הצגת המקור של הדף "דבר מלכות פנחס"

== משיחות ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם־אב, כ"ד תמוז ה'תנש"א ==
{{דבר מלכות}}
====– תרגום מאידית –====

א. אחד החידושים בפרשתנו הוא – ענין נחלת וחלוקת ארץ ישראל לכל שבט ולכאו"א מישראל.

בעמדנו על סף הגאולה האמיתית והשלימה, כמובן מכל סימני הגאולה (כמדובר לאחרונה כמ"פ) – מובן שלכל לראש ישנו מזה הלימוד בנוגע לנחלת וחלוקת ארץ ישראל בפשטות בהגאולה<ref name=":0">ב"ב קכב, א.</ref>. אבל כיון שעומדים אנו עדיין ברגע שלפני הגאולה, מובן שצריכים ללמוד מזה לימוד גם עתה – כיון שהתורה היא נצחית<ref>תניא רפי"ז (כב, ב). ובכ"מ.</ref>, הוראה נצחית לכל הזמנים ולכל המקומות.

ויש לומר ע"פ הוראת הצמח־צדק ליהודי שרצה לעלות לארץ ישראל לשקוד שם בתורה ועבודה – "מאך דא ארץ ישראל" (=עשה כאן ארץ־ישראל). היות שזה סופר ונתפרסם (ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר<ref>במכתבו מכ' מנ"א תרפ"ה – אגרות קודש שלו ח"א ע' תפה ואילך. וראה לקו"ש ח"ב ס"ע 621.</ref>) לכאו"א מישראל, מובן שמזה נעשה הוראה לכל אחד – שגם כאשר נמצאים "כאן", בחוץ לארץ, ובזמן הגלות (אפילו רגע האחרון שבה) – צריכים "כאן" – במקום וזמן זה – לעשות "ארץ ישראל".

וצריך ביאור מהו תוכן העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" – דלכאורה: ע"פ דין הרי "כאן" (חוץ לארץ) אינו "ארץ ישראל"! שלימות העבודה בתומ"צ דבנ"י היא דוקא בארץ ישראל (כמבואר בכמה מדחז"ל<ref>ראה כתובות קי, ב ואילך. וראה בארוכה אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ריח ואילך. ע' רכג ואילך. וש"נ.</ref>). וגם בהיותנו "כאן", במקום וזמן הגלות, מתפלל יהודי (ופניו כנגד ארץ ישראל<ref>ברכות ל, א. טושו"ע או"ח רסצ"ד.</ref>) ג' פעמים בכל יום (חול) "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו"<ref>ברכת תקע בשופר ב"שמונה עשרה".</ref>, וכיו"ב,

ובפרט בדורות האחרונים ובזמנים האחרונים, ובזמן הכי אחרון – שלפי כל סימני הגאולה הרי "הנה זה (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח. ובשהש"ר עה"פ.</ref> (כדלקמן סי"א),

מהו א"כ תוכן ההוראה "עשה '''כאן ארץ ישראל'''"?!

ובפרט שברגע שלאחרי זה יוצאים כבר מהגלות והולכים לארץ ישראל כפשוטה.

ב. ויובן זה בהקדים ענין בפרשתנו:

בנוגע לחלוקת ארץ ישראל שהיתה "על פי הגורל" – כמסופר בפרשתנו<ref name=":1">כו, נו.</ref> – מביא רש"י<ref>כו, נו. שם, נד.</ref> – ממדרשי חז"ל<ref>תנחומא פרשתנו ו. במדב"ר פרשתנו פכ"א, ט.</ref> ש"הגורל הי' מדבר", "הגורל עצמו הי' צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני".

וצריך להבין הטעם והתועלת שבנס זה: הרי אין הקב"ה עושה נס "למגנא"<ref>דרשות הר"ן דרשה ח. ועוד.</ref>. ומדוע א"כ עשה את הנס ש"הגורל הי' מדבר". הי' יכול להיות הבירור בנוגע לחלוקת הארץ (גבול פלוני לשבט פלוני) ע"פ הגורל (כפי שהוא בכל גורל בלי נס שהגורל מדבר)<ref>ועפ"ז צלה"ב גם: מהו ההכרח ש"על פי הגורל" פירוש ש"הגורל הי' מדבר". דאף שלמדים זה מיתור הכתוב, שהרי לעיל מיני' נאמר "אך בגורל יחלק את הארץ" (ראה מפרשי המדרש שם. משכיל לדוד כאן) – הרי יש לפרש היתור כדרשת הגמרא (ב"ב קכב, א) עה"פ, ש"על פי הגורל" בא להוסיף שנתחלקה באורים ותומים (ראה רשב"ם ב"ב שם: על פי – משמע על פי אורים ותומים. וראה גם פרש"י עה"פ (בהמשך לדבריו ש"הגורל הי' מדבר"): מגיד שנתחלקה ברוח הקודש לכך נאמר על פי ה'. ואכ"מ), שאלעזר הכהן הי' מלובש באורים ותומים והי' מכוין ברוח הקודש לעליית הגורלות.</ref>!

ואע"פ שהקב"ה רצה להראות לבנ"י שהגורל הוא ענין אמיתי ע"פ ה' (ולא באקראי) – הרי ע"ז כבר הי' נס קודם שהראה ש"הגורל הי' על פי רוח הקודש": "אלעזר הכהן הי' מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו"<ref>פרש"י פרשתנו שם, נד. מב"ב שם. וכ"ה בתנחומא ובמדב"ר שם.</ref>, וזה הראה לבנ"י שהגורל הוא אמת וישר<ref>רשב"ם ב"ב שם: ועי"ז מתקררה דעתן של ישראל שרואין שהגורל הי' עולה כמו שנתנבא תחלה ויודעים שחלוקה ישרה היא.</ref>. מדוע א"כ היו זקוקים לנס<ref>ראה תנחומא ובמדב"ר שם: "וזו היתה יתרה".</ref> ש"הגורל הי' מדבר"<ref>ולהעיר מתוד"ה אך – סנהדרין מג, ב. וראה ד"ה אך בגורל באוה"ת פרשתנו (ע' א'סד ואילך), תרכ"ו (ע' קעא. קעט־פ).</ref>?

