https://text.chabadpedia.com/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A9.+%D7%90.+%D7%91%D7%95%D7%98חב"דטקסט - תרומות המשתמש [he]2026-04-09T09:06:25Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.40.3https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%99&diff=25871קטגוריה:ספרי אדמו"ר האמצעי2025-10-18T19:00:03Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר האמצעי}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|2]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%A8%D7%A9%22%D7%91&diff=25870קטגוריה:ספרי אדמו"ר הרש"ב2025-10-18T19:00:02Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר הרש"ב}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|5]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%9F&diff=25869קטגוריה:ספרי אדמו"ר הזקן2025-10-18T19:00:01Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר הזקן}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|1]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%99%22%D7%A6&diff=25868קטגוריה:ספרי אדמו"ר הריי"צ2025-10-18T19:00:01Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר הריי"צ}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|6]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%A9&diff=25867קטגוריה:ספרי אדמו"ר המהר"ש2025-10-18T19:00:01Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר המהר"ש}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|4]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%9E%D7%97_%D7%A6%D7%93%D7%A7&diff=25866קטגוריה:ספרי אדמו"ר הצמח צדק2025-10-18T19:00:00Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר הצמח צדק}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|3]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%22%D7%90&diff=25865קטגוריה:ספרי אדמו"ר שליט"א2025-10-18T19:00:00Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים" ב־"קטגוריה:אדמו"רי חב"ד"</p>
<hr />
<div>{{ספרי אדמו"ר שליט"א}}[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]<br />
[[קטגוריה:ספרי חב"ד|7]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%99%22%D7%9D&diff=25863קטגוריה:ספרי המלבי"ם2025-10-18T18:54:28Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:אחרונים" ב־"קטגוריה:אחרונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:אחרונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C&diff=25862קטגוריה:ספרי המהר"ל2025-10-18T18:54:28Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:אחרונים" ב־"קטגוריה:אחרונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:אחרונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A7%D7%A8%D7%90&diff=25861קטגוריה:ספרי רבי יוסף קרא2025-10-18T18:53:56Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%93%22%D7%A7&diff=25860קטגוריה:ספרי הרד"ק2025-10-18T18:53:55Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D&diff=25859קטגוריה:ספרי הרמב"ם2025-10-18T18:53:54Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%A9%22%D7%99&diff=25858קטגוריה:ספרי הרש"י2025-10-18T18:53:54Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%99&diff=25857קטגוריה:ספרי רבינו יונה גירונדי2025-10-18T18:53:54Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99&diff=25856קטגוריה:ספרי רבינו בחיי2025-10-18T18:53:53Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90&diff=25855קטגוריה:ספרי אבן עזרא2025-10-18T18:53:53Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:מחברי ספרים↵קטגוריה:ראשונים" ב־"קטגוריה:ראשונים"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ראשונים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A8%D7%A9%22%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A&diff=25852רש"י על התנ"ך2025-10-18T18:49:48Z<p>ש. א. בוט: </p>
<hr />
<div>{{ניווט ספר|כותרת=רש"י על התנ"ך<br />
|כותרת משנית1=[[:קטגוריה:רש"י/בראשית|בראשית]]<br />
|טקסט1=[[בראשית פרק א#רש"י|פרק א]] • [[בראשית פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[בראשית פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[בראשית פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[בראשית פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[בראשית פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[בראשית פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[בראשית פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[בראשית פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[בראשית פרק י#רש"י|פרק י]] • [[בראשית פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[בראשית פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[בראשית פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[בראשית פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[בראשית פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[בראשית פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[בראשית פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[בראשית פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[בראשית פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[בראשית פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[בראשית פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[בראשית פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[בראשית פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[בראשית פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[בראשית פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[בראשית פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[בראשית פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[בראשית פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[בראשית פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[בראשית פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[בראשית פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[בראשית פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[בראשית פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[בראשית פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[בראשית פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[בראשית פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[בראשית פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[בראשית פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[בראשית פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[בראשית פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[בראשית פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[בראשית פרק מב#רש"י|פרק מב]] • [[בראשית פרק מג#רש"י|פרק מג]] • [[בראשית פרק מד#רש"י|פרק מד]] • [[בראשית פרק מה#רש"י|פרק מה]] • [[בראשית פרק מו#רש"י|פרק מו]] • [[בראשית פרק מז#רש"י|פרק מז]] • [[בראשית פרק מח#רש"י|פרק מח]] • [[בראשית פרק מט#רש"י|פרק מט]] • [[בראשית פרק נ#רש"י|פרק נ]]<br />
<br />
|כותרת משנית2=[[:קטגוריה:רש"י/שמות|שמות]]<br />
|טקסט2=[[שמות פרק א#רש"י|פרק א]] • [[שמות פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[שמות פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[שמות פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[שמות פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[שמות פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[שמות פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[שמות פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[שמות פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[שמות פרק י#רש"י|פרק י]] • [[שמות פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[שמות פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[שמות פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[שמות פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[שמות פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[שמות פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[שמות פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[שמות פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[שמות פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[שמות פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[שמות פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[שמות פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[שמות פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[שמות פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[שמות פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[שמות פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[שמות פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[שמות פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[שמות פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[שמות פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[שמות פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[שמות פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[שמות פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[שמות פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[שמות פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[שמות פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[שמות פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[שמות פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[שמות פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[שמות פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[שמות פרק מ#רש"י|פרק מ]]<br />
<br />
|כותרת משנית3=[[:קטגוריה:רש"י/ויקרא|ויקרא]]<br />
|טקסט3=[[ויקרא פרק א#רש"י|פרק א]] • [[ויקרא פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[ויקרא פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[ויקרא פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[ויקרא פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[ויקרא פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[ויקרא פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[ויקרא פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[ויקרא פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[ויקרא פרק י#רש"י|פרק י]] • [[ויקרא פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[ויקרא פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[ויקרא פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[ויקרא פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[ויקרא פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[ויקרא פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[ויקרא פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[ויקרא פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[ויקרא פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[ויקרא פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[ויקרא פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[ויקרא פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[ויקרא פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[ויקרא פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[ויקרא פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[ויקרא פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[ויקרא פרק כז#רש"י|פרק כז]]<br />
<br />
|כותרת משנית4=[[:קטגוריה:רש"י/במדבר|במדבר]]<br />
|טקסט4=[[במדבר פרק א#רש"י|פרק א]] • [[במדבר פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[במדבר פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[במדבר פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[במדבר פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[במדבר פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[במדבר פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[במדבר פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[במדבר פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[במדבר פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[במדבר פרק י#רש"י|פרק י]] • [[במדבר פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[במדבר פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[במדבר פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[במדבר פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[במדבר פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[במדבר פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[במדבר פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[במדבר פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[במדבר פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[במדבר פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[במדבר פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[במדבר פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[במדבר פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[במדבר פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[במדבר פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[ויקרא פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[ויקרא פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[ויקרא פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[ויקרא פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[ויקרא פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[ויקרא פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[ויקרא פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[ויקרא פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[ויקרא פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[ויקרא פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[ויקרא פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[ויקרא פרק לו#רש"י|פרק לו]]<br />
<br />
|כותרת משנית5=[[:קטגוריה:רש"י/דברים|דברים]]<br />
|טקסט5=[[דברים פרק א#רש"י|פרק א]] • [[דברים פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[דברים פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[דברים פרק ד|פרק ד]] • [[דברים פרק ה|פרק ה]] • [[דברים פרק ו|פרק ו]] • [[דברים פרק ז|פרק ז]] • [[דברים פרק ח|פרק ח]] • [[דברים פרק ט|פרק ט]] • [[דברים פרק י|פרק י]] • [[דברים פרק יא|פרק יא]] • [[דברים פרק יב|פרק יב]] • [[דברים פרק יג|פרק יג]] • [[דברים פרק יד|פרק יד]] • [[דברים פרק טו|פרק טו]] • [[דברים פרק טז|פרק טז]] • [[דברים פרק יז|פרק יז]] • [[דברים פרק יח|פרק יח]] • [[דברים פרק יט|פרק יט]] • [[דברים פרק כ|פרק כ]] • [[דברים פרק כא|פרק כא]] • [[דברים פרק כב|פרק כב]] • [[דברים פרק כג|פרק כג]] • [[דברים פרק כד|פרק כד]] • [[דברים פרק כה|פרק כה]] • [[דברים פרק כו|פרק כו]] • [[דברים פרק כז|פרק כז]] • [[דברים פרק כז|פרק כז]] • [[דברים פרק כח|פרק כח]] • [[דברים פרק כט|פרק כט]] • [[דברים פרק ל|פרק ל]] • [[דברים פרק לא|פרק לא]] • [[דברים פרק לב|פרק לב]] • [[דברים פרק לג|פרק לג]] • [[דברים פרק לד|פרק לד]]<br />
<br />
|כותרת משנית6=[[:קטגוריה:רש"י/יהושע|יהושע]]<br />
|טקסט6=[[יהושע פרק א#רש"י|פרק א]] • [[יהושע פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[יהושע פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[יהושע פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[יהושע פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[יהושע פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[יהושע פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[יהושע פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[יהושע פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[יהושע פרק י#רש"י|פרק י]] • [[יהושע פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[יהושע פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[יהושע פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[יהושע פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[יהושע פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[יהושע פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[יהושע פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[יהושע פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[יהושע פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[יהושע פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[יהושע פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[יהושע פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[יהושע פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[יהושע פרק כד#רש"י|פרק כד]]<br />
<br />
|כותרת משנית7=[[:קטגוריה:רש"י/שופטים|שופטים]]<br />
|טקסט7=[[שופטים פרק א#רש"י|פרק א]] • [[שופטים פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[שופטים פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[שופטים פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[שופטים פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[שופטים פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[שופטים פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[שופטים פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[שופטים פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[שופטים פרק י#רש"י|פרק י]] • [[שופטים פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[שופטים פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[שופטים פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[שופטים פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[שופטים פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[שופטים פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[שופטים פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[שופטים פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[שופטים פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[שופטים פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[שופטים פרק כא#רש"י|פרק כא]]<br />
<br />
|כותרת משנית8=[[:קטגוריה:רש"י/שמואל|שמואל]]<br />
|טקסט8='''שמואל א'''{{ש}}[[שמואל א פרק א#רש"י|פרק א]] • [[שמואל א פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[שמואל א פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[שמואל א פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[שמואל א פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[שמואל א פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[שמואל א פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[שמואל א פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[שמואל א פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[שמואל א פרק י#רש"י|פרק י]] • [[שמואל א פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[שמואל א פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[שמואל א פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[שמואל א פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[שמואל א פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[שמואל א פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[שמואל א פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[שמואל א פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[שמואל א פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[שמואל א פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[שמואל א פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[שמואל א פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[שמואל א פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[שמואל א פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[שמואל א פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[שמואל א פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[שמואל א פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[שמואל א פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[שמואל א פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[שמואל א פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[שמואל א פרק לא#רש"י|פרק לא]]{{ש}}<br />
'''שמואל ב'''{{ש}}[[שמואל ב פרק א#רש"י|פרק א]] • [[שמואל ב פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[שמואל ב פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[שמואל ב פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[שמואל ב פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[שמואל ב פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[שמואל ב פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[שמואל ב פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[שמואל ב פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[שמואל ב פרק י#רש"י|פרק י]] • [[שמואל ב פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[שמואל ב פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[שמואל ב פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[שמואל ב פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[שמואל ב פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[שמואל ב פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[שמואל ב פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[שמואל ב פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[שמואל ב פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[שמואל ב פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[שמואל ב פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[שמואל ב פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[שמואל ב פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[שמואל ב פרק כד#רש"י|פרק כד]]<br />
<br />
|כותרת משנית9=[[:קטגוריה:רש"י/מלכים|מלכים]]<br />
|טקסט9='''מלכים א'''{{ש}}[[מלכים א פרק א#רש"י|פרק א]] • [[מלכים א פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[מלכים א פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[מלכים א פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[מלכים א פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[מלכים א פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[מלכים א פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[מלכים א פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[מלכים א פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[מלכים א פרק י#רש"י|פרק י]] • [[מלכים א פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[מלכים א פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[מלכים א פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[מלכים א פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[מלכים א פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[מלכים א פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[מלכים א פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[מלכים א פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[מלכים א פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[מלכים א פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[מלכים א פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[מלכים א פרק כב#רש"י|פרק כב]]{{ש}}<br />
'''מלכים ב'''{{ש}}[[מלכים ב פרק א#רש"י|פרק א]] • [[מלכים ב פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[מלכים ב פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[מלכים ב פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[מלכים ב פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[מלכים ב פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[מלכים ב פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[מלכים ב פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[מלכים ב פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[מלכים ב פרק י#רש"י|פרק י]] • [[מלכים ב פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[מלכים ב פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[מלכים ב פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[מלכים ב פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[מלכים ב פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[מלכים ב פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[מלכים ב פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[מלכים ב פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[מלכים ב פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[מלכים ב פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[מלכים ב פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[מלכים ב פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[מלכים ב פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[מלכים ב פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[מלכים ב פרק כה#רש"י|פרק כה]]<br />
<br />
|כותרת משנית10=[[:קטגוריה:רש"י/ישעיה|ישעיה]]<br />
|טקסט10=[[ישעיה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[ישעיה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[ישעיה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[ישעיה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[ישעיה פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[ישעיה פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[ישעיה פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[ישעיה פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[ישעיה פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[ישעיה פרק י#רש"י|פרק י]] • [[ישעיה פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[ישעיה פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[ישעיה פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[ישעיה פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[ישעיה פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[ישעיה פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[ישעיה פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[ישעיה פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[ישעיה פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[ישעיה פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[ישעיה פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[ישעיה פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[ישעיה פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[ישעיה פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[ישעיה פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[ישעיה פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[ישעיה פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[ישעיה פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[ישעיה פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[ישעיה פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[ישעיה פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[ישעיה פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[ישעיה פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[ישעיה פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[ישעיה פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[ישעיה פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[ישעיה פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[ישעיה פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[ישעיה פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[ישעיה פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[ישעיה פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[ישעיה פרק מב#רש"י|פרק מב]] • [[ישעיה פרק מג#רש"י|פרק מג]] • [[ישעיה פרק מד#רש"י|פרק מד]] • [[ישעיה פרק מה#רש"י|פרק מה]] • [[ישעיה פרק מו#רש"י|פרק מו]] • [[ישעיה פרק מז#רש"י|פרק מז]] • [[ישעיה פרק מח#רש"י|פרק מח]] • [[ישעיה פרק מט#רש"י|פרק מט]] • [[ישעיה פרק נ#רש"י|פרק נ]] • [[ישעיה פרק נא#רש"י|פרק נא]] • [[ישעיה פרק נב#רש"י|פרק נב]] • [[ישעיה פרק נג#רש"י|פרק נג]] • [[ישעיה פרק נד#רש"י|פרק נד]] • [[ישעיה פרק נה#רש"י|פרק נה]] • [[ישעיה פרק נו#רש"י|פרק נו]] • [[ישעיה פרק נז#רש"י|פרק נז]] • [[ישעיה פרק נח#רש"י|פרק נח]] • [[ישעיה פרק נט#רש"י|פרק נט]] • [[ישעיה פרק ס#רש"י|פרק ס]] • [[ישעיה פרק סא#רש"י|פרק סא]] • [[ישעיה פרק סב#רש"י|פרק סב]] • [[ישעיה פרק סג#רש"י|פרק סג]] • [[ישעיה פרק סד#רש"י|פרק סד]] • [[ישעיה פרק סה#רש"י|פרק סה]] • [[ישעיה פרק סו#רש"י|פרק סו]]<br />
<br />
|כותרת משנית11=[[:קטגוריה:רש"י/ירמיה|ירמיה]]<br />
|טקסט11=[[ירמיה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[ירמיה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[ירמיה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[ירמיה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[ירמיה פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[ירמיה פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[ירמיה פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[ירמיה פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[ירמיה פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[ירמיה פרק י#רש"י|פרק י]] • [[ירמיה פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[ירמיה פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[ירמיה פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[ירמיה פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[ירמיה פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[ירמיה פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[ירמיה פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[ירמיה פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[ירמיה פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[ירמיה פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[ירמיה פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[ירמיה פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[ירמיה פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[ירמיה פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[ירמיה פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[ירמיה פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[ירמיה פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[ירמיה פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[ירמיה פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[ירמיה פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[ירמיה פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[ירמיה פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[ירמיה פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[ירמיה פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[ירמיה פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[ירמיה פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[ירמיה פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[ירמיה פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[ירמיה פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[ירמיה פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[ירמיה פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[ירמיה פרק מב#רש"י|פרק מב]] • [[ירמיה פרק מג#רש"י|פרק מג]] • [[ירמיה פרק מד#רש"י|פרק מד]] • [[ירמיה פרק מה#רש"י|פרק מה]] • [[ירמיה פרק מו#רש"י|פרק מו]] • [[ירמיה פרק מז#רש"י|פרק מז]] • [[ירמיה פרק מח#רש"י|פרק מח]]<br />
<br />
|כותרת משנית12=[[:קטגוריה:רש"י/יחזקאל|יחזקאל]]<br />
|טקסט12=[[יחזקאל פרק א#רש"י|פרק א]] • [[יחזקאל פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[יחזקאל פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[יחזקאל פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[יחזקאל פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[יחזקאל פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[יחזקאל פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[יחזקאל פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[יחזקאל פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[יחזקאל פרק י#רש"י|פרק י]] • [[יחזקאל פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[יחזקאל פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[יחזקאל פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[יחזקאל פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[יחזקאל פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[יחזקאל פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[יחזקאל פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[יחזקאל פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[יחזקאל פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[יחזקאל פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[יחזקאל פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[יחזקאל פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[יחזקאל פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[יחזקאל פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[יחזקאל פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[יחזקאל פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[יחזקאל פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[יחזקאל פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[יחזקאל פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[יחזקאל פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[יחזקאל פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[יחזקאל פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[יחזקאל פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[יחזקאל פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[יחזקאל פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[יחזקאל פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[יחזקאל פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[יחזקאל פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[יחזקאל פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[יחזקאל פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[יחזקאל פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[יחזקאל פרק מב#רש"י|פרק מב]] • [[יחזקאל פרק מג#רש"י|פרק מג]] • [[יחזקאל פרק מד#רש"י|פרק מד]] • [[יחזקאל פרק מה#רש"י|פרק מה]] • [[יחזקאל פרק מו#רש"י|פרק מו]] • [[יחזקאל פרק מז#רש"י|פרק מז]] • [[יחזקאל פרק מח#רש"י|פרק מח]] • [[יחזקאל פרק מט#רש"י|פרק מט]] • [[יחזקאל פרק נ#רש"י|פרק נ]] • [[יחזקאל פרק נא#רש"י|פרק נא]] • [[יחזקאל פרק נב#רש"י|פרק נב]]<br />
<br />
|כותרת משנית13=[[:קטגוריה:רש"י/תרי עשר|תרי עשר]]<br />
|טקסט13='''הושע'''{{ש}}[[הושע פרק א#רש"י|פרק א]] • [[הושע פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[הושע פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[הושע פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[הושע פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[הושע פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[הושע פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[הושע פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[הושע פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[הושע פרק י#רש"י|פרק י]] • [[הושע פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[הושע פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[הושע פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[הושע פרק יד#רש"י|פרק יד]]{{ש}}<br />
'''יואל'''{{ש}}[[יואל פרק א#רש"י|פרק א]] • [[יואל פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[יואל פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[יואל פרק ד#רש"י|פרק ד]]{{ש}}<br />
'''עמוס'''{{ש}}[[עמוס פרק א#רש"י|פרק א]] • [[עמוס פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[עמוס פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[עמוס פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[עמוס פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[עמוס פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[עמוס פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[עמוס פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[עמוס פרק ט#רש"י|פרק ט]]{{ש}}<br />
'''עובדיה'''{{ש}}[[עובדיה פרק א#רש"י|פרק א]]{{ש}}<br />
'''יונה'''{{ש}}[[יונה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[יונה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[יונה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[יונה פרק ד#רש"י|פרק ד]]{{ש}}<br />
'''מיכה'''{{ש}}[[מיכה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[מיכה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[מיכה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[מיכה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[מיכה פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[מיכה פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[מיכה פרק ז#רש"י|פרק ז]]{{ש}}<br />
'''נחום'''{{ש}}[[נחום פרק א#רש"י|פרק א]] • [[נחום פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[נחום פרק ג#רש"י|פרק ג]]{{ש}}<br />
'''חבקוק'''{{ש}}[[חבקוק פרק א#רש"י|פרק א]] • [[חבקוק פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[חבקוק פרק ג#רש"י|פרק ג]]{{ש}}<br />
'''צפניה'''{{ש}}[[צפניה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[צפניה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[צפניה פרק ג#רש"י|פרק ג]]{{ש}}<br />
'''חגי'''{{ש}}[[חגי פרק א#רש"י|פרק א]] • [[חגי פרק ב#רש"י|פרק ב]]{{ש}}<br />
'''זכריה'''{{ש}}[[זכריה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[זכריה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[זכריה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[זכריה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[זכריה פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[זכריה פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[זכריה פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[זכריה פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[זכריה פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[זכריה פרק י#רש"י|פרק י]] • [[זכריה פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[זכריה פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[זכריה פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[זכריה פרק יד#רש"י|פרק יד]]{{ש}}<br />
'''מלאכי'''{{ש}}[[מלאכי פרק א#רש"י|פרק א]] • [[מלאכי פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[מלאכי פרק ג#רש"י|פרק ג]]<br />
<br />
|כותרת משנית14=[[:קטגוריה:רש"י/תהלים|תהלים]]<br />
|טקסט14=[[תהלים פרק א#רש"י|פרק א]] • [[תהלים פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[תהלים פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[תהלים פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[תהלים פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[תהלים פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[תהלים פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[תהלים פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[תהלים פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[תהלים פרק י#רש"י|פרק י]] • [[תהלים פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[תהלים פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[תהלים פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[תהלים פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[תהלים פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[תהלים פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[תהלים פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[תהלים פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[תהלים פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[תהלים פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[תהלים פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[תהלים פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[תהלים פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[תהלים פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[תהלים פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[תהלים פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[תהלים פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[תהלים פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[תהלים פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[תהלים פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[תהלים פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[תהלים פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[תהלים פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[תהלים פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[תהלים פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[תהלים פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[תהלים פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[תהלים פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[תהלים פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[תהלים פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[תהלים פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[תהלים פרק מב#רש"י|פרק מב]] • [[תהלים פרק מג#רש"י|פרק מג]] • [[תהלים פרק מד#רש"י|פרק מד]] • [[תהלים פרק מה#רש"י|פרק מה]] • [[תהלים פרק מו#רש"י|פרק מו]] • [[תהלים פרק מז#רש"י|פרק מז]] • [[תהלים פרק מח#רש"י|פרק מח]] • [[תהלים פרק מט#רש"י|פרק מט]] • [[תהלים פרק נ#רש"י|פרק נ]] • [[תהלים פרק נא#רש"י|פרק נא]] • [[תהלים פרק נב#רש"י|פרק נב]] • [[תהלים פרק נג#רש"י|פרק נג]] • [[תהלים פרק נד#רש"י|פרק נד]] • [[תהלים פרק נה#רש"י|פרק נה]] • [[תהלים פרק נו#רש"י|פרק נו]] • [[תהלים פרק נז#רש"י|פרק נז]] • [[תהלים פרק נח#רש"י|פרק נח]] • [[תהלים פרק נט#רש"י|פרק נט]] • [[תהלים פרק ס#רש"י|פרק ס]] • [[תהלים פרק סא#רש"י|פרק סא]] • [[תהלים פרק סב#רש"י|פרק סב]] • [[תהלים פרק סג#רש"י|פרק סג]] • [[תהלים פרק סד#רש"י|פרק סד]] • [[תהלים פרק סה#רש"י|פרק סה]] • [[תהלים פרק סו#רש"י|פרק סו]] • [[תהלים פרק סז#רש"י|פרק סז]] • [[תהלים פרק סח#רש"י|פרק סח]] • [[תהלים פרק סט#רש"י|פרק סט]] • [[תהלים פרק ע#רש"י|פרק ע]] • [[תהלים פרק עא#רש"י|פרק עא]] • [[תהלים פרק עב#רש"י|פרק עב]] • [[תהלים פרק עג#רש"י|פרק עג]] • [[תהלים פרק עד#רש"י|פרק עד]] • [[תהלים פרק עה#רש"י|פרק עה]] • [[תהלים פרק עו#רש"י|פרק עו]] • [[תהלים פרק עז#רש"י|פרק עז]] • [[תהלים פרק עח#רש"י|פרק עח]] • [[תהלים פרק עט#רש"י|פרק עט]] • [[תהלים פרק פ#רש"י|פרק פ]] • [[תהלים פרק פא#רש"י|פרק פא]] • [[תהלים פרק פב#רש"י|פרק פב]] • [[תהלים פרק פג#רש"י|פרק פג]] • [[תהלים פרק פד#רש"י|פרק פד]] • [[תהלים פרק פה#רש"י|פרק פה]] • [[תהלים פרק פו#רש"י|פרק פו]] • [[תהלים פרק פז#רש"י|פרק פז]] • [[תהלים פרק פח#רש"י|פרק פח]] • [[תהלים פרק פט#רש"י|פרק פט]] • [[תהלים פרק צ#רש"י|פרק צ]] • [[תהלים פרק צא#רש"י|פרק צא]] • [[תהלים פרק צב#רש"י|פרק צב]] • [[תהלים פרק צג#רש"י|פרק צג]] • [[תהלים פרק צד#רש"י|פרק צד]] • [[תהלים פרק צה#רש"י|פרק צה]] • [[תהלים פרק צו#רש"י|פרק צו]] • [[תהלים פרק צז#רש"י|פרק צז]] • [[תהלים פרק צח#רש"י|פרק צח]] • [[תהלים פרק צט#רש"י|פרק צט]] • [[תהלים פרק ק#רש"י|פרק ק]] • [[תהלים פרק קא#רש"י|פרק קא]] • [[תהלים פרק קב#רש"י|פרק קב]] • [[תהלים פרק קג#רש"י|פרק קג]] • [[תהלים פרק קד#רש"י|פרק קד]] • [[תהלים פרק קה#רש"י|פרק קה]] • [[תהלים פרק קו#רש"י|פרק קו]] • [[תהלים פרק קז#רש"י|פרק קז]] • [[תהלים פרק קח#רש"י|פרק קח]] • [[תהלים פרק קט#רש"י|פרק קט]] • [[תהלים פרק קי#רש"י|פרק קי]] • [[תהלים פרק קיא#רש"י|פרק קיא]] • [[תהלים פרק קיב#רש"י|פרק קיב]] • [[תהלים פרק קיג#רש"י|פרק קיג]] • [[תהלים פרק קיד#רש"י|פרק קיד]] • [[תהלים פרק קטו#רש"י|פרק קטו]] • [[תהלים פרק קטז#רש"י|פרק קטז]] • [[תהלים פרק קיז#רש"י|פרק קיז]] • [[תהלים פרק קיח#רש"י|פרק קיח]] • [[תהלים פרק קיט#רש"י|פרק קיט]] • [[תהלים פרק קכ#רש"י|פרק קכ]] • [[תהלים פרק קכא#רש"י|פרק קכא]] • [[תהלים פרק קכב#רש"י|פרק קכב]] • [[תהלים פרק קכג#רש"י|פרק קכג]] • [[תהלים פרק קכד#רש"י|פרק קכד]] • [[תהלים פרק קכה#רש"י|פרק קכה]] • [[תהלים פרק קכו#רש"י|פרק קכו]] • [[תהלים פרק קכז#רש"י|פרק קכז]] • [[תהלים פרק קכח#רש"י|פרק קכח]] • [[תהלים פרק קכט#רש"י|פרק קכט]] • [[תהלים פרק קל#רש"י|פרק קל]] • [[תהלים פרק קלא#רש"י|פרק קלא]] • [[תהלים פרק קלב#רש"י|פרק קלב]] • [[תהלים פרק קלג#רש"י|פרק קלג]] • [[תהלים פרק קלד#רש"י|פרק קלד]] • [[תהלים פרק קלה#רש"י|פרק קלה]] • [[תהלים פרק קלו#רש"י|פרק קלו]] • [[תהלים פרק קלז#רש"י|פרק קלז]] • [[תהלים פרק קלח#רש"י|פרק קלח]] • [[תהלים פרק קלט#רש"י|פרק קלט]] • [[תהלים פרק קמ#רש"י|פרק קמ]] • [[תהלים פרק קמא#רש"י|פרק קמא]] • [[תהלים פרק קמב#רש"י|פרק קמב]] • [[תהלים פרק קמג#רש"י|פרק קמג]] • [[תהלים פרק קמד#רש"י|פרק קמד]] • [[תהלים פרק קמה#רש"י|פרק קמה]] • [[תהלים פרק קמו#רש"י|פרק קמו]] • [[תהלים פרק קמז#רש"י|פרק קמז]] • [[תהלים פרק קמח#רש"י|פרק קמח]] • [[תהלים פרק קמט#רש"י|פרק קמט]] • [[תהלים פרק קנ#רש"י|פרק קנ]]<br />
<br />
|כותרת משנית15=[[:קטגוריה:רש"י/משלי|משלי]]<br />
|טקסט15=[[משלי פרק א#רש"י|פרק א]] • [[משלי פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[משלי פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[משלי פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[משלי פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[משלי פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[משלי פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[משלי פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[משלי פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[משלי פרק י#רש"י|פרק י]] • [[משלי פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[משלי פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[משלי פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[משלי פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[משלי פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[משלי פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[משלי פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[משלי פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[משלי פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[משלי פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[משלי פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[משלי פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[משלי פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[משלי פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[משלי פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[משלי פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[משלי פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[משלי פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[משלי פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[משלי פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[משלי פרק לא#רש"י|פרק לא]]<br />
<br />
|כותרת משנית16=[[:קטגוריה:רש"י/איוב|איוב]]<br />
|טקסט16=[[איוב פרק א#רש"י|פרק א]] • [[איוב פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[איוב פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[איוב פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[איוב פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[איוב פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[איוב פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[איוב פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[איוב פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[איוב פרק י#רש"י|פרק י]] • [[איוב פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[איוב פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[איוב פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[איוב פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[איוב פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[איוב פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[איוב פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[איוב פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[איוב פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[איוב פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[איוב פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[איוב פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[איוב פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[איוב פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[איוב פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[איוב פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[איוב פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[איוב פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[איוב פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[איוב פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[איוב פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[איוב פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[איוב פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[איוב פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[איוב פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[איוב פרק לו#רש"י|פרק לו]] • [[איוב פרק לז#רש"י|פרק לז]] • [[איוב פרק לח#רש"י|פרק לח]] • [[איוב פרק לט#רש"י|פרק לט]] • [[איוב פרק מ#רש"י|פרק מ]] • [[איוב פרק מא#רש"י|פרק מא]] • [[איוב פרק מב#רש"י|פרק מב]]<br />
<br />
|כותרת משנית17=[[:קטגוריה:רש"י/שיר השירים|שיר השירים]]<br />
|טקסט17=[[שיר השירים פרק א#רש"י|פרק א]] • [[שיר השירים פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[שיר השירים פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[שיר השירים פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[שיר השירים פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[שיר השירים פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[שיר השירים פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[שיר השירים פרק ח#רש"י|פרק ח]]<br />
<br />
|כותרת משנית18=[[:קטגוריה:רש"י/רות|רות]]<br />
|טקסט18=[[רות פרק א#רש"י|פרק א]] • [[רות פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[רות פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[רות פרק ד#רש"י|פרק ד]]<br />
<br />
|כותרת משנית19=[[:קטגוריה:רש"י/איכה|איכה]]<br />
|טקסט19=[[איכה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[איכה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[איכה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[איכה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[איכה פרק ה#רש"י|פרק ה]]<br />
<br />
|כותרת משנית20=[[:קטגוריה:רש"י/קהלת|קהלת]]<br />
|טקסט20=[[קהלת פרק א#רש"י|פרק א]] • [[קהלת פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[קהלת פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[קהלת פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[קהלת פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[קהלת פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[קהלת פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[קהלת פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[קהלת פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[קהלת פרק י#רש"י|פרק י]] • [[קהלת פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[קהלת פרק יב#רש"י|פרק יב]]<br />
<br />
|כותרת משנית21=[[:קטגוריה:רש"י/אסתר|אסתר]]<br />
|טקסט21=[[אסתר פרק א#רש"י|פרק א]] • [[אסתר פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[אסתר פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[אסתר פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[אסתר פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[אסתר פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[אסתר פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[אסתר פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[אסתר פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[אסתר פרק י#רש"י|פרק י]]<br />
<br />
|כותרת משנית22=[[:קטגוריה:רש"י/דניאל|דניאל]]<br />
|טקסט22=[[דניאל פרק א#רש"י|פרק א]] • [[דניאל פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[דניאל פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[דניאל פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[דניאל פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[דניאל פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[דניאל פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[דניאל פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[דניאל פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[דניאל פרק י#רש"י|פרק י]] • [[דניאל פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[דניאל פרק יב#רש"י|פרק יב]]<br />
<br />
|כותרת משנית23=[[:קטגוריה:רש"י/עזרא|עזרא]]<br />
|טקסט23=[[עזרא פרק א#רש"י|פרק א]] • [[עזרא פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[עזרא פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[עזרא פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[עזרא פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[עזרא פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[עזרא פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[עזרא פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[עזרא פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[עזרא פרק י#רש"י|פרק י]]<br />
<br />
|כותרת משנית24=[[:קטגוריה:רש"י/נחמיה|נחמיה]]<br />
|טקסט24=[[נחמיה פרק א#רש"י|פרק א]] • [[נחמיה פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[נחמיה פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[נחמיה פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[נחמיה פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[נחמיה פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[נחמיה פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[נחמיה פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[נחמיה פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[נחמיה פרק י#רש"י|פרק י]] • [[נחמיה פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[נחמיה פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[נחמיה פרק יג#רש"י|פרק יג]]<br />
<br />
|כותרת משנית25=[[:קטגוריה:רש"י/דברי הימים|דברי הימים]]<br />
|טקסט25='''דברי הימים א'''{{ש}}[[דברי הימים א פרק א#רש"י|פרק א]] • [[דברי הימים א פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[דברי הימים א פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[דברי הימים א פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[דברי הימים א פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[דברי הימים א פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[דברי הימים א פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[דברי הימים א פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[דברי הימים א פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[דברי הימים א פרק י#רש"י|פרק י]] • [[דברי הימים א פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[דברי הימים א פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[דברי הימים א פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[דברי הימים א פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[דברי הימים א פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[דברי הימים א פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[דברי הימים א פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[דברי הימים א פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[דברי הימים א פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[דברי הימים א פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[דברי הימים א פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[דברי הימים א פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[דברי הימים א פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[דברי הימים א פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[דברי הימים א פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[דברי הימים א פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[דברי הימים א פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[דברי הימים א פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[דברי הימים א פרק כט#רש"י|פרק כט]]{{ש}}<br />
'''דברי הימים ב'''{{ש}}[[דברי הימים ב פרק א#רש"י|פרק א]] • [[דברי הימים ב פרק ב#רש"י|פרק ב]] • [[דברי הימים ב פרק ג#רש"י|פרק ג]] • [[דברי הימים ב פרק ד#רש"י|פרק ד]] • [[דברי הימים ב פרק ה#רש"י|פרק ה]] • [[דברי הימים ב פרק ו#רש"י|פרק ו]] • [[דברי הימים ב פרק ז#רש"י|פרק ז]] • [[דברי הימים ב פרק ח#רש"י|פרק ח]] • [[דברי הימים ב פרק ט#רש"י|פרק ט]] • [[דברי הימים ב פרק י#רש"י|פרק י]] • [[דברי הימים ב פרק יא#רש"י|פרק יא]] • [[דברי הימים ב פרק יב#רש"י|פרק יב]] • [[דברי הימים ב פרק יג#רש"י|פרק יג]] • [[דברי הימים ב פרק יד#רש"י|פרק יד]] • [[דברי הימים ב פרק טו#רש"י|פרק טו]] • [[דברי הימים ב פרק טז#רש"י|פרק טז]] • [[דברי הימים ב פרק יז#רש"י|פרק יז]] • [[דברי הימים ב פרק יח#רש"י|פרק יח]] • [[דברי הימים ב פרק יט#רש"י|פרק יט]] • [[דברי הימים ב פרק כ#רש"י|פרק כ]] • [[דברי הימים ב פרק כא#רש"י|פרק כא]] • [[דברי הימים ב פרק כב#רש"י|פרק כב]] • [[דברי הימים ב פרק כג#רש"י|פרק כג]] • [[דברי הימים ב פרק כד#רש"י|פרק כד]] • [[דברי הימים ב פרק כה#רש"י|פרק כה]] • [[דברי הימים ב פרק כו#רש"י|פרק כו]] • [[דברי הימים ב פרק כז#רש"י|פרק כז]] • [[דברי הימים ב פרק כח#רש"י|פרק כח]] • [[דברי הימים ב פרק כט#רש"י|פרק כט]] • [[דברי הימים ב פרק ל#רש"י|פרק ל]] • [[דברי הימים ב פרק לא#רש"י|פרק לא]] • [[דברי הימים ב פרק לב#רש"י|פרק לב]] • [[דברי הימים ב פרק לג#רש"י|פרק לג]] • [[דברי הימים ב פרק לד#רש"י|פרק לד]] • [[דברי הימים ב פרק לה#רש"י|פרק לה]] • [[דברי הימים ב פרק לו#רש"י|פרק לו]]<br />
}}<br />
<br />
== ראו גם ==<br />
* [[רש"י]]<br />
<br />
[[קטגוריה:מפרשי התנ"ך]]<br />
[[קטגוריה:רש"י על התנ"ך|*]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A8%D7%A9%22%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A&diff=25851קטגוריה:רש"י על התנ"ך2025-10-18T18:48:41Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:רש"י" ב־"קטגוריה:ספרי הרש"י"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ספרי הרש"י]]<br />
[[קטגוריה:מפרשי התנ"ך]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A8%D7%93%22%D7%A7/%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%94&diff=25844קטגוריה:רד"ק/עובדיה2025-10-18T18:42:15Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:רד"ק" ב־"קטגוריה:רד"ק על התנ"ך"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:רד"ק על התנ"ך]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A8%D7%93%22%D7%A7/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2&diff=25843קטגוריה:רד"ק/יהושע2025-10-18T18:42:15Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:רד"ק" ב־"קטגוריה:רד"ק על התנ"ך"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:רד"ק על התנ"ך]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA&diff=25827תבנית:ספרי יהדות2025-10-18T18:25:05Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:קבלה" ב־"קטגוריה:ספרי קבלה"</p>
<hr />
<div>{| cellspacing="0" cellpadding="0" align="center" style="width:100%; border:2px #B8C7D9 solid;"<br />
|-<br />
| colspan="2" align="center" style="background:#cedff2; text-align:center; border-bottom:1px #B8C7D9 solid;" |<br />
<h2 style="margin:.5em; margin-top:.1em; border-bottom:0; font-weight:bold;">ספרי יהדות</h2><br />
<small>נכון ל{{#זמןמ:xhxjj xjx xhxjY}} הועלו לחב"דטקסט {{דפים בקטגוריה:ספרי יהדות|pages}} ספרי יהדות</small><br />
|-<br />
<!-- צד ימין --><br />
| align="center" style="width:50%; background:#f5faff; padding:0.5em; text-align:center;" valign="top"|<br />
'''<big>[[:קטגוריה:תנ"ך|תנ"ך]]</big><br />'''<br />
[[תורה]] <tt>|</tt> [[נביאים]] <tt>|</tt> [[כתובים]]<br />
<!-- צד שמאל --><br />
| align="center" style="width:50%; background:#f5faff; border-right:1px solid #cedff2; padding:0.5em; text-align:center;" valign="top" |<br />
'''<big>[[:קטגוריה:מסכתות הש"ס|ש"ס]]</big><br />'''<br />
[[:קטגוריה:סדר זרעים|סדר זרעים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:סדר מועד|סדר מועד]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:סדר נשים|סדר נשים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:סדר נזיקין|סדר נזיקין]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:סדר קודשים|סדר קודשים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:סדר טהרות|סדר טהרות]]<br />
<br />
|-<br />
<!-- צד ימין --><br />
| align="center" style="width:50%; background:#f5faff; padding:0.5em; text-align:center;" valign="top"|<br />
'''<big>[[:קטגוריה:הלכה|הלכה]]</big><br />'''<br />
[[משנה תורה]] <tt>|</tt> [[ארבעה טורים]] <tt>|</tt> [[שלחן ערוך]] <tt>|</tt> [[שלחן ערוך אדמו"ר הזקן]]<br />
<!-- צד שמאל --><br />
| align="center" style="width:50%; background:#f5faff; border-right:1px solid #cedff2; padding:0.5em; text-align:center;" valign="top" |<br />
'''<big>[[:קטגוריה:ספרי קבלה|קבלה]]</big><br />'''<br />
[[זוהר]] <tt>|</tt> [[ספר יצירה]] <tt>|</tt> [[כתבי האריז"ל]]<br />
<br />
|-<br />
<!-- אמצע --><br />
| id="totdhelp" colspan="2" align="center" style="width:100%; margin-top:0em; padding-top:1em; padding-bottom:1em; padding-left:1em; padding-right:1em; background:#f5faff; border-top:2px solid #cedff2; text-align:center;"|<br />
'''<big>שונות</big><br />'''<br />
[[:קטגוריה:מדרשים|מדרשים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:ספרי המצוות|ספרי המצוות]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:ראשונים|ראשונים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:אחרונים|אחרונים]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:אנציקלופדיות|אנציקלופדיות]] <tt>|</tt> [[:קטגוריה:שו"תים|שו"תים]]<br />
|}<br />
<noinclude>[[קטגוריה:ספריה ראשית]][[קטגוריה:ספרי יהדות|*]]</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9._%D7%90./%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%A8%D7%A7%D7%AA&diff=25828משתמש:ש. א./טור ברקת2025-10-18T18:25:04Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:קבלה" ב־"קטגוריה:ספרי קבלה"</p>
<hr />
<div>{{חשיבות}}{{עריכה}}{{דף שער|ספר=ספר|טור ברקת{{ש}}{{קטן|ממקור חיים יונקת}}|מאת '''ר' חיים בן אברהם הכהן'''{{ש}}<br />
הלכות ימים טובים ותעניות על דרך הסוד.......}}<br />
<br />
{{קטן|'''[ההקלדה הינה על פי דפוס אמשטרדם אשר מכיל כמה שגיאות ושיבושים. יש לחפש ולהשוות מול הספר בדפוס פעטרקוב - אולי הדפוס ההוא מתוקן יותר]}}<br />
<br />
{{חיפוש2|בסיס=טור ברקת|רוחב=22|כפתור חיפוש=חיפוש בספר טור ברקת}}<br />
<br />
==תוכן הספר==<br />
===דפי פתיחה ונספחים===<br />
* [[/דף שער (אמשטרדם)/]]<br />
* [[/דף שער (פעטרקוב)/]]<br />
* [[/הקדמת המחבר/|הקדמת המחבר]] <br />
<br />
===הלכות פסח===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תכ"ט-תצ"ד (66 סימנים):''' [[טור ברקת/תכט|תכט]] • [[טור ברקת/תל|תל]] • [[טור ברקת/תלא|תלא]] • [[טור ברקת/תלב|תלב]] • [[טור ברקת/תלג|תלג]] • [[טור ברקת/תלד|תלד]] • [[טור ברקת/תלה|תלה]] • [[טור ברקת/תלו|תלו]] • [[טור ברקת/תלז|תלז]] • [[טור ברקת/תלח|תלח]] • [[טור ברקת/תלט|תלט]] • [[טור ברקת/תמ|תמ]] • [[טור ברקת/תמא|תמא]] • [[טור ברקת/תמב|תמב]] • [[טור ברקת/תמג|תמג]] • [[טור ברקת/תמד|תמד]] • [[טור ברקת/תמה|תמה]] • [[טור ברקת/תמו|תמו]] • [[טור ברקת/תמז|תמז]] • [[טור ברקת/תמח|תמח]] • [[טור ברקת/תמט|תמט]] • [[טור ברקת/תנ|תנ]] • [[טור ברקת/תנא|תנא]] • [[טור ברקת/תנב|תנב]] • [[טור ברקת/תנג|תנג]] • [[טור ברקת/תנד|תנד]] • [[טור ברקת/תנה|תנה]] • [[טור ברקת/תנו|תנו]] • [[טור ברקת/תנז|תנז]] • [[טור ברקת/תנח|תנח]] • [[טור ברקת/תנט|תנט]] • [[טור ברקת/תס|תס]] • [[טור ברקת/תסא|תסא]] • [[טור ברקת/תסב|תסב]] • [[טור ברקת/תסג|תסג]] • [[טור ברקת/תסד|תסד]] • [[טור ברקת/תסה|תסה]] • [[טור ברקת/תסו|תסו]] • [[טור ברקת/תסז|תסז]] • [[טור ברקת/תסח|תסח]] • [[טור ברקת/תסט|תסט]] • [[טור ברקת/תע|תע]] • [[טור ברקת/תעא|תעא]] • [[טור ברקת/תעב|תעב]] • [[טור ברקת/תעג|תעג]] • [[טור ברקת/תעד|תעד]] • [[טור ברקת/תעה|תעה]] • [[טור ברקת/תעו|תעו]] • [[טור ברקת/תעז|תעז]] • [[טור ברקת/תעח|תעח]] • [[טור ברקת/תעט|תעט]] • [[טור ברקת/תפ|תפ]] • [[טור ברקת/תפא|תפא]] • [[טור ברקת/תפב|תפב]] • [[טור ברקת/תפג|תפג]] • [[טור ברקת/תפד|תפד]] • [[טור ברקת/תפה|תפה]] • {{קטן|(אין)}} • [[טור ברקת/תפז|תפז]] • [[טור ברקת/תפח|תפח]] • [[טור ברקת/תפט|תפט]] • [[טור ברקת/תצ|תצ]] • [[טור ברקת/תצא|תצא]] • [[טור ברקת/תצב|תצב]] • [[טור ברקת/תצג|תצג]] • [[טור ברקת/תצד|תצד]]}}<br />
<br />
