עריכת הדף "דבר מלכות נשא"

== משיחות ש"פ נשא, י"ב סיון ה'תנש"א ==
{{דבר מלכות}}

=== – התוועדויות א' וב'* – ===
א. שייכותו של יום הש"ק זה<ref>נוסף על השייכות הכללית דיום השבת למתן־תורה – כמארז"ל (שבת פו, ב) "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל" (וראה תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. ובכ"מ).</ref> ל"זמן מתן תורתנו" מודגשת בכמה ענינים:

לכל לראש – להיותו יום השבת הראשון שלאחרי זמן מ"ת<ref>מעלת השבת שלאחרי מ"ת לגבי השבת דמ"ת עצמו – ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 49 ואילך.</ref>, שבו נעשה '''העילוי והשלימות''' ("ויכולו"<ref>בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ. ועוד.</ref>) דזמן מ"ת, ובפרט שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת הוא ב"ימי התשלומין" (תשלומין גם מלשון שלימות<ref>ראה לקו"ת ראה ל, רע"ג. ובכ"מ.</ref>) דזמן מ"ת. והדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שזמן מ"ת חל ביום ראשון בשבוע, ויום השבת שלאחריו הוא י"ב סיון – שכיון שסיום וחותם ("הכל הולך אחר החיתום"<ref>ברכות יב, א.</ref>) ימי התשלומין חל ביום השבת, נעשה בו העילוי והשלימות דזמן מ"ת ודכל ימי התשלומין שלו.

ושייכות זו מודגשת גם בפרשת השבוע – פרשת נשא:

"נשא את ראש" – שעיקר ושלימות הענין דנשיאת ראש בעבודת האדם היא ע"י '''לימוד התורה''', ולא עוד אלא שעי"ז נעשית גם ההתנשאות דכל הגוף (ועד להרגל), היינו, שגם עבודתו בעולם (הן בקיום המצוות והן בעניני הרשות באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"<ref>אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.</ref> ו"בכל דרכיך דעהו"<ref>משלי ג, ו. וראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.</ref>) היא באופן של התנשאות.

ויש לומר שענין זה מרומז בדיוק הלשון "נשא את ראש בני גרשון '''גם הם'''", "כמו שצויתיך על בני קהת"<ref name=":1">פרש"י עה"פ.</ref> – שע"י הנשיאת ראש דבני קהת, נושאי הארון, שזהו"ע דלימוד התורה<ref>"לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון וגו'" (במדב"ר ריש פרשתנו).</ref>, נעשית גם ההתנשאות דבני גרשון, נושאי היריעות וכו', שקשור עם שאר עניני העבודה, כולל גם בירור העולם.

ועד"ז מודגשת השייכות למ"ת בהתחלת הלימוד דפרקי אבות ביום השבת שלאחרי זמן מ"ת<ref>כמ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ". – וכ"ה מנהג חב"ד, כמודגש מרבותינו נשיאינו שכו"כ מאמרי דא"ח בשבתות הקיץ מתחילים במאמר המשנה בפרקי אבות שלומדים באותו שבת.</ref>:

נוסף על לימוד מסכת אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, '''הכנה''' לזמן מ"ת, מתחילים עוה"פ לימוד מסכת אבות בשבת שלאחרי זמן מ"ת, '''תוצאה''' מזמן מ"ת – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' והעמידו תלמידים הרבה", הדגשת הענין דנתינת התורה ולימודה ע"י כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות.

ובהמשך הפרק עד לסיומו וחותמו מודגשת גם הפעולה דקבלת ולימוד התורה גם בנוגע לעבודה דבירור העולם – "על שלשה דברים '''העולם עומד''', על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"<ref>משנה ב.</ref>, ו"על שלשה דברים '''העולם קיים''', על הדין ועל האמת ועל השלום"<ref>משנה יח.</ref>.

ומזה מובן שמזמן מ"ת וימי התשלומין עד לסיומם וחותמם בשבת פרשת נשא, – שאז '''מתחדש''' כללות הענין דמ"ת כבפעם הראשונה, ובאופן של '''הוספה''' משנה לשנה<ref>ע"ד המבואר בתניא [[אגרת הקודש · סימן יד|אגה"ק (סי"ד)]] בנוגע לר"ה ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ומזה מובן גם בנוגע לזמן מ"ת (ובמכ"ש וק"ו, כיון שההתחדשות בעולם נעשית ע"י ההתחדשות בתורה, כדלקמן ס"ב).</ref> – צ"ל אצל כאו"א מישראל '''התחדשות והוספה''' בכל עניני תומ"צ, בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד, כמרומז בלשון הכתוב<ref name=":0">יתרו יט, א.</ref> "בחודש השלישי", '''שבשלשת''' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ("שלישי") צ"ל '''התחדשות''' ("חודש"), ועי"ז נעשית גם התחדשות בעמידת וקיום העולם בזמן מ"ת (כדרשת חז"ל<ref>שבת פח, א. וש"נ.</ref> "מאי דכתיב<ref>תהלים עו, ט.</ref> ארץ יראה ושקטה . . בתחילה יראה ולבסוף שקטה . . שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין").

ב. וביאור הענין:

על הפסוק<ref name=":0" /> "בחודש השלישי גו' ביום הזה גו'", מפרש רש"י "לא הי' צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה '''חדשים''' עליך כאילו '''היום ניתנו'''".

וההסברה בזה – שכן היא המציאות באמת<ref>דאל"כ לא היתה תורת־אמת מצווה לאדם שיהיו דברי תורה חדשים עליו כאילו היום ניתנו.</ref>, שבכל יום מתחדש הענין דמ"ת ע"י '''הקב"ה''', כמודגש בנוסח ברכת התורה: "'''נותן''' התורה" לשון הוה<ref>של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.</ref>, ע"ד ובדוגמת (ובמכ"ש וק"ו) התחדשות הבריאה בכל יום<ref>בהבא לקמן – ראה גם [[ספר המאמרים - מלוקט · אנכי הוי' אלקיך, תשמ"ט|ד"ה אנכי ה' אלקיך תשמ"ט]] פ"ב (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קעה) ואילך, ובהנסמן שם.</ref>, כמ"ש<ref>נוסח ברכת יוצר.</ref> "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ועאכו"כ<ref>להעיר מהשקו"ט בזה בסה"מ תש"ה ע' 185 ואילך. ואכ"מ.</ref> בנוגע להתחדשות דנתינת התורה, דכיון שבריאת העולם היא ע"י התורה, כמאמר<ref>זהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח, א.</ref> "אסתכל באורייתא וברא עלמא", צ"ל תחילה התחדשות בתורה, ועי"ז נעשית גם התחדשות הבריאה.

וכללות ההתחדשות דמ"ת על כל השנה כולה נעשית בזמן מ"ת, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום – כמו בהתחדשות הבריאה, שבראש השנה נעשית כללות התחדשות הבריאה על כל השנה כולה, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום.

ומזה מובן גם בנוגע להתחדשות דתורה אצל האדם, "שיהיו דברי תורה '''חדשים עליך''' כאילו היום ניתנו", שלימוד התורה יהי' מתוך '''חיות ותענוג''' ("לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה כו' אלא כחדשה שהכל '''רצין לקראתה'''"<ref>ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב.</ref>) – שהנתינת־כח להתחדשות החיות והתענוג בתורה בכל יום, היא, מהתחדשות החיות והתענוג בתורה בזמן מ"ת.

