הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים מגיד

הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים
הלכות פסח • שבת הגדול • בדיקת וביעור חמץ • סדר קרבן פסח • סדר הגדה • סימן סדר של פסח • קידוש • ורחץ • כרפס • יחץ • מגיד • רחצה • מוציא מצה • מרור • כורך • שלחן עורך • צפון • ברך • הלל נרצה

מגיד

ומגבי' הקערה (רא"ש סוף פסחים, טוש"ע. אבל מ"ש בפסחים קטו, ב – קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא, ודלא כמ"ש בשעה"כ). בבית הרב אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות.

הא – בצירי (מ"ח, סי' האריז"ל עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג. יחזקאל טז, מג. דניאל ב, מג), אבל שם פירושו הנה, ולא זה.

הא לחמא כן הוא בסידור ר' עמרם גאון יוצר לשבת הגדול לר"י טוב עלם (הובא בתוד"ה למה פסחים קטו, ב) מחזור ויטרי, שה"ל ס' רי"ח, רמב"ם סוף הל' חו"מ, אבודרהם ועוד. ואף שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת הלחם – לישנא דקרא הוא (שמות טז, לב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי (מ"א סתע"ג סקכ"ד עיי"ש).

והתקינו זה המאמר בל' ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית אבל לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות (כלבו, וראה בשל"ה ביאור כ"ז ע"ד הסוד). ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלה"ק, ובפרט מזה דמה נשתנה שהוא שאלת התינוקות הוא ג"כ בלה"ק – כי חלק הגדה זה הי' כבר בזמן הבית כמובא במשנה (פסחים קטז, א), ולהעיר אשר בסי' רס"ג כל הפיסקא היא בלשון ארמי (אלא שהתחלת הפיסקא "הא לחמא – דמצרים" אינה שם) וברמב"ם רק לשנה הבאה (הראשון) הוא בלה"ק והשאר – ארמית.

ובמחזור וויטרי מוסיף בסוף הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה נשתנה – ולועז. ובס' המנהיג מזכיר זה כמנהג שנתקבל כבר. וז"ל: ומה שנהגו ללעז שני המקראות הראשונים משום הכר ולפרסם הנס. ובכל בו: יש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא כו' כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.

וליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשתנה – ראה לקמן –

י"ל בפשיטות שמדקדקין אשר עכ"פ האומר הפסקא יבין את הנאמר על ידו. ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות.

כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו' ועדמ"ש רז"ל (תענית כ, ב) ר' הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול (אבודרהם).

לשנה הבאה כו' הבאה. אאמו"ר אמר הראשון – מלעיל, השני – מלרע (שיחות תרצ"א). – ראה רש"י בראשית כט, וא"ו. זח"א רסה, א. רמב"ם הל' תשובה ספ"ח.

מסלקין הקערה (פסחים קטו, ב) כדי שיתמה התינוק וישאל: עדיין לא קא אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים (שם תוד"ה כדי).

ומוזגין לו כוס ב' וכאן הבן שואל (משנה פסחים קטז, א) כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה (רש"י ורשב"ם שם) ומתוך כך ישאל ג"כ שאר השאלות ולכן מוזגין הכוס קודם אמירת ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד שיגיע ללפיכך (שו"ע רבינו סתע"ג ס"מ).

ומוזגין לו. תיבת לו – טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדה"ז אינה וכן השמיטה בשו"ע שלו (שער הכולל, וראה לעיל פיסקא קדש).

הבן שואל. זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה הענין דכי נער ישראל ואוהבהו, כתוב המדבר בזמן דיצי"מ (שיחות חה"פ תש"ד).

הבן שואל מה נשתנה, בסי' הישנים הי' ג"כ גירסא: הבן שואל מה (שיחות חה"פ תש"ג אות ה).

ובז"ח תיקונים שבסופו (קיב, ד): בליל שימורים ... כד ייתי ליל פורקנא דילה [דשכינתא] אנהיר לה מ"ה דאיהו שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו מ"ה נשתנה הלילה הזה כו'. עיי"ש.

מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות.

– וגם אם אין לו אב אומר כן – וממשיך:

מה נשתנה כו' הלילות. וואָס איז אנדערש די נאַכט פון פסח פון אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר. די ערשטע קשיא איז שבכל הלילות אין אנו כו' שתי פעמים, אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר כו' צוויי מאָשׁ איין מאָשׁ כרפס אין זאַשׁץ וואַסער דעם צווייטען מאָשׁ מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכו'.

לאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל ע"י הקטן שבמסובים – נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור – בלחש – מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה.

מה נשתנה כו' (משנה פסחים קטז, א).

אנו. האל"ף קמוצה.

מטבילין, מצה, מרור, מסובין, בסדר זה הוא במשנה שבירושלמי רי"ף ורא"ש (אבל שתי קושיות האחרונות חסרות שם. והגהת הב"ח ברי"ף צ"ע) בסי' רע"ג (בכת"י ב"מ) בסי' רס"ג, רמב"ם, טור, אבודרהם (מדמקדימין פי' קושית מטבילין לפי' שאר ירקות) זבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, סי' האריז"ל, מ"ח ועוד. וכ"ה בהגדה הראשונה שבדפוס (שונצינו 1485). וזהו מתאים לסדרם בליל זה: טיבול (עכ"פ הראשון שהוא אינו אלא להתמי' את התינוקות), מצה, מרור, וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא (הגר"א. ופירושו צע"ג, כי ברמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן ביהמ"ק) ולכן באה ג"כ בסוף כל הקושיות לכל הדעות. ועיין בפע"ח אשר סדר הנ"ל מתאים לסדר העולמות מלמטה למעלה: עשי' יצירה בריאה אצילות

אין להקשות א"כ לנוסח הרמב"ם למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס – ואינה קושיא, שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא) – שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים – מה שלא הובא בשום מקום!

ועוד י"ל בכהנ"ל, ובהקדם – שכמה שינוים ישנם בכת"י הש"ס – לא רק בהסדר, כ"א גם במנין הקושיות [יש שהושמטה קושית מרור, או צלי (אפי' בזמן שביהמ"ק קיים)].