ג. ויש לומר הביאור בזה:

כיון שהקב"ה ציוה ש"אך '''בגורל''' יחלק את הארץ"<ref>פרשתנו כו, נה.</ref> ("על פי הגורל תחלק נחלתו"<ref name=":1" />, "והתנחלתם את הארץ בגורל"<ref>מסעי לג, נד.</ref>), '''ודוקא''' ע"י הגורל ("'''אך''' בגורל") ולא באופן אחר – לכן היתה החלוקה והבירור של כל חלק בארץ צריכה להיות ע"י '''הגורל''' '''עצמו''' (ולא ע"י דבר אחר)<ref>ראה רשב"ם ב"ב שם בביאור הטעם שלהגורל היו צריכים לשני קלפי "אחד לשבטים ואחד לתחומין ולא סגי בחד דתחומין ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן דא"כ '''אין כל החלוקה עשוי' בגורל''' וקרא קאמר '''אך בגורל''' וגו' בלא הוצאת דיבור מפיו".</ref>.

ויש לומר שלכן גם הבירור באמיתית ענין הגורל הי' ע"י הגורל עצמו ("'''הגורל עצמו''' הי' צווח כו'"), כיון שאם שייך ספק האם הגורל הוא באקראי, וזקוקים לדבר אחר (רוח הקודש וכיו"ב) בכדי להראות שהוא אמת ומכוון – ה"ז מורה שהגורל '''עצמו''' אינו פועל את חלוקת הארץ '''בשלימות''', ולכן "'''הגורל עצמו''' הי' צווח כו'", עי"ז פעל '''הגורל עצמו בשלימות''' את החלוקה, בעצמו "אמר" באופן ברור וגלוי ש"גבול פלוני לשבט פלוני"<ref>והטעם (בפנימיות הענינים) שהיו צריכים גם לרוה"ק (ע"י אורים ותומים) – ראה ד"ה אך בגורל תשל"ה ס"ט (סה"מ מלוקט ח"א ע' קמו).</ref>.

ד. אבל עדיין צריך ביאור בזה:

ענין הגורל אינו ענין לעצמו, אלא '''אמצעי''' לחלוקת הארץ וישוב הארץ. ועד"ז ה"דיבור" של הגורל אינו נוגע לעצם חלוקת הארץ ע"פ הגורל, אלא זהו דבר צדדי לכאורה – הוכחה על אמיתית הגורל, או לפרסם הדבר. למאי נפקא מינה א"כ בחלוקת הארץ אם הבירור באמיתית ענין הגורל (ופרסום הדבר) בא ע"י הגורל עצמו או באופן אחר (ע"י רוח הקודש דהאורים ותומים, או על פי ה' וכיו"ב). אפילו אם לא הי' זה ע"י הגורל עצמו – עדיין הי' מתקיים הציווי ד"בגורל יחלק את הארץ" בשלימות.

בסגנון אחר: אילו הי' הגורל מצוה ותכלית '''לעצמה''' (ולא לשם ענין אחר – חלוקת הארץ), ו"הגורל הי' מדבר" הי' חלק מעצם ענין הגורל וחלוקת הארץ על ידו, הי' ניתן להבין מדוע כל פרטי החלוקה – כולל הבירור שהגורל הוא ענין אמיתי – צריכים להעשות דוקא ע"י הגורל עצמו; אבל היות שהגורל הוא רק האופן שבו הקב"ה רצה שיחלקו את ארץ ישראל, דהיינו, שבזה נוגע תוצאת הגורל (ולא הגורל עצמו) – הרי בכדי לקיים את הציווי "אך בגורל יחלק את הארץ" מספיק לכאורה שיחלקו את הארץ ע"פ הגורל, והבירור באמיתית הדבר – שהוא פרט צדדי – יכול לבוא באופן אחר; מדוע צריכה האמת שבזה להתברר דוקא ע"י הגורל עצמו, וצריכים לעשות לשם כך נס מיוחד, ואין זה מספיק שידעו זאת ע"י הנס ש"הגורל הי' ע"פ רוח הקודש" דהאורים ותומים על ידי אלעזר הכהן?

ויש לומר בזה ע"פ ביאורו של הרגצ'ובי<ref>ראה צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי. מהדו"ת נא, ג. מפענח צפונות פ"ז. ובכ"מ.</ref>, שבתורה ובקדושה "כל דבר אף שהוא הכרחי לכאורה הכל בכוונה מכוון ומצוה ע"פ ה'". וכפי שהוא בנוגע למסעות בנ"י במדבר, שאע"פ שזה הי' הכנה ואמצעי להגיע לארץ ישראל – "הוה המצוה גם עצם ההליכה וכן המקומות שבאמצע הדרך הוה ג"כ מצוה" (כמ"ש<ref>מסעי לג, ב.</ref> "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'")<ref>ראה עירובין נה, ב: כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי (הובא בצפע"נ שם).</ref>. ועד"ז בכמה עניני קדושה (בעבודת המקדש), הרי ענין שהוא רק הכנה והקדמה (מוכרחת) לענין אחר, מקבל ג"כ חשיבות וגדר דקדושה<ref>ויש לומר דוגמא לזה מחצר המשכן והקלעים, שאף שהם טפלים והקדמה לקדושת המשכן עצמה, נקבעת הקדושה גם בהם.</ref>. וכפי שהוא בנוגע להולכת הדם למזבח, שהגם שההולכה היא רק בשביל העבודה דזריקת הדם על המזבח (שע"פ טבע צ"ל הולכה בשביל זה), הרי הדין הוא<ref>זבחים יג, א במשנה. רמב"ם הל' פסוה"מ פי"ג ה"ד.</ref> שבהולכה גופא ישנה חשיבות וגדר דעבודה, ועד ש"מחשבה פוסלת" בה.

ויש לומר שעד"ז – ויתירה מזה – הוא בנוגע להגורל שעל ידו "יחלק את הארץ": אע"פ שהגורל הוא הקדמה לחלוקת הארץ, אבל כיון שזהו האופן לחלק את הארץ, ויתירה מזה: חלוקת הארץ על פי הגורל הוא '''ציווי ה'''' (וכמה פעמים) – ה"ז (הגורל) מקבל חשיבות וגדר לעצמו (נוסף על כך שזהו אמצעי לחלוקת הארץ), וגם הפרטים הצדדיים שבזה – הבירור שהגורל הוא ע"פ ה' ופרסום הגורל – בהיותם פרטים דדבר שבקדושה, נוגעים לעצם הענין;

ולכן הי' נוגע לשלימות ענין הגורל – בקיום ציווי ה' שחלוקת הארץ תהי' "על פי גורל" – ש"הגורל עצמו הי' צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני", שדבר זה מורה שהגורל '''עצמו''' (שיש לו חשיבות לעצמו) יש בכחו לפעול את חלוקת הארץ (בלי ספק), כנ"ל.