ג. וצריך להבין תוכן ההתחדשות דמ"ת בשבת שלאחרי זמן מ"ת:

ע"פ האמור לעיל ישנם ב' ענינים בההתחדשות דמ"ת: (א) כללות ההתחדשות דמ"ת שנעשה בזמן מ"ת, (ב) ההתחדשות הפרטית דמ"ת בכל יום שנמשכת מההתחדשות הכללית בזמן מ"ת.

אבל, מהדגשת הענין דמ"ת בשבת שלאחרי מ"ת (בפרשת השבוע ובפרקי אבות, כנ"ל ס"א), משמע, שבשבת שלאחרי מתן תורה יש '''חידוש נוסף''' בכללות הענין דמ"ת שלכן: (א) קורין בו "נשא את ראש" – '''נשיאת ראש''' בערך ל(שלימות ה)התחדשות שבזמן מתן תורה, (ב) ועד שמתחילים עוה"פ "משה קיבל תורה מסיני" – '''מ"ת חדש''' בערך להתחדשות שבזמן מ"ת.

וצריך להבין: מהו '''החידוש הנוסף''' (מלבד ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת וההתחדשות הפרטית שבכל יום) שנעשה '''בשבת שלאחרי זמן מ"ת''', שבגלל זה מדגישים בו ביותר הענין דמ"ת?

ד. ויש לבאר זה בהקדם ענין נוסף בההתחדשות דמ"ת – '''חידוש''' (לא רק התחדשות) בתורה עצמה:

ידוע<ref>ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ.</ref> שאף שבמ"ת ניתנו כל עניני התורה כולה, לא רק עשרת הדברות, אלא גם תורה שבכתב כולה, ביחד עם פירושה בתורה שבעל פה כולה, כולל גם כל עניני התורה שנתגלו ונתחדשו במשך כל הדורות עד לדורנו זה, כמארז"ל<ref>ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד.</ref> "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" – ה"ז באופן שבמ"ת ניתנו בעיקר כללי התורה, ומהם ועל ידם צריכים לגלות ולהוציא ריבוי פרטי הענינים שבתורה, ועד שפרט זה שנתגלה ע"י תלמיד ותיק הוא '''חידוש שלו''' ("תלמיד ותיק עתיד לחדש"), שנקרא על שמו<ref>נוסף לכך שע"י הלימוד כשלעצמו (גם ללא חידוש) נקראת "תורתו", "נקראת על שמו" (ראה קידושין לב, ריש ע"ב (ובפרש"י). ע"ז יט, א).</ref>, ונאמר בשם אומרו<ref>להעיר ש"האומר דבר בשם אומרו" הוא מהדברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ו). וראה לקמן ס"ה.</ref>.

ועוד והוא העיקר – שבמ"ת ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם<ref>ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. ועוד. [[לקוטי תורה · צו|לקו"ת צו יז, א]]. ובכ"מ.</ref> (שהרי מ"ת הו"ע חד־פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת<ref>המשך תרס"ו ע' כג. ועוד.</ref>), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת "'''תורה חדשה''' (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י "נותן התורה") '''מאתי''' תצא"<ref>ראה ישעי' נא, ד: "כי תורה מאתי תצא", ובויק"ר פי"ג, ג: "תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא". – נתבאר בארוכה ב[[דבר מלכות · שבועות (ב)|שיחת יום ב' דחג השבועות]] (סה"ש תנש"א ע' ח"ב 566 (לעיל ע' 177) ואילך).</ref>, שהיא '''באין־ערוך לגמרי''' לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר רז"ל<ref>קה"ר פי"א, ח.</ref> "תורה שאדם למד בעוה"ז '''הבל היא''' לפני תורתו של משיח".

וע"י החידוש בתורה ("'''תורה חדשה''' מאתי תצא") נעשה חידוש גם בעולם – "'''השמים החדשים והארץ החדשה''' אשר אני עושה"<ref>ישעי' סו, כב.</ref> ("אני עושה" דייקא, ע"ד "מאתי תצא").

כלומר, נוסף על ענין '''ההתחדשות''' (הן ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת והן ההתחדשות הפרטית בכל יום) שפירושה '''שאותו ענין''' שכבר נמשך בגילוי בפעם הראשונה מתחדש משרשו ומקורו עוד הפעם (באופן נעלה יותר), ישנו גם ענין של '''חידוש''', שניתוסף דבר חדש שעד עתה לא נמשך בגילוי – הן בתורה, "תורה חדשה", ועי"ז גם בעולם, "שמים חדשים וארץ חדשה".

ה. וביאור הענין:

אמרו חז"ל<ref>אבות שם.</ref> "כל האומר דבר '''בשם אומרו''' (אמירה שמדגישה '''החידוש''' ד"אומרו") מביא '''גאולה''' לעולם", וההסברה בזה, שהחידוש בתורה ש"מחדשים ומגלים תעלומות חכמה שהיו כבושים "'''בגולה'''" עד עתה"<ref name=":2">תניא [[אגרת הקודש · סימן כו|אגה"ק סכ"ו]] (קמה, א).</ref> הו"ע של '''גאולה''' (יציאה מהגלות) בתורה עצמה<ref>ועד לגאולה דהקב"ה כביכול, כדאיתא בגמרא (ברכות ח, רע"א) "כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני כו'" (אגה"ק שם).</ref>, וע"י הגאולה בתורה "מביא גאולה (גם) '''לעולם'''".

אמנם, גאולה זו היא עדיין '''בזמן ומצב הגלות''', כהגאולה דפורים [שממנה הראי' ש"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – "שנאמר<ref>אסתר ב, כב.</ref> ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"] ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"<ref>מגילה יד, א.</ref> (אלא שעי"ז מזרזים וממהרים ומביאים את הגאולה האמיתית והשלימה<ref>ובפרט שכל עניני גאולה קשורים זב"ז – "שם גאולה עלה" (פרש"י שם יז, ב).</ref>), וטעם הדבר – כיון שגם הגאולה בתורה '''אינה בשלימותה''', שהרי גם לאחרי שה"תלמיד ותיק" (שבכל הדורות) מגלה ומחדש ענין פרטי בתורה ישנם עוד ריבוי ענינים ש"'''כבושים בגולה'''".

ושלימות הגאולה בתורה, כשיתגלו כל הענינים שבתורה, היא, ע"י הקב"ה – "תורה חדשה (שהתגלותה אינה אלא ע"י הקב"ה) '''מאתי תצא'''", היינו, שגם '''הגילו'''י ("תצא") הוא '''בכחו של הקב"ה''' ("מאתי"), שלכן יהי' הגילוי '''בתכלית השלימות''' (שלא ישאר שום ענין בהעלם), כמ"ש "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"<ref>ישעי' ל, כ.</ref>, "כולם ידעו אותי"<ref>ירמי' לא, לג.</ref>.

ועי"ז נעשית גם ה"גאולה לעולם" בתכלית השלימות:

"עולם" הוא מלשון העלם<ref>[[לקוטי תורה · שלח|לקו"ת שלח לז, ד]]. ובכ"מ.</ref>, ע"ש ההעלם וההסתר של החיות האלקי שבעולם, היינו, שהחיות האלקי הוא בבחינת '''גלות'''. וה"גאולה לעולם" היא שמתבטל לגמרי ההעלם וההסתר '''ומתגלה''' החיות האלקי שבעולם.