===הלכות יום טוב===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תצ"ה-תקכ"ט (35 סימנים):''' [[טור ברקת/תצה|תצה]] • [[טור ברקת/תצו|תצו]] • [[טור ברקת/תצז|תצז]] • [[טור ברקת/תצח|תצח]] • [[טור ברקת/תצט|תצט]] • [[טור ברקת/תק|תק]] • [[טור ברקת/תקא|תקא]] • [[טור ברקת/תקב|תקב]] • [[טור ברקת/תקג|תקג]] • [[טור ברקת/תקד|תקד]] • [[טור ברקת/תקה|תקה]] • [[טור ברקת/תקו|תקו]] • [[טור ברקת/תקז|תקז]] • [[טור ברקת/תקח|תקח]] • [[טור ברקת/תקט|תקט]] • [[טור ברקת/תקי|תקי]] • [[טור ברקת/תקיא|תקיא]] • [[טור ברקת/תקיב|תקיב]] • [[טור ברקת/תקיג|תקיג]] • [[טור ברקת/תקיד|תקיד]] • [[טור ברקת/תקטו|תקטו]] • [[טור ברקת/תקטז|תקטז]] • [[טור ברקת/תקיז|תקיז]] • [[טור ברקת/תקיח|תקיח]] • [[טור ברקת/תקיט|תקיט]] • [[טור ברקת/תקכ|תקכ]] • [[טור ברקת/תקכא|תקכא]] • [[טור ברקת/תקכב|תקכב]] • [[טור ברקת/תקכג|תקכג]] • [[טור ברקת/תקכד|תקכד]] • [[טור ברקת/תקכה|תקכה]] • [[טור ברקת/תקכו|תקכו]] • [[טור ברקת/תקכז|תקכז]] • [[טור ברקת/תקכח|תקכח]] • [[טור ברקת/תקכט|תקכט]]}}<br />
<br />
===הלכות חול המועד===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תק"ל-תקמ"ח (19 סימנים):''' [[טור ברקת/תקל|תקל]] • [[טור ברקת/תקלא|תקלא]] • [[טור ברקת/תקלב|תקלב]] • [[טור ברקת/תקלג|תקלג]] • [[טור ברקת/תקלד|תקלד]] • [[טור ברקת/תקלה|תקלה]] • [[טור ברקת/תקלו|תקלו]] • [[טור ברקת/תקלז|תקלז]] • [[טור ברקת/תקלח|תקלח]] • [[טור ברקת/תקלט|תקלט]] • [[טור ברקת/תקמ|תקמ]] • [[טור ברקת/תקמא|תקמא]] • [[טור ברקת/תקמב|תקמב]] • [[טור ברקת/תקמג|תקמג]] • [[טור ברקת/תקמד|תקמד]] • [[טור ברקת/תקמה|תקמה]] • [[טור ברקת/תקמו|תקמו]] • [[טור ברקת/תקמז|תקמז]] • [[טור ברקת/תקמח|תקמח]]}}<br />
<br />
===הלכות תשעה באב===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תקמ"ט-תקס"א (13 סימנים):''' [[טור ברקת/תקמט|תקמט]] • [[טור ברקת/תקנ|תקן]] • [[טור ברקת/תקנא|תקנא]] • [[טור ברקת/תקנב|תקנב]] • [[טור ברקת/תקנג|תקנג]] • [[טור ברקת/תקנד|תקנד]] • [[טור ברקת/תקנה|תקנה]] • [[טור ברקת/תקנו|תקנו]] • [[טור ברקת/תקנז|תקנז]] • [[טור ברקת/תקנח|תקנח]] • [[טור ברקת/תקנט|תקנט]] • [[טור ברקת/תקס|תקס]] • [[טור ברקת/תקסא|תקסא]]}}<br />
<br />
===הלכות תענית===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תקס"ב-תק"פ (19 סימנים):''' [[טור ברקת/תקסב|תקסב]] • [[טור ברקת/תקסג|תקסג]] • [[טור ברקת/תקסד|תקסד]] • [[טור ברקת/תקסה|תקסה]] • [[טור ברקת/תקסו|תקסו]] • [[טור ברקת/תקסז|תקסז]] • [[טור ברקת/תקסח|תקסח]] • [[טור ברקת/תקסט|תקסט]] • [[טור ברקת/תקע|תקע]] • [[טור ברקת/תקעא|תקעא]] • [[טור ברקת/תקעג|תקעב-תקעג]] • [[טור ברקת/תקעד|תקעד]] • [[טור ברקת/תקעה|תקעה]] • [[טור ברקת/תקעו|תקעו]] • [[טור ברקת/תקעז|תקעז]] • [[טור ברקת/תקעח|תקעח]] • [[טור ברקת/תקעט|תקעט]] • [[טור ברקת/תקפ|תקפ]]}}<br />
<br />
===הלכות ראש השנה===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תקפ"א-תר"ג (23 סימנים):'''}} [[טור ברקת/תקפא|תקפא]] • [[טור ברקת/תקפב|תקפב]] • [[טור ברקת/תקפג|תקפג]] • [[טור ברקת/תקפד|תקפד]] • [[טור ברקת/תקפה|תקפה]] • [[טור ברקת/תקפו|תקפו]] • [[טור ברקת/תקפז|תקפז]] • [[טור ברקת/תקפח|תקפח]] • [[טור ברקת/תקפט|תקפט]] • [[טור ברקת/תקצ|תקצ]] • [[טור ברקת/תקצא|תקצא]] • [[טור ברקת/תקצב|תקצב]] • [[טור ברקת/תקצג|תקצג]] • [[טור ברקת/תקצד|תקצד]] • [[טור ברקת/תקצה|תקצה]] • [[טור ברקת/תקצו|תקצו]] • [[טור ברקת/תקצז|תקצז]] • [[טור ברקת/תרג|תקצ"ח-תר"ג]]{{הערה|שים לב כי בסימן תר"ב יש סטייה של הטור ברקת ממספור הסימנים כפי סימני שו"ע כאן בחב"דטקסט. זאת כאשר הטור ברקת מציג סימן תר"ב כמכיל שני סעיפים לעומת הספרים שלנו שמפצלים את שני הסעיפים הנ"ל אל סימנים נפרדים. התוצאה היא שמסימן תר"ג ועד לסימן תרי"ח יש אי התאמה בין המספור של שו"ע שלנו לבין המספור של הטור ברקת בדפוסים}}<br />
<br />
===הלכות יום הכפורים===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תר"ד-תרכ"ד (21 סימנים):''' [[טור ברקת/תרד|תרד]] • [[טור ברקת/תרה|תרה]] • [[טור ברקת/תרו|תרו]] • [[טור ברקת/תרז|תרז]] • [[טור ברקת/תרח|תרח]] • [[טור ברקת/תרט|תרט]] • [[טור ברקת/תרי|תרי]] • [[טור ברקת/תריא|תריא]] • [[טור ברקת/תריב|תריב]] • [[טור ברקת/תריג|תריג]] • [[טור ברקת/תריד|תריד]] • [[טור ברקת/תרטו|תרטו]] • [[טור ברקת/תרטז|תרטז]] • [[טור ברקת/תריז|תריז]] • [[טור ברקת/תריח|תריח]] • [[טור ברקת/תרכ|תריט-תרכ]] • [[טור ברקת/תרכד|תרכא-תרכד]]}}<br />
<br />
===הלכות סוכה===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תרכ"ה-תרמ"ד (20 סימנים):''' [[טור ברקת/תרכו|תרכה-תרכו]] • [[טור ברקת/תרכז|תרכז]] • [[טור ברקת/תרכח|תרכח]] • [[טור ברקת/תרכט|תרכט]] • [[טור ברקת/תרל|תרל]] • [[טור ברקת/תרלא|תרלא]] • [[טור ברקת/תרלב|תרלב]] • [[טור ברקת/תרלג|תרלג]] • [[טור ברקת/תרלד|תרלד]] • [[טור ברקת/תרלה|תרלה]] • [[טור ברקת/תרלו|תרלו]] • [[טור ברקת/תרלז|תרלז]] • [[טור ברקת/תרלח|תרלח]] • [[טור ברקת/תרלט|תרלט]] • [[טור ברקת/תרמ|תרמ]] • [[טור ברקת/תרמב|תרמא-תרמב]] • [[טור ברקת/תרמג|תרמג]] • [[טור ברקת/תרמד|תרמד]]}}<br />
<br />
===הלכות לולב===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תרמ"ה-תרס"ט (25 סימנים):''' [[טור ברקת/תרמה|תרמה]] • [[טור ברקת/תרמו|תרמו]] • [[טור ברקת/תרמז|תרמז]] • [[טור ברקת/תרמח|תרמח]] • [[טור ברקת/תרמט|תרמט]] • [[טור ברקת/תרנ|תרנ]] • [[טור ברקת/תרנא|תרנא]] • [[טור ברקת/תרנב|תרנב]] • [[טור ברקת/תרנג|תרנג]] • [[טור ברקת/תרנד|תרנד-תרנז]] • [[טור ברקת/תרנח|תרנח]] • [[טור ברקת/תרנט|תרנט]] • [[טור ברקת/תרס|תרס]] • [[טור ברקת/תרסג|תרסא-תרסג]] • [[טור ברקת/תרסד|תרסד]] • [[טור ברקת/תרסה|תרסה]] • [[טור ברקת/תרסו|תרסו]] • [[טור ברקת/תרסז|תרסז]] • [[טור ברקת/תרסח|תרסח]] • [[טור ברקת/תרסט|תרסט]]}}<br />
<br />
===הלכות חנוכה===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תר"ע-תרפ"ה (16 סימנים):''' [[טור ברקת/תרע|תרע]] • [[טור ברקת/תרעא|תרעא]] • [[טור ברקת/תרעב|תרעב]] • [[טור ברקת/תרעג|תרעג]] • [[טור ברקת/תרעד|תרעד]] • [[טור ברקת/תרעה|תרעה]] • [[טור ברקת/תרעו|תרעו]] • [[טור ברקת/תרעז|תרעז]] • [[טור ברקת/תרעח|תרעח]] • [[טור ברקת/תרעט|תרעט]] • [[טור ברקת/תרפ|תרפ]] • [[טור ברקת/תרפא|תרפא]] • [[טור ברקת/תרפב|תרפב]] • [[טור ברקת/תרפג|תרפג]] • [[טור ברקת/תרפד|תרפד]] • [[טור ברקת/תרפה|תרפה]]}}<br />
<br />
===הלכות מגילה===<br />
{{גודל גופן|2|'''סימנים תרפ"ו-תרצ"ז (12 סימנים):''' [[טור ברקת/תרפו|תרפו]] • [[טור ברקת/תרפז|תרפז]] • [[טור ברקת/תרפח|תרפח]] • [[טור ברקת/תרפט|תרפט]] • [[טור ברקת/תרצ|תרצ]] • [[טור ברקת/תרצא|תרצא]] • [[טור ברקת/תרצב|תרצב]] • [[טור ברקת/תרצג|תרצג]] • [[טור ברקת/תרצד|תרצד]] • [[טור ברקת/תרצה|תרצה]] • [[טור ברקת/תרצו|תרצו]] • [[טור ברקת/תרצז|תרצז]]}}<br />
<br />
==מהדורות סרוקות של הספר==<br />
* {{היברובוקס|טור ברקת|דפוס אמשטרדם, שנת תי"ד (1654), 838 דפים|19639|}}<br />
* {{היברובוקס|טור ברקת|דפוס אמשטרדם, שנת תי"ד (1654), 884 דפים|44445|}}<br />
* {{היברובוקס|טור ברקת|דפוס אמשטרדם, שנת תי"ד (1654), 884 דפים|44789|}}<br />
<br />
==ראו גם==<br />
* [[טור פטדה]] <br />
* {{היברובוקס|ספר מקור חיים|דפוס ?, שנת ? (?), 121 דפים|7858|}}<br />
<br />
[[קטגוריה:ספרי קבלה]]<br />
[[קטגוריה:הלכה]]<br />
[[קטגוריה:חיים הכהן (מקובל)]]<br />
[[קטגוריה:טור ברקת|*]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%91%22%D7%93%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98&diff=25826תבנית:ספרים בחב"דטקסט2025-10-18T18:25:04Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:קבלה" ב־"קטגוריה:ספרי קבלה"</p>
<hr />
<div><noinclude>מספר הספרים הקיימים כעת ב[[חב"דטקסט]] הוא: </noinclude><br />
{{#חשב:{{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר הזקן|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר האמצעי|pages}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:מאמרי אדמו"ר האמצעי|pages}} - 9}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר הצמח צדק|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר המהר"ש|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר הרש"ב|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר הריי"צ|pages}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:ספרי אדמו"ר שליט"א|pages}} - 7}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:אגרות קודש (אדמו"ר שליט"א)|pages}} - 2}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:לקוטי שיחות|pages}} - 3}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב|pages}} - 2}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:שיחות קודש תש"י-תשמ"א|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:שיחות קודש תשמ"ב-תשמ"ט|pages}} - 1}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי יהדות|pages}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:תנ"ך|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:משנה|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:תוספתא|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:תלמוד ירושלמי|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:תלמוד בבלי|pages}} - 1}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:משנה תורה|pages}} - 3}}<br />
+ {{#חשב:{{דפים בקטגוריה:סידורים|pages}} - 1}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:הלכה|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ספרי קבלה|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:ראשונים|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:אחרונים|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:אנציקלופדיות|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:שו"תים|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:מפרשי התנ"ך|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:מפרשי המשנה|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:מפרשי המשנה תורה|pages}}<br />
+ {{דפים בקטגוריה:מדרשים|pages}}}}<noinclude>.<br />
== תקלות בהתעדכנות המספר ==<br />
לפעמים ישנה בעיה עם המטמון, בגללה יכול להיות שהמספר לא יתעדכן אוטומטית, במקרה כזה יש לנקות את המטמון בלחיצה על הכפתור שלמטה:<br />
<br />
{{מטמון}}</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9._%D7%90./%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%96%22%D7%9C&diff=25829משתמש:ש. א./כתבי האריז"ל2025-10-18T18:25:03Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "קטגוריה:קבלה" ב־"קטגוריה:ספרי קבלה"</p>
<hr />
<div>{{חשיבות}}{{עריכה}}{{להשלים|כל הדף=כן}}{{ספר|תמונה=|כיתוב=|מאת=רבי חיים ויטאל|שפת המקור=|סוגה=תורת הקבלה|הוצאה=|שנת הוצאה=|מספר כרכים=}}<br />
{{ניווט ספר|כותרת=כתבי האריז"ל<br />
|טקסט1=[[עץ חיים]] • [[פרי עץ חיים]] • [[אוצרות חיים]] • [[מבוא שערים]]<br />
|טקסט2='''שמונה שערים''': [[שער ההקדמות]] • [[שער מאמרי רשב"י]] • [[שער מאמרי רז"ל]] • [[שער הפסוקים]] • [[שער המצוות]] • [[שער הכוונות]] • [[שער רוח הקודש]] • [[שער הגלגולים]]<br />
|טקסט3=[[ספר הגלגולים]] • [[ספר הכוונות]] • [[לקוטי תורה להאריז"ל|לקוטי תורה]] • [[ספר הליקוטים]] • [[לקוטי הש"ס]] • [[שלחן ערוך האריז"ל]] • [[עולת תמיד]]<br />
}}<br />
== ראו גם ==<br />
* [[:קטגוריה:כתבי האריז"ל|כתבי האריז"ל]]<br />
<br />
== קישורים חיצוניים ==<br />
<br />
* [https://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%96%22%D7%9C כתבי האריז"ל - חב"דפדיה] {{חב"דפדיה}}<br />
<br />
[[קטגוריה:כתבי האריז"ל|*]]<br />
[[קטגוריה:ספרי קבלה]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C&diff=25808קטגוריה:ספרי המהר"ל2025-10-18T18:08:24Z<p>ש. א. בוט: ש. א. בוט העביר את הדף קטגוריה:ספרי מהר"ל לשם קטגוריה:ספרי המהר"ל בלי להשאיר הפניה: החלפת טקסט – "ספרי מהר"ל" ב־"ספרי המהר"ל"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:מחברי ספרים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_(%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C)&diff=25807קטגוריה:דרך חיים (מהר"ל)2025-10-18T18:08:24Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "ספרי מהר"ל" ב־"ספרי המהר"ל"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ספרי המהר"ל]]<br />
[[קטגוריה:מפרשי המשנה]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94_%D7%AA%D7%A9%D7%A0%22%D7%91_-_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%94&diff=25792שיחת תרומה תשנ"ב - מוגה2025-10-18T17:47:58Z<p>ש. א. בוט: </p>
<hr />
<div>{{ספר השיחות תשנ"ב}}<br />
== משיחות לילות ד', ה', ו' ושבת קודש פ' תרומה ה'תשנ"ב ==<br />
<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. פותחין בברכה{{הערה|ע"פ פתיחת [[אגרת הקודש סימן א|אגרת הראשונה באגה"ק שבתניא]]. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 בהערה.}}. ובפרט שטייענדיק באַ דער התחלה וכניסה פון חודש אדר, ווען מ'האָט דעם אָנזאָג און דעם דין{{הערה|תענית כט, סע"א. הובא להלכה במג"א או"ח סו"ס תרפו (וראה לקו"ש חי"א ע' 338 בהערה. סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 2. וש"נ).}} אַז "משנכנס אדר מרבין בשמחה", און בחודש זה איז "בריא מזלי'"{{הערה|תענית שם, ריש ע"ב.}} דישראל. במילא איז פאַרשטאַנדיק אַז אידן ווערן דעמולט ספּעציעל געבענטשט מיט ברכות.<br />
<br />
נאָכמער: די גמרא זאָגט{{הערה|שם, א־ב.}} "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: וואָס איז דער תוכן ההשוואה בגמרא "'''כשם''' שמשנכנס אב ממעטין כו' '''כך''' משנכנס אדר מרבין כו'", דאָס שוואַכט דאָך אָפּ לכאורה דעם גודל השמחה בחודש אדר!<br />
<br />
ויש לומר, אַז אדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", קומט לערנען, אַז דער מיעוט השמחה בחודש אב גייט אַריין אין דעם זעלבן תוכן פון ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). וואָרום די כוונה און תכלית אין דעם מיעוט השמחה בחודש אב איז נאָר בכדי מ'זאָל דאָס '''מהפך''' זיין מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו{{הערה|ראה זח"א ד, א.}}.<br />
<br />
און דאָס ווערט אויפגעטאָן דורך דעם "מרבין בשמחה" און "בריא מזלי'" אין חודש אדר, וועלכער איז מהפך אויך דעם "ממעטין בשמחה" און "ריע מזלי'" בחודש אב. און דעריבער איז מובן, אַז דורך דעם קומט צו נאָכמער שמחה אין אדר – נוסף צו דער שמחה מצ"ע אין טוב הנראה והנגלה, אויך די שמחה פון דעם וואָס מ'איז דעמולט מהפך די ענינים בלתי רצויים (וואָס ברענגען צו "ממעטין בשמחה"), באופן אַז עס ווערט "ועשה לי מטעמים"{{הערה|תולדות כז, ז.}} לשון רבים{{הערה|שם=:0|[[לקוטי אמרים פרק כז|תניא פכ"ז]].}}, סיי "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) און סיי "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"<ref name=":0" /> (די אתהפכא פון עניני אב לנהורא ולמיתקו).<br />
<br />
[ועפ"ז יומתק וואָס דער ציווי אויף ריבוי השמחה באדר ווערט געבראַכט דוקא אין מס' תענית, אין דער סוגיא וואו עס רעדט זיך וועגן דער ירידה פון חודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].<br />
<br />
און דורך דעם קומט צו נאָכמער אין דער פתיחה בברכה – אַ ברכה בכל הענינים, אויך אין מהפך זיין כל הענינים של היפך לברכה ושמחה.<br />
<br />
ביז די ברכה הכי עיקרית – בענין שהזמן גרמא – ברכת גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ווען עס וועט זיין שלימות השמחה – "אז ימלא שחוק פינו"{{הערה|[[תהלים פרק קכו|תהלים קכו, ב]]. וראה ברכות לא, א.}}, און שלימות פון "בריא מזלי"' פון אידן, ושלימות פון אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.<br />
<br />
ב. די התחלה פון חודש אדר קומט אויס (– בכו"כ שנים) אין דער וואָך פון פרשת תרומה.<br />
<br />
וע"פ הידוע{{הערה|של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).}} אַז די מועדים אין יאָר האָבן אַ שייכות צו די פרשיות בתורה ווען זיי קומען אויס, דאַרף מען פאַרשטיין די שייכות פון חודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה", און ווען ס'איז "בריא מזלי'" של ישראל – מיט פרשת תרומה.<br />
<br />
און נוסף צו דער שייכות מיט חודש אדר בכלל, דאַרף דאָס האָבן אַ שייכות אויך מיט דער חידוש אין דער קביעות פון חודש אדר בשנה זו:<br />
<br />
(א) זייענדיק אַ שנה מעוברת זיינען בשנה זו פאַראַן צוויי אדר'ס. און איצטער – ווען מ'לייענט פ' תרומה – האַלט מען באַ דעם אָנהויבס פון חודש אדר ראשון.<br />
<br />
(ב) די צוויי טעג ראש חודש אדר ראשון (וואָס דער ראש איז אין זיך כולל און פירט אָן מיט כל ימי החודש{{הערה|ראה לקו"ת דרושים לר"ה נח, סע"א. ובכ"מ.}}) זיינען אויסגעקומען בימי '''ג' וד'''' בימי השבוע.<br />
<br />
ג. וועט מען עס פאַרשטיין בהקדים אַ דיוק אין דער פרשה:<br />
<br />
אין דער התחלה פון היינטיקער פרשה – דער ציווי פון דעם אויבערשטן "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב כסף ונחושת גו'"{{הערה|שם=:1|פרשתנו כה, ב־ג.}} – איז ידועה די שאלה: פאַרוואָס תרומת המשכן הויבט זיך אָן דוקא מיט "זהב"{{הערה|ראה בחיי וראב"ע ריש פרשתנו. ועוד.}}?<br />
<br />
נוסף אויף דער שאלה בכלל, אַז די דברים האָבן געדאַרפט שטיין אין אַ סדר מן הקל אל הכבד, לא זו אף זו{{הערה|ראה דברי שאול עה"ת כאן.}} – וואָלט אַזוי געפּאַסט לכאורה נאָך מער בנדו"ד: וויבאַלד אַז דאָ רעדט זיך וועגן נדבת המשכן – וואָס איז אַ חיוב אויף '''אַלע''' אידן כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"<ref name=":1" />), און בפשטות זיינען באַ אידן דאַן געווען חילוקים צווישן דל ועשיר{{הערה|כמפורש בר"פ תשא בהציווי דתרומת שקלים (שנאמר ביחד עם הציווי (בר"פ תרומה) "ויקחו לי תרומה גו'", "ג' תרומות נאמרו כאן כו'" (פרש"י שם, ב)) – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וראה גם כלי יקר פרשתנו כה, ג, שבתרומת המשכן לא היו כולם שוים בה כי אם איש לפי עשרו.{{ש}}ולהעיר ממכילתא ופרש"י עה"פ '''בר"פ משפטים''' "כי תקנה עבד עברי" – "מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר אם '''אין לו''' ונמכר בגניבתו". אבל ראה לקו"ש חט"ז ע' 253.}}, און אין נדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"{{הערה|פרש"י תשא ל, טו.}} – וואָלט דאָך לכאורה געפּאַסט צו אָנהויבן מיט די דברים – כסף אָדער נחושת – וואָס זיינען '''מערער''' מצוי ביי '''אַלע''' אידן, זאַכן אין וועלכע זיי גלייכן זיך מערער אויס, און דערנאָך רעכענען זהב וואָס איז שייך מער צו די רייכערע אידן.<br />
<br />
ע"ד ווי מ'זעט אין דעם סדר הנדבות שלאחרי זה – אַז אַלע ענינים (מלבד זהב בתחלה) זיינען בהתאם צו דעם מצב פון די מנדבים: פריער קומט זהב כסף ונחושת, וואָס די אַלע דריי זיינען געווען באַ (רוב{{הערה|ראה ראב"ע שם: "ברוב הקהל נמצא".}}) אידן, און אַלע אידן ("כל איש") האָבן דערפון מנדב געווען אין משכן. דערנאָך קומען "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"{{הערה|פרשתנו שם, ד.}} – וואָס אויף דעם שטייט{{הערה|ויקהל לה, כג.}} נאָר אַז "כל איש אשר נמצא אתו תכלת . . הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם""{{הערה|שם=:2|רמב"ן עה"פ שם, כב.}}. דערנאָך{{הערה|פרשתנו שם, ה.}} – "עצי שטים" „(כל אשר נמצא אתו)" – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"{{הערה|רמב"ן ויקהל שם.}}. און די לעצטע זאַכן – "שמן למאור וגו'", און "אבני שוהם ואבני מילואים"{{הערה|פרשתנו שם, ו־ז.}} – וואָס נאָר "הנשיאים הביאו"{{הערה|ויקהל שם, כז.}} (ווייל דאָס איז ניט געווען באַ די אַנדערע אידן). [ובפרט לויטן פירוש{{הערה|תנחומא, ת"י ותיב"ע עה"פ.}} אין "והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום]. <br />
<br />
ועפ"ז – האָט זהב געדאַרפט קומען נאָך כסף ונחושת וואָרום ווייניקער אידן האָבן געבראַכט דערפון ווי כסף ונחושת. <br />
<br />
דהגם אַז אידן האָבן געהאַט אַ ריבוי זהב וכסף{{הערה|כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, א).}} פון ביזת מצרים און ביזת הים – כמאחז"ל{{הערה|בכורות ה, ב. וכ"ה בתנחומא בשלח כה. הובא בפרש"י בא יג, יג (וראה לקו"ש חט"ז ע' 253 הערה *20).}} "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" – איז אָבער בפשטות געווען באַ (די מצריים, ובמילא באַ) אידן מער כסף (ונחושת) ווי זהב, ווייל אַ טייערערע זאַך (זהב) איז דאָ ווייניקער בכמות (ואדרבה: דערפאַר איז דאָס טייערער). ובזה גופא – זיינען געווען חילוקים אין עשירות צווישן אידן גופא, כנ"ל. <br />
<br />
נאָכמער: נוסף אויף דעם וואָס אידן האָבן געהאַט מער נחושת ווי כסף און מער כסף ווי זהב – איז אויך צום משכן האָבן אידן מנדב געווען מער כסף ונחושת ווי זהב, כמפורש אין רמב"ן{{הערה|שם=:3|ויקהל שם, כב.}} "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". און דער טעם בפשטות אויף דעם איז אויך, ווייל פאַר עשיית המשכן וכליו האָט מען געדאַרפט האָבן מער כסף ונחושת ווי זהב (ווי אויסגערעכנט בפרטיות אין פ' פקודי{{הערה|לח, כד ואילך.}}). <br />
<br />
וואָס לויט דעם אַלעם ווערט שטאַרקער די שאלה הנ"ל: פאַרוואָס תרומת המשכן הויבט זיך אָן דוקא מיט "זהב"? <br />
<br />
מ'קען ניט ענטפערן אַז די תורה רעכנט אויס די י"ג{{הערה|תנחומא פרשתנו ה. שהש"ר פ"ד, יג. פרש"י ודעת זקנים מבעה"ת ריש פרשתנו. זח"ב קמח, א.}} (ט"ו{{הערה|בחיי פרשתנו כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זח"ב קלב, ב.}}) דברים לויט סדר חשיבותם, און זהב איז דער דבר החשוב ביניהם (מער חשוב ווי כסף ונחושת) – ווייל (א) "אבני שוהם ואבני מילואים" וועלכע זיינען דברים חשובים יותר ווי די זאַכן וואָס שטייען פריער, ווערן גערעכנט ערשט '''בסוף'''{{הערה|כ"כ בדברי דוד (להט"ז) ריש פרשתנו.}}. (ב) ועיקר{{הערה|כי שאלה הא' אפשר לתרץ כמ"ש בראב"ע ריש פרשתנו "והתחיל בתחלה הנדבה הנכבד שהוא הזהב והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מילואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצא".}}: אין דעם ציווי לנדבת המשכן על ידי ישראל איז דאָך ניט נוגע חשיבות הדבר, נאָר דער מצב בפועל פון אידן המנדבים און דער צורך אין משכן, און אין ביידע ענינים איז כסף ונחושת געווען מער ווי זהב, כנ"ל. <br />
<br />
אויך דאַרף מען פאַרשטיין: וואָס פאַר אַ הוראה לדורות לערנט מען אָפּ דערפון וואָס "זהב" איז ראשון פון די נדבות המשכן?<br />
<br />
ד. ויש לומר דער ביאור אין דעם, ובהקדים אַ שאלה בנוגע צו כללות המשכן:<br />
<br />
עשיית והקמת המשכן לה' איז געווען תלוי אין אַלע אידן – הן דער ציווי אויף נדבת המשכן איז געווען צו יעדער אידן ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), אויך צו נשים ("ויבואו האנשים על הנשים"<ref name=":3" />), ביז אַז אויך טף האָבן זיך משתתף געווען אין נדבת המשכן{{הערה|אדר"נ פי"א, א. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג.}}; און אויך דער ציווי אויף עשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|פרשתנו כה, ח.}}) איז אַ חיוב אויף יעדער אידן – ווי דער רמב"ם שרייבט{{הערה|ל' ביהב"ח פ"א הי"ב.}}: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".<br />
<br />
דאַרף מען פאַרשטיין:<br />
<br />
דורך דעם משכן האָט זיך אויפגעטאָן אַ חידוש נפלא – וואָס איז ביז דעמולט ניט געווען – אַז אין אַ בית '''גשמי''' למטה זאָל זיין "ושכנתי בתוכם". ווי דער נביא איז מפליא{{הערה|מ"א ח, כז. וראה המשך תרס"ו ע' תקלה. ובכ"מ.}} – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", און דוקא "הבית הזה" אָט דאָרט איז השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"{{הערה|תצוה כט, מג.}}!<br />
<br />
לויט דעם האָט לכאורה געדאַרפט זיין, אַז בכדי אויפצובויען אַ משכן לה' (וואו עס זאָל זיין "ושכנתי בתוכם") דאַרף מען אָנקומען דוקא צו '''אנשים נעלים ביותר''' צווישן אידן, וואָס האָבן בכח צו מאַכן אַזאַ בית וואו די שכינה זאָל רוען און נתגלה ווערן,<br />
<br />
[ווי דאָס איז געווען בנוגע צו עצם עשיית המשכן, אַז דאָס איז געטאָן געוואָרען דורך בצלאל און "וימלא אותו רוח אלקים גו'"{{הערה|ויקהל לה, לא.}}, ע"פ הוראות משה רבינו וואָס ער האָט געהערט פון דעם אויבערשטן אַליין, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"{{הערה|פרשתנו כה, ט.}}].<br />
<br />
אעפ"כ זאָגט תורה, אַז דער משכן איז תלוי דוקא אין דער נדבה ופעולה פון יעדער אידן – סיי אנשים און סיי נשים, און אויך טף! איז ווי האָט עס אַן איש פשוט, אַן אשה פשוטה, און אפילו אַ קליין קינד, דעם כח צו אויפטאָן אַזאַ חידוש אַז די שכינה זאָל שורה זיין אין אַ בית גשמי בעולם הזה הגשמי (ביז באופן פון "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל{{הערה|אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ.}}) – אַ זאַך וואָס קען ניט זיין אפילו אין "שמים ושמי השמים")?!<br />
<br />
ובפרט אַז דער "ויקחו לי תרומה" דאַרף זיין "לי לשמי"{{הערה|שם=:4|פרש"י עה"פ.}}, אַזוי ווי דער "ועשו לי מקדש" דאַרף זיין "לשמי"<ref name=":4" />, ד.ה. אַז נוסף אויף דער נתינה ועשי' בפועל, דאַרף זיין אויך די '''כוונה לשמה'''{{הערה|ראה לקו"ש חט"ז ע' 287.}}. וואָס עבודה לשמה (ובפרט בתכלית השלימות) איז ניטאָ ביי אַלע אידן, אנשים נשים וטף, ווי דער רמב"ם שרייבט{{הערה|פ"י ה"א.}} (אין הל' תשובה), ביז אַז די שלימות העבודה לשמה מתוך אהבה ("לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת") "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה"{{הערה|רמב"ם שם ה"ב.}}.<br />
<br />
ה. איז דער ביאור אין דעם:<br />
<br />
דער ציווי אויף עשיית המשכן איז געקומען דוקא נאָך מתן תורה, און אַלס המשך צו מתן תורה – וואָס דעמולט האָט זיך אויפגעטאָן דער "ובנו בחרת מכל עם ולשון"{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת שחרית. וקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.}}, די בחירה פון דעם אויבערשטן אין יעדן אידן, און דוקא אין דעם '''גוף''' פון אַ אידן{{הערה|שם=:5|[[לקוטי אמרים פרק מט|תניא פמ"ט]] (סט, סע"ב ואילך).}}, אַז אויך זייענדיק אַ נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי זאָל ער זיין "ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.}}.<br />
<br />
וכידוע{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.}} אַז ביז מתן תורה איז געווען די גזירה אַז עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, און באַ מתן תורה איז געווען דער ביטול הגזירה, און אידן, ווי זיי שטייען אין תחתונים – זיינען זיי (באמת) שטענדיק אין (אַ מצב פון) עליונים, מצד זייער "חלק אלוקה ממעל '''ממש'''"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ב|תניא רפ"ב]].}}, וואָס העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כש"ט בהוספות סקט"ז. וש"נ.}}, "ישראל וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}.<br />
<br />
פון מתן תורה אָן – איז די מציאות פון יעדער אידן אַזאַ, אַז ניט קוקנדיק אויף זיין חיצוניות, איז "אע"פ שחטא ישראל הוא"{{הערה|סנהדרין מד, רע"א.}}, ער האָט "דאָס פּינטעלע איד", וואָס מצד דעם איז ניט ער וויל און ניט ער קען זיין ח"ו אָפּגעריסן פון אלקות{{הערה|[[היום יום כ"ה תמוז|"היום יום" כ"ה תמוז]].}}, וכפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' גירושין ספ"ב.}} – אַז דער רצון אמיתי פון יעדער אידן איז צו מקיים זיין רצון ה', און דאָס וואָס עס זעט אַמאָל אויס אַנדערש, איז דאָס נאָר בחיצוניות מצד דעם וואָס "יצרו הוא שתקפו".<br />
<br />
נאָכמער: אפילו אַזאַ איד וואָס האַלט נאָך ביי עבודה שלא לשמה – ברענגט דער רמב"ם{{הערה|הל' תשובה שם ה"ה. וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.}} (פון חז"ל{{הערה|פסחים נ, ב. וש"נ. ירוש' חגיגה פ"א ה"ז.}}), אַז "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", און זאָגט "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו '''מאהבה'''", און דער טעם אויף דעם איז – ווייל "מתוך שלא לשמה", דער '''תוך''' און פנימיות{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 167. ועוד.}} פון דער (עבודה פון אַ אידן אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) איז – "לשמה" (עליונים).<br />
<br />
לויט דעם איז מובן ווי אַזוי יעדער איד – אנשים נשים וטף – האָט דעם ציווי וכח צו מאַכן דעם משכן לה', וואָס דאַרף זיין "לשמי" – ווייל דורך מתן תורה איז אַ איד געוואָרן אַ נייע מציאות, אַזאַ מציאות וואָס זייענדיק אַ נשמה בגוף למטה, און ניט קוקנדיק אויף זיין דרגא אין עבודה (אפילו אויב זי איז שלא לשמה), איז זיין "תוך" ופנימיות "לשמה", לשם ה', אָן קיין שום אַנדער טעם וענין, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת". און דעריבער האָט ער בכח צו אויפמאַכן אַז אויך מציאות העולם (תחתונים) קען ווערן קדושה (עליונים), ביז – אַ "דירה לו יתברך בתחתונים"{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק לו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.}}, אַ משכן ומקדש לה', אויף וועלכן דער אויבערשטער זאָגט "'''ושכנתי בתוכם'''".<br />
<br />
ו. עפ"ז יש לומר דעם טעם פאַרוואָס "זהב" איז דער ערשטער פון די נדבות המשכן:<br />
<br />
בשעת דער אויבערשטער (אין תורה) רעכנט אויס די נדבות וואָס אַ איד דאַרף ברענגען – הויבט ער אָן מיט "זהב", ווייל דערמיט ווערט אַרויסגעבראַכט (ניט סתם די חשיבות פון זהב מצ"ע (בלי כל שייכות צו נדבת המשכן על ידי ישראל), נאָר דאָס ברענגט אַרויס) די חשיבות ומעלה פון אַ אידן, אַז דער ערשטער – ראשון במעלה – פון זיינע נכסים (און במילא פון זיינע נדבות) איז "זהב", די טייערסטע און חשוב'סטע זאַך.<br />
<br />
וואָרום די מציאות פון אַ איד – נאָך מתן תורה – איז אַזאַ, אַז אפילו זייענדיק למטה אין גשמיות העולם, וואו מ'דאַרף אָנקומען (ביים בויען אַ משכן) אויך צו כסף ונחושת וכו' (און בכמות – מער ווי צו זהב), איז ער צום אַלעם ערשטן אַן עשיר בעצם{{הערה|להעיר ממ"ש (מלאכי ג, יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ גו'", וידועה תורת הבעש"ט ([[היום יום י"ז אייר|"היום יום" יז אייר]]): אָט אַזוי ווי די גרעסטע חכמים וועלען אייביג ניט דערגיין די גרויסע טבעיות'דיקע אוצרות, וועלכע השי"ת האָט טובע געווען בארץ, אַז הכל הי' מן העפר (קהלת ג, כ), אָט אַזוי קען קיינער ניט דערגיין די גרויסע אוצרות וואָס ליגען אין אידן, וואָס זיי זיינען דעם אויבערשטענס ב"ה ארץ חפץ.}}, אַ "בן מלך"{{הערה|ראה שבת סז, א.}}, און נאָכמער – "מלך" אַליין{{הערה|ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).}}, וואָס מציאותו איז (און אים געהערט) די טייערסטע זאַך – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"{{הערה|ראה רבותינו בעה"ת ריש פרשתנו. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של המהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ פרשתנו כה, ג (אות לח).}} – דער נותן (דער איד) אויך ווי ער שטייט למטה, איז ער בתכלית השלימות פון בריאות, בגשמיות וברוחניות.<br />
<br />
נאָכמער: נוסף אויף דעם וואָס די הקדמה פון זהב ברענגט אַרויס די מעלה וחשיבות פון '''אידן''' בכלל – איז דאָס נוגע במיוחד אין דעם ענין גופא פון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וואָרום דער כח צו אויפמאַכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" קומט דורך אַ '''אידן''', וואָס אויך זייענדיק למטה איז ער "עליונים", בדרגת "זהב".<br />
<br />
אויב מ'רעדט נאָר ביחס צו דעם משכן און צו דעם אופן ווי אידן האָבן מנדב געווען אין משכן – דעמולט האָט כסף ונחושת אַ קדימה לגבי זהב (ווייל זיי זיינען מער מצוי באַ אידן, און זיינען געווען בריבוי יותר אין משכן, כנ"ל); אָבער בשעת מ'רעדט וועגן אידן, וואָס זיי מאַכן אויף דעם גאַנצן משכן – קומט לכל לראש דער ענין פון זהב, וויבאַלד אַז אַ איד, אויך זייענדיק אַ מציאות למטה, איז '''צום אַלעם ערשטן''' שייך צו "זהב", וואָס דעריבער איז ער בכח צו מאַכן דעם משכן לה'.<br />
<br />
ויש לומר, אַז דאָס איז אויך דער טעם פאַרוואָס אידן האָבן דעמולט געהאַט אַ ריבוי זהב וכסף אויך בפשטות – ווייל דאָס ווערט נשתלשל פון מעלתם, וואָס מצד עצם ענינם זיינען זיי עשירים (ברוחניות) בדרגת "זהב", ובמילא ווערט דערפון נשתלשל אויך עשירות בגשמיות, אַ ריבוי זהב.<br />
<br />
ועפ"ז יומתק אויך וואָס אין פ' ויקהל (וואו עס רעדט זיך וועגן נדבת ישראל בפועל) טיילט די תורה פאַנאַנדער די נדבה פון זהב און די נדבה פון כסף ונחושת אין צוויי באַזונדערע פסוקים: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח גו' כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"<ref name=":3" />, און צוויי פסוקים ווייטער (בהפסק הנדבות של תכלת גו') – "כל מרים תרומת כסף ונחושת גו'", ווי דער רמב"ן איז מבאר<ref name=":2" /> "בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחושת רק הזהב בתכשיטין גו'" – ווייל זהב איז אַן אַנדער סוג באיכות פון כסף ונחושת און די אַנדערע נדבות – זהב באַווייזט אויף דער שלימות פון יעדער אידן, אנשים ונשים (און דעריבער י"ל איז זהב געווען באַ ביידן, אפילו באַ די (נשים) וואָס האָבן ניט געהאַט כסף ונחושת).<br />
<br />
ז. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין די שייכות מיט חודש אדר (וואָס בהתחלת החודש לייענט מען פ' תרומה). ובהקדים:<br />
<br />
אויף דברי הגמרא אַז בחודש אדר איז "בריא מזלי'" פון אַ אידן – שטעלט זיך די שאלה: חז"ל זאָגן{{הערה|שבת קנו, סע"א.}} דאָך אַז "אין מזל לישראל"{{הערה|בחדא"ג מהרש"א "גם שאמרו אין מזל לישראל, מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי כו'" (ולכן "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' לימצי נפשי' באדר"). אבל בגמרא מפורש הלשון ש"בריא '''מזלי''''".}}?<br />
<br />
לכאורה וואָלט מען געקענט ענטפערן לויט דברי רש"י אויף "אין מזל לישראל" – "דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"{{הערה|ובתוס' שם (ד"ה אין מזל): על ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ביבמות פרק החולץ (נ, א) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו.}}. דאָס הייסט, אַז אידן האָבן אַ מזל, אָבער דורך אַ כח חזק יותר (תפלה וזכות) קען מזלם נשתנה ווערן לטובה. דאָס איז אָבער ניט קיין ביאור מספיק בנוגע לחודש אדר – ווייל "בריא מזלי'" איז בפשטות דער טייטש, ניט אַז דורך אַ כח שני ('''תפלה וזכות''') ווערט דער מזל '''נשתנה''', נאָר אַז דער מזל מצד עצמו (בחודש אדר) איז "בריא".<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה:<br />
<br />
בעצם, מצד שרשם למעלה, זיינען אידן כלל ניט אונטער דער שליטה פון מזלות ח"ו, כמ"ש{{הערה|ירמי' יו"ד, ב.}} "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".<br />
<br />
דער חידוש פון אַ אידן איז אָבער נאָכמער, אַז אפילו ווי ער קומט אַראָפּ אַלס אַ נשמה בגוף אין עולם הטבע, און גופו איז "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"<ref name=":5" /> (וואָס ווערן אָנגעפירט דורך מזלות), איז ער אויך דאָ אין אַ מצב פון "אין מזל לישראל". און דערפאַר טאַקע האָט ער בכח – על ידי תפלה וזכות – אַז זיין מזל זאָל נשתנה ווערן לטובה. אָבער דאָס איז נאָך אַלץ מצד אַ כח '''עליון''' יותר (תפלה וזכות), ניט דער מזל מצ"ע.<br />
<br />
דער חידוש פון חודש אדר איז '''נאָכמער''': אפילו ווי אַ איד, אַ יחיד{{הערה|ראה חדא"ג מהרש"א שבת שם, שהפלוגתא בגמרא (באם יש מזל לישראל או אין מזל ישראל) הוא בנוגע ליחיד בישראל (ולא בנוגע לכלל ישראל).}}, איז דאָ למטה פאַרבונדן מיט ענין המזל, און געפינט זיך אין אַ וועלט וואו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (ביז אַז אין חודש אב דאַרף ער זיך דערפון משתמט זיין "דריע מזלי'") – איז אין חודש אדר "בריא מזלי'", גלייך אַריינגייענדיק אין דעם חודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), איז דער מזל מצ"ע "בריא", ביז אַז אפילו אַ ניט־איד דערזעט און דעהערט דאָס.<br />
<br />
ויש להוסיף לויטן פירוש הפנימי{{הערה|או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' 48.}} פון "אין מזל לישראל", אַז "מזל ישראל" איז בחי' '''אין''' (ביטול). און דער חידוש בדבר איז, אַז דאָס איז אַזוי ניט נאָר למעלה, נאָר דער מזל (בחי' אין) איז נוזל{{הערה|"מזל" מלשון נוזל (לקו"ת האזינו עא, ד. ובכ"מ).}} ונמשך למטה, אַז אויך ווי אַ איד געפינט זיך למטה בעולם המזלות, און "אית לי' דינא בהדי נכרי", איז זיין מזל – בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) אַז דער רצון פנימי פון אַ אידן איז צו מקיים זיין רצון ה', ביז אַז דאָס קומט אַרויס אין דעם אַז "בריא מזלי'", זיין מזל איז געזונט און שטאַרק אויך לעיני בשר (אפילו צו אוה"ע).<br />
<br />
ח. עפ"ז איז פאַרשטאַנדיק די שיי־ כות פון חודש אדר מיט פ' תרומה:<br />
<br />
באַ נדבת ועשיית המשכן איז אַרויס בגלוי (דער כח וואָס מ'האָט באַקומען באַ מ"ת) אַז אַ איד ווי ער איז למעלה (אין עליונים) אַזוי שטייט ער אויך למטה בתחתונים, אַז זיין מציאות (אויך אין אַ וועלט וואו נכסים זיינען תופס מקום) איז בדרגת "זהב", "זה הנותן בריא". און דאָס גיט דעם כח אַז בחודש אדר – ווען ס'איז געווען סיום עשיית המשכן (און דערנאָך – הקמת המשכן בז' ימי המילואים – בסיום חודש אדר, כ"ג אדר ביז ר"ח ניסן) – זאָל זיין "בריא מזלי'" פון אַ אידן, אַז אויך ווי ער איז פאַרבונדן מיט דער דרגא פון "מזל" (תחתונים), שטייט ער אין אַן אופן "בריא", "זה הנותן בריא".<br />
<br />
ט. ויש לומר אַז דאָס איז אויך די שייכות דערמיט וואָס "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (וואָס קומט אין איין המשך בגמרא מיט "בריא מזלי'"):<br />
<br />
די גרעסטע שמחה וואָס קען זיין ביי אַ אידן איז, בשעת ער ווייס אַז בכל מצב וואו נאָר ער געפינט זיך – אפילו למטה מטה, אין אַ וועלט וואָס בחיצוניות זעט זי אויס ווי אַ העלם והסתר אויף אלקות – איז דער איד פאַרבונדן מיט דעם אויבערשטן{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק לג|תניא ספל"ג]]: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשי' גשמיית ממש.}}, וואָרום אפילו ווי ער שטייט למטה אַ נשמה בגוף, איז ער דער "בן יחיד" פון מלך מלכי המלכים הקב"ה, און דער אויבערשטער זאָגט אַז דער ערשטער פון די נכסים פון אַ אידן איז – "זהב", ד.ה. אַז אויך אין דער וועלט וואו נכסים גשמיים זיינען תופס מקום, איז יעדער איד אַן '''עשיר''', ברוחניות און בגשמיות!<br />
<br />
לויט דעם איז נאָך מער פאַרשטאַנדיק דאָס וואָס די גמרא פאַרגלייכט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" מיט "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ווייל דער חידוש אין דעם איז, אַז אפילו אין אַ דרגא פון חושך למטה (וואָס דערפאַר "ממעטין בשמחה"), האָט מען בכח פון חודש אדר דאָס צו מהפך זיין, כנ"ל (ס"א).<br />
<br />
און בשעת אַ איד איז זיך אין דעם מתבונן ברענגט עס אים צו אַ שמחה גדולה ביותר, און אַזאַ שמחה וואָס מאַכט אויך איבער זיין '''גשמיות'דיקע''' לעבן, ווי ער לעבט אין עולם הזה לויט די גדרים פון טבע העולם:<br />
<br />
די תכונה פון שמחה איז, אַז זי פועל'ט און נעמט דורך אַלע ענינים פון אַ מענטשן. בשעת אַ מענטש איז שמח – לעבט ער אַליין אַ פריילעכן לעבן, אַ פריילעכקייט וואָס ווירקט אויף אַלע זיינע טועכצן און אין אַלץ וואָס ער קומט אין באַרירונג, און ער איז אויך משמח אַנדערע אַרום אים. וואָס די שמחה גיט אַריין מער הצלחה אין אַלע זיינע פעולות און זיין גאַנצן לעבן – ווי מ'זעט במוחש.<br />
<br />
דאָס הייסט, אַז נוסף אויף דעם וואָס דורך שמחה ווערט מען אַ "בן עולם הבא" (כמאחז"ל{{הערה|תענית כב, א.}} הנהו בדחי – ששמחים ומשמחים בני אדם – "בני עלמא דאתי נינהו") – ווערט ער אויך אַן אמת'ער "בן עולם הזה", אַז זיין לעבן אין עולם הזה איז אַן אמת'ער, פריילעכער און הצ־ לחה'דיקער לעבן.<br />
<br />
י. דער ענין שטייט נאָכמער בהדגשה אין דער קביעות פון ראש חודש אדר בשנה זו – ביום ג' וד':<br />
<br />
די גמרא זאָגט{{הערה|שבת קד, א.}}: "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". דאָס הייסט, אַז אפילו ווי מ'שטייט אין אַ מצב פון "דלים", ווערט אויך נמשך דער גמול והשפעה מלמעלה, אַזוי אַז עס ווערט דער חיבור פון ג' ד' צוזאַמען – "גד", וואָס פירושו איז מזל{{הערה|פרש"י ויצא ל, יא.}} – "בריא מזלי'", ביז באופן פון "זהב", "זה הנותן בריא".<br />
<br />
ובפרטיות יותר יש לומר – אַז אויך דער ענין פון "(גמול) '''דלים'''" באַווייזט אויף דעם עילוי פון אַ אידן, וואָס האָט זיך אויפגעטאָן באַ מתן תורה.<br />
<br />
ובהקדים דעם דיוק הלשון "גמול דלים" דוקא און ניט "גמול '''רשים'''"{{הערה|דאף ש"גמול דלים" הוא פירוש הגמרא בר"ת של אותיות ג' ד' (הסמוכות זל"ז), הרי מכיון שכל ענין בתורה הוא בתכלית הדיוק, מובן, שסמיכות ג' וד' אינו באקראי ח"ו, אלא היא מפני הענין ד"גמול '''דלים'''" דוקא (ולא "רשים").}}. דלכאורה: דאַרפן "רשים" אָנקומען צו "גמול" נאָכמער ווי "דלים" – כידוע{{הערה|תו"א מג"א קיח, סע"א (מפרדס שער כז פ"ג). ובכ"מ.}} אַז אע"פ וואָס דלי"ת און רי"ש זיינען ביידע פאַרבונדן מיט ענין הדלות ועניות, איז רי"ש (ולרש אין כל{{הערה|ש"ב יב, ג.}}) אַן ענין פון דלי דלות, נידעריקער פאַר דלות?<br />
<br />
ויש לומר דעם ביאור בזה{{הערה|בהבא לקמן – ראה תו"א שם. וראה בארוכה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות ד' (ע' תיז ואילך), ואות ר' (ע' שסא ואילך). '''וש"נ'''.}}: דער אונטרשייד צווישן דלי"ת און רי"ש איז אויך מרומז אין צורת האות: צורת אות דלי"ת איז ענליך צו צורת אות רי"ש (אַ רגל ימיני מיט אַ גג למעלה), אָבער – מיט אַ הוספה פון דעם עוקץ (נקודה) מאחורי הגג. וואָס די נקודה – באַווייזט אויף דעם ענין הביטול, וואָס פאַרבינדט דעם מקבל (מלכות, דלית לה מגרמה כלום{{הערה|ראה זח"א לג, ב. רמט, ב. ח"ב רטו, א. ועוד.}}) מיט דעם משפיע (יסוד), אַזוי אַז עס זאָל זיין "גמול דלים".<br />
<br />
ובעבודה – גייט די נקודה אויף דער נקודת היהדות וואָס איז דאָ אין יעדער אידן, בכל מצב שהוא, וואָס פאַרבינדט אים מיט דעם "גמול" (השפעה) מלמעלה.<br />
<br />
ויש לומר אַז דער ענין פון "(גמול) דלים" – אַז אפילו ווי אַ איד שטייט אין מצב פון "דל", האָט ער די נקודה מאחוריו בתכלית השלימות – האָט זיך אויפגעטאָן באַ מתן תורה, כמדובר לעיל אַז דעמולט איז געווען דער ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים, און ס'איז געווען דער "ובנו בחרת" אין אידן אַלס נשמות בגופים למטה, וואָס פון דעמולט אָן איז שוין מערניט שייך באַ אידן דער ענין פון רי"ש, "רשים"{{הערה|ואף שמצינו קרבן במצב של דלי דלות (ויקרא ה, יא. וראה תו"א שם) – אולי י"ל, כי זהו קרבן על חטא, ש"'''יצרו''' הוא שתקפו".}}.<br />
<br />
דאָס הייסט: פאַר מתן תורה איז אויך געווען דער ענין ווי אלקות ווערט נמשך למטה, אָבער דעמולט איז דאָס געווען אין אַן אופן פון "גמול רשים", אַז תחתונים (רשים) בלייבן אַ באַזונדער זאַך פון עליונים (גמול), משא"כ באַ מ"ת האָט זיך אויפגעטאָן דער ענין פון "גמול דלים", חיבור עליונים ותחתונים.<br />
<br />
ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז אין דעם וואָרט "גר" ר"ת "גמול רשים": פאַר מתן תורה האָט משה געזאָגט{{הערה|שמות ב, כב.}} "גר הייתי בארץ נכרי'". ד.ה. אַז ער איז דאָרטן געווען בלויז ווי אַ "גר" (אַ פרעמדער) צוליב זיין פאַרבונד מיט דעם אויבערשטן, אָבער – "הייתי בארץ נכרי'". משא"כ נאָך מתן תורה איז ניט שייך די גאַנצע מציאות פון "הייתי בארץ נכרי'", ער זאָל האָבן אַ שייכות (אפילו אַלס גר) מיט דעם (ארץ מלשון) רצון פון אַ נכרי ח"ו, כפס"ד הרמב"ם הנ"ל אַז דער רצון אמיתי פון אַ איד איז צו מקיים זיין רצון ה' ("רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות") – ווייל ביי אים איז דאָ די נקודת היהדות (די נקודה מאחורי הדלי"ת) בשלימות.<br />
<br />
יא. דער לימוד פון דעם אַלעם:<br />
<br />
צום אַלעם ערשטן לערנט מען דערפון אַרויס – אַז דער אויבערשטער פסק'נט אָפּ בתורתו הקדושה, התורה הנצחית לכל הדורות ובכל המקומות – אַז יעדער איד איז לכל לראש שייך צו "זהב". ובפשטות – אַז יעדער איד דאַרף האָבן עשירות, סיי ברוחניות און סיי בגשמיות – עשירות בפשטות ממש!<br />
<br />
נאָכמער: ניט נאָר וואָס ער דאַרף דאָס האָבן – נאָר יעדער איד האָט עשירות בפועל. און אפילו אויב דאָס שטייט ניט בגלוי ובגשמיות – איז דאָס ניט דערפאַר וואָס דאָס איז ניטאָ ח"ו, נאָר ווייל אַ איד דאַרף דאָס מגלה זיין דורך זיין עבודה. ואדרבה: דורך דעם וואָס מ'איז דאָס מגלה מתוך החושך – ווערט עס באופן פון יתרון האור מן החושך{{הערה|קהלת ב, יג.}}, אַ תוספת ריבוי של שפע רב פון גשמי ברכה, באופן של תגבורת החיות{{הערה|ולהעיר מהשייכות לאדר (שהוא בתקופת גשמים) – "אדר פירושו תוקף וגבורה, כמו אדיר במרום ה', ובביצה פ"ב דט"ו ע"ב הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה' כו'" (לקוטי לוי"צ על פסוקי תנ"ך ומארז"ל ריש ע' צט).}}, אַז מ'ווערט פאַרפלייצט מיט גשמי ברכה אך ורק למעליותא, ביז אַז דאָס איז אויך מהפך די פאַרפלייצונגען שלא למעליותא צו פאַרפלייצונגען דטוב וקדושה (ביז – אַלס הכנה צו "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"{{הערה|ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.}}).<br />
<br />
ועאכו"כ בדורנו זה – דער דור האחרון אין גלות און דור הראשון פון גאולה – לאחרי וואָס מ'האָט שוין אַלץ פאַרענדיקט, און עס דאַרף נאָר זיין קבלת פני משיח צדקנו בפועל – איז זיכער אַז דער אויבערשטער בענטשט יעדער איד מיט עשירות בזהב בגשמיות וברוחניות, ביז באופן (ווי ס'איז געווען "כימי צאתך מארץ מצרים" אַזוי איז אויך איצטער "אראנו נפלאות"{{הערה|מיכה ז, טו.}}) – אַז "אין לך כל אחד אחד מישראל שלא היו עמו '''תשעים'''{{הערה|ולהעיר מהשייכות לשנת הצדי"ק. וראה עיון יעקב לעל ידי בכורות ה, ב.}} חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".<br />
<br />
האָט מען דערפון גלייך די הוראה – אַז אַ איד דאַרף זיך משתדל זיין צו זיין אַן עשיר בפועל בכל הענינים, אָנהויבנדיק פון – עשירות אין רוחניות, אין עשיר אלא בדעת{{הערה|ראה כתובות סח, א. וראה נדרים מא, א.}}, ער זאָל זיין רייך אין תורה ומצוות, ביז אויך – עשירות בגשמיות, בכדי ער זאָל קענען מקיים זיין תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה רפ"ט.}}), און קענען מרבה זיין אין נתינת הצדקה און קיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – צו אויסנוצן די עשירות ("זהב וכסף ונחושת וגו'") אויף מאַכן פון דער אייגענער שטוב אַ משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – אויך דורך געבן צדקה אויף אויפבויען אַ בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט"{{הערה|יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.}}.<br />
<br />
יב. ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – אויפבויען דעם בית המקדש השלישי בפשטות ממש:<br />
<br />
לאחרי כל הפירושים אין דעם פסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל דעם פירוש "בתוך כל א' וא'" – איז דאָך אין מקרא יוצא מדי פשוטו{{הערה|שבת סג, א. וש"נ.}}, לכל לראש איז דער פירוש בזה בנוגע להלכה למעשה – אַז אידן האָבן דעם חיוב צו אויפבויען דעם בית המקדש.<br />
<br />
ובנוגע אלינו מיינט עס – צו אויפבויען דעם בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' מלכים רפי"א ובסופו. וראה לקו"ש חי"ח ע' 418 ואילך. וש"נ.}} אַז דאָס וועט אויפגעבויט ווערן דורך משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו"{{הערה|ל' הרמב"ם שם ספי"א.}}, וע"פ דברי הרמב"ם "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), איז מובן אַז אַזוי איז דאָס אויך בנוגע צום בית שלישי, אַז יעדער איד וועט זיך אין דעם משתתף זיין על ידי נדבותיו, אנשים נשים, ויש לומר – אויך טף (ווי ס'איז געווען בנדבת המשכן).<br />
<br />
ובפרט אַז בדורנו זה האָט מען שוין מחנך געווען און איינגעוויאוינט – און מ'איז ממשיך בזה – קליינע אידישע קינדער צו געבן צדקה: נוסף אויף צו מאַכן זיי שלוחים צו אָפּגעבן צדקה, גיט מען זיי אויך געלט וואָס ווערט זייערע געלט, בכדי אַז זיי זאָלן געבן פון די אייגענע געלט לצדקה.<br />
<br />
יג. דערצו האָט מען אויך דעם לימוד בפשטות פון דעם וואָס "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (וואָס קומט בהוספה אויף דעם ציווי וחיוב כללי בכל ימי השנה פון "עבדו את ה' בשמחה"{{הערה|[[תהלים פרק ק|תהלים ק, ב]].}}, "עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב"{{הערה|תבוא כח, מז.}}, ופס"ד הרמ"א (בסוף חלק או"ח): "טוב לב משתה תמיד"):<br />
<br />
שטייענדיק באַ דער פתיחה פון חודש אדר, און בשנה זו – פון צוויי חדשי אדר, אדר ראשון ושני – וע"פ הידוע{{הערה|ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.}} אַז די פתיחה פון אַ זאַך האָט אַ כח מיוחד, וואָס עפנט אויף דעם צינור אויף דער שמחה במשך אַלע טעג פון די חדשי אדר בשנה זו – דאַרף מען גלייך אָנשעפּען כחות פון דער פתיחה וכניסה ("משנכנס אדר") צו מרבה זיין בכל עניני שמחה,<br />
<br />
דורך דעם וואָס יעדערער און יעדערע נעמט גלייך אָן החלטות טובות און ברענגט זיי גלייך אַראָפּ לפועל – צו זיך משתדל זיין בכל האופנים צו מוסיף און מרבה זיין אין דברים המשמחים, אָנהויבנדיק נאָך ביום זה באופן המותר בשבת [ובפרט אַז "וביום שמחתכם אלו השבתות"{{הערה|ספרי בהעלותך י, י.}}], און דערנאָך – באופן פון מוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום פון די צוויי חדשי אדר, יעדער טאָג מוסיף זיין נאָכמער אין עניני שמחה [כידוע{{הערה|כתובות ז, סע"ב. טושו"ע אה"ע סס"ב ס"ז ואילך.}} אַז באַ שמחה דאַרף בכל יום זיין אַ חידוש – אַ "פנים חדשות"].<br />
<br />
וע"פ הכלל בכל עניני טוב וקדושה, אַז כל המקדים הרי זה משובח וכל המרבה הרי זה משובח – עאכו"כ אַז אַזוי דאַרף זיין בנוגע צו עניני שמחה, וואָס מצ"ע זיינען זיי באופן פון פורץ גדר{{הערה|ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.}}, ועאכו"כ "מרבין בשמחה" בחודש אדר, ועאכו"כ – באופן אַז בכל יום קומט צו נאָכמער שמחה לגבי די ימים שלפנ"ז.<br />
<br />
ובפשטות:<br />
<br />
יעדער איד זאָל מוסיף זיין אין כל עניני שמחה, הן בנוגע צו זיך אַליין, און הן בנוגע צו משמח זיין אַנדערע (כידוע{{הערה|ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.}} אַז שלימות ענין השמחה איז דוקא מיט אַנדערע צוזאַמען),<br />
<br />
ולכל לראש – דורך מוסיף זיין אין "פקודי ה' ישרים משמחי לב"{{הערה|[[תהלים פרק יט|תהלים יט, ט]].}}, לימוד התורה, נגלה דתורה און בפרט פנימיות התורה, און תלמוד גדול שמביא לידי מעשה{{הערה|מגילה כז, א. קידושין מ, ב.}} – קיום המצוות בהידור.<br />
<br />
ועוד וג"ז עיקר – אַז דורך מרבין בשמחה בתומ"צ זאָל עס אַרויסקומען אויך אין מרבין בשמחה בפשטות, אויך אין און דורך ענינים גשמיים [כמדובר לעיל, אַז דער אויפטו פון אדר איז אַז אויך אין דער וועלט זאָל זיין "בריא מזלי'"] – ווי אָנגעוויזן ע"פ השולחן ערוך. און אויך אין דעם זאָל עס זיין סיי בנוגע צו משמח זיין זיך אַליין, און סיי אַנדערע, אָנהויבנדיק פון זיינע בני בית – דער בעל זאָל מוסיף זיין אין משמח זיין את אשתו, און עלטערן זאָלן מוסיף זיין אין משמח זיין זייערע קינדער, מיט ענינים וואָס זיינען זיי משמח (לויט זייער טבע), ווי אָפּגע'פסק'נט אין שולחן ערוך{{הערה|פסחים קט, א. רמב"ם שם. טושו"ע או"ח סתקכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.}},<br />
<br />
[ובפרט אַז דער פאָטער וועט משמח זיין די קינדער, ווי מ'זעט בפועל אַז דורך דעם וואָס ער איז משמח זיינע קינדער, קומט אַמאָל צו נאָכמער שמחה באַ זיי, וואָרום זיי זעען ווי ער קען זיי אַמאָל זאָגן אַ שווערער וואָרט (צוליב חינוך), אָבער באופן אַז דאָס ברענגט דערנאָך אַ הוספה יתירה אין זיין חביבות צו זיי].<br />
<br />
און אויך – מוסיף זיין אין משמח זיין אַנדערע אידן אַרום אים (כמדובר לעיל, אַז דורך דעם ווערט ער אַ בן עוה"ב ובן עוה"ז).<br />
<br />
יד. ויהי רצון, אַז דורך דער הוספה וריבוי אין שמחה – זאָל דאָס שוין פורץ זיין אַלע גדרים, אָנהויבנדיק פון די לעצטע גדרים וואָס זיינען געבליבן פון גלות, און זיי מהפך זיין אויף טוב וקדושה,<br />
<br />
ובעיקר – פורץ זיין די גדרים פון דעם רגע האחרון אין גלות, אַז דאָס זאָל שוין ווערן דער רגע הראשון פון גאולה, וואָס דאָס קומט דורך מעשינו ועבודתינו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ובמיוחד – דורך דער עבודה פון די נשים צדקניות בישראל, וואָס בזכותן וועט קומען די גאולה (ווי ס'איז געווען בגאולת מצרים){{הערה|סוטה יא, ב.}},<br />
<br />
ובפרט די נשים צדקניות וואָס זיינען אומגעקומען – ל"ע – אויף קידוש השם, פאַר קיין אידן געדאַכט. . . ויהי רצון אַז דאָס זאָל זיין דער לעצטער פאַל פון אַזאַ זאַך און פון ענין הפטירה בכלל. און מכאן ולהבא זאָל נאָר זיין אריכות ימים ושנים טובות פאַר יעדער איד און פאַר אַלע אידן, אנשים נשים וטף, בתוך בריאות – ובפרט אַז "בריא מזלי'" בחודש אדר – בריאות בגשמיות וברוחניות,<br />
<br />
ביז איבערגיין, בלי הפסק כלל, אין חיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה.<br />
<br />
וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, און זיכער צו איר אַליין, אָנהויבנדיק פון דעם אַז עס זאָל שוין זיין "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.}}, און די צדיקים וצדקניות שטייען אויף מיד{{הערה|ראה זח"א קמ, א.}}.<br />
<br />
ובמקום כל זה – וועט זיין "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" – ובפרט דורך דעם וואָס מ'האָט דערצו געמאַכט די הכנה וכלי דורך דער שמחה בזמן הזה מעין פון "ימלא שחוק פינו" [על ידי קיום המצוות בכלל, ובפרט דורך מצות תפילין, וואָס דורך דעם{{הערה|ראה לקו"ש שבהערה 2. וש"נ.}} ווערט "בדח טובא"{{הערה|ברכות ל, סע"ב.}}, מעין פון "ימלא שחוק פינו"{{הערה|ראה שם לא, א.}}], ובפרט זייענדיק אין דעם דור פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וואָס שמו "יוסף יצחק" איז מרמז אויף הוספה אין (יצחק מלשון) צחוק ושחוק ושמחה.<br />
<br />
און אַלע אידן, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו{{הערה|בא י, ט.}}, צוזאַמען מיט כספם וזהבם אתם{{הערה|ישעי' ס, ט.}}, צוזאַמען מיט אַלע בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ{{הערה|ראה מגילה כט, א.}} – גייען אין ארץ הקודש, ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף '''ומיד ממש'''.<br />
<br />
{{הערות שוליים}}<br />
}}<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]<br />
[[קטגוריה:שיחות אדמו"ר שליט"א - תשנ"ב]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94_%D7%AA%D7%A9%D7%A0%22%D7%91_-_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%94&diff=25791שיחת תרומה תשנ"ב - מוגה2025-10-18T17:46:29Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "המהר"ל" ב־"מהר"ל"</p>
<hr />
<div>{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}<br />
== משיחות לילות ד', ה', ו' ושבת קודש פ' תרומה ה'תשנ"ב ==<br />
<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. פותחין בברכה{{הערה|ע"פ פתיחת [[אגרת הקודש סימן א|אגרת הראשונה באגה"ק שבתניא]]. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 בהערה.}}. ובפרט שטייענדיק באַ דער התחלה וכניסה פון חודש אדר, ווען מ'האָט דעם אָנזאָג און דעם דין{{הערה|תענית כט, סע"א. הובא להלכה במג"א או"ח סו"ס תרפו (וראה לקו"ש חי"א ע' 338 בהערה. סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 2. וש"נ).}} אַז "משנכנס אדר מרבין בשמחה", און בחודש זה איז "בריא מזלי'"{{הערה|תענית שם, ריש ע"ב.}} דישראל. במילא איז פאַרשטאַנדיק אַז אידן ווערן דעמולט ספּעציעל געבענטשט מיט ברכות.<br />
<br />
נאָכמער: די גמרא זאָגט{{הערה|שם, א־ב.}} "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: וואָס איז דער תוכן ההשוואה בגמרא "'''כשם''' שמשנכנס אב ממעטין כו' '''כך''' משנכנס אדר מרבין כו'", דאָס שוואַכט דאָך אָפּ לכאורה דעם גודל השמחה בחודש אדר!<br />
<br />
ויש לומר, אַז אדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", קומט לערנען, אַז דער מיעוט השמחה בחודש אב גייט אַריין אין דעם זעלבן תוכן פון ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). וואָרום די כוונה און תכלית אין דעם מיעוט השמחה בחודש אב איז נאָר בכדי מ'זאָל דאָס '''מהפך''' זיין מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו{{הערה|ראה זח"א ד, א.}}.<br />
<br />
און דאָס ווערט אויפגעטאָן דורך דעם "מרבין בשמחה" און "בריא מזלי'" אין חודש אדר, וועלכער איז מהפך אויך דעם "ממעטין בשמחה" און "ריע מזלי'" בחודש אב. און דעריבער איז מובן, אַז דורך דעם קומט צו נאָכמער שמחה אין אדר – נוסף צו דער שמחה מצ"ע אין טוב הנראה והנגלה, אויך די שמחה פון דעם וואָס מ'איז דעמולט מהפך די ענינים בלתי רצויים (וואָס ברענגען צו "ממעטין בשמחה"), באופן אַז עס ווערט "ועשה לי מטעמים"{{הערה|תולדות כז, ז.}} לשון רבים{{הערה|שם=:0|[[לקוטי אמרים פרק כז|תניא פכ"ז]].}}, סיי "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) און סיי "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"<ref name=":0" /> (די אתהפכא פון עניני אב לנהורא ולמיתקו).<br />
<br />
[ועפ"ז יומתק וואָס דער ציווי אויף ריבוי השמחה באדר ווערט געבראַכט דוקא אין מס' תענית, אין דער סוגיא וואו עס רעדט זיך וועגן דער ירידה פון חודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].<br />
<br />
און דורך דעם קומט צו נאָכמער אין דער פתיחה בברכה – אַ ברכה בכל הענינים, אויך אין מהפך זיין כל הענינים של היפך לברכה ושמחה.<br />
<br />
ביז די ברכה הכי עיקרית – בענין שהזמן גרמא – ברכת גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ווען עס וועט זיין שלימות השמחה – "אז ימלא שחוק פינו"{{הערה|[[תהלים פרק קכו|תהלים קכו, ב]]. וראה ברכות לא, א.}}, און שלימות פון "בריא מזלי"' פון אידן, ושלימות פון אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.<br />
<br />
ב. די התחלה פון חודש אדר קומט אויס (– בכו"כ שנים) אין דער וואָך פון פרשת תרומה.<br />
<br />
וע"פ הידוע{{הערה|של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).}} אַז די מועדים אין יאָר האָבן אַ שייכות צו די פרשיות בתורה ווען זיי קומען אויס, דאַרף מען פאַרשטיין די שייכות פון חודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה", און ווען ס'איז "בריא מזלי'" של ישראל – מיט פרשת תרומה.<br />
<br />
און נוסף צו דער שייכות מיט חודש אדר בכלל, דאַרף דאָס האָבן אַ שייכות אויך מיט דער חידוש אין דער קביעות פון חודש אדר בשנה זו:<br />
<br />
(א) זייענדיק אַ שנה מעוברת זיינען בשנה זו פאַראַן צוויי אדר'ס. און איצטער – ווען מ'לייענט פ' תרומה – האַלט מען באַ דעם אָנהויבס פון חודש אדר ראשון.<br />
<br />
(ב) די צוויי טעג ראש חודש אדר ראשון (וואָס דער ראש איז אין זיך כולל און פירט אָן מיט כל ימי החודש{{הערה|ראה לקו"ת דרושים לר"ה נח, סע"א. ובכ"מ.}}) זיינען אויסגעקומען בימי '''ג' וד'''' בימי השבוע.<br />
<br />
ג. וועט מען עס פאַרשטיין בהקדים אַ דיוק אין דער פרשה:<br />
<br />
אין דער התחלה פון היינטיקער פרשה – דער ציווי פון דעם אויבערשטן "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב כסף ונחושת גו'"{{הערה|שם=:1|פרשתנו כה, ב־ג.}} – איז ידועה די שאלה: פאַרוואָס תרומת המשכן הויבט זיך אָן דוקא מיט "זהב"{{הערה|ראה בחיי וראב"ע ריש פרשתנו. ועוד.}}?<br />
<br />
נוסף אויף דער שאלה בכלל, אַז די דברים האָבן געדאַרפט שטיין אין אַ סדר מן הקל אל הכבד, לא זו אף זו{{הערה|ראה דברי שאול עה"ת כאן.}} – וואָלט אַזוי געפּאַסט לכאורה נאָך מער בנדו"ד: וויבאַלד אַז דאָ רעדט זיך וועגן נדבת המשכן – וואָס איז אַ חיוב אויף '''אַלע''' אידן כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"<ref name=":1" />), און בפשטות זיינען באַ אידן דאַן געווען חילוקים צווישן דל ועשיר{{הערה|כמפורש בר"פ תשא בהציווי דתרומת שקלים (שנאמר ביחד עם הציווי (בר"פ תרומה) "ויקחו לי תרומה גו'", "ג' תרומות נאמרו כאן כו'" (פרש"י שם, ב)) – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וראה גם כלי יקר פרשתנו כה, ג, שבתרומת המשכן לא היו כולם שוים בה כי אם איש לפי עשרו.{{ש}}ולהעיר ממכילתא ופרש"י עה"פ '''בר"פ משפטים''' "כי תקנה עבד עברי" – "מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר אם '''אין לו''' ונמכר בגניבתו". אבל ראה לקו"ש חט"ז ע' 253.}}, און אין נדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"{{הערה|פרש"י תשא ל, טו.}} – וואָלט דאָך לכאורה געפּאַסט צו אָנהויבן מיט די דברים – כסף אָדער נחושת – וואָס זיינען '''מערער''' מצוי ביי '''אַלע''' אידן, זאַכן אין וועלכע זיי גלייכן זיך מערער אויס, און דערנאָך רעכענען זהב וואָס איז שייך מער צו די רייכערע אידן.<br />
<br />
ע"ד ווי מ'זעט אין דעם סדר הנדבות שלאחרי זה – אַז אַלע ענינים (מלבד זהב בתחלה) זיינען בהתאם צו דעם מצב פון די מנדבים: פריער קומט זהב כסף ונחושת, וואָס די אַלע דריי זיינען געווען באַ (רוב{{הערה|ראה ראב"ע שם: "ברוב הקהל נמצא".}}) אידן, און אַלע אידן ("כל איש") האָבן דערפון מנדב געווען אין משכן. דערנאָך קומען "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"{{הערה|פרשתנו שם, ד.}} – וואָס אויף דעם שטייט{{הערה|ויקהל לה, כג.}} נאָר אַז "כל איש אשר נמצא אתו תכלת . . הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם""{{הערה|שם=:2|רמב"ן עה"פ שם, כב.}}. דערנאָך{{הערה|פרשתנו שם, ה.}} – "עצי שטים" „(כל אשר נמצא אתו)" – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"{{הערה|רמב"ן ויקהל שם.}}. און די לעצטע זאַכן – "שמן למאור וגו'", און "אבני שוהם ואבני מילואים"{{הערה|פרשתנו שם, ו־ז.}} – וואָס נאָר "הנשיאים הביאו"{{הערה|ויקהל שם, כז.}} (ווייל דאָס איז ניט געווען באַ די אַנדערע אידן). [ובפרט לויטן פירוש{{הערה|תנחומא, ת"י ותיב"ע עה"פ.}} אין "והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום]. <br />
<br />
ועפ"ז – האָט זהב געדאַרפט קומען נאָך כסף ונחושת וואָרום ווייניקער אידן האָבן געבראַכט דערפון ווי כסף ונחושת. <br />
<br />
דהגם אַז אידן האָבן געהאַט אַ ריבוי זהב וכסף{{הערה|כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, א).}} פון ביזת מצרים און ביזת הים – כמאחז"ל{{הערה|בכורות ה, ב. וכ"ה בתנחומא בשלח כה. הובא בפרש"י בא יג, יג (וראה לקו"ש חט"ז ע' 253 הערה *20).}} "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" – איז אָבער בפשטות געווען באַ (די מצריים, ובמילא באַ) אידן מער כסף (ונחושת) ווי זהב, ווייל אַ טייערערע זאַך (זהב) איז דאָ ווייניקער בכמות (ואדרבה: דערפאַר איז דאָס טייערער). ובזה גופא – זיינען געווען חילוקים אין עשירות צווישן אידן גופא, כנ"ל. <br />
<br />
נאָכמער: נוסף אויף דעם וואָס אידן האָבן געהאַט מער נחושת ווי כסף און מער כסף ווי זהב – איז אויך צום משכן האָבן אידן מנדב געווען מער כסף ונחושת ווי זהב, כמפורש אין רמב"ן{{הערה|שם=:3|ויקהל שם, כב.}} "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". און דער טעם בפשטות אויף דעם איז אויך, ווייל פאַר עשיית המשכן וכליו האָט מען געדאַרפט האָבן מער כסף ונחושת ווי זהב (ווי אויסגערעכנט בפרטיות אין פ' פקודי{{הערה|לח, כד ואילך.}}). <br />
<br />
וואָס לויט דעם אַלעם ווערט שטאַרקער די שאלה הנ"ל: פאַרוואָס תרומת המשכן הויבט זיך אָן דוקא מיט "זהב"? <br />
<br />
מ'קען ניט ענטפערן אַז די תורה רעכנט אויס די י"ג{{הערה|תנחומא פרשתנו ה. שהש"ר פ"ד, יג. פרש"י ודעת זקנים מבעה"ת ריש פרשתנו. זח"ב קמח, א.}} (ט"ו{{הערה|בחיי פרשתנו כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זח"ב קלב, ב.}}) דברים לויט סדר חשיבותם, און זהב איז דער דבר החשוב ביניהם (מער חשוב ווי כסף ונחושת) – ווייל (א) "אבני שוהם ואבני מילואים" וועלכע זיינען דברים חשובים יותר ווי די זאַכן וואָס שטייען פריער, ווערן גערעכנט ערשט '''בסוף'''{{הערה|כ"כ בדברי דוד (להט"ז) ריש פרשתנו.}}. (ב) ועיקר{{הערה|כי שאלה הא' אפשר לתרץ כמ"ש בראב"ע ריש פרשתנו "והתחיל בתחלה הנדבה הנכבד שהוא הזהב והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מילואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצא".}}: אין דעם ציווי לנדבת המשכן על ידי ישראל איז דאָך ניט נוגע חשיבות הדבר, נאָר דער מצב בפועל פון אידן המנדבים און דער צורך אין משכן, און אין ביידע ענינים איז כסף ונחושת געווען מער ווי זהב, כנ"ל. <br />
<br />
אויך דאַרף מען פאַרשטיין: וואָס פאַר אַ הוראה לדורות לערנט מען אָפּ דערפון וואָס "זהב" איז ראשון פון די נדבות המשכן?<br />
<br />
ד. ויש לומר דער ביאור אין דעם, ובהקדים אַ שאלה בנוגע צו כללות המשכן:<br />
<br />
עשיית והקמת המשכן לה' איז געווען תלוי אין אַלע אידן – הן דער ציווי אויף נדבת המשכן איז געווען צו יעדער אידן ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), אויך צו נשים ("ויבואו האנשים על הנשים"<ref name=":3" />), ביז אַז אויך טף האָבן זיך משתתף געווען אין נדבת המשכן{{הערה|אדר"נ פי"א, א. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג.}}; און אויך דער ציווי אויף עשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|פרשתנו כה, ח.}}) איז אַ חיוב אויף יעדער אידן – ווי דער רמב"ם שרייבט{{הערה|ל' ביהב"ח פ"א הי"ב.}}: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".<br />
<br />
דאַרף מען פאַרשטיין:<br />
<br />
דורך דעם משכן האָט זיך אויפגעטאָן אַ חידוש נפלא – וואָס איז ביז דעמולט ניט געווען – אַז אין אַ בית '''גשמי''' למטה זאָל זיין "ושכנתי בתוכם". ווי דער נביא איז מפליא{{הערה|מ"א ח, כז. וראה המשך תרס"ו ע' תקלה. ובכ"מ.}} – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", און דוקא "הבית הזה" אָט דאָרט איז השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"{{הערה|תצוה כט, מג.}}!<br />
<br />
לויט דעם האָט לכאורה געדאַרפט זיין, אַז בכדי אויפצובויען אַ משכן לה' (וואו עס זאָל זיין "ושכנתי בתוכם") דאַרף מען אָנקומען דוקא צו '''אנשים נעלים ביותר''' צווישן אידן, וואָס האָבן בכח צו מאַכן אַזאַ בית וואו די שכינה זאָל רוען און נתגלה ווערן,<br />
<br />
[ווי דאָס איז געווען בנוגע צו עצם עשיית המשכן, אַז דאָס איז געטאָן געוואָרען דורך בצלאל און "וימלא אותו רוח אלקים גו'"{{הערה|ויקהל לה, לא.}}, ע"פ הוראות משה רבינו וואָס ער האָט געהערט פון דעם אויבערשטן אַליין, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"{{הערה|פרשתנו כה, ט.}}].<br />
<br />
אעפ"כ זאָגט תורה, אַז דער משכן איז תלוי דוקא אין דער נדבה ופעולה פון יעדער אידן – סיי אנשים און סיי נשים, און אויך טף! איז ווי האָט עס אַן איש פשוט, אַן אשה פשוטה, און אפילו אַ קליין קינד, דעם כח צו אויפטאָן אַזאַ חידוש אַז די שכינה זאָל שורה זיין אין אַ בית גשמי בעולם הזה הגשמי (ביז באופן פון "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל{{הערה|אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ.}}) – אַ זאַך וואָס קען ניט זיין אפילו אין "שמים ושמי השמים")?!<br />
<br />
ובפרט אַז דער "ויקחו לי תרומה" דאַרף זיין "לי לשמי"{{הערה|שם=:4|פרש"י עה"פ.}}, אַזוי ווי דער "ועשו לי מקדש" דאַרף זיין "לשמי"<ref name=":4" />, ד.ה. אַז נוסף אויף דער נתינה ועשי' בפועל, דאַרף זיין אויך די '''כוונה לשמה'''{{הערה|ראה לקו"ש חט"ז ע' 287.}}. וואָס עבודה לשמה (ובפרט בתכלית השלימות) איז ניטאָ ביי אַלע אידן, אנשים נשים וטף, ווי דער רמב"ם שרייבט{{הערה|פ"י ה"א.}} (אין הל' תשובה), ביז אַז די שלימות העבודה לשמה מתוך אהבה ("לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת") "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה"{{הערה|רמב"ם שם ה"ב.}}.<br />
<br />
ה. איז דער ביאור אין דעם:<br />
<br />
דער ציווי אויף עשיית המשכן איז געקומען דוקא נאָך מתן תורה, און אַלס המשך צו מתן תורה – וואָס דעמולט האָט זיך אויפגעטאָן דער "ובנו בחרת מכל עם ולשון"{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת שחרית. וקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.}}, די בחירה פון דעם אויבערשטן אין יעדן אידן, און דוקא אין דעם '''גוף''' פון אַ אידן{{הערה|שם=:5|[[לקוטי אמרים פרק מט|תניא פמ"ט]] (סט, סע"ב ואילך).}}, אַז אויך זייענדיק אַ נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי זאָל ער זיין "ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.}}.<br />
<br />
