיע על נכונותו לשאת את החלוצה לאשה אם זו תיאות לכך. הוא הסביר כי בעצם היה בדעתו להמשיך לחיות בפרישות ובדידות, אך בגלל טעם מסויים, שאותו לא רצה לגלות, החליט להתחתן.<br /> <br /> בית הדין שלח לקרוא לחלוצה. מיד כשהופיעה בבית הדין, עוד בטרם שמעה לשם מה הוזמנה, התפרצה בבכי מר.<br /> <br /> לשאלת בית הדין לסיבת בכייתה, ענתה כי יש סוד גדול המעיק על לבה, אך אינה מסוגלת להחליט אם לגלותו לפני בית הדין או לא. לשאלות נוספות שנועדו להבהיר במה דברים אמורים - הסבירה כי הדבר קשור בעובדה שאביה, שזה שנים רבות הוא בעולם האמת, התגלה אליה בחלום כבר חמש־שש פעמים, ופקד עליה לעשות דבר מסויים, אך איננה יכולה להחליט בנפשה, אם לשמוע בקולו אם לאו. כאמור, אין היא יכולה גם להחליט אם לגלות לבית הדין את תוכן פקודת אביה.<br /> <br /> לאחר ישוב הדעת והתייעצות החליט בית הדין כי יש לה לגלות את סודה, ואז סיפרה החלוצה, כשהיא מתייפחת בבכי, כי בפעם הראשונה התגלה אליה אביה בחלומה כשהוא לבוש בגדי שבת. הוא הניח ידיו על ראשה ובירכה, וסיים באיחולי &quot;מזל טוב&quot;, &quot;כיוון שנקבע שתינשאי לספרדי הקדוש ר' יוסף יוזפא&quot;. כשהקיצה משנתה ונזכרה בחלומה הזדעזעה תחלה, אך לאחר מכן נרגעה והתייחסה אליו כחלום פשוט. לא עבר שבוע ושוב התגלה לה אביה בחלום ופקד עליה להינשא לצדיק. גם הפעם לא התייחסה לכך ברצינות, כעבור זמן קצר חזרה התופעה, והפעם דיבר אליה אביה בתקיפות, ופקד עליה בחומרה רבה לבקש ממישהו שידבר עם ר' יוסף יוזפא שישא אותה לאשה. אביה אמר כי זה רצונו של בית־דין־של־מעלה.<br /> <br /> &quot;אם תקיימי הוראה זו&quot; - אמר האב - &quot;תזכי ללדת בן, אך אם לאו יהא סופך מר&quot;.<br /> <br /> הדיינים הביטו בהשתוממות איש אל רעהו, ולאחר מכן סיפרו לה על ה&quot;מקרה&quot; שר' יוסף יוזפא בכבודו ובעצמו הביע רצונו להתחתן אתה. עתה הבינה החלוצה כי אכן מן השמים רוצים בשידוך זה, והביעה הסכמתה.<br /> <br /> בקראקא היה נהוג לראות בחתונה של חלוצה ענין ציבורי השייך לקהלה כולה. גם חתונה זו נערכה, איפוא, על־ידי הקהלה, והשתתפו בה כל בני העיר. בהתאם למנהג התייצבו כל הכוהנים של העיר, מגיל שלוש־עשרה ומעלה, בשתי שורות, כשהם עטופים בטליתות ו&quot;קיטל&quot;, והחתן והכלה עברו בתווך וקיבלו את ברכת הכוהנים בנשיאת כפים. הסעודה נערכה, אף זה לפי מנהג עתיק, בחצר בית־הכנסת, וכל אחד תרם לה את ארוחתו.<br /> <br /> בקראקא חשו הכל כי אין זה מאורע רגיל, וכי ענינים נסתרים גלומים בנישואין אלו.<br /> <br /> לאחרי נישואי ר' יוסף יוזפא עם החלוצה, החלה הקהלה לדאוג לצרכי הזוג. כל עוד היה ר' יוסף יוזפא בגפו - הסתפק במועט שבמועט, הוא ישן בבית המדרש ואכל רק לחם ומים. עתה היה צורך להעמיד דירה לרשות הזוג, והאשה היתה צריכה לנהל חיים של עקרת בית.<br /> <br /> בשנה השניה לנישואיהם נולד להם בן, ושמו נקרא בישראל - אליהו, על־שם אליהו הנביא. עוד בטרם מלאו לילד שנתיים החל אביו ללמדו תורה, והמשיך בכך בשנים שלאחר מכן, שכן לא רצה לסמוך על מלמדים.<br /> <br /> כשמלאו לאליהו שבע שנים לקחו אביו אתו מדי לילה לתיקון חצות. ר' יוסף יוזפא הורה לו להימנע מלדבר עם איש, לא רק דברי חול אלא אף לא דברי תורה. הוא היה מכניסו לחדרו המיוחד ובהתבודדות לימדו תורה.<br /> <br /> שבועיים לפני שעמד אליהו להכנס לעול המצוות קרא אליו ר' יוסף יוזפא את אשתו והודיע לה כי הגיעה שעתו להחזיר נשמתו לבוראה. הוא ציווה עליה לא להתאבל עליו הרבה.<br /> <br /> &quot;הנך עדיין במיטב שנותיך&quot; - אמר הצדיק הישיש לאשתו - &quot;ואם יזדמן לך שידוך הגון אל נא תדחי אותו. בננו, אליהו, יחליט בקרוב, לאחר הבר־מצוה, לנדוד למרחקים, ואל לך להניאו מכך, שכן עליך לדעת כי נשמתו של אליהו ירדה לעולם הזה למטרה קדושה, לקיים שליחות גדולה לטובת הכלל. בו מתחילה שרשרת של דורות שבניה יתפסו מקום נכבד בדרך לביאת המשיח. דעי לך כי כל העת למד תורה מפי אליהו הנביא, אשר הכשירו לקראת השליחות שהוטלה עליו בעולם התחתון&quot;.<br /> <br /> תוך כדי כך סיפר הישיש כי מיד לאחר שבעלה הראשון נהרג הודיעו לו מן השמים כי בית דין של מעלה פסק שעליו לשאתה לאשה כדי שיולידו בן בעל נשמה גבוהה מאד שנועדה להביא תיקון לעולם.<br /> <br /> לאחר מכן הזמין אליו ר' יוסף יוזפא את ראשי קהלת קראקא והודה להם על החסד שגמלו אתו ועם אשתו ובנו. הוא ביקשם להמשיך לדאוג לאשתו ולבנו לאחר הסתלקותו מן העולם. הוא בירך את ראשי הקהלה, ומיד לאחר מכן נפח את נשמתו.<br /> <br /> אליהו אמר קדיש ולימד משניות בצבור לעילוי נשמת אביו. לראשונה הופיע בפני הצבור בתפלותיו ובלימודיו. הכל נוכחו לראות כי למרות צעירותו גדולה מאד צדקנותו, וללמדנותו אין שיעור.<br /> <br /> בינתיים הגיע מועד חגיגת הבר־מצוה, וכל העיר השתתפה בשמחה. כעבור מספר שבועות הודיע אליהו לאמו כי החליט לעזוב את קראקא ולנדוד למרחקים. אמו, שידעה על כך מראש, לא הביעה כל התנגדות, ובירכה אותו ברכת אם לבבית.<br /> <br /> להיכן נדד אליהו ומה עשה במשך ארבעים שנה, מאז שנת ש&quot;י, כשעזב את קראקא, ועד שנת ש&quot;נ, כאשר נתגלה לפתע בוורמייזא שבגרמניה - לא ידוע דבר, אך כשנודע שמו בוורמייזא, כבר הוכר בשם רבי אליהו בעל־שם.<br /> <br /> לוורמייזא לא הגיע בגפו, כי אם יחד עם אשתו. נודע כי יש להם גם בן ושתי בנות, כולם נשואים הדרים במקומות רחוקים.<br /> <br /> רבי אליהו בעל שם התפרסם מיד כבעל מופת, רופא חולים ופוקד עקרות, ביתו היה פתוח לרווחה, וכל מי שהיתה לו בקשה יכל להגיע אליו. ואכן, המונים נהרו אליו מקרוב ומרחוק. כן החזיק ישיבה על חשבונו. <br /> <br /> בעיקר היו העניים בני ביתו, אלה הגיעו מכל קצווי תבל, והיו יושבים אצלו שבועות ואף חדשים. כך ישב ר' אליהו בעל־שם כעשר שנים בוורמייזא, ופרסומו גדל משנה לשנה. במרחק מאות מילין סיפרו בהתפעלות את מעשי הנפלאות שלו.<br /> <br /> אותה עת התפרסם גם שמו של הגאון הגדול והצדיק ר' פנחס זעליג משפייער. הוא היה אדם טוב לב וידידותי, עניו גדול וסבלן. עם זאת חונן ברצון עז שאינו ניתן לשינוי. כאשר הגיע אליו שמע סיפורי הנפלאות של ר' אליהו בעל שם בחר שלושה מטובי תלמידיו ושלח אותם לוורמייזא כדי לתהות על קנקנו ולעמוד על טיבו ועל טיב הספורים המתהלכים אודותיו.<br /> <br /> ר' אליהו בעל־שם קיבל את השלוחים הללו בסבר פנים יפות ובידידות. הללו שהו בביתו עשרה ימים, במשך הזמן שוחח אתם בדברי תורה, וגילה להם סודות מתורת הקבלה ולימדם את ספר הזוהר הקדוש. תלמידי ר' פנחס זעליג היו שבעי רצון מלמדנותו וצדקנותו של רבי אליהו.<br /> <br /> הם עקבו גם אחרי טיפולו בחולים הרבים שבאו אליו מקרוב ומרחוק, שכולם התרפאו. ה&quot;תרופות&quot; שנתן לחולים היו - מאפי דבש או שמן, צמחי צפורן טבולים בדבש, מי דבש, יין צימוקים ושכר. שלוחי הגאון משפייער לא האמינו למראה עיניהם כשנוכחו לראות חולים שאינם יכולים לעמוד על רגליהם מבריאים לגמרי תוך יום־יומיים לאחר שבלעו רפואות שנתן להם רבי אליהו בעל־שם.<br /> <br /> חולים רבים לא קיבלו כל תרופה, אלא שרבי אליהו הכניסם לחדר מיוחד והשמיע באזניהם דברי תוכחה והתעוררות לתשובה. חולים אלה פרצו בבכי מעומק לבם וחזרו בתשובה, תוך ימים מספר הבריאו גם אלה.<br /> <br /> השלוחים חזרו לר' פנחס זעליג ודיווחו לו על התרשמותם החיובית הגדולה מכל מה שראו ושמעו אצל רבי אליהו בוורמייזא. לא היה ספק לדידם כי כל הסיפורים המסופרים אודותיו הם נכונים. אגב כך גם סיפרו לו על לימודיהם אצלו, כשהם מזכירים בין השאר את תורת הקבלה ואת ספר הזוהר, ספר הקדוש מאד בעיניו ומכיל לדבריו את סודות התורה.<br /> <br /> פרט זה הרגיז מאד את הגאון משפייער. ר' פנחס זעליג ניהל זה זמן רב מלחמה נגד תורת הקבלה בכלל, ונגד ספר הזוהר בפרט. למן היום הראשון שספר הזוהר הגיע אל רבני גרמניה, לאחר שנדפס באיטליה, יצא ר' פנחס זעליג בחריפות רבה נגד ספר זה, למרות היותו אז צעיר לימים.<br /> <br /> ספר הזוהר נדפס לראשונה בשנת שי&quot;ח במונטובה ובקרימונה שבאיטליה. גאוניה הנודעים של איטליה באותה עת, רבי עזריאל טרביטו, ראש ישיבת אסקולה, ורבי יוסף איטלינג, ראש ישיבת קרימונה, שלחו את הספר אל הגאון והמקובל רבי אליעזר, רבה של פרנקפורט שעל נהר המיין. באמצעותו התוודעו גדולי התורה של גרמניה דאז אל הספר וסמכו עליו ידיהם בהתלהבות.<br /> <br /> ר' פנחס זעליג, למרות שהיה אז, כאמור, צעיר לימים, יזם התנגדות לספר הזוהר ולתורת הקבלה. תוך זמן קצר השיג תומכים לדעתו, אשר יחד אתו הכריזו מלחמה נגד הזוהר, הקבלה ונגד העוסקים בהם. מלחמה זו נמשכה כבר שלושים שנה.<br /> <br /> עתה שמע ר' פנחס זעליג משלוחיו כי ר' אליהו בעל־שם הוא מקובל, ורואה את ספר הזוהר כמקור עיקרי לרזי התורה, הדברים קוממו אותו והוא מיהר מיד לקרוא למושב של בית־דין מיוחד ומורחב שידון בצעדים נגד הבעל־שם מוורמייזא. לאסיפה זו הוזמנו גאונים ידועים, ור' פנחס זעליג הסעיר את הנאספים בדרשתו, שבה הכריז כי ר' אליהו בעל־שם, יהא גדול בתורה ככל שיהא, עלה על דרך מסוכנת בכך שהוא מלמד את תורת הקבלה ומבאר את ספר הזוהר לפי דרכו.<br /> <br /> לאחר דיון ממושך הוחלט לבחור משלחת חדשה, שתהיה מורכבת מגדולי הדור, אשר תסע לוורמייזא להזהיר את ר' אליהו כי עליו לחדול מדרכו החדשה, להימנע מלהשתמש בשמות הקדושים לצורך ריפוי חולים ופקידת עקרות, להימנע מלימוד הקבלה ומעשיית פירושים לספר הזוהר. סיכומה של האזהרה יהיה כי אם לא ישנה את דרכו יידרש לעזוב את גרמניה, שכן לא תינתן בה דריסת רגל לדרך חדשה זו.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%93&diff=12559 2025-05-28T12:05:33Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == נסתרים חדשים גם ישנים == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== פעם ישבו משה לייב וגרונם אליהו ולמדו בחברותא. וולף השמש, אביו של גרונם אליהו, בא והתיישב לידם כשהוא מקשיב ללימודם. מפעם לפעם השמיע להם הסבר בענין שבו התקשו במהלך הסוגיא. הסבריו הקו...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == נסתרים חדשים גם ישנים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> פעם ישבו משה לייב וגרונם אליהו ולמדו בחברותא. וולף השמש, אביו של גרונם אליהו, בא והתיישב לידם כשהוא מקשיב ללימודם. מפעם לפעם השמיע להם הסבר בענין שבו התקשו במהלך הסוגיא. הסבריו הקולחים הוכיחו את בקיאותו וחריפותו.<br /> <br /> בינתיים בא ר' ישעיה לייב החנווני, והתיישב גם הוא ליד שני הנערים. הוא העיר להם הערות מסויימות בסוגיא בה עסקו מתוך מגמה לעמוד מתוך תגובותיהם על מדת ידיעותיהם בלימוד. ר' ישעיה לייב שבע נחת, &quot;הם יהיו בעזרת ה' למדנים גדולים&quot;, - אמר לר' וולף - &quot;ובנך הוא מצויין ממש&quot;.<br /> <br /> באמרו זאת היה בטוח שהוא גורם בדבריו קורת רוח רבה לוולף, אך הלה השיב: &quot;חכמינו אמרו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. מוטב שבני יהיה ירא שמים ובעל מדות טובות מאשר בן־תורה הרודף אחרי הכבוד&quot;.<br /> <br /> דברים אלה הרתיחו את ר' ישעיה לייב, שהיה כעסן בטבעו, והיתה לו תחושה כי הדברים מכוונים נגדו. הוא התפרץ: &quot;חוששני, ר' וולף, כי הנך משתייך ל&quot;כת&quot; וכי הנך מתחבר עם עמי־הארץ, כיוון שבעיניך חשוב איש ההמון יותר מן התלמיד־חכם. מכבר ידוע לי כי הנך מתרועע עם &quot;נסתרים&quot;, כביכול, שאינם אלא ריקנים ועוכרי ישראל&quot;.<br /> <br /> משה לייב וגרונם אליהו הקשיבו בדממה מתוחה לנאמר. כפי שסיפר מאוחר יותר ר' משה לייב לברוך נחרט הדו־שיח בין השמש לבין החנווני עמוק בזכרונו.<br /> <br /> לאחרי ה&quot;מנה&quot; שהעניק ר' ישעיה לייב לשמש ציפו שר' וולף לא ישאר חייב תשובה וכי יפרוץ עתה ריב דברים. ברם, ר' וולף נשאר שליו והשיב בקול רגוע: &quot;חכמינו אמרו &quot;אל תרצה את חברך בשעת כעסו&quot;. אם הדברים אמורים לגבי מי שכעסו מוצדק - כל־שכן שזה כך לגבי מי שכעסו בלתי מוצדק. במצב כזה לא יועילו דברים, כיוון שהלה לא יאזין להם. כאשר תירגע, ר' ישעיה לייב, וכעסך יפוג ממך נמשיך בשיחתנו, אך עתה אין בה כל תועלת, מוטב ונחריש&quot;.<br /> <br /> הדברים השפיעו על ר' ישעיה לייב. הוא נרגע מיד, והודה כי הפריז על המדה. עם זאת חזר וטען, עתה בנימה מתונה, כי אינו מבין כיצד ר' וולף מסוגל לסבול אותם &quot;נסתרים&quot; שכל שיחם ושיגם עם עמי־הארץ ועם נשים.<br /> <br /> &quot;הרי חכמינו אמרו&quot; - המשיך ר' ישעיה לייב בנגינה מעשה למדן - &quot;כי אין להאמין לעמי־הארץ בעניני מעשרות וטהרה, וכי יש להימנע מלהתחתן אתם ואפילו מלשבת אתם ליד שולחן אחד. כללית עלינו להתרחק מהם. מאידך, נצטווינו לכבד את תלמידי החכמים, והבאת דורון לתלמידי חכמים נחשבת כהקרבת קרבנות וניסוך נסכים על גבי המזבח. עתה באים אנשים ולא זו בלבד שאינם מקיימים הוראות חז&quot;ל אלא שאף נוהגים להיפך ועושים זאת במסוה של יראת שמים. האם יש עוול גדול מזה?&quot;.<br /> <br /> עתה, שר' ישעיה לייב דיבר בנחת ובשלוה, שוב, אכן, לא נשאר לו ר' וולף חייב תשובה.<br /> <br /> &quot;מנקודת המבט שלך הנך צודק&quot; - אמר לו - &quot;אך כל נקודת הראות אינה נכונה מעיקרה. עליך לדעת כי הנסתרים אינם רק צדיקים גדולים, כי אם גם למדנים גדולים. יש בהם בקיאים בש&quot;ס וגדולים בנגלה כבנסתר. הם יראי שמים באמת, צמים תעניות ומסגפים עצמם. הם נודדים וגולים מעיר לעיר ומישוב לישוב, מתוך מסירות נפש, במטרה ברורה להשפיע על יהודים להתקרב יותר ולהידבק יותר לבוראם. מסיבה זו הם מתחזים כאנשים פשוטים, במגמה להשיג בכך השפעה גדולה יותר על ההמון ולהצליח יותר בהחזרת אנשים למוטב&quot;. <br /> <br /> בהמשך דבריו הצביע השמש בהרחבה על פעולותיהם של הנסתרים, וזאת כדי שר' ישעיה לייב ייטיב יותר לדעת את מהותם. אגב כך התברר כי השמש יודע היטב את המתרחש במחנה הנסתרים, כמו מי שנמנה בעצמו על מחנה זה.<br /> <br /> &quot;הנסתרים&quot; - אמר - &quot;מתחברים אל החנוונים והרוכלים בשוק, משום שרובם באים לעתים נדירות לבית המדרש ואינם שומעים שיעורי תורה. גם כשהם שומעים אי פעם שיעור תורה אין הם מבינים את המדובר. לפיכך מחדירים בהם הנסתרים דברי תורה באופן שאין הם חשים בכך, בד בבד משתדלים הנסתרים להשפיע עליהם שיתנהגו ביושר בחיי יום יום שלהם, שינצרו לשונם מרע, שלא יקללו ויעליבו ושלא ידברו רכילות ולשון הרע&quot;.<br /> <br /> הן ר' ישעיה לייב והן שני הנערים, גרונם אליהו בנו של וולף וחברו משה לייב, פקחו עיניהם לרווחה לשמע הדברים שהיו חדשים בשבילם לחלוטין.<br /> <br /> כשנסחף ר' וולף בלהט שיחתו על הנסתרים - סיפר בהרחבה רבה עליהם. הוא גילה כי אין הנסתרים פועלים איש איש בנפרד, אלא הם מהווים יחד חבורה מיוחדת שחבריה קשורים זה בזה ופועלים בצוותא לפי תכנית ערוכה.<br /> <br /> לאמתו של דבר - סיפר ר' וולף - חבורת הנסתרים היא תופעה ישנה. היא נוסדה על־ידי הגאון הצדיק רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא שבגרמניה, מאה ועשר שנים לפני התקופה הנידונה. לפי המסורת יסד רבי אליהו את החבורה לאחר שמקובל מסוים, עלום שם, ציוה עליו לאסוף אנשים נבחרים, גאונים וצדיקים, הנכונים להקריב עצמם עבור כלל ישראל, שינדדו בין כל הישובים היהודיים ויעוררו את אנשי ההמון הפשוטים לעבודת הבורא.<br /> <br /> &quot;היה זה בשנת שפ&quot;א או שפ&quot;ג&quot; - אמר ר' וולף - &quot;ומאז התקרבו אלפי יהודים פשוטים לעבודת הבורא&quot;.<br /> <br /> &quot;צדיקים אלה&quot; - המשיך ר' וולף - &quot;אינם מזלזלים מעולם בכבוד תלמידי־חכמים. אדרבה: כל כונתם לעורר בין היהודים הפשוטים ביותר יחס של כבוד לתורה. כיצד אפשר להאשימם באי־קיום הוראות חז&quot;ל, כלשונך חלילה! הם מוותרים על כבודם לטובת המטרה העליונה, שהרי רב שמחל על כבודו - כבודו מחול&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;.<br /> <br /> אלא שר' ישעיה לייב לא קיבל ברצון את הדברים. הוא השמיע טענות הפוכות: גם אם הנסתרים הראשונים היו צדיקים גדולים שכל כוונתם היתה לטובת הכלל, הרי העיסוק הרב עם אנשים פחותים חייב להביא - וכך אכן אירע - לירידת ערכם בעיני ההמון. דבר זה עוקר את כבוד תלמידי החכמים שהיא מצוות עשה.<br /> <br /> על כך השיב ר' וולף כי דאגתם המופרזת של ר' ישעיה לייב ושכמותו לכבודם של תלמידי־חכמים פוגע בדאגה לכבודו של הקב&quot;ה. &quot;הנסתרים שאתם מתנגדים להם&quot; - אמר - &quot;עושים את עבודתם הקדושה בסדר הפוך משלכם: יתכן ואינם דואגים לכבודם הם ולנוחיותם, אך שאיפתם העיקרית היא לקרב יהודים אל הבורא ולנטוע בלבם אהבה לתורה ותשוקה לקיום מצוותיה!&quot;.<br /> <br /> משה לייב וגרונם אליהו ישבו מרותקים למקומותיהם ובלעו בצמא כל מלה ששמעו. גרונם אליהו היה מבוגר בשנתיים ממשה לייב וידע יותר ממנו על הנסתרים, על־פי מה ששמע וראה אצל אביו. משה לייב ביקש לשמוע מחברו עוד ועוד פרטים על הנסתרים, והסיפורים ששמע הלהיבו את דמיונו. בכל הזדמנות דרש משה לייב שחברו יספר לו מסיפורי הצדיקים הנסתרים, ובמשך הזמן גמלה בלבו תשוקה לראות צדיק נסתר במו עיניו. &quot;עשה לי טובה&quot; - הפציר בגרונם אליהו - &quot;והפגישני עם אחד הנסתרים הבאים לבישנקוביץ ומתחברים עם אביך&quot;.<br /> <br /> גרונם אליהו הניע ראשו לאות הסכמה, אך עברו חדשיים־שלושה ומשה לייב טרם זכה לראות צדיק נסתר. סיפוריו של גרונם אליהו המשיכו לקלוח, אך כל הנסתרים שבהם דובר היו מערים אחרות.<br /> <br /> פעם אחת, בדרכו מביתו לבית־המדרש, הבחין משה לייב מרחוק בהתקהלות של אנשים. היה זה יום בהיר ושטוף שמש, ומשה לייב הסתקרן לדעת מה הניע אנשים להתאסף בסתם יום של חול בככר השוק. הוא התקרב אל ההתקהלות ונדחק בין האנשים עד שהגיע למרכזה של ההתקהלות. כאן הבחין באדם בלתי מוכר העומד ומדבר אל כל הצבור שמסביבו.<br /> <br /> מראהו החיצוני בלבד של אדם זה עורר פליאה בעיני משה לייב. היה זה אדם גבוה ותמיר, שחור שיער ובעל פנים מצומקות, לבוש פרווה וכובע שיער, למרות החום הקייצי.<br /> <br /> דבריו של הזר עוררו פליאה לא פחות ממראהו. הוא דיבר הרבה על המשמעות של משא ומתן באמונה וביושר. הוא סיפר על העונש המגיע למי שפוגע בפרנסתו של חברו. המתקהלים הקשיבו ברוב ענין לדברים, ומשה לייב הניח שהאיש הוא צדיק נסתר. הוא נתקף התרגשות רבה: כל העת הוא חולם על ראיית פני נסתר, והנה הוא עומד לנגד עיניו! מיד רץ לבית המדרש וסיפר לחברו על המאורע. גרונם אליהו הסכים שזה כפי הנראה צדיק נסתר, ומיד הביע רצונו לגשת ולראות את התופעה.<br /> <br /> שניהם יצאו אל הרחוב. בינתיים גדלה ההתקהלות, כשכל המתקהלים שומעים בדריכות את דבריו של ההלך, ביניהם הבחינו בר' וולף השמש. הפעם לא הצליחו שני הנערים להבקיע לעצמם דרך בגוש האנשים הגדול. לאכזבתם הרבה אף לא יכלו לשמוע את דבריו.<br /> <br /> מאז לא ראה משה לייב את הנסתר, וגם לא נסתרים אחרים, כשחזר באותו ערב לביתו סיפר לאביו, ר' יוסף עקיבא ראש־הישיבה, על פגישתו עם הנסתר, ועל כל מה ששמע מפי חברו, גרונם אליהו, על הנסתרים בכלל. אביו האזין לדבריו ברוב ענין, אך כשסיים את סיפוריו השמיע אביו באזניו הסבר משלו על תופעה זו של הנסתרים הסבר זה היה שונה לחלוטין ממה שסבר משה לייב. לראשונה נודע למשה לייב כי אביו אינו מחזיק כלל מן הנסתרים, וכי בעיניו הם אנשים פחותים והדיוטות המשתמשים בשמות הקודש והשבעות מלאכים, בניגוד מוחלט לרוח התורה.<br /> <br /> &quot;עליך להתרחק לגמרי מחברת הנסתרים&quot; - פקד עליו - &quot;והנני גוזר עליך בגזירת כיבוד אב להימנע מלהקשיב לדבריו של נסתר, אם יזדמן לך לפגוש כזה. כן הנני דורש ממך לחדול מלהתחבר עם גרונם אליהו ולשמוע לסיפוריו על הנסתרים, שאינם אלא דברי הבל וריק&quot;.<br /> <br /> משה לייב חש כמי שנשפכו עליו מים צוננים. הוא לא היה מסוגל להבין מנין נובע יחס זה של זלזול, או אף של שנאה, מצד אביו כלפי הנסתרים, שעד עתה עוררו אצלו הערצה והשתאות. אביו הרס עליו את עולמו. משה לייב רצה לשמוע הסברים נוספים מפי אביו, אך הלה סירב להמשיך לדון בדבר זה, בהצהירו שהענין חתום לדידו. אחת ידע משה לייב, כי עליו לשמוע בקול אביו. הוא יכול לסמוך על אביו שהוא יודע את אשר הוא אומר, ובוודאי יש לו סיבה מספקת ליחסו כלפי הנסתרים.<br /> <br /> למשה לייב אף לא היתה שוב הזדמנות לשמוע על נסתרים, שכן אביו שלחו מיד לישיבה בוויטבסק. כנראה חשש להשאירו בישיבתו שלו שמא יושפע מגרונם אליהו. לפני נסיעתו של משה לייב לוויטבסק חזר אביו באזניו בצורה תקיפה על אזהרתו שלא יהין להתעניין בנסתרים ובמעשיהם, ושיתמסר אך ורק לתורה.<br /> <br /> שבע שנים למד משה לייב בישיבה שבוויטבסק. במשך כל העת שמר על אזהרתו של אביו לבלתי התעניין בנסתרים. אמנם הגיעו אליו שמועות אודותם, שכן כפי הנראה היווה נושא זה תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, אך היו אלה רק ורק שמועות שליליות המדברות בגנותם. למרות סקרנותו ותמיהותיו לא העיז לחקור על טיב השמועות, מקורן וסיבתן, שכן פקודת אביו היתה לנגד עיניו והוא שמר עליה.<br /> <br /> כשחזר הביתה היתה שאלתו הראשונה של אביו אם קיים את פקודתו בקשר לנסתרים, ומשה לייב השיב בחיוב. ר' יוסף עקיבא הביע קורת רוחו על כך, אך, למרבה הפלא של משה לייב, המשיך ואמר כי במשך השנים נתברר לו כי ישנם בין הנסתרים גם גאונים וצדיקים גדולים, אך עדיין הוא עומד על דעתו כי אין לבוא במגע אתם, שכן דרכם מבוססת על תורת הקבלה, ולהתעסקות בתורה זו הכרחיות הכנות מוקדמות מיוחדות. לאור כל זה - אמר ר' יוסף עקיבא למשה לייב - יש אמנם להימנע מלהתחבר אתם, אך מצד שני אין לדבר עליהם סרה. <br /> <br /> משה לייב לא השכיל לרדת לסוף דעתו של אביו, לא על עמדתו הקודמת ולא על עמדתו החדשה, אך לא יכל לשאול אותו לפשר הדברים, שכן הבחין כי אביו אינו נוטה לשוחח עוד בנושא זה. משה לייב החליט לחפש הזדמנות נאותה לברר אצל אביו את פרטי הדברים, אך ההזדמנות לא הגיעה, שכן אביו נפטר במשך השנה הקרובה.<br /> <br /> משה לייב המשיך וסיפר לברוך כי רבו בישיבת וויטבסק היה מתנגד מושבע ויריב מר לנסתרים, ונלחם בהם בכל דרך אפשרית. בכל הזדמנות חזר ראש הישיבה והסעיר את הרוחות בהתייחסות רמוזה ל&quot;פלוני, מלמד דרדקי שהפך לשוחט, אשר לפתע פתאום הופיע כבעל מוסר והחל לכנות עצמו בעל־שם־טוב&quot;. כפי שהוברר היה זה רבי ישראל בעל־שם־טוב, אשר הנסתרים קיבלוהו לרבם והחלו לספר בכל מקום על גדולתו ועל נפלאותיו, כמכשיר הדרך לגאולה.<br /> <br /> פתאום נתחוור לברוך כי הוא בעצם עד למאבק שבין תלמידי ומעריצי רבי ישראל בעל־שם־טוב, הבעש&quot;ט, לבין מתנגדיו. כאן, בין חתניו של הנפח מדוברומיסל, הוא רואה, איפוא, את נציגיהם של שני המחנות שהחלו להסתמן כחוצים את העולם היהודי - החסידים והמתנגדים.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%92&diff=12558 2025-05-28T11:55:13Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == ישיבה מיוחדת במינה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== נוסף על העובדה שהחסידות מבטאת דרך חדשה בעבודת ה&#039; - התברר לברוך כי תורת החסידות מעניקה לאדם כוח לשלוט על עצמו. לא אחת נוכח ברוך בויכוחים שהתקיימו בין שני הגיסים, ר&#039; יצחק שאול ור&#039; משה ליי...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == ישיבה מיוחדת במינה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> נוסף על העובדה שהחסידות מבטאת דרך חדשה בעבודת ה' - התברר לברוך כי תורת החסידות מעניקה לאדם כוח לשלוט על עצמו. לא אחת נוכח ברוך בויכוחים שהתקיימו בין שני הגיסים, ר' יצחק שאול ור' משה לייב. שניהם נכנסו לריתחה, אך ר' משה לייב הגיע מהר לכלל כעס, ואילו ר' יצחק שאול, למרות היותו רתחן בטבעו, הרי מיד עם הגיעו לנקודה שבה היה עלול לגלוש לכעס - השתלט על עצמו וחזר להיות רגוע ושליו.