ה. הביאור בזה בפנימיות הענינים:

כיבוש, חלוקת וישוב הארץ מרמזים על עבודת בנ"י לכבוש את "ארץ כנען", "ארצות שבעה גוים"<ref>לשון רש"י ר"פ בראשית.</ref>, ולעשות מהם ארץ '''ישראל''', ארץ '''הקודש''', דהיינו, ארץ יהודית וקדושה, ארץ שבה ניכר בגלוי שייכותה ליהדות, אלקות וקדושה, עי"ז שבנ"י מנצלים את הארץ לקיים בה (ועל־ידה) את המצוות התלויות בארץ, ולבנות שם את בית המקדש, שעליו אומר הקב"ה<ref>תרומה כה, ח.</ref> "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

שזוהי הכוונה והתכלית של כל הבריאה – לכבוש את גשמיות העולם (כמ"ש<ref>בראשית א, כח.</ref> "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה") ולעשות ממנו דירה לו יתברך בתחתונים<ref>תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.</ref>, מקום שבו נמצא הקב"ה בגילוי (כביכול כאדם בדירתו הפרטית).

בכדי שעבודת הכיבוש תהי' בשלימות צריכה היא להיות בכל הפרטים – הן דהנכבש והן דהכובש: (א) כיבוש הארץ בשלימות הוא כאשר כובשים את כל הארץ (כפי שהי' בכיבוש ארץ ישראל). אם נשאר חלק מהארץ שלא נכבש – הרי הכיבוש כולו אינו בשלימות<ref>ולהעיר שכיבוש ארץ ישראל צ"ל כיבוש רבים, "אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כו'" (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב).</ref> (גם דחלקי הארץ שכן נכבשו). כפשטות הענין, שאז נשארת סכנה מהאנשים הנמצאים בחלק הארץ שלא נכבש. ועד"ז (ב) מצד הכובש: מתי הכיבוש הוא בשלימות – ובאופן שניכר בגלוי בהנכבש שהוא נכבש לגמרי ע"י הכובש – כאשר הכובש מונח בפעולת הכיבוש בכל כחותיו, בכל פרטי המציאות שלו, וכללות פעולת האדם (הכובש) בעולם היא ע"י ג' הלבושים שלו – מחשבה דיבור ומעשה<ref>תניא פ"ד. וראה בארוכה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 463 ואילך.</ref>. אם אין הוא כובש את הארץ עם כל ג' הלבושים – (אלא במעשה בלבד ללא תכנון? (במחשבה), וללא הוראות (בדיבור) לפקידי החיל ולהנכבשים, או רק במחשבה ומעשה, וכיו"ב) – חסר בשלימות הכיבוש (ובדרך ממילא – גם בכיבוש דכל הפרטים דמציאות הנכבש).

ועד"ז הוא גם בנוגע לכיבוש העולם בעבודה רוחנית לעשות דירה לו יתברך בתחתונים – ששלימות הדירה היא דוקא כאשר (א) זה חודר בכל הפרטים דהדירה עצמה (ע"ד הנכבש), שבכל פרט דהדירה ניכר שהוא שייך לבעל הדירה, ו(ב) של האדם הדר בהדירה, שנמצא בגילוי ובהתפשטות גמורה – בכל פרטי מציאותו (במחשבה דיבור ומעשה) בדירתו, כיון שזהו מקום קביעותו (דירתו). ועד"ז הוא גם כביכול בנוגע להדירה לו יתברך בתחתונים: שלימות הדירה מתבטאת בזה שכל פרטי התחתונים (לשון רבים) הם דירה בגלוי של הקב"ה, שעצמותו ומהותו ית' נמצאת שם בגלוי, ביחד עם כל ה"כחות" וה"לבושים", הגילויים בסדר השתלשלות (עשר ספירות), שמתחלקים בכללות למחשבה דיבור ומעשה (בריאה יצירה ועשי')<ref>בהבא להלן ראה סה"ש תש"נ שם.</ref>.

ו. וכיון שהדירה לו יתברך בתחתונים נעשית ע"י עבודת בנ"י, הרי מובן שגם ביהודי (הכובש את הארץ) צריכה להיות שלימות העבודה בכל פרטי הכחות והלבושים שלו, במחשבה דיבור ומעשה: נוסף ע"ז שהוא עושה מעצמו "דירה" להקב"ה, עי"ז שעובד את הקב"ה במחשבה דיבור ומעשה שלו – צריכה גם עבודתו בעולם (בקיום המצוות ועד"ז בדברי רשות לשם שמים) להיות בכל מציאותו, המחשבה דיבור ומעשה שלו.

כידוע ששלימות קיום המצוות היא ע"י קיומם במחשבה דיבור ומעשה – הן בכללות המצוות שמתחלקות למצוות התלויות במחשבה, התלויות בדיבור והתלויות במעשה [ובכללות: תורה שהיא בעיקר בדיבור, עבודה (תפלה) שהיא בעיקר בלב (מחשבה), וגמילות חסדים (מצוות) שהם בעיקר במעשה<ref>לקו"ת אחרי כה, סע"ד ואילך.</ref>], והן כל מצוה בפני עצמה צריך יהודי לקיים במחשבה דיבור ומעשה<ref>לקו"ת ריש פרשתנו. אוה"ת יתרו ע' תתקלז.</ref>: כוונת המצוה<ref>דקיי"ל מצוות צריכות כוונה (ברכות יג, א. וש"נ) – אוה"ת שם.</ref> (מחשבה)<ref>וגם להמ"ד שמצוות אין צריכות כוונה – צ"ל הקדמת המחשבה קודם המעשה.</ref> ברכת המצוה<ref>ובמצוות אלו שאין מברכים עליהם – התפלה עולה במקום הברכה למצוות אלו (אוה"ת שם ע' תתקלח).</ref> (דיבור) ומעשה המצוה (מעשה)<ref>וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן אף שאינן בעשי' גשמית ממש כו', מ"מ הא קיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות כ, ב) ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה (סנהדרין סה, א), כי אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש כו' (תניא פל"ז – מז, א).</ref>.