והטעם י"ל, כי ע"פ דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות, ואפילו לא לכתחילה (פסחים קטו, ב: פטרתון לומר),

ולכן הי' בזה מלכתחילה שינויי מנהגים, או שלא הי' מנהג קבוע בכלל

עד שלאחרי זמן (בזמן שביהמ"ק הי' קיים – כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום "שיהיו כל ישראל עושים מעשה א'",

וע"ד הפי' באתקין ר' אבוהו בנוגע לתק"ש (רה"ג בב"י או"ח סתק"צ).

שתי פעמים. אף שמטבילין ג"פ – טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סתע"ה).

הלילה הזה מרור. אינו אומר כלו מרור מפני שאוכלים שאר ירקות, בטבול ראשון (תוד"ה הלילה פסחים שם).

שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי (משנה שם) כן הי' שואל בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות – כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין – שטיבול השני הוא במרור (מהר"ל).

ומחזירין הקערה ומגלין מקצת הפת, כי הגדה צ"ל על המצות, לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב).

עבדים היינו כי מתחיל בגנות מאי בגנות רב אמר מתחילה עע"ז ושמואל אמר עבדים היינו (פסחים קטז, א) והאידנא עבדינן כתרווייהו (רי"ף ורא"ש. ועיי"ש פי' ר"ח אבודרהם). וי"ג רב (סי' רע"ג) או רבא (הה"מ הל' חומ"צ פ"ז ה"ד. ועיין בד"ס לפסחים) אומר עבדים היינו וא"כ אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא כרב באיסורי והלכתא כרבא (ומש"פ בס' אמרי שפר להנצי"ב – פיסקא מתחלה עע"ז – תמוה, שהוא סותר למ"ש ברי"ף, ר"ח, אבודרהם ורא"ש הנ"ל. ועכ"פ הי' לו להזכירם), ולכן הקדים מסדר ההגדה. עבדים היינו אף כי ענין המסופר בפיסקא מתחלה עוע"ז היו אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו (אבודרהם).

עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי', מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו. ובזרוע נטוי' שאינם בקרא. וראה בפע"ח מ"ח וסי' האריז"ל הביאור – ע"ד הסוד ובסי' רבינו ז"ל נתבאר ע"פ דא"ח. ושייכות ובזרוע נטוי' לאלקינו מובן גם ע"פ מרז"ל אשר אלקים מורה על מדת הדין (ב"ר ספי"ב) וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א נזיר ג, ב).

לפרעה – מלך קשה – במצרים – שלא הי' עבד יכול לברוח משם (יל"ש רמז רסט).

משם – בכתוב נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי.

הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה. כמובן אין הכונה לפרעה שבימי משה, אלא שכל מלכי מצרים נקראו בשם כללי: פרעה (רש"י תהלים ל"ד, א). ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה כבר בטל מנהג זה (וכקושית האבודרהם. ולכן השמיט תיבת לפרעה בנוסח ההגדה) י"ל – לתרץ נוסח שלנו – שבטל מפני שביצי"מ ירדה מצרים מגדולתה. ואח"כ היתה בעליות וירידות וגם נכבשה ע"י אחרים. אבל אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היתה נשארת בתוקפה (להעיר מיל"ש רמז רל: כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותן של מצרים כו' פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו כו' בשביל כבודן של ישראל) וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה היו נשמרים. וע"כ צ"ל כן לתרץ מה שהיו אומרים – גם לפי נוסח האבודרהם – משועבדים היינו במצרים, אף בזמן שבטלה מלכות מצרים.

ואפילו כולנו חכמים כו' וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר כו'.

כולנו נבונים כולנו יודעים ואין אומרים כולנו זקנים, וכ"כ בשבלי הלקט הובא בתניא רבתי. ובברית הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב ב' הנוסחאות, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט כולנו זקנים (שעה"כ). וכן אין תיבות אלו גם בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנ"ז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, מ"ח, סי' קול יעקב, הגר"א.

מצוה עלינו לספר ביצי"מ (מכילתא סוף בא. זח"ב מא, א – אבל אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא – רמב"ם הל' חו"מ רפ"ז סמ"ג מ"ע מ"א. ס' החינוך מ' כ"א. רבינו בריש הל' פסח ועוד).

ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא – לדעת החינוך ולר"י בתוד"ה שאף מגילה ד. א. ועיין תוד"ה מי סוכה ל"ח, א – או מדרבנן. ראה ברכי יוסף סתע"ג ס"ק ט"ו ובשבח פסח בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה. וגם בס' בית דוד דקס"ד דפטורים – וכן ס"ל להמנ"ח – חזר בו בספרו לחם הפנים. ראה ס' מגיד דבריו ס' מ"ב).

ואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכר ליציאת מצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי', מפני שאין לה שעור ואפילו בדבור בעלמא יוצא, מפני שכולה ברכה ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה, מפני שעושה המצוה בהפסק – אכו"ש וכו' – ואין מברכין בכגון זה וכמ"ש לענין ד' כוסות (רי"ף, שבלי הלקט, רשב"א, מע"נ, ש"פ) ועוד טעמים.