<br /> <br /> &quot;אבי אמר לי בשם הבעל־שם־טוב&quot; - הסביר ר' יצחק שאול כשנשאל לסוד הצלחתו בריסון הכעס - &quot;כי הכעס, גם כשהוא מתעורר מסיבה של יראת שמים, הוא תועבה, ולכן לימדני אבי כי ברגע שאני עומד לבוא לידי כעס עלי, פשוט, לבלום את עצמי, לשים רסן לפי ולא להשמיע מלה&quot;.<br /> <br /> ברוך התרשם מאד וחש כי לפניו עומד אדם מסוג בלתי מצוי.<br /> <br /> דווקא משום כך החליט ברוך לחקור עוד יותר את מהותם של שני הגיסים, שצעדו בשתי דרכים, שונות ומנוגדות, שהחלו אז לחצות את המחנה היהודי. על ר' יצחק שאול ידע ברוך כמעט הכל, אך מי הוא ר' משה לייב?<br /> <br /> כפי שהצליח ברוך לברר היה ר' משה לייב יחסן גדול. הוא היה יליד לופלוב, פרבר העיר מוהילוב שעל נהר דנייפר. הוא היה דור עשירי למשפחה מיוחדת שמוצאה היה מקסטיליה שבספרד, משם, נדדה לטוסקני ואחר כך מעיר לעיר עד שהגיעה למוהילוב.<br /> <br /> שמו של הסבא מקסטיליה, שמלפני עשרה דורות, היה ר' יצחק. הוא היה תלמידו של הגאונים המפורסמים באותו זמן, ואף אמרו עליו כי היה תלמידו של הגאון והצדיק רבי שם טוב. לפי מסורת המשפחה היה ר' יצחק למדן גדול, ובשעה שאביו היה סוחר ועשיר גדול, התמסר בנו ר' יצחק, בעיקר, ללימוד התורה, אם כי גם סייע לאביו במסחריו.<br /> <br /> ר' יצחק הגיע למוהילוב יחד עם בנו ר' נתן ונכדו ר' נחמן. אלה החלו מיד לסחור עם האצילים המקומיים וסחרם התפשט על פני כל הסביבה. אחרי הגיעם למוהילוב מתה אשתו של ר' נחמן, מבלי שהשאירה לו ילדים. הוא נשא בזיווג שני בתו של בעל־בית מינסקאי, אך עברה תקופה וגם היא לא נפקדה בילדים. לפי עצת סבו נדר נדר שאם יתברך בפרי בטן יקדישהו לגמרי לתורה. כעבור שנים ילדה לו אשתו בן ונקרא שמו בישראל חיים יהושע. האב קיים נדרו, ור' חיים יהושע התמסר כליל לתורה ולעבודה. בנו של זה, ר' משה, הרחיק לכת והתנזר לגמרי מעניני העולם הזה. רק שנה אחת היה נשוי ובמשך הזמן הזה ילדה לו אשתו בן. כך המשיכה המשפחה את קיומה.<br /> <br /> נכדו של ר' משה, ר' נתן נטע, מי שהיה סבו של ר' משה לייב, היה המגיד של לופלוב, והתפרסם כמוכיח מעולה בשער. תפקיד זה קיבל על עצמו לאחר שזקנו, ר' משה, התגלה לו בחלום וציוה עליו לעסוק בכך. בנו של המגיד היה ר' יוסף עקיבא, אביו של ר' משה לייב. כבר בגיל שלוש עשרה שנה היה בקי בש&quot;ס ונקרא בפי כל בשם העילוי מלופלוב. בגיל שמונה עשרה שנה השיאו לו את בתו של אחד מנכבדי מוהילוב.<br /> <br /> עשרים שנה ישב ר' יוסף עקיבא סמוך לשולחן חותנו ולמד תורה בשקידה גדולה. צער גדול העיב על חיי הזוג שכן לא נולדו להם ילדים. כאשר נפטרה אשתו של ר' יוסף עקיבא שיכנעו חותנו לשאת לאשה את אחותה הצעירה, אך גם ממנה לא נולדו לו ילדים, וכעבור שש שנים נפטרה אף היא.<br /> <br /> ר' יוסף עקיבא לא רצה להישאר במוהילוב, והנה הגיע אליו שליח מיוחד מסמילוביץ להזמינו כתלמיד עשירי לישיבה מיוחדת במינה שהוקמה אז שם. <br /> <br /> השליח היה הגאון ר' מנחם שלמה, ושלח אותו הגביר הגדול מסמילוביץ, ר' לייבלע, אשר הוא שהחזיק מכספו את הישיבה, שבראשה עמד חתנו. שמו הטוב של ר' יוסף עקיבא הגיע אליהם והיו מעוניינים לקבלו לישיבתם.<br /> <br /> ר' לייבלע היה יליד פראג שהשתקע בסמילוביץ לפני עשרות שנים. מיד עם בואו לסמילוביץ בנה מכספו בית־מדרש שבו החזיק עשרה תלמידי חכמים שישבו ועסקו תמיד בתורה. לר' לייבלע נולדו בנים ובנות, וכשהגיעה בתו הבכירה לפרקה שלח אחד מ&quot;עשרה הבטלנים&quot; שלו לווילנא לבחור שם חתן עבורה. זה בחר בר' משה לייב, מי שהתפרסם בתואר העילוי מטרוקי, כיון שמוצאו היה מעיירה בשם זה, לא הרחק מווילנא.<br /> <br /> עשרים שנה היה ר' משה לייב סמוך לשולחן חותנו. לאחר מכן עלה בדעתו של חותנו לייסד ישיבה של למדנים מובחרים ולהעמיד בראשה את חתנו העילוי. לשם כך בחר בר' מנחם שלמה ומינהו להיות שלוחו לתור על פני הערים ולחפש בהן למדנים מובהקים לישיבה זו. ואכן, ר' מנחם שלמה היה מוסמך לחוות דעה על למדנות.<br /> <br /> בעצם לא היה ר' יוסף עקיבא נלהב לקבלת ההצעה לנסוע לסמילוביץ, הן משום שאהב בדידות, והן משום שלא האמין כל־כך בלמדנותו של חתן ר' לייבלע. דברי התורה שהשליח, ר' מנחם שלמה, מסר בשמו, לא השאירו עליו רושם רב. אך ר' יוסף עקיבא היה מדוכא ממות אשתו השניה ומן העובדה שלא היו לו ילדים, ומשום כך החליט בסופו של דבר לנסוע לסמילוביץ.<br /> <br /> סדר התקבלות עשרת התלמידים לישיבה החדשה בסמילוביץ היה כזה: כל אחד מהם היה צריך להכין פלפול, ולהשמיע אותו אחרי הודעה מוקדמת של שלושה ימים על הסוגיא שעליה נסב הפלפול, זאת כדי שהשומעים יתכוננו היטב וילמדו את הסוגיא בעמקות במשך ימים אלה. הפלפול הושמע בבית המדרש לפני כל הלמדנים שבעיר, שנשאו ונתנו עם מגיד השיעור. לאחר כל פלפול של כל אחד מן העשרה השמיע ר' משה לייב, ראש הישיבה החדשה, את חידושיו באותה סוגיא, בהתייחסו לפלפול שהושמע ולהערות השומעים. הסוגיא שעליה השמיע ר' יוסף עקיבא את פלפולו היתה בענין טבול יום ומחוסר כפורים, שבפרק כל הזבחים (זבחים דף י&quot;ז). לאחר שכל עשרת התלמידים השמיעו את פלפוליהם בסוגיות שונות בש&quot;ס, עמד ר' משה לייב ובגאונות עצומה קישר את כל עשרת הפלפולים, לאחר שסתר את תוכנם ובנה אותם מחדש. ר' יוסף עקיבא נוכח לדעת כי ר' משה לייב הוא אכן למדן עצום.<br /> <br /> שלוש שנים למד ר' יוסף עקיבא בישיבה זו. כך היה סדר הלימודים בישיבה: איש מבין התלמידים לא דיבר מעולם דברי חול. התלמידים קמו בחצות הלילה, ערכו יחד תיקון חצות, ולאחר מכן עסקו בתורה ללא הפסק, מלבד הפסקה של שעה אחת לתפלת שחרית, עד לזמן מנחה גדולה, שאז התפללו תפלת מנחה. לאחר מכן סעדו ארוחה קלה ונחו משך שעה אחת. לאחר מכן חזרו שוב ללימודיהם עד תפלת ערבית, שלאחריה סעדו ארוחה שניה ושכבו לישון לארבע שעות עד שקמו שוב לתיקון חצות.<br /> <br /> ברם, גם בישיבה זו, בה היה שקוע בתורה בעבודה, לא מצא ר' יוסף עקיבא מזור לנפשו הכואבת. הוא החליט, איפוא, לעזוב את סמילוביץ.<br /> <br /> אלא שלמרות החלטתו זו לא מצא עדיין כיוון להפנות אליו מבטו. אחת ידע: עליו לעזוב את המקום. לילה אחד ראה בחלום את אביו, שהוכיחו קשות על כך שמדת הבטחון אצלו פגומה, וציווה עליו שיסע לעיירה ששמה קרושטה, שבה ימצא סוף־סוף מנוחה. עם זאת הטיל עליו לתקן את החטא שלו, עוד לפני עזבו את סמילוביץ, על־ידי כך שיצום ארבעים תעניות, נוסף לתעניות של ימי שני וחמישי. כיוון שהיו אז בעיצומם של ימי ספירת העומר - נמשך הדבר עד סוף חודש תמוז, שאז הושלם מספר תעניותיו.<br /> <br /> באמצע חודש אב עזב את סמילוביץ ונסע מעיירה לעיירה ומכפר לכפר עד שהגיע לקרושטה, לשם בא ימים מספר לפני ימי הסליחות. עוד בטרם נכנס לקרושטה התעכב בכפר קטן, מספר וירוסט לפני העיירה, שם התאכסן בביתו של יהודי מבני הכפר. בהיותו באכסניה זו שמע כי למחר הוכרזה בקרושטה תענית צבור לכל יהודי המקום והסביבה כולה, וכי הוטלה חובה על כל היהודים להתאסף בבית־המדרש של העיירה לשמוע את דברי התוכחה של הרב כהכנה לסליחות.<br /> <br /> למחרת הצטרף ר' יוסף עקיבא למארחיו הכפריים בדרכם לקרושטה. הם הספיקו להגיע לבית המדרש בזמן המתאים כדי לשמוע את דרשת הרב ולהתפלל מנחה וערבית בצבור. גדולה היתה הפתעתו של ר' יוסף עקיבא כאשר מיד לאחר תפלת ערבית ניגש אליו הרב והושיט לו ידו לברכת &quot;שלום עליכם&quot; לבבית, ואחריו עשו כך הגבאים ושאר המתפללים. לאחר מכן ראה שהצבור אינו מתפזר לביתו, לאחר התענית, כי אם השמש מוציא &quot;ספר זכרונות&quot; ומכין קלפי להטלת גורל.<br /> <br /> התברר כי הגורל נועד לקבוע אצל מי יאכל האורח, כלומר, ר' יוסף עקיבא, את ארוחת הערב ואצל מי הוא יתאכסן כל זמן היותו בקרושטה. כשהביע ר' יוסף עקיבא את פליאתו על כך הוסבר לו כי היה זה מנהג קבוע באותה עיירה. כל בני העיירה שאפו מאד לקיים מצוות הכנסת אורחים, ובניגוד למקומות אחרים בהם הטיל כל אחד את החובה הזאת על אחרים, הרי שם, בקרושטה, נאבקו על הזכות להכנסת האורחים. כדי שאיש לא &quot;יחטוף&quot; מרעהו מצוה זו, נקבעה תקנה כי בכל עת שמזדמן אורח לעיירה יוטל גורל, והזוכה מקבל את האורח לביתו. נוסף לכך סודר שמי שזכה בגורל לא יכנס לגורל הבא, כדי לאפשר ולתת הזדמנות לכל בני העיירה לקיים את המצוה.<br /> <br /> עתה זכה בגורל קצב העיירה, ר' שלמה, ושמחתו היתה גדולה מאד. פניו קרנו כמי שמצא אבן טובה. הרב, ושאר בני הקהלה, איחלו לו &quot;מזל טוב&quot;, כמי שזכה בהון עתק. הדבר עשה רושם רב על ר' יוסף עקיבא, אך הוא מצדו נאלץ להודיע בצער כי כל הטירחה היתה מיותרת, שכן אין הוא דורש דבר מאיש, וכי אין הוא רוצה שמישהו יטרח בשבילו.<br /> <br /> הדבר איכזב את הקצב ואת כל העדה. הרב החל להתווכח אתו ולהוכיח לו כי אין הדבר כרוך כלל בשום טירחה, כי אם במצוה גדולה, וכי, לאמתו של דבר, כשם שמצוה על כל יהודי להכניס אורחים - כך מצוה על האורח לאפשר ליהודי לקיים בו מצוה זו, וכך הופכת המצוה להיות משותפת. ר' יוסף עקיבא השתכנע והצטרף אל ר' שלמה בדרכו לביתו.<br /> <br /> בביתו של ר' שלמה קיבלוהו בכבוד גדול. הגישו לשולחן כל טוב, אך ר' יוסף עקיבא הודיע שאין הוא אוכל בשר בימי החול, וכי בכלל הוא מסתפק במועט. בני ביתר של ר' שלמה הצטערו מאד מכך, כיוון שכל אחד מהם רצה שהאורח יהנה מהם יותר ככל האפשר.<br /> <br /> כל הקהילה היהודית בקרושטה היתה מורכבת משלושים וחמש משפחות, רובם ככולם התפרנסו מתבואת השדות שלהם ומן הירק של גנותיהם, אך היו שם גם בעלי מלאכה שונים: סורקי־צמר, אורגים, חייטים וסנדלרים. מאידך היו כולם יודעי ספר, וחלק ניכר מהם בני תורה של ממש. כולם היו יראי שמים ובעלי מדות טובות. הם הקפידו מאד על תפלה בצבור, ובימים בהם לא הצליחו להגיע לבית־המדרש היו מתאספים בשדה ומתפללים בצבור תחת כפת השמים. היה זה מקום מיוחד מגודר מלכתחלה לשם כך.<br /> <br /> משך ארבעה ימים, ובכללם יום השבת, נשאר ר' יוסף עקיבא בביתו של ר' שלמה. בינתיים התברר בעיירה כי אין מדובר כאן באורח פשוט, והוחלט בעיירה להעמיד לרשותו דירה לפי כבודו. הנוהג בקרושטה היה כי האחריות הכללית להכנסת אורחים וסיפוק צרכיהם היא על הקהילה כולה, וכך, למשל, אם הזוכה בגורל לא היה מסוגל, מבחינת האמצעים שלו, לאכסן את האורח, קיבל לשם כך סיוע מקופת הקהל.<br /> <br /> שכרה, איפוא, הקהילה דירה עבור ר' יוסף עקיבא אצל אליקום שמואל החזן, ומכספי הקהלה שילמו. לו להחזקת האורח עם כל צרכיו לפי כבודו.<br /> <br /> בעשרת ימי תשובה ביקש הרב את ר' יוסף עקיבא לומר שיעור ברבים, וכל בני הקהלה נוכחו בלמדנותו. לאור זה החליטה הקהלה לפתוח ישיבה במקום ולהעמיד בראשה את ר' יוסף עקיבא. כשנודע לרב כי הוא אלמן הציע לו להשתדך עם אחותו, שהיתה אף היא אלמנה. ר' יוסף עקיבא הסכים לכך והנישואין נערכו תוך זמן קצר. כעבור ארבע שנים נולד להם בן, ושמו נקרא בישראל משה לייב, על שם העילוי מטרוקי, שר' יוסף עקיבא למד בישיבה שלו. אותו משה לייב היה זה שנעשה אחר־כך לחתנו של ר' אליעזר ראובן, הנפח בדוברומיסל.<br /> <br /> כעבור חמש שנים התמנה ר' יוסף עקיבא לראש ישיבה בבישגקוביץ. ר' יוסף עקיבא היה שתקן בטבעו, והיה אוהב להתבודד. <br /> <br /> כשסיים את שיעוריו התכנס לו לפינה בבית המדרש ולמד בלחש. מעולם לא התיישב ליד שולחן על מנת לשוחח עם מישהו, או על מנת להשתתף בשמחה כלשהי, ואפילו לא שמחת מצוה. מעולם לא נראה חיוך על פניו, ואיש לא ראהו צוחק.<br /> <br /> כשהגיע משה לייב לגיל המצוות לא נערכה לו שום חגיגה. משה לייב השמיע דרשתו בישיבה, ואמו הביאה לישיבה משקה ומגדנות. ר' יוסף עקיבא לא שם לב לכל זה, את המשקה והמטעמים חילק ר' וולף השמש בין הצבור.<br /> <br /> ר' וולף השמש מבישנקוביץ, היה טיפוס מעניין לכשעצמו. היה לו ילד, בשם גרונם אליהו, שהיה חברו של משה לייב. מפי גרונם אליהו נודע למשה לייב כי אביו, ר' וולף, מתחבר עם עוברי אורח חשובים, אשר חלק מהם הם צדיקים נסתרים ומקובלים, וכמה מהם זכו לגילוי אליהו. הדבר עניין מאד את משה לייב. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%91&diff=12508 2025-05-26T14:16:03Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == על פרשת דרכים == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== מפיו של ר&#039; יצחק שאול שמע ברוך לראשונה על רבי אדם בעל־שם, וכן על רבי ישראל בעל־שם־טוב, מי שעמד אז בראש תנועת החסידות. ר&#039; יצחק שאול סיפר בחום ובהתלהבות את תולדות החסידות כפי ששמע אותם מאביו ר&#039;...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == על פרשת דרכים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> מפיו של ר' יצחק שאול שמע ברוך לראשונה על רבי אדם בעל־שם, וכן על רבי ישראל בעל־שם־טוב, מי שעמד אז בראש תנועת החסידות. ר' יצחק שאול סיפר בחום ובהתלהבות את תולדות החסידות כפי ששמע אותם מאביו ר' ניסן, וכיוון שהוא עצמו שימש דוגמא חיה לחיים חסידיים והשקפות חסידיות עשו הדברים רושם עצום על ברוך. משום כך בלע ברוך בצמא כל מלה ששמע מפי ר' יצחק שאול על היכרותו של אביו עם החסידים הראשונים הנסתרים, ועל דרכיהם בהפצת החסידות בן ההמונים היהודיים.<br /> <br /> כשעברו ששה חדשים מאז הצטרף ר' ניסן לחבורה החסידית החשאית במינסק, הוא התוודע לשני אישים מעניינים מבין החסידים הראשונים. היו אלה ר' מרדכי מדוברונה ור' יצחק ממונוסטירצ'ינה, שכיהנו שניהם כרבנים בעריהם: מרדכי כממלא מקום אביו הגאון ר' חיים, ור' יצחק כממלא מקום אביו הגאון ר' בנימין סגל.<br /> <br /> שניהם נמנו על החסידים הנסתרים אשר מפעם לפעם נדדו מעיר לעיר כדי לשתול בהן את תורת החסידות, כשבכל מקום הם מקימים חבורה חסידית קטנה ששימשה בסיס להפצת החסידות, ר' ניסן הצטרף אל שני נסתרים אלה ונדד אתם על פני ערים ועיירות. בדרך זו הגיעו להרקי, ולאחר שבמאמצים מרובים הצליחו למצוא במקום אחיזה לשיטת החסידות - השתקע ר' ניסן בהרקי. היה זה, כנראה, לפי בקשת שני הנסתרים במגמה שר' ניסן יהיה מדריכה של החבורה החסידית החדשה. הם עצמם המשיכו במסעיהם. <br /> <br /> ר' ניסן נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, וכעבור שנה מן הנישואין נולד ר' יצחק שאול. בהנהגתו והדרכתו של ר' ניסן הפכה הרקי תוך עשר שנים למרכז חשוב של חסידות ופעילות חסידית, כשבמשך הזמן מגיעים לשם תכופות שלוחים המביעים אתם תורות חסידיות &quot;טריות&quot; ופרטים על התפתחות התנועה. כך גדל מספר החסידים בהרקי והשפעתם הורגשה היטב בכל הסביבה כולה.<br /> <br /> למרות שר' ניסן התמסר לעבודת הקודש של מלמדות, התפנה מזמן לזמן מעיסוקו זה, בהפקידו את תלמידיו בידים מתאימות, והצטרף למסעיהם של החסידים הנסתרים, בהשתלבו במערכת הפעילות החשאית להפצת השיטה החדשה.<br /> <br /> תוך כדי זמן זה עברה הנהגת החסידות מידי רבי אדם בעל־שם אל רבי ישראל בעל־שם־טוב, וסמוך לכך התאמץ ר' ניסן והצליח לנסוע אל הבעש&quot;ט לבקר בהיכלו. כך יצא שר' ניסן השתתף באופן פעיל בשלבי ההתפתחות העיקרייים של תנועת החסידות, למן היותה חבורה חשאית בהנהגתו של הצדיק הנסתר רבי אדם בעל־שם ועד שהתפרסמה בשיטתה המיוחדת בהנהגתו של מי שהתגלה מאלמוניותו, רבי ישראל בעל־שם־טוב.<br /> <br /> בשנותיו הראשונות ידע ר' יצחק שאול מעט מאד על החסידות. כנראה, לא החשיבו אז אביו כמי שראוי לתורת החסידות, והעדיף להכין אותו תחילה באמצעות לימוד תורה הרבה ונטיעת מדות טובות. לשם כך שלח אותו ללמוד במינסק, שם יצר עבורו קשר עם ידידיו הוותיקים, חסידים נסתרים אף הם, כפי הנראה. ר' יצחק שאול למד מהם הרבה, אך על עצם תורת החסידות לא ידע עדיין. רק כשחזר להרקי החל אביו להכירו עם החסידות, ואגב כך גם לימדו את ההבדל בין שיטת רבי אדם בעל־שם לבין שיטת רבי ישראל בעל־שם־טוב. אז כבר היתה שיטת החסידות נפוצה בהרקי בצורה פומבית, והיתה קיימת חבורה שנקראה בפי כל &quot;כת חסידים&quot;.<br /> <br /> ברוך נפעם לשמע הדברים. הכל היה חדש עבורו. האמת היא שר' יצחק שאול עצמו היווה עבורו תגלית מבחינת התייחסותו לדברים שונים, ומבחינת יחסיו הלבביים עם אנשים, במיוחד אנשים פשוטים ברוך הבחין היטב בשוני הרב באשר ליחס אל אנשים פשוטים בין ר' יצחק שאול לבין שני גיסיו שהשתייכו לטיפוס המוכר של למדנים באותה עת.<br /> <br /> הזדמנות מסויימת שימשה גורם לויכוח מעניין שהתנהל בין ר' יצחק שאול לבין גיסו ר' משה לייב, וברוך היה עד שמיעה לויכוח זה שעקב אחריו בהתעניינות.<br /> <br /> היה זה כאשר ר' משה לייב סיפר, תוך הבעת פליאה לא מעטה, שהזדמן לו להאזין לשני ילדים שישבו ולמדו גמרא בבית המדרש, ונוכח לדעת כי הם מבינים היטב את לימודם וכי ניחנו בכשרונות מצויינים. הוא התמלא סקרנות לידיעת מוצאם המשפחתי של ילדים אלה.<br /> <br /> &quot;מה השתוממתי לשמוע&quot; - המשיך ר' משה לייב לספר - &quot;כי אחד הילדים הוא בנו של פושט הנבילות, זבולון בנימין, והשני הוא בנו של ישראל שמואל הנגר. חשבתי לעצמי כי זה ביטוי מוחשי לדרשת חז&quot;ל על הפסוק &quot;מי יתן טהור מטמא&quot;, שזה מכוון על כך שאברהם אבינו היה בנו של תרח. לפנינו מקרה דומה שמטמאים כמו זבולון בנימין וישראל שמואל יוצאים ילדים לומדי תורה בהצטיינות&quot;.<br /> <br /> הדברים, שנאמרו בשוויון נפש ובלי כל תחושה במוזרות האיומה שבהם, הביאו את ר' יצחק שאול לחמת זעם. לראשונה ראה ברוך אותו כשהוא נדלק בחרון שהוציאו משלוותו, וכל גופו רעד בדברו. בקול כועס צעק: &quot;אל תחטא בלשונך! אל תבזה יהודים כשרים וטובים באמת&quot;.<br /> <br /> &quot;ראשית&quot; - המשיך ר' יצחק שאול - &quot;הרי אותו ישראל שמואל הנגר, שאתה מחזיקו כאדם שפל, הוא, לאמתו של דבר, למדן גדול, אלא שהוא מצליח להסתיר את למדנותו מבלי שאיש יבחין בכך. לי נודע הדבר באקראי, אך יכולני להעיד שהוא בקי בכל סדר נזיקין בעל־פה, מלה במלה, וכן בשולחן ערוך אורח חיים. האם אתה מכיר מישהו מבין האברכים הלמדנים הסמוכים על שולחן חותנם שיודע בעל־פה את כל דפי מסכתות סדר נזיקין? ישראל שמואל אף חוזר על לימודיו בעל־פה ללא הרף בשעה שהוא עוסק במלאכתו. אשר לזבולון בנימין, שאליו אתה מתייחס בביטול כזה, הרי ידועה לך היטב, כפי שידועה לכולנו, התנהגותו ותמימותו כצדיק אמיתי&quot;.<br /> <br /> כיוון שהתחיל לדבר המשיך ר' יצחק שאול להביע בהרחבה את דעתו על זלזולם של גיסיו ביהודים פשוטים, במקום לראות את חובתם האמיתית, להרים יהודים אלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר.<br /> <br /> אגב כך סיפר כיצד נודעה לו למדנותו של ישראל שמואל. ליד דוברומיסל חי פריץ בשם זיגיסמונד קיבציסקי שנפשו חשקה במזחלת מיוחדת במינה כפי שראה דוגמתה אצל פריץ אחר, יוזף שיבניצקי, שאחוזתו היתה סמוכה לליובאוויטש. מזחלת זו היתה בנויה כך שניתן היה להשתמש בה בשלגים עמוקים ביותר. הפריצים השתמשו במגררת שלג כזו לציד חורף ביערות, משום שהיתה בנויה בצורה רחבה וחזקה יותר מן המזחלות הרגילות. שלח, איפוא, זיגיסמונד קיבציסקי לקרוא לנפח, ר' אליעזר ראובן וחתנו, ר' יצחק שאול, ולנגר, ישראל שמואל. הוא הושיבם במרכבה מיוחדת שהסיעה אותם לאחוזתו של יוזף שיבניצקי, כדי שיבחנו מקרוב את המזחלות שלו על מנת ליצור כדוגמתן בשבילו. בסופו של דבר קיבלו על עצמם את ביצוע המשימה, כשר' ישראל שמואל יבצע את עבודות העץ ור' יצחק שאול את עבודות הנפחות. לצורך זה בילו יחד בעבודה משותפת משך שבועות מספר. תוך כדי כך שם לב ר' יצחק שאול לעובדה שישראל שמואל מפזם לעצמו ללא הרף בשעת העבודה, והדבר עורר את התעניינותו. במאמץ רב, מבלי שהלה יחוש בכך, הצליח ר' יצחק שאול להטות אזנו ולקלוט את תוכן המלים שהוא מפזם, ואז התברר לו להפתעתו כי מפיו של ישראל שמואל נשפכים דפי גמרא זה אחר זה. הוא לחצו אל הקיר עד שהתגלתה לו למדנותו המופלגת.<br /> <br /> &quot;ואפילו אילו לא היה למדן&quot; - סיים ר' יצחק שאול - &quot;לא מגיע לו דרך־ארץ כיהודי ישר וירא־שמים?!&quot;.<br /> <br /> ברוך האזין לשיחתו הארוכה של ר' יצחק שאול, והרגיש כי מפעמת בקרבו רוח חדשה, רוחה המיוחדת של החסידות כדרך חדשה בעבודת הבורא.<br /> <br /> מאורע אחר שברוך היה לו עד ראיה ושמיעה נחרת עמוק בזכרונו. היה זה כאשר עזרא יהודה, גנן שגר בשכנותו של ר'<br /> <br /> אליעזר ראובן, נכנס לבית הנפח ומסר ידיעות ששמע בעיירה, בקשר לעניני קהלה מסויימים ומצבו של הרב. הנפח האזין לסיפורו ברוב קשב, אך שני חתניו הגדולים גילו מיד מורת רוח. עזרא יהודה היה פשוט מדי בעיניהם מכדי שיואילו לשמוע לדבריו, ובמיוחד בנושאים כאלה.<br /> <br /> החתן הבכור לא יכל לשלוט ברוחו, והתפרץ בכעס רב: &quot;אל תבלבל את המוח! במלפפון וצנון יש לך ידע גדול יותר מאשר בענינים כגון אלה&quot;.<br /> <br /> עזרא יהודה נאלם דום. מספר דקות היה שרוי במבוכה, אך מיד התאושש ואמר: &quot;אילו היו שולחים אותי לחדר ולישיבה, כפי שהוריכם נהגו אתכם, ואילו היה לי חותן כמו שלכם המחזיק אתכם על שולחנו, הייתי אני, אולי למדן גדול יותר מכם. אך לצערי הרב נותרתי יתום &quot;עגול&quot;, ללא אב וללא אם, בגיל תשע שנים. היה לי חשק עז ללימודים, אך נאלצתי להשתכר לפת לחם. מאז הנני נאלץ כל ימי חיי לעבוד בזיעת אפי ולהביא לחמי בנפשי. למרות כל זאת הנני בקי היטב בכל חמשת חומשי התורה ויודע בעל־פה את כל פסוקי התהלים. אך אתם, האם ידיעת התורה שלכם מגיעה למלוא המדה ביחס לאפשרויות שלכם? מלבד זאת, אגב, שמעתי במו אזני מן הרב שלנו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה&quot;.<br /> <br /> שני החתנים התרגזו למשמע הדברים ששמעו, שהיו בעיניהם דברי עזות וחוצפה. הם היו מוכנים להתקיפו בשצף קצף, אך חותנם מיהר למנוע את המשך המריבה ויצא מן הבית יחד עם הגנן.<br /> <br /> עתה התמלא החתן המבוגר זעם רב, והחל לצעוק על העזתו של עם־הארץ לדבר כך אל למדנים. הוא הביע דעתו כי יש ללמדו לקח שלא יישכח ממנו. חתנו השני הסכים לדבריו, לעומתם נחלץ ר' יצחק שאול להגנתו של עזרא יהודה. בכלל סבר כי יהודי כמו הגנן היודע חומש ותהלים אינו נחשב לעם־הארץ. בהתייחסו לענין זה דיבר גם הוא בריתחה, ושוב נוכח ברוך לדעת על קיומן של שתי דרכים נפרדות המיוצגות על־ידי חתניו השונים של אליעזר ראובן.<br /> <br /> רושם עז יותר השאיר על ברוך מאורע אחר, שהתרחש בדוברומיסל בשבת הגדול. את דרשת היום השמיע ר' שלמה, בעל נכדתו של הרב, לאחר שהרב לקה לפתע בשיתוק באותו ערב־שבת, והביע רצונו שר' שלמה ידרוש במקומו (ראה פרק ל&quot;ט).<br /> <br /> ר' שלמה היה בנו של ר' אברהם בנימין סורק הצמר שהפך מעני לעשיר. הוא היה למדן גדול, אך איש בקהלה לא חיבב אותו משום שהתהלך תמיד בהרגשת גדלות והיה מפליג בשבח עצמו. אפילו כאשר דיבר על חכמים גדולים, ואפילו מן הדורות הקודמים, כרש&quot;י ורבנו תם, התייחס אליהם כשוה אל שוים, &quot;כל אחד ושיטתו שלו, ולי שיטה משלי&quot; - היה אומר בגאוה.<br /> <br /> אנשים פשוטים היו מתפעלים מדבורים כאלה, ששימשו להם הוכחה על גדלותו העצומה של ר' שלמה, אך תלמידי חכמים היו מתרגזים על כך ולא יכלו לסבול התייחסות כזאת. לכן היו רבים שלא היו שבעי רצון מן העובדה שר' שלמה עתיד להשמיע את דרשת שבת הגדול, ומה גם במקומו של הרב הזקן, שישב למעלה מששים שנה על כסא הרבנות בדוברומיסל. ברם, איש לא הרהיב עוז להשמיע מלה של התנגדות לרצונו של הרב הזקן והחולה.<br /> <br /> כבר מן הרגע הראשון שעלה ר' שלמה אל הבימה שליד ארון הקודש חש הצבור רגש של מורת רוח כלפיו. הרב הזקן היה נוהג לעלות אל הבימה ברוב הכנעה, מנשק את הפרוכת ולוחש תפלה חרישית שלא יכשל בלשונו. בשעת הדרשה עצמה ניכר היה כי הוא מלא תחושה של יראה ורגש אחריות.<br /> <br /> שונה לגמרי היתה גישתו של ר' שלמה. מיד עם עלותו לבימה הפנה כלפי הקהל מבט של ביטול. על השמש הזקן פקד, בנימה של זלזול, כי יגיש לו את הטלית, וכי יכריז שבשעת הדרשה לא יהין איש לפהק כדרכם של עמי־הארץ כאשר הם שומעים דברי תורה שאין הם מסוגלים להבינם.