וכידוע{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.}} אַז ביז מתן תורה איז געווען די גזירה אַז עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, און באַ מתן תורה איז געווען דער ביטול הגזירה, און אידן, ווי זיי שטייען אין תחתונים – זיינען זיי (באמת) שטענדיק אין (אַ מצב פון) עליונים, מצד זייער "חלק אלוקה ממעל '''ממש'''"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ב|תניא רפ"ב]].}}, וואָס העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כש"ט בהוספות סקט"ז. וש"נ.}}, "ישראל וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}.<br />
<br />
פון מתן תורה אָן – איז די מציאות פון יעדער אידן אַזאַ, אַז ניט קוקנדיק אויף זיין חיצוניות, איז "אע"פ שחטא ישראל הוא"{{הערה|סנהדרין מד, רע"א.}}, ער האָט "דאָס פּינטעלע איד", וואָס מצד דעם איז ניט ער וויל און ניט ער קען זיין ח"ו אָפּגעריסן פון אלקות{{הערה|[[היום יום כ"ה תמוז|"היום יום" כ"ה תמוז]].}}, וכפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' גירושין ספ"ב.}} – אַז דער רצון אמיתי פון יעדער אידן איז צו מקיים זיין רצון ה', און דאָס וואָס עס זעט אַמאָל אויס אַנדערש, איז דאָס נאָר בחיצוניות מצד דעם וואָס "יצרו הוא שתקפו".<br />
<br />
נאָכמער: אפילו אַזאַ איד וואָס האַלט נאָך ביי עבודה שלא לשמה – ברענגט דער רמב"ם{{הערה|הל' תשובה שם ה"ה. וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.}} (פון חז"ל{{הערה|פסחים נ, ב. וש"נ. ירוש' חגיגה פ"א ה"ז.}}), אַז "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", און זאָגט "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו '''מאהבה'''", און דער טעם אויף דעם איז – ווייל "מתוך שלא לשמה", דער '''תוך''' און פנימיות{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 167. ועוד.}} פון דער (עבודה פון אַ אידן אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) איז – "לשמה" (עליונים).<br />
<br />
לויט דעם איז מובן ווי אַזוי יעדער איד – אנשים נשים וטף – האָט דעם ציווי וכח צו מאַכן דעם משכן לה', וואָס דאַרף זיין "לשמי" – ווייל דורך מתן תורה איז אַ איד געוואָרן אַ נייע מציאות, אַזאַ מציאות וואָס זייענדיק אַ נשמה בגוף למטה, און ניט קוקנדיק אויף זיין דרגא אין עבודה (אפילו אויב זי איז שלא לשמה), איז זיין "תוך" ופנימיות "לשמה", לשם ה', אָן קיין שום אַנדער טעם וענין, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת". און דעריבער האָט ער בכח צו אויפמאַכן אַז אויך מציאות העולם (תחתונים) קען ווערן קדושה (עליונים), ביז – אַ "דירה לו יתברך בתחתונים"{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק לו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.}}, אַ משכן ומקדש לה', אויף וועלכן דער אויבערשטער זאָגט "'''ושכנתי בתוכם'''".<br />
<br />
ו. עפ"ז יש לומר דעם טעם פאַרוואָס "זהב" איז דער ערשטער פון די נדבות המשכן:<br />
<br />
בשעת דער אויבערשטער (אין תורה) רעכנט אויס די נדבות וואָס אַ איד דאַרף ברענגען – הויבט ער אָן מיט "זהב", ווייל דערמיט ווערט אַרויסגעבראַכט (ניט סתם די חשיבות פון זהב מצ"ע (בלי כל שייכות צו נדבת המשכן על ידי ישראל), נאָר דאָס ברענגט אַרויס) די חשיבות ומעלה פון אַ אידן, אַז דער ערשטער – ראשון במעלה – פון זיינע נכסים (און במילא פון זיינע נדבות) איז "זהב", די טייערסטע און חשוב'סטע זאַך.<br />
<br />
וואָרום די מציאות פון אַ איד – נאָך מתן תורה – איז אַזאַ, אַז אפילו זייענדיק למטה אין גשמיות העולם, וואו מ'דאַרף אָנקומען (ביים בויען אַ משכן) אויך צו כסף ונחושת וכו' (און בכמות – מער ווי צו זהב), איז ער צום אַלעם ערשטן אַן עשיר בעצם{{הערה|להעיר ממ"ש (מלאכי ג, יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ גו'", וידועה תורת הבעש"ט ([[היום יום י"ז אייר|"היום יום" יז אייר]]): אָט אַזוי ווי די גרעסטע חכמים וועלען אייביג ניט דערגיין די גרויסע טבעיות'דיקע אוצרות, וועלכע השי"ת האָט טובע געווען בארץ, אַז הכל הי' מן העפר (קהלת ג, כ), אָט אַזוי קען קיינער ניט דערגיין די גרויסע אוצרות וואָס ליגען אין אידן, וואָס זיי זיינען דעם אויבערשטענס ב"ה ארץ חפץ.}}, אַ "בן מלך"{{הערה|ראה שבת סז, א.}}, און נאָכמער – "מלך" אַליין{{הערה|ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).}}, וואָס מציאותו איז (און אים געהערט) די טייערסטע זאַך – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"{{הערה|ראה רבותינו בעה"ת ריש פרשתנו. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של מהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ פרשתנו כה, ג (אות לח).}} – דער נותן (דער איד) אויך ווי ער שטייט למטה, איז ער בתכלית השלימות פון בריאות, בגשמיות וברוחניות.<br />
<br />
נאָכמער: נוסף אויף דעם וואָס די הקדמה פון זהב ברענגט אַרויס די מעלה וחשיבות פון '''אידן''' בכלל – איז דאָס נוגע במיוחד אין דעם ענין גופא פון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וואָרום דער כח צו אויפמאַכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" קומט דורך אַ '''אידן''', וואָס אויך זייענדיק למטה איז ער "עליונים", בדרגת "זהב".<br />
<br />
אויב מ'רעדט נאָר ביחס צו דעם משכן און צו דעם אופן ווי אידן האָבן מנדב געווען אין משכן – דעמולט האָט כסף ונחושת אַ קדימה לגבי זהב (ווייל זיי זיינען מער מצוי באַ אידן, און זיינען געווען בריבוי יותר אין משכן, כנ"ל); אָבער בשעת מ'רעדט וועגן אידן, וואָס זיי מאַכן אויף דעם גאַנצן משכן – קומט לכל לראש דער ענין פון זהב, וויבאַלד אַז אַ איד, אויך זייענדיק אַ מציאות למטה, איז '''צום אַלעם ערשטן''' שייך צו "זהב", וואָס דעריבער איז ער בכח צו מאַכן דעם משכן לה'.<br />
<br />
ויש לומר, אַז דאָס איז אויך דער טעם פאַרוואָס אידן האָבן דעמולט געהאַט אַ ריבוי זהב וכסף אויך בפשטות – ווייל דאָס ווערט נשתלשל פון מעלתם, וואָס מצד עצם ענינם זיינען זיי עשירים (ברוחניות) בדרגת "זהב", ובמילא ווערט דערפון נשתלשל אויך עשירות בגשמיות, אַ ריבוי זהב.<br />
<br />
ועפ"ז יומתק אויך וואָס אין פ' ויקהל (וואו עס רעדט זיך וועגן נדבת ישראל בפועל) טיילט די תורה פאַנאַנדער די נדבה פון זהב און די נדבה פון כסף ונחושת אין צוויי באַזונדערע פסוקים: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח גו' כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"<ref name=":3" />, און צוויי פסוקים ווייטער (בהפסק הנדבות של תכלת גו') – "כל מרים תרומת כסף ונחושת גו'", ווי דער רמב"ן איז מבאר<ref name=":2" /> "בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחושת רק הזהב בתכשיטין גו'" – ווייל זהב איז אַן אַנדער סוג באיכות פון כסף ונחושת און די אַנדערע נדבות – זהב באַווייזט אויף דער שלימות פון יעדער אידן, אנשים ונשים (און דעריבער י"ל איז זהב געווען באַ ביידן, אפילו באַ די (נשים) וואָס האָבן ניט געהאַט כסף ונחושת).<br />
<br />
ז. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין די שייכות מיט חודש אדר (וואָס בהתחלת החודש לייענט מען פ' תרומה). ובהקדים:<br />
<br />
אויף דברי הגמרא אַז בחודש אדר איז "בריא מזלי'" פון אַ אידן – שטעלט זיך די שאלה: חז"ל זאָגן{{הערה|שבת קנו, סע"א.}} דאָך אַז "אין מזל לישראל"{{הערה|בחדא"ג מהרש"א "גם שאמרו אין מזל לישראל, מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי כו'" (ולכן "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' לימצי נפשי' באדר"). אבל בגמרא מפורש הלשון ש"בריא '''מזלי''''".}}?<br />
<br />
לכאורה וואָלט מען געקענט ענטפערן לויט דברי רש"י אויף "אין מזל לישראל" – "דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"{{הערה|ובתוס' שם (ד"ה אין מזל): על ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ביבמות פרק החולץ (נ, א) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו.}}. דאָס הייסט, אַז אידן האָבן אַ מזל, אָבער דורך אַ כח חזק יותר (תפלה וזכות) קען מזלם נשתנה ווערן לטובה. דאָס איז אָבער ניט קיין ביאור מספיק בנוגע לחודש אדר – ווייל "בריא מזלי'" איז בפשטות דער טייטש, ניט אַז דורך אַ כח שני ('''תפלה וזכות''') ווערט דער מזל '''נשתנה''', נאָר אַז דער מזל מצד עצמו (בחודש אדר) איז "בריא".<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה:<br />
<br />
בעצם, מצד שרשם למעלה, זיינען אידן כלל ניט אונטער דער שליטה פון מזלות ח"ו, כמ"ש{{הערה|ירמי' יו"ד, ב.}} "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".<br />
<br />
דער חידוש פון אַ אידן איז אָבער נאָכמער, אַז אפילו ווי ער קומט אַראָפּ אַלס אַ נשמה בגוף אין עולם הטבע, און גופו איז "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"<ref name=":5" /> (וואָס ווערן אָנגעפירט דורך מזלות), איז ער אויך דאָ אין אַ מצב פון "אין מזל לישראל". און דערפאַר טאַקע האָט ער בכח – על ידי תפלה וזכות – אַז זיין מזל זאָל נשתנה ווערן לטובה. אָבער דאָס איז נאָך אַלץ מצד אַ כח '''עליון''' יותר (תפלה וזכות), ניט דער מזל מצ"ע.<br />
<br />
דער חידוש פון חודש אדר איז '''נאָכמער''': אפילו ווי אַ איד, אַ יחיד{{הערה|ראה חדא"ג מהרש"א שבת שם, שהפלוגתא בגמרא (באם יש מזל לישראל או אין מזל ישראל) הוא בנוגע ליחיד בישראל (ולא בנוגע לכלל ישראל).}}, איז דאָ למטה פאַרבונדן מיט ענין המזל, און געפינט זיך אין אַ וועלט וואו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (ביז אַז אין חודש אב דאַרף ער זיך דערפון משתמט זיין "דריע מזלי'") – איז אין חודש אדר "בריא מזלי'", גלייך אַריינגייענדיק אין דעם חודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), איז דער מזל מצ"ע "בריא", ביז אַז אפילו אַ ניט־איד דערזעט און דעהערט דאָס.<br />
<br />
ויש להוסיף לויטן פירוש הפנימי{{הערה|או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' 48.}} פון "אין מזל לישראל", אַז "מזל ישראל" איז בחי' '''אין''' (ביטול). און דער חידוש בדבר איז, אַז דאָס איז אַזוי ניט נאָר למעלה, נאָר דער מזל (בחי' אין) איז נוזל{{הערה|"מזל" מלשון נוזל (לקו"ת האזינו עא, ד. ובכ"מ).}} ונמשך למטה, אַז אויך ווי אַ איד געפינט זיך למטה בעולם המזלות, און "אית לי' דינא בהדי נכרי", איז זיין מזל – בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) אַז דער רצון פנימי פון אַ אידן איז צו מקיים זיין רצון ה', ביז אַז דאָס קומט אַרויס אין דעם אַז "בריא מזלי'", זיין מזל איז געזונט און שטאַרק אויך לעיני בשר (אפילו צו אוה"ע).<br />
<br />
ח. עפ"ז איז פאַרשטאַנדיק די שיי־ כות פון חודש אדר מיט פ' תרומה:<br />
<br />
באַ נדבת ועשיית המשכן איז אַרויס בגלוי (דער כח וואָס מ'האָט באַקומען באַ מ"ת) אַז אַ איד ווי ער איז למעלה (אין עליונים) אַזוי שטייט ער אויך למטה בתחתונים, אַז זיין מציאות (אויך אין אַ וועלט וואו נכסים זיינען תופס מקום) איז בדרגת "זהב", "זה הנותן בריא". און דאָס גיט דעם כח אַז בחודש אדר – ווען ס'איז געווען סיום עשיית המשכן (און דערנאָך – הקמת המשכן בז' ימי המילואים – בסיום חודש אדר, כ"ג אדר ביז ר"ח ניסן) – זאָל זיין "בריא מזלי'" פון אַ אידן, אַז אויך ווי ער איז פאַרבונדן מיט דער דרגא פון "מזל" (תחתונים), שטייט ער אין אַן אופן "בריא", "זה הנותן בריא".<br />
<br />
ט. ויש לומר אַז דאָס איז אויך די שייכות דערמיט וואָס "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (וואָס קומט אין איין המשך בגמרא מיט "בריא מזלי'"):<br />
<br />
די גרעסטע שמחה וואָס קען זיין ביי אַ אידן איז, בשעת ער ווייס אַז בכל מצב וואו נאָר ער געפינט זיך – אפילו למטה מטה, אין אַ וועלט וואָס בחיצוניות זעט זי אויס ווי אַ העלם והסתר אויף אלקות – איז דער איד פאַרבונדן מיט דעם אויבערשטן{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק לג|תניא ספל"ג]]: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשי' גשמיית ממש.}}, וואָרום אפילו ווי ער שטייט למטה אַ נשמה בגוף, איז ער דער "בן יחיד" פון מלך מלכי המלכים הקב"ה, און דער אויבערשטער זאָגט אַז דער ערשטער פון די נכסים פון אַ אידן איז – "זהב", ד.ה. אַז אויך אין דער וועלט וואו נכסים גשמיים זיינען תופס מקום, איז יעדער איד אַן '''עשיר''', ברוחניות און בגשמיות!<br />
<br />
לויט דעם איז נאָך מער פאַרשטאַנדיק דאָס וואָס די גמרא פאַרגלייכט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" מיט "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ווייל דער חידוש אין דעם איז, אַז אפילו אין אַ דרגא פון חושך למטה (וואָס דערפאַר "ממעטין בשמחה"), האָט מען בכח פון חודש אדר דאָס צו מהפך זיין, כנ"ל (ס"א).<br />
<br />
און בשעת אַ איד איז זיך אין דעם מתבונן ברענגט עס אים צו אַ שמחה גדולה ביותר, און אַזאַ שמחה וואָס מאַכט אויך איבער זיין '''גשמיות'דיקע''' לעבן, ווי ער לעבט אין עולם הזה לויט די גדרים פון טבע העולם:<br />
<br />
די תכונה פון שמחה איז, אַז זי פועל'ט און נעמט דורך אַלע ענינים פון אַ מענטשן. בשעת אַ מענטש איז שמח – לעבט ער אַליין אַ פריילעכן לעבן, אַ פריילעכקייט וואָס ווירקט אויף אַלע זיינע טועכצן און אין אַלץ וואָס ער קומט אין באַרירונג, און ער איז אויך משמח אַנדערע אַרום אים. וואָס די שמחה גיט אַריין מער הצלחה אין אַלע זיינע פעולות און זיין גאַנצן לעבן – ווי מ'זעט במוחש.<br />
<br />
דאָס הייסט, אַז נוסף אויף דעם וואָס דורך שמחה ווערט מען אַ "בן עולם הבא" (כמאחז"ל{{הערה|תענית כב, א.}} הנהו בדחי – ששמחים ומשמחים בני אדם – "בני עלמא דאתי נינהו") – ווערט ער אויך אַן אמת'ער "בן עולם הזה", אַז זיין לעבן אין עולם הזה איז אַן אמת'ער, פריילעכער און הצ־ לחה'דיקער לעבן.<br />
<br />
י. דער ענין שטייט נאָכמער בהדגשה אין דער קביעות פון ראש חודש אדר בשנה זו – ביום ג' וד':<br />
<br />
די גמרא זאָגט{{הערה|שבת קד, א.}}: "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". דאָס הייסט, אַז אפילו ווי מ'שטייט אין אַ מצב פון "דלים", ווערט אויך נמשך דער גמול והשפעה מלמעלה, אַזוי אַז עס ווערט דער חיבור פון ג' ד' צוזאַמען – "גד", וואָס פירושו איז מזל{{הערה|פרש"י ויצא ל, יא.}} – "בריא מזלי'", ביז באופן פון "זהב", "זה הנותן בריא".<br />
<br />
ובפרטיות יותר יש לומר – אַז אויך דער ענין פון "(גמול) '''דלים'''" באַווייזט אויף דעם עילוי פון אַ אידן, וואָס האָט זיך אויפגעטאָן באַ מתן תורה.<br />
<br />
ובהקדים דעם דיוק הלשון "גמול דלים" דוקא און ניט "גמול '''רשים'''"{{הערה|דאף ש"גמול דלים" הוא פירוש הגמרא בר"ת של אותיות ג' ד' (הסמוכות זל"ז), הרי מכיון שכל ענין בתורה הוא בתכלית הדיוק, מובן, שסמיכות ג' וד' אינו באקראי ח"ו, אלא היא מפני הענין ד"גמול '''דלים'''" דוקא (ולא "רשים").}}. דלכאורה: דאַרפן "רשים" אָנקומען צו "גמול" נאָכמער ווי "דלים" – כידוע{{הערה|תו"א מג"א קיח, סע"א (מפרדס שער כז פ"ג). ובכ"מ.}} אַז אע"פ וואָס דלי"ת און רי"ש זיינען ביידע פאַרבונדן מיט ענין הדלות ועניות, איז רי"ש (ולרש אין כל{{הערה|ש"ב יב, ג.}}) אַן ענין פון דלי דלות, נידעריקער פאַר דלות?<br />
<br />
ויש לומר דעם ביאור בזה{{הערה|בהבא לקמן – ראה תו"א שם. וראה בארוכה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות ד' (ע' תיז ואילך), ואות ר' (ע' שסא ואילך). '''וש"נ'''.}}: דער אונטרשייד צווישן דלי"ת און רי"ש איז אויך מרומז אין צורת האות: צורת אות דלי"ת איז ענליך צו צורת אות רי"ש (אַ רגל ימיני מיט אַ גג למעלה), אָבער – מיט אַ הוספה פון דעם עוקץ (נקודה) מאחורי הגג. וואָס די נקודה – באַווייזט אויף דעם ענין הביטול, וואָס פאַרבינדט דעם מקבל (מלכות, דלית לה מגרמה כלום{{הערה|ראה זח"א לג, ב. רמט, ב. ח"ב רטו, א. ועוד.}}) מיט דעם משפיע (יסוד), אַזוי אַז עס זאָל זיין "גמול דלים".<br />
<br />
ובעבודה – גייט די נקודה אויף דער נקודת היהדות וואָס איז דאָ אין יעדער אידן, בכל מצב שהוא, וואָס פאַרבינדט אים מיט דעם "גמול" (השפעה) מלמעלה.<br />
<br />
ויש לומר אַז דער ענין פון "(גמול) דלים" – אַז אפילו ווי אַ איד שטייט אין מצב פון "דל", האָט ער די נקודה מאחוריו בתכלית השלימות – האָט זיך אויפגעטאָן באַ מתן תורה, כמדובר לעיל אַז דעמולט איז געווען דער ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים, און ס'איז געווען דער "ובנו בחרת" אין אידן אַלס נשמות בגופים למטה, וואָס פון דעמולט אָן איז שוין מערניט שייך באַ אידן דער ענין פון רי"ש, "רשים"{{הערה|ואף שמצינו קרבן במצב של דלי דלות (ויקרא ה, יא. וראה תו"א שם) – אולי י"ל, כי זהו קרבן על חטא, ש"'''יצרו''' הוא שתקפו".}}.<br />
<br />
דאָס הייסט: פאַר מתן תורה איז אויך געווען דער ענין ווי אלקות ווערט נמשך למטה, אָבער דעמולט איז דאָס געווען אין אַן אופן פון "גמול רשים", אַז תחתונים (רשים) בלייבן אַ באַזונדער זאַך פון עליונים (גמול), משא"כ באַ מ"ת האָט זיך אויפגעטאָן דער ענין פון "גמול דלים", חיבור עליונים ותחתונים.<br />
<br />
ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז אין דעם וואָרט "גר" ר"ת "גמול רשים": פאַר מתן תורה האָט משה געזאָגט{{הערה|שמות ב, כב.}} "גר הייתי בארץ נכרי'". ד.ה. אַז ער איז דאָרטן געווען בלויז ווי אַ "גר" (אַ פרעמדער) צוליב זיין פאַרבונד מיט דעם אויבערשטן, אָבער – "הייתי בארץ נכרי'". משא"כ נאָך מתן תורה איז ניט שייך די גאַנצע מציאות פון "הייתי בארץ נכרי'", ער זאָל האָבן אַ שייכות (אפילו אַלס גר) מיט דעם (ארץ מלשון) רצון פון אַ נכרי ח"ו, כפס"ד הרמב"ם הנ"ל אַז דער רצון אמיתי פון אַ איד איז צו מקיים זיין רצון ה' ("רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות") – ווייל ביי אים איז דאָ די נקודת היהדות (די נקודה מאחורי הדלי"ת) בשלימות.<br />
<br />
יא. דער לימוד פון דעם אַלעם:<br />
<br />
צום אַלעם ערשטן לערנט מען דערפון אַרויס – אַז דער אויבערשטער פסק'נט אָפּ בתורתו הקדושה, התורה הנצחית לכל הדורות ובכל המקומות – אַז יעדער איד איז לכל לראש שייך צו "זהב". ובפשטות – אַז יעדער איד דאַרף האָבן עשירות, סיי ברוחניות און סיי בגשמיות – עשירות בפשטות ממש!<br />
<br />
נאָכמער: ניט נאָר וואָס ער דאַרף דאָס האָבן – נאָר יעדער איד האָט עשירות בפועל. און אפילו אויב דאָס שטייט ניט בגלוי ובגשמיות – איז דאָס ניט דערפאַר וואָס דאָס איז ניטאָ ח"ו, נאָר ווייל אַ איד דאַרף דאָס מגלה זיין דורך זיין עבודה. ואדרבה: דורך דעם וואָס מ'איז דאָס מגלה מתוך החושך – ווערט עס באופן פון יתרון האור מן החושך{{הערה|קהלת ב, יג.}}, אַ תוספת ריבוי של שפע רב פון גשמי ברכה, באופן של תגבורת החיות{{הערה|ולהעיר מהשייכות לאדר (שהוא בתקופת גשמים) – "אדר פירושו תוקף וגבורה, כמו אדיר במרום ה', ובביצה פ"ב דט"ו ע"ב הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה' כו'" (לקוטי לוי"צ על פסוקי תנ"ך ומארז"ל ריש ע' צט).}}, אַז מ'ווערט פאַרפלייצט מיט גשמי ברכה אך ורק למעליותא, ביז אַז דאָס איז אויך מהפך די פאַרפלייצונגען שלא למעליותא צו פאַרפלייצונגען דטוב וקדושה (ביז – אַלס הכנה צו "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"{{הערה|ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.}}).<br />
<br />
ועאכו"כ בדורנו זה – דער דור האחרון אין גלות און דור הראשון פון גאולה – לאחרי וואָס מ'האָט שוין אַלץ פאַרענדיקט, און עס דאַרף נאָר זיין קבלת פני משיח צדקנו בפועל – איז זיכער אַז דער אויבערשטער בענטשט יעדער איד מיט עשירות בזהב בגשמיות וברוחניות, ביז באופן (ווי ס'איז געווען "כימי צאתך מארץ מצרים" אַזוי איז אויך איצטער "אראנו נפלאות"{{הערה|מיכה ז, טו.}}) – אַז "אין לך כל אחד אחד מישראל שלא היו עמו '''תשעים'''{{הערה|ולהעיר מהשייכות לשנת הצדי"ק. וראה עיון יעקב לעל ידי בכורות ה, ב.}} חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".<br />
<br />
האָט מען דערפון גלייך די הוראה – אַז אַ איד דאַרף זיך משתדל זיין צו זיין אַן עשיר בפועל בכל הענינים, אָנהויבנדיק פון – עשירות אין רוחניות, אין עשיר אלא בדעת{{הערה|ראה כתובות סח, א. וראה נדרים מא, א.}}, ער זאָל זיין רייך אין תורה ומצוות, ביז אויך – עשירות בגשמיות, בכדי ער זאָל קענען מקיים זיין תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה רפ"ט.}}), און קענען מרבה זיין אין נתינת הצדקה און קיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – צו אויסנוצן די עשירות ("זהב וכסף ונחושת וגו'") אויף מאַכן פון דער אייגענער שטוב אַ משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – אויך דורך געבן צדקה אויף אויפבויען אַ בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט"{{הערה|יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.}}.<br />
<br />
יב. ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – אויפבויען דעם בית המקדש השלישי בפשטות ממש:<br />
<br />
לאחרי כל הפירושים אין דעם פסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל דעם פירוש "בתוך כל א' וא'" – איז דאָך אין מקרא יוצא מדי פשוטו{{הערה|שבת סג, א. וש"נ.}}, לכל לראש איז דער פירוש בזה בנוגע להלכה למעשה – אַז אידן האָבן דעם חיוב צו אויפבויען דעם בית המקדש.<br />
<br />
ובנוגע אלינו מיינט עס – צו אויפבויען דעם בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' מלכים רפי"א ובסופו. וראה לקו"ש חי"ח ע' 418 ואילך. וש"נ.}} אַז דאָס וועט אויפגעבויט ווערן דורך משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו"{{הערה|ל' הרמב"ם שם ספי"א.}}, וע"פ דברי הרמב"ם "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), איז מובן אַז אַזוי איז דאָס אויך בנוגע צום בית שלישי, אַז יעדער איד וועט זיך אין דעם משתתף זיין על ידי נדבותיו, אנשים נשים, ויש לומר – אויך טף (ווי ס'איז געווען בנדבת המשכן).<br />
<br />
ובפרט אַז בדורנו זה האָט מען שוין מחנך געווען און איינגעוויאוינט – און מ'איז ממשיך בזה – קליינע אידישע קינדער צו געבן צדקה: נוסף אויף צו מאַכן זיי שלוחים צו אָפּגעבן צדקה, גיט מען זיי אויך געלט וואָס ווערט זייערע געלט, בכדי אַז זיי זאָלן געבן פון די אייגענע געלט לצדקה.<br />
<br />
יג. דערצו האָט מען אויך דעם לימוד בפשטות פון דעם וואָס "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (וואָס קומט בהוספה אויף דעם ציווי וחיוב כללי בכל ימי השנה פון "עבדו את ה' בשמחה"{{הערה|[[תהלים פרק ק|תהלים ק, ב]].}}, "עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב"{{הערה|תבוא כח, מז.}}, ופס"ד הרמ"א (בסוף חלק או"ח): "טוב לב משתה תמיד"):<br />
<br />
שטייענדיק באַ דער פתיחה פון חודש אדר, און בשנה זו – פון צוויי חדשי אדר, אדר ראשון ושני – וע"פ הידוע{{הערה|ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.}} אַז די פתיחה פון אַ זאַך האָט אַ כח מיוחד, וואָס עפנט אויף דעם צינור אויף דער שמחה במשך אַלע טעג פון די חדשי אדר בשנה זו – דאַרף מען גלייך אָנשעפּען כחות פון דער פתיחה וכניסה ("משנכנס אדר") צו מרבה זיין בכל עניני שמחה,<br />
<br />
דורך דעם וואָס יעדערער און יעדערע נעמט גלייך אָן החלטות טובות און ברענגט זיי גלייך אַראָפּ לפועל – צו זיך משתדל זיין בכל האופנים צו מוסיף און מרבה זיין אין דברים המשמחים, אָנהויבנדיק נאָך ביום זה באופן המותר בשבת [ובפרט אַז "וביום שמחתכם אלו השבתות"{{הערה|ספרי בהעלותך י, י.}}], און דערנאָך – באופן פון מוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום פון די צוויי חדשי אדר, יעדער טאָג מוסיף זיין נאָכמער אין עניני שמחה [כידוע{{הערה|כתובות ז, סע"ב. טושו"ע אה"ע סס"ב ס"ז ואילך.}} אַז באַ שמחה דאַרף בכל יום זיין אַ חידוש – אַ "פנים חדשות"].<br />
<br />
וע"פ הכלל בכל עניני טוב וקדושה, אַז כל המקדים הרי זה משובח וכל המרבה הרי זה משובח – עאכו"כ אַז אַזוי דאַרף זיין בנוגע צו עניני שמחה, וואָס מצ"ע זיינען זיי באופן פון פורץ גדר{{הערה|ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.}}, ועאכו"כ "מרבין בשמחה" בחודש אדר, ועאכו"כ – באופן אַז בכל יום קומט צו נאָכמער שמחה לגבי די ימים שלפנ"ז.<br />
<br />
ובפשטות:<br />
<br />
יעדער איד זאָל מוסיף זיין אין כל עניני שמחה, הן בנוגע צו זיך אַליין, און הן בנוגע צו משמח זיין אַנדערע (כידוע{{הערה|ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.}} אַז שלימות ענין השמחה איז דוקא מיט אַנדערע צוזאַמען),<br />
<br />
ולכל לראש – דורך מוסיף זיין אין "פקודי ה' ישרים משמחי לב"{{הערה|[[תהלים פרק יט|תהלים יט, ט]].}}, לימוד התורה, נגלה דתורה און בפרט פנימיות התורה, און תלמוד גדול שמביא לידי מעשה{{הערה|מגילה כז, א. קידושין מ, ב.}} – קיום המצוות בהידור.<br />
<br />
ועוד וג"ז עיקר – אַז דורך מרבין בשמחה בתומ"צ זאָל עס אַרויסקומען אויך אין מרבין בשמחה בפשטות, אויך אין און דורך ענינים גשמיים [כמדובר לעיל, אַז דער אויפטו פון אדר איז אַז אויך אין דער וועלט זאָל זיין "בריא מזלי'"] – ווי אָנגעוויזן ע"פ השולחן ערוך. און אויך אין דעם זאָל עס זיין סיי בנוגע צו משמח זיין זיך אַליין, און סיי אַנדערע, אָנהויבנדיק פון זיינע בני בית – דער בעל זאָל מוסיף זיין אין משמח זיין את אשתו, און עלטערן זאָלן מוסיף זיין אין משמח זיין זייערע קינדער, מיט ענינים וואָס זיינען זיי משמח (לויט זייער טבע), ווי אָפּגע'פסק'נט אין שולחן ערוך{{הערה|פסחים קט, א. רמב"ם שם. טושו"ע או"ח סתקכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.}},<br />
<br />
[ובפרט אַז דער פאָטער וועט משמח זיין די קינדער, ווי מ'זעט בפועל אַז דורך דעם וואָס ער איז משמח זיינע קינדער, קומט אַמאָל צו נאָכמער שמחה באַ זיי, וואָרום זיי זעען ווי ער קען זיי אַמאָל זאָגן אַ שווערער וואָרט (צוליב חינוך), אָבער באופן אַז דאָס ברענגט דערנאָך אַ הוספה יתירה אין זיין חביבות צו זיי].<br />
<br />
און אויך – מוסיף זיין אין משמח זיין אַנדערע אידן אַרום אים (כמדובר לעיל, אַז דורך דעם ווערט ער אַ בן עוה"ב ובן עוה"ז).<br />
<br />
יד. ויהי רצון, אַז דורך דער הוספה וריבוי אין שמחה – זאָל דאָס שוין פורץ זיין אַלע גדרים, אָנהויבנדיק פון די לעצטע גדרים וואָס זיינען געבליבן פון גלות, און זיי מהפך זיין אויף טוב וקדושה,<br />
<br />
ובעיקר – פורץ זיין די גדרים פון דעם רגע האחרון אין גלות, אַז דאָס זאָל שוין ווערן דער רגע הראשון פון גאולה, וואָס דאָס קומט דורך מעשינו ועבודתינו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ובמיוחד – דורך דער עבודה פון די נשים צדקניות בישראל, וואָס בזכותן וועט קומען די גאולה (ווי ס'איז געווען בגאולת מצרים){{הערה|סוטה יא, ב.}},<br />
<br />
ובפרט די נשים צדקניות וואָס זיינען אומגעקומען – ל"ע – אויף קידוש השם, פאַר קיין אידן געדאַכט. . . ויהי רצון אַז דאָס זאָל זיין דער לעצטער פאַל פון אַזאַ זאַך און פון ענין הפטירה בכלל. און מכאן ולהבא זאָל נאָר זיין אריכות ימים ושנים טובות פאַר יעדער איד און פאַר אַלע אידן, אנשים נשים וטף, בתוך בריאות – ובפרט אַז "בריא מזלי'" בחודש אדר – בריאות בגשמיות וברוחניות,<br />
<br />
ביז איבערגיין, בלי הפסק כלל, אין חיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה.<br />
<br />
וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, און זיכער צו איר אַליין, אָנהויבנדיק פון דעם אַז עס זאָל שוין זיין "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.}}, און די צדיקים וצדקניות שטייען אויף מיד{{הערה|ראה זח"א קמ, א.}}.<br />
<br />
ובמקום כל זה – וועט זיין "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" – ובפרט דורך דעם וואָס מ'האָט דערצו געמאַכט די הכנה וכלי דורך דער שמחה בזמן הזה מעין פון "ימלא שחוק פינו" [על ידי קיום המצוות בכלל, ובפרט דורך מצות תפילין, וואָס דורך דעם{{הערה|ראה לקו"ש שבהערה 2. וש"נ.}} ווערט "בדח טובא"{{הערה|ברכות ל, סע"ב.}}, מעין פון "ימלא שחוק פינו"{{הערה|ראה שם לא, א.}}], ובפרט זייענדיק אין דעם דור פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וואָס שמו "יוסף יצחק" איז מרמז אויף הוספה אין (יצחק מלשון) צחוק ושחוק ושמחה.<br />
<br />
און אַלע אידן, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו{{הערה|בא י, ט.}}, צוזאַמען מיט כספם וזהבם אתם{{הערה|ישעי' ס, ט.}}, צוזאַמען מיט אַלע בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ{{הערה|ראה מגילה כט, א.}} – גייען אין ארץ הקודש, ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף '''ומיד ממש'''.<br />
<br />
{{הערות שוליים}}<br />
}}<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]<br />
[[קטגוריה:שיחות אדמו"ר שליט"א - תשנ"ב]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C&diff=25790קטגוריה:ספרי המהר"ל2025-10-18T17:46:29Z<p>ש. א. בוט: ש. א. בוט העביר את הדף קטגוריה:ספרי המהר"ל לשם קטגוריה:ספרי מהר"ל בלי להשאיר הפניה: החלפת טקסט – "המהר"ל" ב־"מהר"ל"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:מחברי ספרים]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_(%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C)&diff=25789קטגוריה:דרך חיים (מהר"ל)2025-10-18T17:46:28Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "המהר"ל" ב־"מהר"ל"</p>
<hr />
<div>[[קטגוריה:ספרי מהר"ל]]<br />
[[קטגוריה:מפרשי המשנה]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%97%D7%91%22%D7%93%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98:%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%A7%D7%A9%D7%A8&diff=25340חב"דטקסט:תרומות ויצירת קשר2025-10-09T11:55:45Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{{קיצור דרך|[[חב:תיק]]}}<br />
[[קובץ:חבדטקסט.png|שמאל|100px|קישור=עמוד ראשי]]<br />
'''[[חב"דטקסט]]''' הינו מיזם ללא מטרות רווח המספק שירותי אנציקלופדיה חב"דיים על מנת להפיץ את מעיינות תורת חסידות חב"ד, מנהגיה והדרכותיה באמצעות רשת האינטרנט.<br />
<br />
==תרומות==<br />
פרסומות לא מוצגות באתר ואין בכוונתנו לגבות תשלום על השימוש באתר, לכן אנו תלויים בתרומות על מנת שנוכל להמשיך לעבוד ולהתפתח. ביכולתכם לעזור בתרומה כספית אשר תיתן לכם את הזכות להיות חלק ממפעל קדוש זה. ניתן להקדיש את פעילות האתר, על בסיס יומי, לרפואה או לעילוי נשמה.<br />
<br />
:'''ליצירת קשר ניתן לשלוח אימייל לכתובת: {{מייל חב"דטקסט}} ואנו נחזור אליכם.'''<br />
<br />
==יצירת קשר==<br />
גם בכל נושא אחר הקשור לחב"דטקסט ניתן ליצור קשר בכתובת הבאה {{מייל חב"דטקסט}} אנא שימו לב, חב"דטקסט '''אינה''' מרכז מידע או אתר מודיעין של חב"ד. ניתן להפנות שאלות בנושא חב"דטקסט והכתיבה בה בלבד. בכל נושא אחר מומלץ לפנות לבית חב"ד או לחסיד חב"ד הסמוך אליכם. להלן אתרים שיכולים לסייע לכם לאתר את פרטי ההתקשרות והכתובות של בתי חב"ד וחסידי חב"ד בישראל ובעולם. <br />
<br />
* [http://he.chabad.org/centers/default.htm he.chabad.org] אתר עם מידע על בתי חב"ד<br />
* [http://chabad.info/search chabad.info/search] ספר טלפונים של חסידי חב"ד בארץ ישראל ובעולם<br />
* [https://www.tzachlist.com/ tzachlist] מנוע חיפוש לאישים בחסידות חב"ד (בעיקר תושבי קראון הייטס וחו"ל)<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:חב"דטקסט - תחזוקה]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9_-_%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA&diff=25338תבנית:משתמש - מספר עריכות2025-10-09T11:55:44Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{{תיבת משתמש<br />
|טקסט=משתמש זה ערך {{{1}}} עריכות למען חב"דטקסט<br />
|טקסט משתמשת=משתמשת זו ערכה {{{1}}} עריכות למען חב"דטקסט<br />
|מסגרת=#808080<br />
|רקע=#00FF00<br />
|רקע תמונה=#FFFFFF<br />
|צבע טקסט=black<br />
|תמונה=חבדטקסט.png<br />
|גודל תמונה=38px<br />
|משתמשת={{{משתמשת|}}}<br />
}}<br />
<noinclude>[[קטגוריה:תיבות משתמש|מספר עריכות]]</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94&diff=25339תבנית:מסגרת תמונה2025-10-09T11:55:43Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{{#תנאי:{{{כיוון|}}}|{{מסגרת תמונה כיוון|{{{1}}}|{{{כיוון}}}|צבע={{{צבע|}}}}}|<span style="display: inline;"><span style="display:table-cell; border: solid 1px {{{צבע|#BBBBBB}}};">{{{1}}}</span></span>}}<noinclude><br />
<br />
===הוראות שימוש===<br />
מומלץ להעדיף את השימוש בתמיכה המובנית בתחביר וויקי במסגור <nowiki>[[קובץ:שם התמונה|גבול]]</nowiki> למשל [[קובץ:חבדטקסט.png|80px|גבול]]. אם התוצאה לא מספקת ניתן להשתמש בתבנית זו שמאפשרת שליטה בגודל המסגרת ובצבעה.<br />
<br />
יש להכניס את הפרמטר הראשון בתור התמונה, כפי שהייתם מקשרים אליה אילולא הייתה מסגרת. לאחר מכאן ניתן (לא חובה) להוסיף את הצבע על ידי הפרמטר "צבע". '''שימו לב''', אם ברצונכם ליישר את התמונה, אין להשתמש במאפיין בתמונה, אלא בפרמטר "כיוון":<br />
* "כיוון=שמאל"<br />
* "כיוון=מרכז"<br />
* "כיוון=ימין"<br />
<br />
===דוגמאות===<br />
*<nowiki>{{מסגרת תמונה</nowiki><br /><br />
:<nowiki>|[[קובץ:חבדטקסט.png|75px|סמל חב"דטקסט]]</nowiki><br /><br />
:<nowiki>|צבע=green}}</nowiki><br />
<br />
{{מסגרת תמונה<br />
|[[קובץ:חבדטקסט.png|75px|סמל חב"דטקסט]]<br />
|צבע=green}}<br />
<br />
*<nowiki>{{מסגרת תמונה</nowiki><br /><br />
:<nowiki>|[[קובץ:DUKW.image2.army.jpg|100px]]</nowiki><br /><br />
:<nowiki>|כיוון=שמאל}}</nowiki><br />
<br />
{{מסגרת תמונה<br />
|[[קובץ:DUKW.image2.army.jpg|100px]]<br />
|כיוון=שמאל}}<br />
</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%99%D7%97%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97_%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%91%D7%A2&diff=25337משתמש:יחי המלך המשיח בכובע2025-10-09T11:55:41Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div><big>ב"ה {{יחי}}</big><br />
<br />
{{ספר |שם=יחי המלך המשיח בכובע|תמונה=חבדטקסט.png}}<br />
<br />
<br />
דפים שיצרתי:<br />
* [[הערות לד"ה באתי לגני תשי"ג - מוגה]] <br />
* [[מכתב יו"ד כסלו תשי"ד]]<br />
* [[סקירה קצרה ע"ד סה"ת לקבל פני משיח צדקנו]]<br />
* [[מכתב י"ג אייר תש"ל]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9_-_%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%93%D7%A4%D7%99%D7%9D&diff=25336תבנית:משתמש - מספר דפים2025-10-09T11:55:41Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{{תיבת משתמש<br />
|טקסט='''משתמש זה יצר {{{1}}} דפים למען [[חב"דטקסט]]'''<br />
|מסגרת=#808080<br />
|רקע=#00FF00<br />
|רקע תמונה=#FFFFFF<br />
|צבע טקסט=black<br />
|תמונה=חבדטקסט.png<br />
|גודל תמונה=38px<br />
|משתמשת={{{משתמשת|}}}<br />
}}<br />
<noinclude>[[קטגוריה:תיבות משתמש|מספר דפים]]</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%94:%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%91%D7%90%D7%99%D7%9D&diff=25335עזרה:ברוכים הבאים2025-10-09T11:55:40Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{{משתמש חדש}}<br />
[[קובץ:חבדטקסט.png|שמאל|200px]]<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
'''ברוכים הבאים לחב"דטקסט'''! <br />
<br />
חב"דטקסט הינו מאגר טקסט חב"די שיתופי, הפתוח לכולם ל[[עזרה:איך לערוך דף|עריכה]].<br />
<br />
מטרת המאגר הינו הפצת המעיינות בקנה מידה עולמי. מתוך אמונה ובטחון שזו תהי' ה"מכה בפטיש" לפעול את התגלותו של כ"ק אדמו"ר שליט"א, כנאמר{{הערה|[[אגרת הגאולה]], לבעש"ט.}}: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" [{{=}}מתי יבוא האדון? שיפוצו מעיינותיך חוצה].<br />
<br />
כיון שהמטרה היא ליצור מאגר מקיף לכל הטקסטים של תורת חב"ד, הכתיבה בחב"דטקסט הינה חופשית – [[עזרה:למה ליצור חשבון|אף ללא צורך בהרשמה מוקדמת]] – וביכולתו של כל אחד להוסיף טקסטים חדשים למאגר.<br />
<br />
'''פעולת הכתיבה והעריכה בחב"דטקסט הינה פשוטה. להלן כמה כללים בסיסיים''':<br />
<br />
== כיצד להתחיל? ==<br />
'''1. ברצונך לייבא ספר חדש שעוד לא קיים בחב"דטקסט?'''<br />
<br />
פשוט, חפש את שם הספר ב''שורת החיפוש'' (בצד השמאלי העליון של המסך), באם ספר בשם זה עדיין אינו קיים – לחץ על המילים ''ליצור את הדף''. כעת, בחלון שנפתח, ביכולתך ליצור אותו.<br />
<br />
'''לתשומת לבך''': יתכן שהדף קיים תחת שם שונה ממה שחיפשת – לכן, אנא וודא שכתבת את שם הספר המדוייק (ראה בהרחבה ב[[עזרה:חיפוש נכון|חיפוש נכון]]).<br />
<br />
'''2. הבחנת בטעות, שגיאה או שברצונך להוסיף טקסט חסר?'''<br />
<br />
פשוט, לחץ על הכרטיסיה ''עריכה'' (בחלקו העליון של המסך). תקן ו\או הוסף את הדרוש. לחץ על ''הראה תצוגה מקדימה'', עבור על התיקונים ובדוק שאין טעויות ואז לחץ על ''שמור דף''. ברגע זה התיקונים עודכנו.<br />
<br />
'''לתשומת לבך''': הדפים שמושלמים [[מיוחד:דפים מוגנים|מוגנים]], כך שרק [[חב"דטקסט:מפעיל מערכת|מפעילי מערכת]] או [[חב"דטקסט:משתמש ותיק|משתמשים ותיקים]] יכולים לערוך אותם. אם לדעתך יש לתקן טעות או להוסיף טקסט באחד מהדפים הללו, יש להציע את השינוי ב[[עזרה:דף שיחה|דף השיחה]] של הערך או לפנות למפעיל מערכת.<br />
<br />
== כמה כללים בסיסיים לעריכה ==<br />
#הקפד שכותרת הספר תהיה בדיוק כמו שם הספר.<br />
#הקפד להעתיק את הטקסט בדיוק כפי הנדפס (ללא פתיחת ראשי־תיבות, ללא הוספות ביאורים וכיו"ב).<br />
#לתועלת הרבים, כאשר יש מקור (כגון: בראשית א, א), תציין אליו ע"פ כללי שמות הספרים (כך:<nowiki>[[בראשית פרק א|בראשית א, א]]</nowiki>). אך יש לציין '''רק''' לספר הקיים בחב"דטקסט!<br />
#למען הסדר הטוב, קטלג כל ערך לקטגוריה המתאימה לו או לכמה קטגוריות. אם אין לדף שכתבתם קטגוריה מתאימה, ניתן להוסיף קטגוריה (ראה [[עזרה:קטגוריה]].<br />
<br />
== זכויות יוצרים ==<br />
'''בשום פנים ואופן אין להעתיק ללא רשות טקסט המוגן על־ידי זכויות יוצרים!''' ראו בהרחבה ב[[חב"דטקסט:זכויות יוצרים]].<br />
<br />
{{הערות שוליים}}<br />
}}<br />
<br />
[[קטגוריה:חב"דטקסט - עזרה]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F&diff=25334תבנית:מסגרת תמונה כיוון2025-10-09T11:55:40Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "Logo.png" ב־"חבדטקסט.png"</p>
<hr />
<div>{| align="{{#בחר:{{{2}}}|<br />
שמאל=left|<br />
ימין=right|<br />
מרכז|אמצע=center|<br />
#ברירת מחדל=left}}" style="border-collapse: collapse; border: solid {{#תנאי:{{{צבע|}}}|1px {{{צבע}}}|1px #BBBBBB}}; float: center;" <br />
|-<br />
|{{{1}}}<br />
|}<noinclude><br />
<br />
===הוראות שימוש===<br />
יש להכניס את הפרמרטר הראשון בתור התמונה, כפי שהיית מקשר אליה אילולא הייתה מסגרת. לאחר מכאן ניתן (לא חובה) להוסיף את הצבע על ידי הפרמטר "צבע". אפשר גם ליישר לימין ומרכז (אף על פי ששימוש זה נדיר).<br />
* "כיוון=מרכז"<br />
* "כיוון=ימין"<br />
<br />
===דוגמה===<br />
<nowiki>{{מסגרת תמונה כיוון</nowiki><br /><br />
<nowiki>|[[קובץ:חבדטקסט.png|75px|סמל חב"דטקסט]]</nowiki><br /><br />
<nowiki>|שמאל</nowiki><br /><br />
<nowiki>|צבע=green}}</nowiki><br />
<br />
===תוצאה===<br />
{{מסגרת תמונה כיוון<br />
|[[קובץ:חבדטקסט.png|75px|סמל חב"דטקסט]]<br />
|שמאל<br />
|צבע=green}}<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
===ראו גם===<br />
[[תבנית:מסגרת תמונה]]<br />
</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90&diff=25266לקוטי שיחות חלק א/ויצא2025-10-06T12:34:24Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת ויצא ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. היינטיקע סדרה הויבט זיך אן: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. דאָס איז – ווי רש"י זאָגט – אַן איבערדערציילונג פון דעם סיום פון פאָריקער סדרה.<br />
<br />
אין תורה איז אַלץ דייטלעך, אפילו פון איין איבעריקן אות לערנט מען אָפּ גאַנצע הלכות, היינט מכל שכן אַ גאַנצער ענין וואָס עס חזר'ט זיך איבער עטלעכע מאָל, איז דאָך דאָס געוויס אַן הוראה לדורות, פַאר יעדער צייט און אין יעדער אָרט און אויך פאַר היינטיקער צייט, ווייל די תורה איז אַן אייביקע.<br />
<br />
ב. אויף דעם נאָמען באר שבע זאָגט די תורה{{הערה|[[בראשית פרק כא|בראשית כא, לא]]. [[בראשית פרק כו|שם כו, לג]]. אויך זע אין ספורנו שם.}} צוויי טעמים: א) צוליב דער שבועה וואָס איז געווען ביי דעם כריתות ברית, וואָס אבימלך'ן. ביידע טעמים ווייזן אויף אַ צושטאנד פון רואיקייט ביי אידן. וילך חרנה, דער ענין פון חרן איז להיפך, ווי רז"ל זאָגן{{הערה|רש"י ס"פ נח.}} חרון אף של עולם, (דער צאָרן פון וועלט).<br />
<br />
מ'פרעגט אַ קשיא: דער אויבערשטער האָט אונז געגעבן תורה און מצוות פון זיין פולער און ברייטער האנט, – וואו מ'גיט זיך נאָר אַ קער, איז שוין פאַראַן אָדער אַ מצות עשה וענפי', אָדער מ'דאַרף זיך אָפּהיטן פון איינע פון די שס"ה מצות לא־תעשה וענפי' – האָט ער דאך געדאַרפט לכל הפחות אַראָפּנעמען די דאגות פון אונז, דאגת הגלות, דאגת הפרנסה וכו', כדי עס זאל זיין לייכטער דער קיום המצוות? נאָך מערער, מען זאָל בכלל ניט האָבן צו טאָן מיט עניני העולם, און זיין מערער באהלה של תורה.<br />
<br />
אויף דערויף דערציילט די תורה דעם סדר פון יעקב'ן, ד. ה. דעם סדר פון ישראל בטהרתם, ווי זיי זיינען שוין אָפּגעטיילט, לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא כיצחק שיצא ממנו עשו, נאָר כיעקב וואָס מטתו שלימה{{הערה|שבת קמו, א (בשינוי לשון). עד"ז ספרי לדברים לב, ט.}}.<br />
<br />
איידער יעקב האָט געדאַרפט חתונה האָבן – בויען דעם בית ישראל, האָט מען אים געהייסן אַרויסגיין פון באר שבע, אַוועקגיין אויך פון די ישיבות פון שם ועבר, און גיין קיין חרן, חרון אף של עולם.<br />
<br />
איידער ער האָט געדאַרפט אויפשטעלן דעם עם ישראל, האָט ער געקאָנט, און געדאַרפט, זיין אין באר שבע, אַן אָרט פון גילוי אלקות במוחש, וואו מצוות קומען אָן גרינג און עבירות קומען אָן שווער, אָבער בכדי אויפצובויען דעם בית ישראל, האָט ער געדארפט אַרויסגיין פון באר שבע, און קומען קיין חרן, אַן אָרט פון העלם והסתר (וואָס אלקות איז פאַרבאָרגן און באַהאַלטן),<br />
<br />
– אויך עולם (וועלט) אַליין, איז כשמו – לשון העלם{{הערה|ספר המאמרים ה'ש"ת ע' 160.}}, ומכל שכן חרון אף של עולם –<br />
<br />
וואָס דאָרט איז עבירות קומען אָן זייער גרינג און מצוות זייער שווער. און דורך דעם וואָס ער איז בייגעשטאַנען די נסיונות, האָט ער בונה געווען בית ישראל – מטתו שלימה.<br />
<br />
דאָס איז אויך אַן הוראה צו יעדער אידן: דוקא דורך דעם וואָס ער האָט נסיונות און איז זיך מתגבר אויף זיי און שטייט זיי ביי – בויט ער אויף אַ אידישע הויז, אַ ליכטיקע הויז און אַ וואָרעמע הויז.<br />
<br />
ג. דער סדר אין דעם דאָרף זיין – ווי דערציילט ווייטער אין סדרה.<br />
<br />
בשעת יעקב איז אַוועק אין חרן, איז די ערשטע זאך וואָס ער האָט געטאָן, – ויפגע במקום, געשטעלט זיך דאַוונען{{הערה|ברכות כו, ב. ב"ר סח. ט.}}. לכאורה, אַז ער גייט קיין חרן געפינען זיין זיווג, האָט ער די ערשטע זאַך געדאַרפט אויסלערנען זיך די שפּראַך און מנהגים פון דער מדינה, אָנטאָן זיך אין די קליידער פון דער מדינה וכו' וכו'. יעקב האָט אָבער אָפּגעלייגט די אַלע זאַכן, און אין וואָס האָט ער זיך עוסק געווען – אין עבודת התפלה.<br />
<br />
ווי געזאָגט פריער, איז דער סיפּור מיט יעקב'ן – אַזוי ווי אַלע סיפורים פון תורה – אַן אָנווייזונג אויף אַלע דורות.<br />
<br />
ווען איינער גייט בויען אַ בית בישראל, קען ער דאָך טראַכטן: מילא ביז איצטער איז ער געזעסן און געלערנט תורה און עוסק געווען אין תפלה ומצות, אָבער איצטער אַז ער גייט אַרויס אין וועלט, דארף ער דאָס אַלץ אָפּלייגן און אָפּגעבן זיך אויף אויסלערנען און נאָכצוטאָן די מנהגי המדינה, נאָכלויפן די איינוואוינער פון דער מדינה א. אַ. וו. – אויף דעם זאָגט מען אים: ניין. אויף וואָס דאַרף ער זיך אַוועקגעבן – אויף דעם "ויפגע במקום".<br />
<br />
אדרבה, ערשט איצטער דאַרף ער זיך נעמען צום ויפגע במקום, נאָך מערער ווי פריער. וואָרום זיין גאַנצע פריערדיקע עבודה, וואָס ער האָט זיך עוסק געווען אין תורה, מצוות און תפלה, איז ניט גענוג פאַר זיין איצטיקן מצב, וואָס ער גייט אַרויס אין וועלט – אין נסיונות וועלכע זיינען ניט בערך גרעסער פון די פריערדיקע, און ער דאַרף בעטן דעם אויבערשטן, ער זאָל זיין אַן עומד בנסיון.<br />
<br />
ד. בשעת יעקב איז געווען אויפן וועג קיין חרן, דערציילט אונז ווייטער די תורה: ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, טייטשט רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפּני חיות רעות. יעקב האָט געוואוסט וואוהין ער גייט, און אַז אַפילו אויפן וועג – נאָך ניט דערגייענדיק צו חרן – געפינען זיך חיות רעות. דערפאַר האָט ער גענומען שטיינער און אַרומגערינגלט די קאָפּ, כדי צו פאַרהיטן זיך פון די חיות רעות.<br />
<br />
אין פלוג איז ניט פאַרשטאַנדיק וואָס יעקב האָט אַרומגערינגלט מיט די שטיינער נאָר די קאָפּ אַליין, און ניט אויך די איבעריקע אברים? ממה נפשך, האָט ער געהאַט בטחון, און פאַרלאָזן זיך אויף דעם אויבערשטן, האָט ער אויך די קאָפּ ניט געדארפט אַרומרינגלען? און אויב ער האָט ניט געוואלט אָנקומען צו ענינים פון למעלה מהטבע, האָט ער דאָך געדאַרפט פאַרהיטן אויך דעם גוף מיט די פיס?<br />
<br />
וועט מען עס פאַרשטיין לויט דעם וואס שטייט{{הערה|[[תהלים פרק קכח|תהלים קכח, ב]].}} יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. איז דער דיוק אין דעם יגיע '''כפיך''' (די האָרעוואַניע פון דיינע '''הענט''') דוקא. התעסקות (באַשעפטיקונג) אין פרנסה קען זיין אויף צוויי אופנים: א) יגיע כפיך. די קאָפּ איז פריי און ליגט אין תורה ועבודה, און ער האָרעוועט אין פרנסה נאָר מיט די הענט. ב) יגיע ראשך. ער איז איבערגעגעבן צו פרנסה אויך מיטן קאָפּ.<br />
<br />
און דאָס מיינט – יגיע '''כפיך''' כי תאכל (אָבער די קאָפּ ליגט אין תורה ועבודה) – איז אשריך וטוב לך, ניט נאָר אין רוחניות נאָר אויך אין גשמיות, וויילע די פילערליי התחכמות (קליגען זיך) און תחבולות העלפן גאָר ניט, ווי עס שטייט ולא לחכמים לחם, ואדרבה, זיי מאַכן נאָך קאַליע. ווי עס ווערט דערקלערט אין פילע ערטער{{הערה|זע ב[[דרך חיים (אדמו"ר האמצעי)/הקדמה|הקדמה לדרך חיים]]: והחכמה תפסיד. סהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת מצורע. ובכ"מ.}}.<br />
<br />
בשעת יעקב איז געגאַנגען קיין חרן, האָט ער גוט געוואוסט וואוהין ער גייט, ער האָט געוואוסט אַז ער וועט דאַרפן אַרבעטן ביי לבן הארמי, ער האָט אויך געוואוסט אַז אַפילו אויפן וועג זיינען שוין פאַראַן חיות רעות וכו'. דערפאַר האָט ער גענומען שטיינער און אַרומגערינגלט די קאָפּ, אַז צום קאָפּ זאָל קיינער ניט צוטרעטן. די קאָפּ זאָל זיין באַשיצט, און אין טרדות הדרך אָדער די אַרבעט ביי לבן'ען – ד. ה. די הכנות לפרנסה און פרנסה – וועט ער האָרעווען נאר מיט די הענט.<br />
<br />
און דאָס איז אויך די הוראה צו יעדן איינעם, אַז ער דאַרף זען, אַז די קאָפּ זאָל זיין באַשיצט, און אַז די קאָפּ וועט זיין ווי עס דארף זיין, וועלן שוין במילא אויך די הענט מיט די פיס זיין ווי עס דאַרף צו זיין. עסק הפרנסה וועט זיין על פי שלחן ערוך, די הענט וועלן זיין באופן אַז נאָר שמאל איז דוחה. אָבער ימין איז מקרבת, און די רגלים וועלן זיין רצות לדבר מצוה.<br />
<br />
ה. מיט וואָס האָט זיך יעקב אַרומגערינגלט און אָפּגעצוימט פון וועלט אַז די וועלט זאָל אויף אים ניט פועל'ן, – מיט אבנים דוקא. ניט מיט קיין שכל, ניט מיט קיין הרגש, נאר מיט אבנים – סוג הדומם, וואָס האָט אין זיך ניט קיין חיות, און אַפילו ניט קיין נפש הצומחת. מיט דעם האָט זיך יעקב פאַרבונדן.<br />
<br />
די הוראה פון דעם איז:<br />
<br />
אַז מ'גייט אַרויס אין וועלט, און מ'וויל אַז זי זאָל ניט פועל'ן, דאַרף מען זיך צוערשט פאַרבינדן מיט קבלת עול מלכות שמים שלימה{{הערה|ברכות יד, סע"ב. שו"ע אדה"ז ס"ב. ס"ח.}}, אבנים. שכל און הרגש זיינען ווייניק צו דעם. נאָר ער דאַרף זיך פילן ווי אַן אבן דומם, אם לא שויתי ודוממתי{{הערה|[[תהלים פרק קלא|תהלים קלא, ב]]. זע דאָרט בפי' ראב"ע.}}, ונפשי כעפר לכל תהי'{{הערה|ברכות יז, א.{{ש}}*10. בראשית רבה ריש פרשת ויצא.}}.<br />
<br />
אַ דומם קען זיך ניט רירן אַליין פון אָרט, ביז וואַנען אימיצער וועט אים נעמען און איבערטראָגן פון איין אָרט צום צווייטן, אַזוי דאַרף ער זיך פילן ווי אַ דומם – אַן עבד פשוט – וואָס דער אויבערשטער טראָגט אים פון איין אָרט צום צווייטן און ער דאַרף זיך לאָזן טראָגן, כדי אויסצופירן די כוונה און די שליחות וואָס דער אויבערשטער האָט אויף אים אַרויפגעלייגט.<br />
<br />
ו. דער שכר פון דעם איז, ווי ביים ענדע פון פּרשה – והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים. ניט זילבער און ניט גאָלד, נאָר פשוט'ע שטיינער, נאָך מערער, ניט קיין שטיינער פון שטאָט, פון אַ באַזעצטער הויז, נאָר שטיינער וואָס יעקב האָט זיי געפונען אין מיטן וועג, זיינען געוואָרן אַ בית אלקים. דורך זיך אַרומגערינגלט מיט שטיינער, און דורך דעם וואָס ער האָט זיך פאַרבונדן צום אויבערשטן מיט אַ נדר – וואָס דער ענין פון נדר איז: אַז כאָטש מצד זיין ווילן, פאַרשטאַנד און געפיל, וואָלט ער דאָס ניט געטאָן, אָבער דער '''נדר''' צווינגט אים – איז דורך דעם איז ער צוגעקומען צום תכלית העלי', אַז אויך די געוויינלעכסטע זאַכן וואָס ביי אים, זיינען געוואָרן אַ בית אלקים.<br />
<br />
און דאָס איז אויך אַן הוראה און אַ מוסר השכל פאַר אַלעמען, ובפרט צו די וואָס גייען בויען אַ בית בישראל, חתן וכלה, אַז ניט נאָר דער סידור און דער חומש וואָס געפינט זיך אין שטוב איז הייליק, נאָר אויך – להבדיל – דער גאָפּל און די לעפל פון שטוב דאַרפן זיין הייליק. דורך וואָס? דורך דעם וואָס די התחלה איז – ויפגע במקום, ביז אַז ניט נאָר וואָכעדיקערהייט און אין דאוונען, נאָר אויך אפילו אין שלאָף איז: '''וזה''' – דאָרט וואו ער איז – '''שער השמים''', דעמאָלט ווערט דער בית און אַלץ וואָס געפינט זיך אין אים – בית אלקים.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ ויצא, תשי"א)</small>}}<br />
<br />
ז. אין היינטיקער סדרה ווערט דערציילט, ווי אזוי אן איין און אייגציקער איד איז געגאנגען אין א פרעמד לאנד. קומענדיק אהין האט ער גארניט געהאט מוט זיך. ער האט געמיינט אז ער וועט האבן א פארמעגן, צום סוף האט ער אבער געזען, אז ער האט גארניט, כי במקלי עברתי את הירדן. ניט קוקנדיק אויף דעם, איז ער געגאנגען מיט א לייכטער הארץ און מיט מוט<sup>[*10]</sup> ווארום ער האט געהאט בטחון אין דעם אויבערשטן.<br />
<br />
קומענדיק אין חרן, האט ער געזען, אז ער האט דארט ניט אויף וועמען צו פארלאזן זיך, אויך ניט אויף קרובים. אפילו זיין פעטער, לבן, האט אים אויסגענארט. ער האט אבער ניט פארלארן ח"ו זיין בטחון אין דעם אויבערשטן.<br />
<br />
און דערפאר, איז טראץ דעם וואס עס האט גענומען פיל יארן, מיט גרויס הארעוואניע – ביום אכלני חרב וקרח בלילה, בייטאג האט געברענט די היץ און ביינאכט דער פראסט – פונדעסטוועגן, ארבעטנדיק מיט בטחון, איז דער סוף געווען, אז ער האט מיט זיך מיטגענומען א סך אייגנם, א גרוים רייכטום און דער עיקר – עס איז געווען "מטתו שלימה"; אלע זיינע קינדער זיינען געווען ווי עס דארף צו זיין – גאנץ, בשלימות.<br />
<br />
אברהם האט געהאט א גוטן זון, יצחק; ער האט אבער געהאט באך א זין, ישמעאל. יצחק האט געהאט א גוטן זון יעקב; ער האט אבער אויך געהאט א זון, עשו. הגם זיי ביידע – אברהם און יצחק – האבן געהאדעוועט זייערע קינדער אין ארץ ישראל און ניט אין גלות, פונדעסטוועגן האט געקענט פאסירן, אז עס זיינען געווען קינדער ווי ישמעאל און עשו – דאקעגן יעקב, וואס ער מיט זיינע קינדער זיינען געווען אין גלות, ניט געהאט אויף וועמען צו פארלאזן זיך, ווי ער האט גע'טענה'ט: מאין יבוא עזרי{{הערה|[[תהלים פרק קכא|תהלים קכא, א]].}} יאמר נא ישראל, ישראל סבא{{הערה|בראשית רבה פרשה סח, יא.}}, דער אלטער ישראל – יעקב.<br />
<br />
ער האט שווער געארבעט און, איינצייטיק דערמיט, געדארפט באווארענען, אז די קינדער, זין און טעכטער – צוועלף קינדער צווישן א גאנצן פרעמדן פאלק – זאלן ניט איבערנעמען די הנהגות (לעבנס־פי־רונגען) פון חרן. זיי זאלן, אדרבה, אנזאפן זיך מיט דער תורה, וואס ער, דער הונדערט־יאריקער און נאך עלטערער טאטע האט איבערגענומען פון זיינע עלטערן און אור־עלטערן שם ועבר, און געבראכט אין דעם נייעם לאנד פון יענער זייט ירדן – יעקב האט עס אלץ דורכגעזעצט. און דורכדעם דוקא אויסגעפירט: ויפרוץ האיש מאד מאד{{הערה|זע [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|לקו"ת ר"פ שלח]]. תו"ח ד"ה וישלח יעקב ס"ד.}}, ער איז געווארן א גרויסער גביר פשוט אין גשמיות, און דאס איז געווען אמת מוצלח'דיקע און גליקלעכע עשירות, ווארום ער האט געהאט די נאך גרעסערע עשירות – היתה מטתו שלימה, ער האט ארויסגענומען פון גלות אלע זיינע זין און טעכטער שלימים.<br />
<br />
ח. דער נמשל און די אפשפיגלונג פון דעם אלעם פאר אונז אין דער איצטיקער צייט – איז קלאר.<br />
<br />
און בנוגע צום אלגעמיינעם מצב פון אידן, און צום ענין החינוך בפרט:<br />
<br />
מיר זעען אז אלע הבטחות כו' זיינען גארנישט. עזרי מעם ה'. אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים{{הערה|סוטה מט, א.}}, מיר קענען זיך פארלאזן מער ניט ווי אויף דעם אויבערשטן אליין, וואס אונזער פארבונד מיט אים איז נאר דורך תורה ומצוות.<br />
<br />
אז מען וועט דערציען קינדער אין דער תורה־וועג פון ישראל סבא: עם לבדד ישכון{{הערה|[[במדבר פרק כג|במדבר כג, ט]].}} – א חדר פאר זיך, א ישיבה פאר זיך, – ברוח תורת ה', וואס מיר האבן באקומען פון אונזערע עלטערן און אור־עלטערן, תורה ביראת שמים, אן פשרות, דאן וועט זיין מטתו שלימה, אז בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו{{הערה|[[שמות פרק י|שמות י, ט]].}}. אז משיח וועט קומען, וועלן מיר מיט בארעכטיקטן שטאלץ קענען זאגן: אט זיינען אונזערע סאלדאטן, – אונזער ארמיי "מייד אין אמעריקא", – געבארן און געהאדעוועט אין אמעריקע, אבער – גאנצע אידן, שלימים – גרייט צו גאולה.<br />
<br />
ויהי רצון, אז מיר אלע זאלן גיין אנטקעגן משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ז' כסלו, תשי"ב)</small>}}<br />
<br />
ט. די ערשטע נישואין (חתונה) וואס ווערט באשריבן אין תורה איז די נישואין פון יצחק'ן{{הערה|זע אויבן עמוד 34.}}. אבער וועגן יצחק'ס חתונה ווערט באשריבן מער ניט ווי די הכנות צו דער חתונה, די ערשטע נישואין וואס די תורה באשרייבט בפרטיות דעם סדר פון דער חתונה אליין, איז די נישואין פון יעקב'ן – בחיר האבות. און מען לערנט אפ פון דעם כמה דינים ווי עס דארף זיין דער סדר פון א אידישער חתונה.<br />
<br />
פון דעם פסוק מלא שבוע זאת גו' (וואס שטייט ביי יעקב'ס חתונה), לערנט מען אפ{{הערה|פרדר"א פט"ז. ירושלמי מו"ק פ"א ה"ז.}} צוויי דינים: א) דעם דין פון שבעת ימי המשתה. ב) אין מערבין שמחה בשמחה, ד. ה. אז די שמחת החתונה דארף מען ניט מאכן אין דער צייט פון אן אנדער שמחה.<br />
<br />
פרעגט מען אויף דעם{{הערה|מראה הפנים בירוש' שם.}}: אין פלוג איז דאך דאס קעגן דעם כלל אז אין למדין מקודם מתן תורה (מען לערנט ניט אפ פון די ענינים וועלכע האבן פאסירט פאר מתן תורה){{הערה|ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, מובא בתוספות מו"ק כ, א, ד"ה מה חג שבעה. ב"ר ק, ז.}}?<br />
<br />
נאך מער: אין די צוויי לימודים גופא איז דער דין פון שבעת ימי המשתה נאר א דרבנן – אויף דעם ערשטן טאג איז דא א סברא{{הערה|זע מג"א או"ח סימן תקמו, סק"ד.}} אז ס'איז דאורייתא אבער די איבעריקע טעג זיינען זיכער דרבנן – ווייל ס'איז ניט קיץ דרשה גמורה, און דער טעם אויף דעם קען מען זאגן ווייל אין למדין מקודם מתן תורה, היינט ווי אזוי לערנט מען אפ פון דעם זעלבן פסוק די הלכה פון אין מערבין שמחה בשמחה, וואס – לדעת התוספות{{הערה|תוד"ה לפי, מו"ק ה, ב. זע אויך תוד"ה דמסר, כתובות מז, א.}} – איז עס א דרשה גמורה און דאורייתא?<br />
<br />
י. דער תירוץ אויף דעם איז, אז דער כלל אין למדין מקודם מתן תורה איז אין ענינים פון' הלכות דוקא. ווייל ניתנה תורה ו'''נתחדשה''' הלכה{{הערה|ב"ב קי, ב.}}. אבער ענינים פון גילוי תכונות נפש האדם (ענינים וועלכע ווייזן אן אויף די כאראקטער־שטריכן פון מענטשן), קען מען אפלערנען אויך פון פאר מתן תורה, ווייל אין דעם איז ניטא קיין חילוק פון פאר מ"ת ביז נאך מ"ת.<br />
<br />
במילא איז פארשטאנדיק דער חילוק פון די צוויי דערמאנטע דינים: וועגן שבעת ימי המשתה – דארף מען אפלערנען א הלכה, מה שאין כן בענין אין מערבין שמחה בשמחה, איז פון פאר מתן תורה לערנט מען אפ נאר דאס וואס ס'איז נוגע צו תכונות הנפש, און דעם דין פון אין מערבין שמחה בשמחה, ווייס מען שוין '''במילא''', ווי עס וועט שפעטער דערקלערט ווערן.<br />
<br />
יא. אין תכונות הנפש קענען זיין צוויי סברות: א) בשעת א מענטש איז אין א געוויסער תנועה־שטימונג, אזוי ווי די תנועה פון שמחה, איז הגם די שמחה איז פון א באשטימטן ענין, פונדעסטוועגן העלפט דאס אויך צו דער שמחה פון אן אנדער ענין, ווייל ס'איז דאך די זעלבע תנועה. ב) בשעת א מענטש שטייט אין א תנועה פון שמחה מצד וועלכע ס'איז סיבה, איז ניט נאר וואס די שמחה העלפט ניט צו אן אנדער שמחה, נאר אדרבה, עס שטערט נאך. הגם אז ביידע מסובבים (רעזולטאטן) זיינען פון דער זעלבער תנועה, וויבאלד אבער די סיבות זיינען פארשידענע, און במילא – מבלבל איינע די צווייטע, מוז דאס אזוי ארויסקומען אויך אין די מסובבים – אין דער שמחה.<br />
<br />
און דאס לערנט מען אפ פון דעם פסוק מלא שבוע זאת, אזוי ווי די צווייטע סברא. און ממילא ווייס מען דעם דין פון אין מערבין שמחה בשמחה.<br />
<br />
שמחת חתן וכלה דארף זיין, אזוי ווי יעדער שמחה של מצוה, אזא שמחה און אין אזא אופן אז מען זאל '''דארטן''' זיין אינגאנצן. ווייל מצוה איז קיום רצונו יתברך, און דער מענטש דארף עס טאן מיט זיין אייגענעם רצון, עשה{{הערה|[[משנה/אבות פרק ב#משנה ד|אבות פ"ב, משנה ד]].}} רצונו כרצונך, וואס דעמאלט איז דער מענטש דארטן, ווי דער מאמר הבעל־שם־טוב: במקום שרצונו של אדם שם הוא עצמו (דארט וואו עס איז דעם מענטשנס רצון, דארט איז ער מיט זיין גאנצן עצם), במילא דארף זיין די שמחה פון דעם '''גאנצן''' נפש. וויבאלד מען ווייס אז שמחת חתן וכלה דארף זיין א שמחה וואס אין דעם זאל שטיין דער גאנצער נפש, לערנט מען אפ פון פאר מתן תורה, אז אין תכונות הנפש איז איין שמחה מבלבל די צווייטע, ווייס מען בדרך ממילא, אז אין מערבין שמחה בשמחה פון א צווייטער מצוה, ווייל עס איז מבלבל צו דער שמחה פון '''דער''' מצוה.<br />
<br />
יב. די דערקלערונג פון דעם אין רוחניות:<br />
<br />
די אבות פאר מתן תורה האבן דערלאנגט מיט דעם כוח פון זייער עבודה ביז שורש הנבראים, וואס דאס איז די העכסטע שלימות צו וועלכער נבראים קענען צוקומען '''מצד עצמם'''. אבער זייער גאנצע עבודה איז געווען ברוחניות, מצד דער גזירה פון בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, ווי עס שטייט אין מדרש רבה{{הערה|שמות רבה פי"ב, ג.}}. אבער בשעת מתן תורה איז נתבטל געווארן די גזירה, און ווי דער אויבערשטער זאגט '''ואני המתחיל''' – וירד הוי' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה', איז איצטער – נאך מתן תורה – קען מען אויך דורך א דבר גשמי דערלאנגען און פאראיינציקן זיך מיט עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, כביכול. ווארום דאס איז בכחו יתברך – ואני המתחיל.<br />
<br />
און דאס מיינט, אין למדים מקודם מ"ת, ווייל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה – פאר מ"ת זיינען געווען פארשידענע עצות און דרכים ווי אזוי צו דערלאנגען למעלה און ביז וואנען צו דערלאנגען. אבער נאך מתן תורה – ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, עס זיינען געווארן נייע אופנים ודרכים, ווי אזוי צו איבערשטעלן זיך בשעתא חדא (אין איין וויילע), און אויך דורך א דבר גשמי – מעומק תחת אין עומק רום (פון זייער טיף צו זייער הויך).<br />
<br />
פונדעסטוועגן איז דאס וואס ס'איז נוגע צו תכונות הנפש לערנט מען יא אפ פון פאר מתן תורה, ווייל דורך קיום פון תורה ומצוות דארף מען מברר זיין און מתקן זיין די ענינים וואס זיינען געווען פאר מתן תורה, תיקון פון ענין שבירת הכלים, חטא עץ הדעת און די איבעריקע חטאים, ווארום נאכן חטא העגל איז דאך חזרה זוהמתן פון נחש הקדמוני{{הערה|זח"א נב, ב. אבל לא כל הזוהמא ח"ו כבראשונה (ניצוצי אורות לזח"ג יד, ב).}}. במילא זיינען נוגע תכונות הנפש פון פאר מתן תורה. וויבאלד אז מען דארף זיי מברר זיין, דארף מען וויסן מיט וועמען מען האט צו טאן. דאס איז אבער אלץ וואס איז בנוגע צו דעם מתברר, אבער בנוגע צו דעם מברר און די אופנים פון די בירורים, איז אין למדים מקודם מתן תורה, ווייל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה.<br />
<br />
יג. חודש כסלו איז דער חודש הגאולה און חודש פון ניסים. ובחודש הזה האבן רבותינו נשיאינו אונז מגלה געווען פנימיות התורה ביותר ובהרחבה ביותר וואס דאס גיט א חיות והתלהבות אויך אין גליא דתורה און אין קיום המצות. עס איז ניט גלייך דער לימוד פון גליא דתורה און דער חיות אין קיום המצות (וכתוצאה מזה – ההידור) איידער ער ווייס פנימיות התורה צו נאכדעם ווי ער ווייס פנימיות התורה. די ידיעה פון פנימיות התורה גיט אים א חיות און א שמחה אויך אין נגלה, און אין מעשה המצוות.<br />
<br />
איז דאס – על דרך הנ"ל ובסגנון הנ"ל – אן ענין: פון נתגלה פנימיות התורה ונתחדשה הלכה – אופני הליכה בעבודת ה', דאס וואס איידער עס איז נתגלה געווארן פנימיות התורה האט מען ניט געקענט דערגרייכן, אדער – נאר יחידי סגולה, אדער מען האט געדארפט אנקומען צו א יגיעה עצומה בנתיבות ושבילים, איז איצטער נתגלה תורה ונתחדשה הליכה בדרך המלך{{הערה|זע ב"ב ק, ב.}}, אז '''אלע אידן''' קענען צוקומען צו דעם אלעם דורך לימוד פנימיות התורה והליכה בהדרכותי', און אין דעם אויך דעם ענין השמחה.<br />
<br />
וואס דאס איז געווען איינע פון די פאדערונגען פון דעם בעל שם טוב: עבדו את הוי' בשמחה{{הערה|[[תהלים פרק ק|תהלים ק, ב]].}}: און נאך פריער, – ווי באוואוסט אז דער אריז"ל האט זוכה געווען צו רוח הקדש, דורך שמחה של מצוה{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/תולדות|תורה אור תולדות]] כ, ב.}}.<br />
<br />
און לויט דער דערקלערונג, אז דער טעם וואס תכונות הנפש לערנט מען אפ פון פאר מתן תורה, ווייל מען דארף אויפטאן אין ענינים פון פאר מתן תורה – איז דאך באוואוסט אז כמעט אלע גשמות פון אונזערע דורות זיינען ניט קיין נייע נשמות, נאר וואס זיינען אראפגעקומען אין גלגול אויף ממלא זיין ענינים פון פריער, און ביחוד בלימוד התורה, איז דאך אזוי אפגע'פסק'נט אין שלחן ערוך הלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן{{הערה|פ"א ס"ד.}} אז מען קומט בגלגולים רבים ביז מ'איז משלים כל המצות ותורה הן אין פשט רמז דרוש, הן אין סוד – (כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה){{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ד|תניא רפ"ד]].}} – און '''נאר דורך דעם''' קען די נשמה צוקומען להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ב' כסלו, תשי"ד)</small>}}<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA&diff=25270לקוטי שיחות חלק א/תולדות2025-10-06T12:34:23Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת תולדות ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. אויף דעם פּסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק – פרעגן די מפרשים: פאַרוואָס ווערט איבערגע'חזר'ט טאָפּלט – יצחק בן אברהם און אברהם הוליד את יצחק?<br />
<br />
דער פשט איז, אַז דאָס איז אַ נתינת טעם און אַ באַגרינדונג: דורך וואָס איז מעגלעך "תולדות יצחק בן אברהם"? – (תולדות כפשוטו און לויט דרשת חז"ל אז עיקר תולדותיהם של צדיקים זיינען תורה און מצוות{{הערה|ב"ר פ"ל, ו. תנחומא ופירש"י ר"פ נח.}}) – דורך דעם וואָס אברהם הוליד את יצחק". <br />
<br />
ב. עט זיינען פאַראַן עטלעכע ענינים וועלכע האבן זיך אָנגעהויבן צום ערשט ביי יצחק'ן, צווישן זיי ווערן גערעכנט, דאָס וואָס מען האט אים גע'מל'ט צו אַכט טעג, וואָס מיינט די שלימות אין דעם ענין פון מילה, און וואָס ער איז בר מצוה געוואָרן צו דרייצן יאָר.<br />
<br />
– אברהם האָט זיך מל געווען צו 99 יאָר. אויך דער ענין בר מצוה צו 13 יאר איז ניט געווען ביי אברהם'ען. עס זיינען פאַראן פאַרשידענע דיעות אין רז"ל וועגן אברהם'ען – ווען האָט ער דערקענט דעם באַשעפער: צו דריי יאָר{{הערה|נדרים לב, א.}}, צו פערציק{{הערה|רמב"ם פ"א מהל' עכו"ם הלכה ג.}}, צו אַכט און פערציק{{הערה|ב"ר סד, ד.}}, אָבער ניט צו דרייצן.<br />
<br />
ביידע אויבןדערמאָנטע ענינים ווערן אָנגעדייט אין דעם פּסוק ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק{{הערה|[[בראשית פרק כא|בראשית כא, ח]].}}. וואָס די רז"ל ברענגען איין דיעה אַז די דאָזיקע סעודה איז געווען ביים ברית{{הערה|פדר"א פכ"ט. תוס' ד"ה שש, שבת קל, א.}} וואָס דאָס איז מרומז אין דעם וואָרט הגמל, "הג־מל" (הג – באטרעפט אַכט), דאָס הייסט, גע'מל'ט צו אַכט טעג. אַ צווייטע דיעה – אז ויגמל מיינט "שנגמל מיצר הרע ליצר טוב"{{הערה|ב"ר נג, י. זע אין פירש"י (אויף מדרש) ד"ה בן כ"ז, שם יג.}} (אַז ער איז אַוועקגענומען געוואָרן פון דעם יצר הרע צום יצר טוב), וואָס דאָס איז צו דרייצן יאָר.<br />
<br />
אויפן וואָרט "משתה '''גדול'''" שטייט אין מדרש אַז דאָס מיינט: א) גדול עולמים – דער אויבערשטער – איז דאָרט געווען, און לויט ווי די רז"ל דרש'נען{{הערה|זח"ב צח, א.}} אויפן פסוק בני אתה אני היום ילדתיך{{הערה|[[תהלים פרק ב|תהלים ב, ז]].}} אַז דאָס איז געווען דער טאָג פון דוד'ס בר מצוה, זאָגט דער אויבערשטער: אני גו' ילדתיך אני ולא סטרא אחרא כמה דהוה עד השתא (איך כביכול און ניט די סט"א ווי עס איז געווען ביז איצט) און דאָס מיינט וואָס ער איז אַרויסגענומען געוואָרן פון יצר הרע צום יצר טוב; ב) משתה גדולים – אַ סעודה פון גדולים, וואָס עוג מלך הבשן און אַלע גדולי הדור זיינען דארט געווען. אַזוי ווי אַלע פעלקער פון דער וועלט האָבן געמאכט אברהם'ען פאַר אַ מלך איבער זיך{{הערה|ב"ר מג, ה. פירש"י לך (יד, יז).}}. איז בשעת אברהם האָט געמאַכט די סעודה, האָט ער איינגעלאדן די מלכים, צווישן זיי אויך עוג.<br />
<br />
ווערט דערציילט אין מדרש{{הערה|ב"ר נג, י.}} אַז עוג האָט געזאָגט: וואָס פאַראַ ווערט האָט ער? מיט איין פינגער קען איך צונישט מאכן אברהם'ס בן יחיד, יצחק'ן. האָט אים דער אויבערשטער געזאָגט: חייך, אַז דו וועסט זען טויזנטער און צענדליקער טויזנטער פון זיינע קינדער, און דיין סוף וועט זיין אַז דו וועסט אַריינפאלן אין זייערע הענט. <br />
<br />
ג. דער ביאור פון די מעלות פון יצחק'ן:<br />
<br />
די מעלה וואָס ער איז גע'מל'ט געוואָרן צו אַכט טעג, דאָס איז דער פאַרבונד מיט'ן אויבערשטן וואָס איז העכער פון טעם ודעת. אברהם האָט זיך גע'מל'ט צו 99 יאָר, ווען ער איז געווען מיט אַ גרויסער השגה, אַזוי ווי עס איז אויך מרומז אין זיין נאמען "אברם – אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון, ווי עס שטייט אין ספרים פון קבלה און חסידות{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/לך לך|תורה אור ר"פ לך]].}}. די מעלה פון נימול לשמונה איז אָבער, אַז אַ קינד וואָס האָט נאָך ניט קיין שכל פאַרבינדט זיך מיט'ן אויבערשטן מיט אַן אייביקן פאַרבונד וואָס איז למעלה מטעם ודעת{{הערה|זע אויספירלעך אויבן עמוד 19 און ווייטער.}}.<br />
<br />
דאָס איז ניט קיין פארבונד וואָס נעמט זיך פון השגה (פאַרשטאַנד) נאָר אַזוי ווי אַ קינד וואָס פילט זיין פאָטער און מוטער און ציט זיך צו זיי.<br />
<br />
ד. פאַראַן אַ חקירה אין ספרים אויב די מצוה פון מילה איז נאָר בשעת קיום מצות מילה אָדער דאָס איז אַ מצוה נמשכת. ד. ה. אַ מצוה וועלכע ציט זיך שטענדיק. פון דעם וואָס די גמרא דערציילט{{הערה|מנחות מג, ב.}} וועגן דוד המלך, בשעת ער איז אַריין אין בית המרחץ און האָט געזען אַז ער איז נאַקעט וכו' אָן מצוות, און באַלד ווי ער האָט זיך דערמאנט אין דער מצות מילה האָט ער זיך באַרואיקט – ברענגט מען די ראי' אַז דאָס איז אַ מצוה נמשכת תמיד.<br />
<br />
אין עבודה מיינט דאָס, אַז אויך שפּעטער, ווען דער מענטש האט שוין פאַרשטאַנד און השגה, מאָנט זיך פון אים און עס בלייבט ביי אים דער פאַרבונד און ברית מיט דעם אויבערשטן, אין דעם זעלבן אופן ווי דאָס האָט זיך אויפגעטאָן בשעת מען האָט אים גע'מל'ט צו אַכט טעג – למעלה מטעם ודעת.<br />
<br />
וואָרום אויב דער פאַרבונד וועט זיין נאָר מצד דעם שכל און לויט דעם שכל, וועט ער זיין אַ באַגרענעצטער, צי אויבנאויף אָדער טיפער, אָבער אַלץ אַ באַגרענעצטער. דערפאַר מאָנט זיך אַז אויך ווען ער איז שוין אַ בר שכל זאָל דער פאַרבונד מיט'ן אויבערשטן זיין מיט מסירת נפש און קבלת עול וואָס איז למעלה מטעם ודעת.<br />
<br />
ה. בשעת אברהם האָט געמאַכט אַ משתה "ביום הגמל את יצחק" – צוליב דעם וואָס יצחק ווערט פאַרבונדן מיט'ן אויבערשטן – צי "ברית עולם" פון מילה, צי "אני היום ילדתיך" פון בר מצוה – איז כאטש אַז עוג מלך הבשן האָט געלאכט פון אים און באַרימט זיך אַז מיט זיין כוח און שטארקייט קען ער דאָס מאַכן צונישט – איז ניט נאר וואָס מען איז ניט נתפעל געוואָרן פון אים נאָר אדרבא, מען האָט נאָך געמאַכט אַ "פּאַראַד" פון דעם "יום הגמל את יצחק", און נאָך מערער, וואָס עס האָט זיך גלייך אָנגעהויבן מפלת עוג – בדיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה{{הערה|מדרש רבה פ' לך פ' מד, כב.}} (מיט דעם אויבערשטנ'ס וואָרט וועלכע ווערט גערעכנט ווי אַ מעשה בפועל), מען האט אים אָנגעזאָגט אַז ער וועט פאַלן דורך יצחק'ס אייניקלעך.<br />