ואף שמצוה מן התורה להזכיר יצי"מ בכל יום ביום ובלילה (ברכות יב, ב. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע רבינו או"ח ר"ס ס"ז ועוד) יש לחלק ביניהם, וגם מדאורייתא: א) דבכ"י יוצא גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא (ראה מגילה יח, א. ובשאג"א סו"ס י"ג די"ל דכן הוא דעת הספרא, ואפילו לש"ס דילן שקו"ט שם, ושערי תירוצים לא ננעלו, וי"ל דרק מדרבנן חייבוהו בכ"י בדבור. ואכמ"ל), משא"כ בליל פסח שנאמר והגדת לבנך. ה"ה בדבור דוקא (ראה מנ"ח שם). – ב) בכ"י די בזכירה בעלמא וכל' המשנה. וברמב"ם: מצוה להזכיר יצי"מ, משא"כ בפסח שצ"ל ספור (מעשה נסים, שבח פסח, סי' מהרי"ד, מלבי"ם בא יג, ח ועוד. אבל ל"מ כן ברי"ף ורשב"א וכמ"ש במע"נ ומנ"ח שם). – ג) י"מ שבפסח נוסף שצ"ל בדרך תשובה לבן או לאחר (מנ"ח, ש"פ, וכ"מ קצת בס' החינוך. ועיין ג"כ שו"ת הרא"ש כלל כ"ד ס"ב. אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד ל"מ כן. – ואולי אפ"ל שתלוי בשתי הגרסאות: במכילתא שהביא בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז כ': והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך כו' בינו לבין אחרים מנין ת"ל כו'. אבל במכילתא דרשב"י כ': בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל כו'). – ד) ספור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות וכנ"ל (ולהעיר אשר הרס"ג בה"ג ור"ש בן גבירול לא מנוהו במנין העשין שלהם. ועיין בזה בביאור על סהמ"צ להרס"ג לרי"פ פערלא מ"ע ל"ג) משא"כ הזכירה דכ"י, ונפ"מ לדינא (ראה מנ"ח שם, צל"ח ברכות שם. ערוך השולחן או"ח סו"ס ס"ז ועוד). – ה) זכירה דכ"י אינה לימוה"מ לדעת בן זומא (ברכות י"ב, ב) ולכ"פ (ראה ג"כ המשנה שם) הלכה כמותו. – ו) בליל פסח המצוה היא במשך כל הלילה (או עד חצות – לראב"ע) אף שכבר ספר בתחלת הלילה, משא"כ בכ"י – דאם הזכיר פ"א לא מצינו מצוה (וגם מדרבנן) להזכיר עוד. ועדיין צ"ע.

מצוה עלינו לספר ביצי"מ. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: בהיותי קטן שאלני אבי למה אין מברכים על סיפור יצי"מ? ולא ידעתי. ואמר לי כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר מהר"ש) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר הצ"צ) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו זקנו (אדמו"ר הזקן) ולא ידע, ודודו (אדמו"ר האמצעי) שהי' באותו מעמד השיב דעת הרי"ף כי כבר יצא בברכת הקידוש שנזכר בו יצי"מ, ויש תירוץ הרשב"א להיות כי מספיקה זכירה כל דהו. ואדה"ז הקשה ע"ז כי בליל פסח הרי צ"ל הגדה וסיפור. ותירץ כי הוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז "לברך ברהמ"ז" (שיחות חה"פ תרצ"ז).

וכל המרבה. ואפילו כהנים ולוים שלא נשתעבדו וגרים, וראי' לזה: מעשה בר"א ור' יהושע (לוי) וראב"ע (כהן) ורע"ק (בן גרים) ור"ט (כהן) (שמחת הרגל).

מעשה ברבי אליעזר. פיסקא זו ישנה כבר בסדר הגדה של רע"ג ונזכרת בתוד"ה דחשיב (כתובות ק"ה, א) וד"ה אמר (ע"ז, מ"ה, א). ובתוס' מציין מקומה לאגדת הפסח. ולע"ע לא מצאתי' בשום מדרש. וראה תוספתא ספ"י דפסחים מעשה כעין זו בר"ג בלוד שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה כו'.

בר"א ור"י וראב"ע ורע"ק ור"ט. מקדים ראב"ע לרע"ק מפני שהי' ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוס' כתובות שם). וי"ל דהא שמקדים רע"ק לר"ט (וכקושית התוס' בע"ז שם) הוא מפני שאירע זה בבני ברק שרע"ק הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב). ובכ"ז אינו מקדימו לר' יהושע, ומכל שכן לר"א, כי ר"י הי' רבו של רע"ק, משא"כ ר"ט שאף שהי' רבו אבל אח"כ (כן י"ל. ובזה יובן בטוב הש"ס כתובות פ"ד, ב) נעשה חברו (ראה סה"ד מע' ר"ט וש"נ).

לאחר זמן מצאתי י"מ הסדר ע"פ מרז"ל (ברכות מו, ב ותוספתא שם) סדר הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. ועפ"ז הסיבו כאן הנשיא באמצע ר"א ור"י – רבותיו של רע"ק – למעלה מהנשיא, ורע"ק ור"ט למטה הימנו. ומזכירם בהגדה כסדר שהיו מסובים (מאיר עין על הגש"פ).

בבני ברק שם עיר (יהושע יט, מה). וי"ל דמזכיר שם העיר שעי"ז מובן הסדר שמונה אותם וכנ"ל. – ובתוספתא, הנ"ל מזכיר שהי' בלוד. וי"ל – להשמיענו שאף שהי' בלוד, וא"כ לא הי' קרבן פסח אז, בכ"ז עסקו בהלכות הפסח כל הלילה.

כל אותו הלילה גם ר"א וראב"ע אף דס"ל (מכילתא ס"פ בא ופסחים ק"כ, ב) דאכילת הפסח הוא רק עד חצות. וראה אמרי שפר שהאריך. במכילתא ס"פ בא: ר' אליעזר אומר . . צריכין לעסוק בהל' פסח עד חצות.

אמר ראב"ע (ברכות יב, ב ועוד). יש גורסין (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. שבלי הלקט השלם סי' רי"ח. הגדה שברמב"ם, מחזור רומא) אמר להם ראב"ע וא"כ הוא המשך פיסקא הקודמת – ואפילו לגירסתנו ג"כ, יש לפרש שהי' זה במסיבת בני ברק, – ומובן בפשיטות מה שסידרו משנה זו בהגדה, אף שמדברת בפ' ציצית שאומרים אותה בכל יום.

כבן שבעים שנה ולא זקן ממש, כי באת עליו שיבה ביום שמינוהו נשיא והוא בן שמונה עשרה שנה (ברכות כח, א), ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"א) בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם – בן י"ג שנה. (אבל נמצא בטוי זה גם במכילתא לשמות יג, ב. וביל"ש שם כבן פ' שנה. ושניהם בר' יהושע).

כבן ע' שנה, שהשתדלתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פיה"מ שם). או זכיתי – נצחתי (הרע"ב).

למען תזכור (דברים טז, ג).

להביא הלילות בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מ"א לא מצאתי לע"ע "כל ימי חייך להביא הלילות".

וחכ"א וחולקין על בן זומא וס"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות (ראה נ"כ המשנה. פע"ח שער חהמ"צ פ"ו) ויש מפרשים דחכמים מוסיפים על ב"ז ולכ"ע מזכירין יצי"מ בלילות (זבח פסח, של"ה, צל"ח ועוד) ולכאורה גם לפירוש זה מחולקים הם, דלבן זומא הם ב' חיובים: אחד ביום ואחד בלילה, וכמו ק"ש. אבל לחכמים הוא חיוב א' שזמנו ביום ובלילה. ואכ"מ.