<br /> <br /> הדרשה עצמה, שהיתה אמנם מלאה למדנות עמוקה, היתה גדושה בגאוה, שכן ר' שלמה השתווה בדבריו לגדולי הדורות הראשונים וראה עצמו זכאי לחלוק עליהם. שעתיים נמשכה הדרשה, ורבים חשו את עזותו של ר' שלמה אך לא אמרו דבר.<br /> <br /> שונה היה ר' חיים שמעון שסבלנותו פקעה והחל להרעים ולרעוש בקולו, כי ר' שלמה מזלזל בכבוד גדולי ישראל. בבית המדרש פרצה סערה, ופניו של ר' שלמה הסמיקו והחוירו חליפות, הוא החל לצעוק ממקומו כי יש לנדות את החצוף הזה, ר' חיים שמעון. נכבדי הקהלה, בראשות רבי משה הדיין, התערבו והצליחו להרגיע את הרוחות. המחלוקת שקטה, אך הדבר הפך לשיחת היום הגועשת בדוברומיסל.<br /> <br /> שני חתניו המבוגרים של הנפח סברו כי ר' חיים שמעון גילה מדה גדולה של חוצפה ועזות פנים בהתנהגותו, אך ר' יצחק שאול הצדיק אותו, ואמר שבעירו, הרקי, היו מתייחסים אחרת אל גאוותן כר' שלמה: היו, פשוט, מכניסים אותו לחדר הקהל ומכבדים אותו במלקות.<br /> <br /> ר' יצחק שאול סיפר שפעם הגיע להרקי אברך למדן, מצוייד במכתבי המלצה על גדלותו בתורה מאת גאוני ווילנא ובריסק. ביום השבת התכבד בדרשה, וכל העיר באה לשמוע אותו, אך הדרשה היתה מן הסוג שהשמיע עתה ר' שלמה. לא אמרו דבר, אך בין השמשות, כשאי אפשר להכיר איש, תפסו מספר אברכים למדנים את האברך, הכניסוהו לחדר צדדי של בית המדרש והצליפו בו צליפות הגונות.<br /> <br /> ה&quot;דרשן&quot; חש בכאב ימים מספר. הוא הלך להתלונן אצל הרב, אך לא יכל לומר דבר או למסור רמז על זהותם של המצליפים. הרב הסביר לו כי כפי הנראה זה עונש מן השמים על שזילזל בכבודם של גדולי הדורות הקודמים.<br /> <br /> &quot;כך היו צריכים לנהוג גם בר' שלמה&quot; - סיים ר' יצחק שאול. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0%D7%90&diff=12507 2025-05-26T14:03:16Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הוקרה ליהודי פשוט == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== לאחר שזבולון בנימין הצליח לעצור את המגיפה שפרצה בדוברומיסל ופגעה קשה בילדים, וגם בבהמות, להבדיל, גזר הרב תענית צבור כדי להביע הודיה ושבח לרבון העולמים על החסד שגמל לעיירה, ולהתעוררות...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הוקרה ליהודי פשוט ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> לאחר שזבולון בנימין הצליח לעצור את המגיפה שפרצה בדוברומיסל ופגעה קשה בילדים, וגם בבהמות, להבדיל, גזר הרב תענית צבור כדי להביע הודיה ושבח לרבון העולמים על החסד שגמל לעיירה, ולהתעוררות תשובה לימים הבאים. היה זה בערב ראש־חודש אלול, לתפלת &quot;יום כפור קטן&quot; התאסף כל הצבור בבית הכנסת, והרב השמיע דרשה שהשאירה רושם רב על השומעים. בין השאר שבח את זבולון בנימין כשליח מן השמים להצלת ילדי ישראל. בענין זה השתמש כהוכחה לכך שכל יהודי מסוגל להיות שליח להביא ישועה והצלה לכלל ישראל.<br /> <br /> כדרכו התייפח הרב מרה בדרשתו. הוא אמר כי המגיפה היא תוצאה של חטאים, ואם הצבור חטא הרי זה באשמתו, ככתוב: &quot;ואשימם בראשיכם&quot;, שאשמת העדה על חטאיהם תלויה בראש מנהיגיה וראשיה, וברור שבעניננו הרי זה הרב, וזאת משום שלא מילא חובתו להדריך את הצבור כראוי. מאידך, הביע שמחתו על כך שהקב&quot;ה שלח ישועתו דווקא על־ידי יהודי פשוט כזבולון בנימין.<br /> <br /> העובדה שהרב שיבח כל־כך את זבולון בנימין הרשימה מאד את רוב השומעים. אך היו כאלה שקינאו בגלל זה בזבולון בנימין והחלו להתקלס בו ולהשמיע דברי לעג עליו. אחד מהם התבדח כי עתה יש להלביש את זבולון בנימין איצטלה דרבנן ולהכתירו כ&quot;בעל־שם&quot;. אחר אמר כי הרב טעה בהשמיעו דברי שבח כאלה על פושט הנבלות, שכן, לדעתו, כל הצלחתו בעצירת המגיפה באה לו ממכשף שלימדו סודותיהם של צמחים שונים המסוגלים לעצור חולי זה. <br /> <br /> אך למרות דברים אלה החלו מרבית תושבי דוברמיסל להתייחס בכבוד רב לזבולון בנימין. היו אף כאלה שרבו עם אלה שלעגו לזבולון בנימין. הדבר הגיע לידי כך שהרב הזמין אליו את הללו והזהירם להימנע מכך, שכן זבולון בנימין עומד בדרגה גבוהה ביותר.<br /> <br /> מובן מאליו שר' אליעזר ראובן הנפח וחתנו ר' יצחק שאול היו שבעי רצון במיוחד על עלייתו לגדולה של זבולון בנימין.<br /> <br /> במשך כל התקופה שבה התרחשו הדברים שהה זבולון בנימין בכפרי הסביבה, בהם עדיין השתוללה המגיפה. לאחר שהסתיימה עבודתו בענין זה בין יהודי דוברומיסל יצא אל הכפרים כדי להציל גם את ילדי הגויים ובהמותיהם. רק ביום שישי אחרי הצהרים חזר לביתו, ומיהר מיד לבית המרחץ. בהכנסו לבית המרחץ, שהיה אפוף אדים, כך שאיש אינו מצליח להבחין באחר, שמע אנשים מדברים אודותיו. השיחה התנהלה בלי הפרעה משום שלא הבחינו בנוכחותו. מכל זה נוכח זבולון בנימין לדעת כי הרב שיבחו מאד בדרשתו, וכי מרבית התושבים מעריכים אותו מאד. הדברים הללו הכאיבו מאד לזבולון בנימין, שלא יכל לסבול את דברי השבח. הוא הזדרז להתלבש ורץ הביתה.<br /> <br /> הוא נכנס אל ר' אליעזר ראובן הנפח והתייפח מרה: &quot;אנשים יקנאו בי מעתה&quot; - אמר בבכי. &quot;נוסף לכך שמעתי פעם כי אנשים הזוכים לכבוד מנוכה מחלקם בעולם הבא, ואינני חפץ להפסיד בגלל זה את זכויותי המועטות&quot; - המשיך, ושאל לדעתו של אליעזר ראובן על כך שיעקור דירתו מכאן ויעבור לגור למקום בו אין מכירים אותו.<br /> <br /> הנפח ניסה להרגיעו ולנחמו, שאין לו ממה לחשוש. לאחר שיחה ממושכת הלכו שניהם לעיירה לקבלת שבת. בדרכם שוחחו על נפלאותיו של בורא העולם, בכך שישנם מצד אחד צמחים שבכוחם לרפא ומצד שני צמחים המביאים מחלות, רחמנא ליצלן.<br /> <br /> ובענין זה ישנו פלא עצום - אמר זבולון בנימין - שכן הבהמות ניחנו בתחושה המאפשרת להן לבחור בעצמן את הצמחים הטובים להן, ולפסוח על צמחים אחרים. רק במקרים נדירים ביותר משתמשת הבהמה בצמחים המביאים מחלה, אלא שגם אז ניתן להתגבר על המחלה באמצעות האכלתה בצמחים מתאימים אחרים.<br /> <br /> זבולון בנימין עצמו ניסה לבטל את חשיבות העובדה שהצליח באמצעות צמחים שונים להתגבר על המגיפה. לדידו לא היה זה אלא תוצאה מן הרפואה שהקדים הקב&quot;ה למכה, וחלקו שלו היה מועט בכך, והתבטא רק בזה שכיוון את המדה והזמן המתאימים לניצול תכונות המרפא שבצמחים אלה.<br /> <br /> כתמיד הגיע ר' אליעזר ראובן אל בית הכנסת מן הראשונים. כך נהג שנים רבות. כן היה לו מנהג משנים רבות להביא בערב שבת לבית הכנסת את הפרוטות שהוא ואשתו אספו במשך השבוע לצדקה, כשהן עטופות במטפחת. למן היום הראשון לנישואיהם נהגו שניהם, מדי בוקר ומדי ערב, להפריש פרוטות מכספם לצדקה. כאשר נולד אצלם ילדם הראשון עשו כך גם בשבילו, וכך גם בשביל כל הילדים שנולדו להם אחר כך. כן נהגו לאחר כל ארוחה להפריש לצדקה כסף בשווי ארוחה כזאת לאורח. כל הפרוטות הללו שהצטברו במשך השבוע נשמרו אצל אשת הנפח. ביום ששי לפנות ערב, כאשר ר' אליעזר ראובן הלך לבית הכנסת, היה לוקח אתו את הכסף שהצטבר, ובאין רואים היה משלשלו לקופת הצדקה של הקהלה כ&quot;מתן בסתר&quot;.<br /> <br /> באותו ערב־שבת, כשהגיעו אליעזר ראובן וזבולון בנימין לבית הכנסת, פגשו את נכדו בן האחת־עשרה של השמש כשהוא מנקה את בית הכנסת. התברר להם שהשמש שבר את רגלו, ושלח את נכדו לבצע במקומו את עבודת בית הכנסת. ר' אליעזר ראובן וזבולון בנימין הזדרזו לעשות את כל המלאכות הדרושות להכנת בית הכנסת לכבוד שבת קודש. ר' אליעזר ראובן לא שכח גם להחליף את פרוכת החול בפרוכת המיוחדת לשבת, כפי שנהג עשרות בשנים, כיוון ששמע פעם ממקובל אחד כי הדבר מהווה סגולה לשלום בית ולאריכות ימים של הילדים.<br /> <br /> זבולון בנימין מילא את הכיור מים והדליק נרות בעמוד התפלה ובמנורות התלויות. בינתיים התאסף כל הצבור והוחל בתפלת המנחה. זבולון בנימין תפס את מקומו הקבוע מאחורי הבימה. כשנסתיימו התפלות המשיך זבולון בנימין לעמוד כשפניו אל הקיר, ועסק באמירת פרקי תהלים אותם הורה לו ר' יצחק שאול לומר אחרי כל תפלה.<br /> <br /> &quot;שבתא טבא, ר' זבולון בנימין&quot; - שמע לפתע פושט הנבילות קול מאחורי גבו.<br /> <br /> הוא הסב את פניו ותדהמה אחזתו. רבה של דוברומיסל הוא אשר עמד מולו, כשהוא מושיט לו את ידו, וחוזר ואומר:&quot;שלום עליכם, ר' זבולון בנימין!&quot;<br /> <br /> זבולון בנימין פרץ בבכי. לראשונה בחייו ניתן לו כבוד כזה, ולראשונה שמע את התואר &quot;ר'&quot; מוצמד לשמו.<br /> <br /> &quot;רבי&quot; - אמר בקול בוכים - &quot;האם לא ינכו לי עבור כבוד זה מחלקי לעולם הבא?&quot;<br /> <br /> &quot;אל תדאג&quot; - השיב לו הרב כשהוא נרגש - &quot;רק הרודפים אחר הכבוד מפסידים על־ידי־כך מחלקם לעולם הבא, אך לך מגיע הכבוד וחלקך בעולם הבא לא ייגרע בגלל זה&quot;.<br /> <br /> מיד התפשטה על פני בית הכנסת הידיעה כי הרב ניגש אל זבולון בנימין ואיחל לו שבת־שלום, כשהוא מוסיף לו את התואר &quot;ר'&quot;. תוך זמן קצר נודע הדבר בכל דוברומיסל, והעיר געשה מן הסיפור המפתיע.<br /> <br /> זבולון בנימין הפך לפתע לאדם נכבד בעיני יהודי דוברומיסל. רבים אף החלו לקרוא לו בשם &quot;ר' זבולון בנימין&quot;, משום שהרב בכבודו ובעצמו הכתירו בתואר &quot;ר'&quot;. לזבולון בנימין לא הביא הדבר כל גאוה, והוא נשאר היהודי הפשוט כפי שהיה. אדרבה: הדבר גרם לו צער רב. רק ר' יצחק שאול, חתנו של נפח, נהנה מאד מהתפתחות זו.<br /> <br /> דבר נוסף שגרם קורת רוח מרובה לר' יצחק שאול היתה הידיעה שקיבל, מהרקי, מאביו ר' ניסן, שהצליח למצוא חתן לדינה, בתו היחידה של זבולון בנימין. היה זה בחור ישיבה, בן־תורה מופלג, בשם ירמיהו, שהיה יתום. בהתאם למכתבו של ר' ניסן כבר שוחח הוא עם ירמיהו על ההצעה, ויש להמתין מספר חדשים עד שיוכל להגיע לדוברומיסל כדי להתראות עם המדוברת.<br /> <br /> כאשר הודיע ר' יצחק שאול על כך לזבולון התמלא שמחה. סוף־סוף הוא חש עצמו כשוה בין שוים: הוא עתיד לזכות לחתן בן תורה.<br /> <br /> כעבור זמן קצר שלח זבולון בנימין מרכבה להרקי לשם הבאת ירמיהו, החתן המוצע, והלה מצא חן הן בעיני זבולון בנימין והן בעיני בתו. גם ירמיהו הסכים להצעת השידוך, ומיד נכתבו התנאים ונקבע יום החתונה. זבולון בנימין היה שבע רצון מאד מן השידוך, והוא נתן לירמיהו כסף לכלכלתו והלבשתו עד לחתונה. אחרי הנישואין - אין צורך לומר - לא היה לירמיהו כלל מה לדאוג. זבולון בנימין הבטיח לו &quot;מזונות&quot;, החזקה מלאה על שולחנו, לאורך ימים.<br /> <br /> זבולון בנימין התגאה מאד בחתנו המיועד. ר' יצחק שאול הבטיחהו נאמנה כי ירמיהו הוא בן־תורה מופלג באמת, לאחר ששוחח אתו ארוכות בדברי תורה, ואף הביאו אל רבה של דוברומיסל שיתהה על קנקנו. ר' יצחק שאול היה מעוניין באמת להיות בטוח כי זבולון בנימין יזכה לחתן למדן.<br /> <br /> ברוך - כפי שאנו זוכרים - עקב אחרי התנהגותו זו של ר' יצחק שאול, והדבר הרשימו עמוקות. ברוך היה מעוניין להכיר בצורה מעמיקה יותר את דרכו של ר' יצחק שאול בתורה ובעבודת ה'. היה ברור לו בהחלט כי ר' יצחק שאול צועד בדרך שהיא שונה לחלוטין מן הדרך שבה צעדו אחרים.<br /> <br /> עד אז סבר ברוך, כרבים אחרים, שלימוד התורה הוא העיקר, אך מר' יצחק שאול למד באופן מעשי כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. איך הגיע ר' יצחק שאול לידי כך? - ברוך חש משיכה לדרך זו, אך לא ידע אז כי לאמתו של דבר דרך זו מייצגת שיטה חדשה - שיטת החסידות.<br /> <br /> מתחלה לא היה ר' יצחק שאול גלוי לב עם ברוך עד כדי כך לספר לו שאביו, ר' ניסן, שייך ל&quot;כת החסידים&quot;, שהחלה אז לפעול, וכי הוא חינך גם אותו ברוח החסידות. אך ככל שהיחסים ביניהם היו <br /> <br /> קרובים יותר כך גבר גילוי הלב שלו והוא החל לגלות לו על תורת החסידות, וכן פרטי השתלשלות המאורעות שהביאו את אביו להתקרבות לדרך זו.<br /> <br /> ר' ניסן היה יליד בוברויסק. כאשר היה בן שש־עשרה שנה היה מן התלמידים המצחינים ביותר בישיבתו של רבי שלום צבי שהתקיימה באותה עיר. מאוחר יותר גלה למקום תורה, אל ישיבתו של רבי יחיאל בהלוסק, שם למד ארבע שנים בשקידה גדולה. משם עבר למינסק, כדי ללמוד בישיבתו של הגאון מפוזנא. לישיבה זו נתקבלו רק למדנים מצויינים. מאוחר יותר שידכו ראש הישיבה עם בתו של חוכר כפרי, מישוב לא־רחוק ממינסק.<br /> <br /> שתים־עשרה שנה ישב ר' ניסן בבית חותנו הכפרי ועסק בתורה ועבודה. לאחר מכן חלתה רעייתו ונפטרה, ור' ניסן חזר למינסק. שם תפס רבי יחיאל את מקומו של הגאון מפוזנא, הן כראש בית דין והן כראש מתיבתא. רבי יחיאל קירבו מאד.<br /> <br /> עוד כאשר שהה ר' ניסן במינסק בפעם הראשונה נודע לו על קיומה של קבוצה קטנה של למדנים העוסקים בתורת הקבלה, ולאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל לחברה זו. רבי יחיאל היה רבה של חברה זו, ובתורת הקבלה שלימד לפני בני החברה תפס מקום נכבד ענין הגלגולים. לשיטתו באו בגלגולים בדורותינו נשמותיהם של כל הקדושים מכל הדורות, הכתובים בתנ&quot;ך ובתלמוד ובזוהר, החל מן אדם הראשון, האבות והאמהות והנביאים. באופן כזה מתבטאת ההמשכיות של דורנו לדורות הקודמים. בני החברה האמינו כי רבי יחיאל ניחן ברוח הקודש וזוכה לגילוי אליהו, ובדרך זו ידועים לו כל פרטי גלגולי הנשמות.<br /> <br /> למרות שבתקנות החברה נאמר כי מתקבלים אליה רק חברים נשואים, התקבל ר' ניסן, שהיה אז עדיין בחור רווק, לחברה כיוצא מן הכלל, לפי הוראתו של רבי יחיאל.<br /> <br /> כאשר התחתן ר' ניסן ועבר להתגורר בישוב הכפרי אצל חותנו, חדל לעסוק בתורת הקבלה, לפי הוראת רבי יחיאל שפקד עליו להימנע מלעסוק בקבלה בלי עזרת רב מדריך. מובן, איפוא, שכאשר חזר ר' ניסן - כעבור שתים עשרה שנה - למינסק, התקבל שוב לחברת המקובלים האמורה וחזר שוב לעסוק בתורת הקבלה.<br /> <br /> במשך שתים־עשרה השנים התפשטה החברה מאד ונוספו אליה חברים רבים. כעבור שנים־שלושה חדשים נודע לר' ניסן כי לתוככי החברה מצויה חבורה מיוחדת שיש לה דרך משלה בעבודת הבורא. על־פי מה ששמע אין בני חבורה פנימית זו מתמסרים כליל ללימוד הקבלה, ואין הם עוסקים בסיגופים ותעניות. מעיקרי דרך זו בעבודת ה' הוא קיום המצוות בשמחה גדולה. לר' ניסן אף נודע כי זברי קבוצה זו מאריכים בתפלה, ולפני התפלה הם טובלים במקוה טהרה, וכי כל דרכם בצניעות יתירה. הוא גם שמע כי רוב חברי הקבוצה האמורה עוסקים ביגיע כפיהם, וכי גם אלה מביניהם שאינם בעלי מלאכה פשטו את &quot;איצטלא דרבנן&quot; והם לבושים בגדים רגילים של בעלי מלאכה. זאת, כדי שיוכלו להתחבר עם אנשים פשוטים ובדרך זו לקרבם לתורה ולמעשים טובים. עוד שמע כי יש מאלה היוצאים תכופות לערוך גלות, ובסיבוביהם בין אנשי ההמון, לבושים כאנשים פשוטים, הם מעוררים אותם ומדריכים אותם לעבוד את ה' ולשמור את תורתו.<br /> <br /> ר' ניסן התעניין מאד בחבורה זו והחל להתחבר עם חבריה, כעבור זמן קצר זכה להתקבל לקבוצה, והחל ללמוד תורתה והדרכותיה שהיו בכתב. בהיותו כבר חבר הקבוצה התברר לו כי אין הקבוצה במינסק יחידה מסוג זה, וכי לאמתו של דבר היא קשורה בשורה של חבורות רבות דומות הקשורות זו בזו. לר' ניסן אף התברר, להפתעתו הרבה, כי בראש חבורות אלה עומד צדיק גדול ובעל מופת, בשם רבי אדם בעל־שם.<br /> <br /> לא עברה מחצית השנה ור' ניסן היה מעורה היטב בכל עניני תורת החסידות במתכונתה הראשונית, היא תורתו של רבי אדם בעל־ שם, מי שרבי ישראל בעל־שם־טוב למד ממנו והוכתר לאחר מכן על ידו לממשיכו כמנהיג השיטה המחודשת ביהדות.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%A0&diff=12506 2025-05-26T13:52:33Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == במקום תורה - שם חכמה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== גדולה היתה השפעתו של ר&#039; יצחק שאול, חתנו של הנפח, על זבולון בנימין, פושט הנבילות. לא פחות מכך הפיק ר&#039; יצחק שאול תועלת מזבולון בנימין. אביו, ר&#039; ניסן, הביא לידיעתו כי מחובתו להתמסר להעלאת ר...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == במקום תורה - שם חכמה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> גדולה היתה השפעתו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, על זבולון בנימין, פושט הנבילות. לא פחות מכך הפיק ר' יצחק שאול תועלת מזבולון בנימין. אביו, ר' ניסן, הביא לידיעתו כי מחובתו להתמסר להעלאת רמתו הרוחנית של זבולון בנימין המגושם. בד בבד עם המשימה שנטל על עצמו למצוא חתן לדינה, בתו של זבולון בנימין, קיבל על עצמו להתעניין במצבו של זבולון בנימין עצמו. לפיכך הורה במכתבו לבנו להתייחס אל פושט הנבלות כאל &quot;מציאה&quot;, שכן הוא מסוגל להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יחסית, ולהוכיח בכך שאין יהודי, יהא שפל ככל שיהא, שאינו מסוגל להתעלות ולהתרומם.<br /> <br /> כתוצאה מכך החליט ר' יצחק שאול לשמש דוגמא של אהבת המלאכה, ומכאן נבעה החלטתו להיות לנפח. לאחר דין ודברים עם חותנו השפיע עליו להכניסו לנפחיה.<br /> <br /> ר' אליעזר ראובן התלבט קשות עד שהשלים עם העובדה שחתנו, שאותו לקח בגלל למדנותו ושאתו חשב להשתעשע ולהתפאר, יהפוך לבעל מלאכה פשוט. במיוחד לא יכל לעכל את הדבר משום שסבר כי יהיה בכך משום פחיתות כבוד לשני חתניו האחרים, ראשי הישיבה. ברם, במהרה נוכח לדעת כי חתנו זה נילוש מעיסה שונה מגיסיו. מעט מאד ידע ר' אליעזר ראובן על הרוח החסידית שהחלה לפעם אצל חתנו, אך לדידו היה די בכך שבסופו של דבר השתכנע כי אדם כר' יצחק שאול לא ירד ממעלתו הרוחנית כשיתחיל לעסוק במלאכה.<br /> <br /> תוך כדי כך התברר כי ר' יצחק שאול אף הביא הצלחה לנפחיה. זה עתה למד את המלאכה אצל חותנו וכבר הספיק להמציא דברים שעוררו השתוממות ושימשו מקור להכנסה נוספת. כך למשל, המציא ר' יצחק שאול מיתקן לואי למחרשה, יתד המסוגלת לפורר את האדמה אגב החרישה. הדבר הביא לחסכון עבודה מיותרת אצל האכרים. הללו החלו לבוא בהמוניהם אל הנפחיה של ר' אליעזר ראובן כדי להרכיב על מחרשותיהם את המיתקן של ר' יצחק שאול. הם היו מוכנים לשלם סכומי עתק בתמורתו.<br /> <br /> גם מחצרות הפריצים החלו להביא מחרשות כדי להוסיף להן את המיתקן החדש. כן הגיעו משם הזמנות למחרשות חדשות, למרכבות, שכן הפריצים נוכחו לדעת כי חתנו של ר' אליעזר ראובן ואפילו הוא אומן במלאכתו.<br /> <br /> &quot;אני עומד ליד הסדן כבר ארבעים שנה ולא הצלחתי לחדש דבר, והנה בא בן־ישיבה ומראה נפלאות!&quot; - היה ר' אליעזר ראובן מתפלא.<br /> <br /> תגובתה של החותנת, אשתו של הנפח, היתה: &quot;במקום תורה - שם חכמה&quot;.<br /> <br /> ר' יצחק שאול תלה הצלחת המצאתו - בתורה. &quot;לא חידשתי דבר משלי&quot; - אמר - &quot;כי אם לקחתי את הרעיון מהמשנה, הדנה בכלים המקבלים טומאה ושאינם מקבלים טומאה, ובה מוזכרת היתד המפוררת את האדמה תוך כדי חרישה. כאשר ראיתי לראשונה את המחרשות המובאות לבית המלאכה על־ידי האכרים כשלא צמודות אליהן היתדות - עלה בדעתי להוסיף להן את היתדות. כך שהמשנה היא המקור להמצאתי&quot;.<br /> <br /> לדידו של ר' יצחק שאול היתה המלאכה לא רק מקור לפרנסה כשרה, כי אם גם אמצעי להתקרב לפשוטי העם. כוונתו היתה להתרועע עם היהודים הללו ובדרך זו להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר - על ידי נטיעת מדות טובות בנפשם ולימוד תורה אתם, עם כל אחד לפי הבנתו. לחיבתו ומסירותו לאנשים הפשוטים לא היה שיעור.<br /> <br /> היתה לו לר' יצחק שאול גם חיבה לחי ולצומח, ולכל בריותיו של הקב&quot;ה. חיבה זו ירש מאביו, ר' ניסן, אשר משחר ילדותו החדיר בו את מדת הרחמים לכל ואת ההכרה כי אף את הזבוב והתולעת אסור לצער, וגם לא את העשבים והעלים, שכן גם הם - כך לימד האב - חשים כאב וצער.<br /> <br /> לאמתו של דבר לא היה ר' יצחק שאול רחמני בילדותו. כמו ילדים אחרים היה נוהג ליידות אבנים בעופות, להכות עזים ופרות, ולתלוש ענפים מן העצים, ואביו הוכיחו לא אחת על כך.<br /> <br /> לאביו היה תרנגול, שהיה חביב עליו במיוחד. היה זה משום שבקריאתו עם שחר היה ר' ניסן מתעורר מיד, נוטל ידיו ומזדרז ללכת לבית הכנסת. משום כך טיפח ר' ניסן את התרנגול, האכילו והשקהו תכופות בעצמו, ומקפיד שמדי ערב בזמן המתאים יוכנס אל מאחורי התנור למשך הלילה. בכך התכוון ר' ניסן לשמור על כך שקולו של התרנגול יהיה רם וחזק. אלא שדווקא יחסו המיוחד של האב אל התרנגול עורר רוגזו של יצחק שאול הקטן. הוא שנא את בעל החיים הזה, ולא יכל לסבול את קולו, זה שהביא קורת רוח לאביו. משום כך חיפש תמיד הזדמנויות לענות את התרנגול, ובכל עת שהאב לא הבחין השליך עליו אבנים ורדף אחריו כדי לעייף אותו.<br /> <br /> בבית היתה גם תרנגולת שדגרה על ביצים עד שבקעו מהם אפרוחים. התרנגולת ואפרוחיה התרוצצו בחוץ, ויצחק שאול היה נוהג להפחידם וליידות בהם אבנים להנאתו. קורת רוח מיוחדת היתה לו בשיסוי כלב על חתול, או בתפיסת זבובים והשלכתם לתוך קורי עכביש כשהוא עוקב אחרי התפתלויות הזבוב עד שנבלע על־ידי העכביש.<br /> <br /> בזכרונו של ר' יצחק שאול נחרת היטב המאורע שהתרחש פעם בילדותו והטביע רישומו עליו לכל ימי חייו.<br /> <br /> היה זה כאשר עסק פעם כדרכו בעינוי ורדיפת בעלי החיים. לפתע הרגיש יד מונחת על כתפיו. כשהסב ראשו ראה לפניו את אביו שתפסו בקלקלתו ופניו זועפות.<br /> <br /> ר' ניסן לא הרים מעולם יד על מישהו. גם בתפקידו כמלמד לא נגע מעולם בתלמיד. הרצועה היתה תלויה על הקיר, וכאשר תלמיד נכשל במשהו היה רק רומז לו על הרצועה ומוכיחו בדברי הסברה. שיטה זו הוכיחה את השפעתה, ותלמידיו של ר' ניסן רחשו לו יראת כבוד ודרך ארץ יותר מאשר תלמידים למלמדים שהכו אותם מכות נאמנות.<br /> <br /> עתה כאשר ראה ר' ניסן את תעלולי בנו, הכניסו לבית והורה לו להוציא מסכת שבת ולחזור בקול על המשנה (פרק י&quot;ח, משנה ב'): &quot;כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו&quot;.<br /> <br /> &quot;רואה אתה, בני,&quot; - אמר ר' ניסן - &quot;שאפילו בשבת מותר לטלטל חפץ על־מנת למנוע צער מן האפרוחים. דע לך כי צער בעלי חיים הוא מן התורה. הגמרא אומרת, במסכת ברכות (דף מ'): &quot;אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו&quot;, והדבר נלמד מן הפסוק שבו כתוב: &quot;ונתתי עשב בשדך לבהמתך&quot; - ורק לאחר מכן - &quot;ואכלת ושבעת&quot;. ואילו אתה, בני נוהג באכזריות כזו, המתאימה לרוצח צמא דם. צערן של הבריות אינו נוגע לך&quot;.<br /> <br /> יצחק שאול המבוהל קיווה שאביו יסתפק, כדרכו, בדברי התוכחה שחדרו עד עומק נפשו, אך טעות היתה בידו. האב המשיך:<br /> <br /> &quot;ידוע לך היטב כי אין דרכי להשתמש ברצועה ולהכות מישהו, אך בגלל מעשיך הרעים אני חש עצמי נאלץ להצליף בך ברצועה. לא מרצוני אעשה זאת, וגם לא במטרה להעניש אותך, כי אם כדי שתרגיש בעצמך טעמם של יסורים, שכמותם אתה גורם לזולת&quot;.<br /> <br /> הוא פקד על יצחק שאול להוריד את הרצועה מן הכותל ולהגישו לו. לאחר מכן הורה לו לשכב על הספסל כשפניו למטה. שוב חזר ר' ניסן והצהיר כי הוא עושה זאת רק כדי שהוא, יצחק שאול, יחוש ויזכור את היסורים שגרם לבעלי החיים.<br /> <br /> הצליפות שספג עתה יצחק שאול היו הראשונות בחייו וגם האחרונות, והוא קיבל אותן באהבה. כל צליפה כאבה לו מאד, אך הוא לא השמיע הגה. לאחר מכן הניח ר' ניסן את הרצועה ונכנס לחדר השני. יצחק שאול שמע את אביו בוכה בקול. הוא ידע כי בכיו של אביו בא מרוב צער על שבנו התנהג שלא כשורה. הדבר הזה גרם לו כאב גדול יותר מן המכות עצמן, הוא חש חרטה ובושה.<br /> <br /> ימים מספר התהלך יצחק שאול כשהוא נושא אתו את כאבו. ביום השלישי ניגש אל אביו, נשק לו את ידו, וביקש סליחה. עיניו של ר' ניסן מלאו דמעות.