דהגם שמן הדין ישנם חילוקים במצוות, מצוות התלויות בעיקר במעשה, או בדיבור או במחשבה (או בשנים מהם או בכל השלשה) – אך '''שלימות''' קיום המצוות, ובפרט כאשר מדובר ביחס למילוי שליחות האדם למטה (ולא רק בנוגע לשכר ועונש ועבודתו בדיעבד) – היא דוקא כאשר האדם מקיים את המצוה בתכלית השלימות, בכל מהותו ומציאותו, וכפי שהוא בנוגע למצות אהבת ה' בקריאת שמע – שהיא כללות העבודה (וכוללת את כל המצוות) – לית פולחנא כפולחנא דרחימותא<ref>ראה זח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א. לקו"ת שלח מב, ג. ובכ"מ.</ref> – שצ"ל "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"<ref>ואתחנן ו, ה.</ref>; ומזה לומדים ונמשך בנוגע לכל עניני העבודה ("פולחנא"), שצ"ל בשלימות בכל כחו – במחשבה דיבור ומעשה,

[אפילו בצדיק (ובינוני) שמבחין בהחילוק בין מצוות שבמחשבה שבדיבור ושבמעשה, ועאכו"כ באנשים פשוטים, שאינם מבחינים כ"כ בהחילוק, במילא מקיימים הם כל מצוה בפשטות במחשבה דיבור ומעשה שלהם].

ועי"ז שיהודי עושה עבודתו בשלימות בכל הפרטים, ע"י המחשבה דיבור ומעשה שלו – הופך הוא את כל העולם – שמתחלק גם הוא לשלש דרגות דמחשבה דיבור ומעשה – לדירה לו יתברך. וכפי שהוא גם בפשטות, שברוב הענינים ניכר בהנפעל בעולם פעולת המחשבה דיבור ומעשה ד(כח ה)פועל, ובמילא, כאשר האדם הפועל בעולם עושה דבר כלשהו בכל הלבושים שלו (מחשבה דיבור ומעשה) ה"ז ניכר גם בשלימות הדבר שפועל בעולם.

ז. עפ"ז יובן הענין ש"הגורל הי' מדבר":

כשם שעצם העבודה דכיבוש וישוב הארץ צריכה להיות בתכלית השלימות, במחשבה דיבור ומעשה, עד"ז הוא גם בנוגע לכל הפרטים בהעבודה, וגם הענינים שהם רק הכנה והקדמה לעבודה – הגם שאין הם תכלית לעצמם, או שהם רק פרט בהעבודה, צריכים גם הם להעשות בתכלית השלימות, במחשבה דיבור ומעשה.

וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (שנמסר ע"י בנו יחידו ממלא מקומו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – שפנימי<ref>להעיר מ"היום יום" דשבת זה פ' פינחס (כ"ד תמוז) בנוגע לעבודתו של פנימי.</ref>, כל דבר שהוא עושה, ה"ה מונח בזה לגמרי:

פעם אחת בהתוועדות הרגיש כ"ק אדמו"ר נ"ע שהבחורים מנגנים ניגון בחפזון, כהקדמה למה שיבוא לאחרי הניגון (אמירת חסידות וכיו"ב). והקדיש לזה שיחה שלימה<ref>שיחת י"ט כסלו תרס"ד (הנחת כ"ק מו"ח אדמו"ר) – ספר השיחות תורת שלום ע' 39 ואילך. וראה גם לקו"ד ח"א ט, א. ס' השיחות ה'ש"ת ע' 113 ואילך. שיחת כ' שבט תש"ל. ש"פ תצוה (סה"ש תנש"א ח"א ע' 352 ואילך). ועוד.</ref>, שתוכנה הוא, שבעבודתו של יהודי צריך הוא לעשות כל דבר בשלימות. אפילו כאשר מדובר אודות ענין שהוא הקדמה לענין אחר – הרי כאשר נמצאים עדיין במצב זה, צריכים להיות מונחים בזה לגמרי<ref>וראה תורת שלום (ע' 52) שם שמביא דוגמא לזה מזהר ס"פ פקודי גבי מעשה המשכן, שההוא סבא פתח בענין מעשה המשכן והתחיל לדבר בענין אחר, ואמרו לו למה זה מהרת, "כיון שכאן הנך אוחז, כאן עליך לפרש".</ref>. "בכלל ה"ז עיקר גדול, שהיכן שנמצאים – שיהיו באמת", "היכן שנמצאים שם צריכים להיות כו', כל זמן שעוסק אני בזה צריך אני להיות כאן", ולאח"ז יבואו לענין השני (שעבורו ענין זה הוא הקדמה), ויעשו אותו בשלימות.

– ויש לומר שהיסוד לזה בנגלה דתורה (כידוע שכל הענינים בפנימיות התורה משתקפים בנגלה) הוא מביאור הנ"ל (ס"ד) מהרגצ'ובי בנוגע לעניני קדושה, שגם הקדמה יש לה חשיבות לעצמה.

ח. ועפ"ז יש לומר הטעם לנס ש"הגורל הי' מדבר":

כשם שעצם העבודה דכיבוש הארץ צריכה להעשות בשלימות, במחשבה דיבור ומעשה, עד"ז הוא גם בנוגע להכנה והקדמה לזה ע"י חלוקת הארץ על פי הגורל – הגם שהגורל הוא הקדמה ואמצעי לחלוקת, כיבוש וישוב הארץ, אעפ"כ יש לו גם חשיבות לעצמו (כנ"ל ס"ב), ולכן הי' גם הגורל עצמו בתכלית השלימות, הגורל עצמו פעל את כל החלוקה וגם את בירור האמת ופירסום הדבר ("הגורל עצמו הי' צווח כו'"),

והשלימות מתבטאת בזה, שבגורל היו כל ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה: נוסף על מעשה השלכת הגורל ונטילת הפתקין (ולפני זה – כתיבת הי"ב פתקין דשמות השבטים וכתיבת שמות גבולות הארץ), והמחשבה והכוונה שצריכים לזה (נוסף ע"ז שהי' זה "על פי רוח הקודש", ענין המחשבה) – הרי "הגורל הי' '''מדבר'''". חלוקת הארץ על פי הגורל – נפעלה בשלימות ע"י הגורל עצמו ("אך בגורל", ללא שום דבר אחר<ref>גם "בלא הוצאת דיבור מפיו" (רשב"ם דלעיל הערה 19), כ"א הדיבור של הגורל עצמו.</ref>), כיון שנוסף על עצם הגורל (מעשה ומחשבה שבו) שהראה כיצד צ"ל החלוקה, "הגורל עצמו הי' צווח ואומר – באופן '''ברור וגלוי''' (כך שלא נשאר שום ספק בדבר) – אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני".