ברוך המקום כו' (כן היא הגירסא בסי' של"ה, יעב"ץ, הרש"ר) עתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים, ואומר ברוך המקום כו', כאדם הדורש ואומר "בשם ה'" ואח"כ מתחיל לדרוש (אבודרהם). הרי כאן ד' ברכות כנגד ד' פסוקים הכתובים במצות ההגדה, שהיא מצות עשה וטעונה ברכה, אלא שנפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ומתוך חיבתה רמזו עלי' אלו ד' ברכות (שבלי הלקט).

המקום. מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר פס"ח, ט).

כנגד ד' כו'. (ע"פ הירושלמי פסחים פ"י ה"ד, מכילתא ס"פ בא) כ"ה בהגדת הרמב"ם, זבח פסח, סי' של"ה, יעבץ, הרש"ר ועוד. ובירושלמי "טפש" במקום "תם" ועוד כמה שינוים.

חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. סדר המקראות אינו כתיב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול (אבודרהם).

חכם מה הוא – אומר כו' רשע מה הוא – אומר כו' רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ).

מה העדות – צוה ה' אלקינו אתכם (דברים ו, כ) אתכם כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהי' הדבר אליכם אבל, על כרחך, שאינו מוציא עצמו מן הכלל, כיון שאומר אלקינו (מחזור ויטרי).

ולהעיר אשר בירושלמי, מכילתא ורמב"ם הגירסא כאן אותנו במקום אתכם. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס.

ואף אתה אמר כו' – מלבד מה שכתוב בפרשה, (עבדים היינו – שכבר הובא בהגדה לעיל), אמר לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו, שהוא אין מפטירין כו' (זבח פסח).

אין מפטירין (פסחים קיט, ב) אין נפטרין מן הסעודה, לאחר שאכל הפסח, באכילת קנוח סעודה (הרע"ב).

להעיר אשר בירושלמי תשובה זו היא לבן תם. בשמחה"ר מביא נוסח שזהו תשובת בן רשע.

מה העבודה (שמות יב, כו).

ואף אתה – מלבד התשובה שבפרשה שם – הקהה כו' (זבח פסח).

בעבור זה (שמות יג, ח). כתוב בפרשת שאינו יודע לשאול, אבל בו נדרשות רק התיבות בעבור זה, אבל "לי ולא לו" דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו ענין לשאינו י"ל תנהו ענין לרשע (זבח פסח. אבודרהם).

לי ולא לו. במכילתא הוא בלשון נוכח: ולא לך אלו היית כו'. וכנראה מפני כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי זה.

מה זאת – עבדים (שמות יג, יד).

את פתח לו, גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל).

פתח לו. מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם.

והגדת לבנך (שמות יג, ח.).

יכול מר"ח (כ"ה בכל הנוסחאות. אבל במכילתא – שמות שם – גריס שומע אני מר"ח). – אין זה מן האמירה להבן, אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא דרז"ל עליו בעניני הגדה ש"פ (אבודרהם). וי"א שגם זה מן האמירה להאינו יודע לשאול (ז"פ, מע"נ).

מראש חדש. וכמו שגם מרע"ה ספר לבנ"י מר"ח (שם).

מבעוד יום. שאז הוא זמן עבודת הפסח שהזכיר בכתוב לפני זה (שם).

זה כו' מצה ומרור. ואין לומר דמדבר בפסח לבד וא"כ הוא מבעוד יום, דא"כ התיבות בעבור זה או התיבות ביום ההוא – מיותרות (ומתורצת הקושיא שבסי' שעה"ש).

מצה ומרור מונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבה"ל. ועיין פרש"י עה"ת). אבל עכצ"ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור יצי"מ, שהרי הגדה בזמה"ז דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א. ועיי"ש קטז, ב).

מונחים לפניך. ר"ל בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה, שע"ז אומר הכתוב בעבור זה, שאקיים מצותיו אלו, עשה ה' לי. ולא כשהניחם מבעוד יום (ע"פ תרוה"ד סי' קלז. וראה שו"ע רבינו סתע"ג ס"ג).

לפניך. במכילתא ובמדרש שכל טוב יש גירסא לפניך על שולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ. וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יצי"מ: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה. משא"כ לפי גירסתנו.

והנה בביאור סהמ"צ להרס"ג (שם) האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים אם אין לו מצה פטור מספור יצי"מ. וצ"ע דהרי, לכמה דעות, מה שאין מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר באמירת זכר ליצי"מ שבנוסח הקידוש, כמובא לעיל. והקידוש הוא בשעה שאין מצה ומרור מונחים לפניו, כי לא היו מביאין השולחן עד לאחר שקידש וכנ"ל. וגם אלו הנותנים טעם אחר למה שאין ההגדה טעונה ברכה, אין קושיא זו סיבת מחלוקותם. ודוחק לומר בזה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ואכמ"ל.

מתחלה עוע"ז נזכר בפסחים קטז, א ובירושלמי שם.

אבותינו. בימי תרח ומלפניו (רמב"ם הל' חו"מ פ"ז ה"ד).

ועכשו – יש כותבין עכשיו ביו"ד ואינו צריך (תשבי) – הקירוב הי' בימי אאע"ה, אבל מכיון שהפעולה נמשכת גם עתה, ולכן מחוייבים גם אנחנו להודות ע"ז, אומר ועכשו, ולא ואח"כ. – (ולהעיר מזח"ג רח"צ, ב).

ויאמר יהושע כו' כה אמר ד'. (יהושע כד, ב־ד). וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ"ש יהושע, אלא כו' (זח"ג צח, ב. ענין הטובה לפי פי' הזוהר – מבואר במק"מ שם ובסי' האריז"ל בהגדה).

וארב – חסר ה"א – את זרעו. כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה).

ברוך שומר. הובאה פיסקא זו בסי' רע"ג, רס"ג וכו'; אבל, לע"ע, לא מצאתי' בשום מדרש.

הבטחתו. בזמנים שונים: לאאע"ה ע"ד גלות מצרים, ולנביאים ע"ד הקמים בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו וכו'.

