הצגת המקור של הדף "אמרי בינה/שער הקריאת שמע"

{{אמרי בינה}}
== שער הקריאת שמע ==
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
(א) '''שמע''' ישראל ה' אלהינו ה' אחד יש להבין למה נכתב ב"פ ה' ה' אלהינו ה' אחד הל"ל ה' אלהינו אחד מהו שחוזר ואומר ה' אחד וגם תיבת אלהינו למה נכתב הל"ל בקצרה שמע ישראל ה' אחד שזהו עיקר המכוון בפסוק זה להודיע באחדות ה' הפשוטה בתכלית הפשוטות או כמארז"ל תמליכהו כו' ועוד יש להבין למה הע' דשמע ע' רבתי מה ענינו (ובזוהר פ' פנחס ד' רצ"ו מבואר בע' וד' רבתי דז"ש עד ה' בכם ע"ש ויתבא' כל המאמר באורך בסי' ע"ח) אך הנה כתיב ובחרת בחיים כו' וזה פלא למה הוצרך להזהיר על בחירה זו שבודאי מי הוא אשר לא יבחר בחיים וטוב וימאס במות ורע כו' והנה יש להקדים תחילה ביאור ענין הפסוק בהבדלת הרקיע בין מים העליונים כו' כמ"ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל כו' ואח"ז כפל ואמר ויעש אלהי' את הרקיע ויבדל בין המים אשר מעל כו' וזה הכפל שהוכפל בעשי' אינו רק במאמר זה דיהי רקיע ולא בשאר המאמרות זולתו כמו במאמר יהי אור דכתיב יהי אור ויהי אור ולא כפל לומר ויעש כו' ולהבין תחלה שרש ענין רקיע זה המבדיל כו' הנה אנו מוצאים כדוגמא זו בגשמיות באדם התחתון שציור תמונתו בצלם אדם העליון וממנו יובן למעלה ברוחניות דאדם העליון כמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' וכידוע בהיות שאנו מוצאים בלבו של אדם שכלול מב' מדרגות שהן כמו ב' לבבות לב הפנימי ולב החיצוני דהיינו לב רוחני ברוח החיים שבחלל הימיני ולב גשמי שבחלל השמאלי בדם שבו ויוצאין ב' מיני שפע מב' הלבבות הללו מלב הפנימי יוצא ונמשך שפע רוחניות והילוך שפע זו הוא מלמטה למעלה דוקא ומלב החיצוני יוצא ונמשך שפע חיצוניות גשמיות והילוך שפע זו היא מלמעלה למטה דוקא דהיינו אל אברי הגוף שלמטה מן הלב שע"ז אמר בזוהר דלב פליג לכל שייפין ונקרא מלך על כל האברים כידוע והנה מתחלה יש לבאר שפע הרוחניות שבאה מן הלב הפנימי והוא שנק' הבל הפנימי שבלב שבו ממוזג שני דברים רוחניים זה למעלה מזה הא' מזיגת הבל פנימי זה שממנו יוצא ונמשך הבל הקול מן הקנה שבריאה בהבל הפה כידוע בספרי הרפואה שהבל פנימי שבלב יוצא ומתערב ברוח והבל שבריאה ומפני שהריאה מרחפת על הלב תמיד אזי החיות שבהבל הפנימי שבו נשאב בחלקי הריא' שמליאה רוח והבל ויוצא דרך הגרון בהבל גשמי שבפה עד שמתאחד הרוח חיים רוחני שבלב עם הבל קול הגרון (שהרי העדר הרוח חיים בא מקלקול הריאה שאינה מרחפת בכי טוב והעדר גשם הקול בא מקלקול הבל הלב כו') ובלשון הזוהר נק' הבל הפנימי שבלב קלא פנימא' דלא משתמע וקול הגרון קלא דמשתמע בדבור כמ"ש במ"א ובזה אין הפרש בין אדם לבהמה שגם לבהמה יש קול רק שהוא בלא צירופי אותיות הדבור כי גם בהמה נק' חי מצד רוח החיים שבלבה בהבל הפנימי שבה לפי ערך חיות הבהמה כו' וכמ"ש במ"א) והרי שפע זאת היוצא מן הלב רוחניות כי הקול נחשב רוחני בערך גשם ממשות הלב (ועכ"ז הבל פנימי זה דק הוא ברוחניות הרבה יותר מרוחניות הקול שבגרון עד שהקול נחשב גשם לגבי' כמשי"ת) והדבר הרוחני הב' היותר עליון מזה הנעשה ממזיגת רוח הבל פנימי שבלב הן הנה המדות טבעיות כטבע התפעלו' האהבה והחמדה ותשוקה שבלב לדבר הנאהב ונחמד מאוד וכן להיפך התפעלות והכעס והשנאה לדבר השנאוי ומזיק לו וכן התפעלות הרחמים וכה"ג (ובזה אין הפרש ג"כ בין אדם לבהמה שגם לבהמה יש מדות טבעיות לאהוב המאכל ולשנוא דבר המזיק ולהתפעל ברחמים על בניה כנשר שהוא רחמני ועורב אכזרי וכה"ג ושינויי טבעי מדות הלבבות בבהמות וחיות כארי ושור וסוס למיניהם שהמה מינים רבים מאד יותר משינויי טבעי מדות האדם שמין א' הם) ונמצא מובן שהמדות טבעיים באהבה והמדה ורחמים וכעס וכה"ג מאחר שהם רוחניים יותר מוכרח שמתהווים ממזיגה רוחניות דקה יותר שבהבל פנימי שבלב (שהוא מה שמן האהבה ושמחה יתהוה התפשטו' הלב ומן הצער והכעס יתהוה כיווץ הלב באדם ובבהמה בשוה ה"ז הכל בפנימיות הבל הרוחני מאד דק הרבה יותר מהבל פנימי שבלב המוציא הקול שבריאה כו' וקול של שמח' מורגש בהגשמה ושרשו ברוחניות הבל הפנימי המתפשט וקול של בכיה מורכב ומורגש יוצא מרוחניות הבל המכווץ מן הצער ויגון שבלב כו') וקול הגרון שהוא גשמי יותר הרי שרש התהוותו מגשמיות הבל הלב שלפי ערך מהות הפועל כן פעולתו כו' והנה אנו רואים עוד שמן המדו' טבעיים שבלב כאהבה וחמדה ורחמנות וכעס וכה"ג יצא מהם עוד שפע למעלה מהם והוא אל המח' הרוחניות שבכלי המוח שבראש שהרי מיד שיתפעל הלב באהבה וחמדה או כעס הבא המשכה והוא הנק' העלאה אל המוח להתפעל מיד במחשבה שכליי' במוח באותה אהבה וחמדה או באותו הכעס כו' עד שכל מה שבלבו עולה ומהרהר בכלי המחשבה שבמוח ובשכל שבמוח לא היה תחלה שום ענין התפעלות ממדות הללו מצד עצמן רק ממה שהובאו והועלו התפעלות המדות שבלב אל המח' ונתפעלה המח' מזה ג"כ וממיל' נתפעל גם השכל להשכיל בעומק המח' רק בחמדה ואהבה לדבר הנאהב שנתפעל בלבו או להקפיד ולכעוס במח' ושכל כו' (ובבהמה גם היא תתפעל בכלי המוח שבה מהתפעלות הלב להעשבי' רק שזהו אינו אלא בבחי' כח המדמה שבמוחה בלי מח' כלל רק ציור ודמיון בלבד שהרי ציור דמיון שבמוחה כשרואה העשב תעשה לה התפעלו' בלב לרוץ בכל כוחה ולהפך לברוח בכל כחה מן האש וכה"ג ובזה שוה האדם עם הבהמה רק במח' ושכל שבמוח הובדל האדם מן הבהמה וכן בדיבור שבקול בדבר הא' הנ"ל) ונמצא מובן מכל זה שמן הבל הפנימי שבלב יוצאים ב' מיני שפע מלמטה למעלה דוקא זה רוחני מזה הא' מה שעול' הבל הקול מן הלב בגרון מלמט' למעלה הוא שהגרון למעלה מן הלב הוא אך הבל קול הגרון הוא שבא בהגשמה מן רוחניו' הבל הלב שנמשך ועולה בקנה הריאה כנ"ל (רק הדבור בה' מוצאות הפה שרשו מאור השכל שבמוח הנמשך בהבל הקול דגרון לצרף דמצרף לחכמה דוקא ונק' נפש המדברת רוח ממללא שזהו עיקר בחי' אדם מדבר כו') והבל רוחני זה מורכב מאש מים רוח שביסוד המים ויסוד האש שבלב בהבל חיצוני שבו נמזג הרוח הנק' הבל הלב ומזיגה זו נעשה בהגשמה מאמ"ר בהבךל הגרון הבא בהבל הפה כידוע ונק' רוח ממללא מצד רוח האדם ומצד הקול שבלב שנק' רוח החיים הבא בהגשמה בקול כנ"ל ואמנ' לגבי שפע השני' הגשמי' שנמשך מן הלב אל האברי' כמשי"ת נק' זה ההבל רוחני ודק בחי' מובחר החיו' הממוזג בבש' הלב עד שהקול ג"כ גשמי יחשב לגבי' כנ"ל ולמעל' מזה הוא שפע הרוחניו' יותר הוא אשר נמזג טבעי המדות ברוח הבל הלב שיוצאי' מן המובחר ודקות שבהבל הלב יותר כנ"ל ואמנם לא נק' בשם שפע יוצאות למעלה עדיין רק כאשר עולין במחשבה ושכל שבמוח כנראה בחוש שהתפעלות האהבה והכעס עולין מיד למוח ושם המה מתהווים בבחי' הרוחניות והדקות יותר מן דקותם בהבל פנימי שבלב שהרי במוח במחשבת שכלי הרי המה מלובשים באופן ומהות מח' ושכל רחני הגם ששם הן ג"כ בבחי' התפעלות כמדות שבלב עכ"ז הן התפעלות המוח כמו הכעס במוח במחשבה שהיא דקה הרבה מכעס שבלב וכן החמדה והרחמי' שבמוח בשכל דקה הרבה מאהבה וחמדה שבלב ואעפ"כ נק' המדות שמתפעלים במוח בחי' מקבל מן התפעלות העצם של טבעיות המדות שבלב כי וודאי אנו רואי' שאין דמיון וערך להתפעלות אוי"ר שבמוח לאוי"ר העצמיי' וטבעיי' שבלב שזה יחולף וישונה שבהסיר מחשבתו במעט רגע הרי מתבטלים מיד לגמרי משא"כ עצם המדו' לטוב ולרע לא ישונה טבען לעולם כי רק לפי שעה השפע של המדות האירו במוח וכלבוש יחליפם פושט ולובש כו' ונק' הרהורי לבו לבד כו' (ואעפ"י שאנו רואי' להיפך ג"כ שהמדות שבלב מתהווה תחלת התפעלותם מן המחשב' שבמוח שכאשר יראה ויחשוב אדם בדבר הטוב כאוצר נחמד למראה יתפעל לחמוד אותו בלבו הרי הלב מקבל מן המוח ובהסיר התפעלות המחשבה יבוטל התפעלות הלב וכן להיפך כאשר יראה ויחשוב בדבר המזיק כאש ולסטי' וכה"ג יתפעל בפחד בלבו ויבוטל מלבו מיד כשיסיר מחשבתו ודעתו מזה כידוע הנה וודאי גם זה אמת שהמוח משפיע אל הלב מלמעל' למטה דהיינו אל המדות שבלב להאירם ולהחיותם אם בצמצום או בהתרחבות וכמ"ש במ"א כו') (ועיין בסי' ג' מבואר להיפך) והמדריגה השנית בלב הוא הנק' לב חיצוני בחי' חיצוניות הבל הלב שממנו יוצא ונמשך שפע גשמיות ושפע זו נמשכת מלמעלה למטה דווקא והוא השפע של כל חיות גשמי שנמשך אל כל האברי' החיצוני' שיוכל כל א' וא 'לפעול פעולתו בתמידות לפי מזג כוחו והשפע הזאת נמשכת מדם המובחר שבחלל השמאלי שמתקבץ בכל רגע והחיות שבו נמזג לכל האיברי' להיות להם למזון ולמחיה ממש והוא מ"ש דלב פליג לכל שייפין דהיינו שמשפיע כח וחיות גשמי לכל אבר להיות חי בתנועה והרגשה ובכח פעולתו לפי מה שהוא ואם נפסק הילוך שפע זו מהם וודאי שכל האברי' מתחלשים ונפסד כחם מעט מעט כמו ביום התענית שאבריו חלושים כח הרגל חלש בהילוך והיד חלש בפעולתו וגם אברים הפנימי' כאצטומכא וכבד וכליות מתחלשים ג"כ כו' לפי שנתמעט הילוך חיות הדם שבחלל השמאלי אל האברי' כו' והנה וודאי אנו רואי' שהשפעה זו גשמית היא מאד ואין לה ערך כלל לשפע רוחניות שעולה מן הלב אל המוח ואל הבל הפה הנ"ל שהרי אנו רואי' מעשה פעולת חיות האברי' גשמיים הם גם פעולת הקיבה לבשל המאכל גשמית היא לגבי ערך רוחניו' הקול ומחשבה כו' ומכ"ש פעולת היד ורגל שגשמיי' הם לגמרי וא"כ וודאי מוכרח ששרש מקור' בלב ג"כ בא רק מבחי' הגסו' והגשמו' החיו' הרוחני שבהבל בשר הלב הנק' לב החיצוני כנ"ל (וכמ"ש במ"א בענין נר"נ דדם הוא הנפש מרכבה לגבי רוח כו')

(ב) '''ומעתה''' יש להפלא מאד איך ימצא בלב שיתוף וחיבור מב' מיני שפע הנ"ל שרחוקים זה מזה ונבדלים בערך מן הקצה לקצה שהרי שפע רוחניות העולה מהלב אל המחשבה וקול הוא נשפע מתכלית העילוי שבו ובדרך העלאה למעל' כנ"ל ושפע הגשמיי' שמשפיע לאברי' נשפע מהגשמת וגסות שבו כנ"ל (עד שנק' העלאה הרוחניות בשם רוח האדם העולה למעלה שהוא רוח החיוני הפנימי הרוחני שבלב שעולה למוח (שהרוח בחי' מרכבה לגבי נשמה שבמוח) והמשכת השפע הגשמית מדם שבלב לאברים נק' רוח הבהמה היורדת למטה כו' שהוא רוח החיוני הטבעי' הגסה והוא חיות הדם שהוא הנפש (והוא בחי' נפש מרכבה לגבי רוח האדם בחי' חי שמדבר) (ואעפ"י שגם בבהמה עולה מן הלב אל המוח כנ"ל הכל הוא בבחי' רוח הבהמ' הטבעי' בלי שכל ומחשבה ודיבור רק קול גשמי' ודמיון גשמי בלבד כנ"ל וד"ל) וזה יפלא איך יהי' ב' הפכים רוחני וגשמי (ועליי' וירידה) ממקום א' עד"מ אדם חכם שמשפיע אור שכל רוחני לתלמידו איך ישפיע שפע גשמי' כמו ללמוד לתלמידו מלאכ' אומנות גשמית שאומנות כלי היד רחוקה בערך מאומנות כלי השכל כו' וכה"ג (ואעפ"י שימצא חכם בחכמות לימודיות וגם בחכמת החרש אומן אבל לא ימצא בשעה א' שנבדלים זה מזה בערך) ועוד יותר יפלא מה שיבדיל במקום א' שהוא כלי הלב מן העילוי אל הגסות וזה יעלה למעלה וזה ירד למטה מי הבדילם שהרי מהות כלי הלב א' הוא בחומר וצורה כו' אך הנה אנו מוצאי' באדם עוד דבר פלא שממנו בא סיבת הבדלה זו והוא במה שנמצא הבדלה גמורה בין אברי הנשימ' שהן הריאה והלב לאברי המזון כקיבה וקרביי' שרחוקים בערך נבדל מאד מן הרוחני אל הגשם שטבע פעולת איברי הנשימה דריאה ולב המה בתכלית עילוי הרוחני הדק וטבע פעולת אברי המזון כאצטומכא וקרביי' בתכלית הגסות שהוא לעכל המאכל וגם רוחניות שבכח הזן והדוחה נתגשם פעולתם ביותר כמו לדחות הפסולת לחוץ (מלבד עצם פעולתם להבדיל הפסולת שזה בא מכח המבדיל הרוחני שית') והענין ידוע שהסיב' להבדלה זאת הוא ע"י כלי חצר הכבד שנק' קרומא דפסיק במעוהי כו' ונק' פרסא המבדיל בין אברי הנשימ' הרוחניי' לאברי המזון בהיות שעל ידו תהי' הבדלה בין הרוחנית שבלב לגשמיות שבו להיותו בחי' ממוצע הכלול מב' המדריגות דרוחניות וגשמיות ע"כ טבעו לגשם כל רוחני ולהבדילו מן בחי' הרחנויות עד שיהי' מציאת הגשמת פעולה באברי המזון ובכל שפע גשמי' שנמשך מן הלב כנ"ל ואם לא הי' מציאת חצר הכבד הזה הנק' מסך ופרסא המבדיל לא היה הבדלה בין העילוי והגסו' שבלב וע"י חצר הכבד שכלול מאמצעות שניהם יחד דהיינו מרוחניות שבא בהגשמה ע"כ בו ועל ידו יובדלו הרוחניות מן הגשמיות מן הקצה לקצה עד שזה יעלה למעלה וזה ירד למטה כנ"ל וד"ל וביאור הדברי' הנה זהו ממש ענין יהי רקיע בתוך המים כו' דהנה קודם שהי' הרקיע המבדיל הזה בין מים העליונים למ"ת היו מעורבי' מ"ע עם מ"ת בלי חילוק ניכר כלל וממילא לא הי' רוחניות מ"ע בתכלית וגם לא הגשמת מ"ת בתכלית מאחר שהיו מעורבי' אך ע"י הרקיע המבדיל נעשו המ"ע בתכלית העילוי וכמו והמים אשר מעל השמים כו' שנבדלים בערך בתכלית ממים התחתונים שמתחת (עד שאינם נחשבי' בכלל גשם לפ"ד חכמי התכונה כמבואר בספריהם) וזה אינו רק מצד הבדלת הרקיע דווקא כמו המסננת או משמרת שתבדיל ביותר חלקיו הצלולות והדקו' מחלקי הגסו' ועכרורי' עד שישאר הגס ועכור בתכלית הגסות ועכרורית והדק בתכלית הדקות וצלילות שלא הי' דק וצלול תחלה כ"כ מפני התערובות וגם לא הי' הגס גס ועכור כ"כ כו' רק ע"י המסננת הובדלו בתכלית מן הקצה לקצה ומוכרח שיהי' סיבה בדבר המסננן שיוכל להפרידם והוא במה שהו' עב וכרוך נכנסי' ועוברי' בו כל חלקי הדקות בפירוד מן הגסות בהכרח ואם הי' דק ביותר או עב ביותר לא הי' מבדיל כלום כידוע (ויובן זה יותר כמו המשל שמגשם אור רוחניות השכל ולא מגשם לגמרי שהרי מבין ממנו אור השכל אלא הוא כמו מסך כידוע ע"כ ע"י המשל דווקא יוברר ויובדל הדק מן הגס שבשכל משא"כ בלא משל לא ניכר בו ההבדל בין פנימיותו ודקותו לחיצוניותו וגסותו כלל כמ"ש במ"א) וא"כ ההכרח לומרבשורש הרקיע זה העושה ההבדלה מן הקצה כו' שהוא בא מבחי' ממוצע מורכב מאמצעות הרוחניות דמ"ע עם הגשמת מ"ת (וכמו שא' בזוהר בפי' אור מים רקיע דאגלידו מיא כו' ומבואר באריכות במ"א) אשר ע"כ ע"י הבדלתו נבדל הרוחניות מן הגשמיות לתכליתו מפני שבכחו של רקיע זה להבדיל עד תכלית הרוחניות וגם להבדיל עד תכלית הגשמיות כמו שאנו רואי' שמ"ת יורדי' למטה בהגשמה עד שמצמיח צמח ודומם גשמי ומ"ע עלו למעלה בערך הרוחני עד שנבדלים מערך גשם כו' (וא"א לומר שהרקיע הזה אינו רק מהגשמת הרוחני וגסותו שא"כ לא היה בכחו רק להבדיל הגשם והגסות מן הרוחני שהוא ענין מ"ת ומהיכן נמצא בו כח להבדיל לתכלית הרוחני כו' אם לא שמורכב בו מתכלית הרוחני לבא בהגשמה בתכלית) וזהו שנק' מבדיל בב' מדרגות בחי' כח הבדלה רוחניות שבו להבדיל למהות מ"ע לתכלית העילוי ולמ"ת להגשמה ובחי' הבדלה גשמי' מה שעצם ממשות הרקיע מבדיל בין מ"ע למ"ת (ולחד מ"ד אינו אלא כמלא נימא לפי שמ"ע בירידתם בתכלית בהגשמה ומ"ת בעלייתם בתכלית לא יהי' ביניה' אלא כמלא נימא והוא הרקיע הזה הממוצע המחבר חיצוניות שבעליון עם פנימיות שבתחתון ע"ד דוגמא הדם הוא הנפש הרי גשם החיו' שבנפש מתחבר ברוחני שבדם הגשמי וכן כח הצומח שנתגשם בהתלבשותו ברוחניות שבעשב וחטה וכמ"ש במ"א בכל צורה וחומר שבהכרח חיבורם ע"י ממוצע כמו דרך כלל מן התלבשו' חיי רוחנית דנפש בחיי בשר הגשמית שבוודאי רוחנית הגשם הוא נחשב חומר גשם לחיי הנפש הבא בגשם ונק' צלם הנפש וגם כאן לפי זה רקיע זה נעשה מחיצונית שבמ"ע ופנימי' שבמ"ת אך א"כ איך ימצא בכחו להבדיל לתכלית הרוחני שבמ"ע כו' אלא מוכרח לומר שנעשה הרקיע מאמצעות הרכבת תכלית הרוחני בתכלית הגשם כדמיון הממציא משל זר לעומק אור רוחני' השכל כו' וד"ל) ועם כל זה יובן ג"כ בשרש ענין חצר הכבד שנק' ג"כ פרסא המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון כנ"ל שהרי אנו רואי' שהובדלו מן הקצה לקצה כנ"ל ה"ז כמו הרקיע שעשה הבדלה בין מ"ע למ"ת שזהו כמשל המסננת כו' שאם לא חצר הכבד הזה לא הי' בא אברי הנשימ' כריאה ולב לתכלית העלאה שלהם להיות בשפע רוחניות במח' ושכל במוח ובקול ודיבור בפה כנ"ל וגם לא היו יורדי' להגשמ' בבחי' שפע גשמית דלב באברים החיצוני' ואברי המזון כאצטומכ' והקרביי' כ"א היו ממוזגי' ומעורבי' חלקי הרוחני עם חלקי הגשם יחדיו אך ע"י חצר הכב' להיותו כלול מאמצעו' תכלי' הרוחני הדק שבלב ומגסו' הבא מן הלב בתכלית מחלל השמאלי (כנ"ל בענין הרקיע שנעשה מתכלית העלוי דמ"ע ותכלית הגשם דמ"ת) ע"כ יש בכחו להבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון והבדלתו ב ב' פנים הא' כח ההבדלה הרוחניות והוא כח המבדיל בלב בין הפנימי' שבו לחיצוניות שבו להבדילם בתכלי' עד שהעילוי בתכלי' יבא במוח במהות שכל ומח' ודבור וקול (ונק' רוח האדם כנ"ל) והגסות בתכלית ירד למט' להיות חיות הנפש בדם שבאברים חיצונים ופנימים כנ"ל והב' הוא ענין עצם הבדלתו בעצם ממשו שבוודאי מוכרח לומר שחלק העליון שבו שבו שייך להיות כלי לחיצוניו' חיות הרוחניות שבאברי הנשימה דריאה ולב כו' וחלק התחתון שבו עושה הגשמת חיות האברי' דמזון ולהיות הילוך שפע החיצונית דלב דפליג לכל שייפין כנ"ל כי חלקי התחתון נעשה מהגשמת הלב וחלקי העליון מעילוי שבו כו' ולזאת נק' ממוצע בין הלב והכבד בכלל (וזהו שאמר בזוהר תלת שליטן כו' מוחא ולבא וכבדא שהן ג' כלים לנר"נ וכמו שהגרון ממוצע בהבדלה כזו בין המוח והלב שבו נתעלמו המוחי' וממנו מתחיל גילוי המוחין בלב כמ"ש במ"א בפי' מצרים מצר מי דגרון כו' כך הוא בהבדלה שבין לב לכבד בחצר הכבד הנ"ל דבחצר הכבד מתעלמי' אורות הרוחנית שבלב וממנו בא גילוי החיות בדם הוא הנפש שבכבד ושורש כל הבדלות הללו הוא בחי' קרומא דאוירא כו' שבא להבדיל בין ח"ס שהוא שכל הנעלם מכל רעיון כו' לגילוי השכל שבמוח ונק' פרכת המבדיל בין קדש לקדהק"ש (כמ"ש בביאו' בסמוך שז"ש כאן יהי רקיע כו' ומ"ע הן בחי' ח"ס וחכמה הקדומה שנק' מים שמעל השמים וז"ש וארובו' השמים נפתחו כו' שהגיעו מים במים כמו שהי' קודם הבדלת הרקיע והוא בשנת ת"ר לחיי נח כו' דמ"ת עלו במ"ע כמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו') ועוד דוגמא לכל זה הוא מ"ש ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח כו' דהיינו הגמשת אור זיו השכינה שלא יתבטלו במציאותם לגמרי והענין מבואר במ"א בהשגת השכל הבא בהגשמה ותפיסה הנק הסבר נק' מים דניידי ואגלידו מיא שנעשה בבחי' הגשמי ממש הוא הלבשת השכל בדבר מה שעומד ומעלים בו כל הסבר עומק הדברים ולגבי המקבל נק' מקיף בהעלם כמו השונה לתלמידו דרך קצרה כידוע ומה שיושג מן ההעלם הזה למקבל הוא כח הירידה שבשכל זה למטה ומה שמושג בו העומק והעלם בעילוי אחר עילוי הוא הפנימי' המובחר שבו ושניהם נכללים בלבוש והעלם הרקיע שעל ראשי החיות כו' ולכך ע"י הרקיע עולין ויורדין כו' וכך יובן בקרומא דאוירא שבו כח המשכיל ההיולי ובא בהעלם להשכיל שכליות רבים רגילוי ונק' כח הירידה שבו מלמעלה למטה וגם בקרום זה יש כח העולה מן גילוי השכל לעומק דעומק כמו שהוא במקורו בח"ס ממש כנראה בקשי הבנה שמחמת דוחק הקרום הזה מלמטה למעלה דוקא מעוררין לכח ההיולי להיות עומק המושכל עד אין שיעור למעלה וממילא עד אין שיעור למטה דהא בהא תליא כידוע בענין עומק רום ועומק תחת כו' וד"ל וכך יובן בב' פרסות דגרון וחצר הכבד וד"ל:

(ג) '''ועתה''' יש להבין הדוגמא מכל הנ"ל באד' העליון דאצי' שנק' ז"א והוא כלול מג' מדרגות נר"נ מלובשי' בג' כלים מוחא ולבא וכבד' כמ"ש בזוה' ובחי' לבא הן בחי' המדות דז"א (ויש בהן ב' מדרגות פנימיות המדות שהן כמו מדות שבלב האדם שיש בהן הארת המוחין ונק' מושכל שבמדות כידוע והב' בחי' טבעיות המדות שנק' מוטבע ומורגש כו') והיינו ג"כ ענין ב' מדרגות שבלב הבל פנימי והבל חצוני הנ"ל ומה שמבואר למעלה שיש בלב ב' מיני שפע שמפנימי' הבל הלב עולה למעלה כו' אבל במושכל ומוטבע הנ"ל הוא להיפך שהמשכת המוחין בלב בא מלמעלה למטה ונעשה בחי' מושכל שבמדות כידוע ומבחי' טבעי המדות עולה למעלה להרהר במוחו ונק' הרהורי לבו אבל הרהורי המוח שמוליד אוי"ר בלב זהו בחי' הבל פנימי שבלב) והנה כמו שמבואר למעלה שיש ב' מיני שפע בלב א' העולה מהבל הפנימי שבו וכו' ויש בו ב' מדרגות זו למעלה מזו א' שנעשה קול והב' שנעשה מח' ושכל כו' כך למעלה כתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת כו' שהן בחי' המדות עליונות שבלב האדם העליון דאצילות שמהם עולה למעלה והן בחי' ז' קולות קול ה' על המים מבחי' חסד כו' קול ה' בכח מבחי' גבורה קול ה' בהדר מבחי' ת"ת כו' ולכך אומרים זה קודם קבלת שבת דוקא שהוא זמן עליות המל' שהן הי' מאמרות בחי' דיבור אדם העליון שבהן מתלבשים מדות דז"א ונק' גדולה וגבורה בה"א בחי' התפשטות והתגלות למטה מטה עד"מ אדם התחתון שמדבר דברי אהבה שבלב שעולה אל ה' מוצאות הפה מלמטה למעלה ודברי מדת האהבה הן רק בחי' לבוש נפרד לגבי עצם אור מדת האהבה שבלב כנ"ל וז"ש לך ה' כו' (אך מבואר למעלה בדיבור מצד הארת השכל שבו יש בו המשכה מלמעלה למטה והוא מבחי' החכמ' אך בשבת שבת וינפש אף מן הדיבור כמשי"ת) ומבואר למעל' שהבל הלב שנעשה קול עדיין הבל חיצוני יחשב לגבי הבל פנימי' שממנו מזיגת המדות (שהרי הקול מתהווה בלי התפעלות מדות כלל גם קול של שמחה או צער כמו בניגונין וכה"ג גם זה אינו רק מהגשמת המדות שמחה וצער שבלב כנ"ל) וא"כ מה שאמר למעלה לך ה' הגדולה כו' שהן עליות המדות היינו לגבי בחי' מח' ושכל שנעשה מן עליות המדות כנ"ל שהוא בא מהבל פנימי ודק יותר כנ"ל והוא התפעלות המוח באוי"ר שבא מן הלב דווקא והיינו לך ה' הגדולה כו' שעולין בחי' מדות שבלבא דז"א בחי' ז"ת דבינה שהן התפעלות מדות שבשכל והתבוננות מלובשי' במח' (שהוא בחי' מל' דתבונה המלבשת מדות דבינה כידוע בענין ד' רבתי דאחד שהוא מלביש לתנה"י דבינה כו' שהוא ע' רבתי וסימן עד כמשי"ת לקמן בביאור מאמר הזוהר דפ' פנחס) ועכ"ז אותיות המחשבה שבהן התפעלות מדות שבמוח בינה אחר שמקבלים רק מעליות התפעלות מדות שבלב אינם רק הארה בעלמא ולא נחשבי' בערך עצמיות כעצמיו' המדו' שבלב (וכן להיפוך כאשר התפעלות המדות במוח בעצם באין ונמשכי' ומאירים בלב לפי שעה ה"ז ג"כ רק הארה בעלמא מעצם התפעלות המדות שבמוח ואנו רואים שאינו כן שבהתפעלות היראה בלב הבאה מאשר מחשב במחשב' באיזה דבר המפחד הרי יוקבע הפחד בלב ולא יוסר לעולם וכן להיפך מפחד שבלב העולה להתפעל במו' יוקבע הפחד במו' ולא יוכל להסיר מחשבתו מזה וכמו"כ באור התפעלות אהבה ושמחה או כעס וצער וכה"ג וד"ל) והנה ידוע שמבחי' אותיות מח' דמדות עליונות דז"א נמשך התהוות עלמין סתימין דלא אתגליין (כמו ביו"ד שנברא בו העוה"ב הוא יו"ד מאותיות מח' רק שהוא מח' עילאה דבינ') ומבחי' אותיו' הדבו' העליון נבראו עלמין דאתגליין מאין ליש וכל זה נק' עלמין להיות' נמשכי' רק מבחי' לבושי' דמח' ודיבור שמלבישי' למדות העצמי' דז"א שהמדות עדיין למעלה מבחי' התחלקות אותיות לגמרי רק בלבוש דמח' והרהור מתחלקים באותיות וכמו לבוש יחליפם שאינם בחי' עצמיו' כלל לכך נמשך מהן עלמין כו' משום דכלא חשיבי ממש לגבי אור עצם מדות הנמשכי' מהבל לב האדם העליון דאצי' וז"ש לך ה' הגדולה והגבורה בה"א שהוא ה' עלאה וה' תתאה דמחשבה ודבור לאה ורחל כי מדות דז"א עצמו נק' גדול וגבור כו' כידוע ובזה יובן בתוס' ביאור שרש ענין השבת כי בו שבת וינפש שכולל ג' מדרגות דנר"נ שבת דמעלי שבתא הוא שבת דנפש והן יו"ד מאמרות שנמשך מהבל לב העליון בכל יום מאמר א' (ובכללות ו' אלפי שני נמשך מאמר יהי אור אלף שנה הראשונה כו') ובשביתה זו חוזר התחלקות המאמרות שבדבור למעלה בשרשו בהבל לב העליון כמו שהוא טרם שנתחלקו באופנים שונים כו' ושבת הב' שבת דיומא הוא שבת דבחי' רוח שהן עליות המדות דז"א עצמן במדות שבבינה וחכמה עד שגם הן עולין למעלה מהתחלקות והוא בבחי' מח' אחת דבינה והיינו הנק' ג"כ מאמר אחד דחכמה כידוע דבראשית נמי מאמר הוא ונק' מאמר א' הכוללם יחד כמו המושכל שבכלי השכל שכולל התחלקות המדות המסתעפים לפרטיהם והוא בחי' או"א כמו שהן בעצמות שנק' מח' אחת חשב מה דחכ' כו' ושבת הג' למעלה מזה נייחא דנשמת' שהוא נק' עולת שבת בשבתו וז"ש מזמור שיר ליום השבת שגם יום השבת עול' למעל' הוא בחי' פנימית אור הכתר והחכ' מאין מתצא כידוע וז"ש וינפש שבא לכלל בחי' עצמותו ממש והוא בחי' עצמו' אא"ס שמאיר בפנימית אור הכתר דלית מח' תפיסא בי' אפי' מח' הקדומ' דא"ק ונק' סדכ"ס (וגם שם נק' שבת אלא שנק' מנוחה לחיי העולמי' והיינו שבתו כו') והנה מבואר למעלה עוד בטעם ענין חיבור ב' הפכי' בב' מיני שפע שבלב הנ"ל שרחוקי' זה מזה בערך מן הקצה לקצה שזהו בא מחמ' בחי' כח המבדיל שבו להבדיל לתכלית העילוי לעלות למעלה למח' וקול ולהבדיל הגסו' לירד למטה להיות פליג לכל שייפין כו' וכדוגמ' זה יובן למשכיל למעלה בהיות ידוע שגם בחי' מ"ל דאצי' מקור כל הנבראים נק' ג"כ לב כמו צור לבבי לך אמר לבי וכה"ג והיינו לפי שמקבלת מבחי' לב האדם העליון דהיינו מהחזה דז"א ולמטה דוקא והוא בחי' חיצוניות הלב הבל חיצוני שבו שירד שפעו למט' להיות פליג אור וחיות לכל שייפין כו' שזהו בחי' חיצוני' השפע הנמשך לעולמות מחיצוניו' דמדת מ"ל וזהו כמשל האצטומכא שנק' אברי המזון שמשם ירד שפע גשמית לחלק אור וחיות מהדם שבלב שנברר מן המאכל שבקיבה כו' וזהו לבבתני אחותי כלה ב' לבבות לב הפנימי ממנה יוצא שפע עליונה לפנימי' העולמות ע"י בחי' מח' ודבור העליון כנ"ל ולב החיצוני להשפיע לחיצוני' העולמו' מראש עד סוף הכל כו' והנה מבואר למעלה (בסי' ב') דסיבת כח הבדלה זו בב' הפכים מן הקצה מתכלית העילוי כו' הוא ע"י חצר הכבד שכלול בעצמו מב' המדרגות ההפכיי' שבלב ע"כ טבעו לחלק ולהבדיל הרוחניות' מן הגשם והגשם מן הרוחני לתכליתם כו' וזהו ענין הרקיע בתוך המים שמבדיל להיות מ"ע רוחני' בתכלית ומ"ת גשמי' כו' וכמשל המסננת שעושה הבדל' בין הדק והגס כו' וכן יובן למעל' בבחי' מ"ע ומ"ת שבאצי' דהנה ידוע דבחי' מ"ע דאצי' הוא בחי' חכמ' עילא' ובינה עילאה דאצילות שהוא בחי' מוחין עליונים למדו' דז"א ונק' מים העליונים כדוגמו' המוחין שבראש דמוח האדם מלחלוחית יסוד המים קר ולח כו' והנה בחי' ח"ע דאצילות מאין תמצא מאין האמיתי שהוא בחי' חכמתו העצמית שנק' ים הקדמוני ומאמר דבראשית שנמשך למוחין במדות דז"א אינו רק חלק קטן נבדל מגדול דלתבונתו אין חקר כידוע ועכ"ז נחשב מבחי' מ"ע רק שהוא סוף מדרגה שבו ומשם יוצא שרש השפע הפנימי' דעלמין סתימין שנמשכים מאותיות מח' ודיבו' העליון כנ"ל אבל בחי' מ"ת הוא בחי' חכמה תתאה שנתמצמם בבחי' קטנות המדות דז"א בשביל שפע חיצוניות הבא ויורד למטה מטה מאד עד שמתהווה שפע גשמית דעוה"ז השפל ונק' מים בוכין מ"ת בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא לפי שנפלו למטה מאד להחיות בריאות שפלים ביותר עד הז' ארצות שמתחת לארץ כמשל החיו' המצומצם בשערו' וצפרנים שגם המה מקבלים מן הפסול' דמי' שבאברי' כמו שנמצא מפסולת הזיעה כו' עד שהובדל כ"כ באין ערוך בין מ"ע למ"ת כלל (כמו שאין ערוך לרוח הבהמה היורדת למטה עם רוח האדם העולה כו' כנ"ל באריכות כי רוח האדם שבפנימי' הלב עולה במוח ושכל שנק' מ"ע ורוח הבהמה כו' הוא שפע הקטנות דלב דפליג לכל שייפין עד צפורן הרגל וכה"ג כי הדם הוא הנפש כו') עד התהוות תענוגי עוה"ז הגשמיי' מאד כמשל התעבו' חיות גשמי מהגסו' שבמאכל שנברר באצטומכא כמשי"ת והיינו מפני שנעשה כח המבדיל בין מ"ע למ"ת ע"כ זה עלה למעלה ביותר וזה ירד למטה ביותר כמשל המסננת כנ"ל והוא מ"ש יהי רקיע בתוך המים כו' דהנה עלה ברצון עצמות המאציל שיהיה הבדלה בין מ"ע דלפני האצילות ובין מ"ת והיינו בין ח"ע וח"ת הנ"ל כי מתחל' היה הכל כא' בלי חילוק ניכר כלל ומפני שסוף מעשה עלה ורצון הפשוט בתחלה שיהי' דוקא תכלית שפלות הבריאה אשר לא היה כמוהו אם לא היה הבדלה כלל ע"כ הוצרך לעשו' כמו מחיצה מפסקת ומבדל' בין מ"ע דח"ע ומ"ת דח"ת וע"י מחיצה זה הובדלו זה לתכלית העילוי יותר מכמו שהי' וזה לתכלית השפלות יותר כנ"ל והוא בחי' פרסא העליונה המפסקת בין פנימיות לב העליון לחיצוניות כו' והיא מ"ש ויעש אלקי' את הרקיע ויבדל בין מ"ע אשר מעל כו' וכמ"ש והמים אשר מעל השמים כו' כדי שיהי' בחי' מ"ת דח"ת יורדי' למטה מטה עד שיהי' בריאה גשמי' בתכלית ההגשמה וממילא מובן שעלו מ"ע לתכלי' העילוי יותר מכמו שהי' תחלה כנ"ל וזהו שא' תחלה יהי רקיע שזהו כמו שעלה ברצון המאציל משום דסוף מעשה כו' ואח"כ ויעש כו' כי הנה הי' צריך לעשות דבר המבדיל שיהי' בכוחו להבדיל עד לתכלית הפנימי' והחיצונית שבמ"ע ומ"ת ומוכרח שיהי' זה הדבר שנעשה בו הבדלה גמורה מורכב מבחי' תכלית העילוי שבמ"ע שיבא בהתלבשו' בתכלי' הגשמה דמ"ת ע"כ יהי' בכוחי להבדיל בפו"מ כנ"ל וזהו ויעש שעשה בו הרכב' זו וכמ"ש במ"א בענין ויסע מלאך האלקי' ויעמוד מאחריהם שזה הי' ג"כ כמסך מבדיל בין ישראל למצרים וכלול מב' הפכי' חשך ואור חשך למצרי' ואור לישראל וכמ"ש ויהי הענן והחשך ויאר שהחשך האיר כו' וכמ"ש במ"א באריכות וזהו כמו בחי' המסך שמבדיל בין אצי' ובריאה שנעשה מהרכבת אור וחשך כמ"ש ויבדל אלקי' בין האור כו' מכלל שמתחלה היו אור וחשך משתמשים בערבוביא כו' וכך גם כאן מ"ש ויעש אלקי' את הרקיע ויבדל ליתן כח למ"ת לירד מטה מטה מאד ולמ"ע לעלו' מעלה מעלה וד"ל:

(ד) '''ואחר''' כל זה יובן ג"כ שרש ענין דובחרת בחיים הנ"ל דהנה מ"ש ראה נתתי לפניך החיים והטוב והמות והרע ובחרת בחיים יתפרש בשני אופנים ושניהם אמת הא' דקאי בבחי' עה"ד טו"ר ששם את זלע"ז עשה כו' ויש שם שרש למות ורע לנגד חיים וטוב והוא שנק' עומק רע ועומק טוב וע"ז הזהיר ובחרת בחיים וטוב ולמאוס במות ורע ע"י התורה דבחכמה אתברירו (דהתורה שרשה בעה"ח כמ"ש כי עץ חיים היא כו' וירדה למטה לברר בעה"ד כידוע) והאופן הב' דקאי בעה"ח שלמעלה מעה"ד שנק' חיים וטוב ועה"ד טו"ר שם יש מות ורע וע"ז הזהיר ובחרת בחיים בעץ החיים כנ"ל והוא למעלה מהחזה דלב דז"א ששם בחי' מוחין עליונים דאו"א סתומים ונעלמים והן בחי' מ"ע שמעל לרקיע כנ"ל שאין שם שרש עדיין ליניקות החיצונים שנק' מות ורע (כמ"ש במ"א בענין יעקב משמש במרום) ולמאוס במות ורע היינו כאשר בא בבחי' גילוי למטה מהחזה ששם שרש עה"ד טו"ר שיתכן שם הבירור לבחור בטוב ולמאוס ברע ע"י החכמה ב' האופנים אמת והכל א' וד"ל והנה תחיל' יש לבאר בחי' עה"ד טו"ר (שמתחיל למטה מהחזה בחסדים המגולי' כו') ויובן עפ"י הנ"ל בענין יהי רקיע כו' שהוא כמו ענין חצר הכבד שלמטה מהחזה כו' שבו כח ההבדלה בין פנימיות הלב לעלות למעלה וחיצוניות שבו לירד למטה כמו כן הרקיע מבדיל בין מ"ע כו' ולכאורה אנו רואים שאין שייכות כלל לחצר הכבד עם הלב שהוא למעלה ממנו אלא שייך לשלמטה הימנו שהוא האצטומכא וקרביים ליתן בהם כח המבדיל להבדיל ולברר את המאכל בין הפנימי' והחיצוני' שבו והחיצוניות דוחה לחוץ והפנימי' עולה למוח ולב כו' כדוגמא שבלב ממש שפנימיות הלב עולה למוח וחיצוניות יורד כו' כך הוא בפעולת האצטומכא לחלק במאכל כו' וכל אלה נעשה רק מבחי' כח המבדיל שבחצר הכבד רק שבעליון שבו שם כח הבדלה הרוחני' שבלב ובתחתון שבו כח ההבדל' הגשמיות שבאצטומכא במאכל הגשמי להבדיל בין טוב לרע ממש כו' וד"ל והנה יש להקדים תחילה בענין יהי רקיע כו' במה שהוא מבדיל בין מים למים כו' דהיינו שהוא מבדיל בין עונג העליון הרוחני שבמ"ע הרוחניי' לעונג התחתון הגשמי שבמ"ת הגשמיי' וז"ש בין מים למים היינו בין עונג לעונג כו' וביאור הדברים הנה אנו רואי' בחוש שיש במים הגשמיי' שנק' מ"ת בחי' העונג בהעל' שהרי כל גידולי עונג נגדל ונצמח הכל ע"י המים דוקא שהמים טבעם להצמיח כל מיני תענוגי' גשמיי' שבדצח"ם וכמו שאנו רואי' שגידול כל צמח תבוא' ופירו' האילן הוא ע"י המים דוקא והרי בפרי האילן יש בו טעם מתיקות ועונג זה שבטעם המתיקות גדל וצמח מיסוד הלחלוחית מים שבאילן שיונק מהמים דוקא א"כ בהכרח לומר שיש במי' ממהות העונג בהעלם (והראי' לזה ממה שהמי' טבעם לעשות בחי' הריבוי וההתפשטו' שזהו ענין הטבע של העונג לעשות הריבוי והתפשטות כו' כמו שמנת עבית כו' ולכך הגשמי' מצמיחי' וכל צמיח' שהוא רבוי והתפשטות אינו רק ע"י המים וגם צמיחת הולד ברבוי והתפשטות הוא ע"י מ"נ ומ"ד וכמו כן חלקי המים שבדם עושין הגידול באברי' ונק' חסדי' המגדילים) ולאו דוקא עונג גשמי כעונג שבטעמי הפירות ותבואות מגדלים המים אלא גם עונג רוחני שבגשם כעונג שבתאות וחמדת עוה"ז הכל ע"י יסוד המים כידוע שכל מי שיש בו מיסוד המים יותר נמשך אחר תענוגי עוה"ז עד גם עונג הרוחני שבחכ' שבמוח גידולו ע"י יסוד המים מרוחני שבמוח שהוא לחלוחית רוחנים (וכן עונג רוחני שבטיפה רוחניו' שבמוח הוא מיסוד המים שבמוח) (וזהו ארץ מגדלת חכמי' כו' דהיינו לפי מהות המים שבארץ דוקא דנהרא נהרא ופשטי' כו' מפני שכל הנהרות שרשן מד' נהרות שנמשכי' מג"ע הארץ כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות כו' וכידוע) ומאחר שהמים מגדלי' כל עונג התחתון בהכרח שיש בהן שורש ומקור העונג שנק' עונג הנעלם ומזה יובן ג"כ בבחי' מ"ע הרוחנים שמעל לרקיע שבהן מקור כל עונג העליון הרוחני כמו עונג האלקי שבג"ע הארץ הרוחני דכתי' ונהר יוצא כו' שהוא מבחי' מ"ע אמנם הנה ההפרש הוא שבמ"ת יש בהן טו"ר וכתאוה רעה בעונג גשמי וכמו במאכלים ג"כ יש בהן טו"ר שהרי בצמחי התבואה יש בהן פסולת המזיק וצריך בירור לדחותו לחוץ כמו המוץ והתבן וקליפות הפרי שטעמן רע ונדחה העונג שבהן לחוץ וכן ענין אפיית הפת ותיקונו כו' מפני שכל המזונות הן בבחי' עה"ד טו"ר שיש בהן עונג טו"ר כמו ותרא כי טוב וכי תאוה כו' ויצא מזה מות ורע לכל העולם למ"ד חטה היה או גפן הי' הרי היה בו פסולת כמו אשכול של ענבים סחטה שהוא חלק הרע שביין שהוא ענבי רוש אשכלות מרורות כו' להיות ממנו רוצח ושיכור וכמ"ש במ"א וכך אנו רואים בכל תענוגי עוה"ז שגומרים רע או טוב כמו הלחם והבשר אם אוכל אכילה גסה בתאוה רעה יתגשם ויבא לדי רציחה וכעס או זנות כמ"ש מלא כריסי' זינא בישא כו' והוא מצד חלק הרע שבעונג המאכל ואם אוכל בכוונה לשובע נפשו לבד ישבע ויתענג בעונג הטוב שבמאכל ויגרום לו טוב האלקי שבנפשו כמ"ש ר"נ עד דלא אכילנא בישרא כו' וכן חמרא וריחני פקחין ולהיפך ע"ה אסור לאכול בשר וכן אמרו חמר' דפרגית' כו' קפחו י' השבטים כו' וכן כל תענוגי עוה"ז חלק הרע שבעונג עושה מות וכליון וכמו וישמן ויבעט כו' שמנת עבית כו' והטוב שבהן עולה במעלות עונג העליון שמוסיף חכמ' העליונה האלקית וכל זה דוקא במ"ת המגדלים עונג גשמי אבל מ"ע הרוחני אין בהעונג שבהן תערובת טו"ר כלל וכלל רק טוב לבד (וכדוגמ' לזה גם למטה הי' המן שלא היה בו פסולת המזיק כלל וכן לחם הפני' שכולו פנים ולע"ל ג"כ יהיה לחם פנג כו' וכמי שאמרו שתוציא הארץ גלוסקאות הכוונה שלא ע"י בירור במ"ת כי שרש גידול הגלוסקאות יהיה ממ"ע המגדל העונג הטוב שאין בו עונג רע כלל משא"כ לחם דעכשיו כו' וכן בענין התורה שנק' לחם עכשיו מלובשת בעה"ד טו"ר ולע"ל יהיה בבחי' עה"ח שלמעל' מעה"ד וכמ"ש לחם לא אכל כו') וכ"ז נעש' מצד הבדלת הרקיע בין מ"ע למ"ת כנ"ל באריכות אמנם מה שבמ"ת ג"כ יוכל להיות בירור והבדלה בין עונג רע לעונג טוב כנראה בחוש בתענוגי עוה"ז דצח"ם שיבורר עכ"פ העונג הטוב שבהן לעצמו (וכמו בסעדות השבת שאדם אוכל לתיאבון ואינו מזיק כי נבדל חלק העונג שבתאווה הרעה בשבת משום דגם הגיהנם שובת כו' (וכמ"ש בזהר בענין פרש חגיכ' ולא פרש שבתכ' ומבוא' במ"א) שהגיהנם שרשו רק מתאוות ותענוגי' הרעים שבכל חמימו' תאוה זרה שבעוה"ז כידוע ובשבת נבדל הרע מן הטוב) הכל הוא ע"י הרקיע שניתן כח בהבדלה זו מפני שמורכב מרוחניות וגשמיות שבעונג מ"ע ומ"ת כנ"ל וכמ"כ ענין חצר הכבד המורכב מרוחניות וגשמיות שבלב כנ"ל ע"כ יש בכוחו לעשו' הבדלה במאכל בין טו"ר שבו והוא מה שאנו רואים שיש בכח האצטומכא לחלק ולהבדיל במאכל שבו בין הרע והטוב שבו והיינו גם בעונג טוב ורע שבו כו' דהנה מבוא' למעל' שיש במאכל עונג טו"ר בטעם שבו שהוא הרוחניות שבו ומאחר שאנו רואים שהאצטומכא מברר חלקי הגשמיות שבמאכל לדחות הפסולת שבו לחוץ דודאי גם בפסולת יש חיות הרבה (שהרי החזיר יחיה ממנו) רק שהיה מזיק לגוף א"כ בהכרח שגם טעם והחיות הרוחני שבפסולת זה הוא רק רע ומזיק לגוף הדם הוא הנפש ובכל חלקי פרטיו גם בשכל ולב כו' והמובחר שבגשם המאכל שנתברר בקיבה הרי הטעם ועונג רוחני שבו עולה למעלה למוח ולב וכל האברים בבחי' חיות הפנימי שמקבלים הלב והמוח כו' נמצא נעשה הבדלה בעיקר המאכל והוא בבחי' העונג הרוחני שבו שהעונג הרע נדח' לחוץ והעונג הנבחר הטוב עולה למעל' ומי הוא הנותן כח לבירור הבדלה זו בקיבה ה"ז בא מכח הבדל' הרוחניו' שבחצר הכבד שעושה הבדלה בין אברי הנשימה לאברי המזון כנ"ל כמו הרקיע המבדיל בין מ"ע למ"ת שעושה כח ההבדלה במ"ת בין טו"ר כו' כנ"ל וד"ל ולמעל' יובן מזה בשורש תענוגי עוה"ז שנמשכים רק מבחי' פסולת עונג שבמאכל העליון שמבררי' המלאכים העליונים שנק' קרביים העליונים כמ"ש במ"א בענין וכל קרבי את שם כו' כמו בקרבן ע"ג המזבח שנק' לחמי כו' ניזון מזה בחי' אדם העליון מבחי' פנימית העונג הטוב הנברר מקרבן הבהמה שנלקח ממ"ת שירדו למטה עד פני שור עד שורש נפש הבהמה למטה דהיינו שעולה לבחי' לב ומוח האדם העליון כמו עד"מ ע"י לחם שאדם התחתון אוכל שעולה פנימי' העונג וטעם וחיות רוחני למוח ולב כו' ובחי' פסולת העונג הרע נמשך בדחיי' לחוץ והוא שרש הפסול' עונג הגשמי הרע שבעוה"ז וזהו שנק' עכו"ם צואה צא תאמר לו וכידוע בענין ע"ז דפעור שהיו מתריזין עצמן לקבל בחי' פסולת זה כדי שיהי' להם השפעת העונג הגשמי מחלקי הרע שבו כו' (וכמשי"ת בסמוך) (ולע"ל אמרו עתיד חזיר ליטהר שנא' יכרסמנה חזיר מיער בעי"ן תלויה לפי שלא יהיה פסולת אז כלל כי הכל יבורר וכמ"ש ואת רוח כו') והבדלה זו באצטומכא עליונה שנק' קרביים כו' הוא ע"י בחי' קרומא דפסיק כו' שזה כענין יהי רקיע בתוך המים כו' וכמו חצר הכבד למטה באדם התחתון שבו כח הבדלה זאת כנ"ל וזהו ויהי מבדיל בין מים למים פי' בין עונג לעונג דהיינו בין עונג שבמ"ע שאין בהם תערובות רע כלל ובין מ"ת שיש בהן תערובות טו"ר ומתבררים להיות הפסולת הרע שבעונג נדחה לחוץ והעונג הטוב הנבחר עולה למעלה למוח ולב כו' כנ"ל וד"ל:

(ה) '''אך''' הנה עדיין יש להבין בזה דהלא לפי המבואר למעלה בענין מ"ע ומ"ת הרי אין במ"ע תערובות עונג רע כלל והבדלת הרקיע הוא בא בב' פנים א' להבדיל במ"ת עצמו בין עונג טו"ר שבהן והב' להבדיל בין מ"ע שאין בהן רע כלל כו' ואמנם הרי במאכל שבקיבה לא בא כח הבירור רק בטו"ר שבו אבל הבדלה בין עונג טוב לגמרי זהו במאכל לא נמצא כלל וא"כ למה צריך לחצר הכבד להבדלה זו העליונ' שבו הנ"ל אחר שאינה במציאו' כלל רק לע"ל שיהיה לחם פנג כו' ועוד יש להבין בהבדל' שבלב הרי פנימי' שבו שעולה למוח כולו עונג טוב בלא פסולת כלל ובחיצוניות שבו שיורד למטה מעורב טו"ר הדם הוא הנפש ואנו רואים שאינו כן שגם בעונג שבחכמה שבמוח יש טו"ר כמו חכמי' המה להרע ולהטיב לא כו' וכן בחו"ג שבלב לטוב ולרע הגם שעדיין הוא בכל בפנימי' הלב ומוכרח לומר שיש ב' מדריגות במוח ולב הפנימיי' הא' הבא ע"י כח של המאכל כשאוכל לחם או בשר שסועד הלב ומוח שבלחם ובשר יש טו"ר ובהכרח שימצא בכח השכל הנתוסף ונתחזק על ידו ג"כ טו"ר והן הנה שנויי המדות שבשכל בין טו"ר לפי אופן המאכל שאכל והב' מצד עצם טבע הנפש שבמוח ולב שמושלל מכל רע אמנם אנו רואי' שגם בלעדי המאכל יש שינויי טבעי הנפשו' בעצם שהן טו"ר שהרי יש ששכלו הכל מטהכלפי דין וכן רצונו ותענוגו רק ברע ודין ויד להיפך שכל תענוג נפשו בטוב וחסד כידוע בטבע העצם לטוב וטבע העצם לרע ואין המאכלים רק חיזוק לפי אופן טבע נפשו אם לטוב או לרע כו' וא"כ הבדלה זו שבלב אינה דוקא לבחי' חיצוניות שבה שיורד רוח החיים להתלבש בדם הוא הנפש ע"י הבירור שבמאכל בטו"ר שבו אלא גם בפנימית החיות בעצם שבנפש שמלובש במוח ולב נעשה הבדלה בין טו"ר שבהן כו' והוא כמו ענין בירור שבמאכל שלא נמצא בו חלק הטוב לבדו בלי חיבור ועירוב החלק הרע מאחר שכל עיקר מהות הנפש נמשך מעה"ד טו"ר כמו המאכל כו' ואמנם מובן מזה למעלה באדם דאצילות שאחר הבירור שאינו כאדם התחתון שבודאי למעלה מהחזה דז"א הכל בבחי' עונג הטוב שבמדות ושכל בלי תערובת כלל והוא ענין עץ החיים שלמעלה מעה"ד כנ"ל ושם יתכן בחי' ההבדלה בב' פנים כמו הבדלת הרקיע כנ"ל דהיינו להבדיל בין בחי' עונג העליון שבכח"ב וחג"ת דז"א שלמעל' מהחזה שאין שם רק טוב וזהו שאמרו אין רע יורד מלמעלה מהחזה כו' לעונג התחתון שבעה"ד כו' שמתחיל למטה מהחזה מלבד הבדלה שבעה"ד עצמו שזהו כמו בירור שבמאכל בטו"ר שבו כו' וד"ל אמנם הנה כמו שמבואר למעלה בענין מ"ת ומ"ע דמ"ת המגדלי' כל מיני עונג בתערובת טו"ר נברר מהם ועולה למעלה העונג הטוב ועולה ומתאחד בעונג הטוב בעצם שבמ"ע שמעל לרקיע כו' (וכמו ביום ההוא יצאו מים חיים כו' וכן מעיינות תהום כו' בשנת ת"ר כו' כנ"ל) כך הוא בבירור המאכל שבאצטומכא עליונה הנ"ל שעולה עונג הנברר הטוב מרפ"ח כו' ועולה למוח ולב העליון דז"א דאצילות ונעשה אור עונג חדש בעונג הטוב שבעצם שבעצמו' ג"ר דז"א ומוסיף שם אור חדש וכמו וירח את ריח הניחו' כריח שמשיב הנפש בעונג חדש כמ"ש בזוהר בפי' ישימו קטורה באפיך כו' והפסולת שלו יורד למטה בע' שרים כנ"ל בפ' ויבדל בין מים למים בין עונג לעונג כו' והיינו מברורי' דרפ"ח כו' אבל עצם העונג שבג"ר דז"א הוא נבדל בערך וכענין הבדלת הרקיע למ"ע כו' רק בלחם פנג או בלחם הפנים במזון המן הי' מלובש שם עונג העליון העצמי הזה (אך מ"ש בזוהר ע"פ באתי לגני אכלתי כו' כמו אכלו רעים או"א כו' אבל באתרי' לאו אורחי' למיכל כלל כו' זה קאי בבחי' הבירורים ששרשם בח"ס דא"א ששם מקור כל הבדלות והוא בחי' קרומא דאוירא כו' כנ"ל שחיצוניות ח"ס יורד למטה לברר ונק' מ"ת ופנימיות ח"ס שמעל לקרומא זה נק' מ"ע ששם אמ' באתרי' לאו אורחי' למיכל כלל גם לא בעונג שכולו טוב כלחם פנג ולחם הפנים ומן וכה"ג שזהו עכ"פ נק' עונג מורגש ופנימי' ח"ס שם עונג הנעלם בעצמו' וכמ"ש במ"א בענין לויתן כו') וזהו ההפרש בין ימות המשי' לעוה"ב שימו' המשי' בא עונג העליון העצמי הנ"ל בבחי' עונג מורגש כמו א"י שתוציא גלוסקאות וכלחם פנג וכה"ג משא"כ העוה"ב הרי אין בו אכיל' ושתיה כלל כמ"ש באתרי' לאו אורחי' למיכל כלל כנ"ל כי יהיה אז התגלות עצמיו' השעשועי' שמצד עצמו ממש הנק' עונג הפשוט הנעל' בעצמותו ממש ונק' מנוחה לחיי העולמי' בחי' מנוחה עצמי ממש ולא מצד הבירורי' כלל ונק' יום שכולו שבת או יום שכולו טוב עצמי ופשוט כו' משא"כ עונג מורגש גם שהוא כולו טוב כמו לחם פנג עכ"פ מורכב היא בחומר וצורה אור וכלי כו' כלויתן ושור הבר לצדיקים כמ"ש במ"א בענין לי נאה לברך כו' (ובשבת יש הארה מב' המדרגות הללו דעונג מורגש מסעוד' השבת ועונג הנעלם מתפלות השבת כמ"ש אז תתענג אז דוקא והוא יום שכולו שבת שבכל שבת שמתענג על ה' למעלה גם מקוצו של יו"ד שהו' כתר דחכמה כידוע והוא משום שבו שבת וינפש בעצמותו ממש כידוע אבל מתענג ג"כ מענוגין דישראל בג' סעודות כו') ועמתה יתפרשו ב' האופנים בענין ובחרת בחיים דלעיל בהיות מבואר למעלה בענין מ"ע ומ"ת ובענין בירור המאכל באצטומכא כו' שבעה"ד טו"ר יש עונג מורכב מטו"ר וצריך בירור וידוע דבחכמה דוק' אתברירו והיינו בחכמ' שבתורה שמבדיל בין טמא לטהור כו' ושרשה בעצמ' בעה"ח במ"ע דהיינו עונג הנעל' בעצמו' אא"ס ממש וכמ"ש ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועי' דהיינו בחי' שעשועי' העצמיי' דוקא ולזה נק' אמון מוצנע אמון מופלא כו' וכמ"ש במשה כי מן המים משיתיהו מבחי' מ"ע דאוריי' ומ"ש יהי רקיע ויבדל כו' היינו ג"כ מ"ע דאורייתא ובין מ"ת דאורייתא סתים וגליא חלק הסתום נק' בכלל מים עליונים שלמעלה מבחי' הברורי' לגמרי וכמ"ש בר"מ דאילנא דטו"ר יתעבר מעלמא לית תמן פסול וטמא ואסור כו' וחלק הנגלה הוא בחכמה אתברירו בעה"ד טו"ר להבדיל בין טמא כו' והנה הבדלה זו בין מים למים הכל במים דחכמה שבתוכה עצמה הוא הבדלה הראשונה שע"ז א' יהי רקיע כו' והוא הבדלה בין עה"ח לעה"ד ממש שזה הי' חטא צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת הגם שאין זה בורר גמור בין טו"ר רק בין עצם הטוב למורכב טו"ר עכ"ז בשבת גם זה אסור לפי שיש בו מיום שכולו שבת שכל בורר אסור וזהו כמו היש ה' בקרבנו אם אין אם הוי"ה דחכמה אם אין דכתר כו' כך המבורר ומחלק בין סתים וגליא דאורייתא כו' (משום דבאמת הכל א' דאא"ס כמו שהוא אין שיעור למעלה כך אין לו שיעור למטה כו') אבל הבדלה הב' שא' ויעש ה' את הרקיע כו' הוא ענין כח ההבדלה שבעה"ד טו"ר שהתורה ירדה שם לברר להבדיל בין טמא כו' והוא למטה מהחזה דז"א שיש שם שרש לרע כנ"ל והוא בחי' מ"ת הנ"ל שיורדין למטה מטה בירידות השתלשלות העונג התחתון עד שמסתעף מהם שרש לתענוגי עוה"ז הגשמיי' הוים ונפסדים שנק' מות ורע כנ"ל במים גשמים שמגדלים עונג רע דווקא שהן תאות הרעות כו' וע"ז הזהיר ובחרת בחיים וטוב ולמאוס במות ורע והוא אופן הא' דלעיל דקאי פסוק זה בעה"ד טו"ר דבחכמה אתברירו והוא בחירה שבטוב ומואס ברע ע"פ התורה הנגלית והאופן הב' דלעיל דפסוק זה קאי להבדיל בין חיים וטוב העליון העצמי שנק' עה"ח שלמעלה מהחזה כו' למות ורע שמתח' הפרסא ששם יש מקום ליניקות חיצונים כו' זהו ענין הבדלה הראשונה הנ"ל דמאמר יהי רקיע כו' וכמקושש עצים הנ"ל ושני האופנים אמת והא בהא תליא דהבדלה השני' מכח הבדלה הראשונה באה כמ"ש ויעש כו' משום שא' תחלה יהי רקיע כו' ולכן בקושי התירו לדבר בד"ת הנגלית בשבת משום דבורר אסור ואעפ"כ התירו משום שרש התורה עצמה שהיא בעה"ח שלמעלה מעה"ד ומה שנתלבשה בעה"ד אין זה חילול לשבת שיש בו הארה שכולו שבת שאין להבדיל בו בין עה"ח ועה"ד כי הוא לאחר תשלום הברורים שיהי' עה"ד שוה לעה"ח (כמ"ש במ"א בענין עקידת יצחק ממעל לעצים כו') משא"כ בחול שירדה התורה בעה"ד לברר ממש כו' וד"ל ועם כל הנ"ל בענין הרקיע המבדיל בין מים למים שהוא בין עונג לעונג כנ"ל יובן מ"ש ונשב בגיא מול בית פעור כי הנה פעור אותיות עורף והוא בחי' אחוריים דרצון ותענוג העליון כמו העורף שהוא מול הפנים שבפנים הוא מבחי' פנימיות העונג שברצון ושכל כו' ובעורף חיצוניות ופסולת העונג ורצון הנופל כמאן דשדי בתר כתפי' ומשם שרש יניקה לע' שרים דנוגה בשפע כל תענוגי עוה"ז הגשמיי' שנמשך להם מחיצוניות המאכל שנברר בקרביי' העליונים כנ"ל (והוא מה ששחק ר"ע כשראה כרך גדול של רומי מלא תענוגי עוה"ז ואמר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו כו') וכידוע שזה היה כל עיקר ע"ז דפעור בעבודת' להיות נמשך להם מפסולת העונג העליון כו' כנ"ל והנה מבואר למעלה שבחי' מ"ע שלפני הרקיע כו' נבדל בערך ממ"ת בזה שאין שם שרש לבחי' עונג רע כלל וזהו יהי מבדיל בין עונג לעונג כו' והוא שרש התורה כמו שהיא קודם שנברא העולם שנאמר ואהיה אצלו כו' בחי' שעשועי' העצמיי' שבהעל' עצמותו והיינו בחי' המ"ע דאורייתא גם לאחר שירדה מן השמים למטה ונקרא עץ החיים שמלובש בעה"ד טו"ר לברר בירורי רפ"ח כו' כנ"ל וזהו ונשב בגיא מול בית פעור כי בגיא זה הואיל משה לבאר את כל התורה כולה וחזרו על כולה לקבלה משרש' הקדום מפנימי' העונג העליון שבח"ע הנקרא מ"ע וזהו ממש למול ולנגד הקליפה דפעור כפנים של אדם שהוא מול העורף כך מה שנשב בגיא זה היה מול בבחי' עיקר הנקודה המנגדת לע"ז דפעור וד"ל ובכל הנ"ל יובן ג"כ מ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם דהנה התורה נקרא לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תשב"כ ותשבע"פ וזהו עכשיו שירדה בעה"ד טו"ר לברר בירורים וה"ז כמו הלחם שנברר ממנו הפסולת והמובחר עולה למוח ולב ועושה תוס' מוחין כו' וכמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד וקאי בלחמה של תורה דוקא (ולזה מכריזין אשרי מי שבא לכאן להנות מזיו עונג העליון דאצי' ותלמודו בידו שלמד בעוה"ז דוקא כשמילא כריסו בלחמה של תורה הנגלית בתלמוד ופוסקים דוקא כמ"ש במ"א) ושרש התורה הוא בעה"ח לחם מן השמים כמו המן (שלזה ניתן להם המן ך' יום קודם מ"ת כמ"ש למען אנסנו הילך בתורתי כו' פי' כדי שיוכלו לברר בלחם דתורה שבאה בעה"ד כמ"ש במ"א)ומבואר למעלה דלחם מן השמים כמו שנקרא לחם פנג או לחם הפנים וכה"ג הוא בבחי' אכילה עכ"פ והוא בחי' עונג מורגש אבל במשה נאמר לחם לא אכל כלל וכעוה"ב שאין בו אכילה כלל וכמ"ש בזהר באתרי' לאו אורחי' למיכל כלל מטעם שהוא פנימיות עונג הנעלם בעצמות ממש כנ"ל וזהו כי לא על הלחם לבדו וקאי בלחם דתורה (וגם כמו שהיא בשרשה בעה"ח שנקרא לחם מן השמים שזהו המן שבו נאמר פסוק זה בפ' עקב למען הודיעך כי לא כו' יחיה האדם דלעילא שהוא בחי' ז"א שממנו יבא לו מוחי' חדשים מפנימיות מוחי' דאו"א אבל לא על הלחם הזה לבדו יחיה במוחי' חדשים הללו כ"א על כל מוצא פי ה' דוקא והוא בחי' הדבור שבתורה שקול הדבור דתורה בו מלובש מעצמות שעשועים העליונים שבעצמות חכמתו הקדומה שלפני שרש כל האצי' כמ"ש ואשים דברי בפיך לנטוע שמים עליונים וכתיב את ה' האמרת כו' ומוצא פי הויה דז"א בתורה דוקא כמארז"ל ג"ש יושב הקב"ה ועוסק בתורה בקול ודבור כו' ועי"ז נמשך מהעלם העונג שבעצמותו בעונג עליון זה שבח"ע שבתורה שנקרא לחם ולזה לא אמר שאין הלחם של תורה כלום רק שלא על הלחם לבדו עיקר כ"א על כל מוצא פי ה' שבתורה יחיה האדם ע"י הלחם (ובמשה שנא' לחם לא אכל היינו כמו לע"ל שאין בו אכילה כלל רק מוצא פי ה' לבדו כמשמעו' פשט הכתוב הזה וקאי לע"ל דכתיב יחיינו מיומים ע"י לחם דתורה במוחי' דאו"א ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ממש כמ"ש במ"א):