ועוד ועיקר, "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" – לא רק התחדשות דשמים וארץ שנבראו בששת ימי בראשית (כבזמן מ"ת, שנעשה קיום ועמידת העולם באופן ד"ארץ יראה ושקטה"<ref>ודוגמתו בזמן מ"ת בכל שנה – שע"י ההתחדשות דתורה נעשה קיום ועמידה להתחדשות העולם, הן ההתחדשות הכללית בר"ה (ע"י ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת) והן ההתחדשות הפרטית בכל יום (ע"י ההתחדשות הפרטית דמ"ת בכל יום).</ref>), אלא שמים חדשים וארץ חדשה, ש(עיקר) החידוש בהם הוא בהתגלות ד"'''אני עושה'''", שהכח האלקי שמהוה את השמים וארץ מאין ליש באופן של ריחוק והבדלה ואינו מתגלה בהם (בענינם ובמעלתם)<ref>ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 9־538 (לעיל ע' 1־150). וש"נ.</ref>, יהי' '''בגילוי ממש''', שיהי' נראה בגלוי בשמים וארץ הכח האלקי שמהוה אותם מאין ליש<ref>ועי"ז ניתוסף יותר גם בהענין ד"שקטה" לאמיתתו ובשלימותו (ראה ד"ה אנכי הנ"ל פ"ה (סה"מ שם ע' קעט)).</ref> – כח העצמות, "'''אני''' (דייקא) עושה", "מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה . . (ש)הוא לבדו בכחו וביכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"<ref>[[אגרת הקודש · סימן כ|תניא אגה"ק ס"כ]].</ref>, שלכן יהי' העולם כולו דירה לו ית'<ref>תנחומא פרשתנו טז. ועוד. [[לקוטי אמרים · פרק לו|תניא פל"ו]]. ובכ"מ.</ref>, דירה לעצמותו, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה '''בכל עצמותו'''<ref>ראה [[ספר המאמרים - מלוקט · באתי לגני, תשכ"ח|סה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא]]. וש"נ.</ref>, ועד (בזמנים מיוחדים) בלי שום לבוש<ref>אפילו לא הלבוש המוכרח לכסות כו' שלא יהי' לבו רואה כו' (ראה כתובות מח, א. שו"ע אה"ע סו"ס עו). – וראה הערה 50.</ref>, ודוגמתו לעתיד לבוא, "כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך, פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש", "אור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש" (כפי ש"כבר הי' לעולמים '''מעין זה''' בשעת מתן תורה, כדכתיב<ref>ואתחנן ד, לה. ובפרש"י: "פתח להם שבעה רקיעים כו' וראו שהוא יחידי כו'" (נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ד ע' 36 ואילך). וראה לקמן הערה 53.</ref> אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"), "ומיתרון ההארה לישראל<ref>כי, בישראל – מציאותם גופא הוא (כביכול) העצמות, משא"כ כח העצמות שבעולם – ה"ז רק שהעצמות הוא '''המהווה''' אותם ומבלעדו אין שום מציאות כלל וכלל (ראה לקו"ש חי"ב ע' 75. וש"נ).

ועפ"ז יש להוסיף בהטעם שאברהם אמר לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי", "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה" (חיי"ש כד, ב ובפרש"י), נקיטת חפץ '''דמילה''' דוקא (ולא בחפצא דקרבנות שנתפרש בתורה ענינם ומעלתם גם לפני מתן תורה)*, אף שזה '''היפך הצניעות'''** – די"ל שבזה מרומז שתכלית השלימות דהתגלות אלקות בעולם שנעשה חפצא דקדושה הוא '''בישראל''' דוקא, כבמילה דאברהם***, "בריתי בבשרכם לברית עולם".

ואולי י"ל, שבזה מרומז גם גילוי כח העצמות שעל ידו נעשית התהוות היש מאין, שדוגמתו בהאדם למטה כח ההולדה (בכח הא"ס), שהוא דוגמת התהוות יש מאין, שהמשכתו והתגלותו בהחפצא דמצות מילה.

ואולי י"ל, שבזה מרומז גם גילוי כח העצמות שעל ידו נעשית התהוות היש מאין, שדוגמתו בהאדם למטה כח ההולדה (בכח הא"ס), שהוא דוגמת התהוות יש מאין, שהמשכתו והתגלותו בהחפצא דמצות מילה.

'''<nowiki>*</nowiki>) כמו הקרבן דהבל, כמ"ש "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", "ירדה אש ולחכה מנחתו" (בראשית ד, ד ובפרש"י), וכן הקרבן דנח, כמ"ש "וירח ה' את ריח הניחוח וגו' עוד כל ימי הארץ גו' לא ישבותו" (נח ח, כא־כב), ועד"ז הקרבנות''' דאברהם '''(לך לך יב, ז. יג, ד. יח), וכיון שכל ענין הקרבן הוא''' שמשתנה מציאותו '''להיות עולה לה', מסתבר לומר, שגם בקרבנות שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה. ועצ"ע.'''

'''**) ולהעיר מגודל הזהירות דאברהם בענין הצניעות, כמ"ש "הנה נא ידעתי גו'", "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם" (לך לך יב, יא ובפרש"י).'''

'''***) משא"כ מילת אליעזר עבד אברהם (ועפ"ז יומתק שלא השביעו במילתו הוא).'''</ref> יגי' חושך האומות גם כן . . ונגלה<ref>ישעי' מ, ה.</ref> כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'"<ref name=":3">תניא שם.</ref>.

ו. ויש לומר, שהחידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" לגבי התחדשות (קיום ועמידת) העולם בזמן מ"ת הוא בהתאם (ונעשה ע"י) להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" לגבי זמן מ"ת:

בזמן מ"ת, כיון שהחלק העיקרי דתורה (שיתגלה לעתיד לבוא) הי' בהעלם, היתה גם התגלות אלקות בעולם (שעי"ז נעשה קיום ועמידת העולם) באופן שהחלק העיקרי – כח העצמות שעל ידו נעשית ההתהוות מאין ליש – נשאר בהעלם<ref>ועצ"ע אם במ"ת נתגלה לפי שעה גם '''כח העצמות''' שבהתהוות היש מאין, או שכח העצמות שבהתהוות יתגלה רק לעתיד לבוא. ואכ"מ.</ref>, ולכן, אף שבמ"ת בטלה הגזירה ונעשה החיבור בין העליונים לתחתונים, שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.</ref>, מ"מ, גם לאחרי החיבור נשאר החילוק דעליונים ותחתונים, היינו, שגדר העולם נשאר "תחתון במדרגה . . בענין הסתר אורו ית'"<ref name=":3" />, כיון שעיקרו (כח העצמות) נשאר בהעלם<ref>ועפ"ז יש לבאר עוד טעם שלא נאמר במ"ת "אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ" (כהשאלה הידועה דגדולי ישראל שהובאה ונתבארה בכמה מאמרי חסידות – נסמן בסה"מ מלוקט שבהערה 19) – כיון שכח התהוות הבריאה מאין ליש נשאר בהעלם (גם) לאחרי מתן תורה.</ref>.

ולעתיד לבוא, כיון שיתגלה גם החלק העיקרי שבתורה, "תורה חדשה מאתי תצא", תהי' גם התגלות אלקות בעולם בתכלית השלימות, ללא הסתר כלל, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שיראו בגלוי שהמציאות ד"כל בשר" היא הכח האלקי שמהוה אותו מאין ליש, כח העצמות, ובמילא אין חילוק בין עליון לתחתון, כיון שענינם אחד, ובלשון הידוע<ref>ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.</ref> שמציאותו של היש הנברא היא המציאות דיש האמיתי.