ויש לומר הטעם לכך שהשלימות התבטאה דוקא בהנס ש"הגורל הי' '''מדבר'''" ("על '''פי''' הגורל"), ולא במחשבה ומעשה – כיון שבכדי שיהי' גורל הרי '''מוכרח''' שיהיו מעשה ומחשבה (מעשה הגורל ע"פ המחשבה והכוונה שבזה). אבן הבוחן לכך שזה נעשה '''בתכלית''' השלימות – הוא ע"י ענין הדיבור, שמגלה את תוצאות הגורל בשלימות הבירור והגילוי, וזה מורה שהגורל עצמו הוא בתכלית השלימות (במחשבה דיבור ומעשה). וכפי שהוא בעבודת האדם, שדיבור הוא עיקר אבן הבוחן איך הדבר חדור באדם העובד (הכובש), וגם איך הוא פועל בהזולת (הנכבש).

ט. ובטעם הדבר [מדוע "פנימי" מונח לגמרי בכל עבודה שהוא עושה, אפילו עבודה שהיא הקדמה לדבר אחר] מסביר כ"ק אדמו"ר נ"ע (בשיחה הנ"ל) שני טעמים: (א) זה מורה על אמת ופנימיות – שהיכן שנמצאים ה"ז באמת ובפנימיות. (ב) דוקא ע"י עשיית ההקדמה בשלימות – יקלט אח"כ גם העצם בשלימות. היות שזוהי הקדמה אמיתית (ע"פ תורה), במילא ככל שישקע יותר בהקדמה (ולא יחפז), כך יוכל הוא אח"כ להרבות בהעמקת והרחבת ההבנה בעצם הענין.

ויש להוסיף, שכיון שהקב"ה קבע את טבע הדברים שלפני שמגיעים לעצם הדבר עוברים קודם הכנה והקדמה (או כמה הכנות), בכדי שהאדם והעולם יתרגל לזה (בלשון החסידות: יעשה כלי לאור המשפיע) – לכן גם ההכנה והקדמה עצמה נוגעת לקליטת עצם הענין בפנימיות, ולכן מקבלת היא חשיבות לעצמה, מעין החשיבות דעצם הענין (תכלית המכוון), וצריכים לעשות זאת בתכלית השלימות, לפני שמגיעים לעצם הדבר.

וכפי שהוא בנוגע לכללות ענין החינוך, שכיון שזוהי הכנה מוכרחת לקיום המצוות, לכן ה"ז מקבל חשיבות וענין לעצמו [ואדרבה: במדה מסויימת ה"ז "נעלה" מגדר מצוה, כמדובר פעם<ref>ס' השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 615. ועוד.</ref>], וצריכים להתמסר לזה לגמרי בכל ההשתדלות והכחות.

ובעומק יותר: כיון שהכוונה דדירה בתחתונים היא כוונה '''אחת''' מה' '''אחד''' [נוסף לזה שכל דבר בעולם נברא בכח העצמות, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<ref>אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).</ref>] ומילוי כוונה זו בשלימותה מתבצעת ע"י כל פרטי התחתונים – כולל גם הענינים שהם רק הכנה והקדמה לענין אחר – הרי מצד כוונה זו בעצמותו ית', ישנו בכל דבר בעולם (גם הפרטים הטפלים, וההכנות וכו') כח הא"ס, כח העצמות שבדבר, שעושה את הדבר עצמו לענין אמיתי, בעל תכלית וכוונה, ולכן צ"ל בזה העבודה בשלימותה, במחשבה דיבור ומעשה (ודוקא עי"ז נשלמת תכלית הדבר כהכנה שמביאה לעצם הענין).

ובפרטיות יותר עד"ז הוא גם במחשבה דיבור ומעשה עצמם: מחשבה ודיבור הם הכנה והקדמה למעשה – שהמעשה הוא העיקר<ref>אבות פ"א מי"ז.</ref>. אבל עי"ז שהם מביאים לידי מעשה, והמעשה מיוסד על המחשבה והדיבור – נפעל גם בהם חשיבות לעצמם. וע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות סדר השתלשלות, שע"י העבודה בעשיית דירה בתחתונים (ע"ד ענין המעשה בערך מחשבה ודיבור), שזה בא בכח ועל יסוד הגילויים בעולמות העליונים – נפעלת עלי' וגילוי כח הא"ס גם בעולמות העליונים (אע"פ שמצד עצמן הם "ירידה מאור פניו ית'"<ref>תניא פל"ו.</ref>).

י. עפ"ז יובן הלימוד מזה בעבודת האדם במקום וזמן זה, בהתאם להוראת הצ"צ (כנ"ל ס"א, לאותו יהודי שרצה לעלות לארץ ישראל ולשקוד שם בתורה ועבודה) – "עשה כאן ארץ ישראל":

אע"פ ש"כאן" (חוץ לארץ) אינו ארץ ישראל, והעבודה בחוץ לארץ ובזמן הגלות היא הכנה לשלימות העבודה בגאולה האמיתית והשלימה בארץ ישראל (כפי שבנ"י מתפללים בכל יום) – אבל, כיון שהיותנו בגלות בחוץ לארץ בודאי אינו מקרה נקרית ח"ו, אלא בהשגחה פרטית<ref>כמבואר בארוכה במכתב שבהערה 3. וראה גם לקו"ש ח"ח ע' 91.</ref>, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"<ref>במדב"ר פי"ב, ג.</ref> – ישנה כוונה ותכלית במקום ומצב '''זה עצמו''', שקשורה והיא מעין כללות הכוונה והענין (ארץ ישראל) שלשמו העבודה בגלות היא הכנה,

ולכן צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" – במקום ובזמן זה – '''בתכלית השלימות''' (ע"פ כל הכחות והאפשריות במעמדו ומצבו) במחשבה ודיבור ומעשה, כ"פנימי" שמונח לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאח"ז);

ומהו תוכן הכוונה דעבודתו "כאן" – לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, ובלשון הצ"צ: "עשה כאן ארץ ישראל", לעשות ממקום (וזמן) זה ארץ שבה ניכר בגלוי יהדות (ישראל). היות שיהודי הוא "ישראל" בכל מקום שהוא – יש בכחו לעשות מהמקום בו הוא נמצא (דוגמת) "ארץ ישראל"<ref>ראה מאירי כתובות קי, ב: '''כל מקום''' שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו '''כארץ ישראל'''. ועד שאסור לצאת מבבל לשאר הארצות (מפני התורה והחכמה אשר שם), ראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 399 ואילך.