<br />
ו. און דאָס איז מרמז דער פסוק און דערקלערט: ווי אַזוי האט געקאָנט זיין "תולדות יצחק" – דורך "אברהם הוליד את יצחק", וואָס דאָס מיינט, ער האָט געבאָרן יצחק'ן און עס מיינט אויך אַז ער האָט געמאַכט יצחק'ן צו מוליד זיין.<br />
<br />
אברהם'ס ענין – ווי די תורה דערציילט – איז געווען אַז כאָטש אחד הי' אברהם{{הערה|[[יחזקאל פרק לג|יחזקאל לג, כד]].}} (אברהם איז געווען איין איינציקער איד אין דער גאַנצער וועלט), די גאַנצע וועלט איז געווען פון איין זייט און ער – פון דער צווייטער זייט{{הערה|ב"ר מב, ח.}}, פונדעסטוועגן האָט ער אומעטום אויסגערופן דעם אויבערשטנס נאָמען, "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם"{{הערה|[[בראשית פרק כא|בראשית כא, לג]].}}, ניט "א־ל העולם" – וואָס דאַן וואָלט עס געמיינט אַז וועלט איז אַ באַזונדער זאַך און ג־טלעכקייט איז אַ באַזונדער זאַך און דער אויבערשטער איז בלויז בעל הבית אויף דער וועלט, נאָר אברהם האָט אויסגערופן, אַז די מציאות פון וועלט גופא איז "מאמיתת המצאו"{{הערה|לקוטי תורה תבוא מג, ג. סד"ה אנכי ה"א תער"ג (בהמשך תער"ב ח"א). [[מאמר באתי לגני תשי"א - מוגה|ד"ה באתי לגני תשי"א אות ח]] (סה"מ באתי לגני ח"א ע' לה. סה"מ מלוקט ח"א ע' ט).}}. אלקות, – אין עוד מלבדו.<br />
<br />
און די דאָזיקע הנהגה האָט אברהם איבערגעגעבן בירושה צו זיין זון יצחק, וואָס דורך דעם האט געקענט זיין תולדות יצחק – תורה, מצוות און מעשים טובים, און תולדות אויך כפשוטו – אַז זיי (זיינע אייניקלעך), זיינען, קיימים ונצבים לעולם, און עוג פאַלט אין זייערע הענט.<br />
<br />
ז. די אָנווייזונג פון דעם צו יעדער אידן איז:<br />
<br />
בשעת אַ איד באַטראַכט זיך וואו ער געפינט זיך: ער געפינט זיך אין אַן עולם וואָס מעשיו קשים ורעים והרשעים גוברים בו{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ו|תניא פ"ו]].}}, (אַ וועלט וואָס זיינע מעשים זיינען שווער און שלעכט און די רשעים שטאַרקן זיך אין אים), ער האָט פיל העלמות והסתרים, און אַפילו ביי זיך אַליין איז דאָך דער גרעסטער טייל פון טאָג גייט באַ אים אַוועק אויף עניני עולם הזה וועלכע שטייען מיט אַ תוקף אַנטקעגן די עניינים פון קדושה ווי די שטארקייט פון עוג אַנטקעגן אַ קינד פון אַכט טעג און נאָך מער, ובפרט די דרויסענדיקע העלמות והסתרים, אַזוי אויך אידן בכלל זיינען דאָך – אתם המעט מכל העמים{{הערה|[[דברים פרק ז|דברים ז, ז]].}} (די קלענסטע צווישן די פעלקער).<br />
<br />
און בשעת אַז ער טוט אין ענינים פון קדושה, ווער רעדט נאָך אַז ער מאַכט אַ משתה גדול, אַז וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך{{הערה|[[דברים פרק כח|דברים כח, י]].}}, קומען אַזעלכע וועלכע זאָגן אַז מען קען אים צערייבן און מאַכן פון אים אין ואפס.<br />
<br />
קען ער דאָך אַ טראַכט טאָן: פון וואַנען וועט ער נעמען כוח אויף תורה מצות ומעשים טובים? און דאָס דאַרף דאָך זיין, דאָס מאָנט מען ביי אים, ניט נאָר יום כיפור צו נעילה נאָר אַ גאַנץ יאר. ווי אַזוי קען ער בייקומען די אַלע העלמות והסתרים?<br />
<br />
זאָגט מען אים אַ הוראה: מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים{{הערה|זע אויבן עמוד 35, הערה 17.}}. אברהם הוליד את יצחק. ער שטאמט פון אברהם אבינו, דער פאָטער פון אַלע אידן, וואָס ער איז ניט נתפעל געוואָרן פון דער גאַנצער וועלט און געשריען א־ל עולם, אַז די וועלט איז אלקות – אין עוד מלבדו, און דורך דעם איז – הוליד את יצחק, לויט ביידע – אויבן־דערמאָנטע – פירושים.<br />
<br />
אַזוי אויך יעדער איד אין יעדער צייט און יעדער אָרט האָט גאָר ניט וואָס צו שרעקן זיך פאַר די וואָס מיינען אַז כוחם ועוצם ידם כו', ער פאַרבינדט זיך מיטן אויבערשטן למעלה מטעם ודעת, און טראָגט דאָס אַראָפּ אויך אין וואָכעדיקע טעג און וואָכעדיקע מעשים, און מאַכט פון גשמיות כלים צו אלקות, תולדות יצחק ברוחניות, און דורך דעם ווערט נמשך אויך אין תולדות יצחק כפשוטו, אַז יצחק'ס אייניקלעך זיינען מנצח די אַלע וועלכע קעמפן קעגן דעם אויבערשטן און זיין תורה, אַזוי ווי די מלחמה פון עוג, און דאָס איז די הקדמה און הכנה צום אייננעמען ארץ ישראל – ארץ הקדושה דורך משיח צדקנו בב"א.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ חיי שרה, תשי"ט)</small>}}<br />
<br />
ח. עס שטייט{{הערה|שבת פט, ב.}} אז לעתיד לבוא וועט מען זאגן דוקא אויף יצחק'ן כי אתה אבינו{{הערה|[[ישעיה פרק סג|ישעי' סג, טז]].}}. דער טעם אויף דעם ווערט דערקלערט אין חסידות{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/תולדות|תו"א פ' תולדות יז, ג]].}} ווייל יצחק איז דער ענין פון פחד און ביטול, וואס דאס איז דאך איינער פון די חידושים פון דעם זמן פון לעתיד לבוא.<br />
<br />
קען מען זאגן, אז דערפאר געפינט מען אויף יצחק'ן אז ער איז געווען אין במה ענינים בדוגמא דלעתיד לבוא. אויף אלע אבות שטייט{{הערה|ב"ב טז, סע"ב.}}, הטעימן מעין עולם הבא (השי"ת האט זיי געגעבן צו פארזוכן מעין עולם הבא), נאר ביי אלע אבות איז דער מעין עולם־הבא געווען בלויז אין דעם ענין פון תענוג – הטעימן – אבער ביי יצחק'ן איז זיין '''גאנצער לעבן''' געווען בדוגמא דלעתיד, ווארום ביי דער עקידה איז דאך פרחה נשמתו{{הערה|זח"א ס, א. וראה ג"כ פרקי דר"א פל"א.}} און ס'איז נמשך געווארן אין אים א נשמה דעלמא דאתי – פון עולם הבא.<br />
<br />
ט. באמת איז נאד ניט דאס די מעלה פון יצחק'ן, ווארום דער ענין פון פרחה נשמתו געפינט מען אויך ביי אנדערע. עס זיינען פאראן דיעות אז ביי דעם בן השונמית{{הערה|זח"ב מד, ב. וראה ניצוצי אורות שם.}} און ביי נאך אנדערע{{הערה|שבת פח, ב. פדר"א פל"ג ועוד. ומובן דאין הפריחה בכל הנ"ל שווה.}} איז געווען פרחה נשמתם. די מעלה פון יצחק'ן' איז, וואס ער איז געווען למעלה מהעולם (העכער פאר וועלט) און האט פון דארט מיטגענומען אין עולם, ווי דערקלערט ווייטער.<br />
<br />
אויפן פסוק ויגדלו הנערים שטייט{{הערה|רש"י והוא מבראשית רבה סג, י.}}, אז בשעת זיי זיינען געווארן אלט דרייצן יאר, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"א (איז יעקב אוועק אין בתי מדרשות און עשו – צו דער עבודה זרה). פרעגט מען{{הערה|בעלי התוס' על התורה בשם הירושלמי.}} אויף דעם, עס שטייט{{הערה|בראשית רבה סג, יב.}} אז אברהם האט געדארפט לעבן הונדערט און אכציק יאר, נאר מען האט אראפגענומען ביי אים פינף יאר כדי ער זאל ניט זען אז עשו זיין אייניקל גייט ארויס לתרבות רעה, קומט אויס אז בשעת עשו איז אוועק צו עבודה זרה, האט נאך אברהם געלעבט, ווארום צו יצחק'ם געבורט איז אברהם אלט געווען הונדערט יאר, און יצחק בן ששים שנה בלדת אותם, קומט דאך אויס אז בשעת עשו איז געווארן דרייצן יאר און פירש לע"א, איז אברהם אלט געווען הונדערט דריי און זיבעציק יאר, האט ער דאך צוויי יאר געזען ווי עשו איז יוצא לתרבות רעה?<br />
<br />
דער דעת זקנים מבעלי התוספות פארענטפערט{{הערה|בפירושם עה"ת בראשית כה, כז בשם הירושלמי.}} אז די צוויי יאר חטא במטמוניות (כל זמן אברהם האט געלעבט האט ער געזינדיקט באהאלטענערהייט). דער תירוץ איז אבער ניט גענוג, ווארום אויב עס האט געקענט זיין אז ער זאל זינדיקן צוויי יאר במטמוניות, האט דאך געקענט זיין אז ער זאל זינדיקן נאך פינף יאר במטמוניות, און מען זאל ניט דארפן אראפנעמען פון אברהם'ען פינף יאר?<br />
<br />
אין עשרה מאמרות און אויד פון ריב"א איז פאראן נאך א תירוץ אויף דעם – אז די יארן וואס יצחק האט געווארט{{הערה|בריב"א מביא דוגמא מנח – דשנת המבול שלא שמשו המזלות לא נחשבה במנין שנותיו. אבל מובן שבמהותם – אינו דומה לענין דיצחק שלא הי' כל ענין הזמן דהעולם אצלו. משא"כ במבול: א) שחסרה רק המדידה דהזמן. ב) שכל עניני העולם היו כמו נח בזה. וראה ירוש' ר"ה פ"א ה"א. ואכ"מ.}} פון דער עקידה ביז רבקה זאל ווערן דריי יאר מיט איין טאג – איז ער געווען אין גן עדן. קען מען זאגן דעם טעם ווייל גן עדן איז העכער פון זמן פון עולם. במילא בשעת יעקב און עשו זיינען געבארן געווארן, איז פון יצחק'ס געבורט שוין דורכגעגאנגען '''מער''' ווי צוויי און זעכציק יאר, אבער '''אלט''' איז ער געווען אינגאנצן נאר זעכציק יאר, ווייל די יארן אין גן־עדן איז ער געווען למעלה פון זמן – און אברהם איז דאןאלט געווען הונדערט צוויי און זעכציק יאר. ווען יצחק איז געקומען אין עולם און אין זמן, זיינען די צוויי יאר ניט געווען אין חשבון, איז ער געווען א בן ששים.<br />
<br />
עס איז פאראן אמאל וואס מען הויבט זיך אויף, העכער פון זמן, און שפעטער קומענדיק אין זמן איז דאס ניכר. אזוי ווי עס איז פאראן א סיפור פון בעש"ט{{הערה|דרך מצותיך נט, א. ובציונים והערות שם.}} וואס ער האט געשריבן צו זיין שוואגער ר' גרשון'ן אן ענין וואס בפועל האט דאס פאסירט שפעטער. ווייל דער בעש"ט איז ארויף אין עולם היצירה כו' וואס דארטן איז (צען אדער) פופצן יאר בסקירה אחת. דאס האט אים אבער ניט ארויסגענומען פון זמן פון עולם הזה, ובפרט אז זיין גוף איז דאך אויך בשעת העלי' געווען למטה, מה שאין כן ביי יצחק'ן.<br />
<br />
און דער ענין פון זיין אין גן־עדן איז ביי יצחק'ן געווען אויך דערנאך זייענדיק למטה, ווי מיר געפינען' אז יצחק האט געזאגט כריח שדה אשר ברכו הוי' – גן עדן{{הערה|זע ב"ר ס"פ סה. ובפי' מהרז"ו. וצע"ק מזח"ב לט, ב. זח"ג פד, א. ואכ"מ.}}, איז אין פלוג פון וואנען האט ער געוואוסט? נאר ער האט געדענקט פון דער צייט וואס ער איז געווען אין גן עדן. הגם דער סדר איז דאך, אז בשעת די נשמה קומט פון גן עדן למטה, קומט א מלאך וסטרו על פיו{{הערה|נדה ל, ב.}}, כדי עס זאל ניט מבלבל זיין צו דעם אופן און סדר פון דער עבודה וואס דארף זיין למטה, – דוגמת ווי ווען די נשמה דארף עולה זיין למעלה דארף זי פארגעסן אויף חיזו דהאי עלמא{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/דברים|לקו"ת דברים]] פד, ד.}}, דעם אויסזען פון דער וועלט, אבער ביי יצחק'ן איז געווען דער אויפטו, וואס ער האט מיטגענומען די ענינים פון גן עדן למטה.<br />
<br />
י. די רז"ל זאגן{{הערה|ברכות טז, ב.}}: אין קורין אבות אלא לשלשה ("אבות" זיינען נאר דריי). שטייט אויף דעם דער ביאור{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/וארא|תורה אור וארא]] נה, א.}} אז דער חילוק פון די שבטים מיט די אבות איז, אז עס מוז ניט זיין ביי יעדער אידן '''אלע מדרגות''' פון אלע שבטים, אבער די מדריגות פון די אבות איז דא ביי יעדער אידן די מדריגות פון יעדערן פון זיי. דערפאר זאגט יעדער איד, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב{{הערה|פסחים קיז, ב.}}, ווייל יעדער פון די אבות גיט כוח פון אופן עבודתו צו יעדער אידן אין זיין עבודה. איז פארשטאנדיק אז דער ענין – פון מיטנעמען פון גן עדן אין וועלט וואס מען האט גערעדט ביי יצחק'ן – איז נוגע יעדער אידן.<br />
<br />
דאס זעלבע געפינען מיר אויך אויף שבת, אז מיני' מתברכין כולהו יומין{{הערה|זהר ח"ב פח, א.}}, פון שבת ווערן געבענטשט אלע טעג פון וואך, דער ענין פון שבת איז למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמר) און דאס איז נוגע אין דער עבודה פון דער גאנצער וואך.<br />
<br />
דערפאר דארף מען אלע טאג דערמאנען שבת{{הערה|מכילתא יתרו פ"ז. רמב"ן שמות כ, ח.}} – יום ראשון בשבת,יום שני בשבת וכו', דאס גייט אריין אין דער מצוה פון זכור את יום השבת. אזוי ווי מען געפיגט אויף שמאי הזקן{{הערה|ביצה טז, א.}} אז אויף יעדער זאך האט ער געזאגט לכבוד שבת.<br />
<br />
יא. דער אויבגדערמאנטער ענין אין עבודה איז:<br />
<br />
בשעת מען מאנט ביי א אידן אפזאגן זיך פון די תאוות און פארגעניגנס פון דער וועלט, און אז זיין גאנצער ענין זאל זיין "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"{{הערה|[[תהלים פרק כז|תהלים כז, ד]].}}, – טענה'ט ער, אז מען האט דאך אים פארבונדן דוקא מיט'ן גוף און נפש הבהמית און דוקא אויף דער וועלט – היינט ווי קען מען פון אים פאדערן אפזאגן זיך פון זאכן וועלכע געהערן צו די פארגעניגנס פון דער וועלט און האבן בלויז פארגעניגן פון נועם הוי' וואס דאס געהערט צו די תענוגים פון יענער וועלט, גן עדן א. א. וו. וואס ערשט דעמאלט וועט דאך אנטפלעקט ווערן דער ענין פון לחזות בנועם הוי'?<br />
<br />
אויף דעם איז דער ענטפער אז מען האט אים געגעבן דעם כוח פון אלקי יצחק, אריינקוקן און פארטיפן זיך אין דעם ענין פון לעתיד לבא און גן עדן, ביז וואנען אז ביי אים קען אויך איצטער זיין ראה ריח וגו', אז אלע תענוגים פון דער וועלט – אפילו די אמת'ע תענוגים – זיינען מער ניט ווי פסולת פון די תענוגים פון גן עדן{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|לקו"ת שלח]] מו, ד.}}, היינט ווי וועט ער אוועקלייגן דעם עיקר תענוג צוליב באקומען די פסולת? און בפרט אז ווען דער עיקר ווערט בטל, – ווערט דאך ממילא דער טפל בטל און כל שכן די פסולת. דערפאר דארף ער אלע זיינע געדאנקען אריינטאן אין דעם עיקר, וואס דער וועג צו דעם איז ביטול, וואס אין עבודה איז דאס דער ענין פון קבלת עול – אזוי ווי די עלי' אין גן עדן וואס אויך דארט דארף זיין דער ענין פון "ובזה הנערה באה אל המלך"{{הערה|[[אסתר פרק ב|אסתר ב, יג]].}} דער ענין הביטול{{הערה|זע [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/צו|תורה אור צו]], א. תו"ח ד"ה והאיש משתאה ס"י ואילך.}}.<br />
<br />
און דאס איז אויך דער ענין פון יצחק'ן, "פחד יצחק" – ביטול און קבלת עול.<br />
<br />
יב. דערמיט וועט מען אויך פארשטיין דעם טעם פון דעם מנהג{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/ויגש|תו"א פ' ויגש]] מה, א.{{ש}}*50. יבמות פז, ב.}} וואס ביי קידושין איז הכלה שותקת. אמת טאקע, שתיקה איז כהודאה<sup>[*50]</sup> (שווייגן איז גלייך ווי מודה און מסכים זיין), אבער, אין פלוג, איז אין אלע ענינים בעסער אז מען זאגט ארויס בפירוש, און דאך איז ביי קידושין א מנהג ישראל – וואס דאס איז תורה{{הערה|ירושלמי פסחים פ"ד, ה"א. ופרקי דר"א פמ"ה.}} – אז די כלה שווייגט?<br />
<br />
נאר דער טעם איז: דורך וואס קען זיין א קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם – וואס דורך דעם ווערט נמשך דער כוח פון אין־סוף{{הערה|זע אויבן עמוד 23 הערה 31.}} בדור ישרים יבורך, – דוקא דורך א פולשטענדיקן ביטול. און דורך דעם ביטול ווערט דער יחוד פנימי, אוןדורך דעם קומט מען ביז צו דער מדריגה אז עס ווערט אשת חיל עטרת בעלה{{הערה|[[משלי פרק יב|משלי יב, ד]]. [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/ויגש|תורה אור פ' ויגש]] מד, א.}}.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ תולדות תשי"ד)</small>}}<br />
<br />
יג. דער דעמאנטער ענין וואס איז געווען ביי יצחק'ן, איז דאס בעיקר פארבונדן מיט דעם ענין פון חתונה, ווי געזאגט פריער (סעיף ט) אז די צייט פאר זיין חתונה איז ער געווען אין גן־עדן כדי צו פארהיטן אים פון אן "עין־הרע". ווי די רז"ל דרש'נען אין ילקוט: '''ויצא''' יצחק לשוח, מהיכן יצא מגן עדן – פון וואנען איז ער דאס ארויסגעגאנגען? – פון גן־עדן וכו', וירא והנה גמלים באים ותשא רבקה וגו'.<br />
<br />
דאס ענלעכע איז אויך ביי יעדער איינעם פאר דער חתונה, ווי עס איז געווען די הוראה פון דעם רבי'ן דעם שווער כ"ק אדמו"ר, אז א חתן דארף עטלעכע טעג (ער האט ניט געזאגט וויפל) פאר דער חתונה ניט זיין אליין, צוליב שמירה. אין פרקי דרבי אליעזר (ס"פ ט"ז) שטייט, אז דער חתן זאל ניט זיין אליין, אבער דארט ווייזט אויס אז דער טעם איז צוליב כבוד, וואס דאס איז שייך '''נאך''' דער חתונה, אבער פון רבי'ן האב איך געהערט, אז דער חתן זאל ניט זיין אליין אויך עטלעכע טעג '''פאר''' דער חתונה צוליב שמירה.<br />
<br />
יד. די שייכות פון חתונה צו גן־ עדן, געפינט מען אויך אין ברכות נשואין – שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.<br />
<br />
קען מען דערקלערן די שייכות, ווי עס איז באוואוסט אז גן עדן פארטראגט ניט קיין רע. און ווי עס ווערט דערקלערט דער טעם פארוואס מען האט ארויסגעטריבן אדם הראשון פון גן עדן נאכ'ן חטא – ווייל גן עדן איז ניט סובל קיין רע.<br />
<br />
טו. עולמות וואס זיינען נידעריקער פון גן עדן, איז פאראן אין זיי חילוקי מדריגות, און בכללות ווערן זיי פאנאנדערגעטיילט אין דריי בחינות, עשי', יצירה און בריאה.<br />
<br />
עולם העשי' איז רובו רע, וואס מצד דעם קען דער רע האבן א התגברות אויפן טוב. עולם היצירה איז האלב אויף האלב, און עולם הבריאה איז רובו טוב{{הערה|עץ חיים שער מ"ב פ"ד. שם שער מז, פ"ד. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/במדבר|לקו"ת במדבר]] ג, ד. ובכ"מ.}}.<br />
<br />
דאס איז אויך דער טעם פון דעם חילוק פון תלמוד בבלי מיט תלמוד ירושלמי: אין חוץ לארץ{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/לך לך|תו"א לך]] יג, א.}} איז די הנהגה דורך עשי', דערפאר איז דער רוב הלימוד אין תלמוד בבלי בדרך קושיא ותירוץ, וואס דורך דער יגיעה צו פארענטפערן די קושיות און די סתירות, פועל'ט מען דעם בירור.<br />
<br />
– ווי עס שטייט אויפן אריז"ל אז ער פלעגט לערנען זעקס דרכים אין הלכה און פלעגט שטארק הארעווען אין די קושיות ביז ער פלעגט ווערן זייער פארמאטערט און שטארק פארשוויצט וואס דורך דעם האט ער צעבראכן די קליפות וואס זיי זיינען דער סוד פון די קושיות כו'{{הערה|טעהמ"צ – להרח"ו – פ' ואתחנן.}}. –<br />
<br />
אין ארץ ישראל איז די הנהגה דורך יצירה, דערפאר איז דער לימוד אין תלמוד ירושלמי בכלל באופן ישר (אין אן אופן פון גלייכקייט).<br />
<br />
פונדעסטוועגן איז אויך אין ירושלמי פאראן קושיות, אבער מען זעט באלד דעם תירוץ אויף זיי, ד. ה. אז זיי האבן ניט קיין התגברות – דוגמת עולם היצירה, וואס אין אים איז דא רע, וואס מסטרא דרע ווערט א מעגלעכקייט פון קושיות כו' כמבואר באגרת הקדש (סימן כו) על פי הזהר, אבער דער רע האט ניט קיין התגברות.<br />
<br />
און דאס איז אויך דער טעם וואס אין די וואכן־טעג{{הערה|[[קונטרס עץ החיים פרק כב|קונטרס עץ החיים אות כב]].}} דארף זיין דער רוב זמן הלימוד אין נגלה דתורה – צוויי דריטל נגלה און איין דריטל חסידות – און שבת{{הערה|[[קונטרס עץ החיים פרק כה|שם אות כה]]. צוואת אדמו"ר מהר"ש.}} דארף זיין דער לימוד אין פנימיות התורה, ווייל בששת ימי החול קומט אראפ דער אור דורך לבושים פון עשי' און יצירה, וואס דארטן איז שייך רע – דארף מען עס מברר זיין דורך נגלה דתורה, וואס זי פארנעמט זיך מיט מברר זיין די ענינים פון עולם הזה וכו'.<br />
<br />
מה שאין כן שבת{{הערה|זע אויבן הערה 55.}}, גייט דער אור דורך התלבשות נאר פון עולם הבריאה, איז דער לימוד אין פנימיות התורה – אילנא דחייא, וואס איז העכער פון ענין הבירורים.<br />
<br />
און דאם זיינען אויך די צוויי ענינים: הריעו לה' כל הארץ, ר"ת הלכה – בששת ימי החול{{הערה|לקו"ת להאר"י ז"ל תהלים ק' ובשער הפסוקים שם. נתבאר ע"פ דא"ח בסידור ע"פ מזמור לתודה, בפירוש המלות מהדו"ב פרק קמ"א ועוד.}}, השתחוו לה' בהדרת קודש, ר"ת קבלה – בשבת.<br />
<br />
אבער פונדעסטוועגן איז דאך אויך אין בריאה פאראן רע, נאר דער טוב איז זיך מתגבר אויף אים, אבער גן עדן איז אינגאנצן ניט סובל דעם מציאות הרע, כנ"ל.<br />
<br />
טז. און לוקט דעם וועט מען פארשטיין די שייכות פון חתונה צו גן עדן, ווייל חתונה איז אן ענין פון בנין עדי עד, ובכדי צו צוקומען צו דעם, מוז מען מקדים זיין אן ענין וואס איז אין גאנצן העכער און ניט סובל דעם מציאות הרע, שולל זיין דעם חשש פון ואכל וחי לעולם{{הערה|[[בראשית פרק ג|בראשית ג, כב]]. – זע תו"א ה, ד.}}, וואס דאס דוקא טוט אויף, עס זאל זיין א בנין עדי עד, אן ענין נצחי (אויף אייביק), אמת לאמיתו.<br />
<br />
ומעין זה, ביי יעדער איינעם פאר די נישואין דארף זיין א שמירה, וכמבואר ענין השמירה בכמה מקומות{{הערה|זע [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ראה|לקו"ת ראה]] כג, ג. וש"נ.}}, וואס ברענגט צום בנין עדי עד, צום שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.<br />
<br />
יז. מיט דעם וועט מען אויך פארשטיין נאך אן ענין:<br />
<br />
כ"ק מו"ח אדמו"ר האט דערציילט, אז פאר זיין חתונה האט זיין פאטער (דער רבי מהורש"ב) נ"ע אים געהייסן לערנען אויף הוראה און נעמען סמיכה. ווי עס איז קענטיק געווען פון דעם סגנון פון סיפור איז אויך פאר דעם רבי'נס (מהורש"ב) נ"ע חתונה, האט אים זיין פאטער – דער רבי מהר"ש – געהייסן נעמען סמיכה. עס איז פאראן א בריף פון רבי'ן מהר"ש צום רבי'ן מהורש"ב נ"ע פון יענעם זמן, שרייבט ער אים, "בני הרב".<br />
<br />
פון דעם סיפור איז פארשטאנדיק אז הוראה האט א שייכות צו חתונה און ס'איז אן הקדמה צו איר.<br />
<br />
יח. דער ענין פון הוראה איז צו פסק'נען א הלכה – דין אמת לאמיתו. סברות און ריעות אין תורה, זיינען אלע אמת, ווי דער לשון פון רז"ל, אלו ואלו דברי אלקים חיים{{הערה|עירובין יג, ב.}}, אבער די מעלה פון הלכות איז ניט אמת סתם נאר אמת לאמיתו – זייער מעלה איז ניט נאר דברי '''אלקים''' חיים נאר ווי דער מאמר רז"ל{{הערה|סנהדרין צג, ב.}}, '''והוי'''' עמו, שהלכה כמותו, אז דער שרש פון הלכות איז פון שם הוי'{{הערה|אויספירלעך ארומגערעדט בד"ה וידבר אלקים – תרכ"ז.}}.<br />
<br />
בשעת ער איז אן אויסגעשארפטער און א מפולפל זאגט ער טאקע גוטע סברות, דברי אלקים חיים, אבער עס קען זיין אז דאס איז ניט מער ווי אויף א וויילע, ווייל עס קען קומען א צווייטע סברא – א בעסערע און אפשלאגן די ערשטע. פסק הלכה אבער איז אן אייביקער ענין וואס בלייבט שטיין אויף שטענדיק.<br />
<br />
ד. ה. אז דער דיין דארף זיין גרייט אויף א סברה וואס איז ניט ווי הלכה און פונדעסטוועגן פסק'נען אזוי ווי די הלכה איז. וואס דאס איז דער אויפטו פון הלכות, אז מען קאן זיי ניט אפשלאגן, עס איז א שטענדיקער ענין – אמת לאמיתו.<br />
<br />
און דאס איז וואס עס שטייט אין משנה{{הערה|[[משנה/עדויות פרק א#משנה ו|עדויות פ"א מ"ו]].}}, למה מזכירין דברי יחיד, וויבאלד אז די הלכה איז ניט אזוי? ענטפערט די משנה – לויט איין פירוש – אז אויב עס וואלט ניט געשטאנען די דעת יחיד, קאן דאך קומען איינער און זאגן א סברא אויף אפשלאגן די הלכה, ווערן דעריבער דערמאנט די רייד פון יחיד, צו זאגן אז עס איז שוין געווען אזא סברא און פונדעסטוועגן איז די הלכה ניט אזוי.<br />
<br />
און מיט דעם וועט מען פארשטיין די שייכות פון הוראה צו חתונה, ווארום דער ענין פון חתונה, איז אזוי ווי די הלכה – בנין נצחי – א בנין עדי עד.<br />
<br />
יט. דערקלערן דאס מער אויספירלעך:<br />
<br />
די ענינים און באדערפענישן פון מענטשן זיינען איינגעטיילט בכללות אין דריי סוגים: מזון, לבוש און בית{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ברכה|לקו"ת ברכה]] צח, ד.}} (שפייז, קליידער און הויז). די מעלה פון בית איז – אז דאס איז א שטענדיקע זאך. ווי עס ווערט דערקלערט אין פילע ערטער דער אונטערשייד פון לבוש ביז בית, אז לבוש איז א צייטווייליקע זאך, איצט קען עס זיין א גוטער לבוש, אבער עס איז מער ניט ווי אויף א וויילע, דאקעגן בית איז א שטענדיקע זאך, ווי דער לשון – בנין עדי־עד.<br />
<br />
אזוי ווי אלע ענינים פון עולם זיינען דאך פאראן אין תורה אוןנעמען זיך פון תורה, ווי עס שטייט{{הערה|זהר ח"ב קסא, א.}} אסתכל באורייתא וברא עלמא, במילא זיינען אין תורה אויך פאראן די ענינים פון לבוש און בית.<br />
<br />
סברות זיינען געגליכן צו לבושים, אויף א וויילע איז דאס גוט און טוט אויף וואס עס דארף – בשעת מעשה איז ער מקיים מצות תלמוד תורה, און אדרבה דוקא אזוי איז דער סדר הלימוד{{הערה|זע אויך בבא מציעא פד, סע"א.}}, אבער מעגלעך אז שפעטער וועט מען זיי אפשלאגן. דאקעגן פסקי הלכות איז אן ענין פון בית – א שטענדיקע זאך.<br />
<br />
לויט דעם וועט מען בעסער פארשטיין די שייכות פון נישואין (חתונה), בויען א אידישע '''הויז''', צו סמיכות הוראה, ווייל ביידע זיינען דער ענין פון בית.<br />
<br />
כ. און אזוי ווי חתונה און הוראה האבן א כללות'דיקע שייכות, אזוי אויך האבן זיי א שייכות אין ענינים פרטיים:<br />
<br />
דער ענין פון הוראה איז פארבוגדן מיט'ן עלטער פון פערציק יאר{{הערה|זע יו"ד רמב, לא.}}, געשטיצט על מאמר רז"ל{{הערה|ע"ז ה, ב.}}, לא קאים איניש אדעתא דרבי' עד ארבעין שנין (א מענטש דערגייט ניט צום גרונט פון זיין רבי'נס דעת ביז פערציק יאר).<br />
<br />
אזוי געפינען מיר אויך ביי דער חתונה פון יצחק מיט רבקה, – די ערשטע חתונה וואס איז באשריבן אין דער תורה – ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה.<br />
<br />
און דאס איז אויך וואס שטייט אין מדרש{{הערה|בראשית רבה נט, יא.}} און ווערט געבראכט אין רש"י, אז איידער יצחק האט חתונה געהאט, האט אים אברהם אנגעשריבן א שטר דייתיקי און איבערגעגעבן אלע זיינע נכסים.<br />
<br />
קען מען זאגן אז דאס איז דער ענין פון קאי אדעתא דרבי', וואס יצחק האט איבערגענומען אלע ענינים פון אברהם'ן, זיין רבי'ן. און דורך דעם וואס קאי אדעתא דרבי', איז געווען די חתונה.<br />
<br />
כא. לויט דעם אלעמען קען מען דערקלערן דעם טעם פארן מנהג פון נעמען סמיכות הוראה פאר דער חתונה –<br />
<br />
ווייל אזוי ווי התהוות העולם בכלל איז דורך תורה, לויט דעם מאמר אסתכל באורייתא וברא עלמא{{הערה|ראה לעיל הערה 68.}}, אזוי אויך דער עולם הפרטי פון יעדער אייגעם קומט דורך דעם אסתכל באורייתא כנ"ל – וואס דאס איז אויך דער טעם{{הערה|זע מג"א אין שו"ע או"ח ענדע סי' רפ"ב. ד"ה וכל בניך (דרושי חתונה תרפ"ט – בסה"מ קונטרסים ח"א).}} פון דעם וואס א חתן איז עולה לתורה פאר דער חתונה. –<br />
<br />
דערפאר אז מען גייט בויען א בית בישראל, אין וועלט, דארף מען פריער בויען א בית אין תורה. וואס דאס איז הוראה. און דורך דעם וואס ער בויט דעם בית אין תורה, בויט ער אויף אויך דעם בית אין עולם, א בנין עדי עד, בדור ישרים יבורך.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ב' דר"ח כסלו, תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
כב. עס ווערט דערקלערט אין א מאמר חסידות{{הערה|ד"ה ויאמר גו' ישראל יהי' שמך תרצ"ד. ועיי' ג"כ תו"ח ס"פ תולדות. ד"ה ויקח לו יעקב תרע"ח.}} פארוואס האבן יצחק'ס ברכות צו יעקב'ן געדארפט זיין במרמה דוקא, טאקע "בחכמת תורתו"{{הערה|ב"ר פס"ז, ד.}}, אבער דער חלק וואס ווערט אנגערופן מרמה, ווייל די ענינים זיינען אנגעקומען במרמה, די ניצוצות פון קדושה וואס זיינען אראפגעפאלן למטה דורך דעם והנחש הי' ערום גו'{{הערה|[[בראשית פרק ג|בראשית ג, א]].}}, דערפאר איז דער סדר אויף צונעמען ביי זיי צוריק, אויך אין דעם אופן פון מרמה. ווי עס שטייט: עם עקש תתפתל{{הערה|[[תהלים פרק יח|תהלים יח, כז]].}}.<br />
<br />
כג. דערמיט וועט מען אויך פארשטיין וואס רבקה האט געהייסן יעקב'ן ער זאל גיין נעמען די ברכות, און האט אים געטרייסט, אויב עס וועט זיין ח"ו א קללה וועט זי דאס נעמען אויף זיך, עלי קללתך בני. אין פלוג – וואס פאר א טרייסט איז דאס? א זון ובפרט א זון ווי יעקב – דארף אים ארן פאר דער מוטער, איז וואס פאר א בארואיקונגסענטפער איז דאס? און מיר זעען דאך אז עס האט גע'פועל'ט אויף יעקב'ן.<br />
<br />
נאר דער ענין אין דעם איז: יעקב איז געגליכן צו אדם הראשון{{הערה|ב"ב נח, א.}} און ער האט מתקן געווען זיין חטא, ווי דערקלערט אין קבלה, וואס אדם הראשון'ען האט דאך דער נחש גענומען במרמה, דערפאר איז כדי דאס מתקן צו זיין און באווארענען, אז די ברכות זאלן ניט זיין ביי עשו'ן האט יעקב געדארפט צוריק נעמען אויך במרמה – בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.<br />
<br />
כד. דער ענין בקיצור איז אזוי:<br />
<br />
דא נעמט מען אזא זאך און פון אזא ארט, וואס איז העכער פון שכל (אדער נידעריקער פון שכל, ווי עס איז געווען דער חטא עץ הדעת), און דערפאר דארף ביים מקבל אויך זיין א פאסיקע כלי לקבלה – ניט שכל און פארשטאנד, נאר א תנועה פון מסירת נפש, איינשטעלן זיך, און דאס איז וואס רבקה האט געזאגט עלי קללתך בני – זי גייט אויף דעם אויך, און אדרבה, די זאך מאנט און נעמט זיך נאר דוקא דורך מסירת נפש, און ניט דורך שכל'דיקן חשבון. און דער ענטפער האט גע'פועל'ט דאס זעלבע אויך ביי יעקב'ן.<br />
<br />
און אזוי איז אויך ביי וועלן צוקומען צו תורה בכלל{{הערה|עגלעך צו דעם – די פאסירונג פון צ"צ וואס האט געהערט תורה פון אדמוה"ז באהאלטענערהייט, אזוי ווי עס ווערט דערציילט אין ספר המאמרים ה'תש"ח ע' 234 (לקו"ד ח"ב ע' 550), עיי"ש דברי אדה"ז בזה.}}, ווי די רז"ל טייטשן אין מדרש ביי יצחק'ם ברכות צו יעקב: מטל{{הערה|ב"ר פס"ו, ג.}} השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד תירוש זה אגדה, דורך אן אופן פון מרמה דקדושה דחכמת התורה כנ"ל, קומט מען צו העכער, ווי דער רבי דערקלערט אין מאמר{{הערה|ד"ה באתי לגני, ה'שי"ת.}} אז די כוונה איז צו מהפך זיין שטות דלעומת זה לשטות דקדושה. דורך מהפך זיין שטות דלעומת זה קומט מען צו העכער, ווי דורך עבודה וואס על פי טעם ודעת, ווארום מען קומט צו צו א דרגא פון קדושה, וואס איז העכער אפילו פון שכל פון קדושה{{הערה|זע דארט. קונטרס ומעין מאמר [[קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר כו|כו]]־[[קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר כז|כז]]. [[משנה תורה/הלכות דעות פרק ב#הלכה ב|רמב"ם הל' דעות פ"ב, ה"ב]]. [[משנה תורה/הלכות תשובה פרק י#הלכה ג|הל' תשובה פ"י ה"ג]]: כאילו חולה כו'.}}.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת י"ג שבט, תשי"א)</small>}}<br />
<br />
כה. אויפן פסוק ויתן לך, זאגט דער מדרש אז יעקב נתברך בעשר ברכות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (יעקב איז געבענטשט געווארן מיט צען ברכות קעגן די צען מאמרות מיט וועלכע די וועלט איז באשאפן געווארן).<br />
<br />
בשעת תורה זאגט "כנגד" איז דאך זיכער, אז די ענינים גלייכן זיך אויס ניט בלויז אין זייער מספר (צאל), נאר אויך אז די ענינים האבן א שייכות איינע צו די אנדערע, ומצד דער שייכות וואס איז פאראן צווישן די ענינים אליין, גלייכן זיי זיך אויס אויך אין זייער מספר.<br />
<br />
נאר אזוי ווי אונזער אופן השגה צו פארשטיין אן ענין איז – מן המאוחר אל המוקדם (פריער פארשטייען מיר די שפעטערדיקע זאך, נאכדעם – די פריערדיקע), מן המסובב אל הסיבה ומן הקל אל הכבד, דערפאר איז בכדי צו צוקומען צו דער ידיעה, אז די ענינים אליין (די סיבה און דער מוקדם) האבן צווישן זיך א שייכות, איז דאס דורך דעם וואס מיר זען, אז זיי גלייכן זיך אויס במספרם (דער מסובב ומאוחר), וואס דאס איז מן הקל אל הכבד.<br />
<br />
אויף צו פארשטיין די שייכות פון די ענינים, דארף מען דאך האבן א הכרה אין דעם מהות פון דעם ענין, אבער די גלייכקייט אין דעם מספר זעט יעדערער. אויף דעם דארף מען ניט האבן קיין התבוננות אין דעם מהות און דער איכות פון די ענינים, עס איז מער ניט וואס אז מען ציילט איבער, זעט מען אז ס'איז דער זעלבער מספר אין ביידע ענינים.<br />
<br />
און דורך דעם וואס מיר זען אז זיי גלייכן זיך אין צאל, פארשטייען מיר אז דאס קומט פון דעם וואס די ענינים אליין זיינען שייך איינער צום צווייטן.<br />
<br />
כו. א דוגמא אויף דעם: עס שטייט אז די רמ"ח מצוות עשה זיינען קעגן די רמ"ח אברים{{הערה|זח"א קע, ב.}} און די שס"ה לא תעשה קעגן די שס"ה גידים. איז דאך ניט דער פשט אז די גאנצע שייכות איז נאר אין דעם מספר, נאר די ענינים אליין האבן א שייכות זה לזה. די תרי"ג מצות זיינען די אברים פון נפש, וואס פון זיי ווערט נמשך חיות אין די אברים פון גוף.<br />
<br />
און ווי עס ווערט דערקלערט{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נצבים|לקו"ת נצבים]] מה, ג.}} אויפן פסוק תמים תהי' עם הוי' אלקיך{{הערה|[[דברים פרק יח|דברים יח, יג]].}}, אז דורך די תמימות און שלימות אין תרי"ג מצות, ווערט תמימות אין די אברים פון נפש, וואס פון זיי ווערט נמשך תמימות אין די תרי"ג אברי הגוף, אז זיי האבן א חיות און חיזוק.<br />
<br />
און ווייל יעדער אבר נעמט זיך פון א געוויסער מצוה, במילא מוזן זיי דאך זיין גלייך אויך אין זייער צאל.<br />
<br />
כז. די זעלבע זאך איז אין דעם ענין פון עשרה עשרה הכף בשקל הקדש{{הערה|[[במדבר פרק ז|במדבר ז, פו]].}}, וואס עס שטייט אויף דעם, אז די עשרה מאמרות זיינען כנגד עשרת הדברות{{הערה|זח"ג יא, ב.}}. איז ניט דער פשט אז די גאנצע שייכות איז מער ניט וואס זיי זיינען גלייך אין צאל, נאר זיי זיינען שייך מצד זייער עצם ענין.<br />
<br />
ווארום די גאנצע התהוות – וואס איז דורך די עשרה מאמרות – איז געווען דורך תורה און צוליב תורה, כמאמר{{הערה|פירש"י עה"ת.}} בראשית בשביל התורה שנק' ראשית, און ביז ס'איז געקומען דער יום הששי, ששי בסיון דער טאג פון מתן תורה – איז שמים וארץ מתמוטטים{{הערה|שבת פח, א.}}, און ווען ס'איז געקומען דער טאג פון מתן תורה, איז ארץ וגו' ושקטה{{הערה|[[תהלים פרק עו|תהלים עו, ט]].}}, אז ס'איז געווארן א קיום אין דער בריאה.<br />
<br />
און דערפאר זיינען זיי גלייך אין זייער צאל, ווייל זיי זיינען שייך אייער צום צווייטן מצד זייער ענין, ווארום די מציאות פון די עשרה מאמרות קומט צוליב די עשרת הדברות, און די כוונה פון זייער מציאות איז, אז מען זאל באלייכטן די נבראים וואס זיינען באשאפן געווארן פון די עשרה מאמרות, דורך דעם וואס מען וועט ממשיך זיין אין זיי די ענינים פון די עשרת הדברות.<br />
<br />
כח. דורך דעם וואט א איד פארבינדט די עשרה מאמרות מיט די עשרת הדברות, ד. ה. אז ער באלייכט די וועלט מיטן אור התורה, דורך דעם ווערט נמשך צו דעם אידן פיל השפעה אין גשמיות און אין רוחניות, ווי עס שטייט{{הערה|[[ויקרא פרק כו|ויקרא כו, ג־ד]].}} אם בחקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו', אלע ברכות וואס ער רעכנט אויס אין דער פרשה.<br />
<br />
וויבאלד אז די השפעות באקומט ער מצד דעם וואס ער האט ממשיך געווען די עשרת הדברות אין די עשרה מאמרות, במילא איז אויך די השפעה וואס ער באקומט – אין מספר פון צען.<br />
<br />
און דאס איז וואס יעקב איז געבענטשט געווארן מיט צען ברכות, קעגן די צען מאמרות.<br />
<br />
כט. מיט דעם וועט מען אויך פארשטיין וואס עס שטייט אין זהר{{הערה|זהר ח"א קמג, ב.}}, אז מען האט געפרעגט ביי ר' אלעזר'ן, פארוואס זיינען יעקב'ס ברכות ניט מקוים געווארן און עשו'ס ברכות זיינען יא מקוים געווארן? האט ר' אלעזר געענטפערט: יעקב נטל לעילא, עשו נטל לתתא (יעקב האט גענומען למעלה און עשו האט גענומען למטה).<br />
<br />
וועט מען דאס פארשטיין מיט דעם וואס עס שטייט{{הערה|[[תהלים פרק קיב|תהלים קיב, ט]]. [[אגרת הקודש סימן לב|אגה"ק סל"ב]].}} צדקתו עומדת לעד. צדקה, חסד און מצוות בכלל וואס מען איז '''איצטער''' מקיים (וואס דאס איז דער ענין פון עבודת הבירורים) – איז עומדת לעד. דורך קיום המצות ווערט נמשך אור אין אצילות אבער דער אור איז כמונח בקופסא (ווי באהאלטן אין א קעסטל), אזוי ווי ווערטפולע שטיינער און פערל וואס מען באהאלט זיי אין א קאסטן, און דער גילוי פון דעם וועט זיין לעתיד – עומדת לעד.<br />
<br />
וויבאלד אז די ברכות קומען מצד דעם קיום פון די מצוות, דערפאר איז אזוי ווי אין דעם גילוי אור וואס טוט זיך אויף דורך די מצות, איז דאס דערווייל בהעלם, – כמונח בקופסא, אזוי איז אויך אין די ברכות, אז איצטער איז דאס בהעלם.<br />
<br />
אבער לעתיד לבוא, פירט אויס דער זהר, וועט יעקב נעמען אויך לתתא. יתאביד עשו מכולא און יעקב וועט נעמען לעילא ותתא עלמא דין ועלמא דאתי. ומתאים ג"כ להנ"ל: אזוי ווי דער גילוי אור וואס ווערט אויפגעטאן דורך די מצוות, וועט לעתיד לבוא נתגלה ווערן אפילו אין גשמיות, וואס דאס איז דער אויפטו פון לע"ל אז גשמיות וועט ניט מעלים זיין, ואדרבה, אזוי איז אויך אין דעם ענין פון די ברכות, שיתאביד עשו מעלמא תתאה, און ברכות יעקב וועלן מקוים ווערן אויך בעולם הזה אין גשמיות.<br />
<br />
ל. עס שטייט אין כתבי האריז"ל און דער מגן אברהם{{הערה|או"ח סי' רנ, ס"ק א.}} ברענגט עס להלכה, אז ערב שבת דארף מען טועם זיין (פארזוכן) פון די מאכלים פון שבת, אזוי ווי עס שטייט טועמי' חיים זכו{{הערה|נוסח התפלה.}}.<br />
<br />
אזוי ווי איצטער איז דאך שוין – אין דעם חשבון פון שיתא אלפי שני הוה עלמא{{הערה|ר"ה לא, א.}} – ערב שבת נאך חצות, דארפן דאך שוין זיין די ענינים פון לעתיד לבוא בדרך טעימה על כל פנים, און בשעת מען איז טועם האט מען דאך אויך עפעס.<br />
<br />
אזוי ווי דער ענין פון גילוי פנימיות התורה וואס איז נתגלה געווארן אין די לעצטע דורות דוקא, אמאל איז דאס געווען נאר ליחידי סגולה, און בדורות האחרונים איז מצוה לגלות זאת החכמה{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כו|אגה"ק סימן כו]], אין נאמען פון אר"י ז"ל.}}, ובפרט דורך דעם בעל־שם־טוב דורך חסידות הכללית, און באזונדערס דורכן אלטן רבי'ן אין חסידות חב"ד, איז דאך געווארן דער ענין פון יפוצו מעינותיך חוצה{{הערה|[[משלי פרק ה|משלי ה, טז]].}}, אין אן אופן פון הפצה (פארשפרייטונג).<br />
<br />
הגם אז דער גילוי פנימית התורה איז שייך לעתיד לבוא, אזוי ווי עס שטייט ישקני מנשיקות פיהו{{הערה|[[שיר השירים פרק א|שיר השירים א, ב]].}} ופי' רש"י טעמי תורה שיתגלו לעתיד, פונדעסטוועגן האט זיך שוין איצט אנגעהויבן דער גילוי פנימיות התורה, בדרך טעימה, אין דעם זמן פון ערב שבת ובפרט נאך חצות.<br />
<br />
און וואס איז נוגע צו אונז: וויבאלד ס'איז שוין נאך חצות, און שוין נאך פלג המנחה, דארף שוין זיין דער טועמי' חיים זכו, אז עס דארף זיך שוין אנהויבן דער גילוי פון ברכות יעקב לעילא ותתא סיי אין רוחניות סיי אין גשמיות, אז עס זאל זיין ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ תולדות, תשח"י)</small>}}<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%A0%D7%97&diff=25267לקוטי שיחות חלק א/נח2025-10-06T12:34:23Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת נח ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|א. אין תורה אור פ' נח ווערט דערקלערט, אַז דער מבול איז געווען ניט נאָר א שטראָף, נאָר אויך אַן ענין פון טהרה (רייניקונג) – דער מבול האָט מטהר געווען די וועלט, וועלכע איז פאַרן מבול געווען אַן אומריינע. און דערפאַר איז דער מבול געווען 40 טעג – אנטקעגן די 40 סאָה פון מקוה. דערפאַר ווערט דער מבול אָנגערופן "מי נח"{{הערה|[[ישעיה פרק נד|ישעי' נד, ט]].}} – נייחא דרוחא (נחת רוח){{הערה|תורה אור פ' נח ד"ה מים רבים.}}.<br />
<br />
דאָס זעלבע – ווערט דאָרט אין תורה אור אויספירלעך דערקלערט – איז אויך בנוגע דאַגות און טרדות פון פרנסה, וועלכע ווערן אָנגערופן "מים רבים" (פיל וואַסערן), שווענקען זיי אראָפּ ביים מענטשן די ענינים וועלכע דאַרפן ניט זיין, און פּועל'ן דערמיט אויך אַ "נייחא דרוחא".<br />
<br />
ב. די דערקלערונג וועגן דער שייכות צווישן דאגות הפרנסה, מבול און מקווה – איז אַזוי:<br />
<br />
דער פנימיות'דיקער ענין פון מקוה איז "ביטול", אַזוי ווי דער רמב"ם{{הערה|הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב (בשינוי לשון קצת).}} שרייבט "שיטבול במי הדעת הטהור" (ער זאָל זיך טובל זיין אין די וואַסערן פון ריינעם דעת). דעריבער דאַרף אַ מקוה האַלטן פערציק סאה, וואָס דאָס איז די מאָס "שכל גופו עולה בהן"{{הערה|חגיגה יא, א.}}, ד. ה. וואָס זיי נעמען אַרום דעם גאַנצן מענטשלעכן קערפער, און "טבילה" איז די זעלבע אותיות ווי "הביטל"{{הערה|סידור סוף כוונת המקוה.}}, ד. ה. אַזדער ביטול וואָס ער גייט ארויס פון זיין איך פּועל'ט אין אים אן עלי' (דערהויבונג), אז ער ווערט אַ כלי צו קדושה.<br />
<br />
דאָס איז אויך די אמת'ע כוונה וואָס מען גיט דעם מענטשן דאגות הפרנסה. כאָטש עס שטערט און צעמישט אים צייטווייליק, ווערט ער אָבער דורך דעם צעבראָכן ביי זיך און גייט אַרויס פון זיין אייגענעם איך – און דורך דעם ווערט ער אַ כלי צו קדושה.<br />
<br />
ג. איז וויבאַלד אַז די אמת'ע כוונה איז ניט אים צו באַשטראָפן ח"ו, נאָר בכדי אראָפּצושווענקען און אָפּרייניקן פון אים די ניט־גוטע זאַכן – במילא פאַרשטייט זיך, אַז דאָס קען אָפּגעטאָן ווערן אויך אין איין מינוט – אויב אין איין רגע וועט ער אַרויסנעמען די כוונה פּנימית דערפון, און פּועל'ן ביי זיך דאָס וואָס דער ענין דאַרף אויפטאָן – איז ער שוין דערמיט אַליין יוצא, און עס קען שוין ביי אים ווערן דער "נייחא" סיי אין גשמיות סיי אין רוחניות.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ בראשית תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
{{מרכז|<nowiki>*</nowiki> * *}}<br />
<br />
ד. די "מים הזדונים" (בייזע וואַסערן) פון מבול ווערן איינגעטיילט אין צווי טיילן: א. תהום רבה, ב. ארובות השמים. אזוי אויך ווערן די מענטשלעכע טירדות און שטערונגען איינגעטיילט אויף די זעלבע צווי טיילן:<br />
<br />
"תהום רבה" (אַ גרויסער אָפּגרונט) מיינט די טרדות פון גשמיות'דיקע, '''נידעריקע''' ענינים, טרדות הפרנסה א. אַ. וו. "ארובות השמים" מיינט טרדות וועלכע קומען פון רוחניות'דיקע, '''הויכע''' ענינים, אַזוי ווי עסקנות ציבורית וכדומה, וועלכע שטערן אָבער דעם מענטשן צו לערנען און מקיים זיין מצוות.<br />
<br />
אמת טאַקע, מען דאַרף טאָן אין עסקנות ציבורית, אָבער דאָס דאַרף ניט שטערן צו לערנען תורה און מקיים זיין מצוות. וואָרום דער ענין פון מצוות איז, אַז דורך זיי ווערט "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"{{הערה|[[דברים פרק ד|דברים ד, ד]].}} – זיי פארבינדן דעם מענטשן וועלכער איז מקיים די מצוה מיט דעם אויבערשטן{{הערה|תניא פרק כג, זע דאָרט פרק מו. לקוטי תורה בחוקותי מה, ג ובביאור. מכתב כ"ק אדמו"ר (מהוריי"צ) נ"ע – געדרוקט אין התמים חוברת א ע' כה (אג"ק ח"י ע' שסט ואילך). וראה [[לקוטי שיחות חלק ז/צו|לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך]].}}, און דורך דעם ווערט נמשך צו אים ג־טלעכע חיות. אָבער אויב עס פעלט אין דעם – איז וואָס איז דער אויפטו פון זיין פאַרנעמען זיך אין די אַלע זאַכן, בשעת ער טוט ניט דאָס וואָס עס שטייט אין שולחן ערוך.<br />
<br />
דאָס וואָס ער טענה'ט, אַז ער איז פאַרנומען מיט "ארובות השמים" – מיט רוחניות'דיקע ענינים – איז אַ טעות. די דאָזיקע טענה קומט ניט פון נפש האלוקית נאר פון נפש הבהמית. די בעסטע ראי' אויף דעם איז, אַז וויבאַלד אַז דאָס איז אַ שטער צו לימוד התורה און קיום המצוות לויטן דין פון שולחן ערוך – איז דאָס זיכער אַן ענין וואָס איז היפּך פון קדושה.<br />
<br />
און וויבאַלד אַז עס איז היפּך פון קדושה, איז כאָטש ער איז דאָך דערוויילפַארנומען מיט "ארובות השמים", אָבער סוף כל סוף גייט ער ר"ל נידעריקער און נידעריקער, ביז אַז פון "ארובות השמים" ווערט "תהום רבה".<br />
<br />
ה. די עצה צו די מי המבול (די וואַסערן פון מבול), – סיי פון תהום רבה און סיי פון ארובות השמים – איז "בוא אל התיבה"{{הערה|תורה אור ט, א.}} (קום אַריין אין דער תיבה). "תיבה" – טייטשט דער בעל שם טוב – מיינט די תיבות (ווערטער) פון תורה און תפילה. אַריינקומען אין "תיבה" מיינט, אַז מען דאַרף אַריינגיין אין די אותיות פון תורה און תפילה – זיין אַרומגערינגלט פון זיי, וואָס דעמאָלט איז זיכער אַז קיין זאַך וועט אים נישט פאַרפלייצן, און דער "נח איש צדיק" מיט זיינע בני בית וועלן בלייבן גאַנץ.<br />
<br />
דערפאַר איז דער סדר היום, אַז באַלד ווי מען שטייט אויף פון שלאָף, איידער מען גייט נאָך אַריין אין וועלט – אין די "מים הזדונים" – זאָגט מען די ערשטע זאַך "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי"{{הערה|סדר היום. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן מה"ת, סימן א סעיף ו.}}. ער איז מודה אַז דאָס לעבן פון זיין נשמה איז נאָר פון דעם אויבערשטן. דערנאָך זאָגט ער ברכות השחר און דאַנקט דעם אויבערשטן אויף יעדן פרט באַזונדער: מלביש ערומים א. אַ. וו. כאָטש ער האָט דאָך אין פלוג וואָס אָנצוטאָן, איז וואָס מיינט די ברכה מלביש ערומים – און אַזוי אויך די איבעריקע ברכות?<br />
<br />
נאָר ווייל איזהו חכם הרואה את הנולד{{הערה|תמיד לב, א.}}, ווער איז אַ חכם? דער וואָס זעט ווי אַלץ ווערט נולד (באַשאַפן) יעדער רגע מאַין ליש{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מג|תניא פרק מג]]. לקוטי תורה נשא כו, ד.}}, – ער ווייסט אַז איטלעכע רגע ווערט דער "יש" נתהווה פון אלקות.<br />
<br />
אַזוי ווי עס שטייט אין זוהר{{הערה|זהר חלק א' קצט, ב. זהר חלק ב סב, ב.}}. אַז רב ייסא סבא פלעגט מתפלל זיין אַז דער אויבערשטער זאָל אים געבן זיין שפייז. ד. ה. אַז אַפילו בשעת דער עסן איז געווען אָנגעגרייט פאַר אים, פלעגט ער ניט עסן ביז ער פלעגט מתפלל זיין די תפילה. איז אין פלוג קען מען פרעגן: וואָס איז שייך מתפלל צו זיין אַז דער אויבערשטער זאָל אים צושיקן שפייז, ווען ער האָט שוין דעם עסן אָנגעגרייט פאַר אים?<br />
<br />
נאָר דער ענין איז, אַז יעדער באַשעפעניש מצד זיך אַליין ווערט שטענדיק אַין ואפס אַזוי ווי ער איז געווען פאַר זיין באַשאַפונג, און דאָס וואָס ער איז דאָך פאַראַן, איז דאָס נאָר צוליב דעם וואָס דער אויבערשטער מיט זיין גוטסקייט באַנייט אים שטענדיק, ווי עט שטייט: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. דעריבער איז שייך מתפלל צו זיין אויך דאַן ווען דער עסן ליגט שוין אויפן טיש, און אַזוי אויך ביי אַנדערע הצטרכות'ן. ווייל די שפייז וועלכע איז געווען מיט אַ מינוט פריער – איז דאָך מצד עצמו שוין געוואָרן אַין ואפס, – דאַרף ער דעריבער מתפלל זיין צום אויבערשטן ער זאָל דאָס באַנייען כדי ער זאָל האָבן וואָס ער דאַרף.<br />
<br />
בשעת ער האָט די הקדמה פון תפילה, ווייסט ער אַז מצד זיך אַליין האָט דער גשמי קיין קיום ניט, און נאָר דער אויבערשטער דאַרף אים שטענדיק באַנייען, און אַז די גאַנצע מציאות פון וועלט איז בלויז כדי אויסצופירן דעם אויבערשטנס כוונה פון "ולכבודי בראתיו" וגו'{{הערה|[[ישעיה פרק מג|ישעי' מג, ז]]. [[משנה/אבות פרק ו#משנה יא|אבות סוף פרק ו]].}} – דעמאָלט קען ער אַריינגיין אין די ענינים פון עולם הזה און האָט ניט וואָס מורא צו האָבן פאַר די "מים הזדונים".<br />
<br />
איידער ער דאַוונט, איז ביי אים אָפגעלייגט אַז וועלט איז אַן עיקר{{הערה|לקוטי תורה פנחס עט, ד.}}, עס איז ח"ו אַ מציאות פאַר זיך, דעמאָלט איז ביי אים גאַנץ פשוט אַז דאָס וואָס מען מעג, מעג מען אַוודאי טאָן, און דאָס וואָס מען ווייסט ניט זיכער אַז מען טאָר ניט – מעג מען אויך, וואָרום מען דאַרף דאָך שטעלן יעדע זאַך אויף איר חזקה, און די חזקה איז – וועלט.<br />
<br />
בשעת אָבער דער אָפלייג איז, אַז באמת איז ניטאָ קיין מציאות, עס איז פאַראַן נאָר דער אויבערשטער און ער איז מחדש די וועלט פון אַין ואפס המוחלט צוליב דער כוונה פון נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים{{הערה|תנחומא נשא, טז. (בשינוי לשון קצת).}} (דער אויבערשטער האָט באַשאַפן די וועלט ווייל ער האָט געוואָלט האָבן אַ דירה, כביכול, דאָ למטה) – דעמאָלט איז דאָך "מציאות" נאָר דאָס וואָס עס ברענגט צו דער דאָזיקער כוונה, דערפאַר ברענגט דאָס צו אַן אומגעקערטן אויספיר: דאָס וואָס מען טאָר ניט – און במילא אין ווידערשפרוך צו דער דאָזיקער כוונה – טאָר מען ניט, און ניט בלויז דברים האסורים, נאָר אַפילו מותרות (אומנויטיקע זאַכן), טאָר מען אויך ניט. איז בשעת דער יצר הרע קומט צו גיין מיט אַ טענה און זאָגט אַז דאָס דאַרף מען, ענטפערט מען אים: ברענג אַ ראי'! וואָרום די חזקה איז דאָך אַז עס איז פאַראַן בלויז אלקות, ממילא איז דאָך "המוציא מחבירו עליו הראי'"{{הערה|ב"ק מו, ב.}} (דער וועלכער וויל עפעס אַרויס באַקומען פונעם צווייטן מוז ער ברענגען די ראי' אַז ער איז גערעכט).<br />
<br />
און לויט דעם חסידישן וואָרט: "וואָס מען טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מען מעג – דאַרף מען ניט".<br />
<br />
און דאָס איז דער ענין פון "בא אל התיבה" – אַריינגיין אין די "תיבות" פון תורה און תפילה – זיין שטענדיק אַרומגערינגלט פון זיי. און בשעת ביי אים ווערט אָפגעלייגט אַז דער עיקר מציאות איז תורה און תפילה און אַלע אַנדערע זאַכן זיינען נאָר צוליב דעם, דעמאָלט איז כאָטש אַפילו ער איז זיך עוסק אין גשמיות וכו' ווייל מען דאַרף דאָך האָבן אַ געזונטן גוף, ווערט דאָס זעלבסט אַן עבודה, אָדעד אַן ענין צוליב עבודה.<br />
<br />
די איינציקע עצה ווי אַזוי פטור צו ווערן פון די מבול־וואַסערן, סיי פון תהום רבה סיי פון ארובות השמים איז – בא אל התיבה. דעמאָלט האָט ער ניט קיין שייכות צו קיין זאַך וואָס איז ניט קיין ענין פון קדושה, און אַלע זיינע ענינים און באַדערפענישן ווערן ביי אים אויסגעשטעלט אין אַן אופן פון "בכל דרכיך דעהו"{{הערה|[[משלי פרק ג|משלי ג, ו]].}}.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת שבת בראשית תשי"ז)</small>}}<br />
<br />
{{מרכז|<nowiki>*</nowiki> * *}}<br />
<br />
ו. מיינט דאָס אָבער ניט, אַז ער דאַרף בלויז זיך איינשליסן אין דער תיבה – תיבות התורה והתפלה – און וואָס עס טוט זיך מיט אַ צווייטן וועט אים אין גאַנצן ניט אינטערעסירן – טענה'נדיק "אני את נפשי הצלתי" (זיך אַליין האָב איך געראַטעוועט).<br />
<br />
אויף דעם זאָגט אונז די תורה: בא אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. ניט נאָר דו אַליין, נאָר אויך דיינע בני בית, און אויך "בניך – אלו התלמידים"{{הערה|ספרי אויפן פסוק ושננתם לבניך.{{ש}}*18. ביאורי הזהר פ' נח על מאמר הזהר ונהר יוצא מעדן.}}, און אין ענדציל מיינט דאָס – אַלע אידן, וואָס דאָס גייט אַריין אין דעם כלל פון אשתך אָדער פון בניך, וואָרום אשה איז דער ענין פון מקבל<sup>[18*]</sup>, און יעדער איד איז דאָך בבחינת מקבל וואָס איין איד איז מקבל פון צווייטן, וואָרום אַלע אידן זיינען אַ קומה אחת שלימה{{הערה|לקוטי תורה ריש פ' נצבים. ובכמה מקומות.}} (איין גאַנצע געשטאַלט).<br />
<br />
דאַרפסטו זיי אַלעמען אַרייננעמען אין דער תיבה, ד. ה. דו דאַרפסט ווירקן און משפיע זיין אויף אַלע אידן אַז זיי זאָלן אַריינגיין אין די תיבות פון תורה און תפלה.<br />
<br />
אַפילו פאַר מתן תורה – וואָס מען האָט געקענט האָבן אַ טעות און מיינען: וואָס גייט מיר אָן פאַר אַ צווייטן – אני את נפשי הצלתי – איז אַפילו דעמאָלט, האָט דער אויבערשטער געזאָגט נח'ן "בא אתה וגו' ואשתך וגו'" – און בפרט נאָך מתן תורה, נאָך דער ערבות פון ערבות מואב, וואָס כל ישראל ערבים זה בזה{{הערה|שבועות לט, א.}}, קען מען אַוודאי ניט יוצא זיין מיט זיך אַליין. דער מצב פון צווייטן אידן דאַרף אָנרירן מיט אַן אמת און אין אַ פּנימיות.<br />
<br />
ווי פריער דערמאָנט, זיינען אַלע אידן אַ קומה אחת, און אַזוי ווי אין מענטשלעכן קערפער איז דער געזונט פון איין אבר פאַרבונדן מיט דעם געזונט פון דעם צווייטן אבר, אַזוי איז אויך אין דער קומה שלמה פון כנסת ישראל.<br />
<br />
דער גייסטיקער געזונט פון איין אידן רירט אָן דעם צווייטן אידן. במילא – בשעת ער טוט ניט מיט יענעם, פעלט עס במילא אויך אין אים אַליין.<br />
<br />
ז. דאָס וואָס מען זאָגט, אַז מען דאַרף פועל'ן אויך אויף אַנדערע אידן און בפרט אויף די בני בית – דאַרף מען דאָס טאָן ניט גלאַט פון יוצא וועגן, נאָר מען דאַרף טאַקע זיין אַריינגעטאָן אין דעם.<br />
<br />
ווי דער באַוואוסטער וואָרט פון כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע{{הערה|[[היום יום כ"ב טבת|היום יום – כ"ב טבת תש"ג]].}}: אָט אַזוי ווי לייגן תפילין יעדן טאָג איז אַ מצוה דאורייתא אויף יעדן אידן, אָן אונטערשייד צי אַ גדול בתורה צי אַ פשוט'ער מענטש, אַזוי איז אויך אַ חוב גמור אויף יעדן אידן טראַכטן יעדן טאָג, לכל הפחות אַ האַלבע שעה, וועגן דעם חינוך פון קינדער, און טאָן אַלץ וואָס ער איז בכוח און אַפילו איבער די כוחות, צו פועל'ן ביי די קינדער אַז זיי זאָלן גיין אין דעם דרך וואָס מען דערציט זיי.<br />
<br />
אין פלוג – פאָרוואָס האָט דער רבי נ"ע דערמאָנט די מצוה פון תפילין דוקא? עס זיינען דאָך פאַראַן נאָך אַנדערע מצוות? – נאָר איינער פון די רמזים אין דעם איז, ווייל די מצוה פון תפילין איז ניט נאָר אַ מצוה מעשית, נאָר איר פנימיותי'דיקער ענין איז: שעבוד הלב המוה (אונטערטעניקן די האַרץ און דעם מוח). אַזוי ווי עס שטייט אין שלחן ערוך{{הערה|אדמו"ר הזקן, אורח חיים סימן כה, סעיף יא.}} און אין תניא{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מא|פרק מא]].}}. אַזוי דאַרף עס אויך זיין אין זיין ווירקונג אויף די בני בית: מען דאַרף עס טאָן ניט בלויז אין אַן אופן פון יוצא־וועגן, נאָר מען זאָל אין דעם אַריינלייגן די קאָפּ און דאָס האָרץ.<br />
<br />
און בשעת ער באַנוגנט זיך ניט מיט זיך אַליין, נאָר ער טוט – און ניט סתם געטאָן נאָר מיט שיעבוד – אויף צו ראַטעווען נאָך אַ אידן פון די מים הזידונים פון מבול און אַריינברענגען אים אין תיבה – דעמאָלט קען ער זיין זיכער אויך מיט זיך אַליין, אַז ער וועט בלייבן גאַנץ.<br />
<br />
ח. די דערקלערונג אויף דעם איז:<br />
<br />
אויף יעדער זאַך דאַרף מען האָבן אַ סיוע (הילף) מלמעלה. דערפאַר איז נאָכדעם ווי נח איז שוין אַריין אין דער תיבה האָט מען ערשט באַדאַרפט האָבן דעם ויסגור ד' בעדו – אַ סיוע מלמעלה.<br />
<br />
אויב מען זאָל אַריינגיין אין דער תיבה – תיבות התורה והתפלה – מיט דעם אייגענעם כוח, קען זיין, אַז עס זאָל אינגאַנצן ניט זיין ווי עס באַדאַרף צו זיין.<br />
<br />
אַזוי ווי דער מאמר רז"ל: שלא ברכו בתורה תחילה{{הערה|נדרים פא, א.{{ש}}*24. זע צוות הריב"ש אין אָנפאַנג.}}, וואָס דער מיין דערפון איז, וואָס אין דער ברכת התורה זאָגט מען "אשר כו' ונתן לנו את תורתו" און מען פאַרענדיקט "נותן התורה" – וואָס נותן איז לשון הווה (קעגנוואַרט) – ד. ה. ער ווייסט אַז די תורה באַקומט ער פון דעם אויבערשטן; אָבער שלא ברכו בתורה תחילה. מיינט, אַז לערנענדיק תורה האָט מען פאַרגעסן ח"ו אויף דעם נותן התורה.<br />
<br />
אַזוי אויך אין תפלה: קען זיין אַז מען זאָל דאַוונען, אָבער דער דאַוונען זאָל ניט נרגש ווערן ביי אים, און עס זאָל ניט פועל'ן אויף זיינע אַלטעגלעכע ענינים אַז זיי זאָלן זיין ווי עס דאַרף צו זיין.<br />
<br />
וואָס דאָס אין דער עיקר כוונה פון בא אל התיבה – ניט צו פאַרבלייבן אין דער תיבה, נאָר אַרויסגיין דערנאָך אין וועלט און מאַכן וועלט פאַר אַ דירה צום אויבערשטן.<br />
<br />
אָבער כדי דער דאַוונען זאָל פועל'ן אויפן גאַנצן טאָג, דאַרף דער דאַוונען זיין אויף אַזאַ אופן, אַז בשעת דעם דאַוונען ווייס ער גאָר ניט פון דער מציאות פון וועלט, ער איז דעמאָלט אויסגעטאָן אינגאַנצן פון וועלט, ער ווייס נאָר ג־טלעכקייט, און שפּעטער, נאָכן דאַוונען, ווען ער קומט אין וועלט איז – אַזוי ווי ביי נח'ן – עולם חדש ראה, ער האָט דערזען אַ נייע וועלט.<br />
<br />
אַזוי ווי מען דערציילט אויף דעם בעל שם טוב<sup>[*24]</sup>, אַז פאַרן דאַוונען פלעגט ער זיך אַריינטראַכטן אויב נאָכן דאַוונען וועט ער בלייבן לעבן אין זיין גוף. ער איז ניט געווען זיכער אין דעם, מצד דעם "כלות הנפש" וואָס ער פלעגט האָבן ביים דאַוונען.<br />
<br />
און בכדי אַז תורה און תפלה זאָלן זיין ווי עס דאַרף צו זיין, דאַרף מען האָבן דעם "ויסגר ד' בעדו", דעם עזר וסיוע מלמעלה.<br />
<br />
און כדי צו באַקומען די דאָזיקע הילף מלמעלה, איז דאָס דורך דעם אָפּגעבן זיך מיט אַ צווייטן אידן. דעמאָלט איז ווי די רז"ל זאָגן{{הערה|תמורה טז, א.}} אויף דעם פסוק מאיר עיני שניהם ד'{{הערה|[[משלי פרק כט|משלי כט, יג]].}} – אַז אויך ביי אים ווערט ליכטיק – און דאַן איז דער "בא אל התיבה" ווי עס דאַרף צו זיין.<br />
<br />
ט. נאָך מער געפינען מיר, אַז דער אויבערשטער האָט געזאָגט צו נח'ן, ער זאָל אַרייננעמען אין דער תיבה אַלע וועלט־ענינים וועלכע קענען פאַרלאָרן גיין – מכל החי וגו'.<br />
<br />
די הוראה (אָנווייוונג) דערפון צו יעדן אידן איז:<br />
<br />
אַלץ וואָס עס איז פאַראַן אין וועלט וואָס ער ווייסט אַז אָן זיין באַמיאונג וועט דאָס חרוב און פאַרלאָרן ווערן – ליגט אויף אים אַ פליכט אַריינצונעמען דאָס אין זיין תיבה, כדי צו ראַטעווען און דערהויבן דאָס צו ג־טלעכקייט. אויב ער מיינט אַז דאָס האָט ניט קיין שייכות צו אים איז דאָס קעגן דעם יסוד פון השגהה פרטית: אַז וויבאַלד דער אויבערשטער האָט אַזוי געפירט אַז ער ווייס פון דער מציאות, אַז אַזאַ זאַך איז פאַראַן, און אַז אָן זיין באַמיאונג וועט דאָס חרוב און פאַרלאָרן ווערן – איז דאָס זיכער צוליב דעם, כדי ער זאָל דאָס מקרב און מעלה זיין.<br />
<br />
און דעמאָלט באַקומט ער די הילף און סיוע מלמעלה אויפן "בא אל התיבה" ביז עס וועט ביי אים ווערן "ואל אמה תכלנה מלמעלה", אמה איז ראשי תיבות – אלקינו מלך העולם, דורך אלקינו (ג־ט פון אידן) ווערט – מלך העולם{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/מסעי|לקוטי תורה מסעי]] צא, ד.}}; תכלנה מלמעלה – אויך די כלים (אויף פּרנסה) גיט מען אים מלמעלה{{הערה|ד"ה צהר תעשה תרצ"א.}}, על דרך "והוא יכלכלך"{{הערה|[[תהלים פרק נה|תהלים נה, כג]].}} – ביז "את קשתי נתתי בענן" מוקש לי{{הערה|בראשית רבה פרק לה, ג.}} – דער קשת (רעגנבויגן) איז, כביכול, צוגעגליכן צום אויבערשטן – אַז ער מאַכט די גאַנצע וועלט פאַר אַ דירה צו עצמותי יתברך.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ בראשית חשי"ז)</small>}}<br />
<br />
{{מרכז|<nowiki>*</nowiki> * *}}<br />
<br />
י. עס איז פאַראַן אַ רשימה (אַ תורה־פאַרצייכענונג) פון כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, וועלכע הויבט זיך אָן: אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם{{הערה|יומא פה, ב.}}. די צייט פון דער רשימה איז פון די חדשים אלול און תשרי, די שייכות פון "אמר ר' עקיבא וכו'" צו דעם דאָזיקן זמן איז פאַרשטאַנדיק, וואָרום עס רעדט זיך דאָך וועגן דער עבודה פון תשובה. דערפאַר אויך איז די משנה אמר ר' עקיבא אַריינגעשטעלט געוואָרן צום סוף פון מסכת יומא, וואו עס ווערט באַהאַנדלט די עבודה פון יום כיפור.<br />
<br />
עס איז אויך דאָ אַ מאמר חסידות מיט דעם זעלבן אָנהויב (אמר ר' עקיבא) פון שבת פרשת נח תרס"ז, מיט פופציק יאָר צוריק. וויבאַלד אַז דאָס איז געזאָגט געוואָרן אין פרשת נח איז אַ סימן אַז דאָס האָט שייכות צו דער פרשה. קען מען זאָגן בפשטות, לויט ווי עס ווערט דערקלערט אין תורה אור, אַז דער מבול איז געווען על דרך ווי די וואָסער פון מקוה וועלכע זיינען מטהר (זע אובן סעיף א).<br />
<br />
יא. אין תשובה זיינען פאַראַן צוויי ענינים: א. פשוט – תשובה טאָן אויף זינד. ב. דער פנימיות'דיקער ענין פון תשובה{{הערה|זע [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/האזינו|לקוטי תורה ריש פ' האזינו]] עב, ב.}} – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"{{הערה|[[קהלת פרק יב|קהלת יב, ז]].}}. אין עבודת השם איז דאָס די מדריגה פון רעותא דלבא (טיפער האַרץ באַגער) וואָס איז למעלה מטעם ודעת (העכער פון שכל).<br />
<br />
וואָס דאָס איז אויך דער דיוק פון דעם דאָפּלטן לשון: "לפני מי אתם מטהרים" און – "מי מטהר אתכם". די ערשטע – לפני מי אתם מטהרים – איז די תשובה מלמטה למעלה – די תשובה אויף זינד. די צווייטע – מי מטהר אתכם – איז די תשובה מלמעלה למטה – והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.<br />
<br />
קען מען זאָגן, אַז די צוויי ענינים פון תשובה זיינען מרומז אויך אין פרשת נח – ווי עס איז באַוואוסט דער פירוק פון בעל שם טוב אויפן פסוק בא אל התיבה – מען זאָל אַריינגיין אין די אותיות פון תורה און תפלה, וואָס די דאָזיקע צוויי ענינים – תורה און תפלה – זיינען מלמעלה למטה (תורה) און מלמטה למעלה (תפלה). אותיות פון תורה זיינען אין דער בחינה פון אבנים וואָס זיינען געמאַכט בידי שמים, אותיות פון תפלה זיינען צוגעגליכן צו לבנים (ציגל), וואָס דאָס זיינען אַבנים שבידי אדם{{הערה|זע [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/משפטים|תורה אור פ' משפטים]] עז, ד. ואילך.}}.<br />
<br />
יב. דער ענין פון רעותא דליבא און מסירת נפש וואָס איז העכער פון טעם ודעת, איז פאַראַן אין פאַרשידענע אופנים – הויכע און נידעריקע.<br />
<br />
מסירת נפש מיינט מסירת הרצון{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/מקץ|תורה אור פ' מקץ]] לו, ב.}} – איבערגעבן דעם אייגענעם ווילן, און ווי די גמרא זאָגט – מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא{{הערה|בבא קמא סה, א.}}, איז מיט יעדער בויג וואָס אַ איד בויגט זיך צוליב דעם אויבערשטן, אַפילו מיט אַ תנועה קלה – איז דאָס אַ קטלא פלגא, איז דאָס אויך מסירת נפש. פון דער אַנדערער זייט אַפילו דער וועלכער איז אַ גדול שבגדולים, איז פאַר אים אויך ניט גענוג די עבודה וואָס על פי טעם ודעת, נאָר אויך ביי אים מוז זיין דער בויג מיט מסירת נפש, וואָס דוקא דעמאָלט וועט ער נעמען ג־טלעכקייט, אַזוי ווי עס שטייט מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח{{הערה|[[ישעיה פרק נו|ישעי' נו, טו]].}} – דוקא.<br />
<br />
ער קען ניט טענה'ען, וויבאַלד אַז ער איז אַ גדול שבגדולים, איז פאַרוואָס פאַר אים ניט גענוג טעם ודעת? ער מיט זיין טעם ודעת טוט דאָך אויף ניט ווייניקער ווי אַ צווייטער מיט מסירת נפש?<br />
<br />
זאָגט מען אים אַז עס דאַרף זיין "בכל מאדך"{{הערה|[[דברים פרק ו|דברים ו, ה]].}}, מאד שלך{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/מקץ|תורה אור מקץ]] לט, ד. ובכמה מקומות.}}, און כל זמן ער שטייט אין זיין אייגענעם טעם ודעת, קען ער ניט נעמען ג־טלעכקייט, אויף נעמען ג־טלעכקייט מוז מען האָבן מסירת נפש דוקא.<br />
<br />
אַזוי איז אויך מיטן לערנען חסידות: אַפילו דער וואָס לערנט חסידות בשופי און פירט זיך לויט אירע מנהגים און אָנווייזונגען, און בשעת ער קוקט אויף דעם אַרום, קען זיך אים דוכטן אַז ער שטייט שוין אין שפיץ – זאָגט מען אים אַז עס איז ניט גענוג – מען מוז האָבן עבודה און עבודה מיט מסירת נפש.<br />
<br />
ווי עט ווערט דערקלערט אין דעם קונטרס "ומעין"{{הערה|[[קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר טז|מאמר טז, פרק ב]].}}, אַז דער וואָס האָט אַ גוטע תפיסה און נעמט אַן ענין גרינג, אַזוי אַז דאָס וואָס אַן אַנדערער דאַרף דערויף האָבן גרויס האָרעװאַניע, נעמט ער דאָס גלייך – פונדעסטוועגן דאַרף אויך ער האָרעווען. וואָרום בשעת ער שטייט אין זיין באַגרענעצטער מציאות ווי ער איז, האָט ער ניט קיין שייכות צו ג־טלעכקייט.<br />
<br />
יג. דאָס איז דער רמז, וואָס גלייך אַרויסגייענדיק פון ראש השנה און יום כיפור און חודש תשרי – לייענט מען פרשת נח.<br />
<br />
יום כיפור איז עצומו של יום מכפר{{הערה|זע [[משנה תורה/הלכות תשובה פרק א#הלכה ג|רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ג]].}} (דער טאָג אַליין איז מכפר) און דער אויבערשטער איז מוחל אַלע עבירות. אויף יום כיפור שטייט, אַז דעמאָלט זיינען פאַראיינציקט מיטן אויבערשטן, עס איז "ישראל ומלכא בלחודוהי" און זייער גאַנצע מציאות איז אלקות. קען מען דאָך מיינען, נאָך וואָס דאַרף מען די עבודה פון מסירת נפש, וויבאַלד אַז זייער גאַנצער מציאות איז ג־טלעכקייט? איז באַלד ווי מען גייט אַרויס פון חודש תשרי, לייענט מען פרשת נח: "בא אל התיבה" – אַריינגיין אין ביידע קוים (ריכטונגען) פון תשובה – מלמטה למעלה און מלמעלה למטה, אַז מען דאַרף האָבן מסירת נפש, וואָרום נעמען עצמות קען מען ניט ווען מען איז אַ מציאות – ווי הויך זיין מציאות זאָל ניט זיין – נאָר עס דאַרף זיין בכל מאדך דוקא.<br />
<br />
יד. לויט דעם וועט מען אויך פאַרשטיין וואָס כ"ק מו"ח אדמו"ר (דער רבי דער שווער) האָט דערציילט, אַז איינמאָל, אויף מאָרגן נאָך יום כיפור, איז ער אַריין צו זיין פאָטער דעם רבי'ן נ"ע און האָט אים געפרעגט: טאַטע, וואָס איצטער? האָט דער רבי נ"ע אים געענטפערט: איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן.<br />
<br />
אין פלוג איז ניט פאַרשטאַנדיק: וויבאַלד אַז עס איז שוין געווען די תשובה פון יום כיפור און דער אויבערשטער איז סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישרון – היינט וואָס זאָגט מען אַז ער דאַרף ווייטער תשובה טאָן.<br />
<br />
– ווי די משנה דערציילט{{הערה|[[משנה/כריתות פרק ו#משנה ג|כריתות פ"ו מ"ג]].}}. אַז בבא בן בוטא פלעגט אַלע טאָג מקריב זיין אַן אשם תלוי, אויסער אויף מאָרגן נאָך יום כיפור, ווייל דעמאָלט איז נאָך ניט שייך קיין זינד. –<br />
<br />
נאָר דער פשט איז, אַז וויבאַלד דער אמת'ער ענין פון תשובה איז "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", און ג־טלעכקייט איז דאָך אומבאַגרענעצט, במילא איז אויך די עבודה פון והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה – אַן אומבאַגרענעצטע.<br />
<br />
וואָרום בשעת עס ווערן נמשך אורות מקיפים, גייען די דאָזיקע אורות אַריין אין אַ פנימיות און עס ווערן נמשך העכערע אורות מקיפים, וואָס אין זיי איז די עבודה פון "רעותא דליבא", וואָס איז העכער פון טעם ודעת.<br />
<br />
און דאָס איז דער פשט פון דעם ענטפער, אַז "איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן", ווייל פריער האָט מען ניט געקענט טאָן די העכערע תשובה, וואָרום מען האָט געהאַלטן ביי נידעריקע ענינים, אָבער נאָך יום כיפור דאַרף מען ערשט תשובה טאָן – דעם פּנימיות'דיקן ענין פון תשובה.<br />
<br />
טו. דאָס איז אין אַלגעמיין דער ענין פון עבודת התשובה און מסירות נפש, מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. פון איין זייט דאַרף מען וויסן אַז אַפילו בשעת מען שטייט אין אַ נידעריקן מצב, פונדעסטוועגן איז יעדער בראָך און בויג וואָס מען ברעכט זיך און מען בויגט זיך צום אויבערשטן, ווערט פאַררעכנט פאַר מסירת נפש, וואָרום "קטלא פלגא" איז אַזוי ווי "קטלא כולה":<br />
<br />
און פון דער צווייטער זייט – אַפילו ווען מען שטייט אין אַ הויכער מדריגה קען מען ניט יוצא זיין בלויז מיט דער עבודה פון טעם ודעת, נאָר עס מוז זיין קטלא כולה.<br />
<br />
און אויב דאָס איז ניטאָ, מיינט דאָס ניט אַז עס פעלט בלויז פרט – דער פרט פון מסירת נפש – נאָר עס פעלט דער גאַנצער פאַרבונד מיט ג־טלעכקייט, וואָרום "מרום וקדוש אשכון" איז "ואת דכא ושפל רוח" – דוקא.<br />
<br />
אַזוי ווי די גמרא{{הערה|ברכות לה, ב.}} זאָגט, אַז אַפילו ווען עס איז פאַראַן די עבודה פון בכל לבבך ובכל נפשך – נאָר עס פעלט דער "בכל מאדך" הייסט דאָס שוין "אין עושין רצונו של מקום", און פון דעם קען אַרויסקומען – אחר ריבוי השתלשלות – "אין עושין רצונו של מקום" כפשוטו, אַז מען טוט ניט ר"ל דעם אויבערשטנס ווילן.<br />
<br />
אַנדערש אָבער בשעת עס איז פאַראַן מסירת נפש מיטן בכל מאדך – יעדער איינער לויט זיין מהות – איז אַפילו בשעת אַז דאָס איז אין נידעריקע אופנים, הייסט עס שוין "עושין רצונו של מקום" – אַז מען טוט דעם אויבערשטנס ווילן, וואָס דאָס ברענגט דעם "ועמדו זרים ורעו צאנכם"{{הערה|[[ישעיה פרק סא|ישעי' סא, ה]].}} (פרעמדע וועלן אויפשטיין און פּאַשען אייערע שאָף) – אַז אַפילו די פרעמדער פון זיך, ניט נאָר וואָס זיי שטערן ניט, נאָר זיי העלפן נאָך צו{{הערה|ברכות לה, ב.}}.<br />
<br />
טז. די תנועה פון מסירת נפש מיינט אַרויסגיין פון זיך, פון זיין מציאות. אָבער די כוונה איז אַז אויך דערנאָך, ווען ער קומט צוריק אין זיין מציאות, זאָל זיך אָנהערן ביי אים די תנועה פון מסירת נפש.<br />
<br />
אַזוי ווי מען האָט גערעדט{{הערה|זע לקו"ש ח"ב ע' 434 ואילך.}} וועגן דער מעלה פון אחדות פון שמיני עצרת, אַז זי בלייבט אויך אין די וואָכעדיקע טעג נאָך שמיני עצרת.<br />
<br />
און דאָס איז אויך מרומז אין דעם ענין פון מבול, בשעת דעם מבול, איז די גאַנצע וועלט געווען פאַרטרונקען, ביז אַפילו די מזלות האָבן דאָן ניט געאַרבעט{{הערה|ירושלמי פסחים פרק א הלכה א. ב"ר פרשה כה, ב. ופרשה לד, יא.}}. וועלט איז געווען בטל, מען איז געווען אויסגעשלאָסן פון וועלטישע זאַכן, און מען איז געווען איינגעשלאָסן אין "תיבה" – אותיות פון תורה און תפילה.<br />
<br />
ס'איז געווען על דרך ווי די עבודה פון חדש תשרי, וואָס מען איז דאָן אָפּגעשלאָסן פון וועלט. ווי עס ווערט דערקלערט אין זהר{{הערה|חלק ג' קמט, ב.}} און אין לקוטי תורה{{הערה|לקו"ת לג"פ (אוה"ת נח כרך ג' תרמג, ב).}} אויפן פסוק "ותנח התיבה בחודש השביעי" (די תיבה האָט גערוט אין דעם זיבעטן חודש) – אַז דאָס מיינט די עבודה פון חודש תשרי, (וועלכער איז דער זיבעטער חודש פון ניסן).<br />
<br />
דער תכלית איז אָבער באַשטאַנען ניט אין דעם מבול, נאָר אין דעם אַרויסגיין פון דער תיבה אין וועלט, אַז דעמאָלט זאָל מען זיין אַזוי ווי מען איז געווען אין דער תיבה.<br />
<br />
יז. דאָס איז אַ צוגאָב אין דער שייכות פון מי המבול מיט מי מקוה:<br />
<br />
דער רמב"ם זאָגט{{הערה|הלכות אבות הטומאה פרק ו, הלכה טז. וראה בכסף משנה שם.}} אַז די טהרה ווערט פאַרענדיקט ניט בשעת מען איז אין מקוה, נאָר בשעת מען גייט אַרויס פון מקוה ד. ה. אַז ווען ער גייט אַרויס פון מקוה. דאַרף זיין קענטיק אויף אים אַז ער איז געווען אין מקוה.<br />
<br />
די זעלבע זאַך איז אויך אין דעם "בא אל התיבה", אַריינגיין אין די ווערטער פון תורה און תפלה, איז דער תכלית הכונה ניס דער ביטול במציאות בשעת'ן לערנען און דאַוונען, נאָר אַז נאָכן דאַוונען און לערנען זאָל ער זיין אַזוי ווי בשעת דעם דאַוונען און לערנען.<br />
<br />
אַזוי ווי מען האָט גערעדט (אויבן אות ח) וועגן דעם בעל שם טוב, אַז פאַרן דאַוונען איז ער ניט געווען זיכער וואָס עס וועט זיין מיט אים נאָכן דאַוונען, צוליב דעם כלות הנפש און ביטול בשעת'ן דאַוונען – פונדעסטוועגן איז ער שפּעטער געקומען צוריק אין וועלט, וואָרום דאָס איז דער עיקר כוונה.<br />
<br />