<br /> <br /> &quot;הנך עדיין רך בשנים, וכל חטאיך נופלים על שכמי, מבחינה זו אין הענין כל כך גרוע. חמורה מזה בהרבה היא האפשרות שתגדל לאכזר ובריה צמאת דם.&quot;<br /> <br /> המאורע הזה השפיע מאד על יצחק שאול, ומאז חש שינו בנפשו, ורגש של רחמנות כלפי כל הנבראים מלא את לבו.<br /> <br /> לאחר המארוע הגביר ר' ניסן את פעולות ההדרכה שלו אצל בנו. נוסף ללימודים הרגילים קבע אתר שיעור בספרי מוסר, במגמה להשריש בלבו מדות טובות.<br /> <br /> כשמלאו לו אחת־עשרה שנה שלחו אביו למינסק, ללמוד בישיבה. שבע שנים שהה יצחק שאול במינסק ועסק בתורה בשקידה רבה. הוא הצטיין בהתמדתו והודבק לו הכינוי: &quot;המתמיד מהרקי&quot;. הוא שמר בקפדנות על הוראת אביו שלא לבטל מזמנו, ולרסן את נטיותיו הטבעיות להסתכל על דברים שאין להם משמעות בעלת תוכן. של אמת או להאזין לדברים ושיחות חסרי חשיבות, ולדבר דברים כאלה.<br /> <br /> ר' ניסן עצמו למד בצעירותו במינסק, והיו לו גם עתה בעיר זו ידידים שאתם ניהל התכתבות. ידידים אלה קירבו את יצחק שאול והשגיחו על התנהגותו.<br /> <br /> על ידידים אלה נמנה ר' אברהם אבא, יהודי שהיה אופה במקצועו, אך למדן גדול. תכופות הסביר ליצחק שאול כי לימוד תורה שאינו מבוסס על יראת שמים, קיום מצוות בהידור ובמיוחד על אהבת ישראל, אינו תורה. ר' אברהם אבא לקח אתו את יצחק שאול למפגשים מצומצמים שמשתתפיהם שוחחו על ענינים בעבודת הבורא. בפגישות אלה התוודע יצחק שאול אל יהודי בשם ר' משה ניסן, אחד מן הבטלנים בבית המדרש, יהודי גלמוד אך למדן עצום. בקיאותו הקיפה לא רק את הש&quot;ס, כי אם גם את הרמב&quot;ם אותו ידע כולו בעל־פה. בכל ימות השבוע ניזון מלחם ומים בלבד, ובימי שני וחמישי היה צם לגמרי. ר' משה ניסן לא עסק רק בתורה, כי אם גם בעבודה וגמילות חסדים. הוא האריך בתפלותיו והתמסר גם לעיסוק בספרי מוסר. הוא גם לימד מוסר ברבים. יצחק שאול השתתף בשיעורי המוסר האלה והושפע מהם במדה מכרעת. ר' משה ניסן הצליח לא רק להשריש מדות טובות בלב יצחק שאול, כי אם גם עורר אצלו אהבה בוערת לבריות.<br /> <br /> לאחר שחזר יצחק שאול ממינסק להרקי למד אצל ר' עזריאל יוסף , מגיד דמתא, שקיים ישיבה מקומית. ר' עזריאל יוסף היה נוהג לנסוע מפעם לפעם, יחד עם ר' ניסן, אביו של יצחק שאול, ועם אחרים, אל הבעל־שם־טוב. באופן כזה הגיעה תורת החסידות אל יצחק שאול.<br /> <br /> מובן כי כאשר נעשה יצחק שאול לחתנו של ר' אליעזר ראובן בדוברומיסל המשיך להתנהג בדרך החסידות, אם כי רק מעטים ידעו על דרך זו ועל טיבה. ברוח תורה זו החליט ר' יצחק שאול - שהיה בינתיים לעילוי וגדול בתורה - להיות לנפח, וכך להקיף עצמו ביהודים פשוטים על מנת לקרבם ולהעלותם, כשבין אלה היה גם זבולון בנימין, מי שהיה כמנודה שנים רבות.<br /> <br /> התפתחות מסויימת זימנה לזבולון בנימין מעמד של חשיבות בדוברומיסל. היה זה לאחר שהתברר כי הוא מסוגל להציל יהודים וגויים ממחלה קשה שהתפשטה בדבורומיסל ובכפרים שבסביבתה. מחלה זו פגעה במיוחד בילדים ולהבדיל גם בבהמות, ורבים מהם מתו. בהלה גדולה פרצה באיזור, והכל היו אובדי עצות בדבר האפשרות לעצור את המגפה. זבולון בנימין שרכש נסיון ממושך בריפוי בהמות הבין גם במחלות של בני־אדם ובמיוחד באלה שקיבלו צביון של מגפה.<br /> <br /> זבולון בנימין ידע שמחלה כזו באה מחלב פרות ועזים שאכלו עשבים מורעלים מסויימים. הוא גם ידע דרכי ריפוי מחלה זו ומניעת התפשטותה. מיד התמסר למלאכה זו והכין תרופות לילדים החולים, יחד עם הדרכת הצבור לנקיטת אמצעי זהירות למניעת התפשטות המחלה. תוך ימים מספר נעצרה המגפה בדוברומיסל, הן בבני אדם והן בבהמות.<br /> <br /> כל דוברומיסל ידעה עתה כי זבולון בנימין הראה נפלאות, וחשיבותו של פושט הנבלות, שאיש לא התחבר אתו מעולם, גדלה בעיני האנשים. לפתע הבחינו כולם כי אין הוא כה פחות ערך כפי שדימו תחלה, וכי אין לך אדם שאין לו מקום ושעה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%98&diff=12353 2025-05-18T06:48:51Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == לב יהודי == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== לא בלב קל השלים ר&#039; אליעזר ראובן הנפח מדוברומיסל, עם העובדה שחתנו השלישי, ר&#039; יצחק שאול, יהיה עוזרו בנפחיה. (ראה פרקים ל&lt;nowiki&gt;&#039;&#039;&lt;/nowiki&gt;ד, ל&lt;nowiki&gt;&#039;&#039;&lt;/nowiki&gt;ה). הוא ה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == לב יהודי ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> לא בלב קל השלים ר' אליעזר ראובן הנפח מדוברומיסל, עם העובדה שחתנו השלישי, ר' יצחק שאול, יהיה עוזרו בנפחיה. (ראה פרקים [[ספר הזכרונות פרק ל&quot;ד|ל&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;ד]], [[ספר הזכרונות פרק ל&quot;ה|ל&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;ה]]). הוא התגאה בלמדנותו של ר' יצחק שאול וקיווה תמיד כי יהיה לאישיות בעלת מעמד תורני רם, כשני החתנים הקודמים שהיו לראשי ישיבה.<br /> <br /> לא שענין המלאכה ומעמד בעלי המלאכה היו נחותים בעיניו של ר' אליעזר ראובן. ברם, היתה לו חיבה עזה לתורה ולתלמידי- חכמים ומאמצים מרובים הקדיש להשיא את שלוש בנותיו עם אברכים למדנים. ממון רב הוציא עליהם והחזיק אותם על כל צרכיהם. גאוה רבה יחד עם עונג עילאי מלאו את לבו כשראה אותם יושבים והוגים בתורה. עתה, לאחר ששני חתניו הגדולים כבר לא היו סמוכים על שולחנו, התמקדה נחת רוחו בחתנו השלישי, שהיה סמוך על שולחנו ולמד תורה.<br /> <br /> אליעזר ראובן חש עתה, איפוא, מועקה בנפשו. האם בשביל חתן בעל מלאכה היה עליו כל-כך להתאמץ?!<br /> <br /> את הרהורי לבו העלה לא אחת בשיחותיו עם דבורה, רעייתו, ועם פעשא בתו, אשתו של ר' יצחק שאול. דבורה הביעה את דעתה מנקודת מבט מעשית: &quot;וכי אתה עצמך אינך מהווה דוגמא של בעל-מלאכה בן-עליה?&quot;<br /> <br /> לבטיו של ר' אליעזר ראובן נמשכו עד שהשתכנע סופית כי חתנו השלישי נמנה על סוג מיוחד של למדנים, שונה מכל אלה שהכיר עד עתה, ובמיוחד משני חתניו הגדולים.<br /> <br /> השוני האמור התבטא גם בדרך התייחסותו אל זבולון בנימין, השכן עם-הארץ, הכפרי המגושם שבילה כל ימיו בין גויי הכפרים והתפרנס מריפוי בהמות ומהפשטת עורות נבלות. כל אנשי דוברומיסל הסתכלו על זבולון בנימין בבוז, בגלל פרנסתו ובעיקר בגלל בורותו הגדולה. אליעזר ראובן הנפח היה היחיד שגילה כלפיו קירבה. לעומתו, בשביל שני חתניו הגדולים שימש זבולון בנימין עילה ללעג ולדברי התקלסות. הנפח קיבל התנהגות זו כמובנת מאליה: סוף-סוף היה השכן טיפוס נחות, ויחס תלמידי חכמים אל אנשים כגון אלה אינו צריך להיות טוב מזה של חתניו.<br /> <br /> שונה לגמרי היה יחסו של ר' יצחק שאול אל פושט הנבילות. להפתעתו הרבה של הנפח התייחס חתנו זה אל זבולון בנימין בכבוד רב. בה בשעה שזבולון בנימין מצדו לא היה מעיז לעמוד בקירבתו של אברך למדן, ובמיוחד כאשר עסק בתורה - הרי ר' שאול יצחק, כפי שהבחין חותנו, הניח את הגמרא בצד כאשר ראה את זבולון בנימין, הזמינו לשבת על ידו והחל לשוחח אתו ולהתעניין במצבו ובמצב משפחתו, ובכל המעיק על נשמתו.<br /> <br /> מתחילה לא היה זבולון בנימין מסוגל לעכל את ההתקרבות הזאת, אך לאחר שהאזין לדבריו של הלמדן הצעיר התעודד. לא דברי עידוד בלבד השמיע ר' יצחק שאול באזניו כי אם גם עצות מועילות לצרכיו ולצרכי משפחתו. מן הדברים העיקריים שהעיקו על זבולון בנימין היו הבעיות הכרוכות בגידול ילדיו. ראשית היתה לו בת יחידה, דינה, שגילה היה כבר קרוב לשמונה-עשרה שנה, וזבולון בנימין דאג לשידוך מתאים עבורה. נוסף לכך היו בביתו ילדים קטנים, שלו וכן ילדיו היתומים של גיסו, אותם הכניס לביתו בטוב לבו וגדלם כאילו היו ילדיו שלו.<br /> <br /> זבולון בנימין שאף בכל לבו שהילדים, הן שלו והן היתומים, לא יגדלו עמי-הארץ כמוהו. הוא שלח אותם לטובי המלמדים. עתה גדלו הילדים יותר, וחלומו של זבולון בנימין היה לשלוח אותם לישיבה, אך אין הוא יודע איך מבצעים את הדבר. כאשר הרהיב עוז לשאול מישהו בעיירה על כך, הניף הלה ידו בביטול, ואמר: &quot;וכי מה יקרה אם ילדיך יהיר לבעלי מלאכה? האם בידיעת קרוא בלבד לא די לך?!&quot;<br /> <br /> הדברים הכאיבו מאד את זבולון בנימין, וכשמצא סוף-סוף אצל ר' יצחק שאול את הכתובת להשיח דאגתו - הביע בפניו את רגשי היאוש שלו: &quot;אל מי עלי לפנות כאשר הכל דוחים אותי וקובעים את גורלי שאסור לי לזכות בילדים בני תורה?&quot; - אמר כשדמעות בעיניו.<br /> <br /> ר' יצחק שאול דיבר על ליבו וגילה מיד נכונות לעזור לו ולהדריכו.<br /> <br /> - &quot;שלח אלי את ילדיך&quot; - אמר לו - &quot;ואני אבחן אותם. אם יתברר כי יש להם כשרונות וחשק ללימודים - אלמד אותם ואדריכם במדה כזו שיוכלו להכנס לישיבה&quot;.<br /> <br /> עיניו של זבולון בנימין אורו: &quot;החייתני! לעולם לא אשכח את חסדך כל עוד אהיה בחיים&quot; - הכריז בלהט. עתה חגר עוז והחליט להמשיך לגלות את לבו. כשהוא מוחה דמעה מעיניו פנה את ר' יצחק שאול: &quot;הייתי מעוניין בעצתך גם בקשר לבתי. היא נפש יקרה, ואין היא אשמה בכך שאביה עם-הארץ, שהוא שפל בעיני הבריות. רצוני בכל לב בחתן בן-תורה עבורה. מקנא אני בחותנך שזכה לשלושה חתנים למדנים, מדוע לא אזכה גם אני בחתן למדן עבור דינה שלי?&quot;<br /> <br /> &quot;וכי מי מונע זאת?&quot; - עודדו ר' יצחק שאול, בהיווכחו בתמימותו של יהודי פשוט זה.<br /> <br /> - &quot;אתה הראשון שלפניו אני מעיז לומר בכלל כי אני מעונין בבעל תלמיד חכם לבתי. לאחרים לא ניסיתי לגלות בכלל את הדבר כדי שלא ילעגו לי&quot; - אמר זבולון בנימין. הוא גילה לר' יצחק שאול כי חסך מאה רובלים לנדוניה לבתו, כן יש לו סכום מספיק לצרכי הבית של החתן.<br /> <br /> &quot;מבטיחך אני&quot; - המשיך זבולון בנימין - &quot;כי לבן-תורה לא יחסר דבר אצלי, אשא אותו על כפים, והוא יוכל לשבת וללמוד בלי הפרעה. רק יבוא נא חתן כזה&quot;. <br /> <br /> את הדברים אמר בהתרגשות רבה ובגעגועים, כך שר' יצחק שאול היה נרגש גם הוא.<br /> <br /> - &quot;אדאג למצוא לך חתן תלמיד-חכם&quot; הרגיעו ר' יצחק שאול, וזבולון בנימין לא ידע נפשו משמחה.<br /> <br /> ר' יצחק שאול הסביר לו כי אביו, ר' ניסן, בעיירה הרקי, הוא יהודי האוהב לשדך אברכים מוצלחים. הוא יכתוב לו, איפוא, מיד ויבקשו למצוא שידוך מתאים לבתו של זבולון בנימין.<br /> <br /> &quot;אך אל נא תשכח לכתוב לאביך את האמת המלאה&quot; - אמר זבולון בנימין - &quot;כי אני אדם שפל, עם-הארץ גדול ומתפרנס מפשיטת עור נבלות ומריפוי בהמות. גם רעייתי היא אשה פשוטה בתכלית, ואביה חותני הוא סנדלר, שלעת זקנתו נעשה לשמש בהקדש של דוברובנה. כתוב גא גם לאביך כי עד לאחר נישואי לא ידעתי אפילו צורת אות ואף לא הייתי מסוגל לעשות ברכה. רק לאחר נישואי הצלחתי ללמוד מעט קריאה וכן את הברכות הנחוצות ביותר ליהודי. עדיין איני מסוגל להתפלל בצבור. כשאני נקרא לעלות לתורה אני נתקף פחד שלא אכשל בלשוני בברכת התורה. יודע אני שלועגים לי מאחורי כתפי, אך מה אעשה ונענשתי ככה מן השמים. ברם, מעולם לא אמרתי דבר שקר, ולא רימיתי איש&quot;.<br /> <br /> למחרת הביא זבולון בנימין לר' יצחק שאול מאה ועשרים רובלים, אותם הועיד לנדוניה ולהוצאות נישואי בתו. בתמימות נימק צעדו זה: &quot;שמעתי פעם כי לאדם בור אי אפשר להאמין על דיברתו, ולכן מוטב כי הכסף יהיה בידך&quot;.<br /> <br /> על ר' יצחק שאול עשו רושם רב תמימותו ופשטותו של פושט הנבילות, ואילו על זבולון בנימין עשו ידידותו ופתיחותו של ר' יצחק שאול רושם רב עוד יותר. הפעימה אותו העובדה שהלה מדבר אליו כשוה אל שוה.<br /> <br /> זבולון בנימין ידע היטב את נחיתותו בעיני כל תושבי דוברומיסל, בגלל בורותו ובגלל עיסוקו. הוא זכר היטב מן התקופה בה לא ידע קרוא כלל, ואפילו לא היה מסוגל לברך על התורה. אז נקרא לעלות לתורה רק פעם אחת בשנה, בשמחת-תורה, בעליית &quot;כל הנערים&quot;. זבולון בנימין היה עומד אז מאחורי גבו של זה שרכש בכסף מלא את הזכות לעלות לתורה יחד עם כל הילדים הרכים, וחזר אחריו מלה במלה את ברכת התורה. כיון שלא הצליח גם בחזרה מדוייקת אחר המברך היו &quot;שותפיו&quot; לעליה, כלומר - הילדים הקטנים, נהנים מן העובדה ואחרים פרצו בצחוק. מיד נמצאו ליצנים גם בין המבוגרים שלעגו לו על שהוא &quot;שובר את שיניו&quot; בחזרה אחרי המברך. זבולון בנימין חש כאב ויסורים עצומים באותה שעה. לולא הרגשת החובה לעלות לתורה לפחות פעם אחת בשנה היה מוותר על יסורי הגיהנום שהיו כרוכים בהיותו מטרה לחיצי לעג של צבור מבוגרים וילדים.<br /> <br /> לא רק בשמחת-תורה היו אנשים מתלוצצים על חשבונו. בכל עת שפניו נראו בבית הכנסת, או להבדיל, בבית המרחץ - מיד נמצאו כאלה שלעגו לו. הדבר גרם לו צער רב, ומשום כך עקר את דירתו ממרכז העיירה ורכש לו דירה בשכנותו של ר' אליעזר ראובן הנפח שהיה היהודי היחידי בדוברומיסל שהראה לו אותות חיבה וקירבה (ראה לעיל, [[ספר הזכרונות פרק ט&quot;ו|פרק ט&quot;ו]]). שם, ליד הנפח, הרחק משאר תושבי העיירה, חש זבולון בנימין את עצמו חפשי יותר, למרות שלאמתו של דבר עדיין הצטער על כך שאין הוא מסוגל להתפלל בצבור ככל יהודי אחר ולהשתתף במסיבות יהודיות מבלי שילעגו לו.<br /> <br /> בשיחותיו עם ר' יצחק שאול הידידותי גילה זבולון בנימין את לבו לראשונה בחייו: &quot;מדוע שונים היהודים בענין זה מן הגויים, להבדיל?&quot; - שאל בתמימות - &quot;אצלם לא צריך לדעת כלום. הם הולכים לכנסיה ומאזינים לאמירתו של הכומר ובכך יוצאים ידי חובתם. ואילו אצל היהודים חייב כל אחד לדעת להתפלל בעצמו, והידיעה צריכה להקיף כמות ללא שיעור. אם ישנו יהודי כמוני שמוחו אינו מסוגל לתפוס כל-כך הרבה - הרי הכל מתלוצצים על חשבוני?&quot;.<br /> <br /> על תלונותיו אלה השיב לו ר' יצחק שאול בהרחבה, והשמיע באזניו דברים שעודדוהו והפיחו בו רוח חיים. ר' יצחק שאול הדליק אצלו ניצוץ של חדוה על יכלתו להתרומם לדרגה נעלית יותר. ראשית, הסביר לו שאין היהודים יכולים להיות דומים לגויים, שכן היהודים נמנים על עם נבחר החייב לעמוד בדרגה עליונה מכל העמים. יש לכל יהודי שורה של תפקידים ומשימות שהוא חייב למלא אותם יום-יום, וכדי שיצליח למלא אותם הוא חייב ללמוד ולדעת הרבה מאד. ברם, מאידך אין פירוש הדבר שמי שלא התאפשר לו ללמוד ולדעת עומד בדרגה נחותה יותר מזה שהדבר התאפשר לו. המעשה הוא העיקר, ובמעשים טובים יכול להצטיין גם יהודי פשוט. אשר למקצוע - הסביר לו ר' יצחק שאול כי אין להתבייש בשום מלאכה, ובלבד שהיהודי יעשה אותה ביושר וביראת שמים.<br /> <br /> בעצם יהודיותו של אדם - אמר לו ר' יצחק שאול - אין כל שוני בין למדן לעם-הארץ, והכל עומדים בדרגה שוה לכל עניני קדושה. יש עליונות מסויימת לכוהנים, שיש להם מצוות מיוחדות. אך שאר היהודים שווים לגבי קיום מצוות התורה: כשמדובר, למשל, במנין לתפלה, או בברכת המזון בזימון, אין הבדל בין למדן לעם-הארץ. תשעה גאונים וצדיקים אינם יכולים להתפלל בציבור, אך כאשר בא עם-הארץ ומצטרף אליהם כעשירי הריהו משלים את המנין ומאפשר לכולם את התפלה בצבור.<br /> <br /> הדברים הללו החדירו, כאילו, בזבולון בנימין נשמה חדשה. מימיו לא שמע דברים כאלה. בהתפעלות מרובה שמע עתה את הדברים, ותקוה גדולה החלה לפעמו. הוא חש עצמו מעודד.<br /> <br /> ר' יצחק שאול המשיך להשמיע באזני זבולון-בנימין מאמרי חז&quot;ל שהלה לא שמע אותם מעולם, אך הם לוו בהסברה כזו שהלה הצליח לקלוט אותם יפה. כך חזר בפניו על מאמרו של רבי שמעון בן לקיש, במסכת חולין, דף צ&quot;ב: &quot;אומה זו כגפן נמשלה: זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלים שבה - אלו עמי הארץ&quot;, ובהמשך הדברים נאמר שם בגמרא כי על תלמידי- החכמים להתפלל על עמי-הארץ, משום שכשם שהעלים מגינים על האשכולות כך עמי הארץ מגינים על תלמידי החכמים, בכך שהם מספקים להם מזון וסיוע.<br /> <br /> הבשורה העיקרית שהיתה בפיו של ר' יצחק שאול מבחינתו של זבולון-בנימין היתה שלמרות שלמד עד עתה כה מעט הרי הוא עדיין מסוגל להגיע להישגים.<br /> <br /> &quot;זה אחד הדברים שבהם שונים היהודים מן הגויים&quot; - אמר לו -&quot;יהודים יושבים ולומדים תמיד. בכל בית-מדרש מושמעים שיעורים שוגים, לא רק ליהודים למדנים, כי אם גם שיעורים מיוחדים לאנשים פשוטים. אני מציע לך לגשת לבית-המדרש כל יום בין תפלות מנחה וערבית, ולהאזין לשיעורים המתקיימים שם. כעבור זמן יידבק בך משהו. אין יהודי שאינו מסוגל ללמוד משהו במשך הזמן&quot;.<br /> <br /> זבולון בנימין התרשם כל-כך, עד שהבטיח מיד לר' יצחק שאול שילך מדי יום לבית הכנסת ויקשיב לשיעורי התורה המתקיימים שם.<br /> <br /> &quot;אפילו אם יצחקו ממני&quot; - אמר - &quot;הרי במשך הזמן אהיה שוה לכל&quot;, זבולון בנימין רכש בטחון בכוחותיו שלו ואימון עצמי. הוא החל להאזין לשיעורים המתקיימים בבית-המדרש ואפילו לשיחות. כשלא הבין משהו היה בא אל ר' יצחק שאול והלה היה מסביר לו.<br /> <br /> בינתיים עבר זמן-מה ור' יצחק שאול קיבל מחרקי, מאביו מענה על המכתב ששלח לו בענין שידוך עבור דינה בתו של זבולון בנימין. ר' ניסן, האב, הודיע לבנו כי יש לו מספר מועמדים צעירים, בני תורה, שמחם ניתן לבחור חתן לדינה. הוא הבטיח כי בקרוב יימצא הזיווג המתאים עבורה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%97&diff=12352 2025-05-18T06:26:17Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == ה&quot;פריץ&quot; הקפריזי == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ר&#039; חיים שמעון, שהתפרנס מייצור סריגים, רכש במשך הזמן פרסום רב לטיב תוצרתו שהצטיינה במעלות רבות. מקרוב ומרחוק באו אנשים לדוברומיסל כדי לרכוש סריגים אצל ר&#039; חיים שמעון. סריגיו של ר&#039; חיים שמעו...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == ה&quot;פריץ&quot; הקפריזי ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ר' חיים שמעון, שהתפרנס מייצור סריגים, רכש במשך הזמן פרסום רב לטיב תוצרתו שהצטיינה במעלות רבות. מקרוב ומרחוק באו אנשים לדוברומיסל כדי לרכוש סריגים אצל ר' חיים שמעון.<br /> <br /> סריגיו של ר' חיים שמעון הגיעו עד לגדת הדניפר. לא רק אכרים פשוטים התעניינו בתוצרתו, כי אם גם אצילים ופקידי ממשלה. לא היה, איפוא, כל חידוש בעובדה שהפריץ סטיפן וורביצקי, שהיתה לו אחוזה על גדות הדניפר, מרחק חמשה ויורסט מליאדי, שלח את מנהל המשק שלו, יאן בדניצקי, לדוברומיסל, כדי לקנות סריגים אצל ר' חיים שמעון. היתה זו אמורה להיות רכישה גדולה. היו לו לוורביצקי מאות עובדים צמיתים ולפיכך היה מעוניין בלא פחות ממאתים סריגים עבורם.<br /> <br /> וורביצקי היה מפורסם לפריץ בעל שגעונות, קפריזי וכעסן, ומנהל אחוזתו בדניצקי היה מפורסם לשונא-ישראל שלא רצה מעולם לבוא במגע עם יהודים. היתה, איפוא, הוכחה לשמם הטוב של סריגי ר' חיים שמעון בכך ששני טיפוסים אלה לא יכלו להמנע מלרכוש תוצרת זו.<br /> <br /> ואכן ר' חיים שמעון היה שבע רצון מאוד מן ההזמנה הגדולה של סריגים שהזמין וורביצקי באמצעות בדניצקי. לא היו אז ברשותו סריגים מוכנים במספר הדרוש, אך הוא הבטיח לבדניצקי שהתוצרת כולה תהיה מוכנה תוך זמן קצר. בינתיים מסר לו את הכמות שהיתה מוכנה וקבע מועד להשלמת ההספקה כולה ולהבאתה אל ה&quot;חצר&quot;.<br /> <br /> השנים השתוו על גובה המחיר, וסיכמו את פרטי העיסקה בכתב, בחוזה חתום, ור' חיים שמעון חתם על קבלה באשר לכסף שקיבל מבדניצקי תמורת הסריגים הגמורים שנתן לו. מיד לאחר מכן נסע מנהל המשק של הפריץ לביתו, ור' חיים שמעון התמסר מיד למלאכת השלמת הכמות הגדולה של הסריגים שהוזמנו.<br /> <br /> ר' חיים שמעון הכניס עובדים נוספים והעבודה התנהלה יומם ולילה, עד שהסתיים ייצור כל הסריגים שהוזמנו. מאמציו של ר' חיים שמעון כוונו הן לכך שטיב התוצרת יהא המעולה ביותר שניתן להגיע אליו והן לכך שהתוצרת תהיה מוכנה זמן רב לפני המועד שנקבע. מאחר שר' חיים שמעון ידע שיש לו ענין עם פריץ בעל שגעונות קפריזי ורגזן ועם מנהל־משק שונא ישראל - היה מעוניין שמבחינתו לא יהיה מקום לטענה כלשהי.<br /> <br /> בהגיע ר' חיים שמעון לחצרו של וורביצקי,שבוע לפני המועד, עם עגלות עמוסות עם כל התוצרת, קיבלו בדניצקי המנהל בכעס רב והודיעו כי עליו לשוב חזרה לביתו עם המטען שלו, שכן הפריץ התחרט על העיסקה. כאשר ר' חיים שמעון המופתע החל לשאול ולברר מה אירע - סירב הלה לדבר אתו וגירשו מן החצר יחד עם העגלות שלו. ר' חייים שמעון חש שיש כאן משהו שאינו כשורה, אף כי לא היה לו מושג על כך שלאמתו של דבר יש מאחורי הסיפור מעשה מרמה של בדניצקי, צורר היהודים, שהצית את כעסו של וורביצקי על ר' חיים שמעון ועל כל היהודים. עם זאת החליט שעליו לחקור את הענין עד תומו.<br /> <br /> לפיכך פנה אל בדניצקי בדרישה להפגישו עם הפריץ בכבודו ובעצמו. &quot;לא איכפת לי כל־כך הנזק שנגרם לי, כי אם כבודי ויוקרתי, ועלי לשמוע מפיו מדוע התחרט על העיסקה&quot; - טען כלפי מנהל המשק.<br /> <br /> בדניצקי הגיב בחרון אף גובר והולך, והחל לשפוך &quot;אש וגפרית&quot; על ר' חיים שמעון ועל כל היהודים. &quot;אל תדרוך כף רגלך בשטח האחוזה&quot; - רתח מזעם - &quot;האם הנך מעיז לפקפק באמיתות דברי? הרי אמרתי לך שהפריץ אינו מעוניין לדעתך ולהכירך, ואתה מעיז לבקש להתווכח אתו!&quot;<br /> <br /> מתגובה זו הבין ר' חיים שמעון שאין זה דווקא ענין של הפריץ, כי אם של מנהל המשק, וחזר שוב על דרישתו להפגש עם הפריץ. בדנצקי התרגז, וחטף את רובהו וכיוונו כלפי ר' חיים שמעון. שנים מן העגלונים שהביאו את המטען הסריגים מיהרו לתפוס את בדניצקי בידו, ומנעו ממנו מלירות.<br /> <br /> לא היתה לר' חיים שמעון כל ברירה והוא נאלץ לעזוב את החצר יחד עם העגלות. ברם, הוא לא נסע לביתו, כי אם סר לכפר הקרוב כדי להתבונן מה עליו לעשות, ובעיקר לחפש דרך על־מנת לשנות את דעתו של הפריץ, אשר קיבל ודאי רושם רע עליו ועל תוצרתו. בינתיים נפוצה בכפר הידיעה כי ר' חיים שמעון הביא סריגים לעובדים לפני המועד שנקבע, וכי בדניצקי האכזר סירב לקבל את המטען.<br /> <br /> מזג האויר היה כבר קר מאד. רבים מן הצמיתים שכבו חולים מהצטננות, מחמת העובדה שלא לבשו בגדים חמים. האכרים החלו לרטון. גם הם לא יכלו להבין מה התרחש כאן. גם משרתיו האישיים של וורביצקי החלו לדבר על העובדה המתמיהה ומשכו בכתפיהם בפליאה על כך שבדניצקי שלח חזרה את היהודי עם הסריגים. הדבר הפך לשיחת היום בטירתו הפרטית של הפריץ, אלא שהלה ישן כל היום, לאחר שמשך כל הלילה הקודם שתה לשכרה עם פריצים שכנים.<br /> <br /> כאשר התעורר וורביצקי משנתו, כעבור מספר שעות, סיפר לו משרתו הזקן את הסיפור התמוה על כך שר' חיים שמעון נשלח חזרה עם תוצרתו. &quot;איש באחוזה&quot; - אומר המשרת הזקן - &quot;אינו יכול להבין מדוע אין בדניצקי מוכן לקבל את הסריגים בשעה שיש בהם צורך כה גדול&quot;.<br /> <br /> &quot;קרא אותו מיד, את הכלב השחור&quot; - קרא וורביצקי בהתכוונו לבדגיצקי - &quot;וקרא לכאן גם את היהודי עם סריגיו&quot;.<br /> <br /> המשרת הזקן לא התעכב רגע, ורץ מיד למלא פקודת אדונו. הוא חרד פשוט לעורו, שכן ידע כי וורביצקי עלול לקחת את השוט ולהצליף בו על גביו שלו, של המשרת, כפי שעשה זאת לא פעם, מבלי שזה ידע על מה ולמה.<br /> <br /> הכל בחצר ידעו את הקפריזות האכזריות של &quot;סטיפן ווילמז'ני&quot; - כפי שוורביצקי אהב לכנות את עצמו. תכופות היה אוסף את כל עובדיו ובני משפחותיהם אל טירתו, היה מתיישב כששרביט בידו על כורסה שעמדה על גבי במה, כשליט כל יכול. בלי כל סיבה היה מצביע בשרביטו על אחד מעובדיו שעינו נחה עליו, ופוקד להעניק לו חמש או עשר צליפות שוט. מיד הוטל המסכן על גבי ספסל ונכפת אליו, ולעיני הכל החל מישהו להצליף בו. תוך כדי צעקותיו והתפתלויותיו מכאב של האומלל היו כל הנוכחים חייבים לשיר שיר תהלה לפריץ האכזר. לאחר ההצלפות היה המוכה חייב לזחול על ארבע אל עבר הבמה ולנשק את קצה מגפיו של וורביצקי. כמעט כל אחד מן הצמיתים כבר טעם אי־פעם טעמן של צליפות אלה, ומשום כך פחדו כולם ממנו פחד מוות.