ולהעיר מהדין שב"ד שנסמכו בא"י ויצאו לחו"ל ה"ה דנים (אפילו) דיני קנסות בחו"ל (רמב"ם הל' סנהדרין פ"ד הי"ב).</ref>, ובפרט בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחוץ לארץ (בבל) שעתידין שיקבעו בארץ ישראל<ref>מגילה כט, א.</ref>.

ויתירה מזה: דוקא עי"ז שעושים את העבודה בשלימות "כאן" (במקום וזמן הגלות), מונחים לגמרי בעבודה במחשבה דיבור ומעשה שלו – הרי זה גופא מרגיל את האדם ומביא אותו להתכלית (שלשמה הוא עושה את העבודה "כאן") – העבודה בארץ ישראל כפשוטה בגאולה האמיתית והשלימה. ע"ד מאחז"ל<ref>ספרי ופרש"י עקב יא, יז. וראה רמב"ן אחרי יח, כה.</ref> שהמצוות בזמן הזה הם "ציונים", ש"כשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים".

ובפרט שמדובר אודות הכנה לגאולה האמיתית והשלימה, שענינה הוא כשמה: אמת ושלימות בכל הענינים, בכל פרטי מציאות האדם והעולם. ומזה מובן, ששלימות הגאולה (שענינה הוא גילוי השלימות בכל פרט, גם בענינים שהם רק הכנה לדבר אחר) תלוי' בזה גופא שבהיותנו "'''כאן'''" עבודת האדם היא בשלימות המחשבה דיבור ומעשה שלו, "עשה '''כאן''' ארץ ישראל" (ולא באופן שניכר שהוא מתכונן לדבר אחר); ודוקא העבודה בשלימות "כאן" (עד כמה שרק יכולים לעשות שם את העבודה בשלימות), מרגילה את האדם (ומביאה אותו) לשלימות העבודה בארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

ועפ"ז מובנת ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל": הגם שנמצאים בגלות וברגע לאחרי זה באה הגאולה והולכים לארץ ישראל – (א) צריכה העבודה ברגע זה במקום זה – "כאן" – להיות בשלימות ע"פ המצב העכשווי והמקום הנוכחי, (ב) העבודה צריכה להתבטא ב"עשה כאן '''ארץ ישראל'''", להכניס "כאן" (במקום וזמן זה) "ארץ ישראל", את שלימות מצב הגאולה – ע"ד "פנימי" שמכניס שלימות בכל פרט בעבודתו (גם בהענינים שהם רק הכנה לדברים אחרים), ו(ג) זה גופא מרגיל את בנ"י לגאולה, עד שזה מביא את הגאולה השלימה כשכל בנ"י חוזרים לארץ ישראל כפשוטה, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות<ref>ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. ועוד.</ref> (ע"י העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" עכשיו).

יא. ענין זה מודגש יותר בכך שבשנה זו שבת פ' פינחס (שבה קוראים אודות נחלת וחלוקת הארץ) היא גם שבת מברכים ראש חודש מנחם־אב, שחל בשנה זו ביום הששי בשבוע:

אע"פ שבתורה<ref>משנה תענית פ"ד מ"ה־ו. תרגום שני למג"א ג, ז. תיב"ע שלח יג, כה. ועוד.</ref> נקרא החודש בשם "אב", הרי מנהג ישראל לקרוא לו "'''מנחם''' אב", מוסיפים את המלה "מנחם", ויתירה מזה: מתחילים עם "מנחם"<ref>ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1080 ואילך. חכ"ג ע' 214 ואילך. ועוד.</ref>. ויש לומר אחד הטעמים בזה – כיון ש"מנחם", שמרמז על נחמת הגאולה – הוא הכוונה והתכלית ד(הירידה בחודש) אב. ויתירה מזה: "מנחם" (גאולה) היא ההתחלה שבאה לפני כל עניני ירידה, כמאחז"ל<ref>ב"ר פ"ב, ד. בעה"ט עה"פ.</ref> (עה"פ<ref>בראשית א, ב.</ref> "ורוח אלקים מרחפת על פני המים") שמיד בתחלת הבריאה היתה "רוחו של משיח"<ref>וזהו גם א' מהביאורים במאחז"ל (רלב"ג מ"א יז, א. וראה תיב"ע וארא ו, יח. זח"ב קצ, סע"א. ועוד) "פינחס זה אליהו" (אף שאליהו הנביא הי' לאחרי פינחס) – כי ענינו של אליהו, מבשר הגאולה, שייך תיכף לתחלת הבריאה.</ref>, כיון שגאולה היא היסוד והכוונה הפנימית של כל הענינים, גם של "אב" מלשון שרש ומקור (בלשון הש"ס – "אבוהן דכולהו"), המקור לכל הענינים (גם עניני קדושה). ויש לומר, שזה נותן אח"כ הכח, שכאשר באה ירידה (בחיצוניות ולפי שעה) יוכלו לגלות בה שכל ענינה הוא (לא רק הקדמה לדבר אחר, אלא זה גופא הוא ענינה) – העלי' ("מנחם") שבזה. כידוע<ref>ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך.</ref> שהענין ד"גאולה" מורכב מ"גולה" בתוספת אל"ף, כיון שע"י הגילוי דאלופו של עולם בגלות עצמה – נעשה זה גופא "גאולה".

ובעמדנו בשבת מברכים מנחם־אב – השבת שבה מברכים את "מנחם־אב" – נמצאת בגלוי עוד יותר הכוונה הפנימית במצב הגלות "כאן" [כידוע<ref>ראה לקו"ש ח"ד ע' 1090 ואילך. חכ"ח ע' 280.</ref> שבשבת בכלל, ובפרט בשבתות ד"בין המצרים", נמצאת בגלוי העלי' שישנה בזמן זה בשנה], וזה נותן תוספת כח לפעול "עשה כאן ארץ ישראל", ולהביא את הגאולה בפועל ב"גולה".