ז. עפ"ז יש לבאר החידוש שנוסף בשבת שלאחרי מ"ת גם לגבי ההתחדשות שבזמן מ"ת:

ובהקדמה – שאף שבהתחדשות דנתינת התורה בזמן מ"ת בכל שנה נכלל גם החידוש בתורה, כמו שבמ"ת בפעם הראשונה כלולים כל עניני התורה (הן החידושים שמתגלים ע"י התלמיד ותיק שבכל הדורות, והן החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא"), יש לומר, שבפרטיות יותר מודגש '''החידוש''' בתורה בשבת '''שלאחרי''' זמן מ"ת, הן בנוגע לחידושים שיתגלו ע"י מקבלי התורה (תלמיד ותיק) במשך כל השנה, והן (ובעיקר) בנוגע לחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" שיתגלה ע"י נותן התורה, וכתוצאה מזה גם החידוש בעולם, "השמים החדשים והארץ החדשה", שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.</ref>, זמנם כל השנה כולה.

וענין זה מודגש בעניני התורה שקורין ולומדים בשבת שלאחרי זמן מ"ת, הן בפרשת השבוע (כדלקמן ס"ח), והן בפרקי אבות (כדלקמן סי"א).

ח. פרשת השבוע – פרשת נשא:

התחלת (וראש) הפרשה היא "נשא את ראש", ש"'''ראש'''" ענינו לימוד התורה, ו"'''נשא''' את ראש" (התנשאות ורוממות בה"ראש") ענינו שלימוד התורה הוא מתוך '''תענוג''' (שלמעלה מהמוחין, ועד שאין למעלה מעונג<ref>ספר יצירה פ"ב מ"ד.</ref>), שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בלימוד התורה ("ראש"), ועד '''לחידוש''' בתורה, ועוד ועיקר – שלימות הענין דהוספה וחידוש בתורה ("נשא את ראש") לעתיד לבוא, כש"תורה חדשה מאתי תצא", טעמי תורה, בחי' '''התענוג''' שבתורה.

ויש להוסיף, שאף שבהמשך הכתוב נאמר "נשא את ראש '''בני גרשון''' גם הם גו'", ששייך לשבט '''לוי''' דוקא, הרי, לעתיד לבוא יהי' ענין זה אצל '''כל בנ"י''', כפס"ד הרמב"ם<ref>הל' שמיטה ויובל בסופן.</ref> "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' . . ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ה"ז נתקדש קדש קדשים", ולעתיד לבוא יהי' כן מעמדם ומצבם של כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם ספרו ש"באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם (ועאכו"כ בנ"י) אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'".

וענין זה מודגש גם בפרשת '''נזיר''' שבהמשך פרשת נשא:

בדיני נזירות מודגש הענין ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" '''ע"פ הלכה''': "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו . . אסור לעולם"<ref>רמב"ם הל' נזירות פ"ד הי"א (מעירובין מג, ב).</ref>, כיון '''שכל יום''' הוא בגדר "'''יום שבן דוד בא בו'''", בלשון הוה, "הנה<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref> זה (המלך המשיח) בא"<ref>להעיר מהשייכות דדוד מלכא משיחא לשמואל ש"'''נזיר''' עולם הי'" (רמב"ם שם פ"ג הט"ז) – עליו התפללה חנה בנבואתה "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"* (ש"א ב, יו"ד), דקאי על דוד מלכא משיחא** שנמשח ע"י שמואל (מפרשים עה"פ).

'''<nowiki>*</nowiki>) ולהעיר שבלקו"ת''' פרשתנו '''(כה, ב ואילך) ישנו ד"ה ה' יחתו מריביו וגו', ובו מבואר כל הפסוק עד "ויתן עוז למלכו גו'".'''

'''**) ובביאור הגר"א: "ויתן עוז למלכו זה משיח בן יוסף . . וירם קרן משיחו זה משיח בן דוד".'''</ref>.

ומזה מובן שגם הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" ("נשא את ראש" בתכלית השלימות לאחרי הקדמת הפרישות מעניני העולם (נזירות) בתכלית השלימות) אינו בגדר עתיד ("'''תצא'''", בלשון עתיד), אלא בגדר הוה ("תורה חדשה מאתי '''יוצאת'''"), ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בגדר עבר ("תורה חדשה מאתי '''יצאה'''").

ט. וגם החידוש בעולם, "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" (שנעשה ע"י החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", "נשא את ראש" בתכלית השלימות) – מרומז בפרשת נשא:

בהתחלת הפרשה מדובר אודות המנין דבני גרשון ובני מררי "לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה"<ref name=":1" />, "לעבוד ולמשא"<ref>ד, כד.</ref>, "עבודת משא"<ref>שם, מז.</ref>, נשיאת היריעות והקרשים כו' בעת המסעות במדבר<ref>ועד"ז בהמשך הפרשה ע"ד העגלות שהביאו נשיאי ישראל בחנוכת המשכן והמזבח, "קח מאתם גו' ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבודתו . . שתי העגלות . . לבני גרשון . . ארבע העגלות . . לבני מררי", "שהי' משא בני גרשון קל משל מררי שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים" (ז, ה־ח ובפרש"י).</ref>; ובסיום הפרשה מדובר אודות שלימות המשכן עצמו, "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן גו'"<ref>ז, א.</ref>, ובהמשך לזה חנוכת המזבח, "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו"<ref>שם, פד.</ref>, "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"<ref>שם, פח.</ref>.

ויש לומר, שהשייכות דחנוכת המשכן ונשיאתו בעת המסעות במדבר לפרשת נשא, היא, ע"ד ובדוגמת נתינת התורה במדבר דוקא<ref>עירובין נד, א. ועוד. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 535 (לעיל ע' 147) ואילך.</ref>, "ארץ גו' לא ישב אדם שם"<ref>ירמי' ב, ו.</ref>, כדי שגם ה"מדבר", תחתון שאין תחתון למטה ממנו, יהי' משכן ומכון (דירה) לשבתו ית'<ref>ראה [[לקוטי תורה · נשא|לקו"ת ריש פרשתנו]]: "שרש טעם נסיעתם במדבר עם המשכן וכליו הי' כדי להכניע כח יניקת החיצונים ששרש יניקתם הוא במדבר דוקא . . ע"י גילוי אלקות שהי' במשכן כשנשאו אותו במדבר ממילא נכנעו כו'". וראה לקמן הערה 81.</ref>, ועד"ז בנדו"ד, שהעילוי ד"נשא את ראש" (השלימות דתורה) נמשך וחודר בעולם, שזהו תוכן הענין דעשיית המשכן לאחרי ובהמשך למ"ת, כדי שהגילוי דמ"ת יומשך ויחדור בעולם<ref>ראה לקו"ש חכ"א ע' 150 ואילך. וש"נ.</ref>.