יח. דער רבי דער שווער האָט אַמאָל געזאָגט{{הערה|בקור שיקאגא ע' 8.}} אַז פרשת נח איז אַ "קאַלעמוטנע" וואָך און אין פרשת לך לך הויבט אָן צו ווערן פריילעכער, וואָרום דעמאָלט איז געבאָרן געוואָרן אברהם אבינו – און בפרט לויט דער פירוש הפנימי פון לך לך גו' אשר אראך – אַז מען ווייזט די מעלה פון נשמות.<br />
<br />
זאָל דער אויבערשטער געבן אַז די אַלע ענינים וואָס זיינען דערוויילע קאַלעמוטנע – צוליב וועלכער ס'איז סיבה – איז אַזוי ווי מען גייט אַריין אין פרשת לך לך, זאָלן זיי ווערן פריילעך און אַראָפּקומען בטוב הנראה והנגלה.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ נח תשי"ז)</small>}}<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%9E%D7%A7%D7%A5&diff=25264לקוטי שיחות חלק א/מקץ2025-10-06T12:34:23Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת מקץ – שבת חנוכה ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. אין אנהויב פון פרשת מקץ, און אזוי אויך אין דער פריערדיקער סדרה, וישב, דערציילט די תורה וועגן חלומות: דער חלום פון פרעה'ן (אין פרשת מקץ) און דער חלום פון יוסף'ן, מיט די חלומות פון שר המשקים און שר האופים (אין פרשת וישב).<br />
<br />
די אלע חלומות זיינען געווען סיבות וועלכע האבן געבראכט צו גלות מצרים – דער שרש פון אלע גליות{{הערה|לקו"ת מהאריז"ל פ' תצא.}}. אזוי ווי אלע ענינים זיינען בהשגחה פרטית, ממילא איז פארשטענדלעך, אז דער מסובב – גלות, האט א שייכות און איז ענלעך צו דער סיבה – חלום.<br />
<br />
ב. די שייכות פון גלות צו חלום ווערט דערקלערט אין פארשידענע ערטער, און אויך אין תורה אור{{הערה|אין פרשה וישב, כח, ג.}}, אז חלום נעמט זיך פון כוח המדמה (פארשטעלונגס־כוח), וועלכער פאראייניקט צוויי קעגנזאצן צוזאמען, ביז אפילו "פילא בקופא דמחטא" (אן עלפאנט אין אן אויער פון א נאדל), אויב ער האט נאר פריער געטראכט וועגן דעם{{הערה|עיין ברכות נה, סע"ב. וק"ל.}}.<br />
<br />
אזוי אויך אין דער צייט פון גלות, דוכט זיך אים אויס אז ער האט ליב דעם אויבערשטן און פונדעסטוועגן האט ער ליב זיין אייגענעם גוף – כאטש ביידע זאכן קענען גלייכצייטיק ניט געמאלט זיין, ביז וואנען אז (ווי עם ווערט אין א צווייטן ארט דערקלערט) ער קען ליגן אין תאוות און אפילו עובר זיין אויף דעם אויבערשטנס רצון.<br />
<br />
פונדעסטוועגן, פירט ער אויס דארט אין תורה אור, זאל מען ניט מיינען, אז וויבאלד אז נאכן דאוונען קען ער טאן פארקערט ווי ער האט געהאלטן אין דאוונען איז א ראי' אז זיין תפלה מיט די תורה ומצות זיינען גארנישט, – איז דאס ניט אזוי. דער שרש פון חלום איז פון זייער א הויכן ארט און דאס לייכט בזמן הגלות דוקא (יעו"ש בארוכה).<br />
<br />
ג. די דערקלערונג דערפון אין עבודה בנפש האדם איז:<br />
<br />
ביי יעדער אידן איז דער נפש האלקית אלע מאל גאנץ. די תורה ומצות וואס א איד טוט זיינען אייביק – לעולם ועד{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק כה|תניא פכ"ה]].}}. דאקעגן די ניט ריכטיקע זאכן וואס ער טוט זיינען מער ניט ווי צייטווייליק (ווייל יעדער איד וועט דאך סוף־כל־סוף תשובה טאן), במילא איז אויך איצטער זיינען זיי ניט קיין דבר של קיימא (שטענדיקע זאך), און אזוי ווי נהרות המכזבין{{הערה|פרה פ"ח מ"ט. זע אויך אויבן עמוד 36 הערה 22.}} (טייכן וועלכע טריקענען אויס).<br />
<br />
און דערפאר קען ניט דער רע איבערוועגן חס ושלום דעם טוב, ווייל ער איז ניט קיין דבר של קיימא, דאקעגן דער טוב איז אלע מאל גאנץ.<br />
<br />
און אין דעם איז דא א מעלה אין זמן הגלות אויפן זמן הבית: אין זמן הבית האבן געלויכטן די כחות "פנימיים" (אינעווייניקסטע כוחות) פון דער נשמה{{הערה|ספר המאמרים תש"ט ע' 108 אות ב.}}. און אויף דעם איז דא א הגבלה (באגרענעצונג), דערפאר טאר א טמא ניט אריינקומען אין מקדש. אבער אין זמן פון גלות לייכטן די כחות מקיפים פון נשמה, און אין דעם זיינען ניטא קיינע באגרענעצונגען, אזוי ווי עס שטייט: השוכן אתם בתוך טמאותם{{הערה|מער אויספירלעך זע שיחת חגה"פ תשח"י.}}.<br />
<br />
ד. די הוראה בפועל פון דעם איז:<br />
<br />
ניט ווי די וועלכע האבן א טעות און מיינען אז דער איינציקער מעגלעכער וועג איז גיין מיט א מסודר'דיקער עבודה פון גרינגער צו שווערער, און כל זמן ער איז ניט פארטיק מיט די ערשטע טרעפ קען ער ניט אנהויבן טראכטן וועגן די העכערע טרעפ. דאס וואלט געווען ריכטיק אויב אלע ענינים וואלטן געווען ביי אים מסודר'דיק. וויבאלד אבער אז "היינו כחולמים", קען מען, און דארף מען, טאן יעדע עבודה אין עבודת ה' וואס קומט צו דער האנגט, לויט דער אנווייזונג פון רז"ל{{הערה|עירובין נו, א.}}, חטוף ואכול חטוף ואישתי.<br />
<br />
און אפילו דער וואס איז אין אזא מצב וואס אויף אים שטייט{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק יז|תניא פי"ז]].}} "אי אפשר... להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחלה", פונדעסטוועגן פסק'נט דער אלטער רבי אין תניא{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק לט|פל"ט]].}} – פנימיות התורה, און אין שולחן ערוך{{הערה|הל' ת"ת פ"ד ה"ג.}} – גליא דתורה, אז אויך '''ער''' זאל לערנען תורה און מקיים זיין מצות. כאטש אז דערווייל איז ער מוסיף כוח כו', מכל מקום איז ער דאך זיכער שלא ידח ממנו נדח, און דעמאלט וועט דאך אויך זיין תורה און מצות צוריקקערן זיך מיט אים.<br />
<br />
ה. דאס אלץ איז ניט נאר בנוגע גליא דתורה, נאר אויך בנוגע פנימיות התורה און אירע מנהגים און פירונגען, און לויט דער אנווייזונג פון רז"ל: חטוף ואכול (– גליא דתורה, וואס איז געגליכן צו לחם{{הערה|לקו"ת [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בהר|בהר]] מ, ב. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בחוקותי|בחוקותי]] מח, ב.}}, חטוף ואישתי (– פנימיות התורה, וואס איז געגליכן צו מים{{הערה|זע אויך לקו"ש ח"ב ע' 432.}}).<br />
<br />
הגם אז מיט דורות פריער האט מען ניט געקענט אנהויבן לערנען פנימיות התורה ביז מען איז פריער דורכגעגאנגען כמה וכמה הכנות, איז אבער אין די היינטיקע דורות "מצוה לגלות זאת החכמה"{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כו|אגה"ק סכ"ו]] אין נאמען פון אריז"ל.}} (א מצוה צו אנטפלעקן די דאזיקע חכמה), ובפרט, נאך דער התגלות פון תורת החסידות דורך דעם בעש"ט און כ"ק אדמו"ר הזקן און זייערע נאכפאלגער, איז דאס געווארן אזוי ווי אלע חלקים פון תורה וואס יעדער איד איז דאך מחויב לערנען '''אלע''' חלקים פון תורה{{הערה|זע הל' ת"ת לרבנו הזקן פ"א ס"ד.}}.<br />
<br />
ו. און דורך דער הנהגה פון חטוף ואכול חטוף ואישתי, אז מען וועט זיך ניט רעכענען מיטן אייגענעם צושטאנד צי מען האלט דערביי צי ניט, נאר מען וועט האלטן אין איין מערן אין תורה ומצות (וואס דאס איז ענלעך צו דעם ענין פון חלום כנ"ל),<br />
<br />
– איז דורך דעם מערן דעם אור פון תורה ומצות גופא, נעמט מען אוועק דעם גלות־שלאף און מען ברענגט דעם אמת'ן אור הגאולה, הוי' יהי' לך לאור עולם{{הערה|[[ישעיה פרק ס|ישעי' ס, כ]].}}, אזוי ווי מען זעט אז בשעת עס ווערט ליכטיק כאפט מען זיך אויף פון שלאף.<br />
<br />
ז. און דאס איז די אנווייזונג פון דעם וואס חלומות זיינען געווען א סיבה צו גלות מצרים און יציאת מצרים.<br />
<br />
גלות מצרים איז געווען דער שווערסטער גלות, דערפאר ווערן אלע גליות אנגערופן מצרים{{הערה|מד"ר בראשית פ' טז, ד.}}, פונדעסטוועגן איז מען דוקא דורך דעם גלות צוגעקומען צום "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"{{הערה|[[בראשית פרק טו|בראשית טו, יד]].}}.<br />
<br />
אזוי אויך אין איצטיקן גלות, כאטש די גאנצע עבודה אין דער צייט פון גלות איז אן ענין פון חלום, פונדעסטוועגן, איז אדרבה, מצד דעם גופא וואס עס איז אין אן אופן פון חלום, קען מען זיך ארויפכאפן צו א העכערער מדריגה, אין אן אופן פון איבערשפרינגען, און מערן דעם אור פון תורה ומצות, וואס דאס נעמט אוועק דעם שלאף פון גלות און ברענגט צום "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"{{הערה|[[מיכה פרק ז|מיכה ז, סו]].}}, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת חג הגאולה, י"ט כסלו, תשי"ז)</small>}}{{ש}}<br />
<br />
ח. דער דערמאנטער ענין – אז דורכן גלות דוקא ווערט א גרעסערע עלי', איז מרומז אויך אין היינטיקער סדרה, אין דעם טעם פארוואס אפרים איז אנגערופן געווארן מיט '''דעם''' נאמען, ווייל "כי הפרני אלקים בארץ עניי". דורך ארץ "עניי" (ארעמקייט) דוקא איז געווארן דער הפרני (מערן '''מיך'''), א תוספות אור אין יוסף'ן.<br />
<br />
די מעלה פון יוסף פאר זיך אליין איז זייער א הויכע. און ווי דערקלערט אין תורת חיים{{הערה|פ' ויחי ד"ה בן פורת יוסף.{{ש}}*20. יוסף האט געבעטן דעם שר המשקים ער זאל זיך באמיען ביי פרעה'ן אים צו באפרייען און דאס ווערט יוסף'ן פאררעכנט פאר א חטא (רש"י בראשית מ' כג), הגם אז יעקב האט זיך באמיט ביי עשו'ן ער זאל אים מוחל זיין דורך שיקן מתנות און רופן אים אדוני, מיין האר.}} און אין פארשידענע ערטער דער טעם פארוואס יוסף איז באשטראפט געווארן פאר דעם וואס ער האט געמאכט כלים אין טבע, כאטש אז יעקב האט אויך אזוי געטאן<sup>[*20]</sup>, ווייל יעקב איז געוועןאין סדר השתלשלות האט ער מורא געהאט שמא יגרום החטא{{הערה|ברכות ד, א.}} דערפאר האט ער געדארפט מאכן כלים אין טבע, אבער יוסף צדיק עליון, האט מצד זיין מדרגה ניט געדארפט מורא האבן פאר קיינע עניניםאון ניט געדארפט אנקומען צו טבע.<br />
<br />
ד. ז. שטייט דארט אויך – אויפן פסוק ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו – דער טעם, פארוואס זיינען די שבטים, אזוי אויך די אבות, געווען רועי צאן (פאסטוכער), אפגעזונדערט פון וועלט, בכדי אז וועלט זאל זיי ניט שטערן.<br />
<br />
אבער יוסף איז געווען אין אזא מדריגה, אז ער האט געקענט זיין אין וועלט, א הערשער אין מצרים, אז "בלעדיך לא ירים איש גו'", וואס אין מקרא יוצא מידי פשוטו, יעדער מצרי ווען ער האט געוואלט אנטאן כלי זיין האט ער געדארפט פרעגן ביי יוסף'ן, און כאטש יוסף האט זיך דערמיט פארנומען, איז ער בשעת מעשה געשטאנען בתכלית הדביקות באלקות.<br />
<br />
נאך דעם אלעמען, דורך וואס איז ער צוגעקומען צו "הפרני" – דורך "בארץ עניי" דוקא.<br />
<br />
ט. דער דערמאנטער סיפור מיט יוסף'ן איז אן אנווייזונג צו אלע אידן, אז דער ענין פון ירידת הנשמה בגוף אין עולם הזה בכלל און אין דעם זמן הגלות בפרט, איז דאס ניט ח"ו אויף מאטערן זיך, נאר אין דעם איז פאראן א באזונדערע מעלה.<br />
<br />
דער תכלית{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק לו|תניא פל"ו]].}} פון השתלשלות העולמות איז ניט צוליב די עולמות העליונים, וויבאלד אז פאר זיי איז עס א ירידה מאור פניו יתברך, נאר דער תכלית איז אין עולם הזה התחתון דוקא, ווארום אין עולם הזה שטייט דער כוח העצמות.<br />
<br />
און אין עולם הזה גופא – האט מען '''פאר''' גלות מצרים ניט געקענט מקבל זיין די תורה, נאר דוקא דורכן '''כור הברזל''' פון גלות מצרים איז מען געווארן כלים אויף קבלת התורה, און ווי עס דרש'נען{{הערה|שבת פח, ב.}} רז"ל, אז פארוואס האבן אידן מקבל געווען די תורה – ווייל למצרים ירדתם כו'.<br />
<br />
י. און דאס איז אויך וואס עס שטייט{{הערה|[[הושע פרק יא|הושע יא, ג]]. לקו"ת [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ויקרא|ויקרא]] ב, א. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/במדבר|במדבר]] פ, ב. ד"ה לכה דודי תרפ"ט (סה"מ קונטרסים ח"א כא, א).}} ואנכי תרגלתי לאפרים:<br />
<br />
ביי מתן תורה שטייט{{הערה|מכילתא דרשב"י (וראה ג"כ מכילתא) יתרו יט, יא. דברים רבה פ"ז, ח.}}, אז אויב עס וואלט געווען ששים ריבוא חסר אחד – זעקס הונדערט טויזנט ווייניקער איינער – (ווען דער '''אחד''' וואלט ניט געווען) וואלט ניט געגעבן געווארן די תורה חס ושלום אפילו צו משה'ן. וואס דאס איז דאך מרומז אין פסוק{{הערה|[[במדבר פרק יא|במדבר יא, כא]].}}, שש מאות אלף רגלי העם אשר '''אנכי בקרבו''', אז דורך דעם וואס עס זיינען געווען '''אלע''' שש מאות אלף, אויך די רגלים (פיס), און דער עיקר די רגלים (ווי עס ווערט אין אן אנדער ארט דערקלערט די מעלה פון דגל – קבלת עול), איז געגעבן געווארן די תורה וואס הויבט זיך אן מיט אנכי, אז עס איז נמשך געווארן דער "אנכי" צו משה'ן.<br />
<br />
דערפאר איז בשעת דער פסוק רעדט וועגן אפרים'ן, וואס זיין ענין איז כי הפרני אלקים בארץ עניי, אז דורך מצרים קומט מען צו צום תכלית העילוי פון מתן תורה, זאגט ער אויף דעם – ואנכי תרגלתי לאפרים, אז דורך "תרגלתי" לשון רגל, – ד. ה. די עבודה פון קבלת עול, – דורך דעם קומט מען צו צום אנכי מי שאנכי.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת חג השבועות, תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
=== חנוכה ===<br />
<br />
יא. די מצוה פון חנוכה איז אנצינדן ליכט. ווי אזוי שאפט מען ליכט? – מען נעמט בוימל אדער האלץ א. ד. גל., ד. ה. א גשמיות'דיקע זאך, און מען ווארעמט דאס אן, ביז עס ווערט אויס גשמי און עס הויבט אן צו לייכטן אין דעם גאנצן ארום.<br />
<br />
די ליכט וואס מען צינדט אן חנוכה, קומען פון די ליכט וואס מען פלעגט צינדן אין בית המקדש. אין בית המקדש פלעגט מען יעדע נאכט צינדן ליכט. אבער אין דער צייט פון נס חנוכה איז ניט געווען קיין ריינע בוימל צו צינדן די ליכט, האט דער אויבערשטער געטאן א נס און מען האט געפונען א פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול – א קריגל ריינע בוימל, פארזיגלט מיטן זיגל פון כהן גדול,<br />
<br />
– די בוימל וואס אין פך איז געווען גענוג קוים אויף איין טאג, איז געשען א נס און עס האט געברענט אכט טעג. איז צום אנדענק פון דעם נס צינדט מען ליכט, אלע אכט טעג פון חנוכה.<br />
<br />
ניט קוקנדיק אויף דעם וואס די ליכט פון חנוכה קומען פון די ליכט פון מקדש, פונדעסטוועגן זיינען זיי פאנאנדערגעטיילט אין עטלעכע זאכן.<br />
<br />
א) אין בית המקדש איז אלע מאל געווען די זעלבע צאל ליכט. דאקעגן חנוכה גיט מען צו יעדער נאכט נאך א ליכט.<br />
<br />
ב) אין בית המקדש פלעגט מען אנצינדן די ליכט דוקא בייטאג, ווען ס'איז נאך געווען גוט ליכטיק. אבער חנוכה־ליכט צינדט מען נאך דעם ווי די זון פארגייט.<br />
<br />
ג) נרות המקדש זיינען געווען אינווייניק, און נרות חנוכה איז מצוה להניח על פתח ביתו '''מבחוץ''' – אינדרויסן.<br />
<br />
ד) מצות נרות המשכן והמקדש, איז געווען אין א צייט ווען אידן האט ניט געפעלט אין גשמיות,<br />
<br />
ספעציעל אין דער צייט פון משכן אין מדבר האבן אידן געהאט אלץ וואס זיי דארפן, עסן האבן זיי געהאט מן מן השמים, וואסער האבן זיי געהאט פון בארה של מרים, אויך די לבושים האבן מיטגעוואקסן מיט זיי, און געווען שטענדיק ריין{{הערה|[[דברים פרק ח#רש"י|רש"י דברים ח, ד]].}}.<br />
<br />
אזוי איז אויך די מצוה פון נרות המקדש געגעבן געווארן בימי שלמה, וואס ס'איז געווען שלום אין זיין צייט. קיינער האט ניט מלחמה־געהאט מיט אידן, אדרבה, מען האט נאך זיי געצאלט מס און ס'איז געווען איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו{{הערה|[[מלכים א פרק ה|מלכים א ה, ה]].}}.<br />
<br />
דאס זעלבע אויך אין רוחניות, ווארום אז מען האט ניט קיין גשמיות'דיקע דאגות, גיט מען זיך אינגאנצן אוועק אויף תורה ומצות, רוחניות'דיקע זאכן, אידישע זאכן.<br />
<br />
דאקעגן אבער נרות חנוכה זיינען פארבונדן מיט א צייט וואס דאס לאנד איז געווען אונטער ממשלת יון און די אידישע ארמיי איז געווען זייער א קליינע אין צאל, אזוי אויך אין רוחניות, איז ניט געווען קיין שמן טהור אפילו אויף איין נאכט.<br />
<br />
יב. די אלע חילוקים זיינען פארבונדן איינע מיט די אנדערע.<br />
<br />
בשעת עס איז גוט אין גשמיות, ובמילא אויך אין רוחניות כנ"ל,<br />
<br />
– ווארום ווען א איד האט, גיט ער מיט אן אפענער האנט און מיט א ברייטער האנט אויף ענינים רוחניים –<br />
<br />
דארף מען ניט האבן קיין מלחמה און קיין מסירת נפש.<br />
<br />
דאן איז גענוג אז יעדער טאג זאל זיין די זעלבע צאל, מען מוז ניט צוגעבן נאך, ווארום עס גייט אלץ נארמאל.<br />
<br />
אזוי אויך דארף מען ניט לייגן קיין השתדלות צו באלייכטן די גאס. די גאס, די וועלט – איז ניט פינסטער. די מנורה האט געברענט אין בית המקדש '''ובמילא''' איז געווען ליכטיק אויך אין גאס.<br />
<br />
אבער אין א צייט פון א שווערן מצב, א צייט פון מלחמות, און ניט נאר מלחמות מיט די יונים נאר אויך מיט אידן מתיונים{{הערה|ב"ק פב, כ.}}, ווארום עס זיינען געווען אזוינע אידן וואס האבן ניט געהאלטן פון בית המקדש, ניט געהאלטן פון זעלבסטשטענדיקייט און געוואלט אסימילירן זיך מיט די יונים.<br />
<br />
אין אזא שווערן צושטאנד, האט דער אויבערשטער געגעבן די מצוה פון חנוכה־ליכט. אין אזא צייט פאדערט זיך מסירת נפש.<br />
<br />
אין אזא צייט איז ווייניק אז מען זאל מאכן ליכטיק ביי זיך אין שטוב, ווארום אויפן גאס איז פינסטער, און די פינסטערניש פון גאס קען דורכשפארן אויך אין שטוב, דארף מען לייגן השתדלות אויף באלייכטן די גאס, מען צינדט חנוכה־ליכט ווען ס'איז פינסטער און לעבן טיר דוקא, בכדי צו באלייכטן די גאס.<br />
<br />
עס איז ווייניק וואס ער וועט צינדן ליכט ביי זיך אויפן טיש וואו ער עסט אדער אויפן שרייב־טיש און עפענען די טיר כדי אז די ליכט זאל לייכטן אויך אין גאס, נאר מען דארף צינדן די ליכט לעבן טיר, מען דארף לייגן '''השתדלות''' אויף באלייכטן די גאס.<br />
<br />
אויך איז ווייניק די צאל ליכט פון די פריערדיקע נעכט. ווארום מען קען זיך ניט באנוגענען מיט דעם וואס מ'איז ניט געווארן נידעריקער און מען שטייט אויפן זעלבן מצב פון נעכטן, נאר מען דארף גיין אלץ העכער און העכער.<br />
<br />
יג. דער סך הכל פון דעם איז:<br />
<br />
אין א צייט וואס די פינסטערניש איז גרויס, דארף מען ניט נתפעל ווערן פון דער פינסטערניש וואס אין גאס, נאר אדרבה, מען דארף גיין מיט א מסירת נפש באלייכטן די גאס, און יעדער טאג צוגעבן מער און מער ליכטיקייט, ביז מען וועט ברענגען נאך שמן טהור, ריינע און קלארע בוימל.<br />
<br />
און דער אופן אין דעם דארף זיין:<br />
<br />
א) מען דארף זיך ניט באנוגענען מיט דער מאס ליכט וואס מ'האט באלויכטן נעכטן, נאר מען דארף אלע טאג צוגעבן נאך. היינט איין ליכט, מארגן צוויי, איבערמארגן דריי, א א. וו. אנהויבן באלד מיט א סך – קען מען דאך ניט שפרינגען מיט אמאל. מען הויבט אן מיט איין ליכט, אבער מען דארף באלד זיין גרייט אויף צינדן מארגן צוויי ליכט און איבערמארגן דריי.<br />
<br />
ב) מען דארף זיך ניט באנוגענען דערמיט וואס מען מאכט ליכטיק ביי זיך אין שטוב '''ובמילא''' וועט זיין ליכטיק אין גאס, נאר מען דארף לייגן '''השתדלות''' אויף צו באלייכטן די גאס.<br />
<br />
ג) דער צוגאנג צו דעם דארף זיין מיט מסירת נפש, אזוי ווי דער ענין נס – העכער פון טבע. מען קוקט אויף אים מיט א קרומער אויג, דארף ער ניט נתפעל ווערן און טאן מיט מסירת נפש אויסצופירן די שליחות וואס דער אויבערשטער האט אים געשיקט.<br />
<br />
יד. און דאס מאנט מען ביי יעדער אידן. ער זאל וויסן אז ער איז אן "אמבאסאדאר" פון דעם אויבערשטן אויף צו אנווארעמען די גשמיות פון זיין טייל וועלט ביז אז וועט באלייכטן אים און אויך זיין סביבה.<br />
<br />
און דער אופן אין דעם דארף זיין, ניט באנוגענען זיך מיט וואס ער האט אויפגעטאן נעכטן, נאר אלע טאג צוגעבן מער ליכט. מען דארף וויסן וואס מ'האט אויפגעטאן נעכטן כדי צו וויסן וויפל צו מוסיף זיין היינט.<br />
<br />
און בשעת מען גייט מיט דעם וועג, – מען גייט מיט א מסירת נפש, מען באנוגענט זיך ניט דערמיט וואס מען מאכט ליכטיק ביי זיך, און מען באנוגנט זיך ניט דערמיט וואס מ'האט שוין אויפגעטאן, – האט מען דעם צוזאג אז סוף סוף ווערט טאקע אזוי, עס ווערט ליכטיק אין גאס, און אלע מאל מיט מערער ליכט, ביז מען געפינט שמן טהור (ריינע בוימל) אויף אנצינדן אין בית המקדש.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת כ"א כסלו, תשי"ג)</small>}}{{ש}}<br />
<br />
טו. די מצוה פון נר חנוכה איז אפגעטיילט פון אלע מצות אין צוויי זאכן:<br />
<br />
א) אין אלע מצות איז פאראן דער קיום פון דער מצוה כתקונה, און דער הידור פון דער מצוה. עם איז אבער ניטא קיין הידור מן ההידור.<br />
<br />
א ראי' אויף דעם איז פון דעם וואס די גמרא זאגט: הידור מצוה עד כמה, עד שליש, און דערנאך זאגט די גמרא{{הערה|ב"ק ט, ב.}} אז ביז א שליש איז משלו, ומכאן ואילך משל הקב"ה. קומט דאך אויס אז מען קען מהדר זיין אן א שיעור, און דאס אלץ גייט אריין אין הידור מצוה.<br />
<br />
דאקעגן אבער ביי מצות נר חנוכה איז פאראן ניט נאר די מצוה אליין און ניט נאר דער הידור פון דער מצוה, נאר אויך מהדרין מן המהדרין.<br />
<br />
ב) אין אלע מצות, זיינען רוב אידן מקיים בלויז די מצוה אליין. אבער אין דער מצוה פון נר חנוכה איז דער מנהג ביי אלע אידן{{הערה|או"ח סי' תרע"א, ס"ב הגהת רמ"א.}} צו מקיים זיין ניט נאר די מצוה אליין נאר אויך דעם הידור, און אפילו דעם הידור מן ההידור.<br />
<br />
טז. אין חנוכה זיינען פאראן צוויי ניסים: א) דער נצחון פון דער מלחמה, וואס אויף דעם האט מען מתקן געווען הלל והודאה. ב) דער נס פון פך השמן, וואס אויף דעם האט מען מתקן געווען הדלקת הנרות.<br />
<br />
דער ענין פון מהדרין מן המהדרין איז ניט אין מצות הלל והודאה, נאר אין מצות הדלקת הנרות, וואס עם איז פארבונדן' מיטן נם פון פך השמן.<br />
<br />
די מעלה פון נס מיטן פך השמן אויף אלע ניסים, ובכללם אויך דער נס פון נצחון אין דער מלחמה, וועט מען פארשטיין נאך א פריערדיקער דערקלערונג אז אין די הנהגות שלמעלה זיינען פאראן דרייערליי אופני הנהגות:<br />
<br />
א) הנהגה טבעית, – א נאטירלעכע אויפפירונג – וואס זי גופא קען זיין א דערהויבענע, בהצלחה. עס איז טאקע אן ענין פון הצלחה, אבער פונדעסטוועגן איז דאס אן הצלחה וואס על פי טבע.<br />
<br />
ב) הנהגה ניסית וואס איז העכער פון טבע. וואס אזוי איז אויך געווען<br />
<br />
דער נצחון המלחמה פון חנוכה – א נס וואס איז העכער פון טבע, ווארום עס איז דאך געווען גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים{{הערה|נוסח התפילה.}}. אויב עס וואלט זיין גבורים ביד גבורים וואלט דאס אויך זיין הצלחה, ווארום עם איז דאך א מלחמה, אבער אלץ ניט נס. גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, איז נס וואס איז העכער פון טבע.<br />
<br />
ג) הנהגה וואס איז העכער אויך פון א נס. אן ענין וואס מוז ניט זיין מצד ענינים פון גוף, אדער אפילו פון נשמה, נאר דאס איז א הידור, און אין עניני הנשמה, אט דאס איז געווען דער נס וואס מ'האט געפונען דעם שמן טהור וואס איז געווען אן ענין וואס איז פארבונדן נאר מיט דער נשמה, און נאך מערער, עס איז געווען אויף להראות חיבתם של ישראל (ווארום עפ"י דין האט מען געקענט צינדן אויך מיט שמן טמא, ווייל טומאה דחוי' אדער הותרה בצבור, און דער נס איז געווען בכדי להראות חיבתם של ישראל){{הערה|זע אויבן עמוד 81 און ווייטער.}}.<br />
<br />
יז. היות אז אלע ענינים שלמעלה זיינען אפהענגיק אין דער עבודה פון מענטשן, זיינען פאראן דריי אופנים אין עבודת האדם, וואס זיי ברענגען די דריי הנהגות הנ"ל.<br />
<br />
'''הנהגה טבעית''' קומט דורך מקיים זיין תורה און מצות, ווי עס שטייט אם בחוקותי תלכו{{הערה|[[ויקרא פרק כו|ויקרא כו, ג]].}} גו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, און די איבעריקע ברכות.<br />
<br />
'''הנהגה ניסית''' קומט דורך הידור מצוה דוקא, בשעת אז מען באנוגענט זיך ניט מיט מקיים זיין די מצות בלויז ווי עפ"י דין, נאר מען איז מהדר אין דער מצוה, מען זוכט אז די מצוה זאל זיין בהידור, דאן גיט דער אויבערשטער מדה כנגד מדה{{הערה|סנהדרין צ, א.}}, – די הנהגה שלמעלה מהטבע.<br />
<br />
די דריטע הנהגה אבער קומט דורך מסירת נפש דוקא – וואס עס איז נאך העכער ווי דער ענין פון הידור מצוה.<br />
<br />
יח. די מעלה פון מס"נ אויף הידור מצוה איז:<br />
<br />
הידור מצוה מיינט אז ער טוט ניט די זאך ווייל ער מוז דאס טאן, נאר ער האט א געשמאק אין דעם און טוט דאס מיט א חשק און א חיות. דערפאר זוכט ער אלץ ווי צו פארבעסערן דאס און מאכן עס זאל זיין שיין, הגם ער איז ניט מחויב אין דעם.<br />
<br />
– דער משל אויף דעם איז פון א קנעכט וואס איז מקיים דעם באפעל פון דעם מלך, איז אויב ער האט ניט קיין געשמאק און קיין חיות אין דעם, און טוט נאר ווייל ער מוז מקיים זיין דעם באפעל, דאן איז ער מקיים נאר דעם באפעל אליין און זוכט ניט צו מהדר זיין אין דעם, ווייל ער האט ניט קיין געשמאק אין דעם. דאקעגן אויב די זאך איז ביי אים טייער און ער האט א חיות אין דעם, זוכט ער צו מהדר זיין אין דעם –<br />
<br />
אבער פונדעסטוועגן איז ער א מציאות פאר זיך, עס איז פאראן דער געשמאק און דער ווילן וואס ער וויל מקיים זיין די מצות, און עם איז פאראן דער וועלער. דאקעגן מסירת נפש הייסט, אז ער איז אינגאנצן קיין מציאות ניט פאר זיך, און זיין גאנצע מציאות איז מקיים זיין דעם רצון העליון.<br />
<br />
ער איז ניט אויסן אז '''ער''' זאל זיין דער "טראכטער", דער "זאגער" און דער "טוער", ער איז אויסן אז די '''זאך''' זאל זיך אפטאן, ובמילא איז אים קיין נפקא מינה ניט, צי די זאך קומט דורך אים צי דורך אן אנדערן, אבי די זאך זאל זיך אפטאן.<br />
<br />
און דורך דער עבודה פון מס"נ, אז ער לייגט זיך אוועק אינגאנצן, ער לייגט אוועק אפילו זיין נשמה, און דער עיקר איז ביי אים מקיים זיין די מצוה, דאן צאלט אפ דער אויבערשטער מדה כנגד מדה, אז די הנהגה שלמעלה איז העכער פון נס, עס איז אן ענין וואס איז אינגאנצן ניט פארבונדן מיט מציאות.<br />
<br />
יט. אזוי ווי חנוכה זיינען אידן געשטאנען מיט מס"נ, דערפאר איז דעמאלט געווען דער נס פון פך השמן אויף צו באווייזן חיבתם של ישראל, וואס עס האט ניט קיין שייכות מיט ענינים פון מציאות. דורך דעם ענין פון הידורים איז די הנהגה פון ניסים שלמעלה מהטבע, אבער עס איז פארבונדן מיט גוף, מיט מציאות. אבער דורך מס"נ וואס ער לייגט אוועק זיין מציאות אינגאנצן, איז די הנהגה מלמעלה אין אן אופן וואס איז אינגאנצן ניט נוגע צו מציאות.<br />
<br />
אזוי אויך פון צווייטן זייט, אז די הנהגה שלמעלה איז ניט פארבונדן מיט מציאות, רופט זי ארויס ביי אידן אן אוועקלייג פון מס"נ. און דוקא מס"נ איז דא ביי אלע אידן, אפילו ביי א קל שבקלים ווען עםסדערנעמט אים{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק יט|תניא פי"ט]]. ד"ה אין הקב"ה. בא בטרוניא תרפ"ה. ספר המאמרים תש"ט ע' 118.}} (אנדערש ווי אין דעם ענין פון תורה, צדקה וכו').<br />
<br />
דערפאר, איז חנוכה וואס דעמאלט איז געווען די הנהגה למעלה אויף להראות חיבתם של ישראל – וואס דאס האבן אידן ארויסגערופן דורך מס"נ – האט דאס ארויסגערופן ביי אידן דעם ענין פון מהדרין מן המהדרין. ניט נאר קיום המצות כתקונה, אויך ניט בלויז קיום המצות בהידור, נאר מהדרין מן המהדרין, אן אוועקלייג און א ביטול אין גאנצן.<br />
<br />
און דערפאר איז אין נר חנוכה פאראן דער ענין פון מהדרין מן המהדרין וואס עס איז ניטא ביי אנדערע מצות, און אלע אידן האבן דאס אנגענומען, ווייל דער גאנצער ענין פון חנוכה איז מהדרין מן המהדרין – ביטול אין גאנצן, וואס דאס איז דער ענין פון מסירת נפש.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת נר ה' דחנוכה, תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A1_%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%94_%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D&diff=25269קונטרס בענין הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם2025-10-06T12:34:22Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{ספר השיחות תשנ"ב}}<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
== "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" ==<br />
=== בקשר לסיום ספר הרמב"ם ===<br />
=== משיחות יום ב' דר"ה, ליל שבת חוהמ"ס, ליל ויום שמח"ת, ה'תשנ"ב ===<br />
א. בהקדמתו לחיבורו כותב הרמב"ם: "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר{{הערה|[[שמות פרק כד#פסוק יב|משפטים כד, יב]].}} ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה . . תורה שבעל פה", ומבאר בארוכה סדר מסירת התורה שבעל פה ופירושי' ע"י גדולי ישראל מדור לדור עד לזמנו, ומסיים, "וראיתי לחבר דברים המתבררים . . בענין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה . . עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק ("הלכות הלכות") . . כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה . . לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".<br />
<br />
ואף שחיבורו של הרמב"ם הוא "תורה שבעל פה", "משנה תורה" ("משנה" לתורה שבכתב), מ"מ, להיותו "דברים המתבררים . . בלא קושיא ולא פירוק", "'''הלכות''' של תורה שבעל פה", יש בו חשיבות מיוחדת (לא רק לגבי שאר חלקי תורה שבעל פה, אלא גם לגבי ספרי הנביאים והכתובים) שהיא כמו החשיבות דתורה שבכתב ("התורה והמצוה", תושב"כ ופירושה בהלכות התורה שבמשנה תורה) – כמובן מדברי חז"ל{{הערה|ירושלמי מגילה פ"א ה"ה.}} (שהובאו להלכה בספרו של הרמב"ם{{הערה|סוף הלכות מגילה.}}) ש"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח"{{הערה|"חוץ ממגילת אסתר".}}, משא"כ "הלכות{{הערה|הלכות דייקא, משא"כ '''השקו"ט''' שבתורה שבעל פה, במכ"ש וק"ו מכל ספרי הנביאים וכל הכתובים.}} של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם", כ"חמשה חומשי תורה".<br />
<br />
[כלומר: בנצחיות התורה – "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת כו'"{{הערה|רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט.}} – נכללים "הלכות של תורה שבעל פה", פירוש המצוות, שעל ידם יודעים אופן קיום מצוות התורה{{הערה|שהרי "כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מצות ל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תורה שבע"פ", הלכות התורה, שבהם נתגלה רצונו של הקב"ה, ולכן נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה (ראה בארוכה [[אגרת הקודש סימן כט|תניא אגה"ק סכ"ט]]).}}, משא"כ ספרי הנביאים{{הערה|להעיר גם מהחילוקים בהלכה בין הגדר דנבואה להגדר דתורה (ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 177 ואילך. '''וש"נ''').}} והכתובים, שכיון שאינם הוספה וחידוש על דברי התורה (שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר), אלא "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי', כמו שאמר האחרון שבהן זכרו{{הערה|[[מלאכי פרק ג#פסוק כב|מלאכי ג, כב]].}} תורת משה עבדי"{{הערה|שם=:0|רמב"ם שם ה"ב.}}, ועאכו"כ '''השקו"ט''' בתורה שבע"פ בנוגע לאופן הלימוד ודרשות דברי התורה שאינה אלא "אמצעי" לבירור הלכות התורה, לא יהי' צורך בהם ולכן יבטלו לימות המשיח{{הערה|ראה גם פי' מראה הפנים לירושלמי שם: "אמתת הדבר כך הוא . . ליכא מידי דכתיבי בנביאים וכתובים ולא רמיזי באורייתא . . אלא שצריך בינה יתירה להוציא הרמז מן התורה ולידע ולהבין ולהשכיל המקום ההוא בהתורה שנרמז בה כל דבר מהכתובים . . וכל זה הוא עכשיו, אבל לעתיד דכתיב ומלאה הארץ דעה וגו', ולא יצטרכו ללמוד זה מזה, כולם ידעו וישכילו לכל הנרמז בהתורה מהנביאים והכתובים כו'".}} (ואז יתגלו טעמי תורה, "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"{{הערה|[[שיר השירים פרק א#רש"י|פרש"י שה"ש א, ב]].}}, "תורה חדשה מאתי תצא"{{הערה|[[ישעיה פרק נא#פסוק ד|ישעי' נא, ד]]. ויק"ר פי"ג, ג.}})].<br />
<br />
ויש לומר, שענין זה מרומז בסיום וחותם{{הערה|"הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א).}} ספר ההלכות דהרמב"ם (שני פרקים האחרונים ד"הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"{{הערה|כ"ה לשון הכותרת בדפוס וינציאה רפד. שי.}}) בענין ביאת המשיח וימות המשיח{{הערה|נוסף על הטעם הפשוט – שבימות המשיח (ש"חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה" – הל' מלכים רפי"א) יהי' הקיום דכל הלכות התורה (תוכן ספרו של הרמב"ם) בתכלית השלימות.}} – כיון שבימות המשיח תתגלה השלימות דהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם (כחמשה חומשי תורה), שזהו תוכן ספרו של הרמב"ם, שמקבץ כל ההלכות של תורה שבעל פה (משנה תורה, בהמשך ללימוד חמשה חומשי תורה){{הערה|ועפ"ז י"ל, שע"י לימוד הרמב"ם (הלכות פסוקות) ממהרים ומזרזים את הזמן דימות המשיח (ע"ד מארז"ל (ויק"ר פ"ז, ג) "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות", הלכות פסוקות), שאז תתגלה מעלת ההלכות שאינן בטלין לעולם.}}.<br />
<br />
ב. ויש לבאר ענין הנצחיות דהלכות התורה לעתיד לבוא ("הלכות של תורה שבעל פה אינן בטלין לעולם") – דלכאורה צריך להבין:<br />
<br />
ידוע{{הערה|מק"מ לזח"א יז, ב. הובא בלקו"ת קרח נד, רע"ג.}} שהכלל ש"הלכה כבית הלל", ועד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"{{הערה|ברכות לו, ריש ע"ב. וש"נ.}}, אינו אלא בזמן הזה, משא"כ לעתיד לבוא תהי' הלכה כבית שמאי (וכמשנ"ת במק"א{{הערה|סה"ש תנש"א ח"ב ע' 72־570 (לעיל ע' 3־181).}} ששינוי ההלכה יהי' עי"ז שב"ד הגדול שיחזור לירושלים יעמדו למנין, ודעת הרוב '''אז''' תהי' כדברי ב"ש).<br />
<br />
ועפ"ז, '''יבטלו''' לעתיד לבוא '''כו"כ''' הלכות של תורה שבעל פה – כל ההלכות שנפסקו בתורה (כולל גם בחיבורו של הרמב"ם) כדעת ב"ה, שהלכות אלו יבטלו, ובמקומן יפסקו הלכות חדשות, כדעת ב"ש?<br />
<br />
ויתירה מזה – והוא העיקר{{הערה|כי, בנוגע להלכות דב"ה, יש לתרץ (בדוחק עכ"פ) שאין זה חשיב '''ביטול''' הלכות של תורה, כיון שנשארת הלכה בתורה '''בענין זה''', אלא שההלכה היא כב"ש.}}:<br />
<br />
ידוע{{הערה|ראה בספרים שנסמנו בשד"ח כללים מ' ס"ק ריח (ח"ג תקסא, ג ואילך). דברי חכמים סנ"ג (ח"ט א'תתקסב, סע"ב ואילך).}} שלכמה דעות "מצות בטלות לעתיד לבוא" – בתחיית המתים{{הערה|הגהות יעב"ץ לר"ה ל, א. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, סע"א).}} (בתקופה השני' דימות המשיח, משא"כ בתקופה הראשונה דימות המשיח, לפני תחיית המתים{{הערה|כלומר, לפני תחה"מ '''דכל בנ"י''', משא"כ צדיקים שקמים לתחי' בהתחלת ימות המשיח (ראה זח"א קמ, א), כשיהי' קיום המצוות בתכלית השלימות, כדאיתא בגמרא (יומא ה, ב) "כיצד מלבישן לעתיד לבוא . . לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם".}}, שאז יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות), שלכן, "בגד שאבד בו כלאים . . עושה ממנו תכריכים למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא"{{הערה|נדה סא, ב. – וראה רמב"ם הל' כלאים פ"י הכ"ה: "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה" (כהמשך הסוגיא, "מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות"), ולא נחית לזמן התחי' (וראה לקמן הערה 43).}}, "לכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע"פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן, שמע מינה מצוות בטלות לעתיד לבוא"{{הערה|תוד"ה אמר רב יוסף נדה שם.}}.<br />
<br />
ועפ"ז, '''יבטלו''' לעתיד לבוא (בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים) '''כל ההלכות של תורה שבעל פה''', דכיון ש"'''מצוות''' בטלות", בטלים בדרך ממילא כל ההלכות שהם '''משפטי מצוות אלו'''?<br />
<br />
ג. ויש להקדים תחילה ביאור הענין ד"מצות '''בטלות''' לעתיד לבוא" – דלכאורה, ה"ז בסתירה '''לנצחיות התורה''', ש"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים . . שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם"?<br />
<br />
לכאורה אפשר לומר שהענין ד"מצות בטלות לעתיד לבוא" אינו בסתירה לנצחיות התורה, כיון שהגדר דנצחיות התורה ("שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם") הוא מלכתחילה בנוגע לכל משך הזמן ד"היום לעשותם"{{הערה|ס"פ ואתחנן.}}, ולא בנוגע לזמן ד"למחר (לעולם הבא{{הערה|עולם התחי', שהוא עיקר השכר (נסמן לקמן הערה 70).}}) לקבל שכרם"{{הערה|עירובין כב, א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"פ. (וראה בארוכה לקו"ש חכ"ט ע' 41 ואילך).}}, לאחרי שנתקיים הציווי דכל דברי התורה בתכלית השלימות, שאז מצוות בטלות.<br />
<br />
אבל, ביאור זה אינו מספיק, כי:<br />
<br />
הטעם להנצחיות שבמצוות התורה ("המצוות שניתנו לו למשה מסיני") שלא יהיו מוחלפות, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", הוא, להיותן '''רצונו''' של הקב"ה{{הערה|"רצון עצמי שכל עצמותו כביכול ברצון זה . . לפי נושא העצמות" (המשך תרס"ו ס"ע תקכא ואילך. וראה בארוכה סה"ש תורת שלום ס"ע 190 ואילך).}}, היינו, שהרצון דמצוות אינו בשביל מטרה ותכלית אחרת, לברר ולזכך את האדם והעולם שיהיו בשלימות [שאז יש מקום לומר שכשהאדם והעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר יצטרכו מצוות אחרות{{הערה|כדעת העיקרים (מאמר שלישי פי"ד) "מה המונע שלא יהי' הוא יתברך מוסיף או גורע כשתגזור חכמתו ית' . . השווי ההקשי כבר אפשר שישתנה כפי הכנת המקבלים, כי המזון השוה אל הילד הוא החלב והשוה אל הבחור הוא הלחם והבשר והיין, וכן ישתנו המצות האלקיות . . כפי השתנות הכנת המקבלים" (וראה הערה הבאה).}}, או שלא יצטרכו למצוות כלל], אלא רצון מצד עצמו{{הערה|ומשארז"ל "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" (ב"ר רפמ"ד) – ה"ז חיצוניות הרצון, כפי שנתלבש בחכמה. וי"ל שבספרי חקירה כבעיקרים שבהערה הקודמת) מבואר דרגת הרצון שנתלבש בחכמה (ובזה גופא כו"כ דרגות), משא"כ בספרו של הרמב"ם, ספר הלכות – רצון באופן שלא שייך בו שינוי.}}, שלכן, אין בו שינוי, גרעון או הוספה.<br />
<br />
[וזהו החילוק שבין מצוות התורה להציוויים שע"י הנביאים{{הערה|בהבא לקמן – ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 182 ואילך, ובהנסמן שם.}} – שהציוויים שע"י הנביאים הם לצורך תועלת אחרת, לא מבעי בציווי "בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו"<ref name=":0" />, אלא גם בציווי בעניני התורה, שהמכוון והתכלית (אינו בציווי זה עצמו, אלא) "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי'"<ref name=":0" />, ולכן ציוויים אלו אינם אלא לפי שעה{{הערה|ועד שגם נבואות שהוצרכו לדורות שנכתבו בספרי הנביאים, עתידין ליבטל לימות המשיח.}}, משא"כ מצוות התורה הם נצחיים, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", להיותם רצונו של הקב"ה].<br />
<br />
ומזה מובן שאין לומר שהנצחיות דמצוות התורה היא רק במשך הזמן ד"היום לעשותם", כשיש צורך בעבודתם של ישראל בבירור העולם, ולאחרי זה ("למחר לקבל שכרם") מתבטלת מציאות המצוות – כיון '''שרצונו הנ"ל של הקב"ה''' הו"ע נצחי שאינו תלוי ואינו משתנה בהתאם לשינויים במצב האדם והעולם.<br />
<br />
ועפ"ז: כיון ש"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", איך יתכן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא"{{הערה|להעיר מהמבואר בהמשך תער"ב (ח"א פקצ"ג) ש"הרצון דמצוות הוא רצון עצמי שאינו משתנה כו', ומ"ש מצות בטלות לעתיד, אין הכוונה שיתבטלו ח"ו, כ"א שיתבטלו בבחי' העדר תפיסת מקום לגבי האור העצמי דלעתיד . . כמו שרגא בטיהרא כו'". אבל, ביאור זה אינו שייך (לכאורה) לפשטות הסוגיא בנדה (לשיטת התוס') ע"ד דין קבורה בכלאים אע"פ שלעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהם כיון שמצוות בטלות, היינו, שתתבטל מצות כלאים כפשוטה* (וראה לקמן הערה 46).{{ש}}'''*) וגם באגה"ק (שבהערה 23) משמע שבעולם''' '''התחי' מצוות בטלות כפשוטם.'''}}?<br />
<br />
ד. ויובן בהקדם הדיוק בהסוגיא ד"מצוות בטלות לעתיד לבוא" – "בגד שאבד בו כלאים . . עושה ממנו תכריכין למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, א"ל אביי ואי תימא רב דימי, והא א"ר מני א"ר ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו אתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, ור' יוחנן לטעמי' דא"ר יוחנן מאי דכתיב{{הערה|[[תהלים פרק פח#פסוק ו|תהלים פח, ו]].}} במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" – דלכאורה תמוה:<br />
<br />
טעמו של ר' יוחנן "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", מהני שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים, אבל לא מהני לזמן שלאחרי התחי', כשיעמוד במלבושיו שנקבר בהן, שאז יחול עליו איסור כלאים, וכיון שכן, אין הזמן דטעמו של ר' יוחנן ד"במתים", שייך להזמן שבו צריך טעמו של רב יוסף שמצוות בטלות לעתיד לבוא.<br />
<br />
ועוד ועיקר:<br />
<br />
בסוגיא דתחיית המתים בסנהדרין{{הערה|צ, ב.}} "אמר ר' יוחנן מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר{{הערה|[[במדבר פרק יח#פסוק כח|קרח יח, כח]].}} ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה", שמזה מוכח שס"ל לר' יוחנן שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא (שיקיימו מצות תרומה לאחרי תחה"מ). וא"כ איך אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו, הרי כשיעמוד במלבושיו יהי' לבוש בכלאים{{הערה|כקושיית הסדרי טהרה לנדה שם (ועיי"ש שתירוצו עולה רק לגירסת הרא"ש שלא גרס ר' ינאי, משא"כ לפי ספרים דידן דגרסי ר' ינאי).}}?<br />
<br />
ה. ויש לומר, ש"ר' יוחנן לטעמי' . . כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" הוא (גם) ביאור והסבר לדברי רב יוסף ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא":<br />
<br />
הפירוש ד"מצוות בטלות לעתיד לבוא" אינו אלא בנוגע '''להציווי להאדם''' ("מצוות" דייקא, שגדרם הוא ציווי לאדם), ש"כיון שמת אדם (לאחרי גמר עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) '''חפשי''' מן המצוות", היינו, שגם בעולם התחי' (לאחרי גמר מעשינו ועבודתינו בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום לעשותם") '''אין עליו ציווי''' דקיום המצוות, אבל '''מציאות''' המצוות כשלעצמה היא בקיום נצחי, "מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים", לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקב"ה.<br />
<br />
וההסברה בזה:<br />
<br />
הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם – שייך רק כשהאדם הוא '''מציאות בפ"ע''', שאז נופל עליו גדר של ציווי הקב"ה להתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו של האדם בקיום המצוות, שכל מציאותו (כל הפרטים שבו) חדורה ברצונו של הקב"ה, ונעשה במעמד ומצב של צוותא (מצוה מלשון צוותא{{הערה|ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.}}) וחיבור עם הקב"ה, עד שנעשים '''מציאות אחת''', "ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}, כפי שיהי' בפועל ובגלוי לעתיד לבוא – לא שייך הגדר '''דציווי''' לאדם (כיון שאינו מציאות בפ"ע), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקב"ה, שבודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) ע"י '''המציאות''' דהמצוות{{הערה|מעין דוגמא לדבר בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות – ש"לעתיד לבוא . . תאנה . . צווחת ואומרת שבת היום" (מדרש תהלים מזמור עג בסופו).}}.<br />
<br />
ועפ"ז מתורצת הסתירה שבדברי ר' יוחנן, שס"ל שמותר לקוברו בכלאים, כיון שמצוות בטלות לעתיד לבוא, אף שיליף תחה"מ מנתינת תרומה לאהרן לאחרי שעתיד לחיות – כי, '''המציאות''' דנתינת תרומה תהי' גם לאחרי תחה"מ, אבל לא בגדר של '''ציווי לאדם''' שנעשה חפשי מן המצוות (חפשי למעליותא, שאינו זקוק לציווי, כיון שאינו מציאות בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה), ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו '''הציווי''' דאיסור כלאים{{הערה|ואולי י"ל, שמ"ש הרמב"ם "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת '''שאין על המתים מצוה'''", קאי גם על הזמן שלאחרי התחי', שלא יהי' אז '''הציווי''' דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים, שהרי "הלכות של תורה (כולל גם ההלכה דכלאים) אינן בטלין לעולם", כבפנים.}}, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים{{הערה|'''ע"ד''' מ"ש במהר"ץ חיות לנדה שם, שגם לשיטת התוס' שמצוות בטלות לעתיד לבוא קאי (לא על העולם שלאחר המות, אלא) על עולם התחי', "היינו רק ברגע התחי', אבל אח"כ פשיטא דיחזור לאיסורו".}} (לאחרי רגע התחי'{{הערה|ומסתבר לומר, שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים – בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים, כבפנים.}}), אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים{{הערה|ועפ"ז יש לבאר דברי כ"ק אדנ"ע בפירוש ד"מצוות בטלות לעתיד לבוא" ש"אין הכוונה שיתבטלו ח"ו, כ"א שיתבטלו בבחי' העדר תפיסת מקום לגבי האור העצמי דלעתיד כו'", גם ע"פ פשטות דברי הגמרא בנוגע לקבורה בכלאים (כנ"ל הערה 35) – שהציווי להאדם ע"ד איסור כלאים יתבטל בבחי' העדר תפיסת מקום לגבי האור העצמי שבאיסור כלאים מצד רצונו העצמי של הקב"ה.}}.<br />
<br />
ו. ולתוספת ביאור – ה"ז מודגש בדיוק הלשון דב' המאמרים שלכאורה סותרים זל"ז – "'''מצוות''' בטלות לעתיד לבוא", ו"'''הלכות של תורה''' . . אינן בטלין לעולם":<br />
<br />
החילוק שבין מצוות לתורה, הוא, '''שמצוות''' גדרם הוא ציווי לאדם איך להתנהג בעולם, היינו, שישנה מציאות האדם והעולם, והמצוות הם ציווי איך יהיו האדם והעולם [ונמצא, שאף שהמצוות אינם בשביל תועלת האדם והעולם (להיותם רצונו של הקב"ה), מ"מ, מתייחסים הם להאדם והעולם, שהרצון הוא בנוגע להאדם והעולם]. משא"כ '''תורה''' היא "חמודה גנוזה . . קודם שנברא העולם"{{הערה|שבת פח, ב.}}, ו"הלכות של תורה" אינם להורות להאדם והעולם (שהרי דרגא זו היא "קודם שנברא העולם"), אלא רצונו ית' כפי שהוא בעצמותו ממש, "'''אנא נפשי''' כתבית יהבית"{{הערה|שבת קה, א (לגירסת הע"י).}}, שאינו מתייחס לענין אחר שחוץ ממנו{{הערה|ובלשון רבינו הזקן בספר התניא (פ"ה) "ואף אם לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם כו'" (וראה גם תניא קו"א (קנט, ב) בענין "פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות"). ולהעיר ממארז"ל (סנהדרין עא, א) "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות". ויש לומר, שבהלכות אלו מתבטא ענינם האמיתי של הלכות התורה כפי שהם למעלה משייכות לעולם, ועל ידם מתגלה שכן הוא גם בכל הלכות התורה.}}.<br />
<br />
בסגנון אחר: בהדרגא דמצוות – המצוות הם בשביל העולם, היינו, שהעולם יתנהג כפי רצונו. אבל בהדרגא דתורה – ה"ה קדמה לעולם, ובריאת העולם היא "בשביל התורה"{{הערה|פרש"י ר"פ בראשית.}}, כדי שרצון זה (שאינו מתייחס לעולם) יהי' גם בפועל.<br />
<br />
ועפ"ז מובן ש"'''מצוות''' בטלות לעתיד לבוא", ו"'''הלכות של תורה''' . . אינן בטלין לעולם" – כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלים לעולם{{הערה|ועפ"ז יומתק דיוק לשון הרמב"ם "דבר ברור ומפורש '''בתורה''' שהיא '''מצוה''' עומדת לעולם ולעולמי עולמים" – שהנצחיות '''דמצוות''' היא מפני היותן מצוות '''התורה'''.}}.<br />
<br />
ויש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה"{{הערה|ראה תניא פל"ט (נב, ב).}}) כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.<br />
<br />
ז. ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בדרשת חז"ל ש"הלכות של תורה . . אינן בטלין לעולם" – "אף{{הערה|ירושלמי שבהערה 2.}} . . הלכות אינן עתידין ליבטל . . הליכות{{הערה|חבקוק ג, ו.}} עולם לו", "אל{{הערה|קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם.}} תקרי הליכות אלא הלכות (לעולם יהיו)":<br />
<br />
ידוע{{הערה|ראה ס' הליכות אלי ס"ג. הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 24 הערה 27.}} הכלל שהלימוד ד"אל תקרי כו' אלא כו'", אינו שולל הפירוש הפשוט, אלא מוסיף עוד פירוש, ושניהם אמת. ועד"ז בנדו"ד, שהלימוד "אל תקרי הליכות אלא הלכות" הוא בהוספה על הענין ד"הליכות עולם לו", ומזה מובן שבהלכות התורה ישנם ב' ענינים־דרגות: (א) "הליכות עולם לו", (ב) "אל תקרי הליכות אלא הלכות".<br />
<br />
והחילוק שביניהם:<br />
<br />
"הליכות עולם לו", פירושו, שישנה מציאות והנהגת (הליכות) העולם, ופעולת הלכות התורה היא שיהיו "הליכות עולם לו", שהעולם יתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה, שיהי' ניכר בפועל ובגלוי "שכל מהלכו של עולם שלו (דהקב"ה) הוא"{{הערה|פרש"י עה"פ.}}.<br />
<br />
ולמעלה מזה, "אל תקרי הליכות אלא הלכות" – שמצד דרגת התורה שקדמה לעולם אין מציאות ד"הליכות עולם" ("אל תקרי הליכות"), כי אם, המציאות דתורה ("אלא הלכות"), ובריאת העולם היא בשביל קיום רצונו של הקב"ה שבהלכות התורה.<br />
<br />
ועפ"ז יש לבאר תוכן הדרשה "אל תקרי הליכות אלא הלכות (ולכן) לעולם יהיו" – שמצד הדרגא ד"הליכות עולם לו", שישנו מציאות העולם, וענינם של ההלכות הוא לפעול בעולם, הרי, כשנשלמת פעולת ההלכות בעולם עתידין '''ליבטל'''; אבל מצד הדרגא ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות", שענינם האמיתי הוא רצונו של הקב"ה – "'''לעולם יהיו'''", שנשארת המציאות דהלכות התורה בעולם{{הערה|ויש לומר, שמרומז בדיוק הלשון "'''לעולם''' יהיו", שקיומן של ההלכות הוא (לא רק בתורה, אלא גם) במציאות העולם.}}, לא באופן של פעולה (ציווי) בעולם, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה שמתגלה במציאות דהלכות התורה שבעולם.<br />
<br />
ח. וע"פ האמור שהקיום דהלכות התורה לעתיד לבוא (ש"אינן בטלין לעולם") הוא (לא בתור ציווי להאדם, אלא) כפי שהם מצד התורה, רצונו של הקב"ה – יש לבאר שגם '''ההלכות כבית הלל''' (בענינים שנחלקו ב"ש וב"ה, ונפסקה הלכה כב"ה, ולעתיד לבוא יחזרו ויפסקו הלכה כב"ש) אינן בטלין לעולם:<br />
<br />
ובהקדם הביאור בדברי המשנה{{הערה|[[משנה/אבות פרק ה#משנה יז|אבות פ"ה מי"ז]].}} "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים . . זו מחלוקת שמאי והלל" – ש"הקשו על זה איך ראוי לומר על מחלוקת שיתקיים, והרי אי אפשר להתקיים אלא אחד מן הדעות, ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים? ותירצו, משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים{{הערה|עירובין יג, ב. וש"נ.}} ויש לדברי ב"ש ג"כ שרש למעלה באצילות רק שאין הלכה כן . . ואין זה תירוץ מספיק על לשון סופה להתקיים, אכן האריז"ל פי' שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש . . וזהו סופה להתקיים ממש"{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/קורח|לקו"ת קורח]] נד, סע"ב ואילך.}}.<br />
<br />
וצריך להבין:<br />
<br />
גם לפי' האריז"ל "שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש . . וזהו סופה להתקיים ממש" – הרי, הפירוש ד"סופה להתקיים" קאי על '''דעת ב"ש''' (שלעתיד תהי' הלכה כמותם), ולא על "'''מחלוקת''' שמאי והלל", כי, כשתתקיים דעת ב"ש עי"ז שתפסק הלכה כמותם, תתבטל ההלכה כב"ה.<br />
<br />
ועוד ועיקר: איך יתכן שתתבטל ההלכה כב"ה לאחרי הנהגת בנ"י כדעת ב"ה במשך כל הדורות (מאז שנפסקה הלכה כמותם) – ה"ז ירידה הכי גדולה לדעת ב"ה, היפך בתכלית מהכלל{{הערה|ברכות כח, א. וש"נ.}} "מעלין בקודש", ודוקא בזמן המשיח?!<br />
<br />
ואולי יש לומר, שמ"ש האריז"ל שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש, קאי על התקופה הראשונה דימות המשיח, אבל בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים, ומצוות בטלות לעתיד לבוא, אזי תתקיים "מחלוקת שמאי והלל", שתהי' הלכה כשמאי והלל גם יחד, כדלקמן.<br />
<br />
ט. והביאור בזה:<br />
<br />
המחלוקת דב"ש וב"ה, "הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין"{{הערה|שם=:1|חגיגה ג, ב.}}, עד ש"נעשית תורה כשתי תורות"{{הערה|סנהדרין פח, ב.}} – אינה אלא בנוגע להלכות התורה כפי שבאים בתור '''ציווי להאדם לפעול בעולם''' ("הליכות עולם לו"), דכיון שבדרגא זו ניכרת ומודגשת מציאות האדם והעולם, ומצד גדרי הבריאה ישנם ב' תנועות הפכיות דחסד וגבורה, לכן גם ברצונו ית' (בדרגא זו) ישנם ב' אופנים.<br />
<br />
אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם '''רצונו של הקב"ה''' כפי שהוא מצד עצמו ("אל תקרי הליכות אלא הלכות") – גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד"<ref name=":1" />, שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד, ע"ד מ"ש{{הערה|[[תהלים פרק סב#פסוק יב|תהלים סב, יב]].}} "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי", ומצדו ית' יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו ית', חיוב ושלילה ביחד, להיותו "נמנע הנמנעות"{{הערה|ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. הובא ונת' בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. ובכ"מ.}}.<br />
<br />
ובזה תלוי החילוק בפסק ההלכה במחלוקת שמאי והלל – בזמן הזה (הלכה כב"ה), בימות המשיח (הלכה כב"ש), ובזמן התחי' (הלכה כב"ש וב"ה גם יחד):<br />
<br />
בזמן ד"היום לעשותם", שכולל זמן הזה, וגם התקופה הראשונה דימות המשיח (לפני תחה"מ) שיהי' קיום התומ"צ בתכלית השלימות – כיון שמודגשת בעיקר הפעולה בעולם ("הליכות עולם לו"), הרי, מצד גדרי העולם בהכרח שתהי' ההלכה למעשה בפועל כדעה אחת, והדעה השני' אינה אלא ברוחניות: בזמן הזה – הלכה כב"ה, ודעת ב"ש היא ברוחניות, ובימות המשיח – הלכה כב"ש, ודעת ב"ה היא ברוחניות.<br />
<br />
אבל לאחרי הזמן ד"היום לעשותם", "למחר לקבל שכרם", בעולם התחי', ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", שבטל גדר הציווי להאדם, ונשאר רק ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה, "הלכות של תורה . . שאינן בטלין לעולם" – תהי' ההלכה כב"ש וב"ה יחדיו, כיון שיתגלה בעולם רצונו של הקב"ה כמו שהוא בעצמותו ית', "נמנע הנמנעות".<br />
<br />
י. ויש לקשר ענין זה עם מ"ש הרמב"ם אודות ימות המשיח בסיום וחותם ספר ההלכות:<br />
<br />
ובהקדם ביאור הטעם לסדר וחלוקת ההלכות בפרק האחרון, שלאחרי שהרמב"ם מבאר פרטי הענינים דימות המשיח (בג' הלכות ראשונות), ומסיים הענין (בהלכה ד') ש"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . כדי שיזכו לחיי העולם הבא", מוסיף (בהלכה האחרונה) ענין חדש: "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, שנאמר{{הערה|[[ישעיה פרק יא#פסוק ט|ישעי' יא, ט]].}} כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – דיש לומר, שבהלכה האחרונה מוסיף (בקיצור וברמז) גם ע"ד התקופה השני' דימות המשיח שיהי' שינוי מנהגו של עולם, החל מהשינוי העיקרי דתחיית המתים, כמשנ"ת בארוכה במק"א{{הערה|הדרן על הרמב"ם – סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך.}}.<br />
<br />
וע"פ המבואר לעיל החילוק שבין ימות המשיח לתחיית המתים, שבימות המשיח תהי' שלימות העבודה דקיום המצוות, ציווי להאדם, ובתחיית המתים יבטל הציווי להאדם ("מצוות בטלות"), ויתגלה ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה ("הלכות של תורה") – יש לומר, שענין זה מרומז גם בהחילוק בלשון הרמב"ם בב' ההלכות האחרונות:<br />
<br />
בהלכה ד' כותב "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . '''כדי שיזכו לחיי העולם הבא''' כמו שביארנו בהלכות תשובה", ששם מבאר בארוכה שהטובה בעוה"ז, עד לשלימותה בימות המשיח, היא, בשביל שלימות העבודה דקיום התומ"צ, כדי לזכות למתן שכרן של מצוות בעולם הבא{{הערה|לשיטתו – ש"העולם הבא אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף" (הל' תשובה פ"ח ה"ב), "החיים (ש)באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש" (שם ה"ח), ואינו מפרש אודות השכר שלאח"ז, בעולם התחי' (וראה לקמן בפנים).}}; משא"כ בהלכה ה', שמוסיף ענין חדש בנוגע ל"אותו הזמן" שיהי' בתקופה השני', אינו כותב שמעמד ומצב זה הוא בשביל איזו מטרה ותכלית, "כדי כו'".<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה:<br />
<br />
בתקופה הראשונה דימות המשיח, בזמן ד"היום לעשותם" בתכלית השלימות (שאודותה מדבר בהלכה ד') – כיון שישנו ציווי להאדם, מודגשת בעיקר התועלת של האדם ע"י קיום המצוות, מתן שכרן של מצוות, "כדי שיזכו לחיי העולם הבא".<br />
<br />
משא"כ בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים – כיון שיתבטל הציווי להאדם, ויתגלה ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה, ומצד רצונו ית' יהיו האדם והעולם (בדרך ממילא) בתכלית השלימות, "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'", מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, "כדי כו'", אלא הוא עצמו המטרה והתכלית.<br />
<br />
ועפ"ז י"ל, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות{{הערה|ראה [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/צו|לקו"ת צו]] טו, ג. דרושי ש"ש סה, סע"ד. סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית פ"א (דרמ"צ יד, ב). ובכ"מ.}}), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואעפ"כ, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה – לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך־הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי', שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר – שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים"{{הערה|ובסגנון דתורת החסידות – שעיקר ושלימות השכר הוא תענוג בורא (ראה המשך וככה תרל"ז פי"ב ואילך).}}.<br />
<br />
{{הערות שוליים}}<br />
}}<br />
<br />
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]<br />
[[קטגוריה:דבר מלכות ספר דברים|כ]]<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח|ו]]<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח הוספות]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%A9%D7%A8%D7%94&diff=25268לקוטי שיחות חלק א/חיי שרה2025-10-06T12:34:22Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת חיי שרה ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. אין דער היינטיקער סדרה שטייט: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". טייטשט דער זהר אַז שרה איז אַ רמז (אָנדייט) אויף דעם גוף און אברהם – אויף דער נשמה{{הערה|זע שו"ת הרשב"א סי' תיח. ד"ה רבי בנאה (אוה"ת ח"ש קיט, ב ואילך. שם כרך ב' תמב א ואילך).}}.<br />
<br />
און דאָס איז – זאָגט דער זהר – "ותמת שרה", אַז ווען דער גוף שטאָרבט "בקרית ארבע", וואָס ער באַשטייט פון די פיר יסודות, "היא חברון", וואָס כל זמן ער האָט געלעבט, זיינען די פיר יסודות געווען מחובר, איז ווען ער שטאַרבט, דעמאָלט איז "ויבא אברהם" – די נשמה – "לספוד לשרה ולבכותה": די נשמה וויינט, ווייל אויך נאָכן טויט, און לאחר ההסתלקות, איז די נשמה פאַרבונדן מיטן גוף.<br />
<br />
לויט דעם, אַז שרה איז אַ רמז אויף דעם גוף און אברהם אויף דער נשמה, איז אין פלוג ניט פאַרשטאַנדיק וואָס עס שטייט "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".<br />
<br />
ב. עס איז באַוואוסט דער וואָרט פון בעל שם טובה{{הערה|געבראַכט אין [[היום יום כ"ח שבט|היום יום ע' כג - כח שבט]].}} אויף דעם פסוק כי תראה חמור שונאך גו'ה{{הערה|[[שמות פרק כג|שמות כג, ה]].}}.<br />
<br />
"כי תראה חמור" – אַז דו וועסט זיך איינקוקן אין דיין חומר (קערפערלעכקייט) וועסטו זען אַז "שונאך" – ער איז דיין שונא, ווייל אין אנהויב עבודה און ביים אנהויב פון לעבן זיינען גוף און נשמה שונאים איינער דעם צווייטן: "רובץ תחת משאו" – משא מיינט דער עול (לאַסט) פון תורה און מצוות. ניט קוקנדיק אַז דאָס איז "משאו", זיין משא, וואָס דערפאַר האָט מען געגעבן מצוות צו נשמות אין גופים דוקא, ווייל די כוונה איז צוליב אויסלייטערן דעם גוף – פונדעסטוועגן איז דאָס פאַר אים אַ משא, וואָס ער וויל דאָס ניט, ממילא איז ער "רובץ תחת משאו".<br />
<br />
ג. אויסער דעם וואָס די מצוות זיינען געגעבן געוואָרן דוקא צו נשמות אין גופים – זיינען די מצוות גופא אויך אָנגעטאָן דוקא אין גשר מיות'דיקע זאכן. און ניט נאָר די מצוות מעשיות, נאָר אויך די מצוות וועלכע זיינען חובת הלבבות – אַזוי ווי אהבה און יראה, – און חובת המוח – אַזוי ווי די מצוה פון האמנת היחוד (גלויבן אין דער איינציקייט פון דעם באַשעפער) – אויך די מצוות איז זייער ענין, אַז זיי זאלן דערפילט ווערן דוקא אין דעם קערפערלעכן פלייש פון הארץ און מוח.<br />
<br />
למשל: די מצוה פון אהבת ד'. אַזוי ווי אין גשמיות איז דאָך "שמועה טובה תדשן עצם"{{הערה|[[משלי פרק טו|משלי טו, ל]].}} (אַ גוטע בשורה מאַכט פעט דעם ביין), ווי די גמרא דערציילט{{הערה|גיטין נו, ב.}} אָז פון דער גוטער בשורה וואָס מען האט אים אָנגעזאָגט איז געוואָרן ביי אים אַ קערפערלעכע ענדערונג, אזוי אויך אין אהבת ד', אז דער "קרבת אלקים לי טוב", וואָס דער מענטש דערהערט, דאַרף אויך זיין קענטיק אין זיין גוף.<br />
<br />
אַזוי אויך אין יראה: ניט נאר וואָס עס דארף זיין אַ כיווץ אין מוח אָדער אפילו אין האַרצן, נאָר עס דארף זיין קענטיק אין דעם קערפערלעכן פלייש פון מוח און האַרץ אַז ער שרעקט זיך.<br />
<br />
אַלץ האָבן אונז געוויזן די נשיאים און אויך אין דער זאך איז פאַראַן אַ ביישפיל. עס איז באוואוסט די מעשה אַז דער אלטער רבי האָט אַמאָל אין דאוונען (ראש השנה אָדער יום כיפור) קומענדיק צו די ווערטער "ובכן תן פחדך" – זיך אָנגעהויבן קייקלען אויף דער ערד זאָגנדיק פּח, פּח, (מיט אַ פתח אונטערן פּא). און פאַר גרויס פחד האָט ער ניט געקאָנט פאַרענדיקן דעם וואָרט. ערשט אין אַ צייט אַרום האָט ער אויסגעפירט דעם גאנצן וואָרט "פחדך".<br />
<br />
נאָך אַ מעשה פון דעם רבי'ן דעם צמח צדק: אין די ערשטע יארן פון זיין נשיאות איז ער אַמאָל געזעסן און פאַרבראַכט מיט חסידים מען האָט געבראַכט קאַוויט (דאָס וואָס הייסט היינט 90־ער), האָט ער גענומען איין גלאָז, און נאָך אַ גלאז און געהייסן אָנגיסן אַ דריטע גלאָז. נאָכדעם האט ער אַ פיר געטאָן מיט דער האַנט איבער דעם שטערן, און ס'איז אויף אים גאָרניט ניכר געווען די משקה.<br />
<br />
האָט דער צמח צדק שפּעטער דערקלערט, אַז ער האָט זיך אַריינגעטראַכט אין גדולת ד', איז אויף אים אָנגעפאַלן אַ פּחד, און "יין קשה פחד מפיגו" (פחד ניכטערט אויס פון שטארקן וויין){{הערה|זע ב"ב י, א. וצע"ק. – וראה לקו"ש חכ"ה ע' 499.}}, און דער פחד נעמט אַראָפּ פון דעם קערפער די ווירקונג וואָס דער וויין האָט אויף אים. די יראה האָט ביי אים אַזויפיל געווירקט און עס איז אַזוי ווייט קענטיק געווען אויך אויף דעם קערפער, אַז עס האָט אַראָפּגענומען די ווירקונג פון דער משקה.<br />
<br />
אַזוי איז אויך אין אהבה, אַזוי ווי הרה"צ ר' מנחם נחום טשערנאבעלער איז געווען פעט בגופו פון זאָגן אמן יהא שמי' רבא{{הערה|ד"ה וקהל היהודים תרע"ח.}}. אַז ער האָט זיך אַריינגעטראַכט אין דעם, "שמי' רבא" און גדולת הוי', אַז דער אויבערשטער איז "מברך לעלם ולעלמי עלמיא", אַז ער ווערט נמשך אין אַלע עולמות, וואָס אויך עולם העשי' הגשמי איז אין כלל – איז ער נתעורר געוואָרן מיט אַן אהבה און תענוג, ביז וואַנען אַז דאָס האָט גע'פועל'ט אַ פעטקייט אין זיין קערפער.<br />
<br />
ד. "וחדלת מעזוב לו" – איז דער בעל שם טוב ווייטער מבאר אין זיין תורה אויף דעם אויבן דערמאָנסן פסוק: קענסטו דאָך מיינען אַז וויבאַלד דער גוף איז "רובץ תחת משאו" וועסטו זיך פארנעמען מיט אַזאַ עבודה וואָס געהערט צו דער נשמה, און דעם גוף וועסטו צעברעכן דורך תעניתים וסיגופים – זאָגט מען: "עזוב תעזוב '''עמו'''", ווייל מען דארף מברר זיין דעם גוף.<br />
<br />
אפילו ווען ער זאָל מכוון זיין אַלע כוונות פון דער מצוה און די מצוה בפועל וועט ער ניט מקיים זיין; ער וועט מכוון זיין די כוונות פון תפילין, נאָר בפועל וועט ער קיין תפילין ניט לייגן, – איז ניט נאָר וואָס עס פעלט דער קיום פון דער מצוה, נאָר ער האָט נאָך עובר געווען אַן עבירה – ער האָט מבטל געווען די מצוה פון תפילין.<br />
<br />
אויב אָבער ער וועט בפועל לייגן תפילין, און די כוונות האָט ער ניט מכוון געווען – צי ווייל ער ווייסט ניט די כותנות, אָדער ער ווייסט יא נאר ער האָט ניט מכוון געווען – איז שמייסן וועט מען אים, ווייל ער האם באַדאַרפט מכוון זיין, אָבער די מצה האָט ער מקיים געווען.<br />
<br />
ביי איינעם פון דעם צמח צדק'ס אייניקלעך האָט געדארפט זיין אַ ברית און עס זיינען דאָרט געווען צוויי מוהלים. איינער איז געווען אַן עלטערער װאָס האָט געוואוסט כתבי האריז"ל – צי אַלע צי ניט אַלע אבער די ענינים וואָס האָבן אַ שייכות צו מילה האָט ער געוואוסט – און איינער איז געווען אַן אינגערער אַ מומחה, אָבער אַ סך פשוט'ער ווי דער עלטערער. האָט דער צמח צדק געזאָגט אַז מען זאָל נעמען דעם אינגערן, און געזאָגט דעם טעם, ווייל מען דאַרף פשוט אין גשמיות אפשניידן.<br />
<br />
און דאָס איז דער פשט פון "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" – וואס "שרה" מיינט מען – לפירוש הזהר – דעם גוף ווייל דער עיקר כוונה איז דער גוף. איצט איז דאָס בהעלם און לעתיד לבוא וועט דאָס זיין בגלוי, ביז וואַנען אַז די נשמה וועט נעמען חיות פון דעם גוף{{הערה|ד"ה לכל תכלה תרנ"ט.}}. ביי די אבות איז דאָך ידוע אַז "הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא"{{הערה|ב"ב ספ"ק. זע אויך ד"ה ר' בנאה הנ"ל.}} (דער אויבערשסער האָס זיי געגעבן צו פאַרזוכן מעין עולם הבא שוין אויף דער וועלם). דערפאַר האָט מען אברהם'ען געזאָגט: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ חיי שרה תשי"א)</small>}}<br />
<br />
ה. דער ערשטער שידוך און חתונה וואס איז באשריבן בפירוש אין דער תורה, איז אין הייבטיקער סדרה – די חתונה פון יצחק'ן. וועגן אדם און חוה שטייט אויך אין מדרש{{הערה|בראשית רבה פי"ח ועוד.}} אז זייער חתונה איז מרומז אין דער תורה, אבער דאס איז מער ניט ווי א רמז און בלויז אין עטליכע ווערטער.<br />
<br />
ווען אליעזר האט דערציילט ווי אברהם האט אים געשיקט קיין ארם נהרים, און ווי ער איז אהין געקומען, האט ער געזאגט: ואבוא היום, אז היינט איז ער געקומען. טייטשט רש"י{{הערה|בראשית כד, מב. בראשית רבה נט, יא.}} "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך" – היינט בין איך ארויסגעפארן און היינט בין איך אנגעקומען, מיינט דאס, אז ער האט געהאט קפיצת הדרך.<br />
<br />
צוליב וואס האט געדארפט זיין די קפיצת הדרך, און צוליב וואס האט דאס אליעזר דערציילט? זיינען אויף דעם פאראן צוויי הסברות; די צווייטע איז א חסידישע, וועט מען דערביי זען די הפשטה און נשמה'דיקייט פון א חסידישער הסברה.<br />
<br />
ו. א) בשעת אברהם האט געשיקט אליעזר'ן קיין ארם נהרים, האט ער אנגעשריבן א שטר מתנה אויף זיין גאנצן פארמעגן צו יצחק'ן{{הערה|ב"ר נט, יא (ופליג בזה על פדר"א פמ"ז) – געבראכט אין פירש"י עה"ת, בראשית כד, לו.}}. וואס טוט מען אבער מיט דעם זמן (דאטום) פון דעם שטר? שרייבן א פריערדיקן זמן, ד.ה. דעם טאג ווען אליעזר איז ארויסגעפארן – פארוואס זאל ער עפעס אוועקגעבן זיין פארמעגן במשך די זיבעצן טעג וואס די נסיעה דארף נעמען? און בפרט לויט דעם פסק פון דער משנה אז חייב אדם להיות חם על נכסיו{{הערה|ערכין פ"ח מ"ד.}} (א מענטש דארף שוינען זיינע פארמעגנס). מילא פון שפעטער אן – ד.ה. פון זינט אליעזר'ס אנגקומען אין ארם נהרים – מוז ער אוועקגעבן דעם פארמעגן צוליב דעם שידוך, אבער ניט מיט זיבעצן טעג פריער. שרייבן מיט א זמן פון זיבעצן טעג שפעטער, איז עס דאך א שטר מאוחר. אמת טאקע, א שטר מאוחר איז כשר, אבער פארט ניט אזוי גלאטיק{{הערה|זע שו"ע חו"מ סי' מג סעיף יג ובש"ך שם. תורה תמימה על הפסוק (בראשית כד, מב).}}. האט אברהם געשריבן דעם זמן – דאטום – ווען ער האט אים אנגעשריבן דעם שטר, און דערפאר איז געווען קפיצת הדרך – היום יצאתי והיום באתי – כדי דער פארמעגן זאל ניט ארויס פון זיין רשות פאר דער צייט.<br />
<br />
בשעת אליעזר איז געקומען קיין ארם נהרים, האט ער מורא געהאט אז בתואל און לבן וועלן אים פרעגן, ווי קומט דאס וואס דער זמן פון דעם שטר איז פון היינט, עס איז דאך א שטר מאוחר וועלכער איז ביי אברהם'ען "מחזי כשיקרא"? האט אליעזר באלד פארכאפט און געזאגט: פרעגט ניט קיין קשיות – היום יצאתי והיום באתי.<br />
<br />
ב) עס שטייט{{הערה|שיר השירים רבה פ"ב, ב, (א).}} אז רבקה, ביי בתואל'ן אין שטוב, איז געווען "כשושנה בין החוחים" (ווי א רויז צווישן דערנער). דוקא דארט וואקסט די שושנה, און די דערנער געהערן צו איר אויפהאלט און וואוקס{{הערה|זהר ח"ב כ, ב.}}. און מען דארף האבן א טענה און א כוח אויף ארויסנעמען די שושנה פון דארט, ווארום די דערנער לאזן ניט. אין דעם זכות פון דער שושנה באוואסערט מען דעם גאנצן פלאץ, ממילא לעבן זיי אויך דערפון. בשעת רבקה איז געווארן אלט דריי יאר מיט א טאג – וואס דעמאלט איז זי ראויה לביאה, חתונה צו האבן מיט יצחק'ן – האט זיך דאס גלייך דערהערט ביי אברהם'ען. די דאזיקע ענדערונג איז אויך דער כוח און די טענה אויף צו פארבינדן זיך מיט קדושה און ארויסצוגיין פון צווישן די דערנער. האט אברהם גלייך געזאגט צו אליעזר'ן: "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק". ווען עס וואלט ניט געווען קיין קפיצת הדרך, וואלט רבקה געווען ביי לבן און בתואל איבעריקע צייט. דערפאר האט מען ניט געקאנט אנהויבן דעם ארויסגיין פון צווישן די דערנער – דורך שיקן אליעזר'ן – איידער רבקה איז אלט געווארן דריי יאר מיט א טאג, און דעריבער איז דערנאך געווען קפיצת הדרך, כדי זי זאל דארט ניט בלייבן קיין איבעריקע צייט.<br />
<br />
בשעת אליעזר איז געקומען קיין ארם נהרים האט ער פארשטאנען, אז לבן און בתואל וועלן טענה'ן אז רבקה זאל איבערבלייבן אויף א צייט ביי זיי (אזוי ווי זיי האבן טאקע גע'טענה'ט "תשב הנערה אתנו ימים או עשור"). האט ער זיי גלייך געזאגט: "היום" – איר זאלט וויסן אז דאס איז אן ענין וואס האנדלט זיך אין מינוטן, יעדער מינוט איז א שאד, און א ראי': היום יצאתי והיום באתי.<br />
<br />
ז. די אפענע אנווייזונג פונעם תורה־סיפור פאר אונז און ווייטערע דורות איז: מעשה אבות סימן לבנים{{הערה|רמב"ן בראשית יב. ו: "אמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (ובתנחומא לך ט: "סימן מסר לו הקב"ה לאברהם כל מה שאירע לך אירע לבניך").}}. אזוי ווי ביי רבקה'ן איז געווען קפיצת הדרך כדי זי זאל ניט פארבלייבן אן איבעריקע מינוט אין בתואל'ס הויז, אזוי איז דאס אויך א סימן לבנים: מען דארף ניט אראפפאלן ביי זיך פון דעם חושך פון גלות, וואדום דער אויבערשטער וועט צואיילן די גאולה, אז מען זאל ניט דארפן בלייבן קיין איבעריקע מינוט אין גלות.<br />