לישראל. יל"פ: א) שומר לישראל מה שהבטיח לאברהם ולנביאים. ב) לישראל כמו ע"ד ישראל.

חשב. ולא גרסינן מחשב, כי חשבון זה כבר עבר (אבודרהם, וכ"ה בשל"ה, יעבץ, סי' האריז"ל). אבל בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם, ז"פ הנוסחא מחשב.

לעשות. נמשך למטה (שבה"ל, ז"פ). ויש מפרשים – למעלה (מהר"ל, סי' קול יעקב).

"בברית" בין הבתרים. כ"ה במח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל, של"ה, יעבץ (משא"כ בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם הגירסא לא"א בין הבתרים). והוא כלשון הס"ע (הובא ביל"ש רמז עז). וניחא יותר, כי הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר בין הבתרים.

ויאמר לאברם (בראשית טו, יג־יד).

ואחרי כן יצאו. שאל ר' ייסא זעירא דמן חבריא מרשב"י האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך מארץ מצרים מאי רבותא אוליף הכא, תנאה שלים הוא ואח"כ יצאו. א"ל תא חזי ברי קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקב"ה אפיק יתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יצי"מ. ודא איהו דאנן מנן להו מיו"ט דפסחא יומי ושבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו (זהר חדש ר"פ יתרו בקיצור לשון. ועיין בת"ז תל"ב).

מ"מ נ' פעמים שהוזכרה יצי"מ בתורה – ראה פרדס להרמ"ק שער השערים בתחלתו.

צריך להגבי' – האריז"ל. כ"כ בסי' השל"ה ויעבץ – וכן נוהגים – אף כי במ"ח, סי' האריז"ל ושו"ע רבינו סתע"ג סמ"ד כתבו: יקח (יאחוז) הכוס בידו.

מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אח"כ מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: יעמיד הכוס ויגלה הפת. וכן בפיסקא לפיכך – מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס. – והטעם י"ל, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס. ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאח"כ. וזכר לדבר – סדר קדוש שויו"ט, שהפת מכוסה בעת ההגבהה. ומה שכתב כאן: להגבי' כו' ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש ה"ה הגבהת הכוס (אלא שבמילא, עי"ז צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו. והתיבות ולכסות הפת הם מאמר המוסגר.

להגבי' את הכוס. ע"ש כוס ישועות אשא (עפמ"ש בשל"ה ויעבץ שם). בשעה"כ מבאר שייכות פיסקא זו להכוס מפני שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה, א). והוא תמוה כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים, ולכן רק יש נוהגין לאחוז הכוס, משא"כ כשמגיע ללפיכך כו' להודות כו' כ"ע נוהגין (כדיוק הל' בשו"ע רבנו). אלא הטעם הוא ע"ד הקבלה. וכלשון הרוקח הובא בשל"ה ריש מס' פסחים שלו.

ולכסות הפת. שלא יראה בושתו (אגור. שו"ע רבינו שם). אף שהטור בסי' רע"א פי' ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה – מ"מ גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צ"ל נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין.

כן כתב האריז"ל. מה שהעתיק רבינו ג"ז, אף שאין דרכו בסי' לציין המקורים, י"ל שהוא ע"פ הנ"ל, להורות שאינו רק ע"ד הקבלה, כי אין זה שירה כמו הפיסקא לפיכך.

והיא – ההבטחה – היא שעמדה. ראה לעיל פיסקא הבטחתו.

אחד כו' לכלותינו. בסי' רס"ג, רמב"ם, שבה"ל וז"פ השמיטו תיבת לכלותינו (הראשונה). והטעם לפי שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כונתו לעקור את הכל (ז"פ). וי"ל טעם הנוסחא שלנו (וכ"ה בסי' האריז"ל, של"ה, יעבץ), כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים, הרי אח"כ אמר אריק חרבי תורישמו ידי שבקש לעקור את הכל וכמ"ש מהר"ל וכ"מ בת"א ות"י עה"ת שם.

צא ולמד כו'. ע"פ מ"ש במשנה (פסחים קטז, א) ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, הוא דורשה עתה כדאיתא בספרי (אבודרהם).

צא ולמד. בטוי זה אף שאין יציאה במקום – נמצא גם בקדושין לז, א. סנהדרין פו, א. חולין סג, א. ובכ"מ במדרשים. ובז"פ מפרש: צא מענין מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן ויעקב.

ולמד – שהקב"ה מצילנו מיד הקמים עלינו – שלבן בקש לעקור את הכל – לולא שהצילם הקב"ה (מח"ו, שבה"ל אבודרהם).

ארמי אבד אבי (דברים כו, ה) וכתרגומו: לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. ובספרי (שם): מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד.

וירד מצרימה כו' וגם אז הצילנו הקב"ה.

אנוס, כמרז"ל (שבת פט, ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל – ע"פ הדבור – דגזרת גר יהי' זרעך.

ובמאמר זה בא לספר איך היתה הירידה, אבל לא שלומד זה מן הכתוב (ולכן אינו אומר: מלמד שירד אנוס) כי אדרבה: וירד – ולא הורד – ברצון הטוב משמע. ובספרי ובהגדת הרמב"ם דרשה זו – אינה. וי"ל הטעם, כיון דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב.

ויגר שם – דצ"ך עד"ש באח"ב (ספרי שם בשנוים קלים).

ויאמרו גו' (בראשית מז, ד).

כי כבד הרעב – אבל כעבור הרעב יחזרו לכנען, הרי שלא ירדו להשתקע (שבה"ל, מח"ו).

במתי מעט כמה שנאמר – ונתבאר בקרא בפרטיות. וכן להלן יש אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו כמה שנאמר. ובזה מתורצות כמה מקושיות המפרשים.

בשבעים (דברים י, כב).

ועתה שמך גו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מע"נ. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

ויהי שם לגוי מלמד. במח"ו, אבודרהם, של"ה, יעבץ קו"י גריס כאן לגוי גדול, אבל בסי' רס"ג, רמב"ם, מהר"ל, סי' הרש"ר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (ז"פ). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן – לדעת אלו – השמיטוה.

מצוינים – מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (ז"פ).

ובנ"י (שמות א, ז).

ורב כמ"ש ואעבור גו' רבבה גו' (יחזקאל טז, ו־ז).