וענין זה יהי' בתכלית השלימות לעתיד לבוא – בחנוכת ביהמ"ק השלישי, "מקדש<ref>בשלח טו, יז.</ref> אדנ־י כוננו ידיך"<ref>להעיר מהשייכות ד"(כוננו) ידיך", ג' ידות, לג' אופני העבודה דקהת גרשון ומררי (לקו"ת פרשתנו כא, ב ואילך), שהם כנגד ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד.</ref>, שאז יתגלה הענין ד"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"<ref>יתרו כ, כא.</ref> (כמ"ש בסיום וחותם קריאת עשה"ד בזמן מתן תורה) '''בכל העולם כולו''' ("בכל מקום" כפשוטו), היינו, שהשלימות '''דביהמ"ק''' – ש"שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, כמ"ש בפרשתנו<ref>ו, כז.</ref> "ושמו את שמי", "יברכום בשם המפורש"<ref>פרש"י עה"פ.</ref> – תתגלה ותחדור '''בכל העולם כולו''', כמ"ש<ref>זכרי' יד, ט.</ref> "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", "כשם שאני נכתב כך אני נקרא"<ref>ראה פסחים נ, א. וש"נ.</ref>, כיון שהעולם כולו יהי' '''דירה''' לו ית' (בדוגמת המשכן והמקדש)<ref>ועד"ז בנוגע לנשיאת המשכן בעת המסעות במדבר – כמבואר בלקו"ת שם ש"תועלת הכנעה זו היתה ענין '''הכנה לע"ל''' שיוכל להיות גילוי אלקות בעולם השפל שלנו, כמ"ש ונגלה כבוד ה' וגו' . . שיתגלה כבוד ה' שהוא בחי' גילוי עצמיות אלקות . . לא יסתיר שום הסתר כלל, ויהי' גילוי אלקות גם בעשי' עד שיראו כל בשר כו'".</ref>.

וכללות הענין דדירה לו ית' בתחתונים, שהעולם נעשה דירה לעצמותו, ע"י התגלות כח העצמות שמהוה מאין ליש – הו"ע ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", שעיקר החידוש הוא בהתגלות ד"אני עושה" (כנ"ל ס"ה).

י. ויש להוסיף, שבפרשת נשא מרומזת גם דרך העבודה שעל ידה באים להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" (ועי"ז גם "השמים החדשים והארץ החדשה") בימות המשיח:

ובהקדם הידוע שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, כמרומז בפסוק<ref>בלק כד, יז.</ref> "דרך כוכב מיעקב", שקאי על דוד מלכא משיחא<ref>ירושלמי תענית פ"ד ה"ה.</ref>, וקאי גם על כאו"א מישראל<ref>ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ו.</ref>, כיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח<ref>מאור עינים ס"פ פינחס. וראה לקו"ש ח"ב ע' 599. 692. ועוד.</ref> – בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' היחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו<ref>רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד.</ref>, ולכן, ע"י גילוי בחי' היחידה שבכאו"א מישראל מזרזים וממהרים ופועלים הגילוי דבחי' יחידה הכללית בביאת משיח צדקנו, שאז יהי' הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה, בחי' היחידה שבתורה<ref>ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות.</ref>, ועי"ז גם "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", גילוי בחי' היחידה בכל העולם כולו, "יחידו<ref>ראה [[לקוטי אמרים · פרק לג|תניא ספל"ג]]. ובכ"מ.</ref> של עולם"<ref>ויש לומר, שגם המשכת וגילוי בחי' היחידה '''בעולם''' מרומזת בשם "'''כוכב'''" (שמו של משיח, ושמו של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משיח שבו) – כ"ו כ"ב, '''כ"ו''' הוא הגימטריא דשם הוי', מלשון '''מהוה''' (זח"ג רנז, סע"ב. ועוד), '''וכ"ב''' הם כ"ב אותיות התורה שעל ידם נעשית ההתהוות, כמ"ש (נחמי' ט, ו) "ואתה מחי' את כולם", "א"ת מחי' אלא מהוה, דהיינו יש מאין, ואתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו, והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות" (תניא שעהיוה"א פ"ב), שבזה מרומז המשכת וגילוי היחידה (בחי' "כוכב") '''בעולם''' (כ"ו כ"ב).</ref>.

ויש לומר, שענין זה מרומז בהתחלת וסיום פרשת נשא:

בהתחלת פרשת נשא – בהמנין דבנ"י ["נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך גם להמנין דכל בנ"י כפי שהם בדרגת שבט לוי, כפס"ד הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כו' כל איש ואיש כו'" (כנ"ל ס"ח)], כי, מנין בנ"י הוא מצד ההתקשרות העצמית עם הקב"ה ("מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"<ref>פרש"י ר"פ במדבר.</ref>) שהיא '''בשוה''' אצל כל בנ"י (שלכן הגדול במדריגה אינו נחשב יותר מא' והקטן במדריגה אינו נחשב פחות מא') – מצד '''עצם נשמתם''', בחי' '''היחידה'''.

ובסיום פרשת נשא – בהתאחדותם של כל י"ב נשיאי ישראל (שכוללים את כל בנ"י) שהתנדבו ובאו כולם יחדיו לחנוכת המשכן והמזבח, וגם לאחרי שהקב"ה אמר "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם גו'"<ref>ז, יא.</ref>, "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון"<ref>במדב"ר פי"ד, יג (בסופו).</ref>, שהתאחדות זו (לאמיתתה ובשלימותה) היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה, שהיא אצל כל בנ"י בשוה.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת פרשת בהעלותך שקורין במנחת שבת זה:

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות גו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" – שאף שבנ"י נחלקים (בכללות) לז' סוגים, ז' מדרגות בעבודת ה', שבעת קני המנורה<ref>ראה [[לקוטי תורה · בהעלותך|לקו"ת ר"פ בהעלותך]]. ובכ"מ.</ref>, מ"מ, מתאחדים כולם בהארתם "אל מול פני המנורה", ובהיותם "מקשה זהב" ("מנורת זהב כולה"<ref>זכרי' ד, ב.</ref>), וכאמור, ההתאחדות האמיתית דכל בנ"י היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה.

זאת ועוד:

בההמשך והסמיכות דפרשת המנורה לפרשת הנשיאים<ref>ומודגש במיוחד בהקריאה דימי חנוכה, שלאחרי שמסיימים "זאת חנוכת המזבח גו'" ממשיכין וקורין גם "בהעלותך את הנרות גו' כן עשה את המנורה" (שו"ע או"ח ר"ס תרפד), ועד"ז באמירת פרשת הנשיאים בהתחלת חודש ניסן, ש"נוהגין מר"ח ואילך לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום י"ג פ' בהעלותך עד כן עשה את המנורה, שהוא כנגד שבט לוי" ([[שולחן ערוך אדמו"ר הזקן · סימן תכט|שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט]] סט"ו).</ref> מודגשת '''מעלת שבט''' '''לוי על כל י"ב השבטים''', כפירוש רש"י "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", וביחד עם זה, כיון שבאים בהמשך ובסמיכות זל"ז מודגשת גם '''השייכות שביניהם'''<ref>ומודגש ביותר לעתיד לבוא – שיתוסף גם "שער לוי אחד" (יחזקאל מח, לא), "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לי"ג שבטים" (ב"ב קכב, א). – ולהעיר שמספר י"ג (שרומז לי"ג מדה"ר שלמעלה מהשתלשלות) בגימטריא "'''אחד'''".</ref>. והתיווך בזה – שמעלת שבט לוי נמשכת וחודרת אצל ואת כל בנ"י<ref>וי"ל שמרומז בלשון רש"י "שאתה (אהרן, נשיא שבט לוי) מדליק ומטיב את הנרות", ז' הנרות דכללות בנ"י.</ref>, כפס"ד הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . כמו שזכה לכהנים ללוים".