<br /> <br /> המשרת הזקן של סטיפן וורביצקי רץ, איפוא, אל בדניצקי ומסר לו כי הפריץ דורש ממנו להתייצב לפניו מיד ולהביא אתו את ר' חיים שמעון ותוצרתו. לא עבר זמן רב ובדניצקי עמד לפני וורביצקי, כשר' חיים שמעון עומד מן הצד.<br /> <br /> וורביצקי קיבל את מנהל המשק שלו בחרפות וגידופים, בדרשו ממנו הסבר על כל שלא הודיעו מיד כי היהודי הביא את הסריגים. בדניצקי רצה לענות, אך הפריץ קרא בכעס: &quot;בלום פיך, כלב שחור!&quot;, ופנה אל ר' חיים שמעון.<br /> <br /> - &quot;יפה מצדך&quot; - אמר - &quot;שהשלמת את הסריגים לפני המועד. דבר זה מוצא חן בעיני. סטיפן ווילמז'ני מחבב אנשים העומדים בדיבורם, ואפילו הם יהודים. משום כך אוסיף זהוב אחד לכל זוג סריגים ואזמין עוד מאתיים&quot;.<br /> <br /> ר' חיים שמעון, אשר עדיין האמין לדברי בדניצקי כי הפריץ התחרט על העיסקה - עמד נבוך, בחשבו שהפריץ מתלוצץ ממנו.<br /> <br /> - נאמר לי כי האדון התחרט על העיסקה וכבר הייתי מוכן לחזור הביתה עם התוצרת. עתה שומע אני דברים אחרים.<br /> <br /> - וכי מי אמר לך שהתחרטתי? - התפרץ הפריץ בצעקה.<br /> <br /> ר' חיים שמעון העיף מבט על בדניצקי, שעמד נפחד כהלום רעם וכל גרפו רעד כמקדחה. הפריץ הבין מיד כי ידו של בדניצקי במעל. הוא התנפל עליו בקול רועם על כך שהוא בודה דברים בשמו ובכך הוא משחיר את פניו וגורם לו אי־כבוד: &quot;על כך תשלם ביוקר, כלב שחור&quot; - צעק, ותוך כדי כך החל להצליף על פניו ועל גופו במגלב, ובדניצקי החל שותת דם.<br /> <br /> &quot;גם לך מגיעות צליפות&quot; - פנה הפריץ אל ר' חיים שמעון - &quot;על כך שהאמנת עלי כי איני עומד בדיבורי. דבר כזה לא יקרה לעולם אצלי, גם אם הדבר יעלה לי בסכום עתק. ברם, רואה אני שיש לי ענין עם אדם ישר, והבאת את התוצרת לפני הזמן, לכן אמשיך בעסקי אתך&quot;.<br /> <br /> הפריץ הורה להביא את החשבונות של הסריגים, ואף החליט לצאת החוצה כדי לראות את הסחורה שהביא ר' חיים שמעון בעגלותיו. כמו בכל פעם שהפריץ נראה בחוץ - החלו גם עתה הצמיתים לתקוע בחצוצרות ולקבל את פניו בטקסיות רבה. הפריץ בחן את הסריגים של ר' חיים שמעון והתפעל מהם. הוא פקד להכניסם למחסן, שם מונחים הסריגים הקודמים. תוך כדי כך השוה הפריץ את הסריגים החדשים לקודמים, ר' חיים שמעון נדהם.<br /> <br /> &quot;אין זו תוצרתי&quot; - הכריז בראותו סריגים שהיו אמורים להיות מן הרכישה הקודמת - &quot;זוג סריגים כזה אינו שוה יותר ממחצית המחיר ששולם עבור הסריגים שלי&quot;.<br /> <br /> בדניצקי התעלף. הפריץ הורה להכניסו לבית. ולהעמיד עליו משמר כבד. התברר שאין הכל חלק, והפריץ היה מעוניין לדעת את האמת.<br /> <br /> הוא פקד להביא אליו את שני האכרים שנסעו עם בדניצקי לדוברומיסל כדי לקנות אצל ר' חיים שמעון את הסריגים הקודמים.<br /> <br /> - אם תגלו את האמת - לא תיענשו, וכל אחד מכם יקבל כוסית יי&quot;ש וככר לחם, אך אם יתברר ששיקרתם יורידו ראשכם מעליכם - אמר להם הפריץ.<br /> <br /> בקולות רועדים סיפרו האכרים כי את הסריגים שקנו אצל ר' חיים שמעון מכר לאחר מכן בדניצקי במחיר יקר יותר, ואילו את הסחורה שהביא אל האחוזה קנה במקום אחר במחיר זול. מן הפריץ לקח תשלום גדול יותר אף מזה ששולם לר' חיים שמעון. כך הרוויח מכל הצדדים.<br /> <br /> ר' חיים שמעון נסע הביתה עם הזמנה למאתים סריגים נוספים, וכעבור שלושה שבועות הגיע אל אחוזת וורביצקי עם סריגיו החדשים, עתה פגש שם ר' חיים שמעון מנהל משק חדש, את היהודי ר' אהרן יוסף מליאדי. על בדניצקי שמע כי קיבל עשרים וחמש צליפות שוט עזות על בשרו, והוא עדיין שוכב חולה וחבול.<br /> <br /> התברר כי כל הצרות שיהודים סבלו באחוזותיו של וורביצקי נבעו מבדניצקי הצורר.<br /> <br /> בעבר, זמן רב, נהנו יהודים בעיירות אלו מפרנסה בהרחבה. כך נמשך הדבר כל עוד חי הפריץ הזקן, אך לאחר שהגיע הפריץ הנוכחי היה זה נתון להשפעתו של בדניצקי שונא היהודים, ומאז לא הורשו יהודים להתקרב.<br /> <br /> בדניצקי היה ממשיך להיות השולט באחוזותיו של וורביצקי, לולא התגלתה תרמיתו, בזכות ר' חיים שמעון, והוא סולק מתפקידו. וורביצקי בכבודו ובעצמו הופיע עתה מלווה בשומרי ראש, בבית הקהל בליאדי והקריא מיסמך בו הוא מודיע ליהודים כי &quot;הכלב השחור&quot; סולק ממשרתו לאחר שהתגלה כרמאי, וכי הלה, בדניצקי, העליל במשך שלוש שנים עלילות על היהודים וכתוצאה מכך הרחיק הוא, וורביצקי, את היהודים ממנו. ברם עתה יודע הוא, הפריץ רב החסד, כי היהודים הם אנשים ישרים. למסקנה זו הגיע בזכותו של יהודי מדוברומיסל, ולכן הוא מבקש עתה את סליחת היהודים ומזמינם לבוא שוב אל אחוזותיו. את אהרן יוסף, שהיה בעבר מנהל אחוזותיו של וורביצקי, מינה שוב לתפקידו הקודם.<br /> <br /> מפיו של ר' אהרן יוסף שמע ר' חיים שמעון כי אביו של וורביצקי היה אוהב־ישראל גדול וכי גמל טובות רבות ליהודים. אלא שהפריץ הצעיר נפל תחת השפעתו של בדניצקי, שונא ישראל שהסית כל העת נגד היהודים. עתה השתנה הכל לטובה. <br /> <br /> כאשר הודיע ר' חיים שמעון לטירה על בואו עם תוצרתו החדשה, הורה וורביצקי למנהל המשק היהודי להתחשבן אתו ולשלם את המגיע לו. לאחר מכן ביקש מר' אהרן יוסף להביא את ר' חיים שמעון אל הטירה, ולקיים ארוחה משותפת עם הפריץ. מתוך התחשבות עם רגשות שני יהודים ציווה שהארוחה תוכן בביתו של ר' אהרן יוסף.<br /> <br /> כשהסבו ליד השולחן סיפר וורביצקי את הזכור לו מאביו בקשר ליהודי ליאדי, לאחר שחלק גדול מן העיר כלה בעשן שריפה גדולה שפרצה שם. הפריץ קיבל משלחת של הרב וראשי קהלת ליאדי, שסיפרו לו על צרכי הנפגעים. הפריץ האב פקד אז לשלוח מיערותיו עצים כדי לבנות מחדש את בית המדרש ובתים רבים של יהודים עניים. הפריץ הצעיר סיפר עתה בגאוה גדולה על ידידותו של אביו כלפי היהודים, והביע שביעת רצונו על התפנית שחלה עתה בהלך רוחו שלו בנושא זה.<br /> <br /> ר' חיים שמעון היה &quot;ברקיע השביעי&quot;. הן הוא אשר גרם לכל זה! <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%96&diff=12229 2025-05-16T06:28:41Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == הירושה הקדושה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== בין אלה ששמעו את ר&#039; חיים שמעון הצעיר מוכיח בחריפות את ר&#039; בצלאל, הצדיק הישיש, על מה שנראה כגילוי סימני גאוה, היה ר&#039; יהושע פייטל, סופר הסת&quot;ם, בעל נכדתו של רבי בצלאל. ר&#039; יהושע פייטל זה היה ירא-שמים...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == הירושה הקדושה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> בין אלה ששמעו את ר' חיים שמעון הצעיר מוכיח בחריפות את ר' בצלאל, הצדיק הישיש, על מה שנראה כגילוי סימני גאוה, היה ר' יהושע פייטל, סופר הסת&quot;ם, בעל נכדתו של רבי בצלאל. ר' יהושע פייטל זה היה ירא-שמים גדול. משחר ילדותו ישב תמיד בבית המדרש. הוא היה תלמיד ישיבת ר' גבריאל, רבה של דוברומיסל, ולפי עצתו של ר' גבריאל נעשה לסופר סת&quot;ם. ר' גבריאל היה גם השדכן שלו. את מלאכת הסופרות למד ר' יהושע פייטל אצל ר' פתחיה מאיר, שגם עסק בעשיית בתים לתפילין, והמשיך לעבוד אצלו חמש-עשרה שנים.<br /> <br /> ר' פתחיה מאיר נחשב טיפוס נדיר גם אצל סופרים. מעולם לא כתב אות או עשה בתים אלא בהיותו שרוי בתענית. בטרם התיישב לכתוב טבל במקוה טהרה, ואמר בפיו פעמים רבות בכוונה כי הוא כותב לשם הקדושה. בזהירות מיוחדת הכין את הקלף ואת הנוצה והדיו. את הכל עשה בקדושה וטהרה.<br /> <br /> ר' יהושע פייטל למד אצל רבו לא רק את עבודת הקודש כי אם גם את הזהירות והחרדה, וכשנפטר ר' פתחיה מאיר נתמנה הוא לממלא מקומו. ברם, ר' יהושע פייטל חשש מאוד מן האחריות הגדולה הכרוכה בכך ובדמעות בעיניו התחנן אצל ר' גבריאל שישחררהו מן התפקיד האחראי להביא ליהודים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. הוא פחד פן לא יוכל להגיע לדרגתו של ר' פתחיה מאיר. &quot;וכי איך אני יכול להידמות למורי הצדיק, זכרונו לברכה?&quot; - בכה לפני הרב - &quot;והרי אני אדם קטן ודל, מוטב שאעסוק במלאכה פשוטה&quot;.<br /> <br /> ברם, רבי גבריאל לא ויתר לו. הוא עודדו וחיזקו ושיכנעו להמשיך במלאכה הקדושה. ר' יהושע פייטל ניאות סוף סוף לכך בתנאי שתמיד יהיה מישהו על ידו ויזכיר לו את קדושת המלאכה שבה הוא עוסק ושהעיסוק יהיה &quot;לשמה&quot;. כן היה על אדם זה לספר לו כיצד נהג ר' פתחיה מאיר בהכנת הקלף, בכתיבה עצמה, בעשיית הבתים, ובאילו כוונות ביצע את האמור. עם זאת עדיין היסס ר' יהושע פייטל לגשת אל המלאכה, עד שרבו התגלה אליו בחלום והורה לו להיות הסופר של דוברומיסל.<br /> <br /> ר' גבריאל נאלץ לבחור עבור ר' יהושע פייטל את העוזר המבוקש. היה זה ר' שמריה הצולע, יהודי למדן וירא שמים. ר' יהושע פייטל לימדו את הלכות כתיבת סת&quot;ם ואת הנהגות ר' פתחיה מאיר, כדי שזה יוכל להזכיר לו אותן תכופות. אלא שגם אז לא החל ר' יהושע פייטל במלאכתו עד שקיבל על עצמו סיגופים ותעניות. לא פחות ממאה ועשרים (שלוש פעמים ארבעים) תעניות רצופות פרט לשבתות וחגים. מדי לילה בלילה היה עורך &quot;תיקון חצות&quot;, ובמשך כל התקופה הזו לא יצא בכלל מכתלי בית המדרש. רק לאחר הכנה זו חגר עוז לגשת אל עבודת הקודש של הסופרות.<br /> <br /> כאשר שמע ר' יהושע פייטל את דברי התוכחה של ר' חיים שמעון שהופנו בבית המרחץ כלפי ר' בצלאל הצדיק - חש צמרמורת העוברת בבשרו. הוא ראה את דברי התוכחה מותאמים אליו, שכן - האם אינו בעל גאוה? הרי לא אחת הרגיש את עצמו גאה במלאכת הקודש שלו. לא אחת נהנה וחש סיפוק מפרשיות התפילין הנאות ומן המזוזות הנאות שכתב. כך נהנה כאשר ר' שמעיה, או קונים - או אף הוא עצמו - שיבחו את טיב העבודה. והרי כל אלה הם סימני גאוה והתפארות.<br /> <br /> דבריו של ר' חיים שמעון השאירו, איפוא, רושם כזה על הסופר התמים שבמשך כל השבת לא מצא מנוחה לעצמו. מיד עם צאת השבת מיהר אל ר' דוד משה הדיין וסיפר לו כי הוא חש עצמו חוטא בשל היותו בעל גאווה. לכן ביקש מן הדיין &quot;תיקון&quot; של תשובה, והודיע לו כי החליט לעזוב את מלאכתו ולהפקיד את העבודה בידי ר' שמעיה.<br /> <br /> היתה לר' יהושע פייטל סיבה נוספת להחלטתו לחדול מלהיות סופר. הוא הרגיש שראייתו הולכת ונחלשת וחשש שמא יגרום הדבר לכך שיהיו לו טעויות בכתיבת ספרי תורה ופרשיות תפילין.<br /> <br /> הדיין סירב לתת לו &quot;תיקון&quot; בהבטיחו לו כי אין עליו שום חטא ולכן אין עליו לקבל תשובה. אך לאחר שנוכח ר' יהושע פייטל לדעת כי לא ישיג &quot;תשובה&quot; מן הדיין, קבע הוא לעצמו סדר של תשובה בתעניות וסיגופים, וחדל ממלאכתו.<br /> <br /> בכל העיר פשטה השמועה כי ר' יהושע פייטל חדל להיות סופר. איש לא ידע להסביר את מניעי החלטתו זו, ונוצרו סברות מסברות שונות. היו כאלה שסיפרו שר' פתחיה מאיר, רבו של ר' יהושע פייטל, התגלה אליו בחלום ופקד עליו לעזוב את מלאכתו. והעיר דוברומיסל נבוכה וסוערת.<br /> <br /> בדוברומיסל היה יהודי, למדן ובעל צדקה, בשם ר' פנחס מרדכי. יהודי זה היה משמיע שיעור קבוע בגמרא, בהיותו חשוך בנים אימץ בביתו יתום, בן אחיו. ובכן, ר' פנחס מרדכי ניחן בטבע לחקור את הפרטים המלאים על כל מאורע ששמע עליו ועניין אותו. אף כאן, כששמע את הסברות השונות המתהלכות בעיר על מניעיו של ר' יהושע פייטל החליט לברר את הענין, וכך גילה כי זו תוצאה של דברי ר' חיים שמעון אל רבי בצלאל. לאחר מכן הגיעו תוצאות חקירה זו לאזני ר' יוסף והדבר גרם לו צער רב. מיד הלך אל ר' בצלאל וביקש את סליחתו על כך שבעל נכדתו התחצף כנגדו.<br /> <br /> ר' בצלאל הרגיע את ר' יוסף והסביר לו כי לאמתו של דבר גרם לו ר' חיים שמעון טובה גדולה. נכון, אמנם, כי מעולם לא היה בדעתו להתגאות, אלא שאדם אחר ששמע את דבריו היה עלול לראות את הדבר כגאווה, דבר שממנו עשוי לנבוע נזק.<br /> <br /> כעבור מספר שבועות שב ר' בצלאל לביתו ברססנא, ואף ר' יהושע פייטל עזב את דוברומיסל. הענין כולו נשכח לאט לאט. ליהודי דוברומיסל נוספו ענינים אחרים לענות בהם.<br /> <br /> בגלל התקפותיו הסוערות של ר' חיים שמעון על בעלי גאוה, ותכונתו שלא לסבול אנשים גאוותנים ושואפי כבוד, הלך והתמעט מספר הידידים שלו בדוברומיסל. גם שני חתניו הגדולים של ר' אליעזר ראובן הנפח לא הגו חיבה לר' חיים שמעון, ודאי משום שידעו כי ר' חיים שמעון מסתכל עליהם בעין רעה משום שראה אותם כאנשים המעוניינים שהכל ידעו על למדנותם.<br /> <br /> שונים מזה היו היחסים בין ר' חיים שמעון לבין ר' יצחק שאול, חתנו השלישי של הנפח. באמצעותו של ידידו זה התוודע ר' חיים שמעון אל ברוך, כאשר בא לחג הפסח אל בית חותנו של ר' יצחק שאול.<br /> <br /> הידידות שבין ר' חיים שמעון ור' יצחק שאול נוצרה ביום הראשון לבואו של ר' יצחק שאול לדוברומיסל. ר' חיים שמעון היה בין המוזמנים לחגיגת נישואי ר' יצחק שאול, שבה השמיע החתן, כרגיל דרשת פלפול שהפליאה את הנוכחים, ביניהם ר' חיים שמעון, וכולם שיבחו אותה. ר' חיים שמעון צירף לדברי השבח שלו עצה ידידותית לחתן: &quot;אבל אל נא תתגאה, כדרכם של אברכים למדנים שמיד עם השמיעם דברי תורה כלשהו הרי הם מתחילים להתנפח...&quot;<br /> <br /> ר' יצחק שאול, שהיה אז כבר ספוג בתורת הבעש&quot;ט באמצעות אביו, ר' ניסן, הבחין, על פי הדברים ששמע מפיו של ר' חיים שמעון, שלפניו אברך מסוג מיוחד. הוא גם שם לב שלמדנים אחרים שהיו מסובים לשלחן הרכינו את ראשיהם משום שדברי ר' חיים שמעון לא מצאו חן בעיניהם והם חשו עצמם נפגעים. אביו של ר' יצחק שאול שישב כנהוג ליד החתן ושמע את דבריו של ר' חיים שמעון פנה אל בנו ולחש לו: &quot;מאברך זה אפשר לעשות בן-אדם&quot;.<br /> <br /> החסיד שבקרבו אמר לו כי לפניו תלמיד פוטנציאלי של תורת החסידות שהחלה אז להתבסס בעולם היהודי. תורה זו אכן היתה מנוגדת בתכלית לדרכם של אותם למדנים שר' חיים שמעון ניהל אתם מאבק. לפיכך החל ר' יצחק שאול מיד להתיידד עם ר' חיים שמעון יצרן הסריגים, ומאוחר יותר אף הפגישו והכירו עם ברוך.<br /> <br /> בהזדמנות אותו ביקור של ברוך בדוברומיסל התוודע ברוך גם עם אברך נוסף, חיים אליהו חתנו של ר' זלמן פישל &quot;הבן היחיד&quot;. ר' חיים אליהו זה נילוש מחומר שונה, אך חותנו, שכל ימיו נשא את הכינוי &quot;בן יחיד&quot;, היה טיפוס מעניין במיוחד. <br /> <br /> בכינוי זה זכה ר' זלמן פישל לא משום שהיה באמת בן יחיד, כי אם מסיבה אחרת. הוא היה לאמתו של דבר הילד התשיעי של אביו, ר' אפרים, וכל שמונת הילדים שקדמו לו היו בחיים. התואר הנכון שהיה מגיע לו היה אולי &quot;בן זקונים&quot;, אך משחר ילדותו היה עדין, רגיש ומפונק, שנרתע ו&quot;פחד&quot; לגשת לעבודה כלשהי.<br /> <br /> הוריו פינקוהו, והוא עצמו פינק את עצמו עוד יותר. הוריו לא הטילו עליו מעולם כל פעולה כלשהי בבית או בגן, כפי שהטילו על שאר ילדיהם. זלמן פישל אף לא הציע עצמו לשרות כלשהו כפי שעושים זאת ילדים בדרך כלל. מעולם לא רצה ללכת אל הבאר או אל הנהר לשאוב מים, מעולם לא הרים משא או חפץ כבד, מעולם לא הדהיר, כילדים אחרים, את הפרה אל השדה או הביאה הביתה, ומעולם לא הושיט ידו למעשה כלשהו. כך זכה לכינוי &quot;בן יחיד&quot;, וכינוי זה דבק בו כל ימי חייו.<br /> <br /> ואכן, תמיד התאים לו הכינוי האמור, שכן גם בגיל מאוחר המשיך ר' זלמן פישל להתפנק &quot;ולא טבל אצבעו במים קרים&quot;, כאילו היה בן-יחיד נצחי. מעולם לא עסק במלאכה כלשהי או במסחר כלשהו. עד לנישואיו היה סמוך על שולחן אביו ולאחרי נישואיו היה סמוך לשולחן חותנו.<br /> <br /> חותנו של ר' זלמן פישל היה ר' אברהם דן הקצב, אשר לשולחנו היה סמוך לא פחות מעשרים שנה, עד לפטירת חותנו. אך גם לאחר מכן לא עשה דבר כדי לפרנס את משפחתו, שגדלה בינתיים, והמפרנסת היתה אשתו.<br /> <br /> ר' זלמן פישל היה יודע ספר במדה מסויימת, אך מיד לאחר שפתח גמרא נזכר כי עליו לדאוג לעצמו בענין זה או אחר, במקום להתעמק בלימודו, ומיד מיהר לאכול או &quot;לסדר&quot; סידור כלשהו. בכיסו היו תמיד פרוסת עוגה או סוכריה או פרי, ובכל הזדמנות היה מוציא משהו מכיסו ולועס, באמרו כי יש לו &quot;לב חלש&quot; ואסור לו להחלישו עוד יותר.<br /> <br /> מאידך היתה לו לר' זלמן פישל חולשה מיוחדת להתפלל לפני התיבה. הוא היה מוכן למסור את כל היקר לו תמורת אפשרות להתפלל לפני התיבה, בעיקר בשבת ובחג, אך גם תפלה של ימות החול היתה טובה בשבילו. כאשר ניגש לפני התיבה - הורגשה בתפלתו היותו &quot;בן יחיד&quot; הוא השתעשע וסילסל בקולו בצורה מתפנקת, עד שהדבר היה לשיחה בפי כל. ר' זלמן פישל בכבודו ובעצמו היה הולך מחנות לחנות ומבית לבית ושואל מה אומרים על תפלתו.<br /> <br /> ר' זלמן פישל היה מכניס מטבע לנוניה הבלן כדי שבכל יום ששי ישאל את כל אחד במרחץ: נו, מה דעתך על תפלתו של ר' זלמן פישל? - אה, היתה זו תפלה כהלכה, והלואי והיו לנו בעלי תפלה רבים כמוהו...<br /> <br /> בדוברומיסל ידעו הכל כי מיד עם הגיע חודש אב - עוטף ר' זלמן פישל את צווארו בסודר עשוי מעור ארנבת, כדי שקולו לא יצטנן חלילה. בחודש אלול החל להרבות בשתיית ביצים רכות ודבש כדי שקולו יהיה צלול וחזק. ר' זלמן פישל נהג זהירות לא רק כבן יחיד, אלא אף כמי שהוא הזמר הגדול ביותר שכל העולם כולו עומד ומצפה לזמרתו. מובן שכל בני דוברומיסל הכירו את הטיפוס המעניין הזה והוא שימש עבורם חומר ללעג ובדיחות.<br /> <br /> חיים אליהו, חתנו, היה דוקא אברך טוב, ידיד לכל האנשים ובמיוחד לבני התורה חבריו. הוא דיבר במתינות, קצר וקולע, כשהוא מתבל דבריו בפסוקים ומאמרי חז&quot;ל, ואף - בפתגם נאה או בדיחה מתאימה.<br /> <br /> לא רק האנשים אהבו אותו משום כך, אלא שגם חותנו, ר' זלמן פישל, אהב אותו ואף ייחד לו תשומת לב ופינוק כמו לו עצמו. הוא היה מתהלך על פני העיר ומרעיף דברי שבח על חתנו. בני דוברומיסל אמרו כי הוא אכן מתנהג אתו כמו עם בן יחיד...<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%95&diff=12186 2025-05-15T12:32:16Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == גאוה ובעלי גאוה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== ישראל, התלמיד השני שאתו התיידד חיים שמעון בישיבת מינסק (ראה סוף פרק מ&quot;ד), הצטיין בידיעותיו הרבות במתימטיקה ואסטרונומיה. נוסף לכך היה אמן כשרוני בפיתוחי עץ. לפני בואו למינסק בילה ארבע שני...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == גאוה ובעלי גאוה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> ישראל, התלמיד השני שאתו התיידד חיים שמעון בישיבת מינסק (ראה סוף פרק מ&quot;ד), הצטיין בידיעותיו הרבות במתימטיקה ואסטרונומיה. נוסף לכך היה אמן כשרוני בפיתוחי עץ. לפני בואו למינסק בילה ארבע שנים בישיבתו של הגאון ר' מרדכי טאקליס בברלין, שם השתלם גם במקצועות האמורים. במשך שנתיים אף הצליח לבנות &quot;בית מקדש&quot; מיניאטורי ששטחו שתי אמות על שתי אמות.<br /> <br /> לחיים שמעון היתה מכבר נטיה למתימטיקה ואסטרונומיה, ועתה התוודע למקצועות אלה בעזרתו של חברו ישראל, שהידידות ביניהם הלכה וגברה. תוך כדי שהייתו בישיבת מינסק התייתם חיים שמעון מאביו ומאמו שמתו זה אחר זה, חביריו השתתפו בצערו, וחיים שמעון מצא ניחומים בהתמסרות יתירה ללימוד התורה. וכן ללימוד מתימטיקה בעזרת חברו ישראל.<br /> <br /> ישראל השתדך בעיר מינסק עצמה, ונהיה לחתנו של ר' שמואל זאנוויל, סורק פשתן במקצועו. ר' שמואל זאנוויל היה למדן מפורסם, אך העדיף להתפרנס מיגיע כפיים. כאשר עסק בסריקת פשתן היה נוהג לחזור בעל-פה על מסכתות הש&quot;ס, אחת אחר השניה.<br /> <br /> גם חתנו הלך בדרך זו. הוא סירב אפילו להיות סמוך על שולחן חותנו, ומיד לאחר נישואיו החל לעסוק במלאכה. עוד בהיותו בברלין ראה שם מכונה לעשיית סריגי צמר. עתה הרכיב על-פי זכרונו מכונה כזו והחל ליצור סריגי צמר, דבר שסיפק לו מיד פרנסה בהרחבה.<br /> <br /> מאוחר יותר, כאשר חיים שמעון נבחר על-ידי ר' יוסף, עושה התנורים מדוברומיסל, כחתן לנכדתו היתומה, נשאר עוד שנה נוספת בישיבה המינסקאית. אז החליט ללמוד מישראל את מלאכת יצירת הסריגים כדי להתפרנס ממנה לאחר נישואיו. הוא למד מחברו זה הן את הרכבת המכונה והן את הפעלתה. ואכן לאחר נישואיו הקים חיים שמעון בדוברומיסל בית מלאכה והחל ליצור את הסריגים. טיב תוצרתו התפרסם מיד ואנשים החלו לנהור מרחוק ומקרוב לרכוש את הסריגים.<br /> <br /> חיים שמעון היה אדם ידידותי מאד ובעל מדות טובות. למרות היותו צעיר לימים החלו להתחשב בו ובדעותיו, והוא נבחר להיות אחד מנציגי הקהלה אצל שלטונות העיר. מובן שהחלו לקרוא אותו בתוספת תואר: ר' חיים שמעון.<br /> <br /> לשמו של ר' יוסף חדלו זה זמן להוסיף את התואר &quot;בונה התנורים&quot;, שכן לא עסק שוב למלאכה זו, כי אם התפרנס מגינתו ושדהו. הוא עצמו ישב כל היום בבית המדרש ועסק בתורה ועבודה. לשעות מספר היה נוהג לחטוף תנומה בחדר סמוך לבית-המדרש על גבי ספסל קשה. תכופות נשאל ר' יוסף מדוע אינו מעדיף לנוח בביתו על גבי מטה מוצעת, ועל כך השיב כי זכורים לו לטובה ימי בחרותו בלמדו בישיבה כאשר נאלץ לישון תמיד על גבי ספסל קשה. בהקשר לכך הוסיף את מאמר חז&quot;ל: כך דרכה של תורה - פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן. &quot;מי שהוא מפונק יותר מדי - אינו מסוגל להצליח בלימודיו&quot; - היה אומר ר' יוסף.<br /> <br /> ר' יוסף חש קשר נפשי חזק אל חתן נכדתו, ר' חיים שמעון. היה להם שיעור משותף קבוע והם נהנו מאד איש מלמדנותו של רעהו. פרט אחד בלבד גרם עגמת-נפש לר' יוסף, והוא תכונתו של ר' חיים שמעון להגיב בחמימות יתירה על כל ביטוי של גאוה או התפארות מצד מישהו, גם אם אותו מתגאה היה תלמיד-חכם לא שתק לו ר' חיים שמעון.<br /> <br /> השנאה למדת הגאוה ולבעלי הגאוה היתה טבועה בדמו של ר' חיים שמעון. הוא סיגל אותה ממלמדו הראשון, ר' יקותיאל המלמד מליאזנא, שגם הוא לא יכל לסבול את גאוותם של אנשים. ר' יקותיאל היה חוזר ומשנן לתלמידיו מה עלה בסופו של פרעה מלך מצרים, והדברים נחקקו בזכרונו של חיים שמעון. כל צרותיו של פרעה באו לו - היה אומר ר' יקותיאל הזקן - מחמת החזיקו את עצמו לאליל, עד כדי הגיעו לחוצפה לומר: מי ה' שאשמע בקולו. משום כך הענישו הקב&quot;ה בעשר המכות, ובסופו של דבר טבעו הוא וחילו בים סוף. גם קורה קיבל את ענשו משום גאוותו - היה אומר ר' יקותיאל.<br /> <br /> ולפיכך היה ר' חיים שמעון רותח מזעם כאשר שמע ממישהו, יהיה מי שיהיה, ביטוי כלשהו הכרוך בגאווה. ר' חיים שמעון היה נוזף חריפות באדם זה, ושופך עליו מנה של רותחין, שהלה זכר אותה זמן רב.<br /> <br /> תכופות התגלעו מכך ויכוחים חריפים. לא כל אחד היה מוכן להבליג על דבריו של ר' חיים שמעון, שהיה ככלות הכל אברך צעיר. רבים סברו כי התנהגותו כלפי אנשים מבוגרים ומכובדים ממנו מהווה חוצפה ועזות פנים, אף ר' יוסף לא הסכים להתנהגותו של ר' חיים שמעון, למרות שבעצם הענין היתה עמדתם זהה, וגם הוא לא סבל את מדת הגאוה, אלא שסבר שר' חיים שמעון הצעיר צריך לרסן את עצמו. משום כך נערכו בין השניים ויכוחים תכופים, כשכל אחד מסתמך על מאמרי חז&quot;ל.