<br />
אזוי ווי מצרים איז דער שורש פון אלע גלות'ן, איז פונקט ווי אין גלות מצרים איז געווען "בעצם היום יצאו וגו'", און ווי ער זאגט אין מכילתא{{הערה|מכילתא ע"פ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה.}} אז דער אויבערשטער האט זיי ניט אויפגעהאלטן אפילו קיין אויגן־בליק, אזוי איז אויך – כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות{{הערה|[[מיכה פרק ז|מיכה ז, טו]].}} – אין איצטיקן גלות. מען דארף נאר משלים זיין די פכים קטנים און דערנאך וועט זיין במהרה בימינו די גאולה שלמה דורך משיח צדקנו.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ חיי שרה תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
ח. אויף דער פרשה ואברהם זקן זאָגן די רז"ל{{הערה|בראשית רבה ס, ח.}}: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים (עס זיינען בעסער די רייך פון די קנעכט פון די אבות ווי די תורה פון די קינדער), וואָרום כמה גופי תורה לערנט מען אָפּ פון איין איבעריקן אות א. א. וו., ד. ה. אַז "תורתן של בנים" איז געזאָגט געוואָרן קורץ, דורך אַ רמז, וואָס דאָס איז דער אונטערשייד פון תורה שבכתב און תורה שבעל פה, וואָס תורה שבעל פה איז באריכות און מיט איינצלהייטן און תורה שבכתב איז קורץ און מיט רמזים.<br />
<br />
אָבער שיחתן של עבדי אבות שטייט באריכות און אויספירלעך. נאָך מער: איין ענין שטייט צוויי־דריי מאָל, אַזוי ווי די מעשה פון אליעזר'ן, שטייט פריער וואָס אברהם האָט אים געזאָגט און וואָס מיט אים האָט פּאַסירט און דערנאָך שטייט דאָס אַלץ נאך אַמאָל, ווי אליעזר דערציילט וואָס אברהם האָט אים געזאָגט און וואָס עס האָט מיט אים פּאַסירט.<br />
<br />
ט. כאָטש דער טעם אויף דעם איז ווייל "יפה שיחתן של עבדי אבות", אָבער ביי וועלכן ענין ווערט דאָס דערציילט אין תורה? אין אַן ענין פון אַ שידוך און אַ חתונה. פון דעם איז פאַרשטאַנדיק, אַז אויסער דער מעלה פון שיחתן של עבדי אבות איז די מעלה אויך דער ענין פון אַ חתונה.<br />
<br />
די דערקלערונג דערפון איז: אַז אַ איד גייט בויען א אידישע הויז, איז דאָס אַ בנין עדי עד (אויף אייביק), ווייל ער בויט עס על פי תורה, וואָס איז אַ תורת חיים וועלכע איז געגעבן געוואָרן פון דעם וועלכער לעבט אייביק, און ממילא ווערט ער אויך "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום"{{הערה|[[דברים פרק ד|דברים ד, ד]].}}, און די הויז וואָס ער בויט ווערט אויך אַ בנין נצחי וואָס נאָר דאַן הייסט דאָס חיים באמת{{הערה|וכמו נהר המכזב אפילו רק אחת בשבע שנים (היקף שלם בשנים, וכמו שבוע בימים) אינו נקרא מים חיים (פרה פ"ח מ"ט. וראה [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/מטות|לקו"ת מטות]] פג, ג).}}.<br />
<br />
דערפאַר שטייט{{הערה|תרגום יונתן כד, כג. בראשית רבה ס, ו. (געבראַכט אין פירש"י בראשית כד, כב). מדרש הגדול.}} אַז דאָס וואָס אליעזר האָט געגעבן רבקה'ן אַ "נזם זהב בקע משקלו" און "שני צמידים עשרה זהב משקלם" איז דאָס געווען פאַר קידושין, און עס איז געווען אַנטקעגן דעם מחצית השקל בקע לגלגלת – וואָס דאָס איז די מצוה פון צדקה וועלכע ווערט אָנגערופן "כללות המצוות"{{הערה|ב"ב ט, א.}}, און אַנטקעגן די צוויי לוחות מיט די עשרת הדברות, – וואָס דאָס איז די "כללות התורה" וועלכע אידן האָבן אויף זיך גענומען מיט אַ קבלת עול – זאָגנדיק "נעשה" פאַר "נשמע"{{הערה|שבת פח, א.}} – וואָרום דער יסוד פון בויען אַ אידישע שטוב אין תורה ומצוה מיט קבלת עול.<br />
<br />
י. דער טעם וואָס ער האָט געגעבן צוויי צמידים – אַנטקעגן די צוויי לוחות, אויף וועלכע די עשרת הדברות זיינען געווען דוקא "חרות" (אויסגעקריצט), ניט אָנגעשריבן, איז:<br />
<br />
תורה שבכתב בכלל איז געשריבענע אותיות – טינט אויף פּאַרמעט, ד. ה. אַז דער טינט, די אותיות איז אַ באַזונדער זאַך און דער פּאַרמעט איז אַ באַזונדער זאַך, און פון די צוויי זאַכן צוזאַמען איז צונויפגעשטעלט תורה שבכתב.<br />
<br />
אויך אין תורה שבעל פה איז פאַראַן צוויי זאכן: די רייד פון תורה, און דער מענטש וואָס לערנט די תורה – וועלכער איז דאָך אַ באַזונדערע זאַך.<br />
<br />
דאַקעגן די עשרת הדברות וועלכע זיינען געווען אויף די לוחות, זיינען די אותיות געווען איינגעקריצטע. ד. ה. די לוחות זיינען ניט קיין באַזונדערע זאַך פון די עשרת הדברות, נאָר פון זיי אַליין זיינען געמאַכט די אותיות.<br />
<br />
דער ענין פון "אותיות החקיקה" (איינגעקריצטע אותיות) אין עבודת השם איז, ווי די גמרא זאָגט{{הערה|קדושין לב, ב.}}, אז נאָכדעם ווי ער איז זוכה, ווערט עס "ובתורתו" – זיין תורה – ער מיט דער תורה ווערן איין זאך.<br />
<br />
און דערפאַר האָט אליעזר געגעבן צמידים אַנטקעגן די לוחות דוקא, אויף צו ווייזן אַז די אידישע שטוב וועלכע דאַרף זיין אויף די יסודות פון תורה און מצוות – איז ניט גענוג דער איד זאָל מקיים זיין די תורה מיט קבלת עול, אָבער ער מיט דער תורה זיינען צוויי באַזונדערע זאַכן, כאָטש זיי שטימען – נאר ער מיט דער תורה זאָלן ווערן איין זאך – צו מאַכן פון זיך אַליין תורה, ער ווערט איינס מיט אנכי ד' אלקיך און אַזוי מיט אַלע דברות.<br />
<br />
יא. און דאָס איז וואָס יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, וואָס מיר זען דאָס דורך דעם ענין פון אַ חתונה. עבדי אבות איז דער ענין פון קבלת עול, און חתונה איז אויך אַ בנין אויף די יסודות פון תורה און מצוה מיט קבלת עול אין אַן אופן פון אותיות החקיקה – דאָס איז אַ יסוד אויף "תורתן של בנים".<br />
<br />
בשעת עס איז פאַראַן דער ענין פון קבלת עול אין דעם לייגן די יסודות – באריכות און אויספירלעך, איבערגע'חזר'ט איינמאָל און נאָכאַמאָל, דאַן קאָן זיין "תורתן של בנים" – די פרטי ההלכות – קורץ און מיט אַ רמז.<br />
<br />
עס שטייט: קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, דער אויבערשטער האָט אַריינגעקוקט אין תורה און באַשאפן די וועלט, און אַזוי שטייט אויך: בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא{{הערה|זהר חלק ב' קסא, ב.}} אַז אַ מענטש קוקט אַריין אין תורה שטייט דורך דעם די וועלט. דער יסוד פון וועלט איז תורה. ממילא איז אויך ביי יעדן איינעם אין זיין אייגענער וועלט: בשעת ער קוקט אריין אין תורה – די יסודות פון תורה און מצוה מיט קבלת עול אין אַן אופן פון אַ בנין נצחי – דעמאָלט ווערט באַשאַפן און שטייט די וועלט, אַז די שטוב וואָס ער בויט איז אַן אייביקע, ולא תשכח מפי זרעו ומפי זרע זרעו עד עולם בדור ישרים יבורך.<br />
<br />
{{מרכז|<small>(משיחת ב' דר"ח כסלו תשי"ג)</small>}}<br />
<br />
יב. אין דער היינטיקער סדרה שטייט, אז אברהם אבינו האט געזאגט צו אליעזר'ן שים נא ידך תחת ירכי. די גמרא{{הערה|שבועות לח, ב.}} לערנט אפ דערפון, אז א שבועה דארף זיין דוקא בנקיטת חפץ. זאגט רב פפא, אז דאס מיינט א ספר תורה, ד.ה. אז באשווערן מוז מען דוקא מיט א ספר תורה, און אז א דיין וועלכער באשווערט אן א ספר תורה איז א טועה בדבר משנה און דארף חוזר זיין.<br />
<br />
אבער די גמרא פירט דארט אויס ניט ווי רב פפא, און דער דין בלייבט אז כאטש לכתחלה דארף מען טאקע האבן א ספר תורה, אבער בדיעבד איז גוט תפילין אויך. און א תלמיד חכם, משום כבודו, מעג אפילו לכתחלה שווערן מיט תפילין און ניט דוקא מיט א ספר תורה. דער גאנצער דין ארום וועלכן די גמרא רעדט, איז וועגן א שבועה פון א מודה במקצת הטענה. זיינען דא ניט פארשטאנדיק צוויי זאכן:<br />
<br />
א) די קשיא וואס תוספות פרעגט דארט: וויבאלד אז דעם גאנצן ענין לערנט מען אפ פון אברהם אבינו, וואס ביי אים איז דאך ניט געווען דער ענין פון מודה במקצת, – איז פארוואס לערנט מען דאס דא אפ אויף מודה במקצת דוקא? מען האט דאך דאס געדארפט ארויסלערנען אויך אויף שבועת הביטוי און שבועת הפקדון? – און תוספות בלייבט ביי א קשיא.<br />
<br />
ב) ביי אברהם'ען איז דאך ניט געווען ניט קיין ספר תורה און ניט קיין תפילין, נאר אן אנדער מצוה – פון וואנען זשע נעמט מען צו זאגן אז מען דארף האבן א ספר תורה אדער תפילין דוקא?<br />
<br />
יג. דער ענין פון א שבועה ווערט דערקלערט אין דעם אלטן רבי'נס א מאמר, און אויספירלעכער אין דעם צמח צדק'ס א מאמר{{הערה|קיצורים צו תניא ד"ה ומשביעין אותו.}}, אז שבועה איז מלשון שובע (זאטקייט), ד.ה. אז דאס גיט מען א כוח מלמעלה. דערפאר איז דער דין אז נשבעין לקיים את המצוות{{הערה|חגיגה י, א.}} (מען מעג שווערן אויף מקיים זיין מצוות), כאטש ער איז דאך סיי ווי סיי באשווארן דערויף, פון בארג סיני, ווייל דורך דער שבועה גיט מען אים א העכערן כוח. און דאס איז אויך דער ענין פון משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע (מען באשווערט דעם מענטשן איידער ער ווערט געבוירן, דו זאלסט זיין א צדיק און זאלסט ניט זיין קיין רשע){{הערה|נדה ל, ב.}}.<br />
<br />
בכדי אז דער כוח וואס מען גיט מלמעלה זאל זיך פארבינדן מיט'ן מענטשן דא־אונטן, אז ער זאל באקומען דעם דאזיקן כוח און זאל אים קענען אויסנוצן, דארף מען האבן א ממוצע וועלכער פארבינדט דעם מענטשן מיט דעם כוח פון למעלה. דער דאזיקער פארבונד איז א מצוה, ווארום מצוות זיינען דעם אויבערשטנס שלוחים, אזוי ווי עס שטייט; כבדו את המצוות שהן שלוחי{{הערה|תנחומא ויגש אות ו.}} (גיט אפ כבוד די מצוות ווייל זיי זיינען מייגע שלוחים), און "שלוחו של אדם כמותו"{{הערה|ברכות לו, ב.}}, דערפאר קען א מצוה אראפטראגן און פארבינדן דעם כוח פון אויבן מיט דעם מענטשן.<br />
<br />
און דאס איז דער טעם פארוואס א שבועה דארף זיין דוקא בנקיטת חפץ, ווארום דורך דעם וואס ער האלט א חפץ פון א מצוה אין זיין האנט, פארבינדט אים דער דאזיקער חפץ מיט דעם כוח פון אויבן.<br />
<br />
יד. דאס איז די דערקלערונג אויף נקיטת חפץ בכלל. פארוואס אבער נעמט מען דוקא א ספר תורה אדער תפילין?<br />
<br />
עס שטייט: לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה{{הערה|שבת עז, ב.}} (דער אויבערשטער האט ניט באשאפן קיין שום זאך אומזיסט), דערפאר איז, אומעטום וואו א איד איז, דארף ער פון יעדער זאך מאכן קדושה, און ממילא דארף ער אויסנוצן די שבועה – דעם כוח וואס מען גיט אים פון אויבן – אין דער גאנצער וועלט. דער דאזיקער פארבונד פון דעם כוח פון אויבן – דורך דעם מענטשן – מיט דער גאנצער וועלט, איז דורך תורה, ווארום תורה איז דער ממוצע – פארבינדונגס־קראפט – צווישן דעם אויבערשטן מיט וועלט, לויט דעם אויבן־דערמאנטן מאמר אז "אסתכל באורייתא וברא עלמא".<br />
<br />
לויט דעם וועט מען אויך פארשטיין דעם ענין פארוואס מען נעמט תפילין צו א שבועה, ווייל תפילין איז דער ענין פון תורה, אזוי ווי עס ווערט דערקלערט אין דעם מאמר חסידות{{הערה|געדרוקט אין סה"מ תרנ"ג ע' רעט. סה"מ תש"ח ע' 271.}} ד"ה "איתא במדרש תהלים"{{הערה|אויפן פסוק (א, ב) כי אם בתורת.}}: ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, א"ל הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה. (אידן האבן געזאגט פאר דעם אוי־בערשטן: מיר ווילן הארעווען אין תורה טאג און נאכט, נאר מיר האבן קיין צייט ניט. האט זיי דער אויבערשטער געענטפערט: זייט מקיים די מצוה פון תפילין און איך וועל אייך פאררעכענען גלייך ווי איר וואלט געהארעוועט אין תורה טאג און נאכט). פארשטייט מען דאך פון דעם מאמר רז"ל, אז תפילין איז דער זעלבער ענין פון ספר תורה.<br />
<br />
דער ביאור הענין איז: ווארום דער ענין פון תורה איז ממשיך זיין מוחין אין מדות, און דאס זעלבע ווערט אויך אויפגעטאן דורך תפילין. דורך לייגן תפילין למטה, פועל'ט מען די הנחת תפילין למעלה, ווי עס שטייט הקב"ה מניח תפילין{{הערה|ברכות ו, א.}} (אז דער אויבערשטער כביכול לייגט תפילין), הקב"ה – ז"א, מדות, און תפילין איז דער ענין פון מוחין – הקב"ה מניח תפילין מיינט: המשכה פון מוחין אין מדות.<br />
<br />
און דערפאר קען מען אויך דורך האלטן תפילין בשעת דער שבועה, – וואס זייער ענין אין עבודת השם איז משעבד זיין דעם מוח און הארץ{{הערה|שו"ע או"ח סכ"ה ס"ה, שו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף יא. [[לקוטי אמרים פרק מא|תניא פמ"א]].}} – אויפטאן דעם פארבונד פון דעם כוח שלמעלה מיט וועלט, אזוי ווי דורך תורה.<br />
<br />
אבער דאס איז בלויז אן ענין פון דיעבד, אזוי ווי עס איז אויך דער לשון פון דעם דערמאנטן מדרש, אז אידן וואלטן וועלן הארעווען אין '''תורה''' טאג און נאכט, נאר וויבאלד אז "אין לנו פנאי" (מיר האבן קיין צייט ניט) איז '''בדיעבד''' גענוג אויך דער ענין פון תפילין, דער שעבוד פון קאפ און הארץ לכל הפחות פון אנהויבס טאג – וואס דורך דעם בלייבט דאס אויך אויף א גאנצן טאג ווי עס דארף צו זיין.<br />
<br />
טו. דער טעם פארוואס ביי א תלמיד חכם איז אפילו לכתחלה גענוג אויב ער האלט תפילין אין האנט בשעת דער שבועה:<br />
<br />
עס שטייט אין זהר אז א תלמיד חכם ווערט אנגערופן שבת{{הערה|זח"ג כט, א.}}. אן אנדייטונג אויף דעם איז פאראן אויך אין גמרא{{הערה|שבת קיט, א.}}: די גמרא דערציילט אז עס איז געקומען א תלמיד חכם צו גאסט, האט מען אים געגעבן א גרויסע סעודה. האט דער תלמיד חכם געפרעגט פון וואנען האט מען גענומען די סעודה – מען האט זיך דאך אויף אים ניט געריכט? האט מען אים געענטפערט אז דאס האט מען צוגעגרייט אויף שבת, און אז ער איז געקומען, האט מען אים אוועקגעגעבן די שבת'דיקע סעודה.<br />
<br />
די שייכות פון שבת מיט תלמיד חכם איז, ווייל שבת איז מען אפגעשיידט פון וואכעדיקע באשעפטיקונגען, ד.ה. פון די ענינים פון דער חומריות'דיקער וועלט, און אזוי איז אויך א תלמיד חכם: ער איז אפגעשיידט פון דער חומריות'דיקער וועלט{{הערה|זע [[משנה תורה/הלכות דעות פרק ה|רמב"ם הל' דעות רפ"ה]].}}. דערפאר דארף א תלמיד חכם אויך לכתחלה ניט האלטן א ספר תורה בשעת א שבועה, ווארום דער ענין פון א ספר תורה, ווי אויבן דערמאנט, איז צו פארבינדן דעם כוח פון אויבן מיט דער וועלט. וויבאלד ער איז אבער אפגעשיידט פון דער וועלט, דארף ער דערצו ניט אנקומען.<br />
<br />
צו תפילין דארף אבער אויך א תלמיד חכם אנקומען, ווייל תפילין איז דאך משעבד זיין קאפ און הארץ, און דאס טוט אויף דעם פארבונד פון דעם כוח פון אויבן מיט דעם '''מענטש''', אנדערש ווי א ספר תורה וואס איר ענין איז דער פארבונד פון דעם דאזיקן כוח מיט '''וועלט'''.<br />
<br />
טז. דאס וואס ביי אברהם אבינו איז ביי דער שבועה ניט געווען קיין ספר תורה און תפילין נאר די מצות מילה דוקא – וועט מען עס פארשטיין דורך דער הקדמה פון דער באוואוסטער קשיא{{הערה|געבראכט אין [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/לך לך#בעצם היום הזה נמול אברהם|תורה אור פ' לך ד"ה בעצם היום הזה]].}}: וויבאלד אז אברהם אבינו האט דאך מקיים געווען די גאנצע תורה{{הערה|יומא כח, ב.}}, פארוואס האט ער געווארט מיט מצות מילה ביז דער אויבערשטער וועט אים הייסן?<br />
<br />
דער תירוץ אויף דעם איז, לויט דעם וואס ס'איז באוואוסט וועגן דעם אויפטו פון מתן תורה אויף די מצוות וועלכע די אבות האבן מקיים געווען נאך פריער. פאר מתן תורה איז געווען די גזירה אז בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי{{הערה|שמות רבה פי"ב, ב.}}, ד.ה. אז עס זאל ניט זיין קיין פארבונד פון רוחניות מיט גשמיות, און ביי מתן תורה איז די דאזיקע גזירה בטל געווארן. עס איז געווארן א מעגלעכקייט אויף אזא פארבונד. מתן תורה האט אויפגעטאן אז אויב א איד איז מקיים א מצוה מיט א גשמיות'דיקע זאך, ווערט דער דבר הגשמי – הייליק.<br />
<br />
די מצוות וואס די אבות האבן מקיים געווען, כאטש זיי האבן עס געטאן אין גשמיות'דיקע זאכן, האט דאס אבער צום גשמי אליין קיין שייכות ניט געהאט. דער גשמי איז געבליבן אין זיינע חומריות אזוי ווי פריער. נאך מתן תורה ווערט – דורך דער מצוה – דער גשמי אליין קדוש, און דערפאר בלייבט איבער אויף אים א קדושה אויך נאכן מקיים זיין די מצוה.<br />
<br />
דער טעם דערויף איז ווייל דער קיום המצוות ביי די אבות איז געווען מיט זייער אייגענעם כוח, האט עס ניט געקענט דורכדרינגען דעם גשמי – אזוי ווי דאס איז נאך מתן תורה.<br />
<br />
עס איז דאך "מעשה אבות סימן לבנים" – און עס איז אויך א נתינת כוח צו די בנים – האט מען די אבות געגעבן א מצוה ענלעך צו די מצוות וואס נאך מתן תורה, און דאס איז די מצוה פון מילה, וואס מען מאכט דעם גשמי קדוש, און די קדושה איז ניט נאר בשעת דעם קיום המצוה, נאר זי פארבלייבט אויך אויף שפעטער, אזוי ווי די מצוות פון נאך מתן תורה (א ראי' אויף דעם איז, וואס בשעת דער שבועה האט ער אים געזאגט שים נא ידך תחת ירכי, ווייל די קדושה איז געבליבן אויך אויף שפעטער, אפילו נאך דעם ווי ער האט שוין מקיים געווען די מצוה).<br />
<br />
מצות מילה איז דעריבער געווען אנדערש פון די אנדערע מצוות וועלכע די אבות האבן מקיים געווען – ווייל דאס איז געווען דורך א ציווי פון דעם אויבערשטן. און דערפאר האט אברהם אבינו געווארט מיט דער דאזיקער מצוה ביז דער אויבערשטער וועט אים הייסן, ווייל די מצוה איז אינגאנצן אנדערש פון די אנדערע מצוות וואס אברהם האט מקיים געווען, און אויף דעם האט מען געדארפט האבן א כוח מלמעלה.<br />
<br />
לויט דעם וועט מען פארשטיין פארוואס אברהם'ס שבועה איז געווען דורך מצוות מילה, כאטש איצט דארף מען דערויף האבן א ספר תורה: דער ענין פון מצוות מילה דעמאלט איז געווען צו פארבינדן און ממשיך זיין קדושה אין וועלט ביז דעם גשמי – דאס זעלבע וואס מתן תורה האט אויפגעטאן און וואס תורה טוט אויף איצט, ווייל דעמאלט איז מצות מילה געווען דער כללות ענין פון תורה.<br />
<br />
יז. לויט דעם וועט מען אוין פארשטיין פארוואס מען לערנט עס אפ נאר אויף דער שבועה פון מודה במקצת און ניט אויף די איבעריקע שבועות, ווייל די שבועה פון מודה במקצת איז נוגע צו כללות עבודת ה', און בשעת מען באקומט א כוח פון אויבן אין דעם ענין פוי מודה במקצה, ווערן שוין במילא פארריכט די ענינים פרטייב.<br />
<br />
די דערקלערונג פון דעם ענין פון מודה במקצת אין רוחניות'דיקער עבודה איז: "נשמה שנתת בי" – אז די נשמה וואס דער אויבערשטער האט אין מיר אריינגעגעבן איז דאם בכדי דער מענטש זאל דורך זיין עבודה קומען צו אן עלי'. און אזוי שטייט אויך אין מדרש{{הערה|ויקרא רבה פכ"ז, ב.}} וועגן יעדן פרט פון דער עבודה: "מי הקדימני ואשלם"{{הערה|[[איוב פרק מא|איוב מא, ג]].}} – אז דער אוי־בערשטער גיט כוח א אידן אויף יעדער מצוה בפרט. און די כחות וואס דער אויבערשטער גיט זיינען אויף בארג – ער מאנט אז מען זאל דאס אפצאלן, ד.ה. אויסנוצן זיי אין עבודה.<br />
<br />
ווי דער רבי דער שווער (כ"ק מו"ח אדמו"ר) האט איבערגעזאגט{{הערה|לקוטי דבורים זייט קצו.}}, אין נאמען פון די פריערדיקע רביים, דעם טייטש פון דעם לשון "הקפות": אזוי ווי תשרי איז א חודש כללי – "חודש השביעי" פון לשון מושבע – אנגעזעטיקט – מכל טוב{{הערה|ויקרא רבה פכ"ט, ח.}}, מען זעטיקט אן דעמאלט א אידן אויך מיט כחות אויף א גאנץ יאר, וואס מ'גיט אים "בהקפה" – אויף בארג, און מען מאגט עס זאל זיין עבודה, (אזוי ווי עס שטייט ביי אברהם'ען) "וילך למסעיו", אז ביי זיין צוריק־וועג האט ער אפגעצאלט זיינע הלוואות{{הערה|בראשית רבה פמ"א, ג.}}.<br />
<br />
כאטש אז די כחות גיט מען פון אויבן, פונדעסטוועגן, מצד דעם יצר הרע וואס כאפט זיך אריין אין א אידן, איז רעכט אז ער זאל אנהויבן אביסל לייקענען און טענה'ן אז "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"{{הערה|[[דברים פרק ח|דברים ח, יז]].}} – אז זיין אייגענער כוח און שטארקייט האט אים געבראכט דאס וואס ער פארמאגט.<br />
<br />
"כופר הכל" (איינער וואס לייקנט אין גאנצן), זאגט די גמרא אז דאס קען ניט זיין, ווייל די חזקה איז, אז א מענטש וועט ניט זיין אזא עז פנים פאר זיין בעל חוב{{הערה|בבא מציעא ג, סע"א.}}.<br />
<br />
לייקענען חס ושלום אין אויבערשטן קען ניט א איד, ווארום ער האט דאך א נשמה וואס אפילו בשעת ער זינדיקט איז זי באמנה אתו ית'{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק כד|תניא ס"פ כד]].}} – די נשמה זעט שטענדיק ג־טלעכקייט, זי איז "בפני בעל חובו" און "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", אפילו א קל שבקלים האט ניט די העזה צו לייקענען אינגאנצן דעם חוב, מיינענדיק אז עס איז "כחי ועוצם ידי".<br />
<br />
נאר וואס? – ער איז א "מודה במקצת", אין געוויסע פרטים האלט ער אז עס איז כחו ועוצם ידו, (זיין כוח און זיין שטארקייט), אין געוויסע ענינים מיינט ער אז ער איז אליין א בעל־הבית און קען טאן וואס ער וויל. ער דאווענט און לערנט טאקע, אבער נאכן דאוונען און נאכן לערנען – טראכט ער – האט ער שוין דעם אויבערשטן אפגעגעבן זיין חוב, און איצט איז עס שוין כחו ועוצם ידו – אין די איבעריקע לייקנט ער.<br />
<br />
ער מאכט ביי זיך א חשבון אז איסורים איז ער דאך ניט עובר, ווי דער לשון אין מאמר איז, ולא עבר עבירה מימיו, און בפרט אז ער לערנט תורה און איז מקיים מצוות, האט ער דאך אפגעגעבן דעם אויבערשטן אלץ וואס אים קומט, און די איבעריקע איז זיין אייגענער כוח – זאגט מען אים אז אלץ וואס ער פארמאגט, און זיין גאנצע מציאות, איז ניט זיין כוח און שטארקייט, נאר ער מוז מודה זיין אז דאס גאנצע געהערט צום אויבערשטן, און ממילא מוז ער אים אלץ אפצאלן.<br />
<br />
און אויף דעם איז די שבועה פון לשון שובע (זאטקייט) וואס מען גיט אים א כוח פון אויבן, הקב"ה עוזרו, דער אויבערשטער העלפט אז מען זאל האבן די איבערצייגונג אז קיין אייגענע איז אינגאנצן ניטא, און ממילא מוז מען פון אלע ענינים פון דער וועלט מאכן אלקות, ווארום די גאנצע וועלט געהערט צום אויבערשטן. און ווען מען נעמט דעם כוח און מען איז דאס ממשיך אין וועלט, נאכדעם ווי מען מאכט א ברכה (וואס ברכה איז מלשון המבריך{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/מקץ|תורה אור מקץ]] דף לז ע"ג.}} – המשכה למטה) דעמאלט ווערט "והארץ נתן לבני אדם"{{הערה|[[תהלים פרק קטו|תהלים קטו, טז]]. ברכות לה, סע"א.}}: ער באקומט א מקצת, א טייל וואט ווערט זיינע.<br />
<br />
יח. אזוי ווי אין א שבועה גשמית דארף מען האלטן א ספר תורה אדער על כל פנים תפילין כדי מען זאל באקומען דעם כוח פון אויבן, אזוי איז אויך אין עבודה רוחנית.<br />
<br />
לכתחלה דארף זיין דער ענין פון ספר תורה, הארעווען טאג און נאכט אין תורה, וואס תורה גיט דעם כוח אויף צו פארבינדן וועלט מיט ג־טלעכקייט ווי אויבן דערקלערט, אז דער אויפטו פון מתן תורה איז געווען צו פארבינדן גשמיות מיט ג־טלעכקייט. דאס איז דאך אויך דער ענין פון תורה כפשוטו: תורה מלשון הוראה{{הערה|גור ארי' (למהר"ל) אנפאנג בראשית אין נאמען פון רד"ק.}} – אן אנווייזונג, תורה ווייזט אן ווי אזוי אויסצונוצן יעדן ענין פון וועלט לויט דעם רצון פון דעם אויבערשטן. נאר אויב מען קען ניט אויספירן אז מען זאל א גאנצן טאג הארעווען אין תורה, זאל על בל פנים אין אנהויב טאג זיין דער שיעבוד פון מוח און הארץ, דורך מצות תפילין, און דאס זאל זיין דער אנהויב און די אנווייזונג פאר דעם גאנצן טאג, אז אלע זיינע גע־שעפטן דורך דעם טאג זיינען געבויט אויף דעם שיעבוד – אונטערטעני־קייט – פון מוח און הארץ וואס אין אנהויב טאג.<br />
<br />
און דער ענין פון האלטן א ספר תורה און תפילין אין אויבנדערמאנטן זין פועל'ט אויף אים ער זאל זיין א "מודה בכולו", אז אלץ געהערט צום אויבערשטן, וועט ער שוין במילא פארשפארן די שבועת הביטוי און אנדערע שבועות.<br />
<br />
לויט דעם וועט אויך זיין פארשטאנדיק, וואס די שבועה לערנט מען אפ פון דער שבועה פון אברהם אבינו בנוגע דער חתונה פון יצחק'ן מיט רבקה'ן, וואס דאס איז דער ענין פון יחוד מ"ה וב"ן, א יחוד כללי{{הערה|זע [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ברכה|לקוטי תורה ברכה]] צו, ג. אור התורה חיי שרה ד"ה יפה שיחתן.}}, ווי עם איז באוואוסט בספרי הקבלה. במילא לערנט מען דערפון אויך אפ וועגן מודה במקצת, וואט דאס איז אויך א כללות'דיקער ענין אין עבודה.<br />
<br />
יט. די אנווייזונג לפועל פון דעם גאנצן ענין איז, אז בשעת מען גייט ארויס אין וועלט, דארף מען וויסן א כללות'דיקן ענין, אז דער יסוד פון עבודה איז – מען זאל מיטנעמען א ספר תורה מיט זיך, הארעווען אין תורה אויף וויפל עס איז נאר דא – לויט דעם שולחן ערוך – צייט, און אין די איבעריקע צייט זאל על כל פנים זיין די הנהגה מיט שיעבוד המוח והלב, וועט דאס אים אויך געבן דעם כוח אויף מאכן אלע זיינע גשמיות'דיקע ענינים – כלים צו אלקות.<br />
<br />
{{מרכז|<nowiki>*</nowiki> * *}}<br />
<br />
כ. אין היינטיקער סדרה הויבט זיך אן צו ריידן וועגן דעם אנהויב פון דער גאולה. אין דער פריערדיקער סדרה רעדט זיך וועגן גלות: "והכנעני אז בארץ", און לויט ווי די רז"ל זאגן{{הערה|[[בראשית פרק יב#רש"י|פירש"י בראשית יב, ו]].}} שהי' הולך וכובש כו' (ער פלעגט גיין און אייננעמען), אבער אין היינטיקער סדרה רעדט זיך שוין וועגן דער גאולה, אז אברהם אבינו האט אפגעקויפט א פעלד אין ארץ ישראל ביי עפרון'ען און דאס איז געווען פאר די אויגן פון די בני חת, וואס אלע האבן מודה געווען אז דאס געהערט צו אברהם'ען – אן אנהויב פון דער כללות'דיקער גאולה פון אלע אידן.<br />
<br />
כאטש ער האט אפגעצאלט דערפאר ארבע מאות שקל כסף, שטייט אבער וועגן דעם, אז ניט נאר איז עפרון'ען דורך דעם ניט צוגעקומען קיין מעלה, נאר אדרבא, נאך א חסרון{{הערה|מכילתא יתרו פרשה א'. און זע [[חיי שרה פרק כג#רש"י|פירש"י חיי שרה כג, טז]].}}: דערמיט האט מען ביי אים צוגענומען פון זיין נאמען דעם אות "ו".<br />
<br />
ווי עס שטייט אין דעם ספר פענח רזא – א ספר פון א ראשון – אז דורך די פיר הונדערט שקל כסף וואס אברהם אבינו האט אפגעצאלט, האט יעדער איד באקומען א חלק אין ארץ ישראל, ווי ער מאכט דארט דעם חשבון – לויט דעם חשבון פון זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף{{הערה|[[ויקרא פרק כז|בחוקותי כז, טז]].}} – אז פאר פיר הונדערט שקל האבן ששים ריבוא אידן באקומען אין ארץ ישראל יעדער איינער אן אמה על אמה.<br />
<br />
די גאולה האט זיך נאך אנגעהויבן דעמאלט, מען דארף בלויז אראפנעמען די העלמות והסתרים, און אראפברענגען די גאולה למטה בגילוי דורך משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ חיי שרה, תשט"ז)</small>}}<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%95%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%97_(%D7%99%22%D7%98_%D7%9B%D7%A1%D7%9C%D7%95)&diff=25265לקוטי שיחות חלק א/וישלח (י"ט כסלו)2025-10-06T12:34:22Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[לקוטי תורה/" ב־"[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת וישלח {{קטן|וי"ט כסלו}} ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. אויפן פסוק עם לבן גרתי, זאָגט רש"י, ותרי"ג מצות שמרתי. איז ניט פאַרשטאנדיק אין דעם: א) די שייכות פון דעם דרש אויפן פסוק – ותרי"ג (אותיות גרתי){{הערה|זע מדרש לקח טוב. מדרש הגדול.}} מצות שמרתי – צום פשוט'ן פשט פון פסוק, גרתי מלשון גירות? ב) וואָס איז געווען נוגע מודיע זיין עשו'ן אַז ותרי"ג מצות שמרתי? ג) וואָס איז די תורה – הוראה – פון דעם פאַר אונז?<br />
<br />
ב. דער פירוש פון עם לבן גרתי איז, אַז אַלע ענינים פון לבן הארמי – אַלע גשמיות'דיקע זאַכן, שור וחמור צאן ועבד ושפחה, זיינען ביי אים געווען מער ניט ווי – גרתי – גירות. אַ פרעמדע זאַך. ס'איז ניט זיין ענין.<br />
<br />
זיין היים איז די נשמה און די ענינים פון תורה ומצות, און די אַלע גשמיות'דיקע זאַכן זיינען מער ניט ווי גירות.<br />
<br />
און דאָס איז אויך וואָס ער זאָגט ווייטער אין דער סדרה, ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות{{הערה|זע אויך מאמרי אדה"ז הקצרים ע' עז.}}: "לו", צו אים, ד. ה. צו זיין עצם – נשמה מיט אירע ענינים – האָט ער געבויט אַ "בית", דירת קבע. "ולמקנהו", צו די גשמיות'דיקע זאכן וואָס זיי זיינען "צוגעקויפטע" (וואָרום די נשמה מצד עצמה – ובפרט הנשמה למעלה דאַרף עס ניט האָבן און נאָכמער, זיי האָט ניט קיין שייכות צו דעם, מער ניט וואָס קומענדיק למטה קויפט זי איין דברים גשמיים), "עשה סכות" – דירת עראי.<br />
<br />
– כ"ק מו"ח אדמו"ר האָט דערציילט אין אַ שיחה{{הערה|לקוטי דיבורים ח"ב ליקוט יא, ע' ריד.}} אַ וואָרט פון דעם מעזריטשער מגיד וואס ער האָט געזאָגט אַז אין דער היים איז אַנדערש, אין דער היים דארף מען טאַקע אַלץ האָבן, אָבער אין וועג מאַכט ניט אויס אַז ס'איז ניט אַזאַ שיינע דירה און עס זיינען ניט אַזוינע שיינע מעבל, ער איז דאָך אין וועג. –<br />
<br />
לויט דעם וועט מען פאַרשטיין די שייכות פון דעם פּשט הפסוק מיטן דרש הפסוק: מצד דעם וואָס עם לבן גרתי, וואָס די גשמיות'דיקע זאַכן זיינען ביי אים געווען בבחינת גירות, דורך דעם האט די גשמיות ניט מבלבל געווען (געשטערט) צו די רוחניות, און ער האָט געקענט דורכפירן דעם – ותרי"ג מצות שמרתי.<br />
<br />
ג. נאָך מערער: דורך דעם וואָס די דברים הגשמיים זיינען אין אַן אופן פון גירות, איז ניט נאָר וואָס די גשמיות שטערט ניט צו רוחניות נאָר די רוחניות ווערט נמשך אויך אין גשמיות, ביז די גשמיות ווערט רוחניות און קדושה.<br />
<br />
ווי ער פירט אויס אין פסוק ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה – דאָס אַלץ איז געוואָרן – '''לי''', צום עיקר ועצם פון יעקב'ן.<br />
<br />
ד. אין מדרש{{הערה|ב"ר עה, ו.}} אויפן פסוק ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, זאָגט ער, חמור זה מלך המשיח שנאמר{{הערה|[[זכריה פרק ט|זכרי' ט, ט]].}} עני ורוכב על חמור וגו'.<br />
<br />
ביאת המשיח איז אָפּהענגיק פון עבודת הבירורים{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק לז|תניא פל"ז]].}}. ד. ה. אַז דורך דעם וואָס יעדער איד וועט מברר זיין זיין גוף און נפש הבהמית און זיין חלק אין עולם, און אויסנוצן זיי אין קדושה, דורך דעם וועט מען ממשיך זיין די גילויים פון לעתיד.<br />
<br />
און דאָס איז דער המשך פון די פסוקים, עם לבן גרתי גו' ויהי לי שור וחמור – דורך דעם וואָס ביי יעקב'ן זיינען געווען די גשמיות'דיקע זאַכן בבחינת '''גירות''' און ער האָט זיי געמאַכט כלים צו אלקות – '''גרתי''' כפשוטו, '''וואוינען''' אין זיי – דורך דעם איז ער שוין געווען גרייט צו משיח'ן – ויהי לי גו' וחמור זה מלך המשיח{{הערה|זע אויבן הערה 4.}}.<br />
<br />
און צוליב דעם האט ער געשיקט מלאכים צו עשו'ן, דערציילן אים, אז ער האָט שוין דורכגעטאָן אַלע בירורים, און איז גרייט צו משיח'ן, רעכענענדיק, אַז אויך עשו איז שוין לאחר הבירור{{הערה|ראה תורה אור כד, ב}}, און אויך מצד עשו'ן קען שוין קומען די גאולה.<br />
<br />
אויף דעם האָבן אים די מלאכים געענטפערט, באנו אל אָחיך אל עשו. פון דיין זייט איז ער שוין "אחיך" – ביסט שוין גרייט צו דער גאולה, אבער ער פון זיין זייט איז נאָך "עשו", קודם הבירור ובמילא קען נאָך ניט קומען די גאולה.<br />
<br />
ה. תורה און אירע הוראות זיינען אייביק, פאַר יעדן אידן, אין יעדער צייט און אין יעדן אָרט.<br />
<br />
די הוראה פון דעם אַלעם איז:<br />
<br />
יעדער איד דאַרף וויסן, אַז אַפילו אויב מצד דעם אַרום, מצד דער וועלט, איז נאָך ניט ראוי עס זאל שוין קומען די גאולה, וואָרום די וועלט איז נאָך ניט מבורר (נאָך ניט אויסגעאיידלט), אָבער '''ער''' פון '''זיין''' זייט – דאַרף צוגרייטן '''זיך''' מיט אַלע זיינע ענינים, צאן ועבד ושפחה, צו דער גאולה שלימה.<br />
<br />
און די הכנה צו דעם איז – עם לבן גרתי. ער דאַרף וויסן אַז גאַנץ עולם הזה איז מער ניט ווי גרתי. גר אנכי בארץ{{הערה|[[תהלים פרק קיט|תהלים קיט, יט]].}}.<br />
<br />
די גאַנצע ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה{{הערה|[[תהלים פרק צ|תהלים צ, י]].}}, והיו ימיו מאה ועשרים שנה{{הערה|[[בראשית פרק ו|בראשית ו, ג]].}}, זיינען מער ניט ווי גרתי, און דעמאָלט איז די גשמיות ניט קיין סתירה צו רוחניות, און דורך דעם האט ער שור וחמור צאן ועבד ושפחה אויך אין גשמיות.<br />
<br />
און דורך דעם וואָס ער גרייט צו '''זיך''' מיט '''זיינע''' ענינים צו דער גאולה, פועל'ט ער עס אויך אין וועלט, וואָרום דער עולם איז אַ שקול{{הערה|זע קדושין מ, ב.}} (גלייך אויף גלייך), במילא איז מיט איין גוטער פעולה וועט ער מכריע זיין די גאַנצע וועלט, און ברענגען די גאולה אין דער גאַנצער וועלט.<br />
<br />
און ווי דער רמב"ם פסק'נט{{הערה|[[משנה תורה/הלכות תשובה פרק ז#הלכה ה|הל' תשובה פ"ז, ה"ה]].}}: ישראל שעושים תשובה מיד נגאלים (ווען אידן טוען תשובה ווערן זיי גלייך אויסגעלייזט). און דער אַלטער רבי{{הערה|[[אגרת התשובה פרק יא|אגה"ת פי"א]]; תוספת תיכף על מיד – עין תענית (יט, ב) איזהו מיד שלהן כו'. רש"י ד"ה מיד שבת פט, א. משא"כ תיכף עפמש"כ זבחים לג. א. תוד"ה כל (סוטה לט, א). שו"ע או"ח סקס"ו.}} איז מוסיף: תיכף ומיד. במילא איז ניט קוקנדיק אויפן מצב פון וועלט, קען ער דורך תשובה פועל'ן די גאולה הפרטית ביי זיך, און אויך די גאולה הכללית אין דער גאַנצער וועלט.<br />
<br />
ו. אַלע ענינים זיינען דאָך בהגחה פרטית. די גאולה פון אַלטן רבי'ן מיט חסידות – י"ט כסלו תקנ"ט – איז געווען אין דער וואָך וואָס נאָך שבת פ' וישלח, אין וועלכער עס זיינען די אויבנדערמאָנטע הוראות.<br />
<br />
חסידות גיט יעדן אידן דעם כוח אויף ניט רעכענען זיך מיט דעם מצב פון וועלט, דורכטאָן ביי זיך די עבודה פון עם לבן גרתי, ובמילא צוקומען צום ויהי לי גו' וחמור זה מלך המשיח.<br />
<br />
חסידות איז אַ הכנה און אַ כלי צום גילוי המשיח, אַז דורך יפוצו מעינותיך חוצה איז קא אָתי מר, במהרה בימינו.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(מלוקט משיחות ש"פ וישלח, תשט"ז־ח"י)</small>}}<br />
<br />
ז. אין דעם דערמאנטן מדרש שטייט: וחמור זה מלך המשיח. איז ניט פארשטאנדיק פארוואס האט יעקב מרמז געווען די גאולה העתידה אין דעם ענין פון חמור דוקא? עס שטייט דאך אין גמרא{{הערה|סנהדרין צח, א.}} כתיב וארו עם ענגי שמיא גו'{{הערה|[[דניאל פרק ז|דניאל ז, יג]].}} (אז משיח וועט קומען דורך א וואלקן) וכתיב עני ורוכב על חמור (אז משיח וועט קומען אויף א חמור)? זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור (אז אידן זיינען זוכה וועט משיח קומען דורך א וואלקן, אויב ניט — אויף אן אייזל). איז לויט דעם נאך מער שווער, אז דאס וואס יעקב איז געווען גרייט צו דער גאולה העתידה איז דאך דאס געווען מצד דער שלימות פון זיין עבודה — "זכו", — איז פארוואס האט ער מרמז געווען משיח'ן ניט אין ענין פון ענן נאר אין דעם ענין פון רוכב על חמור דוקא?<br />
<br />
ח. אין פרקי דרבי אליעזר{{הערה|פל"א.}} שטייט אז דער חמור וואס עס שטייט ביי משיח'ן "עני ורוכב על חמור", איז דאס דער זעלבער חמור וואס עס שטייט ביי משה רבינו, וירכיבם על החמור{{הערה|[[שמות פרק ד|שמות ד, כ]].}}, און דער זעלבער חמור וואס עס שטייט ביי אברהם אבינו, ויחבוש את חמורו{{הערה|[[בראשית פרק כב|בראשית כב, ג]].}}.<br />
<br />
דאס הייסט אז אברהם, משה מיט משיח'ן זיינען א המשך פון דעם זעלבן ענין, אברהם האט אנגעהויבן שני אלפים תורה{{הערה|ע"ז ט, א. וראה לקו"ת להאריז"ל ר"פ לך. ד"ה וה' ברך את אברהם – להצ"צ – נדפס בחידושיו על מס' ב"ב (אוה"ת ח"ש קכו, א ואילך).}}, משה רבינו האט מקבל געווען די תורה מסיני און איבערגעגעבן צו כל ישראל{{הערה|[[משנה/אבות פרק א#משנה א|אבות רפ"א]].}} (הגם דער פסוק וירכיבם על החמור איז געזאגט געווארן פאר מתן תורה, אבער דאס שטייט דאך ביי דעם ענין פון יציאת מצרים וואס ס'איז א הכנה צו מתן תורה, ווי עס שטייט בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה{{הערה|[[שמות פרק ג|שמות ג, יב]].}}), און דער תכלית פון מתן תורה וועט נתגלה ווערן דורך מלך המשיח.<br />
<br />
ט. פונדעסטוועגן איז דא א חילוק צווישן דעם שימוש (באנוצן זיך) פון אברהם'ן מיטן חמור און דעם שימוש פון משה'ן, ביז דעם שימוש פון משיח'ן.<br />
<br />
ביי אברהם'ן שטייט אז דעם חמור האט ער גענוצט אויף די עצים ומאכלת (די האלץ און מעסער), ער אליין מיט זיינע נערים זיינען געגאנגען צו פוס, נאר די עצים ומאכלת — ענינים וואס העלפן צו צום מענטשן — האט ער אוועקגעלייגט אויפן חמור.<br />
<br />
ביי משה רבינו שטייט, ויקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור — אשתו ובניו זיינען א סך נענטער צום מענטשן ווי עצים ומאכלת, ווארום אשתו איז דאך עזר כנגדו{{הערה|[[בראשית פרק ב|בראשית ב, יח]].}}, כגופו דמיא{{הערה|ברכות כד, א.}}, און ברא כרעא דאבוה{{הערה|זע ערובין ע, ב.}}, וואס ירך איז דער נידעריקער טייל פון דעם מענטשן אליין.<br />
<br />
ביי משיח'ן שטייט עני ורוכב על חמור, משיח '''אליין''' וועט זיין רוכב על חמור.<br />
<br />
י. דער ענין פון שימוש ורכיבה (רייטן) אויפן אייזל איז וואם דורך דעם קען קומען דער מענטש מיט זיינע ענינים אין, אן ארט, וואס מצד זיין הויכקייט אדער ווייטקייט, קען מען אן דעם חמור ניט צוקומען אַהין.<br />
<br />
אזוי איז אויך בענין רכיבה על ההמור אין רוחניות.<br />
<br />
— וואס חמור ווייזט אויף "חומר", ווי עס איז באוואוסט דער טייטש פון בעל שם טוב{{הערה|געבראכט אין [[היום יום כ"ח שבט|היום יום — כ"ח שבט]] און אויבן עמוד 32.}} אויפן פסוק כי תראה חמור גו'{{הערה|[[שמות פרק כג|שמות כג, ה]].}} —<br />
<br />
ד.ה. אז דורך אויסאיידלען און אויסלייטערן די חומריות און גשמיות קען מען צוקומען און אויפהויבן זיך צו אזא מדריגה וואס די נשמה מצד עצמה קען אהין ניט צוקומען, אזוי ווי עס שטייט ורב תבואות בכח שור{{הערה|[[משלי פרק יד|משלי יד, ד]]. זע [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/האזינו|לקו"ת האזינו]] עה, ב.}}.<br />
<br />
יא. אין די צייטן פון אברהם אבינו, — דער אנפאנג פון די שני אלפים תורה, ד.ה. אין אנפאנג פון דער עבודה, — האט דער גשם און חומר נאך ניט געקענט מעלה זיין דעם אדם אליין, ווארום דער גשם אליין איז נאך ניט געווארן, קדושה, ווי עס ווערט דערקלערט אין פילע ערטער אז עס איז נאך געווען די גזירה פון בני רומי לא ירדו כו'{{הערה|זע אויבן עמוד 41.}}, עס האט געקענט פועל זיין מער ניט ווי אין די זאכן וועלכע העלפן צו — עצים ומאכלת — אז דורך דער עבודה פון מברר זיין דעם גשם, זאלן זיי אין יענער צייט צוהעלפן צו קדושה.<br />
<br />
ביי משה רבינו איז דורבן חמור געווארן אן עלי' אין די ענינים התחתונים פון דעם מענטשן אליין, ווארום נאך גלות מצרים און מתן תורה איז געווארן א זיכוך אויך אין חומה פון וועלט, ביז אז דער גשם אליין ווערט קדושה דורך דער מצוה.<br />
<br />
— און ווי עס איז באוואוסט דער אונטערשייד צווישן פאר מתן תורה און נאך מתן תורה. פאר מתן תורה איז דער גשם ניט געווען קיין כלי וועלכע פאראיינציקט זיך מיט רוחניות, און די עבודה איז באשטאנען נאר אין דעם אז די וועלט זאל ניט מנגד זיין, און אפילו מסייע זיין צו די המשכות שעל ידי העבודה, אבער אז דער גשם אליין, בפנימיותו זאל ווערן קדושה, דאס איז געווארן על ידי מתן תורה.<br />
<br />
אזוי ווי ביי די מקלות ורהטים פון יעקב, הגם אז דורך דער עבודה פון מקלות און רהטים איז נמשך געווארן אן אור אזוי ווי דורך דער מצוה פון תפילין{{הערה|זע זח"א קסא, ב, ואילך. סד"ה ויצג את המקלות – להצ"צ – באור התורה ויצא (רכג, ב).}}, אבער ס'איז ניט געווען אין א פנימיות ובקליטה, והראי', אז נאך דער עבודה איז ניט געבליבן קיין אור אין די מקלות, ווייל אויך פריער איז דאס ניט געווען בדרך קליטה והתאחדות.<br />
<br />
אבער נאך מתן תורה, אז מען טוט א מצוה מיטן גשם, ווערט דער גשם אליין קדושה, ד.ה. '''גשמיות''' העולם ווערט א כלי צו אלקות. אבער פונדעסטוועגן איז אויך דאן די עלי' געווען, מער ניט ווי אין די חלקים התחתונים של האדם — אשתו (כגופו) ובניו (ברא כרעא דאבוה), ביז אין די כחות הגלוים פון דער נשמה שירדו למטה ונתלבשו בגוף (וועלכע טוען זיך אן אין א גוף). —<br />
<br />
אבער אין ביאת המשיח וועט זיך אויפטאן א טיפערער ענין: עני ורוכב על חמור, עס וועט זיך אנטפלעקן די מעלה פון גוף איבער דער גשמה — אשת חיל עטרת בעלה{{הערה|[[משלי פרק יב|משלי יב, ד]].}}, אפילו אין חי' יחידה שבנפש וועט זיך אויך אויפטאן אן עלי' דורכן בירור פון דעם חומר.<br />
<br />
אין ביאת המשיח וועט נתגלה ווערן דער אמת'ער שרש פון יש הנברא, וואס די אמיתית פון יש הנברא איז דער יש האמיתי, דערפאר איז דורך בירור החומר, בירור יש הנברא — וועט זיך אויפטאן אן עלי' אויך אין דעם עצם הנשמות.<br />
<br />
יב. דאס איז אויד דער רמז אין דעם מאמר רז"ל: זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על חמור — "זכו", דורך דער עבודה אין דברים זכים ורוחניים (קלארע און רוחניות'דיקע זאכן), וועט זיין עם ענני שמיא, א גילוי בדרך אור ישר מלמעלה למטה; "לא זכו", אויב די עבודה איז אין ענינים וועלכע זיינען נאך ניט אויסגעלייטערט, ד.ה. ענינים גשמיים וחומרים, און מען וועט זיי מברר ומזכך זיין, דעמאלט וועט זיין דער גילוי פון עני ורוכב על חמור, דער גילוי בדרך אור חוזר מלמטה למעלה, אז דורכן חמור וועט מען צוקומען אין אן ארט וואס די נשמה מצד עצמה קען אהין ניט צוקומען.<br />
<br />
און דאס איז וואס יעקב האט געזאגט ויהי לי שור וחמור, מצד זיין עבודה, דוקא מיט לבן'ען — צו מברר צו זיין די דברים הגשמיים והחומריים — איז ער געווען גרייט צום העכסטן גילוי פון עני ורוכב על חמור.<br />
<br />
יג. כ"ק מו"ח אדמו"ר האט דערציילט: בשעת דער אלטער רבי איז געזעסן אין תפיסה האט אים אויסגעפארשט דער טאווארישטש־מיניסטער, ד.ה. דער פארטרעטער פון מיניסטער, וועלכער איז געווען בקי אין תנ"ך און א געלערנטער אין אידישע ענינים. איינע פון די שאלות וואט ער האט געשטעלט דעם אלטן רבי'ן איז געווען וועגן דעם פשט פון פסוק: "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה"{{הערה|[[בראשית פרק ג|בראשית ג, ט]].}}, צי דען האט דער אויבערשטער ניט געוואוסט וואו אדם הראשון געפיגט זיך וואט ער האט אים געפרעגט איכה? האט אים דער אלטער רבי געענטפערט, לויט פירוש רש"י. זאגט אים דער מיניסטער: וואס רש"י זאגט ווייס איך אליין, איך וויל אבער הערן א פשט פון דעם רבי'ן. האט אים דער אלטער רבי געענטפערט: בשעת א מענטש איז אלט אזוי פיל יאר למשל, — זאגנדיק דערביי די גענויע צאל יארן פון דעם מיניסטער — פרעגט אים דער אויבערשטער: "איכה", וואו ביסטו? צי ווייסטו אויף וואס דו ביזט באשאפן געווארן אויף דער וועלט, וואס דו '''דארפסט''' טאן און וואס דו '''האסט''' געטאן?<br />
<br />
און כ"ק מו"ח אדמו"ר האט אויסגעפירט: דעם אלטן רבי'נס ענטפער צום מיניסטער האט אים — דעם אלטן רבי'ן — אפגעראטעוועט פון כלות הנפש (נשמה־אויסגאנג), ווארום דער אלטער רבי איז געווען בשמחה גדולה וואס ער האט זוכה געווען זיצן אין תפיסה און זיך מוסר נפש זיין פאר תורת הבעש"ט והרב המגיד, ער האט דערפון געהאט א גרויסן תענוג ביז כלות הנפש. נאר בשעת ער האט זיך באטראכט אז דער אויבערשטער פרעגט ביי יעדער מענטשן: "איכה"? צי האט ער אויפגעטאן וואס ער דארף אויפטאן, האט דאס אויף אים פועל געווען ער זאל בלייבן למטה — א נשמה אין' גוף, און דורכפירן די ענינים צוליב וועלכע זיין נשמה איז אראפגעקומען למטה.<br />
<br />
יד. אן ענין וואס האט פאסירט ביי נשיאינו רבותינו הקדושים, וואט א נשיא ורועה ישראל האט אונז דערציילט און איבערגעגעבן — איז אן הוראה לצאן מרעיתו פאר עדת החסידים, און דורך זיי — פאר אלע אידן.<br />
<br />
יעדער איד דארף וויסן אז די שאלה '''איכה''' — פרעגט מען ביי יעדן איינעם שטענדיק, פון דעם גדול שבגדולים ביז דעם קטן שבקטנים (דעם גרעסטן ביז דעם קלענסטן). נאר די שאלה קומט צו יעדער איינעם לויט זיין מהות.<br />
<br />
ביי איינעם מאנט מען מיט דער שאלה "איכה" — אפהאלטן זיך פון כלות הנפש, (לויט ווי עס שטייט ביי בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו{{הערה|[[ויקרא פרק טז|ויקרא טז, א]]. זע אוה"ת דארט.}}) נאר ער זאל טאן זיין שליחות ועבודה דא למטה אויף אויספירן די כוונה פון דירה בתחתונים.<br />
<br />
און ביי איינעם מאנט מען מיט דער שאלה "איכה", ער זאל זיך ניט אריינלאזן אין תאוות והדומה וואס דורך דעם וועט ער אראפפאלן אין גאנצן, נאר ער זאל זיך שטארקן אין לערנען תורה און מקיים זיין מצוות.<br />
<br />
און אט־דער מאנען — איז א נתינת כוח, אז יעדער איינער זאל דורכפירן זיין עבודה און אויספירן די כוונה צוליב וואס ער איז באשאפן געווארן, בשמחה ובטוב לבב.<br />
<br />
טו. וועגן דער שייכות פון דער שאלה "איכה" צום מאסר פון אלטן רבי'ן קען מען אפשר זאגן:<br />
<br />
דעם אלטן רבי'נס מאסר איז געקומען מצד דעם קטרוג וואס ס'איז געווען דעמאלט אויף דעם גילוי רזין דאורייתא (סודות התורה) — תורת החסידות.<br />
<br />
בשעת דער אלטער רבי האט מגלה געווען און מפרסם געווען רזין דרזין דאורייתא צו אלע אידן, דורך דעם וואס ער האט זיי אראפגעטראגן אין שכל וחב"ד פון נפש האלקית, און דורך דעם קומט עס אראפ אויך אין חב"ד דנפש השכלית ונפש הבהמית, ביז עס זאל דערנעמען און דורכנעמען אויך דעם גוף הגשמי, איז געווארן אויף דעם א קטרוג למעלה, און מצד דעם איז אראפגעקומען אויך דער קטרוג אין מאסר למטה.<br />
<br />
אזוי אויך דער נצחון און גאולה וואס ס'איז געווען דא למטה — איז דאס געווען מצד דעם וואס '''למעלה''' האט מען געגעבן רשות — א כוח און א ציווי — אויף צו אנטפלעקן רזין דרזין ביז אין מענטשלעכן שכל, און מצד דעם איז געקומען אויך דא '''למטה''' די גאולה פון אלטן רבי'ן און תורת החסידות.<br />
<br />
ווי קען דאס אבער זיין אז מען זאל נעמען רזין דרזין און אראפטראגן זיי אין מענטשלעכן שכל בהתיישבות? רזין דרזין דארפן דאך פועל זיין אן ענין פון כלות הנפש און היפך פון התיישבות?<br />
<br />
נאר בשעת דער אלטער רבי — אין זיין מעמד פון כלות הנפש — האט דערהערט דעם "איכה", די שאלה וואס מען פרעגט מלמעלה צי האט מען דורכגעפירט די כוונת הבריאה צו מאכן לו יתברך דירה בתחתונים, — גיט עס א כוח, אז די תחתונים ווי זיי זיינען '''במציאותם''' זאלן זיי זיין א דירה צו עצמות.<br />
<br />
דאס האט אראפגענומען אלע הגבלות, ווארום ווען מען טוט עס ניט אליין נאר מען טוט עס בשליחותו (של מקום) און מיט'ן כוח פון דעם וואס רופט "איכה", וואס דאס איז עצמות — נמנע הנמנעות{{הערה|זע שו"ת הרשב"א סתי"ח. ס' החקירה להצ"צ ע' 68 ובכ"מ.}} ונושא הפכים, טראגט מען אראפ אויך סתים דאורייתא אז עס זאל קומען בגילוי, וואס דאס איז מעורר ומגלה דעם סתים שבנשמה ווי זי איז פארבונדן מיטן סתים דקודשא כריך הוא{{הערה|זע זהר ח"ג עג, א.}}.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת י"ט כסלו, תשח"י)</small>}}<br />
<br />
טז. וועגן חודש כסלו שטייט, אַז ער איז ווי חודש סיון. סיון איז דער דריטער חודש פון ניסן, וואָס ניסן איז אויך ראש השנה, ווי עס שטייט במשנה{{הערה|ר"ה ב, א.}}, אַזוי איז אויך חודש כסלו דער דריטער חודש פון דעם ראש השנה – וואָס אין תשרי.<br />
<br />
דער חילוק פון ניסן און תשרי איז, ניסן איז עבודת הצדיקים. וואָרום יציאת מצרים איז אַן ענין פון גירות, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי{{הערה|יבמות כב, א.}}, ער האָט ניט קיינע חטאים און קיינע ענינים וואָס זיינען ניט ווי עס דארף צו זיין, וואָרום ער איז כקטן שנולד.<br />
<br />
און חודש סיון וואָס ער איז דער דריטער חודש פון ניסן, איז דער זמן פון מתן תורה.<br />
<br />
תשרי אין עבודת בעלי תשובה. כסלו, וואָס ער איז דער חודש השלישי פון תשרי, איז מתן תורה – דער גילוי פון פנימיות התורה.<br />
<br />
אַזוי ווי דער ענין פון תשובה, הגם אַז תשובה איז העכער פון תורה{{הערה|לקו"ת בדרושי פ' אחרי (כי ביום הזה), ובדרושי יוהכ"פ.}}, וואָס דערפאַר העלפט תשובה אויך אויף אַן ענין וואָס ער האָט פוגם געווען אין תורה,<br />
<br />
פונדעסטוועגן איז דעם ענין התשובה גופא נעמט מען אַרויס פון תורה,<br />
<br />
אַזוי אויך אין דעם ענין פון גילוי פנימיות התורה, וואָס דאָס איז אין חודש כסלו, איז דאָס גופא נעמט זיך אויך פון מתן תורה שבסיון. וואָרום בשעת מתן תורה בסיון – האָט מען געגעבן אַלע ענינים פון תורה, אַפילו די תורה וואָס משיח וועט לערנען און מגלה זיין, וואָס דאָס איז דער טיפסטער ענין אין תורה, ווי ער זאָגט אין מדרש{{הערה|קה"ר פ' יא.}}, אז תורה דעכשיו (פון איצט) איז הבל לגבי תורתו של משיח, איז אויך דאָס האָט מען געגעבן בשעת מתן תורה פון סיון.<br />
<br />
אָבער פונדעסטוועגן, איז פנימיות התורה געווען בהעלם (פאַרבאָרגן) אין מתן תורה שבסיון און דער גילוי פון פנימיות התורה איז בחודש כסלו, דער חודש השלישי פון חודש תשרי, עבודת התשובה, וואָס דעמאָלט בחודש כסלו איז דער גילוי פון פנימיות התורה און הפצת מעיינות חוצה, וואָס דאָס איז אַן הכנה צום גילוי המשיח.<br />
<br />
יז. מצד דעם וואָס חודש כסלו איז אַ זמן פון גילוי־תורה, אַ נייער גילוי אין תורה, עס איז נתגלה געוואָרן פנימיות התורה, מצד דעס קומט אויך אַראָפּ אין וועלט, אַז בחודש כסלו איז מאיר אין וועלט אַ נייער גילוי, – דער ענין הניסים.<br />
<br />
חסידות איז גוט מבאר דעם ענין אז באמת איז הנהגת הטבע אויך נסים{{הערה|זע סה"מ תשי"א ע' 293.}}, נאָר דער חילוק איז: טבע איז אַ גילוי וואָס איז פאַראַן שטענדיק, איז מצד דעם הרגל זעט זיך ניט אָן דער נס, ביז וואַנען אַז מען קען מיינען, אַז עס איז אַ בירה בלא מנהיג ח"ו, אָבער בשעת עס קומט אַ נס, וואָס מען איז ניט איינגעוואוינט אין דעם, דעמאָלט איז דאָס בגילוי, וואָס דאָס איז דער ענין הנסים, אַז עס איז אַ גילוי חדש.<br />
<br />
און דערפאַר איז כסלו אַ חודש פון נסים. ווייל עס איז דאָך אַ זמן פון אַ גילוי חדש אין תורה, און אסתכל באורייתא וברא עלמא, ווערט דאָס נמשך אויך אין וועלט, אַז אויך אין דער הנהגה פון עולם איז דאָס אַ זמן פון נסים, אַ גילוי חדש.<br />
<br />
דערפאַר איז געווען בחודש כסלו דער נס פון חנוכה, וואָס דער נס איז בשמן – רזין דרזין – און אַ גילוי נעלה ביותר (גאָר אַ הויכער גילוי). ווי דער רמב"ן שרייבט{{הערה|רמב"ן עה"ת במדבר ח, ב.}} אין נאָמען פון מדרש, אַז דער אויבערשטער האָט געזאָגט צו אהרן, שלך גדולה משלהם. די נרות חנוכה זיינען העכער פון נרות המקדש, ווארום נרות המקדש זיינען ניט קיימים אויף אייביק און נרות חנוכה זיינען קיימים לעולם (אייביק).<br />
<br />
און אַזוי אויך שפעטער איז געווען דער נס פון י"ט כסלו, פון הפצת תורת החסידות וואָס דאָס איז אויך אַן ענין וואָס איז קיים לעד ולעולמי עולמים, ווייל הפצת מעיינות החסידות איז אַ כלי און אַ הכנה צו גילוי המשיח.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ תולדות, תשי"ז)</small>}}<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99_%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%90/%D7%9C%D7%9A_%D7%9C%D7%9A&diff=25258לקוטי שיחות חלק א/לך לך2025-10-05T19:11:39Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{לקוטי שיחות חלק א}}<br />
== פרשת לך לך ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
א. עס שטייט עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו{{הערה|[[משנה/אבות פרק ה#משנה ג|אבות פרק ה משנה ג]].}} (מיט צען נסיונות איז אברהם אבינו געפרואווט געוואָרן). איינער פון די ערשטע נסיונות – און אפשר אויך פון די גרעסטע – איז דער נסיון פון אור כשדים, פונדעסטוועגן אָבער ווערט דער דאָזיקער נסיון ניט דערמאָנט אין דער תורה בפירוש, נאָר בלויז דורך אַ רמז (אָנדייטונג). דער ערשטער נסיון וועלכער ווערט בפירוש דערמאָנט אין דער תורה איז דער נסיון פון "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".<br />
<br />
קען מען זאָגן אַ טעם אויף דעם ווייל דער ענין פון לך לך מארצך גו' איז פאַראַן אין דער עבודה פון יעדן מענטשן, סיי מלמעלה למטה, סיי מלמטה למעלה{{הערה|זע תורה אור ריש פרשה לך יא, א. תורת חיים שם ובכמה מקומות.}} און סיי אין דעם מטה (אונטן) גופא.<br />
<br />
ב. אין קורצן מיינט דאָס:<br />
<br />
אין דעם ענין פון דער ירידה פון דער נשמה למטה אין אַ גוף, געפינט מען צוויי קעגנזאַצן: א) "על כרחך אתה חי"{{הערה|[[משנה/אבות פרק ד#משנה כב|אבות פרק ד משנה כב]].}} (קעגן דיין ווילן לעבסטו), ווייל דאָס לעבן פון דער נשמה אין אַ גוף איז אַ צוואַנג־זאַך פאַר דער נשמה. וואָרום די נשמה – איידער זי נידערט אַראָפּ אין אַ גוף איז חצובה מתחת כסא הכבוד{{הערה|זע זהר חלק ג כט, ב.}} (אויסגעהאַקט פון אונטער דעם כסא הכבוד) און דאָס איז ערשט די נידעריקע מדריגה אין דער נשמה. און עס איז פאַראַן אַ העכערע מדריגה אין דער נשמה, ווי זי איז אין דער בחינה פון "טהורה היא", און נאָך העכער.<br />
<br />
ווייל דער אַראָפּגיין אויף דער וועלט איז פאַר דער נשמה אַ גרויסע ירידה, און בפרט ווי דער רבי ברענגט אין אַ שיחה{{הערה|שבועות תרצ"ד אות יז און ווייטער. לקוטי דיבורים עמוד קסט.}} אַז איידער די נשמה קומט אַראָפ למטה ווייזט מען איר דעם גן עדן מיטן גיהנם, כדי זי זאָל וויסן וואָס זי האָט צו טאָן אויף דער וועלט, דעריבער איז דער אַראָפּנידערן פון דער נשמה צו באַלעבן אַ גוף אַ געצוואונגענע זאַך ביי דער נשמה – על כרחך אתה חי.<br />
<br />
ב) פון דער צווייטער זייט אָבער, איז ניט קוקנדיק וואָס די ירידה איז אַזוי גרויס, קומט די נשמה דוקא דורך דער דאָזיקער ירידה, צו אַ מדריגה וועלכע איז נאָך העכער ווי זי איז געווען פריער, ווי דער באַוואוסטער מאמר{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ויקרא|לקוטי תורה ויקרא]] מא, א. און נאָך.}} ירידה צורך עליה.<br />
<br />
ג. די דאָזיקע צוויי ענינים זיינען מרומז אין דעם פסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.<br />
<br />
"מארצך" מיינט ווי די נשמה שטייט אין דער בחינה פון רצון העליון, וואָס דאָס איז העכער פון דעם וואָס עס שטייט אין תניא ([[לקוטי אמרים פרק ב|פרק ב]]) אַז די נשמה נעמט זיך פון חכמה עילאה וואָס "הוא וחכמתו אחד" (דער אויבערשטער און זיין חכמה זיינען איינס) וואָרום רצון איז העכער פון חכמה{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ויקרא|לקוטי תורה ויקרא]] כד, א. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/במדבר|במדבר]] יב, א. און נאָך. דרך מצותיך דף צט.}}.<br />
<br />
– דאָס איז אויך דער ענין וואָס ער זאָגט אין תניא (פרק לב) "שכולן מתאימות, ואב אחד לכולנה", כולן מתאימות (אַלע זיינען גלייך) – דאָס איז מצד דער בחינה פון רצון, ואב אחד לכולנה (זיי האָבן אַלע איין פאָטער) – מצד דער בחינה פון חכמה. –<br />
<br />
"וממולדתך ומבית אביך" – איז ווי די נשמה שטייט אין די ספירות חכמה און בינה. "לידה" (געבורט) איז דאָך פון "אב ואם" (פאָטער און מוטער), וואָס חכמה איז "אב" און בינה איז "אם"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ג|תניא פרק ג]]. תורת חיים בראשית ד"ה וייצר אות נא.}}.<br />
<br />
מולדתך – איז ווי די נשמה שטייט אין ספירת החכמה, און בית אביך איז ווי די נשמה שטייט אין דער ספירה פון בינה, וואָרום אב, ווי געזאָגט, איז חכמה, אָבער "בית אב" אַ בית און אַ כלי צו אב – איז בינה.<br />
<br />
אויף אַן אַנדער אופן קען מען זאָגן: מולדתך – איז כולל ביידע ספירות חכמה ובינה וועלכע זיינען מוליד. בית אביך איז ווי די נשמה געפינט זיך אין ספירת המלכות.<br />
<br />
און אין אַ נידעריקערן אופן: מארצך, ממולדתך, מבית אביך – מיינט דאָס, בינה, ז"א ונוק'{{הערה|זהר ח"א עז, א. זע לקו"ת לג' פרשיות (אוה"ת לך (כרך ד) תרפה, א ואילך).}}.<br />
<br />
די דריי אויבן־דערמאָנטע מדריגות אין נשמה זיינען אויך פאַראַן ווי זיי זיינען אין דעם סדר העולמות: מארצך – ווי די נשמה שטייט נאָך העכער פון עולם האַצילות. מולדתך – ווי די נשמה שטייט אין עולם האַצילות, וואָרום דער שורש פון אַלע נשמות איז אין אַצילות{{הערה|זע לקוטי תורה שיר השירים ביאור השני לד"ה יונתי יט, א.}}, וואָס אין אצילות בכלל איז מאיר חכמה – דער יו"ד פון דעם שם הוי'{{הערה|הכולל חו"ב עילאין (פע"ח שער התפלין פט"ז ובכ"מ).}}. בית אביך איז די נשמה ווי זי קומט אַראָפּ אין עולם הבריאה, וואָס דאָרט לייכט ספירת הבינה{{הערה|תיקוני זהר ת"ו ועיין ב[[לקוטי אמרים פרק לט|תניא פל"ט]].}}, און מלכות דאצילות ווערט כתר דבריאה{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/וירא|תורה אור פרשת וירא]] דף יד, א. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|לקוטי תורה שלח]] לט, ב; אין נאָמען פון כתבי האריז"ל.}}.<br />
<br />
און דאָס זאָגט מען צו דער נשמה: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אַז זי זאָל אַראָפּגיין פון איר שורש און מקור אין די אַלע אויבן־דערמאָנטע דרגות, ביז – "אל הארץ אשר אראך" – אָנטאָן זיך אין אַן ערדיש־גשמיות'דיקן גוף, ווייל דוקא אין דעם דאָזיקן גשמיות'דיקן קערפער וועט זי צוקומען צו דער הויכער עליה.<br />
<br />
אין די ברכות השחר זאָגט מען "נשמה שנתת בי טהורה היא כו' ואתה משמרה בקרבי", "טהורה היא" מיינט די נשמה ווי זי איז אין עולם האַצילות, "שנתת בי" איז נאָך העכער, און פונדעסטוועגן נידערט זי פון דאָרטן אַראָפּ צו "בראתה" – עולם הבריאה, "יצרתה" – עולם היצירה ביז צו "נפחתה בי" אין דעם גשמיות'דיקן גוף, און דוקא דורך דעם "נפחתה בי" דערגרייכט זי צו "ואתה משמרה בקרבי" – וואָס קומט פון אַ שורש וועלכער איז נאָך העכער פון "טהורה היא" און אַפילו פון "שנתת בי", וואָרום שומר (דער וואָס היט) – איז דאָך שטאַרקער פונם נשמר (ווער עס ווערט געהיט).<br />
<br />
און דאָס מיינט "אל הארץ אשר אראך" – וואָס איך עצמות (דער אויבערשטער) אַליין וועל דיר ווייזן – ווייל דוקא דאָ למטה אויף דער וועלט קען מען נעמען עצמות, ווי עס שטייט אין תניא פרק ד' אַז לית מחשבה תפיסאָ בי' כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי' (קיין מחשבה קען אים ב"ה ניט באַנעמען סיידן ווען זי ווערט אָנגעטאָן אין דער תורה און אירע מצוות), וואָס זיי זיינען "לא בשמים"{{הערה|בבא מציעא נט, ב.}} (ניט אויפן הימל), נאָר דוקא אין עולם הזה הגשמי.<br />
<br />
ד. איז נאָכדעם ווי די נשמה האָט דורכגעפירט דעם לך לך מארצך מלמעלה למטה און זי איז אַראָפּ פון אירע אַלע הויכע דרגות און איז אַריין אין דעם גוף גשמי, באַקומט זי דעם כוח דורכצופירן דעם "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" לויט דעם צווייטן פירוש ווי דאָס איז מלמטה למעלה (פון אונטן אַרויף־צו).<br />
<br />
דער יצר הרע קומט דאָך אַריין אין דעם מענטשן דער ערשטער – אקדימא טעניתי', משעה שננער לצאת ממעי אמו{{הערה|בראשית רבה פרשה לד, יו"ד.}} (פון דער מינוט וואָס דאָס קינד גייט אַרויס פון דער מוטערס טראַכט). דאַרף מען דאָך האָבן כוחות צו שטאַרקן זיך איבער אים. איז בשעת די נשמה קומט אַראָפ דאָ למטה, גיט מען איר דעם דאָזיקן כוח זי זאָל קענען אַרויסגיין "מארצך" – לשון רצה{{הערה|בראשית רבה פרשה ה, ח.}} – פון די רצונות פון נפש הבהמית. וממולדתך – פון זיינע הנחות וועלכע נעמען זיך פון דעם נאַטור־וועלטלעכן שכל און פון זיינע וועלטלעכע מדות. ומבית אביך – פון אַזעלכע ענינים וועלכע נעמען זיך ביי אים פון די ניט געהעריקע דערציאונג און געוואוינהייט{{הערה|להעיר גם מסוף ד"ה לך לך תרס"ז (בהמשך תרס"ו).}} – איז אָט פון די אַלע זאַכן זאָל ער אַרויסגיין, און זאָל גיין – "אל הארץ אשר אראך" – אין שול און אין בית המדרש, וואָס דאָרטן הערשן די רצונות פון נפש האלקית, און דאָס וועט מבטל זיין די נאַטירלעך־וועלטלעכע רצונות, די הנחות פון דעם נאַטור־וועלטלעכן שכל און די נאַטור־וועלטלעכע מידות און געוואָרנהייטן פון נפש הבהמית.<br />
<br />
ה. נאָכדעם ווי די נשמה האָט דורכגעטאָן דעם דאָזיקן ענין אין עבודה – זי איז אַרויס פון דעם ארצך, מולדתך און בית אביך פון דעם נפש הבהמית, מאָנט מען ביי איר אַ העכערע עבודה – אַרויסגיין פון דעם ארצך, מולדתך און בית אביך, אַפילו פון דעם נפש האלקית.<br />
<br />
מארצך – פון די רצונות פון נפש האלקית, ממולדתך – פון חכמה פון נפש האלקית, ומבית אביך – פון התבוננות פון קדושה – אל הארץ אשר אראך – צוקומען צו אַ מדריגה װאָס איז העכער פון טעם ודעת, צו דער הנחה און צו דער ראי' פון חכמה – פנימיות אבא – וואָס דאָס איז העכער פון שכל, אַפילו פון שכל דחכמה.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת י"ג תמוז תשי"ד)</small>}}<br />
<br />
<br />
{{מרכז|<nowiki>*</nowiki> * *}}<br />
<br />
ו. דער רבי דער שווער האָט פיל מאָל גערעדט וועגן דעם, אַז אַ איד איז פאַרבונדן מיט תורה, און דאָס וואָס תורה איז איינגעטיילט אין באַזונדערע סדרות, מיינט דאָס אַז פון דער סדרה וואָס מען לייענט יעדע וואָך, קען מען נעמען אָנווייזונגען ווי אַזוי זיך צו פירן אין די געשעענישן וועלכע קומען פאָר אין דער וואָך.<br />
<br />
ז. דער אינהאַלט פון דער היינטיקער סדרה איז, דער סיפּור וועגן דעם געבורט פון ישמעאל'ן און יצחק'ן.<br />
<br />
מענטשן האָפן דאָך אַז זייערע קינדער וועלן פאָרזעצן זייערע ענינים. דערציילט די סדרה אַז דער אויבערשטער האָט געגעבן אברהם'ען צוויי קינדער – פריער ישמעאל און דערנאָך יצחק.<br />
<br />
בשעת דער אויבערשטער האָט צוגעזאָגט אברהם'ען אַז ביי אים וועט געבאָרן ווערן יצחק, האָט ער שוין געהאַט ישמעאל'ן. האָט אברהם אבינו געזאָגט צום אויבערשטן: לו ישמעאל יחי' לפניך (הלואַי זאָל כאָטש ישמעאל לעבן פאַר דיר). ד. ה. אַז ער וואָלט געווען צופרידן אַפילו אויב יצחק וועט ניט געבאָרן ווערן, אַבי אַז ישמעאל וועט לעבן לפניך, וועט זיך אויפפירן ווי מען דאַרף און ער וועט גיין אין דעם אויבערשטנס דרכים{{הערה|זע פירש"י דאָרט: "יחי' ביראתך".}}.<br />
<br />
אויף דעם האָט אים דער אויבערשטער געענטפערט: ניין, ביי דיר וועט דוקא געבאָרן ווערן יצחק, דאָס איז דיין אמת'ער נחת. דאָס וואָס דו בעטסט וועגן ישמעאל'ן, איז "ולישמעאל שמעתיך" – פון אים וועסטו אויך האָבן נחת, אָבער ניט דערמיט קענסטו זיך באַנוגענען, נאָר דוקא "ביצחק יקרא לך זרע".<br />
<br />
ח. אברהם אבינו איז דאַן אַלט געווען 99 יאָר. צענדליקער יאָרן האָט ער געדינט דעם אויבערשטן און דורכגעגאַנגען אַ סך נסיונות. איז דאָך פאַרשטאַנדיק אַז אברהם אבינו האָט געהאַט דעם אמת'ן באַגריף וואָס עס מיינט נחת פון קינדער. ווען ער האָט געבעטן "לו ישמעאל יחי' לפניך" האָט ער דאָך געמיינט אַז ישמעאל זאָל גיין אין די וועגן וועלכע ער – אברהם – וועט אים אָנווייזן, ביז ער וועט קענען האָבן פון אים אַזאַ נחת לויט דעם באַגריף ווי אברהם אבינו פאַרשטייט. און פונדעסטוועגן זאָגט אים דער אויבערשטער אַז נאָך אַלעם דעם איז דיין אמת'ן נחת וועסטו האָבן פון יצחק'ן דוקא.<br />
<br />
ישמעאל'ס מאַמע, הגר, דערציילט דער מדרש{{הערה|בראשית רבה סא, ד.}}, איז געווען זייער אַ פרומע. אויף אַזוי ווייט, אַז אירע אויפפירונגען האָבן זיך צוגעפאַסט צו דער עבודה פון בית המקדש, און דערפאַר ווערט זי אָנגערופן מיטן נאָמען קטורה{{הערה|תנחומא פ' חיי, ח.}}.<br />
<br />
זי האָט אויך געהאַט מסירת נפש, ווי חכמינו ז"ל דערציילן אונז{{הערה|בראשית רבה מה, א.}}, אַז הגר איז געווען די טאָכטער פון פרעה מלך מצרים – אַ קייסער אין איינער פון די מעכטיקסטע מלוכות אין יענער צייט – און פונדעסטוועגן האָט זי איינגעוויליקט אַוועקצוגיין פון דעם קעניגלעכן פאַלאַץ און ווערן אַ דינסט ביי שרה'ן, אַבי צו זיין ביי אברהם'ען אין הויז.<br />
<br />
איז דאָך פאַרשטאַנדיק, אַז אויך איר זון ישמעאל'ן האָט זי דערצויגן אין דעם וועג.<br />
<br />
דאָס אַלץ גיט אונז מער צו פאַרשטיין פאַרוואָס אברהם האָט זיך געוואָלט באַנוגענען מיט ישמעאל'ן אַליין, האָפנדיק אַז ער וועט פון אים האָבן פולקאָמען נחת. פון דער צווייטער זייט אָבער, איז לויט דעם, נאָך שווערער צו פאַרשטיין פאַרוואָס דער אויבערשטער האָט געזאָגט אַז דוקא ביצחק יקרא לך זרע.<br />
<br />
ט. דער אונטערשייד פון ישמעאל'ן מיט יצחק'ן, איז געווען: ישמעאל'ס געבורט איז געווען אויף אַ נאַטירלעכן אופן, ניט דורך נסים, אָבער יצחק'ס געבורט איז געווען דורך נסים. אויף אַ נאַטירלעכן אופן איז אוממעגלעך געווען אַז אברהם און שרה זאָלן, אין זייער עלטער, האָבן אַ קינד. קיינער האָט ניט געגלויבט אַז עס קען פאַסירן אַזאַ זאַך, און אַפילו אברהם אבינו אַליין האָט אויך ניט געגלויבט אַז ער איז ווערט אַז דער אויבערשטער זאָל אים ווייזן אַזעלכע נסים.<br />
<br />
צוליב דעם איז אויסגעקומען נאָך אַן אונטערשייד צווישן ישמעאל'ן מיט יצחק'ן – דער ענין פון ברית מילה, די איינציקע ספעציעלע מצוה, דורך וועלכער מען האָט דאַן (פאַר מתן תורה) געהאַט אַ פאַרבונד מיטן אויבערשטן.<br />
<br />
ישמעאל האָט זיך גע'מל'ט צו דרייצן יאָר. בשעת מען ווערט אַלט דרייצן יאָר ווערט מען אַ בר שכל, דערפאַר ווערט מען דעמאָלט מחוייב אין מצוות{{הערה|[[משנה/אבות פרק ה#משנה כא|אבות פרק ה, כא]]. [[קונטרס התפלה פרק ה|קונטרס התפלה פ"ה]].}} ווייל מען קען זיך שוין דאַן פאַרלאָזן אויף דעם מענטשנס אויפפירונג. איז מיט זיין שכל האָט ישמעאל מסכים געווען צו פאַרבינדן זיך מיטן אויבערשטן – האָט ער זיך דאַן גע'מל'ט.<br />
<br />
יצחק'ן האָט מען גע'מל'ט ווען ער איז אַלט געווען אַכט טעג. ביי אַ קינד פון אַכט טעג איז ניט שייך צו פרעגן. און פונדעסטוועגן האָט מען אים נאָך זייענדיק אַ קינד פאַרבונדן מיטן אויבערשטן, און מיט אַזאַ סאָרט פאַרבונד וואָס מען קען קיינמאָל ניט אָפווישן און אָפּמעקן – אַן אייביקער פאַרבונד, "ברית עולם" – ווי דער פסוק רופט עס אָן.<br />
<br />
י. איז לויט די אויבן־דערמאָנטע צוויי אונטערשיידן צווישן ישמעאל'ן און יצחק'ן: א) יצחק'ס איבערנאַטירלעכער, נסים'דיקער געבורט אין קעגנזאַץ צו ישמעאל'ס נאַטירלעכן געבורט, און ב) יצחק'ס פאַרבונד מיטן אויבערשטן אויף אַן אופן וואָס איז העכער פון שכל, בשעת ישמעאל'ס פאַרבונד איז געווען על פי שכל – וועט מען אויך פאַרשטיין, פאַרוואס אברהם אבינו'ס אמת'ער נחת איז דוקא פון יצחק'ן.<br />
<br />
אַ קינד ווערט געבוירן און וואַקסט אויס אונטער דער השגחה פון די עלטערן, אויסגעהיט פון יעדן ווינטל, מען דערציט אים ער זאָל האָבן דעם ריכטיקן פאַרשטאַנד, און מצד זיין ריכטיקן פאַרשטאַנד פאַרבינדט ער זיך מיטן אויבערשטן – דאָס איז דער דרך פון ישמעאל'ן. ער האָט זיך געהאָדעוועט ביי אברהם אבינו אין הויז, איז מצד דער דערציאונג וואָס ער האָט באַקומען, האָט ער געהאַט דעם ריכטיקן שכל און פאַרשטאַנען אַז מען דאַרף זיך פאַרבינדן מיטן אויבערשטן.<br />
<br />
אָבער קיין זיכערקייט אין דעם האָט מען ניט, ווייל די גאַנצע אידישקייט נעמט זיך בלויז פון שכל, פון פאַרשטאַנד, קען מען ניט וויסן וואָס עס וועט זיין אויב עס קומט אַ וועלכע ס'איז ענדערונג אין זיין לעבן. נאָך מער: אַפילו איידער עס קומט נאָך די ענדערונג, קען מען אויך ניט וויסן אויף ווי ווייט עס וועט זיין ביי אים אידישקייט, אויף דער גאַנצער פולער מאָס אָדער בלויז באַגרענעצט לויט דער איינשטימונג פון זיין פאַרשטאַנד.<br />
<br />
און דערפאַר איז אויך ביי ישמעאל'ן – ווען עס האָט נאָר אָנגערירט זיין ירושה{{הערה|תוספתא סוטה פרק ו' סוף פסקא ג.}}, האָט מען אים שוין ניט געקענט האַלטן ביי אברהם'ען אין הויז, און דער אויבערשטער האָט געהייסן אים אַרויסטרייבן, וואָרום – "ביצחק יקרא לך זרע"{{הערה|זע תרגום יונתן שם.}}.<br />
<br />
דער אויבערשטער האָט אָנגעדייט: בשעת מען גייט אויפשטעלן אידישע דורות, קען מען ניט צוגיין דערצו לויט דער מאָס פון נאַטור. דער גאַנצער קיום און ענין פון אידן איז העכער פון נאַטור. ביי אידן איז באַלד פון געבורט אָן, הויבט מען אָן מיט נסים, ניט רעכענענדיק זיך מיט נאַטור.<br />
<br />
דער אויבערשטער האָט געזאָגט צו אברהם'ען: דעם אמת'ן אידישן נחת קען מען האָבן דוקא פון אַזאַ קינד וואָס זיין געבורט און זיין גאַנצער לעבן באַלד פון געבורט אָן איז אויף אַ ג־טלעכן אופן, און ווען ער איז אַ קינד פון קוים אַכט טעג – ד. ה. באַלד ווי עס איז פאַראַן די ערשטע מעגלעכקייט דערצו – פאַרבינדט מען אים מיט דעם אויבערשטן, און מיט אַ ברית עולם – אַן אייביקן פאַרבונד, כאָטש ער פאַרשטייט נאָך גאָרניט און מען קען נאָך ביי אים ניט פרעגן.<br />
<br />
ביי אַזאַ קינד וועט די אידישקייט זיין ניט בלויז לויט זיין שכל, נאָר מיט מסירת נפש, און מען וועט פון אים האָבן דעם אמת'ן אידישן נחת.<br />
<br />
יא. תורה איז ניט חס ושלום קיין "היסטאָריע־בוך", תורה איז אייביק. די ראי' איז פון דעם וואָס יעדן יאָר הויבט מען אָן נאָכאַמאָל צו לייענען די תורה פון בראשית. דאָס הייסט אַז דאָס וואָס די תורה דערציילט אונז, זיינען דאָס אָנווייזונגען אין יעדער צייט און אין יעדן אָרט, ווי אַזוי אַ איד דאַרף זיך אויפפירן ביי זיך אין הויז, אין געזעלשאַפט און אין דער קהילה.<br />
<br />
אַזוי איז אויך די דערציילונג פון דער דאָזיקער סדרה אַן אָנווייזונג אין לעבן בכלל און אין אידישער דערציאונג בפרט, וואָס דאָס איז דער עיקר־פונקט.<br />
<br />
יב. פאַראַן אַזעלכע וואָס מיינען אַז דער סדר אין דערציאונג דאַרף זיין צו וואַרטן ביז דאָס קינד וועט אויסוואַקסן און וועט אַליין פאַרשטיין מיט זיין שכל ווי זיך אויפצופירן, האָפנדיק אַז וויבאַלד דאָס זיינען דאָך בני אברהם יצחק ויעקב וועלן זיי אַליין צוקומען צום באַגריף פון אידישקייט.<br />
<br />
האָבן מיר אַן אָנווייזונג אין דער דאָזיקער סדרה: אויב מען זאָל גיין לויטן מענטשלעכן שכל, איז וויפל מען זאָל זיך ניט אָנשטרענגען, איז ניט שכל איז דער וועג אויף צו פאַרבינדן זיך מיטן אויבערשטן. דער וועג דערצו איז דוקא מסירת נפש.<br />
<br />
יג. אויך איז די הוראה פון דעם:<br />
<br />
מען זאָל ניט מיינען אַז מען דאַרף אַ קינד געבן אַ "פאַרוואַסערטע" אידישקייט און דערנאָך, אַז ער וועט ווערן עלטער, וועט מען אים געבן מער.<br />
<br />
דאָס וואָלט געווען ריכטיק ווען עס וואָלט זיך געהאַנדלט וועגן אַ זאַך וואָס איז אָפּהענגיק אויסשליסלעך אין פאַרשטאַנד און חשבונות.<br />