וענין זה נעשה ע"י גילוי בחי' היחידה, כמרומז בסיום דברי הרמב"ם "הרי '''דוד''' ע"ה אומר<ref>תהלים טז, ה.</ref> ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך '''גורלי'''" – ש"גורל" קאי על עצם הנשמה<ref>ראה [[ספר המאמרים - מלוקט · אך בגורל, תשל"ה|סה"מ מלוקט ח"א ע' קלט]] ואילך. וש"נ.</ref>, בחינת היחידה, בחינתו של '''דוד''' מלכא משיחא, אשר, ע"י התגלותה נעשה "כל איש ואיש" בדרגת (שבט לוי, לוי וכהן, ועד לדרגת) הקדושה דכהן גדול ("ה"ז נתקדש קדש קדשים"<ref>כמ"ש (דה"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", והרי בהקדמה למ"ת נאמר לכל בנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שפירושו "כהנים גדולים" (יתרו יט, ו ובבעה"ט).</ref>), בחי' היחידה שבישראל (בנפש), כמו קדש קדשים (בחי' היחידה ש)במקום.

ועפ"ז יש לבאר בעומק יותר הדגשת אחדותם של ישראל במתן־תורה, כמ"ש "בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני גו' ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"<ref>יתרו יט, א־ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.</ref>, שלכן "אמר הקב"ה הרי השעה שאתן להם את תורתי"<ref>דא"ז פ' השלום. ועוד.</ref> – שהאחדות שמצד בחי' היחידה, קשורה במיוחד עם תורתו של משיח, פנימיות התורה, בחי' היחידה, שניתנה (בהעלם) במ"ת. ויש לומר, שענין זה מודגש יותר בשבת '''שלאחרי מ"ת''', שאחדותם של ישראל שמצד בחי' היחידה שמודגשת בפרשת השבוע (כנ"ל בארוכה), היא, הכנה '''להתגלות''' תורתו של משיח שבהוספה ולאחרי הגילוי דמ"ת (שבת שלאחרי מ"ת), "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ודוגמתו במ"ת שבכל יום – אמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" '''לאחרי''' מתן תורה ביום זה בברכת התורה ("נותן התורה" לשון הוה), כהכנה ל"תורה חדשה מאתי תצא", שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", זמנה בכל יום.</ref>.

יא. ונוסף על הדגשת הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" בפרשת השבוע שקורין בשבת שלאחרי מ"ת – ה"ז מודגש גם בהתחלת פרקי אבות בשבת שלאחרי מ"ת:

בביאור תוכן הענין (האמירה והלימוד) ד"משה קיבל תורה מסיני" בשבת שלאחרי מ"ת, בהוספה על קבלת התורה בזמן מ"ת – יש לומר, שעיקר ההדגשה בזה היא על '''ההוספה והחידוש''' שבתורה ע"י '''מקבלי התורה''', כמודגש בדיוק הלשון "משה '''קיבל''' . . '''ומסרה''' כו'", שנעשית תורתו של כאו"א ממקבלי התורה עי"ז שלומדה ומחדש בה.

ועוד ועיקר – ההוספה והחידוש ע"י נותן התורה לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא", כמודגש (א) בהקדמה ל"משה קיבל תורה מסיני" במשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"<ref>סנהדרין ר"פ חלק.</ref>, דקאי על עולם התחי'<ref>רע"ב (ועוד) סנהדרין שם.</ref>, שמזה מובן שעיקר ההדגשה דמ"ת היא על התורה דלעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא", (ב) והחתימה (לאחרי אמירת הפרק) במשנה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' שנאמר<ref>ישעי' מב, כא.</ref> ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"<ref>מכות כג, ריש ע"ב – במשנה.</ref>, שעיקר ושלימות הלימוד ד"יגדיל תורה ויאדיר"<ref>ראה חולין סו, ב.</ref>, שאינו בשביל לידע את המעשה אשר יעשון<ref>דאף שגם בימות המשיח יצטרכו לידע את המעשה אשר יעשון, יהיו כל דיני התורה "גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה, וא"צ לעסוק בהם" ([[אגרת הקודש · סימן כו|אגה"ק סו"ס כו]]), ועאכו"כ בעולם התחי' ("עולם הבא") שמצוות בטלות לע"ל (נדה סא, ב. אגה"ק שם).</ref>, אלא באופן ד"דרוש וקבל שכר"<ref>סוטה מד, א. וש"נ.</ref>, הוא, ב"תורה חדשה מאתי תצא".

וכיון שלימוד התורה ("משה קיבל תורה מסיני") הוא באופן ד"תורה חדשה מאתי תצא", ה"ז נמשך וחודר גם בעמידת וקיום העולם, "העולם עומד" ו"העולם קיים" – שניתוסף בזה החידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה – בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ – מודגשת בהקדמה והחתימה לאמירת פרקי אבות: (א) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר<ref>ישעי' ס, כא.</ref> ועמך כולם צדיקים וגו'" – ענין השוה בכל ישראל מצד עצם נשמתם, בחי' היחידה, (ב) "יגדיל תורה ויאדיר" – התאחדות ב' הקצוות דלימוד התורה ולומדי התורה, מהגדול שבגדולים שלימודו באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר", עד לקטן שבקטנים שלומד אצל מלמד תינוקות שיש טובים ממנו, ויכולים לפתוח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שהתינוקות יבואו אליו, משום "יגדיל תורה ויאדיר"<ref>רמב"ם הל' ת"ת ספ"ב.</ref>.

יב. ויש להוסיף ולבאר השייכות דהחידוש בתורה ("תורה חדשה מאתי תצא") ובשמים וארץ ("השמים החדשים והארץ החדשה") בשבת שלאחרי זמן מ"ת – גם מצד ענינו של '''יום השבת''' (שלאחרי מתן תורה):

ענינו של יום השבת – ש"נקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' וכו'"<ref>חינוך מצוה לא.</ref>, ע"י המנוחה והשביתה מעניני העולם, וההתעסקות בעניני קדושה, ובפרט בלימוד התורה, ששייך במיוחד ליום השבת, "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"<ref>כנ"ל הערה 1.</ref>. ויש לומר, שע"י ההתחדשות דתורה ביום השבת, נעשית גם התחדשות העולם, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

וע"פ הידוע שיום השבת קשור עם הגאולה, כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת"<ref>תהלים צב, א.</ref>, "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>, וכמ"ש בברכת המזון דיום השבת "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובפרט ביום השבת לאחרי חצות, זמן המנחה, "רעוא דרעוין"<ref>זח"ב פח, ב.</ref>, "בחי' פנימיות הרצון ופנימיות התענוג", "עצמות התענוג ממש"<ref>המשך תרס"ו ע' תקמה.</ref>, וסעודה שלישית<ref>התוועדות הב' (המו"ל).</ref>, "נחלה בלי מצרים . . כיעקב שכתוב בו<ref>ויצא כח, יד.</ref> ופרצת גו'"<ref>שבת קיח, סע"א ואילך. וראה זהר שם שענין זה שייך (בעיקר) לסעודה שלישית.</ref>, שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("כיעקב שקראו בית")<ref>פסחים פח, א. וראה לקו"ש חט"ו ע' 231. וש"נ.</ref> – יש לומר, שההתחדשות דתורה ודהעולם ביום השבת קשורה עם החידוש בתורה ובעולם לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים – "תורה חדשה '''מאתי''' תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר '''אני עושה'''"<ref>"מאתי" דייקא, "אני" דייקא – כמודגש במיוחד ב"רעוא דרעוין", "בחי' עצמות התענוג ממש . . והיינו בחי' עצמות א"ס שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע" (המשך תרס"ו שם).</ref>.