<br /> <br /> ר' חיים שמעון היה מצטט בלהט את מאמר חז&quot;ל (סנהדרין ק&quot;א, ע&quot;ב): &quot;אמר רב נחמן: גסות הרוח שהיתה בו בירבעם טרדתו מן העולם&quot;. מדובר כאן - טען חיים שמעון - באותו ירבעם שבהמשך הסוגיא (סנהדרין ק&quot;ב, ע&quot;א) על הפסוק: &quot;וימצא אותו אחיה השלוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשמלה חדשה ושניהם לבדם בשדה&quot; (מלכים א', יא) - מובאות הדרשות הבאות: &quot;מה שלמה חדשה אין בה שום דופי - אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי&quot;, &quot;שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם&quot;, &quot;שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה&quot;, &quot;ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם בשדה&quot;. &quot;רואים אתם לאן מוליכה הגאוה?&quot; - זעק ר' חיים שמעון - &quot;כל גדולתו המיוחדת בתורה של ירבעם לא עמדה לו, והוא נעשה לחוטא ומחטיא את הרבים ונטרד מן העולם, הכל בגלל מדת הגאוה וגסות הרוח&quot;. ר' חיים שמעון היה מוכיח ממקורות שונים בדברי חז&quot;ל כי תורתו של בעל גאוה נטמאת, רחמנא ליצלן, על-ידי הגאוה. מדה זו מהווה מקור לכל דבר רע. &quot;איך אפשר לשתוק למי שמטמא את התורה?&quot; - הכריז.<br /> <br /> עם זאת חיו ר' יוסף הישיש ובעל נכדתו בשלום למרות חילוקי הדעות והויכוחים שהיו ביניהם. ר' חיים שמעון היה גם חביב על כל בני דוברומיסל, עד לאירוע מסויים שהתרחש בבית המרחץ.<br /> <br /> בית המרחץ בדוברומיסל היה, כמו בשאר הערים והעיירות, מוסד חשוב. בכל ימי השבוע הסיקו רק את הדוד במדה שתחמם קצת את מי המקוה עבור הטובלים, ורק בימי רביעי וששי הסיקו יפה את המרחץ, לצרכי רחיצה. בית המרחץ בדוברומיסל הצטיין בתנור שבנה בו ר' יוסף בצעירותו, והתנור הפיק חום גבוה ומוצלח.<br /> <br /> ברם, מאחר והדוד לא היה גדול למדי, והיה קיים הסדר לפיו זכאי כל מתרחץ לחמשה דליי מים לפחות, היו חייבים בני המקום להתארגן בקבוצות שהתרחצו לסירוגין, כדי שיהיו מים חמים במדה מספקת לכל. כך היה זמן קבוע וקצוב לכל קבוצה במשך היום שבו היה עליה להתרחץ.<br /> <br /> אותם הימים התארח בדוברומיסל ר' בצלאל מרססנא, זקן ולמדן מפורסם, שבא לשהות בבית ר' יהושע פייטל סופר הסת&quot;ם, חתן בנו. ר' בצלאל ישב ולמד תורה בפרישות משך למעלה מארבעים שנה, ושמו נודע לתהלה בחריפותו ובקיאותו וביראת השמים התמימה שלו. במיוחד היה מפורסם מזהירותו לגבי כל מילה שיצאה מפיו. בכלל היה ר' בצלאל זהיר מאד במצוות. כך היה נוהג לבדוק תכופות בזכוכית מגדלת את הפרשיות שבתפילין ואת המזוזות שבביתו. בין השאר בדק אם האותיות ממולאות כראוי בדיו ואין בהם נקודות לבנות. בכל יום, לפני הנחת התפילין מדד את ריבוע התפילין, של יד ושל ראש, בקנה מדה מיוחד כדי להיות בטוח שהריבוע נשמר. היה לו משגיח קבוע שבדק אם התפילין מונחים במקומם במדוייק. משגיח זה עמד ליד ר' בצלאל בכל זמן תפלתו כדי לשמור שלא יזוזו התפילין ממקומם.<br /> <br /> כן היה ר' בצלאל זהיר מאוד במצוות כבוד תלמידי חכמים. הוא קיים מצוה זו בזהירות ובהידור, והקפיד גם שאחרים יקיימו אותה כראוי. כדי לזכות אנשים במצוה גדולה זר היה נוהג לפרסם תמיד את למדנותו וצדקנותו, כדי שאחרים יתנו לו את הכבוד הראוי ויקיימו בכך מצות עשה מן התורה. ואכן זכה ר' בצלאל, שהיה ישיש מופלג, לכבוד רב בדוברומיסל.<br /> <br /> כשהגיע יום ששי הלך ר' בצלאל למרחץ ונחל שם כבוד גדול. פינו לו מקום מיוחד. וכולם עמדו לכבודו בהכנסו. ר' חיים שמעון היה אותה שעה גם הוא במרחץ ולמרות שידע, מן הסוגיא בקידושין (דף ל&quot;ג ע&quot;ב), כי בחדרים הפנימיים של בית המרחץ אסור לדבר דברי תורה ואין שם חובת כבוד תלמידי חכמים - נהג גם הוא בר' בצלאל כשאר הנוכחים. הוא ידע כי מצד אחד אין איסור בנתינת &quot;כבוד&quot; ומצד שני כי לא יצליח להסביר לאנשים הפשוטים את פשר צעדו, מה גם שהדבר כרוך באיסור של השמעת דברי תורה במרחץ.<br /> <br /> בינתיים התברר כי החל לשרור מחסור במים חמים. אנשים מן המתרחצים האיצו בקול רם בבלן לזרז את חימום המים, ולדאוג לפחות שלא יחסרו מים חמים לצדיק ר' בצלאל. שני אנשים ששוחחו ביניהם בעת הרחיצה דיברו אגב כך על אישיותו של ר' בצלאל. &quot;זה כבר ארבעים שנה&quot; - אמר אחד לשני - &quot;שהוא נוהג פרישות&quot;. למרות שר' בצלאל ישב במרחק מסויים משני אנשים אלה הגיעו הדברים לאזניו.<br /> <br /> &quot;אין זה מדוייק&quot; - קרא לעברם - &quot;לא ארבעים, כי אם ארבעים ושבע שנים אני כבר יושב בפרישות. ועוד עליכם לדעת: מאז לא הבטתי מחוץ לד' אמותי&quot;.<br /> <br /> כששמע ר' חיים שמעון את הערתו של ר' בצלאל רתח דמו בקרבו. עם זאת התאפק ולא אמר מאומה. רק מאוחר יותר, כשהיו שניהם בחדר החיצוני מלובשים בבגדיהם, פנה ר' חיים שמעון אל ר' בצלאל ואמר לו:<br /> <br /> - רבי, כפי הנראה לא איכפת לך פסקם של כל התנאים, האמוראים, הגאונים והפוסקים כי הגאווה אסורה ופסולה בתכלית. כששמעת מקצת שבחך מפי שני יהודים מצאת לנכון לתקנם ולהתפאר בכל שבחך. חכמינו החמירו מאד בענין זה. מורי ורבי, הגאון רבי אריה לייב ראש ישיבת מינסק פירש את מאמר רב יהודה בשם רב: &quot;כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא&quot;, כי אין הכוונה כפשוטה במי שאינו תלמיד חכם כלל, שכן אדם כזה הוא שקרן, שעונשו נאמר בנפרד. הכוונה היא למי שהוא תלמיד חכם אך רוצה להיחשב כתלמיד חכם גדול יותר ממה שהוא באמת, גם אדם כזה אין מכניסים במחיצתו של הקב&quot;ה.<br /> <br /> ר' חיים שמעון השמיע דבריו ביקוד אש, שכן חרה לו מאד ניצוץ הגאוה שהבחין אצל הגאון הזקן. האנשים שנוכחו בדבר פקחו עינים תמהות. גם אלה שהבינו את תוכן הדברים, וחשו כי היתה כאן פגיעה חריפה בכבודו של הגאון, שתקו ולא אמרו דבר. ברם, חלק מן האנשים סברו כי ר' חיים שמעון הפריז בהעזתו לדבר סרה באזני צדיק מפורסם כזה.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%94&diff=12185 2025-05-15T12:07:46Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == כאשר יהודים זקוקים להגנה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== בישיבה המינסקאית שבה הכירו חיים שמעון מליאזנא ואברהם מפוזנא איש את רעהו - החליפו ביניהם שני אלה תכופות רשמים על חוויותיהם ביחס לעלילות דם שהיו בעריהם. בפיו של חיים שמעון אף היה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == כאשר יהודים זקוקים להגנה ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> בישיבה המינסקאית שבה הכירו חיים שמעון מליאזנא ואברהם מפוזנא איש את רעהו - החליפו ביניהם שני אלה תכופות רשמים על חוויותיהם ביחס לעלילות דם שהיו בעריהם. בפיו של חיים שמעון אף היה סיפור על עלילת דם נוספת שהיתה בליאזנא. עלילת הדם התרחשה לפני שנים רבות, כאשר ליאזנא החלה להתפתח כישוב יהודי. את הסיפור רב הרושם שמע חיים שמעון מר' יקותיאל, השמש הזקן.<br /> <br /> אותו ר' יקותיאל היה טיפוס ידוע בליאזנא. הוא היה אחד מן האנשים הזקנים ביותר בעיר. כל אשר היה ידוע על גילו המופלג היה רק זה שר' משה השומר, שהיה כבר כבן מאה שנה, וזלאטא חוה היולדת היו מבוגרים ממנו. ר' יקותיאל זכר את ליאזנא מן התקופה שהיו בה לא יותר משלושים משפחות יהודיות. אביו, ר' אלחנן, היה אז ראש הקהל.<br /> <br /> ר' יקותיאל, השמש הזקן, זכר את התקופה כאשר הרוסים כבשו את וויטבסק וסביבתה, כולל ליאזנא. בזמן שפרצה אותה מלחמה, בשנת תי&quot;ד, היה הוא למעלה מגיל בר-מצוה. יהודים רבים, ובינהם אביו ודודו, התעשרו בזמן המלחמה הזאת. גם הוא עצמו, לאחר שאביו שידכו עם בתו של ר' מרדכי, הסופר מקאליסק, החל להתמסר למסחר כקבלן מצרכים לצבא הרוסי, והתעשר אף הוא.<br /> <br /> כאשר כבש שרמטייב, המצביא הרוסי, את וויטבסק הכניס יהודים רבים מעיר זו למאסר, ואילו בליאזנא לא נגע באיש לרעה. רבים מיהודי וויטבסק שחששו ממאסר עברו לגור לליאזנא והקהלה היהודית שם החלה לגדול.<br /> <br /> לעת זקנתו היה ר' יקרתיאל סונט בראשי הקהל של ליאזנא, באומרו כי בהנהגתו של אביו היו פני הדברים נראים אחרת. במיוחד הרבה ר' יקותיאל לקנטר את עשירי ליאזנא החיים חיי רווחה ונשותיהם יוצאות מקושטות. לדעתו מביאה התנהגות כזו תוצאות רעות, ובין השאר מעורר הדבר קנאת הגויים השכנים והדבר מביא להלשנות וצרות אחרות.<br /> <br /> ר' יקותיאל הזקן היה מפרט את השקפתו: עם ישראל ואומות העולם הם שני עולמות נפרדים. הקב&quot;ה נתן את העולם הזה לעשיו ואת העולם הבא ליעקב, אך כדי שיוכל יעקב להתקיים נתן לו הקב&quot;ה גם חלק בעולם הזה, אלא שגם זה שונה משל הגוי. העולם הזה של היהודי גדוש במצוות, ואין היהודי מסוגל לבצע תנועה קלה בעולם מבלי שיהא הדבר כרוך בקיום מצוה. על דלת ביתו של יהודי חייבת להיקבע מזוזה, בגדיו צריכים להיות בציצית. בשדהו הוא צריך לקיים מצוות לקט, שכחה ופאה, כאשר אוכל ושותה הוא חייב לברך בתחלה ובסוף, ואינו יכול ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, שכן בלעדי זה הריהו כאילו נהנה מן הגזל והוא נענש על זה. מאידך, יהודי צריך לקרוא אל הקב&quot;ה, לשוב אליו בתשובה בלב שלם, ואז יכופרו לו חטאיו.<br /> <br /> הסיפור על עלילת הדם אותו סיפר ר' יקותיאל לחיים שמעון, שמע אותו הוא מפיו של סבו ר' אלישע, שכינויו היה &quot;המתוק&quot;, משום שהיה מלווה תמיד את דבריו במלים: &quot;האב המתוק שבשמים&quot;.<br /> <br /> פעם הגיע לליאזנא כומר חדש, שונא ישראל, שהחל להשמיע בכנסיה נאומים מלאי רעל שנאה כלפי היהודים, הגויים בליאזנא לא שמעו מעולם דברים כאלה, ולראשונה החל לחדור למוחותיהם הרעיון של שנאת היהודים.<br /> <br /> כאשר הגיע החורף, וחג הפסח החל להתקרב, הודיע הכומר לגויים כי עליהם לשמור על ילדיהם, שכן היהודים זקוקים לדם נוצרי כדי ללוש בו את המצות והם עלולים לחטוף ילדים נוצרים ולשחטם.<br /> <br /> הדבר הדהים את הגויים המקומיים. הללו היו רגילים עד אז לבוא בשבתות ובחגים לבתים היהודיים כדי לטעום מן המאכלים המיוחדים שהוגשו להם. במיוחד נהנו הגויים בחג הפסח כאשר כיבדו אותם במצה, והם בלעו ממאכל זה בקורת רוח. עתה, לאחר ששמעו מפי הכומר כי המצה נילושה בדם נוצרי, וכי יש להימנע מלהתקרב אליהם ולמאכלים יהודייים אחרים, החלו הגויים המוסתים לבוא אל הכומר ולהתוודות לפניו על &quot;חטאים&quot; שחטאו בענין זה בעבר.<br /> <br /> הגויים החלו להתרחק מן היהודים, ואילו היהודים החלו להירתע מפגישות עם גויים. שנאת הגויים הלכה וגדלה. ר' שמאי, רבה בן השמונים של ליאזנא, וראשי הקהל החלו לחוש כי סכנה גדולה מאיימת על ראשי היהודים, ולכן הכריזו כי ביום שני הקרוב לא יצאו יהודים מפתחי בתיהם, מלבד לבית-המדרש. כן הוכרז כי ילדי ה&quot;חדרים&quot; יתאספו עם מלמדיהם בבית-המדרש.<br /> <br /> לפתע, ימים מספר לפני פורים, הופיעו בליאזנא חיילים מזויינים ואסרו שני יהודים. לרב ולראשי הקהל נמסרה הודעה כי שני הנאסרים מואשמים בכך שחטפו ילד נוצרי כדי לשחטו ולהשתמש בדמו לפסח. הרב וראשי הקהל נדרשו להחזיר את הילד חי, מתוך הנחה כי יתכן שטרם &quot;נשחט&quot;, או לפחות, להחזיר את גופתו באם כבר &quot;בוצע בו זממם&quot;. באם לאו - יומתו שני בני הערובה, וגם יהודי ליאזנא ייענשו קשות ובתיהם יישרפו.<br /> <br /> למרות זקנתו קיבל הרב, ר' שמאי, על עצמו תענית של שלוש יממות. עוד מספר ניכר של יהודים הצטרפו לתענית זו, כך שהדבר היה לתענית-צבור. נשי ליאזנא החלו, לפי ההוראה, לאחר שטבלו, לטוות פתילות לנרות, פתילה לכל נשמה של יהודי, נער וזקן טף ונשים, ומכל פתילה הורכבו עשרה נרות. מאידך נטוו פתילות על שמו של כל רשע צורר יהודים, לפי רשימה שהוכנה ע&quot;י הרב, והכילה שמות החל מנמרוד, המן ושאר צוררי ישראל, מכל פתילה כזו הורכבו שלושה נרות.<br /> <br /> ביום השני של התענית, לפני תפלת המנחה, הובאו נרות הנשמה לבית-המדרש, וילדים בני שש ושבע, שעלו בגורל, הדליקו אותם. כל הצבור אמר פרק קי&quot;ט בתהלים, והוכרז כי כל יהודי, זכר ונקבה, לאחר גיל המצוות חייב לקבל על עצמו תענית ליממה שלימה שבה גם יהיה ביטול מלאכה, כל הצבור נשאר בבית- המדרש לכל היממה ואמר תהלים.<br /> <br /> ביום השלישי לאחר תפלת שחרית הלכו כל בני העדה לבית העלמין לאמירת תהלים ותפלות לביטול רוע הגזירה. הצבור ביקר בבית-העלמין בשני מחנות שונים, כשמחנה אחד לסירוגין נשאר בעיירה לשמור עליה.<br /> <br /> אחר הצהרים התאסף שוב כל הצבור בבית-המדרש, ולאחר דרשה של דברי כבושין על-ידי הרב אמר כל הקהל את הוידוי. הרב ושני זקנים, אחד מימינו ואחד משמאלו, עלו על הבימה לבושי טלית וקיטל כשנרות שחורים דלוקים בידיהם, והרב הכריז כי שלשה זקנים אלה מכוונים כנגד בית-דין של מעלה. אל הבמה עלו גם ר' ישעיה החזן ור' ברוך הגבאי. ארון הקודש נפתח, ור' ברוך תקע בשופר. ר' ישעיה החל לומר פרק ע&quot;ט בתהלים, כשכל הקהל אומר אחריו פסוק פסוק. שוב תקע הגבאי בשופר, והחזן אמר פרק ק&quot;מ בתהלים, כשכל הקהל אומר שוב אחריו פסוק בפסוק.<br /> <br /> ארבעה אנשים שזכו בגורל הוציאו ארבעה ספרי תורה, וסובבו אתם על פני כל בית-המדרש, כשכל הקהל מנשק את מעיליהם בדחילו ורחימו. לאחר מכן נמסרו ספרי התורה אל ארבעת האישים שעמדו על הבימה, ליד הרב, והרב הזקן החל לקרוא ממגילת קלף נוסח חרם על כל אלה שחטפו את הילד הנוצרי ועל כל מי שיש לו קשר אל מעשה החטיפה.<br /> <br /> למרות שבינתיים עברו ימי הצום הודיע הרב כי עד שתוסר הצרה לא יאכל אף יהודי בשר, אפילו לא בשבת. הרב ואלה שצמו אתו את שלוש היממות טעמו פת לחם ומים חמים וחזרו לתעניתם.<br /> <br /> בשבת הבאה, יומיים לאחר הכרזת החרם, נקראו הרב וראשי הקהל אל המשטרה, שם נמצא גם הכומר. למוזמנים נמסרה הודעה סופית כי אם עד יום שלישי לא יוחזר הילד, חי או מת, תבוצע נקמת דם בכל בני הקהלה היהודים. הכומר אף דרש בחוצפה מן הרב הישיש לנשק את הצלב שהיה תלוי על חזהו, הרב השיב בתוקף ובשאט נפש כי דרישה כזו יכולה לבוא רק מצד ממזר ומומר להכעיס, שכן אדם ישר, מאמין באמת, לא יהין לכפות על אדם אחר לעשות דבר נגד אמונתו. הכומר חרק שיניים מחרון, אך לא השיב כלום.<br /> <br /> בינתיים שלח הכומר את אנשיו אל כל כפרי הסביבה לקרוא לגויים להתאסף בהמוניהם ביום ראשון אל הכנסיה. שם נאם הכומר בפני ההמון הרב וברעש גדול חזר על דברי ההסתה שלו, בציינו כי זה שבוע ימים שהילד נעלם ואין ספק כי היהודים חטפו אותו כדי להשתמש בדמו.<br /> <br /> לפתע יצא אחד מבין ההמון וקרא לעבר הכומר כי יש לו שליחות מיוחדת אליו. תוך כדי התקרבו אל הכומר סיפר בקול את תוכן שליחותו אותה התבקש למלא על-ידי שכנו האכר בן כפרו, שלפני ימים מספר חלה לפתע, וקיבל כאבים בראשו ובבטנו ומת. אותו גוי קרא אליו אותו, את המספר, לפני מותו וביקשו שילך אל הכומר ויזכיר לו את הבטחתו להביאו לגן-עדן, תמורת ביצוע דרישת הכומר שהוא ואכר אחר יחטפו ילד ויחביאוהו אצל אחיו בכפר השכן.<br /> <br /> הכומר שמע את סיפורו של האכר שסיפרו בקול רם ובתמימות, ונבוך לגמרי. אך מיד התאושש והחל לצעוק שהאיכר שכור ואינו יודע מה הוא שח. הוא נזף קשות באכר הבא שכור לכנסיה להפריע ל&quot;תפלה&quot; וציווה להשליכו אל מחוץ לכנסיה, דבר שנעשה מיד על- ידי ההמון בליווי מכות נאמנות.<br /> <br /> האכר לא הבין מה רוצים ממנו, וגם בחוץ המשיך לספר את סיפורו יחד עם פליאתו על תגובת הכומר, כשאינו יודע מה פשעו ומה חטאתו. בפני הצבור שמחוץ לכנסיה חזר על דבר השליחות שהוטלה עליו על-ידי שכנו הגוסס.<br /> <br /> בינתיים הגיעה ידיעה כי גם הגוי השני, שהאכר נקב בשמו כשותפו של שכנו למעשה החטיפה, חלה לפתע ומת. אחרים מבני הכפרים סיפרו כי ראו את הכומר מבקר אצל אותו גוי לפני מותו.<br /> <br /> תוך כדי שהקהל ממשיך להתגודד ולחזור על הסיפורים הופיע לפתע שוטר ושני גויים מאחד הכפרים כשהם מביאים אתם אותו ילד נוצרי שנעלם ושבגינו באה עלילת הדם על היהודים. כל ההמון נוכח לפתע כי הילד חי, וכי כל הסיפור על היהודים אינו אלא עלילה בדויה מן הלב.<br /> <br /> כיצד הובא לפתע הילד בריא שלם לליאזנא? - פשוט: אחד השוטרים, שהיה ידידם של היהודים, סירב להאמין כל העת כי היהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח. כששמע את האכר מספר את סיפורו מיהר השוטר, יחד עם שנים מבני הכפר שהדריכו אותו, אל ביתו של אחיו של הגוי שאצלו הוחבא הילד, לפי הסיפור. שם מצאו אכן את הילד, כשבעל הבית מספר שהדבר נעשה לפי ציוויו של הכומר, שהבטיח להם &quot;גן-עדן&quot; וגם תשלום מלא לחוטפים ולמי שהסתיר את הילד. מיד לקחו אתם את הילד והביאוהו לככר הכנסיה של ליאזנא, שם עדיין שהה הכומר וקהל מאזיניו.<br /> <br /> כאשר בני ההמון ראו לנגד עיניהם את הילד קמה במקום סערה גדולה. תחלה איבד הכומר את עשתונותיו, אך מיד התגבר על תדהמתו ובמצח נחושה עלה על הבמה, הצטלב ונשבע כי כל מה שסיפר הוא אמת, אלא שכנראה לאחר שהיהודים נוכחו כי תדמיתם נתגלתה על ידו נאלצו לוותר על זממם לשחוט את הילד, ומיהרו לשחד את השוטר ושני הגויים כדי שיבדו גירסה חדשה המטילה את האשמה עליו.<br /> <br /> מיד לאחר שסיים את דבריו התעלף הכומר, ומחוסר הכרה נישא הכומר לביתו. בינתיים הגיע למקום מפקד המשטרה, ולאחר ששמע את כל מה שנעשה הכריז לפני ההמון כי היהודים נקיים מכל אשמה. הוא הזהיר כי כל מי שירים יד על יהודי ייתלה בככר העיר.<br /> <br /> מפקד המשטרה פקד ששני היהודים בני הערובה ישוחררו מיד, וליהודי העיר תימסר הודעה כי העלילה בוטלה. על ההמון ציוה המפקד להתפזר מיד.<br /> <br /> בני הכפרים הסמוכים התפזרו לבתיהם, ובככר נשארו תושבי ליאזנא בלבד, לשם הובאו שני האסירים היהודיים. מפקד המשטרה הזמין שנים מנכבדי הגויים להצטרף אליו לליווי האסירים לבתיהם, במטרה לבוא אל נכבדי הקהלה היהודית ולבקש את סליחתם על העלילה המצערת. <br /> <br /> בינתיים הגיעה לצבור היהודי בליאזנא ידיעה כי מפקד המשטרה מתקרב יחד עם שני האסירים בליווי שנים מראשי העיר הגויים. מחוסר ידיעה ברורה הניחו היהודים כי מובילים את האסירים לביצוע גזר דין מוות עליהם. הופצה ההשערה כי גזר הדין עומד להתבצע בככר בית הכנסת לעיני כל היהודים. היו אף שתיארו מדמיונם כי לאחר ביצוע הגזר ייעטפו גופותיהם בספרי תורה ויעלו על מוקד. בין היהודים פרצה יללה, וכל היהודים מיהרו להתאסף בבית-הכנסת, שם ישבו עדיין הרב וראשי הקהל ויהודים נוספים עטופי טלית וקיטל ואמרו תהלים.<br /> <br /> כאשר התרבו הנאספים, והרב וראשי הקהל שמעו כי מוליכים את שני האסירים לכיוון בית הכנסת - קמו הללו ממקומותיהם ויצאו לקראת מפקד המשטרה. מתוך הנחה כי הגיע הקץ פנה אחד מראשי הקהל אל מפקד המשטרה בתחנונים שינתן להם זמן כדי להתפלל מנחה בצבור ולומר וידוי לפני מותם.<br /> <br /> מפקד המשטרה פרץ בצחוק, והסביר ליהודים את המתרחש, בבקשו סליחה מהם ובהביעו שמחתו על שהאמת התגלתה לאור. כל היהודים קיבלו את הבשורה בצהלה גדולה והלכו לבתיהם, אך הרב וראשי הקהל נשארו בבית הכנסת להשלמת התענית שקיבלו עליהם.<br /> <br /> בו ביום נודע כי הכומר חולה מסוכן ומתפתל ביסורים. מצבו זה נמשך שבועיים ימים עד שמת. יהודים וגויים בליאזנא ובכפרי הסביבה ידעו היטב כי כל מי שהיה לו יד וחלק בעלילת הדם בא על עונשו בצורה מכוערת ביותר.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%93&diff=12184 2025-05-15T11:53:27Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == וידוים של צוררי היהודים == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== בפיו של חיים שמעון היו פרטים חשובים שעניינו מאד את ראשיה הנאספים של ליאזנא. התברר שהיה עד שמיעה לרקימת עלילת הדם נגד היהודים על-ידי ניקולייב וקוזיצקי, שני צוררי היהודים. חיים שמ...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == וידוים של צוררי היהודים ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> בפיו של חיים שמעון היו פרטים חשובים שעניינו מאד את ראשיה הנאספים של ליאזנא. התברר שהיה עד שמיעה לרקימת עלילת הדם נגד היהודים על-ידי ניקולייב וקוזיצקי, שני צוררי היהודים. חיים שמעון שמע את קוזיצקי, אומר לניקולייב כי כאשר יופיע לפני ראש העיר עליו לדבר בשפה ברורה ובהחלטיות, כדי להרשים אותם. על כך השיב לו ניקולייב כי הוא בטוח שדבריו יעשו את הרושם הדרוש במדה כזו שאיש לא יבחין כי הדברים בדויים. ניקולייב אף המשיך ואמר כי הוא בטוח שמיד לאחר שתתקבל העלילה שלהם - יבואו אליהם היהודים ויעניקו להם סכומים גדולים כדי להשפיע עליהם.<br /> <br /> דבריו של חיים שמעון הכו את קוזיצקי וניקולייב בתדהמה, כאילו פגע בהם רעם, והם החליפו ביניהם מבטי מבוכה. לא עלה על דעתם כיצד הצליח הנער היהודי לעמוד על סודם. מנהיגי העיר, בראשות המושל, היו נבוכים אף הם, מבלי שידעו מה עליהם לעשות עתה. חיים שמעון מצדו המשיך לעמוד זקוף ובוטח מבלי שיתרגש מהשפעת דבריו.<br /> <br /> המושל היה הראשון שהפר את הדממה. הוא פנה אל הצעיר היהודי בשאלה מדוע לא מיהר לספר את סיפורו לאחר שהדבר אירע. חיים שמעון השיב כי קיוה שהמעלילים ימלכו בדעתם ויבטלו את מזימתם בעצמם. לפיכך החליט להמתין עד הערב ולבדוק אם ידבקו בתכניתם. לאחר שנוכח כי אכן הגיעו לכאן - החליט לבוא ולספר בנוכחותם את הידוע לו.<br /> <br /> בינתיים חזרו ניקולייב וקוזיצקי לשלוותם הרגילה, ובחוצפה אופיינית לטיפוסים מסוגם החלו להכחיש את סיפורו של חיים שמעון. בדבריהם אף ניסו לשכנע את הנוכחים כי חיים שמעון נשלח על-ידי היהודים כדי לבלבל את מוחותיהם של המנהיגים הנוצריים. תוך כדי כך שפכו בדבריהם אש וגפרית על מהותם ואופיים של היהודים ושל &quot;שליחם&quot; הצעיר. ברם, חיים שמעון המשיך להיות שלו ורגוע, דבר שהשאיר רושם רב על הנוכחים. הוא הסביר כי בעצם לא ידוע הדבר לשום יהודי, ואפילו בביתו שלו לא ידוע לאן הלך. הוא עשה את הכל ביוזמתו העצמית וללא כל שותפות, רק משאיפתו לגלות את האמת. הוא בטוח שגם הנאספים מעוניינים אך ורק בגילוי האמת לאמיתה.<br /> <br /> המושל הורה לחיים שמעון להמתין בחדר ההמתנה הגדול, ואילו הוא והכומר נכנסו לחדר צדדי כדי להתייעץ בענין. באותה שעה שחיים שמעון נותר לבדו בחדר-ההמתנה התפרצו לפתע קוזיצקי וניקולייב לעברו כשמבט רצחני בעיניהם בכוונה להתנפל עליו ולהכותו. בזריזות רבה הצליח חיים שמעון להתחמק מהם, ותוך כדי דילוג מספסל לספסל נמלט אל החדר שבו המשיכו ראשי העיר לשבת ולהמתין לחזרתם של המושל והכומר מהתייעצותם. ניקולייב וקוזיצקי המשיכו ברדיפתם אחריו והצליחו להשיגו ולהחל להכותו. ברם, חיים שמעון היה נער חזק וזריז, והעניק לניקולייב דחיפה חזקה, כך שהלה נפל מלא קומתו, וכתוצאה מכך נפגע חוטמו של זה, ודם החל לזוב ממנו. מאידך המשיך קוזיצקי להתמודד אתו. חיים שמעון נתלה בקפיצה זריזה על כתפיו של תוקפו, וכשזרועו האחת מקיפה את צווארו הכה אותו בפניו באגרוף ידו השניה. מצב מפתיע זה עשה את קוזיצקי לחסר-אונים לזמן-מה, דבר שאיפשר לחיים שמעון להשתחרר מקוזיצקי, ולברוח אל מאחורי גבם של ראשי העיר, כדי למצוא מחסה.<br /> <br /> קוזיצקי וניקולייב מלאו חימה על שקורבנם נמלט מהם, בשעה שהם עצמם חטפו מכות. בינתיים חזרו המושל והכומר אל זירת ההתרחשות, ולשמע הרעש התעניינו במה שאירע קוזיצקי וניקולייב העיזו להצהיר כי היה זה חיים שמעון מי שפתח בהתקפה, כאשר יצאו אל חדר-ההמתנה לשתות מים. מובן שחיים שמעון הכחיש את הדבר והכריז כי ההיפך הוא האמת. הוא הציע למושל לחקור את הזקיף שנכח בחדר ההמתנה וראה את הכל, וכן את ראשי העיר שראו את כל מה שהתרחש בחדר ההתכנסות. ברם, החקירות לא העלו דבר ברור, ולאחר חצי שעה הודיעו המושל והכומר את החלטתם כי כדי לברר את האמת לאמיתה, הן בקשר להתכתשות שהיתה במקום והן בקשר להאשמה כי היהודים רצחו ילד נוצרי, יוטלו עונשי מלקות גם על קוזיצקי וניקולייב וגם על חיים שמעון, ניקולייב וקוזיצקי יקבלו עשרים צליפות כל אחד, וחיים שמעון - חמש עשרה צליפות.<br /> <br /> המושל פקד להכניס את שלושת הנידונים לחדר אטום - חסר חלונות - שבו עליהם להמתין עד שייקראו אחד-אחד אל ספסל ההלקאות לקבלת עונשם. בד בבד פקד המושל להביא את יאן ראוס, מומחה ההלקאות, יחד עם השוט שלו, לשם ביצוע גזר הדין.