ואעבור עליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שעה"כ ענין פסח סוף ד"א. פע"ח שעחהמ"צ פ"א. מ"ח. סי' האריז"ל – ותימה על היעבץ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבור עליך בא אחרי ותמלא הארץ אותם, קודם דרשת ורב כמש"נ (מ"ח. סי' הרש"ר). ב) אחרי עירום וערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכ"ה גם בהגדות הספרדים בח"פ ומגי"ד) ובשמחה"ר כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

והטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבור עליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמש"נ (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

וירעו אותנו (דברים כו, ו) – המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.

וירעו – דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. וע"ז מביא ראי' כמש"נ הבה.

הבה נתחכמה (שמות א, י).

וישימו עליו (שם א, יא).

ויעבידו גו' וימררו גו' (שמות א, יג־יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסי' תפלה למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן היל"ש) כל ההגדה. – בספרי הנדפס עם פי' המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו, אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. – אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים ע"פ מש"נ במק"א. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודה קשה. ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך – ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי"ז אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר בפיסקא זו – צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידו מצרים גו' בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה – עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

ונצעק (דברים כו, ז).

ויהי בימים (שמות ב, כג).

וישמע אלקים (שם ב, כד).

ענינו זו פרישות דרך ארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות ד"א קרוי' ענוי (בראשית לא, נ. יומא עד, ב).

פרישות ד"א. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב. וראה ג"כ ס' הלקוטים ע"פ וכאשר יענו אותו).

כמש"נ וירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. – ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמש"נ מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: וירא את ענינו כמש"נ וירא אלקים גו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא ג"כ לקמן במ"ש ואת לחצנו זה הדחק כמש"נ כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמש"נ כו' – שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ, ובמורא גדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) – ופי' התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דא"כ הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפ"ע ענינו זו פרישות ד"א – די"ל דתיבת וירא בפ"ע הוא דבור מקוטע.

עמלנו אלו הבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמש"נ (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מח"ו). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבה"ל).

כמש"נ כל הבן (שמות א, כב) – ראי' על הענין (ולא על הפי'), שגזרו על הבנים.

לחצנו זה הדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמש"נ (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (ז"פ).

וגם ראיתי (שמות ג, ט) – ראה לעיל פיסקא כמש"נ וירא.

ויוציאנו ה' (דברים כו, ח).

מלאך, שרף, שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן ובחיי (שמות יב, יב), ז"פ, מהר"ל, אלשיך, סי' קול יעקב, יעבץ, הגר"א. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג: מלאך, שרף, שליח – עשי', יצירה, בריאה.

ולא ע"י שליח. בסי' רס"ג יש כאן הוספה: לא ע"י הדבר, אלא כו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב).

בכבודו ובעצמו (כן הוא בסי' האריז"ל, אבודרהם, ז"פ, סי' של"ה, יעבץ) – מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע).

ועברתי (שמות יב, יב).

ועברתי בארמ"צ אני ולא כו' ולא אחר. ברמב"ם אינו וכן בשבה"ל כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסי' האריז"ל, ז"פ, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

אני ולא מלאך – הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א).

אני הוא ולא אחר – (כ"ה בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) – מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל, אלשיך, יעבץ, לקו"ת שם.

זה הדבר כו' זו החרב כו' זה הדם. הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא – ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו – הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו – גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמ"ר פ"ט, ט).

הנה יד (שמות ט, ג).

כמש"נ וחרבו (דה"א כא, טז) – הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר).

ובמורא גדול – (לשון מראה. וכן ת"א ות"י ובחזונא רבא) – זה גלוי שכינה – בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבה"ל אבודרהם).

כמש"נ או הנסה (דברים ד, לד) – הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זה גילוי שכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

ואת המטה (שמות ד, יז).

ובמופתים זה הדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך – כ"פ רוב המפרשים. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שע"י אותו האות האמינו בו כל ישראל. – ובתפלה למשה פי': הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. – ולשני פי' אלו צ"ע, דא"כ הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

ונתתי מופתים – עשן (יואל ג, ג).

באמירת דם – ארור). באמירת עשר – יוסיף יין. לשון המ"ח – בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' – הקיף בחצע"ג.

והזעם "שבה" (בה"א ולא באלף). המשמח לכך) (גם תיבת לכך מוקפת) – כ"ה בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

וצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, וכמ"ש בשו"ע (תעג ס"נ) וסי' של"ה וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירת עשר מכות – שהרי מסיים עשר שפיכות, וא"ת כנ"ל, הי' לו לומר יג שפיכות (ובמ"ח אין התיבות עשר שפיכות וי"ל כנ"ל).

ואין ליטול באצבע לשפוך כ"א בכוס עצמו (פע"ח שחהמ"צ פ"ו. מ"ח. סי' האריז"ל. של"ה. ש"פ).

ויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין (הובא בח"י ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בד"מ הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר טז' השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מ"ג פ"ט). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שעה"כ).

ושופך כו' ע"י כח הבינה. הפירוש: ושופך, ע"י כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ד"א ביד – סתם מורה לכה"פ: מכה אחת. כשהוסיף – חזקה – ה"ז – שתים.

ובאותות – לשון רבים. ה"ז – שתים.

ר"י הי' נותן בהם סמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח, קה) לא נמנו בסדר זה. ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבה"ל ואבודרהם. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות – צו, א – ר"י אומר שלא תטעה כו').

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אח"כ מוסיף יין בכוס.

בסי' קול יעקב העתיק מכתהאריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוי"ט אבות (פ"ה מ"ד) וסי' יעבץ פי' התיבות ע"ד הדרוש.

ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

ר"י הגלילי, ר' אליעזר, ר' עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסי' רע"ג, רס"ג, מח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל וכו'.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

נ' מכות, ר' מכות, ר"נ מכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פיה"מ אבות פ"ה מ"ד). וא"כ אינו חולק על מ"ש באדר"נ פל"ג (ולנוסחא אחת כ"ה גם במשנה אבות פ"ה) דעשר מכות הביא על המצרים בים (ז"פ).

בס' תפלה למשה מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

ויאמרו החרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כל המכות אצבע אלקים היא (ז"פ).

וירא ישראל (שמות יד, לא).