וענין זה מודגש ביותר ביום השבת '''שלאחרי מ"ת''' – דכיון שבזמן מ"ת שבשבוע זה<ref>משא"כ בנוגע להתחדשות דכל שבת ביחס להתחדשות דהשבת שלפניו – שבכל שבוע חוזרים ונשנים כל הענינים דשי"ב, שלכן אומרים בכל שבוע "היום יום ראשון בשבת", יום שני וכו' עד יום השבת, אף שכבר עברו רבבות ימים משי"ב (ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ).</ref> היתה כבר ההתחדשות דתורה ודהעולם, עכצ"ל, שביום השבת מודגשת בעיקר ה(הכנה ל)החידוש דלעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה – בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ – מודגשת ביום השבת, שבו צריכים "'''להקהיל קהלות''' . . להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה '''לרבים'''"<ref>[[שולחן ערוך אדמו"ר הזקן · סימן רצ|שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ]] ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).</ref> ובהדגשה יתירה בהקהלת קהלות בזמן המנחה, "רעוא דרעוין", בחי' פנימיות ועצמות התענוג, ודוגמתו בנפש – בחי' היחידה, שלמעלה מההתחלקות דכחות הנפש, הן כוחות פנימיים והן כחות מקיפים, ולכן מאחדת נמשכת וחודרת בכולם, עד לבחי' העקב שברגל<ref>ועד לעקב שברגל '''כפשוטו''' – "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל), כדאיתא בגמרא (גטין נו, ב) ע"ד התרחבות העצם שברגל מצד התענוג.</ref>, ועל ידה נעשית גם האחדות עם רבים מישראל<ref>וע"ד מ"ש (תהלים נה, יט) "פדה בשלום '''נפשי''' גו' כי '''ברבים''' היו עמדי" [כידוע שעיקרו ושלימותו יהי' בביאת המשיח (ראה שער התפלה לאדהאמ"צ נו, א)] – שהפדי' בשלום דכאו"א מישראל בעבודתו הפרטית ("נפשי" דייקא) היא מצד בחי' היחידה שבנפש (שם נה, ג), וקשור גם עם הרבים, "כי ברבים היו עמדי".</ref> ("להקהיל קהלות"), עד לשלימות האחדות דכל בנ"י – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"<ref>ישעי' כז, יב.</ref>, "עוד אקבץ עליו לנקבציו"<ref>שם נו, ח.</ref>, ובאופן שנעשים "קהל גדול"<ref>ירמי' לא, ז.</ref>, וכולם יחד נכנסים לבית־הכנסת ובית־מדרש העיקרי – ביהמ"ק השלישי (ש"בית תפלה יקרא לכל העמים"<ref>ישעי' נו, ז.</ref>, ו"מציון תצא תורה"<ref>שם ב, ג. – וראה מצו"ד שם נא, ד, ש"תורה (חדשה) מאתי תצא" הו"ע "מציון תצא תורה".</ref>), ללמוד ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא".

יג. ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד והדגשה מיוחדת בשבת שלאחרי מתן תורה, שבת פרשת נשא, '''בשנה זו''':

ובהקדים המדובר כמ"פ שע"פ כל הסימנים שבדברי חז"ל אודות אחרית הימים (נוסף על ההודעה הכללית בזמן הגמרא ש"כלו כל הקיצין"<ref>סנהדרין צז, ב.</ref>), דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, כפי שהעיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – בקשר ובשייכות להכרזתו הידועה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"<ref>"קול קורא" בהקריאה והקדושה דשנת תש"א־ג (אג"ק שלו ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך). ועוד.</ref> – שבימיו (לפני עשרות שנים) סיימו כל עניני העבודה, וצריכים רק "לצחצח הכפתורים"<ref>ראה [[ספר השיחות תרפ"ט · שמחת תורה|שיחת שמח"ת תרפ"ט]].</ref> ולעמוד הכן לקבלת פני משיח צדקנו<ref>ראה [[חב"דטקסט:היום יום/טבת|"היום יום" ט"ו טבת]]. ובכ"מ.</ref>, ועאכו"כ לאחרי ריבוי העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מאז ועד עתה, כולל ובמיוחד השלימות דארבעים שנה (לאחרי הסתלקותו) ש"קאי איניש אדעתי' דרבי'"<ref>ע"ז ה, ריש ע"ב.</ref>, "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"<ref>תבוא כט, ג.</ref> – בודאי ובודאי שסיימו גם "לצחצח הכפתורים", ועומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו.

וענין זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו – שנת ה'תנש"א, שסימנה מרומז בפסוק<ref>בלק כד, ז.</ref> "'''תנשא''' מלכותו" (דקאי על דוד ושלמה<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, שמלך המשיח הוא מזרעם<ref>סהמ"צ להרמב"ם מל"ת שסב. פיה"מ ר"פ חלק יסוד הי"ב. אגרת תימן.</ref>) בכל העולם כולו, והר"ת שלה "הי' תהי' שנת '''אראנו נפלאות'''", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו.</ref> – מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו (נוסף על אלה שיראו בעתיד, "אראנו") בפועל ובגלוי לעיני כל העמים בשנה זו, שבהם '''נתקיימו''' דברי הילקוט שמעוני<ref>ישעי' רמז תצט.</ref>: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכיות אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז (ובפרט בחודש ניסן, חודש הגאולה) עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא") . . ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם".

ובפרט בעמדנו בזמן מתן תורה וימי התשלומין שלו, כדאיתא בספרים<ref>ספר מאמר מרדכי עמ"ס פסחים להרה"צ כו' הר"ר מרדכי מנדבורנא (סיגעט, תר"ס).</ref> בהרמז במארז"ל<ref>פסחים סח, ב.</ref> "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", ש"עצרת . . הוא הזמן המוכשר לעת רצון להתפלל לקרב קץ הגאולה . . '''דבעינן''' לשון אם תבעיון בעו, והוא לשון תפלה ובקשה, '''נמי לכם''' גימטריא<ref>א' מאופני הלימוד בתורה, כפי שמצינו בדין נזירות '''שבפרשתנו''' ש"סתם נזירות ל' יום . . אמר קרא קדוש יהי', יהי' '''בגימטריא''' תלתין הוו" (נזיר ה, א).</ref> '''קץ''', היינו, שאז זמן המוכשר להתפלל שיתקרב קץ הגאולה", "קץ הימים" ו"קץ הימין"<ref>ראה אוה"ת ר"פ מקץ. וש"נ.</ref>, ובעמדנו בשבת '''שלאחרי''' ה"קץ" דעצרת, שבת פרשת נשא, "נשא" (ר"ת שנת אראנו נפלאות) שב"תנשא" – ה"ז הזמן הכי מוכשר להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" – לא רק בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בלשון עבר, כיון ש"הנה זה בא", וכבר בא.