<br /> <br /> ניקולייב וקוזיצקי היו מדוכאים, ובקושי יכלו לעמוד על רגליהם. מאידך, חיים שמעון המשיך להשאר יציב, מבלי להראות שום סימן של רפיון או פחד.<br /> <br /> לפי הצעת הכומר הוטל גורל מי יהיה הראשון לקבלת המלקות, והגורל נפל על קוזיצקי. לאחר שהכל היה מוכן, ויאן ראוס עמד הכן כשבידיו ענפים רטובים ומפותלים, הוכנס קוזיצקי אל החדר המיוחד שבו נמצא הספסל אליו היו קושרים אל הנידון למלקות לשם ביצוע העונש.<br /> <br /> קוזיצקי ניסה להיאבק עם השוטרים שהחלו לקשור אותו אל הספסל. הללו לא התרשמו מהתמרדותו ותוך כדי הענקת מכות נאמנות השתלטו עליו. הם הסירו ממנו את בגדיו, עטפו אותו בסדין רטוב והשכיבוהו על הספסל כשידיו ורגליו קשורים בחבלים. יאן ראוס ושני עוזריו עמדו והענפים בידיהם מוכנים להתחיל במלאכתם. קוזיצקי חדל להיאבק, וכל גופו רעד מפחד מוות.<br /> <br /> פקיד הלשכה ניגש אליו ושאל אותו אם הוא מוכן להודות. קוזיצקי ניסה להפגין תקיפות, והצהיר שאין לו על מה להודות, שכן חיים שמעון אינו דובר אמת.<br /> <br /> המושל נתן את האות וראוס החל בעבודתו, כאשר קוזיצקי מתפתל מכאבים. ראוס הצליף אחת לאחת, כשהפקיד מונה את ההצלפות. בהגיעם למכה הששית שוב לא יכל קוזיצקי לשאת את היסורים והכריז כי יודה על האמת. ראוס הרפה מן הנידון, והפקיד ניגש לקוזיצקי לשמוע מה בפיו. ברם, וידויו היה חלקי, בסרבו לאשר את כל דבריו של חיים שמעון. המושל דחה את הוידוי, ופקד על ראוס להמשיך במתן המלקות.<br /> <br /> שוב החל ראום להצליף, והפקיד מנה עד ארבע-עשרה מלקות. הסדין שבו היה קוזיצקי עטוף כבר נקרע לגזרים מחמת עוצמת המכות, ובגופו של המולקה כבר נראה פצעים שותתי דם. אז החל קוזיצקי לצעוק כי הוא מודה על האמת כולה: הצדק המלא עם חיים שמעון, שכל דבריו אמת מוחלטת.<br /> <br /> הרפו מקוזיצקי, ואל החדר הוכנס ניקולייב, הוא ידע כבר כי חברו הודה. עם הכנסו הבחין בקוזיצקי השוכב שותת דם ונאנח מיסורים. הוא החוויר והתמלא פחד מן הצפוי לו, אך אזר אומץ והכריז כי שקר בפיהם של חיים שמעון ושל קוזיצקי. מיד ניתנה הפקודה, וניקולייב נמתח בכוח על גבי הספסל. שוב חזר התהליך של הפשטת הבגדים, עיטוף הגוף בסדין רטוב, וקשירה אל הספסל. יאן ראוס החל בהצלפותיו, כשבתחלה התאמץ ניקולייב להתגבר על כאביו, ולמרות צעקות הכאב שלו לא הודה על מעשיו. רק במכה השמינית התמוטט והצהיר על נכונותו להתוודות.<br /> <br /> ההצלפות פסקו והפקיד ניגש אל ניקולייב שהודה בפניו, כי חיים שמעון אמר את האמת. עם זאת ניסה לשכנע את חוקריו כי עיקר האשמה תלויה למעשה בקוזיצקי.<br /> <br /> שני צוררי היהודים הובלו שותתי דם תחת משמר כבד לבית הכלא, וחיים שמעון שוחרר לגמרי. לפי בקשתו ניתנה לו רשות ללון במקום, מאחר שהשעה היתה מאוחרת מאד ובחוץ השתוללח רוח סערה. למחרת בבקר הלך הביתה מבלי שיספר לבני משפחתו ולו במלה אחת על קורות הלילה. כמו בכל שבת הלך עם אביו לבית הכנסת והתפלל שם בכוונה גדולה, כאילו לא אירע דבר. אביו וכל בני הבית סברו כי הוא לן הלילה בבית חברו, מבלי שיעלה על דעתו של מישהו איזו משימת גבורה ביצע הלילה.<br /> <br /> איש בעיירה לא היה יודע כלל על מה שאירע אותו ליל שבת בלשכה, אלא שביום ראשון בערב נזדמן לאחד מראשי קהלת ליאזנא להיפגש עם אחד הגויים שנכחו בשעת המאורע, והלה סיפר לו את הסיפור המעניין. עם זאת לא ידע המספר לומר מי היה זה הצעיר היהודי שגילה אומץ לב שכזה, שכן חיים שמעון לא הציג עצמו כלל בעת ההתרחשות. הגויים היו טרודים במהלך הדרמטי של ההתפתחויות עד שכלל לא התעניינו בשמו של הצעיר או בשם אביו. <br /> <br /> ביום השלישי של אותו שבוע נקראו לפתע ראשי הקהלה אל הלשכה, ושם נמסרה להם ההודעה הרשמית על מה שאירע בשבוע האחרון. בהפתעה גמורה שמעו המוזמנים על עלילת הדם שאיימה על יהודי ליאזנא, ועל כך שבחור יהודי הצליח לשים אותה לאל. ראשי הקהלה ביקשו לדעת את זהותו של אותו צעיר, אך בלשכה לא ידעו לענות להם על כך.<br /> <br /> המושל עצמו היה מעוניין יותר מן הכל לדעת פרטים על הצעיר, ולכן דרש מראשי הקהל שתוך יומיים יבררו את זהותו ויביאו אותו אליו.<br /> <br /> בכל ליאזנא החלו חיפושים אחר הצעיר האגדי, שהכל היו מעוניינים לדעת את זהותו, ובעיקר משום שחזקה פקודת המושל להביאו אליו. לאזני חיים שמעון הגיעו השיחות אודות מעלליו, אך הוא שתק ולא גילה את עצמו. רק לאחר שרב העיר הכריז בבית הכנסת כי על הצעיר היהודי &quot;להסגיר&quot; את עצמו, וכי אם לאו ייחשב לו הדבר לחטא חמור - בא חיים שמעון אל הרב וגילה לו כי הוא &quot;גבור&quot; המעשה. למחרת נטלו ראשי הקהלה את חיים שמעון אתם והלכו ללשכת המושל. המושל השמיע דברי שבח לחיים שמעון, והודיע על גזר הדין שקבע לניקולייב ולקוזיצקי: עשרים וחמש מלקות נוספות לכל אחד מהם על שפגעו בכומר ובו, בכך שניסו לשתפם בעלילת דם מחפירה.<br /> <br /> המושל קרא לעצרת של תושבי העיירה הגויים ואילץ את ניקולייב וקוזיצקי לספר לנאספים על העלילה שזממו להעליל על היהודים. בד בבד הוצאה פקודה חד-משמעית שלא יהין איש לפגוע ביהודים החפים מפשע. המושל אף דרש מכל הנוצרים הישרים להגן על יהודים מפני התקפה אפשרית, וקבע את שני המעלילים לערבים בחייהם לכל מקרה של התקפה כזו.<br /> <br /> יהודי ליאזנא צהלו ושמחו, כשהכל יודעים כי גבור היום הוא חיים שמעון, שזכה לכן לתואר: &quot;האמיץ&quot;.<br /> <br /> חיים שמעון מצדו לא ייחס כל חשיבות לענין. לדידו היה בדבר משום תופעה רגילה. הוא המשיך בלימודיו, ומיד לאחר חג הפסח נסע למינסק כדי ללמוד תורה בישיבה שהיתה בראשות הגאון רבי אריה לייב. <br /> <br /> בשנת תצ&quot;ז הכיר חיים שמעון בישיבה שני תלמידים שהצטיינו בכשרונותיהם. אחד מהם היה אברהם, בנו של רבי שמואל, רבה של פוזנא. אברהם היה בן-גילו של חיים שמעון, היה בעל אופי מנוגד לצעיר מליוזנא. בעוד שחיים שמעון היה טיפוס נועז והחלטי היה אברהם בטבעו פחדן. אפילו ביום פחד להשאר לבדו בבית, ובלילה פחד לצאת החוצה. הדבר נבע מן האימה והפחד שעברו עליו ועל משפחתו בשנת תצ&quot;ו.<br /> <br /> היה זה כתוצאה מעלילת-דם שהגויים בפוזנא העלילו על יהודי המקום. יהודים רבים נאסרו, והיו נתונים בסכנה גדולה. ר׳ יעקב, העשיר השתדלן והנדיב מפוזנא, שהיה מוכר בחוגי הממשלה, והגאון רבי אריה לייב הדרשן, היו אף הם בין הנאסרים. שניים אלה נבחרו כקרבנות העלילה בגלל היותם הגדולים והחשובים בקהלה היהודית. שניהם עונו בעינויים קשים וחמורים ביותר, כדי לסחוט מפיהם הודאה בכך שהיהודים משתמשים בדם לצורך אפיית מצות. ברם, שני הקדושים עמדו בגבורה בעינויים והכחישו בתוקף ובהתמדה את העלילה. שוביהם הגבירו, איפוא, את העינויים ללא הרף, עד שנפחו את נשמותיהם הקדושות.<br /> <br /> רבי שמואל, אביו של אברהם, היה מבוקש אף הוא, כרב העיירה, בקשר עם העלילה, אך בדרך נס נודע לו הדבר בעוד מועד והספיק להמלט עם משפחתו ללנצבורג. בכך ניצל מגורל דומה לקדושים האחרים של עינוי עד מות. ברם, הפחד והאימה שבסכנה, ובבריחה השאירו רושם כבד על אברהם הצעיר ודיכאו איתי מאד משך זמן רב.<br /> <br /> בלנצבורג נדר אברהם נדר ללכת ברגל לבריסק כדי ללמוד בישיבה המפורסמת שלח, ואת נדרו ביצע יחד עם שנים מחבריו שבאו אף הם ללמוד בישיבה.<br /> <br /> כך נפגשו בישיבה במינסק שני צעירים, שכל אחד מהם עבר חוייה של עלילת-דם, אך התוצאות של שתי העלילות היו שונות ומנוגדות הן לגבי קהלות מוצאם והן לגבי אישיותם ואופיים שלהם עצמם. שני הידידים החדשים היו מספרים איש לרעהו על החוויות שעברו, ובכללן על עלילות הדם שהיו בקהילותיהם, שהיוו גורמים מכריעים לבואם למינסק ללמוד תורה במשותף. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%92&diff=12183 2025-05-15T11:44:08Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == עלילת דם == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== חמש שנים לאחר נישואיו, בהיותו בגיל 19 שנה, התאלמן ר&#039; זבולון מרדכי מבלי שנולדו לו ילדים מאשתו המנוחה. הוא המשיך להתבודד ולהסתגר כפי שנהג עד עתה. תוך כדי כך נפטר גם הסבא ר&#039; זכריה ירוחם בגיל ששים וחמ...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> <br /> == עלילת דם ==<br /> {{להשלים}}<br /> <br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> חמש שנים לאחר נישואיו, בהיותו בגיל 19 שנה, התאלמן ר' זבולון מרדכי מבלי שנולדו לו ילדים מאשתו המנוחה. הוא המשיך להתבודד ולהסתגר כפי שנהג עד עתה.<br /> <br /> תוך כדי כך נפטר גם הסבא ר' זכריה ירוחם בגיל ששים וחמש שנה לאחר ששימש במשך חמש שנים כראש ישיבה במינסק.<br /> <br /> ר' זבולון מרדכי לא נשאר אלמן זמן רב. חותנו ודודו, ר' גבריאל, רבה של דוברומיסל, השיא לו את בתו השניה. מאשתו זו נולד לו בן, הנקרא על שם סבו - ר' זכריה ירוחם. את חינוך הילד הפקיד ר' זבולון מרדכי בידי חותנו, כשהוא עצמו ממשיך בהתבודדותו ושרוי בדכאונו.<br /> <br /> הילד היה בריא ונאה ובעל כשרונות רוחניים נפלאים. הוא היה היפוכו של אביו, בכך שהיה מיד עליז ושמח. סבו אהבו מאוד והיה משתעשע אתו תכופות, ואילו אביו כמעט והתעלם ממנו.<br /> <br /> ר' גבריאל התמסר לחינוכו של נכדו, לא זו בלבד, שבחן אותו באופן קבוע בלימודיו מפי מלמדיו אלא שאף לימד אותו בעצמו דברים נוספים על לימודים אלה. כשהגיע למצוות כבר היה זכריה ירוחם ללמדן בדרגה ניכרת, והשמיע פלפול שחיברו בעצמו. ר' גבריאל רווה ממנו הרבה נחת, אם כי הצטער על כך שאביו של הילד, ר' זבולון מרדכי מתרחק ממנו, גם הילד עצמו הצטער על כך מאוד.<br /> <br /> פעם במוצאי שבת, בהיות זכריה ירוחם נער בן ארבע עשרה שנה, נכנס לחדרו של אביו ופרץ בבכי מר. &quot;מדוע אינך נוהג אתי כפי ששאר האבות נוהגים עם בניהם?&quot; - התייפח. ר' זבולון מרדכי, שהיה דווקא רך לבב ובעל רגש מטבעו, התרגש מאוד ופרץ אף הוא בבכי. לאמיתו של דבר, אהב מאוד את ילדו. בתגובה לקח את זכריה ירוחם על ברכו ונשק אותו, לשמחתו הרבה של הילד. ר' זבולון מרדכי גילה לפני בנו את כל המעיק על לבו וסיפר לו על הכאב המלווה אותו משחר ילדותו ומבריחו מן הבריות.<br /> <br /> מאותו יום היה ר' זבולון מרדכי ידידותי ופתוח יותר. לכל לראש התמסר יותר אל בנו, אך גם עם חותנו החל לשוחח יותר.<br /> <br /> כאשר מלאו לזכריה ירוחם תשע עשרה שנה, היה לחתנו של הגאון ר' טוביה אשר מבבינוביטש, ובמשך שנה אחת היה סמוך על שולחנו. כיון שסבו ואביו התגעגעו מאוד אליו הביאוהו חזרה לדוברומיסל, ושם נולדה לו בת. כעבור שלוש שנים חלה זכריה ירוחם במחלה קשה ולאחר ששת חודשי מחלה - נפטר.<br /> <br /> פטירת האברך הצעיר פגעה בצורה איומה בסבו, ר' גבריאל. עד אז היה ר' גבריאל, גם כשהגיע לגיל ששים ושמונה שנים, אדם בריא וחזק ונראה כבן חמישים בלבד. מאז פטירת נכדו קפצה זקנה על רבה של דוברומיסל וגבו התכופף. הוא אף מיעט להתרועע עם אנשים. גם ר' זבולון מרדכי החל להתרחק מחברת בני אדם. שניהם נהגו אבילות אחרי זכריה ירוחם, שניהם גם עברו לפני התיבה לסירוגין, ואמרו קדיש. כל בני הקהילה השתתפו בצערם.<br /> <br /> בדוברומיסל זכרו שנים רבות את יום השנה הראשון לפטירתו של זכריה ירוחם, שחל בתשעת הימים של חודש אב. כרגיל היתה נהוגה אז ממילא האבילות על חורבן בית המקדש. בתי הכנסת היו מלאים ביהודים, שערבו &quot;תיקון חצות&quot; הן בחצות הלילה והן בחצות היום. ובעיצומם של ימי האבל הכללי קיימו בני דוברומיסל את האבל של יום השנה לזכריה ירוחם בצורה מרשימה ביותר. לקראת יום השנה הגיעו מבבינוביטש לדוברומיסל חותנו של הנפטר ורבים מבני קהילתו. לתפלת ערבית עבר ר' גבריאל הסבא לפני התיבה ואביו וחותנו של הנפטר אמרו קדיש, כשכל הצבור גועה בבכי מר. רושם רב השאירה על הנוכחים אמירת הקדיש של היתומה הקטנה, אשר תוך כדי כך התעלפה. לאחר מכן התעסקו האבלים, ואתם צבור גדול, במשך כל הלילה בלימוד תורה לעילוי נשמת הנפטר. בבוקר לאחר התפילה, הלכו כולם בראשות ר' גבריאל לבית העלמין, ואמרו פרקי תפילה על קברו של הנפטר, ולאחר מכן הקימו שם מצבה.<br /> <br /> ר' גבריאל נחלש מאוד, ונאלץ לבקש את חתנו ר' זבולון מרדכי, שיקבל על עצמו את הרבנות, אך זה סירב ור' גבריאל מינה את ר' דוד משה תלמידו כדיין. כעבור שלוש שנים נפטר ר' גבריאל, ובצוואתו הטיל על חתנו למלא את מקומו. לא היתה ברירה לר' זבולון מרדכי, והוא נאלץ לקבל עליו את המשרה, אך התנה שר' דוד משה ימשיך לכהן כדיין.<br /> <br /> הדיין התמסר לכל עניני העיר, ואילו ר' זבולון מרדכי ישב על התורה ועל העבודה בהתבודדות, אלא שמפעם לפעם השמיע בפני הציבור דרשות או פלפולים.<br /> <br /> באותה עת הגיעה לדוברומיסל אישיות מענינת, שהיתה עתידה לתפוס מאוחר יותר מקום נכבד בחיי הקהילה. היה זה ר' חיים שמעון, אותו בחר ר' יוסף הבנאי לבעל לנכדתו היתומה. ר' יוסף, שסיפק תנורים לכל בני העיר, התפרנס דווקא מעבודה אחרת - עבודת האדמה והגננות, אך בזמנו הפנוי ישב ועסק בתורה. הוא השיא את כל ילדיו, אלא שבן הזקונים שלו לא האריך ימים ונפטר בהשאירו אחריו ילדה יתומה. ר' יוסף הכניס את היתומה לביתו וגידלה. בהגיעה לפירקה נסע ר' יוסף באופן מיוחד למינסק כדי למצאו לה חתן. החתן שנבחר על ידו היה אותו חיים שמעון שהוזכר לעיל, בחור מליאזנה, שהצטיין במעשיו בעיר הולדתו, שם זכה בזכות מעשים אלו לכינוי: &quot;האמיץ&quot;.<br /> <br /> חיים שמעון היה בן למשפחה נכבדה, אביו היה למדן גדול ומראשי הקהילה, ואמו התפרסמה בנדיבות לבה ועזרתה לזולת. משחר נעוריו היה מוכשר בכל השטחים - בעל מרץ וכושר עשיה ורוח התנדבות מחד, ומצטיין בלימודו מאידך. עצם העובדה שבגיל רך כבר התקבל להיות תלמיד אצל ר' גדליה זלמן המלמד - העניקה לו חשיבות והערכה בעיירה. הכל ידעו כי גדליה זלמן אינו מקבל תלמיד, שאינו בקי לפחות באחת ה&quot;בבות&quot; (שלוש המסכתות - בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא), ובנוסף לכך היה בעל מידות טובות, ירא שמים ומתמיד בלימודיו.<br /> <br /> בכלל, ר' גדליה זלמן היה שונה ממלמדים רגילים. לעולם לא החזיק רצועה בידו, מעולם לא בא לידי ריתחה ולא הרים את קולו. התנהגות דומה דרש גם מתלמידיו, וכשהבחין בהרמת קול מצד אחד מהם, אמר כי הבהמה שבו התגברה על האדם שבו תלמידיו חיבבוהו מאוד. העונש הגדול לדידם היה כאשר הפנה פניו מאחד מהם.<br /> <br /> חיים שמעון ניחן בכל המידות הטובות אותן נטע בו המלמד. בד בבד סלל לו דרך משלו. כך למשל, התענין משחר נעוריו בעניני הציבור ובכל מאודו עקב אחר כל המתרחש בחיי הקהילה.<br /> <br /> כאשר יהודי ליאזנא סבלו צרות מאחד הפריצים, נכדו של הגנרל שרמטייב, מי שעמד בראש הגדודים הרוסים שכבשו את וויטבסק - התענין חיים שמעון בענין זה במידה חזקה וטרח להתעדכן בכל המתרחש סביב לכך. במיוחד היה זה כאשר &quot;פריץ&quot; זה, ששמו היה ניקולייב, החל להעליל עלילות על היהודים, כשהוא לוקח לעזרתו אחד בשם קוזיצקי, שאף עלה עליו בשנאת ישראל.<br /> <br /> באמצע חודש שבט של שנת תצ&quot;ז נעלם ילד נוצרי בכפר לא רחוק מליאזנא. צורר היהודים ניקולייב, בעזרת קוזיצקי, ניצלו הזדמנות זו להפצת העלילה כי היהודים חטפו את הילד ושחטו אותו כדי להשתמש בדמו לחג הפסח.<br /> <br /> יהודי ליאזנא היו שרויים בפחד. נקראה אסיפת ראשי הקהל כדי להתיעץ כדת מה לעשות. הנער חיים שמעון, אשר זה זמן רב טיכס עצות ותחבולות שונות כדי להציל את היהודים מעלילת הדם, חשק מאוד להיות נוכח באסיפה זו כדי לשמוע את דיוני ראשי הקהל בענין זה.<br /> <br /> ברם, מאחר שידע היטב כי לא יכניסוהו לאספה, התגנב חיים שמעון בעוד מועד לחדר הקהילה והתחבא מאחורי התנור. <br /> <br /> שעות רבות נמשכה האספה, והועלו בה הצעות שונות ורעיונות שונים. מצב הרוח באספה היה מדוכא. אחדים אמרו כי יש לנסות לרכוש את לבו של ניקולייב ע&quot;י &quot;מתנת-יד&quot;. אחרים אמרו כי יש לשחד את המימשל. ברם, האנשים חרדו מפני מושל העיר, שידוע היה כי אי אפשר לשחדו. מאידך היה ידוע כי אין הוא אוהב ישראל גדול מדי.<br /> <br /> נודע גם כי במשך השבוע יופיע ניקולייב לפני המושל ואחרים מראשי העיר וישטח לפניהם את &quot;הוכחותיו&quot; כי היהודים אשמים במות הילד שנעלם. ידיעה זו הטילה פחד על ראשי הקהל המתכנסים. הוחלט ראשית לגזור תענית, ולאחר מכן לחפש אמצעים למנוע את האסון הצפוי. חיים שמעון החליט במחבואו לפעול בענין באופן עצמאי.<br /> <br /> פעולתו הראשונה היתה להתידד עם אחד הפקידים בלשכת העיר. בדרך זו נודע לו כי ניקוליוב אמור להופיע לפני ראשי העיר ביום ששי הקרוב, בערב. מועד זה נקבע במיוחד כיוון שאז יושבים היהודים בבתיהם, וניקולייב לא רצה שהיהודים ידעו על כך.<br /> <br /> לחיים שמעון אף נודע כי מלבד המושל, ישתתפו בפורום שידון בדבר, עוד ארבעה מראשי העיר. בחקירותיו התברר לו כי אחד מן הארבעה אמור להיות אוהב ישראל, השני - שונא ישראל, ושניים הנוספים הם כאלה, שאינם מידידי היהודים ולא משונאיהם.<br /> <br /> באותו יום ששי ובערב שלאחריו , השתוללה בעיר סופת שלגים. בלילה אף התגברה הסערה. כשנסתיימה סעודת ליל שבת בבית קם חיים שמעון מן השולחן והודיע, שעליו ללכת לבית אחד מחבריו. הוא אף הוסיף כי יתכן שילון הלילה בביתו של החבר. הוריו קיבלו את דבריו כשלא עולה על דעתם כלל שחיים שמעון מתכונן לבצע שליחות סמויה.<br /> <br /> למרות הסערה, יצא חיים שמעון לדרכו בצעדים בטוחים ובהחלטיות. בהגיעו ללשכה התברר לו כי מיודעו הפקיד לא נמצא במקום, והשוער סירב להכניסו. כל טענותיו של חיים שמעון, כי יש בפיו דברים חשובים למסור למתכנסים, לא הועילו, וכשהרבה להפציר בשוער - תפסו הלה בצווארונו והרחיקו מן המקום. <br /> <br /> אלא שחיים שמעון לא נסוג. בהבחינו בחלונות מוארים - ניגש אל אחד מהם, ובהציצו פנימה ראה כי בחדר זה מתקיימת האסיפה שנועדה לשמוע את דבריו של ניקולייב צורר היהודים. חיים שמעון החל לקרוא בקול ולהתחנן כי יכניסוהו פנימה, שכן הוא קופא מקור, קולו המתחנן נשמע בפנים, והמושל קרא את השוער והורה לו להכניס פנימה את זה שעומד מאחורי החלון ומבקש להכנס.<br /> <br /> כעבור דקות מספר, ראו ראשי ליאזנא לפניהם בחור נאה למראה ובעל עיניים המביעות אמונה והחלטיות. הללו התרשמו ממנו לטובה, מלבד ניקולייב וקוזיצקי שהסתכלו עליו ברוגז. הם זעמו מאוד על הצעיר היהודי שהתפרץ אל הלשכה דווקא כשהם עומדים להעליל על היהודים.<br /> <br /> &quot;הרי לך שוב גילוי חוצפה יהודית&quot; - קרא ניקולייב, כשלא יכל להתאפק מלבטא את זעמו.<br /> <br /> חיים שמעון לא הגיב מאומה, כי אם העניק לניקולייב מבט חודר, שפגע בו כמדקרות חרב עד שהלה נאלץ להשפיל את עיניו. בינתיים מצא לנחוץ הכומר, שהיה גם הוא בין הנאספים, להשמיע מילים טובות על היהודים בכלל ועל חיים שמעון בפרט, בתחבולת עורמה לנצל את ההזדמנות לצוד ברשתו נשמה יהודית. &quot;אחרי הכל&quot; - אמר כמי שעונה לניקולייב - &quot;אין לזלזל כלל ביהודים ואין לפגוע בהם, שכן הם פקחים ומוכשרים. ובקלות הם מסוגלים לעבור לאמונתנו ולהיהפך לקתולים נאמנים&quot;.<br /> <br /> כאן מצא חיים שמעון שעת כושר להשמיע את דברו: &quot;בעיקר&quot; - אמר - &quot;אוהבים היהודים את האמת. כאשר הם משתכנעים בדבר שהוא אמת הרי הם מקבלים אותו, מבלי להתחשב מי הוא המשמיע אותו. הם אף מוכנים למסור נפשם על האמת, ואף דורשים מאחרים להתנהג כך&quot;.<br /> <br /> &quot;יהודי ארור&quot; - צעק ניקולייב בזעם, כאשר חש כי בואו של הצעיר לכאן קשור קשר הדוק עם תכניותיו השטניות נגד היהודים.<br /> <br /> המושל השתיק את ניקולייב ופנה אל חיים שמעון בשאלה: <br /> <br /> &quot;לשם מה באת לכאן?&quot; הדברים נאמרו בנימה ידידותית והדבר עודד את חיים שמעון.<br /> <br /> - &quot;באתי לכאן כדי לספר לכם, אתם, שהתכנסתם במטרה לגלות את האמת, את מה ששמעתי הבוקר מאדם זה&quot; - ובדברו הצביע על קוזיצקי - &quot;האומר לזה&quot; - הצביע על ניקולייב, &quot;גם אספר לכם את תשובתו של הלה&quot; - ניקולייב.<br /> <br /> כל הנוכחים ישבו פעורי פה וצפו בתמהון רב בחיים שמעון. הצעיר היהודי הסביר מיד כי, מאז החלו ניקולייב וקוזיצקי להפיץ את עלילת הדם על היהודים - הטיל על עצמו לעקוב אחריהם ולהאזין לשיחותיהם.<br /> <br /> הכל היו דרוכים לשמוע את סיפורו.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%91&diff=12084 2025-05-14T17:21:03Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == שלום בית == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== בווילנא נודעו לר&#039; זכריה ירוחם, העילוי הנמירובי, פרטים נוספים על חברו לנידודים, ר&#039; נחום טוביה הנסתר. בין השאר נודע לו כי מוצאו מפולוצק. ואכן שני הנודדים עשר דרכם מווילנא לפולוצק. מנהגו של ר&#039; נחום ט...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == שלום בית ==<br /> {{להשלים}}<br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> בווילנא נודעו לר' זכריה ירוחם, העילוי הנמירובי, פרטים נוספים על חברו לנידודים, ר' נחום טוביה הנסתר. בין השאר נודע לו כי מוצאו מפולוצק. ואכן שני הנודדים עשר דרכם מווילנא לפולוצק.<br /> <br /> מנהגו של ר' נחום טוביה היה לאכול בימי החול לחם ומים בלבד. בשבת וביום־טוב היה סועד סעודותיו בחלה בלבד, שעליה אף היה מקדש. בחג הפסח היה אוכל, נוסף למצה, גם מרור וחרוסת, ושותה ד' כוסות. בימי נידודיו היה נוהג לצום כל היום, ובערב היה נכנס לבית יהודי ומבקש פרוסת לחם, שבה היה סועד לבו בבית המדרש לאחר תפילת ערבית כשהוא מקנח במים. ביום שישי היה מבקש ממישהו חלות לקיום סעודות השבת.<br /> <br /> בעיר מגוריו, פולוצק, עמד ר' נחום טוביה בראש קבוצה קטנה של למדנים שעסקו בתורת הקבלה. אלה הרבו בסיגופים ובתעניות, ומרבית זמנם נהגו להתבודד. העילוי מנמירוב חשק להצטרף לחבורה זו. אך לא נתקבל אליה שכן אחת מתקנות הקבוצה היתה כי אין מתקבלים בה רווקים. מאוחר יותר נעשה ר' זכריה ירוחם לחתנו של אחד מנכבדי פולוצק, ואז התקבל לחבורת המקובלים.<br /> <br /> בשנת תכ&quot;ג נולד לר' זכריה ירוחם בנו הבכור, שנקרא שמו בישראל: גבריאל. כעבור שנתיים נולד לו בן שני, יחזקאל. בשנת ת&quot;מ, כשהיה גבריאל בן שבע עשרה שנה שידכו אביו עם בתו של הגאון ר' תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל. כעבור שלוש שנים השיא את בנו השני. לגבריאל נולדו שני ילדים, בת תחלה ובן. כאשר בן זה הגיע למצוות הופיע ר' זכריה ירוחם לדוברומיסל לשמחת הבר־מצוה. העיר חילקה לגאון את הכבוד הראוי לו, ולאחר שהות קצרה בדוברומיסל חזר לביתו. מאוחר יותר חלה הנכד, בר המצוה, ומת.<br /> <br /> ר' גבריאל, חתנו של הרב, רכש מיד עם בואו את חיבת תושבי דוברומיסל, בגלל למדנותו, עליזותו ופקחותו. בגלל חולשתו של הרב העדיפו התושבים לפנות בכל עניין אל חתנו. במיוחד הצטיין ר' גבריאל בהשכנת שלום בסכסוכים משפחתיים. כתוצאה מכך פחת מספר הגירושין בדוברומיסל והתרבה מספר הנישואין. מאז בואו של ר' גבריאל לדוברומיסל החלה, איפוא, הקהילה לגדול ולהתפתח.<br /> <br /> ר' תנחום שמואל עצמו היה יליד דוברומיסל. הוא נולד בשנת ש&quot;ס. אביו ר' מלכיאל צבי היה אף הוא רבה של דוברומיסל, מרא דאתרא. ר' תנחום שמואל היה בן שלושים שנה כאשר אביו נפטר והוא מילא את מקומו בכהונת הרבנות. ר' תנחום שמואל הצטיין לא רק בגאונותו, כי אם גם בעניוותו ובמדותיו הטובות, מעולם לא יצא מד' אמות של תורה. כל היום, מלבד בשבת קודש, היה שרוי בתענית, וכשאכל היה מזונו תפוחי אדמה בלבד, ולא לחם, מחשש לתולעים.<br /> <br /> מאותה תקופה בדוברומיסל ידועים גם שני אנשים בעלי טיפוסים מעניינים: ר' פייבל &quot;הרקדן&quot;, וחנא טוביה &quot;הנשקן&quot;. ר' פייבל זכה לכינויו משום שבכל עת כאשר הגיע בתפלה ל&quot;אין כאלוקינו&quot; היה רוקד מרוב שמחה והתלהבות. ר' חנא טוביה נהג לנשק כל זוג תפילין וכל ציצית שראה בבית המדרש. שניהם היו תלמידים של הצדיק ובעל המופתים ר' חיים יצחק.