ובזה מתוסף עוד יותר בדורנו זה ובזמננו זה – ובהדגשה בקביעות דר"ח מנחם־אב בשנה זו, ביום הששי, שאז "הכל מוכן לסעודה"<ref>ל' המשנה – אבות פ"ג מט"ז.</ref> לאדם הראשון<ref>סנהדרין לח, א.</ref>: נמצאים אנו עכשיו באלף הששי (שהוא כנגד יום הששי), ובו גופא – "ערב שבת לאחר חצות"<ref>סה"מ תש"י ע' 245. וראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תקלא. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 256.</ref>, וע"פ כל סימני הגאולה נמצאים אנו כבר ממש אצל הגאולה, וכפי שהודיע, פירסם והכריז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר סיימו הכל, כולל גם "לצחצח הכפתורים"<ref>ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.</ref>, וסיימו גם את "עמדו הכן כולכם"<ref>ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רעט. וראה "היום יום" טו טבת.</ref>, דהיינו, שכבר "הכל מוכן לסעודה", וכבר מוכנים לגשת לשולחן, ולאכול את סעודת לויתן ושור הבר, כיון ש"הנה זה (משיח) בא", תיכף ומיד ממש!

יב. כיון שהגאולה עדיין לא באה ברגע זה, ובהשגחה פרטית נמצאים אנו עדיין "כאן", במקום וזמן זה – בודאי צריכים לנצל זאת לקיים את ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל", כנ"ל.

ובנוגע לפועל:

היות ש"עשה כאן ארץ ישראל" היא הוראה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו פרסם (ולפני זה לא הי' זה בגלוי, פרט ליחידי סגולה) – מובן שזוהי הוראה לכל אנשי הדור, שקשורים כולם עם נשיא הדור ("הנשיא הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.</ref>).

ובמיוחד כאשר נמצאים אנו בשבועות שבהם קוראים בתורה אודות נחלת וחלוקת הארץ, ובזמן שבו כבר "הכל מוכן לסעודה" ונמצאים על סף הגאולה וחלוקת ארץ ישראל בפשטות – צריך כל אחד להוסיף עוד יותר בעבודתו ד"עשה כאן ארץ ישראל", כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, במקומו ומצבו הוא, ולעשות זאת בתכלית השלימות במחשבה דיבור ומעשה שלו – ועי"ז להתרגל לשלימות דמצב הגאולה (כנ"ל).

יג. לכאו"א מישראל יש את חלקו ושליחותו בעולם שנתן לו הקב"ה. אחד הוא בעל עסק (מ"זבולון), ואחר ענינו לימוד התורה ("יששכר"), וכיו"ב, ובכל סוג גופא – יש לכל אחד חלק ושליחות אחרת בעולם. וכל אחד נמצא בחלק מסויים בעולם – שאליו הוליך אותו הקב"ה ("מה' מצעדי גבר כוננו"<ref>תהלים לז, כג.</ref>), כיון ששליחותו היא דוקא במקום זה.

ועד"ז בנוגע לזמן – לכל רגע, כל שעה, כל יום, כל חודש, כל שנה, וכל תקופה – ישנה עבודה ושליחות מסויימת.

והגם שכל נקודה במקום וכל רגע בזמן, ושליחותו של כל אחד בעולם – היא רק חלק קטן מכל העולם, כל המקומות וכל הזמנים, ולפעמים יכול אדם לחשוב: כיצד הי' אילו הי' הוא נמצא במקום אחר בזמן אחר, יתכן שעבודתו היתה באופן אחר, ואולי אפילו באופן טוב יותר מכפי שהיא עתה, וכיו"ב;

ועד"ז יכולה להשאל השאלה: כיון שעבודתי היא רק בפינה קטנה בעולם, ובפרט שבפרט – למאי נפק"מ כ"כ כיצד אתנהג בזה, ועאכו"כ שלכאורה אין לזה – לדעתו – שום השפעה על כל העולם?

ויתירה מזה – שואל הוא: כיצד תובעים ממנו שיביא את הגאולה – גאולה כללית לכל העולם – בו בזמן שעבודתו היא רק חלק קטן בעולם (במקום ובזמן)?!

אומרים לכאו"א מישראל, יש לך הוראה מנשיא דורנו – "עשה '''כאן''' ארץ ישראל": עבודתך צריכה להתבטא – לא במחשבה אודות מה שנעשה בקצה אחר של העולם ובזמן אחר בפני עצמם ולתועלת נפרדה – אלא להיות שקוע לגמרי (במחשבה דיבור ומעשה) בעשיית "'''כאן''' ארץ ישראל" – במקומך הפרטי ובכל רגע מזמנך הפרטי.

ודוקא עי"ז תפעל גם בכל העולם (בכל מקום ובכל זמן) – כיון שבחלקך בעולם נכללים כל חלקי העולם,

[וע"ד כפי שהי' בנוגע לחלוקת ארץ ישראל – שאע"פ שכל שבט (וכל משפחה בכל שבט) קבל חלק מסויים בארץ ישראל<ref>לדעת רש"י – "לשבט שהי' מרובה באוכלסין נתנו חלק רב . . לא היו החלקים שווים הרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים" (פרש"י פרשתנו כו, נד), ולדעת הרמב"ן (שם), שחלקו הארץ לחלקים שוים לכל שבט (בין שאנשיו מרובים ובין שאנשיו מועטים), והכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" לא על השבטים נאמר אלא על המשפחות שבתוך השבט עצמו (ראה בכל זה – אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' רג. ערך גורל ע' תטז. וש"נ). ובכל אופן – "לא נתחלקה הארץ במדה לפי שיש גבול משובח מחבירו אלא בשומא בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים" (ספרי ופרש"י פינחס שם), היינו חלקים שוים באיכות.</ref>, הי' בכל חלק את כל המעלות ד(כל חלקי) ארץ ישראל (שעלי' נאמר<ref>עקב יא, יב.</ref> "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ואמרו חז"ל<ref>יומא פא, ב.</ref> "אין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר<ref>עקב ח, ט.</ref> לא תחסר כל בה") – כמאחז"ל<ref>ב"ק פא, ב.</ref> "אין לך מישראל<ref>ואית דגריס "אין לך שבט ושבט מישראל" (תוד"ה העולם – ב"ב קכב, א).</ref> שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק"<ref>אלא "בעולם הזה אין להם בשוה מזה כמו מזה, אלא מזה מעט ומזה הרבה, אבל לעולם הבא יש לו מן הכל שיעור שוה" (תוס' שם).</ref>],

כמובן מזה ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"<ref>משנה סנהדרין לז, א.</ref>, שכיון שכל העולם נברא בשבילו, הרי מובן שיש בכחו לפעול בכל העולם, עי"ז שהוא – בחלקו הפרטי – כולל בתוכו את כל העולם כולו (כמ"ש<ref>קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.</ref> "ואת העולם נתן בלבם").