<br />
ביי אידן, וועלכע זיינען העכער פון נאַטור־חשבונות, האָבן מיר די אָנווייזונג פון דער פריערדיקער תורה־דערציילונג, אַז ביי אידישער דערציאונג איז דער סדר, אַז ווען דאָס קינד איז בלויז אַכט טעג אַלט, דאַרף מען אים שוין געבן די שטאַרקסטע מאָס פון אידישקייט, מען דאַרף אים שוין פאַרבינדן מיט אַן אייביקן פאַרבונד, ניט נאָר אויף אַ יאָר, אויף צען אָדער צוואַנציק יאָר, נאָר מיט אַ ברית עולם.<br />
<br />
יד. וואָס מיינט דאָס אַז אויך קינדער דאַרף מען געבן די שטאַרקסטע מאָס אידישקייט?<br />
<br />
מען דאַרף דערציילן און דערקלערן דער יוגנט, באַלד פון קינדווייז אָן, אַז דעד אידישער פאָלק בכלל, ובמילא אויך יעדער איד בפרט, איז ניט פאַרבונדן מיט נאַטור־חשבונות.<br />
<br />
מען דאַרף זאָגן צו דער יוגנט, אַז מען דאַרף אָפּלייגן חשבונות אָן אַ זייט. דער וואָס שטאַמט פון אַ פאָלק וועלכער איז פון סאַמע געבורט אָן ניט געבויט אויף אַ נאַטירלעכן אופן, איינער וואָס שטאַמט פון דעם עלטסטן פאָלק, וואָס האָט די עלטסטע תורה און איז דורכגעגאַנגען אַזוי פיל יאָרן פון נסיונות און שוועריקייטן און זיין גאַנצער קיום איז נאָר דורך נסים, – דער איז ניט פאַרבונדן מיט קיין חשבונות און ער האָט ניט וואָס צו טראַכטן וועגן זיי.<br />
<br />
און ווען מען פירט אים אויף דעם וועג נאָך זייענדיק אַ קליין קינד, ער זאָל וויסן אַז אַ איד איז העכער פון חשבונות און איז פאַרבונדן מיטן אויבערשטן מיט אַן אייביקן פאַרבונד, דאַן זאָגט־צו דער אויבערשטער "ביצחק יקרא לך זרע" – דו וועסט האָבן אמת'ן נחת, סיי אין רוחניות סיי אין גשמיות.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ו' מרחשון תשח"י)</small>}}<br />
<br />
טו. פרשת לך לך איז אַ וואָך וואָס אַלע טעג פון איר לעבט מען מיט אברהם אבינו, דער ערשטער וואָס האָט געעפנט דעם צינור פון מסירת נפש{{הערה|ד"ה כי כאשר השמים החדשים תרע"ח.{{ש}}*25. געדרוקט אין תשובות הרמב"ם (הוצאת שולזינגער) ספר אהבה סימן יט.}}, און דאָס איבערגעגעבן בירושה צו אַלע אידן לדורותיהם.<br />
<br />
אַפילו גרים זיינען אין דעם כלל, וואָרום זיי האָבן אַ שייכות צו אַברהם'ען. זיי ווערן דאָך אָנגערופן בני אברהם. צו יצחק'ן און יעקב'ן זיינען זיך מתייחס נאָר די וואָס שטאַמען פון זיי, אָבער צו אברהם'ען זיינען זיך מתייחס אויך גרים.<br />
<br />
דערפאַר שרייבט דאָך דער רמב"ם אין דער באַוואוסטער תשובה<sup>[25*]</sup> וועלכע איז מיוסד אויפן ירושלמי{{הערה|ירושלמי ביכורים פרק א' הלכה ד.}}, אַז אויך גרים קענען זאָגן "לאבותינו", ווייל אברהם אבינו איז אַ פאָטער צו אַלע גרים. במילא איז פאַרשטאַנדיק אַז דאָס וואָס ער האָט איבערגעגעבן בירושה דעם כוח פון מסירת נפש צו אַלע אידן, זיינען אויך גרים אין דעם כלל. דערפאַר מאָנט מען אויך ביי זיי מקיים צו זיין תורה ומצוות מיט דער גאַנצער שטאַרקייט, כאָטש דאָס איז אָפּהענגיק אין דעם ענין פון מסירת נפש{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק כה|תניא סוף פרק כה]].}}.<br />
<br />
און אַ פשיטא, אַז די וואָך וואָס גייט נאָך לך לך דאַרף אַודאַי זיין אַ פריילעכע, װאָרום דאָרט רעדט זיך דאָך וועגן אברהם אבינו נאָכדעם ווי ער האָט מקיים געווען די מצוה פון מילה, װאָס דאָס איז געווען גאָר אַ הוכער ענין.<br />
<br />
דער רבי דער שווער זאָגט אין דער שיחה פון שמחת תורה תש"י{{הערה|געדרוקט אין קונטרס שמיני עצרת תשי"א (סה"מ תשי"א ע' 98).{{ש}} *28. תורה אור יא, א. תורת חיים ריש פרשת לך פרק א ואילך.}} אַז אברהם אבינו איז געווען אַ איד פון פינף און זיבעציק יאָר, אַ איד אַ "פּאָסעסאָר", אַ בעל הבית אויף אַלע זיינע הנהגות, "שכל הנעלם מכל רעיון"<sup>[28*]</sup>, וואָס דאָס אַלץ איז נאָך געווען פאַר דעם "לך לך", און במילא איידער ער האָט זיך גע'מל'ט. פאַרשטייט מען דאָך צו וואָס פאַר אַ מדריגה ער איז צוגעקומען דורך מצות מילה.<br />
<br />
מצות מילה איז פאַרבונדן מיט דעם ענין פון לידה (געבורט). אַלע ענינים צו וועלכע אברהם איז צוגעקומען ביז מצות מילה, האָבן אַ שייכות צו נבראים, דערפאַר האָט ער געקענט צוקומען צו זיי מיט זיין אייגענעם כוח. מצות מילה אָבער איז אַ ענין וואָס מען האָט געגעבן פון אויבן, ווי עס שטייט אַז מילת אַברהם איז דער ענין פון מילה שלמעלה{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/לך לך|תורה אור סוף פרשת לך לך]] יג, ג.}} ומל ד' אלקיך את לבבך. און אַזוי בכלל – איז מען דורך מצות מילה ממשיך אורות נעלים ביותר, וואָס זיינען אינגאַנצן העכער פון בריאה און סדר ההשתלשלות{{הערה|אויספירלעך – זע לקוטי תורה תזריע ד"ה למנצח על השמינית, ספר המצות לה"צמח צדק" מצות מילה, ועוד.}}.<br />
<br />
דערפאַר איז מילה פאַרבונדן מיט דעם ענין פון געבורט, וואָס ווען אַ ולד ווערט געבוירן איז דאָך דאָס אַ דבר חדש און די אַנטפּלעקונג פון דעם כוח פון אין סוף למטה, ווי עס ווערט דערקלערט אין חסידות{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שיר השירים|לקו"ת שה"ש]] לט, ד ואילך. ד"ה כל המאריך באחד, תרפ"ו אות ד (סה"מ קונט' ח"ג ע' יא־יב). [[מאמר מים רבים תשי"ז - מוגה|ד"ה מים רבים תשי"ז]] (סה"מ מלוקט ח"א ע' נד־ה).}}.<br />
<br />
במילא דאַרף די וואָך אַוודאַי זיין אַ פריילעכע, און אַזוי אויך די וואָכן וואָס קומען דערנאָך זאָלן אויך זיין פריילעכע, ווי דער רבי זאָגט{{הערה|שיחת שמיני עצרת תש"ג (הקדמה לקונט' צח – סה"מ תש"ט ע' סז־ח).}} אַז שמחת תורה ווערט נמשך דער מקיף כללי וועלכער איז כולל אַלע מקיפים פון גאַנץ חודש תשרי, און פון שמחת תורה ווערט דאָס נמשך אויף אַ גאַנץ יאָר.<br />
<br />
{{שמאל|<small>(משיחת ש"פ לך לך תשי"א)</small>}}<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק א]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%90&diff=25259דבר מלכות/בא2025-10-05T19:11:36Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{דבר מלכות}}<br />
== משיחות יום ד' פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט ה'תשנ"ב ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
==== תרגום מאידית ====<br />
<br />
א. ציווי ה' למשה "בא אל פרעה" הוא ההתחלה – ושמה{{הערה|כן נקראת ("בא אל פרעה") ברמב"ם סדר תפלות כל השנה (בסוף ספר אהבה), ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.}} – של הפרשה שמדובר בה אודות גאולת בנ"י בפועל ביציאת מצרים{{הערה|משא"כ בפ' שמות ובפ' וארא מדובר אודות ההבטחה וההכנה ליצי"מ.}},<br />
<br />
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים גו' הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"{{הערה|פרשתנו יב, מא. נא.}}.<br />
<br />
מכיון שכל פרשת יציאת מצרים נקראת על שם "בא אל פרעה" (וכידוע{{הערה|ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ובכ"מ.}} ששם הפרשה מורה על תוכן כל הפרשה), מובן, ש"בא אל פרעה" קשור ונוגע לתוכן גאולת מצרים (בהמשך הפרשה).<br />
<br />
כלומר: נוסף לכך שכל פרטי שליחותו של משה אל פרעה הם הכנה לגאולת מצרים, ניתוסף בזה בנוגע ל"בא אל פרעה", בהיותו ההתחלה ושם פרשת הגאולה, ונוסף לכך התחלה הנאמרת (לא כהקדמה לענין אחר, אלא) בתור ציווי בפ"ע של הקב"ה למשה ("ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ותו לא{{הערה|ראה לקו"ש ח"ו ע' 57 ואילך. וש"נ.}}) – ש"בא אל פרעה" הוא הקדמה לגאולה עצמה{{הערה|ראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"א ע' 273 ואילך.}} והתחלתה בפועל.<br />
<br />
ויתירה מזו: ע"פ הידוע{{הערה|ד"ה כימי צאתך תש"ח פי"ב (ע' 164).}} שיציאת מצרים היא התחלת ופתיחת (כל הגאולות, כולל) הגאולה העתידה (עלי' נאמר{{הערה|מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), יש לומר, ש"בא אל פרעה" (התחלת גאולת מצרים) הוא הקדמה גם לגאולה העתידה.<br />
<br />
וצריך להבין השייכות ד"בא אל פרעה" לגאולה – דלכאורה תוכנם הפוך: "בא אל פרעה" מורה שפרעה נמצא בתוקף, ומשה צריך לבוא אליו ("בא") ולהזדקק אליו (עד שפרעה אמר לו בהמשך הפרשה{{הערה|יו"ד, כח.}} "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות"), להיפך מגאולת מצרים שענינה לבטל את תוקף פרעה ולנצחו, ועי"ז – להשתחרר, לצאת וללכת מ(פרעה מלך) מצרים?!<br />
<br />
ב. ויובן זה בהקדים שאלה כללית בענין "בא אל פרעה":<br />
<br />
כל ענין בתורה הוא ענין נצחי{{הערה|ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.}} ו(במילא) הוראה נצחית לכל הדורות. ועפ"ז – מהי ההוראה הנצחית מ"בא אל פרעה", לאחרי שביטלו וניצחו את פרעה (מלך מצרים) בגאולת מצרים, ועאכו"כ לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה כש"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"{{הערה|זכרי' יג, ב.}}, ולא נשאר שום רושם מפרעה, ומעין ובדוגמת זה – בסוף זמן הגלות, כשנסתיימו כבר כל הבירורים דקליפת פרעה וכיו"ב (כמדובר פעמים רבות).<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע שכל ענין בעולם, אפילו דברים שהם היפך הטוב והקדושה, יש להם שורש למעלה בקדושה. וזהו (שרשם בקדושה) אמיתת ענינם{{הערה|ובתורה נאמרים הענינים כפי שהם לאמיתתם בשרשם בקדושה, כמבואר במק"א (ראה לקו"ש ח"כ ע' 341 ואילך. ספר השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 36 ואילך. ועוד) בענין "יעקב ועשו האמורים בפרשה" (ל' רש"י ר"פ תולדות).}}, אלא לאחר ריבוי השתלשלות, בכמה וכמה מסכים ופרסאות והעלמות והסתרים כו', נשתלשל מזה למטה דבר הפכי{{הערה|ראה בארוכה סה"ש תשמ"ח שם. וש"נ.}}.<br />
<br />
כמו"כ הוא בנוגע לפרעה: איתא בזהר{{הערה|ח"א רי, א.}} (על הפסוק{{הערה|ויגש מה, טז.}} "והקל נשמע בית פרעה") "בית פרעה דא היא סימניך לעילא, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים מתמן אתגלי, ובגין כך קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו". ומפרעה בשרשו דקדושה (הענין דפריעה וגילוי אלקותו ית'{{הערה|ראה תו"א ד"ה ויהי מקץ (לא, א). תו"ח שם רפ"א (עד, א). פ"ו (עז, סע"ד ואילך).}}), משתלשל פרעה למטה{{הערה|תו"א שם לא, ג.}}, בכל תקפו בלעו"ז.<br />
<br />
ג. עפ"ז יובן הענין ד"בא אל פרעה" בשרשו בקדושה:<br />
<br />
בזהר פרשתנו{{הערה|לד, א.}} מבאר הענין ד"בא אל פרעה" כפי שהוא בפרעה למטה: "מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי לי', מאי בא, אלא דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מני', ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מני' ולא קריב אלא לגבי' אינון יאורין ואינון דרגין דילי', אבל לגבי' דחיל ולא קרוב בגין דחמא לי' משתרש בשרשין עלאין, כיון דחמא קב"ה דדחיל משה ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגבי', אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו{{הערה|יחזקאל כט, ג.}}, וקב"ה אצטריך לאגחא בי' קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמרת אני ה'".<br />
<br />
כלומר, שבגלל התוקף דעצם קליפת פרעה ("התנין הגדול") בביתו בארמון המלך (ששרשו "בשרשין עלאין"), פחד משה להכנס אליו לשם. ולכן לא אמר לו הקב"ה "לך אל פרעה" (שילך לבד), אלא "בא אל פרעה", שיבוא יחד עם הקב"ה ויכנס לפרעה, הקב"ה מכניס אותו יחד אתו אל הפנימיות והעצם ד(קליפת) פרעה (אדרין בתר אדרין, חדרים לפנים מחדרים{{הערה|פי' דרך אמת.}}), בכדי לכבשו לגמרי ("לאגחא בי' קרבא").<br />
<br />
לפ"ז צריך להבין מהו הפירוש ב"'''בא''' אל פרעה" '''דקדושה''' ("דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"): בנוגע לפרעה דקדושה (גילוי אלקות) איך שייך לומר "דחיל משה", שמשה "יפחד" להכנס לשם לבדו, ושיזדקק לכך שהקב"ה יצווה עליו "'''בא''' אל פרעה", ויכניסו לשם ("עייל לי' קב"ה")?!<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה:<br />
<br />
פרעה דקדושה הוא גילוי הכי נעלה דאלקות, הן בעצם הגילוי – (א) גילוי כל האורות, כולל האורות והדרגות הכי נעלות באלקות – "כל נהורין וכל בוצינין", עד גם "כל מה דהוה סתים", והן באופן הגילוי – (ב) באופן ד"אתפריעו" מלשון פרוע (בלי סדר), היינו למעלה מסדר ומדידה והגבלה.<br />
<br />
ויתירה מזו: ה"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'" בא דוקא מ'''עצמותו ומהותו ית'''' [ובלשון הזהר: "בית פרעה כו' ביתא דאתפריעו ואתגליין '''מיני'''' כל נהורין כו' '''קב"ה''' אפיק כל נהורין כו'", שבבית (דירה) נמצא המלך בגילוי בכל עצמותו{{הערה|ראה אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כז הערה 35.}}] – שכן אור הוא מצ"ע הוא מוגדר בגדרו וציורו של גילוי (אור), וכל דרגא והמשכה באור – נמשכת בסדר מסויים בהתאם לציורו וגילויו הפרטי, והגילוי (אור) הוא מצ"ע באופן של גילוי בסדר והדרגה; מובן מזה, שבכדי שיהי' הגילוי ד"'''כל''' נהורין כו'" ו"כל מה דהוה '''סתים'''" (היפך הגילוי), ועוד באופן של "אתפריעו" (למעלה מסדר והדרגה), ה"ז צריך לבוא מעצמותו ית', שהוא ה"מקור" (כביכול) ד"כל נהורין כו'" [בלשון הזהר בפרשתנו: העצם דפרעה "דכמה דרגין משתלשלין מיני'"], ויחד עם זה "מקור" כזה שלמעלה לגמרי מגדר מקור וגדר מאור ואור, ולכן מתגלים ממנו "כל נהורין כו' וכל מה דהוה סתים" ובאופן ד"אתפריעו"{{הערה|וראה תו"ח שבהערה 16 (עח, סע"א), ש"פרעה" מלשון פריעה וגילוי – "הוא בחי' התגלות הפנימית דוקא כי ל' פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי כו'". ועפ"ז מובן עוד יותר שהוא לא בכח האור (שענינו גילוי), כ"א דוקא בכח העצמות.}}.<br />
<br />
עפ"ז מובן מדוע "משה דחיל מיני' ולא קריב", כי הוא ראה איך הגילוי דפרעה (דקדושה) מושרש "בשרשין עלאין", ולכן פחד להכנס ל"בית פרעה", בו ישנו גילוי העצם דפרעה דקדושה, שכן נברא מוגבל, נשמה בגוף, לא יכול לקבל את הגילויים הנפלאים דעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"; איך יכול נברא מוגבל לקבל את הגילוי ד"כל נהורין", ועוד גילוי באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (אתפריעו), הבא מהעצמות?!<br />
<br />
"אינון יאורין ואינון דרגין דילי'", הגילויים דסדר השתלשלות, אותם יכול נברא לקבל, ולכן לא פחד משה לגשת אל פרעה כפי שנמצא בדרגא זו (בביתו, ועאכו"כ מחוץ לביתו{{הערה|ראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 5־274. וש"נ.}}). אבל כפי שפרעה מלשון "אתפריעו כו' כל נהורין" נמצא בביתו בכל התוקף – הגילויים דעצמותו ית' – מכך הוא נתיירא, כי נשמה בגוף מצ"ע לא יכולה לקבל זאת!<br />
<br />
ויש לומר שזה מרומז גם בהמשך הפרשה: כשפרעה אמר למשה "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות", הסכים לכך משה באמרו "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך"{{הערה|פרשתנו יו"ד, כח־כט.}}. ומזה מובן, שלדברי פרעה יש מקום בתורה וקדושה, אלא שכפי שזה בקדושה ה"ז טוב בשלימות. והענין בזה: מכיון שהגילוי דפרעה דקדושה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה ("אתפריעו כל נהורין"), לכן "ביום ראותך פני תמות". מצד דרגת משה ('''מצ"ע'''){{הערה|ולכן הסכים משה לדברי פרעה "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך", כי לדעתו – מצד דרגת משה – לא יתכן שאדם נברא, נשמה בגוף, יכיל בתוכו הגילוי דפרעה דקדושה. אבל באמיתית הענין – כן הוא בכח העצמות ("בא אל פרעה"), כדלקמן בפנים.}} אין ביכלתו של נברא בהשארו נשמה<br />
<br />
בגוף לקבל את הגילוי ד"ראות פניך" דפרעה, לראות את הפנימיות ("פניך") ד"אתפריעו כל נהורין", גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; הגילוי ד"ראות פניך" הוא דוקא כפי שהנשמה היא למעלה מהמדידות וההגבלות של הגוף הגשמי והמוגבל{{הערה|וע"ד "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (תשא לג, כ).}}.<br />
<br />
ד. על כך הוצרך להיות ציווי מיוחד ונתינת כח מיוחדת מהקב"ה למשה – "ויאמר ה' אל משה '''בא אל פרעה'''", "עייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין": עצמותו ית' – שלמעלה מ(כל גדר ד)בלי גבול וגבול – מכניסה את משה לפרעה, שגם בהיותו נשמה בגוף מוגבל יוכל משה לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" מעצמותו ית'!<br />
<br />
והביאור בזה:<br />
<br />
פרעה מלשון "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'" ניתן לפרש בשני אופנים: (א) הגילוי דכל האורות (כל נהורין) ובאופן ד"אתפריעו", למעלה מסדר והדרגה. שזה מורה שהגילוי בא מעצמותו ית' שלמעלה מגדר אור, ולא מתייחס לאור בגדרו וציורו הוא, שכן מצד דרגת האור (אפילו בהיותו מעין המאור) אין הוא באופן ד"אתפריעו" (כנ"ל). (ב) "כל נהורין", דרגת וציור האור גופא היא באופן ד"אתפריעו" – גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה וציור. דהיינו, שגם הציור ומדידה והגבלה ד"כל נהורין" הוא באופן דלמעלה ממדידה והגבלה ד"אתפריעו"{{הערה|ראה תו"ח שם (עז, סע"ד ואילך) ב' פירושים ב"פרעה" מלשון פריעה וגילוי: גילוי החיצוניות, וגילוי הפנימיות (שזהו אמיתית ענינה של פריעה, כנ"ל הערה 22). ושם (בהמשך לפירוש השני ב"אתפריעו"): "עיקר המכוון שהוא בהשתלשלות העולמות שיהי' התגלות הפנימי' בחיצוני' הכלי דוקא באופן שלא יסתיר הכלי לאור כלל וכמו שהי' במ"ת . . וכמו שיהי' לע"ל כו'".}}.<br />
<br />
וחיבור ההפכים (ד"כל נהורין" ו"אתפריעו") בא דוקא מצד העצמות (כנ"ל ס"ג): ידוע{{הערה|המשך תרס"ו ע' קפב ואילך.}} שהאור (קודם שנתגלה) כלול בעצמות המאור ממש, רק ששם אי"ז בבחי' אור; שם נמצא הוא ביכולת העצמות (וקדמון כקדמותו ית'{{הערה|שם ע' קסט.}}), שנושא הכל וכל יכול, ו"אתפריעו '''מיני'''' כל נהורין". ולכן, גם כשהאור נמשך בגילוי (בציור אור), שקשור באיזה ציור והגבלה (ומצ"ע אי"ז באופן ד"אתפריעו"), נמשך בו מהעצמות שלימות הגילוי ד"כל נהורין", ויתירה מזו – שהמדידה והגבלה ד"כל נהורין" גופא היא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה{{הערה|משא"כ מצד זה שעצמותו ית' הוא מופשט ולמעלה מכל גדר מאור ואור, הרי האור אינו מתייחס לעצמותו ית', והגילוי שלו אינו באופן ד"אתפריעו" שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו דוקא בכח העצמות.}}.<br />
<br />
ומזה משתלשל למטה יותר הכח לחיבור ההפכים דבלי גבול וגבול (באור גופא), ולמטה יותר – החיבור דאור וכלי{{הערה|ראה לעיל הערה 27.}}, עד – החיבור דנשמה וגוף, שגם נשמה בגוף מוגבל יכולה לקבל את האור הבלי גבול עד לגילוי ד"פרעה", "אתפריעו כל נהורין" מעצמותו ית', ויתירה מזו – שנשמה בגוף תוכל להכנס לשם ("בא אל פרעה"), "אדרין בתר אדרין", בפנימיותו ובתוכיותו{{הערה|ראה אוה"ת וארא ע' קצו (בפירוש "בא אל פרעה" דלעו"ז).}} ממש.<br />
<br />
ה. ביאור הטעם מדוע עשה הקב"ה את החידוש ד"בא אל פרעה", שמשה כנשמה בגוף יוכל לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" – יובן ע"י ביאור התוכן דגאולת מצרים בכלל (ש"בא אל פרעה" הוא ההקדמה וההתחלה לזה, כנ"ל):<br />
<br />
הכוונה דגאולת מצרים היא – מתן תורה, כפי שאמר הקב"ה למשה מיד בתחילת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"{{הערה|שמות ג, יב.}}. החידוש דמתן תורה הוא – נתינת התורה והמצוות למטה לבנ"י נשמות בגופים, בכדי שיוכלו למלא את תכלית וכוונת בריאת כל העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.}}, שבמדידה וההגבלה וההעלם והסתר דנשמה בגוף בתחתונים, יהי' גילוי העצמות, (כביכול) כמו אדם הנמצא בגילוי בכל עצמותו בדירתו הפרטית21(ומכ"ש בנוגע להקב"ה, בורא העולם ומנהיגו), כפי שיתבצע בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ומעין זה הי' במתן תורה), כמ"ש{{הערה|ישעי' ל, כ.}} "ולא יכנף עוד מוריך"{{הערה|תניא שם (מו, א).}}, הוא יהי' בדירתו בגלוי בלי שום לבושים, אפילו בלי הלבושים הכי עליונים (כנף העליון).<br />
<br />
וכידוע{{הערה|ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.}}, שקודם מתן תורה, היתה ה"גזירה" בין עליונים ותחתונים, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, הנתינת כח להמשיך בתחתונים את הגילוי דעליונים, עד לדרגות הכי נעלות באלקות, עד דעצמות ומהות, כך שהגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי יהי' קדוש, עד לדירה לו יתברך – עד שבכל העולם מתגלה ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}.<br />
<br />
מזה מובן, שבגלות מצרים ויציאת מצרים – המהוים הכנה לגילוי העצמות למטה במתן תורה – מודגשת ההקדמה לביטול הגזירה, המעבר ממצב של פירוד בין עליונים ותחתונים למצב של אחדות ביניהם, כהכנה לשלימות האחדות ביניהם במתן תורה עצמו.<br />
<br />
ויש לומר ששלב עיקרי בזה נפעל ע"י ציווי ה' למשה "בא אל פרעה", כדלקמן.<br />
<br />
ו. ובהקדים, שעד"ז מצינו בהתחלת שליחותו של משה להוציא את בנ"י ממצרים:<br />
<br />
בביאור טענת משה להקב"ה "לא{{הערה|שמות ד, י.}} איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ולכן "שלח{{הערה|שם, יג.}} נא ביד תשלח"{{הערה|"ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).}} – מבואר בכ"מ{{הערה|זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).}}, שבגלות מצרים "דיבור (משה) הוה בגלותא"{{הערה|לשון הזהר שם.}}, ולכן טען משה שעל ידו לא יכולה להיות הגאולה למטה{{הערה|וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ). תשי"ט.}}.<br />
<br />
ובשרש הענינים ה"ז בגלל מעלת משה, שמצ"ע הוא בדרגא שלמעלה מגילוי בדיבור, למעלה אפילו מהגילוי דתורה שבכתב ותושבע"פ למטה ["כבד פה באורייתא דבעל פה וכבד לשון באורייתא שבכתב"{{הערה|זח"ג כח, רע"א. וראה מקומות שבהערה 42.}}], משה{{הערה|בהבא לקמן – ראה תו"א וארא ד"ה ויאמר גו' מי שם פה (נא, ד ואילך). תו"ח שם (נט, א ואילך).}} הי' "כבד פה" כי "שרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים, וזהו ענין כבד פה שלא הי' יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה"{{הערה|שם=:0|ל' התו"א שם, ב.}}, ולכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (משיח צדקנו), "דהיינו מי שהוא מעולם התקון"<ref name=":0" />, בו הכלים מרובים להכיל האורות.<br />
<br />
וע"ז ענה לו הקב"ה "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר"{{הערה|שמות ד, יא־יב.}}: מצד עצמותו ית' שהוא כל יכול (והוא המקור לכלי הפה דעולם התיקון והאורות מרובים דתהו), הוא יכול לפעול שגם בגלות מצרים, וגם אצל משה (שמצ"ע הוא למעלה מגילוי בכלים), יהי' הגילוי בדיבור בפה, "ואנכי אהי' עם פיך", "פי', אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחי' תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"{{הערה|תו"א שם נב, סע"ב־ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו . . יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור . . ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".}}.<br />
<br />
אלא שאז – במצרים – "ואנכי אהי' עם פיך" הי' גילוי בדרך נס – שבשעה שמשה דיבר עם פרעה "יהיו דבריו נכונים"{{הערה|שמו"ר פ"ג, טו. הובא באוה"ת שבהערה 42.}} [ונוסף לכך גם "אהרן אחיך יהי' נביאך"{{הערה|וארא ז, א.}}, "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו גו'"{{הערה|שמות שם, טו.}}, "הוא יהי' לך לפה"{{הערה|שם, טז.}} – בכדי שהדיבור יתגלה בשלימות, גם בדרך הטבע]. אבל אז הוא לא התרפא{{הערה|דב"ר רפ"א. זח"ב שם. רמב"ן שמות ד, יו"ד. וראה גם שמו"ר שם.}}, שלכן לאח"ז אמר משה "אני ערל שפתים"{{הערה|וארא ו, יב. ל.}}. וזה נפעל ע"י הגילוי ד"'''אנכי''' (אהי' עם פיך)" דמתן תורה (התחלת עשרת הדברות{{הערה|שם=:1|יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.}}), שלכן בכחו לפעול יציאת מצרים ("אף שהדיבור הוא בבחי' גלות"), "רק בכדי שיהי' גילוי הדיבור לגמרי בכללות העולם צ"ל שבירת קליפת מצרים" ע"י "אנכי אהי' עם פיך"{{הערה|שם=:2|סד"ה מי שם פה תרנ"ח (ע' פז).}}, וזה מביא לאח"ז – את גילוי הדיבור במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך"<ref name=":1" />, שאז{{הערה|דב"ר וזהר שבהערה 54.}} משה התרפא לגמרי<ref name=":2" />.<br />
<br />
ז. עפ"ז יובן ג"כ הענין ד"בא אל פרעה" דקדושה בגלל זה ש"משה דחיל מיני'":<br />
<br />
משה מצד דרגתו הוא (מצ"ע) – "כבד פה וכבד לשון" (בגלל ריבוי האורות הגדולים שלמעלה מכלים) – חשש איך יוכלו הכלים לקבל את האורות הגדולים ד"אתפריעו כל נהורין"; וזהו החידוש בציווי הקב"ה אליו "בא אל פרעה", "עייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין": בזה נתן לו הקב"ה את הכח – כח העצמות – שהכלים דנשמה בגוף יוכלו לקבל בפנימיות את כל הגילויים הנעלים מעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"{{הערה|ויש לומר, שזהו הפירוש ב"והקל נשמע בית פרעה", כמבואר בזהר שם (בהמשך לזה ש"בית פרעה" הוא "ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"), "ובג"כ קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו" – שהגילוי דפרעה (שענינו קול ודיבור – ראה אוה"ת וישב (כרך ו') תתרצד, ב) מאיר גם בדרגת משה שהוא "כבד פה וכבד לשון" ("קל בלא וא"ו"), לעשותו קול (בוא"ו), שהאור בא בגילוי בכלי הפה.}}.<br />
<br />
והטעם ע"ז הוא, כי זוהי התכלית והשלימות של כל סדר ההשתלשלות, של כל האורות, עד לבחי' פרעה, "אתפריעו כל נהורין" – כי "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שבמדידה והגבלה דנשמה בגוף בתחתונים, יהי' גילוי העצמות. ולכן הי' "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף הוא נכנס אל פרעה דקדושה ומקבל וקולט את כל הגילויים הכי נעלים מעצמותו ית', ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'".<br />
<br />
ח. עפ"ז יובן ג"כ מדוע "בא אל פרעה" הוא הקדמה והתחלת הגאולה,<br />
<br />
[נוסף לפירוש הפשוט, שע"י "בא אל פרעה" דלעו"ז נעשה ביטול ושבירת קליפת פרעה כפי שהוא בתקפו בארמון המלך{{הערה|ראה בארוכה ד"ה בא העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תתמא). תש"ד (ע' 127). סה"ש תנש"א ח"א ע' 274 ואילך. וש"נ.}}, שזוהי התחלת הגאולה – ישנו בזה ענין עיקרי]:<br />
<br />
השלימות דגאולת מצרים היא – להביא את מתן תורה (למלאות את הכוונה דדירה בתחתונים –) גילוי העצמות ("אנכי") למטה לבנ"י נשמות בגופים, נשמה בריאה בגוף בריא [כידוע{{הערה|תנחומא יתרו ח. במדב"ר רפ"ז. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.}} שבמ"ת התרפאו כל בנ"י (כולל משה, כנ"ל). וי"ל שזה מרומז גם באמירת הקב"ה לבנ"י קודם מ"ת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.}}, שגם כפי שהם "גוי" בעולם הזה הגשמי, הם "קדוש" ועד לדרגת "ממלכת כהנים" – "כהנים גדולים"{{הערה|בעה"ט עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט [פ].}}, שכהן גדול צריך להיות שלם הן בגופו והן בממונו{{הערה|ראה יומא יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ה.}}, ואפילו בלבושיו – "לכבוד{{הערה|תצוה כח, ב.}} ולתפארת"{{הערה|ויש לומר, שבדרגת הספירות, "כבוד" ו"תפארת" (מלכות ותפארת, הכוללות כל הספירות) הם ע"ד בלי גבול וגבול, כידוע שתפארת (ז"א) הוא "קצה אוא"ס", ומלכות (שרגלי' יורדות) הוא מקור לעולמות בי"ע (תו"א תרומה פא, א). ובבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת" נעשה חיבור שניהם יחד.}}], שכפי שבנ"י נמצאים כנשמות בגופים הם "כולא חד" עם הקב"ה.<br />
<br />
ועד"ז נמשך גם בעולם – החיבור דעליונים ותחתונים שנפעל במ"ת, עד לגילוי העצמות בתחתונים.<br />
<br />
והיות שזהו חידוש גדול (שנברא נשמה בגוף מוגבל התאחד עם בלי גבול, עד להעצמות), כפי שמשה התפלא על כך ו"דחיל מיני'" – לכן, כהכנה והקדמה לזה הי' "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף (משה), כפי שנמצא במדידה והגבלה ובמצב שיכולה להיות סכנה (בגלל פרעה דלעו"ז), הוא נכנס בפנימיות לפרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו ית', ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"{{הערה|וי"ל שמזה נמשך הכח גם ל"בא אל פרעה" כפשוטו, כדי לבטל ולשבור קליפתו, שהרי תוקף הקליפה בא מהקב"ה, שלכן נאמר (בהמשך ל"בא אל פרעה") "כי '''אני''' הכבדתי את לבו" (ולכן דחיל ממנו משה), והכוונה פנימית בזה היא – כדי לבטל הקליפה ויהי' יתרון האור כו' (סד"ה בא העת"ר), ולכן ע"י "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה – גילוי "כל נהורין" מעצמותו ית', נעשה גם הכח ל"בא אל פרעה" (יחד עם הקב"ה) להלחם עמו ("לאגחא בי' קרבא") ולבטלו מכל וכל, שזהו רק "ביכלתו ית' שהוא כל יכול" (אוה"ת וארא ע' רלא. ד"ה ראה נתתיך תרל"א, עזר"ת (ע' קלד), תשט"ו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 74 ואילך).}}.<br />
<br />
ועי"ז שכן הי' אצל משה, מזה נמשך הכח לכל בנ"י, שיוכלו לקבל את הגילוי דמתן תורה, כשנפעל החיבור דגבול ובלי גבול, "אתפריעו כל נהורין" ד"נר מצוה ותורה אור"{{הערה|משלי ו, כג.}}, ש"כל נהורין" (גבול) הם באופן ד"אתפריעו" (בלי גבול),<br />
<br />
כידוע שתורה ומצוות מצד עצמן הן בעצם למעלה ממדידה והגבלה (חכמתו ורצונו של הקב"ה{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ד|תניא פ"ד]] ואילך.}}). והחידוש בזה הוא – ש(לא רק כפי שהם מצד עצמם, אלא) גם כפי שהם יורדים למטה (במ"ת) במדידה והגבלה, וקיומם ושלימותם תלוי' דוקא במדידה והגבלה – הרי המדידה והגבלה שלהם גופא היא למעלה ממדידה והגבלה: הן בתורה – הן תורה שבכתב שיש לה הגבלה: מספר מסויים של אותיות וכו', והן תורה שבעל פה שלימודה צריך להיות דוקא בשכלו והבנתו המוגבלת של האדם (שדוקא אז אפשר לברך ברכת התורה){{הערה|הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.}}, ועאכו"כ במצוות, שלכל מצוה יש מדידה והגבלה (ריבוי פרטי הדינים (וההידורים) בכל מצוה לפי ענינה) – הרי המדידה והגבלה גופא ד"כל נהורין" ("נר מצוה ותורה אור") היא באופן ד"אתפריעו" למעלה ממדידה והגבלה [ע"ד "והי' מספר גו' אשר לא ימד ולא יספר מרוב"{{הערה|הושע ב, א.}}, וע"ד "'''מקום''' ארון אינו מן המדה"{{הערה|יומא כא, א. וש"נ.}}].<br />
<br />
ומזה לומדים גם בעבודתו של יהודי מקבל התורה והמצוות, שגם כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה, עם כל המדידות וההגבלות הקשורות בזה, צריך הוא להיות באופן דלמעלה ממדידה והגבלה, לא רק מצד חלק הנשמה שלו ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"{{הערה|שם=:3|נוסח ברכות השחר.}} ולמעלה מהגבלת הגוף, אלא אפילו כפי שנמצא למטה במדידה והגבלה אמיתית (בגופו הגשמי), בו הוא זקוק ל"ואתה משמרה בקרבי"<ref name=":3" /> – יכול וצריך להיות אצלו "בא אל פרעה", "דאתפריעו כו' מיני' כל נהורין", שהוא מקבל "כל נהורין", ויתירה מזו – שהגבול שלו עצמו הוא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה.<br />
<br />
והטעם ע"ז הוא, כי "ישראל וקוב"ה כולא חד" – לא רק מצד נשמתו למעלה (או חלק מנשמתו), אלא כל מציאותו – כנשמה בגוף יחד – היא "כולא חד" עם הקב"ה, כביכול, כי העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כתר שם טוב בהוספות סקט"ז. וש"נ.}}.<br />
<br />
וכמובן גם מהפס"ד (וכדעת הרמב"ן{{הערה|שער הגמול בסופו. וראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ה ע' קסה הערה 126.}}) שתכלית שלימות השכר ו(במילא) שלימות כל הענינים היא דוקא '''לנשמות בגופים''' בתחיית המתים (ולא לנשמות בלי גופים, כדעת הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה פ"ח ה"א־ב. פיה"מ סנהדרין פ' חלק ד"ה ועתה אחל.}}). ואדרבה – לע"ל הנשמה ניזונית מן הגוף{{הערה|המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' ריט. וראה גם סה"ש תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג, ב. ובכ"מ.}}.<br />
<br />
ט. ע"פ הנ"ל יובנו ג"כ דברי משה לפרעה בהמשך הפרשה{{הערה|יו"ד, כה.}} "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו", ואח"כ – ציווי הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"{{הערה|יא, ב־ג.}}, ולאח"ז חוזרת התורה על כך כשבנ"י קיימו זאת בפועל: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים גו' וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים"{{הערה|יב, לה־לו.}} [נוסף על הפעם הראשונה הכתובה בפ' שמות{{הערה|ג, כא־כב.}}. נמצא שהתורה חוזרת על זה '''שלש''' פעמים!],<br />
<br />
דלכאורה אינו מובן: מדוע נוגע לגאולת מצרים ש"גם אתה תתן בידינו גו'", ושה"וינצלו את מצרים" יהי' דוקא באופן ד"וישאילום", ויתירה מזו – דוקא מתוך חן, עד שהקב"ה עצמו מוודא שכך יהי' ("וה' נתן את חן העם בעיני מצרים")? כאשר בנ"י יצאו ממצרים, לאחרי מאות שנות שעבוד, היו צריכים למצוא דרכים לברוח משם מה שיותר מהר, ולא להתעכב כדי… למצוא חן בעיני המצריים?! אפילו אם הי' צריך להיות "וינצלו" (בכדי לקיים את הבטחת ה' לאברהם{{הערה|לך לך טו, יד.}} "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"), מדוע הי' זה צריך להיות דוקא באופן של שאילה [הם היו יכולים ליטול את הכלים בשעת מכת חושך, וכיו"ב] ודוקא בנשיאת חן{{הערה|וראה נחלת יעקב פרשתנו (י, כב), שהנשיאת חן בעיני מצרים נעשתה מזה שהמצריים ראו שבנ"י לא לקחו מעצמם הכלים בעת מכת חושך.}}?<br />
<br />
ויש לומר הביאור בזה: כיון שהכוונה דגאולת מצרים היא בכדי לפעול דירה בתחתונים, הרי השלימות בזה היא (לא בדרך שבירה, אלא) דוקא כאשר גשמיות העולם גופא, ועד המנגד עצמו (המצריים), "מסכים" ברצונו{{הערה|וכבר שקו"ט במפרשים בגדר נתינה זו – ראה לקו"ש חכ"א ע' 12 ואילך. חכ"ד ע' 87 ואילך. וש"נ.}} לסייע (עד כמה שאפשרי) לגאולה.<br />
<br />
[הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד – כפי שהי' ע"י מכות מצרים – צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפה שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'].<br />
<br />
שזה נעשה הכנה לשלימות הענין דדירה לו יתברך בתחתונים בגאולה האמיתית והשלימה, כשגם ה"נחש" – "תנין הגדול" (פרעה) – יהיה "שמש גדול"{{הערה|ראה סנהדרין נט, ב.}} לקדושה{{הערה|ומעין זה נעשה ע"י הפיכת התנין למטה, ע"ד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' (צפני' ג, ט. אוה"ת וארא ע' קצה).}}.<br />
<br />
י. אבל בגאולת מצרים לא היתה שלימות בירור התחתון, כמובן מזה שהי' צריך להיות "כי ברח העם"{{הערה|בשלח יד, ה.}}, "בחפזון יצאת מארץ מצרים"{{הערה|פ' ראה טז, ג.}}, כי הרע היה עדיין בתוקף כו'{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק לא|תניא פל"א]] (מ, ב).}} (כמובן גם מזה שלאחר מכן "וירדוף (מצרים) אחרי בני ישראל"{{הערה|שם=:4|בשלח יד, ח.}}, ויצי"מ לא נשלמה עד ש"וירא{{הערה|שם, ל.}} ישראל את מצרים מת על שפת הים"{{הערה|שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (שהרי "איקטורין שלח עמהם" – פרש"י בשלח יד, ה, ממכילתא עה"פ). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכו הערה 16.}}).<br />
<br />
שלימות בירור העולם תהי' דוקא בסוף גלות זה האחרון, בגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שלכן היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון"{{הערה|ישעי' נב, יב.}}, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן ייצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות – נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה (תכלית ושלימות השכר, כנ"ל).<br />
<br />
יא. לענין הנ"ל יש שייכות גם ליו"ד שבט, יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, המתברך{{הערה|ראה זח"ב סג, ב. פח, א.}} (בשנה זו) משבת פ' בא אל פרעה [וההסתלקות היתה (בשנת ה'שי"ת) בשבת פ' בא עצמה]:<br />
<br />
ידוע שביום ההילולא של צדיק עולה נשמתו למעלה, יחד עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"{{הערה|תניא [[אגרת הקודש סימן כז|אגה"ק סי' ז"ך]] (קמז, א־ב).}}, וזה "מתגלה ומאיר בבחי'<br />
<br />
גילוי מלמעלה למטה . . ופועל{{הערה|[[תהלים פרק עד|תהלים עד, יב]].}} ישועות בקרב הארץ"{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כח|אגה"ק סכ"ח]] (קמח, א).}}.<br />
<br />
וביארצייט בכל שנה ושנה נוספת עלי' שלא בערך בנשמת בעל ההילולא (שזהו הטעם לאמירת קדיש ביום היארצייט בכל שנה{{הערה|ראה לקו"ש חכ"ו ע' 329 הערה 15.}}), ועלי' "בעילוי{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כז|ל' האגה"ק בביאור לסי' ז"ך]] (קמז, א).}} אחר עילוי"{{הערה|ראה לקו"ש שם ע' 329 ואילך. וש"נ.}}.<br />
<br />
ובסגנון פרשתנו: ביום יו"ד שבט נעשה אצל בעל ההילולא – משה רבינו שבדורנו (כידוע{{הערה|זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה [[לקוטי אמרים פרק מד|תניא פמ"ד]] (סג, א). ועוד.}} שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא{{הערה|ובב"ר פנ"ו, ז: ואין דור שאין בו כמשה.}}) – "בא אל פרעה", "דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין" ("בעילוי אחר עילוי") אל פרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין". ובכל שנה – ועד"ז בשנה זו – נוספת בזה עלי' נעלית יותר, עד – שלא בערך.<br />
<br />
והגילוי ד"בא אל פרעה" אצל נשיא הדור – ש"הנשיא הוא הכל"{{הערה|פרש"י חוקת כא, כא.}} – נמשך ומתגלה למטה ו"פועל ישועות בקרב הארץ", אצל כל אנשי הדור (ובפרט מצד בחי' משה שבכאו"א מישראל{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מב|תניא רפמ"ב]].}}), נשמות בגופים דוקא.<br />
<br />
ובפרט שדורנו זה – כפי שאמר בעל ההילולא – הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, שדור זה (דעקבתא דמשיחא) הוא גלגול של הדור דיוצאי מצרים{{הערה|שער הגלגולים הקדמה כ. ל"ת וספר הליקוטים להאריז"ל שמות ג, ד.}}, במילא מתחזקת יותר ההשוואה של בעל ההילולא נשיא דורנו (משה שבדורנו) למשה שבדורו – כמאחז"ל{{הערה|ראה שמו"ר פ"ב, ד. שם, ו. זח"א רנג, א. ש' הפסוקים פ' ויחי. [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/משפטים|תו"א משפטים]] עה, ב.}} שמשה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".<br />
<br />
וכמדובר כמ"פ, שלנשיא דורנו יש שייכות מיוחדת לגאולת כלל ישראל (של דור זה ושל כל הדורות) בגאולה האמיתית והשלימה, כמרומז בשמו "יוסף יצחק": "יוסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל . . כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב{{הערה|ישעי' יא, יא.}} והי' ביום ההוא יוסיף אדנ"י שנית ידו וגו'"{{הערה|שמו"ר פ"א, ז.}}, ו"יצחק" – על שם "כל השומע יצחק לי"{{הערה|וירא כא, ו.}}, ששלימות הצחוק והשמחה תהי' בגאולה ("אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"{{הערה|[[תהלים פרק קכו|תהלים קכו, ב]].}}), כפי שראו בפועל שעבודתו והנהגתו של בעל ההילולא הצטיינה בכך שהיתה דוקא מתוך שמחה.<br />
<br />
והפלא בזה חזק יותר בהתחשב בכך שהי' בעל יסורים גשמיים ל"ע, ועד באופן שזה פעל גם על עניניו הרוחניים (כדלקמן).<br />
<br />
ומזה מובן עוד יותר, איך ה"אתפריעו כל נהורין" אצל בעל ההילולא (ובפרט ביום ההילולא), כולל בהנהגתו מתוך שמחה, נמשך לכאו"א מישראל ולכלל ישראל בדורנו, שכנשמות בגופים יוכלו לקבל את האורות הגדולים.<br />
<br />
יב. מבלי הבט על כך שאצל בעל ההילולא ישנו הגילוי ד"בא אל פרעה" – הרי זה כעת בפועל באופן כפי שנמצא כנשמה למעלה מהגוף. וע"פ המדובר לעיל בארוכה, מובן, שתכלית השלימות בזה היא דוקא כש"אתפריעו כל נהורין" מתגלה בנשמה בגוף, כפי שיהי' אצל בעל ההילולא תיכף ומיד ממש כש"הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.}}.<br />
<br />
יתירה מזו: גם בחיים חיותו בעלמא דין סבל בעל ההילולא יסורים גשמיים, שפעלו גם על עניניו הרוחניים, כולל – זה שבשנותיו האחרונות הי' אצלו בדוגמת המצב ד"כבד פה וכבד לשון" אצל משה רבינו… וזה פעל בנוגע לאופן אמירת החסידות והפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה…<br />
<br />
ועד כדי כך, שאפילו רופאו (שהי' גם פרופסור, שזוהי מעלה נוספת לגבי סתם רופא) שאל אותו בטענה – היתכן שיסוריו יפגעו דוקא בכח הדיבור שלו, באופן כזה שלא יוכל למלאות את שליחותו בעולם כרצונו?! הוא – בעל ההילולא – זה שמרעיש ("קאכט זיך") כה חזק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה. הקב"ה הי' צריך לתת לו את מלוא האפשרות שיוכל לבצע זאת במידה המירבית, ובמילא הי' צ"ל שיוכל למשול ולשלוט על כח הדבור שלו, שע"י דיבור (בעיקר) מפיצים תורה ויהדות (ע"י אמירת מאמרי חסידות, ונתינת הוראות וכו'). ואדרבה: מכיון שהוא מרעיש ("קאכט זיך") כ"כ בעבודה זו, הי' צ"ל אצלו בענין זה (לא רק שלילת מניעות ועיכובים בערך לאחרים, אלא אדרבה –) יותר כחות מאשר לאנשים אחרים!<br />
<br />
ואם כן היתכן – שאל הרופא – שמבלי הבט על כל זה, רואים אצלו בדיוק ההיפך – שיסורי גופו פגעו בכח הדיבור שלו בגשמיות, שזה פעל שבפשטות תהי' פגיעה (כביכול) גם בדיבורו במאמרי חסידות וכיו"ב, שבפשטות הענינים פעל הדבר שיהי' בזה מיעוט (בכמות) מהראוי להיות, הן בהתפשטות הדיבור שלו באמירת מאמרי חסידות, והן בהתפשטות דברי חסידות שלו בכתב (כי אם הי' אומר יותר מאמרים, היה מתוסף גם ב"חזרה" של המאמרים, וגם ברשימות בכתב).<br />
<br />
ואע"פ שלא שייך לשאול שאלות על הנהגת הקב"ה בעולמו, ובפרט עם נשיא הדור, ולא שייך לומר "איך הי' צריך להיות", ו"איך לא הי' צריך להיות" – אעפ"כ, קבע הקב"ה את הסדר ש"איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן"{{הערה|במדב"ר פי"ב, ג.}}, שישתדלו להבין זאת בשכל אנושי של כאו"א מישראל "לפי כחן".<br />
<br />
ובפרט בנדו"ד – שאין זו רק שאלה ע"פ שכל (של רופא), היתכן שנשיא הדור לא יכול למלאות את שליחותו כרצונו, אלא זה גם מתאים ע"פ התורה – כמובן מזה שמשה טען להקב"ה "כבד פה וכבד לשון אנכי", "ואני ערל שפתים", ולכן "שלח נא ביד תשלח", ענה לו הקב"ה מיד: "אנכי אהי' עם פיך", ולא הסתפק בזה, אלא גם – ש"אהרן אחיך . . יהי' לך לפה", שע"י אהרן יצאו דברי משה בדיבור גשמי ממש!<br />
<br />
ויש לומר, שמה שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא ע"ד מה שהי' אצל משה בדורו (כנ"ל ס"ו): מכיון שעדיין לא נשלם הבירור, לכן "הדיבור הוא בגלות" (ומשה מצ"ע הוא למעלה מהגילוי בדיבור), והקב"ה לא ריפא אותו, רק עשה נס ש"ואנכי אהי' עם פיך", "יהיו דבריו נכונים";<br />
<br />
ותיקון ומילוי הדבר בתכלית השלימות נפעל – בכחו של בעל ההילולא – ע"י הנשמות בגופים, נשמות בריאות בגופים בריאים, של דורנו, הדור התשיעי, שבכוחנו לפעול את התפקיד של "אהרן אחיך יהי' נביאך", ע"י הביטוי בדיבור בפועל (באופן ד"הקול נשמע בית פרעה"), ובשפע רב, של דברי תורה והוראות וכו' דבעל ההילולא, עד שדורנו זה הוא הדור בו מתקיים – ותיכף ומיד ממש – "שלח נא ביד תשלח"{{הערה|ראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 97 (לעיל ע' 52) ואילך.}}, שע"י משיח צדקנו נפעל בשלימות גילוי האורות בכלי הדיבור (כנ"ל ס"ו).<br />
<br />
[וי"ל, שזה מרומז גם בר"ת של "מיד" – משה, ישראל (הבעש"ט), דוד (מלכא משיחא): שלימות עבודת משה ועבודת הבעש"ט (הכולל כל רבותינו נשיאינו, עד לנשיא דורנו) נפעלת ע"י דוד מלכא משיחא, "שלח נא ביד תשלח"].<br />
<br />
יג. ויש לומר שענין הנ"ל מרומז גם בקביעות יו"ד שבט בשנה זו – ביום הרביעי בשבוע, שבו "נטלו המאורות אבל בו ביום נתלו המאורות, נתלו בתי"ו"{{הערה|לקו"ד ח"א מב, סע"א ואילך. וראה ז"ח בלק ד"ה אראנו (נה, ב).}}:<br />
<br />
ביום זה היתה הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר (נטלו המאורות). אבל לא באופן שנשאר "נטלו" ח"ו, אלא מה"נטלו" נעשה מיד נתלו "שני המאורות הגדולים"{{הערה|בראשית א, טז.}} באופן נעלה יותר – כידוע שע"י הסתלקות נעשה עלי' וגילוי נעלים יותר (מבחי' "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק כז|תניא פכ"ז]] ולקו"ת ר"פ פקודי (מזח"ב קכח, ב. ועוד). [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/ויקהל|תו"א ויקהל]] פט, ד. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/חוקת|לקו"ת חוקת]] סה, ג. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"א.}}), ואז הנשמה "אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"{{הערה|זח"ג עא, ב. הובא ונת' באגה"ק סכ"ז וביאורה (קמו, א ואילך).}}; וע"י חסידיו ותלמידיו המקושרים אליו כנשמות בגופים כאן למטה בדור התשיעי (תשיעי בתי"ו, ע"ד התי"ו ד"נתלו" לגבי הטי"ת ד"נטלו") – נפעלת גם למטה השלימות ד"נתלו המאורות", "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בנשמה בגוף למטה.<br />
<br />
מזה מובן החידוש דדורנו – הדור התשיעי לגבי כל הדורות שלפני זה, עד גם הדור שלפנ"ז (דור השמיני): מכיון שהגאולה לא באה אז בפועל, ה"בא אל פרעה" (הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" למטה) לא הי' בתכלית השלימות כנשמה בגוף בריא (היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, וגם הנשמה בגוף היתה במצב ש"הדיבור הוא בגלות" וכו'); משא"כ בדורנו זה – הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה – נעשה תומ"י "נתלו המאורות", שלא זו בלבד שלא חסר ח"ו במאורות הגדולים דגילוי תושב"כ ותושבע"פ{{הערה|ראה של"ה בהקדמתו טז, סע"א. מס' שבועות שלו קצא, א. וראה לקו"ת שה"ש יא, ד. אוה"ת בראשית יד, א. לו, סע"ב. במדבר ע' מו. מג"א ע' ב'שמא (בהוצאת תש"נ – ע' קמט). נ"ך ע' ריז. ועוד. וראה לקו"ש ח"ל ע' 10 ואילך.}}, אלא אדרבה – נוספת בזה שלימות נעלית יותר [לא באופן ד"כבד פה מאורייתא שבע"פ וכבד לשון מאורייתא שבכתב", להיותו למעלה מזה], באופן שכנשמות בגופים מקבלים בפנימיות "אתפריעו כל נהורין" ש"נתלו" עתה, עי"ז שתיכף מגיע משיח צדקנו, "שלח נא ביד תשלח", וילמד תורה את כל העם כולו{{הערה|ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/צו|לקו"ת צו]] יז, א ואילך. ובכ"מ.}}, עד "תורה חדשה מאתי תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.}},<br />
<br />
וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפנ"ז, עי"ז ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", ובעל ההילולא בראשנו.<br />
<br />
את החידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה – רואים בפועל בעבודת הדור: בדורנו זה נוסף עד שלא בערך לגבי הדורות שלפנ"ז בעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, הן בריבוי השפע (הספרים הנדפסים וכו'), והן בעשיית כל העולם, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, כלי לקבלת האורות הגדולים, הן בנוגע לבנ"י – ע"י התרי"ג מצוות, והן בנוגע לאוה"ע – ע"י הפצת השבע מצוות בני נח{{הערה|ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.}}, כך שמאירים את כל העולם עם "נר מצוה ותורה אור" באופן ד"אתפריעו כל נהורין", שכל אחד יכול לקבל את האור כנשמה בריאה בגוף בריא,<br />
<br />
עד שרואים בפועל (כמדובר כמ"פ לאחרונה) שאומות העולם בכו"כ מדינות מסייעים לבנ"י בעבודתם (ע"ד ויותר מכפי שהי' ביציאת מצרים), עד שגם במדינה ההיא שהיתה סגורה ומסוגרת ריבוי שנים, ולא נתנו לבנ"י לצאת ממנה ולא איפשרו להם לקיים תומ"צ בשלימות וכו' – הרי לאחרונה נשתנתה מן הקצה אל הקצה, וכעת לא זו בלבד שמאפשרים לבנ"י להתנהג שם כרצונם, ומאפשרים להם לצאת משם, אלא יתירה מזו – מסייעים להם בכך.<br />
<br />
עד שרואים כיום בפועל, שנוסף לזה שבנ"י עומדים "הכן כולכם" לגאולה, גם אוה"ע עומדים "הכן כולכם" שבנ"י יצאו כבר מהגלות וילכו לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה,<br />
<br />
ונשמות בגופים בלי שום הפסק כלל, באים מיד לתכלית השלימות ד"בא אל פרעה" בגאולה האמיתית והשלימה, שלימות הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין", "והי' לך הוי' לאור עולם"{{הערה|ישעי' ס, יט.}}.<br />
<br />
יד. מזה מובן הלימוד עתה מ"בא אל פרעה":<br />
<br />
דובר כמ"פ, שכבר "כלו כל הקיצין"{{הערה|סנהדרין צז, ב.}} וכבר סיימו הכל, והגאולה היתה צריכה לבוא כבר מזמן, ומפני טעמים שאינם מובנים כלל וכלל עדיין לא באה.<br />
<br />
מזה מובן, שעכ"פ כעת, צריכה הגאולה לבוא תיכף ומיד ממש. ובלשון העולם: זהו זמן השיא ("העכסטע צייט") לגאולה האמיתית והשלימה!<br />
<br />
ולהעיר, שבלשון "זמן השיא" ("העכסטע צייט") מרומז תוכן הגאולה – ש"זמן", הקשור עם מדידה והגבלה (עבר הוה ועתיד), נעשה "(הזמן) '''הכי נעלה'''" ("העכסטע"), באופן שאין למעלה הימנו. כלומר, שהגבול (זמן) עצמו נעשה בלי גבול (שיא), עד לאופן שהם מתאחדים ממש, ע"ד המדובר לעיל בענין "אתפריעו כל נהורין".<br />
<br />
ואדרבה: עיקר ההדגשה בזה היא על הגבול של זמן גשמי ("זמן") – כי ברוחניות (עד לדרגות "השיא") יש כבר את שלימות הענינים עד גם השלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות של בנ"י רואות כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה.<br />
<br />
וכמובן גם בפשטות: עיקר הבקשה והגעגועים לגאולה הם לא כ"כ מצד הרוחניות והנשמה, כי מצד רוחניות הענינים הנשמה היא בשלימות וכל הענינים הם בשלימות (והגם שיהודי נמצא נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הרי מצד הנשמה והרוחניות לא מורגש חושך העולם), משא"כ מצד גשמיות הענינים של הגוף, שם בעיקר נרגש ההעלם והסתר, ובמילא – ה"ז מעורר את הגעגועים לגאולה באופן חזק עוד יותר.<br />
<br />
והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם של הרוחניות (שלכן לע"ל הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.<br />
<br />
טו. ובנוגע לפועל:<br />
<br />
בעמדנו בימי ההכנה ליו"ד שבט, יום ההילולא של נשיא דורנו – כשנוספת עלי' בנשיא הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל ידו – בכל אנשי הדור, נשי הדור וטף הדור – צריך כאו"א מישראל בדורנו, אנשים נשים וטף, לקבל החלטות טובות בנוגע לכל הענינים שתבע בעל ההילולא, החל מ"נר מצוה ותורה אור", לימוד התורה (תושב"כ ותושבע"פ) וקיום המצוות בהידור, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת – העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן ד"בא אל פרעה", לעשות כאו"א מישראל לכלי לקבלת "אתפריעו כל נהורין" ד"שני המאורות הגדולים", תושב"כ ותושבע"פ, נגלה דתורה ופנימיות התורה,<br />
<br />
כולל ובמיוחד – ע"י ההוספה בלימוד תורתו של בעל ההילולא עצמו וקיום הוראותיו.<br />
<br />
וכל זה בהדגשה – שכל אחד יקבל על עצמו שהלימוד בתורתו של בעל ההילולא ישלים וימלא גם מה שנחסר בהתפשטות והפצת המעינות בגלל המניעה והעיכוב בכח הדיבור דבעל ההילולא, הן ע"י לימודו הפרטי '''בדיבור''' והן בהפצת המעינות חוצה לאחרים.<br />
<br />
טז. ובפרטיות יותר – בעל ההילולא התמסר לכל סוג מבנ"י לפי ענינו כפי שראו את הפנים הצהובות והשמחות שהראה בעל ההילולא לכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף – אנשים לפי ענינם, נשים – לפי ענינן, וטף – לפי ענינם.<br />
<br />
ובזה הוא אחד מחידושיו של נשיא דורנו, שבשנותיו האחרונות בפרט מסר נפשו על הפצת התורה והיהדות – ובמיוחד לימוד התורה וחינוך – דנשי ובנות ישראל ושל טף בישראל (דבר חידוש לנשיא בישראל).<br />
<br />
והגם שמצינו דוגמתו אצל גדולי ישראל בשנים שלפנ"ז [כידוע ממכתביהם וכיו"ב], ה"ז לא התקבל אצל כולם, ואפילו אלו שנתקבל אצלם הי' זה עם כמה הגבלות; משא"כ פעולותיו של בעל ההילולא בזה התפשטו והגיעו לריבוי מקומות בעולם, והולך ומתפשט, ועי"ז נוסף שלא בערך בלימוד התורה דנשי ובנות וטף בישראל.<br />
<br />
מזה ישנה ההוראה – שחיזוק הפעולות בקשר ליו"ד שבט צריך להיות עם כל הסוגים בבנ"י, אנשים נשים וטף, וכל סוג – לפי ענינו. והדגשה מיוחדת על פעולות עם נשי ובנות ישראל וטף, שנוסף לעבודתם בעצמם נפעלת עי"ז הוספה גם בעבודת כל בני הבית, כולל האנשים:<br />
<br />
ייחודם של הטף הוא בכך שצריך לחנך אותם קמעה קמעה, לפי הכלים שלהם, באופן שיוכלו לקבל. ובלשון הכתוב{{הערה|ויגש מז, יב.}} – שיוסף (ועד"ז יוסף בדורנו) הכין "לחם לפי הטף". ונוסף לזה: טבע הטף לפרר את האוכל{{הערה|ראה פסחים י, ב. – וראה מפרשים עה"פ ויגש שם (לק"ט, רא"ם ושפ"ח לפרש"י), דזהו הדגשת הכתוב "לחם לפי הטף", כי מצד טבעם לפרר, צריך ליתן להם יותר משיעור אכילתם. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 209 הערה 47.}}, שעי"ז יכול המאכל להגיע גם לאחרים שאינם יכולים לע"ע לקבל יותר מאשר פירורים קטנים.<br />
<br />
ועד"ז בנוגע לנשי ובנות ישראל:<br />
<br />
בין המצוות המיוחדות של נשי ובנות ישראל – הוא ענין הדלקת נרות שבת קודש ויום טוב. שזהו גם מחידושי דורנו – שניתוסף ריבוי גדול דנשי ובנות ישראל המדליקות נרות שבת קודש ויו"ט, ועי"ז מאירות את בתיהן ואת העולם ב"נר מצוה ותורה אור", עד לאופן ד"אתפריעו כל נהורין".<br />
<br />
כנראה בפשטות, שכאשר מדליקים נר נעשה כל החדר מואר באור הנר. ולהיותו נר קדוש, שבירכו עליו, ה"ה מאיר את כל החדר בקדושה – ע"ד הענין ד"אתפריעו כל נהורין".<br />
<br />
[משא"כ מצוות אחרות, יכולות להיות באופן שמצוה אחת מחולקת מחברתה. וכדיוק לשון חז"ל{{הערה|חגיגה בסופה. וש"נ.}} "מלאין מצוות כרמון": הוא אכן מלא מצוות, אבל הם מחולקות זו מזו ומכוסות בקליפה, בדוגמת הגרעינים ברימון].<br />
<br />
ועפ"ז מובן ג"כ, איך ע"י נש"ק דנשי ובנות ישראל מתוסף בקיום המצוות דכל בני ביתם, גם של הבעל והבנים. וכפשטות הענין: הדלקת נרות שבת היא הפתיחה שמכניסה את כל השבת עבור כל בני הבית, ורק לאח"ז באים תפלות השבת והקידוש של האנשים. ועד"ז בכללות יותר – כמאמר הגמרא{{הערה|שבת כג, ב.}} שע"י הדלקת נרות שבת קודש, זוכים לבנים תלמידי חכמים, "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור . . ע"י נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה"{{הערה|פרש"י שם.}}.<br />
<br />
ויש לומר שזה מרומז גם בגימטריא של "נר"{{הערה|ראה זח"ב קסו, ב. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בהעלותך|לקו"ת בהעלותך]] לג, ג. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|שלח]] מד, ד. ובכ"מ.}} – רמ"ח מצוות עשה חדורים ומונהגים ע"י שני הקוים דאהבה ויראה.<br />
<br />
יז. ובכללות – הלימוד מכך הוא, שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"אתפריעו כל נהורין", שכל מציאותו חדורה ב"נר מצוה ותורה אור", והוא עושה את עבודתו עם נשמה בריאה בגוף בריא, בדוגמת כהן גדול שהוא שלם בכל (כנ"ל ס"ח).<br />
<br />
ואפילו אם ישנו ח"ו הפסק וירידה "ברגע קטן עזבתיך"{{הערה|ישעי' נד, ז.}}, שחסר אב או אם ר"ל (מכיון שהגאולה עדיין לא באה בפועל) – הרי זו ירידה צורך עלי', רק כדי להגיע לדרגא נעלית יותר בגילוי ד"בא אל פרעה", הן בנשמה, ועוד ועיקר – בבני ביתה, הבנים ובעיקר הבנות, שיראו למלאות ולהמשיך לעשות את העבודה שעשתה בחיים, ברוח שהחדירה בהם ע"י חינוכם, שע"י "זרעה בחיים", "אף היא בחיים"{{הערה|ראה תענית ה, ב.}}.<br />
<br />
ובכללות – שעי"ז יתוסף עוד יותר בגילוי הנשמה בבחי' שושנה, המקבלת מהקב"ה הנקרא שושן{{הערה|ראה זח"ג קז, א. סה"מ תקס"ח ע' צ. וראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך שושנה. וש"נ.}}, עד שנעשית התאחדות גמורה ד"ישראל וקוב"ה כולא חד".<br />
<br />
יח. ויהי רצון, שע"י עצם קבלת ההחלטות בקשר עם יו"ד שבט – כולל, שכל אחד משתתף בכל הפעולות והמנהגים הקשורים עם יו"ד שבט, החל מהתוועדות שעורכים בכל מקום ביום זה, ובשבוע שלפניו ושלאחריו –<br />
<br />
שעוד לפני זה יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר", ובעל ההילולא בראשנו, ותיכף ומיד ממש, בפירוש הממשי של "ממש" – כידוע{{הערה|זח"א קמ, א.}} שצדיקים קמים בתחה"מ מיד, וחוגגים יחד איתו את יום ההילולא,<br />
<br />
ותיכף ומיד ממש נעשה "בשלח פרעה את העם"{{הערה|ר"פ בשלח.}}, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"<ref name=":4" /> – שיוצאים מהגלות והולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, ולקדש הקדשים,<br />
<br />
ה' ימלוך לעולם ועד{{הערה|שם טו, יח.}}.<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:דבר מלכות ספר שמות|ד]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA/%D7%A6%D7%95&diff=25260דבר מלכות/צו2025-10-05T19:11:35Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{דבר מלכות}}<br />
== משיחות ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן ה'תנש"א ==<br />
{{יישור טקסט|שני הצדדים|<br />
==== תרגום מאידית ====<br />
<br />
א. תוכנו של חודש ניסן, "חודש הגאולה"{{הערה|שמו"ר פט"ו, א.}} – שנקרא כך על שם ענינו המרכזי, חג הפסח, "זמן חירותנו"{{הערה|נוסח התפלה והקידוש דחה"פ. וראה לקו"ש חי"ז ע' 71 ואילך.}} – מודגש במיוחד בשבת שלפני פסח:<br />
<br />
ניסן הוא מלשון נס{{הערה|ראה מדרש לקח טוב עה"פ בא יב, ב: ניסן שבו נעשו נסים לישראל.}}, ויתירה מזו: ניסן (בשני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"{{הערה|ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.}} – הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה עם בנ"י בחודש זה בהוציאם ממצרים, שמסמלים את ההנהגה הנסית, המיוחדת של חודש זה. וענין זה (של נסי נסים) בא יותר לידי ביטוי בשבת שלפני פסח (שמיני' מתברך{{הערה|זח"ג סג, ב. פח, א.}} חג הפסח{{הערה|דאף שיום ראשון דחג הפסח חל (בשנה זו) ביום '''השבת''', הרי גם שבת מקבלת (תוספת) ברכה (נוסף להברכה שיש בה מצ"ע) משבת שלפני זה, שמיני' מתברך כולהו יומין, גם יום השביעי, כמובן מתוכן הענין בזהר שם, שמיני' מתברך כולהו יומין בברכת המן, והרי הברכה על יום הששי כולל "לחם משנה" גם על יום השבת (בשלח טז, ה. כב). וראה גם שיחת ש"פ בא (והתוועדויות שלאח"ז) תשד"מ.}}), הנקרא "שבת הגדול" "לפי שנעשה בו '''נס גדול'''"{{הערה|תוד"ה ואותו – שבת פז, ב בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל.}}, הנס של "למכה מצרים בבכוריהם"{{הערה|[[תהלים פרק קלו|תהלים קלו, י]]. וראה מדרש תהלים שם. רש"י ומצו"ד שם.}} (כפי שמבאר אדה"ז בשו"ע שלו באריכות{{הערה|שם. וכ"ה בתוס' שם. – ובטור מבאר תוכן הנס באו"א. וראה לקו"ש חי"ב ע' 33 ואילך בהערות.}}), "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול". ויתירה מזו: "בשבת הגדול היתה '''התחלת הגאולה והנסים'''"{{הערה|שו"ע אדה"ז שם ס"ב.}} של יציאת מצרים (שלכן אומרים בשבת זה "עבדים היינו וכו'"{{הערה|שם, מרמ"א שם ס"א.}}).<br />
<br />
וצריך להבין{{הערה|ראה גם לקו"ש חי"ב שם. חי"ז ע' 57.}}: מדוע דוקא הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" נקרא (א) "נס '''גדול'''" (יותר משאר הנסים); במה מתבטאת גדלות הנס? ועד שזהו (ב) "'''התחלת''' הגאולה והנסים" דיצי"מ, דלכאורה ה"ז רק '''עוד''' נס בין כל הנסים שקרו במצרים.<br />
<br />
גם צריך הסברה בשייכות של נס זה עם יום '''השבת''' דוקא, ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות '''בשבת''' וקראוהו שבת הגדול", דאע"פ שישנה סיבה על כך{{הערה|שו"ע אדה"ז שם ס"א, ממג"א שם סק"א.}}, מ"מ צריך לומר{{הערה|ראה גם לקו"ש שם ע' 58.}} (ע"פ הידוע גודל הדיוק בכל דבר בתורה ובקביעות הימים ע"פ תורה) שיש לזה גם שייכות פנימית עם תוכן השבת, עד כדי כך שה'''שבת''' נקראת ,"שבת הגדול".<br />
<br />
ולהוסיף, שהשייכות ד"(התחלת) הגאולה והנסים" עם '''שבת''' (הגדול) הוא בהדגשה יתירה בשנה זו, שהיום הראשון של פסח (שאז היתה הגאולה והיציאה ממצרים בפועל) חל ביום '''השבת'''{{הערה|ולהעיר שפסח נקרא שבת בכתוב ([[ויקרא פרק כג|אמור כג, טו]]).}}.<br />
<br />
ב. אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה היתה ע"י '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה{{הערה|[[שמות פרק ג|שמות ג, א ואילך]].}} שהקב"ה בחר דוקא במשה{{הערה|ואהרן הלך עם משה אל פרעה – ש"יהי' לך לפה" (אבל "אתה תהי' לו לאלקים" ([[שמות פרק ד|שמות ד, טז]])) במענה לטענת משה "לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי" ([[שמות פרק ד|שם, י]]), ולכאורה משמע שלולא טענת משה, לא הי' אהרן המדבר (וכמובן גם מזה שבתחלה ענה ה' (על טענת משה הנ"ל) "מי שם פה לאדם גו' ואנכי אהי' עם פיך גו'" ([[שמות פרק ד|שם, יא־יב]]), ורק לאחרי שאמר משה "שלח נא ביד תשלח", אמר ה' שאהרן יהי' המדבר).}} כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"{{הערה|[[שמות פרק ד|שם, יג]].}}, לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.<br />
<br />
מזה מובן, שלמשה יש שייכות עמוקה לגאולה{{הערה|ראה שמו"ר פ"ב, ד: משה הי' מתוקן לגאולה, מתחלת ברייתו נתקן לכך.}}, ולכן יש בכחו דוקא לגאול את בנ"י.<br />
<br />
ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"{{הערה|ראה זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/משפטים|תו"א ר"פ משפטים]]. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.}}. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' ע"י משיח צדקנו), שעלי' נאמר{{הערה|[[מיכה פרק ז|מיכה ז, טו]].}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע{{הערה|ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח פי"ב (ע' 164).}} שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא – כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח '''משה'''.<br />
<br />
ג. ונקודת הביאור בזה:<br />
<br />
התכלית דגאולת מצרים היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"{{הערה|[[שמות פרק ו|וארא ו, ז]].}}, ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"{{הערה|[[שמות פרק כ|יתרו כ, ב]]. וראה מכילתא ופרש"י שם. שמו"ר פכ"ט, ג.}}. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן־תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה{{הערה|וכמ"ש ([[שמות פרק ג|שמות ג, יב]]) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".}}, וע"י ה'''עבודה''' שלהם – לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) – "ועשו{{הערה|[[שמות פרק כה|תרומה כה, ח]].}} לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|וראה שהש"ר רפ"ה: "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) מיום שהוקם המשכן". וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' נז. ובכ"מ.}}, ובקביעות יותר – ב'''בית''' המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"{{הערה|[[שמות פרק טו|בשלח טו, יז ובפרש"י]]. ועוד.}}, בית נצחי{{הערה|זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.}}, בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז – גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו '''כל בשר''' יחדיו כי פי ה' דיבר"{{הערה|[[ישעיה פרק מ|ישעי' מ, ה]]. וראה [[לקוטי אמרים פרק לו|תניא פל"ו]] (מו, א). ושם: וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת כו'.}}.<br />
<br />
וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא ע"י נסים ונפלאות (גלויים) – כיון שדוקא ע"י נס שלמעלה מדרך הטבע, '''מתגלה''' בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר{{הערה|ראה [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|לקו"ת שלח]] לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש (חלק לד) שופטים תשמ"ז הערה 63. וש"נ.}}), שטבע (מלשון "טובעו בים"{{הערה|לשון הכתוב – בשלח טו, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קח ואילך. וש"נ.}}) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,<br />
<br />
וזה נתן ונותן את הכח לבנ"י (שראו נסים גלויים אלו), שאצלם תהי' גאולה – חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" ל(מצרים מלשון{{הערה|ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א־ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.}}) מיצרים וגבולים שונים של העולם בכלל והגלות בפרט, החל מגלות מצרים – שזה נעשה "זמן חירותנו", חירות אמיתית מ'''כל''' ההגבלות, כולל ההגבלות של לבושי הטבע (גם דהנסים המלובשים בטבע, כמו נס פורים{{הערה|או"ת להה"מ נט, ג. תו"א מג"א צג, סע"ג ואילך. שם ק, א. סה"מ תקס"ה ח"א ע' שע ואילך (נוסחא שני'). ובכ"מ – נסמנו במכתב כ"ה אדר ש.ז. הערה ד"ה כידוע (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 883 ואילך).}}).<br />
<br />
כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|בהבא לקמן – ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). '''וש"נ'''.}}, כשיהי' "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", נפלאות לגמרי למעלה מדרך הטבע (כמו הנסים של יצי"מ), ויתירה מזו – נפלאות אפילו בערך לנסים של יציאת מצרים; ובאופן ד"'''אראנו'''", הקב"ה עצמו מראה אותם, שאז מתגלה '''הכל''', הן השייך לגילוי (נגלה), והן המכוסה (נסתר); נראית האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית, השלימות דהנהגה נסית, עד גם זה שהוא לגמרי "נפלא".<br />
<br />
והכח להביא גאולה לבנ"י (גילוי אלקות למטה) באופן הנ"ל בא דוקא ע"י '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כדלקמן.<br />
<br />
ד. ויובן זה ע"י ביאור תוכן הענין והחידוש ד'''משה''' (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא ע"י משה) – כפי שמתבטא בספר [[תהלים פרק צ|תהלים מזמור צדי"ק]] (שמתחילים לומר בימים אלו{{הערה|ע"פ המנהג לומר בכל יום הקרפיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות־קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת [[תהלים פרק צ|מזמור צדי"ק שבתהלים]].}}), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".<br />
<br />
מזמור זה מתיחד בחידוש, שהוא נאמר ע"י משה רבינו ("תפלה למשה"); הוא הראשון מבין "אחד עשר מזמורים כו' מכאן עד{{הערה|ולא עד בכלל. וראה רש"י שבועות טו, ב (ד"ה השיר): אחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.}} לדוד מזמור (ש)משה אמרם"{{הערה|מדרש תהלים ופרש"י עה"פ. פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.}} – שמזה מובן, שמזמור זה מבטא את התוכן של עבודת ופעולת משה (ע"י תפלתו), כולל – פעולתו בבנ"י ובעולם{{הערה|ראה בארוכה [[מאמר תפלה למשה תשכ"ט - מוגה|ד"ה תפלה למשה תשכ"ט]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריז ואילך. "קובץ י"א ניסן – שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א) אות כא).}}.<br />
<br />
וכפי שאומרים חז"ל{{הערה|פרש"י פקודי שם, מבמדב"ר פי"ב, ט. וראה גם פרש"י תהלים עה"פ. תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ (וראה ב"פתיחה" לקובץ י"א ניסן הנ"ל הערה 12).}}, ש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'" (סיום מזמור זה) הוא הברכה (ותפלה) של משה בקשר עם השראת השכינה במשכן: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'". ז.א. שדוקא תפלת משה פעלה את השראת השכינה במשכן{{הערה|ראה בארוכה ה"פתיחה" שם.}}, ובאופן ד"'''כוננה''' עלינו" – '''בקביעות, לדור דור''' [עד כפי שזה יהי' בשלימות בבית המקדש השלישי, כדברי חז"ל{{הערה|מדרש תהלים עה"פ. וראה הנסמן במכתב הנ"ל הערה ד"ה לעתיד.}} עה"פ ש"ומעשה ידינו כוננהו" מכוון על בית המקדש השלישי, שעליו אומר הקב"ה: לעתיד לבא אני אבנה אותו ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם].<br />
<br />
ה. הביאור בזה – ובהקדים דיוק בכפל הלשון (וענין) בתחילת המזמור ובסיומו{{הערה|שמזה מובן שתוכן כל המזמור (שבין תחלתו וסיומו) הוא ענין של כפל, ראה לקמן ס"ו. ולהעיר שגם בהמשך פסוקי המזמור יש כמה לשונות כפולים: "בדור דור" (פסוק א). "ומעולם עד עולם" (פסוק ב). "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (פסוק ג), '''ועוד'''. ואף שכן נהוג בכו"כ מזמורי תהלים לכפול לשונו (כסגנון של מזמור), הרי כל ענינים בתורה הם בתכלית הדיוק (וראה הערה הבאה), ובפרט שבמזמור זה החידוש הוא (לגבי רוב המזמורים) שיש כפל לשון (ענין) הן בתחלת המזמור והן בסיומו.}}: מהו טעם הכפל ד"(תפלה ל)משה", ואח"כ תוארו – "איש האלקים". ועד"ז בסיום המזמור: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (ואח"כ – פעם נוספת) ומעשה ידינו כוננהו"{{הערה|ראה ראב"ע שם ששולל פירוש הרד"ק שהוא לשון כפול.}}.<br />
<br />
ויש לומר אחד הביאורים בזה:<br />
<br />
בכדי לפעול המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של '''קביעות''' ("ושכנתי בתוכם" באופן ד"כוננה עלינו") נדרשים שני ענינים, שני קצוות, וחיבורם יחד: (א) כח שהוא נעלה מההנהגה הרגילה, ההנהגה הטבעית של העולם, שיש בו הכח להכניס בעולם '''גילוי אלקות''' (שאינו בגילוי בעולם (מלשון '''העלם והסתר''') מצ"ע), ועד ל'''שנות''' את העולם, שיהי' "כלי" לגילוי אלקות. ובפרט באופן של קביעות ונצחיות – שלכך נדרש כח מיוחד, כיון שמצד גדר העולם – שמורכב משינויים (זמן) – '''משתנים''' כל הנבראים{{הערה|וכמאמר הידוע: התינוק משנולד מתחיל להתייבש (ראה בחיי בראשית א, כח).}} בהמשך הזמן, עד ש"כל הוה נפסד"{{הערה|ראה לקו"ש ח"ה ע' 98 בהערות. חט"ו ע' 428. וש"נ.}}, (ב) הכח צריך לרדת ולהתלבש עד שיהי' '''בערך''' לגדרי העולם [כידוע{{הערה|ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קפז. וש"נ.}} שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר], שדוקא אז יש בכחו לעשות מזה (מהמתברר) '''כלי''', מקום '''קבוע''' לקבל '''בפנימיות''' את הגילוי (משא"כ אם הגילוי הוא שלא בערך למקבל, הוא לא ישאר שם בקביעות, רק באופן מקיף וכיו"ב, עד שבמשך הזמן יכול להסתלק).<br />
<br />
ו. שני ענינים אלו – וי"ל שאלו הם שני הענינים בכפילות שבתחילת וסיום מזמור צדי"ק – היו בשלימות ובגלוי אצל משה רבינו – שהוא ה'''ממוצע''' '''המחבר''' בין הקב"ה ובנ"י, "אנכי עומד בין ה' וביניכם"{{הערה|ואתחנן ה, ה.}}, וממוצע צריך להיות בו משני הענינים שהוא מחבר{{הערה|ראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט.}}:<br />
<br />
על "איש האלקים" אומרים חז"ל{{הערה|דב"ר פי"א, ד. מדרש תהלים עה"פ (במדרש תהלים שלפנינו הובא רק בבא הראשונה "ממחציתו ולמטה נקרא איש". אבל במדרש תהלים באבער הובא כל המאמר). וראה "קובץ י"א ניסן" הנ"ל אות ב. וש"נ.}} "אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים כו', מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". ובהיות אצלו שני ענינים אלו – "איש (ו)האלקים" – יש בכח משה לחבר אלקות עם העולם (כפי שהי' בגלוי במשכן משה).<br />