<br /> <br /> ר' חיים יצחק זה היה בגיל תשעים כאשר ר' תנחום שמואל נעשה לבר־מצוה, ואביו הביאו לקבל את ברכתו של הזקן, שבירכו ואמר עליו כי יש לו &quot;נשמה גבוהה&quot;. לפני פטירתו אמר ר' חיים יצחק על ר' תנחום שמואל כי יש לו גילוי אליהו. ר' תנחום שמואל היה חתנו של ר' ירמיהו סופר הסת&quot;ם.<br /> <br /> שלושים שנה חי ר' תנחום שמואל עם רעייתו ולא ילדה לו בנים. כשנפטרה נשא אשה בזיווג שני, וגם היא נפטרה בלי ילדים, כעבור עשרים שגה לנישואיהם. רק בזיווגו השלישי, שלוש שנים לאחר הנישואין, נולדה לו בת, זו שהיתה אחר כך אשתו של ר' גבריאל.<br /> <br /> דוברומיסל היתה ידועה בדרך כלל כעיירה שליוה, שמועטים בה הסכסוכים. ברם, בתחום חיי המשפחה היו בה הרבה בקיעים. רבו מאוד הסכסוכים בין בעלים ונשיהם, בגלל חשדנות הדדית מופרזת. הרבה סיפורי רכילות התהלכו בעיירה, ואלה גרמו לגירושין רבים.<br /> <br /> ר' תנחום שמואל ראה במקרים הרבים של הפרת שלום בית - קללה גדולה, וניסה לשנות את המצב. כאשר היה בא אליו זוג עם תלונות הדדיות, היה משתדל להוכיח את שני בני הזוג בחיבה ובדרכי נועם, ולשכנעם כי אין בסים לחשדותיהם. תכופות היה בוכה יחד עם בני הזוג עצמם על צערם, הוא ניסה להשפיע עליהם שלא להתגרש, בהתבססו על מאמרי חז&quot;ל שונים, כגון זה שהגמרא (סנהדרין דף ק&quot;ב) אומרת: &quot;כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות&quot;. ברם, כל זה כמעט ולא הועיל, רק לעתים נדירות הצליח לשכנע זוג להימנע מלהתגרש.<br /> <br /> גירושין אלה גרמו הרס רב לחיים היהודיים בדוברומיסל, כאשר המגרש היה &quot;ישראל&quot; היה קורה פעמים שהזוג התפייס ונישא שוב מחדש, אך במקרה שהמגרשים היו כהנים, היה נמנע מהם מלהינשא שוב, והרי הכהנים מפורסמים לקפדנים.<br /> <br /> משום כך גזר ר' תנחום שמואל פעמים רבות תענית, ועורר את הצבור לתשובה, כדי לרסן את מגיפת הגירושין בדוברומיסל. פעמים רבות יצא עם כל הקהלה לבית העלמין, שם אמרו תפלות שונות ותקעו בשופר, אך מספר הגיטין לא פחת.<br /> <br /> המצב השתנה כאשר ר' גבריאל, חתנו של הרב, הגיע לדוברומיסל. ר' תנחום שמואל שלח את כל הסכסוכים המשפחתיים שהובאו לפניו אל חתנו. זה פעל בענין לפי גישה משלו. בהיותו מתון בטבעו, הרי, מיד עם הגיע אליו מקרה של שלום־בית מופר, הקדיש, ראשית דבר, מספר ימים לבירור הגורמים לכך שאין הבעל והאשה יכולים לחיות בשלום. כיון שידע שככל שסכסוך בין בעל ואשה מתפרסם יותר כך הוא הולך ומחריף - פעל את פעולותיו בחשאיות מוחלטת, כך שאדם צדדי לא ידע דבר על כך. תוך כדי החקירה והדרישה, אשר התמשכה לעתים למספר שבועות, התברר תכופות כי הגורמים הראשונים היו חשדות שווא שנוצרו או שהתחזקו על ידי רכילויות של מחרחרי ריב. לפתע נוכחו בני הזוג לדעת כי הלכו שולל אחרי דברי הבל. עתה היתה מלאכתו של חתן הרב קלה יותר, והזוג חזר לביתו מפוייס כשהשלום שוכן באהלו.<br /> <br /> כך פחת מאד מספר הגיטין בדוברומיסל ושלום הבית בעיר הושב על כנו.<br /> <br /> בכלל התאמץ ר' גבריאל להעלות את מצבם הרוחני של יהודי דוברומיסל. הוא לימדם להימנע מרכילות ולשפר את היחסים לא רק בין איש לאשתו, כי אם גם בין איש לרעהו ולשכנו. הוא ידע היטב מן הנסיון המר כי הרכילות ששכנים מפיצים איש על רעהו היא הרעל המשחית חיי הקהלה ומביאה לצרות רבות.<br /> <br /> לאחר שר' גבריאל היה לחתן רבה של דוברומיסל החל גם להתבונן ביתר תשומת לב לחיי היום יום של יהודי המקום ולצרכיהם. למרות היותם נחשלים מן הבחינה הרוחנית הרי מבחינה גשמית היו במצב טוב. לכל משפחה היתה גינה עצמאית שסיפקה לה תוצרת חקלאית במשך כל השבה. היו לה גם - פרה, עז ועופות, משק חקלאי זעיר, היו אף כאלה שהצליחו לחכור חלקות אדמה גדולות יותר שבהן זרעו דגן, תפוחי אדמה וכיוצא בזה. כן היו ביניהם בעלי מלאכה ואף סוחרים.<br /> <br /> אחת הסיבות להיעדר שלום בית בשעתו היתה העובדה שיהודי דוברומיסל השתדכו רק בינם לבין עצמם. שידוכים עם משפחות מליוזנא יבבינוביטש, העיירות הסמוכות, היוו מקרים נדרים ביותר. לפיכך החל ר' גבריאל לשכנע יהודים בדוברומיסל, שהיו להם בנות שהגיעו לפרקן, לקחת בחורי ישיבה מן החוץ לחתנים. בדרך זו נוספו לדוברומיסל אברכים למדנים שהשפיעו מרוחם על המקום.<br /> <br /> ר' גבריאל הציב לעצמו שתי משימות: מצד אחד השתדל ש&quot;בעלי הבתים&quot; בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה, ישתתפו בשיעורי התורה השונים שייסד, מאידך השפיע על האברכים הלמדנים שירדו אל העם ו&quot;יצאו לרחוב&quot;, הוא לימדם גם להעריך את הנהנים מיגיע בפיהם בציינו את מאמר חז&quot;ל: &quot;טוב תורה עם דרך ארץ&quot;.<br /> <br /> גם ישיבה הקים ר' גבריאל בדוברומיסל, אך היא לא התקיימה זמן רב. מאידך הלכה וגדלה שאיפתם של יהודי דוברומיסל לזכות בבחורי ישיבה כחתנים. תוך שתים־עשרה שנה קיבלה דוברומיסל פנים אחרות, הודות להשפעתו של ר' גבריאל.<br /> <br /> השפעה מיוחדת השיג ר' גבריאל על הצבור באמצעות דרשותיו, בהן הרבה לדבר על הברכה שבשלום בית ועל ענינים יומ-יומיים אחרים הדרושים תיקון.<br /> <br /> בין הלמדנים החדשים שהגיעו לדוברומיסל כחתנים היה אחד בשם יוסף. חותנו, חיים יצחק, היה אישיות מעניינת בזכות עצמה. קראו לו &quot;ר' חיים יצחק הבדחן&quot; וכן &quot;ר' חיים יצחק של הפריץ&quot;. התואר השני ניתן לו בגלל היותו בן־בית אצל ה&quot;פריץ&quot; מטפקה, הנמצאת במרחק שלוש ויורסט מדוברומיסל. אציל זה לא עשה קטנה וגדולה בלי ר' חיים יצחק.<br /> <br /> בתואר &quot;הבדחן&quot; זכה ר' חיים יצחק משום שקיבל עליו את המצוה לשמח חתן וכלה, עשירים או עניים, בלי תשלום כלשהו. את המצוה הזאת, של שמחת חתן וכלה, ירש מסבו, צדיק גדול שהיה נוהג להתבודד ולעסוק בתורה בלי להחליף מלה אחת עם אדם, וכשהיה זקוק למשהו השתמש בתנועות ידיו. הוא הרבה תמיד בתעניות וסיגופים, אך מאידך היה בעל חוש נגינה נדיר ובעל קול ערב ביותר. תפלותיו היו מלוות במנגינות נעימות עריבות לאוזן, ואנשים שהזדמנו אז למחיצתו לא יכלו ממש להיפרד מן המקום. יהודי זה קיבל על עצמו לבוא לחגיגות נישואין ולשמח את החתן ואת הכלה. הוא היה מרקד ומזמר לפניהם כשעיניו מכוסות במטפחת קשורה כדי שלא ייאלץ להסתכל בנשים. במנהג זה החזיק עד זקנה מופלגת, כשהעבירו לנכדו, ר' חיים יצחק.<br /> <br /> יוסף, חתנו של ר' חיים יצחק, היה יליד מינסק. אביו היה בונה תנורים במקצועו, אם כי היה למדן גדול וירא שמים. יוסף ירש מאביו הן את למדנותו ויראתו והן את מקצועו של עשיית תנורים. <br /> <br /> אלא שלא היה עושה תנורים פשוט, שכן לתוצרתו יצאו מוניטין. תנוריו של ר' יוסף החזיקו חומם יותר מתנורים רגילים, ונוסף לכך היו מבחוץ חלקים כזכוכית. מעולם לא נתגלה סדק בין הלבנים, במיוחד היה ביקוש לתנורים אלה לצורך אפיית מצות. אף ר' גבריאל, שהתפעל מתנורי ר' יוסף, הניע את אנשי דוברומיסל להקים תנור צבורי לאפיית מצות עבור תושבי העיירה.<br /> <br /> הביקוש לתנוריו של ר' יוסף, שטיבם התפרסם יותר ויותר, היה גדול מאוד, והוא השתדל להיענות לכל יהודי שפנה אליו בענין זה, אך בלי כל תשלום. גם &quot;פריצים&quot; ביקשו ממנו לבנות עבורם תנורים, אך ר' יוסף השיב את פניהם ריקם. הוא היה יכול להתעשר מתנוריו, אך ר' יוסף העדיף לשבת וללמוד תורה ולהקדיש רק זמן מסויים ביום לעשיית תנורים, ואף זאת בחנם. כדי לספק את כל צרכי הקהלה לימד ר' יוסף כמה אברכים למדנים את המקצוע, אך בתנאי החיים של דוברומיסל היוו התנורים מיצרך חיוני ומבוקש ור' יוסף ואברכיו נאלצו לעבוד קשה לשם כך.<br /> <br /> בינתיים התפרסם שמו של ר' גבריאל כדרשן מוצלח גם מחוץ לדוברומיסל, ומכל העיירות שמסביב באו שלוחים להזמינו לדרוש בהן. גם ללמדנותו המופלגת יצאו מוניטין, והיו שאמרו שאינו נופל בלמדנותו מאביו הגאון ר' זכריה ירוחם, שאתו עמד בקשר מכתבים תורני מתמיד.<br /> <br /> אחיו ר' יחזקאל נשאר בפולוצק, שם נולד לו בן שנתיים אחרי נישואיו, ששמו נקרא בישראל - זבולון מרדכי. הילד היה חלש בגופו אך איתן ברוחו, ובהיותו בן חמש מת עליו אביו ר' יחזקאל, והוא נלקח לבית סבו ר' זכריה ירוחם.<br /> <br /> במשך הזמן התפרסם ר' זכריה ירוחם גם כגדול בתורת הקבלה, שכן נוסף על כך שלמד שש־עשרה שנים אצל ר' נחום טוביה הנסתר, למד עוד עשר שנים את תורת הקבלה אצל ר' זונדל יוסף, מי שמילא את מקומו של ר' נחום טוביה בראשות חבורת מקובלי פולוצק.<br /> <br /> זבולון מרדכי היתום למד תורה בשקידה ובהתמדה גדולה, למרות חולשתו הגופנית. נוסף על מלמדיו לימד אותו סבו בכבודו ובעצמו, ולא רק תורה כי אם גם מדות טובות ויראת שמים. בגיל שתים עשרה כבר היה למדן מובהק. זבולון מרדבי נהג בעבודת ה' בדרך עצמאית של פרישות מן הבריות.<br /> <br /> בשנת תנ&quot;ז הגיע אל ר' זכריה ירוחם שליח ממינסק, שלוה על־ידי רבי משה ברבי מרדכי מפויזן, שהיה רבה של מינסק, בבקשה שיבוא לקבל עליו את ראשות הישיבה שם. ר' זכריה ירוחם שלח אז את זבולון מרדכי נכדו לדוברומיסל לבית בנו ר' גבריאל, דודו של הילד.<br /> <br /> רוח עצבות היתה נסוכה תמיד על פניו של זבולון מרדכי. תכונה זו ירש מאביו, והתייתמותו המוקדמת חיזקה את הדבר, אפילו קירובו המתמיד וחיבתו של הדוד ר' גבריאל לא עודדו אותו. דכאונו הלך וגדל, עד שנמנע בכלל לבוא לבית הדוד כי אם ישב ולמד בפינה מיוחדת בבית המדרש בבדידות מוחלטת, כשהוא אוכל רק לחם ומים שנשלחו לו מבית דודו, בסרבו לקחת לפיו כל מזון אחר. מלבד זאת עסק בסיגופים שונים. כל נסיונות דודו לשכנעו לנהוג אחרת עלו בתוהו.<br /> <br /> באותה תקופה נפטר ר' תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, בגיל תשעים ושבע שנים, וחתנו ר' גבריאל מילא את מקומו. לפי בקשת ועצת ר' זכריה ירוחם לקח ר' גבריאל את זבולון מרדכי בן־אחיו לחתן לבתו. בן ארבע עשרה שנה היה בעת נשואיו, אך את דרכו המיוחדת לא שינה גם לאחר מכן. <br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%9E%D7%90&diff=12083 2025-05-14T13:17:06Z

<p>וימאס באהל יוסף: יצירת דף עם התוכן &quot;{{ספר הזכרונות}} == שתדלנים ובעלי צדקה == {{להשלים}} ==== תרגום ללשון הקודש ==== כאמור, הספיקו ר&#039; זכריה ירוחם ור&#039; נחום טוביה ללמוד הרבה בווילנא. בין השאר גילו בבתי המדרש של העיר אוצרות של ספרים וכתבי־יד שאותם לא ראו מעולם. כן התוודעו לאישים מפורסמים ששמם נודע לתהלה...&quot;</p> <hr /> <div>{{ספר הזכרונות}}<br /> == שתדלנים ובעלי צדקה ==<br /> {{להשלים}}<br /> ==== תרגום ללשון הקודש ====<br /> כאמור, הספיקו ר' זכריה ירוחם ור' נחום טוביה ללמוד הרבה בווילנא. בין השאר גילו בבתי המדרש של העיר אוצרות של ספרים וכתבי־יד שאותם לא ראו מעולם. כן התוודעו לאישים מפורסמים ששמם נודע לתהלה בווילנא, ירושלים דליטא, ובסביבתה.<br /> <br /> בהיותם בווילנא הלך לעולמו הגביר ובעל הצדקה המפורסם ר' שלום שכנא &quot;של שרה&quot;, אחיו של ר' רפאל שלמה, מי שנודע בווילנא בכינויו &quot;הקבצן העשיר&quot;. שני אלה היו בניו של &quot;ר' אברהם החביב&quot;, כפי שכונה על ידי מכיריו, שהיה בנו של ר' שמעון דיקטרוביץ מקראקא, שיחד עם שותפו ר' ישראל נמנו על בוני בית הכנסת המפואר של ווילנא בשנת שכ&quot;ג.<br /> <br /> ר' אברהם היה בן יחיד אצל ר' שמעון. מובן שהוריו התייחסו אליו כאל בבת עינם, אך למרות שהפקידוהו בידי טובי המלמדים לא הצליח הרבה בלימודיו. פשוט, הוא לא חונן בכשרונות המתאימים. מאידך, היה לו לב זהב. הוא היה מבקר תכופות בסימטאות ומשכנות העוני של ווילנא ומחלק שם נדבות ביד רחבה. כשהגיע אברהם לגיל 15 שנה הפקידו אביו על כספי הצדקה שלו ומסר לו את הסמכויות בקשר לדרכי חלוקתם.<br /> <br /> בהיותו לבן שמונה עשרה שידכו אביו עם שרה, בתו של הגאון רבי ישראל , בנו של הגאון רבי שלום שכנא מלובלין, מי שהיה תלמידו של הגאון המפורסם רבי יעקב פולק מפראג. שרה היתה יראת שמים וטובת לב לא פחות מאברהם בעלה. היא עסקה תמיד בעניני צדקה, ושמה יצא לתהלה בכל ווילנא ובערים אחרות. <br /> <br /> כאשר המלך זיגמונד אוגוסט קבע את ווילנא לעיר בירתו - הוציא פקודה לפאר את העיר בבנינים מפוארים. שני השותפים, ר' שמעון ור' ישראל, עברו לווילנא ובתוספת לשאר עסקיהם החלו לבנות שם בתים וחנויות ולהשכירם. הם זכו במיכרז ממשלתי לבניה קבלנית של בתים וארמונות עבור השרים ואישי המלוכה. לשם כך הזמינו מהנדסים ובנאים מחוץ־לארץ והצליחו מאד במשימתם. כך עשו חיל ועושר רב. באותה תקופה בנו את בית הכנסת הווילנאי. כעבור מספר שנים חילקו ביניהם שני השותפים את רכושם, בתנאים שנקבעו על־ידי בית־דין בלתי תלוי של שלושה.<br /> <br /> לאחר שעבר ר' שמעון את גיל השישים מסר את עסקיו לבנו ולשני חתניו, והוא עצמו התמסר לתורה ועבודה. מאחר שהיתה לו גישה לאישי מלוכה בכירים ואפילו למלך עצמו, הטילה עליו הקהלה את העול של השתדלנות. הוא נבחר כנשיא של &quot;ועד ארבע ארצות&quot;, הגוף הנבחר שייצג את כל האינטרסים היהודים. ר' שמעון הצליח מאד בעסקנות הכלל. הוא עשה &quot;טובות&quot; רבות ליהודים. מאוחר יותר כאשר בירת הממלכה הועתקה לקראקא - עבר גם ר' שמעון לגור שם, לצורך עניני הכלל.<br /> <br /> בינתיים ניהל ר' אברהם, הבן, עסקים מסועפים. ברם, ככל שהיה עסוק - מצא לו זמן לעסוק בעניני צדקה, שהיו לדידו העיקר בחיים. הוא אף לא הסתפק בחלוקת כסף לצדקה, אלא גם עסק בעידוד העניים והרמת רוחם. בווילנא אמרו עליו כי ר' אברהם מחלק לעניים ולנדכאים לא רק כסף כי אם גם אהבה וחיבה. משום כך קראו לו בשם &quot;אברהם החביב&quot;. וככל שהיה ר' אברהם טוב וחביב לבריות היתה שרה אשתו טובה וחביבה פי כמה וכמה. את כל נשמתה השקיעה בעבודת הצדקה, וגילתה תוך כדי כך ענווה ופשטות במדה מדהימה. היא התייחסה לעניים ולנדכאים כאם ובאחות. שרה היתה מבלה שעות בבתי העניים והחולים, ותכופות ביצעה במו ידיה עבודות־בית עבור החולים ובמיוחד עבור יולדות עניות.<br /> <br /> לר' אברהם ושרה היו שני בנים: שלום שכנא, הבכור, ורפאל שלמה. כשמלאו לשלום שכנא ארבע־עשרה שנים לקחה אותו אמו אתה בביקוריה בבתי העניים והחולים, כדי שיכיר מקרוב את חייהם הקשים של ההמונים היהודיים. תכופות, היתה מצוה על בנה, תוך כדי ביקור בבית משפחה עניה, להחליף את בגדיו עם בגדי אחד הילדים, בן גילו. היא היתה מסבירה לו כי ילד עני זה עשוי להיות למדן גדול יותר ממנו שכן חז&quot;ל אמרו: &quot;הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה&quot;. גם את רפאל שלמה, בנה השני, חינכה ברוח זו.<br /> <br /> ביתם בווילנא היה בית ועד לחכמים ובית מחסה לעניים. בית מיוחד בנו והקדישו לקיום מצוות הכנסת אורחים. תלמידי חכמים מצאו תמיד אכסניה בביתם. יחד עם זה לא הראה ר' אברהם מעולם עליונות על מישהו אחר, ולמרות עשרו הגדול היה לבוש בפשטות ובצניעות.<br /> <br /> בעזרת אביו קשר גם ר' אברהם קשרי היכרות עם אישי מלוכה ואצילים, שביקרו אצלו תכופות בעניני מסחר. כך היה מסוגל ר' אברהם גם לגמול טובות לאנשים. יהודים רבים השיגו באמצעותו גישה לחצרות האצילים לצרכי מסחר או לשם חכירת בתי מרזח, טחנות קמח, בריכות לציד דגים. רבים הצליחו לחכור שדות, פרדסים ואחוזות שלמות. בתיווכו של ר' אברהם עברו מאות ואלפי יהודים מן הערים הגדולות, שם היו להם קשיי פרנסה וסידור, אל הכפרים והישובים הקטנים בהם הסתדרו בקלות.<br /> <br /> אלא שדווקא כתוצאה מתנועה זו, מן העיר אל הכפר, נוצרה בעיה חדשה: כיצד לספק ליהודי הכפרים והעיירות את צרכיהם הרוחניים המתאימים, כיצד לספק חינוך לילדיהם, ולדאוג שהיהודים הכפריים לא ינותקו מחיי הצבור היהודיים. לצורך פעולות אלה תרם ר' שמעון סכום כסף גדול, שכן ראה בכך מטרה חשובה מאד.<br /> <br /> ר' אברהם מצדו המשיך לסייע ליהודים בדרכו שלו. בכל מקרה שאציל פנה אליו בבקשת הלואה - התנה שהלה ימנה יהודי למנהל עניניו. יהודי כזה היה מצטיין מאוד בעבודתו והיה מביא לידי כך שהאציל ירוויח מאד בעסקיו. מובן שהאציל הכיר טובה לר' אברהם על שזימן לו את היהודי. בדרך זו השיגו היהודים פרנסות טובות ושם טוב בכל חוגי האצולה. מצב זה יצר את האפשרות ליהודים נוספים להשתקע בכפרים, וכך גדלה האוכלוסיה היהודית והוקמו בכפרים קהלות גדולות. בדרך זו הוטב לא רק מצבם הגשמי של היהודים בי אם גם מצבם הרוחני. <br /> <br /> עוד כשהיו בניו של ר' אברהם ילדים קטנים העניק להם סכומים גדולים על מנת לקיים בהם גמילות חסדים, ולהלוות סכומים קטנים לרוכלים עניים בשוק. הוא איפשר להם לנהל בעצמם פעולות אלה כדי לחנכם בעניני צדקה וחסד וכדי להפגישם פנים אל פנים עם המציאות בחיי העם.<br /> <br /> ר' שמעון, השתדלן והנדיב הגדול, נפטר בגיל של שמונים וחמש שנה. בצוואתו הועיד רבע מרכושו לצדקה, בהפקידו על החלוקה את &quot;ועד ארבע ארצות&quot;, בהתייעצות עם בנו ר' אברהם. את שאר רכושו השאיר לבנו ולבנותיו, כשלבנו הוא מנחיל חלק כפול. ברם, לפי דרישתה של שרה הצדקנית אשתו של ר' אברהם, חילק בעלה את החלק הנוסף לעניני צדקה, ובעיקר, לבניית בתי כנסת, כתיבת ספר תורה, רכישת ספרים עבור בתי המדרש, וסיוע לישיבות ובתי תלמוד תורה לילדים.<br /> <br /> כשבגרו שלום שכנא ורפאל שלמה, שני בניו של ר' אברהם, שידך אותם עם בנות משפחות מיוחסות, וגם הם, בהוריהם, התמסרו לעניני צדקה והרבצת התורה. בתיהם היו פתוחים לרווחה לכל נזקק לקבלת סיוע, ושימשו כבתי ועד לחכמים.<br /> <br /> במשך הזמן קיבלו שני הבנים לידיהם בהדרגה את עסקי אביהם, ואילו ר' אברהם עצמו התמסר יותר ויותר לעניני תורה וצדקה. גם הבנים, אף שהיו טרודים בניהול עסקיהם המסועפים, מצאו לעצמם פנאי לעסוק בעניני צדקה וסיוע. גם נשותיהם עסקו בפעולות צדקה ועזרה לזולת, בעידודה והדרכתה של שרה, חותנתם. כך הקדישה עצמה המשפחה כולה לעניני צדקה.<br /> <br /> לכל אחד משני האחים, ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה, היתה דרך ייחודית בעבודת הצדקה. ר' שלום שכנא לא היה מסוגל לשבת בלילות החורף הקרים בביתו המוסק והמרווח, כאשר העניים קופאים מקור. משום כך היה יוצא אל סימטאותיה הדלים של ווילנא כשצרור כסף בידיו. הוא היה מתבונן בטעון תיקון בבתי האביונים. כאן מצא שהקירות סדוקים והקור פורץ דרכם, פה אין תנור להסקה ושם דולף הגג. כאן חסרים בגדים וכאן לחם, פה שוכב אדם חולה ושם אדם מחוסר עבודה. ר' שלום שכנא השאיר בכל מקום כסף כדי לתקן את הדרוש. בלילות בהם לא הספיק הצרור לכל הצרכים שהתגלו לו - שלח מאוחר יותר מביתו את הסיוע לבתים הנזקקים.<br /> <br /> הנהגתו של אחיו ר' רפאל שלמה, היתה כזו: הוא לא הסתפק בתרומות מכיסו, כי אם, פשוט, חזר עם קופת צדקה על הפתחים, מבית לבית, וביקש שכל אחד ישלשל לתוכה כפי רצונו וכפי אפשרויותיו. הוא היה אומר: הסח דעתך מן העובדה שרפאל שלמה העשיר הוא זה שבא אליך. ראה לפניך את רפאל שלמה הקבצן. תן לי פרוטות, כפי אפשרויותיך, והקב&quot;ה יעזור.<br /> <br /> ר' רפאל שלמה היה מזכיר בהקשר לזה את מאמר חז&quot;ל: &quot;גדול המעשה יותר מן העושה&quot;, בדבר העדיפות שישנה להשפעה על הזולת לתת צדקה יותר מאשר מתן צדקה לכשעצמו. עוד היה אומר כי הפרוטות הנאספות מן הרבים חביבות לפני הקב&quot;ה יותר מן הרובלים הנתרמים על־ידי היחיד. בכלל, היה אומר, אדם צריך גם לעסוק בעבודת־צדקה, על־ידי איסוף תרומות, ולא להסתפק בנתינת צדקה. בגלל כל זה כונה ר' רפאל שלמה בפני תושבי ווילנא בשם &quot;הקבצן העשיר&quot;.<br /> <br /> לפי בקשת אמו הוסיף ר' רפאל שלמה מדי פעם מכיסו סכום השוה לכסף שאסף בקופת הצדקה. מאוחר יותר אף הוסיפה היא עצמה, שרה האם, סכום דומה מכיסה שלה. כל הכסף נוצל למטרה מיוחדת במינה: פדיון שבויים. היתה זו תקופה שבה הרבו הכמרים הנוצריים להעליל עלילות על יהודים. היו אז, איפוא, יהודים רבים בצל האשמות שונות, והיה דרוש כסף רב להגנתם והצלחתם.<br /> <br /> ר' אברהם ושרה הצדקנית נפטרו בשיבה טובה. בניהם המשיכו להחזיק במסורת המיוחדת של המשפחה הנפלאה. את צאצאיהם שידכו עם משפחות תורניות מפורסמות.<br /> <br /> בשנת תט&quot;ו, כאשר ווילנא נקלעה למרכזה של מלחמה בין הרוסים לבין הפולנים, כבר היו שני האחים זקנים ובאים בימים. המסחר שלהם התפשט על פני כל הארץ ונוהל על־ידי בניהם ונכדיהם. כאשר התקרבו הקוזקים לווילנא סיפקו האחים עגלות נסיעה לכל היהודים, כדי שיוכלו בעוד מועד להימלט מן העיר. הראשנים שהועברו בעגלות אלה היו הרבנים ומשפחותיהם.<br /> <br /> האחים קבלו עזרה מן האציל הרוסי וולקוב, שהיתה לו אחוזה ליד שווינציאן. אחוזה זו היתה שייכת בעבר לאציל פולני ובתיווכם של ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה נרכשו על־ידי וולקוב. לצורך זה אף הלוו לו האחים כספים בתנאים נוחים. ובהתאם למסורת המשפחה גם שיכנעו אותו למנות יהודי כמנהל האחוזה. יהודי זה, שהועמד לרשות וולקוב על־ידי האחים, טיפח וניהל יפה את האחוזה והביא רווחים נאים לבעליה. מכל הסיבות האלה היה וולקוב אסיר תודה לאחים מווילגא, ושמח לכן עתה לעזור להם.<br /> <br /> ביום שלישי, כ&quot;ב תמוז, יום אחד לפני שהקוזקים כבשו את ווילנא, שלח וולקוב מרכבות לווילנא כדי להביא בהן לאחוזתו את שני האחים ומשפחותיהם. ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה לא רצו להיפרד משאר היהודים, אך גאוני ווילנא רבי משה רבקה'ס ורבי שבתי כהן (בעל הש&quot;ך) הורו להם לנסוע לאחוזת וולקוב.<br /> <br /> באמצע חודש אלול חזרו לווילנא. חלק גדול מן העיר היה למאכולת אש. השריפה בווילנא נמשכה שבעה־עשר יום. בדרך נס נותרו בתי האחים בעלי הצדקה שלימים. ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה הזדרזו להתחיל בבניה מחדש של העיר ההרוסה. הם נתנו סכום גדול לבניית בתים, במיוחד בשביל העניים.<br /> <br /> ראשון מבין האחים נפטר ר' שלום שכנא. רבבות יהודים ולא־יהודים השתתפו בהלוויתו. אחיו, &quot;הקבצן העשיר&quot;, ר' רפאל שלמה המשיך בעבודת הצדקה שלו, אך כעבור זמן נוכח לדעת כי הוא זקן מדי ואינו מסוגל שוב לכתת רגליו על הפתחים עם קופת הצדקה כפי שנהג למעלה מ־40 שנה מדי יום ביומו. עמד ר' רפאל שלמה והזמין אסיפה של נגידי ונכבדי העיר ווילנא והסביר להם כי הוא חלש מדי כדי להמשיך בעבדתו הקדושה, והציע להם למכירה את ה&quot;חזקה&quot; שיש לו על מצוה זו, תמורת סכום גדול ביותר, שיינתן לצדקה.<br /> <br /> הנגיד הווילנאי ר' ירחמיאל כהן הסכים לרכוש חזקה זו, אך אמר כי אין בכוחו לתת מכיסו סכום דומה לסכום הנאסף. הוא מוכן ללכת על הפתחים, וגם לשלם את הסכום הנדרש עבור רכישת ה&quot;חזקה&quot;, אך בתנאי שמכיסו יתן רק חמישית מגודל הסכום הנאסף בקופה. ר' רפאל שלמה אמר שמוצעת למכירה ה&quot;חבילה&quot; כולה, כולל השלמת סכום מקביל לסכום הנאסף, ולכן לא הסכים לתנאי של ר' ירחמיאל. ברם, נמצאו באסיפה עוד ששה יהודים שהתחייבו להשלים מכספם את שאר ארבע החמישיות. ואכן, משך שלש־עשרה שנה הלך ר' ירחמיאל כהן על פני חוצות וחצרות ווילנא כשקופת הצדקה של &quot;הקבצן העשיר&quot; בידו, וכך אסף פרוטות מבית לבית. מדי ערב, בחזרו הביתה, ספר את הכסף, רשם את הסכום בפנקס, והוסיף מכספו את החמישית המקבילה. בסוף כל שבוע התאספו ששה היהודים האחרים ולאחר חישוב מדויק הוסיפו מכיסם את ארבע החמישיות הנותרות.<br /> <br /> פטירתו של ר' רפאל שלמה השאירה רושם עז על תושבי ווילנא, ושני האורחים, ר' נחום טוביה הנסתר ור' זכריה ירוחם, העילוי מנמירוב,לא יכלו לעצור התפעלותם ממעשיו ומעשי משפחתו. אותו זמן הגיעה לווילנא פקודת השלטונות האוסרת על יהודים להחזיק שפחות ומיניקות נכריות. ראשי קהילת ווילנא לא ראו בפקודה זו - גזירה רעה, כי אם אדרבה, דבר שיביא תוצאות טובות ליהודים.<br /> [[קטגוריה:ספר הזכרונות]]</div>

וימאס באהל יוסף