"שכל מכה" כו' היתה של ד' מכות כו' ה' מכות. וי"ל דאין ריה"ג חולק עליהם, כמו שאין ר"א ור"ע חולקים עליו. ומצינו לשון ר' פלוני אומר אף שאין מחלוקת בדבר וכמ"ש בתיו"ט (בכורים פ"ג מ"ו) ועוד.

על המצרים "במצרים". לכאורה תיבת במצרים אינה בדוקא, שהרי גם מכה שעל הים היתה של ד (או ה') מכות, וכמו שמסיים. ואולי נכתבה מפני שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות שבמצרים. ודוחק.

ישלח בם (תהלים עח, מט).

כמה מעלות כו' על אחת כמה. ברמב"ם ליתא אבל ישנם בכהנ"ל בפיסקא ריה"ג, ולא מצאתים, לע"ע, בשום מדרש אבל בז"פ משמע דזהו סיום מאמר רע"ק אומר!

אלו כו' דינו. אין מפסיקין באמירת הארבעה עשר דינו.

במ"ח כתב: דיינו מספרו יסוד וחמשה עשר דיינו כו' (ועד"ז הוא בסי' הרש"ר). – כנראה, מפני שהיו"ד דגושה, לכן חשובה לשנים. והנה לפי נוסחא שלנו אינם אלא יד וי"ל – בדוחק – שהכונה על המעלות – שבהם דינו. שוב מצאתי אשר בשבלי הלקט הגירסא היא: אלו הכניסנו לא"י ולא בנה לנו את בית המקדש (היינו שילה ונוב וגבעון) דינו. אלו בנה לנו את ביהמ"ק ולא בנה לנו את בית הבחירה (ביהמ"ק שבירושלים) דינו. וכ"ה גם בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך מחזור שונצינו – ה' רמ"ו. – וא"כ – לפי נוסח זה – הם טו דינו. ובשים לב אשר בעהמ"ס משנת חסידים חי באיטליא – מקום בעהמ"ס שבלי הלקט ודפוס שונצינו – קרוב לודאי, אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן כותב אשר טו דינו הם. אבל בסי' הרש"ר צ"ע.

אילו עשה באלקיהם ולא הרג את בכוריהם. לכאורה צ"ע שאין זה ע"פ סדר המאורעות, וכמש"נ והכיתי כל בכור גו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב) וה' הכה כל בכור גו' וכל בכור בהמה (שם יב, כט. ובמכילתא ותנחומא דבהמה לקתה – שהיתה ע"ז שלהם). וכן לאח"ז: הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים – ג"כ אינו על הסדר.

וכן האכילנו את המן – באלוש – נתן לנו את השבת – במרה שלפני'.

וי"ל אשר כתובים הנ"ל פירושם: והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. ועד"ז בכתוב השני. אבל זמן עשית השפטים והריגת בכור בהמה הי' קודם להריגת בכוריהם. – וכן מובן גם מהמכילתא (שמות יב, כט): וכל בכור בהמה שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות. וכ"מ גם ממרז"ל (סוכה כט, א): חמה לוקה סימן רע לעכו"ם כו' ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי' לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (עיי"ש בחדא"ג). וכ"ה בפירוש בזהר (ח"ב יח, א ושם. – בשמות רבה פכ"א, ה מדובר ע"ד שר האומה).

וכן בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים.

ובמן ושבת – י"ל שהוא לדעת האומר באלוש ניתנה שבת (ירושלמי ביצה פ"ב, ה"א, דברים רבה רפ"ג. וראה מכילתא לשמות טו, כה). או ע"פ המפרשים (ריב"א לשמות טז, א) דאף שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד שבאו לאלוש.

ולא קרע לנו את הים. ואז לא הי' הקב"ה מצוום לשוב ולחנות על הים ולחכות לפרעה, ולא הי' מחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי כ"ז נעשה בשביל נס דקרי"ס, וכמש"נ בתחלת פרשת בשלח (וסרו קושיות המפרשים) – דינו.

ולא העבירנו בתוכו "בחרבה" – אלא במעט מים או טיט דינו (ז"פ, אבודרהם, מהר"ל). וצ"ע דהי' צ"ל ביבשה – במקום בחרבה: א) כלשון הכתוב. ב) יבשה מורה שיבשה לגמרי, משא"כ חרבה. וכמש"נ (בראשית ח, יג־יד) בראשון גו' חרבו פני האדמה ובחדש השני בכז' יום לחדש יבשה הארץ.

ולא ספק צרכנו במדבר – והיינו קונים צרכנו מתגרי אומות העולם, וע"ד מרז"ל יומא (עה, ב) – דינו.

אלו קרבנו לפני הר סיני – שעל זה נאמר: הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה, כא). ובנוסח מוסף ר"ה: אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני – ולא נתן כו' דינו.

עוד י"ל: אלו קרבנו לפני ה"ס – והיו שומעים ג"כ עשרת הדברות – ולא נתן לנו את התורה – אח"כ, היינו הלוחות והתורה והמצוה – דינו.

רבן גמליאל – ונאמר לפניו הללוי' (משנה פסחים קטז, א־ב. ולהרמב"ם גירסא אחרת שם ולכן נ"א לו גם בהגדה).

כל שלא אמר – שלא פירש טעמן (רשב"ם).

לא יצא ידי חובתו – כראוי, אבל יצא מן התורה (ר"ן פסחים שם. וכ"מ דעת הרי"ף רשב"א אבודרהם ועוד – שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מ"ע של סיפור יצי"מ. ראה לעיל פיסקא מצוה עלינו לספר).

שהיו אבותינו אוכלים כו' שאנו אוכלים כו' כל זה אינו במשנה והוא הוספה ממסדר ההגדה (וכבר הקשה בשמחה"ר על הרשב"ץ שכתב אחרת).

ואמרתם זבח (שמות יב, כז).

נוטל הפרוסה בידו כו' נוטל המרור בידו, בפסחים קטז, ב הל' להגבי'. אבל בסי' רש"י ובמח"ו כתב: כשמגיע למצה זו מרור זה מניח ידו עליהם (ואולי נ"א הי' להם בש"ס). ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השני' והשלישית (ע"י המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך – עד על שום השני.

מצה זו כו' על שום שלא הספיק כו'. במשנה (שם) הוא בקיצור: על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה, שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו' – אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.