(ו) '''והנה''' מעתה י"ל בפי' פסוק ראשון דק"ש שמע שם ע' רבתי הנ"ל דהנה כתיב כי עמך מקור חיים כו' ומשמע שיש מקור לחיי' העליונים הנ"ל דכתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת כו' וממ"ש כי עמך מקור חיים כו' משמע שיש גם בחי' מקור למקור החיים והטוב העליון שלזה אמר כי עמך מקור חיים כידוע ולהבין זה הנה תחלה יש להבין מהו ענין עיין רבתי דשמע בהיות מבואר למעלה (בסי' ג') בפי' לך ה' הגדולה כו' שזהו בחי' עליות המדות שבלב דז"א דאצי' מדבור ומחשבה למדות עליונות דבינה דאצי' ששרשם ממדות העצמיי' דעצמות המאציל שנק' גדול וגבור כו' והוא ענין ע' רבתי דשמע פי' שם ע' היינו בחי' עליי' המ"ל דאצי' שנק' דבור (וגם ד' רבתי דלא' בחי' מחשב') כידוע דשם הוא בחי' שם ב"ן עם מספר רפ"ח שעולין עמה גימ' ש"ס ועולין בז"ת דבינ' דעקודי' כו' שהוא באותיות גדולות שהוא הע' רבתי כו' ובאור הדברי' הנה מבואר למעלה די' מאמרות נמשכי' רק מהבל הלב ע"י הקול ומח' שבמוח וכאשר באין עצם המדות שבלב לדיבור ומח' בהתחלקות צירופי אותיות אין זה רק כמו בחי' לבוש שפושט כו' משא"כ עצם המדות שבלב ומוח שאינם בגדר חילוק אותיות עדיין וכנראה בחוש באדם שמתפעל באהבה לרעהו שהאהבה רוחניות היא ובלתי מוגבלת עדיין בחלקי' כלל דהיינו בבחי' אור עצמי ופשוט ואשר אנו רואים שיבא הארת אור האהבה בהסתעפות רבות וענפי' שונים כמו לעשות ריבוי טובות וחסדי' שונים לרעהו זהו הנק' חלקי אור נצוצות האהב' הפשוטה הזאת המגבילים אותה וכלא חשיבי לגבי עצם אורה ההיולי הפשוט שבוודאי א"א שיבא כל עצם אור האהבה כמו שהיא בלב לידי כליון אורה בהתלבשו' מעשה החסדים וטובו' כי כל המעשה לא יגיע רק לאפס קצה אור האהבה וכמו"כ התלבשות אור האהבה בכלי הדיבור והמחשבה וודאי כלא חשיבי לגבי עצמיות מהותה כי לא יוכלו לגלות עיקר הנקודה של האהבה הרוחניות שבלבו כמו שהיא לא בדיבור ולא במעש' וגם לא במח' וא"כ בעלות התפעלות המדו' שבלב בדיבו' ומעשה וגם במח' הרוחניות לא האיר מהן רק אפס קצהו ולא כל עיקר נקודתם העצמית ולפ"ז יובן ג"כ למעלה במ"ש לך ה' הגדולה בה"א שזהו דבור ומח' כנ"ל היינו רק עליות הארות של עצם המדות וענפיהן לבד הבא בגדר התחלקות וגבול ולא עצם מציאות עיקר נקודת' שבלב (וכמו"כ התפעלו' עצם המדות שבמוח בינה כאשר נגבלין באותיות המח' שנק' מל' דתבונ' שזהו ד' רבתי דאחד כנ"ל שזהו לך ה' הגודלה ה' עלאה כו') וזה ענין הז' קולות קול ה' על המים בחי' אור הארה בעלמא בקול הוי"ה שבא מעצם אור החסד שבלב כו' קול הוי"ה בכח עולה מאור עצם גבורה שבלב כו' (ועד"ז עצם המדות שבמוח בינה בהתפעלות לזכות ולחוב כו' כשבאין באותיות מח' שנמשך ג"כ בקול ודבור וחוזרין ועולין מלמט' למעל' כנ"ל וזהו שמע שם ע' רבתי פי' כמו שם הוי"ה דקול ה' על המים מבחי' עצם אור החסד שבלב כו' וכח שם זה אינו רק בחי' הארה בעלמא ועד"ז קול ה' בכח מעצם אור הגבורה כו' כנ"ל ולפ"ז ענין ע' רבתי הוא עצם המדות שבלב טרם שיצאו לקול ומחשבה כו' וד"ל אך הנה באמת הנה אנו רואים שגם בחי' התפעלו' המדות שבלב ומוח אינם עצמיי' ממש בלב ומוח דהיינו לא שתחילת עצם מציאותן בעיקר נקודתם נתהווה בלב אלא יש להם מקור מוצא שמשם נחצב עיק' מציאות נקודת' וכידוע שזהו ענין עצן המדות הנטועים ומושרשי' בעצם הנפש ממש כמו עצם מדו' הטוב והחסד הנטוע ומושרש בעצם הנפש ממש שמחמתו דוקא יש לו רצון וחפץ תמיד להטיב והרצון מוליד שכל ונתפעל גם בשכל לטוב ולזכות וכן להיפך מדת עצם הדין (כנ"ל בענין חכמים המה להרע ולהטיב כו') (וכמ"ש במ"א בענין ז' שבתות תמימות כו' ובענין הלל ברכ' כו') וידוע שזהו מ"ש באר"ז דז"א בע"י אחיד כו' דעצם המדות שבלב שרשם בעצמות ממש שמשם מאיר אור התפשטות במדות שבשכל ובמדות שבלב כו' והיינו ממש ע"ד הנ"ל באור עצם המדות שבלב שמאירין בדבור ומח' ומעשה כו' דהנה כמו שמבואר למעלה בערך הארת הגבלת המדות במו"ד וקול לגבי עצם המדות בלב כך הוא ממש ערך העצם התפעלות מדות שבלב לגבי שרש ומקור מחצב עיקר מציאות' בנפש עצמה ששם הם נטועים בבחי' הילוי ועצמי פשוט בתכלית ורק בחי' אורן מאור בהתפעלות חו"ג שבלב ומוח שהרי איש הטוב והחסדן בטבע עצם הנפש יתפעל בלבו לטוב וחסד הרי התפעלות זו לפי העת הארה מוגבלת היא ולא יכילו כלי הלב לעצם הטוב המושרש בנפש כמו שלא יכילו כלי המו"ד לכל עצם התפעלות האהבה שבלב הרוחניות כנ"ל ונמצא שעצם הראשון של המדות שבנפש הוא בחי' מקור למקור כי המדות שבלב נק' מקור היולי לגבי מדות שמאירי' במו"ד וקול ועצם מציאות הראשון שלהם בנפש נק' מקור למקור זה שהוא המדות שבלב (ועיקר ההפרש בין מקור למקור למקור הב' הוא במה שבמקור הב' שבלב ומוח נחלק כל מדה לי' דהיינו רצון ושכל וחג"ת כו' באופן מוגבל עכ"פ בלב ומוח רק שהוא בבחי' הרוחניות בלב עדיין וכן במוח אבל בעצם מקור הראשון כל מדה היא בחי' היולי פשוט בלתי נחלק לי' עדיין להיות שאינה עדיין בבחי' אור וכלי כמדה שבלב ומוח והוא מדות שבבחי' יחידה שלמעלה מבחי' כלים המגבילים האור וכו' וראיה לזה הוא מה שאנו רואים דרך פרט כמו בעצם מהות טבע איש הטוב והחסד שבעצם נפשו כי טוב הוא בעצם (וכמו ותרא אותו כי טוב וכן אמרו צדיק כי טוב ונק' איש טוב בעצ') הרי לא יקרא שם זה עצם טוב על בחי' האר' וגילוי טובו הנגלה שזהו הנק' רק אור טובו וחסדו כמו ברצון לטוב ושכל לטוב שמה שיתפעל וירצה תמיד לטוב ויטה שכלו רק לטוב וחסד אין התפעלות הרצון והשכל הזה רק בחי' אור העצם הטוב כי עצם טובו הוא למעלה מן הרצון עדיין רק טוב היולי ופשוט וממיל' יאיר אור רצון ושכל תמיד לטוב כזיו המגלה העצם וכן להיפך מי שטבעו דין ואכזרי מאיר עצם מדה זו להיות לו רצון ושכל תמיד לדין וחוב היפך החסד וכן במדת הניצוח וההתפארות וכה"ג מה שיוליד רצונו' ושכליי' למדה זו הכל נק' אור וזיו המוגבל מן העצם שלה המושרש בנפש שמשם נמשך תמיד וה"ז ממש כערך גילוי אור אותיות במח' כשמהרהר לאהבה שבלב שנק' הרהורי לבו כנ"ל ולא נק' זה שם העצם רק שם הפעולה אבל עצם הטוב נק' מה שכח טבע הטוב מוטבע בעצם בלתי רצון כלל עדיין והוא אשר יכול להיות ממנו כמה רצונות שונות עד אין שיעור לטוב ועדיין אין גילוי רצון בפרט משא"כ כשאור העצם נגלה בלב מוכרח שיש בו רצון ושכל של חסד וטוב הבא בהגבלה רק שלא נגלה דרך פרט כל א' בפ"ע עד שנחקקו באותיות דמח' ודיבור וכה"ג וזהו הנק' אור וכלי שהאור מוגבל והכלי מוגבל משא"כ במדות שביחידה שהוא בלא כלי רק עצם הנפש היא הכלי וחומר ושם אין המדה בגבול ושיעור לא בעצם ולא בהתפשטות שהוא ענין אור וכלי שנק' עצם והתפשטות דהיינו כמו שאין שיעור בעצם כך אין שיעור בהתפשטות והיינו מה שלא נחלק לי' כח"ב כו' וד"ל ולמעלה יובן מזה במה שאמר איהו וחיוהי חד שהן האורות דע"ס הגנוזות בעצמות כמו שאין לו שיעור בעצם בכלל ולא בהתפשטות דאא"ס בכלל עצם מהותו אין לו שיעור למעלה ואין לו שיעור להתפשטות למטה כו' כך פרטי מדותיו הכלולים בבחי' עצמיו' כמדות הנטועים בעצם הנפש בבחי' יחידה שכל מדה היא בבחי' א"ס בב' דברים הללו שאין לו שיעור למעלה בעצם ולא בהתפשטות להתחלק לי' כנ"ל ונק' מקור למקור כמשי"ת (וכמ"ש במ"א בפי' ולגדולתו אין חקר באריכות) ונמצא מובן מכל זה למעלה בעצמות אא"ס ממש שהמדות הכלולים בעצמו ממש הן בבחי' א"ס ממש כמ"ש ולגדולתו אין חקר וכן לתבונתו אין מספר וכה"ג חסדי ה' כי לא תמנו כו' (וזה קאי בבחי' העצם כמו אין חקר ובין בבחי' ההתפשטות שזהו מ"ש אין מספר להתחלקות וכן כי לא תמנו למטה מטה כו') וזהו ענין שמע ע' רבתי דפי' ע' רבתי באותיות גדולות מורה על גדולת עצמות אא"ס שמדותיו העצמיי' ממש כמשל המדות הנטועי' בעצם הנפש כנ"ל אין להן שיעור למעלה מעלה כו' וכך אין להן שיעור בהתפשטות למטה וז' מדות הללו המה עצמיי' ופשוטים למעלה מהתחלקות עדיין ומה שנק' ע' רבתי ואות הע' כלול כ"א מי"ס היינו שכלולים בהעלם עדיין להיות שעתידין לצאת מן מן העלם עצמותן לידי גלוי במוחא ולבא ששם מתחלקי' לע' ממש ע"כ הז' מדות נק' בשם ע' שכולל בהעלם כל התחלקות פרטיות שלהם כו' (והיינו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בגילוי רצון כו' כדמיון החושב מה שיצייר שיש אופן מוגבל במח' איך לצייר אך א"כ איך נק' עצמי' בלתי מוגבלים ודאי גם זה אמת דמצד עצמן בלתי מתחלקים ואעפ"כ באין לידי גילוי והתחלקות שהוא כמו התפעלות הרצון שבאיש הטוב להטיב שמוכרח שיש בתחלה בעצם מקור להתפעלוק רצון זה בפ"ע דוקא וכן מקור להתפעלות שכולו לטוב בפ"ע ועכ"ז עצם הטוב בלי התחלקות כלל וכלל וכמ"ש במ"א בביאור דבר זה המאמר מה ששיער בעצמו בכח כו' מאחר שבעצמו בחי' א"ס ממש איך שיער בעצמו מה שבגילוי שהוא בא בהתחלקות וריבוי והתירוץ שב' מדריגות הן הא' ידיעת עצמו ממש והב' מה שבידיעת עצמו יודע לשער מה שחוץ ממנו ואע"פ שאינה ידיעה שחוץ ממנו מ"מ יתכן בזה מקור להתחלקות עכ"פ ואעפ"כ איהו וחיוהי וגרמוהי חד באין שינוי כלל וכלל כמ"ש שם וד"ל) ובכל זה יובן פי' כי עמך מקור חיים שהוא בחי' מקור למקור כנ"ל דהנה י' מאמרות שמחיה העולמות בע"ג נק' בחי' חיים התחתונים ובחי' מדות דזו"נ דאצילות עם בחי' המוחין שבמדות נק' חיים העליונים דאצילות ונק' עץ חיים כלומר מקור להתפשטות החיות דעולמות שבא מגבול מבחי' הדבור העליון שזהו רק התפשטות האצילות כמשל פעולת תנועת גלוי חיות ביד מכח הפועל שביד שנק' כח המניע בשם עצם ונק' חי בעצם כידוע בפי' חי העולמים שהוא בחי' צדיק עליון יסוד ז"א וכך הן כל המדות עד גם בחי' מוחין שבמדות דבינה וגם מדות שבחכ' נק' חיים העליונים כידוע דבינה דאצי' נק' ג"כ אלהים חיים רק שהוא בבחי' חיים העליונים דז"א ונק' חיי המלך כו' וכן כתיב והחכמה תחיה כו' אמנם יש בחי' מקור למקור דע"ס דאצי' דהיינו בחי' מקור הראשון למקור השני לע"ס דאו"א זו"נ דאצי' הנכלל בשם חיים העליונים וע"ז אמר כי מעך מקור חיים פי' חיים הללו הן אורות וכלים דע"ס דאצילות הגלויו' מהעלם עצמו' המאציל והגם שנק' מקור לחיים התחתונה אבל באצילות לא נק' מקור כלל כו' ומקור חיים העליונים דע"ס דאצילות הוא בחי' ע"ס הגנוזות בעצמו' שהן מדותיו העצמיי' כנ"ל וזהו מקור א' ומקור למקור זה דהיינו לע"ס הגנוזות בעצמות שנק' מקור חיים דאצילות ע"ז א' כי עמך מקור חיים כלומר עמך בטל מקור הע"ס דאצילו' הנק' מקור החיים והוא בעצמותו ממש דלאו מכל אינון מדו' כלל גם לא בהעל' (כנ"ל דמה ששיער בעצמו בכח כו' הוא צמצום עצמותו ממש כו') וכערך גילוי התנועה מכח המניע כך ערך גילוי המניע לגבי עצם הנפש שמאירים בטרם שיניע וכך ערך גילוי עצם אור זה להחיות הגוף לגבי עצם הנפש בטרם שתחיה חיי בשר כו' נמצא ג' מדרגות יש כאן גילוי התנועה ועצם כח המניע בטרם שמניע ועצם אור החיות דנפש והד' עצם הנפש ממש וכך יובן למעלה בפי' כי עמך מקור חיים גם מקו' למקור חיים העליונים דאצילות המתגלה בבי"ע שהן ג' מדריגות עד העצמות ממש הא' גילוי התפשטות האצילות בבי"ע והב' אורות דע"ס דאצילות והג' ע"ס הגנוזות בעצמו והד' בחי' עצמו' המאציל ממש דלאו מכל אינון מדות כלל שע"ז אמר לך ה' הגדולה כו' (שהרי גם הע' רבתי ג"כ בטל בעצמותו ממש כמשל ערך ביטול עצם המדות שבנפש לגבי בחי' עצם יחידה שבנפש עצמה כו' וד"ל) ונכלל כל הנ"ל בפי' מכלכל חיים בחסד פי' חיים העליונים דאצילות עושה כלי לכלי דאפיק י' תיקונין וקרא לון ע"ס בהעל' וגילוי דאבי"ע וכ"ז רק מאור חפץ חסד היולי שבעצמות שעל' ברצונו כטבע הטוב להטיב כידוע במ"א שחפץ חסד זה למעלה ממדת עצם החסד שבו וד"ל:

(ז) '''ומעתה''' יש להבין בטעם אות דלי"ת רבתי דאחד שהוא כמו אות הע' רבתי ממש וכמ"ש בזהר סי' לזה ע"ד ה' כו' דכמו שהע' רבתי בעצמות מדותיו ית' כך אות הדלי"ת רבתי מורה על בחי' איזה אור שבעצמות דוקא ולמה הוא בתיבת אחד באחרונה וע' רבתי בתיבת שמע בסופ' וכפי מארז"ל ד' זה צריך להאריך בו כדי שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם כו' והנה מבואר בספרי הקבל' דד' רבתי זה הו' במל' דתבונה שמלבש' לתנה"י דבינ' כמו שהמל' מלבש' לתנה"י דז"א כו' וי"ל תחלה ההפרש בין בינה לתבונה דהנ' מבואר למעלה בענין ע' רבתי שהן מדות שבעצם הנפש ממש כטבע הטוב העצם באיש החסדן כו' ומה שמאיר מהן בהתפעלות המוח ולב נק' הארה מן העצם בלבד והנה ממדות שמתפעל במוח יובן במדות העצמיי' ג"כ עד"ז דהנה אנו רואים שבהתפעל אדם במוח לאיזה דבר הטוב ונאהב ה"ז נק' אהבה שבמוח בינה וכן התפעלות יראה שבמוח או כעס וניצוח וכה"ג והתפעלות זו מתלבשת מיד במחשב' והרהור דוקא שכמו שהתפעלו' המדות שבלב אוי"ר כו' מיד יבאו לידי הרהור במוח ונק' הרהורי לבו כך ממש התפעלות המדות שבמוח בינה יבאו מיד בהתלבשות במח' ונק' מח' זו בשם מל' דתבונה המלבשת להתפעלות מדות שבמוח בינה שיבא בה בבחי' בולט להרהר בכמה אופנים מוגבלי' ושונים מאד ע"ד דוגמא התפעלות היראה ופחד במוח בינ' מאיזה דבר יעשה לבושים שונים בהרהורי' להרהר בזה באופני' שונים וכן להיפך לדבר שהיא התפעלות השכל שבמוח לאהוב ולחמוד יעשה לבושים שונים באופן הרהור ומח' לחשוב בו תמיד ותשוטט מחשבתו בזה בכמה ענינים ואופנים שונים ופי' תבונה הוא גילוי מוצא אור התפעלות השכל שבמוח בהלבשה בדבר פרט בריבוי אופנים שונים מאד דווקא וזהו ענין ד' רבתי למעלה כפי המבוא' בספרי הקבלה שהוא הלבשות מדות דבינה בבחי' תנה"י דווקא ולא יותר לכך הוא באות דלי"ת דווקא דהיינו להכרעה שבת"ת דבינה ונה"י דבינה שהן גמר שפע עצם המדות בחי' חג"ת שבבינה (ומלובשים במח' בלתי אותיות עדיין רק בענינים ואופנים שונים משא"כ עצם התפעלות חג"ת דבינ' לא יבואו עדיין בהתלבשות כו') וכמו שהדבור מלביש לתנה"י דמדות שבלב (כמ"ש בסי' ע"ט בביאור המאמר דזוה' דלעי' בסי' דאשמ"ח) וכמו"כ יובן ממש במדו' העצמיי' דיחידה הנ"ל ודאי ג"כ באין בהתלבשות במח' והרהור כמו שאנו רואי' בחוש הטבעי שמיד יעורר מדת טוב העצם בנפש יבא לכלל מחשבה בזה ואמנם מח' זו אינם כמחשבה והרהור שמלביש להתפעלות חסד וטוב שבשכל בינה שמוגבל הוא לפי השכל המבין הטוב ההוא שבוחר בו במדה ושיעור השכל וכן למאוס בשכל ברע ויתפעל בכעס במוח כו' אבל מח' זו שמתהוו' להלביש לעצ' התפעלו' שבטוב העצמי שבנפש גם היא בבחי' פשיטות בלתי מוגבל' כלל וזהו המח' שתשוטט באדם בבחי' מקיף על השכל וגם על הרצון דהיינו לא שנתפעל ברצון או שכל כלל עדיין שיהי' מכריח למח' זאת כו' ואעפ"כ הוא חושב בלי בחירה כלל להיותם בחי' לבוש מקיף דהיינו לבוש פשוט ועצמי לעצם הטוב שמוליד כל רצון ושכל לטוב כנ"ל שעדיין אינו בכלל התפעלות רצון ושכל כו' והלבשה עצמיות לעצמות המדות נק' בחי' תבונה בעצם וגם היא באה להלביש רק מבחי' תנה"י ולא לחג"ת כו' כמובן ממדות דבינה הבאין בגילוי אור מוגבל בהשגה כו' וד"ל ועם כל זה יובן ענין ד' רבתי השוא בחי' מל' דתבונה עליונה שבעצמות המאציל שע"ז א' לתבונתו אין מספר שמנבשת לע' רבתי דהיינו למדות העצמיי' הנ"ל והענין הוא כידוע בע"ס הגנוזות בעצמות כח"ב כו' עד בחי' מל' דא"ס שהוא אשר עלה ברצונו ומחשבתו כו' אנא אמלוך כו' וביאור הדברי' ידוע דמה שעל' ברצונו בעצמותו נק' תחלת המח' והוא בחי' כתר דמל' שנק' סופא דמח' כי נעוץ תחלתן בסופן שזהו אנא אמלוך שנק' מל' דא"ס כמ"ש אני ראשון ואני כו' ומה שמתחלת המח' והרצון נמשך דרך חו"ב ומדות בבחי' העצמות הכל הוא דרך מעבר כדי שיבא לסופא דמח' זו שהוא אנא אמלוך כו' וז"ש גדול אדונינו ורב כח פי' אדונינו בכללות הוא בחי' מל' דא"ס עצמו כמ"ש במ"א בפי' ועתה יגדל נא כח א"ד כו' שם א"ד שבעצמות אא"ס ולהיותו נמשך בבחי' קו וחוט אחר הצמצום להיות מקור לאבי"ע נק' אדונינו כלומר אדון כל האדונים כמ"ש מלכותך מל' כל עולמים שמבחי' מל' דא"ס נמשך בהשתלשלות עו"ע מל' שבעליון כתר לתחתון בכל ה' פרצופי' דא"ק וע"י ואו"א וזו"נ עד מל' דעשי' וז"ש אלקי האלקים ואדוני האדונים כידוע בפי' ראו כי אני אני הוא כו' ונמצא עכ"פ מל' דא"ס שנק' אדונינו ורב כח היינו משום דנעוץ תחלת הרצון בו שהוא בעצמות הכח דא"ס שנק' רב כח והוא מה שאא"ס למעלה מעלה עד אין שיעור ע"כ מתפשט למטה עד אין תכלית שז"ש גדול אדונינו עד למטה מטה בבחי' מל' דעשיי' וז"ש בסיפא לתבונתו אין מספר פי' תבונתו הוא בחי' ד' רבתי הנ"ל כמו שהוא בעצמו' דהיינו כמו הדבור ומח' למטה מאצילות לבי"ע כך יש בחי' דיבו' ומח' למעלה בעצמות ומל' דא"ס הוא בחי' התגלות או' להיות מקור לאבי"ע כמו אותיות הדיבור למטה בבחי' שים א"ד וכמ"ש אני ראשון כו' ראו כי אני אני הוא ויש לזה מח' הוא בחי' מל' דתבונה שבעצמות שנק' תבונתי ממש והוא בחי' מחשבה העצמי' הנ"ל שמלבשת למדות העצמיי' ואמנם כמו שבסוף דמחו שבדבור נעוץ תחלת המח' והרצון הפשוט כנ"ל כך בסופא דמחו זו שמלבשת למדות העצמיי' נעוץ תחלת הרצון ומחשבה הפשוטה שבעצמות וז"ש לתבונתו אין מספר להביא גילוי המדות העצמיי' באותיות מחשבה להיות נמשכין למטה בגילוי אור דמל' דא"ס משום שאין לו שיעור למעלה בהיותו נעוץ בתחלת הרצון כו' דהא בהא תליא כנ"ל ולזה רישא סויפ' דמקרא זה מדברים הכל בענין א' רק שרישא דגדול אדונינו מדבר בבחי' מל' בתחלה וסוף שבו כנ"ל וסיפא מדבר בתבונה שהוא שרש המחשבה בתחלה וסוף ועם זה יובן ג"כ סדר הפסוק דשמע דעקרו ע' וד' רבתי מדות ומח' שהוא רק ענין התלבשות שלהם במח' העצמו' ואח"כ בשכמל"ו הוא מה שנמשך ממל' דא"ס שבא מהעל' המח' לגילוי כנ"ל בפי' גדול אדונינו כו' והיינו פי' בשכמל"ו דקאי על מל' דא"ס שיורד ונמשך עד למטה מטה במל' דעשי' וזהו ברוך שם דא"ד שבעצמות שנק' כבוד מלכותו העצמיי' לעולם ועד עד מל' דעשי' כנ"ל (ומה שמשה לא אמר בשכמל"ו לפי ששרשו במים עליונים דבינה ותבונה וז"ש בזוהר ע"ד ה' כו' כמו עדות שהוא על הנסתרות דוקא והיינו בבינה ותבונה שנק' עלמא דאתכסייא בכלל וז"ש ברוך ה' מן העולם ועד העולם ממל' דתבונה שבעצמו' למל' דא"ס שנק' עלמא דאתגליי' בכלל מאחר שנק' מקור לאבי"ע כנ"ל ושרש התורה במ"ע והוא חכמ' עילאה הנעלמה בבינה ותבונה עליונה שבעצמות כידוע) וזהו מארז"ל על ד' רבתי שתמליכהו בשמים וארץ כו' כידוע דשמים וארץ הוא בחי' מעלה ומטה עד רום המעלות דהיינו עד בחי' עצמו' א"ס שאין לו שיעור למעלה ולמטה ברצון ומח' שבעצמו' כנ"ל ופי' ד' רוחות העולם הוא בחי' ד' רבתי שבמחשבה עליונה הנעלמה בעצמות ואח"כ בא לידי גילוי במל' דא"ס להיות בבחי' מקור לעולם הנאצל ונברא שנק' עולם בעל ו"ק ונק' מקום כידוע בענין הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמ"ש הנה מקום אתי עד רום המעלות וד"ל ומ"ש תמליכהו הוא מל' דתבונה ומל' שבדבור שכוללי' ו"ק דמדות שמלבישים אותם כנ"ל וד"ל (ואמנם עדיין יש להבין למה הד' רבתי באחד והע' רבתי בשמע ואיך יתחברו כא' להיות נק' עד כנ"ל דהנה לכאורה אינו מובן בענין ע' רבתי שהן המדות העצמיי' כנ"ל אחר שנתבאר למעלה בענין נעוץ תחילתן בסופן שהשכל ומדות נק' מעבר לבד ובכאן עיקר הכוונה בתחילת הרצון שנעוץ בסופא דמח' כנ"ל והמדות אינן תחלת הרצון והענין הוא דיש הפרש בין מדות סתם למדת הללו שהן עצמיי' דהיינו שכלול כ"א מיו"ד דווקא דלכך המספר ע' שזהו ע"י בחי' כח"ב שבכל מדה והוא הרצון שבכל משה ששרשו בעצם תחלת הרצון הפשוט ולכך הע' רבתי דוקא וזהו פי' שמע שם ע' דוקא כי בירור דרפ"ח ע"ע שם ב"ן גי' שם כמו ויעש דוד שם כו' נק' סוף מעשה שעלה במח' ורצון בתחלה וכענין במי נמלך בנשמתן של צדיקי' כו' והיינו פי' וענין מח' בתחל' הוא בחי' ד' רבתי שנק' תבונתו שנעוץ בתחלת המח' והרצון ובתיבת שמע הוא העליי' דסוף מעשה במח' הראשונ' והד' רבתי הוא מח' הראשונה וזהו ע"ד כו' שנשלם תחל' המח' ע"י ברורי' דרפ"ח כו' שזהו ע' רבתי דתוהו שבזה היה עיקר תחלת התענוג ורצון הנעל' הפשוט בתכלית והגם שבתיבת אחד הרי אח' זה היא בחי' ט"ס דז"א שהוא שם מ"ה שנק' ז"א שמברר לב"ן (והיינו ג"כ ז' רקיעי' וארץ כו') והוא המשפיע למל' (כמ"ש במ"א בענין וע"ד בחלופי אח"ד שמא' דאחד נעשה וי"ו במל' ומן הח' ע' והד' אחת היא כנ"ל הטעם) הנה כל זה נק' בחי' מעבר כדי שיהיה נשלם המח' והרצון שבתחלה ולכך כל פסוק זה מתיבת ישראל עד ד' רבתי נק' מעבר שעי"ז יאיר התחלת רצון ומחשבה שבע' רבתי בסופא דמח' בד' רבתי וכידוע בכללות הכוונה בתיבת ישראל שי"ר א"ל בחי' כתר דחכמה שנק' אל והוא שרש היחוד דחו"ב שזהו ה' אלהינו ואח"כ ה' אחד יחוד זו"נ וכמשי"ת בסמוך כל זה נק' אמצען כו' כי גם מה שישראל עלה במח' כמשי"ת לא נק' תחלת הרצון רק מה שע"י ישראל שעלה במח' בא לידי סוף מעשה בברורי' דרפ"ח כו' ע"י תו"מ שלהם דוקא ולכך א' שמע ישראל דוק' וזהו עד הוי"ה בכם דוקא וד"ל) ועדיין יש להבין בענין הד' שהוא מפני שמלביש לתנה"י לבד ולכאורה עיקר תחלת הרצון במדות העצמיי' חג"ת ולא בנה"י כו' אך הענין הוא מב' טעמים הא' דבחג"ת קודם שבאו להשפעה שנק' נה"י אין זה סוף הרצון עדיין ותחלת הרצון אינו רק בסופו שהוא דוקא כאשר בא לידי שפע וגם בכליות יועצות איך להשפיע ששקול הדבר ולא נגמר עדיין ה"ז לא נק' סוף לרצון כי לא ידוע עדיין האיך יבא הרצון בפ"מ שא"א למעשה להיות בשיקול רק באופן מיוחד דוקא ולזה בחג"ת שהן בעצם עדיין לא נשלם התחלה רק בנה"י והטעם הב' הוא מצד בחי' הת"ת שהוא המכריע ששם בא גילוי אור הרצון לקו והמשכה כוללת ב' קווין שברצון ימין ושמאל כא' ששם דווקא מאיר מעצם נקודת הרצון טרם שמתחלק כידוע אך א"כ היה ראוי הלבש' זו בחג"ת דוק' אמנם מטעם הא' שהן המדות בעצם והעיק' של תחלת הרצון הוא בהשפע' ולזה א"א להיות לא בחג"ת לבד ונה"י לבד כ"א בשליש אחרון דת"ת בצירוף עם נה"י דהיינו דוקא בחי' הכרעת הת"ת הבא לענין גילוי השפע של המדות ולא ההכרעה בעצם המדות לבד שזהו ענין שליש האחרון שנק' נה"י שבת"ת כו' כידוע ומבוא' במ"א ואז נשלם תחלת הרצון בהגיעו להכרעה שבבח"ת לבא לידי סוף מעשה ע"י שפע המדות בנו"ה ומשם ליסוד ואז דוקא נתחבר תחלה בסוף וזהו ענין הד' שמלבשת לתנה"י דוקא (ומ"ש תמליכהו בשמים ובארץ היינו בחי' מעלה ומטה שנק' תחלה וסוף שמתחברים כא' בד' רבתי מטעם שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ולא באמצען כנ"ל וד"ל והגלוי הוא הדלי"ת ובהעלם מתחבד בו מעל' ומטה דשמים וארץ שכלול בד' דהיינו ד' רוחות העולם עד רום המעלות וד"ל):

(ח) '''והנה''' מעתה יש להבין בכללות ענין הפסוק דשמע ישראל מה שנזכ' ב"פ הוי"ה כנ"ל ומהו ישראל לכאן באמרו שמע ישראל דווקא ה' אלהינו כו' והנה תחלה יש להקדי' ההפרש בין אחד ליחיד והוא ענין ב' פעמים הוי' הוי' הא' בבחי' יחיד והוי' ב' בבחי' אחד והיינו שיהי' מיחיד אחד הוצרך להוי' ב' וע"ד המבואר במ"א בענין ויקרא ה' ה' כו' וההפרש בין אחד ליחיד ידוע שזהו עד"מ מספר א' המנוי שכל איש ואיש שנמנה במספר נק' אחד גם שיבא שני אחריו ונק' שני לראשון גם השני נק' אחד וגם הג' והד' ונק' מספר אחדי' דהיינו שהגם שבצירופ' יחד יקרא זה ראשון וזה שני וזה שלישי היינו כשיבאו בסדר זה אחר זה אבל כל א' לעצמו נק' א' מפני שאין שני לו כאשר לא יתאספו יחד אלא כל אחד על מקומו וגם כשבאין במספר נק' א' המנוי מטעם זה ולשון אחד שמתאחד ם זולתו היינו בצירוף עו' א' שיקרא שני לו לכך יקרא א' כשהוא לעצמו משא"כ כשאין דבר לספר עמו כלל רק הוא לבדו איך יקראוהו אחד מל' אחדות או מענין א' המנוי במספר אחדי' שיבא בצירוף וחיבור מאחר שאין איש אחר זולתו כלל ולזה יקראוהו בל' יחיד זאין לו שיתוף וחיבור במספר כלל וכלל ועכ"פ יובן מזה שיפול לשון אחד גם בצירוף רבים כשהם מתאחדים כאיש אבל ביחיד לבדו לא יתכן לשון אחדות וחיבור כלל מאחר שאין לו חבור מתחלה רק הוא לבדו וכמו"כ יובן שיוכל להיות ענין האחדות בתחלה דהיינו לא שנתחלקו והיו לאחדים אלא שכולל הריבוי בעצמו והיו לאחדים בתחלה כאילו אין בהן חילוק כלל ואח"כ מתחלקי' ויוצאי' כ"א בפ"ע כמו עד"מ מספר אלף שכולל עשרה חלקים ממאות ומאה חלקים מעשירות ואלף חלקים מאחדים הרי כלולים כא' ממש במספר אלף ואח"כ יוצאים לגילוי התחלקות וכן אלף איש שמתחלקים במספר וכה"ג וכל זה לא יתכן בלשון יחיד שאין בו בחי' ריבוי וחילוק גם בתחל' שיפול בו לשון אחדות המתאחד בכלל לבא לידי פרט אלא יחיד הוא בעצ' בלתי יקרא כולל הריבוי כלל לפי שהוא יחיד בעצם דהיינו בלתי מתחלק בעצם והדמיון לזה עוד יובן ממה שנק' פשוט ומורכב שהמורכב יש בו התחלקות בעצם הגם שכלולי' ומתאחדי' בו והפשוט בלתי מתחלק בעצם כלל וא"א לומר שיכלול ההתחלקו' כמו המורכב מאש ומים הרי יש בו בהכרח מחלקי המים והאש ברבוי הכולל ויבואו להתחלקו' גמורה כשיוציאו בגילוי כל פרטי החלקי' משא"כ עצם הפשוט ממים או אש לבדו שלא יחולק גם בעצ' כלל כו' וכך הוא בכחות הנפש עם עצם הנפש ובכל כח בפ"ע יש הפרש זה בין העצם שבו שבלתי מתחלק למורכב שבו שמתחלק כמו בנקודת עצם התקשרות הנפש מה שנק' בשם התפעלות עצמיות הגם שבלתי מתחלק עדיין לגילוי רצונות פרטיים לדבר שנפשו קשור' בו בעצם כמו התקשרות עצמיות דאב לבנו שבלתי מתחלק עדיין לפרטי חלוקי התפעלות רצונות באהבתו זאת אבל ממילא הרי מזה דוקא יבא גילוי התחלקו' רצונות באהבה עצמיים זובב' הפכים לטוב ולרע והכל א' מצד התפעלות העצם דהיינו מה שמתפעל ברצון להטיב לו וההיפך מזה שמתפעל ברצון להרע לו כדי שיטיב מעשיו שזהו נקרא גבורה שבחסד שהוא רק מצד האהבה ובנקודת התפעלו' עצמיו' התקשרותו אינם נגלים ב' הפכי' הללו עדיין כי אין שם גדר התפעלות מחולקת עדיין רק עצם והיולי עדיין ואין שם הפרש כלל בין התפעלות הרצון לטוב להיפוכו מאחר שהכל מכח א' שהוא התפעלו' התקשרו' העצמיות וכמ"כ בנקודת התפעלות התקשרו' עצם נפש האלקי' בתפל' בעבודה שבלב שאין שם עדיין התחלקו' התפעלות הרצון לדבר והיפוכו שהוא לאהוב הטוב ולמאוס הרע או התפעלות החדוה ועונג באלקו' ולהיפך להצטער מריחוקו מאלקי' חיים שהן ב' מיני התפעלות הפכיי' וכלולי' כא' ממש בהתפעלו' העצמיו' לפי שזהו הכל מכח א' באו שהוא התפעלות התקשרו' עצמיו' של הנפש רק שמתחלק אח"כ בב' אופני' חדוה ובכי' או להתפעל ברצון לטוב או לשנוא בהתפעלו' היפך הטוב שהרי אנו רואים שמנקוד' התפעלות עצמיות בתפלה יהיה האדם מחמת זה כל היום מואס ברע ובוחר בטוב שהן ב' רצונות מחולקי' וכלולי' כא' ממש וכל זה הוא הנק' מורכב בשעת התפעלו' הנקוד' העצמיו' שכוללת עכ"פ בכח והעלם גדול מה שעתיד לצאת ב' התפעלות דחו"ג כמו העץ המורכב בהעלם מאש ומים ועכ"פ נק' מתחלק מן ההעלם לגילוי אבל עצם פשוט שבנפש שבלתי מתחלק לעולם הוא בבחי' הנקוד' העצמיו' דכל בחי' עצמות' ממש בה שזהו טרם שבא' לכלל התפעלו' עצמיות כלל ולא נק' בשם התפעלו' כלל גם בהעל' רק שהוא עצם פשוט כמו שהוא ממש שא"א לומר בו שכולל כמה מיני התפעלו' דחו"ג מאחר שאינו בגדר התפעלות עדיין גם לא בבחי' התפעלות עצמיות לזה לא נק' מורכב מדב' והיפוכו גם בהעלם שיבא לידי גילוי וכמו אהבת נפשו אהב' דיהונתן ודוד וכה"ג וכמו אהבת עצמו באד' שאינ' בגדר התפעלו' כלל כאהבת האב לבן שבא לידי התפעלות לפעמי' כל כו' מפני שנלקח מעצמותו ולא שהוא כעצמו ממש וראיה מנסיון דאיוב שא' וגע אל עצמו כו' אם לא אל פניך כו' ואברהם אבינו ע"ה עמד בנסיון בעצמו ובבנו יחידו מפני שהיה מרכב' בכל עצמו' נפשו ממש שנק' אהבת הנפש מצד עצם מציאותה בלא התפעלו' מורכבת כלל וכמ"ש רשב"י בחד קטיר' כו' וכמ"ש במ"א שזהו בחי' יחידים שבנפש העצמיות מש טרם שבאה לכלל התפעלו' מן העצ' שההתפעלו' מן העצ' אינו רק חלק ממנ' ולא כול' כמו שהי' ממש וכמו עד"מ מן המספר שההפרש בין יחיד לאחד שביחיד לבדו הוא בלתי מתחלק שלא יפול בו לשון אחדות וחיבור גם בהעלם שנק' מורכב מאחר שאין לו חבר כו' ואחד כולל הריבוי ואח"כ מתחלק שבהכרח יש בו התחלקו' זאת גם בהיותו בעצם והיחיד בלתי מתחלק גם בעצם וכן ממשל אש ומים שעיקר ההפרש בין פשוט למורכב הוא רק במה שזה בלתי מתחלק גם בעצם כו' וד"ל ומכל דמיונות הללו בנפש האדם ובמשל המספר כו' יובן הכל למעלה כללות ענין ההפרש בין יחיד לאחד בעצמות אא"ס ממש שנק' יחדי וגם נק' אחד כידוע וההפרש ביניהם יובן מתוך כל הנ"ל עד רום המעלו' דהיינו גם בעצמות אא"ס שלפני הצמצום הראשון הנק' מק"פ כו' שע"ז הצמצום א' בריש הרומנא כו' גליף גליפו וחקוק' בטה"ע הפשוט דהיינו מה ששיער בעצמו עדיין בכח מה שעתיד כו' הנה ידוע שזהו הנק' בל' הפרד"ס דרך כלל ע"ס הגנוזות בעצמות ממש ומ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן היינו לא בחושבן י"ס שהן במספר עשר ולא תשע כו' וע"ס הגנוזות הללו נקרא ג"כ בשם אחדות הפשוטה שיפול בזה לשון אחד עכ"פ דהיינו שמתאחדים יחד והוא כענין הנ"ל במספר ברבוי הכולל בעצם שעתיד לצאת להתחלקות גמורה רק שנק' בשם אחדות הפשוטה להיות שאור זה פשוט בתכלית עדיין כי לא ניכר בו שיש התחלקות ע"ס כי גם מה שעתיד להיות התחלקות הרצון הפשוט במדות חו"ג שבעצמות כלול כא' בלי נודע עדיין שיש ב' מיני רצון לחו"ג גם בעצמו' עד"מ התפעלות העצמיות שבנפש הנ"ל שכולל ב' מיני התפעלות הרצון לחו"ג ועתיד לבא בגלוי אבל כלולים כא' ממש כנ"ל במשל התפעלות עצמיו' כאב לבן וכמו בתפל' כו' וזהו ג"כ כמשל המספ' בא' המנוי הנ"ל שנק' מורכב בהעלם שכולל ודאי ב' הפכי' בהעלם עכ"פ שאל"כ לא הי' בבחי' מספר עשר ולא תשע כו' גם בעצמו' רק מפני ששיער בעצמו מה שעתיד כו' ולזה נק' בשם אחדות הפשוטה שיפול בזה לשון אחדות עכ"פ שהוא מתאחד בריבוי' הכולל שבו בהעלם כו' אבל מ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל וכמו שמסיים ולאו מכל אינון מדות כלל אפי' בהעלם העצמו' כו' הנה זהו הנק' בשם יחיד כמו היחיד שאינו בגדר מספר המתאחד לא בהתחלקות גם בעצם הנ"ל כי אין לו חבר מתחלה כו' וה"ז כמו בחי' עצמות הנפש ממש שאינה עדיין בגדר התפעלות מן העצם לכלול הריבוי כו' אלא הוא בחי' עצמות אא"ס כמו שהוא ממש טרם ששיער בעצמו בכח כו' שלא יפול בזה לשון אחדות וחיבור גם לא לשון אחדות הפשוטה הכולל בהעלם עדיין כו' אלא יקרא בשם יחיד דווקא וכמו בחי' יחידה הבנפש עצמה ומהות' שאין בה התחלקות בהעלם ג"כ והוא מה שאמרו שהי' הוא ושמו בלבד והוא שנק' טהירו עילאה טרם ששיער בעצמו כו' הנק' גליפו וחקיקה כידוע וד"ל (ומה שמבואר למעלה (בסי' וי"ו) בענין ע' רבתי שמדות דיחידה בלתי נחלק לי' עדיין דהיינו ג"כ למעלה מהתפעלות רצון ושכל לטוב רק טוב היולי ופשוט בלתי התפעלות רצון רק שיוכל להיות כמה מיני התפעלות רצון כנ"ל ועכ"ז נק' מדות הכוללי' המספר ע' שזהו בחי' מורכב בהעלם ממה שעתיד לצאת בגלוי כנ"ל ולמעל' מבואר שעצם המהות שבנפש שלמעלה מהתפעלות העצמיו' זהו רק בעצם הנפש ממש שאינו נק' מורכב לכלול הריבוי כו' הענין הוא דכמו שב' מדרגו' הנ"ל בעצם הנפש בכללות' בין מהות וכל עצמו' שבה בין התפעלו' מן העצם כנ"ל כך יש ב' מדריגות כזה בכל כח מכחו' הנפש שהוא ההפרש בין העצם וכל המהות של אותו הכח כמו שהוא ובין התפעלות מבחי' העצם שנק' מורכב כנ"ל וכמו בעצם מדת הטוב כמו שהוא ממש שנק' פשוט והיולי למעלה מהתפעלות העצם והתפעלות מן העצם של מדה זו נק' מורכב שכולל כמה מיני התפעלות פרטיות כו' וכמו התפעלות איש החסד והרחמן על עני ומדוכא שיש הפרש בין קוד' שנתפעל מן העצ' לאח"כ כו' דהיינו גם בהתפעלו' רחמי' עצמיי' דאב לבן כמו המו מעי לו רחם ארחמנו כו' וכה"ג וד"ל ולפ"ז הרי במדו' שביחודה יש בכל א' בפרט בחי' העצמות שבה ממש טרם שיתפעל העצם שזהו ממש כמו עצם ומהות כל הנפש בכללותה רק שבמדו' בא דרך פרט וא"א לומר שפרט זה בעצם וכל מהות המדה ג"כ אינו רק חלק מן הנפש כערך התפעלות מן העצם שנק' חלק לבד כנ"ל דודאי אין זה דומה לזה כלל מאחר שכל עיקר הענין בעצם המדה במה שהוא בבחי' פשוט ועצמיו' הגם שהוא בדבר פרט בחסד או חכמה וכה"ג א"כ לא יתכן לקרותו בשם חלק נבדל כלל מכל עצמו' הנפש לפי שבוודאי א"א לחלק במהות ועצמו' הנפש ממש בפרט' חלקיה העצמי' שבה לפי שזהו הכל לשכל עצם בלתי מתחלק כנ"ל וד"ל וראי' לזה ממה שאנו רואים בהתפעלו' כל העצם של האהבה כמו שהיא או עצם הרחמנות כו' שישתתף בזה כל הנפש ועד שתכלה כולה כאהב' נפש דיהונתן ודוד שיכול לבא למס"נ ממש באהבתו אותו הגם שהאהבה מדה פרטית חלק מן הנפש כו' וכן בהתפעלות עצם הרחמים דאב לבנו יכול להיו' כליון כל הנפש וראי' מאאע"ה שכבש רחמיו העצמיי' בבנו יחידו נחש' למס"נ בעצ' כל הנפש משו' שאין לחלק כלל בעצם א' הפשוט עד שבפרט א' שבה יחובר הכל כי הוא בלתי מתחלק כו' ודווקא בהתפעלו' כל העצם של המדה ולא בהתפעלות חלק מן העצם שזה ודאי יוכל להבדל מעצם הנפש רק שמתאחד בזה אבל לא שיהי' כעצם א' ממש דלכאורה גם בהתפעלות עצמיות הנ"ל מתאחדת כל הנפש לימשך אח"ז אעפ"י שאינו אלא התפעלות איזה רצון בדבר פרט כממון וכבוד וכה"ג אך אין זה ערך להתפעלות כל עצם שבתאות הנפש לממון וכבוד שיוכל לבא למס"נ ממש כידוע (ועוד ראי' ממס"נ על קדה"ש שההתקשרות עצמיו' אינו רק בדבר פרט והוא בחכמ' כח מה שבנפש האלקי' וממיל' נמשכ' כל הנפש מפני שאין העצ' מתחלק כלל וכן ראי' מכח המוליד בדומה לו לפי שנמשך ממוח האב אעפ"י שהטפ' במוח החכמ' לבד נמשך בה מכל כוחו' העצמיי' שבנפש עד שיוליד בדומה לו ממש בכל פרטי חלקי כוחות הנפש בצורה וחומר שהבן קרוב בדעתו ומדותיו אל האב כו') ולפ"ז שגם במדות בפרט יש בכל א' מבחי' כל עצם הנפש יובן מזה למעל' עוד ענן חדש ביחוד העצמו' דאא"ס מ"ש דאיהו וחיוהי חד כו' או אנת הוא חד שזהו מלבד ענין הנ"ל במהות ועצמות אא"ס ממש טרם ששיער בעצמו כו' אלא גם בפרטי מדותיו העצמיי' דהיינו בחי' העצם ממש של כל ספי' בפרט שיש בו מבחי' כל העצמו' ממש עד שאין לחלק בזה כלל כמובן מהנ"ל דאין העצם הפשוט מתחלק כו' וז"ש אנת הוא חד בבחי' יחוד עצמי ופשוט דהיינו מכל ע"ס המיוחדים בבחי' עצמיו' ממש מלבד עצמות יחודו ממש וזהו כמו פי' איהו וחיוהי חד שיש עכ"פ איהו וחיוהי רק שמיוחדים ביחוד עצמי ופשוט משא"כ בעצמו ממש לא שייך לומר איהו וחיוהי כו' וגם לא שייך לומר גם אנת הוא חד כו' אך בזה יתכן לשון אנת הוא חד בבחי' יחיד העצמי שזהו בלא חושבן י"ס כמובן מהנ"ל וד"ל):

(ט) '''וזהו''' ענין ב"פ הוי' שבפסוק זה דשמע כו' הוי' הא' הוא בבחי' יחיד בעצמות אא"ס טרם שצמצם א"ע כו' שאין עוד מלבדו כלל ועד"מ כשאהדם לבדו שאין עוד זולתו לבא עמו במספר אחדי' כנ"ל (ולפי הנ"ל בסוף סימן ח' שבחי' יחיד זה יתסן גם ביחיד שבמדות העצמיי' שבעצמו' ממש מצד בחי' העצמיות שבכל א' כו' שייך לומר בזה ענין שם הוי"ה יוד כתר וחכמה ה"א בינה וי"ו מדות כו' אבל בעצמותו ממש הרי א' ולאו מכל אינון מדות כלל אפי' בהעל' ולא יתכן בו שם הוי' עדיין כידוע) והוי' הב' הוא בחי' אחדות ה' שנק' אחדות הפשוטה הנ"ל שהן ע"ס הכלולים בעצמות כדמיון שלהבת הקשורה בגחלת כמ"ש בס"י וכיחוד מספר אחדי' הנ"ל שיתכן בו ההתחלקות בעצם טרם שמתחלק בגילוי רק שכלולים ומתאחדים עדיין וזהו ה' אחד שע"ז ארז"ל כל המאריך בא' מאריכין לו ימיו ושנותיו פי' מאריך בא' הוא בבחי' אריכו' העליונה שבעצמות אא"ס דאיהו וחיוהי חד הכל בבחי' א"ס עדיין וכנ"ל דלכך נק' אחדות הפשוטה עדיין כו' וד"ל וזהו הנק' המאריך כי המדות שבעצמו' כל א' אין לו שיערו למעלה ואין לה שיעור למטה שזהו הנק' אריכות הגם שכל אריכות אינו נופל אלא על בחי' ההתפשטות לסוף אבל אריכות זאת קאי גם על התחלה שארוך בתחלה מפני שאין לו תחלה וכמ"ש במ"א בפי' יום שכולו ארוך שהוא ארוך בראשו כמו בסופו לכך נק' כולו ארוך משא"כ ארוך בסופו ולא בראשו שבראשו יש לו תחלה כו' שזהנו במדות שברצון ושכל כו' שבאין מהעלם העצמות לגילוי בפרצופי' דא"ק וע"י וא"א וא"וא כו' אבל במדותיו שבעצמות ממש שע"ז אמר איהו וחיוהי חד הגם שעתיד לצאת מן ההעלם כו' אבל בהיותם כלולים בעצמותו איהו וחיוהי חד בבחי' א"ס למעלה ולמטה שזה נק' כולו ארוך והוא מה שאמרו תמליכהו בשמים וארץ כו' בחי' מעלה ומט' וד' רוחות שהן כלולי' בא"ס בבלתי שיעור למעלה ולמטה ולד' רוחות כו' וע"ז אמרו המאריך בא' שהוא בדלי"ת רבתי דאחד שיכוין להמליכהו בשמים כו' וכנ"ל בענין נעוץ תחלתן בסופן גם בעצמות ע"ס דכתר עד המל' בא"ס עצמו וזהו שאמרו דכל המאריך באחד מאריכין ימיו ושנותיו דווקא כידוע שהמדות נק' ימים ומדת עליונות שבכתר נק' ימי קדם בקדמות השכל וכתרגום בראשית בקדמין כו' ויש קדם לקדם והוא קדמות הרצון כמו מגיד מראשית כו' ומקדם אשר לא נעשה פירוש אשר לא עלה ברצון עדיין לעשות שהרצון נחשב עם המעשה לא ממש מאחר שעיקר הרצון אינו אלא בשביל סוף מעשה דווקא וסוף המעשה הוא שעולה במח' ורצון בתחלה ונק' תחלת הרצון תחלת המח' וסופא דמח' הוא בסוף המעשה ונעוץ תחלתן בסופן והיו לאחדי' ממש כידוע וא"כ מה שאנו רואי' חלוקי המדות חג"ת וכה"ג בסוף מעשה הן הן אותן המדות ממש שהיו ברצון אבל בקדמות הרצון היינו קודם שבא במקור הרצון הזה שבא בסוף מעשה דהיינו קודם שהי' מקור לרצון דרצון הזה כו' ששם וודאי לא יגיע סוף מעשה כלל ולפ"ז מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה קאי בתחלת הרצון שנעוץ בסופו במעשה דהיינו מתחלת גילוי הרצון להאציל עד אשר חפץ לעשות הכל נחשב א' ממש עד שבחי' המדות דעשי' (שנק' ז"א דעשי') הוא חי' המדות שברצון הקדום (שנק' א"ק שהוא הרצון לרצון כידוע) וז"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם אבותינו בחי' חג"ת דבי"ע שהיו מרכב' בנר"נ שלהם לחג"ת דאצילות ושרשם הראשון בחג"ת דקדמו' הרצון הנק' רצון קדום ולכך המדות דשם נק' ימי קדם וכמ"כ חדש ימינו כקדם (ולפעמים נק' ימים הראשונים והן ברצון שבחכמה ובינה כמ"ש כי שאל נא לימים הראשונים כו' ומי דלא קיימא לשאלה הוא במדו' שבכתר וחכמה כו' כידוע) וכן הוא ענין ימי עולם ושנים קדמוניות כו' ומ"ש המתנשא מימות עולם קאי גם על המדות שברצון הקדום הנ"ל והוא בבחי' כתר שבכתר שלמעלה מהתחלקות קווין שברצון הקדום כידוע (והוא כתר דא"ק שמקבל ממל' דא"ס כמ"ש בשער הכללים) ואמנם במ"ש ומקדם אשר לא נעשה יש להבין מהו פשט הכתוב מגיד כו' דמראשית אחרית שייך לומר מגיד שהוא תרגום דבראשית בקדמין בחוכמתא שנעוץ תחלה בסוף מעשה כנ"ל אבל מקדם אשר לא נעשה איך שייך הגדה והמשכה משם אחר שלא היה שם עדיין מקור לרצון דרצון הנק' רצון קדום כנ"ל ופשט הכתוב משמע דסיפא דקרא ארישא קאי מגיד מראשית כו' וגם מקדם אשר לא נעשה הוא מגיד כו' אמנם הנה הענין הוא מובן עפ"י הנ"ל בפי' יום שכולו ארוך בראשו כמו בסופו דהיינו שאין לו תחלה והוא לפי שאין לו שיעור למעלה ולמטה כנ"ל והיינו במדות מאחר שנק' יום רק שכולו ארוך והוא במדות שבעצמו' א"ס דווקא טרם שבא לכלל מקור לרצון הקדום ג"כ שהן כלולי' בא"ס עצמו וע"ז א' איהו וחיוהי חד בבחי' יחיד' דעצמו' כנ"ל הגם שעתידי' לצאת מהעלם העצמות אחר הצמצום בקו כו' מאחר ששיע' בעצמו בכח כנ"ל אבל בהיות' כלולים בעצמו' נק' כל מדה יום שכולו ארוך בראשו כמו בסופו כו' משא"כ מדות שברצון הקדום דא"ק ובגילוי הרצון וחכמ' דא"ק וע"י כו' יש לו תחלה וסוף כנ"ל בענין סוף מעשה במ"ת כו' ואמנם עכ"ז מאחר ששיער בעצמו בכח מה שעתיד לצאת בגילוי מהעלם עצמותו הרי שפיר שייך לומר גם ממדות שבעצמו' ממש בחי' המשכה רק שאינה נקרא' המשכה מהעל' לגילוי עדיין אחר שהן כלולי' בעצמו עדיין רק ששרש הגילוי מן ההעלם משם נמצא דווקא והוא ע"י בחי' הצמצום הראשון כידוע א"כ נק' בחי' המשכה נעלמה שבעצמו' עדיין והוא מה ששיער בעצמו בכח כדי שיבא לידי פועל בבחי' מקור לרצון הקדום (דבחי' א"ק וכה"ג) וע"ז אמר ומקדם אשר לא נעשה עדיין פי' אשר לא היה עדיין בחי' מקור לרצון כלל מהעלם לגילוי רק כלול בעצמותו ממש (עד"מ הידוע מרצון המוחלט באד' למטה שנשאר כלול בהעלם העצמות ממש וכאשר מעוררו ה"ז מעורר לתחילת ההויה דהיינו להיו' לו רצון לרצון בהתפשטות וגילוי לחוץ מעצמו מה שהוא הי' כלול בהחלט בעצם מהותו כו' ואע"פ שאין כל חדש מעיקרו בזה שהרי מה שהוחלט אצלו יצא לגלוי ברצון לרצון וכו' מ"מ הרי זה כהויותו של רצון מחדש מאחר שהחלט רצון זה היה כלול ובטל לגמרי בעצם מהותו כאלו שלא היה מעולם כו' וד"ל) ועכ"ז שייך לומר בזה בחי' הגדה והמשכה בהיות שמה שבהעלם העצמו' ודאי נתעורר לבא לידי גילוי כמ"ש בע"ח דמתחלה היה חפץ חסד כטבע הטוב להטיב וכה"ג וזהו מגיד גם מקדם שנקרא קדמון לכל הקדומי' גם אשר לא נעשה ברצון ומח' בתחלה ואעפ"כ הוא אמיתי המקור הראשון לתחלה וסוף דרצון ומעשה ולזה תחילה אמר מגיד מראשית אחרית מתחלה דרצון לסוף מעשה ואח"כ אמר ומקדם דהיינו בחי' העל' המקור האמיתי לראשית ואחרית זה שהוא מבחי' קדמות הרצון דהיינו מקדם שעלה ברצון כו' שהן ממדות העצמיות ממש שאין לו תחלה וסוף כלל כנ"ל ומה שאין לו תחלה וסוף שזהו מקדם אשר לא נעשה זהו דוקא בחי' מקור האמיתי לראשית ואחרית שברצון וסוף מעשה (כמובן ממשל רצון המוחלט הנ"ל) וזהו הנק' קדמות הרצון (כמו קדמו' השכל) שלמעלה גם מבחי' רצון הקדום כנ"ל וד"ל ובכל זה יובן מאמר הנ"ל דכל המאריך באחד דוקא מאריכין ימיו ושנותיו דהנה כתיב כי בי חשק ואפלטהו כו' עד אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי כי הנה ידוע דבתיבת אחד כשמאריך באחד צריך למסור נפשו בא' כענין ר"ע שהיה מאריך בא' עד שיצאה נשמתו באחד והיה מצטער כל ימיו מתי יבא לידי ואקיימנ' בפ"מ ואמנם בחי' מס"נ בכח ישנה בכאו"א מישראל לפ"ע שרש נשמתו שמס"נ זו הוא על הנשמה האלקי' כמ"ש ברישא דקרא שמע ישראל דוקא דישראל זה הוא הנשמה האלקי' כמו שהיא בשרש מקור חוצבה שעל' במח' ורצון הקדום כידוע ופי' מס"נ זו היינו למסור גם מקור כל רצון והוא בחי' התפעלות עצם הנפש ממש שמזה יבא ממילא התפעלות רצון כנ"ל ונמצא נעשה מהתפעלו' העצם מקור לכל רצון שהוא נק' למעלה רצון קדום וכידוע בשעת מ"ת שאמרו נעשה ונשמע שזה הי' מצד התפעלו' כל עצמו' הנפש נכלל בזה ממילא נעשו' כל רצון ה' כלומר להיות רצון לכל רצון ה' כידוע בענין מי גילה רז זה שהקדימו נעשה כו' כלומ' נעש' לכל אשר נשמע שזהו במקור כל רצון שנלקח מצד התפעלות נקודה העצמי' דיחידה שבנפש (וזהו עיקר מס"נ שלמעלה ממסירת הרצון כמ"ש בדרוש דפדה בשלו' כו' ולא התפעלות חלק לבד מן העצם אלא התפעלות לכל העצם והגם שהתפעלות כל העצ' אינו רק בדבר פרט כמו באהבה וכה"ג הרי מבואר למעלה שאין לחלק בעצם בין כולו לפרט שבו שהרי יוכל לבוא למסירת נפש על התפעלות פרט מן העצם כנ"ל) וגם הנה ידוע דבמס"נ העיקר הוא אל מהות ועצמות אא"ס דוקא כמו שהוא ממש וכמ"ש מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו ולא למדותיו גם לא למדות שבעצמו' הכלולים רק לו לבדו שנק' יחיד בעצם כנ"ל למעלה גם מבחי' יחיד העצמי שבמדו' דע"ז א' איהו וחיוהי חד כנ"ל וא"כ לכאור' יש להבין מה שאמר לשון זה דלמסור נפשו בא' דוודאי תיבת אחד קאי באח"פ שלמטה מבחי' יחיד וכנ"ל בענין ב"פ הוי"ה דמהוי"ה א' דבחי' יחיד נמשך הוי' הב' דאח"פ שהוא יחוד מדותיו שבעצמות כשלהבת הקשורה בגחלת וכה"ג כנ"ל אך הענין הוא דמ"ש למסור נפשו בא' ודאי באחד ממש והוא בהיות שכאשר מאריך באח"פ זה בבחי' יחוד מדות שבעצמו' איך דאיהו וחיוהי חד כו' ומוסר נפשו ממש באח"פ זה בבחי' התפעלות כל עצם הנפש אזי ממילא נמסר נפשו ביחיד שלמעלה מא' והוא להיות באתדל"ת אתדל"ע כמ"ש אם ישים אליו לבו דרוח אייתי רוח כו' כידוע וא"כ בהתפעלות עצמיות נפשו מעורר למעלה ג"כ בעצמות אא"ס שנק' יחיד להיות מקור לכל רצון פשוט שבעצמות מדותיו הפשוטי' שנק' אח"פ כנ"ל (דהא בהא תליא והיו לאחדי' דאין העצם מתחלק וחלק מן העצם ככולו נחשב כנ"ל) אך מה שמאריך ומוסר נפשו בא' ולא בהוי' הא' שהוא לבחי' יחיד שז"ש אליו ולא למדותיו הטעם הוא משום דישראל עלה במח' (שהוא מח' הקדומה שבעצמות שכוללת המדות העצמיי' שנק' ישראל סבא בכלל כמ"ש במ"א בענין וירא ישראל ישראל סבא כו' וכימי כו' אראנו נפלאות כו') לכך ישראל זה צריך למסור נפשו במקור חוצבו ממש שהוא בבחי' א' עילא' שבעצמו' בחי' עשר מדותיו הכלולים בעצמותו וכל זה נעשה מצד בחי' היחוד שבעצמותו ממש שע"ז אמר אנת הוא חד שהוא בלא חושבן י"ס כלל כנ"ל ועכ"ז מיחוד דמדות העצמיי' נעשה בחי' יחוד העצמי שבלא חושבן י"ס דהא בהא תליא ואין לחלק ביניהם כלל מטעם הנ"ל ונמצא שניהם אמת דעיק' מס"נ להעצמו' ממש ועכ"ז צריך למסור נפשו בא' דוקא וד"ל ובכל זה יובן פי' המשך הפסוקים הנ"ל כי בי חשק פי' בי בעצמותו ממש שנק' יחיד וקדמון לכל הקדומי' כו' וכמ"ש אליו ולא למדותיו כנ"ל ופי' חשק הוא בחי' התפעלות כל הנפש בבחי' יחידה שבה דוקא שזהו הנק' חשיקה (כמו שכם חשקה נפשו כו' ותדבק נפשו כו' כידוע ההפרש בין חפץ ורצון שהוא חלק פרטי מן הנפש ויוכל להיות לו חפץ לדבר אחר משא"כ החשק שכל הנפש נמשך ונדבק עד שלא יוכל להיות לו רצון וחפץ ותשוקה זולתה כלל וזהו סימן על התפעלו' העצם ממש והיינו עיקר מס"נ כנ"ל שהוא מזה בא ממילא למקו' כל רצון וזהו כי בי חשק ולכך ואפלטהו מהמנגד דקליפה לפי שהגם שאת זלע"ז כו' יש עומק רע דקליפ' שהוא ג"כ מקור כל רצון זה אבל אפלטהו משם לאחר שחשק' נפשו בהתפעלו' כל עצמותה שאין זה באת זלע"ז כלל (וראי' ממס"נ על קדה"ש שאינו אלא בישראל וכמ"ש במ"א בענין בבואה דבבואה לית להו והוא מ"ש מיד כלב יחידתי כו' כידוע) ואח"כ ואשגבהו כענין ונשגב שמו' כו' שזהו בעל הרצון הקדום הנ"ל וז"ש כי ידע שמי העצמי שהוא מקור כל רצון קדום כו' יקראני ואענהו דרוח אייתי רוח בהיותו אחוז וקשור בעצם בעל הרצון ממילא ואענהו להיות רצון וחפץ בו וכמ"ש חפצי בה ארץ חפץ כו' ולא עוד אלא שבטר' תקר' ואני אענה והוא משום דעמו אנכי בצרה כמו בכל צרתם לו צר ממש ולכך א"צ לקריאתו כלל עד"מ אב הרוא' בצרת בנו א"צ להמתין עד שיקראנו להושיעו כי בצרתו לו צר כמי שרוא' בצרת עצמו כב"י ולכך בטר' תקרא כו' וכך עמו ממש אנכי בצרתו מטעם הנ"ל ולכך אחלצהו מכל קטרוג שאין שרש ליניקות חיצונים שם כלל ואכבדהו בכתר דמל' דכבוד עליון שהוא מלך מרומם מתנשא מימות עולם והוא מ"ש אורך ימי' אשביעהו פי' אורך ימים כענין יום שכולו ארוך והוא כמ"ש במ"א ע"פ את מספר ימיך אמלא וכן מ"ש יחיינו מיומים ימי קדם הנ"ל ביום הג' יקימנו ונחיה לפניו בבחי' ימים שבעצמותו ממש דאיהו וחיוהי חד הנ"ל שנק' יום שכולל ארוך בראשו כמו בסופו לפי שאין לו תחל' וסוף כנ"ל וזהו אמלא משלימות העצמות כו' וגם כאן אורך ימים העליונים שבעצמי' אשביעהו ואח"כ אראהו בישועתי בבחי' יחיד שנק' קדמון לכל הקדומים שמרומם לבדו מתנשא גם ממדות העצמיי' וכנ"ל שזהו מ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל וזהו נק' ישועתי שהוא בכח עצמותו ממש ונק' רב להושיע בחי' מקור כל ישועות שבא למטה והוא מה שאין לו שיעור למעלה בעצם עצמותו נק' ישועתי מושיע א"ע כב"י וד"ל וזהו מארז"ל כל המאריך באחד באח"פ בבחי' איהו וחיוהי כו' מאריכין ימיו בבחי' אורך ימים הנ"ל יום שכולו ארוך כו' וכמו ר"ע שהיה מאריך בא' ויצאה נשמתו באח"פ העליון מקור חוצבו והוא ג"כ ענין מאריכין ימיו יחיינו מיומיים ונחיה לפניו ממש היינו ואראהו בישועתי ממש וד"ל (ובזה יובן ג"כ מ"ש כי אתה ה' מחסי אתה בעצמך דווקא כו' ואז לא תאונה כו' על כפים כו' על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין דקליפה כו' והיינו ג"כ משום דבי חשק דווקא ומטעם כל הנ"ל וד"ל) וכמ"ש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כו' וד"ל:

(י) '''ומעתה''' יש להבין המשך דברי הפסוק הזה דשמע ישראל ולמה ישראל דווקא לפי שעלה במח' כו' דהנה מבואר למעלה בענין ב"פ הויה שזהו בחי' יחיד ואחד ע"ד הנ"ל בפי' מגיד מראשי' כו' ובענין המאריך בא' מאריכין ימיו כו' אך א"כ יש להבין מה זה שהקדי' לומר לישראל דוקא שמע ישראל ה' וכו' ועוד דמשמע דבחי' המשכה זו מיחיד לאחד היינו שהוי' יחיד הוא ה' אחד בלי הפרש ביניהם דכמו דאיהו וחיוהי חד למעל' בעצמותו כל איהו וחיוהי חד גם אחר הצמצו' כשבאו ע"ס הגנוזות בגילוי באבי"ע ג"כ וכמאמ' אנת הוא דמייחד לון כו' וכידוע בענין אני ה' לא שניתי בין קודם הצמצום לאחר הצמצום כו' דהיינו שגם אחר הצמצום הוא בבחי' יחיד שאין עוד מלבדו כמו קודם הצמצום וכמ"ש אתה ה' לבדך גם לאחר שאתה עשית השמים כו' וכמאמ' אתה הוא כו' וכידוע ועיק' הכוונ' בא' זה אינו בא רק לומ' שה' אחד ביחוד הע"ס גם באורות וכלים דאיהו וגרמוהי כו' כמו הוי"ה הא' ביחוד העצמי שבמדותיו העצמיו' הנ"ל ואמנם היאך ישוה יחוד דאחד ליחוד העצמי דיחיד הנה לזה אמר שמע ישראל מפני שישראל דוקא הוא בחי' הממוצע בין יחיד לאחד והוא המשוה אותם שיהיה ה' אלקינו ה' אחד בלי שינוי כלל כנ"ל וטעם הדבר היא לפי שישראל זה עלה במח' הקדומה כו' וביאור הדברי' הנה תחלה יש להקדי' בענין ביאור המאמר הידוע שבמח' אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה א' כו' שזהו הנק' מח' הכללית הראשונ' שכוללת כל התחלקות פרטיו' מראש לסוף וכן קורא הדורו' מראש כו' וכן מגיד מראשי' אחרית ומקדם כו' הכל מדבר במח' זאת הנק' מח' הכללי' שנקראת בשם טהירו תתאה והוא בחי' מקיף הכללי שמקיף לכל ההשתלשלות דאבי"ע בהשוואה א' מראש לסוף כעגול השמים המקיפים לארץ כידוע והוא אחר הצמצו' הראשון הנק' מק"פ וחלל כו' שנשאר בחי' רשימו ומזה נעשה בחי' המקיף הכללי הזה בראשית המשכת הקו והחוט כמ"ש בע"ח (משא"כ בחי' טה"ע הוא לפני צמצום הראשון כמבוא' בספר עמק המלך וכמ"ש במ"א ומה ששיער בעצמו בכח כו' שזהו נק' גליפו וחקיקה בטה"ע היינו לפני הצמצום לפ"ד רוב המקובלים וכמ"ש במ"א ביאור זה באריכות) ויובן זה עד"מ מח' או רצון כללי הכולל כל מיני התחלקות אופני' שונים ורבים מאד לפרטי פרטיהם ונסקרי' כולם בסקירה א' ממש ברצון ומח' זו הכללית דהיינו גם לכמה מיני ריבוי רצונות ושכליי' ומדות פרטיים רבים נסקרי' הכל כא' הגם שיש רצון ושכל לכל מדה בפרט וגם יש רצון לכל רצון בפרט כולם בסקירה א' נכללים ברצון ומח' הכללי' עד"מ מח' ורצון הכללי במו"מ או בנין וכה"ג ודאי יש במו"מ כמה ענינים פרטי' שיש בו רצון ושכל ומדה מיוחד ונחלק לכמה מדות בפרטו' ומסתמא יש מקור לכל רצון ומדה והכל מתהווה אח"כ בגלוי בפרטי פרטות אבל בעוד שחושב ורוצה בכלל כל עסק המו"מ והבנין כולל הכל כא' בלתי נודע אז כלל שיש רצון ומקור לרצון באיזה דבר במו"מ זה בפרטות ולפי הנראה בכללות הרצון ומח' אין לכל פרטיות הענינים המתהווי' ברצונו לעסק זה שייכות כלל לכללות הרצון מאחר שאין הרצון הזה כללי בדבר מיוחד באותו העסק רק שרוצה בכללותו לבד אך וודאי מפני שא"א לפרט בלי שיש לו שרש בכלל ואם לאו לא היה נמצא התהוותו בפרט כידוע א"כ ודאי בהכרח לומ' שכל פרט רצון ורצון לרצון וכל מדה בפרט הי' כלול תחלה בהעל' ברצון זה הכללי לעסק הזה בכללותו רק שלא היה ניכר אז ואח"כ יוצא לידי גילוי מהעלמו ושרשו בכללות הרצון כו' ועכ"ז כשנסקרים כא' בסקירה א' הרי אין כאן התחלקות ניכרת כלל וכאילו המח' הזאת הכללית מח' א' פשוטה בתכלית כמו כל עצם פשוט שבלתי מתחלק כלל כנ"ל ובאמת יש בו התחלקות בהעלם עכ"פ ועתיד לצאת לידי גילוי נמצא ממוצע הוא מב' דברי' הפכיי' במה שהוא כמו עצם פשוט בלתי מתחלק וגם יש בו התחלקו' כל הפרטי' בהעלם וסובלם בסקירה א' זו ביסוד והתכללות גמורה כאילו אין בו מציאות התחלקות כלל ועוד יובן בזה שאין בו הפרש בין תחלה לסוף כי במח' כללית לא נודע מי הראש ומי הסוף מאחר שאין בו התחלקות ניכרת עד"מ תחלת העסק דמו"מ וסוף גמרו שנק' תחלת המח' וסוף מעשה שנק' סופא דמח' נסקר כא' ממש בכללות הרצון ומח' וכללות העסק דמו"מ דהיינו מה שבסוף מעשה ובתחלה הכל כא' בא ברצון זה הכללי ונעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו מבלי שימצא ראש וסוף אלא שניהם כא' ממש נסקר בסקירה א' תחלה וסוף כא' כמו עיגול הכדורי שמקיף לקו ההולך ביושר מעליונו לתחתיתו שסובב בשוה לעליון ותחתון שבו מבלי ימצא ראש וסוף כידוע וכך הרצון ומח' הכללי' הסובלת תחלה וסוף יחד הוא כעיגול רוחני וע"ד משל המצייר דבר מה במח' בכללותו מתחלתו לסופו בבת א' מבלי שיוקדם קצתו מקצתו במחשבה אלא מציירו בכללותו יחד שהוא נסקר מראשו לסופו בשוה ממש כידוע והדוגמא מכל זה יובן ביאו' ענין המאמר דבמח' אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות שנק' מח' הכללית למעלה וכמ"ש בע"ח שזהו בחי' מקיף הכללי שמקיף לכל ההשתלשלות דקו מראשו לסוף העשיה בבת א' דהיינו מה שבא בהתחלקות רבות בע"ס דא"ק שהוא כמו רצון לרצון וע"ס דא"א וע"י ואו"א כו' עד סוף הכל בסוף העשי' הכל נסקר בסקירה א' במח' כללי' הזאת שנק' מקיף הכללי' שבו ודאי אין התחלקו' נכרת כלל מתחל' לסוף וצופה במח' אחת לכולם יחד בשוה ממש ולכך נק' מח' אחת דווקא שהוא כעצם מח' או רצון כללי פשוט בתכלית כנ"ל במשל רצון הכללי למו"מ כו' ויש בו דבר והיפוכו שהרי ודאי כלול בהעלם במקיף הכללי הזה שנק' מח' כללית מכל פרט ופרט דאבי"ע (וכמ"ש במ"א בענין כל היצור לא נכחד ממך כו' כי הוא צוה לפרט במח' הכללי' כו') וגם מובן שנעוץ תחלה וסוף שבקו וחוט הכל כא' במח' זאת הנק' בחי' מקיף כללי דהיינו שנסקר בסקירה א' התחלה וסוף דהיינו תחלת הרצון לרצון עד סוף מעשה שבמל' דמל' דעשי' כו' וזהו מגיד מראשית הקו אחרית הקו וגם מקדם לקו אשר לא נעשה כו' והוא בעצמו' אא"ס שלפני הצמצום שהמדות עצמיי' דשם נק' יום שכולו ארוך בלי תחלה וסוף כלל כנ"ל (בסי' טית) ולכאורה אין זה מובן דודאי מגיד מראשית אחרית יתכן לגבי בחי' מקיף הכללי' בחי' מח' אחת הנ"ל שכולל תחלה וסוף כא' ממש כמובן ממשל הנ"ל אבל מקדם למח' הכללית אשר לא נעשה גם לא בכלל איך מגיד וגם הכונה שגם מקדם אשר לא נעשה הוא מגיד כמו מראשית אחרית והרי אין שם בחי' תחלה וסוף כלל כנ"ל אל הענין הוא משום דמח' זו הכללית בחי' ממוצע דהיינו שכלול מדבר והיפוכו שנרא' כעצם פשוט בלתי מתחל' וגם יש בו התחלקו' בהעלם כנ"ל ולזאת במקיף זה שכולל הכל כעצם א' פשוט בלתי מתחלק כלל יאיר בו מבחי' יחיד העליון שלפני הקו כו' שהן כללות עצם מדותיו שנכללים ביחוד עצמי ביחיד עצמו כנ"ל בענין אנת הוא חד כו' דאע"פ שגם המדו' העצמיי' הן בהתחלקות בפרט הרי מצד בחי' העצם של כל מדה אין בהן התחלקות כלל כעצם פשוט שבלתי מתחלק ונכללים ביחיד בעצם כנ"ל וזהו ומקדם אשר לא נעשה שהוא במדות שבעצם אור א"ס שלמעלה גם מרצון קדום גם לא נק' מרום לרצון כללי' הנ"ל (אלא הוא רצון המוחלט בעצמו שנכלל בעצמו ממש והיינו מה ששיער בעצמו בטה"ע כנ"ל) מ"מ הרי אין באין בבחי' יחוד כללי במח' כללית הנ"ל להיותו ג"כ כמו בחי' עצם פשוט במח' א' פשוטה וכוללת כל מה שעתיד להתחלק בגלוי והיינו מפני בחי' הארת המקיף עליון שלפני הצמצום שכולל כל המדות שבעצם בבלתי מתחלק וכמ"ש אנת הוא חד ועכ"ז יש בו כח מה שעתיד לצאת בהתחלקות כו' ונק' ג"כ מח' א' הכוללות כל התחלקות המדות העצמיי' מתחל' לסוף ולא מתחלה לסוף ממש שהרי אין שם בחי' תחל' וסוף רק מתחלת הרצון הפשוט לסופו כמו כאשר עלה ברצונו הפשוט אנא אמלוך כידוע וד"ל וזהו שמקדם אשר לא נעשה הוא ג"כ מגיד מראש לסוף כמו מראשית הקו לאחריתו משו' דהא בהא תליא דמצד מח' אחת שבעצמו' הטה"ע שכולל שם יחד נמשך ג"כ בחי' טה"ת זו לכלול תחלה וסוף ממש וכנ"ל דמקדם זה הוא אמיתית המקור לתחלה וסוף שברצון הקדום כו' מאחר ששיער בעצמו בכח כדי שיבא בפ"מ כו' (ויובן כל זה בקיצור עד"מ מרצון כללי המוחלט בעצמו שממנו דווקא מתהווה בבחי' רצון ומח' כללית בגילוי אח"כ ואין ההפרש ביניהם רק שזהו בהתכללות גמור בעצמותו ועכ"ז כולל תחלה וסוף שיבא אח"כ אבל במח' הכללית כולל תחלה וסוף ממש והא בהא תליא והיו לאחדי' ממש) ואחר הקדמה הזאת יובן איך שע"י ישראל דווקא יהי' ה' אלקינו דבחי' יחיד ה' אחד בלי שינוי כלל כנ"ל והוא לפי שישראל עלה במח' היינו בבחי' מח' אחת הכללית הנ"ל שנק' מקיף כללי לכל ההשתלשלות דקו מראשו לסופו בשוה ממש ושרש מח' זו הכללי' שהיא כעצם א' פשוט הרי הוא בבחי' יחיד שהוא יחוד עצמי שבעצם מדות שבעצמו' ממש כנ"ל (ועד"מ מרצון המוחלט הנ"ל כשבא לגלוי כו' כנ"ל) והנה פי' ישראל עלה במח' היינו בבחי' עליי' והגבהה דהיינו שכל המח' כללית הנ"ל לא הי' רק בשביל ישראל זה דווקא וכמארז"ל ז' דברי' קדמו' במח' וישראל קדמו לכולן כו' וכמו במי נמלך בנשמתן של צדיקים כו' דהנה וודאי הגם שבמח' הכללי' נכלל תחלה וסוף כא' ממש כנ"ל מ"מ בהכרח לומר שיש בכללות המח' נקודה פנימי' ותמצית המכון שלזה עלה במח' זו בבחי' כללית עד"מ מח' הכללית במו"מ או בבנין הנה ודאי שכל אותה המח' הכוללת ראש וסוף יחד יש בזה איזה מכוון פנימי ונעלם הכל בכללות המח' בלתי נודע איה מקומו של הכוונה הפנימית כמו בעסק כללי דמו"מ שהמכוון ממנו הריוח שיתענג מאוד מזה שזהו המכוין מן התחלה וסוף לאחר גמרם כא' וכן מתכלית מעשה בנין ביתי שהמכוון עונג שיגיע לו ממנו וכה"ג למעלה מעלה עד רום המעלות ויובן מזה בכללות המח' האחת הנ"ל לאחר גמרה כמו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד שזהו העונג המגיע מכללות מח' זו וידוע שזהו מ"ש ישראל עלה במח' דהיינו ענין הכוונה הפנימי' שיגיע מכללות המח' האחת הנ"ל עלו ישראל במח' זו בבחי' פנימיות המכוון שבה ולהיות כן ע"י בחי' ישראל זה דווקא יהי' יחוד המדות דיחוד עם יחוד המדות דא' שוה ממש בלי שינוי כלל בין קודם הצמצום לאח"כ לפי שבודאי גם בבחי' שרש מח' כללי' (הנק' טה"ע) כמו ששיער בעצמו כו' ודאי הי' ג"כ מכוון פנימי שהוא תכלית העונג ושעשועי' העצמיי' שיבא מכל זה שעלה ברצונו ומחשבתו בכלל בעצמותו עדיין (הנק' רצון המוחלט בכלל כולל כמה פרטי') ושם א' מישראל עלה במח' ג"כ וכמ"ש במי נמלך פי' במי נמלך בעצמותו ממש אם הרצון יוחלט בעצמו בכח כו' וישראל זה עלה בפנימי' העונג לרצון ומח' הכללית שבעצמותו ממש הנ"ל ונמצא שכאשר ישראל זה ירד למטה בעול' העשי' בסוף מעשה ונשלם על ידו יחודי' העליוני' שבע"ס דאבי"ע הגם שלא נק' זה רק בשם אחד וכמו שידוע בענין היחוד באורו' וכלים דאצילות שנק' איהו וגרמוהי כו' שזהו הכל ע"י ישראל למטה דווקא שעושי' כל היחודי' דזו"נ ואו"א וא"א וע"י וכו' ולזה הי' כל עיקר העונג הפנימי המכוון שבכללות המח' שבעצמותו כנ"ל ע"כ ודאי מובן שאין שינוי כלל בין יחיד בעצמותו לאחדות ה' באבי"ע מה שזה עלה במחשבתו העצמי' וכולא חד ממש וזהו שא' שמע ישראל דווקא שעל ידן ה' אלהינו במדות שבעצמותו ה' אחד בלי שינוי כלל בין קודם הצמצום לאח"כ משום דאני ה' לא שניתי כלל ומה שנתצמצם מיחיד לא' רק משו' שישראל עלה במח' בבחי' פנימי' העונג לכל מה ששיער בעצמו בכח ולכך א' לישראל שמע שם ע' רבתי וד' רבתי דעד ה' בכם דווקא וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית כו' שבשבילם שמים וארץ כא' נבראו במח' כללית שבהעלם עצמותו שנק' טה"ע וכו' שנק' מקיף כללי לפי שישראל זה בחי' ממוצע לכלול יחיד ואחד בשוה ממש משום שעלה במח' הכללית דיחיד ואחד עלה דווקא כנ"ל וד"ל:

(יא) '''והנה''' באמת עדיין אינו מובן תוכן ענין ב"פ ה' שיחיד ואחד שוין ביחודם ממש כנ"ל דהיינו שאין שינוי בין קודם הצמצום שהי' לבדו ואחר הצמצום שיש ע"ס באו"כ באבי"ע ואיך יקרא יחיד אחר הצמצום לומר בו דאיהו וחיוהי חד ממש כמו דאיהו וחיוהי חד בעצמותו ואם מטעם הנ"ל דישראל עלה במח' מ"מ הרי בא לכלל צמצום בשביל זה יהי' איך שיהי' כו' אך הנה תחלה יש להקדים בגוף ענין הזה במה שנתצמצם מבחי' יחיד לאחד איך יוכל להיות מעצמות הפשוט בתכלי' בחי' הריבוי והתחלקות גם אחר כמה צמצומי' ועוד שהרי גם לפני הצמצום שיער בעצמו בבחי' ריבוי והתחלקות כנ"ל אלא מוכרח לומר שגם בחי' הריבוי וההתחלקות הוא בתכלית היחוד הפשוט כמו שהיחוד עצמי ופשוט בעצמותו כו' והיינו מ"ש דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש כמו שהוא יחיד לבדו ממש ולפ"ז לא יקשה ג"כ ענין ההשתוות שלפני הצמצום ואח"כ שזהו בחי' השתוות היחוד דאחד ויחיד כנ"ל משום דייוכל להיות בעצמותו ממש באין שינוי כלל (והיינו מפני שבידיעת עצמו הוא יודע ומשער בעצמו בכח חריבוי והתחלקו' באח"פ ממש) וכמ"ש אנת הוא דמייח' לון כו' וביאור הדברי' הנה תחלה יש להבין ענין הידוע מה שבאור א"ס יוכלו לומר שאין לו שיעור למעלה ולמטה עד אין תכלית איך שייך בחי' מעלה ומטה לפני הצמצו' הראשון שהיה אור א"ס ממלא כל החלל כו' למעלה ולמטה ואיך יפול לשון העלאה למעלה והתפשטות למטה רק אחר הצמצום דקו שם יפול לשון בחי' מעלה ומטה כו' והענין ידוע דהכוונה הוא על בחי' הכח הנעלם בעצמות אא"ס שכלול מב' מדרגות ששניהם שקולין כי כל יכול הוא והיינו כח העליי' עד אין שיעור בעילוי אחר עילוי בעצמותו כו' וכח הירידה וההתפשטות למטה עד אין תכלית והוא מה שאנו רואי' אחר הצמצום בקו וחוט שיש בו בחי' מעלה ומטה גלוי אור ב' מדרגות הללו וקודם הצמצום היו הם בהעלם עצמותו ולכאורה אין זה מובן שהרי יש שיעור להתפשטות מראשית הקו לסופו וממילא יש לו שיעור למעלה מאחר שכל עיקר בחי' הקו הוא רק כדי שיהיה בחי' מעלה ומטה כמ"ש בע"ח וא"כ נהפוך הוא מכמו שהיה קודם הצמצום וכידוע שלזה היה עיקר הצמצום בבחי' מק"פ וחלל כו' שלא יהיה הכל בבחי' א"ס ממש למעלה ולמטה שלא יכול להיות מקור לאבי"ע כלל כו' אלא מוכרח לומ' דמ"ש אא"ס למעל' עד אין קץ כו' קאי על בחי' הרשימו שנשאר אחר הצמצום הראשון שהוא בא מבחי' כח ההסתלקות והעילוי בעצמותו וע"ז אמר שאין קץ בעילוי אחר עילוי כו' ומ"ש למטה עד אין תכלית קאי על בחי' הקו שנמשך להיו' מקור לאבי"ע וכמ"ש במ"א שבחי' הנקוד' מורה על הסתלקות העצם עד שלא נשאר רק נקודה וגם היא בהעדר ההתפשטו' דוק' אבל הקו הוא היפוכו שבא ונמשך למטה מטה כו' אך עדיין אינו מובן בקו זה למה לא יתפשט עד אין שיעור למטה ועוד יש להבין מה שאנו מוצאים בספרי הקבלה שבקו זה דוקא יש בו מאור א"ס עצמו שלפני הצמצו' ע"כ יש כח בקו הזה ליחד כל יחודים דע"ס באו"כ וכמ"ש אנת הוא דמייחד לון ומקשר לון דקאי על אור א"ס עצמו ונק' אנת שמאיר בקו זה דווקא (כמ"ש במ"א באריכות בענין וי"ו דוהנורא כו') אך הענין ידוע דקאי על בחי' רבוי היחודי' שוני' בג' קוין שע"י הקו הזה מתייחדי' עד אין שיעור למטה בכלים מכלים שונים עד אין תכלית (כמ"ש בס"י בהתחלקו' ורבו הצרופי' דאותיו' מכאן ואילך צא וחשוב עד אין שיעו' כו') וכידוע דריבוי הכלי' נק' אין שיעור להתפשטו' למט' והיינו משום דאיהו וגרמוהי חד פי' שיש אור מאור א"ס עצמו בקו זה שבכחו לעשות יחוד רבוי יחודי' עליוני' באורו' דע"ס לייחדן בעצמו' המאציל עד אין שיעו' למעל' מעל' בעצמותו והיינו משו' דאיהו וחיוהי חד בקו זה דוק' וב' הפכי' הללו דלמעלה ומטה באו"כ בא בקו זה מצד בחי' הרשימו שממנו הקו שכלול מדב' והיפוכו בחי' העלאה והמשכה וכמ"ש במ"א באריכו' ששרש כחות המגבילים מהרשימו ושרש ההתפשטות מהקו ושניהם היו כלולים באור עצמות א"ס לפני הצמצום ומאיר בקו זה שאחר הצמצום וא"כ אין שינוי כלל בין קודם הצמצום לאחר הצמצום מאחר דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד אחר הצמצום באין שיעור למעלה ולמטה ממש כמו שהיה קודם הצמצו' ואינו מובן לכאורה לאיזה טעם היה הצמצום מתחלה מאחר שאינו מצמצם כלום ובאמת עיקר הצמצום הי' כדי שיהי' בחי' עמל' ומטה דווקא כידוע ועוד יש להבין במה ששיער בעצמו קודם הצמצום ששיעור זה ודאי הוא צמצום בעצמו עד אין שיעור למעלה מהן וגם הרי נק' אותיות וכלים הבאים בהתפשטות שזהו דבר והיפוכו א"כ אף קודם הצמצום היה בב' מדריגות דאיהו וחיוהי וגרמוהי שאחר הצמצו' הוא באו"כ ממש ולפ"ז יובן ג"כ ענין הנ"ל איך שיוכל להיות בחי' יחוד עצמי ופשוט בריבוי והתחלקות כמו שהוא יחיד לבדו וזהו גם בריבוי והתחלקות שבעצמו שלפני הצמצום ובזה שוין יחיד ואחד משום דהיינו אך ממש מטעם הנ"ל דאור א"ס למעלה ומטה עד אין שיעור בהעלם עצמותו שנק' יחיד בחיוהי וגרמוהי בעצמו הוא עצמו אותו האור שבקו וחוט שמייחד לון ביחוד עצמי ופשוט באו"כ ממש כנ"ל וד"ל ומעתה יש להבין בכל עיקר ענין הצמצום מהו דודאי כל עיקרו היה רק לצמצם ולהסתיר עצמו' אא"ס כמ"ש ישת חשך סתרו כידוע ואחר שאין שינוי כלל וכלל אין זה נק' צמצו' והסתר כלל והנה הגם שבכל זה מתורץ ענין הקושי' הנ"ל איך נתצמצם מיחיד לאחד שהוא מיחוד פשוט להיו' בחי' הריבוי והתחלקו' כו' מאחר שהיחוד בריבוי זה כמו בעצמו מטעם הנ"ל אין זה צמצום כלל וכלל עכ"ז עדיין אינו מובן מאחר שבידיעת עצמו ממש יודע ומשער בעצמו שיעור וצמצום דריבוי זה והריבוי היפך היחידות שבעצם הגם שבריבוי זה יש כח דעצמו משום דאיהו כו' מ"מ איך יהיה דבר והיפוכו כו' מיחידות לריבוי כו' אלא מוכרח לומר שלזה היה ענין הצמצום הזה ואינו הסתר לאור עצמותו לגמרי אלא שאינו מאיר כאור הראשון כמ"ש בע"ח בענין הרשימו וביאור הדבר תחל' יש להבין בענין מח' כללי' הנ"ל דהנ' מבוא' למעל' בענין מח' כללית דכוללת כל פרטי התחלקות ענינים נבדלים לאין שיעור ועכ"ז במח' זו עצמה לא ניכר שום התחלקות כלל עד שנקראת בשם מח' א' פשוטה בתכלית והדמיון לזה מבואר למעלה בשני דברים הא' כמו עד"מ כאשר עולה רצון כללי למו"מ או בנין גדול שעולה כללותו לבד כו' והב' כמו שמצייר דבר מה בכללותו בלבד כו' ושני הדמיונות הללו מורי' ענין וכוונה א' שהוא סובל ב' הפכי' פשוט ומורכב שהרי הרצון בכלל הבנין ומו"מ פשוט וגם מורכב מכמה חלקי' בהעלם כנ"ל ויש עוד אמצעי ביניהם והוא אשר נסקר הרבוי חלק' כא' שאינו לא כעצם הרצון הפשוט שאין בו ענין סקירת הפרט לכלול ולא כמורכב שיש בו התחלקות וקדימה לקצתו על קצתו כו' והנה אנו רואים עוד שמח' כללית הנ"ל הגם שנק' בחי' מקיף כללי לכלול כל חלקי הפרטי' שבה אבל לגבי עצם הנפש שמושלל מבחי' רצון ומח' לגמרי (גם מרצון מוחלט הנ"ל) הרי כל עיקר ענין התהוות מח' זו הכללית בחי' ירידה וצמצום העצמו' מאד והוא מה שמתכווץ עצם הנפש בעצמ' כדי לבא לכלל רצון ומח' ולא עוד אלא שהמח' הזאת היא הנק' בשם מח' אחת לבד כי היא פשוטה בסקירה א' לבד ואנו רואים שאדם המצמצם א"ע במח' א' צמצום א' צמצום הזה צמצום גדול הוא ביותר כי מח' א' לבד תקצר לנפש להתצמצם בה זמן מה כו' משא"כ מחשבות רבות וחלוקות ברבוי התפשטות תתפשט הנפש בהן יותר ולא תקצר לנפש כל כך והצמצום בעצם בא ומכח העצם דווקא כמו אותו כח הבא בהתפשטות ורבוי ממש בשוה כידוע ואמנם במחשבה כללית הנ"ל שבאה לריבוי פרטי' אח"כ יש בה צמצום והתפשטות יחד והוא בחי' האמצעי הנ"ל אשר נסקר כל ריבוי החלקי' הפרטי' כא' וכמובן מב' דמיונות ומשלים הנ"ל וד"ל ומעת' יובן בדוגמא למעל' בבחי' מח' כללי' (שנק' טה"ע ותתאה כנ"ל) שמה שבידיע' עצמו הפשוט משער בריבוי והתחלקו' בעצם (שנק' גליפו בטה"ע) יש בזה צמצו' גדול במה שהמח' אחת לבד פשוטה בסקיר' א' כוללת כל מה שמשער בריבוי כו' ובריבוי זה הנכלל יש כח העצמות בהתפשטות דאיהו וחיוהי הוא בא בב' מדרגו' בעצמו שהוא כמו דבר והיפוכו כנ"ל והאמצעי הוא בחי' מח' אחת הכוללם יחד והוא מה שנסקר הריבוי כא' כנ"ל ונמצא מבחי' יחיד הפשוט בעצם בא לבחי' צמצום זה שנק' מח' אחת פשוטה וכולל ב' דברי' צימצום העצמות והתפשטו' שלו והוא כח ובחי' מעלה ומטה שבא אח"כ למטה בטה"ת שנק' אחד פשוט בכלל והוא מח' כללית הבאה מהעלם העצמו' לידי גילוי לכללו' כל השתלשלות דאבי"ע ממש להקיף ראש וסוף ממש כנ"ל וה"ז כמספר האחדי' רבי' שנכללים הכל ממש מספר א' כולל כמו אלף וכה"ג שודאי עתיד להתחלק במספר אלף חלקים ממש וכן להיפך כאשר כבר נספר לחלקיו ונתחלקו ממש יכולים להתאחד במספר א' כך מח' שצופה כו' בסקיר' א' מראש הקו לסופו הרי כולל בעצמו ב' דברים צמצום והתפשטות ובחי' האמצעי המחברם יחד שהוא מה שסוקר הכל כא' כמו במח' כללית שבעצמות ממש הנק' טה"ע רק שזה בעצמות וזה יוצא להיות מקיף לעולמות ואמנם כל מה ששיער בעצמו בא לידי גילוי במח' המקפת לאבי"ע בכלל ובפרט ולהיות שאין ערוך בין זה לזה כמו המצייר דבר מה בכלל ובפרט שודאי יש הפרש גדול בין ציור זה שבעצמות לציור אותו הדבר שנבדל מן העצם ובא בגילוי חוץ מעצמו כמו המצייר כדור הארץ שכבר נבדל מעצמו שהמחשבה הוא בדבר שחוץ מעצמו ואעפ"י שלא יתכן לומר כן למעלה שאין לך דבר חוץ מעצמו וגם מה שיודע את הכל הוא בידיעת עצמו ולא בידיע' שחוץ ממנו כידוע מ"מ לענין בחי' העלם וגילוי שייך לומר גם למעלה שהוא בלתי ערוך בין העלם מח' בכלל ובפרט בעצמו למה שיצא אח"כ בבחי' גילוי ע"ד דוגמא מרצון המוחלט בעצמו שנתעורר לבא לרצון בגילוי כד שיובא בפ"מ וד"ל ומעתה יתורץ היטב ענין הצמצום שהוא בין מה ששיער בעצמו למה שבא בגילוי בקו בבחי' מקיף ופנימי בכלל ובפרט כמו שהיה בעצמו שהוצרך להיות הפסק בנתיים והוא הנק' מק"פ וחלל ריקן כידוע ואמנם אין צמצום זה רק להיות במדריגה נבדלת שלא כאור הראשון ממש שהוא מה ששיער בעצמו במח' כללי' ופרטי' כו' אבל לא צמצום בהעלם והסתר גמור כנ"ל ולזה הטעם נמצא כח של עצמו' אור א"ס הנק' יחיד פשוט בקו וחוט באבי"ע ג"כ כמו שהוא בעצמו בב' דברים שביחוד או"כ שהוא ענין איהו וחיוהי וגרמוהי חד כנ"ל מפני שבזה שוין יחיד ואחד דהיינו טה"ע וטה"ת מטעם זה שאינו צמצום גמור רק שאין אורו כאור הראשון ממש וכמ"ש באורך נראה אור (ורישא דקרא כי עמך מקור חיים ית' בסמיוך) פי' באורך בחי' טה"ע בכלל ובפרט שנק' מח' כללי' בעצמו ונראה אור כזה שנק' הארה דהארה בבחי' טה"ת שהוא מקיף כללי דאבי"ע ואמנם אין הפסק גמור ביניהם כמכך וכה"ג רק מק"פ וחלל כו' שאין זה הפסק גמור רק העדר גילוי אור העצמי כמשל הפוסק מלחשבו מחשבת עצמו וחושב מח' זו עצמה בדבר שנבדל מן העצם להביאה לענין מעשה וכה"ג וד"ל (משא"כ מאצי' לבי"ע יש מסך מפסיק ושם נפסק הארת הקו וכמשי"ת בענין בשכמל"ו אבל ע' רבתי דשמע וד' רבתי הוא ביחוד גמור בלתי הפסק כלל וא נבדל ביניהם והיינו ישראל שעלה במח' הכללית שעליהם א' עד ה' בכם דוקא וד"ל):

(יב) '''והנה''' עדיין יש להבין בפי' ה' אלקינו דאלקינו זה קאי בין ב' הויות דיחיד ואחד הנ"ל מה ענינו ובהיות ידוע דבחי' בינה נק' אלקי' חיים כמ"ש בראשית ברא אלקי' בראשית בחוכמתא ברא אלקים בבינה והוא בי"ת דבראשית דבחכמה יבנה בית ונק' היכלא דנקוד' חכמה כידוע ולכאורה אין זה מובן דהלא מבואר למעלה דהוי' הא' קאי בבחי' יחיד שהוא ע"ס הגנוזות בעצמות ממש ושם הוי' זה כולל ע"ס כח"ב כו' שבעצמו' ממש וא"כ מה ענין אלקינו זה דווקא שאומר שה' אלהינו ה' אחד אלקינו דווקא שהוא בבחי' בינה שבעצמות שנק' מבין ולא בבינה ידיעא כו' ולשון אלקינו משמע שהוא שלנו דוקא דהיינו אלקי ישראל שעלה במח' שהזכיר קודם כנ"ל וכו' אך הנה יש להקדי' תחלה בביאור הפסוק דכי עמך מקור חיים באורך כו' דלא דמי רישא לסיפא וסיפא לרישא דרשיא דקרא מדבר במקור חיים וסיפא מדבר בענין אור וחיים ואור ב' עניני' הן ולא עוד דגם אם ענין א' הם כמ"ש כי טוב חסדך מחיים וחסד נק' טוב וטוב נק' אור וכתיב באור פני מלך חיים למה סותר צסיפא לריש' כי עמך משמע עמך ממש לאחדים בלי שינוי המהות ובאורך נרא' אור ה"ז בא בשינוי המהות הנק' האר' דהארה כידוע והנה מבואר למעלה דסיפ' דבאורך נראה כו' שאי בענין טה"ע וטה"ת הנ"ל שנראה אור ולא כאור הראשון ממש כו' כנ"ל ולפ"ז כי עמך מקור חיים דרשיא דקאי על ע"ס הגנוזות שבאו לידי גילוי אחר הצמצום כידוע סותר זה דמשמ' כי עמך ממש בלי שינוי כלל וכלל ובאמת משמע דסיפא פירושא דרישא דמה שא' כי עמך מקור חיים מפרש דבר זה היאך הוא והיינו מ"ש באורך נראה כו' אמנם הנה באמת רישא וסיפא הכל ענין א' וזה פי' וביאור לזה דהנה מ"ש כי עמך מקור חיים יש להבין מהו כי עמך דווקא ומהו מקור חיים ותחלה יש להקדים בכללו' ענין יחודא עילא' דע"ס דאצילות איך שמיוחדי' במאצילן כדמיון שלהבת הקשורה בגחלת כמ"ש בס"י וכה"ג דהנה לכאורה ממשל ודמיון זה כשלהבת הקשורה בגחלת לא יובן רק בדרך ענין העלם וגילוי בלבד שאין הגילוי מן ההעלם דבר חדש במציאות כלל וכלל דהיינו שאותו הדבר הנגלה כבר היה כמו שהוא במציאותו ממש בעילה שלו רק שהיה כלול שם בהעלם עדיין כו' שאין כל חדש רק התגלותו מהעלמו לבד כעובר שיוצא מהעלמו בבטן וכאוצר הנגלה מהעלמו בקופסא וכך הוא בהעלם וגילוי דמח' ודיבור שמהות הדיבור היה כלול במח' וכן גם מהות המדו' שבלב שיצאו לגילוי היו במציאות ממש במוח כלולים שם בהעלם וכמו שלהבת שקשורה בהעלם הגחלת שהוא דמיון כולל כל אלה וכיוצא בהן דגם ששלהבת גלוי' מהות אחר שלא כצהו' השלהבת כמו שהיא בהעלם בגחלת היינו אך ממש רק שנראי' במהות גילוי אור כך מהות התפעלות המדות אינם מהות חדש אלא מן מהות התפעלות מדות אוי"ר שבמוח שבהעלם ממש ואין כל חדש רק מה שיצאו לגילוי בלב כידוע ואעפ"י שנק' המדות שבלב בשם תולדה אין זו תולדות התהוות חדשה רק כלידת הולד שיצא מהעלמו ולא כתולדה של טפה רוחניות שבמוח שמתהווה מציא' חדש וגם לא כהתהוו' צומח דעשב ותבוא' מכח הצומח שבארץ הרוחני לפי שכל כח המוליד שבחי וכח המצמיח שבארץ יש בו ענין ובחי' התהוות חדשה שנק' התהוות יש מאין עכ"פ כידוע וסימנו שמהווה לאין שיעור ולא יכלה כוחו כלל ואם היה בדרך התהוות עילה ועלול שנק' התהוות יש מיש כמו התהוות המדות משכל ודיבור ממח' וכה"ג ודאי היה כלה כח שפע זו לפי שכלה כח עצם מציאותן שכבר מוגבל הוא ועומד בלי תוס' ומגרעת גם בעודנו בהעלם וכמו שאנו רואי' שיכלו אותיות הדיבור כשיכלו קצבת אותיות המח' וכן יכלה התפעלות הלב כשיכלו המוחין שבמדות שבשכל והכרח יש הפסק למדו' שבשכל כי קצובים המה ואם אנו רואי' שלא יכלה התפעלות האהבה שבמוח לדבר הנאהב והיראה מדבר שמפחד הימנו אין זה מצד עצם השכל והטעם של אוי"ר זו רק מצד כח עצם הנפש שמתפעלות באוי"ר זו וכו' והנה יש עוד מדריגה ממוצעת בין בחי' העלה וגילוי הנ"ל ליש מאין החדש ממש הנ"ל והוא הנק' בלשון כח ופועל דהנה כל מה שיוצא לידי פועל מכח הפועל אי אפשר לומר שזהו כמו העלם וגילוי הנ"ל שהרי פעולה זו הנגלית היתה בהעלם כלולה בכח הפועל שבכחו לפעול כל פועל גם טרם שפועל מאומה וא"כ אין כל חדש בגלוי הפעולה רק מה שיצאה לגלוי מהעלמה בלבד כנ"ל בכל ענין העלם וגלוי כו' דודאי אין דמיון בין זה לזה כלל דבכח הפועל הרוחני לא היה מציאת פעולת גשמי' זו כלל וכלל רק מה שהיה בכח הפועל לפעול גשם הזה אין זה רק כח הרוחני כולל הנק' היולי ופשוט ולא יגרע כוחו מכח הצומח הרוחני שודאי הוא כח היולי ופשוט להצמיח כמה תבואות ואילנות שא"א לומר בו בחי' העלם וגלוי הנ"ל כלל אדרבה קרוב הוא לבחי' מהווה התהוות חדשה מאין ליש כמו התולדה כי הצמיחה משתווה לתולדה ממש כמ"ש והולידה והצמיחה (וכמשי"ת) כך א"א לומר בכח הפועל הזה שיש בו בהעלם איזה פעולה מיוחדת במציאת רק כח היולי להניע כל תנועה ופעולה קרוב הוא לערך הגלוי הנפעל מכחו עד שידמה לומר שגלוי זה הנפעל מהעלם כח הפועל בא כדמיון גלוי השלהבת מהעלמה בגחלת ואינם דומי' זה לזה דבגחלת הרי יש מציאת אותו הניצוץ הנבדל ויוצא בגלוי ולא בבחי' כח והיולי יקרא אלא בשם מקור והתפשטות יתכן לקרותו כמו כל בחי' עצם והתפשטות שא"א לומר שההתפשטות מן העצם יוגבל לחלקי' כי וודאי העצם שאינו מוגבל התפשטותו בלתי מוגבלת ואם הוא מוגבל התפשטותו מוגבלת ואמנם התפשטות זאת אינו דומה לגלוי ההעלם שישנו במציאותו בתחלה ממש כנ"ל והתפשטות זאת לא היתה ניכרת במציא' כלל בעצם וגם היא בלתי מוגבלת כמו העצם משא"כ הגלוי מהעלם שהוא מוגבל כנ"ל וא"כ א"א לומר בהתפשטות מן העצם שאין כל חדש בו כהעלם וגלוי וגם א"א לומר בו שידמה להתהוו' חדש' יש אמין שהרי אין התפשטות זו חדשה מעיקר' שבודאי כח העצם מביא להתפשטות זו בגדר בלתי מוגבל כמו שהוא. כנ"ל וכמו כלו התפשטו' זאת של הפעולה הנגלית הבא' מכח של הפועל העצמי שכולל בכוחו לפעול כמה מיני התפשטות פעולות אשר לא יגמור ויגבול פעולותיו גם אם יחיה אלף שנה ויותר דכמו שעצם כח הפועל לא יכלה כל זמן שהוא חי וקיים כך התפשטותו לא תכלה ותוגבל לעולם וזהו שלא כענין העלם וגלוי שיכלו בעילה ועלול כנ"ל וגם פעולת הגשם לא היה במציאת בעצם כח הפועל כנ"ל ואעפ"כ א"א לומר שהתהוות חדשה היא לגמרי כנ"ל ולפ"ז מה שנק' כח ופועל לא יקרא רק בשם התפשטות ולא שם התהוות ומהווה ומעתה יש להבין במה שנק' היולי ופשוט אם שם מתהווה יקרא להוות חדשות ממש כתולד' וכה"ג או שם כח ופועל שהוא עצם והתפשטו' יקרא לפי שאנו רואי' בו מעין שניהם שהן כמו ב' הפכי' חדש ואינו חדש שהרי כמו גלוי ההתחכמו' מכח השכל שכח השכ' נק' כח היולי ופשוט שבכוחו להמציא כל מיני השכלות בגלוי בכל ענין שירצה בו כו' הנה וודאי אינו דומה להתפשטו' הפעול' מכח הפועל שגם כח הפועל לכאורה יחשב גם הוא בשם כח היולי ופשוט שכולל בעצמו כמה מיני פעולות שעדיין לא פעל ולא יפעול לעולם כמו כח ההיולי של השכל להתחכם גם טרם שידע כל חכמה ולא יתחכם בהם לעולם כו' דודאי אינם דומי' זה לזה להקרות בשם א' אם בשם היולי או בשם עצם והתפשטו' הנ"ל דהנה מה שיש בכח הפועל לפעול כל תנועה זהו הכרחית טבעיות עצמיות שכבר הוכן בטבע הכח הזה להניע כל תנועה בגילוי דוק' וכח המניע הזה ישנו במציאותו וטבעו תמיד להניע בגלוי דוקא ולא יקרא התנועה בגלוי רק התפשטו' העצם לבד כנ"ל משא"כ ההתחכמו' מכח המשכיל ההיולי הרי עדיין לא יש בכח זה המשכיל הכרח כח טבעי להוליד ולהמציא שכל והתחכמו' זאת שהרי אנו רואי' שגם באדם שיש בו כח המשכיל להשכיל כל דבר חכמה הרבה יטריח למצוא שכל והתחכמו' ולא יכול ואם הי' כמו טבע כח המניע להניע למה לא אלא ודאי שמהות התחכמו' כמו תולד' חדשה תקרא שתוליד ותצמיח מכח המשכיל ההיולי כדרך שתצמח העשב מכח הצומח ושבארץ דגם שבודאי יש כח הצומח להצמיח אין זה נק' עצם והתפשטות שיכריח הטבע בתמידי' שהרי הרבה מקומות בארץ שלא יצמיחו ולא יעשו פרי תבואות ועשבי' ואילנות כלל וכן כח המוליד שבתי יחרב ויבש כמעיין מן התהום שזהו מפני שנק' תולדה חדשה וכמ"ש והחכמ' מאין תמצא מאין ליש דווקא (ועכ"ז אינו דומה לכח המוליד שבטפה שהוא נק' מהווה מציאת נפש חדשה והמשכיל ההיולי אינו הוא מצמיח שכל לבד אבל עכ"ז נק' בשם צומח שהו' כהתהוו' יש מאין ולא התפשטו' לבד) ואחר כל זה יש להבין בענין הבדל שבין אור למאור גשמי ורוחני שהוא אור וחיות הנפש בגוף דהנה כמו כח התנועה במניע כך בודאי אור המאיר הכלול במאור עצמו שיקרא בשם התפשטות מן העצם (ולא העלם וגילוי שהרי מה שנק' הארה כמו מציא' חדשה שלא היה במאור עצמו ונק' זיו המתפשט שהמאור בלתי התפשטו' זיו יקרא בשם מאור כידוע) ובאמת אין זה דומה רק כמו חיות הנפש שמחיה בגילוי כמו שהוא כלול בהעלם בעצם החי שבכחו להחיו' כל דבר כידוע שבודאי זה בא כמו בבחי' התפשטות ועצם הנ"ל ואינו הכרחי בקירוב הערך כמו תנועת המניע רק דילוג הערך ממהו' למהות שהרי ברצונו לא יאיר ויתפשט כלל בגוף כדמיון גלגול הנפש בדומם כידוע וממה שחסרון אור בכח הראוי בכלי העין אינו עושה גרעון בעצם אור הראיה הכלולה בנפש שהרי סומא מוליד שלם ועכ"ז הנפש עצמה תתפעל ממאורעו' קלקולי כלי חיות המאירי' מן הנפש בגוף א"כ אין זה לא כעצם והתפשטות כו' ולא כהעלם וגילוי רק ממוצע מורכב משניהם וזהו הנק' בשם התלבשו' (המבואר במ"א באריכות וית' בסמוך) וא"כ יובן מזה בדמיון דשלהבת הקשורה כו' שנק' העלם וגילוי שזהו בבחי' התפשטות ועצם ואין זה דמיון אמיתי אלא בבחי' כוחות הנפש המתפשטים שנק' בשם התלבשות דוקא כנ"ל וד"ל:

(יג) '''אך''' הנה באמת א"א לומר באור וחיות הנפש בגוף שיקרא רק בשם התלבשות לבד כנ"ל אלא בשם התפשטות יקרא שהרי יש ב' מדריגות גופין ולבושין כמ"ש כמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון כו' וידוע שזהו בחי' ע"ס דאצילו' כשהן בכלים כמו חסד דרועא ימינא כו' שנק' גופא ואינו נק' לבוש כו' וכאשר אנו רואים שהלבוש נפרד ונבדל מן עצם הנפש הרבה יותר מן הגוף והוא בב' דברי' הא' מה שהלבוש דבר זר נחשב ולא יתאחד כלל בנפש להיות התפעלות הנפש מחסרון וגרעון או יתרון שבו ופושט ולובש בלתי שינוי בעצם כלל והב' מה שלא תניע הנפש תנועה בלבוש גם כשירצ' ויחשוב שינוע משא"כ כשירצה להניע ידו תנוע מ"ד ממילא וב' דברים הללו מורי' אחדות וחיבורוקישור חיי הגוף עם הנפש עצמה שאינו כזר נחשב ואע"פ דלכאורה חיי בשר הגשמיי' שבדם הוא הנפש בבחי' לבוש זר בא אור וחיות הנפש שם כי הנפש רוחניות היא לגמרי ומורכבת מד' יסודות רוחנית והדם שבו הנפש מורכב מד"י גשמיי' ואיך יתחבר רוחני' בגשם בבחי' חיבור התפשטות שהי' מתפעל וינוע בתנוע' כאילו הן א' ממש ולכאורה גם הצומח דלבוש לא רחוק ערכו המורכב מיסודות גשמיי' מערך הרכבת החי בדם שבו ועכ"ז הפרש גדול ביניהם שבחי בא הנפש בבחי' התפשטו' וחיבור עד שתתפעל הנפש ממאורעות חיי הגוף בגרעון או יתרון וגם תניע תנועות חיי האברים כאילו הן דבר ומציאות א' כנ"ל אבל במה שלא יהי' גרעון בעצם הנפש מגרעון אחר וחיות הגוף כסומא שמוליד שלם כנ"ל בזה נראה שאינו בא רק בבחי' התלבשות כנ"ל וענין ההתלבשות כזר נחשב כנ"ל ולכאור' זהו כדבר והיפוכו אך הענין הוא דיש יתרון מעלה בלבוש מה שאין בהתפשטו' דהיינו במה שיוגדר המלבוש בלבוש זה והוא מה שיתפס בו כולו ולא יצא ממנו כ"א בהפשט' שפושט א"ע מן הלבוש משא"כ בהתפשטות שאין כולו נתפס בו וא"צ הפשטה כי אינו מוגדר ומובדל כולו בהתפשטות זאת ככח הפועל בפעולתו וכזיו ואור השמש המתפשט שאין עצם השמש ועצם הפועל מגודר בזיו המתפשט (ובזיו וכח השמש לא יתכן גם בחי' התפעלות כי אינו נק' התפשטות גמורה משא"כ הפעול שיתפעל מפעולתו מפני שהוא בהתפטו' דבר מה חוץ מן העצם והוא הכח שבעצ' שבא לחוץ משא"כ הזיו ממילא יבא מן השמש ולא יקרא בשם התפשטות דבר מה מעצם השמש כו' וכמ"ש במ"א בענין ההפרש בין ג' שמות הללו דאור וכח וחיות הנזכ' בלק"א שאין א' דומה לחבירו דאור השמש וכח הפועל וחיות הגוף חלוקי' זה מזה בכמה אופנים שונים) אבל בחיות הגוף הרי הנפש עצמה מגודרת ונתפסת בהאברי' כי א"א לאות' הנפש שבגוף זה עכשיו לבא בגוף אחר מפני שכבר נתפסה בזה וכמו שאדם המגודר בלבוש ובית זה אינו נתפס אז בבית ולבוש אחר (וראי' ממה שמצינו בזהר באליהו שלא הי' באדרא מפני שהי' מציל באותה שעה לרמב"ם וחבירו לפי שהוצרך להתפס בגוף שאז לא יוכל להיות במקום אחר ומה שאליהו נמצא בכמה מקומות ששם ברית מילה זהו בחי' הארתו כמו שהוא בלא גוף כמ"ש במ"א) וכך הוא באור חיות הנפש בגוף אעפ"י שבאמת באה בבחי' התפשטו' שהוא בקשר וחיבור א' עד שתהי' מתפעלת ממקרי הגוף מ"מ באה ג"כ בבחי' התלבשות והוא מה שנתפסת בו (ואמנם גלגולי' דנפש בדומם נק' תפיסה והלבשה בלתי התפשטו' ע"כ שכל בדומם ולא תנועה משא"כ נפש בגוף ששניהם יש בה התפשטות והתלבשות כמ"ש יוצר רוח האדם בקרבו כשהוא נתפס ונתלבש כמו ויצר בחרט כו') ומצד בחי' התלבשות דנפש אין ערך לחיי בשר עם חיי רוחני דנפש עצמה עד שלא יהי' שינוי בעצם מגרעון אור חיות העין כנ"ל כי אין זה רק העדר הגילוי בכלי העין וקרו' הוא לבחי' העלם וגילוי (שבגלגולי' הנפש בהעלם בדבר שבו נתגלגל ובגוף בא בגילוי כו') ולפ"ז בחיו' הנפש בגוף מורכב מג' דברים בחי' התפשטות והתלבשות וגילוי ההעלם הנ"ל וד"ל ומעתה יש להבין בענין המאמר הנ"ל דגופין תקינת לון כו' שיש בזה שלשה מדרגות נשמתא וגופא ולבושין כו' וידוע דבחי' אורו' וכלים שנק' גופא לפעמים נק' לבושי' ג"כ וכמ"ש עוטה אור כשלמה שהוא אור החכמה שנתלבש בה כשלמה כו' וכמאמר בעשרה לבושי' נתלבש כו' בחכמ' ותבונה ודעת כו' ולכאורה אורות הללו דע"ס דאצי' הן בבחי' העלם וגלוי דווקא לפי הדמיון דשלהבת הקשורה הנז' בס"י ולא בבחי' התפשטות מן העצם ככח הפעול אלא כאור וחיות הנפש הכלילה בעצם תחלה להחיות ואח"כ יוצא לידי גלוי להחיות הגוף כידוע והיינו חכמה מוחא כאור השכל המאיר בכלי המוח וכן חסד דרועא וכה"ג וצריך לומר לפ"ז דשלהבת הקשורה אע"פ שדמיון גשמי הוא אבל הכוונה בו כהעלם אור חיי רוחני דנפש שבאה לידי גלוי בגוף כך הוא העל' השלהבת כשקשורה בה שלא ניכר במציאות שלהב' כלל ונבדל ויוצא ניצוץ (ודלא כדלעיל שנק' יש מיש ממש כמטמון הנגלה אלא כמו מח' ודבור) וזהו פי' אצילות מלשון ויאצל מן הרוח כו' שהובדל חלק מחלק כמו ניצוץ מן השלהבת ממש ותחל' הי' רוח זה כלול בעצם רוחו של משה ונבדל ויצא לחוץ ותנח רוחו על הזקני' וכך למעלה אפיקת י' תיקונין אפיקה זהו יציאה מהעל' העצמות בשלהבת היוצא מן הגחלת נק' אצילות (וכן לשון אצל וסמוך כמ"ש במ"א שזהו מ"ש דאיהו וחיוהי חד שמיוחדים בעצמות גם לאחר שנבדלו וכמ"ש כי עמך מקום חיים וכמשי"ת) ואמנם הרי נקרא בשם אורות אור החכמה אור החסד וכה"ג שזהו כדמיון אור וזיו השמש שהוא בבחי' נבדל מן העצם לא ככח הפועל (וגם אינו נק' מתפשט דבר מה מן העצם כנ"ל לכך אינו בבחי' התפעלות ושינוי כו' כנ"ל וז"ש ע"ס בלי מה בלי מהות כו') ושניהם אמת דהנה מבואר למעלה בהפרש בין מאור ואור גשמי לרוחני שהאור גשמי דמיונו כתנועת החי שהכרחי הוא וזה א"א לומ' למעלה באורו' דע"ס כי ברצונו הפשוט האצילן כידוע אלא כאור רוחני שהוא אור חיות הנפש בגוף דוקא ואמנם כמו שאור גשמי בלתי מתפעל ומשתנה כך אורות דע"ס בזה כדמיון אור השמש וכמ"ש באורך כו' וכתיב אני ה' לא שניתי וכתיב כי שמש ומגן כו' ועכ"ז נק' בשם גופא כדמיון חיי הנפש בגוף ממש שהוא מורכב מב' דברי' התפשטות והתלבשות שהוא כבחי' העלם וגילוי (ולא ככח היולי ופשוט שזהו ערך קרוב לכח המוליד שהוא יש מאין שאין זה רק למעלה דע"ס שבעצמו' כמשי"ת בסי' שאח"ז) וז"ש וכד אנת תסתל' מינייהו אשתארו כו' כגופא בלא נשמת' שזהו בחי' הכלי' בלא אורות דנשמת' היינו בחי' אורות דע"ס כמו שהן נמשכין ובאין ומאירי' בכלים מכלי' שונים כדמיון אור וכח השכל שבנפש שמאיר ובא בכלי המוח וכה"ג וזהו חכמ' מוחא כו' כידוע ובחי' הכלים דאורות הללו נק' גופא (וע"ז א' איהו וגרמוהי חד כמו דאיהו וחיוהי חד כו') ואמנ' אנו מוצאי' במקו' אחר שאורות דע"ס באי' בבחי' לבושי' ג"כ לגבי העצמו' וכמו שא' איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי' ופי' תפיסה הוא בחי' התלבשות הנ"ל שהרי א' ולית מאן דתפיס בי' שאין זה כאור בכלי שנק' חומר וצורה שהוא בבחי' התפשטות הנ"ל שהכלי יש בו תפיס' ממש באור ומתאחד בו ממש כנ"ל בענין תנועת האיברים ומהתפעלו' הנפש בהתפעלות האברים כו' וזהו היפך התלבשות דאיהו תפיס ולית מאן דתפיס בי' שזהו כאדם שנתפס בבית כנ"ל ואעפי"כ הנה גם זה אמת מטעם הנ"ל בחיי הגוף שנבדל ערכו מחיי הרוחניות דנפש עד שנק' ג"כ בשם לבוש לבד ולכן יתכן לומר בעשרה לבושים נתלבש כו' בחכמ' שאור החכמ' הגם שנק' אור נאצל מן העצמות ע"ד זיו המתפשט או כאור השכל שבנפש שמאיר במוח כו' מ"מ נק' ג"כ בשם לבוש כי וודאי רחוק ערך אור השכל שבמוח לאור השכל שבעצם הנפש כשנק' נפש המשכלת כידוע עד שנק' לבוש זר לגבי' (כערך לבוש התחכמו' ענין דבר מה שנק' לבוש לגבי כח השכל ההיולי שזהו בבחי' צומח שנק' לבוש כתרגום תדשא הארץ תתלבש כו' שהרוחני מתלבש בגשם מפני שאין ערך ביניהם וכנ"ל בענין התולדה והצמיחה כו') ואמנם הנה יש יתרון מעלה בלבוש במה שמגודר בו ונתפס כולו בו עד שצריך להפשט' כו' וכך איהו תפיס בכולהו עלמין אע"ג דלית מאן דתפיס בי' וכמ"ש את השמים כו' אבל בכח המתפשט אינו כן כנ"ל וזה א"א למעלה דכאשר נתפס באבי"ע מגודר הוא שבלתי יוצא בלי הפשטה כו' שהרי נאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כו' מרום וקדוש כו' אי זה בית כו' אלא נתפס ואינו נתפס והיינו שא' ולית מאן דתפיס בי' שאם היה כתפיסת אדם בבית הרי יש מי שתופס בו וזהו מארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו הרי ב' הפכי' בנושא א' דהיינו הוא מקומו של עולם דתפיס בכ"ע ואין העולם מקומו כמ"ש המלאכים איה מקום כבודו לפי שנאמר כי הנה מקו' אתי ולכך אומרי' ברוך כבוד ה' ממקומו לפי שאין העולם מקומו העצמי וכמ"ש וכד אנת תסתלק פי' למקומו כמ"ש אלכה אשובה אל מקומי כו' ואין זה שינוי כלל דאינו כמו פושט ילובש כו' משום דלית מאן שתפיס ביה שיקרא פושט כו' ונמצא מובן מכל זה עכ"פ בענין מאמר הנ"ל דגופין תקינת לון דאתקריאו גופין כו' היינו בחי' הכלים לאורות דע"ס דאפיק מהעלם עצמותו וגם שנק' גופין נק' ג"כ לבושין לגבי אור עצמות המאציל וכמאמר דאיהו תפיס כו' ולא נק' גופין רק לגבי לבושי' דמחשבה דו"מ שהן עולמות דבי"ע שנמשכים מחיצוניות הכלים דאצי' כידוע וזהו שדקדק לומר דלא אתקריאו גופין רק לגבי לבושין דמכסיין כו' כי לגבי עצמות המאציל נק' גם הם בשם לבושי' וכמאמר בי' לבושי' נתלבש כו' (ומ"ש אשתארו כגופא מבואר במ"א איך אפשר בכלים בלא אורות מאחר שמהתעבות האור נעשה כלי כחומר וצורה דמלאכי' וגלגלי' כו' ואם נק' לבושים ג"כ לא יתכן מאחר שהוא כהדין קמצא דלבושי' מניה וביה כו' שאין הלבוש מציאת בפ"ע כלל כו' ולכך איהו וגרמוהי חד כו' אלא מפני שיש שרש להתהוות הכלים קודם שיתהוו האורות כו' ע"ש ולפ"ז מ"ש ולית מאן דתפיס ביה לא קאי על האורות דודאי הכלים תופסים לאורות מטעם ששרשם במקיפי' כו' אלא קאי על עצמות אא"ס שנק' איהו שלגבי עצמותו נק' בשם לבושי' כנ"ל אבל לית מאן כו' דגם המקיפים דשמים ושמי השמים לא יכלכלוך כו' וד"ל):

(יד) '''והנה''' כל הנ"ל בענין התפשטות והתלבשו' והעל' וגלוי וכה"ג הכל הוא רק באור וחיות הנפש שבגוף באברי' שבא בדלוג המהות מחיי רוחני וגשמי כנ"ל ויש בזה חלוקי אופנים שוני' מאד אם בבחי' התפשטות כתנועת החי או כח הפועל או רק גלוי העלם ואם כזיו ואור גשמי והחלוקים שביניהן בהתפעלו' ושינוי וכה"ג מבואר למעלה באריכות והדמיון מכל זה אינו רק בבחי' ע"ס דאצי' כשהן כבר בכלים מכלים שונים שנק' גופא כנ"ל בענין אפיקי' י' תקונין כו' דהיינו כשלהב' היוצא לגלוי נבדל מן הגחלת וכן לשון אצי' שכבר נאצל והובדל ובא בהתלבשות בכלים כמו חכמה מוחא חסד דרועא כו' וכה"ג כנ"ל ומעתה יש להבין בכחות הנפש עצמם טרם שבאו לאברי הגוף באיזה אופן הן מתהווי' בעצ' הנפש אחר שעצם הנפש היא אור פשוט והיולי בלתי מורכב ממציאת דבר מה מושללת מכל מדה גם מרצון ותענוג שהרי מה שאנו רואים שהנפש עצמה תתפעל בתענוג ורצון שלה זה אינו מעצם מהותה כלל רק שתתפשט או תתלבש בעונג ורצון זה אז תתפעל כו' וראי' לזה שאם אין הנפש רוצה להתענג לא תתפעל מאומה וכן במציא' השכל הגם שהנפש עצמ' תתפעל בהמצאת שכל ונק' נפש המשכלת שכל אין זה מעצם מהותה כלל רק שתתפשט או תתלבש להשכיל שכל וכן תתפשט להיות מטיב חסדו וכן הנצוח והתפארות והתנשאו' הכל יש בעצם הנפש טרם בואה לגוף וכמו נפש המדברת שהוא דבור רוחני כך נפש רוצה רצון רוחני ומשכלת שכל רוחני וכן בנצוח הותפארות הכל בחי' כחות רוחני' בערך רוחניות אור עצמותה רק שאינם נחשבי' מעצמותה ממש אלא כוחותיה מתפשטי' הימנה ויש להבין באיכות אופן זה אם הוא כהתפשטות תנועת החי כפועל בפעול' או כזיו ואור השמש או כהתלבשות ותפיס' ע"ד כל הנ"ל בחיי בשר כו' והנה ודאי א"א לומר שהכחות הללו הן רק בחי' אור וזיו לבד שאינו בא בקשר וחיבור שיתכן בו ההתפעלות ושינוי כנ"ל ובכחות הללו הרי מתפעלות העצם של הנפש עד שיוכל אדם לבא בכליון נפשו באיזה רצון ועונג הבא מעצמות נקודת נפשו או להיפך מצער המנגד כו' וכן בנצוח והתפארות והתנשאות יגיעו לכל עצם הנפש ממש כידוע והיינו לפי שהכוחות הללו הן נקראי' כחות עצמיי' הנטועי' בעצם הנפש ממש וכל עצם בלתי מתחלק ובחלק ממנו יומשך כל העצם (כמ"ש למעלה בססי' חי"ת) ולזה הטעם ג"כ א"א לומר שאורו' וכחו' הללו מן הנפש באין בבחי' ההתפשטות לבד שההתפשטות נבדל מן העצם כהתפשטות התחכמות מעצם כח השכל וכהתפשטות הפעול' וכה"ג שאינו נוגע לעצם רק במקצת מקצתו לבד כידוע ואמנם עכ"ז אנו רואים שהנפש עצמה מושללת מכל בחי' רצון ומדה כנ"ל וצאיך לומר בהכרח שהכחות הללו הגם שהן עצמיי' אבל נטועין הן בנפש בכח היולי עדיין ובלתי עצם הנפש לא יבואו לעולם לגלוי מציאת רצון ועונג וכה"ג דהיינו שכלולין ובטלין במציאותן לגמרי בעצם הנפש ועכ"ז נטועים שם בבחי' שרש לבד והוא הנק' כח היולי ופשוט כמו הרצון והעונג לדבר טוב נטוע הוא בעצם הנפש בבחי' כח היולי ופשוט עדיין בלי מציאת נכרת כלל רק בבוא הדבר הטוב שיתענג בו יוצא כח העונג ההיולי זה מהעלמו בנפש לידי גלוי מציא' עונג או רצון ואז תתפעל גם הנפש עצמה ממנו כנ"ל וכן מדת הנצוח נטוע בעצם בבחי' שרש היולי ובהגיע לזה יצא זה השרש בהתפשטות וגלוי וכך לכל מדה וגם להשכלות שכל יש שרש מיחוד נטוע בנפש שנק' כח היולי להשכיל כל שכל ובלמדו דבר חכמה יצא משרש הנעל' ויאיר בגלוי ונק' אור החכמה ועדיין אינו מציאת חכמה ממש אלא אור וכח המשכיל בגלוי לשכל הבא בכלי המוח וכך הוא בכל עונג ורצון ונצוח וכה"ג יש בזה ב' מדריגות א' יציאתן מהעלמן ההיולי שעדיין לא באו בכלי הגוף והב' כאשר יבואו בכלי וזה ההפרש יפול בו החילוק בין התפשטות לעצם דהיינו כשהכחו' כלולים בעצם בבחי' היולי עדיין נק' עצמיי' גם בהתגלו' מציאותן נקראו גילוי עצם מציאותן וכל זה טרם הארתן בדבר נבדל רק כמו שהן בעצם רק שיצאו מהעלמם ההיולי לבד אבל בהארתם בכלי כמו האור דחכמ' כשהוא מאיר בכלי המוח שנק' אז אור השכל בשם השכלה ממש זהו הנק' בחי' התפשטות מן העצם לבד שיפול בו שינויי' ואינו נוגע לעצם וה"ז עד"מ כניצוץ היוצא ונבדל מן השלהבת שנק' התפשטות חלק ממנו שאינו נוגע לעצם משא"כ בעודנו בהתכללו' בשלהבת וגם בהיותו בכלל גילוי עצם אור השלהבת נחשב מעצמותו וכמו כן שלהבת הקשורה בגחלת הנ"ל הרי התקשרות השלהבת בגחלת עצמו' ה"ז כמו כוחו' הנטועי' בהעל' ושרש עצמי בנפש הנ"ל ושלהבת היוצא ונבדל יש בזה ב' מדרגות הא' כשהו' אחוז וקשור בגחלת ולא בא רק בהתגלו' שיצא מהעלמו לבדו והב' כשהוא נבדל ויוצא שאינו אחוז וקשור בעצם והיינו כשהניצוץ נבדל ובא ומאיר בדב' מה כמו אור הנר שנמשך משרשו ההיולי באש היסודי שאש היסודי אינו מציאת אור ממש רק הוא בחי' כח היולי למציאת אש ואור הגשמי הנתפס בראות כידוע וכאשר נמשך ממנו אור גשמי אין זה כ"א כאשר בא בכלי להדליקו ואם לאו לא ימצא מציאת אור כלל כי השלהבת אור בלא כלי תסתלק למעלה בשרשה באש היסודי כידוע וכדמיון זה א"א לומר בכחות עצמיי' דנפש בלא כלי גוף אין להם מציאת אור כלל שהרי הנפש בלא גוף נק' נפש המשכלת נפש המדברת כו' אלא שמציאותן עצמי ורוחני והארתן בכלי גוף נק' אור הבא בכלי שזהו מדריגה הב' דלעיל והוא שנקרא בשם התפשטות דוק' כי עיקר שם התפשטו' אינו רק כשמתפשט בדב' מה חוץ מן העצם ולא כשנתפש' חוץ מן העצם ולא בא התפשטותו בכלי כלל שזהו לא נק' התפשטות אלא אור וזיו ולא אור הארה בעלמא שאינו שייך לעצם כלל אלא אור פשוט ועצמי שנחשב חלק מן העצם וכמו כח השכל ההיולי שבנפש בילד הוא בהעלם ושרש לבד ובזקן שקנה חכמה בנפשו נק' אור עצם החכמ' שמאיר הארתו ושפעו תמיד בכלי המוח להשכיל השכלות ממש כו' וכן בשארי המדו' כשנגדלי' משרשן העצמי בנפש האדם מקטנותו לגדלותו הוא ג"כ עד"ז דוקא שנקראו אור עצמי כו' ונמצא שניהם אמת שהכחות העצמיי' הנ"ל נק' אורות ואמנם הן באי' ג"כ בבחי' התפשטות ונקראמ' אורות בב' אופנים א' עצמיי' טרם בואם בכלי והב' התפשטו' מן העצמיו' כשבאין בכלי וד"ל ואמנם הנה יש ב' מדרגו' כמו שמבוא' למעלה בחיי הגוף שיש בזה ב' מד גו' התפשטות והתלבשות וההתלבשות אינו מן העצם כלל רק שנתפס בו בלבד כו' דהנה ענין המאמ' שאמ' גופין תקינ' לון כו' הרי משמע שהיו בלא גופין תחלה והיינו ע"ס הגנוזות בעצמות טרם שמתפשטי' בהתפשטו' בכלי' שנק' חכמה מוחא כו' אלא נק' אור החכמ' כמו שהיא טרם בואה לכלי עדיין והוא מ"ש חכים ולא בחכמ' ידיעא (וכמשי"ת בסי' שאח"ז באריכות) ויש בזה ב' מדרגות לפי המובן מכל הנ"ל בכחו' הנפש א' יציאת אורות הללו העצמיי' מעצמות המאציל וכמ"ש אפיק' י' תקונין וקרינן לון י' ספירן כו' ונחשבי' בבחי' העצמות ממש עד שא' עליהן איהו וחיוהי חד ממש הגם שבאו לבחי' גילוי מהעלמן ושרשן ההיולי הפשוט בעצמו' אא"ס שנק' עצם אור פשוט בתכלית הפשיטות מושלל מכל ספי' ומדה לגמרי וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כו' אך שרש מיוחד יש לכל ספי' שנמשכת מן העצמות כמו נפש המשכלת כנ"ל באריכות אמנם גם בגילוי השרש הזה יש ב' מדריגו' הא' כאש' אחוז וקשור בעצמו' ממש דאיהו וחיוהי חד והב' בחי' התפשטותו בדבר נבדל שהוא בחי' הכלי' דע"ס כמו חכמה מוחא כו' והנה מבואר למעל' שהתפשטות האורות בכלים נק' ג"כ בשם לבושי' שנתפס ומתלבש בכלים כו' לפי שנבדל ערך החיו' הזה שבגוף הבא בשינוי המהו' כמו השכל גשמי' שבכלי המוח לגבי אור השכל הרוחני שבנפש כו' ע"כ ה"ז כמו לבוש ובית שאדם נתפס בו ופושט ולובש כו' וכך יובן בעצמיות האורות דהיינו בכחות עצמיי' דנפש טרם בואן לכלי הגוף עדיין דהשגם שמבואר למעל' שהנפש תתפעל בכחות הללו בהיותן חלק מחלקי העצמיי' שבה עכ"ז בבואן לידי גילוי והתפשטות נק' לבושי' לנפש שהנפש תתלבש בהן ונתפסו בהן ויכולה לפשוט אותן כו' וכמו שאנו רואי' בחוש שאם לא תחפוץ הנפש להטות א"ע להתפעלות ענג או צער לא תתפעל כלל וכלל ואם היה זה מבחי' עצמותה ממש איך תפשוט א"ע מהם כאדם שפושט את לבושו הנפרד מגופו ואמנ' אנו רואים להיפך שהרצון והעונג חלק עצמי ממנ' עד שתתפעל כל עצמות' ותכלה ממנו לגמרי כנ"ל א"כ ה"ז ממש ע"ד הנ"ל בחיי הבשר הגשמית שיש בזה ב' הפכים א' שתתפעל ממקרי הגוף והב' שלא יהיה בה שינוי כלל בגרעין אור חיי הבשר כו' וכמו בגלגול הנפש כו' וכך יובן בעצמות כחות הנפש יש ב' הפכים הללו א' שהכחות מושללים ממנה לגמרי עד שלא יהיה בה שינוי והתפעלות כלל מהם והב' שתתפעל כל עצמותה כו' ובהכרח לומר שיש כאן הרכב' מב' מדרגו' הנ"ל התפשטו' והתלבשו' שהלבוש מורה העדר החיבור וקישו' עצמיי' העצמי והתפשטות מורה על אחיזה והתקשרות ובפרט בכוחות עצמיי' טרם בואם להאיר בכלי כנ"ל ועכ"ז נק' לבושים לעצם הנפש וגם נק' התפשטות ושניהם אמת וד"ל והנה מבואר למעלה ביתרון מעלת הלבוש במה שנתפס כולו כו' אך אין זה בבחי' אור וכלי שנק' חומר וצורה שיהיה בו בחי' תפיסה באמת כתנועת האברים והתפעלות הכאב בחיי בשר כנ"ל ולמעלה יובן מזה במ"ש איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה כו' הנ"ל באורות וכלים דאבי"ע דקאי גם בע"ס דעצמות אור המאציל דאיהו תפיס ומלובש בהן וע"ז אמ' ג"כ בעשרה לבושים נתלבש כו' עד"מ מכחות עצמייםדנפש שיתכן בזה בחי' התלבשות כנ"ל אבל לית מאן דתפיס בי' מלבד שאין זה כאור וכלי חומר וצורה אלא שגם בבחי' תפיסה והלבשה אין זה כאדם שנתפס בבית זה שלא יכול להיות אז בבית אחר כו' דהיינו שא"צ הפשטה מלבושים הללו כלל כנ"ל והענין בעצמות דע"ס קודם בואן להאיר בכלי דהיינו חכים ולא בחכמ' כו' לית מאן דתפיס בעצמותו כלל עד שא"צ פשיט' מלבושי' הללו וכמאמ' לית מח' תפיס' בך דהיינו גם מח' דחכמ' הקדומ' דא"ק ולמעל' מעל' עד גם בחי' חכמ' העצמי' שבעצמו' המאציל ממש שנא' לתבונתו אין מספר וכה"ג לא יש לה תפיסא בך בעצמותך ממש מטעם הנ"ל הגם שנק' בשם התלבשות אין הלבוש נבדל ממנו שיצטרך לפושטו וכמארז"ל אין העולם מקומו וכנ"ל באריכות וד"ל (גם מובן דכמו שיש מציאת לכלי בלא אור כנ"ל בפי' אשתארו כגופא כו' משום דיש להן שרש מיוחד כו' ומ"ש לית מאן דתפיס היינו משום דקאי על עצמותו שנק' איהו כנ"ל כך יש מציאות לע"ס הללו שבעצמו' שנק' לבושי' וגם נק' התפשטות גם קודם שתיקן להם גופין בכלים ודאי יש להם שרש בעצמות וע"ז א' ולית מאן דתפיס בי' ג"כ משום שהשמי' ושמי השמי' שזה טה"ע וטה"ת ע"ס הגנוזות בהעלם עצמותו ובחי' התגלותן העצמי הנ"ל הכל לא יכלכלוך אפי' בבחי' כלי' חיצוניו' כו' והגם שא' איהו וחיוהי חד ממש אין זה ערך לגבי עצמותו הפשוט וע"ז א' איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן כו' אפי' מח' ורצון ותענוג שבעצמו' ממש וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל אפי' בהעלם ושרש היולי כו' וד"ל:

(טו) '''ובכל''' זה יובן ענין הפסוק דכי עמך מקור חיים דרישא וסיפא הכל ענין א' וזה ביאור ופי' לזה כנ"ל דהנה בחי' יחודא עילאה דע"ס דאצילות בכלים שנק' גופא כנ"ל הרי זהו מ"ש באורך נראה אור שהוא אור נבדל ובא בשינוי המהות כדמיון חיי הגוף באברי' שנבדל מאור עצם הנפש עד שנק' בשם התלבשות וגם הוא בבחי' התפשטו' שהוא בא בבחי' התפעלות והרגשה ושניה' אמת כנ"ל וזהו שא' באורך העצמיי' שהן ע"ס העצמיים טרם בואן לגילוי אור בכלי כשלהבת היוצא בבחי' התפשטו' בכלי כו' נראה אור אח"כ בשינוי המהות כשבאי' בכלים וכמו אור החכמ' הנאצל כשבא בכלי מוחא היינו נרא' אור העצם דחכמה בבחי' הארה דהארה כמו אור הנראה מתוך הלבוש בשינוי המהות ועכ"ז הרי מיוחדין האורות דע"ס בעצמות המאציל כמ"ש איהו וחיוהי חד ממש ונק' יחו"ע בין שהוא בהתפשטו' הרי מתאחד כאילו הוא עצם א' בקשר גמור עד שיתכן ההתפעלות כנ"ל בחיי בשר שתתפעל הנפש כו' ובין שהוא בהתלבשות שנבדל בערך מ"מ מאחר שאין הלבוש מציאת בפ"ע כמ"ש ולית מאן דתפיס בי' כנ"ל ה"ז יחוד גמור ולא נק' אור בשינוי המהות כלל ובין שהוא בבחי' העלם וגילוי כשלהבת הקשורה כו' או כזיו השמש הכל אין זה שינוי המהות כלל שאין לך דבר חוץ מן העצמות והרי גם מה שנמצא מציאות גופין או לבושי' בע"ס הכל ממנו וכמ"ש גופין תקינת לון שהוא תיקון והמציא' והיינו שרש התהוות הכלים בעצמו' שהוא ע"י בחי' צמצום הראשון או בחי' לבוש להעלים וכה"ג דלבושי' מיני' ובי' כו' ולכך א' איהו וגרמוהי שהן הכלים חד כמו באיהו וחיוהי ממש משום דשרש או"כ הכל בעצמותו וזהו שאמר בסיפא באורך כו' בדרך פירוש וביאור לרישא דכי עמך כו' ורישא דכי עמך פי' וביאור לסיפא כו' והכל א' ממש דהנה מ"ש כי עמך מקור חיים קאי בע"ס שבעצמות שהדמיון הוא כשלהבת בעודנה קשורה בהעלם עדיין בגחלת ולא יצא לחוץ וכמ"כ הן י' כחות הנפש הנטועי' ומושרשי' בבחי' שרש והיולי פשוט בעצם הנפש הפשוטה כנ"ל בענין רצון ועונג הבא מן הנפש שכלול ג"כ מדבר והיפוכו בבחי' התפשטות והתלבשות דהיינו שהנפש מושללת לגמרי מהם וגם תתפעל כולה מהם כו' ושניהם אמת כנ"ל באריכות עד דמ"ש ולית מאן דתפיס בי' קאי גם על חכמה העצמי' ממש דהיינו מ"ש בכללות לית מח' תפיסא בך כלל כו' וזהו פי' הפשוט דרישא דקרא כי עמך מקור חיים פי' מקור חיים הוא בחי' ההעלם דע"ס דאצילות כמו עד"מ המקור למעיין שהוא בהעלם והמעיין נובע בגילוי ונמשך ממנו נהר והיינו מן התהום שנק' מקור נעלם כמעיינות תהום שנק מקוריים נעלמי' לגבי מעיינות הנגלים שא' עליהם השולח מעיינים בנחלים (שזה נק' מאין ליש וזה נק' מיש לאין וכך בחי' מקור חיים שבהעלם נמשך מיש האמיתי לאין ובחי' גלוי ע"ס שבעצמות שיש בזה ב' מדרגות כנ"ל א' יציאתן מהעלמן לבד ועדיין לא באו בכלי וזהו נק' אין שבע"ס והב' התלבשות' והתפשטות' בכלי היינו מאין ליש שע"ז א' נראה אור כנ"ל) והנה מ"ש כי עמך מקור חיים דקאי בע"ס העצמיי' מדבר בג' אופני' ועל הכל א' כי עמך טפל ובטל ונכלל בעצמותו ממש הא' הע"ס שהן בעצמותו ממש כענין רצון המוחלט הנ"ל שזהו כמו בחי' כח היולי בעצם טרם שיצמיח ויוליד מאומה דמה שיצמח ויוליד רצון של חסד וכה"ג נק' מאין ליש גם בעצמות הע"ס כמו כי חפץ חסד הוא בעצם ע"כ עלה בגלוי ברצונו הטוב כו' וכה"ג וע"ז אמר כי עמך ממש דאפי' תענוג וחכמה שהוא בכח היולי בעצם טרם שתבוא לגלוי נכללת בעצמותו ממש (ובכלל היינו מה ששיער בעצמו בכח בבחי' טה"ע ואינו כמו כח ופועל דהעלם וגלוי מיש ליש אלא מיש לאין דהיינו מיש האמיתי לאין דמה שיצמיח התעוררות רצון פשוט להאציל וכה"ג נק' אין דכלא חשיב לגבי העצם שכולל כמה רצונות כאלה שאינו בגדר התהוות רצון זה עדיין כו' ונק' בעל הרצון) והב' מה שע"ס שכלולים בעצמות המה כבר בבח' מציאותן רק שהן כלולים בבחי' העלם כשרש הנעלם שיצמיח בגלוי כמו כשעלה ברצונו להטיב טובו כו' וכן בחכמה וחסד אבל עדיין לא באו לגלוי אור כלל והיינו כשלהבת הקשורה בהעלם שעתיד מיד לצאת לגילוי התפשטו' בכלי נבדל כו' (או כמעיינות תהום שנק' מקור עכ"פ רק שהוא בהעלם והגם שזהו מיש לאין כנ"ל אבל נק' אין ליש כו') או כמו כח השכל שנעשה מקור נעלם לגילוי שכל בטרם שיצמיח ועתיד להצמיח ולהוליד שכל זה וכמו כח התנועה שעתיד ומוכן להניע וכאור וחיות שבנפש שמוכנת להחיות חיי בשר גם בטרם שתחיה כו' והג' מה שע"ס דעצמו' באין בבחי' התפשטו' אור ונק' אור החכמ' או אור החסד ממש אך לא באו בבחי' כלי עדיין ונקראו אורות עצמיים בלתי מוגבלים וכנ"ל בענין אפיקת י' תקונין כו' שגם גילוי מציאות ע"ס העצמיי' טרם הארתם בדבר נבדל כשהוא אחוז וקשור בעצמו' כעצמו' ממש יחשב ולא נק' עדיין בשם התפשטות חוץ מן העצם אלא התפשטות העצם כמו נפש המשכלת ומדברת בלא גוף עדיין שנק' אור פשוט ועצמי מעצם הנפש ע"ד דוגמא מזקן שקנה חכמ' בנפשו שנק' אור עצם פשוט שמאיר שפעו תמיד להשכיל בכלי המוח משא"כ בקטן הרי נשאר בהעלם ממש ולא ישכיל מאומה כו' וכך שארי המדות שנגדלין משרשן הנעלם מקטנות לגדלות בנפש האדם ונמצא נק' אורות עצמיי' גם בטרם בואם בהגדלה בכלי ואח"כ באין בהגדלה וריבוי בהתפשטו' בכלים שע"ז א' גופין תקינת לון כו' וד"ל ועל ג' אלה אמר כי עמך מקור חיים שהכל נחשב מן העצמות דאיהו וחיוהי חד ממש גם בהארתן בגלוי עצמותן שנק' מקור חיים בגלוי וע"ז מפרש דבריו באורך נראה כו' דהיינו גם בע"ס הללו כשבאין בהתלבשות בגופים שהן הכלים כמו חכמ' מוחא כו' הרי באורך העצמי נראה אור זה הבא בבחי' כלים ולבוש משום דעמך מקור חיים ג"כ דלית מאן דתפיס בי' כלל והא בה תליא דמשום דעמך מקור חיים בהעלם הע"ס ע"כ גם בהתגלותן בהתפשטות והתלבשות באורך נראה בלי שינוי כלל וגם זה אמת דמה שעמך מקו' חיי' נכללי' בעצמותו ממש כנ"ל משו' דבאורך העצמי ממש נראה אור דגם הע"ס העצמיי' באין בבחי' לבוש כמ"ש ולית מאן דתפיס בי' אפי' מח' הקדומ' בעצמו' וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס אפי' בהעל' וכח היולי הפשוט הנז' במדרג' הא' וד"ל ונמצ' מובן מכל זה דאין הפרש כלל בין בחי' יחיד לבחי' אחד דהיינונ כמו שעמך מקור חיים בהעלם עצמותו שנק' יחיד ביחוד עצמי ופשוט כנ"ל כך באורך נראה אור ביח"ע באו"כ שנקרא אחד ואין הפרש ביחוד' משום דדרך כלל גם אחר הצמצו' הרי באורך נראה אור הקו ולא נבדל מן העצמות עד שגם פוש' ולובש לא יתכן משום דקמי' כחשיכ' כאור' כו' וכנ"ל בפי' השמים כו' וד"ל ועדיין אין מקרא זה מתיישב לנכון דמה ענין חיים עם אור דפתח במקור חיים ומסיים באורך כו' ומה שא' מקור חיי' בריש' והדר באורך ולכאורה באורך על עצמו' אא"ס קאי שנרא' אור הקו כו' אח' הצמצו' היה לו להזכי' תחלה ושייך שפיר ע"ז הפי' דכי עמך מקור חיים דאין הצמצום שינוי כלל כנ"ל אבל אחר כי עמך כו' באורך אין זה לפי סדר ההשתלשלות ואם הכוונה באורך נרא' על האורות בכלים כנ"ל למה שינ' מרישא שקור' לע"ס בשם אור ותחל' קור' למקור' בשם מקו' חיי' ולא מקור אור הנק' מאור וכה"ג ולא סיים במה שהתחיל כלל כו' אך הנה יובן הכל ע"פ הנ"ל דיש כמה מדריגו' חלוקו' בין בחי' אור וזיו השמש הגשמי לאור הרוחני שהוא אור החיים דחיו' הנפש בגוף ויש בזה מה שאין בזה דודאי אור הגשמי דשמש אין חדש בו כלל דמוכרח הארתו מחמת הבהירות העצמי שבגוף המאור שממילא יאיר אבל אור וחיות הנפש כמו בחי' היולי הוא שבלא גוף לא נק' בשם חיות כלל וכלל רק בגוף יקרא בשם חיות וגם זה לא מוכרח כטבע כח המניע להניע אלא יתפשט ולא יתפשט וראי' מנפש בגלגולי' וכן מגרעון החיות באבר שלא יהיה שינוי בעצם (וגרעון שבעצם השמש בליקוי יעשה גרעון הזיו שלו בהכרח ובזה גם הנפש בעצם גרעון שבה יעש' גרעון בהתפשטו' כמו הסריס שחסר כח המוליד בנפשו בעצם וכה"ג ויש רבי' שאין החסרון מצד העצם רק מצד קלקול כלי הגוף כמ"ש במ"א) עד שיקר' בשם התלבשו' או העלם וגילוי ולזאת יש לקרות לנפש עצמה בשם מקור חיים כי גילוי החיות בגוף נק' חיים ומקור חיים הוא בחי' כח היולי שבנפש להיות מחי' לגוף שתבא בו כו' וכמו באור המתפשט מן אש היסודי הרי אש היסודי נק' מקור הנעלם בבחי' היולי עדיין ומה שנמצא האש למטה אינו אלא בבואו בכלי להדליקו ואם לאו יסתלק השלהב' ויוכלל באש היסודי כנ"ל כך חיות הגוף כאשר יקולקלו כלי הגוף יסתלק אור חיות הגוף ויוכלל בעצם הנפש שנק' היולי שאינו בגדר חיו' בשרי כלל וכלל שלזה לא יקרא התפשטו' מן העצם כזיו השמש אלא כדרך העלם וגילוי או התלבשות שנראה במהות נבדל מן העצם כך חיי בשר וכן צומח גשמי מכח הצומח הרוחני שנתלבש הרוחני בגש' כתרגום תדשא תתלבש כו' וכנ"ל (ועכ"ז לא נק' יש מאין כתולד' ולד שלם כנ"ל) ובזה יש יתרון מעלה באור וזיו גשמי דשמש במה שאין בו התפעלו' (ולא גרעון ושינוי בעצם המאור כשישנו הזיו משא"כ בגרעון ושינוי כלי המוח ישונה בהכר' כח ואור עצמי דנפש המאי' במוח כו') ומעת' יובן בפי' הפשו' דבאורך נראה אור שיש ב' מיני אור הא' אור עצמי ופשוט (כמו אור האש היסודי טרם שיבא לכלל מציאו' אור גשמי) והב' מה שנראה אור אחר מאור זה העצמי בשינוי המהות (והוא כאור נר גשמי הדולק) שזהו ממש כאור עצם הנפש שנק' היולי ופשוט שאינו בגדר חיות עדיין ונק' מקור חיי' ואח"כ בא בשינוי המהות בגוף שנק' חיי בשר כנ"ל ולפי"ז רישא וסיפא דקרא זה בענין ואופן א' מדברים והוא במה שיש הבדל בין אור גשמי דשמש לאור רוחני שממנו נמצא אור גשמי דודאי דומה הוא למקור חיים דנפש בגוף ממש כנ"ל וזהו כי עמך מקור חיים מקור זה היא הנק' חי ולא בחיים והיינו בחי' עצמות אא"ס הפשוט שנכללים בו ע"ס בהעלם שבלתי כלי כלולי' הן בעצמו' ונק' חכי' ולא בחכמה ידיעא כלל כו' וכנ"ל בג' מדרגו' שבהן על הכל נאמר כי עמך מקור חיים והיינו שמפרש האיך יקר' מקור חיי' ואח"כ יבא לכלל גלוי חיים שהן ע"ס דאבי"ע וז"ש באורך כו' ועוד יתפרש באופן שאו' גשמי דשמש יותר עצמי מאו' היסודי כו' והיינו כמ"ש כי ה' אלקיך אש אוכל' הוא וידוע דהיינו אשא אוכמא אור הדולק שהוא בא בכלי כמו וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה כו' ונק' אור השורף שבא בכלי ונק' נהורא תתאה ושרשו מנהורא עילאה הנק' באורך העצמי שהוא למעלה מעצם האור דאש היסודי הנ"ל ולמעלה מעצם הנפש שנק' חי ולא בחיים כמשי"ת בסמוך וגם הוא עמך דהנה אורך הפשוט העצמי שנק' נהורא עילאה ממנו נראה אור תתאה שהן ע"ס דאבי"ע ולכך פתח במקור חיים ומסיים באורך שהכל ענין א' ממש ולא יקשה דהא באורך זה קאי על עצמו' אא"ס וודאי זה אמת והיינו פ' דרישא דכי עמך כו' לפי שעצמות אא"ס כמו שהוא לפני הצמצום נק' טהירו עילאה כמו כעצם השמי' לטוהר הוא ממש כמו אור עצם השמש דהגם שמבואר למעלה באור השמש אין כל חדש כו' שהרי מה שבעצם השמש בא הארתו אבל מ"מ זהו המעלה שנקרא עצם אורו בלי שינוי המהות עכ"פ ולא נק' בחי' היולי כאור העצמי דנפש שזהו יותר עצמי מבחי' היולי דנפש להחיות והיינו באורך טה"ע נעש' בשינוי המהות נהורא תתאה הבא בכלי אבל לא כמו מאש היסודי וכנפש בגוף אלא באורך עצמו נראה אור כו' וכענין שרגא בטיהר' שהארתו בלתי ניכרת אז ובהסתלקו' השמש ניכרת כך באורך כבר נראה בהעלם ובא לידי גילוי ניכר אחר הצמצום הראשון הנק' מק"פ והיינו שהוא פי' וביאור גמור לרישא דכי עמך הי' בהעלם מקור חיים זה והיינו שבאורך הי' נראה ולא בגילוי כו' ולפ"ז אין פי' כי עמך מקור חיים כדלעיל בחיי הנפש בבחי' היולי והתפשטות אלא אדרבה כי עמך בטל מה שעתיד להיות בהעלם והתפשטות כשרגא בטיהרא כו' ומה ששיער בעצמו אין זה כהיולי ג"כ אלא מה שעתיד להיות בהעלם והיולי עדיין וד"ל:

(טז) '''ואחר''' כל זה יש להבין במ"ש שמע ישראל ה' אלקינו אלקינו זה מהו דהנה ידוע שהחכ' נק' חי ובינ' נק' חיי' ופי' חי הוא בעצ' טרם שיבא לכלל התפשטו' עדיין כדוגמת הטפה דאבא שרמ"ח אברי הולד כלולים בה בהעלם ואח"כ בבטן אימא מתפשטי' ומתגדלי' בגלוי (כמ"ש בזהר ע"פ מראש צורים אראנו כו' דמסטרא דאימא אתמתח כו') (והיינו שאין צור כאלהינו צר צורה כו' כמ"ש במ"א) דבחי' החכמ' הוא ביוד שהוא בחי' אין ההעלם והצמצום הכולל שהוא בבחי' היולי ואח"כ בבינה בא מאין ליש בהתפשטו' אורות בכלים כו' וזהו ההפרש בין חי שבעצם לחיים שבהתפשטו' ומחי בעצם יבא לכלל התפשטו' בפרטי חלקי' וגלוי' וכולם היו כלולים בהעלם דאין דחכמ' שנק' חי (כמ"ש במ"א בענין נשמת כל חי נשמתא דפרחא מחי דעולמי' כו') וזהו ג"כ ענין הכולל בפסוק זה דשמע ישראל דוקא שעלה במח' דהיינו חשב מ"ה דחכמ' שנק' מח' כללית מקפת כל הפרטי' כו' והוא הוי' דחכמ' ואח"כ אלקינו אין צור כאלהינו כו' שהוא בבחי' בינה שנק' אלהי' חיים בהתפשטות חלקי או"כ פרטי' הבאים בגלוי שלזה אמר אלקינו שלנו דוקא הבא בגלוי בכל נשמה אלקית לפום שיעורא דילה כידוע ששרש ס"ר נשמות ישראל הוא מבחי' ז"א דאצי' שבא בכלי' והתפשטותו באו"כ בא מסטר' דאימא דווקא כמ"ש כי מראש צורים כו' ושרשו הכללי הוא במוח אבא כמ"ש מה שמו מה שם בנו והיינו ישראל שהוא בחי' ז"א שעלה במח' בכלל ובא לבחי' התפשטות בפרט בבטן אימא כו' שמשם נחצב שרש ס"ר נשמות ישראל כמ"ש הביטו אל צור מחצבתם ואין צור כאלקינו דווק' כנ"ל וז"ש ה' אלקינו דוקא וד"ל אך הנה להבין ביאור זה ולמה אלקינו זה בין ב' הויו' דיחיד ואחד ואשר לזה אומר לישראל זה דווק' ה' אלקינו הוא ה' אחד ואיך יתכן בחי' התפשטו' או"כ בע"ס הגנוז' בעצמו' שהוא בחי' הוי' הא' עד שא' ה' אלקינו הוא ה' אחד שבע"ס דאצילות באו"כ כו' ויש להקדים תחלה ענין א' הידוע בע"ח שיש ב' מיני כלים בז"א פנימיי' וחיצוניי' ושרש כנ"י מפנימי' הכלי' והמלאכי' מחיצוני' הכלים כו' כי הנה בנשמה האלקי' נאמר בצלם אלקי' כו' בבחי' צלם אדם העליון משום דכח המוליד בדומה לו ושרש הנשמו' מיחוד זו"נ דאצילות שהוא בבחי' פנימי' הכלים דוקא וביאור הדברים ידוע היות ההפרש בין פנימי' הכלי לחיצונית הכלי בגשמית יובן ע"ד דוגמא ממה שאנו רואי' בכלים גשמיי' שיש ב' מיני כלים מקבליהן ופשוטיהן כמו בית קיבול שבכוס שעשוי לקבל היין והמקשין הנה העיקר הוא בית חללו דווקא ששם המשקה מתאחד בו ואין הבדל בין המשקה לדופני חלל הכוס המחזיקו משא"כ חיצוניות הכוס שאינו עשוי לקבלה כלל רק שיוקח ביד בלבד זה אינו עיקר רק טפל משמש לגוף הכלי והוא במה שיכול השותה לשתות על ידי לקיחתו בחיצונית הכוס וכה"ג וכך הוא בכל כלי קבלה שפנימי' שבו הוא עיקר הכלי המחזיק מה שבתוכו ומתאחד בו ממש כו' וכלי מקבל כולל גם מה שיש בכלים מפשוטיהן שהוא כמו כלי הסכין שאינו עשוי לקבל כלל רק שיחתוך בו הלחם והבשר וכה"ג שעיקר תועלת הוא מחיצוניותו שעובר ע"י כח התנועה שביד שבלעדו לא הי' פועל החיתוך והרי הסכין כמו אמצעי בין כח התנועה שביד לדבר הנחתך לחברם יחד וזהו כמו שפע הנמשך ע"י ממוצע כמו ע"י שליח וכה"ג שעובר העצם של השפע דמשפיע ע"י השליח למי שצריך להשפיע וליתן לו ואינו נותן ביד עצמו וזהו הנק' דרך מעבר הבא בשינוי המהות ע"י אמצעי וגם בכלי מקבלהן חיצוניות הכוס וכה"ג לכאורה כאמצעי יחשב להביא הכוס לפיו לשתות שהעיקר הוא השתי' והבאת הכוס ע"י לקיחתו כמו אמצעי בין עצם הכוס לעצם אדם השותה ואין זה דומה לזה דמה שהיד בעצמו לוקח הכוס בלא אמצעי ומחברו לפיו הרי הוא מחברו לפיו ומה שלוקח הסכין בידו הוא להיפך להרחיק תנועת ידו שיניע ע"י הסכין דווקא לפי שלא יפעול בידו החיתוך שזהו הנק' התפשטו' שחוץ ממנו וכל כה"ג כלי חיצוני יחשב וכמו כלי ההבטה על העין כדי שיביט למרחוק יותר ה"ז בחי' התפשטו' הראי' דרך מעבר בזכוכית זו כמו התנועה ביד דרך הסכין ממש כדי שיביט יותר לחוץ מעצמו אשר לא הי' ביכולת כלי העין עצמו להתפשט לראות למרחוק כ"כ משא"כ כלי העין וכלי היד עצמם נק' כלי קבלה שהעין מקבל כח הראיה הרוחניות שבתוכו ומתאחד בו כחומר לצורה וכן כלי היד לתנועה חיונית שבה מתאחד בה ואין בזה הבדל כלל כאלו הן עצם א' ממש ומ"מ כולל בעין ויד מה שיכולי' להתפשט לחוץ מן העצם והוא מה שכלי העין רואה בעצמו והיד מניע בעצמו וזהו בחי' החיצוניות שבהם אע"פ שכל עיקר העין אינו אלא להביט ועיקר היד אינו אלא לפעול ולהניע מ"מ גדול מעלת עצמם ומהותם טרם שפועלים בחוץ מן עצמם כמו כלי החלל דכוס בטרם שישתה השותה שזהו עיקר הכלי דווקא כנ"ל כך מה שיש בחומר העין הכנתו לקבל צורת אור הראיה בעצם גם טרם שיפתח העין להביט בה זהו עיקר פנימי' כלי העין וכן מה שיש ביד תנועת החי בעצם טרם שיפעול התנועה הוא עיקר הכלי ולא בחי' התפשטות כלי העין והיד בפעולת' וכמו"כ כלי המוח שהוא חומר מוכן לקבל צורת אור השכל כידוע יש בזה ג"כ פנימית וחיצוני' הא' מה שיפעל כלי המוח בהתפשטו' שחוץ מעצמו שנק' חיצוניות היינו מה שיושפע דרך מעביר בחוץ ממהותו להאיר שם הארתו כמו השכל שבמוח שיומשך להיות מוחין למדות וכן מה שיומשך מכלי המוח לאותיות השכל הנק' מחשבת שכל שאין זה מעיקר אור השכל רק מכלי המזיגה שבמו' כמו קר ולח או חם ויבש דמוח החכמ' הוא הממציא השכלות החדשות לפי שטבעו קר ולח ומוח הבינה םח ויבש בטבעו אינו מוליד חדשות רק להרחיב ולהטעי' אור השכל בדברי' כהוייתן ששומע ונמצא בזה הרבה חלוקי המדרגו' שונות והכל הוא בבחי' כלי חיצוניו' שלהם דהיינו מה שיוצא מהם דרך מעבר לחוץ מעצם מהות' אבל עצם מהותם הפנימי היינו ממש כבית קיבול דכוס או ככלי עין שהוא עצם ספיר מוכן לקבלת הראי' כך עצם המוח דחכמ' שהוא קר ולח בכלל מוכן לקבל' אור דחכמ' להוליד מושכלו' חדשות גם טרם שיוליד וישכיל עדיין זהו הנק' פנימי' כלי המוח דחכמ' ומה שיומשך מכלי מוח זה בכל עת שירצה להתייגע בו להוליד שכלים היינו בחי' חיצוניו' שבמוח זה וכך הוא במוח בינה בחי' עצם החומר שהוא חם ויבש בטבעו מוכן לקבלת ההשגה וההבנה זהו פנימי' הכלי שבו ומה שישיג בכמה אופנים שונים בהרחב' דברי' בהסבר זהו חיצוניות הכלי כמו חיצוניות העין והיד בפעולתם וכחיצוניות הכוס והסכין וכה"ג וד"ל: והנה הולד דנולד ממוח החכמ' נלקח מטפה שבמוח שהוא מעצם פנימי' כלי המוח שהוא בטרם שישכיל מאומה ולכך מוליד נפש משכלת כל שכל כו' ומזה יש הוראה גמורה ששרש פנימי' הכלים הנ"ל הוא בפנימי' ועצם האורות כמו אור החכמה יש בה עצם והתפשטות העצם שבו הוא כח ההיולי דחכמה שבנפש עצמה טרם שתאיר בהתפשטו' עדיין כנ"ל וכמבואר למעלה בזקן שקנה חכמ' בנפשו להוליד חכמות חדשות כו' זהו נק' גילוי העצם אבל עצם הכח היולי בטרם שיבא לכלל גילוי זה משם שרש התהוות עצם הנפש הנולד כעצם הגרעין שיצמיח תפפוח שלם כמ"ש במ"א) והיינו ענין כח המוליד בדומה לו שיוליד בצלמו כדמותו באברי' שהוא בבחי' כלים הפנימי' דוקא ולא ישתחווה לפעולת אברים כי עצם הנפש המוליד כולל כל הכחות הכלולים בעצמו בבחי' עצמיות והעיקר בעצם דחכמ' ומה שנק' נפש המשכלת הוא התפשטו' וכלל זה ידוע דכל עצם בלתי מתחלק ויש בפרט שבו מכללותו ואמנם בעצם שבנפש החכמה דווקא כלול כל חלקי' העצמיי' שלה ולזאת הטפה שבעצ' מוח דחכמ' דווקא תוליד נפש שלימה כלולה מהכל בדומה לצורה וחומר שלו בכל פרטיהם בהיות שהפנימית של כל האברי' שרש' מפנימיו' ועצם כל הכוחו' הכלולי' בעצם הנפש וכול' כלולי' בעצ' דאו' החכמ' כו' משא"כ השכלו' חדשו' שנמצאו ממוח החכמ' הוא רק חיצוניו' שבאו' החכמ' שבעצ' הנפש כו' וד"ל והנמש' מכל זה יובן באו"כ דאצילות שפנימי' הכלי' דז"א כמו חכמ' מוחא חסד דרועא יש בזה שרש מפנימיות האורות דחכמ' וחסד כמו שהן בעצמו' המאציל דאיהו וחיוהי חד בג' מדריגו' הנ"ל (בסי' שקודם זה) והוא חכים ולא בחכמ' ידיעא מבין ולא בבינה כו' וכאשר יוליד הנשמה אלקי' בצלמו כדמות כו' היינו מצד בחי' פנימי' ועצמו' המוחין דז"א שכולל כל פנימי' עצמו' האורו' שבו משרש' הראשון העצמי שדוק' במוח החכמ' כלול הכל בהעלם והוא למעלה ממוחין חדשים שנמשך כמו שכל חדש וכך הוא עד למעלה מעל' גם בחכמ' דא"ק שנק' אדם דבריאה בכללות ופנימיות הכלים דווקא המה כמו חומר עצמי מוכן לקבל עצם האור כמובן ממשל הנ"ל במוח ועין ויד כו' ולכך יוליד בצלמו כדמותו בחומר וצורה כלול מהכל דווק' משא"כ המלאכים שמקבלים מחיצונית הכלים שפועלים בפעולה שאין בזה מבחי' העצמיות דאדם העליון כלל לכך הנשמו' נק' אדם דווק' כידוע וד"ל ובכל זה יובן ענין ה' אלקינו דווקא שהוא אמצעי בין ב' הויות דיחיד ואחד הנ"ל בהיות שישראל עלה במח' היינו במח' כללית ועצמי' דחכמ' הקדומ' בעצמות אא"ס ממש והו' הנק' חי בעצם שכולל כל חלקי' העצמיי' שבבחי' שארי המדות העצמיי' שביחיד כנ"ל וז"ש שמע ישראל דווקא הוי"ה אלקינו הוי"ה זה הוא בעצ' החכמ' דעצמו' שמוליד בדומה לו ממש והן ישראל שעלה במח' עצמי' וכללית ואח"כ אין צור כאלקינו שבא בדרך פרט להתחלק בציור רמ"ח אברי' שהן קומ' שלימ' ראש וגוף כו' והוא מ"ש אלקינו שלנו ממש בכל נש"י כו' ולמעלה הוא שרש דשרש לכל פרט נש"י שנמשך ממוח החכמה דז"א שע"ז אמ' כי אתה אבינו וכידוע בענין מה שמו מה שם בנו דישראל נק' בני בכורי כו' ומה הראשון הוא מה דחכמה שהו' פנימי' ועצם המוחין דחכמה דאבא שבז"א כו' שנק' אביהם שבשמים כידוע וז"ש ה' אלקינו הוא בחי' אלקים חיים דבינה שבא בהתפשטו' פרטי' שצר צורה כו' וכמ"ש הביטו אל צור כו' ואמנם מובן מכל הנ"ל דע"י ישראל זה שבו ה' אלקינו חו"ב שבעצמות בבחי' עצמיות דווקא ע"כ ע"י יהי' ה' דיחיד וה' דאחד שוין ביחודם כנ"ל דמה דאיהו וחיוהי חד בעצ' ומה דאיהו וגרמוהי חד בהתפשטו' או"כ הכל א' מצד ישראל דווקא שעלה במח' והוא בחי' הממוצע וכנ"ל ולזה א' שמע ישראל דווקא ולא לזולתו וד"ל:

(יז) '''ומעתה''' יש להבין בשרש בחי' יחודא תתאה שזהו ענין בשכמל"ו כידוע ושרש יח"ת זה הו' בדלי"ת רבתי דאחד שהוא בחי' לאה שמקבלת ממל' דתבונה הנה מבואר למעלה בענין גדול אדונינו כו' דגם למעל' מעלה בעצמו' אא"ס אדונינו זה הו' בחי' מל' דא"ס שהוא שם א"ד כמו יגדל נא כח א"ד כו' ולתבונתו אין מספר הוא בחי' תבונה שבעצמו' והיינו כללו' ענין דאא"ס למעלה עד אין קץ ביח"ע שבעצמו' ולמט' עד אין תכלית ביח"ת דבשכמל"ו ששרשו מעל' דא"ס כמ"ש אני ראשון ואני אחרון וכן ראו כי אני אני הוא ואני ה' לא שניתי כו' ולהבין כ"ז יש להקדים בכללות ענין יח"ת זה דבשכמל"ו שזהו בחי' מל' דאצילות שמסתתרת בבי"ע דוקא שזהו שם כבוד מלכותו כו' וידוע בענין ה' אחד ושמו אחד דיח"ת שוה ממש ליח"ע כמ"ש בפי' כגוונא דאינון מתייחדי' לעילא שהן ע"ס דאצילות במאצילן שזהו לעיל' לעיל' אוף הכי ממש אתייחדת המל' לתת' בכורסיי' שהוא עולם הבריא' כו' ברזא דאחד למהוי אחד בא' ממש כידו' וכך מצינו בדברי רז"ל דבשכמל"ו זה השבטי' אמרוהו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד שזהו בחי' יח"ע דאצי' שיעק' הו' בבחי' ח"ת דז"א דאצילו' שמתייחד למעל' ביחוד עליון דאצילות כמו שא' יעקב משמש במרו' שעול' עד הכתר שזהו ענין קו האמצעי שנק' בריח התיכון כו' וזהו כשם שאין בלבך אלא א' דיח"ע עד רום המעלות בבחי' יחוד שבעצמו' ממש דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש בשוה באצי' כך אין בלבבינו אלא א' שזהו בעולם הבריאה דגם שמל' דאצילות מוסתר שם אחר הבדל המסך המפסיק בין אצי' לבריאה והמל' בוקע המסך ונעשה כתר דבריאה כידוע עכ"ז אין בלבבינו אלא אחד הגם שהשבטי' הן בבריאה וכידוע בענין הפסוק ששם עלו שבטי' כו' דשבטי' דנוק' הוא בו"ק דבריאה ואמנם אמר ששם עלו שבטים מבריאה לאצילות ועולין בבחי' ו"ק דז"א דאצילות והן י"ב גבולי אלכסון דאצילות ונק' שבטי יה שבטים דעלמא דדכורא כידוע ולזה אמרו כשם שאין כו' כך ממש אין בלבבינו כו' דיח"ע ויחו"ת שוין ממש ואין המסך מפסיק כלל וכמ"ש כגוונא דאינון כו' כגוונא ממש בלי שום שינוי כלל ביניהם (וכמ"ש במ"א בענין ביום ההוא יהיה ב"פ י"ה כו' וגם מבואר במ"א בענין ועד בחילופי אתוון דאחד ממש) והנה אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו אומרי' בשכמל"ו ואין הלכה כאנשי יריחו (ומ"מ במי שתורתו אומנתו דפטור מן התפלה וחייב בק"ש כר"י הנשיא לא היה אורמ רק שמע כו') ובמקדש היו אומרי' בשכמל"ו בקול רם משום שהיה אז יחוד פב"פ בבחי' זו"נ דאצילות שאין שם מסך מפסיק כלל ויח"ת שוה אז ליחו"ע ממש וכן לע"ל דכתיב יהיה ה' אחד כו' (ומה שבקול רם דווקא מבוא' במ"א משום דא"ח עט"ב ויש עלי' למל' למעל' מז"א ונק' קול כלה שלמעלה מקול חתן והוא בחי' קול גדול ולא יסף כו' ולכך או' ז"פ כי ה' הוא האלקי' בעליי' המ' ביוה"כ בקול רם דווקא) אך הנה בזמן הגלו' דאתתא כו' ואין היחוד בפב"פ ואדרבה רישא שכיבת לעפרא שזהו בחי' חב"ד דנוק' שירדו למטה בע' שרים שזהו ענין גלות השכינה כמ"ש מקים מעפר דל שהוא מהסתר המל' בבריאה שנק' עפר שבקרקע המשכן כו' ועכ"ז אנו אומרי' בשכמל"ו דאין הלכה כאנשי יריחו ולא עוד אלא שעיקר היחוד הוא בבשכמל"ו שנק' יח"ת במה שהוא שוה ממש ליח"ע שהרי ד' רבתי דאחד שמאריך בו הרי עיקר המכוון בו על בחי' יח"ת דבשכמל"ו דווקא שהרי א' תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות כו' שהן ו"ק דבריאה שנק' מקום כידוע וד"ל ועוד ראי' לזה ממה שאומרים פסד"ז קודם כדי שיסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כידוע ולכאורה זהו פלא דהלא כל השבחי' שבפסד"ז אינו מדבר רק בכל הנבראים בע"ג איך שמהללים ומשבחי' כו' מצד בחי' ביטול היש לאין כמו הללו את ה' מן השמי' כו' וכן המלאכי' כו' וכולן לא נבראו רק מבחי' אותיות הדיבור העליון כמ"ש בדבר ה' כו' כידוע שזהו אינו אלא בבחי' מל' דאצילות שמסתתרת בצמצום בבי"ע אחרי בקיעת המסך המבדיל בין אצילות לבריאה כידוע וזהו נק' שבחו של מקום דהיינו שבחו של כח האלקי שבא בבחי' כח הפועל בנפעל בזמן ומקום ואמנם נבדל ערכם מערך שבח עצמות אור האלהי כמו שהוא בחי' האצילות טרם שמחי' את הכל מאין ליש שנק' חי העולמי' ולכאורה עיקר השבח הי' ראוי להיות בגדולת עצמו' אור א"ס ומדותיו שבאין בהתפשטו' או"כ באצילות ואיך דאיהו וחיוהי חד שזהו ענין פסוק ראשון דשמע כו' וההקדמה לק"ש בפסד"ז בסידור שבחו של מקום הוא בלמטה הרבה מיחוד עליון שבק"ש וזהו פלא דשבח דיח"ע הרבה יותר נעלה ומשמעות הענין דפסד"ז שבח עליון יותר כמי שישבחו להמלך קודם שיבא לשאול דבר ולקרב אליו כו' וגם מה שאנו רואי' בכל סידור שבחי' שבס' תהלים כמו בברכי נפשי וכה"ג הכל מדבר בגדולת הבורא בריבוי הנבראי' יש מאין ואינו מדבר בשבח עצמו' האצי' ולמעלה כו' כלל וכלל ואין זה כ"א שבהכרח יש בזה סוד ה' שבבחי' יח"ת במל' שבבי"ע שם נמצא כמו ושבח עצמו' אור הא"ס יותר מבחי' יח"ע דאצילות ע"כ השבחי' הללו הכנה ליח"ע דק"ש משום דנעוץ תחלתן בסופן דווקא וכמשי"ת בענין גדול אדונינו ורב כח כו' ובזה יובן ג"כ איך דבשכמל"ו יש בו יתרון מעלה מיח"ע דפסוק ראשון (ובזמן הגלות יותר מבזמן בהמ"ק אעפ"י שהיו אומרים בשכמל"ו בקול רם כמשי"ת) ועוד ראי' לזה ממה שמצינו במצות היחוד העליון שהוא בבחי' יח"ת דווקא דהיינו יחוד קודב"ה ושכינתי' למטה על כל מצוה מעשיית וכה"ג וכן במצות ידיעת אלקות שא' וידעת היום כו' וכן אתה הראת לדעת כו' הרי לא אמר רק לידע כי ה' הוא האלקים דווקא שזהו בחי' יח"ת דאלקים בבי"ע איך דהוי"ה ואלקים כולא חד ואע"פ שנא' כי שמש ומגן ה' אלהים וידוע דהמגן הוא בחי' הצמצום להסתיר שם הוי"ה דז"א דאצילות וכמארז"ל ברישא חשוכא כו' והוא בחי' המסך המבדיל הנ"ל וכידוע בענין באורך נראה אור שנק' אור של תולדה שאחר בקיעת המסך כו' עכ"ז אדרבה עיקר מצות הידיעה לידע האמת איך שהוי"ה ואלקים כולא חד ממש בלי שינוי כלל וכלל שזהו עיקר בחי' יח"ת כידוע וגם מה שאנו מוצאי' בזוהר תרומה בענין ידיעת יחוד אלקו' שא' כל ב"נ דלא אשתדל למידע ליה לקודב"ה טב לי' דלא איברי כו' וכן מ"ש לכבודי בראתיו בגין דישתמודעין ליה דוקא הרי ודאי מה שאנו יכולים להשיג באלקות אינו רק מבחי' התפשטו' פעולותיו בשמי' וארץ ובעולמות העליונים איך שנבראו מאין ליש ואין זה רק מבחי' שם אד' דאשתמודע אדון על כולא ונק' שם אד' שם הפעולה ולא שם העצם כידוע ואיך אמר שישתדל ב"נ למינדע לי' לקוב"ה עצמו וכן מ"ש בגין דישתמודעין ליה לעצמו וכמו נודע בשערים בעלה בכל חד לפום שיעורא דיליה בהשגתו וידוע דבעלה זה היינו בחי' ז"א שנק' סובב כ"ע שלמעלה מהשפעה אלקי' בנבראי' שהוא שם הויה הנק' שם העצם דמה דאיהו וחיוהי חד נק' שמו העצמי דהיינו כמו ד' שמות ע"ב ס"ג כו' שם ע"ב בחכמ' דאצילות וס"ג בינה דאצילות ומ"ה במילוי אלפין במדו' דאצילות כו' וכללותם נק' רזא דשמא קדישא אבל שם הפעולה דבחי' אד' שע"ז א' ושמו אחד היינו מצד כח פעולותיו המתפשטי' חוץ מעצמותו בדיבור ובמעש' כידוע ואיך יכירו מזה במהות ועצמות דשם הוי"ה דאצילות אלא ודאי שמזה דווקא יכירו בקוב"ה עצמו אע"ג דלית מח' תפיסא בעצמותו כידוע לפי שנעוץ תחלתן בסופן וכמ"ש גדול אדונינו דווקא שבשם אד' דווקא ניכר עצם גדולתו העצמיות שלגדולתו אין חקר למעלה מעלה כו' וכמ"ש גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר הרי מ"ש ומהולל מאד מדבר בשבחו של מקום הנזכ' בפסוקי דזמרה דווקא שמהולל ומשובח בריבוי תשבחות במלאכי' וכל הנבראי' וזהו נק' מהולל מאוד בלי גבול ממש כמו שלגדולתו העצמי' אין לה חקר למעל' מעלה במילוי אחר עילוי בעצמותו כו' וראי' לזה ממה שאמרו ז"ל ע"פ כיוצא בזה גדול ה' כו' בעיר אלקינו כו' אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו דווקא וידוע דעיר אלקינו הן בחי' אותיו' שנבראו בהן כל העולמו' וכמ"ש בס"י ה' אבני' בונות ק"כ בתים כו' מכאן ואילך צא וחשוב עד אין שיעור כו' והיינו בחי' ריבוי הצרופי' שאין להן שיעור למטה וזהו הנק' עיר אלקינו דווקא שהעיר היא מרוב בנין בתים ואין שיעור לגבוליה לדרום ולצפון כמ"ש ופרצת ימה וצפונה כו' ימין ושמאל תפרוצי כו' (שהחומה מגבלת הגבולים ונק' חתום וחותם וזהו חומת ציון ובירושלים דלעתיד כתיב פרזות תשב כו' וכמ"ש במ"א) וז"ש גדול ה' ומהולל מאוד בלי גבול דא"ס ממש דהיינו בעיר אלקינו דווקא שאמר ע"ז אימתי גדול כו' לשלול בזה הגדולה זולת זה והוא הרמז דמה שלגדלותו העצמית אין חקר היינו מפני שמהולל מאוד בנבראי' למטה מטה בבחי' עיר אלקינו דווקא וכל זה מפני שנעוץ תחלתן בסופן דווק' וכמ"ש גדול אדונינו ורב כח וידוע דזהו שיעור קומה של יוצר בראשית שהוא רל"ו אלפי' רבבות פרסאות כו' גי' ורב כח רל"ו וכמ"ש בס"י ומבואר במ"א שיוצר בראשית זה הוא בחי' ו"ק דבריאה ויצי' עד עשי' שנק' שיעור קומה ויש בו כחו של אור א"ס עצמו שלגדולתו אין חקר ולתבונתו אין מספר כו' מטעם כלל הנ"ל דאא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית דהיינו ביח"ע ויח"ת כנ"ל אמנם אימתי גדול כו' דהיינו דוקא ביח"ת דבחי' מל' דאצי' בבי"ע דוקא שיש שם יתרון מעלה מיח"ע (והיתרון של הסוף על התחלה עד שאמר אימתי גדול כו' וכמובן מכל ראיו' הנ"ל ית' בסמוך בשרש ענין המסך המבדיל הנ"ל שבזה יתורץ הכל) (עד שגם בזמן הגלות שהוא בהסתר פנים יותר יש בו יתרון מעלה מבזמן בהמ"ק שהי' יחוד פב"פ כו' וד"ל):

(יח) '''והנה''' להבין את כל הנ"ל בענין יתרון מעלה דיח"ת דבשכמל"ו על יח"ע כו' יש להקדי' תחלה טעם כללי לזה שהוא אינו רק מצד ענין הידוע שבחי' יח"ת דבחי' מל' בבי"ע שם הוא התחדשו' הבריא' מאין ליש שנק' חידוש גמור ןוזה בא מסיבת המסך המבדיל בין אצי' לבריאה כנ"ל שע"ז נאמר באורך נראה כו' אור של תולדה שנק' אור חדש מעיקרו וכמשי"ת וע"ז אמר כיתרון אור מתוך החשך דוקא יתרון ממש על אור העצם דכל בחי' יח"ע שאין שם חידוש גמור ממש הנק' יש מאין המוחלט וכמ"ש למעלה דגם בענין הצמצום הראשון שנק' מק"פ כו' גם הוא אינו בא בבחי' מסך מבדיל רק העד' גלוי אור הראשון וגם מאו' הראשון נשאר רשימו עכ"פ כו' ונמצא כל מה שנמשך מהעלם עצמותו ע"י צמצום הראשון הזה מטה"ע לטה"ת כנ"ל הכל בבחי' גלוי אור עצמותו שאין כל חדש מעיקרו בזה עד בחי' התלבשות האורו' דע"ס דאצי' בפנימיו' הכלי' כנ"ל שע"ז א' איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' לפי שכל זה אינו רק גלוי העלם עצם אור העצמו' כל' אצי' ויאצל מן הרוח כו' ונק' אדם דאצי' אדמה לעליון ממש משום דאיהו וחיוהי חד בעצמו כו' וכמובן מכל מה שמבואר למעלה בפסוק ראשון דשמע עד א"ח דלית רבתי דאחד שכלול הכל רק במאמ' אחד דס"י כדמיון שלהבת הקשורה כו' אבל כל עיקר בחי' יח"ת דמל' בבי"ע אינו רק ע"י בחי' הבדלת המסך הנ"ל שדם כבר נפסק הארת הקו וחוט הראשון כידוע וכל עיקר יח"ע בפרטות אינו רק ע"י הארת הקו שם דוקא והמסך המבדיל לא יגיע שם הארת הקו ונפסק שם יחוד וקש' אל העצמות ואמנם יתרון מעלתו אינו רק מצד שהארת עצמות א"ס ממש נמצא שם יותר מבהארת הקו שנמשך אחר צמצום הראשון משום דמה שאא"ס למטה עד אין כו' יותר גדול כמ"ש גדול אדונינו ורב כח וקאי על בחי' יח"ת דוקא כנ"ל בענין גדול ה' ומהולל מאד וכמארז"ל אימתי גדול כו' דמשמע שזהו יותר נעלה וכנ"ל והכל רק מצד שהבריאה יש מאין בזה נמצא רב כוחו של העצמו' יות' מבתחלת אצילות המאציל כי הבריאה מן הבורא חידוש גמור ואצילות מן המאציל אינו חידוש גמור וכמ"ש קורא הדורות מראש מהעלם לגילוי וכנ"ל וד"ל ולהבין ביאור הדברים בדרך פרט הנה תחלה יש להבין מה שיש לכאורה סתירה בענין זה דלפעמים משמע דאין יתרון מעלה כלל ביח"ת מביח"ע רק אדרבה שניהם שוין ממש וכמו לעתיד דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ולא יותר מאור החמה והיינו כשבחי' זו"נ שוין בקומתן כידוע וכל המאמרי' שבזוהר ודברי רז"ל מורין ע"ז כמו מאמר דכגוונא דאינון כו' אוף הכי אתייחדת לתתא ולא ביתרון מעלה אלא למהוי אחד באחד ממש בשוה וכן מאמר רז"ל בשבטים דכשם שאין בלבך כו' כך אין בלבנו כו' ולא יותר ממה שבלבך כו' דאיך יהיה יתרון למקבל על המשפיע ולפעמים משמע דיש יתרון מעלה ביח"ת משום דא"ח עט"ב והוא בחי' עליי' המל' למעלה מן המשפיע וכמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלי' חצים אל הים כו' (וכמ"ש במ"א בענין כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה דהטעימן מעין עוה"ב שהוא לאחר הבירור דא"ח עט"ב ונקבה תסובב גבר ולכך תשמע בקולה כו') והיינו כל הנ"ל בענין בשכמל"ו בקול רם כו' ובמה שפסד"ז בשבח הבריא' יש מאין מבחי' מל' יותר עליון מיח"ע דק"ש כו' וכן ממצות היחוד דה' אלקי' כו' עד ששם הפעולה דאד' למעלה משם העצם דהוי' וכמ"ש גדול אדונינו כו' ואימתי גדול כו' וכנ"ל באריכות והנה מטעם הכלל דנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' א"כ אין יתרון לסוף על התחלה וגם משמעו' הענין דאא"ס למעלה עד אין כו' ולמטה עד כו' אינו מורה כלל שיהי' יתרון מעלה בלמטה מלמעל' מאחר שעצמו' אא"ס ממש אין בו בחי' מעלה ומטה רק ע"י הארת הקו כו' וא"כ מה שנמצא ממנו ב' מדרגות דלמעל' עד כו' שניהן שוין בבחי' א"ס ולמה יש יתרון למט' יותר מלמעלה ואם מצד שלאחר הבירור כמו בעוה"ב יש יתרון למטה יותר מטעם דא"ח כו' היא גופא יש להבין למה יפעול ענין הבירורים דרפ"ח כו' יתרון אור מן העצם כמו שהוא שנאמר לגדולתו אין חקר למעל' כו' ואדרב' ממה שנק' העוה"ב יום שכולו ארוך הרי למט' ולמעל' שוין דהיינו כמו שאין לו תחלה כך אין לו תכלה והיינו הך ממש דארוך בראשו וסופו כו' ואם מפני שנא' כיתרון אור כו' הרי זה נא' בצמצום הראשון הנק' מק"פ כו' דכתיב ישת חושך סתרו ואינו נק' מבדיל ממש אך כל זה יובן בהקדמה א' והוא בהפרש שבין מאמר הראשון יהי אור למאמר השני דיהי רקיע כו' דהנה ידוע בענין אור מים רקיע דמאמר יהי אור קאי בבחי' אור החסד שהוא ביום הא' ומאמר הב' דיהי רקיע קאי בבחי' הגבורה שהוא ביום ב' מפני שבא הרקיע הזה להבדיל בין מ"ע שהוא לצמצם ולהסתיר ממש כו' והנה אמר בזוהר בראשית ע"פ יהי אור אור קדמאה כו' והענין הוא כידוע בענין ב' מדרגות בע"ס בבחי' אור ישר ובבחי' או"ח דע"ס דא"י שרשם מבחי' החסד עצמי שבעצמו' אא"ס ממש כי חפץ חסד הוא בעצם מהותו ע"כ עלה ברצונו אנא אמלוך כו' וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה היינו חפץ חסד העצמי כמ"ש בע"ח ושרש ענין החסד שיורד מגבוה לנמוך דהיינו במקום גדולתו שם ימצא ענוה שם דווקא שמפני רוממות עצמותו למעלה עד אין כו' זה גורם ירידתו בחסד להיות רצון פשוט ולשער בעצמו כו' והיינו פי' יהי אור דמשמע יהי אור אחר ההעלם והצמצום דישת חושך סתרו וכמ"ש באורך נרא' אור דהיינו שהיה אור הגנוז בעצמותו שנק' טה"ע וצמצם א"ע להיות נראה אור מתוך העלם אור העצם דוקא והוא טה"ת בבחי' קו וחוט כו' מקיפי' ופנימי' מתעגל וחוזר ומתעגל כו' והוא בחי' ע"ס דא"י בכלל כידוע וצמצו' זה חסד הוא כדי שיוכל להיות בחי' מעלה ומטה ע"י הקו כו' והיינו כללות ענין דיח"ע שהן ע"ס דאצילות שנאצלו מן עצמו' המאציל מהעלם לגלוי שעצם שרשם אינו רק בחי' חפץ חסד העצמי וכמ"ש יומ' יצוה ה' חסדו יומם דווקא שהוא נק' טה"ע והוא מ"ש באורך והחסד הי' שיצמצם א"ע וזהו ויאמר אלקי' יהי אור שיתהווה אחר ההעלם דחשך סתרו ונק' אור קדמאה בב' אופנים הא' קודם הצמצום שנק' טה"ע והב' אחר הצמצום שנק' טה"ת (כי אור דטה"ע שהוא חסד יקרא עכ"פ והחסד נק' אור רק שהו' אור עצמותו ממש כו') וכל מה שיוצא ונמשך ובא בהשתלשלות הקו הזה עד ע"ס דאצילות בכלים מכלים שונים כל זה רק מצד חסד הפשוט שאמר עולם חסד יבנה והיינו שאמר והי' העולם שאמר בחסדו העצמי רק מ"ש ע"ז כיתרון אור מתוך החושך אינו מסך מבדיל רק שאינו כאור הראשון כנ"ל ומפני זה יש יתרון והיתרון הוא מה שגובר חסדו זה בהמשכת ע"ס דאו"י עד שבוקע גם המסך שבין אצילות לבריאה ומאיר גם בבריאה יצירה עשיה שנפסק שם אור עצם הקו רק מצד יתרון האור שבו שבא מתוך ההעלם דוקא וכמ"ש במקום אחר בענין ויהי הענן והחושך ויאר שהחושך האיר היינו ההעלם בא לגלוי שהוא יותר מכפי המדה במאמר קו המדה שבקו זה לכך בוקע המסך שבין אצילות לבריאה ונעשה יחוד מל' בבריאה כמו באצילות ממש ועוד יורד חסד זה מבריא' ליצי' ובוקע המסך שבין בריאה ליצי' וכן מסך שבין יצי' לעשי' עד שיאיר אור א"ס במל' דעשי' כמו במל' דא"ס שבקו כו' בלי שינוי כלל וכלל כידוע והיינו מפני הכלל הידוע בע"ח דאור החסד אינו מתעבה כו' פי' שאינו מתעבה ומחשיך אורו בירידתו גם בהיותו יורד למטה מטה מאד עד מל' דעשי' בגלגלי' וצבא השמי' הגשמיי' מקור ד"י הגשמיי' וכמאמ' ומסד' את הכוכבי' דגלגלי' כרצונו הפשוט שבעצמו שעלה ברצונו להאציל ממש בשוה וכמ"ש מגיד מראשית אחרית מראשית הקו לסופו וגם מקדם לקו אשר לא נעשה מגיד והוא בסוף העשי' כו' וזהו מאמר דיהי אור מתוך החושך והצמצום דהיינו כל עיקר יח"ע וע"ז א' כגוונא דאינון כו' אוף הכי ולא יותר וכן כשם שאין בלבך כך אין בלבנו ולא יותר רק הרבותא מה שבוקע המסך ומאיר למטה כמו למעלה בשוה ממש ואמנם מה שלפעמי' משמע דיש יתרון ביח"ת יותר מיח"ע כנ"ל בענין אימתי גדול ובענין א"ח עט"ב כו' וכל הראיות דלעיל כ"ז מדבר בבחי' מסך שמבדיל בין אצי' כו' שזהו ענין מאמר הב' דיהי רקיע בתוך המים כו' דרקיע זה היינו בחי' המסך שמבדיל בין מ"ע דאצילו' למ"ת כו' והרקיע הזה נא' בו ויעש כו' ובאור וחושך נאמ' ויבדל אלהי' בין האור ולא נזכ' במה הבדיל רק לפי שהי' אור וחושך משתמשין בערבוביא תחלה הבדילם והוא ענין צמצום הא' דמק"פ כו' משא"כ הרקיע ביום הב' הוא מסך ממש להסתי' הסת' גמור ומה שנרא' אור מתוך המסך נק' אור חדש לגמרי כו' ולא כאור מתוך החושך שאין כל חדש בו כנ"ל והענין הוא דרך כלל שזהו בחי' ע"ס דאו"ח והיינו סוף מעשה שעל' במח' תחל' והוא סוף הרצון שעיקרו המעשה דווקא והיינו חידוש הבריאה יש מאין שלזה הי' תחלת הרצון לרצון בתחלת התעוררות חסדו העצמי כו' והן הן גבורותיו שיוכל לצמצם ולהסתיר לגמרי כדי שיהי' בריאה יש בע"ג כו' ובחי' גבורה זו יותר נעלה מבחי' חסד שבתחלה כשעלה ברצונו כו' ונק' גבורה שבחסד עד שמחמת זה דוקא יש יתרון מעלה ביח"ת מיח"ע והוא מה שמורין כל הראיות הנ"ל מ"ש ויעש ה' את כו' וכל זה טעם כללי לענין יתרון המעלה ביח"ת בכל מה שמבוא' למעלה בענין א"ח עט"ב ובענין אימתי גדול כו' ודרך פרט ית' בסמוך בעזר"ה וד"ל:

(יט) '''ולהבין''' בתוס' ביאור דרך פרט במאמר יהי רקיע הנ"ל שהוא המסך המבדיל כו' הנה כבר מבואר למעלה (בסי' ב') בפי' ויעש אלקים את הרקיע כו' שזהו כמו חצר הכבד כו' וקרומא שבמוח כו' שדבר המבדיל מורכב מאמצעית תכלית הרוחני לבא בהגשמה כדמיון הממציא משל מדבר זר לעומק רוחניות אור השכל כו' וכמו הרקיע שעל ראשי החיות כו' כדי שיוכלו לקבל השגות זיו השכינה כו' ע"ש באריכות והבדלה זו מבחי' גבורות וצמצומי' להסתיר כ"כ אור העצם ולהביאו בהגשמ' אור כדי שיוכל להיות חידוש הבריאה יש מאין שאין ערוך לו לבלתי בע"ג כנ"ל וע"י הבדלה זו נבדל רוחניות דמ"ע דח"ע שבמדות דז"א לתכלית העילוי וירדו בחי' מ"ת דהיינו ח"ת דמל' בג' עולמות למטה מטה עד שא' כולם בחכ' עשית עד אפי' הגשמת הדצ"ח כו' לפי שזהו דרך וטבע המסך המבדיל להבדיל במה שהי' מעורב תחלה כו' כנ"ל שם באריכות והיינו והמים אשר מעל השמי' כו' אך יש להבין זה איך שייך זה למעלה להיות מסך בין אצי' כו' ששרשו בחי' חיצוניו' דבינה הנק' חשמ"ל ונמשך עד למטה מתחת רגליהם להבדיל כו' והנה מבואר למעלה באריכות בענין פנימי' הכלים וחיצוניות הכלים (בסי' טז) דהתפשטו' הפעול' חוץ מן העצמות הוא באמצעות חיצוניות הכלים דז"א כמו חסד דרועא ימינא דקודב"ה ע"ז א' אף ידי יסדה ארץ וכה"ג בכל אורות שפע האלקי' מאצילות לבריאה כו' הכל הוא רק מחיצוניות הכלים דנה"י דז"א (שהן למ"ד כלים שמהם נעשים נר"ן בבי"ע והן שרשי' לבחי' המל' ונק' שלשים מעלות והן הגבורים אשר לדוד וכאשר כפולים מחג"ת ונה"י נק' ס' גבורים מגבורי ישראל דלעילא כמ"ש בזוהר ע"פ הנה מטתו שלשלמה כו' משום דעיקר בנין המל' מהגבורות) ע"פ הנה מטתו שלשלמה כו' משום דעיקר בנין המל' מהגבורות) ובזה עיק' ענין הפרסא שנק' רקיע המבדיל כו' בין מ"ע דמוחי' דז"א בבחי' פנימי' הכלים ובין חיצוניו' הכלי' דנה"י שהמל' מלבשת שזהו ד' רבתי בחי' תנה"י דז"א שמלובש במח' ודבור כו' וכאשר מלובשים במח' שהוא בחי' לאה נק' ד' רבתי ויורדת לדבור שהוא ענין עקבי לאה נכנסי' תוך ראש רחל כידוע בענין מה שעשת' ענוה דלא' עקב לסולית' עשתה יראה שהוא המל' עטרה לראשה ונק' כת' מל' וז"ש עקב ענוה יראת ה' וזהו ענין תמליכהו במל' דתבונה במח' בחי' לאה בו"ק שמקבלת מז"א שהן שמים וארץ כו' ונמשך להיות בבחי' כח הפועל בנפעל במל' דאצי' בבי"ע בו"ק שבדיבור שהוא ענין בשכמל"ו כידוע אך עיקר ענין תמליכהו היינו כמ"ש המלך המרומ' לבדו המתנש' מימות עולם וכמ"ש דוד ארוממך אלהי המלך כו' וידוע שזהו בבחי' כתר מל' שמרומם לבדו ומתנשא על ימות עולם שהן ו"ק דשמים וארץ כו' וזהו תמליכהו בהתנשאו' דבחי' כתר מל' וזהו העטר' דמל' שמקבלת מד' רבתי שבמח' כמ"ש עקב ענוה כו' כנ"ל ונמצא דברו' שם כו' זה הוא בבחי' כתר מל' כמו ויעש דוד שם שהוא שם ומל' דוד מאצי' בבי"ע להיות מלך על עם וכמו שידוע בענין ה' מלך גאות לבש כו' והיינו המלך המתנשא כו' וידוע בע"ח דכתר זה למעלה הוא תמיד בבחי' האצי' וכמו שכתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים פירוש דברך עצם כח הדבור העליון שהוא בחי' כתר מל' שדבוק תמיד בחזה דז"א כו' שזהו נק' שמים עליונים ורק בחי' ט"ס דמל' יורדי' למטה מאצי' לבריאה ע"י בקיעת המסך שהמל' בוקע המסך ונעשה ראש לשועלים כו' כידוע (וכמ"ש במ"א בענין ישמעאל בני ברכני אמר יהי רצון מלפניך כו' שזהו כתר דבריאה שאחר המסך וא' יהי רצון מלפניך מכתר מל' דאצי' שלפני המסך כו') ויש להבין מהו בחי' כתר מל' שמובדל ומרומם ומתנשא כו' ועכ"ז ה' מלך גאות כו' שבזה עיקר ומקור כל התהוות הבריא' יש מאין מחכמ' ולמטה בג' עולמות דבי"ע כידוע שע"ז אמר כתר מל' איהו כתר עליון דאצי' משום דנעוץ תחלתן בסופן כו' (וכמ"ש בפי' תהלה לדוד ארוממך בך' פשוטה כו' באריכות ע"ש) ע"כ הוא מרומם לבדו כו' שהרי הד' רבתי נחשב מבחי' יח"ע ממש וביאור הדברי' הנה יש להקדים תחלה ביאור הפסוק דכל אשר חפץ ה' עשה בשמי' וארץ בימים וכל תהומות כו' ויש להבין מהו הרבות' דכל אשר חפץ עשה מאחר שהכל ברצונו עשה וכתיב בראשית בקדמין שזהו ברצונו כו' וגם מה שמרבה בכל אשר חפץ דמשמע ריבוי רצונות מחולקו' וכל אשר חפץ עשה כו' מהו הרבותא בזה ועוד יש להבין מהו הריבוי דכל אשר חפץ בב' אופנים דוקא בשמי' וארץ וימי' כו' דמשמע שיש רבותא בכל א' מה שאין בזולתו וכמו הללו את ה' מן השמים כו' עד והמים אשר כו' ואח"כ הללו כו' מן הארץ בפ"ע כו' וכן אתה עשית את השמים שמי השמים כו' הארץ כו' והנה ג' דברי' מזכיר שמי' וארץ וימי' וכל תהומו' כו' להיות ידוע במ"ש יקוו המים כו' שהי' קודם הבריאה רק מים וביום ב' הרקיע הבדיל בין מ"ע ומ"ת ואח"כ ביום הג' ויאמר אלקי' יקוו המים כו' ותרא' היבשה כו' ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המי' קרא ימי' ובאותו יום ויאמ' אלקים תדשא הארץ כו' ונמצא מה שקרט לרקיע שמי' וליבשה ארץ הי' בב' ימים הללו דוקא במ"ש ביום ב' יהי רקיע להבדיל ואז אמר ויקרא אלקי' לרקיע שמי' וביום ג' שא' יקוו קרא ליבשה ארץ ולמקוה המים ימים אבל קודם שנקוו המים מתחת השמי' היתה היבשה נבלעת במי' ואעפ"י שכבר נבדל בים ב' בין מ"ע למ"ת ונק' הרקיע שמי' אבל לא היתה יבשה ולא ימים עד שא' יקוו המים ועי"ז נתגלה היבשה ונק' ארץ וגם למקוה המים שנקוו למקו' א' קרא ימים והרי יבשה וים ביום ג' נעשו והרקיע שנק' שמים ביום ב' אבל ביום א' שא' יהי אור לא הי' עדיין רקיע שנק' שמים ולא יבשה וים ומ"ש והארץ הית' כו' קאי בארץ שהית' מובלעת במי' עליונים ותחתוני' מעורבי' יחד ומ"ש בראשי' ברא כו' השמי' ואת הארץ והלא שמי' שהו' הרקיע ויבשה שנק' ארץ ביום ב' וג' נבראו לאחר שהבדיל בין מ"ע כו' ואיך אמר בראשית דמשמע פשוטו שראשית להכל נבראו שמי' כו' והלא האור נברא תחלה אלא צ"ל שבמח' דחכמ' נבראו' (וכת"א בחוכמתא) וכידוע דבמאמר א' יכול להבראו' כו' והוא מאמר דבראשית כו' ואח"כ באו לידי פועל במאמר יהי רקיע ובמאמר יקוו כו' ומשום דסוף מעשה דשמי' וארץ עלה במח' תחלה לכך א' בראשית ברא כו' משום דנעוץ סופן בתחלתן כו' (ומה שהי' הבדלה בין אור לחושך בים הא' עדיין לא הי' רקיע וארץ ועכ"ז הי' יום ולילה כמ"ש ויקרא אלקי' לאור יום כו' וע"י המאורו' ביום ד' שנתן אותם ברקיע השמי' א' ולהבדיל בין האור כו') והנה להבין כ"ז הנה מבואר למעלה (בסי' טי"ת) שהרצון נחשב עם המעשה לא' ממש כי כל עיקר הרצון אנו אא בשביל המעשה ולעולם לא ימצא מציאת רצון בהתפעלו' לדבר מה אם אינו לפעול הדבר כרצונו (וגם בדבר חכמ' עיקר הרצון להשכיל בשכל אינו אלא להטות כל השכל כפי רצונו בחסד או בדין כך יהי' טעם לרצון כמו השוחד שמפני הרצון תלבש בטעם לחסד ונק' חסד דחכמ' ועיקרו כשבא לידי פ"מ ואז נשלם רצונו וגם בלתי מעשה רק המשפט של חסד וזכות ג"כ נק' סוף של הרצון שזהו כל עיקר הרצון ובלעדי זה לא נמצא מציאת רצון כי כל מהות רצון אינו מהות בפ"ע כמהות שכל שגם שאין השכל בא במדות ומעשה היא מציאת שכל אבל אין מציאות לרצון לבדו בלי התחברותו בדבר מה אם בשכל או עונג או מדה או מעשה ומח' וכה"ג הן המדות אהבה או שנאה וניצוח תחילת מציאותן מחובר לדבר מה לאהוב דבר או לשנות דבר ששרש המדו' ברצון הוא רק שהן מוגבלין על ידי השכל שעוברין דרך טעם ושכל לרצון עד שמזה הטעם יתפעל באהבה בשכל ואח"כ יתפעל בלב רק כפי אופן הגבלת השכל באהבה שבשכל כידוע) ונמצא שכל חילוקי המציאות שנמצאים דרך פרט ברצון כמו שכל וטעם שברצון מה שרצונו למעשה דוקא הכל נמצא דרך פרט במעשה עצמה לאחר שהובדל' מן הרצון ע"ד דוגמא כאשר עולה ברצון לבנות בנין ועדיין אינו פועל במעשה הבנין כלל רק שרוצה שיהיה לו בנין וכלול הרצון הזה משכל וטעם ומדות פרטיי' כו' ואופן המעשה של הבנין ונסקרים כל הפרטי' בכללות רצון א' ואח"כ פוסק מזה הרצון שרוצה בעצמו ומתחיל במעשה הבנין להשלים רצונו שאז המעשה נבדל מן הרצון כי אינו עוסק רק בפ"מ רק שבא פ"מ זה מכחו של רצון שרצה בזה המעשה ואמנם מפני שהרצון והמעשה א' הוא שהרי עיקר התחלת התעוררות הרצון לא הי' כלל במציאת אם לא למעשה בפ"מ דווקא כנ"ל א"כ בהכרח לומר שכל מה שנמצא פרטיות חלקי' ברצון אותן הפרטי' ממש ימצאו בגופה של מעשה דהיינו אותו השכל הבא ברצון באופני' פרטיי' לזה הרצון הוא עצמו הבא באופנים שונים הללו בהשכלת אופני המעשה שהוא קיום הרצון ומה הפרש יש בין שכל וטעם בפרט לרצון לשכל וטעם לקיום מעשה שבו עיקר הרצון וכה"ג כל פרטי התחלקות המדות שברצון חו"ג וכה"ג הכל יבואו דרך פרט כמו שהן ברצון באופנים מיוחדי' בגוף מעשה זו כמו אם להאריך או לקצר ונק' מדות שבעשי' שהן אותן מדות שברצון ממש וכנ"ל (שם) בפי' מגיד מראשית כו' ומקדם כו' באריכו' וא"כ כמו שיש פרטי רצונות רבות לכל פרטי השכל ומדות שברצון הכללי כך יש פרטי רצונות רבות במעשה של הרצון ומן הרצון הכללי מאיר כל פרט ופרט בשעה שעושה מעש' הבנין בכל פרט שבו שיהי' כפי' שהי' ברצון דוק' לא יגרעולא יוסיף מאומה כידוע ולפי"ז אין הפרש בין המהות של עצם רצונו קודם שיבא לידי מעשה לרצון שבגוף המעשה שבודאי לא ישנ' בהכרח בפרטו' המעש' הכל כפי הרצון שהי' בו' תחל' ואע"פ שיש הבדל וריחוק ביו רצון הרוחני שבנפשו לבנין זה להמעש' בפועל ידיו שמלובש בו רצונו בהתלבשות ותפיסא כאברים שנשמעי' לרצונו כו' ה"ז כמו עד"מ כשמצייר אדם בלוח בידו בתנועה גשמי' בכל הפרטי' שבמחשבתו ורצונו בציור מיוח' הזה לא יוסיף ולא יגרע דבר שמתאחד ודאי התנועה בפ"מ עם רוחניות המח' ורצון שבמוח בכל פרט ופרט שבתנועה וד"ל:

(כ) '''והנמשל''' מכל הז יובן למעלה במ"ש כל אשר חפץ ה' עשה דמשמע ריבוי רצונו' וכל אשר חפץ הכל עשה הענין הוא דכמו בבחי' יחו"ע דמה שעלה ברצונו להאציל כו' הי' ברצון זה כלל תחלה ופרט דהיינו פרט התחלקות בשכל ומדות כו' ויצא אח"כ לגלוי ברצון הבא לקיום דבר זה שהוא ענין אצי' עצמה וגם הוא יבא דרך פרט ממש כאותן פרטי' שהיו ברצון לעצמו להאציל כמובן ממשל הנ"ל ברצון לבנין כך ממש בבחי' יח"ת דהיינו בחי' הרצון לברוא הבריאה יש מאין כו' כלשון הזוהר כד סליק ברעותי' למברי עלמא כו' ורצון זה עיקר התחלתו רק בשביל גלוי רצונו במעשה שהוא גופה של התהוו' הבריאה מאין ליש שהוא ע"י בחי' המל' כידוע וכנ"ל במשל שהרצון והמעשה א' הוא ממש בכל פרטי חלקיהם כו' א"כ ודאי דכל מה שהיה ברצון זה לברוא דרך פרט בחכמה וטעם לרצון ומדות פרטיי' כו' הכל נמצאו דרך פרט כמו שהן בבוא הרצון לידי מעשה שהוא להוות הבריאה כו' ומה שעלה ברצונו לעצמו למברי עלמא הוא בבחי' נבדל בערך מבחי' הרצון הבא בגלוי בפ"מ זה שהוא להוות הבריאה יש מאין רק שהוא בא באותו הדוגמא ממש בכל פרטי חלקיו כמו שהיה ברצון לעצמו ולא יוסיף ולא יגרע דבר ולא חצי דבר מכפי התחלקות השכל ומדו' שבעצם הרצון בשביל עולם הבריאה כמו המצייר דבר בלוח ע"פ רצון ומח' בפרט שבמוח כנ"ל וד"ל וזהו כל אשר חפץ ה' לעצמו והיה דרך כלל ופרטי פרטו' דהיינו רבוי התחלקות רצונות לכל פרט של כל שכל ומדה באותו הרצון הכללי הכל הביא בבחי' גלוי הרצון בפ"מ שהן ע"ס דבריא' להוות הבריאה מאין ליש בפ"מ וד"ל וזהו פי' ברוך שאמר והיה העולם פי' שאמ' שרצה שהרצון היינו האמיר' שבהעל' כידוע וכתיב כי הוא אמר ויהי כו' וכן ההוא אמ' ולא יעש' משמע שיש אמירה שברצון שלא בא לידי מעשה עדיין רק שאמר לעצמו עדיין וכמו וה' פקד את שרה כו' כאשר אמר פי' כאשר אמר ברצונו לעצמו כידוע והיינו ג"כ פי' ברוך שאמר לעצמו עדיין שיהי' העולם עולם הנאצל ועולם הנברא כו' עד עולם העשי' וכמ"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' וזה והי' לשון עתיד שעתיד להיות וגם משמעו שבאמיר' זו בא ההויה מיד וזהו שאמ' ומיד והיה העולם ע"י אמירה זו לפי שרצון זה שלעצמו אינו אלא למעשה דווקא וכל המעשה רק מכחו בא בכל פרט ופרט שבמעשה כנ"ל וזהו ברוך המשכה עצמיי' תחלה לעצם מהות הרצון להיות העולם בפ"מ ומיד והיה העולם וכמ"ש ברוך אומר ועושה שמתלבש הרצון בכל פרט מהעלם לגלוי וז"ש ברוך הוא בהעלם של הגלוי שנק' הוא (משא"כ ברצון של עצמו לא נק' הוא כי כלול בעצמו ממש דלא ידע ליה בר איהו בלחודוהי כו' והוא בחי' רדל"א וכמ"ש בסידור ומבוא' במ"א) והיינו פי' אתה הוא משנבר' כו' ואתה הוא קודם שנברא כו' בלי שינוי כלל כי אין המעשה נבדל מן הרצון כמו שלא נבדל התנועה בידו מרצונו שבמוח בכל פרט כנ"ל וד"ל (ומ"ש ברוך גוזר ומקיי' אינו כפל ענין שלא לצורך אלא מה שבברוך שאמר ואומר ועושה מדבר בכללות הרצון שלעצמו שבא כמו שהוא בכללותו לגלוי בפועל ממש כך גם בפרטית ההתחלקו' של הרצון שלעצמו באין ג"כ בהתחלקו' בפרטי' האלה בגלוי בפועל ממש וזהו גוזר לגזרים וחלקים פרטיי' ומקיים כל פרט כמו שהוא בכח הכלל כו' ופי' עושה בראשית היינו מגיד מראשית אחרית וכמו שי"ת בסמוך והנה מ"ש כל אשר חפץ ולא אשר רצה מפני שיש הפרש בין חפץ לרצון שהחפץ הוא בפנימיות חיות של הרצון כמו כי חפץ בבת כו' כי החפץ ותשוקה א' הוא כידוע והיינו כשהרצון לעצמו עדיין שיש בו חפץ ותשוקה משא"כ בגילוי הרצון לבא לידי מעשה אין שם החפץ בגילוי רק בהעלם ולזה א' כל אשר חפץ הביא בגילוי רצון לעשות והנה כתיב אשר ברא אלקי' לעשות דווקא וז"ש כל אשר חפץ עשה דווקא ולא א' כל אשר חפץ ברא משום דסוף מעשה דווקא עלה בתחלת המח' ורצון הנק' חפץ שהוא פנימית הרצון ועיקר המכוון שבו דודאי ברצון יש כמה דברים שבכולם חל הרצון ואמנם עיקר תמציתו הוא רק על דבר מיוחד שלזה נטפלו כל הרצונות פרטיי' והוא המעש' דוקא ולכאורה אין זה מובן דהלא בכל רצון יש בו סופא שלו והוא אשר בא לפ"מ שלו כמו ברצון לשכל לזכות וחסד הרי סופו אינו המעשה של חסד דוקא אלא הטיית זה השכל לזכות כנ"ל רק שמ"מ עיקר פנימי' הרצון חל יותר במעשה של חסד בפ"מ המסתעף מזה השכל של חסד יותר משהוא חל בהשכל של חסד מפני ששכל זה של חסד טפל הוא ברצון שעיקרו לפ"מ דחסד ולא לשכל של חסד ומה שנתלבש הרצון בשכל של חסד אינו רק בשביל שיפסוק למעשה כך ולא מצד עצם השכל הזה שא"צ לו אם היה החסד נעשה בלעדו אם כן טפל הוא לגבי המעשה וכמ"כ יובן למעלה במ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה כי אמרתי ברצון וחפץ כמו שאמר והי' העולם כנ"ל ונתלבש בשכל וטעם לרצון לחסד זה שיבנה העולם מחמתו ובודאי עיקר השראת החפץ הפנימי הוא בפ"מ דחסד שהוא גוף הבריא' שזהו עולם יבנה ואע"פ שנא' בחכמ' יבנה כו' והוא מאמר דבראשית כמ"ש כולם בחכמ' עשית כידוע היינו רק חכמ' וטעם לרצון להטות כלפי חסד ועיקרו רק בשביל מעשה החסד בפ"מ ואם הי' נעשה גם בלעדי השכל וטעם לרצון ה"ז שלימות רצונו כמו עכשיו ע"י הטעם כו' וד"ל ובזה יתפרש פסוק דמגיד מראשי' אחרי' שהוא רצון שבשכל וחכמ' שק' ראשית הבא בפ"מ הנק' אחרית והוא כמו מאמר דבראשית וגם מקדם לרצון זה היינו בקדמין ברא שהוא פנימית הרצון טרם שבא בשכל כו' אשר לא נעשה שלא בא לידי מעשה כי אינו רק לעצמו עדיין כנ"ל שהחפץ ופנימית הרצון אינו רק לעצמו כו' גם הוא מגיד וממשיך והוא כאשר נשלם המעשה בכי טוב כמו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב כו' שנתקיים הפ"מ כמו שהיה בפנימית רצונו דוק' לפי שבסוף מעש' דוק' היה היותר פנימי' שברצון תחלה לעצמו וד"ל וזהו אשר ברא אלקים לעשות פירש כי בו שבת מכל מלאכתו וירא את כל אשר עשה כו' שנשלם פנימית רצונו דוקא שלזה ברא אלקי' במאמר דבראשית בחוכמתא רק לעשות דוקא מטעם הנ"ל אבל מ"ש ברוך שאמ' וגם מ"ש אומ' ועושה שהוא מפנימי' רצונו הכללי שבא כמו שהוא למעש' היינו כמ"ש ומקדם כנ"ל וד"ל והנה עדיין אין זה מובן מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה דוקא שבמעשה דוקא בא הריבוי דכל אשר חפץ כו' וכן במ"ש וירא אלקי' את כל אשר עשה ולא כל אשר ברא ויצר והאציל כו' אך הנה יש להקדי' ענין המבואר למעלה (בסי' יו"ד) שיש מח' כללית ומח' פרטית והכללית נק' מח' אחת דוקא שצופה וסוקר עד סוף כו' שנסקרתחלה וסוף כא' מבלי שיוקדם לא' על זולתו כאדם המביט בכדור עגולי שמקיפו בהשווא' מראשו לסופו כו' עד שאין כאן ראש וסוף כלל ולפ"ז מהו שא' סוף מעשה עיקר יותר אלא מוכרח לומר שאין זה מצד שבסוף יש עיקר הרצון יותר מבתחלה מאחר שנסקר תחלה וסוף מבלי נודע בחי' ראש וסוף ולמעלה מבואר שבסוף דוקא יש עיקר ופנימית החפץ יותר מהתחלה אך צריך לומר משום דבפרט מן הרצון אין שום שלימותו עדיין רק מכללות כל חלקיו כא' שם הוא כל שלימותו העצמי עד"מ מו"מ או בנין בכל פרט שבו יש עונג ורצון בפרט ואינו שלימות הרצון רק אחר גמר כל חלקי הבנין או עסק המו"מ לא יחסר דבר אז יושלם הרצון והעונג ונמצא זה השלימות אינו מצד הסוף לבדו אלא מפני שבו הגמר של כל הענין וכללותו נכלל בו וזהו יתרון מעלת הסוף כי מצד עצמו אנו רק חלק פרטי העומד בסוף רק דוקא מפני שבו כלול הכל משא"כ באמצע ובתחל' דגם שבתחלת הרצון כולל הכל אבל לא בפ"מ עדיין ונמצא שניהם אמת שהסוף עיקר הרצון בו יותר ולא מצד חלקו לבד אלא מפני שהוא הגמר של הכל שבו כלול הכל ולא מצד ההתכללות לבד שהרי הכל הי' כא' בטרם שבא למעשה אבל מצד המעשה בעצם שזהו עיקר הרצון דוקא ומצד שיש במעש' מהכל דוקא ע"י אמצעית שניהם נמצא בו דוקא עיקר פנימי' הרצון שהי' בכללות המח' כמו עונג שמגיע לאדם מכללות כל העסק מו"מ או הבנין לאחר גמרו דוקא כנ"ל שם וד"ל והנמשל מזה יובן למעלה במח' ורצון כללי דכל אשר חפץ ה' עשה כו' דודאי כל אשר חפץ זה כולל כמה רצונות וחפצי' פרטיי' שכלולים בכללות המח' ורצון לעצמו בסקירה א' מבלי שימצא בזה קדימה לראש על סוף ולא לסוף על ראש ומ"ש סוף מעשה עלה תחלה במח' היינו כשהמח' באה להתחלקות פרטיי' שיש בו תחלה וסוף כו' ואמנם ענין סוף המעשה שלזה עיקר הרצון הי' יותר שע"ז א' סוף מעשה עבמ"ת אינו רק כאשר במעשה יכלול הכל דוקא ולא מצד חלק המעשה לבד וכמובן ממשל הנ"ל ברצון לבנין או מו"מ וז"ש כל אשר חפץ בריבוי הכל דוקא מכל אשר חפץ ולא יחסר גם חפץ ורצון א' פרטי שבפרט השכל ומדו' שברצון ובתנאי השני שיהי' הכללו' כל אשר חפץ בפ"מ דוק' שהמעש' הוא הי' עיק' פנימי' הרצון אז הוא שלימו' של הרצון דווק' וכן יתפר' וירא את כל אשר עשה והנה טוב כו' שזהו דוק' כאשר עשה בפ"מ דוקא וכל אשר עשה דוקא שלא נחסר דבר שבאמצעו' שניהם בכללו' הכל הבא בפ"מ שם דווק' ויהי' עיק' השלימו' ברצון הקדום הנק' טוב מאד וכמ"ש במ"א בענין עליות העולמו' בשבת שעול' סוף מעשה בגמרה דווקא כמ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו מכל דווק' וירא את כל אשר עשה כו' וגם כל אשר חפץ ריבוי דכל במעש' נשלם הרצון וחפץ ה' והיינו במ"ש בשמים וארץ בימי' וכו' שאם הי' כל אשר חפץ בשמי' לבד כמו ואלקינו בשמי' כל אשר כו' או בארץ לבד כו' אין זה שלימו' עדיין רק מכל אשר עשה בשמים וארץ מכללותם יחד וכן בימים ותהומות כו' מטעם הנ"ל וד"ל (וענין שמי' וארץ וימי' כו' ית' בסי' שאח"ז בענין תמליכהו כו') (ובזה יתפרש פי' ברוך שאמר בהיפך מפי' דלעיל דהיינו שאמר והי' בפ"מ דווקא שבזה נשלם שלימו' הרצון שהי' לעצמו והיינו ברוך הוא בעל הרצון שמתעורר מחמת זה להיות אומר ועושה מחדש שזהו עיקר סיבת חידוש מע"ב בכל יום כמ"ש כי אמרתי כו' בכל יום כו' וגוזר ומקיי' הכל בפרט הבא בשכל ומדות שז"ש ברוך עושה בראשית פי' עושה מה שגוזר כמ"ש ותגזור אומר ויקם כו' וכה"ש מבואר במ"א ע"ש):

(כא) '''ומעתה''' יש להבין מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה בשמי' וארץ דוק' דהנ' ידוע בביאור המחלוקת אם שמים קדמו כמ"ש בראשית כו' את השמים וכו' ואם הארץ קדמה כמ"ש ביום עשות ה' כו' ארץ ושמי' והמכריע ששניהם כא' נבראו (והוא אהו"ה גי' טוב דאת השמי' כו' דאחיד בשמיא וארעא) והענין הוא דהשמי' הוא הרקיע המבדיל בין מ"ע למ"ת כנ"ל וכמ"ש ויקרא כו' לרקיע שמים והמי' עליונים שמעל השמי' טרם שנעשה הרקיע נא' בהם ורוח אלקים מרחפת על פני המי' כו' שזהו ביום הא' שאמ' יהי אור ומבואר למעלה שרקיע זה המבדיל כו' הוא בחי' המסך להעלים ולהסתיר שהוא מבחי' הגבורות והצמצומין כמו ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח דאגלידו מיא ושמים כלול מאש ומי' כו' שהגבורות הן מכווצי' וכמ"ש במ"א בעני' כבש באשא כו' ובחי' מ"ע היינו ח"ע שברצון ומח' הכללי' שלעצמו כמו כד סליק ברעות' למברי כו' וכנ"ל דכל מה שהיה ברצון זה שכל וטעם לרצון ומדו' דרך פרט הכל בא לגלוי בבחי' מקור לבריאה יש מאין אח"כ כמו המצייר בלוח כו' (כנ"ל בראש סי' ד') וז"ש כל אשר חפץ ה' לעצמו שנבדל הוא בערך מבחי' הרצון שבא מכחו לידי גילוי להיות ממש ברצון זה שנק' כתר דבריאה וכה"ג ולזאת הוצרך להיות הבדלה ביניהם שהיא להעלי' ולהסתיר עצם רצונו זה הכלול מכל הפרטי' ולהיות נמשך בחי' הרצון לבא למעשה בפ"מ עד"מ מי שעלה ברצונו לעצמו כל מעשה הבנין שכאשר ירצה לבנות בפ"מ בהכרח שיסלק ויעלים ויפסוק רצונו שלעצמו ולעסוק ברצון הגלוי לפ"מ והוצרך להפסיק ולהעלי' עצם רצונו הפשוט שיורכב בהגשמת המעלה אזי נק' הרכבה מרוחניות רצונו שלעצמו עם ההגשמה דמעשה לעשות רצונו כו' וכך יובן למעלה שהרקיע הוא העלמת אור העצם דרצון הבא בלב דז"א שנק' אדם דאצי' ולהביאו לגילוי במח' ודיבור לאה ורחל שהן י' מאמרות בהעלם וגלוי כו' וז"ש לעולם ה' דברך נצב בשמי' שהוא הרקיע שמבדיל כו' דהיינו בפי' כתר מל' שמהחזה דז"א ולמטה כו' כמ"ש בע"ח וז"ש ה' מלך גאות לבש כו' וכנ"ל (בסי' י"ט) באריכו' וזהו ענין ד' רבתי דאחד תמליכהו בשמי' וארץ כו' שמים הוא הרקיע שנעשה ביום ב' מבחי' הגבורות כו' והוא הטעם דמ"ד שמים נבראו תחלה שבו העלם הרצון הכללי' שלעצמו כדי שיוכל להיות הבריאה יש מאין ממש מבחי' מ"ת שהוא ח"ת שברצון הבא בגלוי לפי שכטבע המסך להבדיל מן הקצה לקצה כו' כנ"ל וע"י אמצעות הרקיע הזה נעשה מקור כל הברואי' (וכמו הרקיע שעל החיות שמקבלים משם) ואעפ"י שאמר ע"ז המלך המרומם לבדו כו' היינו מפני שהוא נבדל בערך מירידה זאת גם להיות מקור לבריאה וזהו המתנשא מימות עולם הבריאה וזהו פירש תמליכהו בשמי' ג"כ והיינו להיות שבחי' כתר מל' דבוק בעצם המדות דאצילות וז"ש השמי' כסאי והארץ הדם רגלי כו' דשמי' זה שנק' רקיע נק' כסא המל' שיורד לישב להיות מלך כו' אבל בעצם מרומם לבדו ומתנשא כו' שהוא ענין הרצון שלעצמו עדיין שכלול בעצם המהות שע"ז אמר ג"כ ברוך שאמ' והי' כנ"ל וד"ל ומ"ש כל אשר חפץ בארץ ג"כ משמע שיש רבותא בארץ אשר אין בשמי' והוא כמ"ד ארץ נבראת תחלה היינו משום דסוף מעשה הוא עיקר פנימית הרצון הנק' חפץ כנ"ל (בססי' ך' באריכות) בפי' לעשות דבראשית הוא הטעם של רצון לחסד עיקרו רק בשביל מעשה חסד בפ"מ ואם הי' נעשה בלעדי הטעם נשלם עיקר הרצון שלמעלה מן הטעם כו' וזהו כי אמרתי עולם חסד כו' ומבואר ג"כ שם שאין זה מצד חלק דמעשה שהוא אחרון ונעוץ בסופן שהרי בסקירה א' באו תחלה וסוף במח' ורצון הכללי מבלי שיש יתרון זע"ז כלום כו' אלא משום שהסוף מעשה יש בו ב' מעלות א' שהוא עיקר המכוין של הרצון מצד עצם המעשה בפ"מ דווקא והב' מפני שהוא הגמר הכולל הכל וכמ"ש את כל אשר עשה כל רבוי הכל ובפ"מ כי הגמר יש בו ב' תנאי' א' שהו' הגמר במעשה ולא נשאר הדבר בדבור ומח' דלגבי כל הכחות רוחניי' המעשה הגמר האחרון שקודם שבא למעשה אין שלימות בדבר עדיין והב' שהוא הגמר בכל הפרטי' מראשו לסופו שיכלול בו הכל ולא יחסר דבר כו' וזהו מ"ד ארץ קדמה לשמי' דסוף מעשה עלה בתחלה למח' ורצון הבא בגלוי בתחלה להיותו עיקר יותר והוא הגמר בב' מעלות הנ"ל והיינו מאמר דתדשא הארץ ותוצא הארץ כו' שנק' עלמא דאתגליי' מאין ליש ממש שזהו הי' פנימי' הרצון והוא גמר הכל בכללות' יחד וע"ז אמר ג"כ כל אשר חפץ עשה דבו יש רבותא יות' מכל אשר חפץ עשה בשמים שאין שם ענין הגמר בבחי' המעשה בפ"מ והיינו שאמר ג"כ בימים וכל תהומות דהנה הים דומה לרקיע דוקא והענין הוא להיות שביום ג' אמר יקוו המים מתחת השמי' כו' ויש להבין למה ביום ג' דווקא ובזוהר אמר יקוו בארח קו מישר שהוא בחי' קו האמצעי דת"י כי יהי אור בקו ימין חח"נ ויהי רקיע בקו שמאל בג"ה ויקוו המים ביום ב' מבחי' הגבורות להבדיל ולצמצם עצם האור כנ"ל והן הן גבורותיו עד שיוכל להעלים כ"כ במסך שבין יצירה לעשי' כו' להיות גלגלי' ודצח"מ גשמיי' כו' והנה ע"ס דא"י וע"ש דא"ח המה ב' הפכי' (והן שמי' וארץ בע"ס דא"י השמים קדמו ובע"ס דא"ח הארץ קדמה כמ"ש במ"א) והמחברם וכוללם יחד הוא בחי' קו האמצעי והיינו יקוו המים כו' בהיות שגם אחרי שנעשה הרקיע להבדיל כו' עדיין הכל הי' בבחי' העלם ולא בבחי' גלוי גמור עד שנתגלה היבש' שנק' ארץ וא' תוצא הארץ נפש כו' וכמ"ש הכל היו מן העפר דווקא וכמארז"ל כל מה שבים יש ביבשה כו' כמבואר במ"א באריכו' בענין עלמא דאתכסיי' שנק' ים ועלמ' דאתגליי' שנק' ארץ עד"מ מו"ד שבמח' הכל בהעלם עדיין ובדבור בא הכל בגלוי כי הדבור יוצא בבחי' נבדל לחוץ ובמח' עדיין נכלל בהעלם העצמות והנה בודאי כל פרטי הדבור בהכרח נמצאי' במח' תחלה והיינו התחלקו' צרופי אותיות של המח' הנק' עקבי לאה שנעשין מקור לדבור כידוע בענין ב' ההין דשם הוי' שע"ז אמר תרין נוקבין פריש שלמה לאה ורחל והיינו ענין ד' רבתי שהוא בחי' דבור גדול שבמח' וזהו ענין מאמר הנ"ל דמה שעשתה ענוה עקב לסוליתה ענוה הוא בחי' לאה עלמא דאתכסייא (דענוה הוא בחי' הבטול בעצמו בלי נרגשלדבר מה והיינו עניו דמשה בחי' מ"ה דאבא וענוה הוא בבינה ותבונ' עד בחי' לאה) ועקבי לאה היינו מה שיש בחי' הביטול עצמי באותיות המח' (כנשמות הסבות שנק' נוני ימא רבא כדגים המובלעים בים וכן ת"ח כו' בבחי' ביטול עצמי דחכ' משא"כ המלאכים שמקבלים מרוח הבל הדבור שהן נפרדי' כחיות האדם מן האויר כו' וכמ"ש במ"א וגם נשמות דבריא' שנק' פני אדם ה"ז כאדם שהוא בא באור וחיות נפרד משא"כ נשמות הכלולים באותיות המח' שנק' ים שמתאחדי' בעצם המדות דז"א כו' והיינו למסור נפשו באחד ד' רבתי דוקא ששם מקורה האמיתי כמו ר"ע שיצאה נשמתו באחד דוקא ומ"ש ואהבת כו' בכל נפשך היינו נשמות שבגופים דוק' וכמשי"ת) ומ"ש דעקב ענוה שבמח' יראת ה' עשתה עטרה לראשה היינו בחי' כתר מל' טרם שבא הדבור בגלוי רצון ושכל ומדות כנ"ל בפי' לעולם ה' דברך נצב כו' שהוא נכלל בבחי' הרצון שלעצמו ממש במח' בהעלם רק שמזה נעשה הרצון לדבור כמו כשרוצה להביא המח' בגלוי הדבור נק' רצון של הדבור שלא נגל' עדיין וע"ז אמר המלך המרומם כו' כנ"ל והנה כאשר האדם רוצה להביא מחשבתו ורצונו שבלבו לגלוי הדבור והמעש' מוכרח שיפסיק ויצמצ' א"ע מטרדת מחשבתו ורצון בפרטי החלקי' וכולם יתאספו ויתכווצו להיות מקום לדבור ומעשה (משא"כ אם אינו חפץ להביא בגלוי הדבור כמו לבא לפומא לא גלי' וכמו צדיק ורשע לא קאמר וכה"ג נשאר המח' הסתומה כלולה בעצמו ואינה באה לגלוי הדבור כלל וכמו וינחם ה' כו' וכה"ג) ואמנם אחר שצמצם כל המח' כדי לדבר הרי אדרבה כל מה שבמח' רוצה לגלות בדבור לא יעלים דבר וחצי דבר רק שמתגלין באופן מהות אותיות הדבור והוא הידוע בענין אתוון אתגליפו כו' שאותיות המח' כציורן במח' בכל פרט באין בדבור ע"ד דוגמא הנ"ל מן המצייר בכתב כל אותיות מחשבתו שאות א' שבמח' בא בציור גשמי כך כל אות שבמח' עליונ' שנבראו ממנו עלמין סתימין (כמו ביו"ד שבמח' נברא העוה"ב ובה"א שבדבור נברא העוה"ז כמ"ש בה"א בראם כו') נברא ממנו בדבור עלמין דאתגליין כידוע וזהו ענין יקוו המים מתחת השמים מים הללו הן מ"ת שלאחר הבדלת הרקיע ביום ב' והוא בחי' חכמה שבאותיו' המח' וכאשר רוצה להביא לגלוי הדבור מוכרח להתצמצם ולהתכווץ כדי שתראה היבשה שנק' עלמא דאתגלייא שהוא עולם הדבור ואם לא יתצמצמו לעולם לא יבא לגלוי הדבור הנק' יבשה והוא באמת עיקר סיבת התגלות כל מה שבמח' הסתומה הנק' ים בכל פרט ופרט כו' וכמארז"ל כל שיש ביבשה יש בים כו' ולא יחסר דבר בים מכל חלקי דצח"מ שביבשה כידוע רק שבים הן בהעלם וכמו כמים לים מכסי' וז"ש יקוו בלשון קו כי הי' התפשטות המח' לעצמו טרם שיוכל לבא לבחי' המשכה מצומצמת לגילוי כאדם שטרוד במחשבתו לא יכול לצמצם א"ע לדבר וע"י שצמצם א"ע להיות בבחי' קו אמר יקוו והיינו מ"ש ברוך ה' כו' מן העולם ועד העולם כו' מעולם המח' לעולם הדבור (ומ"ש אל מקום א' א' דוקא וכמארז"ל שגער בהן כו' היינו ענין כח התחברות דמח' בדבור והוא מ"ש את השמי' כו' שהוא בחי' יסוד שמצמצם א"ע כדי שיוכל להשפיע עד"מ מהמשפיע שכל לתינוק שא"א כ"א שיצמצ' א"ע מאוד ולא ישאר בו כ"א כפי הנצרך לקבלת שפע התינוק לבד ונק' יו"ד זעירא דויקרא והוא מ"ש יקוו בווין עש שנתצמצמו רק בבחי' יוד זעירא שהוא אל מקום א' כמ"ש בזוהר ואז ותראה היבשה נראה בבחי' יש ודבר מה והוא עולם הדבור שבא בהתגלות יש ודבר שלזה נק' הדבור דבר וכמו ודבר דבר כו' והוא בחי' דבר מלך שלטון שגוזר בדבור כו' ונק' מטרוניתא או אימא תתאה כידוע) וזהו שאמר בזוהר דמאמר זה דיקוו המים ביום הג' דווקא להיותו בקו האמצעי דת"י כו' להיותו כמו בריח מחבר מן הקצה לקצה מן המח' הסתומה לבחינ' הגילוי דיבשה שבהכרח לומר בכל ממוצע שיש בו משניהם וכך מאמר זה מאחר שבכוחו להבי' העלם המים שבים העליון לבחי' קו למקום א' להיות גלוי יבשה יש בו מהעלם וגילוי יחד וזהו שארז"ל דים דומה לרקיע המבדיל דוקא שיש בו בחי' מורכבת מעליון ותחתון כנ"ל וד"ל:

(כב) '''וזהו''' מ"ד שמי' וארץ כא' נבראו שזהו כמו ענין מאמר דיקוו המים ביום הג' שהוא בקו האמצעי שמחבר מן הקצה כו' כנ"ל ואמנם יקוו המי' מתחת השמי' כו' ותראה היבשה מחבר הוא לשמי' ויבשה שכבר המה במציאותם אבל מ"ש דשמי' וארץ כא' ממש נבראו ה"ז מדבר בבחי' מקור עליון שלמעלה משרש שניהם דהיינו למעל' מבחי' ע"ס דא"י וע"ס דאו"ח ששם כלולים שניהם כא' ממש מבלי שימצא ראש וסוף לומר שמי' נבראו תחלה או ארץ תחלה אלא כמ"ש קורא אני עליהם יעמדו יחדיו כו' ולכאורה מן המקראות דיהי רקיע ויקוו המים משמע שזה ביום ב' וזה ביום ג' הרי הרקיע שנק' שמי' ביום מוקדם ויבשה שנק' ארץ ביום ג' שלאחריו ואיך א' שכא' ממש נבראו וא"א לומר כמ"ש במ"א שבהעל' המח' ארץ קדמה דסוף מעשה עלה במח' תחלה ובגלוי השמי' קדמו למעל' מהעלם וגלוי שניהם כא' כו' שהרי ב' מאמרו' הללו הם בגילוי הדיבור באו ובגילוי השמי' קדמו דא"כ לא יובן מ"ש בראשית ברא שהיא במח' בהעלם כנ"ל וא' השמי' תחלה ועוד דמ"ד ארץ קדמה היינו ממ"ש ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמי' הרי מצד בחי' המעשה דווקא ארץ קדמה ולא מצד בחי' העלם המח' דאדרבה בהעלם המח' שמים קדמו כמ"ש בראשית ברא כו' וד"ל אך הנה באמת מ"ש ארץ קדמה אינו רק מצד המעשה שבאה בגילוי דוקא וכמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה בפ"מ דוקא וכנ"ל דעיקר הרצון הוא במעשה ולא מעשה שהי' בהעלם במ"ת שלא נק' מעשה בגילוי רק המח' שעלה בה המעשה דמח' למעשה נקראת ולא גופה של מעשה עצמה כו' ולהבין שרש הדברי' הנה יש להקדי' בשרש ענין ע"ס דא"י וע"ס דא"ח שע"ז מדבר במזמור דהללו כו' מן השמי' כו' וכל העליוני' ואח"כ הללו את ה' מן הארץ כו' וכל אשר בה עד מלכי ארץ כו' כי נשגב שמו שהוא בבחי' או"ח דהנה מבואר למעלה בענין מאמר דיהי אור שביום הא' שהוא בבחי' א"י הוא אור ההולך ונמשך מלמעלה למטה להאיר אור חסד מגבוה לנמוך וגם לאחר שהבדיל הרקיע ביום הב' שהוא מבחי' הגבורו' שהוא מבחי' א"ח (ויש בו יתרון מעלה שנק' גבורה שבחסד לחדש הבריאה יש מאין שזהו יח"ת שהוא למעלה מיח"ע וזהו סוף מעשה עלה במ"ת כנ"ל בססי' י"ח בקצרה) עכ"ז האור חסד זה בוקע המסך ומאיר עד סוף העשי' דהיינו עד הגלגלי' ומזלו' הגשמי' וכל צבאם שיש בהן בחי' הביטול והשתחואה לומר שירה ואעפ"י שהמסך מבדיל בין יצי' לעשי' בוקע הארת אור אלקי במסך להיות בחי' הביטול בכל המלאכי' דעשי' (כענין הושיט אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן כו') וזהו הללו את הוי' דוקא מן השמי' אעפ"י ששם אלקי' מגן ונרתק כמ"ש במ"א בענין כ"ו כל"ח דחסדי' דא"י דהוי' בכל עולם בוקע במסך וצמצום דשם אלקי' וז"ש הודו לה' כו' עד הודו לאל השמי' כל"ח כי חסד אל כו' והיינו השמי' ומלאכי' עליונים וכל כוכבי אור כו' עד שמי השמי' והמים אשר מעל השמי' יהללו את שם ה' כי הוא צוה כו' חק נתן כו' פי' חק נתן להיות שאעפ"י שמאיר אורות החסדי' דהוי' דאצי' בע"ס דבי"ע עד מל' דעשי' שבט' גלגלים שמקבלי' מחיצוניות הכלים כו' כולם נמשכו ע"פ מאמר קו המדה שבמאמר יהי אור שכולל כל קצבת אור וכלי בכל עולם בשיעור ומדה ולא יוסיף ולא יגרע ולכך אנו רואי' שלא יהי' תוס' וגרעון בצבא השמי' אלא הן עומדי' מוי"ב בלי שינוי בתוס' וריבוי כלל וז"ש חק נתן ולא יעבור על המדה לא להוסיף ולא לגרוע (ואעפ"י שאמר יוצר משרתי' בכל יום כו' היינו מבחי' הברורי' כו' שבארץ שנק' חציר דגדל על אלף טורין ובהמה רבה שתת לון בגמיעא כו' כידוע) וגם מ"ש מחדש בכל יום כו' מע"ב אין זה חידוש מעיקרו רק לחד' את או' ושפע מציאות' באור ושפע חדש' ולא חדשה לגמרי רק כמו חידוש החיות באדם בכ"י כו' כידוע אבל הנה בארץ אנו רואי' דבר חדש שיש בה כח התחדשות הבריאה בהתהוות מציאות חדשה ממש שלא הי' מעול' במציאו' כלל והוא מה שאנו רואי' בחי' הריבוי ותוס' שמתהווה בארץ בכל חלקי דצח"ם שבה יש מהן ע"י זריעה כמו הזורע חטה בארץ שיתהוו חטי' חדשי' לגמרי ברבוי ותוס' והחטה הזרוע תרקב תחלה והי' לאין ועוד גם בלא זריעה תצמיח הארץ עשבי' ואלנות הרבה וגם הדומם הנמצא בה יתוסף ברבוי והתפשטו' חדשי' וגם חלקי המי' שבה יתהוו שם בתוס' וריבוי הנק' מ"ח שנובעי' בארץ עד אין שיעו' וגם יסו' הרוח ואש שבה יבואו שם בארץ דוק' בריבוי ותוס' עד אין שיעו' כמו כח הצמיח' שבה שהוא מיסוד הרוח שבארץ וכמ"ש במ"א בענין מעלה נשיאים מקצה הארץ דהרוח שבארץ נק' זיקא דמקמי מיטרא שמעל' הענן כי אדי' העולים מן הארץ שנעשה מזה העבי' המה מחלקי יסוד המי' ואש ורוח שבארץ ויסוד האש שבהן הן הברקי' שבמטר והמטר עצמו מחלקי יסוד המי' ובחי' יסוד הרוח כוללם יחד והוא מ"ש מוציא רוח כו' והוא זיקא דמקמי מיטרא כי ברוח מורכב כח העלא' והמשכ' ויריד' כמו מוריד הגשם ואמ"ר זה דענן מן הארץ בא וחוזר ונמשך בארץ ללחלח היבשות ולהוציא צמחה כמ"ש והרווה את הארץ והוליד' והצמיחה) וצמיחה זו ברבוי והתחדשות לאין שיעור ואם הי' אמ"ר זה מאש ומי' ורוח שבאין מלמעל' אין בהן כל חדש לחדש התהוו' עד אין שיעו' שהרי אמ"ר הרוחני מוגבל במדה ולא ימצא בהן רבוי ותוס' כלל מכמו שהן בעצם רק מפני שהעבי' והמטר מאדי הארץ באים ששם הכח של חידוש התהוות ואעפ"כ אם לא הי' בוקע ועולה בבחי' א"ח לא הי' אמ"ר שבארץ מצמיח מאומה (אעפ"י שכמ' מיני דומם וצומח הטמוני' בעפר יתהוו שם בריבוי גדול ע"י יסוד המי' ורוח שבארץ עצמם וגם כמה מיני מתכת מיסוד האש (לפי שכמו בים מתהווי' חלקי דצח"מ כך ביבשה מתהוים מכח עצמם) רק הפרי אילנות ותבואות יצטרכו לגשם מן השמי' ושיהיה נעשה מאדי הארץ דוק') והנה לכאור' מה שיש כח התחדשו' זו בארץ משא"כ בשמי' וכל צבאם לפלא יחשב אם זהו מצד יסוד העפר שבארץ כמ"ש הכל הי' מן העפר דוקא או מצד יסוד המי' שבה דוקא לפי שבטבע יסוד המים לעשות ההתפשטות ורבוי ולכאורה דוקא מצד יסוד הלחלוחי' שבה שהרי ארץ יבשה כמדבר לא תצמיח כלום וכידוע דארעא חלחולי מחלחלא כו' דהיינו שהמי' הנקווי' למטה מן הארץ מששת ימי בראשית במאמר יקוו כו' וכמ"ש לרוקע הארץ על המי' כו' וכידוע שגער בהן בנזיפה וירדו למט' כו' חוזרי' ועולי' ובוקעי' מתחת לארץ ונכנסי' בעובי כדור הארץ וארעא חלחולי מחלחלא כו' ונבקעת הארץ בגידי' שבה ממי התהום (וע"ד שאמר נבקעו כל מעינו' תהו' רבה יתר מכפי המדה כו') ואם לזה יקראו בשם מי' חיים הדרא קושי' לדוכתה שהרי המי' הללו מ"ע היו תחלה רק עפ"י מאמר יקוו המים ירדו למטה ואיך יש בכח' לחדש המציאות דצ"ח בארץ אלא מוכרח לומר שלט מצד המי' שבארץ הבאי' מלמטה יתחדש שם המציאו' אלא דוקא מיסוד העפר שבה וכמ"ש הכל הי' מן העפר דווקא וכאשר מורכב בעפר מי' ורוח ואש יבא גם בהן חידוש ולזאת גם מים עליוני' הללו בעברם בארץ מלמטה למעלה נמתקו ממרירות שלהם ונתהוו כחדשות מעיקרם ונק' מים חיים ואז הם מתהווי' ונובעי' עד אין שיעור למעלה באין שיעור והפסק ואין זה מצד התהום שאין לא הפסק אלא מצד העפר שבארץ שיש בו כח המחדש התהוות מציאות מים חדשי' שלא הי' בתהום כלל וכמ"ש במ"א אך הנה עדיין י"ל דאם הי' רק סיבת הצמיחה מן הארץ רק מיסוד העפר שבו (ומה שבמדבר לא יצמיח זהו האש השורף הלחלוחי' ואש מכווץ ועושה העדר לצמיחה שבעפר כי גם העפר מורכב בו בלחלוחי' ולא לחלוחי' לבד אלא שמנונית וכמ"ש משמני הארץ ורמו ושמן מחלמיש צור וכמ"ש במ"א ואעפ"י שהחום מוליד כשמי"ת אבל לא אש השורף ומכלה כמו במדבר) א"כ יש פליאה גדולה ממה שאנו רואי' בגדרי הטבע דודאי הארץ תוציא צמחה מכח הצומח שבה דוקא ומ"ש בגשם והרוה את הארץ והולידה אינו אלא סיבה שתוציא צמחה כו' אבל הרי אמרו דאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו' והמזלו' קבועי' ברקיע כידוע דהארץ אינו רק כמו גרגיר חרדל לגבי כדור השמי' הסובב עליו וכל המזלות הקבועי' בה משפיעי' המה לכל חלקי אקלימי הארץ בכל פרט שבה וכמ"ש אני אענה את השמי' תחלה ואח"כ הם יענו את הארץ כו' וכמ"ש ביאור זה במ"א ואיך יתכן שיהיה בארץ שני כחות משפיעי' גשמי' שהמה מרווים את הארץ והולידה והצמיחה וגם המזלות כמו וממגד תבואות שמש וממגד כו' שהשמש זורח על הארץ ומגדלת תבואות ונק' תבואות שמש דוקא ומזלות פרטיי' שמגדלי' כל צמח בפרט כמו שא' אין לך עשב בפרט שאין לו מזל מיוחד אליו כו' ועוד שהב' כוחות הללו הן בו הפכי' מן הקצה לקצה שהרי הגשמי' הן מבחי' מי חסדי' היורדי' מגבוה כו' שהמים הן בבחי' קרירות ולחלוחית שבמי' הם בבחי' התפשטות כטבע המים כו' והשמש והמזלות שמאירי' הן מתפשטים בחום דוקא וראי' לדבר שבמקו' שהחום של השמש לא יגיע שם לא יצמיח שם בכי טוב לפי שכל חום מוליד יש מאין (וכמו טפח המ"ד שבחום מוליד חדשות ובלא חום אינו מוליד וכתולעת המשי שמתהווה ע"י החום דווקא) וכמ"ש עוד כל ימי הארץ קיץ כו' קור וחום כו' ואם החום דוקא מוליד הקור לא יוליד וכמו שאנו רואים שכל גידול תבואות בחלק שבדרום שהחום של השמש שם ולא בצפון בריחוק ששם הקור כו' (רק בקרוב לקו השוה החום שורף ומכלה וכמו המדבר וכה"ג) ועוד שהרי הארץ מצד עצמה א"צ כלל לשום קבלת שפע להיות שיש בכח עצמה להוליד ולהצמיח הכל כמ"ש כי כארץ תוציא צמחה כו' והגשמיי' אינו אלא לרוות חלקי הארץ אבל גוף הצמיחה מיסוד העפר שבה דווקא מורכב מיסוד המי' ולחלוחי' עצמה וכמו"כ הגשמי' נעשי' מאדים העולין מן הארץ דווקא ואיך יתלה הצמיחה שבה בחום השמש או במזל המכה ואומר לו גדל כו' או בגשמי' וכה"ג שכל זה סותר למ"ש הכל הי' מן העפר בעצמו וראי' לזה מוי"ב שא' תדשא הארץ כו' תוצא הארץ כו' והרי אז לא הי' אדם עדיין לעבוד את האדמה בחרישה וזריעה והשקאת מי גשמי' וגם עדיין לא הי' שמש ברקיע השמי' עד יום ד' שא' יהי מארת ברקיע כו' ומאמר תדשא הארץ כו' ביום ג' הי' כידוע וכתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע כו' ועץ עושה פרי כו' ולא הי' מזל המגדל ולא גשמי' רק מכח הארץ עצמה דווקא וכמ"ש בזהר דארץ אפיקת ועבידת כו' אלא מוכרח לומר שהכל הי' מן העפ' מצד עצמה ואעפי"כ המזל מגדל וע"י גשמי' כו' ושניה' אמת וד"ל:

(כג) '''ולהבין''' זה הנה שרש הדברי' יובן עפ"י המבואר במ"א בפי' דור לדו' ישב' כו' בענין הפסוק דור הולך כו' והארץ לעולם עומדת דמה שיש בארץ כח המהווה מציאות חדשו' מאין ליש אשר אין ביסודו' העליוני' דאמ"ר שלמעל' ממנה הוא לפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא וזה הכח המהוו' מאין ליש בלי הפסק (כמו כח המוליד באדם שאין זה רק מכח אלקי כמשי"ת) הוא מבחי' כחו של אא"ס שבתחלה כי הארץ סוף הכל שאין עוד למטה הימנה לכך נמצא בה כח התחלה ועד"מ מהילוך המי' ממחצב המעיין מגובה ההר שבסוף דוקא כאשר אין עוד מקום להתפשטותם יחזרו בכח לעלות למעלה וכח זה שעולה למעל' אינו רק עד מקור הראשון והוא מכח הסוף שבא בהיפך מטבע המים שיורדי' מגבוה לנמוך וה"ז כמכה באבן בכח בכותל שאותו הכח עצמו חוזר אליו ואמנ' אין זה יתרון לכאורה אבל באמת נמצא יתרון כח בכח זה החוזר למעלה יותר מכח הנמשך וכנראה בחוש בכמ' דברים וכ"ז אינו רק דוגמא לד"ז למה שנמצא כח הצמיח' בארץ ברבוי והתפשטות הרבה יותר מכפי הקצוב במדה בהוספת כח העולה וחוזר הנ"ל כי הצמיחה וריבוי בלי שיעו' מוגבל כלל וכלל כידוע וא"כ אין למצוא דוגמ' לזה רק מענין כח התולד' שבנקבה דכתיב אשה כי תזריע וילדה כו' ודאי שכח המוליד ממ"ן שלה דוקא וראי' לזה מסוף דבר דגם אחר שקבל' טפת המ"ד לא היה נמצא ולד שלם ברמ"ח אברים כו' וצפרני' ושערו' שכ"ז אינו רק מכח הנוק' שבבטן האם דוקא נגדל ונצמח מעצמו בריבוי והתפשטות זאת בכל פרטי חלקיו בלי סיוע לזה ממ"ד כלל ואדרבה המ"ד נסרח והיה כלא היה כמו חטה הזרועה בארץ שננרקבת והיה לאין ממש בקליטתו בארץ ואם לאו אין צמיחה כלל כך הטפ' הנקלטת תקלט ותבטל ואז דווק' מ"ן שלה תצמיח הולד ברבוי התפשטות בציור רמ"ח אברי' כו' וכמו אילן עושה פירות שהגידול מלחלוחי' השרשי' שע"פ המי' (ובל' קבלה נק' ה"ח המגדילי' הולד בבטן אמו כ"ז שהייתו והיינו ממה שאוכלת כו') ואמנם בלא טיפת המ"ד לא הי' כח התולדה שבה עושה מאומה ומובן מזה שזריעות המ"ד שנק' מי החסדי' אינו כמו המים שמגדלי' מכח הארץ שזהו בחי' מ"ן דווקא כענין אשה כי תזריע כו' אלא הוא כמי הגשמי' ובתנאי שהאשה תעלה מ"ן לקבל כענין אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפי' עולין כנגדה שזה רמז להעלא' מ"ן בכפליי' דמ"ד שאז הטפה תקלט וכמ"ש נקבה תסובב כו' (וכמ"ש במ"א בביאור המא' דוהתקדשתם אלו מ"ר בחי' מ"ד והייתם קדושי' בחי' מ"ן כו' כי קדוש אני באמצעיתא דאיש ואשה שכינה ביניהם כו' שהוא כח התולדה לאין שיעור שנמצא באמצעות חיבור ויחוד זה דמ"ד ומ"ן היינו כי קדוש אני שיש בזה כח האלקי ולכך נמשך לאין שיעור ונק' ברכת פרי הבטן שהוא בא ע"י כח האלקי כמו שאנו רואי' שלא יועיל כל יחוד דכר ונוקבא להוליד בלתי סיוע כח אלקי שיברך אותם כמ"ש ויברך אותם כו' ויאמר פרו ורבו כו' ובל' רז"ל היינו ענין ג' שותפין אב ואם כו' והנה הלובן שמן האב עצמו' ואודם שמן האם בשר כו' ע"ז אמר עור ובש' תלבישני מאוד' של אם וכגבינה תקפיאני מן הלובן כו' וכמ"ש במ"א ביאו' זה ואין זה סתיר' לענין הנ"ל דעיקר התולדה מהנוק' כי גם מה שלובן דאב נעש' עצמות זהו ממ"ן דנו"ק כידוע במשל המחבץ או כמו הקיבה בחלב שז"ש כגבינה כו' ולכך א' מי' אמצעים בין גבינה לבשר כו' וד"ל (ואין מכ"ז דמיון לגשמי' בארץ רק למזל המכה ואומ' לו גדל יש לו דמיון מעט כמשי"ת) ונמצא דדוגמא דדכר ונוק' הוא ענין גשמי' בארץ כי ע"י השקא' מי' נק' בית הבעל כמו כי יבעל בחור כו' כמ"ש ברי' מס' מ"ק ואמנם הגשמי' באין מן העבי' מאדי הארץ ועכ"ז הן מועילין להוציא כח התולדה שבארץ ודוקא בצירוף הרוחנית דכח המזלות שברקיע כמ"ש אני אענה את השמים כו' וכמ"ש גשם נדבות תניף ונק' גשמי ברכה להוליד ולהצמיח כו' וכמ"ש מוריד הגשם ודוקא משום דאני אענה את השמים תחלה והם כו' והענין הוא כידוע דמזל המכה ואומ' לו גדל אין עצם הגידול מן המזל רק שאומר לו גדל והוא כח רוחני המסייע לכח הצומח שבארץ להיו' בו חום המוליד (כדמיון מ"ד דכלול מיסוד הרוח דוקא כי רוח יזרעו ולכך יוליד בדומה לו ונמצא עיקר כח המוליד בדכר דוקא שהרי אם אינו יורה כחץ אינו מוליד לפי שכל חום מוליד רק שהתולדה עצמה ממ"ן דנוק' וכמ"ש אשה כי תזריע וילדה שהוא עצם התולדה כמו בארץ דכתיב בה והולידה והצמיחה מטעם שעצם התוס' ורבוי המחודש מכח הנוק' בא רק שהוא בא מצד כח הדכר שיש בו כח המוליד דוקא וסריס אינו מוליד הגם שיזרע זרעו כי רוח המוליד חסר לו ונמצא יובן מזה במ"ש אני אענ' את השמים כו' שזהו ג"כ ע"ד דמיון זה ושניהם אמת ולכך נק' תבואת שמש דוקא וכה"ג ועכ"ז העיקר בגשמי' תלוי והוא בזיקא דמקמי מיטרא וזיקא דבתר מיטרא (כמ"ש במ"א בביאור דעולת תמיד כו') ודרך כלל ג' אלה בני חיי ומזוני במזל תלי' דמזל מעשיר כו' וכמ"ש בר"א בן פדת ואי בעית דאיהפכת לעולם המזלות ואז איפשר איברת בשעתא דמזוני לפי אופן קביעת המזלות נגד הארץ כענין ז' שני הרעב כו' כמ"ש אני אענה כו' כי מסד' הכוכבי' במשמרותיה' כרצונו דווקא) ובכ"ז מובן ענין הנ"ל בארץ דגם שהעיקר של התוס' ורבוי בא מכח עצמה לפי שבסוף הכל נמצ' כח התחלה ויותר מזה והוא מה שמחדש מאין בלי הפסק מ"מ צריכה לקבלת שפע לעתות בה התולדה (ולפ"ז מ"ש תדשא הארץ ועדיין לא הוו גשמי' אעפ"י שרקיע כבר הי' מיום ב' רק שע"פ מאמ' נעשה בהכח זה דווק' והוא ע"פ מאמר זה דתדשא הארץ ותוצא הארץ כו' כמ"ש במ"א וד"ל) אך אם כן לכאורה אינו מובן מה שהארץ תצמיח על ידי מי התהום שבוקעין בה כנ"ל ואמנם אין עיקר התולדה ורבוי מהם רק מיסוד העפר שבה והמי' הללו המה רק כמו בחי' מ"נ דאשה כו' שעושין ההתפשטות כנראה בחוש שכל דבר יצמח וירבה התפשטותו ע"י לחלוחי' המים אבל לא שיחדשו עצם המציאות מתחילת הווייתו רק ע"ע כח שבעפר דווקא וכמ"ש הכל הי' מן העפר כנ"ל וד"ל (ולפ"ז יובן ההפרש בין מ"ע או באור הזרוע למעל' שאין בהם החידוש לחדש דבר מעיקרו למ"ת שעוברי' בארץ שעושין החידוש מאין כו' שאין כ"ז רק ענין ההפרש בין ב' מיני שפע בין עו"ע שנק' יש מיש ליש מאין כידוע שבחי' עו"ע ה"ז כעשיר שמשפיע לעני וכרב לתלמיד שאין זה מאין ליש אלא יש מיש דמה שהי' כבר במציאות יש במשפיע נתקבל כיין בכוס ולעני לית לי' מגרמי' כלום רק מה שקיבל ככוס שקיבל היין וכן התלמיד שקיבל השכל ולזאת לא ימצא בזה חידוש שפע מאין זולת דבר כהויתו לא יוסיף ולא יגרע לעולם והיינו דמיון לאור ושפע דמ"ע ואור עליון דיחו"ע כו' אבל המשכה מאין ליש אין זה רק כמו זיווג זכר ונקבה שהן ב' מהותי' ואין מהות המקבל נצרך למהות המשפיע והקבלה דמקבל אינו גוף השפע שהרי גוף המחודש מכח המקבל עצמו בא כנ"ל בענין אשה כי תזריע כו' רק שניתן לה כח המוליד שבמ"ד ובאמצעות כח שניהם במ"ד ומ"ן יבא דבר המחודש הזה מאין ליש ממש שהוא בסיוע כח האלקי שמכחו יולידו באמצעות שניהם לאין שיעור כו' וכן כח הצמיחה שבארץ כשמקבלת מגשמי' ומזלות שברקיע וכה"ג יש בשמש ולבנה למאן דמפרש בזוהר סיהרא לית ליה מגרמה כלום היינו כח התולדה שיש בה כי ההשפעה עצמה מן הלבנה ולא שליח לה מג"כ כעני לגבי עשיר וכתלמיד מרבו ואם אמרו פני משה כפני חמה כו' הרי יהושע הי' איש אשר רוח בו להוליד רוח חדש לגמרי וכידוע בענין תושבע"פ ותושב"כ דבינה יתיר' נתנה באשה כו' שהרי ימצאו דינין מחודשי' בתושבע"פ שלא יש להם רמז בתושב"כ כלל וכענין לאו דלא תסו' וראי' מאתם אפי' מוטעין וכמ"ש במ"א שהרי זה כולד בבטן אמו שנגדל ממ"ן שלה דוקא כנ"ל וזהו יהי רקיע בתוך המים להבדיל בין מ"ע דאורייתא מח"ע נפקת היינו תושב"כ שנק' מה"ח שלמעלה מעה"ד כו' ובין מ"ת שבחכמ' דתושבע"פ ת"ת אתברירו רפ"ח כו' בעה"ד טו"ר וידוע בפי' ואהי' אצלו אמון כו' דדוקא באוריית' בראעלמא וכמארז"ל א"ת בניך אלא בוניך כו' וכמ"ש ואשי' דברי בפיך כו' וידוע בענין י' מאמרות שהן לנגד יו"ד הדברות ממש כחומר וצורה בכל פרט כו' והנה לכאור' זה סותר לענין הפסוק דיהי רקיע להבדיל בין מ"ע דתושב"כ כו' ובהכרח נאמ' דתושבע"פ מקבל מתושב"כ מאחר שא' ואהי' אצלו אמון כו' באוריית' כו' כאומן הרואה בלוח כידוע וכמו אשמר בזהר ע"פ חכמות בחוץ כו' ח"ע דאתמשך בח"ת כו' והענין הוא דשניהם אמת והיינו ע"ד הנ"ל במשל דזווג דכר ונוק' ובמשל הארץ שמקבלת מגשמי' ומזלות שברקיע כו' דהנה י"ל לכאורה מ"ש בל' המקובלים בכל היחודים עליונים דאו"א וזו"נ כו' הכל במשל דזווג דו"נ דוקא ולא מצאו דמיון לזה משפע דעשיר ועני ורב לתלמי' וכה"ג אלא הענין הוא משום דבחי' יחודי' עליוני' דאו"א וזו"נ לתולדות הנשמות כו' הוא בא מכחו של א"ס עצמו והיינו כדמיון דכר ונוק' ולא כדמיון שפע העיל' לעלו' רק עצם האצילו' הע"ס הוא בא בבחי' העל' וגילוי כידוע שזהו כמו מאמר יהי אור וכה"ג יובן בהפרש שבין תושב"כ לתושבע"פ כו' בהיות דאורייתא תושב"כ מח"ע נפקת היינו כמאמר יהי אור אור קדמא' דחכמה שנא' ותורה אור וכמ"ש ואהי' אצלו אמון כו' אלפים שנה קודם כו' והוא מארז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית שנא' ה' קנני ראשית דרכו והאור הזה בא בגבול ומדה במאמ' קו המדה והן ע"פ כ"ב אתוון דאורייתא ובפרט ס"ר אותיות דתושב"כ בטנת"א מדוקדק בחסר ויתיר כו' ונק' פני' מאירות ובתושבע"פ מאיר האור במדה והן כל דרשות שתושבע"פ מקבל מתושב"כ וז"ש חכמות בחוץ תרונה כו' ומה שבתושבע"פ שנק' פנים מסבירות מחדש דינין הרבה בתוס' וריבוי לאין שיעור היינו מארז"ל בינה יתירה ניתנת באשה כו' וכמו דמיון בחי' מ"ן דנוק' שמגדל הולד בתוס' ורבוי וז"ש א"ח עטרת בעלה וכו' וכידוע בענין ויתן לך כו' מטל השמי' דהיינו תושב"כ משמני הארץ תושב"פ כו') ונק' לחם מן השמי' ולחם מן הארץ וכמ"ש לכו לחמו בלחמי כו' וכמ"ש במ"א בענין ונתן לי לחם לאכול כו' כמו דגנך זה תלמוד כו' ולע"ל או' שעתיד' הארץ שתוציא גלוסקאו' וכלי מילת לחם לאכול ובגד ללבוש דתו"מ שעכשיו בא בבחי' הברורי' דרפ"ח כו' שמלובש בעה"ד טו"ר ולע"ל אילנא דטו"ר יתעבר כו' ויהי' א"ח עט"ב שלא תצטרך הארץ למשפיע דגשמי' ומזלות) וכעין שהי' בוי"ב דכתיב תוצא הארץ כו' רק שלע"ל יהיה הלחם והלבוש בתכלית הבירור כו') ולכך הלכות דוקא לא יבטלו לע"ל כמ"ש במ"א בפי' מזמור לתודה הריעו לה' כו' ר"ת הלכ' כו' וד"ל (ונמצ' ג' מדרגות יש בענין יהי רקיע בתוך המים א' להבדיל בין מ"ע ומ"ת בחכמ' שבמע"ב עצמי כנ"ל במח' העצמית שצריך לבא בגילוי כנ"ל והב' בענין מי' דאורייתא דתושב"כ ושבע"פ כנ"ל והג' בענין תולדות הנשמות מיחודי' עליונים דאו"א וזו"נ כו' דמ"ע היינו בחי' מ"ד דשרשו ממוח אבא כי אתה אבינו (וכתיב המקרה במי' כו' דגרמין בניין על מוחא כו' דלובן מן האב כו') והזריעה דמ"ד דז"א נק' אור זרוע לצדיק עליון בחי' יסוד ז"א ובהגיע המ"ד במ"ל נשתהא ונקלט בבטן המל' ט"ח כמ"ש אליהו חי ה' אשר עמדתי כו' ונק' אוצר ששמו גוף כו' ומשם נמשכו נשמות דבי"ע שא"ז אמר אתה בראת כו' יצרת כו' כמ"ש יצרתיו אף עשיתיו כו' עד בחי' נפש דעשי' שמלובש בחומ' גופני שזהו כזריעה בעפר הארץ ממש שיש בזה יתרון ותוס' רב הרבה יותר מאור הזרוע לצדיק כו' טרם שנמשך במל' מטעם הנ"ל ביתרון מעלת הארץ במ"ת שבה וכמשי"ת בסי' שאח"ז באריכות וד"ל:

(כד) '''ואחכ"ז''' יובן ענין מעלה יתירה שיש ביח"ת דבשכמל"ו על יח"ע דפסוק ראשון (הנז' בסי' י"ז) מכמה ראיות וכללותם הן שלשה ענינים שאנו רואים בהם מעלה יתירה זו כנ"ל הא' במע"ב שיש בארץ כח המחדש חדשות מעיקרן מאין לאין שיעור כמו התולדה דנוק' כו' ולמעלה ברוחניות היינו שם ה' ואלקים שנק' שמים וארץ עילאין שיש באלקים כח זה דא"ס שבתחלה ברבוי יותר והוא שם אד' דגדול אדונינו ורב כח כו' ומ"ש אימתי גדול בעיר אלקינו וכמ"ש בס"י מכאן ואילך צא וחשוב לאין שיעור כו' מפני שאא"ס למעלה עד אין קץ כו' בהיפך מדלעיל שם שלמטה עד אין כו' הוא ביח"ת אלא אדרבה זהו ביח"ע בבחי' או"י נק' למטה עד כו' וביח"ת דמל' שנק' ארץ ה"ז בא בבחי' א"ח שזהו למעלה עד אין כו') וזהו מ"ש בזוהר למנדע ליה לקודב"ה משבח פעולותיו יש מאין לאין שיעור שזהו דוק' מגיע בעצם מהותו יותר מטע' כל הנ"ל וזהו שא' אתה הראת לדעת בגוף דוק' וכמשי"ת) והב' בענין תושב"כ ותשבע"פ כנ"ל והג' בענין הנשמות שמקור חוצבן למעלה באור זרוע לצדיק כו' ושרשן בחי' תוס' חידוש המוחין דאו"א (ונשמות הסבות נבדל בערך במה שהן כלולין למעלה בימא רבא דח"ע כדגים בים כנ"ל) בזו"נ לצורך תולדה שהוא מבחי' ג"ר דוקא שלזה או' שמע ישראל דוקא שעלה במח' כו' (וכמ"ש במ"א בענין אל עליון גומל כו' ומביא גואל לב"ב כו' וכמשי"ת) ונשמות שבגופי' הן כדמיון הזריעה שבארץ וכמ"ש אור זרוע לצדיק וכתיב וזרעתי' לי בארץ וכלום אדם זורע קב כו' שעי"ז שוקא נתוסף רבוי גדול לאין שיעור כו' ולכך בחי' אה"ר דבכל מאודך אינו רק בנשמה שבגוף דווקא אשר לא הי' לה מדריגה זו בעודנה למעל' בבחי' מ"ע מ"ע דח"ע כו' וביאור טעם הדברי' מובן מכל הנ"ל ויש להקדי' תחל' ביאור הפסוק דאז ישיר כו' עלי באר ענו לה באר חפרוה שרי' כו' המבואר במ"א שהן הנשמות שבאו בגופי' שנק' באר מ"ת ונוזלי' מן לבנון כו' פי' עלי באר שעולין מלמטה למעלה בבחי' א"ח דוקא והיינו אבר ר"ת בידך אפקיד רוחי שזהו עליות הנשמו' שבגופי' כו' ונק' ג"כ מ"ת בוכי' אנן בעינן למהוי קדם מלכא כו' לע"ל כתיב בבכי יבאו כו' ולכאורה זה הפסוק סות' למ"ש הלוך ילך ובכה נושא משך הזר' דמשמ' בשעת זריע' דוקא הוא בוכה שאינו יודע אם יצמח או ירקב אבל בשעת קצירה ישמח וכמ"ש בא יבא ברנה דווקא נושא אלומותיו בקציר' וכמו"כ זרעו לכם לצדקה וקצרו כו' שנשמו' ישראל בתו"מ שעושין בעה"ז נק' זריעה והקצירה הוא שפרי מעשיהם לע"ל וא"כ למה אמר בבכי יבואו כו' אך הנה כתיב ויבך יוסף על צווארי בנימין אחיו ובנימין בכה כו' וידוע בענין יוסף ובנימין שהן צ"ע וצ"ת וכמ"ש במ"א בענין שהם וישפה כו' וזהו שכל הנשמות שמבחי' צ"ע נק' אור זרוע כו' ובהגיע האור במקבל היינו בחי' צד"ת ומפני שהתקשרות המשפיע אל המקבל נק' רוחא דשבי' בגווה מזה עצמו נעשה התקשרות המקבל אל המשפיע דהיינו מה שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כמה שכתוב כי בועליך עושיך כו' וכמה שכתוב ואל אישך תשוקתך כו' וזהו ענין הבכי' דיוסף צדיק עליון על הנשמו' שבגופים שלא ידח ממנו נדח כו' וזהו ויבך יוסף והוא המשכת י"ג מדות הרחמי' מן המשפיע לכללו' נשמו' ישראל שלמט' לעורר' בתשו"ע ותשו"ת לבלתי ידח כל זמן הגלו' כמו בכל ר"ה ויוה"כ כו' ובנימין בכה כו' היינו התעוררו' המקבל צד"ת מצד רוחא דשביק בה מעלה מ"ן וראי' לזה מן הידוע דכל מי שאינו בוכ' בעי"ת אין נשמתו שלימה בשרש מקור חוצבה מאור הזרוע לצדיק עליון דאם היתה שלימה למעלה הי' נתעורר מי"ג מדה"ר דצד"ע כו' וכמ"ש ויבך יוסף וממילא ובנימין בכה כו' ומזה יובן ענין מ"ת בוכין אנן בעינן כו' שזהו בחי' עליות הנשמות שירדו למטה ומצד נקודת התקשרותם מרוחא כו' לכך הן בוכין במר נפשם כו' לפי שרוצים לעלות למקור חוצבם מאור הזרוע למעלה כו' וזהו קדם מלכא דוקא וכדוגמ' שא' אשר עמדתי לפניו כו' וכידוע דכל נר ה' נשמת אדם הי' בבחי' אור העליון דאצי' שנמשך מצד"ע ונק' נהורא חוורא ובירידת' למט' נק' נהור' אוכמ' כו' וז"ש בהלו נרו עלי ראשי וכן כי את' תאיר נרי וכה"ג דהיינו מ"ש אך בצלם כו' דמזלי' דבוק למעלה ומאיר מלמעלה למטה ומזה בא כח המעלה מ"ן בתש"ת ולכך כל שאינו בוכה בעי"ת מסתמא מזלי' אינו פועל בו כלום לפי שנפסק חבל התקשרותו או מחיצת עונו מבדיל כו' אך הנה עדיין י"ל למה נק' בשם מים דוק' ונק' באר מ"ח כו' דמשמ' שיש בהן יתרון מעל' משרש הנשמו' כמו שהיו תחלה באור עליון דצ"ע כו' וכידוע דרך כלל שיריד' זו של הנשמה בגוף לצורך עליי' היא וכמשל הזריעה שעושה תוס' וריבוי דכלום אדם זורע קב כו' כנ"ל וכך גם באור הזרוע לצדיק עליון יש בזריעה זו למטה במה שא' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כנ"ל תוס' מעל' יתירה (וכן לפי מארז"ל ע"פ אחור וקדם צרתני קדם למע"ב בגוף וחומר) והענין יובן עפ"י הנ"ל מ"ע ומ"ת שיש יתרון מעלה במ"ת לאחר שגער עליהן שירדו למטה במאמר דיקוו המים כו' שנעשי' מחודשי' ממש בעברם בחללי הארץ מלמטה למעל' דוקא והן הנק' מ"ת משא"כ בעודנם למעלה לא נק' מ"ת כלל והטעם הוא מצד כח החידוש מאין ממש אשר בעפר הארץ דוקא כנ"ל באורך ולכך טבע המ"ת הללו לעלות מלמטה למעלה בתגבורת גדולה כמו מרוצת המי' מלמעל' מגבוה לנמוך כידוע בנביעת הבאר מ"ת כו' והיינו ג"כ בנשמות שנזרעי' בחומר גופני שנק' עפר וכמ"ש וייצר ה' אלהי' את האדם עפר כו' שיסודו מעפר דווקא ובעפר יש כח הראשון ממש ביתר שאת כנ"ל (בר"ס כ"ג) ולא ככח החוזר אליו בלבד כו' (וזהו הטעם שהתולדה והצמיחה ברבוי לאין שיעור אינו אלא בנשמות הזרועי' בגופי' ושיולידו ויצמיחו נשמות לדורי דורות וכמו ע' נפש דיעקב כשבאו נעשו ס' רבוא משא"כ בזיווג נשמות למעלה לא יהי' בהו תולדה כזאת רק כמו מ"ש ואת הנפש אשר עשו כו' למעלה ביחודים שזה הי' מצד התלבשות נשמותיהם בגופי' דוקא וגם למעלה באצילות עצמי יש הפרש זה בין זווג גופני דזו"נ להוליד נשמות לזווג רוחני דאו"א כידוע) וזהו פי' הפסוק דעלי באר ענו לה כו' שהן עליות הנשמות שבאו בבחי' ירידה למטה שהן נק' מ"ת שירדו ממ"ע כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא מעומק רום לעומק תחת ממש וירידה עצומה כזאת עלייה גדולה להן כמ"ש עלי באר והוא בארה של מרים שעולין הנשמות מצד התקשרות רוחני דשביק כו' בחי' צד"ת להיות שיש בהן יתרון מעלה הרבה במה שהיו בעפר הארץ ונק' מים חיי' כנ"ל ואמנם עדיין אינו מובן למה נק' מי בוכין אשר שעולין למעלה מעלה בבחי' או"ח דווקא שהוא בתגבורת גדולה יותר משהן במקור חוצבם ועוד מ"ש אנן בעינן למהוי קדם מלכא לבד אין זה רק שיעלו למקור חוצבם הראשון בלבד כמו שהיו טרם ירידתן למטה (וכמו הביטו אל צור חוצבתם ואין צור כאלהינו כו' שהיא שרש הציור של הנשמות טרם בואן לאוצר ששמו גוף כו' (ולא למעלה יותר מזה כו' אך הנה יש להקדי' בשרש ענין הזריע' שאנו רואי' שא"א בשום אופן שיהי' צמיח' בתוס' רבוי כ"א שיורקב החטה הזריעה לגמרי והיה כלא וכאין דהיינו ביטול כל גסותה וישותה וגם חיות רוחניות הצמיחה שבה יוכלל בכח הצומח שבארץ ומחמת זה דוקא שיהיה זה כמו בחי' העלאת מ"ן בכח הצומח הרוחני אז יומשך ממנו כח להצמיח ריבוי חטי' וראיה לזה ממה שלא יצמח רק כעין מה שזורעין דוקא שלפי אופן ההעלאה כך ההמשכה (כמו המוליד שיוליד בדומ' להעלא' מ"ן דנוק' כו' ובתנאי שיוקלט הטפה ויוכלל גם רוחניות שבה ברחם הנוק' כנ"ל) וכמו"כ יובן בנשמות עליונות דצד"ע הנזרעים בחומר עפר הגוף כשאב ואם ממשיכי' נפש הטבעיו' בדם ובשר כו' ג"כ יוקלט אור נשמ' זו בחומר הגוף ויכלה בה והיה כלא וכאין כמו קליט' חטה כו' והענין הוא מה שתחי' הנשמה חיי צער מפני חומר הגוף המחשיך וגורע אורה בתכלית בכל תאות עוה"ז עד שנק' רקבון והי' כלא כו' וכענין נבלע ישראל בגוים כו' וכמו וכל חכמתם תתבלע כו' שהטוב נכלל לגמרי ברע דנוגה ולא נודע כו' ואמנם ה"ז כמו הקליטה דחטה בארץ שתצמיח כך קליטת אור הזרוע זה יצמיח והוא במה שיתמרמר הנצוץ הזה ויבכה מצד ההיפוך ובכי' זו מגעת לעומק הענג האלקי יותר ממה שהי' עונג אלקי בתחלה באור זרוע זה וכנראה בחוש שכל העומק של אהבת עצמיות דאב לבנו לא תמצא רק בהפוך כמו בצרות נפשו דוקא כמו המו מעי לו כו' וכן מבן לאב והיינו אהבת בכל מאודך שבלתי מוגבלת שלמעלה מאהבת בכל נפשך דבכל נפשך היינו מצד אור הזרוע לצד"ע הגם שהוא ודאי עצמיות וטבעיות כי משם לוקחה עכ"ז אין ערוך כלל לגבי בכל מאדך כאשר תבכה במר נפשה בקליטתה בחומר גופני כנ"ל לפי שיש כח בעפר הגוף שתחדש לכח הנשמה האלקית ביתר הרבה מכפי מדתה במקור חוצבה ע"י מרירות זו ולכאורה הצער היפך הענג בא במשקל מכוון ממש כידוע בצער דנהר דינור שלפום צערא אגרא להנות מזיו ולא יותר ואנו רואי' בצער הגוף יגיע לעונג הבלתי מוגבל והיינו רק מטעם הנ"ל שיש יתרון מעלה בחומר מבצורה כו' (והיינו דגחין ר"ש ונשיק לעפרא על המאמר דגופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק כו' שע"י ביטוש החומר דווקא יגיע תוס' עילוי לצורה דסוד עמוק הוא מי ימצאנו וכמ"ש במ"א בענין נוח לו כו') (ומ"ש מי יודע עוז אפך כו' למנות ימינו כו' שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה כו' כצל ימינו עלי ארץ במרת נפש בגוף וישמחנו כימות כו' כי לפום צערא אגרא ומה שיש ברבוי גדול יותר מטעם הנ"ל ע"ז א' יראה אל עבדיך כו' והדרך כו') וזהו הטעם שנק' מי בוכין דווקא כי בבכי' זאת יש עומק העונג מבקירובם בשרשם למעלה ומ"ש קדם מלכא היינו למעלה משרשה הראשון במ"ע כו' וזהו שא' בבכי יבואו דוקא כי בכי' זו למעלה מעונג העצמי שהי' ביום חתונתו ושמחת לבו ביחוד פב"פ במ"ת ובזמן בהמ"ק זהו שא' יצאו מ"ח כו' אל הים הקדמוני כו' (ובשנת ת"ר לחיי נח גברו מעיינות תהום וגם ארובו' השמים כו' דמ"ע ומ"ת שוין וגם לע"ל כתי' והי' אור הלבנה כאור החמה אבל מ"ש א"ח ע"ב כו' היינו כמ"ש ביוסף ברכות אביך כו') ומעתה יובן הכל דמ"ש הלך ילך ובכה נושא משך הזרע היינו אור הזרוע לצד"ע שבוכה על הספק פן ידח ממנו נדח ובכי' זו המשכת י"ג מדה"ר דויבך יוסף הנ"ל ובא יבא ברכה לע"ל שישא אלומותיו (כמ"ש והנה קמה אלומתי כו') שהקציר' ברבוי גדול ורננה ברמשא דוקא לעת הערב לעת צאת השואבות כו' ומ"ש בבכי יבואו היינו עליו' הנשמות שהיו בגלות זמן רב ועולין למעלה מעלה כנ"ל וכמנם בכי' זאת באה מצד הקירוב מן הריחוק העצום שבזה יש עיקר עומק העונג וכמ"ש רשפי' רשפי אש בשלהובא דרחימותא כמ"ש הסבי עיניך מנגדי כו' והו' בזמן הגלו' דוקא שנק' באר מים חיים שחצי' אל כו' וזהו שבשכמל"ו בזמן הגלו' יותר נעל' מבזמן בהמ"ק כנ"ל (בסי' י"ז) ומ"ש השבטים כשם כו' ולא יותר היינו דוקא בזמן בהמ"ק שנא' ששם עלו שבטים ביחוד פב"פ כו' וד"ל:

(כה) '''והנה''' ידוע שבאמרו בשכמל"ו אז זמן קבלת מ"ש דוקא כמו שום תשים עליך מלך בקבלת עול דוקא ולכאורה אין זה מובן דהלא מבואר למעלה דבשכמל"ו שרשו יותר עליון מיח"ע עד שיגיע באהבה דבכל מאדך אשר לא הי' זה ביכולת הנשמה גם בעודנה קשורה וכלולה בשרשה כמו למס"נ באחד וא"כ איך יתכן שבבשכמל"ו אינו רק קבלת עול בלבד כו' אך הנה ידוע בענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו שנעוץ תחלתן בסופן דהיינו בחי' דחילו עילאה בטול במציאות ממש תלוי בדחילו תתאה שהוא רק קבלת עול מ"ש בלבד וזהו אם אין יראה אין חכמה כו' וכתיב הן יראת ה' היא חכמה וראשית חכמה יראת ה' כידוע ויש להבין הטעם למה יתלה תכלית היראה ובטול פנימי' ביראה וביטול חצוניות דקבלת עול לבד כו' והנה מבואר למעלה (בסי' י"ז) במ"ש אתה הראת לדעת וכו' הראת בחומר וגוף שירידה זו עליי' הוא כנ"ל ומה יהי' הידיע' הרי אינו רק בפעולותיו שנפעל מכח שם אד' ואלקי' בלבד וכמ"ש בזוהר כל ב"נ דלא אשתדל למינדע לי' כו' וכן מ"ש לכבודי בראתיו בגין דישתמודעין לי' הכל בבחי' כח האלקי הפועל בנבראי' כו' וז"ש לדעת כי ה' הוא האלקי' דווקא ולא יותר (וכנ"ל בסי' י"ז) ואיך יכירו במהות ועצמו' יותר מענין פעולותיו שאינו רק בחי' התפשטות שלו ולא עצמותו כלל כמ"ש הודו על ארץ כו' הוד וזיו שם מלכותו לבד כידוע אך הענין הוא כידוע דעיק' התהוו' כל עול' לפי ערכו אינו רק מבחי' מדת מל' דוקא כמ"ש מלכותך מל' כ"ע והוא מדות ההתנשאות כמ"ש וישב ה' מלך כו' ה' מלך גאות לבש כו' וכידוע דמל' דאצילות נעשה ע"י דבריאה ומל' דבריאה כו' עד מל' דעשי' שהוא כח שם א"ד דעשי' להוות כל עולם העשי' מראשו לסופו עד ד"י ודצ"ח גשמיי' כידוע (בע"ח בסופו) דט' גלגלים הגשמיים שרשם מקבלים מחיצוניות הכלי' דט"ס דמל' דמל' דעשי' (מבחי' העיגולי' דעשי' ועיגולי א"א מקיף רגלי היושר שהוא ג"ע דעשי' בקו השוה כו' דבעיגולים העליון משובח מכולם כו') והיינו ענין קבלת מ"ש בבשכמל"ו דוקא לפי שעיקר בשכמל"ו אינו רק בחי' מדת המל' עד רום המעלות דהיינו עד בחי' מל' דא"ס שלפני הקו כו' שעלה ברצונו הפשוט אנא אמלוך כו' ובכל עולם לפ"ע עד רום המעלות בחי' קבלת עול מלכות של הנבראין שבאותו עולם ממשיכי' לבחי' מל' ע"י ביטול והשתחוואה שלהם להיות מלך על עם כו' עד שגם בחי' מל' דמל' דעשי' נמשך ע"י בחי' ביטול והשתחוואה גשמי' דט' גלגלים הגשמיי' בסיבובם ובלכתם התמידית שזהו ענין השתחוואה שלהם כמ"ש וצבא השמים לך משתחווים (וכמ"ש במ"א בענין שמש בגבעון דום כו' שגלגל השמש בסיבובו אומר שירה וגז' עליו שיפסוק וידום מלומר שירה וממילא עמד וגם שנפש הגלגל פסק מלומר שיר שלו שזהו השתחוואה רוחניות אך ממילא עמד חומר הגלגל (כמו אדם המוד' בשכלו שבמוחו שכורע ראשו כו' וכידוע) ודוקא בשעת סיבובו כשמשתחוה כלפי שכינה שבמערב שזהו כח אלקי המהווה אותו אז יוכל להשפיע למטה דוקא וכמ"ש אני אענה את השמי' והם יענו את הארץ ומבואר במ"א באריכות דגם שהארץ כגרגיר חרדל לגבי כדור השמי' עכ"ז המזלות הקבועי' ברקיע ומתגלגלי' סביב הארץ משפיעי' בבחי' קוין לכל חלקי כדור הארץ וכמאמר אין לך עשב שאין לו מזל המיוחד אליו המשפיע עליו ברוחניות ואומר לו גדל וכך ענין ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחי' כו' בכל חלקי דצח"ם (וכמו מזל מחכים כו') וד"י גשמי' וז"ש והם יענו לשלוח אור שפעם בארץ בכל חלקי דצח"ם בהשגח' פרטי' מאקלים לאקלי' בשינויי' רבי' מאוד וגם במקו' א' כמו חלקה א' תמטר כו' וכמ"ש ומסדר את הכוכבי' במשמרותיה' כו' כרצונו ממש וסידור זה היינו סדר סיבוב הילוך הגלגלי' וכל צבא השמי' שבשעת סיבובם ובלכתם יאמרו שירה ולפי אופן סיבובם כן יהי' אופני שינויי השפע שלהם בארץ וז"ש אני אענה את השמי' כו' שמזלות מקבלי' מבחי' אור האלקי ששורה באופנים ולא יסבו בלכתן עפ"י מאמר האלקי כרצונו והם יענו את הארץ רק לפי אופן שמקבלי' אור שפע האלקי עליהם מלמעל' בשעת בחי' ביטול והשתחוא' שלהם דוק' וד"ל) וכמו הזורק דבר בכח שבהכרח ילך מכח הזריק' בלתי נטי' ימין ושמאל רק כפי כח הזורק שמלובש בדבר הנזרק כך נק' כוכבי לכת כו') והנה בחי' השתחוואה דצבא השמים אינו רק קבלת עול בלבד באמרם שיר כמו הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור וכה"ג הילול זה רק שמקבל מל' שמים באימ' ויראה גדול מאוד וכמ"ש והחיות זעות מחיל כו' שכולם מקבלים עליהם עול מל' באימה (ולכך המלאכים חיים וקיימי' יותר מפני שנא' יראת ה' לחיים וכמ"ש במ"א) וקבלת עול הגם שאינו רק בטול חצוני לבד שהוא הכנעה חיצוניי' בחומ' שלו הרי מגיע בפנימי' הנפש והצורה יותר מבטול הפנימי שבצורה מצד עצמה שהרי מה שהנפש של הגלגל מתבטל הוא רק מצד השג' אלקי' המצומצמת עליו לבד שהוא בבחי' ראי' מקרוב לפי שעור כח אלקי המצומצם בו בערך שפע התהוותו יש מאין שמזה מתפעל בבטול ואוי"ר דהיינו ממה שרואה ומשיג התהוות מציאותו מאלקי' חיים (וכמ"ש במ"א בענין קדוש וברוך דוי"ו דקדוש היינו מה שנמשך כח התהוות חיותו מאין ליש ואין זה רק התפעלות מעצמו ממה שהוא חי מחיות אלקי ולא מעצמו' אלקו' שלמעלה מצמצום התהוות שלו כו') אבל מה שחומר הגלגל משתחווה השתחויות גשמי' אין זה רק קבלת עול הגם שהוא בהכנע' חצוניו' הרי הוא בטול כל מהותו ממש שמגיע לעצמו' אלקו' שלמעלה מצמצום האלקי שמהוה אותו מאין כו' ויובן שרש דבר זה בשרש בחי' המל' שהעיקר הוא הרצון ותענוג למלוכ' שנק' כתר מל' ועד"מ כשמכתירין למלך יבאו השרים והעם לקבלו למלך להשים כתר מל' בראשו ודאי אין זה רק לעשו' לו רצון למלוכ' שיקח כתר מל' כי אם לא ירצה ויתענג בזה לא יקח הכתר מל' כלל ובמה עושין לו רצון ותענוג שירצה ליקח המלוכה הנה יעשו לפניו ביטול וכבוד עצום וישתחוו לו ויאמרו לו קצין וראש תהי' עלינו ובראותו עוצם תשוקתם לזה עדיין לא יתפעל רק שיהי' לו רצון במלוכה אבל לאחר שישים הכתר מל' בראשו ברצון לפי אופן הרצון שיקבלוהו עליהם אז יתנשא בכתר מל' עליהם בהתנשאות שלמעל' מרצונם והוא שכל איש אשר לא יבוטל מכל עצמותו בנפשו ורכושו יומת וכך קבלוה עליה' בתחל' רק שבתחלה הי' זה ברצון ואח"כ נעשה בטול הרצון בקבלת עול מלכות וכמשמעות פשט הכתוב שום תשים עליך מלך שישומו ברצון ואח"כ קבלת עול שלא ברצון ואמנם קבלת עול זה שום תשים עליך ברצון בתחלה כו' והנה מבחי' ביטול הרצון לגמרי מנפש עד בשר יתפעל המלך יותר מתשוק' הרצון בקבלתם אותו בתחלה שהרי מזה נעשה מקור לרצון ועונג למלוכה וזהו כמי שמתענג המלך ממה שאמר ועושין רצונו בכל גזרותיו גזירת מלך שלא קיום הרצון בפרט עשה לו זה התענוג אלא רק מביטול העצמי שכל מה שיגזור אומר ונעשה רצונו ומזה יהי' מקור לרצון ועונג למלכותו בכללות וידוע דמקור כללי לכל מיני התפעלות רצון נק' כתר שבכתר והוא כתר עטרת המלך שבראשו בהתנשאות יתירה כו' וד"ל והדוגמא יובן במלכותא דרקיע בכל בחי' מל' שבכל עולם בפרט עד מל' דמל' דעשיה על עולם העשי' שביטול עצמי בבחי' קבלת עול לבד כסיבוב הגלגלים וצבא השמים כנ"ל מעוררים בחי' מקור הרצון והעונג למדת מלוכה זו שבבחי' מל' דמל' דעשיה להיות מלך על עם כו' מפני שמקבלים עול מל' באימה והכנעה חצוניות שהוא בטול כל המהות כו' והוא יותר גבוה מקבלת הרצון למלכותו ית' שמקבלי' בהשגה ותפיס' בכח אלקי שבנפש וצורה שלהם שרצון זה מצומצם לפ"ע צמצום כח האלקי שבהם בלבד ואין זה מגיע לעורר בחי' מקור הרצון והענג שבמדה זו רק להיות לו רצון וכמו כתר יתנו לך מלאכי' שהוא כתר מל' וכמ"ש בזהר ע"פ גבורי כח עושי דברו כו' שעושין לכתר מל' והיינו כמשל רצון השרי' והעם לקבלו למלך אבל השתחוואה דצבא השמים מעוררי' לבחי' כתר שבכת' והוא במה שמתפעל מביטול העצמי במה שא' ונעשה רצונו בקבלת עול מלכותו דוקא וד"ל ומזה יובן ענין הנ"ל בד' מדרגות דחילו ורחימו כו' דיראה תתאה בקבלת עול שרש ומקור ליראה עילאה בטול הפנימי דחכמ' ורצון והוא במעש' המצות בקבלת עמ"ש שמעוררי' נח"ר לפני עצמותו שא' ונעשה רצונו והיינו נעוץ תחלתן בסופן דוק' וכמ"ש סוף דבר כו' את האלקי' ירא כו' ביראה תתאה דקבלת עמ"ש ותחלתן הוא מה שאמ' ונעש' רצונו שנח"ר זה מקור הענג ורצון למלוכה ומזה נעשה ונברא העוה"ב שכ"י יש להם חלק שנאמ' ועמך כולם צדיקים ע"י המצות דוקא דאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון והעה"ב הוא עולם התענוג מעצמות התענוג הפשוט לנשמות הצדיקי' כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה לנוכח כי' והג"ע דעכשיו אינו רק בחי' ממוצע בין הענג שברצון וחכמ' שבמע"ב באבי"ע לענג העצמי שבעה"ב כמו זיו השכינ' בג"ע דעשי' ברצון וחו"ב דמל' דעשי' מקור לענג שברצון וחו"ב דמל' המהווה עולם העשי' מאין ליש וזיו זה מקבל מבחי' האחרונה שבעצם התענוג הפשוט שבמעש' המצות בעוה"ז בגשמיות שע"ז א' לעבדהולשמרה לאה"ר בג"ע הארץ כידוע ולזה הג"ע בריאה יש מאין וכמ"ש ויברא ה' גן בעדן כו' ועכ"ז שרשו נמשך מעצמו' התענוג שבמצות בפ"מ והוא העוה"ב ממש רק שיש חלוקי מדרגות בג' עולמות ג"ע דעשי' וג"ע דיצי' כו' ובכל עולם בחי' קבלת עול מ"ש דוקא הוא הנק' מצות המלך בפ"מ שרשו מגיע בכתר שבכתר שבמל' שהוא בחי' תענוג העצמי מקור כל עונג ורצון כו' ולכך בבשכמל"ו דוקא שהוא בבחי' מל' דבי"ע ועד רום המעלות אז קבלת עול מ"ש דוקא שנעוץ בו תחלתן בחי' כתר שבכתר שנחשב מעצמו' המאציל כו' שהוא למעל' מבחי' כתר שרש הנאצלי' וכמ"ש במ"א בענין ארוממך אלהי המלך דוקא כו' ובזה יתרון מעלת יח"ת דבשכמל"ו על יח"ע דשמע כו' (וגם בכל מאודך שהוא למעלה מהתפעלות רצון אינו רק בחי' מקיף בפרט ולא בכלל שלזה א' מאודך לשון יחיד אבל קבלת עול מ"ש מגיע למעלה יותר והוא בעצמו' ממש שלא נק' מקיף כלל וכלל וכמ"ש במ"א בענין ואלה דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים דכתר מל' הן ע' שנין דאה"ר נק' ראשונים אבל כתר שבכתר הוא כתר ש"ט דמשיח נק' אחרוני' שנא' ע"ז עד דוד הגדיל כמו עצמו' אא"ס וכן חי וקיים לעד וכמ"ש ה' ימלוך לעולם ועד כו' והוא בשכמל"ו בקול רם קול גדול כו' (ובזה יתורץ דבשכמל"ו ולמעלה מבכל מאודך שא' משה בלא בשכמל"ו ומ"ש במשיח וגבה מאד למעלה מבחי' כתר תורה וכתר מלכות שהרי הוא למעלה מבחי' אדם כמ"ש במ"א וד"ל):

(כו) '''ומעתה''' יובן ענין הנ"ל בפי' אתה הראת לדעת כו' שזהו דוקא בפעולות ה' במדת מל' להוות עולם הנפרד יש מאין דוקא שמזה דוקא יכירו וידעו בבחי' מהות ועצמו' אא"ס ממש מאחר שעיקר בחי' התהוות יש מאין הוא מבחי' המל' ובמדה זו נעוץ תחלת הרצון הפשוט עד רום המעלות א"כ דוקא בבחי' מל' דמל' דעשי' שמהווה הגלגלי' יש בזה הארת עצמו' אא"ס שבמל' דא"ס שנעשה כתר דאצי' כו' כמ"ש ראו כי אני אני כו' אני ראשון כו' דנעוץ תחלת הכל בסוף הכל דוקא ואמנם בבחי' מל' דוקא והוא בקבלת עול מ"ש דצבא השמי' ופנימי' המקור לזה הוא קבלת עול מ"ש דמצות כנ"ל בפי' ואלה דברי דוד האחרונים כו' וכמארז"ל בענין הקים על הקים עולה של תורה כו'). לזה הטעם יש לאדם להרגיל א"ע להעמיק דעתו בתחלה רק בהתבוננות פשוטה בבריאת שמי' וארץ וכל צבאם מן הרוחניות אל הגשמיות מאין ליש בפ"מ כמו שא' שאו מרום כו' וראו מי ברא אלה אלה דוק' וזהו עיקר שבחו של מקו' בכל פסוקי' דס' תהלים ובפסד"ז שמזה ידע ויכיר בעצמו' אא"ס ממש כי כל ההשתלשלות דקו באבי"ע הנק' התלבשות הפרצופי' בפרט אינו רק לאחזאה כו' דמצד עצמו לאו מכל אינון מדות כלל ואין שינוי כלל כי' וא"כ מל' דעשי' מאחר שהוא בחי' אלקית ממש שנק' בורא שהוא קדמון לכל כו' אין לו תחלה כו' ה"ז כמו בחי' מל' דא"ס עצמו כי טרם שעלה ברצונו להאציל ולברוא ולעשות הי' הוא לבדו וגם כשהאציל וברא ועשה הכל א' לגבי עצמותו ממש ואותו הרצון במלוכה בעצמותו הוא שנשתלשל וירד מעצמותו באבי"ע עד מל' דעשי' הכל רק מח' א' שעלה ברצונו בלי שינוי כלל לגבי' בין אצי' ועשי' כו' וא"כ המתבונן בבחי' כח אלקי דמל' דעשיה שמהוה השמים וכל צבאם והארץ מבחי' חיצונות הכלי' דע"ס דמל' כו' (וכן בג"ע הארץ בבחי' הפנימית כמשי"ת) ה"ז כמו שמתבונן ממש בעצמות אא"ס שלפני האצילות בלי שינוי כלל והיינו מ"ש בזהר למינדע ליה לקוב"ה ממש גם שהוא מצד פעולת שם אד' דמל' דעשי' הרי ע"ז אמ' כי ה' הוא האלקי' עד רום המעלות ואדרבה ע"י קבלת עמ"ש מעורר לתחלת הכל שבעצמות ממש וכמ"ש בזהר ע"פ בזאת יבא אהרן כו' וכן זה השער לה' דא תרא לאעלא' כו' דהמל' נק' פתח ושער להדבק בעצמו' ממש וד"ל וכל שאינו מרגיל א"ע בהתבוננו' זאת בקביעות בנפשו ביסוד ושרש חזק כל יגיעו בהתבוננו' בפרטית ההשתלשלו' דע"ס דאצילות באו"כ ולמעלה מעלה לא יוקבע בנפשו כלום כידוע) וסדר התבוננות זאת ידוע למתחילי' שהוא מענין התהוות צורת הד"י מן המזלות והמזלות נחשבי' בערך גשמיות לגבי הגבוהי' עליהם שהוא חיצוניות השפע מהאופנים וכך למעלה מעלה מקבלין דין מן דין עד בחי' מל' דעשי' שנק' עילת העילות ובחי' מל' דמל' דעשיה מקור המשפיע לכל עולם העשי' כמ"ש בע"ח והנה פרטי ענין י"ס דעשי' וי"ס דיצי' ובריאה יובן בקיצור עד"מ באדם התחתון כשאדם רוצה לעסוק באיזה עסק בפ"מ כמו לבנות בנין או להנהיג דבר בפ"מ שבודאי יש בעסק ומעשה זאת שכל ומדות ומחשבה ודבור והכל מלובש בעשי' זאת והשכל הוא הראשון שבלתי שכל והתחכמות לא ידע איך יהי' סדר ואופן המעשה והעסק כלל והשכל הזה אינו נק' שכל וחכמ' בעצם רק שכל וחכמ' השייך רק למעשה זו בלבד ונק' שכל שבעשי' לבד כמו חכמת מעשה רוקם ואורג ושכל וחכמ' מעשה הבנין וכל מלאכה שנק' המתחכ' בה בהם חכם לאותו הדבר וכמו במלאכת המשכן שנא' ובלב כל חכם לב כו' והחכמ' הזאת הגם שאינה רק בעשי' מ"מ חכמ' ושכל יחשב ויש לו שרש מעצם כח החכמ' שבנפש כשאר חכמו' שבמוחו שבאין במדו' ומחו"ד וכה"ג רק שבעשי' זו הושפלה יותר (כי שרשה מעשי' שבשכל דהיינו מה שיש בכח השכל להשכיל בענין עשי' אח"כ נמשך מזה שכל וחכמ' ממש בשעה שבא לידי מעשה כו' וכן מדבור ומח' ומדו' שבשכל נמשך חכמ' שבדבור ומחשבה ומדות כו') והנה מן השכל הזה שנק' התחכמות בא לידי השגה באורך ורוחב שנק' בינה דעשי' והוא בחי' ההתרחבו' בכל פרטי עניני טעמי' מסבירי' לזה השכל והכל אינו רק הנוגע למעשה בלבד כמו שהמדות אוי"ר כו' נולדי' בלב מן השכל שבמוח כך המדות השייכי' לעשי' כמו לעשות באופן של חסד בהתפשטות או לעשות באופן של דין וצמצום או הממוצע מבין שניהם כו' הכל נמשך מגזירת השכל והחכמ' שבעשי' זו כחכמ' מעשה רוקם שיאריך או יקצר לפי גזירת השכל וכן במעשה הבנין וכן במעשה כל עסק יש בזה בחי' המדות חו"ג והממוצע כידוע ולפי אופן המדות יגזור הדבור ומח' שבעשי' זו שיחשוב וידבר ויצוה במעשה זו בכל פרטיה ונמצא שעיקר הראשון הוא הרצון לעשי' זו והשכל יבא לגלות אותו עפ"י טעם וחכמ' ויומשך למדות ומח' ודבור עד שנעשה בפ"מ כרצונו בעשי' זו והדוגמא מזה יובן למעלה בבחי' י"ס דמל' דעשי' שהן כח"ב וחג"ת כו' הנה עיקר ומקור הראשון הוא מה שעלה ברצונו לעשות העולם דעשי' בבחי' יש נפרד ממש כהשמי' וארץ וכל צבאם ובחי' רצון זה נק' כתר דמל' דעשי' ובחי' חו"ב היינו מה שרצון זה בא לידי גלוי בחו"ב והכל אינו רק שכל וחכמה השייך לבחי' עשי' בלבד כנ"ל וכמו כל אשר חפץ ה' עשה כו' והכל בחכמה דוקא וכמ"ש ה' בחכמה יסד כו' כמאמר בחכמה פותח שערים כו' ומחליף את הזמנים ומסדר כו' כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ במשפט דחכמה שב תורה וקאי על בחי' מל' דעשי' שיעמיד ארץ כמ"ש השופט כל הארץ כו' על ע' שרים דעשיה ובשאר הברואי' בהשגחה פרטי' על כל א' כידוע בענין דע מה למעלה ממך עין רואה כו' דעיני ה' משוטטות בכל הארץ כו' והוא מבחי' חכמה שבמל' דעשי' שע"ז אמר משמים הביט ה' כו' דהיינו שם ע"ב דחכמה דעשי' שבבחי' מל' דווקא ע"כ אמר משוטטות לשון נוק' וכשאמר משוטטי' לשון דכר קאי בחי' ז"א דעשי' כמ"ש במ"א וכמארז"ל י"ב שעות הוי יום ג"ש כו' שהן בחינת חב"ד חג"ת נה"י דנוק' דז"א דעשי' עד שזן את העולם מקרני כו' בפ"מ וכמ"ש הזן את העולם כולו כו' ומשפט השפע ע"פ חכמה שבמדות שבתורה דוקא וכמ"ש בראשית בחוכמת' כו' (ובחי' חו"ב די"ס דעשי' בכללות נק' א"א דעשי' ובחי' המדות דעשי' נק' ז"א דעשי' ובחינת הדבור לצוות לעשות כמו ויאמר יהי רקיע כו' שנק' דבר מלך לבא בפ"מ זה בחי' מל' שנק' נוק' דז"א דעשי' ובפרט יש במל' דעשי' חו"ב ומדות כו' כידוע וד"ל) והנה ענין ג"ע דעשי' שרש בבחי' ע"ס דיושר דעשי' והוא בחי' עונג שבחו"ב דמל' דעשי' (כידוע דקרקע הגן דעשי' שבקו השוה הוא נבדל בערך גם מרוחניות הד"י שבמזלות ולכך לא נמצא שטח הג"ע דעשי' בכדור הארץ ומ"ש ונהר יוצא מעדן הוא ע"ד פשוט אבל מקום זה נבדל במעלת הרוחניות למעלה הרבה גם מרוחניות שבגשם ד"י ודצח"ם שבכל הארץ) והענין הוא כידוע בע"ח דמבחי' מל' דיצי' נעשה ע"י דעשי' וביאור ענין ע"י דעשי' הוא בחי' הענג שברצון הנבדל בערך גם משכל וחכמ' שהוא טעם לרצון לעשי' כנ"ל ואמנם הנה בענג זה יש ב' מדריגות פנימי' וחיצוניו' בחי' חיצוניו' הענג הוא אשר חפץ לעשות יש מאין בפ"מ והנסת' ונעלם בענג זה הוא בחי' הפנימי' שבו שהוא מקור חוצב הענג הזה הנגלה והיינו ענין זיו השכינה בג"ע הארץ דזיו זה בא בבחי' גלוי אור לנשמות דעשי' בחי' בינה שבמל' דעשי' כידוע ושרשו מבחי' הענג העצמי שברצון שנק' כתר דעשי' בכללות והוא שרש ומקור לענג שברצון להוות העשי' בפ"מ כו' ובחי' זיו זה מקבל מבחי' האחרונה שבעצמות התענוג הפשוט שמלובש ברצון מעשה המצות בפ"מ בעוה"ז דוקא שמזה נעשה תוס' אור בזיו זה תמיד כמ"ש לעבדה שהוא ע"י רמ"ח מ"ע ולשמר' לסקל האבני' וביעור הקוצים מג"ע ולשמור מיניקות החיצונים והוא ע"י שס"ה ל"ת כידוע ומפנימי' מעשה המצות בעוה"ז נעשה העוה"ב שלזה אמ' יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז דווקא מכל חיי העוה"ב לפי שזהו המקור דעוה"ב והיינו שכר מצוה מצוה שבפ"מ עצמה כמ"ש במ"א וכנ"ל וש"ל והדוגמא מכל זה שבבחי' ע"ס דעשי' בכלל בפנימית וחיצונות יובן ג"כ בבחי' ע"ס דיצי' שנק' עולם הדבור בכלל והוא עד"מ באדם התחתון כשמגלה רצונו בדבור לבד שאינו נוגע למעשה עדיין רק שמחשבתו באה לידי גלוי בדבורו שבוודאי יש בזה כל פרטי הי' מדרגות כח"ב וחג"ת כו' ועיקר ומקור הראשון הוא הרצון ואח"כ יבא הרצון בגלוי שכל וטעם שהן בחי' חו"ב שבדבור ומחו"ב שבדבור יבא לידי התחלקות המדות חג"ת וענפיהן בפרטות והכל רק בבחי' גלוי אותיו' הדבור לבד ובחי' האחרונה שבו נק' דבור שבדבור והן אותיות הדבור (ובחי' עשי' שבדבור שהוא הדבור שיבא לידי מעשה טרם שיצוה בגלוי הוא בחי' מל' דיצי' והמדות הנגלי' בדבור נק' ז"א דיצי' וחו"ב שבדבור נק' או"א דיצי' ובחי' הרצון והענג שלמעלה מן השכל הבא בדבור נק' ע"י וא"א דיצי') ומבחי' מל' דבריא' נעשה ע"י דיצי' והיינו מסוף מדרגה דעולם המח' נעשה תחלת גלוי הענג ורצון בדבור והוא מבחי' אותיות המח' שנכנסי' להאיר באותיות הדבור (שנק' עקבי לאה שנכנסי' תוך ראש רחל וכנ"ל בענין מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב כו' וד"ל) ובודאי מובן ממילא שכמו שע"ס דדבור דיצי' מובדל בערך מע"ס דעשי' שבודאי אין ערל כלל לשכל שבעשי' בפ"מ לגבי שכל וחכמה שבדבור כשמדבר לעצמו דברי חכמ' וכן נבדלו ערך המדות שבדבור מן המדות שבעשי' ומכ"ש ברצון וענג שנבדל ערך רצון וענג שבדבור מן ענג רצון שבפ"מ כידוע כך אין ערך לכח"ב וחג"ת כו' שבדבו' לגבי כח"ב וחג"ת כו' שבמח' שהמח' נבדלת מצד עצם מהותה מן הדבור בכמה אופנים הא' שהמח' שבמוח מתאחד' עם עצם המוח והלב בלתי נפרד למהות בפ"ע כדבור והב' מצד שהמח' נחשבת בחי' העלם העצמו' וכל הכוחות דכח"ב כלולים בה בהעלם ויכולי' להשתנות שינוי גמור גם מרצון לרצון כנראה בחוש שהרצון דמח' משתנה ובדרך כלל נק' הרצון בשם מח' ועכ"פ נבדל הרבה ערך הרצון וענג ושכל ומדות עד דבור שבמח' הגם שהוא הבא לגלוי בדבור אבל לא נגלה עדיין מערך רצון ושכל ומדות דדבור (ולכך רק מבחי' מל' דבריאה נעשה תחלת ענג ורצון שבדבור כנ"ל) ובחי' המדות שבמח' נק' ז"א דבריאה וחו"ב שבה נק' או"א דבריאה (וכתר שבה הוא העונג ורצון שנק' ע"י וא"א דבריאה כו') ועד"ז יובן ג"כ ענין ג"ע דיצי' שהוא פנימית הענג ורצון שבחו"ב שבדבור וג"ע דבריאה הוא בחי' פנימית הענג ורצון שבחו"ב דבריאה כו' (ובחי' כלי' פנימים ואמצעי' וחיצוני' דחב"ד חג"ת כו' דבי"ע הוא בחי' מט"ט דבריאה ומט"ט דיצי' כו' כמ"ש בפי' יהי כבוד) ונמצא כאשר צדיק מושל ביראת אלקי' כו' שמשנה צירוף לצירוף כמו רחב"ד שא' מי שא' לשמן כו' הרי שינוי זה הו' מגיע בשינוי רצון שבמח' דבריא' עד שבא השינוי בצירופי אותיו' דמל' דעשי' בשינוי הטבע דחומץ שנעשה כטבע שמן וכה"ג מצינו בר"י כה"ג שא' יהי רצון מלפניך שיכבשו כו' שהוא שינוי רצון בכתר דבריאה מחל' דאצילות והיינו מ"ש ישמעאל בני ברכני וכמ"ש במ"א וד"ל:

(כז) '''ולהבין''' ההפרש בין ג"ע התחתון לג"ע העליון שג"ע התחתון בעשי' וג"ע העליון בבריא' וידוע בפע"ח דממעשה המצות בלא כונה בא לג"ע התחתון ובכונה לג"ע העליון ולכאורה עפ"י הנ"ל בענין קבלת עומ"ש שבמצות יש יתרון מעלה שמגיע לבחי' כתר שבכתר שזהו למעלה גם מבחי' ענג שבחו"ב דבריאה כו' הנה הענין יובן בהקדי' תחלה בכללו' ענין ג' עולמות בי"ע שכללותם נרמז בבשכמל"ו דפי' ברוך הוא מעצמות אא"ס שבמל' דא"ס שנמשך עד מל' דאצילות שנק' שם כמו ויעש דוד שם רק שמל' דא"ס נק' שמו הגדול כו' כידוע וזהו ברוך שם וממל' דאצי' נעש' ע"י דבריא' היינו פי' כבוד ופי' מלכותו הוא במל' דיצי' שבא לגלוי הדבור במהות בפ"ע כמ"ש דברי אשר יצא מפי כו' ולעולם ועד הוא במל' דעשי' כו' ולכאורה זהו פלא גדול דהלא ידוע המאמר דאימא מקננא בכורסייא שהוא עולם הבריאה וז"א מקנן ביצי' ואופן שהוא המל' בעשי' (ואור אבא באצי' והיינו ד' אותיות הויה י' באצילות כו') ואיך יאמר במל' דעשי' שהוא היותר אחרון במדריגה לשון לעולם ועד שזהו מדבר לעתיד דוקא דכתיב וע"י יתיב אזי מלכותי' מל' עלם כו' וכמשמעו' פשט הכתוב דה' ימלוך לעולם ועד כו' שהוא מדבר לע"ל דווקא וכנ"ל בענין ואלה דברי דוד האחרונים דהיינו כשיהי' עליי' למל' ברום המעלות בעצמו' אא"ס ממש וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ וכן חפצי בה שכל חפץ עצמותו ממש בה כו' ובכאן א' בהיות בחי' המל' דאצי' בהסתר בג' עולמות בי"ע דהיינו פי' דבשכמל"ו כנ"ל וגם לפי המאמר דבחי' בינה דאצילות שנק' אימא עילאה מקננא בבריאה וז"א דאצי' ביצי' ומל' דאצילות בעשי' הרי בעשי' הוא סוף כל הצמצומים ואיך יאמר בו לשון לעולם ועד וידוע דועד בחילופי אתוון דאחד ממש (וכמשי"ת באורך) ואם מפני שנעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל א"כ למה א' דאימא בכורסייא כו' אך הנה תחלה יש להבין גופו של המאמר הנ"ל דאימא מקננא בכורסייא כו' בהיות ידוע דג' עולמו' בי"ע כל א' כלול מבי"ע ונק' חב"ד חג"ת נה"י דעשי' בי"ע דעשי' ונמצא בריאה שבעשי' חב"ד דעשי' ויצי' שבעשי' חג"ת דעשי' ועשי' דעשי' נה"י דעשי' וכן ביצי' כלול מבי"ע שהן חב"ד כו' בריאה שביצי' חב"ד דיצי' ויצי' דיצי' חג"ת דיצי' ועשי' דיצי' נה"י דיצי' וכן בבריאה בריאה דבריאה חב"ד דבריאה ויצי' דבריאה חג"ת דבריאה ועשי' דבריאה נה"י דבריאה ודרך כללות חב"ד בבריאה וחג"ת ביצי' ונה"י בעשי' והיינו פי המאמר בכללות דאימא בכורסייא שהוא חב"ד דבריאה וז"א בחי' חג"ת ביצי' ואופן בחי' נה"י בעשי' ואמנם הנה זאת המדריגה הנק' עשי' דעשי' שהוא נה"י שבנה"י בכלל הוא בחי' נה"י דעולם העשי' ובפרט הוא בחי' עשי' דעשי' שבכל עולם והוא היותר אחרון ואין בו מבחי' חב"ד וחג"ת כלל הגם שחב"ד וחג"ת שבנה"י נק' בריאה ויצי' שבעשי' אבל בעשי' דעשי' שהוא נה"י שבנה"י אין בו מבחי' בריאה ויצי' שהן חב"ד וחג"ת כלל וכמו"כ יובן גם למעלה באצילות עצמו שכלול מג' אלה בי"ע דהיינו חב"ד בריאה דאצילות וחג"ת יצי' שבאצילות ונה"י עשיה דאצילות ונה"י שבנה"י עשי' דעשי' דאצילות (שנק' מל' שבמל' ויש בחי' זו בכל מציאת בפרט כמו גם בשכל ומדות וגם ברצון ותענוג שהרי בח' השפע דמדות נק' נה"י ואמנם שפע זו הבא בירכין שהן נבדלין מגופן של מדות שבלב נק' נה"י שבנה"י לגבי כליות יועצות כו' ואין בהן מבחי' המוחין וחג"ת שבכליות יועצות כלל וז"ש ויגע בכף יריכו כידוע וכן ענין בדי ערבות שאין בהם טעם כו' רק חיצוניות דחיצוניות מאיר ממוחי' וחג"ת בנו"ה דירכין כמו בריקוד ע"י שמחה שבלב כמ"ש במ"א וכך בשכל הסכם הדבר להן ולאו שמסתלק גוף אור השכל והמדו' שבו רק ההסכם החזק שבמוחו לבד ואין זה דומה להסכם מדת הנצוח שיש בה טעם אור האהבה והשכל בהעלם עכ"פ כו' והיינו נצח ענף החסד שנק' נו"ה משא"כ נו"ה שבשכל הנק' הסכם שדעתו חזק כיקום שברגליו נק' נה"י שבנה"י וכן בהסכם חזק שברצון בפ"מ נק' עשי' דעשי' אעפ"י שאין בו מדו' ושכל גם לא ממדות ושכל השייך למעשה זו שרוצה בו רק רצון למעשה בלבד וכן בענג המוטבע בהרגל שלא יוכל לשנותו כו') ומובן ממילא דבחי' בי"ע שבאצילות הוא מקור לג' עולמות בי"י בכלל דהיינו בריא' שהו' חב"ד דזו"נ דאצילות נעשה מקור לבריאה שהן ע"ס דבריא' כו' ויצי' שבאצילות מקור לע"ס דיצי' ועשי' שבאצילות שהוא נה"י דזו"נ נעשה מקור לע"ס דעשי' ודרך פרט הרי בעשי' דאצילות כלול מבי"ע והיינו בחי' למ"ד כלים דז"א פנימי ואמצעי וחיצון שמקבל' המלכות והן שלשי' מעלות שהמל' כו' ונק' שלשים הגבורים העוזרי' לדוד ונעשין מזה נר"ן בבי"ע ע"י בחי' המל' דוקא דהיינו מבחי' עשי' דעשי' דאצילות שבחי' מל' דכל ספי' דז"א נק' עשיי' שבו וידוע דספי' חכמ' שבמל' נעשה ממל' שבחכמ' דז"א וכן ספי' חסד דמל' נעשה ממל' שבחסד דז"א הרי ע"ס דמל' נק' עשי' דעשי' וכלול' מי"ס חב"ד כו' שהן בי"ע והן הנעשי' נר"נ בבי"ע ע"ד זה שע"ס דבריאה ששרשם מפנימי' הכלים דז"א והוא בחי' חב"ד דמל' נמשך מזה שרש להתהוות נשמו' ומלאכי' דבריאה והיינו אימא מקננא בכורסייא כו' וע"ס דיצי' שרשם מאמצעית הכלים דזףא והוא חג"ת דמל' מזה שרש לנשמות ומלאכים דיצי' וחיצוניות הכלים דז"א בע"ס דעשי' שרש לנשמו' ומלאכי' דעשי' ונק' נר"ן בכלל נשמה בחי' מוחין בבריאה ורוח מדות ביצי' כו' ובפרט יש נר"נ בכל עולם עד נשמות ומלאכים דעשי' שהן בחי' נפש דעשי' כידוע והנה ידוע דג' עולמות בי"ע הן בחי' מח' דבור ומעשה וכאשר אנו אומרים שבצי' יש ג' מדרגות דבי"ע היינו בחי' מחדו"מ שבאצי' עצמו שהן מחדו"מ שבזו"נ עצמו קודם שירדו למטה כו' ובחי' מח' דחב"ד דז"א ונוק' נק' בריאה שבאצילות ובחי' דבור דזו"נ שבאצי' עצמו נק' יצי' דאצי' ובחי' מעשה דזו"נ דאצילות נק' עשי' שבאצילות ובאין למטה בג' עולמות בי"ע והן ע"ס דבי"ע להתהוות מציאו' העולמו' כנ"ל וכאש' אנו אומרי' דכל עולם כלול מבי"ע היינו שבמח' כלול בג' אלה בי"ע שהן מחדו"מ וכן בדבור דיצי' כלול ממחדו"מ וכן בעשי' כלול ממחדו"מ עד עשי' דעשי' סוף הכל ויש עשי' דעשי' בכל עולם בפרט כמו עשי' דעשי' שבמח' ועשי' דעשי' דדבור ועשי' דעשי' דמעשה שנק' נה"י שבנה"י שאין בו מבחי' חב"ד וחג"ת שהן בריאה ויצירה דעשיה כלל רק עשי' דעשי' לבד כנ"ל והרי מובן ממילא דעשי' דעשי' דאצילות היותר אחרון באצילות הוא בחי' מל' דמל' כלול מכל אשר יצא לגלוי בג' עולמות בי"ע שהוא בחי' נר"נ שלהם כנ"ל והיינו ג"כ פי' בשכמל"ו שהוא שרש בנין המל' כנ"ל וד"ל והנה להבין כ"ז דרך פרט הנה תחלה יש להבין בבחי' ומדריגה האחרונה יותר שהוא בחי' עשי' דעשיה שנק' נה"י שבנה"י כו' שבסוף עולם העשי' וישנו בכל עולם בפרט כנ"ל דהנה בחי' עשי' עצמ' הוא כח התנוע' חיצוניו' הבאה בגלוי מכח הפועל או מצייר בידו ועושה דבר מה שכח זה אינו נבדל ונפסק כלל מעצם רוחניות הכח להניע שביד ולהיותו בא בפעולה ומעשה נק' בחי' עשי' שבכח זה משא"כ בהיותו נגלה בלי התפשטו' בדבר הנפעל רק כמו גלוי תנועת היד בלא מלאכה כלל רק בכפיפה או בקמיצה וכה"ג בהאברי' כולם כשפועלים פעולתם או כשהן בעצם כחם בגלוי כמו תנוע' הרגל טרם שתתפש' במעש' ההילוך וכה"ג אך מה שנמצא בכח היד ורגל לפעול במעשה נק' ו"כ בחי' עשי' שבו והוא בחי' מקור לגלוי התפשטותו בפ"מ כידוע ועכ"פ לא נבדל התפשטו' כח הבא בפ"מ מכח עשי' הרוחני שביד כו' (ועד"ז יובן גם בעשי' שבשכל ומדו' שהוא הסכם השכל למעשה דוקא יש בו ב' מדריגות הללו והוא מה שהוסכם בשכלו לעשות מעשה ואם לא יתכן המעשה בפ"מ מעצם השכל רק ע"י התלבשות במדות ומחשבה כו' מ"מ אנו מוצאים שמתלבש בגלוי פועל תנועת היד כפי הסכם השכל שבמוחו והוא במעשה הרמז שמרמז בידו לעשות כהוראת השכל דוקא וכמו ציור אופן האותיות הנפעל בידו כהורא' השכל במעשה רוקם וכה"ג בכל מלאכת חכמ' שנק' שכל שבעשי' ששרשו מעשי' שבשכל כידוע בענין הרמז שאינו אלא ביד דוקא ובסוף היד שהן פרקי האצבעות לפי שביד ג' פרקי חב"ד חג"ת כו' בחי' נה"י שהי' העשי' בגשם הפעולה של היד ואמנם בפרק זה האחרון יש בו בחי' חב"ד דעשי' שמגיע בחב"ד שבמוח בלי שום הפסק ביניה' ויותר בקירוב ממוחי' שבראש למדות שבלב וכה"ג שהרי מיד שיסכים השכל ירמז כך במהירות עצומה בלי הפסק ביניהם כמו פועל היד מכח הפועל וכן יספק ביד אל יד בשמחה ששמח במוח דוקא או להיפך יספוק כפיו ביגון בבשורה רעה ששומע במוח כו' וכמ"ש במ"א) וזהו ההפרש בכלל בין עשי' לעשי' דעשי' דבחי' עשי' עצמה אינה נבדלת מכח הפועל אבל עשי' דעשי' הוא כח הנבדל ונפסק מכח התנועה שביד לגמרי כמו ע"ד דוגמא הזורק אבן בכח שבידו שהאבן הולך מחמת כח הזריקה למרחו' ואינו נופל לארץ רק בכלות כח הזריק' לגמרי כידוע והאבן הדומם הזה שטבעו ליפול ודאי הילוכו הוא מכח היד הרוחני שנושאו ומוליכו (וכחץ הנזרק שלא מכח אדם (ואמנם לא שהאבן נעשה עצם מהותו מכח זה רק שנישא ע"י משא"כ בכח העוש' דבר ולזה לא יקרא רק בשם התלבשות ולא בשם התפשטות כהתפשטו' הפעולה דהיינו שכח רוחני הנבדל מן הזורק מלביש לאבן מכל צד (בבחי' מקיף בהעלם כמ"ש במ"א ונישאו עד כלות כח זה יפול ממילא וזהו דוגמא לענין בחי' עשי' דעשי' שגם שנשיא' האבן לא נק' בשם עשי' בפעול מ"מ פעול' זריק' זו שמצד כח היד באה נק' עשי' דעשי' כי נבדל ונפס' מכח התנועה הנגלי' שבאה ביד שנק' עשי' כניצוץ הנבדל והולך מן השלהבת שאינו דומה למדליק נר מנר עצמו אחר שכבר נבדל ואינו מקבל כלל ממקור חוצבו (וכבריכת מים שנפסקה מן הנה' כמשי"ת) ואין כאן שינוי המהות בכח זה שבהתלבשו' לנשאות האבן באויר יותר מעצם כח היד כלל רק שנבדל ונפסק כניצוץ הנבדל כנ"ל משא"כ בפועל היד עצמו במלאכת דבר שיש בו שינוי המהות מצד עצם העשי' שעושה גשם דבר נפרד ומתפשט בו ממש כמשי"ת בסמוך:

(כח) '''והנה''' הדוגמא ממשל זריקת אבן וכה"ג שנק' עשי' דעשי' יובן למעלה בסוף כל עולם העשי' היותר אחרון שמזה יובן בכל עולם עד בחי' עשי' דעשי' דאצילות כנ"ל דהנה מבואר למעלה (באות כה) בענין סיבוב הגלגלי' שזהו השתחואה שלהם ברוחניות כו' ואמנם מה שלא יסבו בלכתן בלי נטיה כלל כו' אין זה מכח עצמה ולא מצד בחירתם עפ"י הרוחניו' דנפש שלהם כאדם ההולך כו' אלא מוכרחים בסיבובם מצד כח האחקי המלובש בהם בבחי' מקיף כמשל כח הזריקה שמלביש לאבן הנזרק שהולך האבן מכח זה רק כפי אופן המוליך בלי נטי' כלל לימין ושמאל כו' ולכך נק' כוכבי לכת כידוע (וראי' ממה שמסדר הכוכבי' במשמרותיהם כרצונו דוקא כמאמר נטל מזל כימה כו' וכן ממה שא' לר"א ב"פ בעית דאיהפכת לעלמא כו' שהוא עונם המזלות כו' כמ"ש למעל') וזהו הנק' בחי' עשי' דעשי' שנמשך מכח האלקי דהיינו הנק' בחי' מל' שבמל' דעשי' כנ"ל והוא בא בבחי' ריחוק והפסק מעצם כח האלקי שבבחי' עשי' הנק' מל' דעשי' (אך מ"מ אין המשל דומה עם הנמשל שבאבן אין גופו נעשה מכח המוליכו כנ"ל אבל הגלגלי' וכה"ג גופן נעשה ונתהווה יש מאין מכח האלקי הזה הנק' מל' דמל' דעשי' בכלל ובאמת הרי נא' לשון עשי' בפ"מ בשמי' וארץ כמו אף ידי יסדה ארץ וימיני כו' ונק' מעשה ידיו ממש כמו מעשה ידיו של אדם למטב שחס על איבודן מצד שבאו מיגיע כפיו שנמשך כחו בהם כך הקב"ה חס על מעשה ידיו כמ"ש ורחמיו על כל מעשיו ולכך זנם ומפרנס' לכל הברואי' מקרני כו' וכמ"ש גבי ננוה שהוא חס על אדם ובהמה כו' וכן גבי קרי"ס שא' מעשה ידי טובעי' כו') והענין הוא דבחי' עשי' הנזכ' למעלה הוא בחי' אותיות שנק' דומה כמ"ש בס"י ה' אבנים בונות ק"כ בתים כו' וכמו שבאותיות הדבור יש בחי' עשי' דעשי' שבו שהוא הבל הקול הנפרד מהפה ויוצא מופרד באויר וסליק למעלה כאבן הנישא באויר כמשי"ת כך באותיות דעשי' יש אותיות שנבדלים מכח הפועל ולא כאותיות החותם שנחקקו מכח הפועל כבר ועומדין לעצמן שאין בהן רק רשימו בעלמא מכח הפועל וחוקק אלא כמו כח כוחו של אדם שנעשה ממש מכמו רק שנק' כח כוחו כו' כמו המניע דבר ע"י אמצעי כלקיחה ע"י דבר אחר כסכין וכף שפועל הסכין והכף לעשות דבר הנבדל ואמנם לא שהסכין וכף בידו אלא מכחו הנבדל עושין דרך הפסקה שנק' כח כוחו כידוע דמלאכים דסוף העשי' נק' שלוחי השפע להביא לידי הגשמה ממש ולא שהן כגרזן ביד החוצב ממש כי הן מקבלים בריחוק והפסק כדמיון הבל קול הנבדל מן הפה כו' ונמצא שזהו כזריקת אבן שמעשה הליכו בא מכח כחו של אדם הזורק אעפ"י שאין גופו נעשה מזה כתנועת הסכין הבא מכח כוחו וכה"ג וד"ל) וזהו הנק' בשם עשי' דעשי' למעלה והוא מ"ש בזהר אתוון אתגניפו כו' ולא שנגלפו בקירוב מכח העצם אלא בבחי' ריחוק והפסק כאבן הנזרק וכמ"ש בס"י נטל צרור מתחת כו' וזרקו (שזהו בחי' דומם דאותיות דעשי' כשנבדלו ונגלפו בבחי' כח כוחו הנ"ל) אלא כמראה הקשת שמקבל ג' גוונין דשמש מרחוק ונק' הארה דהארה כו' כידוע כך אתגליפו אותיו' שנבראו בהן הגלגלים וכה"ג בריחוק מכח האותיות דמל' דעשי' שנק' אבנים בחי' דומם שבע"ס דעשי' ולכך נק' עשי' דעשי' ולא כגליפ' אותיות החותם בדבר נבדל כשעוה שנחקק בקירוב ומ"מ נק' חקיקה דחקיק' כמו שמצטייר ציור מציור לוח שא"א לומר בזה גם לשון עשי' דעשי' אם אינו בא מכח אדם כלל שהרי אותיות החות' עצמו לא יש בו רק רשימו בעלמא מכח אדם אם לא שאדם בכחו חותם בשעוה ע"י החותם הזה כחותם המלך ע"ג הכתב כענין אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב ולמעל' נק' גושפנק' דמלכ' ובל' הגמ' חותמו של הקב"ה אמת כו' וידוע שהחות' הזה הוא בבחי' מל' דוק' והוא בבחי' מל' שבמל' כמ"ש במ"א בענין פועל אמת שפעולתו אמת שאותיו' החותם עצמו נק' פועל אמת ומה שבפועל בחקיקתו בדב' שחוץ ממנו נק' פעולתו אמת וזהו ג"כ ענין אין צור כאלקינו צר צורה בתוך צורה כו' שזהו ג"כ ענין אתוון אתגליפו הנ"ל באופן אחר דהיינו שנגלפי' אותיות העצמיי' שנק 'צורה הראשונ' בדבר נבדל ומבואר במ"א שזהו הנק' צלם ודמות וזהו גם כן הנק' הארה דהארה אבל לא כהארה הבוקעת ע"י המסך שבא בשינוי המהות שהרי חקיקה זו בקירוב מאותיות העצמיי' משא"כ הדמות מצורה העצמי' בא בשינוי המהות וכן באו גווני השמש בקשת בשינוי המהות אבל לא דרך מסך גמור רק שבקשת מתגלה הגוון ובולט יותר ולכך אמר כמראה הקשת כן מראה הנגה הוא מראה דמות כו' וכמ"כ למעלה באורך נראה אור שזהו גם כן ענין אתוון אתגליפו שבמל' להיות מקור לנבראים כידוע וד"ל ואמנם הנה ענין הציור בלוח מכח תנועת היד אע"פ שאינו נבדל ובכל עת יש קישור וחיבור היד בדבר הנפעל ונק' עשיה עצמה כנ"ל (משא"כ כח המעשה בחותם שזהו כמו ע"י אמצעי שנק' כח כחו כנ"ל מ"מ יש בו שינוי המהות דכח הנשאר בלוח רושם בעלמא הוא ואין לו יחוס וערך לעצם הכח שביד שציור אופן התמונה נמשך על ידו בכל פרט הגם שבא בלוח גם כן בכל אופן פרטי שבכח התנועה הרוחניות כמו שכותב ציור תמונת אות א' יוד שע"ג מיוחד לו כח תנועה ולקו האמצעי שבו תנועה רוחניות ביד מיוחד בפ"ע וכמ"ש במ"א שהמחשבה תצייר התמונה במוח ועפי"ז יהי' אופן תנועת היד כך למעלה פועל אמת חקיקת אותיות כפי הרצון שבמח' לעשות אותן ועכ"ז אותיות גשמיי' הנחקקי' בלוח רק רושם רוחני יש בהם מכח היד ובזריק' אבן הגם שנק' כח נבדל מ"מ הוא אותו כח הרוחני ממש שביד רק שיצא לחוץ מן העצם להתלבש באבן (וכך הן אותיות שנק' אבנים שיוצאים מהבל הדבור לחוץ ואתגליפו למרחוק כנ"ל) ובזה יתרון מעלתו על ציור עצמי שבלוח רק במה שנבדל וידו מסולקת ויוכל להפריד א"ע לגמרי (כמו דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו' כי אם עשה את אשר כו' הרי האותיות הללו נבדלים בריחוק מן העצם וכמ"ש במ"א בענין י' מאמרות בכלל שאותיות יהי אור כאשר יצאו פ"א לגילוי עומדים מוי"ב להיות התהוות האור כו' ומ"ש אני אענה את השמים כו' שמסדר את הכוכבים כו' משום שאין זה כאבן הנזרק או כדבור שיצא שא"א לשנותו כו' וכמ"ש במ"א באריכו' בענין חידוש מע"ב בכל יום אעפ"י שדבר אלקינו יקום כו' ואין כל חדש משום שאין זה דבר שחוץ ממנו כדבור האדם שאין דבורו כדבורינו כו' וראי' מניסי' ונפלאות בשינויי הצירופים כמו מי שא' לשמן וידליק וכה"ג) ע"כ מטעם זה נק' עשי' דעשי' משא"כ ציור הפועל שאינו נבדל וכמ"כ באותיות עצם החותם בשעוה אינו נבדל אעפ"י שציור השני ובשינוי המהות כי גם ציור הא' בא בשינוי המהות מכח התנועה הרוחניות בציור ולוח כנ"ל ועכ"ז נק' עשי' עצמה מטעם הקירוב שמהות התנועה רוחניות עצמה מתלבש בציור זה בשעה שמצייר כך אותיות החותם בשעה שחותם בו בשעוה שנק' אתוון אתגליפו גם כן כנ"ל אבל הארה דהארה שבאה עך ידי מסך מבדיל וגם הארה דהארה מרחוק בדבר נבדל כמראה הקשת נק' עשי' דעשי' כזריקת אבן וכה"ג שזהו ג"כ ענין אתוון אתגליפו כנ"ל ואמנם באמת גם הציור מכח התנועה שביד מאחר שבאין האותיות בנייר ולוח בשינוי המהות כנ"ל נק' ג"כ עשי' דעשי' שזהו בחי' מל' שבמל' (ובזה מתורץ מה שמע"ב נקראו מעשה ידיו ממש כנ"ל ועכ"ז הוא בבחי' עשי' דעשי' וגם הזריקה וכה"ג נק' עשי' עצמה בעת שזורק שרגע זו שכח ידו זורק ה"ז ממש כמו שמצייר בידו בקירוב כו' רק ההפרש בין זה לזה אינו אלא לאחר שנבדל דבר הנזרק שנתרחק כנצוץ ויש בו יתרון מעלה שלא נעשה בשינוי המהות כנ"ל ובציור בפועל הוא בקירוב אבל נשעה בשינוי המהות לאחר הגמר של הציור שלא נשאר רק רושם בעלמא כנ"ל ויהי' איך שיהי' כל דמיונות האלה מקרבים אל השכל להבין בדוגמא למעלה במעש' בראשי' בכלל ובפרט בכל עולם שבחי' ומדריגה היותר אחרון שבאלקו' שבאותו עולם הוא הנק' בחי' עשי' דעשי' שבו שהוא חיצוניות דחיצוניות כו' רק שיש בזה חלוקי אופנים שונים אם כבקיעת אור על ידי מסך שנק' הארה דהארה או כדמיון דמות וצלם שנק' צורה מצורה העצמי' כאותיות דשעו' מן אותיות החות' או ככח נבדל כזריק' אבן או כציור הפועל לאח' שנשא' רוש' כחו בו שכל אלה נק' בחי' עשי' דעשי' ולמעלה הוא בחי' מל' שבמל' שבכל עולם) (ועם כל זה יובן כמה מיני לשונות שונות מה שלפעמים המל' נק' אבן בחי' דומם כו' ופעמי' א' שהמל' בוקע המסך כו') ונכלל בכל משלים הנ"ל ג"כ ענין ובחי' השערו' שנמשך מבחי' חיצוניות דחיצוניות שנבדל ויוצא לחוץ כידוע דהזיעה שבנקביו מפסולת החום שבדמי' וכן מחותרי מוחין יצמחו השערו' והצפרני' ואמנם הגם שיניקתם חיות נפרד לגמרי בבחי' דומם נק' מוצח שבדומם כי השערות צומחי' עכ"פ וכן הצפרני' ואינם נבדלי' מן הגוף ולזה כשהן בבחי' הקדושה יש בהן יתרון מעלה שמגיע בפנימית המוחין כמ"ש קדוש יהי' גדל כו' וכן ושער רישי' כו' וכענין י"ג ת"ד כו' אבל בסט' דקליפה הן תכלית הפסול' כמו שער באשה ערוה וכמ"ש וגלחה את ראשה כו' וכל יניקות החיצוני' רק משערות וצפרני' ולא יקבלו מכח אלקי גם היותר אחרון כמו בחי' עשי' דעשי' שבמל' דעשי' שמהוו' הגלגלים שנא' בהן וצבא השמים לך משתחוים בלי פירוד לעולם כידוע וד"ל:

(כט) '''ומעתה''' הנה י"ל ענין הנ"ל (ובאות ך"ז) שבבחי' עשי' דעשיה אין בו מבחי' בריא' ויצי' שהוא חב"ד וחג"ת כלל כי אינו רק בחי' נה"י דנה"י כו' דהנה מבואר למעל' דג' אלה בי"ע כל אחד כלול מג' אלה בי"ע והן מחדו"מ ובעשיה כלול מח' ודבו' שנק' ברי' ויצי' שבעשיה והיינו חב"ד וחג"ת דנה"י אבל נה"י דנה"י הנק' עשי' דעשי' אין בו מבחי' מח' ודבור שהן חב"ד וחג"ת כלל וביאור הדברים הנה יובן בכל דמיונ' הנ"ל בעשי' דעשי' ובפרט במשל זריקת האבן הרי אין בו מבחי' מוחין ומדות וגם לא מן מח' ודיבור שהן כלים למוחין ומדו' שבלב כידוע כי הנה אנו רואי' שהזורק אע"פ שיתכוין לזרוק אין בו מן המח' כלל גם לא מן המדות שבלב כי גם שמכוין במוחו ולבו לזרוק למקום מיוחד וכה"ג והוא מצד עצם עצם כח הזריקה שהיא כשאר תנועת האברים שנשמעי' לרצון שבמוח שיכול להיות בלא רצון ושכל ולב כלל כהתזת צרורות ברגל בלי מתכוין וכמו בשינה שיוכל להניע אברי' בלא רצון שבאמת גם תנועת האברי' עפ"י כח התנועה הנפשיות שבדם הוא הנפש שנק' עשי' עצמה (ולא עשיה דעשי' כמו כח הזריקה שנבדל לחוץ) יוכל להיות בלא חפץ ורצון במוח ולב מ"מ בכח הנבדל שבאבן הנזרק ודאי אין בו שום חיבו' וקשר כלל מן המח' לאחר שנזרק רק בשעה ורגע שיוצא כמי שמצייר במחשבתו שמחשבתו מלובש בתנועה שביד ויש לה התלבשות בגשם הציור ברגע זו שמצייר אבל לאחר שנגמר הציור נפרדה לגמרי התנועה שביד עם המחשבה המלוב' בה כך בכח המלובש באבן נפרד התנוע' שביד עם המח' (ולכאו' שניהן שוין בזה ששניהן נק' עשי' דעשי' כנ"ל ובאמת רושם המח' שנשאר בציור יש לו חיבור יותר לכח המח' שהיה בכח היד המצייר עד שיכולין להכיר כל מהות הפועל כמשי"ת משא"כ מכח המלובש בזריקה מאחר שנבדל לגמרי אין בו גם רושם מן העצמות דמח' כלל) אך הנה אנו רואים לכאורה גם בעשי' עצמה כמו גם הכותב ואורג ומעשה רוקם ובונה וכה"ג שיכול להיות בלא מח' ולב כלל וכלל והוא הנק' בשם מתעסק כידוע דהיינו שמתעסק באיזה פעולה ותמונ' בידיו ומחשבתו ושכלו טרודים מאד בעניניו ואין בעסק זה שום הארה בעלמא מן המח' עד שאינו יודע כלל מה הוא עושה שיכול להיות שגם אחר שיעשה העסק בעת עוצם טרדתו ישכח לגמרי וידמה לו שלא עשה זה ולא יאמין למי שיאמר לו שהי' עוסק וגם נראה לעין כל שיוכל לטרוד בדבור עם זולתו ויצייר בידיו בשעוה וכה"ג ציורים באותיו' באופנים שונים ומכווני' כאלו נעשה הציור עפ"י עיון מחשבת חכמ' כאומן המצייר ביופי והידור לתכליתו ובזה וודאי א"א לומר שלא הי' שום מח' בציור זה כי איך יצוייר מאליו בלי כוונה ביופי והידור בתכלי' האומנות כו' וא"א לומר שזהו מצד בחי' הרשימו דקטנות דמח' שמאיר בציור פעולה זו כי יש שצריך להעמיק המח' בפועל ידיו ויש שגם בגודל טרדתו שכל מחשבתו נסתלק בענין עמוק מ"מ אפס קצהו הנשאר בחיצוני' דחיצוני' דמחשבתו די להיות פועל הציור הזה ועכ"פ קצת הארה בעלמא מן המח' יש בו בהכרח וראי' לזה ממה שאנו רואים שיוכל להיות הדבור בצרופי אותיות מכווני' בלא דעת ומחשבה כלל וכלל כי חושב ענין אחר לגמרי ומדבר דבר אחר כאלו מכין בדבריו בדעת גמור ובאמת אין בדבור זה שום הארת מחשבה וכוונה כלל וכלל וכן אנו רואים שינגן אדם בכלי שיר בכל מלאכת הנגון לתכליתו בלי מח' וכוונה כלל כי יוכל לנגן גם בטרדתו בדבור עם זולתו וכה"ג וכן יכתוב ויארוג מעשה רוקם וכל מלאכה גם בלי כוונה כלל ואמנם אין מכ"ז ראי' לענין קטנות המח' הנ"ל במתעסק בעלמא דמפני הרגילות שהורגל כמה שנים במלאכתו בציור או בניגון השיר וכה"ג אינו צריך עוד להשים מחשבתו בזה כלל אלא גם בלי מחשבה לגמרי יכוין לפי הצריך ממש עפ"י עיון המח' לא יטעה ימין ושמאל ממש כידוע אך זה גופא יש להבין איך יכוין לתכלית שלימות המלאכה מצד הרגילו' לבד ואמנם הנה באמת יש הפרש גדול בין מתעסק בעלמ' הנ"ל שאינו יודע באמת מה שעושה מגודל הטרדא כו' כנ"ל ובין העושה בלי כוונה ומכוין המלאכה לתכליתה מצד הרגילות כנ"ל דהנה ידוע הכלל שבכל דבר ודבר מה במציאת יש בו ב' מדריגות פנימי' וחיצוניו' והן שתי' שהן ארבע בפרט פנימי' דפנימי' וחיצוני' דחיצוני' כמו אור השכל אם פנימי' עומקו במחשב' גם המח' עמוקה בבחי' פנימי' הכח שבה ואם החיצוני' דשכל במח' גם המח' בכח חיצוני' שבה לבד כי יש שחושב מחשבת דבר בכונה פנימי' ויש חושב מחשבות חיצוניו' ובחיצוניו' דחיצוניות (ודוגמא לחיצוניו' דחיצוניו' ענין החלומו' שהן מעין הרהורי לבו דוודאי הרהורי לבו היו פנימי' מחשבתו בזה וגם חיצוניות שבה הן צרופי אותיו' עפ"י סדר נכון באותו הדבר אבל כשבא הדבר הזה בחלום שגם חיצוניות המח' עול' עם השכל ולא נשאר רק חלק היותר חיצוני שהוא כח דמיון שבה (שנק' עשי' דעשיה שבמח') נעשי' צרופי' אחרים וזרי' ממילא מצד קטנות הרשימו שנשאר במוח מחיצוניות המח' שחשב ביום (ועכ"ז לא יחלום פילא בקופא דמחטא כו' רק מעין הרהורי לבו דוק' וכמ"ש במ"א) שזהו משל ודמיון לענין הגלות שנק' חלום כמ"ש היינו כחולמים וכתי' ויקץ כישן ה' אני ישנה בגלותא כו' והצרופי' מתתקני' ע"י יוסף פותר חלומות) והנה גם זה ידו' שא"א לחצוני' לבד בלי פנימית כלל ולפ"ע זה א"א לחיצוני' דחיצוני' בלי חיצוני' כלל וע"כ איך יכול להיות שבטרדתו שהפנימית דמח' מסולק' ומלובש' בענין עמוק וגידי המו' שהמח' החיצוני' שם יפעול ציור ולא יהיה בזה שום הארה מן פנימי' המח' כלל רק חיצוני' המח' לבד וכן כשמדבר עם זולתו בטרדא גדולה ויוכל לצייר ולכתוב כמתעסק ויכוין באופן הציור גם שאינו רגיל בזה זהו מצד המח' שחושב איך לכתוב ולצייר אעפ"י שמחשבתו הפנימית טרוד בדבורו איך יוכל להיות חיצוניות בלא פנימי' כלל ומוכרח לומר ודאי דגם אם נאמר שאין במתעסק פנימי' המח' כלל אבל חיצוני' מח' וגם זה בקטנו' ורשימו מאיר בציורו וכה"ג לפי שהמתעסק אין בזה רק חיצוני' דחיצונית כמו החלומות וכה"ג ואם הי' כל חיצונית מח' במתעסק ודאי שא"א בלי הארה קצת מפנימי' המח' (ואדרבא יוכל להיות פנימי' המח' והשכל מלובש בהעלם בקטנות העסק לכוין הציור וכמו רב לתלמיד קטן שמצמצם דבורו לפי ערך שכל הקטן מא דלהקטין השכל ובזה דוקא מלובש עומק פנימי' השכל דהיינו איך לצמצ' להשגו' התינוק ומוכרח שהשכיל מפנימי' השכל בזה וכמו"כ ענין בחכמ' אתברירו שזהו ח"ע בח"ת וכמ"ש במ"א בענין שבת שנתעלה כל הפנימי' כו') אבל הנה בעוש' ע"פ הרגילו' כנ"ל ודאי אין זה רק מחיצוני' המח' דמהיכן יודע לכוין לתכלי' יופי המלאכ' אם לא שכמה שנים עסק בכל פנימי' שכלו ומחשבתו ונעש' רגיל ביותר עד שא"צ להתעסקות זו עוד שימת שכל ומחשבה בפנימי' כלל רק חיצוניות וקטנות המח' בלבד עד שידבר עם זולתו בטרדא רבה ולא יטעה ימין ושמאל במלאכתו ואין זה הסתלקו' כל הפנימי' וגם החיצוניו' בקטנות כמתעסק הנ"ל שהרי כבר הושם כל הפנימית שלו בעסק זה וע"י הרגילות גם הרשימו מן הפנימי' די לכוין כל המלאכה כמו שהיא נעשית ממש עפ"י עיון הפנימי ונמצ' גם בחי' הפנימי' יש בהעלם מצד שהוקבע ברגילות כמו התלמיד שרגיל בהלכה ובקי בה בע"פ דגם שקטנות המח' בלבד בדברו דבר ההלכה היינו מצד הרגילות שכבר הוקבעה בנפשו עם כל פנימי' עיונו ששם בה כמה פעמים הרי כל פנימי' עיונו בהעל' בדבורו ויהיה איך שיהיה ב' הדברי' הנ"ל המתעסק והעושה ע"פ הרגילות בשניה' אין מן המח' רק בבחי' הקטנות בלבד ועכ"ז יש קצת מחשבה בזה והפעול' קשורה בה תמיד ונק' בחי' בריאה שבעשי' שהוא קצת הארה מכח הפנימי' דעשי' שהציור גם במתעסק ורגיל נעשה כל רגע ע"פ קטנות הרשימו מן המח' וגם מה שגידי המוח שולחים הארתם בתנועה שביד הוא עצם העשי' שמקושר בכל רגע כנ"ל שנק' יצי' שבעשי' אבל עשי' דעשי' היינו כזריקת אבן וכה"ג אין בו מן המח' כלל כי נפרד והובדל לגמרי וגם אינו קשור בתנועה שביד לאחר שנזרק ואין בו בחי' יצי' שבעשי' ג"כ (כמו שאין בדבור בלא דעת כלל בחי' בריא' ויצי' שהוא מח' ודבור שבדבור רק עקימת שפתיו כמשי"ת) ונמצא מובן שני מדריגות בעשי' דהיינו יצי' שבעשי' ועשי' דעשי' וגם בחי' קטנות דמח' שבעשי' הנ"ל במתעסק וכה"ג וד"ל:

(ל) '''והנה''' יש עוד מדריגה ג' בעשי' והוא בריאה שבעשיה שהוא היותר פנימי בעשי' והוא כמו טוב ההתחכמו' של אומן חכם בעיון היטב הדק באיזה ציור ובנין במח' עמוקה להשכיל על דבר (כמו הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל בחי' חכמ' עמוקה זו באיכות בנין הבית שבח"ע יבנה בית ע"כ הכל בכתב בא מיד ה' השכיל בחי' ח"ע כו') שבודאי כל פנימית השכל ומח' מלוב' בפעול' תמונ' זו שבציור בכל פרט ופרט הכל עפ"י פנימית החכ' דוקא והוא בחי' חב"ד דעשי' וכמו חכמת לב שבכל מלאכ' כמעש' רוקם וחכמת חרשים וכה"ג דכתיב בבצלאל ואהליאב מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש כו' וכל איש כו' אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות כו' (רק שנק' ח"ת חכמה שבעשי' לבד ולמעלה הוא חכמה שבמל' בשביל בנין העולמות דכתיב בחכמ' יבנה בית כמשי"ת והיינו שא' יודע הי' בצלאל לצרף אותיו' שנבראו בהן שמים וארץ שז"ש מצרף לחכמ' בחי' ח"ת שבדבור ומעשה דוקא שהן צרופי אותיו' שנברא בהן הכל וז"ש חכמת לב בחי' יציר' שבעשי' הוא הלב ומוחין חב"ד שמלובש בזה נק' חכמת לב וכמ"ש אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה גי' ב"ן לדעת לעשות רק בחי' שכל שבעשי' ומפני ששרשו מעשי' שבשכל כנ"ל ע"כ אמר אשר נתן ה' דוקא וכמ"ש חכמת נשים בנתה כו' ח"ע דאתמשך בח"ת כשי"ת והנה באמת גופו של שכל והתחכמות זאת שבמלאכת אומנות היא מדריג' היות' תחתונה שבעצם כח השכל שבמוח כי אין זה רק להשכיל על דבר עשי' שבא בגשם אבל מ"מ ה"ז שפע היותר פנימי' שבעשי' שהרי כל עצם המושכל הרוחני שבמוח שמתחכם בזה כמו שהוא ממש בא ונמשך בפועל ידיו ע"י אמצעות גידי המוח המניעי' התנועה ואע"פ שאין זה אור שכל הרוחני ממש בא בתנועה גשמי' וגם לא ברוחניו' התנועה רק בהעלם מלובש בה עכ"פ כמו המרמז בידו איזה דבר חכמה עמוקה כמו מחוי ליה במחוג ודי לחכימא ברמיזא להבין כל עומק השכל ההוא לתכליתו כמו שהוא במוח הרי כל עצם המושכל מלובש בהעלם בתנועה זו שבאצבע המרמז יותר ממה שמלובש בהעלם השכלת השכל בציור אותיות הכתב בשעה שכותב כל השכל שבמוח כי אין לציור האותיות בעצם שייכו' רק לתנועה הגשמי' ולא לעצם השכל רק בהצטרכות וחיבור כל האותיות והתיבות ישכון שם כללות המושכל בהעלם ולא כמו שהוא ממש משא"כ ברמז שעצם השכל כמו שהו' נרמז ביד כמ"ש במ"א (והטעם הוא כי בג' פרקין דיד הרי האצבעות כשהם בזקיפה למעלה הוא בחי' חב"ד דעשי' בשרשו בעשי' שבשכל שהוא עצם השכל שבמוח השייך לעשי' משא"כ בכתב וציור וכה"ג אין שם רק שכל שבעשי' שכבר הורד משכל שבמוח ובוודאי א"א להעריך מהות ההתחכמות שבמוח טרם שיעשה עם התחכמות שמלובש בעשי' עצמה) ואמנם הנה ודאי יש שרש להתחכמות זו שבעשי' בכח השכל עצמו רק שבכח השכל עצמו נק' עשי' שבשכל דהיינו מה שיש בכח השכל להשכיל ולהתחכם במלאכת אומנו' שבודאי אין ערוך לו לגבי כח המשכיל השכלות עמוקות שנבדלי' מן העשי' וגם להשכיל שכליי' שבמדות למעלה מהשכלת העשי' ועכ"פ יהי' איך שיהי' יש ג' מדריגות בעשי' עשי' דעשי' ויצי' שבעשי' ובריאה שבעשי' שהן ג' מדריגות חב"ד חג"ת ונה"י ובחי' נה"י דעשי' נק' נה"י שבנה"י) וכך יש ג' מדריגות ביצי' ובריא' רק שנה"י דיצי' לא נק' נה"י דנה"י כי עיקר יצי' בחג"ת כידוע ובאמת לפי המבואר למעלה ד' מדריגות הן עשי' דעשי' ועשי' ויצי' ובריאה ובכל עולם יש עשי' דעשי' שהוא נה"י דנה"י שבאותו עולם והוא כח הנבדל וגלוי כח הפועל בנפעל נק' עשי' עצמה ובחי' המדות שבלב המאירי' בעשי' זו נק' יצי' שבעשי' והוא דבור שבעשי' ובחי' התחכמות פנימי' שבעשי' נק' חב"ד דעשי' הוא בריאה שבעשי' ודלא כדלעיל בססי' כ"ט) ומעתה יש להבין הנמשל מכל הנ"ל בג' מדריגות דעשי' דהנה כתי' מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמ' עשיתי הרי כללות כל עולם העשי' הוא בחכמ' דוקא שהוא היותר פנימי' שבעשי' כנ"ל במדריגה הג' בחי' בריאה שבעשי' כמשל התחכמות האומן בעיון כל פנימי' השכל ומחשבה עמוקה כו' כמ"ש מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך פי' עומק מחשבותיו שהוא בעומק חכ' שבעשי' וכמ"כ רבות עשית אתה ה' כו' נפלאותיך ומחשבותיך כו' כי הכל עשה בחכ' נפלאה ועמוקה ביותר וגם האדם יצר ועשה בחכ' וכמ"ש בזוהר על ב' דבראשית שזהו בחכ' יבנה בית וכת"א בראשית בחוכמתא כו' וכתיב ה' בחכמ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכה"ג רבות בכתובים אמנם כ"ז נק' רק בחי' חכמ' שבעשי' לבד כנ"ל במשל התחכמות שבעשי' שנבדל וירד מעצם כח השכל שבמוח להשכיל ע"ד פעולה גשמי' וכך הוא בחכמ' יבנה בית (וכנ"ל דבצלאל הי' יודע לצרף כו') וז"ש כולם בחכ' עשית אך ודאי שמלובש כל עצם השכל האלקי העליון ששייך לכל אשר עשה גם בכל פרט ופרט מאחר שכולם בח' עשה עד"מ המציי' עפ"י השכל כנ"ל (וזהו אל אדון על כל המעשי' דנהירו דחכמתא שנק' אל מאיר בכל אשר עשה כו' והוא בחי' חומר ההיולי שהוא תכלית ותמצית התהוות מציאת הדבר כידוע בענין שמש מחלמיש צור כו' ולכך נק' מע"ב דהעשי' בחכ' היא שנק' ראשית ושרשו מבחי' האחרונה שבעצם חכמ' עלאה שנק' חכמ' בראש וכמ"ש חכמו' בחוץ ח"ע דאתמשך בח"ת כידוע ודרך פרט הוא בחי' חכמה שבמל' דעשי' שנק' חב"ד דעשי' שנמשך מח"ע שבמל' דאצי' עד ח"ע דאבא דאצי' כו' וכנ"ל דשכל שבעשי' שרשו מעשי' שבשכל בלבד כו' וד"ל והמדריגה שלמטה מזה הוא בחי' יצי' דעשי' והוא בחי' חג"ת דמל' דעשי' למעלה שהוא ע"ד דוגמא מן המתעסק שאין מן המח' בה רק בחי' קטנות מאד ואמנם פועל ידיו בא בגלוי התנועה שנק' עצם כח העשי' והוא בא מן בחי' המדות שבעשי' דהיינו מה שחפץ בלבו במעשה זו ע"כ האברים נשמעי' לרצונו מיד ואם נפסק החפץ בפועל זה יפסוק מלעשות ולמעלה היינו בחי' יציר' שהוא חג"ת דמל' דעשי' שע"ז אמר כל אשר חפץ ה' עשה כמו ומסדר את הכוכבים כו' כרצונו שהוא בחי' החפץ ורצון השייך רק לעשי' בפ"מ אם כך או כך (ואין זה כמתעסק שאין לבו ג"כ במה שעושה ומן המח' אין בו רק חיצוניו' דחיצוניו' כנ"ל ולכך הגם שכת' בססי' כ"ט דמתעסק נק' יצי' שבעשי' היינו רק בחי' הקטנות דיצי' ובריא' שהוא המדו' ומוחין כו' וכמו בח"ל דיצי' בהעלם בעשי' ובא"י יצי' בגלוי בעשי' והן המדות שבעשי' וכן ההפרש בין חול לשבת דעשי' נכלל ביצי' בשבת וכן יצי' בבריאה היפך המתעסק אך בזמן הגלות שנק' שינה אז יותר בקטנות מוצי' ובריאה בעשי' כמו המתעסק וכנ"ל בענין החלומו' ודלא כדלעיל שהמתעסק שוה עם ענין החלומו' שהרי הזכרון על מע"ב נופל על דבר שעשה כמתעס' כמו כי זכר כל היצור לפניך בא כו' ומה שמבואר למעלה בעושה מצד הרגילות כו' הוא ענין חידוש מע"ב ממקורא דכולא בכ"י מפני שכבר האיר בוימ"ב מח"ע בח"ת כמ"ש בראשית ברא כו' ודבר ה' יקום לעול' ומתחדש בדבור ממקורו הגם שאין בזה מח"ע רק בחי' הקטנות מאד כמשל האומן העושה לתכלית האומנות מצד שרגיל מאד וכמשל התינוק שלמד הרבה פעמי' עד שהוקבע כו' שיש בהעלם בקטנות זו כל הפנימי' כנ"ל והיינו לפי שנא' ואהי' אצלו אמון אומנ' כאומן המסתכל בלוח ובונה כך בחכ' שבתורה יבנה בית דבראשי' בכל מע"ב כידוע דאסתכל באורייתא וברא עלמא וז"ש בחכ' יבנה כו' וה"ז כמשל כח השכל העצמי שבא מכח זה הארה להשכיל במלאכת אומנו' כך מעצם כח חכמתו שבתורה ירד להשכיל במע"ב ואז נק' אומן וז"ש ואהי' אצלו אמון והוא ח"ע בח"ש כנ"ל וכאשר האומן יודע ובקי' בחכ' זו מכבר עפ"י הארת עצם כח החכ' שבו הרי עושה מלאכתו בלי הצטרכות עיון מחדש רק לעיין בציור שכבר נעשה עפ"י הוראת החכ' שלו ובשעה שעושה מלובש בהעלם כל פנימית חכמתו שיש לו במעשה ומלאכה זו כמו התלמיד שבקי מכבר בפנימית ההלכה כו' וזה שכתוב וכל בניך למודי בוי' כו' אל תקרא בניך אלא בוניך שעוסקים בבנינו של עולם וכמ"ש במ"א בפי' ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' דצרופי רותיות התורה שנק' ממנו נמשך דבר אלקים שבמע"ב דכתיב דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו' כ"א עשה כו' וכמ"ש ההוא אמר ולא יעשה כו' וכתיב את ה' האמרת בשונה דבר ההלכה שעי"ז מתקיימים כל מע"ב וכמשז"ל אין העולם מתקיי' אלא בהבל תשב"ר שהוא הבל שאין בו חטא כו' וד"ל וזהו ההפרש בין המתעסק שדומה לבחי' שינה בגלות כמ"ש בזהר דקוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא עד ששוכח על כל מעשה ידיו כו' והעולמות מקבלים רק מבחי' הקטנו' והרשימו דמדות ומוחין שבעשי' כו' ובין האומן העושה ע"פ הרגילו' שיש בזה כל הפנימית והיינו ע"פ אור דתורה שבדבר ה' זו הלכה כנ"ל ולכך ארז"ל משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה דוקא) והנה מדריגה שלמטה מכולם הוא בחי' עשי' דעשי' שהוא כמו זריקת אבן כו' הנ"ל או כמו כח הפועל בנפעל שמסלק ידיו ולא נשאר רק הרשימו מכחו בפעול' זו כו' ולמעלה הוא בחי' מל' דמל' דעשי' שמלובש בדבר נבדל בריחוק מקום וכמו הגלגלי' שגם שהן משתחוים אבל אין בהן רק בח' הודאה שהוא בחי' נה"י דנה"י דעשי' והוא רק בח"י הוד שבהוד דבינה עד הוד אתפשטת היינו עד הוד שבמדות דעשי' כו' אבל בחי' הוד דהוד הוא רק ההסכם שבלא שכל ומדות כלל כמ"ש במ"א משא"כ החיות ואופנים ששרשם מבריאה ויצי' שבמל' דעשי' הרי הן בבחי' הודאה במוחין ומדות וכמ"ש כי רוח החיה באופנים כו' (והן ג' מדריגות בכלל שרפים חיות ואופנים בי"ע שבכל עולם ושרש הגלגלים מבחי' עשי' דעשי' שהוא מדריגה הד' כנ"ל וכך יש בחי' עשי' דעשיה בכל עולם כנ"ל וכמשי"ת):

(לא) '''ומעתה''' יובן גם בשרש כללות עולם העשי' שהן ע"ס דעשי' בכלל שכלולים מג' אלה בי"ע חב"ד וחג"ת כו' היינו כמבואר למעלה (בססי' כ"ו דרך קיצור) דיש רצון ושכל ומדות ומח' ודבור והכל רק השייך למעשה בפ"מ בלבד ועקר ומקור הראשון הוא הרצון לעשות והשכל מגלה הרצון ומתלבש במדות כו' ונק' ג"ר דעשי' כחב"ד ומדות דעשי' חג"ת ודבור כלי למדות ומחשבה כלי למוחין והן מח' ודבו' דעשי' שיש גם במל' דעשי' שנק' בריא' ויצי' דמל' דעשי' הנ"ל עד עשי' דעשי' ושרשו בחי' מל' דמל' דעשי' כנ"ל וד"ל ועד"ז ממש הנה יובן גם בכללו' ענין עולם היצי' בבחי' ע"ס דיצי' ובהסתעפו' הפרטי' כנ"ל בעשי' רק שעולם היצי' נק' עולם הדבור בכלל ויש מסך מפסיק בין יצי' לעשי' ומל' דיצי' בוקע המסך ונעשה כתר לעשי' כו' בבחי' הארה דהארה הנק' מל' שבמל' כנ"ל (באות כ"ח באורך) וביאור הדברי' מבואר שם (אות כ"ו) שיש רצון ושכל ומדות בכלי' דמדו"מ הכל השייך לדבור לבד וכולן נבדלין למעלה הרבה בערך משכל ורצון ומדות כו' שבעשי' עד שבחי' מל' דיצי' שהוא עשי' שבדבור נעשה מזה רצון דעשי' כו' ולהבין ג' החלוקי' דבי"ע שבדבור ע"ד הנ"ל בעשי' הנה בחי' עשי' דדבור הוא כמו עקימת שפתיו דדבור שנק' עשי' שבדבור דהוי המעשה בפ"מ וכלי מוצאות כולם הן בחי' עשי' דדבור כמו דטלנ"ת מהלשון הרי הלשון מוציא בפועל לאותיו' הללו כו' וכן בומ"ף משפתי' כו' וגם אחה"ע מהגרון הבל הקול פשוט שבגרון כלי עשי' דאותיו' אחה"ע ואמנם אינם ככלי העין לראו' בבחי' חומר וצורה שהרי התינוק בן יומו יש לו ה' מוצאות וא"י לדבר רק שע"י יפעול הדבור מבחי' כח הדבור שבנפש המדברת ונק' כלי המבטא כידוע והפה כללותו כללות כל אותיו' הדבור בא לגלוי בפועל כמ"ש מי שם פה לאדם ונק' גם הוא עשי' שבדבור בכללות משא"כ הצרופי אותיות רוחניים שבאין בפה וה' מוצאות הוא עצם הדבור כמו שהוא בא בגלוי ממקורו ברוחניו' הנפש המדברת שנק' רוח ממללא (כגלוי כח הפועל בעשי' בפ"מ הנ"ל) ומה שמעקימת שפתיו דפה יוצא נבדל לחוץ נק' עשי' דעשי' שבדבור (כזריקת אבן כנ"ל והיינו מה שאות א' מאותיו' המוצאות נבדל ויוצא מן הפה ולחוץ כו' ונמצא צרופי אותיו' הרוחניי' שבאין בכלי המוצאות נק' יצי' שבדבו' ובחי' בריאה שבדבור הוא טרם שנק' רוח ממללא בכלי המבטא והוא בחי' אותיו' הדבור שבנפש שהוא היותר פנימי שנק' רוח ממללא מצד העצם ונק' בשם בחי' מדבר נפש המדברת כו' שהוא בחי' חכמה שבנפש המדברת וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא והיינו כשנשלם כח החכמ' השייך לדבור כמו בתנוק בן ב' שנים כידוע דאבא יסד ברתא כו' ומשם נמשך החכ' והשכל שבאותיו' הדבור בגלוי וכידוע בענין מצרף לחכ' כו' והוא בחי' ג"ר דדבור שהוא בחי' ג"ר דיצי' למעלה וע"ד הנ"ל בשכל שבעשי' ששרשו מעשי' שבשכל כו' כך חכמ' ושכל שבדבור בגלוי שרשו מחכ' שבנפש הרוחניו' המדברת שזהו מבחי' אחרונה שבחכ' ונק' עשי' שבחכ' דרוח ממלא כשיכול לפעול צרופים בדבור כו' וע"ד דוגמא כשישכיל איזה שכל במוחו ולא יוכל להביאו בכלי הדבו' לבד הרי לא נשלם עדיין כח עשי' שבחכ' ששייך לדבור לצרף הצרופי' אעפ"י שמבין לעצמו כו' וע"ד הנ"ל בענין החכ' דעשי' שע"ז א' כולם בחכ' עשית שח"ע נמשך בח"ת כמשל הנ"ל כך בחכמ' דדבור הוא שנמשך מבחי' אחרונה שבחכ' שבעצם שנק' חכ' שבראש וז"ש חכמות בחוץ כו' וזהו עיקר ומקור לחכ' שבעשי' (והוא ע"ד הנ"ל בענין ואהיה אצלו אמון כו' שזהו דוקא בדבור דתורה כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' ואורייתא מח"ע נפקת לגלוי בדבור דוקא והן יו"ד הדברות שהן שרש לי' מאמרות ומ"ש וידבר אלקי' כו' בא מחכמתו העצמי' דוקא ויורד ונמשך למדו' שבדבור שנק' יצי' שבדבור בהתחלקו' חו"ג בדבור כמ"ש מלך במשפט כו' וד"ל) וזהו שארז"ל י"ב שעות הוי היום ג"ש יושב ועוסק בתורה כו' שהוא בחי' חב"ד וחג"ת נה"י שבדבו' בחי' חב"ד עוסק בתור' בדבו' דוק' ויושב ודן בחי' המדות שבדבור דבר מלך כו' ויושב וזן כו' שמציה בדבו' לעשות כך וכך שנק' עשי' נה"י בדבו' כמשי"ת ומזה ממילא בא כדוגמא זו בג' מדריגות בבחי' י"ס דעשי' חב"ד וחג"ת כו' עד שנעשה למטה מטה בפ"מ וד"ל): והנה עדיין יש להבין איך ימצא ג' מדריגות דבי"ע שהן מחשבה דו"מ בדבור עצמו דלפי הנ"ל מקור מוצא הדבור בנפש לא נק' מח' שבדבור רק עצם כח הדבור כו' אך הנה יש להקדים תחלה בשרש ענין הדבור שיש בו ב' מדריגו' חומ' וצורה חומ' הדבור הוא הבל הקול שבכל אות ואות מאותיו' דה' מוצאות הפה ושרשו נמשך מהבל הלב המורכב מאמ"ר רוחני' בלב ובוקע ויוצא דרך הגרון ונחלק לה' מוצאות אחה"ע מהגרון כו' וזהו נק' קול ודבור בכלל והקול פשוט כולל כל קולות פרטיי' שבכל אות ואות מכ"ב אותיו' הדבור ובחי' הצורה שבדבור הוא השכל ומדות שבדבור ונק' מח' ודבור שבדבור שהמח' שבדבור היא כלי השכל שבדבו' ודבור שבדבור הוא כלי המדות חו"ג שנמשך מאמ"ר שבלב ועשי' שבדבו' הוא הקול מורגש שבדבו' ונמצ' הבל הלב שבא בדבור נק' יצי' שבדבו' וקול הבל הפה נק' עשי' שבדבור (ובזה יובן דקול ודבור יש קול שלמעלה מדבור וקול שלמטה מן הדבור ומ"ש בזוהר קול ודבור נק' כלל ופרט בב' אופנים הוא א' קול מקור הדבור שבה' מוצאות שנק' כלל והדבור פרט והב' קול שבדבור בפה שכולל כל התחלקות אותיו' הדבור כמ"ש במ"א) ועשי' דעשי' שבדבור הוא קול היוצא מן הפה ולחוץ בריחוק והפסק כזריקת אבן שהאותיו' נק' אבני' והיינו זריק' אותיו' הדבור לחוץ באויר הארץ שהוא כח נבדל ממש (שנק' אתוון אתגליפו באויר והן אותיו' די' מאמרות שנאמ' בהן ודברי אשר יצא מפי לחוץ כו' ודבריו חיים וקיימים כמשי"ת) והנה יש אותיו' הדבו' שיש בהן אור וחיות גדול כמו דברים שיוצאין מן הלב שפועלין התפעלות גדולה בלב השומע ויש אותיות הדבור שאין בהן חיות כלל וכלל כמו דברי' רקים היוצאי' לבטלה שאינם רק שפת יתר ודברי' של מה בכך שאין לבו בהן כלל וכלל והן אותיות שנק' בחי' דומם כמו הדומם שאין בו חיות כלל רק קול הבל חיצוני בעלמא והוא הנק' חומר הדבור עשי' שבדבור לבד אבל אור וחיות שבדבור נק' יצי' שבדבור בחי' חג"ת דהבל הלב כנ"ל וכמ"כ יש דבור שיש בו אור גדול מהארת השכל והדעת וכוונה עמוק' שמדבר בהשכל בדקדוק גדול מאד ונק' בחי' גדלות המוחין שבדבור כמו דברי חכמים כו' ויש דבור שהוא בקטנות המוחין מאוד עד שידבר בלא דעת וכונה כלל ואין לו ידיעה במה שידבר כנ"ל בענין המתעסק שטרוד בשכלו ולבו ואינו יודע מה שעושה בידיו כלל וכלל ובבחי' עשי' שבדבור עדיין יש קצת רשימו מהמדות ומוחין כמו במתעסק הנ"ל אבל בעשי' דעשי' שבדבור והוא אשר נזרק מפיו לבטלה בלא מתכוין כלל אין שם גם רשימו מהמוח והלב כלל (כמו החלומות שידבר בתוך שינתו וכה"ג) ויש דבור שגם הוא בלא כוונה כלל וכלל מ"מ יש בו מבחי' הכוונה הפנימי' בהעלם והוא מצד הרגילות שהורגל לדבר זה וכבר הי' לו מחשבה ועיון עמוק בדברי ' הללו כמו השונ' הלכ' שבקי בה כנ"ל והרי אנו רואים שיוכל אדם לדבר עם זולתו ויחשוב מחשבה אחרת שלא מעין הדבור כלל ובוודאי יש מחשבה באותו הדבור בפ"ע אלא שהוא בקטנות מאוד כמו הטרוד בעומק ענין גדול ומשיב לשואלו דבר קטן שלא יצטרך לשום מחשבתו כלל בתשובת דבר קטן זה מצד קטנותו מאוד כידוע ונמצא יש ג' מדרגות בכללות הדבור א' תכלית גדלות המח' העיונית והמדות שבדבור והב' קטנות המח' וקטנות המדות שבלב ועכ"ז נק' יצי' שבדבור שיש בו חיות עכ"פ רק שהוא מעט והג' בחי' דומם שבדבור שאין בו חיות כלל ונק' עשי' שבדבור ועשי' דעשי' דדבור שנבדל למרחוק (שהובדל החיות דמוחין ומדות שבבחי' רשימו ועכ"ז יש בדבור זה חיות שהרי לא יאבד אפי' אות א' הגם שיצא באויר אמר בזוהר דסליק ובקע רקיעין וראי' מדבור דד"ת דפרחא לעילא כו' ולהיפך מדבור רע דלה"ר ושקר וכה"ג שצריך תיקון בגהינם) והנמשל מכ"ז למעלה בג' מדריגות דדבור העליון כמו בדבר ה' שמי' כו' וכמו ויאמר אלקי' יהי אור הרי דבור זה כלול מבי"ע עשי' שבדבור הוא מה שבא למעשה ע"י אותיו' הללו שיצאו לחוץ כמ"ש דברי אשר יצא מפי כו' כי הוא אמר ויהי (וזהו דמל' דמל' דיצי' עשי' דעשי' דדבור נעשה מקור לעשי' כנ"ל) ויצי' שבדבור זה הוא אור וחיות הלב דחג"ת וחב"ד דדבור זה שהו' מח' דדבור נק' בריא' שבדבו' והוא בחי' חכ' שבדבור די' מאמרות ונק' מאמר סתום והדבור הנגלה נק' מאמר פתוח וכן בדבור דתורה מאמר סתום בחי' הגיון המח' העמוקה שבדבור כמ"ש והגית בו כו' וגלוי הדבור בדבר בה' זו הלכה תושבע"פ כו' וכן הקורא בתושב"כ כו' וע"י הצורה וחומר שבדיבור דתורה נמשך חומר וצורה די' מאמרות בכ"י כמאמר הנ"ל ג"ש יושב ועוסק בתורה בדבור ואח"כ יושב ודן וזן שהן בחי' יצי' ועשי' שבדבור להיות דבר מלך שלטון עפ"י משפט התורה לבא לידי מעשה (כי הדבו' שמצוה לעשות נק' ג"כ עשי' שבדבור שאינו בא רק לעשו' וה"ז כמו עקימת שפתיו שנק' עשי' שבדבו' לעצמו כשמדבר לעצמו וכשאינו מדבר רק בשביל ציווי לעשות בלבד זהו מה שמבחי' עשי' שבדבור נעשה מקור הראשון לעשי' שהוא גלוי הרצון לעשי' וכנ"ל וד"ל):

(לב) '''והנה''' כמו שמבחי' עשי' שבדבור נמשך מקור לעשי' כך מעשי' שבמח' נמשך מקור הבדור כי הנה מבואר למעלה דכמו בע"ס דיצי' ועשי' כלול מג' אלה בי"ע וענין ע"ס דבריאה היינו בחי' רצון ושכל ומדות מדו"מ הכל במח' לבד וכולם למעלה למעל' הרבה מחב"ד מדות כו' שביצי' שהוא הדבור כי ודאי אין ערך לשכל ומדות שבדבור לשכל ומדות שבמח' שבמוח כו' (כמ"ש בסי' ך"ו בסופו באורך) והנה בחי' עשי' שבמח' הוא סוף ענין המח' כשבא לכלל אותיות וצרופים איך שיבאים לדבור כמו החושב איך לדבר ה"ז כמו המדבר איך לעשות שנק' עשי' שבדבור כך החושב רק מה ששייך לדבור נק' עשי' שבמח' ונכלל בזה כל מה שיביא שכל ומדות וגם הרצון שבדבור משא"כ כשחושב לעצמו עדיין נק' עצם המח' כו' ונמצא מה שבמח' באה בשביל דבור הוא מקור גלוי הרצון ושכל שבדבור (ויש במח' ג"כ מה שחושב איך לצייר אותם ואיך ולעשות כו' שמזה נמשך השכל שבעשי' כנ"ל במח' שבעשי' הפנימי' וכמו בחרש חכם שיעמיק מחשבתו איך לצייר כמ"ש ולחשוב מחשבו' לעשות בזהב כו' בכל מלאכת מחשבת כו') וא"כ הרי כל פנימי' גדולת המח' שבדבור מקבל מבחי' אחרונה שבמח' שבמוח עצמו שנק' עשי' שבמח' (והיינו ענין עקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל כו' שזהו שאמרו מה שעשתה ענוה עקב כו' כידוע) ובאמת אנו רואים להיפך כשמדבר במח' עמוקה בהשכל וחכ' גם ומן המח' וגם מן השכל עצמו פנימי' שלהם בא בדבור ולא חיצוניו' המח' לבד שאם ידבר בחיצוניות מח' לא יכוין דבריו כלל כרו' אך הענין הוא דדוקא טרם שידבר יחשוב איך לדבר ואז אינו רק חיצוניות המח' לכלכל דבריו במשפט כפי המכוון בשכל זה (וגם לזה צריך עיון המח' דוקא אבל זה אינו מעצם השכל והמח' רק בשביל גלוי השכל בדבור לבד) ומדריגה הב' במח' הנק' יצי' שבמח' הוא עצם המח' כמו שהיא שלא בשביל הדבור כלל ויש בזה מדריגו' חלוקות א' הדבו' שבמח' והוא ששומע וחושב מה שמדבר זולתו או דברי עצמו כמו שהן במח' עצמה עדיין נק' דבור שבמח' שלמעלה הרבה ממח' שבדבור (כמו וקרא זא"ז במח' שלנו שנק' דבור במלאכי' כמ"ש במ"א וכן ב' רוחות מספרות ואיך יהי' דבור בלא ה' מוצאות אלא כמו מח' שלנו ומ"ש בעל כנפים יגיד דבר לשון הגדה ממש בדבור הוא כשבא למטה) והב' כשמצייר אותיו' במח' ולא נכלל בבחי' עשי' שבמח' רק כשיורדת המח' איך לעשות כנ"ל ולא כשעולה העשי' במח' (כמו סוף מעשה עבמ"ת וכה"ג) כמו כשעולה במח' ציור הבנין או ציור אות א' וב' וכה"ג וב' מדריגות הללו הן זו למעלה מזו דהרהור שבמח' אינו אלא כמהרה' ספורי דברים בצרופים שונים הרבה שנק' דבור שבמחשב' כנ"ל אבל מה שמצייר במחשבה דבר תמונה גשמי' הוא בכח הדמיון שבמחשבה ולא נק' הרהור עיוני והוא בחי' דומם שבמח' אבל יש בו חיות ואחוז וקשור במחשבה הפנימית ומתחבר עם הרהור דמח' שהרי בדמין שמדמה ציור נחמד למראה נתפעל כח המחשב' ורואה אותו בחלום ונק' הרהו' דמיוני שמעין הרהורי לבו ביום כו' ומדרגה למעלה מזו הוא הרהור הלב שעולה במח' שפועל התפעלות המחשבה באהבה וחמדה או כעס או קפידא כו' דהנה אנו רואים דכמו שבדבור יש גדלות וקטנו' בין במוחין בין במדות כנ"ל (באות ל"א) כך יש במח' גדלות וקטנות בין במוחין בין במדות שבה דהנה יש מח' שיש בה אור וחיות רב מאד והוא הרהורי לבו שעול' להרהר במח' כנ"ל דמה שיתפעל בעומק לבו מיד יתפעל התפעלות עצומה במח' בין לטוב בין לרע כמו לדבר הנאהב ונחמד בלבו ביותר יתפעל במחשבה להרהר בו תמיד בלי הפסק כלל ולהיפך לדבר השנאוי בלבו ביות' יתפעל במח' להרהר בו בכעס וקפיד' והוא שלא יסבלנו במח' כלל כו' וה"ז כמו בדבור בדברים שיוצאי' מעומ' הלב בדבו' שיש בו חיות רב לפעול התפעלו' בזולתו השומע כנ"ל והוא בחי' גדלות המדות חו"ג שבמח' ויש שאין במח' מהרהורי לבבו רק בתכלית הקטנות כמו שמהרהר במח' בדברים של מה בכך שאיןל בו בהן כלל וכלל ואין בו חיות מן הלב כלל כמו דברים של בטלה ואינם נוגעים אליו כלל וכמו הדבור לבטלה כנ"ל ועכ"ז יש קצת הארה וחיות מצומצם בזה שאם לאו לא היה עולה במח' כלל ונק' עשי' שבמח' בחי' דומם שאין בו חיות כלל רק בצמצום גדול (וכמו מ"ז הנופלי' במח' בענינים זרים ושטות שבהכרח יש לו בהן איזה חיות ותענוג כמו בעניני השגות בני אדם כבוד וממון שלא בא לעולם ולא יבא רק מפני שהנפש מחמיד בכבוד וממון יפלו מחשבות בהן ואמנם אין לו בהן חפץ בלב כלל וכן המהרהר בסברות והתחכמות בעניני מו"מ שלא יבאו לידו כלל יש בזה קצת חיות וכן במ"ז של תאות זולתם אף על פי שאינו חפץ בהן כלל וזהו הנק' מוץ ותבן כי המוץ ריק מפנימי' חיות שבתבואה רק עכ"ז מפני שהי' בה פרי התבואה יש בה קצת חיצוני' חיות ואין לו קיום כלל כמו כמוץ אשר תדפנו כו' כך מן המ"ז כאלה לא יש חיות כלל ויתבטלו מיד ויאבדו כו' וזהו הנק' עשי' דעשי' שבמח' וזה קורב לדמיונות שבחלומות שיש בהן מעין חיות הרהורי לבו שביום דהיינו מותרות הנופל מאותיו' הרהורי לבו שהי' בהן חיות גדול ביום ולכך חלומו' שוא כו' ויוכל להיות שמצד שהוא כבר המשיך נפשו במחשבו' כאלו בכל פנימי' עומק המח' והרצון לכך הרשימו הנשאר פועל לחשוב ממילא גם בזמן שאינו חפץ בהן כלל כענין הרשימו הנ"ל הנשאר בדמיון בחלומות מהרהור פנימי שביום ולפ"ז יש לדמותו לענין הרגילות מפני שכבר הורגל וקבע במחשבתו כל פנימי' הלב בעניני כבוד וממון וכה"ג לכך גם בלא מתכוין יחשוב מצד הרגילו' וכמו הדבו' שהורגל בו בכמ' פעמים בכל הפנימי' שכל הפנימי' בהעלם בזה כנ"ל (שם) ובאמת נבדל המח' מן הדבו' בזה שהרי אמר בזהר דהרהו' לא עביד מידי משא"כ הדבור סליק ובקע רקיעי' כו' ולפ"ז גם בעשי' דעשי' שבדבור הנבדל לחוץ גדול כמו מעשי' דעשי' שבמח' הנ"ל שהוא מה שנופל מ"ז שלא בכוונה כלל שזה כיוצא ונופל לחוץ כעלה הנושרת מן האילן וכמוץ ותבן הנופל למטה ומתבטל ברוח כו' ולכך הרהור לא עביד מידי אבל דברים בטלים צריכי' ביעור בנהר דינור) ויהי' איך שיהי' יש קטנות וגדלו' במחשב' שבוודאי מה שלבו בל עמו כלל במל' הוא בחי' קטנות המדות מאד במחשב' ומה שכל לבו במח' כנ"ל הוא גדלות דמחשבה ובבחי' קטנות המוחין שבמח' הוא ג"כ ע"ד הנ"ל בדבור שיש מחשבה שאין בה פנימי' הכוונה כלל דהיינו בלא שכל ודעת כלל רק מחשבות פשוטו' כאדם שמדב' בלא דעת כלל שאינו יודע מה שמדבר כך חושב בלא דעת כלל עד שא"י מה שחושב כמו הטרוד בכל פנימי' מחשבתו בדבר אחד גדול ומשיב לשואלו דבר שיש בתשובתו איזה מחשב' במוח ולא ידע ויזכור ע"ז כלל אח"כ כמתעסק בידיו וא"י מה עושה לעוצם טרדת המח' כו' כך יכול להיות קטנות המח' יותר ממה שחושב דברים של בטלי' שיש בזה קצת חיות מצומצם עכ"פ כנ"ל ויש במח' מתכלית גדלות המוחין והוא הנק' מחשבה שבמחשבה הוא מח' עיונית שלמעלה מבחי' הרהור אותיו' במח' עדיין והוא אשר כל עומק השכל בעיון המחשבה ואמנם הנה מחשבת עיון שכל שחושב המושכל והמושכל הנתפס בעיון מח' לא יקרא שם מחשבה על השכלה זו רק בשם שכל עיוני (והוא בחי' מל' דתבונה שהוא אחורי' דאמ' והוא קשר של תפילין בחי' ד' רבתי שרש לאה כו' וכמ"ש בענין לתבונתו כו') אלא מה שמהרהר באותיו' באיזה שכל וסברא אך כל הפנימי' של השכל בעיון מתיישב באותיו' הללו כמו המדבר בדעת והשכל בדקדוק גדול שנק' גדלות המוחין שבדבור כנ"ל ונמצא ג' מדריגות בכלל יש במח' הא' חלק הדמיון שנק' עשי' שבמחשבה והב' אותי' מחשבה שמהרהר במוח בצרופי' שיני' ויש בזה קטנות עכ"פ דמדות ומוחין כנ"ל כמו שמהרהר ענינים בטלים (או מה שיש לו בהן לפעמי' חפץ כנ"ל) והג' מה שחושב ומהרהר באותיו' דבר חכמה עמוקהאו התפעלות עומק המדות שבלבו כנ"ל וג' אלה נק' בי"ע דמח' ועשי' דעשי' הוא הנזרק בבחי' נובלות ומותרו' (כתינוק קטן שמלא מחשבות שאין בהם כלום וגם בגדול כשנופל במחשבתו דבר שלא הי' בו מעולם חפץ) (וכמ"ש במ"א דמ"ז שיש בהן חיות נעש' מזה מקטרגי' וז"ש או בך כו' אשר רדפוך כו' ואשר אין בהן חיות כלל יכלו ויאבדו וז"ש ויפוצו אויבך כו') ומעתה יובן כל פרטי סדר ההשתלשלות דג' עולמות בי"ע עפ"י כל הנ"ל במשלי' דמח' דו"מ למטה שכ"א כלול מבי"ע דהיינו בחי' כח"ב דבריא' הוא הרצון וחו"ב שבמח' שזהו בחי' גדלות המוחין שבמח' ונק' בריאה דברי' ומשם נמשך למדות דמח' שהן בחי' התפעלות המדות חג"ת יצי' שבמח' או בחי' דבור שבמח' הנ"ל ומשם נמשך לבחי' עשי' דמחשבה שהוא היותר אחרון והוא אותיו' שנק' דומם בלא מוחין ומדות כלל ומשם נעשה מקור ליצי' שזהו כנ"ל דמה שחושב איך לדבר כו' וז"ש כי הוא אמר במח' ונק' מאמר סתום ובא בגלוי בכח"ב וחג"ת כו' בדבור כנ"ל ג' חלוקים דבי"ע שבדבור ומעשי' שבדבור נמשך מקור דכח"ב וחג"ת כו' שבעשי' עד עשי' דעשי' שהוא מל' דעשי' כנ"ל ובאמת נעוץ תחלתן בסופן ומבשרי אחזה כו' כמו אדם מה שעול' ברצון בפנימי' השכל במח' הוא מדבר ועושה בפ"מ כך ענין ג' עולמות בי"ע בכ"י מחדש מע"ב כמ"ש ג"ש יושב ועוסק בתורה שהו' מוחין דגדלות שבמחשבה שבתורה וג"ש יושב ודן בדבו' שהוא חג"ת וג"ש יושב וזן שהוא נה"י בשפע האלקי בעולם העשי' עד המזלות והגלגלי' לזון כל העול' בפרטיה' בכל חלקי דצח"מ בעוה"ז השפל בהשגחה פרטי' ממש ובכל י"ב שעות היום חידוש יש באופן הילוך השפע מכתר דבריא' עד מל' דמל' דעשי' לפי מעשה בנ"א ובכל שבת וחדש עולין הכל מלמטה למעלה מעשי' ליצי' ומיצי' לבריא' כו' והיינו ג"פ הבו הא' הבו מלאכי' דעשי' שעולין ביצי' והב' מיצי' לבריאה והג' השתחוו כו' מבריאה לאצי' וכידוע בענין והי' מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו' וכן להיפך במעשה ניסי' יורד עליון בתחתון כמו שא' מי שאמ' לשמן כו' מי שאמר במח' דבריאה כו' עד שנעשה היפך טבע זו למטה בחומר הד"י וע"ז הוסדה כל התפלה יה"ר כו' כידוע:

(לג) '''ולהבין''' בתוס' ביאור כל ג' חלוקו' הנ"ל בבי"ע גם בעשי' עצמ' הנה יש להקדי' הידוע בע"ח שיש ג' מיני מדריגות בשפע המשפיע אל המקבל א' דרך מסך וב' דרך נקב וג' דרך חלון ודרך מסך היינו אור ושפע הבא בשינוי המהות ובשינוי מקום שהוא בריחוק מקום ולא כשאר שפע העילה בעלול שגם הוא בא בשינוי המהות דהיינו ממהו' המשפיע למהות המקבל שאין ערוך כלל ביניהם אלא בשינוי מהות נבדל ומרוחק לגמרי מן עצם המשפיע שאינו נראה ממהות המשפיע כלל וכלל ואין זה כ"א אור ושפע הבא דרך מסך מבדיל כמו אור הבוקע דרך המסך שאין אור העצמי נראה כלל רק הארה דהארה ולא כמו שאור מאיר דרך זכוכית שלא נשתנה מהותו אלא נשתנה מהותו במסך לגמרי (ולא כגווני הקשת או גווני הזכוכית שעושין שנוי באור שמצד גוון הכלי בלבד נראה האור כך אבל זהו אותו מהות עצם האור משא"כ במסך לא נראה מהות עצם האור וכך יובן הפרש זה באור וחיות הנפש בכלי הגוף שמצד המזיגה והרכבת ד"י הגשמיי' שבאברי הגוף כחומר כלי העין וכלי המוח נרא' האור וחיות הנפש הרוחני' בבחי' חיי גשמי ובשרי כפי הגוון והתואר של הכלי דוקא אבל אין זה שינוי בעצם מהו' האור וחיות הנפש הגם שבדם הוא הנפש הרי בא בהרכב' גשמי' זהו רק בחי' התגלותו לפי הכלי כאור הנרא' אדם בזכוכית אדומה וכה"ג אע"פ שבא מהות החיו' הרוחני למהו' חיות גשמי ונק' יציאה ממהות למהות וה"ז כשפע היוצאת ממהות המשפיע לפי הערך של מהות המקבל דודאי זהו אותו המהות רק ששכל המקבל קטן מאד בערך לגבי מהות שכל המשפיע וזהו הנק' דרך נקב קטן שהאור מאיר בו כמו שהוא בעצם בלי שינוי המהות בהתעלמו' כמסך כלל רק מפני שבא ממהות למהות בצמצו' גדול עד שלא יקבל המקבל רק אפס קצה האחרון שבו והוא מפני היותו יורד מגבוה לנמוך מצמצם שכלו הגביה כולו עד שלא נשאר רק כמו נקודה א' והוא שיעור מצומצם מאד מה שיכול לבא לידי שפע למהות שכל קטן של המקבל אבל אותו הנקודה היא מעצם השכל של המשפיע כניצוץ קטן משלהבת גדולה וכה"ג כמו שפע הרב לתלמיד שא"א שיומשך כל מדות השכל שברב רק נקודה א' מצומצמת ממנו שיוכל המקבל שאת לפי ערך שכלו המצומצם הוא היוצא ונמשך ממהות הרב למהות התלמיד וראי' לדבר זה שזהו נק' דרך נקב דהנה זהו כלל שכל עצם בלתי מתחלק דהיינו שגם בחלק הקטן האחרון שבו ימצא בו הכל והוא עיקר ענין בחי' דרך נקב שהנקב יכולין להרחיבו כחלון ויותר וכניצוץ קטן שע"י ניפוח במפוח יתפשט ויהיה כשלהבת גדולה וכן עץ קטן בקומה יגדל ויהיה כארז וכך קטן בן שנה יגדל ויהי' חכם מופלג בהיותו בגדלות שנים כבן ע' שנה וכה"ג וכמו שאמר בוצין כו' ודאי הי' כל כח חכמתו אז בהיותו קטן רק שלא היה בו בגלוי כ"א נקודה א' ונגדל ונתגלה ברוב ימים מעט מעט וה"ז כאילן קטן הצומח מידי יום כי האדם עץ השדה ואין זה רק מפני שהיה חלק עצמי בקטנותו ע"כ יגדל כניצוץ שנעשה שלהבת וכן אנו רואים בתלמיד קטן שיגדל בחכמה ברוב ימים עד דקאים אדעתיה דרבי' ממש לאחר מ' שנין ולא עוד אלא שיוכל להיות פי שנים ברוחו של משפיע כמ"ש אלישע לאליהו רבו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כו' וכל זה רק מפני ששפע זו הנק' עו"ע באה בלי התעלמו' העצם כלל רק חלק מצומצם הוא מן העצם וחלק זה יגדל והי' בהתרחבו' כמו המשפיע ממש אע"פ שבשעת קטלתו בא לו ביציאה ממהות למהו' דהיינו ממהות התרחבו' שכל המשפיע למהות קטנות שכל המקבל כו' וכך יובן גם בענין אור ושפע חיות הרוחניו' שבא בחיי הגוף ממהות למהות שזהו אותו עצם האור וחיו' של הנפש (שהרי הכאב לא ירגיש רק עצם הנפש אע"פ שסומא מוליד שלם זהו מפני שהתפשטות כח הראיה בעין הוא רק כזיו השמש בזכוכית שנשתנה לאדם כנ"ל) ונק' דרך נקב (שיכולים לומר הגדלה בהתגלות כל שלימות המוחין בכלי החב"ד הגשמיי' יהי' בערך גדולת המוחין רוחניי' שבעצם הנפש ממש כה"ג ממש יובן בנר ה' נשמת אדם שנק' ניצוץ אלקי ה"ז חלק עצמי עכ"פ ובגדלות המוחין ומדות כו' שבניצוץ זה בהיותו במהות חומר גופני בשכל ומדות שבמוח ולב גשמי יהי' שוה בערך ומדריגת שרשו למעלה במוחין ומדות ברוחניו' שנק' ומזלא עד שיבא למדרגת אדם למעלה באבי"ע אדמה לעליון כו' כי אין הניצוץ נבדל משרשו בשינוי המהות ואע"פ שנתעלם במהו' הגוף שזהו כהתלבשות הנפש הטבעי' בגוף וז"ש כי האדם עץ כו' שנמשל לצמיחת העץ הקטן כנ"ל וה"ז כמו צמיחת העשב מכח הצומח שגם שבא מן הרוחניות אל הגשמיו' מ"מ צמיחה גשמי' זו שבעשב הגשמי הרי היא אותו כח הצומח הרוחני ממש וד"ל) ואמנם הנה במסך נשתנה המהו' ומלבד זה הנה העיקר הוא במה שהובדל האור העצמי ואין לו חיבור וקשר עם האור הנראה מתוך המסך (שאין הענין שהאור עומד מצד המסך ובוקע ומאיר דרך המסך שא"כ יש חיבור וקשר להוסיף האור או לצמצם רק שניטל עצם האור ולא יש אור בבית רק ממה שנמשך אור במסך בלבד) וה"ז כמו בריכת מים שנפסקה שאין לה חיבור וקשר במעיין כלל רק כפי המשכת המדה שבה מכבר כך תהי' לעולם בלא תוס' וגרעון כו' (וזהו ההפרש בין הנשמות שנק' מהלכים שניצוץ יש לו מקור להוסיף בו במדת המקור עד שנק' אדם אדמה כו' וזהו מהלך בלי שיעור והמלאכי' נק' עומדי' בלא תוס' כו' לפי שמקבלים מבחי' חיצוניו' הבל הדבור שנא' וברוח פיו כו' שהן בחי' אתוון אתגליפו הנ"ל כמו אותיות הנזרקי' מם הפה ולחוץ כבריכה שנפסקה וכזרקת אבן הנ"ל (או כמו שערות שיונקים מבחי' מותרי השפע והנבדלין ויוצאי' לחוץ שאין להן קשר וחיבור בפנימי' החיות כלל וכמ"ש במ"א) אבל הנשמות שרשם ממוח האב בחי' חלק עצמי ואעפ"י שנשמות דבריאה הן מתהוי' יש מאין אחר בקיעת המסך כו' וכמ"ש נשמות אני עשיתי כו' ויש נר"נ בכל עולם עד נפש דעשי' כידוע מ"מ נר"נ שבכל עולם יש להן קשר וחיבור באור העצמי דאצי' שמאיר במסך כמ"ש באורך נראה אור שהנשמה נק' נהורא תתאה ואחוזה וקשורה בנהור' עלאה שנק' אורך וכמ"ש כי אתה תאיר נרי וה' יגיה חשכי וכה"ג בהלו נרו כו' והיינו ישראל עלה במח' הפנימי' הגם שמאיר בכלי הדבור ויוצא לחוץ בבחי' בריא' נבדלת יש מאין כמו ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח כו' שאין זה מהבל החיצוני שהן כלי המבטא שבהן נעשה שינוי מהות הדבור הרוחני כשינוי המהות שע"י המסך ובהבדלה וריחוק משרש הדבור הרוחני אלא מהבל הפנימי שברוחניו' הדבור היינו במח' העצמי' שזהו כמו עצם הנפש המדברת שנק' רוח ממללא ברוחניו' בחי' מדבר והוא בחי' אדם רוחני כו' כידוע וד"ל (רק נשמות שנכרתו משרשן העצמי כמו הכרת תכרת הנפש כו' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה למעלה ה"ז כמו דבר הנבדל שאין לו חיבור וקשר במקור חוצבו כלל שאין לו תיקון וכעץ יבש שאין לו שרש כו') ונמצא מובן מכ"ז בעיקר ההפרש שבין דרך מסך לדרך נקב שבמסך הובדל מהשרש העצמי ובנקב האור בא מן העצם רק שהו' בצמצום גדול ולפ"ז יובן בענין כח הפועל בנפעל שזהו בבחי' נקב שהרי בשעה שממשיך כחו בנפעל אע"פ שנשתנ' ובא בשינוי ממהות למהות דהיינו ממהו' תנועה רוחניו' שביד למהות תנועה גשמי' שבציור דבר הנפעל כנ"ל בציור תמונת אות אלף וכו' עכ"ז אין זה בא בריחוק והבדלה כלל מכח המניע' שביד וכל רגע יש חיבור וקשר לכל פרט ציור הגשמי עם התנועה שביד להאריך בו כרצונו וגם אם זהו נק' דרך צמצום גדול לצאת ממהות למהות (כצמצום הצמיחה גשמי' מצמיחה רוחניו' וכמו צמצו' חיי גופני' מחיי רוחני' הנ"ל) אבל בחי' צמצום יציאה זו ממהות למהו' הוא בא מעצם האור וחיות דוקא רק שהוא חלק קטן ומצומצם מאוד הנק' דרך נקב כנ"ל (וכן המתעסק שנשאר רשימו בעסק זה מטרדת מחשבתו גם זה דרך נקב יקרא מאחר שאינו נפרד ואחוז וקשור במקורו כנ"ל וא"כ הנפעל לאחר שיד הפועל מסולק ממנו שהובדל ממקורו כבריכת מים שנפסק וכאבן הנזרק יחשב או באותיו' שנחקקי' בשעוה ונפרדו מאותיו' החותם עצמו כנ"ל בענין אתוןן אתגליפו ובאמת אין הענין כן שהרי יכירו כל מהות הפועל מפעולתו וכמשי"ת בסמוך) ועכ"פ ב' מדרגות הללו דרך מסך ודרך נקב הן הנה ב' מדרגות דיצי' שבעשי' ועשי' שבעשי' וכן ביצי' ובריאה בחי' יצי' שבבי"ע הוא דרך נקב ובחי' עשי' שבבי"ע בכלל נק' דרך מסך להיותו בא בבחי' נבדל מן העצם (ולא כעשי' מכח הפועל בשעה שפועל שזה בבחי' נקב כמשי"ת (וכמו הבנת השכל ע"י המשלי' וחידו' שמעלימי' האור העצמי לגמרי ומה שיובן השכל מענין המשל הזר ה"ז דרך מסך כידוע אעפ"י שאנו רואים שיש קשר וחיבור לנמשל עם המשל כחומר וצורה כמ"ש במ"א מ"מ ה"ז במדה ושיעור המוגבל באופן המשל לבד ולא יותר כלל וכלל וד"ל):

(לד) '''ומעתה''' יש להבין מדריגה הג' שהוא בבחי' חלון שזהו כאשר השפע באה מן המשפיע אל המקבל בהתרחבות גדולה בלא צמצום עצמותו כלל אלא כמו שהשפע אצלו ממש בהרחבה גדולה כמו המשפיע שכל לחכם כמותו ממש שלא יקצר בשפע זו ולא יצמצם דברים כלל גם א"צ להניח עצמותו ולדבר בל' קצר כדי הבנת המקבל לבד מאחר שהמקבל מבין וחכם כמוהו ואינו צריך רק להודיעו מן ההעלם לגלוי בדבור לבד א"כ אין זה יציאה במיצר וצמצום ממהות למהות קטן בערך הימנו כדרך נקב הנ"ל בכל שפע עו"ע וכה"ג אלא כל המהות של המשפיע נמשך למקבל להיות גם הוא כמוהו והוא רק כמו שהורק מכלי אל כלי וזהו הנק' דרך חלון (וכמו אלישע מאליהו שאמר ויהי נא פי שנים כו' וגם במשה וע' זקנים שנאצל מרוחו עליהם וכתיב ותנח עליהם הרוח אין זה כניצוץ קטן הנבדל מאור השלהבת אלא כל מדרגת משה היה בהם ממש כמו פני יהושע כפני לבנה פני משה כפני חמה שאור עצם החמה מאיר בלבנה שלא ע"י התעלמות דבר מה רק כמו שהורק מכלי אל כלי (ואמנם זה כאור השמש המאיר בחלון של זכוכי' שאין זה ככלי העין שאינו עצם אור ספירי במהו' אור כלל רק מקבל אור הראי' ולא כלבנה שהוא אור ספירי בעצם כמ"ש במ"א בענין סיהר' לית לה מגרמ' כלום ובענין ועינינו מאירות) וכמו לע"ל דכתי' בכנ"י והי' אור הלבנה כאור החמה כו' שהמקבל יהי' שוה למשפיע בעצם ומהות א' ולכך יהיו נקראי' אז ארץ חפץ וכן חפצי בה משמע שזהו שכל חפצי העצמי כלול בה והוא ארץ חפץ כולל הכל והוא מה שבכל עצמו' התענוג הפשוט העצמי ממש שנק' שעשועי המלך שבעצמותו ממש יהי' בכנ"י ג"כ כמו שהוא בעצמות ולכן תקרא חפצי בה כו' וכמו שאנו רואי' בכל נשמה אלקים גם למטה כאשר חפץ בה המלך ונקראה בשם הוי' ממש והיינו שכל אור הוי' דאצי' בגשמה זו עד שהוא בדומה לעליון ממש כמ"ש אז תתענג על הוי' כו' כידוע) והיינו שכל תענוג העצמות יקבלו הנשמות משעשועי המלך כו' למהוי אחד באחד ממש אעפ"י שעכשיו אין השפע בכנ"י רק כנצוץ המאיר בדרך נקב כמ"ש מציץ מן החרכים כו' הרי מנקב קטן יוכלו לעשות מרחב גדול עד שיוכלו להכיל כל אור העצמות ולזה הטעם לע"ל נא' א"ח עט"ב כו' שתהי' למעלה מן המשפיע דעכשיו שהוא רק ע"י ד' אותיו' דשם הוי' רצון ושכל ומדות כו' וכמ"ש על הוי' למעלה משם הוי' וכמ"ש עד יעבור הב' סתם כו' (וכמ"ש במ"א בענין אראנו נפלאות כו') (ולמעלה הוא בחי' מל' דאצי' אע"פ שנק' אור קטן בחי' נהורא תתאה לע"ל יהי' כאור העצמו' ממש כמ"ש עד דוד הגדיל שזהו מל' דאצי' שיהי' כמו בבחי' מל' דא"ס לפני הצמצום וז"ש ואלה דברי דוד האחרוני' כתר ש"ט דוקא דראשוני' הוא כתר מל' היינו ע' שנין בחי' ז' מדות וכ"א כלול מי' במוחין חב"ד אבל ג"ר דכח"ב העצמי' הוא בחי' כלי להכיל כל העצמו' כידוע שבחי' פנימי' הכתר שם הוא אא"ס מלגיו כו' והיינו דוד מ"י חי וקיים בנצחיות דעצמו' אא"ס והתחלתו הוא בת"ר לחיי נח איש צדיק חי עלמין נייחא דרוחא וב"פ נח ב' שבתות שבת תתאה דמל' ושבת שבתון דעצמו' ממש ובזהר אמר דאפתחו מבועין דחכמתא שנק' ארובות השמים כמ"ש יפתח ה' לך כו' וגם מ"ש דמעיינות תהום כו' נתחברו מ"ע ומ"ת ח"ת וח"ע ומעין זה הי' בח"ת דשלמה דכתי' ותרב חכמת שלמה כו' כי ה' נתן חכמה עלאה בח"ת ולע"ל יהי' זה במשיח בשלימות יותר גם מאדה"ר קודם החטא וכידוע בענין אדם אדם דוד משיח כו' וכמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים כו' שיחובר ים הקדמוני עם ים האחרון למהוי אחד באחד ממש וד"ל) והנה בחי' ומדריגה דשפע זאת שנק' דרך חלון אינו בא ממהות למהות קטן הימנו כו' עד שיוכל להיו' המקבל כמשפיע ממש זהו כמו מדרגה הג' הנ"ל בג' חלוקות שבעשי' והוא בחי' בריא' שבעשי' הנ"ל דהיינו שכל שבעשי' והגם שאין זה רק צמצו' כלי המוח להשכיל ע"ד פעול' ומלאכה לבד ושרשו רק מעשי' שבשכל כנ"ל מ"מ הרי באמת אין הפרש כלל בזה בין גדלות השכל שבעשי' לגדלות השכל שבדבור וגדלות השכל שבמח' עצמה כי הרי אנו רואי' שכל פרטי המדות והמוחין שבמח' ודבור הכל בא לידי גלוי בפועל המעש' עד"מ אדם שעל' ברצונו ומחשבתו לבנות בנין גדול עפ"י חכ' עמוקה שבהכרח ישים כל כח חכמתו וכל חפצו הכל בהשגח' פרטי' ולזאת כל נפשו מלובש בעומק חכמתו שבמח' זו וממילא כשבא מן המח' אל הדבור גם שם מאיר כל פרטי רצונותיו וחכמתו ומן הדבור אל המעשה בפ"מ שם דוקא נגלה כל מצפוני רצון נפשו שהיה בהעלם עצמותו במח' הפנימי' והיינו סוף מעשה שעלה בתחלת המח' ואין כאן בחי' צמצום כלל רק כמו שהיה הדבר אצלו ממש בעצמותו כך בא לידי גילוי ומה שירד מן הרצון ומח' לדבור הגם שהי' ממדריגה האחרונה שבמח' שנק' עשי' שבמח' ומן הדבור אל המעשה ג"כ מבחי' עשי' שבדבור כנ"ל הכל הוא בא בסדר ירידת המדרגה מצד צמצום עצמותו לבא לידי פו"מ אבל כאשר כבר הוא עוסק בפ"מ אזי ודאי כל עצם המושכל כמו שהוא בעצמות חכמ' שבמוחו ישנו בגלוי בעשי' זו שבפ"מ ומח' עמוקה זו שבעשי' ממש ה"ז בא בהרחבה והתפשטו' באותו בחי' מחשבת שכל שהי' בכלי מוחו טרם שירד מן המח' לדבור ומעשה באין צמצום כלל ואין זה נק' יציא' ממהות למהות קטן הערך על היות גדלות עיון המח' באה בפ"מ בציור מעש' הבנין מאחר שמקבלת מח' זו הטרודה בעסק זה מעצמות כח המחשבת שכל עיוני' הפנימי' שבה מלובש כל עצם נפשו ממש והוא הנק' השפעה שבבחי' חלון שאין הפרש בזה בין כשהורק מכלי זה עוד לכלי אחר ומשני לשלישי ולרביעי אחר שהכל הוא שפע המהות ועצמות כמו שאין שינוי מהו' בשכל הנמשך מעצמות המשפיע לחכם כמוהו וממנו יקבל חכם אחר עד כמה חכמי' כו' (כמו הקבלה דור אחר דור מרב לתלמי' שהוא קאי' אדעתי' דרבי' כיהושע קבל ממשה וכן עד דור האמוראים אין שינוי בעצם הקבלה כלל ונק' הלכה למשה מסיני גם בתלמיד שבדור האחרון כידוע) ונמצא שיובן הדוגמא והנמשל מזה למעלה שגם שנשתלשל החכמ' דבחי' הגדלות בבי"ע עד חכ' שנמל' דעשי' שנק' בריאה דעשי' אין שנוי בעצם אור האלקי שבחכ' זו בין חכ' דבריאה לחכ' דעשי' ועל הכל בשוה נא' כולם בחכמ' עשית או מ"ש בראשית ברא כו' בחוכמתא דבחכמ' יבנה בית כידוע הגם שברא ויצר ועשה והוא ג' מדרגות דמח' דו"מ כנ"ל בענין י"ס דבי"ע מ"מ בבחי' גדלו' החכמו' שוין מחדו"מ שגם בעשי' מתפשט הרחבת אור החכמ' דבריאה כו' (וראי' מאא"ס שבחכ' דאצי' שבא ומאיר בכל נצוץ האלקי גם שהוא בבחי' נפש דעשי' ששרשו רק מחיצוניו' הכלי' דז"א דאצי' מטעם הנ"ל וכך בחכמ' דמעשה בראשי' בכלל מטעם זה) ובזה יובן מה שמצינו ענין נפלא בבחי' כח הפועל בנפעל דהיינו שמהות ועצמות של הפועל יכולים להכיר בנפעל מצד שכל נפעל ידמה לפועל בהכרח עד שיכירו בעצ' מהותו בצורה וחומר אבריו וזה פלא גדול לכאורה דאין זה רק בכח המוליד שיוליד בדומה לו כידוע בטבע כל תולדה למינהו דוקא אבל בפועל גשמי איך יתכן שימצא מהות הפועל שהרי אין בנפעל רק רשימו בעלמא שנשאר בו מכחו של פועל וגם כחו של פועל הוא רק חיצוניו' שבעצמות כידוע וכנ"ל דכח הפועל' המצייר דבר אין זה רק בחי' עשי' דעשי' או יציר' דעשי' והוא ברגע שמצייר ולאחר שידיו מסולקות אין שם רק רושם החיות של התנועה שבידיו לבד ולכך חס על איבודו כנ"ל וא"כ איך יכירו במהות נפשו וציור תמונתו (כידוע בנסיון שגדולים הצדיקי' שפעלו למעלה שיהי' להם מדריגת זו להכיר את בוראם שהיא כח הפועל בנפעל כו' יוכלו להכיר בכל פועל גשמי מהות של אדם הפועל הכלי ההוא בציור תמונתו כו' וכמ"ש במ"א) אך הענין הוא דיש הפרש בזה בין כשעשה הפועל בחיצוניו' כח התנועה לבד ולא שם בה מפנימי' מחשבתו כלל כמו המתעסק הנ"ל או המצייר דבר בכוונה אך לא שמשים כל גדלות עיון שכלו הפנימי בזה אבל כשמשי' כל עומ' מחשבתו כמו שהי' בעצמו' נפשו שהנפש כול' מתלבש' בזה כנ"ל אזי כל מה שמתפשט מן הנפש בכל פרטי כחותיו בצורה וחומר הכל ימצא למכירים ברוחניו' הנעלם בגשם הנק' רוחניו' שבגשם כמו רוחני דכח הצומח בעשב ורוחניו' החי וכה"ג בכל חלקי הרוחני' דד"י ארמ"ע כו' והוא מטעם הנ"ל שבפנימי' המה' העצמי' הגם שמתפשטת בפעולה גשמית יש בה מכל מהות ועצמו' שבשכל ורצון ומחשבה כו' באין שינוי כלל שהוא בחי' חלון הנ"ל וד"ל ובכ"ז יובן ענין הנ"ל במ"ש אתה הרא' לדעת כו' למנדע ליה לקוב"ה ממש ע"י הידיע' וההכרה בבחי' כח הפועל אלקי בנפעלי' ונבראי' שזהו כל ענין פסוד"ז משום שמהות ועצמו' אא"ס שבבחי' חכמ' שבמל' דמל' דעשי' המהוה הגלגלי' והמזלות וכל אשר בארץ שם דוק' ישכון אור העצמו' שבחכ' הקדומה שבעצמו' אא"ס ממש שנק' חכמתו העצמי' ממש כידוע וכמ"ש כול' בחכ' עשית וכן ה' בחכ' יסד כו' או כל אשר חפץ עשה כו' אין הפרש בזה בין עול' היות' עליון שלפני עולם האצי' ובין עולם השפל הזה שנתהוה מצמצום כח אלקי היותר אחרון מטעם כל הנ"ל וד"ל (אך אין זה רק לנש"י מצד שרשם בעצמות אא"ס ממש כי חלק ה' הם ונק' נר ה' כנ"ל וז"ש אתה הראת דקאי על הנשמה האלקי' דוקא אבל עכו"ם הגם דקרו לי' אלקא דאלקייא וכתיב מלך אלקי' על גוים כו' אינם מכירין במהו' ועצמות עי"ז כלל וזהו מצד המסך וכו' וכמ"ש במ"א):

(לה) '''והנה''' כל הג' חלוקות הנ"ל בחי' חלון ונקב ומסך שהוא ג' בחי' דבי"ע היינו דרך פרט בכל עולם ודרך כלל הוא בג' עולמות דבי"ע דהיינו ענין המח' דלעיל דאימא מקננא בכורסייא שהוא בעולם הבריא' וז"א ביצי' ומל' בעשי' אבל הנה באמת גם בחי' חלון הוא בצמצום שהרי אמ' בע"ח (בהיכל הז' בהתחלתו) דאור א"ס בא באור הכתר ובחכמ' בלתי ריחוק מקום אלא בקירוב ובהתרחבות גמורה אמנם בבחי' בינה בא בבחי' ריחוק מקום ומבחי' בינה לז"א בא האור בחי' חלון לבד ומז"א לנוק' רק בבחי' נקב בלבד ומנוק' דז"א לבי"ע בא האור דרך מסך בלבד ע"ש הרי גם בחי' חלון אינ' נק' התרחבו' אלא צמצום ואינו אלא מבינה למדות כו' (ואע"פ שמבואר למעלה בבחי' חלון שהוא בחי' התרחבות השפע מעצמות המשפיע היינו כשבא שפע עצמותו בבחי' בינה שהוא מרחב העצמו' גם שבא בהשגה ותפיסא שנק' בחי' יש הוא למעלה מבחי' אין דכתר וחכמ' כידוע וע"כ מפני שבא האור ושפע במרחב גדול דעצמו' ממש אע"פ שהוא בבחי' השגה אדרבה שם דוקא כל מהות אור השפע מן העצמו' בלי ריחוק מקום כלל וכלל משא"כ בכו"ח אע"פ שהן בבחי' אין לא בא שם אור העצמות בקירוב ובהתרחבות גמור כ"כ וד"ל) ולהבין ביאור כ"ז הנה תחלה יש להבין מהו ענין הריחוק מקום למעלה מעלה שלא יתכן שם בחי' מקום גם ברוחניו' כמ"ש הנה מקום אתי כו' אלא ודאי צ"ל ענין מקום זה הוא בבחי' מעלה ומדרגה שהוא נבדל ומרוחק בערך מעל' ומדרגה או שהוא בקירוב מעלה ומדרגה כידוע בענין ריחוק ערך מהות מעלת ומדרגת הרצון על השכל עד שהשכל וטעם לא ישיג למהות הרצון כמו שהוא למעלה מן השכל והטעם וכמ"כ נבדל ערך השכל מן המדות שהמדו' העלולים מן השכל רחוק ערכם מהשיג לשכל העצם כמו שהוא טרם בואו למדות כדרך כל עילה שנבדל ערכה מן העלול שלעולם לא ישיגנו כאשר יהי האופן בתוך האופן שעיגול העליון נעלה בריחוק מקום בגשמיות שלעולם לא ישיגנו העיגול שבתוכו וכמ"ש במ"א וכך הוא ריחוק ערך מעלת המדות על הדבור שהדבור בחי' דומם כו' ונמצא ריחוק ערך השכל על הדבור כריחוק ערך בחי' המדבר על הדומם ועכ"ז יש להן חיבור זע"ז אבל מרחוק ולא מקרוב ונכלל בתוכו ולא היה במציא' בפ"ע כלל כמו אור הרצון אם הי' מאיר הארתו בקירוב אל אור השכל הי' אור השכל שהוא בחי' מציאו' שכל וטע' ורצון מתבטל לגמרי כי אין טעם לרצון כלל כידוע וכמ"כ מאור השכל למדות מאיר מרחוק דוקא כדי שיהי' מציא' התפעלות מדות וכן ממדו' לדבור עד שיוכל להיות מציאו' הדבור בחי' דומם במהות בפ"ע כו' והנמשל מזה יובן למעלה דרך כלל במ"ש בע"ח דבחי' הקו והחוט אשר נמשך מן העצמו' לא הי' נמשך עד למטה בקירוב גמור אלא מיד נעשה בבחי' ריחוק מקום כו' שאם הי' נמשך הקו מעילה לעילה בקירוב הרי הכל הי' בבחי' א"ס ולא הי' מציא' י"ס כלל ופי' וביאור בחי' רחוק מקום זה בכלל היינו ריחוק במעל' ומדרגה שלא ישיגנו המקבל כמו שהוא כדי שיוכל להיות מציאו' המקבלים ולא יתבטלו לגמרי וד"ל ומעתה יש להבין ענין הנ"ל בע"ח דבאור הכו"ח בא בקירוב כו' ובבינה בריחוק מקום כו' דלכאורה אין לחלק בזה כלל שהרי עצמות אא"ס למעלה מכל מדה וספי' וכמ"ש לאו מכל אינון מדות כלל (עד שגם בחי' הק"ו שנמשך אחר הצמצום הראשון הוצרך להיות בריחוק מקום מן העצמו' כמו שנעשה בריחוק מקו' למט' כמבואר בע"ח בתחלתו שהקו נעש' בתחלתו בריחוק מקו' ולא בקירוב כו') וא"כ גם בכו"ח איך יאיר בקירוב ויהי' במציאות' ומהו הטעם לחלק בין כו"ח לבינה בזה שהרי אמרו חכים ולא כו' מבין ולא כו' אך הענין הוא דאין הכונה בקירוב זה בחי' קירוב גמור במעל' ומדרגה דכמו דלית מחשבה דבינה תפיס' בי' כך לאו מכל אינון מדות כלל כו' אלא הכונה בקירוב זה שבכו"ח להיותם בבחי' אין והעלם יותר ישכון בהם בקירו' מבבינה שהיא בבחי' יש שהוא ההשג' וההבנ' כו' דהנה ידוע באדם שהרצון הוא ראשית התפשטות עצמות הנפש עד שהרצון נק' לפעמי' בשם נפש כמו היש את נפשך כו' אין נפשו כו' לפי שהנפש היא הרוצה תתאחד עצמותה ומהותה ברצון זה ואע"פ שהמהות של הרצון מציאותו נבדל מעצם הנפש שמושללת גם מבחי' רצון עכ"ז מתאחדת ברצון וע"כ אין הרצון בבחי' כלי מוגבל (כידוע בענין נרנח"י דחי' יחידה הן בלא כלים ונר"נ הוא בג' כלים מוחא ולבא וכבדא שהן בחי' בי"ע הנ"ל שהוא ג' מדריגות דחלון ונקב ומסך הנ"ל והיינו שא' בע"ח דמבינה לז"א דרך חלון מפני שהוא בא בבחי' כלי השגה אבל בחכמ' נק' נתיבות חכמ' ולפעמי' נק' תעלומות חכמ' והיא בבחי' פנימית חכמ' שזהו בחי' חיה כידוע) וכך יובן למעלה בבחי' רצון העליון של המאציל דבודאי כאשר עלה ברצונו להאציל כו' בחי' רצון זה הנמשך מעצמו' המאציל מתאחד בעצמותו ונחשב עדיין בכלל העלם אור העצמו' כמשל רצון הנפש כנ"ל וע"כ מאיר בו אא"ס שבקו בקירוב יותר מפני שהוא ורצונו א' כו' וכן מאור הרצון הנק' כתב בחכמ' מאיר בקירוב וכמ"ש ה' בחכמ' כו' שראשית גלוי עצמו' אא"ס בחכמ' לפי שהחכמ' נק' כח מ"ה וכתיב והחכמ' מאין תמצא מבחי' אין דכתר ופנימי' מקור החכ' הוא בא מבחי' אין האמיתי שבעצמו' ממש (כידוע דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י כו') ונק' בשם תעלומו' חכמ' שזהו בחי' ח"ס דא"ק וכה"ג וענין נתיבו' חכמ' הוא אשר החכ' מאין תמצא לבחי' יש וכמו קנה חכמ' כו' (וידוע ענין הנתיב שהוא בהעלם משא"כ נ' שערים דבינה שער פתוח וידוע לכל) כח החכמ' היא בבחי' נקודה דיוד בהעדר ההתפשטות עדיין ובכל דבר שהוא בבחי' אין ומ"ה שם ישכון גלוי אא"ס בקירוב יותר כמו במשה שא' ונחנו מ"ה כו' בחי' בטול העצמי להיותו בבחי' אין דחכמ' ע"כ האמ' בו פא"פ אדבר בו כו' כידו' וד"ל אבל בחי' בינה הוא בבחי' יש והוא בחי' התפשטות ההשגה שמשיג ומבין דבר מה והגם שההשגה היא בבחי' עצמו' אא"ס איך שהוא מובדל ומרומם כו' מ"מ הרי א' דלית מח' ת"ב כלל ואם הוא נתפס במח' והשגה אין זה אמיתתו כי השגה זו עצמה שהוא בחי' יש מסתרת אור עצמותו שהוא בחי' אין האמתי כו' וע"כ א' דבבינה בא האור דרך ריחוק מקום דהיינו שאור העצמו' בא בהשגה בריחוק ערך ומעלה נבדלת שאין ערך בין בחי' אין ליש ונבדל ומרוחק ערך מעלת האין על היש כמו עד"מ הרואה מרחוק ע"י מראה דגם שהמראה מקרבת הדבר שרוא' אבל קירוב זה ריחוק הוא שאינו רוא' במהותו רק מה שנראה ע"י המראה משא"כ הרואה מקרוב במהות הדבר כו' וכך יובן עיקר ענין ההפרש בין חכמ' לבינה שהחכמ' בבחי' ראי' מקרוב לאסתכלא ביקרא כו' להיותה בבחי' אין ומ"ה כנ"ל אבל באמצעות ההשגה שמשיג הרי זה כמו על ידי מראה כו' וכמ"ש במ"א באריכות בענין אינו דומה שמיעה לראיה שהראיה בחכמה ושמיעה בהשגה דבינה שנק' יש כו' וכמו שא' גבי משה פא"פ כו' משא"כ בזולתו במראה אליו כו' וד"ל ומעתה יש להבין מ"ש עוד דמבינה לז"א נמשך בבחי' חלון כו' דלכאור' ק"ו הוא אם בבינ' בא האור בריחוק מקום איך מבינ' לז"א יבא האו' דרך חלון פתוח כו' אך הענין הוא דהנה הגם שבבינ' בא בריחוק מקו' כנ"ל מ"מ אין בזה צמצו' וקיצו' כלל אלא כל אור השפע כמו שהיא באה בהשגה ותפיסא רק שהיא בריחוק מצד ההשגה שהוא בחי' יש אבל מבינה למדות נמשך דרך חלון שהוא בחי' צמצום וקיצור כמו עד"מ החלון הפתוח בבית שהבית עשוי להסתיר ולהגן ע"י דפנות הבית מכל צד לדרום וצפון כו' ואמנם הנה כדי שיאיר האור בבית מזיו ואור השמש עושין חלון במקום מיוחד בדופן שיתפשט שם אור השמש ומעט יאיר בכל הבית ואע"פ שהחלק עשוי במדה וצמצום אבל התפשטו' האור ממנו ועל ידו בכל הבית וכן יובן הדוגמא בבחי' בינה שנא' בחמ' יבנה בית והוא ב' דבראשית שמוליד המדות בחי' ו"ק שהוא בחי' אורך ורוחב שזהו דרום ותפון חו"ג הנכלל ברוחב ומזרח ומערב באורך וכמו שאנו רואים כשהשכל מושג אז נתפשט לימין ושמאל ולאורך כו' (ונקודה דחכמ' מוסתר בהיכל דבינ' כו') (וכידוע בענין אמור והבקיעה ברקיע זה היינו מ"ש ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה כו' שהשמש הוא יוצא מהסתרו ברקיע והוא מה שנבקע יסוד אימא ונולדו המדות דז"א בגלוי וכמ"ש במ"א בפי' ממזרח שמש כו') והחלונות הן בחי' התפשטות אור הבינה במדות וכמו שאנו רואי' שבעומק המושג עדיין הוא סתום בלתי נודע פסק הדין להלכה אם כשר או פסול והוא ענין הפלפול העמוק כידוע והדין הנפסק אחר הפלפול זהו כמו חלון שהאור מאיר בצמצום במקום מיוחד בסט' דחסד להטות כלפי חסד וזהו כמו החלון בדופן דרום כו' וכן שכל המטה כלפי דין בסט' דצפון כו' ונק' חלון מצומצם אבל יאיר על ידו בכל השטח דמדות שהן ו"ק מעלה ומטה דרום וצפון כו' וכן במדות שנולדים מן השכל דבינה כמו התפעלות אהבה משכל והתבוננות מצומצם להאיר אור בבחי' חסד שהוא ימין מקרבת דאהבה כו' וכן להתפעל בירא' משכל והתבוננות שמאיר להיות יראה כו' כ"ז נק' חלונות דבינה להאיר בז"א שהוא בחי' המדות שבלב כידוע וד"ל (אך לפ"ז ה"ז היפך ענין הנ"ל בשפע העצמו' שנק' דרך חלון ובכאן א' כשנתמעט אור הבינה בהארתה במדות זהו הנק' חלון והענין הוא כידוע דיש הפרש גדול בין צמצום המשפיע אל המקבל והוא כאשר אין ערוך ביניהם כנ"ל בבחי' נקב כו' אבל כאשר כל עצמו' הרצון בא בגלוי בבינ' נק' יש של העצמות ממש אדרבה בהשג' דבינה בא יותר בהתרחבות וזהו אהי' אשר אהי' אנא זמין כו' וכנ"ל הטעם והוא ענין הנ"ל בבחי' גדלות המח' הפנימי' שכל מהות ועצמות הנפש שם הוא כו' ונק' חלוני רקיע להאיר למעלה מן הרקיע כמו ארובות השמים כנ"ל משא"כ בחי' חלון דכאן מבינה למדות שהוא בבחי' צמצום אחר צמצום דהשג' דבינה מצד עצמה שהיא בריחוק מקום מטעם זה כנ"ל וד"ל:

(לו) '''ומעתה''' יש להבין מ"ש בע"ח דמז"א לנוק' מאיר דרך נקב שהוא שצמצום יותר מדרך חלון כו' דהנה ידוע שהדבור נק' בחי' נוק' בחי' מקבל מהמדות שבלב (וזהו נקב החזה שנוקב להבל הלב להוציא מקור לדיבור בה' מוצאו' ולכך נקראת נקבה נקב ה"א כו') והענין ידוע דאור המדות שבלב בדבור נתמעט הרבה יותר ממיעוט אור הבינה במדות שבלב שהוא דרך חלון הנ"ל כי השכל וההשגה המטה כלפי חסד או אהבה הנה היא באה במהותה ובהתרחבות לפ"ע הצריך בהתפעלות החסד והאהבה רק שהיא בקיצור לגבי עצם ההשג' בקיצור הטעם ושכל שבדין והלכה כנ"ל אבל בדבור כבר נתצמצם כל מהות אור התפעלות האהב' וחסד שבלב ולא מאיר שם רק דרך נקב לבד שהגם שאנו רואי' שבדבור יש גלוי האהבה או השנאה ביותר כי מה שאוהב נאמן ידבר עם אוהבו הרבה כאשר ידבר איש אל רעהו בריבוי דברים כל זה אינו רק גלוי אהבתו ביותר (כמו ראוה מדברת כו') ואם אינו אוהבו כ"כ לא ירבה בדבור עמו כ"כ וראי' מן ההיפוך שעם שונאו לא יוכל לדבר כלל וכל שלא דיבר עם רעהו ג' ימים כשונא יחשב כו' כי הדבור יוצא מהבל הלב הפנימי ומגלה מצפון האהבה ולכך דברים שיוצאי' מן הלב פועל התפעלו' בלב השומע כמ"ש במ"א אך מ"מ הרי עצם הדבור הוא רק בחי' דומם שהן האותיו' היוצאי' מהבל ה' מוצאו' והדומם אין בו חיות מצד עצמו רק מה שניתן בו מהבל חיות הלב אך הארת חיות הלב בדומם דאותיות אינו אלא כמו פתיחה דנקב קטן ולא כפתיחת החלון והוא פתיחת הלב להוציא הדבור שפתיחה קטנ' היא דרך נקב מצומצם אחר סילוק כל עצמות חיות הלב (ומה שדברים היוצאים מהתפעלות הלב עושה רושם הוא מצד ריבוי אור ההתפשטות שההתפעלות תתגבר בלב ויבקע אורו כמו היוצא בתגבורת דרך נקבים מתוך המיצר כו' וזהו בא בהתפעלות המדותבלב ביותר שבא מקיבוץ המוחין במיצר הגרון כו' ולא יכיל כלי הלב כו' וכמה שכתוב במ"א) ומה שמן החכמה מאיר גם כן בדבור שלא על ידי אמצעות הבל הלב והוא ענין כח המצרף צרופי אותיות הדבור בתנוק כשמתחיל לדבר משום דמצרף לחכמ' וכידוע דאבא יסד ברתא אין זה בא רק בהעל' גדול מן מקור החכמ' ולא נק' גם דרך נקב כי מתעלם בכלי המבטא כו' משא"כ אור השכל שבא בדבור ע"י הלב עכ"פ יש בו בחי' הארה מועטת מאור החכ' ג"כ רק שהיא בצמצום גדול מפני שנתצמצם השכל במדות ומן המדות לדבור (ומ"מ כח המצרף בא ממדרגה עליונה יותר וכמ"ש במ"א דכח המצרף הוא בא מקדמות השכל בחי' אין דחכמ' אבל גופו של שכל שבדבור אינו רק מגלוי אור החכמ' שמאין תמצא בבחי' יש ונמשך לבינה ומשם למדות ודבור וד"ל) (אך הנה באמת אין הכוונה במ"ש בע"ח בבחי' חלון ונקב כו' רק על בחי' אא"ס שבקו שבכתר בא בקירוב ובבינה בריחוק כו' ומ"ש מבינה לז"א דרך חלון כו' אין הכוונה גם מאור הכתר לחכמ' בקירוב ומחכמ' לבינה בריחוק ומבינה למדות דרך חלון אלא הכל על בחי' התלבשות אא"ס שבקו שבא בכתר וחכמה בקירוב כו' ועד"מ בנפש האדם המדבר הרי הרצון מתלבש בחכ' והחכמ' בבינה ובינה מתלבש במדות והמדות בדבור שנמצא התפעלות עצמות הנפש שברצון עצמו גדול מכולם והרצון שבא בהתלבשות אחר התלבשות בחו"ס ומדות עד הדבור שם הארתו בבחי' נקב לבד כו' כך ברצון העליון שבא בהתלבשות בחו"ב ומדות עד ויאמר אלהים בדבור שם נתמעט אור העצמו' שברצון עד שאין הארתו שם רק בבחי' נקב מן בחי' המדות כנ"ל לפי שהאותיות נק' אבנים כו') והנה מבחי' הדבור העליון שנק' בחי' נוק' דז"א בא האור ושפע לבי"ע דרך מסך המפסיק ומעלים עצם האור כו' וכידוע דמל' דאצי' בוקע המסך ונעשה ראש ומקור לבי"ע כו' ולהבין ביאור ענין המסך הזה שבין אצי' לבריאה ונק' פרסא ופרגוד (כמו שמעתי אחורי הפרגוד כו') שזהו כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כו' פי' שאין הלבוש מסתיר גמור ע"כ בוקע המסך ונמצא הארת האצי' בבריאה וכן עולה מבריאה באצי' כמו בשבת ויו"ט וכה"ג והענין הוא שבמסך הזה מורכב מדבר והיפוכו מפני שנעשה מהתעבות האור מיני' ובי' כו' שממקור א' יוצא ב' הפכים גלוי והסתר ואיך ימצא ב' הפכים בנושא א' הנה יובן ע"ד שמבואר במ"א ג"כ כדוגמא זו והוא בענין אורו' וכלים דהנה הכלי הוא היפך האור כידוע דהכלי הוא הגבלת האור כו' ושרש א' להם שהוא מבחי' הצמצום דקו כו' וכידוע דהכלי נעשה מהתעבות האור דהיינו מיני' ובי' וביאור זה הנה ידוע עד"מ אור האהבה שבלב שהכלי שלה הוא מעשה החסד והטוב כמו שאנו רואים באוהב הנאמן לחבירו שמסיבת אהבתו יעשה וישתדל בכל מעשה טוב וחסד עבורו בכל כחו ואע"פ שהוא רק מעש' והשתדלו' אבל שרשה הוא רק אור האהבה שבלב שחפץ בלבו בטובתו מצד האהבה כי רבה היא ואמנם יש בזה שעור מוגבל עד כמה יעש' טוב לפזר הון או למסורנפשו שזהו לפ"ע שיעור מדת אור האהבה דוקא והיינו כמו הכלי שמגביל האור כי המעשה טוב וחסד הנראה בגלוי הוא בחי' כלי ולבוש בעלמא המלביש לאור האהבה שבלב כפי המדה והשיעור לא פחות ולא יותר ואמו אור השכל המתלבש בכלי המוח שמוגבל בו בשיעור כו' וכמ"ש במ"א והנה אנו רואי' שממקור א' יוצא שרש האור והכלי אע"פ שנראי' ב' הפכים שהאור הוא בחי' התפשטות והכלי מגביל ההתפשטות כו' כי ודאי מה שמעשה החסד יבא בהגבלה שלא לעשות יותר מכפי כחו בממון וגוף זהו מצד הגבלה אור האהבה שבכלות כח האהבה שבלב אז יכלה כח מעשה זו דחסדי' וטובות ואם האהב' בלתי מוגבלת כמו אהבת האב לבנו אז גם המעש' חסד לא יוגבל וא"כ ודאי שרש א' לאור וכלי שאם הי' שרש מיוחד לכלי בפ"ע לא הי' כח הכלי כלה בהשוא' א עם האור ובהתגלו' אור וכלי נראין ב' הפכי' שהאור בלתי מוגבל והכלי מוגבל ונמצאי' ב' הפכים שלהם שוין בכלות כחם אלא מוכרח לומר שיוכל לצאת ממקור א' ב' הפכים דאור וכלי ושיהי' שוין בכלות כחם מצד שרשם שהוא א' (וכמו שאנו רואי' בהתהוו' הולד בבטן בחומר וצורה משרש א' יוצאין וכח הגבלתם שוה ופעולתן ב' הפכים שהאור והצורה בלתי מוגבלת והחומר מוגבל כו') וזהו מפני שמהתעבות האור נעשה הכלי ע"כ שוין בכלות כחם בענין ההגבלה (וענין התעבות האור הוא כמבואר בענין המסך למעלה בענין יהי רקיע כו' שמורכב מרוחניו' וגשמיו' כו' והתעבות הגשמת האור מורכב עם רוחניות הכלי וזהו כדמיון התלבשות הרוחניות דחיות הנפש בדם וכח הצומח בעשב הגשמי כנ"ל ושם מבואר באופן אחר) וכמ"כ יובן בענין הפרסא שבין אצי' לבריא' הנ"ל שנעשה ג"כ מהתעבות האור והוא מבחי' החשמל דבינה (כמ"ש בע"ח בענין כתנות עור כו' שמלביש לזו"נ עד תחת רגליהם כו') שיש בו ב' הפכים מאור האצי' הבלתי מוגבל ומאור הבריא' המוגבל ומאחר שמהתעבות האור נעשה הי' ראוי להיותו בבחי' בלתי מוגב' אך הוא כמו הכלי המגביל ושרשו עם האו' כנ"ל וזהו כמו המשל אל השכל שמסתיר העצם של השכל ומגלהו שזהו ב' הפכים והמשל לנמשל כחומר לצורה ושרש א' למשל עם הנמשל והוא ענין חיצוניו' בינה שנעשה ממנו החשמל וכמ"ש במ"א (והיינו כמבואר שם שההרכבה היא מתכלי' הרוחניות ותכלית ההגשמה ומקור א' לשניהם שממקום שיצא עומק אור שכל המושג משם יצא שרש המצאת המשל המגשם כו' וכמשלי שלמה שלפי ערך עומק החכמה כך ערך המצאת המשלים וכל מי שהוא חכם גדול יותר ידע יותר לכוין המצאת המשל לפי אופן הנמשל לפי שמקור א' להם כו' וד"ל) ויובן בתוס' ביאור ענין אפשרות התהוות ב' הפכים בנושא א' כענין אור וכלי או בחי' פרסא הנ"ל הנה יובן ממה שמצינו כדוגמא זאת במדרגה עליונ' יותר והוא בבחי' צמצום הראשון שנמשך אח"כ קו הנק' קו המדה שמודד כל דבר בהגבלה והוא עצמו אינו בבחי' גבול כי שרשו מעצמו' א"ס הבלתי מוגבל כו' לפי שנמשך הקו מן הרשימו הנשא' כו' ורשימו זו היא בחי' כח הגבול שבאא"ס הבלתי מוגבל כי כל יכול הוא וגם כח הגבול ימצא מאתו ולזאת רשימו זו אות מוגבל להורות על בלתי מוגבל והם ב' הפכים ע"כ גם קו זה יש בו ב' הפכים הנ"ל (והיינו כמו שאנו רואין שיוכל להיות נס שלמעלה מן הטבע והוא נעשה במקו' שהוא בגדרי הטבע שזהו אור הנגלה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא ע"כ כפלא יחשב כי בטבע רואי' בגלוי מה שלמעלה מן הטבע כהיפוך ים ליבשה וכה"ג ולכך מברכים במקום זה ברוך כו' וכמ"ש במ"א בענין מקום ארון אינו מן המדה הרי הארון הי' בגדר מקום בהיכל ק"ק ולא הי' תופס מקום שם נמצא מלמעלה מן המקום בא בגלוי במקום כו' וכ"ז כב' הפכים במקום א' (ובל' הפלסופי' יקראו הנסים נמנעות ויאמינו בזה שזה כח אלקי כו') וכמ"כ יובן בבחי' פרסא הנ"ל שסובל ב' הפכים מבלתי גבול ומכח המגביל וכמ"כ בחי' אור וכלי הנ"ל לפי ששרשם א' מהרשימו והקו שהכלי' שרשם מהרשימו והאורו' מן הקו והכל א' כמ"ש במ"א בענין נקוד' קו שטח וד"ל) ונמצא מובן מכל הנ"ל דמ"ש בע"ח דמבחי' מל' בבי"ע מאיר דרך מסך בלבד ולא דרך נקב היינו בחי' עשי' דעשי' בכלל לפי שכל ג' עולמות דבי"ע נק' בשם עשי' וע"י מסך נק' עשי' דעשי' ומ"ש דמז"א לנוק' נמשך דרך נקב הוא בחי' יצי' דעשי' ומבינה לז"א דרך חלון הוא בריאה דעשי' כו' שזהו כללות המא' דאימ' מקננא בכורסייא כו' כנ"ל וכן באצי' יש ג' מדרגות הללו דבי"ע עד כללות כל ההשתלשלות דקו וחוט כו' הן ג' מיני אדם א"ק אדם דבריא' וע"י וא"א אדם דיצי' וז"א עם מוחין דאו"א שבו נק' אדם דעשי' כמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(לז) '''והנה''' יש להבין עוד ענין א' בכללות ענין שמע ישראל כו' ובשכמל"ו יחו"ע ויחו"ת במה שלע"ל יח"ת דבשכמל"ו למעלה מיחו"ע כנ"ל במ"ש עד דוד הגדיל כו' וכן דוד מ"י חי וקים שזהו עליי' המל' בעצמות אא"ס שבמל' דא"ס לפני הצמצום כו' (וכן מה שכנ"י יקראו חפצי בה כו' ארץ חפץ כו') וכן אלה דברי דוד האחרונים שהוא כתר ש"ט דמשיח כו' דהנה לכאורה ענין בשכמל"ו שהוא בבחי' מל' ה"ז בבחי' זמן עבר הוה ועתיד דהיינו מלך מלך ימלוך וכידוע בע"ח דשרש התהוו' הזמן הוא בבחי' המל' שהוא בחי' נוק' דווקא וזהו ענין מ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורות לפי שהזמן בנוק' כו' אבל שם הוי' היינו היה הוה ויהיה כאחד ה"ז למעלה מבחי' זמן דעבר הוה כו' וזהו בחי' הויה דיחו"ע דשמע ישראל כו' וא"כ איך יהי' בחי' המל' למעלה מיחו"ע דהוי' כו' אך הנה הענין מבואר במ"א בפי' עד דוד הגדיל משום דעצמות אא"ס שלמעלה מן הזמן לגמרי יאיר בבחי' הזמן דנוק' מלך ימלוך כו' ואז גם בחי' הזמן יהי' בלתי מוגבל ויהיה נצחי בלי יופסק וזהו לעולם ועד בנצחיות דא"ס שזהו עצמו בחי' ומדרגה שלמעלה מן הזמן ממש רק שמלוב' בזמן וזהו דוד מ"י חי וקים לעול' והוא לע"ל דוק' כידוע וכמ"ש בדניאל ועתיק יומין יתיב כו' ואז מלכותי' מלכו' עלם כו' וזהו שבשכמל"ו יהיה למעלה מהוי' דיחו"ע דשם הוי' אינו אלא כולל עבר הוה ועתיד כא' אבל מ"מ אינו בבחי' שלמעלה מן הזמן לגמרי אדרבא הרי הוא מקור הזמן (וכמשי"ת) אבל כאשר הזמן בלתי מוגבל כנ"ל הרי מאיר בו מלמעלה מבחי' זמן לגמרי שהוא עצמות אא"ס כמו שהוא לפני הצמצום כנ"ל והיינו באלף הז' שנק' יום שכולו ארוך כנ"ל וד"ל. אך הנה יש להבין כל זה ויש להקדים תחלה שרש ענין הזמן מהו דלכאורה כפי המבואר בכמה דוכתי בענין עש"נ הרי הזמן הוא בחי' שנה וכמו שבחי' עולם הוא בחי' נברא מחודש מאין ליש כך הזמן שהוא בחי' שנה הוא נברא מחודש מאין ליש בבחי' גבול ממש וכמו שאנו רואים התחלקות הרגעים בהגבלה ומספר לשעה תתר"פ רגעים וי"ב שעות ליום וי"ב שעות ללילה ושלשים יום לחדש וי"ב חדש לשנה וכו' עד שהגבלה היותר אחרון בזמן הוא הרגע והיותר עליון וכולל הוא השנה ואלף שנה שבבריאה יום א' דאצי' עד שו' יומין עלאין דאצי' דז"א הרי הן מקורין לו' אלפי שני כו' ובאמת יש להבין איך יתכן לשון בריאה בזמן כמו בעולם דוודאי התהוות עולם שהוא המהות של הבריאה עצמה יתכן בו לשון בריאה והתהוות דבר מה אבל בבחי' זמן כשעות ורגעים איך יפול בזה לשון התהוות מאין ליש בבחי' גבול ושיעור ככל בריאה מחודש המתהווה כו' אך הנה מבואר שרש ענין זה במ"א בענין תירוץ הקושי' הנז' בע"ח שהמקובלים הראשונים מקשי' למה היתה התחלת ושרש כל השתלשלות דאבי"ע בזמן זה דוקא ולא בזמן מוקדם מזה או מאוחר כו' ותירצו דמשום שעצמות אא"ס ממש מובדל ומרומם לגמרי מכל עקר ושרש להשתלשלות דאבי"ע וכאשר עלה ברצונו כו' הוצרך לבא בצמצומים רבים מעילה לעילה בעצמו עד שיצא שרש הראשון שבא בגלוי בזמן זה דוקא דהיינו שכפי סדרי הצמצומים בא זמן ההשתלשלות הזאת בזה הזמן דוקא לא מוקדם ולא מאוחר ולפ"ז משמע שהוצרך להתעכב זמן רב עד שיצא בגלוי אור ומקור הראשון להשתלשלו' דאבי"ע כו' וזה אינו תירוץ כלל דעדיין הקושי' במקומ' עומדת גם על סיבה הראשונ' בראשי' התחלת סדרי הצמצומי' מעילה לעילה כו' למה לא היה בזמן קודם ואז ממילא היה ההשתלשלות בזמן קודם מזה הזמן כו' אלא התירוץ האמיתי הוא דעקר הקושי' אינה כלום מטעם כלל הנ"ל דהזמן עצמו הוא מחודש ונברא מאין ליש בבחי' גבול כו' וקודם שנברא הזמן לא היה בחי' זמן בעבר הוה כו' כלל ומוקדם ומאוחר שוין כו' וא"כ איך יתכן להקשות למה לא היה האצילות או הבריאה בזמן מוקדם מזה או מאורח מאחר שכל עקר הזמן אינו אלא עבר בפ"ע ועתיד בפ"ע ובחלק העבר לא היה חלק העתיד אבל בלמעלה מן הזמן ב' חלקי העבר ועתיד שוין ואין שם קדימה לעבר ולא מאוחר בעתיד אלא שניהם כא' באין והמוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם אחר שמושלל מבחי' זמן כו' א"כ איך שייך לשאול למה לא ברא או האציל בזמן מוקדם מאחר שקודם ההשתלשלות לא היה בחי' זמן דעבר ועתיד כלל כי הזמן עצמו נברא ומחודש כשא' מהות כל הנבראים הנק' עיל' כנ"ל (וגם הזמן שבבחי' האצי' הוא ג"כ מחודש מאין כו' דהיינו מעצמו' המאצי' כמו שעול' האצי' במהותו נתחדש ונאצל מאין דעצמות המאציל כך בחי' הזמן שבו נאצל מאין כו' שהרי נז' לשון ימי' ושני' גם בבחי' האצי' וכמו וע"י יתיב כו' וכידוע בו' יומין עלאין דאצי' שהן מקוריי' לו' ימ"ב שלמטה ויש שנים שכולי' שס"ה יום דאצי' כמו שמבואר במ"א בפי' כי אלף שנה כיום כו' דאלף שנה שבבי"ע אינו רק יום א' באצי' וממילא שבת דאצי' באלף הז' שלמטה וז' שנים באצי' נק' שמיטה וזפ"ז נק' יובל כמו למטה וכך יש בא"א וא"ק ושם נק' שנים קדמוניות עד ימי קדם ושנים קדמוניות שגם בעצמות שנק' קדמון לכל הקדומי' רק שהימי' שם בבחי' א"ס כמו יום שכולו ארוך כו' ולזה רמזו רז"ל מי איכא זקנה קמי' קוב"ה שהוא עצמו' המאציל כו' דהנה זקן ושבע ימים מורה על הגבלת האור וחיות בימים המוגבלים בעצם ובאי' במספר מוגבל וכשיכלה כל חלקי פרטי המספר כמו ע' שנה יקבוץ השיעור הכולל מכל חלקי הימים בגבול מגביל לכלל כי חלקי כל הפרטים יגבילו את הכלל כמו מספר אלף יגבילנו מספר אחדים שימצאו במספר אלף וכן דבר מה שיתחלק לחלקים כשיקבוץ כל חלקיו יגבילו למהותו הקדום וכן חלקי כחות הנפש יגבילו עצם הנפש וכך הוא במספר ימי חיי אדם בע' ופ' שנה שימולא כל עצ' אור נפשו בהקבץ כל חלקי פרטי הימים בשלימות כמו את מספר ימיך אמלא שיבי' לכללותם וישלימוהו כו' וכ"ז מורה על היות העצם בע"ג ע"כ מספר חלקיו יגבילוהו וממילא מובן במה שהוא בלתי בע"ג בעצ' שא"א לומ' בו מספ' חלקי' בגבול פרטי שהפרט ג"כ ודאי בלתי מוגבל שאם הפרט מוגבל ודאי הכלל מוגבל וכשאין הכלל מוגבל ממילא אין הפרט מוגבל כידוע ולפ"ז יובן למעלה דא"א לומר למעלה ענין זקנה שהוא בא במספר רוב ימי' ושני' שמוגבלים בפרט כנ"ל מאח' שבעצם הוא בלתי מוגבל ממילא גם הפרט שהן הימי' ושנים הן בלתי מוגבלי' כו' וזהו כמו יום שכולו ארוך כו' ולכך אמרו מי איכא זקנה קמי' קוב"ה שהוא עצמו' המאציל אעפ"י שנק' ע"י כו' לפי שבחי' ע"י ממוצע בין עצמו' המאציל לנאצלי' ומה שיפול לשון זקנה היינו בבחי' אורות דנאצלי' שבאי' בכלי' כמו מוחין דחו"ב דאצי' שבז"א שיפול שם לשון ושם המושאל הזה מקטנו' לגדלו' כמו נער הייתי גם זקנתי דשרו של עול' אמרו דהיינו בחי' מט"ט שהוא ז"א דבריא' ושרשו בז"א דאצי' כידוע וכאשר בא לבחי' גדלות המוחין כו' נק' זקן שקנה חכמה (כמארז"ל בים נדמה להם כבחור עושה מלחמה שהוא רק מוחין שבמדות דז"א כמ"ש ה' איש מלחמה לעמוד לנגד הדין למה נשתנו אלו כו' ובמ"ת נראה להם כזקן בחכ' שבתורה כו') אבל קמי' קוב"ה שלפני האצי' לא יתכן לשון ושם במושאל הזה מטעם הנ"ל וד"ל אך הנה יש עןש מדרגה למעל' גם מזה והוא בעצמות אא"ס ממש שלמעלה מבחי' זמן לגמרי ולא שאינו מוגבל בכלל ובפרט בלבד אלא שגם ענין ימי' ושני' קדמוני' הנ"ל לא יתכן לומר שם כי הוא למעלה מעלה מכל בחי' התחלקות גם במדרגת האור שבעצמו כו' והענין הוא כידוע שרש ענין הכלל והפרט למעלה הוא כמו עד"מ מח' הכללית באדם שכולל במח' אחת כל מה שעתיד לדבר ולעשות ולהתפעל בשכל ומדות וגם מה שעתיד להיות לו רצון לרצון כו' כמו המחשב באופן מעשה הבנין שיהי' כך וכך ובאה המח' דרך כללות לכלול כל מה שעתיד לבא בזה התחלקות ברצון ושכל ומדו' ומדו"מ באופני' פרטי' רבי' ושוני' כו' עד אין שעור והכל נסקר בסקירה א' במח' זאת הפשוטה בתכלי' כידוע וכך יובן למעלה במח' הקדומה הכללי' דהיינו מה שעלה ברצונו ומחשבתו הפשוטה כל ההשתלשלות דאבי"ע הנסקר הכל בסקירה א' ומח' אחת פשוטה בתכלי' כמ"ש צופה ומביט עד סוף כל הדורות במח' א' בסקירה א' כו' וכולל כל מה שעתיד להיו' התחלקות ברצון המאציל להאציל כך וכך או"א כו' ולברוא עולם הבריאה בכמה מדרגות דע"ס באו"כ כו' עד סוף העשי' דכל אשר חפץ עשה שזהו ה' פרצופי' דא"א ואו"א וזו"נ דאבי"ע שבאו דרך פרטי פרטו' הכל נסקר כא' במח' הפשוטה שנק' כלל הראשון ולפ"ז גם בחי' הזמן שבכלל עולם דאבי"ע בא ג"כ מן הכלל הראשון לפרטי השתלשלות דאבי"ע עד ימי' ושעות דזה העולם כמו שמחדש בכל יום מוגבל ממש מע"ב מכלל הראשון דאין בכלל אלא מה שבפרט וכמו שאמרו וכל היצור לא נכחד ממך דאפי' היצור היותר אחרון בא במחשבה הכללי' ורק שיצא יותר אחרון בפרט כו' כך בזמן שגם הוא נברא מאין כו' וכנ"ל בענין עש"נ כו' גם הצמצום דזמן היותר אחרון כמו יום ושעה שלנו הי' במח' הכללי' מאחר שצופה עד כל הדורות דו' אלפי שנין דבריא' עד מקורם הראשון שלפני האצי' בבת א' כו' וזהו ענין ימי קדם ושני' קדמוניות דהיינו מקדמון לכל כו' שכולל הכל בסקירה א' באח"פ מה שעתיד להיו' מקו' למקור התחלקו' עש"נ דאבי"ע ואמנם מי איכא זקנה כו' דאין מח' כללית הנ"ל נק' מוגבל בעצם אע"פ שהוא כלל לפרט מוגבל באו"כ דאבי"ע ונק' ע"י כו' והיינו מפני שעצמות אא"ס למעלה מעלה גם מהיות בחי' כלל לפרט והוא כמו גלוי אור עצמותו שהיה הוא ושמו בלבד שלמעלה מבחי' מח' א' הנ"ל שזהו למעלה מבחי' סובב הכללי הראשון הנק' טה"ע כו' הרי שם לא יתכן לומר גם שם המושאל דימים ושנים קדמוניות דכלל לפרט שייך לקרותו קדמון שקדם למה שבא אחריו בפרט כנ"ל בענין המח' כללי' שקדומה לכל התחלקות הבא אחריה כו' אבל בעצמות ממש לפני מי יקדי' כו' ולזאת הרי שם הוא למעלה מבחי' זמן לגמרי גם לא בדרך כלל ופרט הנ"ל והוא שלע"ל יאיר מעצמות אא"ס זה במל' ויהיה גם הזמן נצחי שזהו לעמל' משם הוי' דיחו"ע כנ"ל בענין עד דוד הגדיל כו' דוד מ"י חי וקים כו' דהוי' הכללי הוא מחשבה הכללי' הנ"ל שכולל עבר הוה ועתיד דכל השתלשלות דאבי"ע ולמעלה מכלל הראשון הזה הוא עצמות אא"ס שלמעלה גם מבחי' זמן שבכלל כו' ונמצא מובן מכ"ז בקצרה שיש כאן ג' מדרגות א' בחי' ז"א דאצי' שנק' נער עד הוי' הכללי דמח' הקדומה שנק' זקן והב' עצמות אא"ס שלמעל' ממקור הזמן לגמרי והג' בחי' הממוצע שהוא עצמות דא"ס בזמן המוגבל שזהו בשכמל"ו שהזמן לא יופסק שלמעל' מן הכלל והפרט ומחברם יחד וד"ל):

(לח) '''והנה''' הגם שמבואר למעלה דהזמן נברא ומחודש מאין ליש בבחי' גבול כמו מהות כל בריאה כידוע בענין עולם שנה כו' אך צריך להבין מאין יצא סיבת התהוות הזמן באבי"ע (דאם מצד כלל ופרט הנ"ל לא שייך זה רק בגופו של המשכה במהות הבריאה והאצי' שבא להתחלקות ורבוי מן הכלל אבל כמו הכלל לו' אלפי' שנה דמח' א' בא להתחלקות ו' אלפי' שנה בזמן שזהו עיכוב גדול ואין כל חדש בו כי כבר צופה כל הדורות כו' מאין יבא סיבתו כו') אך הנה עש"נ הכל בבת א' בא דעולם הוא מהות הנברא שהוא חומרו וצורתו הוא בחי' הנפש שלו ושנה הוא זמן קיומו כמו הגלגל הגשמי שכלול מג' אל' עש"נ עול' עול' הוא מהות הגשמי ושנה זמן קיומו ממקו' חוצבו שבבחי' זמן ונפש הוא אור חיי צורתו ברוחניו' וכך הוא בכל דבר מה שנתהווה יש מאין כלול מג' אלה עש"נ כמו האדם בגופו נק' עולם וזמן קיומו נק' שנה ונפש הוא אור חיות נפשו ממקורה כו' וכן חלקי דצ"ח בפרט כו' הכל נופל תחת ג' אלה כי גם לעץ יש זמן קיום וכליון וצורה וחומר כו' ובכלל כל חלקי דצח"ם וכל העולם כלול מג' אלה עש"נ וכך בעולם העליון הרוחני עול' המלאכי' דעשי' עד ע"ס דמל' דעשי' בחי' הכלים לאורות נק' עולם והאורות שמקבלי' מאור מל' דאצי' שבבי"ע נק' נפש והזמן דשם בחי' ממוצע שמחבר או"כ כו' וזהו דרך כלל בכ"מ (עד עולם הא"ס עצמו שלפני עולם האצילות כי גם שם שלול מג' אלה עש"נ וכנ"ל בבחי' שנים קדמוניו' כו' עד עצמו' אא"ס שלמעל' מבחי' זמן בכלל כנ"ל זהו בחי' נפש כמו נשבע ה' בנפשו והוא מל' דא"ס) ולפ"ז בהכרח צריך לומר דכמו שגוף הבריאה מחודש מאין ליש וב"ג כו' כך בחי' שנה שהוא בחי' הזמן שבו נברא ומחודש כו' מאחר שכא' באו וא"כ סיבת התהוות הזמן בא בהכרח ע"פ סיבה הראשונה הקודמת אליה והוא בחי' נפש שהנפש הוא בחי' האור וחיות בעצם ויובן הענין ע"ד דוגמא מבחי' נפש האדם שאנו רואים בחוש שנפש זאת בא אור מהותה בבחי' התפשטות והסתלקות ולא בענין א' בהתפשטו' לבד או בהסתלקות לבד אלא הסתלקות והתפשטות כא' כאור הנר שעולה ויורד כא' הנק' רצוא ושוב כמו רוח החיים שבלב שעולה ויורד בהסתלקו' והתפשטות בדפיקו דלבא צמצום בדפק א' המורה הסתלקות החיות לחוץ כמו להוציא הבל הלב ולהכניס מיד הבל החיות חוזר ודופק דפיקה ב' וב' דפיקות הללו באין ברגע א' וזהו עיקר סיבת קיומו שביציאות ההבל והסתלקותו לבד לא יחי' כלל וכן להיפך בכניסתו בלב בהתפשטות לבד ולא יוציא הבל לא יחי' כו' אלא דוקא ברו"ש כא' כו' בזה אופן מהות אור חיותו שזהו בחי' גבורו' כמ"ש במ"א וזהו מ"ש והחיות רו"ש פי' רצוא מסתלק וחוזר מיד ומתפשט וחוזר ומסתלק וחוזר מיד ומתפשט וכך הוא שתמידות מפני שזהו אופן מהותו כו' והנה מזה בא סיבת התהוות הזמן משום דע"י צמצום והתפשטו' הרי האור וחיות מתחלק ומתעכב מעליי' לירידה ומירידה לעליי' הרי עי"ז נתהווה עכ"פ עיכוב זמן מה כמו אור הנר במה שהוא עולה ויורד תמיד מתעכב בפתיל' כו' כמ"ש במ"א והיינו מפני שטבע מהו' דבחי' הנפש הוא בא בבחי' רו"ש עולה ויורד בעצם טבעו כנ"ל לכך מתהווה בחי' שנה הוא עיכוב הזמן שהוא רגע כי מה שנסתלק עובר ומה שמתפשט עתיד כענין ב' דפיקות שבלב הנ"ל וד"ל והנה מ"ש והחיות רו"ש זהו בבחי' האור שבא בכלי שאופן חבורו וקיומו בכלי הוא בא בדרך זה שהוא עולה ויורד רו"ש כו' והיינו ג' מדרגות דעש"נ הנ"ל בפרט ובכלל דנפש הוא בחי' האו' והעולם הוא בחי' הכלי והזמן שבו הוא בא מצד התחלקות עבר ועתיד דרו"ש בענין ב' דפיקות שברוח החיי' שבלב כנ"ל לכך הרצוא תחלה ואח"כ השוב דהיינו בחי' ההסתלקות תחל' ואח"כ ההתפשטו' וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט וכן וחוזר חלילה בתמידות כנ"ל אך הנה זהו מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה שהוא מן המשפיע את המקבל נק' בבחי' מטי ולא מטי מטי התפשטו' תחלה כו' ולא מטי צמצו' והסתלקו' מיד אחר ההתפשטו' וכן חוזר חליל' בתמידו' מול"מ כנ"ל ברו"ש רק שברו"ש רצוא תחלה כו' ובעול"מ להיפך דמי תחלה כו' וכמו מרחפת ע"פ כו' נוגע ואינו נוגע וכן על גוזליו ירחף נוגע כו' דתחל' נוגע ואח"כ אינו נוגע וכן חוז' חליל' בתמידו' וידוע בע"ח דמבחי' מול"מ זה מן המשפי' מלמעלה למטה שהוא בבחי' כת' מזה נעשה במקבל בחי' רו"ש מלמטה למעלה כו' דהכל ענין ושרש א' ודרך כללות היינו שבבחי' ע"י וא"א דאצילות שנק' כתר בכלל האור נמשך ובא בבחי' מול"מ מלמעלה למטה ובבחי' ז"א דאצי' בא בבחי' רו"ש מלמטה למעלה כו' (ודרך כלל יותר הרי גם א"א דאצילות נק' אדם דיצי' וגם הוא בבחי' רו"ש כדפיקו שבלב כנ"ל וגם א"ק נק' אדם דבריאה כו' עד עצמות אא"ס שלפני הצמצום שנמשך בבחי' קו בבחי' מול"מ כו') ובזה יובן ג"כ בענין שרש הזמן דאבי"ע כנ"ל שהזמן נאצל בעולם האצילות ונברא בעולם הבריא' כו' דהיינו שבז"א דאצילות בא בחי' התהוות הזמן דבי"ע דעבר הוה ועתיד שנק' הוי"ה כו' להיותו בבחי' אדם דרו"ש צמצום והתפשטות שזהו יו"ד ה"א כו' כידוע כו' אבל בבחי' א"א דאצי' בא האור מלמעלה למטה בבחי' מול"מ שמזה נמשך עיקר שרשו של הזמן דאבי"ע דהנה אעפ"י שהזמן נברא ונאצל כנ"ל מ"מ יש לו עכ"פ שרש ומקור במאציל עצמו ובבורא עצמו שמשם נמשך ונתהווה והיינו בחי' מול"מ שבכתר שהוא א"א שממנו נתהווה בחי' רו"ש כו' שמזה בא גלוי שרש הזמן באצילות ובבי"ע כו' וד"ל ולהבין ביאור הדברי' הנ' תחל' יש להקדי' בביאו' ענין בחי' א"א דאצי' שנק' כתר דאצי' ששם בחי' מול"מ ובחי' ז"א דאצי' ששם בבחי' רו"ש ולמ' נק' זה א"א אריך אנפין וזה נק' ז"א ובאמ' הכל א' משו' דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כידוע והענין ידוע בהיות שיש ב' מדרגות במח' הא' הנק' תחלת המח' והב' הנק' סופא דמח' כמ"ש בזהר בכמה דוכתי שיש בחי' סופא דמח' וכמו סוף מעשה עלה במח' תחלה תחלת המח' כו' וביאור הדב' הנה ידוע דמה שעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברא כו' נק' תחלת המח' וכאשר נגמר המח' והרצון הזה מה שיבא בגלוי אור בפ"מ זהו הנק' סופ' דמח' (ואין זה סוף מעשה שעלה בתחלת המח' כמשי"ת דסוף מעשה וסוף מח' ב' דברי' הן כו') דהיינו במח' א' יש תחל' וסוף דתחלת עליית המח' והרצון עדיין לא נודע ונגלה במח' מה שיהי' בפועל בגלוי גמור כ"א בסופא דמח' דוקא שם הוא מה שחושב במה שיבא בגלוי גמור בפ"מ אע"פ שעדיין הוא במח' אבל זהו סוף ותכלי' עליו' תחלת המח' והרצון במה שיבא לידי גלוי גמור עד"מ אדם שעולה ברצונו ומחשבתו לבנות בנין הנה עליי' מח' ורצון זה נק' תחלת המח' שאינו נודע סופה עדיין דהיינו איך ובאיזה אופן יבא בנין הזה בפ"מ רק שעל' ברצונו בסתימו' ובהעלם שיהי' לו בנין ושצריך לעשות הבנין ואח"כ נגמר במחשבתו ורצונו איך שיהי' אופן מעשה הבנין בהתגלו' שלזה יש מח' מיוחדת ונראה כאלו מובדלת מהמח' ראשונה שעלה בתחלה שצריך לעשות זה הבנין ובאמת היא מח' אחת רק שזה נק' תחלה דהיינו מה שחושב בכללות הענין ולא למעשה עדיין רק שעולה ברצונו כך ואין כאן אלא החלט רצון ומח' העולה לבד גומר מח' זה הנק' סופא דמח' הוא שמוציאה מההעלם שלעצמו לגלוי גמור והוא מה שחושב ורוצה שיעשו הבנין בפו"מ כך וכך (ולא כמ"ש במ"א שתחלת המח' הוא שאינו חושב למעשה כלל וסוף מח' הוא מח' ורצון שבא לידי מעשה דא"כ חלוקי' הן ויכול להתהפך בשנוי מעליית תחלת הרצון כשבא לחשוב ולעשות ממש כנראה בחוש אלא אותה מח' עצמה שעלה בדעתו בתחל' בכללות הענין רק שלא נגמ' עדיין מח' זו ובחושבו איך שיעשה רצונו העולם תחלה זהו הנק' גמרה וסופה והכל א' ממש לא יטה ימין ושמאל בסוף דמחשבה מתחלת' והיו לאחדי' ממש דנעוץ תחלתן בסופן כו' כמשי"ת) ונמצא שתחלת המח' היינו תחלת עליית הרצון לעשות דבר מה וסופא דמח' הוא כשכבר נגמר מחשבתו מה שיהי' בפועל בהתגלות בגמור וכן יובן למעלה ב' מדרגות במח' ורצון העליון הכל בבחי' הכת' בכלל שנק' רצון ומח' כידוע והוא בחי' א"א וע"י כו' שיש בו ב' מדרגות תחלה וסוף כידוע דבחי' הכתר נק' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלי' דהיינו שהוא שרש וראש לנאצלי' ויש בו מבחי' האחרונה שבעצמות המאציל ומה שהכתר נק' שרש וראש לע"ס דאצי' באו"כ שהוא בחי' ז"א בכלל זהו הנק' בחי' סופא דמח' הראשונה דהיינו מה שנגמר במח' ורצון שעלה תחלה להיות גלוי אורות דע"ס דאצילות בגלוי גמור באו"כ בפרצוף אדם שהוא בחי' ז"א שהן ז' ימי הבנין דאצי' בכלל ומה שיש בו מבחי' העצמו' הוא תחלת המח' והרצון דהיינו מה שעלה ברצון המאציל בתחלה שהי' בהעלם וסתימות ולא נגמר עדיין איך ומה ושיבא אור האצילות בגלוי רק שעלה ברצונו שיהי' השתלשלות האצי' כו' שזהו הנק' תחלת המח' הקדומ' כמו שא' בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט כו' והכל א' דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן עד"מ סוף מח' לבא בפועל שנעוץ בתחלת עליית הרצון לבנות בנין וכה"ג כנ"ל דאינן נבדלים כלל רק שמן ההעלם יצא לגלוי כנ"ל וד"ל (ולפ"ז תחלת המח' הוא בעצמות המאציל כשעלה ברצונו כו' שנק' כתר דמל' דא"ס או דא"ק שעלה במחשבתו כו' וגלוי וסופא דמח' זו בא"א דאצי' שהוא מח' ורצון להאציל בגלוי להיותו ראש ושרש לגלוי אורו' דאצי' ולפי שהוא שרש לגלוי אור נק' גם הוא בבחי' גלוי אור לגבי העלם המח' הקדומה כו' אבל באמת הרי א"א נק' כתר דאצי' ונק' תחלה לגבי סוף ממש שבא בבחי' גלוי גמור שהוא בחי' ז"א דאצי' ונמצא דעיקר סופא דמח' הוא בבחי' ז"א דאצי' ששם באו יציאות אורו' דאצי' בגלוי גמור בכלים מכלים שונים ותחלת המח' לגבי זה הגלוי גמור הוא בחי' א"א שהוא כתר דאצי' שהוא תחלת הרצון להיות גלוי אורות דאצי' בכלים כו' ולכך נק' אריכא דאנפין כו' אע"פ שגם הוא נק' סופא דמח' לגבי העלם הרצון הקדום כנ"ל מפני שזהו מח' שנגמר מה שיהי' בפועל כו' עכ"ז נקרא תחלה לגבי סוף שבא בגלוי גמור במדות דז"א וכידוע דגלוי שבעליון נעשה העלם לגבי תחתון כך בחי' גלוי וסוף וגמר דמח' של המאציל להאציל שנק' א"א דאצי' נק' העלם ותחלה לגבי אורות דאצי' שכבר באו בגלוי בכלי' בבחי' ז"א כו' וד"ל):