והגם שעבודתו היא רק בקו אחד וכיו"ב [כדמוכח גם מיהודים וצדיקים שכבר סיימו את שליחותם בעלמא דין, וכיון שכל ישראל בחזקת כשרות<ref>רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ב ה"ב.</ref> צריכים לומר שהם (חלקם עכ"פ) קיימו בשלימות את שליחותם בעולם, אע"פ שלא הי' זה בכל קוי העבודה] – הרי באמת כולל כאו"א מישראל בתוכו את כל קוי העבודה – כמובן מזה שאומרים בקריאת שמע על המטה "בין בגלגול זה בין בגלגול אחר", והיות שזהו חשבון צדק, הרי מובן שיש בכחו לפעול גם בנוגע לגלגול אחר (ולכן יכול הוא לעשות חשבון הנפש ע"ז), ועפ"ז מובן שהעבודה דכל הגלגולים שלו מצטרפת לעבודתו.

ומזה מובן, שכאו"א מישראל – מה שרק תהי' שליחותו בעולם – יש בכחו לעשות "כאן (כל) ארץ ישראל", ועי"ז – לפעול כך בכל העולם כולו. אפילו אם אדם הוא בעל עסק בעניני העולם, ולא גבאי בבית הכנסת וכיו"ב, ובמילא יכול הוא לכאורה לחשוב איזו שייכות יש לו עם קדושת "ארץ ישראל" (זה לכאורה שייך דוקא בביהכנ"ס וביהמ"ד וכיו"ב) – הרי נוסף לזה שיכול הוא להשתתף בזה ע"י השתתפות בבנין ביהכנ"ס וביהמ"ד בממונו וכיו"ב, הרי גם עבודתו הפרטית (כאשר הוא עושה אותה בשלימות לפי כחו) כוללת בתוכה את כל עניני העבודה וכל חלקי "ארץ ישראל".

ועפ"ז מובן גם, שלכאו"א מישראל ישנה האחריות להביא את הגאולה לכל העולם כולו – כיון שעי"ז שהוא עושה את עבודתו הפרטית בשלימות (במחשבה דיבור ומעשה), אפילו בפרט שבפרט – ברגע אחד ובמקום אחד ("כאן"), יש בכחו להפכו ל"ארץ ישראל", ועי"ז לפעול ולהביא את הגאולה השלימה בכל העולם!

ובאותיות פשוטות: בעמדנו קרוב ממש לפני הגאולה – צריך כאו"א מישראל להתרגל לגאולה ולהציב את עצמו במצב ורגש של גאולה, ע"י הפיכת יומו הפרטי ל"יום גאולה (פרטית)", והפיכת מקומו הפרטי – ל"ארץ ישראל", עי"ז שעושה את העבודה שלו ברגע זה ובמקום זה בתכלית השלימות, במחשבה דיבור ומעשה.

יד. וכתוצאה משלימות עבודתו הפרטית (במחשבה דיבור ומעשה) – ה"ז צריך להתבטא גם בדיבורו, ע"ד "הגורל הי' מדבר", שכיון שהוא חדור בפנימיות בהוראה והעבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל", מתוך חיות פנימית – מדבר הוא אודות זה מתוך חיות גם עם אחרים, ומפרסם את ההוראה ד"עשה כאן ארץ ישראל" אצל בני ביתו, אצל הקרובים אליו, ועאכו"כ אצל תלמידיו, עד שמדבר אודות זה עם כל מי שיכול להגיע אליו, וכיון שזה בא מפנימיותו, מדבר הוא דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב<ref>ספר הישר לר"ת סי"ג. הובא בשל"ה סט, א.</ref> ופועלים פעולתם, ועאכו"כ עי"ז שמראה דוגמא חי' מעבודת עצמו. עד שפועל שגם השומעים נעשים מדברים – "הגורל הי' מדבר".

ובנוגע לפועל: מיד במוצאי שבת (אם משיח לא יבוא ח"ו לפני זה) – ידאגו לפרסם בכל מקום שהוא (באופן המותר לאחרי שבת) את ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל". וימשיכו בפרסום ההוראה בימים שלאחרי זה, עד שיבוא משיח צדקנו ואז ימשיכו בארץ ישראל כפשוטה, נוסף על עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות.

טו. מהענינים המיוחדים בעבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" השייכים במיוחד ל"תשעת הימים" (שמתחילים ביום הששי) – הוא המנהג<ref>ספר המנהגים חב"ד ע' 46. וראה גם ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 564. ועוד.</ref> לערוך "סיומים" במסכתות הש"ס בכל יום מ"תשעת הימים" (אפילו כשלא אוכלים סעודת בשר אח"כ), מראש חודש עד תשעה באב (גם בערב תשעה באב ובתשעה (עשירי) באב – באופן המותר ע"פ שו"ע).

ומהטעמים בדבר – כיון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד ניתן להוסיף בענינים טובים ושמחים, ועי"ז לגלות את הטוב הפנימי בהירידה הקשורה עם ימים אלו, החל מ"פקודי ה' ישרים משמחי לב"<ref>תהלים יט, ט.</ref> – עושין שמחה לגמרה של תורה<ref>רמ"א יו"ד סו"ס רמו. או"ח סתקנ"א ס"י.</ref> [ומפני טעם זה כדאי לערוך סיום גם ביום השבת ד"תשעת הימים", ובשנה זו – הן שבת ב' אב, והן שבת תשעה באב (נדחה)].

ויהי רצון, שעוד קודם התחלת ימים אלו תבוא כבר הגאולה ויקויים היעוד יהפכו<ref>ירמי' לא, יג.</ref> ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"<ref>זכרי' ח, יט. רמב"ם סוף הל' תעניות.</ref>,

ועי"ז שבנ"י עושים את העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" בשלימות, להתרגל להגאולה – ניכנס תיכף ומיד ממש מתוך ריקוד לגאולה, ונלך כולנו בריקוד לארץ ישראל, ונטול חלק בחלוקת ארץ ישראל לע"ל "לשלשה עשר שבטים", ע"י הקב"ה בעצמו, "הקדוש ברוך הוא מחלק להם בעצמו"<ref name=":0" />, ו(כנ"ל) עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|ד]]
[[קטגוריה:דבר מלכות ספר במדבר|מ]]