<br />
ובפרטיות יותר – י"ל ששני קצוות אלו בממוצע הם שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים" (הכפל בתחילת המזמור):<br />
<br />
אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה){{הערה|דאף שמפשטות הלשון משמע, שבמשה היו ב' ענינים נפרדים, "איש" ("מחציו ולמטה"), ו"האלקים" ("מחציו ולמעלה"), והחידוש במשה הוא, שהוא "האלקים" "מחציו ולמעלה" (משא"כ שאר בני אדם הם כולו בבחי' איש, גם מחציו ולמעלה) – הרי, מפשטות לשון הכתוב ("משה איש האלקים") מובן, שהיות שמשה הוא איש אחד, נשמה בגוף אחד, הרי הוא "איש האלקים" '''בכל''' מציאותו* (ראה ד"ה פנים בפנים הנ"ל, מע"ח שער לאה ורחל בסופו. וראה "קובץ י"א ניסן" שם), שגם "מחציו ולמטה" (בעסקו בענינים גשמיים) הוא חלק מ"(איש) האלקים", וגם "מחציו ולמעלה" (בעסקו בענינים רוחניים) הוא חלק מ"איש (האלקים)" (משא"כ בשאר בני אדם, אף שיש להם ב' חלקים – נשמה וגוף, נשמה היא "חלק הוי' עמו", "חלק אלוקה ממעל ממש", וגוף הוא נברא גשמי).{{ש}}'''*) ראה פי' מהרז"ו לדב"ר שם, שמפרש מאחז"ל זה ע"פ הפדר"א (פמ"א) משה הי' רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, וקורא לחלק שעמד בארץ איש ולחלק שבשמים אלקים.'''}} אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא '''הטבע'''{{הערה|פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). וראה שם שער האהבה ספ"א ד"ה וכדי להבין (נב, ד). של"ה פט, א (דאיתא בזהר); קפט, א (ומרומז בזהר); שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. [[שער היחוד והאמונה פרק ו|שעהיוה"א רפ"ו]].}}, זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש '''האלקים'''", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה){{הערה|ולאידך גיסא יש לומר: מכיון שזהו "איש '''האלקים'''" (אלקות שבערך הבריאה), הרי "איש" ("מחציו ולמטה") לא מתאחד לגמרי עם "האלקים" ("מחציו ולמעלה"), וגם לא נמשך האלקות למטה מבחי' איש (בבחי' אנוש וכיו"ב); משא"כ ע"י התאחדות משה עם עצמותו ית', שזהו התוכן ד"תפלה למשה", בכחו לאחד "איש" ו"האלקים", וגם להמשיך אלקות למטה מבחי' איש כו', כדלקמן בפנים סעיף י.}} אבל לא עם הוי' (שם העצם{{הערה|כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שער יט (שער שם בן ד') פ"א. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.}} כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים{{הערה|בראשית א, א.}}).<br />
<br />
אמנם "'''משה'''" (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו"{{הערה|שמות ב, י.}} – משם מ"ה{{הערה|תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. ע' א'תרכג. וראה גם תו"א יתרו סט, ריש ע"ב. מג"א צט, ג. ובכ"מ.}} (ונחנו מה{{הערה|בשלח טז, ז. ח.}}), שם '''הוי''''{{הערה|ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.}} (למעלה מ"איש '''האלקים'''"{{הערה|ראה [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/יתרו|תו"א יתרו]] שם. [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ואתחנן|לקו"ת ואתחנן]] ג, ד. אוה"ת עקב ע' תקצט. ובכ"מ.}}), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה{{הערה|ראה תו"ח ואוה"ת שבהערה 57. ובכ"מ.}}, ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי' מים (עלמא דאתכסיא{{הערה|[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/בשלח|תו"א בשלח]] סב, א־ב. ובכ"מ.}}), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם – "מן המים – משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם – מי הים{{הערה|וראה ע"ז ג, ב: מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מד"ת ומן המצוות כו'. וראה גם ברכות סא, ב.}}).<br />
<br />
נמצא ש"משה איש האלקים" רומז על שני הענינים הנ"ל אצל משה: (א) "משה" – התקשרותו (פה למטה) עם אלקות שלמעלה מהבריאה (שנותנת את הכח '''לגלות''' אלקות למטה ולשנות את העולם, ולהמשיך נצחיות, כח הבלי גבול – למטה), ו(ב) "איש האלקים" – התקשרותו (כאיש) עם אלקות שבערך הבריאה, וזה נותן את הכח להמשיך אלקות בערך ל(בנ"י) נשמות בגופים בעולם, באופן שיכולים להעשות כלים (מצד ענינם הם), ובאופן של '''קביעות''', לגילוי אלקות שבערך הבריאה, עד ל"'''ושכנתי''' בתוכם" – גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.<br />
<br />
ז. עפ"ז יובן גם הכפל בסיום המזמור – "ומעשה ידינו כוננה עלינו מעשה ידינו כוננהו":<br />
<br />
כיון שאצל משה (ממוצע המחבר) היו שני הענינים ("משה" ו"איש האלקים") – שלכן ישנו אצל משה למטה ענין הנצחיות והקביעות (כח הבל"ג) בגלוי [כמרומז בהמשך המזמור{{הערה|ולהעיר מסיום מזמור שלפני זה (מזמור פט): ברוך ה' לעולם אמן ואמן, שאמן בכלל מורה על קיום הדבר (גמר הנצחון – ראה נזיר בסופו), ואמן בכפליים מורה על הקיום והתוקף באופן נצחי. וענין זה נמשך '''לעולם''', בפירושו מקום וזמן (ראה סה"מ תש"ח ע' 160. ובכ"מ), וגם בפירושו נצחיות (ראה המשך מים רבים תרל"ו פנ"ז ואילך). וראה יהל אור ע' תשכד השייכות ד"אמן" עם עיסקא דשבתא כפול (דלקמן בפנים).}}: "מעון אתה היית לנו '''בדור ודור''', בטרם הרים ילדו גו' '''ומעולם עד''' '''עולם''' אתה א־ל גו', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'" – וכך נמשכת הנצחיות בזמן גם אצל "משה איש '''האלקים'''"{{הערה|ומה שבהמשך המזמור מדבר בקוצר זמן האדם ("כל ימינו פנו בעברתך גו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו'") – הוא חלק מהעונש כאשר "זרמתם שנה '''יהיו''' גו' שתה עונותינו גו'".}} בהיותו בטל לאלקות], נצחיות במשה עצמו, ש"משה לא מת"{{הערה|סוטה יג, סע"ב. זח"א לג, סע"ב. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 6 ואילך.}} (ובכל דור ודור ישנו אתפשטותא דמשה{{הערה|זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה [[לקוטי אמרים פרק מד|תניא פמ"ד]] (סג, א). ועוד.}}, נוסף על בחי' משה שבכל א' מישראל{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק מב|תניא רפמ"ב]].}}), וכן בכחותיו ופרטיו{{הערה|כי שלימות ענין הנצחיות היא דוקא כשנמשכת וניכרת בכל הפרטים, דבאם פרט א' אינו נצחי ה"ז מורה על "חלישות" גם בהענינים שהם נצחיים, כי יש נתינת מקום ואפשריות להיפך הנצחיות.}}, עד שגם "מעשי ידי משה (משכן שעשה משה) נצחיים"{{הערה|סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם. לקו"ש חכ"ו שם.}} –<br />
<br />
לכן הי' דוקא למשה את הכח להמשיך את השכינה למטה{{הערה|ראה שהש"ר רפ"ה: עמד משה והורידה (השכינה) לארץ . . ואימת שרתה שכינה כו' (כדלעיל הערה 27). וראה המשך ההילולא באתי לגני ה'שי"ת.}} ע"י תפלתו "ויהי נועם גו'", "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", באופן ד"'''כוננה''' עלינו" – '''בקביעות''', לדור דור (עד שבזה ("ומעשה ידינו כוננהו") מרומזת ה'''נצחיות''' דבית המקדש השלישי, שאינו חרב '''לעולם''', כנ"ל).<br />
<br />
וכשם שאצל משה עצמו ישנם שני ענינים אלו ("משה" ו"איש האלקים"), כך ישנם שני הענינים (כפל) בברכת ותפלת משה ("ויהי נועם גו'") – (א) המשכת השכינה במשכן, אלקות שלמעלה מעולם, (ב) באופן שזה מתלבש בפנימיות שלמטה – ויש לומר שהם מרומזים בכפל הלשון (א) "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" – באופן של מקיף מלמעלה, "להיותו בלי גבול ותכלית"{{הערה|תניא [[אגרת הקודש סימן כג|אגה"ק סכ"ג]].}}, (ב) "ומעשה ידינו כוננהו", שהוא מחזק את "מעשה ידינו" '''עצמם''', ז.א. שה"כוננהו" חודר בפנימיות גם ב"מעשה ידינו" (ולא רק באופן ד"כוננה '''עלינו'''"){{הערה|וראה גם פי' האלשיך עה"פ.}}.<br />
<br />
– ויומתק בזה שכפל בכלל מורה על קיום הדבר באופן נצחי – כפליים לתושי'{{הערה|לשון הכתוב – איוב יא, ו.}} (שהוא לא רק פעמיים ככה, אלא יתירה מזה באיכות ובתוקף). וכפל קשור גם עם הגאולה{{הערה|ראה יל"ש ר"פ לך לך (רמז סד). וראה ד"ה ויאמר גו' לך לך באוה"ת תרדע, א. תרכ"ז. תר"ל – הובא בסד"ה נחמו עת"ר.}} – גאולה נצחית{{הערה|ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.}}.<br />
<br />
ח. ובפרטיות יותר – ע"פ ביאור רש"י{{הערה|עה"פ תהלים כאן.}} בכפל זה: "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו, א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, וא' שתהא ברכה במעשה ידיהם". ועפ"ז י"ל, שכפל זה מרמז על ברכה כפולה של משה ש"מעשה ידינו" יהיו נצחיים – הן "מעשה ידינו" בעניני קדושה (בדוגמת מעשה המשכן), והן ב"מעשה ידינו" בעניני רשות וחול, "מעשיך"{{הערה|אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.}} ו"דרכיך"{{הערה|משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.}}, שהגם שאלו מעשים הקשורים עם הנהגת העולם, מכניס בהם משה את כח הנצחיות – "ומעשה ידינו '''כוננהו'''".<br />
<br />
ולהוסיף: "תפלה למשה" הוא חלק מתפלת שבת. ועפ"ז מובן, שלתפילה זו יש שייכות מיוחדת עם שבת{{הערה|ויומתק בזה שעיקר העבודה דשבת היא עבודת התפלה (ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. ספר היראה לר"י אות שיט. הובא ונתבאר בתו"א קיג, א. לקו"ת צו יא, ד. סידור עם דא"ח רצז, ד. ועוד). ובפרט תפלת משה – שחוזרין אליו האלף אורות בשבת (וזהו "ישמח משה במתנת חלקו" (סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער השבת פ"ח)). ומבואר בכ"מ השייכות דתפלה למשה לתפלת שבת – ראה אוה"ת ויצא תתמב ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.}}. ובפרט ש"מזמור שיר '''ליום''' '''השבת'''"{{הערה|[[תהלים פרק צב|תהלים מזמור צב]].}} הוא חלק מתפלת משה (מי"א המזמורים שאמר משה), עד ש"בא{{הערה|ב"ר ספכ"ב ובמ"כ שם.}} משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת (ר"ת למשה)"{{הערה|וראה פע"ח שם: וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת תכוין בר"ת שהם למשה.}}.<br />
<br />
ויש לומר השייכות: עה"פ "מזמור שיר ליום השבת" אומרים חז"ל{{הערה|מדרש תהלים שם. יל"ש עה"פ (בשלח טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת (רמז רסא).}} "עיסקא דשבתא '''כפול'''". ומבואר בכ"מ{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בשלח|לקו"ת בשלח]] ב, ג. יהל אור ריש ע' תרכט. שם בהשמטות ע' תשכד ואילך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ובכ"מ. וראה [[מאמר אלה תולדות נח תנש"א - מוגה|ד"ה אלה תולדות נח תנש"א]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' מז ואילך).}}, שהכפל הוא שתי הדרגות (שתי שבתות{{הערה|שם=:0|ראה [[מאמר אלה תולדות נח תנש"א - מוגה|ד"ה אלה תולדות גו' הנ"ל]] בתחלתו. וש"נ.}}) בכל שבת – מעלי שבתא ויומא דשבתא{{הערה|זח"א (בהקדמה) ה, ב. ח"ב קלח, א.}}, מנוחה בערך ליגיעה, ומנוחה בעצם{{הערה|ראה אוה"ת נח נז, ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.}}, ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה) ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה); ובשבת באים שניהם יחדיו, כפול. וי"ל שזהו ע"ד הכפל בתחלת המזמור – "(תפלה ל)משה" (הוי') ו"איש האלקים", ובסיום המזמור – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", שנועם היא הדרגא דשבת{{הערה|שם=:1|ראה מאמרי אדהאמ"צ תצוה ע' ת ואילך.}} (וע"ד ענין עשיית המשכן<ref name=":1" />) – "ומעשה ידינו כוננה עלינו", "ומעשה ידינו כוננהו", הן מנוחה בערך ליגיעה דמעשה ידינו, והן מנוחה בעצם (עלינו). ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול ("ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"{{הערה|[[שמות פרק כ|יתרו כ, ט]].}}), "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" ביום השבת, כש"כל{{הערה|פרש"י יתרו שם, ממכילתא שם. טושו"ע או"ח סש"ו ס"ח. שו"ע אדה"ז שם סכ"א.}} מלאכתך עשוי'"{{הערה|ולהעיר מפי' הראב"ע עה"פ: "טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהי' טורח להם ועמל בכל מעשיהם, וטעם כוננהו – שיהיו שלם, ע"ד אם ה' לא יבנה בית ([[תהלים פרק קכז|תהלים קכז, א]])".}}.<br />
<br />
ושבת – בדוגמת משה – קשורה עם ענין הנצחיות, כידוע{{הערה|ראה המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמב). המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז. ועוד.}} שבכל שבת ישנו מעין ד"יום שכולו שבת ומנוחה '''לחיי העולמים'''"{{הערה|תמיד בסופה.}}, כשתהי' שלימות הגילוי דמנוחה בעצם, מנוחה נצחית. והגאולה ("מיד נגאלין") באה עי"ז ש"משמרין שתי שבתות כהלכתן"{{הערה|שבת קיח, ב.}} (שתי דרגות אלו בכל שבת<ref name=":0" />, שעיסקא כפול).<br />
<br />
ט. ע"פ הנ"ל יש לומר הטעם לכך שתפלה זו – תפלת משה איש האלקים – היא מזמור '''צדי"ק''' בתהלים, הן מצד המספר (תשעים), והן מצד האות (צ'):<br />
<br />
'''תשעים''':<br />
<br />
'''בתלתא''' זימני הוה חזקה{{הערה|ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.}}. ענין ה'''חזקה''' (מלשון חוזק) הוא, שב(המשכיות או חזרה ד)שלש פעמים נעשה הדבר קבוע, הוא מתחזק ("כוננה") וכך ישאר לעד.<br />
<br />
השלימות המלאה בחזקה דשלשה (פעמים) גופא היא – '''תשעים''', שהוא שלש פעמים שלשים, שלש פעמים שלש פעמים עשר: השלימות דכל מספר היא כאשר הוא כלול מעשר, כיון שעשר הוא שלימות המספר{{הערה|ראב"ע שמות ג, טו. פרדס שער ב פ"ב.}}, שמורה על שלימות הענין [ולכן תהי' הגאולה העתידה – גאולה נצחית – קשורה עם מספר עשרה: "עלי עשור"{{הערה|[[תהלים פרק צב|תהלים צב, ד]]. ערכין יג, ב. וש"נ.}} וכו'{{הערה|ראה מכילתא בשלח טו, א. וש"נ (שירה העשירית). תנחומא (באבער) תשא ח. ועוד (מנין העשירי). רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (פרה העשירית). ועוד.}}]. ועפ"ז – שלשים (עשר פעמים שלש) הוא שלימות בחזקה (שלימות יותר משלש, שש, תשע וכיו"ב); ותשעים (שלש פעמים שלשים) הוא השלימות '''המלאה''' בחזקה.<br />
<br />
'''צ'''':<br />
<br />
האופן הרגיל שבו כותבים חז"ל וכו' אות זו (במילוי) הוא – "'''צד"י'''"{{הערה|ראה שבת קג, ב: שלא יכתוב . . גמין צדין, צדין גמין. ושם קד, א: צד"י כפופה וצד"י פשוטה. '''ועוד'''.}} (ללא ק' בסוף). ובכמה מקומות כותבים "צדי"ק"{{הערה|ראה זח"א ב, ב (בהקדמה): אמר לה (הקב"ה) צדי צדי אנת וצדיק אנת* (נתבאר בספר הדרת מלך סי' עה (לד, א). אוה"ת נ"ך ע' תתקכ ואילך). ובאור הלבנה גריס: א"ל צדי צדיק אנת וצדיק אתקריאת. ובפרדס שער כז (שער האותיות) פכ"א (הובא באוה"ת שם ס"ע תתקכא): וכן לא נקרא צדיק אלא בהיותו מתייחד בצדק. וכן מפורש באותיות דר"ע אות צד"י: אל תקרי צד"י אלא צדק. וי"ג: צדיק. וראה הערה 103.{{ש}}'''*) ראה גם בס' שערי גן עדן להמקובל הר"י קאפל (קארעץ, תקס"ג) אות צד"י (פתח א): הרי שאמר (בזהר) ב' לשונות צד"י וצדי"ק. וכן הוא נמצא בגמרא שלנו כו'. ולכאורה י"ל דכוונתו להא דאיתא בשבת שם: "צד"י כפופה וצד"י פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט". אבל לכאורה אין להביא ראי' מזה, "דהתם אות''' קמייתא '''קא דריש" (מגן דוד להרדב"ז אות צד"י), כדמוכח משאר האותיות דדריש בגמ' שם.'''}} (מצרפים לצד"י את האות שלאחרי זה – ק'{{הערה|ראה הערה הבאה.}}), שזה קשור{{הערה|ראה מגן דוד שם: אות צ' מורה ביסוד כאשר נבאר בע"ה (וראה הנסמן בהערה 105) וא"ת שהרי אין קריאת האות צדיק אלא צד"י בלא ק', דהכי תניא בברייתא (דלעיל הערה 100) . . לא קשיא שהרי הק' לאחרי* הצ' וכאילו אתה מחברה אצל הצ' ומשלים קריאת צדיק, ומלמדי תינוקות של ספרד מלמדין צדיק בק'.{{ש}}'''*) בנדפס שם: לפני. ולכאורה הוא טה"ד.'''}} עם הדרגא דצדיק, בחינת יסוד כמ"ש{{הערה|משלי י, כה.}} "צדיק יסוד עולם"{{הערה|ראה פרדס שם: פירש בס' התמונה (תמונה ג אות צד"י) כי רמוזה בצדיק יסוד עולם. וכ"ה בקה"י מערכת צ'. אוה"ת נ"ך שם. לקוטי לוי"צ לתנ"ך וכו' ע' ז.}}.<br />
<br />
ואיתא בספרים{{הערה|ראה מגן דוד שם: צד"י הוא מלשון צד כמו מצד הארון ולצדי המשכן. וראה גם ברוך שאמר (לרבינו שמשון ב"ר אליעזר) אות צד"י – כח, א ("הצדקות שינטה מקו האמצעי השוה לצד ראש ימיני").}} (ע"פ הידוע בגודל הדיוק בכל עניני התורה, ובפרט קדושת האותיות, שלכל אות במילוי יש פירוש), ש"צד"י" הוא מלשון צד, ולפ"ז מובן ש"צדי" פירושו צד שלי.<br />
<br />
ויש לומר הענין בזה (בעבודת ה'):<br />
<br />
הקב"ה ברא את האדם והעולם באופן שישנם שני צדדים ("זה לעומת זה"{{הערה|שם=:2|קהלת ז, יד. וראה [[לקוטי אמרים פרק ו|תניא רפ"ו]].}}): צד הקדושה והצד שכנגד, יצר הטוב (בצד ימין, חלל הימני{{הערה|שם=:3|[[לקוטי אמרים פרק ט|תניא רפ"ט]].}}) ויצר הרע (בצד שמאל<ref name=":3" />). כיון ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"{{הערה|ברכה לג, ד.}} לכאו"א מישראל, מובן א"כ ש"צדי" – הצד שלי (הצד דבנ"י) – הוא תורה ומצוות, פסקי דיני התורה איך צריך יהודי להתנהג בעולם (משא"כ לצד שכנגד אין שום שייכות אליו, ועאכו"כ שאין זה הצד שלו).<br />
<br />
אבל לאידך גיסא הרי זה נקרא "צדי", רק '''צד''' שלי (ולא מציאותי, וכיו"ב) – כיון שהקב"ה ברא את העולם (בשם אלקים) כ"צד" בפני עצמו (זה לעומת זה עשה '''אלקים'''<ref name=":2" />), עולם המעלים ומסתיר על אלקות, תחתונים, עד "תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק לו|תניא פל"ו]] (מה, ב).}}, ולא נרגש בו (מצ"ע) שצריכים לציית להוראות התורה, עד שיתכן שיתנהגו היפך התורה ח"ו. והכוונה בזה היא – שיהפכו את העולם, שגם ה"צד" דעולם מצד '''ענינו הוא''' "יסכים" להוראות ופס"ד התורה (ודוקא אז ה"ז נקבע בפנימיות בתחתונים).<br />
<br />
ועפ"ז יכולה להתעורר השאלה (אפילו בנוגע לדבר של רשות, אפילו לא הצד שכנגד): כיצד יכול יהודי לצאת ולהפוך את ה(חפצא ד)עולם והאנשים בעולם, שהם – מצד ענינם הם – יתנהגו ע"פ הוראות ופס"ד התורה (עד "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"{{הערה|שם=:4|רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.}}) – הוא הרי "נוגע בדבר" בזה, כיון שתורה '''תלוי' בישראל''' וניתנה '''בשביל ישראל''' (ולכן מחשבתן של ישראל קדמה לתורה{{הערה|ראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.}}), כמ"ש בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בנ"י" (וכיו"ב), והחיות של יהודי תלוי' בתורה (היא חיינו ואורך ימינו{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית – ע"פ לשון הכתוב (נצבים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".}}) – והשאלה: בהיותו "נוגע בדבר", כיצד יכול '''הוא''' לפעול ולעשות דירה לו ית' '''בתחתונים'''{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק לו|תניא שם]].}}, '''מצד ענינם הם?!'''<br />
<br />
לכן עשה הקב"ה שיהודי (כפי שירד למטה בעולם כנשמה בגוף) עומד בגלוי '''כאילו מן הצד''', ששייכותו (העצמית) לתורה ומצוות אינה '''מכריחה''' אותו ואינה גורמת לנטי' כל שהיא (בגלוי) שיתנהג כך, אלא הדבר נמסר לבחירתו החפשית, ש'''הוא''' '''יבחר''' "ובחרת בחיים"{{הערה|נצבים ל, יט.}} בצד דתומ"צ, ובמילא אין הוא "נוגע בדבר" כלל, כיון שאין הוא מוכרח להתנהג באופן אחד דוקא, יש בו הן צד טוב והן צד שכנגד, ו"זה וזה שופטן"{{הערה|ברכות סא, ב.}} (לא "מושלים"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק יג|תניא רפי"ג]].}}, גם לא נפשו האלקית);<br />
<br />
אבל מוסיפים יו"ד ל"צד", כיון שהכוונה בזה היא – "ובחרת בחיים", שיבחר שצד ימין יהי' "צדי", הצד שלו{{הערה|וראה ס' ברוך שאמר שם, ש"צד"י", צד י', פירושו – צד ימין, ע"ש היו"ד שבצד ימין של הנ' באות צ'.}} [ואז – כשהוא בוחר לציית לנפש האלקית – הרי "הקב"ה עוזרו"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק יג|תניא שם]]. וראה סוכה נב, ב. קידושין ל, ב.}}, "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו"{{הערה|[[תהלים פרק קט|תהלים קט, לא]].}}].<br />
<br />
וזהו ע"ד שני הענינים במשה – "משה" ו"איש האלקים" [ומעין זה – הנשמה והגוף דכאו"א מישראל]: בהיותו "משה" ע"ש מן המים משיתיהו (למעלה מעולם) ה"ה קשור בגלוי רק עם אלקות, עם "אין מים אלא תורה"{{הערה|ב"ק יז, א.}} ("זכרו תורת משה עבדי"{{הערה|מלאכי ג, כב.}}), שתורה היא בעה"ב על העולם, "בראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל{{הערה|פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.}}, ובכח זה יכול הוא להפוך את העולם ולהמשיך שם גילוי אלקות; בהיותו "'''איש'''" ("מחציו ולמטה") ה"ה "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מט|תניא פמ"ט]].}}, ולכן ה"ה כאילו עומד מן הצד, והוא '''בוחר''', "ובחרת בחיים", שכפי שהוא נמצא כ"איש" נעשה הוא "איש האלקים" – "צדי".<br />
<br />
עפ"ז מובן, שכיון ש"צד"י" (שתומ"צ הם הצד שלו) בא (לא כ"נוגע בדבר", אלא) ע"י בחירתו, בהיותו (בחיצוניות) "איש", נשמה בגוף גשמי בעולם – יש בכחו להפוך את העולם ותושבי העולם, שגם הם "יסכימו", לציית להוראות התורה, באופן כזה שזה נקבע אצלם בפנימיות, כיון שזהו בערכם, כנ"ל. כך שעי"ז יכולה אלקות להמשך ולהתגלות בכל העולם, באופן של '''קביעות'''.<br />
<br />
י. ועדיין צריך להבין: האמור לעיל מדובר ע"ד העבודה ד"צד"י", להמשיך אלקות בחלק '''הרשות''' שבעולם, ב'''טבע''' העולם שמשם אלקים (שאמנם מעלים על אלקות, אך אינו מנגד) – והיות שהעבודה דבירור העולם היא ע"י התלבשות בבחי' "איש האלקים", הרי זה מתקבל גם בגדרי העולם; אבל כאשר אומרים ש''כל''העולם צריך להעשות דירה לו יתברך בתחתונים, דירת '''קבע''', מובן א"כ שלא יכולה להשאר "פינה" בעולם שמנגדת לאלקות ח"ו (כיון שאז חסר בקביעות ונצחיות דכל הדירה). א"כ כיצד יש בכחנו לפעול גם ב"צד '''שכנגד'''", "מקום" שבו כבר הי' מכשול היפך התורה ר"ל?<br />
<br />
וצריך לומר, שע"י "תפלה למשה איש האלקים" (שנותן את הכח להמשכת אלקות באופן של קביעות), ה"ז מגיע גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ומהפך גם אותו. ויש לומר שענין זה מרומז בכך שמוסיפים ק' ל"צד"י", שעושה את המלה "צדיק" – וק' יורד למטה מן השורה{{הערה|ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות – קו"ף. '''וש"נ.'''}}, וכדלקמן.<br />
<br />
יא. על הפירוש הנ"ל (ס"ו) שמשה ע"ש "מן המים משיתיהו" רומז על גילוי שם הוי', שלמעלה מן העולם, עלמא דאתכסיא – נשאלת לכאורה קושיא פשוטה: ה"מים" (שמהם "משיתיהו" את משה) היו מי הנילוס – "ותשם בסוף על שפת היאור"{{הערה|שמות ב, ג.}}, בסמיכות{{הערה|ראה צפע"נ עה"ת עה"פ, דכיון שהם היו עובדים לנילוס, היתה יוכבד אסורה להשימו בתוך היאור, ולכן "ותשם בסוף על '''שפת''' היאור"; ולאחרי ש"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (שמות שם, ה), "שירדה לרחוץ מגילולי אבי'" (סוטה יב, רע"ב. וש"נ. ועוד), הרי '''ביטלה''' בזה הע"ז, "ושוב באתה התיבה בתוך היאור". וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 13.}} אל – ה'''עבודה''' '''זרה''' דמצרים{{הערה|ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט, ט. פרש"י וארא ז, יג.}}! וגם: דוקא '''בת פרעה''' מלך מצרים (– ערות הארץ{{הערה|מקץ מב, יב.}}) הוציאה את משה מן המים, וקראה לו משה על שם "מן המים משיתיהו", ודוקא על שם זה הוא נקרא (אע"פ שי' שמות היו לו{{הערה|ויק"ר פ"א, ג. ועוד.}}) – כיצד מתאים זה עם הפירוש בחסידות, שזהו עלמא דאתכסיא, תכלית ההיפך מע"ז ופרעה וכו'?!<br />
<br />
והביאור בזה הוא, שהיא הנותנת: כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר{{הערה|שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב ואילך. פל"ב ואילך. ובכ"מ.}}. בכדי להגיע לאלקות שלמעלה מגדר הבריאה, זקוקים דוקא לבת פרעה (וכמרומז בשמה "בתי־ה"{{הערה|מגילה יג, א.}}, מלשון בת (מקבלת) מי"ה{{הערה|ראה ל"ת להאריז"ל ישעי' כא, ב. ספר הגלגולים פס"ז. עיי"ש.}}, שלמעלה משם הוי'], שהיא תוציא את משה ממקום של עבודה זרה (מי נילוס), ועי"ז נעשה הגילוי ד"מן המים משיתיהו", הגילוי דמשה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא.<br />
<br />
ועפ"ז יש לומר, שזה שמשה הי' בתיבה "בסוף על שפת היאור", בסמיכות למקום ע"ז (למטה יותר מ"איש" "מחציו ולמטה"), אבל באופן שהי' מוגן ע"י התיבה, ובפשטות היתה התיבה פתוחה מלמעלה{{הערה|שהרי בודאי היו נקבים בהתיבה לכניסת אויר, ואם כן, למה הטרחא לעשות סתימה ובה נקבים, כשדי להבטיח שנענוע הגלים לא יפילוהו '''מתוך''' התיבה ע"י סתימת רוב גג התיבה. וכפשט הכתוב ("ותפתח ותראהו גו'" – שמות ב, ו) שרצתה לראותו ופתחה חלק התיבה שמנע הראי'.}}, ז.א. שמשה בהיותו בתיבה הי' גלוי כלפי שמיא, ובהיותו שם "ראתה (אפילו בהיותה עדיין בת פרעה) עמו '''שכינה'''"{{הערה|פרש"י שמות שם.}}, ולאח"ז "מן המים משיתיהו" בת פרעה דוקא, והוא גדל בבית פרעה מלך מצרים{{הערה|שם, י.}} – הרי זה נתן למשה את הכח, שיוכל לשבור אח"כ את הקליפה וע"ז דמצרים, ולגאול את בנ"י משם.<br />
<br />
נמצא שבפסוק "תפלה למשה איש האלקים" כלול גם ענין שלישי (נוסף על העבודה ד"איש האלקים" (גילוי אלקות בערך הבריאה), ו"משה" (גילוי שם הוי' שלמעלה מן הבריאה)) העבודה דבירור התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שענין זה מרומז בענין ד"'''תפלה''' למשה"{{הערה|היינו שבבחי' משה ב' ענינים: (א) גילוי שם הוי', עלמא דאתכסיא, אלקות שלמעלה מעולם. (ב) "משה" (הוי') כפי שהוא בדרגת "תפלה למשה", מלשון תפל ומחובר לעצמותו ית'. ואולי י"ל שזהו ע"ד הב' דרגות בהוי': (א) בחי' '''שם''' הוי', (ב) כפי שהוא למעלה מכל ענין של שם (ראה ס' הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך הוי' בתחלתו. וש"נ).}}, כמבואר בחסידות{{הערה|ד"ה תפלה למשה תר"ס. [[מאמר תפלה למשה תשכ"ט - מוגה|תשכ"ט]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריט ואילך).}} שזוהי תפלת עשיר, הקשורה עם עצמותו ית', שלמעלה מהוי' ואלקים (סובב וממלא) והמחבר שניהם יחד, שבכח העצמות (שלמעלה לגמרי ממציאות העולם ומשלילת מציאות העולם) נמשך אלקות בכל העולם ובכל הדרגות שבו, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.<br />
<br />
וכפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"{{הערה|זכרי' יג, ב.}}, ו"לא יהי' שם לא מלחמה כו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"{{הערה|רמב"ם בסיום וחותם ספרו.}} – הגילוי ד"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עלמא דאתי איקרי נועם{{הערה|זח"א קצז, ב.}}, תענוג העצמי{{הערה|מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' תיא. שע"ת ד"ה אם יהי' נדחך פכ"א.}} (עד שנמשך ב)"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כסיום המזמור{{הערה|ויש לומר שע"ד התוכן דמזמור "תפלה למשה" – תחלתו וסיומו – הוא גם בספר הרמב"ם* (ששמו משה, וידוע הפתגם ממשה ועד משה לא קם כמשה): בתחלת ספרו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי'** (כמ"ש נכדו ר' דוד הנגיד – סה"ד שם. שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת) (וגם ממשיך אח"כ "ואמת הוי' לעולם"), "לידע שיש שם מצוי ראשון", "אמיתת המצאו" (עצמותו ית'). ובסיום ספרו – בהל' משיח, הקשור עם הגילוי ד"נועם" (עלמא דאתי), ובזה גופא – ב' תקופות: שלא יהי' שינוי הטבע כ"א ביטול שעבוד מלכיות בלבד (גילוי אלקים בגימטריא הטבע), ובתקופה שני' נסים למעלה מטבע – כנרמז בסיום הספר "כמים לים מכסים". כמבואר במ"א (הדרן על הרמב"ם סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך).{{ש}}'''*) ולהעיר שיום הולדת שלו הוא בערב פסח (סה"ד ד"א תתקכז).'''{{ש}}'''**) ומהיו"ד ד"יסוד" (כנגד היו"ד דשם הוי') נמשך התיבה "(י)סוד", בגימטריא שבעים, כנגד בירור העולם, שבעת ימי הבנין (בחי' אלקים), וגם שם ממשיכים ומגלים אלקות דבחי' סתום (שלמעלה מהבריאה), ע"י "נכנס יין (בגימטריא שבעים) יצא סוד" (עירובין סה, סע"א), שזהו הגילוי דפנימיות התורה (וע"ד מעשה מרכבה – בפרקים הראשונים דספר הרמב"ם).'''}}.<br />
<br />
יב. עפ"ז יש לומר הרמז במזמור צדי"ק (בהוספת ק' אחרי צד"י):<br />
<br />
ידוע הפירוש{{הערה|ראה [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בלק|לקו"ת ר"פ בלק]] (סז, א ואילך). תו"א מג"א צה, סע"ב ואילך. סה"מ תר"ן ע' רעט ואילך. תרנ"ח ע' ריב. ה'שי"ת ע' 122. סה"מ קונטרסים ח"א רמא, א ואילך.}} ב"בה"א נברא העולם הזה"{{הערה|מנחות כט, ב.}}, שהעולם נברא בה"א, שיש לה שלשה קוים, כנגד ג' הדרגות בעולם – בריאה יצירה עשי', מחשבה דיבור ומעשה: הגג והרגל הימיני (המחוברים) הם כנגד מחשבה ודיבור, והרגל השמאלי הנפסק הוא כנגד עשי', שעלי' נאמר "אף עשיתיו"{{הערה|ישעי' מג, יז.}}, אף המפסיק.<br />
<br />
כיון ש"עולם על מילואו נברא"{{הערה|ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ד, ז. פי"ג, ג.}}, מובן שאע"פ שעוה"ז נברא בה"א, שישנו הפסק לפני עולם העשי' (ז.א. העלם והסתר המעלים על חיבורו עם העולמות הגבוהים יותר) – אעפ"כ הרי זה על מילואו, באופן כפי שהקב"ה ברא אותו בשם אלקים, שישנו עולם המעלים על אלקות. והעבודה בעולם מתבטאת ב"צד"י"{{הערה|וי"ל ש"ד"י" (מתיבת "צד"י") הם כנגד אות ה', שהוא ד' עם י' (רגל השמאלי). וזה בא לאחרי אות צ' שהוא נ' (כפופה) וי' בימינו, שמרמז על העבודה בקדושה ורשות, דאף שנ' ר"ת נפילה, ה"ז נ' כפופה (שאינו יורדת למטה מן השורה), וזהו הירידה בשם אלקים, וצורך עלי' לבחי' נ' ר"ת נשיא, עד לגילוי שער הנ'. ומרומז גם בזה ש"צדי" "הוא מלשון וצודה לי ציד" (מגן דוד שם), בירור ה"ציד" (המותר) דעולם הזה.וע"י הירידה נוספת למטה מן השורה, באות ק' (ע"ד ן' פשוטה), נעשית עלי' שלא בערך, ע"ד משה (ש"מן המים משיתיהו", ממקום של ע"ז), שבכחו לברר גם למטה מן השורה.}} – לבחור שתומ"צ יהיו הצד דבנ"י, כנ"ל.<br />
<br />
לאח"ז ישנה העבודה דק' (דקדושה) – שמגיעים גם במקום זה (שנעשית ע"י החטא), שמאות ה' ייעשה אות ק', שרגלה השמאלי יורד '''למטה''' מן השורה, למטה מהמקום שבו ברא הקב"ה את העולם לכתחילה. והכוונה בזה היא – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן"{{הערה|בראשית ב, ג.}}, להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"{{הערה|ל' חז"ל – שבת י, א. קיט, ב.}}, ולברר גם מקום זה, כפי שפעל משה (כנ"ל) – שזהו תוכן שלימות העבודה ד"'''צדי"ק'''", שהוא ממשיך מ"צד"י" (שתומ"צ הוא הצד שלו) גם בק'{{הערה|וע"ד ההוספה בצדי"ק לגבי פ"א בפסוקי "תהלה לדוד" (שע"פ סדר הא"ב) – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו": אף שגם ב"פותח גו'" מודגשת הפעולה וההשפעה בעוה"ז (ע"ד באות ה'), שזהו"ע "משביע לכל חי" – הרי ההשפעה היא ביד ימין (ראה יהל אור ע' תקנה); וב"צדיק גו'" מרומזת ההשפעה גם ביד שמאל, למטה מן השורה.}} למטה מן השורה{{הערה|וע"ד משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, ב).}}.<br />
<br />
יג. ע"פ כל הנ"ל מובן מדוע דוקא משה הוא גואלם של ישראל, בגאולת מצרים, וגואל ראשון הוא גואל אחרון – כיון שבהיותו בדרגת "תפלה למשה איש האלקים" יש בכחו להמשיך גאולה – גילוי כח הבלי גבול – בעולם, ולגאול את בנ"י מכל המיצרים וגבולים, עד גם דקליפת וע"ז של מצרים, ובכח זה – גם הגאולה האמיתית והשלימה, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", לא רק נסים המלובשים בטבע (אלקים), אלא גם נסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ועד נפלאות,<br />
<br />
ותהי' זו גאולה שאין אחרי' גלות, באופן שכל העולם כולו יהי' דירה לו יתברך, דירת קבע ונצחי, לעד ולעולמי עולמים.<br />
<br />
יד. בזה ניתן גם לבאר את תוכן ה"נס גדול" בשבת הגדול, והקשר עם שבת דוקא:<br />
<br />
דוקא ע"י הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהתוקף דלעו"ז עצמו (בכורי מצרים) מכה את מצרים, ארץ מלאה גילולים{{הערה|פרש"י וארא ט, כט.}} – הבירור דק' (למטה מן השורה) – נפעל ע"י גילוי הכי נעלה דאלקות, למעלה מהנסים שקרו לבנ"י עצמם (או הנסים ש'''הקב"ה''' עשה). עד שזה מגלה עוד יותר את הכח הנצחי וכח הבלי גבול דאלקות, שמגיע אפילו במקום זה.<br />
<br />
ולכן נקרא דוקא זה "נס '''גדול'''", ודוקא זה נעשה "התחלת הגאולה והנסים" דגאולת מצרים.<br />
<br />
וענין זה נקבע דוקא בשבת, כיון ששבת קשורה עם הגאולה הנצחית – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים (כנ"ל ס"ח), ועסקא דשבתא כפול, שכפל קשור גם הוא עם גאולה; ולכן, בשבת שבה קרה ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם" – ה"ז מהפך את כל השבת, שנעשית "שבת '''הגדול'''". [ולכן יש בכח שבת זו לברך גם את חג הפסח, כנ"ל ס"א].<br />
<br />
ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (ובכמה שנים) חל שבת הגדול בשבת פ' צו, "אין צו אלא לשון זירוז '''מיד ולדורות'''"{{הערה|תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ.}}, שמדגיש עוד יותר את גילוי ענין הנצחיות למטה – בכח זה שהקב"ה מצוה למשה רבינו: "צו את אהרן", וע"י אהרן ה"ז מגיע לכאו"א מישראל (כיון שאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה{{הערה|אבות פ"א מי"ב.}}), שיש לו את הציווי ונתינת הכח הבלתי מוגבלת מהקב"ה, הן בהווה (מיד) והן בעתיד (לדורות):<br />
<br />
"מיד" – אין לו שום הפרעה או אפילו עיכוב מלפעול את הציווי '''מיד''', כיון שהוא מלובש בזה לגמרי, עד שזהו חייו, חדור תוך תוכו; '''ולדורות''' – ענין זה נמשך, ובאותו אופן דזריזות, גם '''בדורות''' הבאים – ל' רבים; וכאשר ישנה חזקה דשלשה דורות (שלו ועוד שני דורות), ה"ז נעשה ענין '''נצחי''' לכל הדורות, שכל פעולה שהוא עושה תהי' באופן ד"מעשה ידינו כוננהו"{{הערה|ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). וש"נ.}}.<br />
<br />
טו. האמור לעיל הוא בהדגשה יתירה כשנמצאים בחודש ניסן דשנה זו "הי' תהא שנת נפלאות אראנו", וכמדובר (גם במכתבים כלליים) ע"ד הנסים והנפלאות שקרו בשנה זו (בסמיכות לחג הפורים), שהתבטל המנגד לבנ"י, עד שהנצחון הביא לכך, שהשונא ישחרר, באופן טוב, חלק משבויי־המלחמה וכו', כמדובר בפרטיות לפנ"ז.<br />
<br />
ובודאי ימשיך הקב"ה להראות נסים ונפלאות, עד – ועיקר – "אראנו נפלאות" בגאולה האמיתית והשלימה,<br />
<br />
שהמלחמות באותו חלק בעולם ("מלך פרס" עם "מלך ארם") הן מהסימנים שמיד באה הגאולה ע"י משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני{{הערה|ישעי' רמז תצט.}}, ובלשונו, ש"בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם", ו"מלך המשיח עומד על גג ביהמ"ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם"!<br />
<br />
טז. מכל הנ"ל יש לכאו"א מישראל הוראה בעבודתו הפרטית:<br />
<br />
בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר, לעיני כל העמים –<br />
<br />
ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות בכ"ז מעלה מעלה, "ילכו מחיל אל חיל"{{הערה|לשון הכתוב – [[תהלים פרק פד|תהלים פד, ח]].}}, עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד"{{הערה|[[תהלים פרק מח|תהלים מח, ב]].}}.<br />
<br />
וישנה ע"ז נתינת כח מיוחדת ממזמור צדי"ק, "תפלה למשה איש האלקים", "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" – ש"תשרה שכינה במעשה ידיו",<br />
<br />
ומשה נותן כח לכאו"א מישראל – בפרט ע"י בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) – '''שיגלה''' בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"{{הערה|ישעי' ס, כא.}}, כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"{{הערה|[[תהלים פרק קמה|תהלים קמה, יז]].}}, ועי"ז – לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם<ref name=":4" />,<br />
<br />
– ובזה באים לנצל מאורע נוסף להוספה בעבודת השם:<br />
<br />
בהשגחה פרטית, יצאה בימים אלו החלטה מספר 104 – גימטריא '''צד"י'''{{הערה|והרי כל דבר הוא בהשגחה פרטית. – ולהעיר מהנהגת גדול א' שהי' לומד הוראה אפילו ממספר הרכבת שבה הי' נוסע!}} – מבית הנבחרים של מדינה זו (באי־הכח של המדינה כולה), שיש להם הכח דדינא דמלכותא דינא{{הערה|גיטין י, ב. וש"נ.}} – בקשר לקביעת יום "עשתי עשר יום"{{הערה|לשון הכתוב – נשא ז, עב.}} לחודש ניסן דשנה זו כיום מיועד במיוחד לחיזוק חינוך הטוב וכיו"ב. – יסודות בישוב העולם עבור כל תושבי המדינה וכל תושבי העולם –<br />
<br />
ולעשות זאת עד באופן ד"צדיק", להגיע גם בחוצה שאין חוצה ממנה.<br />
<br />
והדגשה מיוחדת בענין שהזמן גרמא{{הערה|ראה שו"ע אדה"ז או"ח ריש הל' פסח סתכ"ט ס"ה.}}: סיפוק כל צרכי החג לאלו הזקוקים לזה – צרכי הסדר (מצות, ד' כוסות וכו'), וצרכי יום טוב בכלל (בגדי יום טוב, ומאכלי יום טוב), וכיו"ב.<br />
<br />
ויש לעורר על ענין נוסף בקשר עם זה: במקומות שבהם עורכים סדרים ציבוריים וכלליים – ישנם כמה מקומות שבהם עשו הכנות לערוך רק סדר אחד (בגלל חסרון כסף וכיו"ב). ונחוץ וכדאי ביותר, שישתדלו ביותר לעשות את שני הסדרים, על כל פנים – לחלק את ההוצאות לשני הלילות, ובודאי – לא יזדקקו לזה, כיון שהקב"ה ודאי יברך ויספק לעוסקים בזה את כל המצטרך, ויותר מזה.<br />
<br />
ויהי רצון שכבר תקויים שלימות התפלה דמשה ודמשה שבכאו"א מישראל – "תפלה למשה איש האלקים" – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", "תשרה שכינה במעשה ידיכם", במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ותיכף ומיד ממש העיקר – בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".<br />
<br />
{{הערות שוליים}}}}<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:דבר מלכות ספר ויקרא|ב]]</div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%99%D7%95%D7%9D/%D7%99%22%D7%97_%D7%A9%D7%91%D7%98&diff=25254תבנית:היום יום/י"ח שבט2025-10-05T19:11:35Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>הצמח צדק ספר לבנו אבי אדוני זקני מורי ורבי, אשר הדרוש "ומראיהם ומעשיהם" – [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/יתרו|תורה אור פרשת יתרו]] – הוא דרוש הראשון שאמר הרב המגיד ממעזריטש בשעת קבלו את הנשיאות – חג השבועות תקכ"א, – כפי אשר שמעו רבינו הזקן מפי הרב מנחם מענדל מהאראדאק – בעל פרי הארץ – שהיה באותו מעמד, רק שרבינו ביאר הדרוש על פי סגנונו.<noinclude>{{סדרה|הקודם=[[תבנית:היום יום/י"ז שבט|י"ז שבט]]|הבא=[[תבנית:היום יום/י"ט שבט|י"ט שבט]]}}[[קטגוריה:תבניות היום יום|ג]]</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%AA%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA:%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%99%D7%95%D7%9D/%D7%90%27_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%90%27&diff=25250תבנית:היום יום/א' אדר א'2025-10-05T19:11:32Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/(אדמו"ר הזקן)" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)"</p>
<hr />
<div>''ראש חודש''<br />
<br />
[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)|תורה אור]] דיבור המתחיל "לא תהיה משכלה" סעיף המתחיל "והנה אחר": "במסירת נפש בפ"ע" פירוש הראשי תיבות הוא "בפנימית עצמותו".<br />
<br />
כתיב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". הנה כל נשמה בירידתה למטה, יש לה מלאכות כלליות ופרטיות. וזהו "יצא אדם לפעלו", דיציאת הנשמה מעמידתה בשמי רום באוצר הנשמות, וירידתה מדרגא לדרגא עד בואה להתלבש בגוף ונפש הטבעית והבהמית, הוא בשביל אדם לפעלו במלאכות הכלליות להגביר הצורה על החומר, להאיר את העולם באור תורה ונר מצוה. ולעבודתו שהיא מלאכה הפרטית, דכל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ובמדות כפי טבעה וענינה . . "עדי ערב" – בעוד יש זמן לעשות כמו־שכתוב "היום לעשותם". ובעומק הענין ביאור הכתוב .. דקאי על כללות ענין העליה שנעשה על ידי ירידת הנשמה למטה דיצא אדם, דבעלות הנשמה מהיותה למטה מלובשת בגוף, לפעלו היא עוסקת בעולם הבא באופן התעסקותה בעולם הזה, ואם היה קובע עתים לתורה, גם שם מכניסים אותו באהלי תורה, לעבודתו, אם עסק בעבודתו כראוי אז הנה עליתו עדי ערב שעולה בעילוי אחר עילוי עד הנועם והעריבות דעצמות אין סוף ברוך הוא.<noinclude>{{סדרה|הקודם=[[תבנית:היום יום/ל' שבט|ל' שבט]]|הבא=[[תבנית:היום יום/ב' אדר א'|ב' אדר א']]}}[[קטגוריה:תבניות היום יום|ד]]</noinclude></div>ש. א. בוטhttps://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%98%22%D7%95_%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%AA%D7%A9%D7%A0%22%D7%91_-_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%94&diff=25255שיחת ט"ו שבט תשנ"ב - מוגה2025-10-05T19:11:28Z<p>ש. א. בוט: החלפת טקסט – "[[תורה אור/" ב־"[[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/"</p>
<hr />
<div>{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}<br />
== משיחות חמשה עשר בשבט* ה'תשנ"ב ==<br />
<br />
א. ענינו המיוחד של חמשה עשר בשבט{{הערה|נוסף על המעלה ד"קיימא סיהרא באשלמותא" ביום חמשה עשר שבכל חודש, ועאכו"כ וביתר שאת וביתר עוז בחודש האחד עשר, שקשור עם בחי' "אחד עשר" שלמעלה מכל עשר ספירות, כמדובר (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 317 (לעיל ע' 258) ואילך).}} – שאין אומרים בו תחנון{{הערה|להעיר, שבימים שאין אומרים תחנון '''אין צורך''' בתחנון, כלומר, לא זו בלבד שהענינים דתחנון '''נעשים מעצמם''' (ללא אמירת תחנון) מצד מעלת היום, אלא שמלכתחילה אין צורך בהענין דתחנון.}}, וגם לא במנחה שלפניו{{הערה|שו"ע או"ח סקל"א ס"ו. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח. סידור אדה"ז לפני ובא לציון גואל.}} – שהוא "'''ראש השנה לאילן'''", כדאיתא במשנה{{הערה|ריש מס' ר"ה.}}: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש, ב"ה אומרים בחמשה עשר בו", והלכה כב"ה{{הערה|שם=:0|רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. הל' מע"ש פ"א ה"ב.}}.<br />
<br />
ולכן מנהג ישראל{{הערה|מג"א או"ח שם. השלמה שם.}} לאכול ביום זה מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שבה מודגש ענינו של "ראש השנה לאילן" '''לדינא''' – "לענין מעשר"{{הערה|"שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם (ט"ו ב)שבט על שחנטו לאחר (ט"ו ב)שבט" (פרש"י ורע"ב ר"ה שם. רמב"ם שם).}}.<br />
<br />
ויש לבאר ענינו של היום בעבודתם של ישראל – כבכל עניני התורה מלשון הוראה{{הערה|ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב. ועוד.}}, לימוד והוראה בעבודת האדם, "אני נבראתי לשמש את קוני"{{הערה|משנה וברייתא סוף מס' קידושין.}} – לכל לראש בנוגע ליום זה עצמו, ועוד ועיקר, להיותו "ראש השנה", יש להמשיכו על ובכל השנה כולה (עד ל"ראש השנה לאילן" בשנה שלאח"ז, שאז יתוסף חידוש נעלה יותר, עלי' למעלה מעלי').<br />
<br />
ב. ובהקדמה:<br />
<br />
"אילן" – קשור עם בנ"י, כמ"ש{{הערה|שופטים כ, יט.}} "כי האדם (שקאי בעיקר על בנ"י, "אתם קרויין אדם"{{הערה|יבמות סא, רע"א.}}, ע"ש "אדמה לעליון"{{הערה|ראה של"ה ג, רע"א. ועוד. עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב פל"ג. ובכ"מ.}}) עץ השדה", ובפרט האילנות (שבארץ ישראל, וביניהם גופא האילנות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ששייכותם '''לארץ ישראל''' היא כתוצאה מזה שישנם תחילה '''בישראל''' עצמם.<br />
<br />
ויומתק יותר – ע"פ הידוע{{הערה|ראה גם [[תורה אור (אדמו"ר הזקן)/בראשית|תו"א בראשית]] בתחלתו. ובכ"מ.}} שישראל נקראים בשם "ארץ", כמ"ש{{הערה|מלאכי ג, יב. וראה [[היום יום י"ז אייר|"היום יום" י"ז אייר]]. [[היום יום ב' אלול|ב' אלול]]. ובכ"מ.}} "כי תהיו אתם ארץ חפץ", וכמארז"ל{{הערה|ב"ר פ"ה, ח.}} "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", "רצתה" מלשון רצון{{הערה|פי' המת"כ שם.}}, וגם מלשון מרוצה{{הערה|ראה פי' מהרז"ו שם. תו"א שם א, סע"ג.}}, שענין זה שייך בעיקר ב"ארץ חפץ" דישראל, שכאו"א מישראל "'''רוצה''' הוא לעשות כל המצוות"{{הערה|רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.}}, ועד ש"רץ (בזריזות הכי גדולה) למצוה"{{הערה|אבות פ"ד מ"ב. וראה לקו"ש חי"ז ע' 371 ואילך. וש"נ.}}, ועל ידם נמשך ונעשה גם '''בארץ''' ישראל{{הערה|כולל גם בעבודתם בקיום ההוראה המפורסמת של נשיאי חב"ד: "עשה כאן (בחו"ל) ארץ ישראל" (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה).}}, ומזה מובן שכל פרטי הענינים שבארץ ישראל ישנם תחילה בישראל.<br />
<br />
ובהתאם לכך יש לבאר תוכן הענין דשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"{{הערה|עקב ח, ח.}} – כידוע ששבעת המינים הם כנגד שבעת המדות{{הערה|ראה ליקוטי תורה וספר הליקוטים להאריז"ל עה"פ. לקוטי לוי"צ אג"ק ריש ע' שסז.}}, שבעת הקנים ד"מנורת זהב כולה"{{הערה|זכרי' ד, ב.}}, שקאי על כנסת ישראל שנחלקת לשבעה סוגים, שבעה אופנים בעבודת ה'{{הערה|ראה [[לקוטי תורה בהעלותך|לקו"ת ר"פ בהעלותך]]. ובכ"מ.}}, שכל פרטי ענינים אלו ישנם בכאו"א מישראל{{הערה|ובהדגשה יתירה – במעמד כו"כ מישראל יחדיו.}}, האנשים והנשים והטף{{הערה|אף שיש חילוקי דרגות באופן ההתגלות – בגלוי ממש, בגלוי סתם, או בכח ובהעלם, העלם שישנו במציאות, ועד להעלם שאינו במציאות (כמבואר בכ"מ).}}.<br />
<br />
ואף ש"ראש השנה '''לאילן'''" שייך רק '''לחמשה''' מהם – ב' המינים ד"ארץ" הב', "ארץ זית שמן ודבש", ורק ג' מינים מ"ארץ" הא', "ארץ (חטה ושעורה ו)גפן ותאנה ורמון", משא"כ חטה ושעורה שאינם אילנות (ור"ה שלהם אינו בחמשה עשר בשבט, אלא באחד בתשרי, שהוא "ראש השנה למעשרות תבואה קטניות וירקות"<ref name=":0" />) – מ"מ, כיון שהכתוב מקדים{{הערה|להעיר, שסדר בתורה הוא גם תורה (ראה של"ה חלק תושבע"פ כלל לשונות בתחלתו (תב, ב)), ובפרט בנדו"ד, שנפק"מ לדיני ברכות, כדלקמן בפנים.}} '''חטה ושעורה''' לגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, ו"כל{{הערה|ברכות מא, א.}} המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה"{{הערה|וגם לאחרי ש"הפסיק ארץ (השני) את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים" (פרש"י שם, ב) – חשיבותם היא לגבי גפן ותאנה ורמון, שהסמוך לארץ השני חשוב מן המאוחר מארץ ראשון, ולא לגבי חטה ושעורה הסמוכים לארץ הראשון.}}, יש להקדימם גם בהלימוד וההוראה בעבודת האדם.<br />
<br />
ולא עוד אלא שיש להקדים לפניהם הלימוד וההוראה מתיבת "'''ארץ'''" שבהתחלת הכתוב{{הערה|ובפרטיות יותר – ארץ הא', "ארץ חטה וגו'", וארץ הב', "ארץ זית שמן גו'".}}, שהיא '''המקור''' שממנה באים כל עניני צמיחה, הן תבואה (חטה ושעורה), והן פירות האילן (גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש), דאף שמקום צמיחת האילנות הוא ב"גן"{{הערה|להעיר מהשייכות המיוחדת לשנה זו – תש'''נ"ב''' – שממנה נכנסים לשנת הנ"ג, "גן".}} שלמעלה משדה (מקום צמיחת התבואה{{הערה|אף שיש גם "גן הירק" (עקב יא, יו"ד).}}) שבארץ סתם, הרי, גם ה"גן" הוא חלק מה"ארץ" (דרגא נעלית יותר ב"ארץ"), כדלקמן.<br />
<br />
ג. "'''ארץ'''":<br />
<br />
כתיב{{הערה|איוב כח, ה.}} "ארץ ממנה יצא לחם" (שכולל כל עניני מאכל{{הערה|ראה פרש"י ויצא לא, נד. ועוד.}}, גם פירות האילן) – לאחרי וע"י עבודת ויגיעת האדם{{הערה|דאף שנבראת ע"י '''הקב"ה''', מ"מ, ניתנה '''להאדם''' באופן שדוקא ע"י "לעשות" – '''עבודתו ויגיעתו''' – תהי' צמיחת הלחם.}}, החל מחרישה וזריעה, ובלשון המשנה{{הערה|שבת עג, סע"א.}} "הזורע והחורש", "בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי"{{הערה|שם, ריש ע"ב.}}, ש"קשה היא ואין יכול לכסות (הזריעה) בלא חרישה"{{הערה|פרש"י שם.}}, היינו, שנוסף על החרישה שלפני הזריעה (בכל ארץ), יש גם (בארץ קשה) חרישה שלאחרי הזריעה, ועד"ז שאר המלאכות ד"סידורא דפת"{{הערה|שם עד, ריש ע"ב.}}.<br />
<br />
ודוגמתו בעבודת האדם לקונו{{הערה|ראה גם ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך חרישה (ע' תתקנ ואילך). וש"נ.}} – שהתחלת העבודה היא בבחינת חרישה להיות לב נשבר ונדכה{{הערה|ברוחניות, כי, בגשמיות צ"ל גוף בריא ושלם ונשמה בריאה ושלימה דוקא, אלא שברוחניות ישנו הרגש ד"לב נשבר ונדכה".}}, כמ"ש{{הערה|תהלים נא, יט.}} "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"{{הערה|אלא שביחד עם זה צ"ל גם רגש השמחה, שהרי כל עניני עבודת ה' צ"ל מתוך שמחה וטוב לבב (רמב"ם סוף הל' לולב. ובכ"מ).}}, ועי"ז תהי' הזריעה והצמיחה כו'.<br />
<br />
ויש להוסיף בנוגע לענין החרישה בעבודת האדם – ע"פ תורת הבעש"ט{{הערה|"היום יום" שבהערה 14.}} על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שבנ"י נמשלו לארץ שטמונים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש צורך לחפש אותם, ועד לחיפוש אחר חיפוש (כיון שנמצאים במקומות מיוחדים בארץ), ויש צורך '''בחפירה''' בעומק הארץ (כיון שברוב המקומות אינם על פני הארץ, אלא בעומק הארץ) – שדוגמתה עבודת '''החרישה''', אלא שיש צורך ביגיעה גדולה יותר{{הערה|וכיון שהיגיעה גדולה יותר, גם המציאה – "יגעת ומצאת" – היא גדולה יותר.}}.<br />
<br />
ד. ובכללות יותר – נכללים בעבודת האדם ב"'''ארץ'''" כל הענינים שבהם נעשית העבודה בירידת הנשמה למטה (ב"ארץ"), שהם כל ל"ט מלאכות{{הערה|להעיר, שבכמה מקומות הובא הלשון ל"ט מלאכות בנוגע לסידורא דפת (ראה לדוגמא [[לקוטי תורה בחוקותי|לקו"ת בחוקותי]] מט, ד), אף שהמספר המדוייק של המלאכות השייכות לסידורא דפת הוא י"א* (ראה סה"מ תר"ל ע' רמז).<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) וי"ל ע"ד הרמז – שע"י העבודה והיגיעה (בלחם הרוחני) ב'''י"א '''מלאכות באים לבחי' "אחד עשר" (בחי' האלקות שלמעלה מהבריאה) שלמעלה מעשר (בחי' אלקות השייכת להבריאה), שזהו גם תוכן העילוי ד"ארבעים" לגבי "ארבעים חסר אחת".'''}}, "הזורע והחורש . . ארבעים חסר אחת":<br />
<br />
הלשון "ארבעים '''חסר אחת'''"{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם סה"מ שם ע' רמד ואילך.}} (ולא שלושים ותשע) הוא ע"ד מ"ש{{הערה|תהלים ח, ו.}} "ותחסרהו מעט מאלקים" [כמארז"ל{{הערה|ר"ה כא, ב. וש"נ.}} "חמישים שערי בינה נבראו בעולם כולם ניתנו למשה '''חסר אחת''', שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים"] – שנוסף לכך שהחסרון מאלקים אינו אלא "מעט" בלבד, "חסר אחת", הרי, גם חסרון זה הוא פעולה מיוחדת של הקב"ה ("ותחסרהו"), ולפני פעולה זו לא הי' חסרון, כיון שכאו"א מישראל הוא בבחינת אלקים, כמ"ש{{הערה|תהלים פב, ו.}} "אני אמרתי אלקים אתם", ויתירה מזה, כיון ש"שמש ומגן הוי' אלקים"{{הערה|שם פד, יב. וראה [[שער היחוד והאמונה פרק ד|תניא שעהיוה"א רפ"ד]]. ובכ"מ.}}, ששם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי', נמצא, שכאו"א מישראל הוא גם בבחינת שם הוי'{{הערה|אפילו מצד הגוף – כידוע שהגוף דישראל* הוא בציור שם הוי' (ראה אוה"ת תזריע ע' תקכד. ועוד), ועאכו"כ מצד הנשמה, שיש בה כל פרטי הענינים דד' אותיות שם הוי' (ראה [[אגרת התשובה פרק ד|תניא אגה"ת פ"ד]]. ובכ"מ).<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) ולצורך ענין הבחירה נעשה דוגמתו גם בגופי אוה"ע (ראה סה"מ תרנ"ו ס"ע שיט).'''}}, וכמ"ש{{הערה|האזינו לב, ט. וראה [[אגרת התשובה פרק ד|אגה"ת שם]].}} "כי חלק הוי'{{הערה|נוסף על היותו "חלק '''אלקה''' ממעל ממש" (איוב לא, ב. [[לקוטי אמרים פרק ב|תניא רפ"ב]]).}} עמו", אלא שבירידתו למטה ב"ארץ" נעשה אצלו חסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים").<br />
<br />
וחסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים") שבירידה למטה לעסוק בכל פרטי המלאכות שבעבודת ה"ארץ" ("ארבעים חסר אחת") הוא '''לצורך עלי'''' (כידוע הכלל שכל ירידה היא לצורך עלי' למעמד ומצב נעלה יותר מכמו לפני הירידה) – שנשלם ה"חסר אחת" (ארבעים){{הערה|ויש לומר, שענין זה מרומז גם ב"ארץ (ש)ממנה יצא לחם", שכולל גם פירות האילן, שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שהם כנגד '''שבעת המדות''' – שרומז על כללות העבודה דבירור שבעת המדות, שבפרטיות הם במספר '''מ"ט''' (ז' פעמים ז', כי כל מדה כלולה מז' מדות) – שזהו"ע "חמישים שערי בינה . . חסר אחת . . ותחסרהו מעט מאלקים", ועי"ז באים לשער הנו"ן דבינה (ועד להדרגא שבאין־ערוך למ"ט שערי בינה).<br />
<br />
ועפ"ז יש לבאר המשך הכתובים, "ארץ חטה ושעורה וגו' זית שמן ודבש", "ארץ גו' לא תחסר כל בה" – שע"י העבודה בשבעת המינים, שבעת המדות, מ"ט, "חמשים '''חסר אחת'''", באים להשלימות ד"'''לא תחסר''' (כיון ש)'''כל''' בה", "כל" בגימטריא חמישים.}}, ועד שנעשה יתרון גדול יותר, ביתר שאת וביתר עוז, שמתעלה לדרגא נעלית יותר מהדרגא ד"אלקים אתם", ולמעלה גם מהדרגא דשם הוי'.<br />
<br />
ה. ויש להוסיף ולבאר פרטי הענינים דשבעת המינים בעבודת האדם{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"א ע' 273 ואילך.}} (ע"ד (ומיוסד על) המבואר בלקוטי תורה להאריז"ל{{הערה|שבהערה 22.}} ע"פ קבלה) – "חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (ולאח"ז גם) ארץ זית שמן ודבש":<br />
<br />
"'''חטה'''" – מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית שבכאו"א מישראל (ה"אדם" שבו).<br />
<br />
"'''ושעורה'''" – מאכל בהמה{{הערה|סוטה רפ"ב. ועוד.}}, וכמסופר בגמרא{{הערה|פסחים ג, סע"ב. – נתבאר בסה"ש ה'תש"נ שם ע' 279 ואילך.}} שכש"אמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לו צא ובשר לסוסים ולחמורים" – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית שבכאו"א מישראל (ה"בהמה" שבו).<br />
<br />
"'''וגפן'''" – "'''תירושי המשמח''' אלקים ואנשים"{{הערה|שופטים ט, יג.}} – שרומז על הוספת השמחה בכל עניני העבודה ד"אלקים", נפש '''האלקית''' ("חטה"), ובכל עניני העבודה ד"אנשים", כמו "(יין ישמח לבב) אנוש"{{הערה|תהלים קד, טו.}}, לשון חלישות{{הערה|"כי אנוש יש בו ב' פירושים, הא' לשון איש*, והב' לשון חלישות" ([[לקוטי תורה שיר השירים|לקו"ת שה"ש]] כד, ד).<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) ומזה מובן שגם התואר "אנשים" ("איש") שייך ל"אנוש".'''}} (כמו "עקוב הלב מכל ואנוש הוא"{{הערה|ירמי' יז, ט.}}), שקאי על נפש '''הבהמית''' ("שעורה").<br />
<br />
"'''ותאנה'''" – כמ"ש "ויתפרו עלה '''תאנה''' ויעשו להם חגורות"{{הערה|בראשית ג, ז.}}, וממשיך ש"ויעש גו' כתנות עור וילבישם"{{הערה|שם, כא.}} – מורה על העבודה דבירור '''הלבושים''' של האדם (לאחרי ובהוספה על העבודה בנוגע להאדם עצמו), ועד לשלימות הבירור באופן ד"כתנות '''אור'''" (באל"ף, כ"בתורתו של רבי מאיר"{{הערה|ב"ר פ"כ, יב.}}) – ש"אור" רומז על אלופו של עולם (אל"ף ד"'''א'''ור") כפי שנמשך (ע"י הוא"ו ד"א'''ו'''ר") למטה (עד להרי"ש ד"או'''ר'''"{{הערה|להעיר גם מהענין ד"'''מאתיים (ר')''' לנוטרים את פריו" (שה"ש ח, יב. וראה אוה"ת שה"ש (כרך ב') ס"ע תשסא ואילך).}}), ודוגמתו בעבודת האדם, שה"אור" דכאו"א מישראל הוא גדול כל כך עד שפועל אפילו בהלבושים ("כתנות") שנעשים "כתנות '''אור'''"{{הערה|כולל גם העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא – שמהפכים ה"עור" (בעי"ן) דנחש הקדמוני ל"אור" (באל"ף).}}.<br />
<br />
"'''ורמון'''" – "מלאים{{הערה|חגיגה בסופה. וש"נ.}} מצוות כרמון"{{הערה|להעיר, שאיתא בספרים (מלבי"ם עה"פ שה"ש ד, ג) שמספר גרעיני הרמון הוא '''תרי"ג''', כנגד תרי"ג מצוות, ויש אומרים שמספר הגרעינים הוא '''רמ"ח''', כנגד רמ"ח מצוות '''עשה''' שקיומן באופן '''חיובי''' (משא"כ שס"ה מצוות לא תעשה שקיומן באופן שלילי).}} – מורה על העבודה דבירור '''עניני העולם''' (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא – שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע"י דבר זר, אלא) ע"י הרמון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות, ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות"{{הערה|ברכות מט, א. וש"נ.}}, היינו, שכל מצוה היא בפ"ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה (לא ע"י דבר זר ח"ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע"ד הבדלת גרעיני הרמון זמ"ז ע"י בשר הרמון). '''ועד"ז''' בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות, שגם הבדלתם מהמצוות{{הערה|לפני קיום המצוה, וגם לאחרי קיום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם (גם ממין זה) שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה.}} היא מצד '''ציווי התורה'''.<br />
<br />
ועפ"ז מובן שהסדר ד"חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון" (בעבודת האדם) הוא מן הקל אל הכבד: חטה ואח"כ שעורה – כיון שהעבודה דנפש האלקית (חטה) '''קלה''' מאשר העבודה עם נפש הבהמית (שעורה), ולאח"ז "גפן" – הוספת השמחה בעניני העבודה דנה"א ונה"ב, ולאח"ז העבודה דבירור '''הלבושים''' של האדם – תאנה, ולאח"ז גם הבירור '''דעניני העולם''' (שבהם מקיימים המצוות) – רמון.<br />
<br />
ו. ולאח"ז מוסיף הכתוב וכופל תיבת "'''ארץ'''":<br />
<br />
ע"פ האמור לעיל (ס"ג־ד) ש"ארץ" הוא המקום שבו נעשית עבודת ויגיעת האדם בירידתו למטה (במעמד ומצב ד"ותחסרהו מעט מאלקים") בחרישה וזריעה וכל ל"ט המלאכות ("ארבעים חסר אחת") – מובן, ש"ארץ" הב' מורה על העבודה והיגיעה גדולה יותר, שעי"ז נעשה עילוי גדול יותר. וע"ד החילוק שבין היגיעה דחרישה בשביל הצמיחה להיגיעה דחפירה בשביל למצוא אבנים טובות ומרגליות (כנ"ל ס"ג).<br />
<br />
ויש לומר, ש"ארץ" הב' קאי על העבודה והיגיעה בזמן הגלות, שמצד גודל ירידת הגלות, יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה יותר, ובמילא, נעשית גם העלי' (ירידה צורך עלי'{{הערה|כהכלל בכל עניני ירידה (כנ"ל ס"ד), ועאכו"כ בנוגע לירידה הכללית דזמן הגלות, שהיא ירידה הכי גדולה, כמשל בן יחיד שגלה מעל שולחן אביו (ראה ברכות ג, סע"א), שלא זו בלבד שצריכים להחזירו להיות סמוך* על שולחן אביו, אלא יתירה מזה, שצ"ל עלי' גדולה יותר לגבי המעמד ומצב שלפני ירידת הגלות.<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) מלשון "סומך ה' לכל הנופלים" (תהלים קמה, יד).'''}}) באופן נעלה יותר, ביתר שאת וביתר עוז.<br />
<br />
וענין זה מרומז בפרטי הענינים ד"ארץ" הב' – "'''זית שמן ודבש'''":<br />
<br />
"'''זית'''" – מורה על מזון באופן של מרירות, כלשון חז"ל{{הערה|עירובין יח, סע"ב. וש"נ.}} על הפסוק{{הערה|נח ח, יא ובפרש"י.}} "עלה זית טרף בפי'", "יהיו מזונותי מרורין כזית".<br />
<br />
[ובזה נרמז גם הפיכת דבר מר למזון – כמ"ש רבינו הזקן בספר התניא{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק כז|פרק ז"ך]].}} בפירוש הפסוק{{הערה|תולדות כז, ד־ז.}} "ועשה לי מטעמים", לשון רבים, שנוסף על "מאכלים ערבים ומתוקים", ישנם גם "דברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"].<br />
<br />
וענינו בעבודת האדם – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מרירות, כמודגש גם בשמה של מרים{{הערה|להעיר מהשייכות לפרשת השבוע דמינה אזלינן – "ותקח מרים הנביאה וגו'" (בשלח טו, כ).}} (שבלידתה התחיל עיקר קושי השעבוד) "על שם '''המירור'''"{{הערה|שמו"ר רפכ"ו. שהש"ר פ"ב, יא.}}.<br />
<br />
[ולהעיר ממש"נ{{הערה|שמות ב, ד.}} "ותתצב אחותו מרחוק וגו'", ש"מרים" עמדה על יד משה (ועומדת על יד משה שבכאו"א מישראל{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מא|תניא רפמ"ב]].}}) לפעול '''להצלתו''' מן היאור, ועד כדי כך, שבבוא "בת פרעה . . על היאור"{{הערה|שם ב, ה.}} – בתו של פרעה מלך מצרים שהי' "מושל בכיפה"{{הערה|ראה מכילתא בשלח יד, ה. שמו"ר פט"ו, יו"ד. זח"ב ו, א.}}, ובעמדה "על היאור", שמורה על התוקף דמלכות פרעה{{הערה|שאמר "לי יאורי וגו'" (יחזקאל כט, ג).}} – פעלה אצלה בענין הצלתו של משה מן היאור.<br />
<br />
ולהוסיף, שבסיום הפסוק ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") מרומז העילוי שנעשה ע"י ירידת הגלות: "'''לדעה'''" – "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"{{הערה|תבוא כט, ג.}}, ויתירה מזה – גם בחינת "'''מה'''" (ביטול) שלמעלה מהדעת, ובאופן שגם בחינת "מה" נעשית ("יעשה") באופן ד"'''לו'''", שנמשכת ומתגלה בכל פרטי המדות, ו' פעמים ו' (ששה מדות כפי שכלולים מששה – מספר ל"ו)].<br />
<br />
ועי"ז נעשה "'''שמן'''" ("זית שמן") – כמארז"ל{{הערה|מנחות נג, סע"ב.}} "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה" – שרומז על פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה{{הערה|ראה אמ"ב שער הק"ש ספנ"ג ואילך. ועוד.}}, שעיקר ושלימות התגלותה תהי' '''לעתיד לבוא''', לאחרי וע"י הקדמת מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק לז|תניא רפל"ז]].}}.<br />
<br />
"'''ודבש'''" (דבש תמרים{{הערה|פרש"י בא יג, ה. ועוד. ולהעיר מהשייכות לפרשת השבוע (פרשת יתרו) – שבני יתרו קיבלו "דושנה של יריחו", "עיר התמרים" (ספרי ופרש"י בהעלותך יו"ד, לב. ספרי ברכה לג, יב).}}) – שצמיחת ה"תמרים" היא לאחרי שבעים שנה{{הערה|ראה זח"ג טז, א. ועוד. – ורומז גם על הענין דאריכות ימים ושנים טובות דכאו"א מישראל, כמ"ש (תהלים צב, יג) "צדיק ("ועמך כולם צדיקים") כתמר יפרח".}}, שמורה על ריבוי העבודה והיגיעה יותר משאר הפירות, ועי"ז דוקא נעשה ה"דבש", שרומז על שלימות הגילוי דפנימיות התורה (כדרשת חז"ל{{הערה|חגיגה יג, א.}} על הפסוק{{הערה|שה"ש ד, יא.}} "דבש וחלב תחת לשונך") לעתיד לבוא{{הערה|ויש להוסיף בביאור החילוק שבין "זית שמן" (שנתפרש בכתוב שמו של הפרי שממנו בא השמן) ל"דבש" (שלא נתפרש בכתוב שמו של הפרי) – שב"זית שמן" מודגש גם (ובעיקר) מרירות הגלות ("זית") שעי"ז באים לגילוי פנימיות התורה ("שמן") לעתיד לבוא, ואילו ב"דבש" (שלאח"ז) מודגש רק העילוי דלעתיד לבוא (גילוי פנימיות התורה).}}.<br />
<br />
ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע דיום הש"ק ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"{{הערה|זח"ב סג, ב. פח, א (בנוגע לירידת המן שאודותיו מדובר בפרשת בשלח).}}, כולל גם "ראש השנה לאילן" – פרשת בשלח:<br />
<br />
"ויהי בשלח פרעה את העם וגו'" – שע"י ירידת הגלות בארץ מצרים (ע"ד "ארץ" הב') נעשה העילוי והשלימות ד"בשלח '''פרעה'''", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"{{הערה|זח"א רי, א.}}, ועי"ז נעשית גם הכניסה אל ארץ טובה ורחבה, "ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש", בתכלית השלימות.<br />
<br />
[ולהעיר, שלאחרי הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש" (שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל) מדובר (בהמשך הפרשה{{הערה|עקב יא, יו"ד ואילך.}}) גם ע"ד מעלתה של ארץ ישראל לגבי ארץ מצרים – "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה '''לא כארץ מצרים היא''' אשר יצאתם משם{{הערה|דאף שנאמר בה (לך לך יג, יו"ד) "כגן ה' כארץ מצרים", ובפרט ארץ רעמסס שישבו בה בנ"י שהיתה "במיטב ארץ מצרים" – אינה מגעת למעלתה של ארץ ישראל (פרש"י עקב שם).}} אשר תזרע את זרעך והשקית '''ברגלך''' (להביא מים מנילוס ברגלך) כגן הירק", "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות '''למטר השמים'''{{הערה|להעיר מהשייכות לראש השנה לאילן – "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", "שכבר עבר רוב ימות הגשמים . . ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (ר"ה יד, א ובפרש"י).}} תשתה מים"{{הערה|ועד"ז לפני הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" – "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (ח, ז).}}, "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה{{הערה|"מראש השנה נידון כו'" (פרש"י עה"פ) – ששייך גם ל"ראש השנה לאילן", כי, ה"ארבעה ראשי שנים" "אידמו להדדי" (הגהות מיימוניות ריש הל' שופר).}} ועד אחרית שנה"].<br />
<br />
ומודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הפרשה) – "ודבורה אשה נביאה גו' יושבת תחת '''תומר''' גו'"{{הערה|ס' שופטים ד, ד־ה.}}, אילן '''תמרים''', סיום וחותם (והכי מובחר מ)כל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (דבש '''תמרים'''), ורומז על גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא (כנ"ל ס"ו).<br />
<br />
ויש להוסיף בהשייכות ד"תומר דבורה" למעמד ומצב דלעתיד לבוא – ע"פ מארז"ל{{הערה|מגילה יד, א.}} "מאי שנא תחת תומר . . משום יחוד" (ש"תחת תומר" לא שייך יחוד), דיש לומר הרמז בזה, שה"יחוד" דכנסת ישראל (דבורה{{הערה|להעיר ממארז"ל (דב"ר פ"א, ו) "כדבורים היו בני . . מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעלי', כך כל מה שישראל מסגלין מצוות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".}}) אינו אלא עם הקב"ה בלבד, ולכן צ"ל תכלית הזהירות מענין של יחוד ("תחת תומר"), ועי"ז זוכים{{הערה|להעיר מדרשת חז"ל על הפסוק "גן נעול גו' גל נעול גו'", ש"ע"י שגדרו ישראל עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים" (שהש"ר פ"ד, יב (א)).}} להיחוד דכנסת ישראל עם הקב"ה לעתיד לבוא ("לימות המשיח יהיו נישואין"{{הערה|שמו"ר ספט"ו.}}).<br />
<br />
ומודגש גם בסיום וחותם ההפטרה, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"{{הערה|שם ה, לא.}} – כידוע ש"ארבעים"{{הערה|לא רק "ארבעים חסר אחת", כנ"ל ס"ד.}} (מ"ם) מורה על השלימות דלעתיד לבוא, כמ"ש{{הערה|ישעי' ט, ו.}} "ל'''ם'''רבה המשרה" (מ"ם סתומה באמצע התיבה שרומז על הגאולה{{הערה|ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה אות מ"ם (ב) ס"ע רב ואילך. וש"נ.}}).<br />
<br />
ואז תהי' גם השלימות ד"בפרוע פרעות בישראל"{{הערה|שם, ב.}} – "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (ע"ד "בשלח פרעה").<br />
<br />
ח. הלימוד וההוראה מהאמור לעיל בנוגע לפועל:<br />
<br />
יש לנצל את הזמן ד"ראש השנה לאילן" כדי להתחזק ולהוסיף בכל עניני העבודה ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (האמורים לעיל), הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת{{הערה|ובפרט שע"י הפעולה על הזולת ניתוסף עוד יותר בעבודתו בעצמו, כמארז"ל (תענית ז, א. וש"נ) "מתלמידי יותר מכולם".}}, כולל ובמיוחד ע"י עריכת התוועדויות שבהם יעוררו איש את רעהו בכל הענינים האמורים.<br />
<br />
ויש לעורר גם ע"ד השמירה על שלימותה של ארץ ישראל – לבטל לגמרי ("כעפרא דארעא") הקס"ד והדיבור ע"ד מסירת שטחים מארץ ישראל שבידינו לאוה"ע, אפילו לא שעל אחד, ואפילו לא חוט השערה, אלא לשמור על שלימות הארץ (שכבר ניתנה בפועל ע"י הקב"ה לבעלותם של ישראל בזמן הזה), ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה – שלימות משולשת ונצחית{{הערה|ובלשון הכתוב (קהלת ד, יב) "החוט המשולש לא במהרה ינתק", ויתירה מזה, לא זו בלבד ש"לא במהרה ינתק" (אבל לאחרי משך זמן ינתק)*, אלא "לא ינתק" כלל.<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) כבלעו"ז, "חבור עצבים אפרים גו'" (הושע ד, יז), ש"עובדים ע"ז (רח"ל) ושלום ביניהם כו'" (ב"ר פל"ח, ו) – ש"חיבור" זה סופו ש"ינתק".'''}}.<br />
<br />
ויה"ר שההחלטה טובה בכהנ"ל (ש"ה' יראה ללבב"{{הערה|שמואל־א טז, ז.}}) תביא תיכף ומיד את השכר{{הערה|ראה תענית ח, ב. שו"ע או"ח סו"ס תקעא.}} – ש"בנערינו ובזקנינו נלך"{{הערה|בא יו"ד, ט.}} (ונרוץ, "עם ענני שמיא"{{הערה|דניאל ז, יג.}}) לארצנו הקדושה, ארץ ישראל בשלימותה (לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות{{הערה|כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (לך לך טו, יח־כא). ובלשון הכתוב בס"פ עקב (לאחרי ובהמשך ל"ארץ חטה ושעורה וגו'", ו"ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה גו'")* – "מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם".<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) להעיר מדעת זקנים מבעלי התוספות (עקב ח, ז): "שבעה פעמים כתיב כאן ארץ (בפסוקים ז־י) כנגד שבעה עממין". ועפ"ז י"ל, שההוספה דשלשה פעמים ארץ בפסוקים שלאח"ז (יא, יא־יב), "'''והארץ '''אשר אתם עוברים שמה לרשתה''' ארץ '''הרים ובקעות גו'''' ארץ '''אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד גו'", הם כנגד שלש ארצות דקיני קניזי וקדמוני. וצ"ע. ואכ"מ.'''}}), "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("לאכול מפרי' ולשבוע מטובה", ולברך "על הארץ ועל פירותי'"{{הערה|לא רק "על הארץ ועל הפירות" (ברכות מד, א. רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ד. שו"ע או"ח סר"ח ס"י).}}), וארץ מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובארץ ישראל עצמה – לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים (שבו נמצאת גם ה"אבן שתי'", ש"ממנה הושתת '''העולם'''"{{הערה|יומא נד, ב.}}).<br />
<br />
ובלשון הכתוב בשירת הים (בפרשת השבוע דמינה אזלינן): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ־י כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז.}}, כש"ה' ימלוך לעולם ועד"{{הערה|שם, יח.}}, "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"{{הערה|פרש"י שם, יז.}} – גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, שענין זה קשור במיוחד עם ראש השנה (ששייך גם ל"ראש השנה לאילן"{{הערה|ראה לעיל הערה 100.}}), "מלכיות זכרונות ושופרות"{{הערה|ר"ה טז, סע"א. וש"נ.}}, כולל ובמיוחד "תקע בשופר גדול לחרותנו"{{הערה|כההמשך בסיום ברכת שופרות* (שהיא לאחרי ברכות וסיומי מלכיות וזכרונות).<br />
<br />
'''<nowiki>*</nowiki>) נוסף על אמירתה בתפילת העמידה דימי החול, וג"פ בכל יום.'''}}.<br />
<br />
וע"י ההוספה במצות הצדקה{{הערה|במוצאי ט"ו בשבט נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א ג' שטרות של דולר (נוסף על חלוקת השטרות לצדקה בערב ט"ו בשבט, כבכל יום ראשון בשבוע). '''המו"ל'''.}} ש"מקרבת את הגאולה"{{הערה|ב"ב יו"ד, א. וראה [[לקוטי אמרים פרק לז|תניא פל"ז]].}}, מקרבים ומזרזים וממהרים שכל זה יקויים בפועל ממש תיכף ומיד ממש.<br />
<br />
{{הערות שוליים}}<br />
<nowiki>*</nowiki>) מוצאי חמשה עשר בשבט לאחרי תפלת ערבית, וכולל גם הדברים שנאמרו בליל חמשה עשר בשבט לאחרי תפלת ערבית, ובערב חמשה עשר בשבט לאחרי מנחה. וניתוספו בה גם פרטים משיחות י"א שבט, וליל טו"ב שבט (ב"יחידות" כללית להאורחים שיחיו) – '''המו"ל'''.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]<br />
[[קטגוריה:שיחות אדמו"ר שליט"א - תשנ"ב]]</div>ש. א. בוט