וי"ל אשר ב' הדברים – עצם הגאולה ואופנה – אחד הם ע"פ מ"ש בספרים (סי' הרש"ר וקו"י כאן. צרור המור – הובא בשל"ה פיסקא עבדים היינו – שמחה"ר שם) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם – ועפי"ז מובן ג"כ מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין.

על שום שלא הספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב) – הקב"ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם. וכן נצטוו בפסח – ע"ש ופסח ד' כנ"ל – קודם מעשה הנס (ז"פ, שבה"ל אבודרהם. לקו"ת סד"ה להבין מ"ש בהגדה).

מלך מלכי המלכים. מלכים – שלמטה בעוה"ז. מלכי המלכים – שרים העליונים שבצבא המרום כמ"ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב"ה נקרא מלך על מה"מ (לקו"ת שם).

עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר"ן, שבה"ל, לקו"ת שם).

ויאפו את הבצק (שמות יב, לט).

וימררו (שמות א, יד).

בכל דור ודור. – ובכל דור ודור – בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא ר"פ מז. עיי"ש).

והגדת לבנך ביום ההוא וגו' עשה ד' "לי" (שמות יג, ח) – הרי שצ"ל לי אף ביום ההוא, היינו גם כמה דורות אחרי יצי"מ (מהרש"א פסחים שם).

לא את אבותינו. הוספת מסדר ההגדה, וכפל הדבר כדי לחזקו. ובמשנה אינו.

ואותנו הוציא (דברים ז, כג). בפסחים (קטז, ב): צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

יכסה כו' ויגבי' כו' גאלנו. (טור ושו"ע). וצ"ע דהי' לו לומר – כלשון הגמ"יי – עד שיברך בפה"ג ושותה. ואולי הטעם מפני שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה.

יכסה את הפת כו'. בסי' תורה אור (דף קפ"ח ע"ב) העתיק הגהת הצ"צ על זה: ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל. והטעם מבואר בטור בשם המדרש. – מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו כו' גאלנו לא היו בסידורו. וכן אינם בסי' קול יעקב, של"ה, יעבץ.

מנהג בית הרב (למרות מ"ש בהגהות אדמו"ר נ"ע שבסי' תורה אור ע' רלג) להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי' – הובא מנהג זה בהגמ"יי – ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו (וכ"כ בערוך השולחן).

יכסה את הפת – שלא יראה בשתו – ויגבי' את הכוס – כי אין אומרים שירה אלא על היין (ראה לעיל פיסקא צריך להגבי').

לפיכך – שהוציא אותנו וגאלנו – אנחנו חייבים להודות כו' – ט' שבחים (כ"ה לגירסתנו במשנה שבבבלי. מח"ו. מהר"ל. מט"מ בשם הרוקח. תויו"ט פסחים שם, סי' הרש"ר) – לפניו הללוי' – שבח עשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים וגדול בכולם הללוי' שכולל שם ושבח בבת אחת (פסחים קיז, א. מח"ו).

ונאמר לפניו הללוי' (כ"ה במשנה. רי"ף. רמב"ם. שבה"ל. אבודרהם – דעת עצמו. מהר"ל. סי' יעבץ).

הללוי' הללו – למעינו מים (תהלים קיג־קיד). – יאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז"ל – פסחים קיז, א (מח"ו). עד היכן הוא אומר – בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (פסחים קטז, ב).

אין מברכין על הלל זה. ר' צמח גאון זצ"ל פי' לפי שמפסיקין בו בסעודה ורה"ג זצ"ל פי' שאינו אלא כקורא בתורה (או"ז ח"א ר"ס מג).

ובלילה זה קורין אותו אפילו מיושב, אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו"ע אדה"ז סתע"ג ס' מז־מח).

הפרקים הללוי' ובצאת המדברים ביצי"מ קרי"ס ומ"ת (פסחים קיח, א), לשעבר, מפסיקין בהם ותקנו אחריהם ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר ליצי"מ. והפרקים שלאחריהם המדברים בלעתיד לבוא (פסחים שם) באים אחרי הסעודה, כי הם ענין בפ"ע (ז"פ).

ברוך כו' אשר גאלנו (משנה פסחים קטז, ב כדעת רע"ק וכגירסת הרי"ף הרא"ש וכו'. ראה בד"ס שם) – ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש"י בס' האורה. אבודרהם וראה לעיל פיסקא שהחינו).

גאלנו – כנ"ל אשר אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו משועבדים היינו. וא"כ אנו מרגישים הגאולה. ולכן מקדים גאלנו לגאל את אבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו ספרו לנו. משא"כ בפיסקא לפיכך אומר: שעשה לאבותינו – ואח"כ – ולנו את הנסים – כי האבות ראו וקרובים אל הנסים (חתם סופר).

למועדים – ר"ה ויוהכ"פ – ולרגלים – פסח שבועות וסוכות (שבה"ל. אבודרהם).

מן הזבחים – חגיגה (הבאה קודם הפסח כדי שיהא נאכל על השובע. פסחים ע, א) ואח"כ – ומן הפסחים.

במוצאי שבת – (שאין החגיגה באה בערב פסח שחל להיות בשבת. פסחים סט, ב) נאכל שם – מן הפסחים ומן הזבחים – החגיגה שתבוא למחרתו (שו"ע אדה"ז תע"ג סמ"ט).

קיר מזבחך. לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ"ע מה ששינה כאן דוקא להביא ל' זה. ובסי' יעבץ פי' ע"ד הסוד. וראה זח"א (רכח, ב).

שיר חדש – לשון זכר (מכילתא. הובאה בתוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב).

ונוטל הכוס בידו. תיבות אלו הם טה"ד (שעה"כ).

ומברך. מברכין על כל כוס וכוס מארבע הכוסות ברכה ראשונה, – אבל אין מברכין ברכה אחרונה כ"א אחרי האחרון (רב שרירא ורב האי גאון). והטעם: כל אחד מארבע הכוסות חשוב מצוה ודרך חרות בפ"ע ואין נפטר בברכת השני. אבל לענין ברכה אחרונה – אפילו היסח הדעת אין מזקיק לברכה זו שתהי' מיד אחר האכילה ושתי', ויכול להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות ויברך אחריהם ויפטור גם את זו (שו"ע אדה"ז סו"ס תע"ד וש"נ).