[והדגשה יתירה בענין זה – בעריכת התוועדות<ref>כידוע ה"פתקא אשר משמי שמיא נחיתא" בגודל מעלתה של התוועדות חסידית, שבכחה לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל שרם של ישראל (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תיג).</ref> מיוחדת (שלא ע"ד הרגיל) דכו"כ מישראל בזמן "רעוא דרעוין", השייך ביותר לגאולה האמיתית והשלימה<ref>ולהעיר מהשייכות למזמור צדי"ק בתהלים (המזמור דשנה זו), שסיומו וחותמו "ויהי נועם גו' ומעשה ידינו כוננהו" (שתוכנו השראת השכינה במשכן, ועד לתכלית השלימות שבזה בביהמ"ק השלישי) – ש"נועם" הו"ע התענוג (רעוא דרעוין), שאין למעלה ממנו, ונמשך וחודר עד למטה ב"מעשה ידינו".</ref> (כנ"ל סי"ב), ובאופן של סעודה ממש, ובברכת המזון<ref>לאחרי הקדמת ניגוני רבותינו נשיאינו (נשיאי תורת החסידות שעל ידי הפצתה חוצה קא אתי מר דא מלכא משיחא) – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח־צדק*, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר מהורש"ב וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו** – תשעה*** ניגונים שבהם מסיימים קץ הגלות, ובאים לניגון העשירי, שירה העשירית דמלך המשיח.

'''<nowiki>*</nowiki>) שב' שמותיו – "צמח" ו"צדק" (בגימטריא מנחם מענדל) הם שמותיו של המלך המשיח.'''

'''**) שב' שמותיו – "יוסף" ו"יצחק" – קשורים עם הגאולה.'''

'''***) ששת הניגונים של נשיאי חב"ד, מאדמו"ר הזקן עד אדמו"ר מהוריי"צ, וניגון שלש תנועות (דהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן) שנחשב לג' ניגונים ('''המו"ל''').'''</ref> (אפילו על אכילה שאין בה שיעור שביעה<ref>שעז"נ בברכת כהנים '''שבפרשתנו''' (ו, כו) "ישא ה' פניו אליך", "וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ, ב. וראה לקו"ת פרשתנו כו, סע"א ואילך).</ref>) על "כוס של ברכה"<ref>להעיר, ש"יש אומרים שברהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד"* (שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קפב), ועאכו"כ בשלשה שמזמנים יחד, ועאכו"כ בעשרה (ומעשרה ולמעלה אפילו אלף או ריבוא) שמזכירים השם ("נברך אלקינו") בברכת הזימון (שם סקצ"ב ס"ג).

'''<nowiki>*</nowiki>) "אבל מנהג העולם שלא לברך על הכוס כלל ביחיד, ונכון מנהג זה ע"ד הקבלה" (שם).'''</ref>, שקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כפי שמצינו בגמרא<ref>ובפרט ע"פ מ"ש בזהר (ח"ב קצ*, רע"א) "אע"ג דנשים וקטנים פטורין מן המצוות בכוס דברכה הכל חייבין, ובלבד דינדעון למאן מברכין, ודא היא ונהרו אליו כל הגוים" – כמ"ש לפנ"ז (קפט, סע"ב) שהפסוק (ישעי' ב, ב) "והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" קאי על כוס של ברכה (וראה לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' קלו ואילך).

'''<nowiki>*</nowiki>) אולי י"ל אותיות "'''קץ'''" – "באחרית הימים".'''</ref> בנוגע לכוס של ברכה בסיום הסעודה דלעתיד לבוא<ref>ומעין ודוגמא לזה בזמן הזה – סעודה שלישית דשבת (ראה לקו"ש חכ"א ע' 84 ואילך. וש"נ).</ref>: "נותנין<ref>פסחים קיט, ב.</ref> לו לאברהם אבינו '''כוס של ברכה''' לברך, ואומר להן איני מברך וכו', אומר לו לדוד טול וברך, אומר להן '''אני אברך ולי נאה לברך''', שנאמר<ref>תהלים קטז, יג.</ref> כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", "כסא<ref>יומא עו, א.</ref> דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר<ref>תהלים כג, ה.</ref> כוסי '''רוי'''', בגימטריא הכי הוי"<ref>ובהמשך לזה (לאחרי תפלת ערבית, הבדלה וחלוקת כוס של ברכה) – קידוש לבנה, "שהם עתידים להתחדש כמותה" (סנהדרין מב, א) בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא; וסעודת מלוה מלכה – "סעודתא דדוד מלכא משיחא" (סידור האריז"ל במקומו. ועוד).</ref>].

יד. והמעשה הוא העיקר<ref>אבות פ"א מי"ז (בגימט' טוב) – שלומדים בשבת זה.</ref>:

כיון שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת, פרשת נשא, דשנת אראנו נפלאות, הוא הזמן הכי מוכשר ומסוגל להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא" – מובן שההוראה למעשה לפועל שהזמן גרמא היא '''בהכנה''' (מעין ודוגמא ומביאה בפועל ממש) לקיום היעוד "תורה חדשה מאתי תצא".

ובפשטות – התחדשות והוספה בלימוד התורה מתוך חיות ותענוג עד שמחדש חידושים בתורה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להפעולה על הזולת, "העמידו תלמידים הרבה", כידוע ש"כל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש בתורה, הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחי' שרש נשמתו, '''ומחוייב בדבר'''"<ref name=":2" />, כולל ובמיוחד – התחדשות והוספה בלימוד והפצת פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, מעין ודוגמא ו"טעימה" מתורתו של משיח ("טועמי' חיים זכו"<ref>ראה לקו"ש ח"כ ע' 173. וש"נ.</ref>), שלכן עי"ז מזרזים וממהרים ופועלים ביאת דוד מלכא משיחא<ref>אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחילתו.</ref>.

וכדאי ונכון ביותר שכאו"א יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות ("מילי דחסידותא"<ref>ראה ב"ק ל, א.</ref>) בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל חד לפום שיעורא דילי'.

טו. ויה"ר שמהדיבור וקבלת החלטה טובה בהנ"ל נבוא תיכף ומיד להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ו"משה (ש"קיבל תורה מסיני") ואהרן (שידליק המנורה בביהמ"ק) עמהם"<ref>ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.</ref>, והבעש"ט וכל רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר עמהם, ביחד עם כל צדיקי ונשיאי ישראל וכל בנ"י ("ועמך כולם צדיקים") בדורות שלפנ"ז, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.</ref>, ביחד עם כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים ללא הפסק בינתיים,

וכולם יחדיו שומעים ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים – "מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים"<ref>סיום וחותם פרשתנו.</ref>.

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד, "מיד" ר"ת '''מ'''שה '''י'''שראל (הבעש"ט, שכשיפוצו מעינותיו חוצה קא אתי מר) '''ד'''וד מלכא משיחא, וכפשוטו ממש, באופן של ממשות, למטה מעשרה טפחים, ממש ממש.

{{הערות שוליים}}*) לפני השקיעה היתה התוועדות (נוספת) '''פתאומית'''. – כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, וצוה לנגן "בני היכלא". לאחרי השיחה הראשונה צוה לנגן (עשרת) ניגוני רבותינו נשיאינו. ובסיום ההתוועדות (לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה) חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מ"כוס של ברכה" (וראה לקמן סי"ג). '''המו"ל'''.

[[קטגוריה:דבר מלכות|ד]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר במדבר|ד]]