(לט) '''והנה''' דרך כלל נק' ז"א דאצי' סוף עולם הא"ס לפי שהרצון ומח' שעלה תחלה בעצמו' אא"ס הוא שבא לידי גלוי גמור באו"כ באצי' שנק' ז' ימי הבנין כו' להיות מזה מקור לג' עולמות בי"ע והוא הנק' בחי' ו"ק דאצי' שהוא מקו' לו"ק דבי"ע עד ו"ק הגשמיי' מעל' ומט' מזר' כו' שהוא הכונ' בד' רבתי תמליכהו בשמים וארץ מעלה ומטה וד' רוחות העולם ששרשם בו"ק דז"א דאצי' ולהיות כי נעוץ סופן בתחלתן כו' הרי גלוי גמור דסוף מח' הראשונה שבעצמו' שבז"א בטל ונכלל בתחל' המח' שבעצמו' כמו שאנו רואים בחוש שסוף המח' בטל ונגרר אחר תחל' המח' שהוא תחל' עליי' הרצון כנ"ל במשל עליית הרצון לבנות בנין שגמר מח' זו לבנות בגלוי גמור ודאי נגררת ונכללת אחר תחלת עליית הרצון ולא יטה ימין ושמאל והיו לאחדי' ממש כו' וד"ל וזהו הנה מקום אתי פי' מקום הוא ו"ק המוגבלים בג' עולמות בי"ע ששרשם ו"ק דז"א דאצי' הוא הנק' סופא דמח' שבטל ונכלל אתי בתחלת המח' והרצון להאציל ולברוא כו' וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת כו' שהן ו"ק דמדות עליונות דאצילות שהמה באין בבחי' בטול והתכללות בעצמות הרצון שעלה בעצמות המאציל בתחלה כו' כי מה שבא בסוף עלה במח' בתחלה וסוף המח' בטל לגבי תחלת המח' ומבואר למעלה שכאשר עלה ברצונו הפשוט שיהי' השתלשלות אבי"ע כו' ברצון זה לא בא גלוי סוף דבר זה איך יהי' בפועל ולא הוגבלו אורות דאצילות עדיין שם אלא הכל עלה שם ברצון עצמותו שהוא בבחי' א"ס אך בסיפא דמח' זאת כשבא בגלוי אצילות בפועל להיות נק' ע"ס דאצילות במציאות ממש כמו חסד וגבורה וכה"ג ובפרט במציאת אור המוגבל בכלי כמו חסד דרועא ימינא וכה"ג חכמ' מוחא כו' שנק' בחי' פרצוף אדם בחי' ז"א בכלל האצילו' שם באו האורות בהגבלה והוא תשלום אור ההעלם שעלה ברצונו להאציל כו' (ועד"מ המציי' במחשבתו ורצונו איך לבנו' בנין או לצייר ע"ג הלוח שבודאי כל פרט ופרט שעול' ברצונו ומחשבתו איך לציי' או לבנות כך הוא בא בפועל ממש בגלוי הציו' והבנין וכה"ג אך מ"מ בהיו' עדיין הדב' במח' הוא מוגבל רק ברוחניו' דמח' ורצון שאינו נק' גבול בפועל ממש רק בכח הרצון והמח' שבמוחו אבל כשבא ציור זה במוגבל בלוח או בנין שהוא בפ"מ הרי הוגבל ממש בהגשמה גמורה כו' וה"ז כמו כדור הארץ שמצוייר בלוח ונייר קטן שנהר ומדינה גדולה כמה מאות פרסאות נמשך בקו קצר במפה ולוח (ולהיפך אומן הבונה מן הציור שבלוח שזהו האריכות מו הקיצור) וכך יובן בבחי' א"א וז"א דאצי' דהנה מבואר למעלה דא"א הוא גלוי וגמר וסופא דמח' הראשונה שנק' תחלת המח' הנה ודאי שגלוי רצון ומח' זו מה שיובא בפועל האצי' גם זה נק' בחי' קיצור והגבלה גמור' לגבי העלם תחלת הרצון והמח' כמו משל המח' שחושב לצייר כו' מאחר שבמחשב' זו כבר מגביל אופן המעשה איך ובאיזה אופן כו' אעפ"י שעדיין נק' העלם ותחלת המח' לגבי התגלות אור האצי' ממש באו"כ בבחי' ז"א כנ"ל מ"מ נק' סופא דמח' הראשונ' שבהעלם העצמו' כנ"ל ששם הוא בבחי' א"ס ממש אך הנה בחי' א"א דאצי' שהוא כמו מח' שחושב איך לגמו' הפועל כו' בזה ודאי נק' תחלת המח' והעלם לגבי גלוי גמור דאצי' שבז"א וה"ז דומה לדמיון משל הנ"ל בחושב איך לצייר דבמחשבתו בא כל פרט ופרט ברוחניות המח' באריכות גדולה ובפועל הציור בלוח בא בהגבלה גמורה בקטנות וקיצור רק שהוא מעין ודוגמ' שבמח' ממש כו' וזהו שנק' א"א וז"א א"א אריכא דאנפין הוא בחי' הכתר דאצי' שהוא בחי' המח' ורצון שיבאו אורות דאצי' בגלוי ששם הכל באריכות שהוא בא מכח של א"ס שבתחלת הרצון הפשוט כו' ואע"פ שנק' סופא לגבי' נק' אריכא דאנפין לגבי הנאצלים אע"פ שנחשב קיצור והגבלה לגבי תחלת הרצון שבעצמו' ובחי' ז"א זעירא דאנפין הוא בחי' גלוי האורו' דאצי' שבאים בגבול וקצור מאד כמו אור חסד דאצי' בכלי הוא בא בהגבלה גמורה ואין לה ערך לאריכות אור חסד זה עצמו שהי' ברצון ומח' להאציל אור חסד זה כמו המצייר במחשבתו לעשות חסד בידו ימנית או לקרב השפלים בימין וכה"ג שחסד זה דרועא ימינא מוגבל בכלי וכמו שהוא במח' ורצון נק' חסד דא"א בחי' רב חסד או ונוצר חסד שלמעלה מחו"ב דאצילות כו' (ועד"ז נק' חסד דא"א יד הגדולה כו' אור מוגבל לגבי חפץ חסד שבעצמו' הרצון הקדו' שנק' תחל' המח' בכלל) ועכ"פ דרך כלל נק' ז"א דאצי' סופא דמח' וא"א דאצילו' נק' תחלת המחשבה וע"כ נק' אריכא דאנפין כמו יום שכולו ארוך ואריכות נופל על לבסוף דוקא לפי שנק' סופא דמח' לגבי עצמות תחלת הרצון כנ"ל וז"ש לך ה' הגדולה כו' כנ"ל וד"ל): והנה מעת' יובן ענין הנ"ל בבחי' מולמ"ט שהוא בבחי' א"א דאצי' בכלל שנק' תחלת המח' (לגבי הנאצלים כנ"ל) ובחי' רו"ש הוא בבחי' ז"א דאצילות שנק' סופא דמח' כנ"ל דהנה מבואר למעלה שסופא דמח' בטל ונגרר אחר תחלת המח' והיינו בחי' המדו' דז"א שבטלי' ונכללים כלפי מעלה בשרש תחלת הרצון ומח' הקדומה כמ"ש למעלה בענין לך ה' הגדולה והגבורה כו' וזהו הנה מקום אתי כו' כנ"ל והנה סיבת ואופן בחי' הביטול דבמדות שבז"א הוא בבחי' רו"ש כמו דפיקו דלבא ברוח החיים שבלב שהמדות שבלב אוי"ר נק' רו"ש והוא מודה בדפיקו דלבא בב' דפיקו' כנ"ל שזהו בבחי' רוח העולה למעלה דכל עליי' למעלה הוא בבחי' רו"ש רצוא בהסתלקות ומיד שוב וחוזר חלילה כו' ונק' רוח האדם העולה למעלה ובאמת יש להבין למה דוקא בבחי' רו"ש יהי' בחי' בטול סופא דמח' שבמדות דז"א ולא באופן אחר אך הענין הוא כידוע שבחי' ז"א נק' אדם וע"ז נאמר נעשה אדם בצלמנו ופי' בצלמנו כצלם ודמו' עצמו' המאציל (דמה שמו ומה שם בנו קאי גם על אדם קדמאה אדם דבריאה בחי' א"ק או א"א ונק' מח' קדומה ומה שם בנו אדם דיצי' בחי' מ"ה דאבא שבז"א כו') וביאו' הענין היינו לפי שסופא דמח' שבמדות דז"א בהכרח דומה לתחלת המח' ברצון (ולכך נק' אדם אדמה לעליון כו') משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' וכנ"ל דאין סוף המחשבה נבדלת כלל מתחלת המח' עד"מ כשעלה ברצונו לבנות כשגומר מחשבתו זו להביא בפועל לא יטה ימין ושמאל כו' מעליית רצון בתחלה כו' רק שבא דרך קיצור ותמצית כמשל המצייר במוח איך לצייר בלוח כנ"ל באריכו' (והיינו שאמרו שופרי' דיעקב מעין שופרי' דא"ק משו' שנא' נעש' אדם בצלמנו כו' דיעקב הוא בחי' ז"א דאצי' שהוא בצלם עצמות א"ק או א"א תחלת המח' כו') א"כ בהכרח שהי' בתחל' המח' מעין זה דרו"ש שבמדות דז"א והיינו בחי' מולמ"ט שבכתר הנ"ל דהיינו כשעלה ברצונו ומחשבתו היה בבחי' צמצום והתפשטות שנקרא מטי ולא מטי ותחלה מטי בהתפשטות ומיד צמצום ולא מטי לפי שמן המשפיע את המקבל כך היא המדה שתחלה ישפיע ויצמצם מיד כדי שיוכל לקבל ובזה יש מדה שלא יהיה בצמצום לבד או בהתפשטות לבד כו' אבל ההתפשטות קודם לצמצו' משא"כ מן המקבל אל המשפיע שזהו אדם דיצי' בחי' ז"א תחלה רצוא ואח"כ שוב כנ"ל אך הנה לכאורה אנו מוצאי' סתיר' לזה בכמה דוכתי שאמר בזהר ע"פ ישת חשך סתרו שבבחי' החשך הוא בחי' העלם העצמות ותחלה מתעלם האור והוא בחי' הצמצום ואח"כ נגלה אור מתוך החשך וההעלם שהוא ההתפשטות שאחר הצמצום כידוע וא"כ הרי זה היפך בחי' מול"מ דמטי תחלה בבחי' התפשטות סאור ואח"כ הצמצום שהוא בחי' ההעלם בעצמות שזהו היפך סדר ההשתלשלות מעילה לעלול בכל מקום וכמארז"ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמ"ש ויהי ערב כו' אך הנה ידוע ע"פ יוצר אור ובורא חשך בטעם דאור ביצי' וחשך בבריאה שלמעלה מיצי' כידוע ולכאורה האור נק' טוב כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב ואין החשך נק' טוב כו' ולמה נאמ' בריאה בחשך אך התירוץ ידוע דענין חשך ואור הוא ב' מדרגות כמו המח' ודבור שהן ב' עולמות עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא פי' כמו המח' שבודאי כלולה מכל יו"ד כוחות רצון ושכל ומדו' ודו"מ והכל בסתימו' והעל' העצמות דהיינו שמתאחד' כל המח' בעצמות ולא נבדל לחוץ בגלוי כלל ולכך נק' חשך לשון העלם ולשון מניעה כמו לא חשכת כו' שמונע הגלוי לחוץ רק לעצמו בהסתר והעלם עצמותו (כמו שהוחלט רצון לעצמו כו' שנשאר בעצמו ממש בלתי נודע לעולם) ונק' עלמא דאתכסייא היפך גלוי אור לכך הוא בבחי' בריאה שהוא בהעלם ואח"כ נמשך היפך זה שהוא כמו הדבור שנק' יצירה כמו צורה שמגנ' החומר ההיולי כו' והוא האור שבא בבחי' התפשטו' לחוץ דוקא להאיר למרחוק כמו הדבור שמאיר את כל מה שבו לזולתו כמו הרצון ושכל ומדות ומח' שבדבור הכל בא בהתפשטות למקבל דוקא היפך טבע המח' שמכווץ הכל בעצמו דוקא וב' הפכי' הללו לכאורה הן בענין תחלת המח' שהוא בחי' כתר שהוא בבחי' העלם העצמות כשעלה ברצונו לעצמו עדיין כו' וסופא דמח' הוא בהיפך לגלות המצפון להביא בפועל במדות שבלב ודו"מ כו' וא"כ איך אמ' דנעוץ תחלתן בסופן שמתאחדי' ממש כנ"ל אך הענין הוא דשניהם אמת דבעליית הרצון לעצמו לבד ההעלם עיקר וכמ"ש ישת חשך סתרו כו' אך כאשר רוצה לבא לסופא דמח' הרי מן ההעלם יבא לגלוי כנ"ל נהפוך הוא דהגילוי עיקר ולכך אמר יוצר אור תחלה והוא בחי' מטי תחלה שמצד המשפיע שרוצה לבא מהעלמו לגלוי וגם מה שמצמצם אח"כ רק בשביל שיקובל כו' וזהו היפך השתלשלות דבריאה קודם ליצי' וכמארז"ל כברייתו כו' ברישא חשוכא כו' דזהו ג"כ אמת אבל זהו דוקא כאשר המשפיע מעלים ומתצמצם בעצמו כמו עליית הרצון לעצמו ואחר כך מביא גלוי אור שהוא סופא דמח' וא"א לגלוי אור בלי העלם הרצון לעצמו בתחלה שאז הצמצום תחלה אבל בהביאו רצונו הנעלם לגלוי בפועל נהפוך הוא דהגלוי קודם והוא האור שנק' טוב דלזה עיקר המכוון ברצונו הנעלם ובזה מתורץ הקושי' דלעיל וממילא מובן מזה ג"כ בבחי' בטול סופא דמח' שהוא במדות דז"א שהרצוא תחלה לפי שהוא ביטול והתכללות לחזור לעצמות דוקא היפך בחי' הירידה מהמשכה דרצון הנעלם להביאו בפועל בגלוי אלא הוא כמו עליית הרצון לעצמו שאינו חפץ בגלויו כלל כנ"ל ע"כ הצמצום תחלה ואח"כ ההתפשטו' וגם בחי' התפשטות זו רק בשביל צמצום לפי שעיקרו בחי' עלי' לחזור לעצמות ע"כ גם הירידה לצורך עלי' משא"כ מול"מ שבכת' שעקרו בחי' יריד' למט' להביא לגלוי העל' רצונו כנ"ל ע"כ גם הלא מטי שהוא הצמצום אינו אלא לצורך התפשטות במקבל כנ"ל וד"ל וזהו הנה מקום אתי כו' בבחי' דפיקו דלבא שעולה למעלה ומלמעלה למטה בהיפך מול"מ ואעפ"כ נאמ' בו בצלמנו בחי' צמצום והתפשטות יחד רק שאין סדרן שוה מפני שזה משפיע וזה מקבל כו' וד"ל:

(מ) '''ובכ"ז''' יובן שרש ענין הנ"ל בבחי' הזמן שהוא נברא ונאצל כו' ויש לו שרש ומקור מחצב בבורא ובמאציל עצמו כו' והוא בחי' מו"למט שבעצמות המאציל שזהו הנק' תחלת המח' כשעולה הרצון לעצמו כנ"ל הרי מזה נמשך ומתהוה שרש ומקור לבחי' הזמן דעבר הוה כו' שבא בגלוי בבי"ע ע"י בחי' סיבת רו"ש שבמדות דז"א דאצילות שנק' סופא דמח' כנ"ל וכמבואר למעלה דמצד הסתלקות והתפשטות מתעכב עכוב זמן מפני שנחלק לב' הסתלקות הוא העבר והתפשטות הוא העתיד כו' וזהו כמו ב' דפיקות שבלב שנק' רו"ש כנ"ל וזהו הנק' סדר הזמן דהיינו בבחי' ז"א דאצי' שנק' הויה הי' הוה ויהי' כא' שכולל עבר הוה ועתיד מפני שבעצמו הוא בחי' רו"ש כא' להיותו בא בבחי' עלי' למעלה כנ"ל ואמנם תחלה הצמצום ואח"כ התפשטו' כו' לכך כשנמשך ממדות דז"א לבי"ע נמשך ג"כ בבחי' רו"ש צמצום והתפשטות והוא שרש בחי' הזמן דבי"ע (והוא ברישא חשוכא והדר נהורא שבכל עולם דבי"ע צמצום תחלה כמו בראשית ברא אלקי' כו' עלה במח' לברא במה"ד תחלה כו' וזהו יו"ד צמצום ואח"כ התפשטות כמ"ש כי ביה ה' צור כו' וזהו דוקא בבריאה מאין ליש אבל מעצמות המאציל בא בבחי' מול"מ ההתפשטו' תחלה) והגם שבחי' מדות דז"א כוללים כל ו' ימי המעשה דשית' אלפי שנין כו' ולכך נק' הויה הי' הוה ויהיה כא' מ"מ נק' מקור הזמן דהיינו שעכ"פ כוללם יחד (כנ"ל במח' כללית שצופה עד סוף כו' שנק' כלל הראשון רק ששם לא נק' הויה מאחר שהוא עדיין בהעלם עצמות הרצון הכולל מה שעתיד לבא בהתחלקו' רבו' כנ"ל ושם הוי' הוא כשמהוו' דב' בגלוי ויפול בו לשון הי' והוה ויהי' רק שהוא כא' היה בחי' הסתלקות העבר כמו אלף שנה הראשונים והוה עכשיו ויהי' לעתיד והכל כא' וזהו נק' סדר הזמן פי' סדר עבר הוה כו' כמו שהסדר במל' מלך מלך ימלוך עבר הוה ועתיד רק ששם בא בגלוי גמור מאין ליש ממש כידוע ובמדות דז"א נק' סדר הזמן שמסדר אופן הזמן שיבא בגלוי במל' בבי"ע וכמשל מדות שבלב האדם שלפי אופן סדר חו"ג שבלב כך יהיה סדר חו"ג ות"ת כו' בדבור כו' אך בבחי' הכתר לא נק' גם סדר הזמן אלא ששרש הזמן מה שיבא בזו"ן דאצי' נמצא תחלה לו בשרש בעצמיות המאציל והוא בחי' מול"מ ולא נק' שם הוי' הי' הוה כו' מאחר שנק' תחלת המחשבה עדיין שהוא בהעלם עצמותו כנ"ל רק שסופו לבא לגלוי הנקרא סופא דמחשבה ולכך הכתר בשם אהי' בכל מקום כידוע ופי' אהי' אנא זמין לאתגלאה כו' זמין לבא לגלוי בסוף דמח' שבמדו' דז"א שנק' שם בשם הוי"ה כנ"ל אבל עדיין לא נודע ונגלה כו' וע"ש שסופו של העלם רצון זה לבא לגלוי ולא ישאר בהעלם העצמיות נק' אהי' כו' והוא עיקר מקור לזמן שיבא בסדר עבר הוה ועתיד בז"א ונוק' כו' שהן המדות והדבור כי גם שעדיין אינו בבחי' התחלקות רצון ושכל כו' מ"מ הרי הוא עתיד לבא לגלוי המדות שהיא ההתחלקות כו' לכך בו דווקא המקור להתחלקות הזמן דהוי' כו' והראיה לזה ממה שהוא בא בבחי' מול"מ שזהו ג"כ בחי' צמצום והתפשטות יחד רק שההתפשטות תחלה הנק' מטי ואח"כ לא מטי והוא מה שעולה ברצונו ונשאר בהעלם לעצמו דוקא ולא בא בהתפשטות לבד אלא בצמצו' אח"כ להיותו כולל הראשון כל מה שיומשך בסוף הכל בסקירה א' ממש כנ"ל וסקירה זו נק' מטי ולא מטי כמו הסוקר במחשבתו שמעט רגע יאיר אור סקירת מחשבה זו ומיד תסתלק לעצמו כמו ברק המבריק ומובן עכ"פ שמזה דוקא בא שרש ומקור במאציל עצמו להתהוות הזמן באצילות ומאצילות לבי"ע שהרי נאמר נעשה אדם בצלמנו לפי שבעצמות המאציל בא ג"כ בדרך זה שהוא צמצום והתפשטות יחד רק שהוא מלמעלה למטה ונק' אהי' כנ"ל ובז"א בא בבחי' בטול מלמטה למעלה ונק' הויה כו' (אבל מדרגה הג' הנ"ל בעצמות אור א"ס ממש שלמעלה מבחי' זמן לגמרי שמתחבר במל' ואז הזמן נצחי כו' הרי זה למעלה גם מבחי' תחלת המח' הנ"ל שנק' בשם אהי' כו' מאחר שהוא למעלה מכלל הראשון הסוקר את הכל כנ"ל א"כ אין משם גם בחי' מקור למקור להתהוות הזמן כו' אך בהיותו מתלבש במל' שהוא הזמן בגבול ממש אז גם הזמן נצחי בנצחיו' דעצמותו שלמעל' מבחי' זמן לגמרי ואמנם מהיכן יוכל להיות זה שגם בגבול גמור יהיה כח שלמעלה מן הגבול ודוקא בבחי' גבול דמל' יתלבש מבחי' העצמיות דוקא שלמעלה גם מסובב הכללי ולא בז"א וא"א כו' יתבאר הטעם בסמוך) והנה מעתה יש להבין בענין הכונה בפ' ראשון שמע ישראל שזהו ישראל דוקא שעלה במח' מהו ישראל זה שעלה במח' ובאיזה מח' עלה אם בתחלת המח' הנ"ל אם בסופא דמח' כו' אך הנה ידוע המאמר דסוף מעשה עלה במח' תחלה ופי' סוף מעשה זה היינו מה שראה סוף מעשה דנשמות הצדיקים בתו"מ ותשובה כו' זהו שעלה במח' תחלה וכמו סוף דבר הכל נשמע כו' וסוף זה דוקא עלה במ"ת וכמארז"ל במי נמלך בנשמתן של צדיקים כו' והנה לכאורה יש להבין בענין זה דסוף מעשה עלה במ"ת דהאיך יתכן שיעלה המעשה בתחל' המחשב' מאחר שלא עלה ברצונו ומחשבתו עדיין למעשה איזה מעשה תעלה לשם וכנ"ל דבתחלת המחשב' לא עלה רק לעצמו כו' וא"כ צריך לומר דסוף מעשה זה עלה בסופא דמח' שזהו מה שגומר מחשבתו להביא בפועל המעשה כנ"ל א"כ איך אמר שעלה במחשבה תחלה דוקא בתחלת המחשבה ולא בסופא ועוד יש להבין דלכאורה אין הפרש כלל בין תחלת המח' לסופה מאחר שנעוץ תחלץן בסופן כו' וא"כ כאשר נא' שסוף מעשה עלה במ"ת ודאי נגמר כן בסופ' דמח' א"כ למה דקדק לומר שעלה במ"ת דודאי העיקר דסוף מעשה הוא כשבא בגמר וסופה דמח' שמח' זו עיקר ומקור למעשה כנ"ל אך הענין הוא דבא לרמז במאמר זה דסוף מעשה עלה במ"ת הוא יותר עליון ממה שסוף מח' עולה בתחלת המח' שהרי לא נאמר סוף מח' עלה במ"ת אלא סוף מעשה דוקא לפי שמ"ת הוא למעלה מתחלת המח' ג"כ ונק' תחלה לתחלה ולשם אין עולה סופה דמח' כלל שסוף לא יעלה אלא בהתחלתו ולא בלמעל' מתחלתו כו' רק סוף מעש' דוקא הוא שעול' במ"ת פי' במח' שלפני תחלת המח' וזהו פי' במח' תחלה קודם ותחלה למח' אחרת שנקרא תחלת העלאת המח' והיינו התחלה למח' הראשונ' והענין הוא יובן בהקדי' תחלה לבאר ענין סוף מעשה זה מה הוא דהנה הגם שמבואר למעלה שיש במח' תחלה וסוף ותחלת המח' הוא רק בסתימות והעלם לעצמו עדיין וגמרה וסופה כשרוצה לבא בפועל כו' א"כ לכאור' סופה דמח' עיקר והרי א"א לומר דסוף מעשה שיבא מסופא דמח' זאת יהי' למעלה גם מתחלת המח' מ"מ יש מדרגה ג' במח' שלמעלה מתחלת המחשבה וסופה ששם עולה סוף מעשה דוקא שהוא למעל' גם מתחל' המח' כנ"ל והענין הוא דמה שעול' תחל' הרצון ונגמר בסופה לבא בפועל כו' אע"פ שנעוץ תחלתן בסופן כו' שניהן כא' אינן עיקר המחשבה אלא יש עיקר ותכלית המכוון שיש לו ברצון ומח' זו מתחלתה לסופה ונק' סוף המכוון העיקר שיגיע לו מזה שמחמתו דוקא עולה ברצונו לעשותו ונגמר כך במח' שזהו המקור לתחלת עליית המח' שבלעדו לא היה עולה לו בתחלה רצון כלל כו' עד"מ אדם שעולה ברצונו לבנות בנין הרי יש ודאי עליית רצון לזה הבנין אבל אין זה רק רצון שרוצה בלבד אבל לא נודע סיבת עליית הרצון הזה מאין בא כעת ולמה לא עלה לו ברצונו קודם וכה"ג ומוכרח למצוא סיבתו שיש לו בזה איזה עומק מכוון שזהו נק' סוף כוונת זה הרצון הוא שנצרך לו בנין להתפאר בו לפני אהוביו או שישתעשע בחדריו כו' וכה"ג וזהו נק' סוף מעשה שהרי א"א שיתפאר בו לזולתו כ"א כשיוגמר בפ"מ דוקא וכן להשתעשע בו אינו אלא כשידור בו דוקא וזהו עלה לפני תחלת המח' והרצון דהיינו שצייר בדעתו כשיבנה הבנין ישתעשע בו ויתפאר בו מחמת זה התחיל לעלות הרצון לזה ונמצא זהו עיקר הסיבה לתולדת עליית הרצון הנק' תחלת המח' כו' ובלעדו לא היה עולה על רצונו כלל וא"כ בסופה דמח' דוקא אז נשלם תכלית המכוון הזה שהיה לפני עליית תחלת הרצון לפי שסופה דמח' מביא לפועל המעשה כנ"ל ע"כ בה דוקא נגלה סוף המכוון (כי גם במכוון יש תחה וסוף וסוף הכוונה בסוף המח' ותחלת הכוונה שהוא ראשית עליית הבונה להתפאר כו' מתלבש בראשית עליית הרצון ונגמר סוף כוונה זו בסופה דמח' כו') וכדוגמא זו יובן למעלה במה שאמרז"לבמי נמלך בנשמתן של צדיקים כו' פי' במי נמלך להתיישב אם יהיה לו עליית הרצון בתחלה להאציל ולברו' אם לאו כו' נמלך בנשמתן כו' שזהו סוף מעש' שנתאוו' הקב"ה להיו' לו דירה בתחתוני' דוק' שעלה במ"ת פי' תחלה לתחלת המח' כנ"ל דמאחר שנמלך אם להיות עולה ברצונו כו' א"כ הרי הוא לפני תחלת עליית המח' והרצון והוא להיותו סיבתו ומקור תולדתו כנ"ל במשל הבנין וזהו שאמרו סוף מעשה דוקא עלה במ"ת לפני תחלת המח' ולא אמרו זה על סופה דמח' דבסוף מח' אינו רק תחלתו של המח' ולא למעלה מתחלתו שהוא הכוונה המכוונת מכל מח' ורצון זה שהוא רק להיות לו דירה בתחתונים ע"י תו"מ דנשמות הצדיקים רק סוף מעשה דנשמות כו' הוא שעלה במ"ת לפני עליית הרצון שבתחלה כמ"ש נמלך בנשמתן של נמלך אם יעלה ברצון כו' כנ"ל ונמצא מובן דסוף מעשה זהו הענין היוצא בתכלית המכוון בכל המח' מראשה לסופה כא' אך מ"מ סוף כוונה זו נכרת בסופה דמח' שלזה הי' עיקר תחלת עליית המח' כו' וד"ל ומעתה יתורץ הכל דמ"ש סוף מעשה עלה במ"ת לא בתחלה המח' שלא היה שם עדיין מעשה כנ"ל אלא לפני עליית תחלת המח' וקושי' הב' דהוה ליה למימר בסופה דמח' הרי גם סופה דמח' שנעוץ בה תחלת המח' אינו אלא מצד תכלית וסוף הכוונה שלפני תחלת המח' שגמרה הוא בסופה דמח' ולא מצד סופה דמחשב' עצמה ע"כ אמר במחשבה תחלה דוקא תחלה למחשבה לגמרי (ומעתה יובן ענין מדרגה הג' דלעיל בענין הזמן דעצמות אא"ס יאיר בגבול דזמן עבר הוה כו' שזהו ענין עד דוד הגדיל כו' שלמעלה מסובב הכללי כנ"ל לפי שהמל' בבי"ע נק' סוף מעשה שעלה במ"ת דכל עיקר שנתעורר עצמות אא"ס להיות לו עליית רצון כו' אינו אלא סוף מעשה כאשר יהי' בחי' גבול בפ"מ בזמן ומקום גשמי כו' ויהי' גלוי אא"ס למטה ע"י תו"מ כו' ואז דוקא בסוף מעשה זו יאיר מבחי' עצמות אא"ס הנק' בעל הרצון מאחר שממנו נתעורר לרצון הקדום כו' כענין נתאוה להיות לו דירה בתחתונים וזהו שדוד מ"י חי וקים בנציחות דעצמות והמופת לזה הוא מה שהגבול לא יגביל והוא הזמן עבר הוה כו' ויש לו גבול בעצם ולא יופסק הרי הגבול עצמו נעשה בלתי בע"ג שזהו א"א להיות כ"א מצד העצמות ממש שתחלה וסוף שוין שם והיינו כנשלם סוף הכוונה שאז מתאחדי' תחלת המח' וסופה למהוי א' באחד למעלה ולמטה שוה ממש (וזהו והי' מספר כו' למעלה מן המספר כו') (משא"כ בבחי' א"א וז"א שנקרא תחלת המח' וסופה שא"א להיות הגבול עצמו בלתי גבול לפי שהכלל ופרט מוגבל כו' וכנ"ל וד"ל):

(מא) '''וזהו''' שמע ישראל שהו' ישראל שעלה במח' כנ"ל ויש לפרש לכאורה שישראל זה הוא בחי' ז"א דאצי' שנק' ישראל דלעילא (דהיינו בגדלות המוחין דאו"א שבמדות כידוע שנק' יש"ס כו') א"כ הרי זה בחי' סופא דמח' הנ"ל ובטול והתכללות דסופא במח' אינו אלא בתחלת המח' משום דנעוץ תחלתן בסופן כו' וכנ"ל ולפ"ז לא יתכן לשון עלה במח' דעלי' זאת אינה עליי' סופה דמח' בלבד אלא עלי' זאת מורה שהוא עלה תחלה במא' דהיינו תחלה לעליית תחלת המחשבה והוא כנ"ל בענין סוף מעשה עלה במחשבה תחלה שזהו תחלה לתחלת עליי' הרצון כו' וכך ישראל עלה במח' ר"ל עלה במ"ת והוא לפני עליי' מח' הראשונה והיינו ענין המאמר דנמלך בנשמתן של צדיקים שהן כלולים בישראל זה וע"ז אמר ישראל עלה לפני תחלת המח' מפני שבהן נמלך אם יעלה ברצונו להאציל כו' כנ"ל ומאחר שבהן נמלך ודאי שקדמו מציאותן טרם שהי' לו עליי' תחלת המח' ורצון להאציל ולברוא כו' כנ"ל במשל הבנין כו' ולפ"ז פי' ישראל עלה במח' היפך פי' הא' דעלה בחי' סופה דמח' בתחלת המח' אלא עלה לפני התחלה וסוף ותחלה וסוף דמחשבה בו נמלך כו' וד"ל ומעתה הכוונה שבפסוק זה שמע ישראל הויה אלקינו כו' להיות שישראל זה עלה לפני תחלת במח' כו' שאין שם תחלה וסוף עדיין (כמו העגול שאין בו מעלה ומטה ולא עיגול מוגבל שזהו משל לכלל ופרט מוגבל הנ"ל שהוא סובב וממלא הכללי הנ"ל אלא עגול בלתי מוגבל שאין בו תחלה וסוף כלל דלכל צד אין ל' שיעור וגבול כנ"ל וזהו בחי' גלוי עצמות אא"ס ממש כמו שהי' הוא ושמו בלבד כידוע) והוא מה שנשמות הצדיקים יהיו בעוה"ז דוקא ויקיימו תו"מ כו' דלזה נתאווה הקב"ה שהוא עצמות המאציל שיהי' לו דירה בתחתונים ועלה זה תחלה במח' שעי"ז נתעורר בתחלת המח' והרצון להאציל כנ"ל וכמבואר למעלה שזהו הנק' סוף מעשה שהוא סוף המכוין ותכליתו שהוא עיקר הסיבה לתחלת המח' וסופה כו' וכך אומר לישראל זה שהוא סוף מעשה הצדיקי' כו' שעלה במ"ת שעל יבו הויה אלקינו פי' הוי"ה יו"ד צמצום וה' התפשטות כו' ה"ז בחי' סופא דמח' שבבחי' ז"א ששרשו בתחלת המח' דא"א שגם שם בא בבחי' מול"מ כנ"ל בענין ישת חשך סתרו ויתרון האור שהוא התפשטות מן החשך שהוא הצמצום כו' ואומר לישראל זה שמע שהוי' הוא אלקינו פי' אלקינו שלנו הוא דהיינו שהוי' בחי' א"א וז"א תחלה וסוף דמח' אלקינו הוא שלנו הוא לפי שתחלה וסוף זה במי נמלך בנשמתן כו' בישראל זה שעלה במ"ת לפנ התחלה וסף מפני שנשלם סוף משעה דישראל זה בסופה דמח' שבז"א כשבא לידי מעשה בבחי' גבול לכך אמר הוי"ה זה אלקינו מפני שהוא סוף מעשה דנשמות כו' שעלו במ"ת בבחי' עצמות אא"ס ממש שאין שם תחלה וסוף כך הוי' סופא דמח' אלקינו שלפני תחלת המח' שהוא המכוון שהי' שיהי' לו דירה בתחתונים ויהי' נק' אלקינו כו' וע"כ אין ביכולת יחודי' אלה דהוי"ה אלקינו הוי"ה אחד רק לישראל זה לבד באמרו הוי"ה אלקינו כלומר שלנו בבחי' עצמות אא"ס שלמעלה מהכל ע"כ משם יוכל להיות כל יחוד דהוי' ואלקי' תחלה וסוף דא"א וז"א עד בחי' המל' שהוא ד' רבתי כו' וכמ"ש אנת הוא דמייחד לון כו' (וכנ"ל במדרגה הג' עד דוד הגדיל כו' ששרשו במל' דא"ס לפני הצמצום והתפשטו' למעלה מכלל ופרט שהוא בעגול מוגבל כנ"ל) וזהו פי' הפשוט דפסוק זה בכל המשך הדברים שמע ישראל שהוא סוף מעשה נשמות הצדיקי' שעלו במ"ת (בעיגול בלתי מוגבל הנ"ל) הוי"ה אלקינו היינו סופא דמח' במדות דז"א שנעש' אלקינו למט' בעומ"ש בתו"מ ולהיות שזהו סוף מעשה שנשלם בסופא דמח' ע"כ יש ביכולת נשמות ישראל להעלות ולומר הוי' א' דהוי' זה סופא דמח' יעלה לפני תחלת המח' שהוא אחה"פ בתכלית הפשיטות לאו מכל אינון מדות כלל אפי' לא בהתעוררות מקור לרצון פשוט להאציל וכה"ג כנ"ל וזהו א' דאחד וזהו המאריך באחד כידוע אך מה שמאריך בד' רבתי לפי שד' זה הוא שעלה במ"ת שהן נש"י בשרשן במל' דאצי' ששרשה במל' דתבונה כידוע וממנו עיק' היחוד הפשוט הזה ולכך יש לכאו"א מישראל כח למס"נ באח' כשיאריך בא' מצד שרשו בעצמו' ממש כו' וד"ל אך הנה לפ"ז לא יתפרש הכוונה שבא בדברי רז"ל על ח' ד' דאחד שהוא תמליכהו בז' רקיעים והארץ שהוא הח' וד' רוחות העול' כו' ועוד שנז' הוי"ה פעם ב' שהוא בבחי' ז"א והוי' הא' הוא בחכמה וכידוע בפרטיות סדרי הכוונה דהוי' אלקינו חו"ב והוי' א' זו"נ כו' וכ"ז היחוד עושה הישראל באמרו הוי"ה אלקינו כו' לפי שישראל עלה במח' כנ"ל ועוד יש להבין מ"ש שמע ישראל ואח"כ מצוה לישראל זה ואהבת את ה' כו' על מצות האהבה והדביקות ולכאורה זהו דבר פלא אחר שישראל זה עלה במ"ת מה צורך להזהירו על האהבה ודוקא אחר שיאמר הוי"ה אלקינו ה' אחד כו' אך הנה כ"ז יובן בהקדי' תחלה הידוע בענין ב' מיני מס"נ שבפסוק ראשון למסור נפשו באחד הוא מס"נ של הנשמה האלקית מצד שרשה בעצמות אא"ס ממש שזהו אח"פ ממש כנ"ל (וזהו כמו ר"ע שהיה מאריך באחד ויצאה נשמתו באחד מלבד מס"נ דגופו כו') ובכל נפשך שבפסוק ואהבת מדבר במס"נ מצד הנשמה שבאה בחומר גופני בבטול כל רצון זר לגמרי כו' (והוא מס"נ בפועל כמו על קדושת השם כו') ולהיות שעיקר מס"נ בפסוק ראשון מצד שרש הנשמה בעצמות אא"ס ממש לכך יש ביכולתו באמרו הוי"ה אלקינו כו' דהיינו שהוי"ה הוא אלקינו שלנו בעצמות אא"ס כנ"ל וגם פי' הוי"ה אחד הוא להעלות בחי' סופטא דמח' שבז"א שזהו הוי' הב' (דהוי' הא' בח"ס דא"א תחלת המח' הנ"ל) באחד הפשוט שזהו בחי' בטול הו"ק דז"א כלפי העצמו' ממש כמו לך ה' הגדולה והגבורה כו' וזהו תמליכהו בשמים ובארץ וד' כו' דהיינו לא כפשוטו להמליכו מלמעלה למטה אלא להיפך שיכוין בבחי' הבטול שמים וארץ וד' רוחות שהן ו"ק רוחניי' וגשמיים שיבואו הכל בבחי' הבטול לגבי העצמות כמ"ש לך ה' הגדולה כו' וזהו הח' וד' דאחד הח' ז' רקיעים וארץ הוא מעלה ומטה וד' רוחות ד' רבתי כו' (שכ"ז נכלל בתחלה וסוף דמח' הקדומה הנ"ל שהוא כמשל עגול מוגבל ובו קו מעליונו לתחתיתו וימין ושמאל באמצע הכל בגדרים מוגבלי' והוא בטל ונכלל בעצמות אא"ס שאין לו תחלה וסוף שהוא כעגול בלתי מוגבל לכל צד כנ"ל וכו') וזהו ענין הנ"ל בפי' הנה מקום אתי כו' ובזה מתורץ הקושיא דלעיל במאמר רז"ל תמליכהו כו' דלכאורה אין זה כפי העולה מענין הנ"ל אך האמת הוא דתמליכהו הוא בחי' גאות והתנשאות כמו המלך המרומם לבדו כו' שהוא מובדל בערך והיינו כמו שהוא בעצמותו דוקא וזהו ע"י ישראל דוקא שמוסר נפשו באח"פ מצד שרשו העצמי בעצמות אא"ס כנ"ל והיינו למס"נ באחד שיש בכח בכאו"א מישראל כנ"ל אך הנה מס"נ הב' בפסוק הב' ואהבת הרי הצוווי הזה לישראל דוקא דודאי קאי אדסמיך ליה שהוא שמע ישראל כו' ומצוה לשיראל זה שיאהב את ה' בכל לבבו ונפשו וזה פלא גדול לכאורה כנ"ל אך הנה יש להקדים לזה ביאור ענין ואהבת מהו דהנה ואהבת בגימ' ב"פ אור כידוע והיא או"י ואו"ח והכל קאי באור זרוע לצדיק חי עלמין שהוא בחי' יסוד ז"א שמשם מקור כל נשמו' ישראל וכמו שישראל עלה במח' הרי עלה בעצמו' אא"ס ממש זהו בחי' או"י שהולך ונמשך ובא האור הזה מלמעל' למטה וע"ז היה הכוונה במס"נ באחד כנ"ל אך אור השני שבבחי' או"ח לקדמותו הוא אור נשמ' האלקית שבאה בחומר גופני כו' (וכידוע בענין ועמך כולם צדיקי' צ"ע וצ"ת ובמי נמלך בנשמתן ש"צ בנשמות שיהיו בגופי') וע"ז אמר ואהבת לשון ציווי דעל ישראל שעלה במ"ת שהוא אור עליון שבעצמו' כו' לא שייך לשון צווי כי ממילא ומעצמיות טבעו ימסור נפשו באח"פ כו' וכנ"ל והוא מס"נ בכח שבכאו"א מצד שרשו למעלה כנ"ל אך על הנשמה שבגוף חומרי צוה ואהבת כו' והנה יש להקדים תחלה ענין א' והוא מה שמבואר למעלה בענין תחלת המח' וסוף המח' בבחי' א"א וז"א כו' כך יובן ענין תחלה וסוף זה ממש ברצון שהמח' והרצון א' הוא כידוע דפי' וחשב לעשות כלומ' רצה דמה שרוצה חושב ומה שחושב רוצה כו' והכל א' וכמו שיש תחל' וסוף במח' כך הוא ברצון וענין התחל' וסוף שברצון ג"כ בבחי' העלם וגלוי כנ"ל במח' דתחל' הרצון הוא תחלת התעוררו' הרצון שהוא בהעל' בעצ' הנפש ולא נגל' במורגש עדיין כלל וכאשר בא במורגש ובגלוי נק' סופא דרצון והיינו כאשר בא במורגש בהבל הלב שנק' רעותא דלבא זהו סופא דרצון שבנפש וזהו פי' אהבה בה"א דאבה לשון רצון והוא רק רצון הנפש עצמה בלתי מורגש בלב ומוח כלל אלא הוא עדיין למעלה מהשכל והטעם ולמעלה מהתפעלות בלב אך כאשר בא הרצון הזה בגלוי בהתפעלות מורגשת בלב נק' אהבה בה"א וזהו ואהבת את ה' באהבה מורגשת בהתפעלות הלה שהוא הבל הלב ברעותא דלבא שמלובש בדפיקו דלבא בהבל רוח החיים היוצא בפה בה' מוצאות שנק' ה' כידוע וזהו לאהבה את ה' כו' ולא אמר לאהוב כו' וזהו בחי' יחוד התחלה וסוף דאבה בתחלת הרצון ואהבה בסוף נכללים כא' ממש והרי זה כענין יחוד הנ"ל בז"א שהוא הוי"ה סופא דמח' בתחלת המח' דנעוץ תחלתן כו' שהוא בא"א שהוא הרצתון העליון וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו כידוע שנק' כ"ע כו' וזהו פי' ואהבת אבה בעצם הרצון שלמעלה מן השכל ואהבה עפ"י שכל דשמע ישראל לכך ואהבת וע"י שמתייחדי' אבה ואהבה תחלה וסוף נעשה הוי' אלקיך מצד העצמות ממש דהנה מה שיש ביכולת לייחד תחלה וסוף דאבה ואהבה זהו מצד שישראל עלו במ"ת שהוא סוף מעשה הצדיקי' שבגופים בתו"מ שלזה נתאווה יותר מעצם הנשמות כמו שהן בשרשן לפני תחלת המח' שלזה ירדו למטה ולכך מצוה לישראל זה דוקא ואהבת בכל נפשך פי' בנפשך שבגוף החומרי דוקא ע"י תשובה ותו"מ כו' שעי"ז סוף מעשה זה יעלה במ"ת שלפני התחלה וסוף ואז יהי' הוי' אלקיך ממש כמו הוי"ה אלקינו שבפסוק ראשון במס"נ עצמות שמצד הנשמה כמו שהיא בעצמות אא"ס כנ"ל וד"ל ונמצא ב' מיני מס"נ עולין כא' דמס"נ בכח בפסו' ראשון מצד עצם הנשמה הקשורה באח"פ ממש שע"ז אמר ואהבת בבחי' או"י כנ"ל ומס"נ הב' בפועל בבטול רצון חומר הגוף שנק' סוף מעשה נשמת הצדיקים שבגופי' גם זה עולה בעצמות אא"ס מ"ת שמחמתו נתעורר ברצון להאציל כנ"ל ולפ"ז לא יובן לכאורה מה צורך לב' מס"נ הללו דודאי במס"נ בכח מצד עצם נשמה למס"נ באחד די לענין היחוד דתחלה וסוף כנ"ל אך באמת יש יתרון מעלה במס"נ בפועל שבגוף משום דזהו עיקר סוף מעשה שעלה במ"ת כי לא נמלך רק בנשמתן של צדיקים שבגופי' ולא בנשמות מצד עצמן כו' וראי' מר"י שאמר מתי יבא לידי ואקיימנה במס"נ בפ"מ שלמעלה מן מס"נ בכח כידוע אך בתנאי שהנשמה שנק' ישראל יבא למס"נ בפ"מ וזהו בכל נפשך דוקא (אבל מי שתורתו אומנתו די לו במס"נ דפסוק ראשון כר"י הנשיא משום דע"י תורתו אומנתו זהו ממש כמו סוף מעשה דעלה במ"ת בתשובה ומע"ט כמ"ש במ"א אבל ר"ע גם שתורתו אומנתו חפץ במס"נ בפ"מ והוא כענין עד דוד הגדיל כו' שבשכמל"ו למעלה מיחו"ע דשמע ישראל דעצמות אא"ס ממש בא בזמן למטה כמו למעלה בשוה כמו שהיה לפני הצמצום כו' משא"כ יחו"ע דה' אחד שאינו רק עלי' ובטול דסוף ותחלה בעצמות כנ"ל):

(מב) '''ומעתה''' יש להבין מה שייכות ענין ב' פסוקי' הללו דואהבת ואח"כ והיו הדברים האלה שהוא מצות ת"ת עד ודברת בם בשבתך בביתך כו' דמשמע שעיקר המצוה בקביעות ובתמידות בין בשבתו בביתו בין בלכתו בדרך כו' דלכאורה לפי הנ"ל בשרש ישראל שעלה במח' בעצמות ממש שייך ענין מס"נ בכח ובפועל לזה יש חבור פסוק ואהבת לשמע ישראל אבל ענין ת"ת מה שייך לזה אמנם הנה יש להקדי' מה שאמר למען אחי ורעי אדברה כו' שכנ"י נק' אחים ורעי' להקב"ה וזה פלא גדול איך שייך ענין אחוה ורעות עם אא"ס שנא' אל מי תדמיוני כו' מי ידמה לך וכידוע ואם מפני שישראל עלה במח' בעצמות כו' עד שנמלך בהן אם ירצה להאציל וכה"ג מ"מ אין להן ערך ודמיון לעצמותו ממש וכמ"ש בזהר ע"פ אין קדו' כה' כמה קדושאן אית לעילא אורייתא קדיש' וישראל קדישין אבל אין קדוש כה' כו' וכמארז"ל קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעל' מקדושתכ' וזה קאי גם במה שישראל נקראו קדושים מצד מעשה המצות שקדשנו במצותיו מלבד קדושת עצמותם כו' וכמ"ש במ"א לך הנה ידוע בענין המאמר אורייתא קדישא וישראל קדישין כו' דהנה אנו אומרי' הבוחר בתורה כו' הבוחר בעמו ישראל כו' דשרש ישראל ותורה א' הוא שנבחרו ברצון העצמות דאא"ס קודם שהאציל וברא כו' וענין בחירה זאת היינו להיותם בחי' הפנימית והעצמית ממש דשרש התורה מחכמתו הפנימי' והעצמי' כמ"ש ואהי' אצלו כו' שעשועי' יום כו' שעשועים עצמיי' לפי החכמה שבתורה מעצמות חכמתו ממש כמו"כ ישראל עלה במח' בעצמות ופנימית ונבחרו בבחי' פנימית וכמ"ש יבחר לנו את נחלתינו כו' וזהו הבוחר בתורה וכן הבוחר בעמו ישראל כו' והוא ענין מאמר הזהר דישראל קדישין קדוש ומובדל בבחי' פנימי' וכן התורה אורייתא קדישא ועכ"ז אין קדוש כה' כו' וד"ל אך הנה מזה הטעם עצמו הוא שצוה ה' והיו הדברים האלה כו' ודברת בם כו' דהיינו שיהיו נ"י מתקשראן באורייתא בקביעות ובתמידות לפי ששרש א' להם בבח' הפנימי' ועצמות דאא"ס וכמאמר תלת קשרין הן ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה כו' אך לפי הנ"ל שנא' אין קדוש כה' הרי ב' קדושות דישראל ואורייתא כלא חשיבי לגבי קדוש' עצמותו ואיך אמר למען אחי ורעי כו' והנה מ"ש למען אחי כו' מה שנק' אחים ורעים ממש אינו אלא ע"י התורה דוקא שבה וע"י נק' קוב"ה וישראל אחים ורעים וכו' ולכאורה איך אפשר זה אם התורה עצמה אינה אלא חלק מעצמותו כו' כנ"ל אך הנה אמר בזהר דאורייתא היכלא עלאה דקוב"ה פי' היכל הוא המקיף לאדם ביושבו בו למעלה ולמטה ומכל צד וכך אורייתא היכלא לעצמות אוא"ס כו' ויש להבין איך יתכן בחי' היכל להקיף לעצמות אוא"ס כו' אמנם הנה תחלה יש להקדים הענין היכלות שיש כמה מיני היכלות פנימיים וחיצוניים וכל א' משמש לדבר מה אך ורק יש היכל המלך היותר פנימי שבהיכלו כולו אומר כבוד שאין שם כניסה ויציא' לשום אדם ואינו משמש כלום רק שהמלך לבדו דר שם בקביעות יום וליל' וכידוע במלך ב"ו שיש לו בטרקלין שלו היכלו' רבות אשר כולם בודאי לתועלת דירתו זה ההיכל משמש לדבר זה וזה משמש לדבר זה אך רוב החדרי' אינן נקראים עיקר דירתו אלא כל התועלת מהם אינו רק לדברים הצריכי' לתשמישי המלך וצרכיו לבד כמו למאכל שולחנו ולהעמדת כליו ולבשויו ומקום עמידת משרתיו ושריו וב"ב המשמשים לפניו ויוכל להיו תשאין המלך נכנס בחדרים האלה מעולם כי לא נעשו לדירתו בעצמו רק לנכנסי' אליו שיעמדו שם קודם הכנסם להיכלו וכמו לצרכי עבדיו אנשי ביתו וכמ"כ בית מקום מאכלו ובית כסא ממלכתו ודאי מיוחד בפ"ע ושם הכל יבאו לפניו אם לאכול על שולחן מלך או לעמוד לפניו למשפט או לשאלה ובקשה וכל אלו הטרקלין אינם נק' דירת קבע שלו כי אינו דר שם בקביעות רק לשעה ידוע ילך שם ויתעכב זמן מה עם שריו ועבדיו רואי פניו לעתים קבועים אם לעת האוכל או לעת המפשט בשבתו על כסא ממלכתו שלזה ודאי היכל מיוחד כידוע אבל דירת קבע שלו בהיכלו כולו אומר כבוד שאין אדם נכנס לשם מעולם רק הוא לבדו יושב שם ועיקר דירתו יום ולילה שם הוא ושם קביעת לימודו ועיונו בכל דבר חכמה ועצה בהנהגות ממלכתו לעצמו כו' היכל הפנימי וכל ההיכלות זולתו נק' היכלות חיצונים לגביו וכך יובן למעלה בבחי' היכלות עליונו' שבחי' עצמות אא"ס אין בחי' עיקר דירתו רק בהיכל הפנימית שלו שהוא היכל ק"ק היכל החכמה והוא מ"ש דאורייתא היכלא עלאה דקוב"ה עלאה הפנימי יותר וכל היכלות זולתו נק' בתי בראי כו' וכמארז"ל משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו רק ד"א של הלכה שהוא במקום היכל ק"ק שבו הלוחות והארון ששם הי' עיקר קביעת דירתו יום ולילה ולא נמצא ברוב העתים רק באותו ההיכל הפנימי שלו רק לפרקים ועתים קבועים יצא מהיכלו הפנימי להיכלות החיצונים כמו להיכל מאכלו כמו באתי לגני כו' אכלתי יערי כו' וכמ"ש בזהר על ענין של שולחן המלך כו' או להיכל מקום כסא משפטו לשפוט העם או לדבר עם שריו כו' וכידוע בענין לשכת הגזית שסנהדרין יושבי' שם (שנק' היכל הגבורה) שלפרקים יבא שם ולפעמים בהיכל הזכות כו' וכמ"ש וישב ה' מלך לעולם וכמו וישב שלמה על כסא ה' כו' והוא הנק' כסא הכבוד כסא המלכות שיש לזה היכל מיוחד לשפוט כל הארץ בעת מיוחד כו' וגם יש היכלות נסתרים מעין כל ב"ב ומשריו ומשרתיו שהוא מטייל בהן לפרקים רחוקים והטיול הזה בא לעת מיוחד שהוא מטייל בעצמו לבדו דוקא ואין איש אתו ממקורביו כלל וכללל כי לא נודע היכלות הנסתרים לשום אדם ויש טיול שמטייל בחצר גינת ביתו עם רואי פניו השרים הגדולים כו' וכדוגמא זו מצינו בדברי רז"ל שא' קוב"ה בליליא מאי' עביד רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עולמות דכתיב רכב אלקים כו' הרי הוא שט ומטייל בהיכלות נסתרי' מאד הנק' ח"י אלף עולמות שהן פרטי היכלות שבעצמות אור המאציל שנסתר מהכל ונק' שעשועי המלך בעצמו שהוא לבדו משתעשע ומטייל שם וזהו פי' ושט בהעברה בעלמא מקבל שעשועים שם בעברו שם בהיותם במדרגה עליונה שבכתר הנקרא אריך אנפין או א"ק ששם הענג נעלם ונסתר מההשתלשלות דאצילות כו' ומספר ח"י אלף דוקא שאלפים בכתר ונגד ט"ס בבחי' או"י ואו"ח שנק' צדיק חי עלמין כידוע ולכך אמ' ח"י אלף והיינו רוכב על כרוב קל שהוא בחי' המל' בלילא שאז בחי' דורמיטא בחי' שינה וכאשר נדדה שנתו מטייל על כרוב קל שלו שם ב"ן בהיכלות דא"א וא"ק כו' שהוא עליית ז"א דאצי' שם כמו בזמן הגלות שנק' שינה דכתי' אלך אשובה אל מקומי כו' וכמ"ש בזהר דקוב"ה בגלות' אסתלק לעילא לעילא בכתר שבכתר כו' אמנם אין הטיול שם רק לפי שעה ולא בקביעות וכן הטיול בג"ע כמו שאמר בזהר דקוב"ה אתא לאשתעשע עם צדיקייא בג"ע כו' והוא ג"כ בלילה בחצות לילה דוקא כמ"ש במדרשי רז"ל שא' אני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע כו' אמנם עיקר קביעת דירתו יום ולילה אינו אלא בהיכלו הפנימי שהוא היכל דחכמ' כמו בהיכל ק"ק דבהמ"ק כך יש היכל ק"ק דאצי' ולמעלה מעלה עד בעצמות אור א"ס שלמעלה מכל ההשתלשלות יש היכל שכל עצמותו שוכן שם בתמידו' רק לפרקים יצא לטייל בהיכלו' זולתו וכמו הנה ה' יוצא ממקומו כו' (וכמ"ש במ"א דמקומו של אדם הוא ד"א שעד ד"א מכל צד שורה ומתפשט בחי' מקיף דיחידה שבו שנק' מ"ם דצלם כו' לכך אסור להוצי' מד"א בשבת כמ"ש שבו איש תחתיו וכן כשלא עירב בחצר וקרפף כו' והיינו ענין ד"א של הלכה ששרשו בבחי' מקיף דיחידה שהוא מקיף למקיף דחכמ' כו' וז"ש אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' שהוא ביכל ד"א של הלכה ואז ממילא נמשך כל המקיפי' דנר"נ לחזות כו' כמ"ש במ"א וכמשי"ת בסמוך לפי שאין עצמות אא"ס שורה אלא בחכמה לפי ששעשועי' העצמיי' שלו בקביעות תמידי אינו אלא בחכמ' שבתורה דוקא לפי שהחכ' הוא חלק עצמי והיותר פנימית שבעצמותו עד שכל עצמותו נמשך ושורה שם בתמידות (וכמו עד"מ נפש האדם למטה הרי נקראת עצם הנפש ע"ש השכל נפש השכליית אע"פ שהשכל חלק מו הנפש אבל כל עצמותה נכלל בכח השכל ונק' נפש המשכלת שהוא עיקר בחי' אדם בחי' מדבר כו' וראי' מכח המוליד בדומה לו שיוליד אדם בצלמו דוקא שהוא צלם אדם כמו אך בצלם יתהלך איש כו' ואינו רק בחי' החכמ' כח מה שבנפש ולא הרצון והעונג כו' דאעפ"י שדרך פרט כח הרצון והענג למעלה מכח השכל אבל כללות בחי' אדם מה דעצמות הנפש הוא שנק' נפש אדם הוא דוקא בכח מ"ה שבנפש כו' שע"ז דוקא אמר נעשה אדם בצלמנו כו' אבל ענג ורצון שבמצחא וכה"ג אינו בחי' אדם כי גלגלתא למעל' מפניו של אדם כו' כידוע) וזהו הבוחר בתורה כו' דאורייתא קדישא כו' פי' קדוש ומובדל מכל המדריגה להיות שנבחר אור תורה בבחי' פנימית ועצמות דאא"ס ביותר ולכך נא' בה ואהי' אצלו כו' שעשועי וכל שעשועי המלך זולתה אינו רק לפרקים ובהעברה בעלמ' כו' כנ"ל במשל וד"ל והיינו ג"כ ענין הבוחר בעמו ישראל דישראל קדישין כו' שהן בפנימית ועצמות ממש כי נק' בנים וכבן שנולד בצלמו כו' והיינו בפנימית ועצמות הנפש שלמעלה גם מבחי' מקור כל רצון ועונג ושעשועים וראיה משעשועי האב בבנו שגדולה מכל שעשועי' פרטים בכל גנזי אוצרו' כלי חמדתו שמשתעשע בפרקים לפי שהוא בחי' שעשועים עצמיי' לכך הוא תמידי בלי הפסק לפי שכ"ד תענוג שהוא עצמי ין לו הפסק משא"כ בתענוג שאינו עצמי הרי אמרו דתענוג תמידי אינו תענוג (כמו תענוג איש באשתו שכאש' הוא בתמידות אינו תענוג רק דווקא לפרקים וכן כל תענוג עוה"ז הנקנין כו' אבל אב ובנו וכאהבת נפש יהונתן ודוד תרדל"מ בתענוג תמידי בלתי הפסק כו' וכך יובן בשעשועי' דתורה וישראל שהן שעשועי' עצמיים להיותם בבחי' עצמיי' לכך התענוג בהן תמידי כו' ולכך נק' אחים ורעי' להקב"ה כנ"ל וד"ל):

(מג) '''אך''' הנה עדיין אינו מובן מ"ש למען אחי ורעי כו' איך נק' אחים ורעים אחר שמבואר למעל' דב' קדושות דאורייתא קדישא וישראל קדישין כו' כלא ממש חשיבי לגבי קדושת עצמותו כמ"ש אין קדוש כה' כו' וגם במה שישראל נק' קדושים מצד המצות כו' כנ"ל ועוד שיש להבין עדיין מהו ענין היכלא עלאה איך יתכן שיהיה התורה היכלא להקיף לעצמות אא"ס ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו כו' אך הנה יש להקדים תחלה ביאור ענין אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' שהוא ד"א של הלכה דוקא דהנה ידוע בענין המקיפים דיש הפרש מדרגה בין מקיף דלבוש ומקיף דהיכל דמקיף דלבוש הגם שמלביש ומקיף לראשו ורגלו בא במדה לפי האברים והוא מוגבל להלביש לפי המדה בכל אבר כו' כי נחלק לבוש הראש כמצנפת ללבוש הגוף ולבוש הרגל כו' כציור ג' מדרגות דאדם חב"ד חג"ת נה"י בקומת פרצוף אדם וכך לפעמים נאמר באור תורה בבחי' מקיף דלבוש כמו עוטה אור כשלמה שנתעטף באור תורה כלבוש ממש ונחלק בציור אדם ראש וגוף כו' אבל מ"ש שבתי בבית ה' כו' הוא מקיף עליון יותר והוא כמו מקיף דהיכל ובית למטה דכתיב כתפארת אדם לשבת בית דמשמע שהבית תפארת לאדם יותר מתפארת עצמו שהכבוד וההוד של אדם כשיושב בהיכלו וביתו כמו שב והכבד בביתך כו' לפי שהוא מקומו של אדם דהיינו בחי' מקיף דצלם נפשו שלמעלה מציור אברי גופו וכמו היכל הבית שמקיף לאדם מכל צד בלי ציור והתחלקות רק מעלה ומטה דגג וקרקע הרי הגג למעלה מראשו והקרק' למטה מרגלו וד' רוחות הבית המה עומדים מרחוק אליו לסבבו כו' וזהו כבודו לישב בהיכלו זה שמקיפו מלמעלה ומטה ולד' רוחות בכלל כו' והוא משיורי אור מקיף דלא נעשה מקיף בלבושים נעשה מקיף דהיכל דהיינו בחי' מקיף דיחידה שא"א לבא להיות בבחי' מקיף דלבוש מזה נעשה מקיף דהיכל שזהו מ"ם דצלם דל' דצלם הוא מקיף דחיה דחב"ד ששייך לראש וגוף ונק' מזלי' שמאיר לפרקים בגלוי ברצון ושכל ומדות כו' אבל מקיף דמקיף זה שנק' מקיף דיחידה אינו מאיר לעולם בגלוי רק מתפשט ושורה רק עד ד"א כו' שנק' מקומו של אדם ומוגבל בהיכל ובית שהן ו"ק מעלה ומטה וד' רוחות כו' והגבלה זו דגג וקרקע וד' רוחות הוא ממש כהגבלת העיגול למה שבתוכו כו' כחומה המקפת לתושבי העיר שלא יתפשט יותר לכל צד ולא למעלה ביותר ולא למטה כו' וכדוגמא שאל יצא איש ממקומו כו' וכך מובן מה שהתורה נק' היכל ובית הוא בחי' מקיף דמקיף כו' שלמעלה ממקיף דלבוש והוא הנקרא ד"א של הלכה כהיכל קדשי קדשים כנ"ל שע"ז נאמר כתפארת אדם לשבת בית שנק' מקומו של עצמות המאציל כו' שאין בו ציור והתחלקות בבחי' לבוש אדם כו' אלא הוא מגביל מעלה ומטה וד' רוחות לכל מה שבו שהוא בחי' אדם העליון דאצילות כמו הקב"ה יושב ושונה כו' ומקום ישיבתו בקביעות לימודו שהוא עיקר דירתו כנ"ל הוא היכלא עלאה שהן ד"א של הלכה שהיכל זה נק' מקיף דיחידה למטה באדם התחתון (וזהו שארז"ל שאין העולם מקומו העצמי אבל ד"א של הלכה הוא מקומו העצמי כו') ויובן ענין זה בהקדים תחלה מארז"ל שא' אל תקרי בניך אלא בוניך שעוסקי' בבנינו של עולם שהן צרופי אותיות התורה כו' דהנה ידוע שיש בתושב"כ ד' מדרגות טנת"א והטעמים בכתר שהוא בחי' מקיף מלמעלה ונקודות ותגין הן בחי' חכמ' ומדות כו' ואותיות עצמן הוא בבחי' מל' כי הנה ודאי אורייתא מח"ע נפקת ויש בחכמה בחי' מעלה ומטה וד' רוחות מזרח כו' בחי' מעלה הוא בחי' הטעמי' שבתורה שנק' רננה דאורייתא והוא העונג הנעלם שלמעלה מסוד ושכל שבה הגנוז בבחי' העלם ע"ג אותיות וזהו כמו עד"מ הגג שמקיף על האדם מלמעלה ובחי' מטה הן גופי האותיו' שבתור' שהוא עד"מ כמו קרקע ההיכל כו' וד' רוחות כו' היינו מה שיש בחי' אורך ורוחב האורך הוא מזרח ומערב כמ"ש ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אריכות זה הוא בחי' ההמשכה ושפע מעליון לתחתון שיורד בלתי שיעור מוגבל כאורך המשכת הנהר שהולך ונובע בלי הפסק ולא יכזבו מימיו לעולם כך מים דאורייתא נובעי' בכל העולמות דאבי"ע עד התורה הנגלי' לנו כו' וכמ"ש ותורה אור וידוע בענין אור מים רקיע כו' וזהו ארוכה מארץ כי מן השמים נתנה כו' ורחב' מני ים כי הרוחב הוא ימין ושמאל דרום וצפון חו"ג כמו לא תסור ימין ושמאל ורחבה מני ים כי שרשה מים הקדמוני שהן המים עליוני' שלמעלה משמים שע"ז נאמ' יהי רקיע כו' וכמ"ש במ"א והוא כללות ענין ד' רוחות שבתורה ימין ושמאל ואורך ממזרח למערב ואמנם הרי מוגבלי' כל הקצוות הללו שבתורה במעלה ומטה וד' רוחות כו' בהיכל זה שהוא אותיות התורה שנק' אבנים כמו עד"מ אבנים שמהן בונין ההיכל ומהן נעש' הגג והקרקע וד' דפנות כך בחי' טנת"א דאותיות כלולים מהכל ולזה נק' ת"ח בונים שבאותיות התורה עוסקים בבנינו של כל העולמות כמ"ש ואהי' אצלו אמון אומנא כו' כמ"ש במ"א וד"ל ובכ"ז יובן שזהו ענין ד"א של הלכה שמאותיו' התורה הגם שו"ק שבה הן מוגבלים כמו היכל ק"ק דח"ע כו' אבל שרש הגבלה זו בעצמות המקיף למקיף דבחי' כתר שבכתר כו' כנ"ל שבא למטה ונעשה בהגבל' להקיף לאדם כחומה לעיר כנ"ל וכמ"ש אני חומה זו תורה כו' והוא מקומו והיכלו העצמי והפנימי כנ"ל שמקיף לאדם העליון כו' שלמעלה ממקיף דלבוש כנ"ל דשרש הגבל' ו"ק דהיכל דתור' נעש' מעיגול הבלתי מוגבבל שבעצמות ממש ולכך ארוכה מארץ כו' וכמו אפריון עשה לי' לגרמי' כו' וד"ל ומעתה הנה יובן ענין מה שיראל נק' אחי' ורעי' להקב"ה כנ"ל דהנ' אדם הקורא באותיו' התור' הרי כל שכלו ומדותיו וכל מחשבתו ודבורו מתישבי' ומוקפי' מכל צד באותיות הללו שקורא שהצירוף תיבה שקורא מקיפו' לנפשו (וגם להבל דבורו כי גם שמהבל הדבור שלו נעשה הצירוף הזה כמו בקראו תיבת בראשית אבל שרש אותיות בראשית כמו שהוא בבחי' מקיף העליון מקיף לדבור זה שאומר ונעשה כמו היכל לנפשו וכמ"ש כבוד ה' יאספך ואין כבוד אלא תורה שכל אותיות שלומד אדם בעוה"ז נעשה לו היכל ודירה בג"ע כמ"ש במ"א וד"ל) (וזהו אין העולם מתקיי' אלא בהבל תשב"ר מפני שהוא הבל שאין בו חטא הגם שאין יודעין מה הן אומרי' רק קוראי' בראשית מיראת הרצועה כו' מטעם שקיום כל העולמות ע"י צרופי אותיות התורה מצד עצמם כנ"ל) וכמשל איש היושב בהיכל המלך שהיכל המלך מקיפו מכל צד כו' ומזה מובן ממילא במה שאמרז"ל בכל היושה וקורא ושונ' שהקב"ה יושב וקורא ושונ' כנגדו אותו דבר ה' ממש שהאדם קורא ושונה כמ"ש ה' צילך וכמ"ש את ה' האמרת לשון מפעיל כידוע א"כ ה"ז כמו עד"מ שני ב"א שיושבין יחדבהיכל אחד וקוראי' ושונים הלכ' א' דהיינו שזה קורא והשני קורא כנגדו כך הקב"ה מוקף באותו היכל עצמו שהאדם מוקף בה מאחר שקורא ושונה כנגדו הרי מצרופי אותיות הללו עצמן נעשה היכל א' להקיף לשניה' יחד מכל צד לזה כמו לזה ממש בהשוא' א' כו' וזהו למען אחי ורעי כו' שכנ"י בעסקם בדבר ה' זו הלכה שהקב"ה יושב בהיכל זה עצמו כו' כנ"ל הרי הן נק' אחים ורעים ממש להקב"ה אחר שיושבים ומוקפים כמו בהיכל א' שהוא היכלא עלאה פנימאה דקוב"ה בחי' מקו' דירת קבע שלו כנ"ל שיושב בהיכל זה בקביעות ומקיף עליו מכל צד להיותו בחי' מקומו העצמי ממקיף דמקיף כו' הרי גם האדם שמתיישב בהיכל זה כשקורא והקב"ה קורא כנגדו הרי הוא מוקף בשוה בהיכלא עלאה דאורייתא עם הקב"ה שהוא מוקף בה ג"כ ונעש' היכלא עלאה דאורייתא מקיף אחד לשניהם כו' וזהו בחי' אחוה ורעות שבישיב' זו כשעוסקי' בתורה יחד בהיכל א' המקיף לשניהם שהוא ו"ק שבתורה הנ"ל כנ"ל (ולמעלה היינו יחוד זו"נ בהיכל אבא החכמ' כו' שנק' אחים להקב"ה שהוא ז"א וכך עד רום המעלות וד"ל) ובזה יתורץ גם הקושי' דלעיל במ"ש אורייתא קדשא וישראל קדישין אבל אין קדוש כה' ואיך יקראו אחים כו' דלכאורה קושי' זו יתכן גם באורייתא איך הקב"ה מוקף בהיכלא דאורייתא אחר שאין קדוש כה' אלא הענין הוא דאדרב' היא הנותנת דמשום דאין קדוש כה' שהוא עצמו' אא"ס ממש שלמעלה משרש הקדושה דישראל ואורייתא ע"כ נמשך ויורד בקדושת עצמותו דוקא להשתעשע באורייתא ונעשה לו היכלא פנימאה כו' שהוא להקיף ממקיף שבעצמותו אמנם זהו בבחי' שעשועי' עצמיי' מפני שהחכמ' שבתורה מעצמותו ממש באה כנ"ל וכן בישראל קדישין שעוסקי' באורייתא משתעשע בהן מצד שרש' העצמי כנ"ל אך ע"י התורה דוק' מתחברי' יחד כידוע בענין תלת קשרין ישראל מתקשראן באורייתא מלמטה למעלה ואת ה' האמרת שיושב ושונה כנגדו מלמעלה למט' כו' הרי בהבל דבור ד"ת דכנ"י מתחבר עצמו' א"ס ביריד' מלמעלה למטה ונשמות ישראל נעלין בה מלמט' למעלה והתורה שנק' היכלא עלאה מקיפם יחד כנ"ל נמצא הג' קשרי' נעשי' קשר א' ממש וז"ש למען אחי כו' דבלא אתי שיושבי' וקוראי' בשביל התורה עצמה הרי אין קדוש כה' כנ"ל ובשביל ישראל לבד בלא תורה ג"כ לא הי' נמשך רק באמצעות שניהם כשישראל עוסקי' בתורה נמשך ויורד ומתחבר עמהם ונק' אחים ורעי' כו' ומתקדשי' קדושת שניהם דאורייתא וישראל בקדושת עצמותו במה שהוא מוגבל בהיכלא דאוריית' כנ"ל וזהו בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראי' ראשית כי שרש א' להם בעצמות ממש כידוע דאורייתר וקוב"ה כולא חד וישראל ג"כ מתאחד עמהם כו' שלזה ירדו נ"י למטה לקבל התורה כדי שיהי' לו דירה למטה בד"א של הלכה על ידם דוקא וד"ל ובכ"ז יובן ענין סמיכות ב' פסוקים הללו דואהבת והיו הדברי' כו' שהן ב' מצות מצות האהבה ומצות ת"ת בקביעות דוקא וכמ"ש ודברת בם בשבתך בביתך כנ"ל דהנה בפסוק ראשון דשמע הוא מס"נ דנ"י מצד שרשן בעצמות דוקא כנ"ל באריכות ובפסוק ואהבת בכל נפשך הוא מס"נ בפועל שמצד הגוף באהבה ואבה כנ"ל ועי"ז דוקא כשיעסקו בתורה כמ"ש והיו הדברי' האלה כו' על לבבך יוכלו לפעול בחי' המשכת עצמות אא"ס ממש שיהיה גם הוא מוקף ומלובש בדברי' האלה דבר ה' זו הלכה דהליכות עולם לו בד"א של הלכה שלו כנ"ל וכמ"ש את ה' האמרת שיושב ושונה כנגדו ונק' אחים שמוקפי' בהיכלא כו' אבל בלא ב' מס"נ הנ"ל אין נשמות ישראל שלמטה מתקשראן בקדושת עצמותו וגם קדושת התורה מובדלת משרשה בקדושת ה' כידוע דהאומר אין לי אלא תורה בלא י"ש אפי' תורה אין לו דתורה שלמעלה אורייתא וקוב"ה כולא חד ובלא דו"ר לא פרחא לעילא ונשאר למטה וכמו שמכריזין אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שלא נשא' בעוה"ז כו' וכמ"ש במ"א וזהו המשך הפסוקי' ואהבת בכל לבבך דוק' שסוף מעש' עלה במ"ת ומגיע התעוררות העצמות ממש להתמשך באוריית' שבהבל דבורו וז"ש והיו שבודאי אז יהיו הדברים כו' על לבבך בבחי' מקיף והיכל וכן מ"ש בסמוך ודברת בם שתהי' מוקף בם בתוכם כנ"ל דהיינו הדברי' אשר אנכי מי שאנכי בחי' העצמות ממש מצוך כו' שנק' היכלא עלאה שירת קבע שלו אז ודברת בם בשבתך כו' בקביעות ג"כ לישב עמו בהיכלו הקבוע שאין חילוק בזה לביתך לדרכך (וראי' ממ"ש דמשחרב בהמ"ק שזה ביתו ד"א של הלכה ביתו ודרכו כו') בשכבך ובקומך לשמור עליך בבחי' מקיף תמידי כו' וד"ל אך א"א לקביעות זאת כי אם אחרי מצות מס"נ דבכל לבבך ונפשך שהוא הקשר שמחבר ג' קשרים הנ"ל וז"ש בכל לבבך תחלה ואח"כ והיו כו' על לבבך בקביעות דוקא דהא בהא תליא מטעם הנ"ל וזהו סמיכות ב' פסוקי' הללו בק"ש דוקא וד"ל:

(מד) '''והנה''' ענין קשר וחבור ג' פסוקי' אלה ואהבת כו' והיו הדברי' כו' ושננתם מצות אהבה ותלמוד תורה כו' יש להבין ע"פ המבואר במ"א על פ' וידעת היום כו' בענין תירוץ על קושיא הידוע במה ששמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתור' כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש והקושי' ישוע למה לא פירש מאת דואהבת את כו' דמה יש לרבות לאהוב זולתו כמו שא"א לרבות באת דיראה כו' אך הענין הוא דאוי"ר הן ב' הפכים מן הקצה לקצה דשרש האהבה באה מן הריחוק יותר מן הקירוב והיראה באה מן הקירוב יותר מן הריחוק כנראה בחוש באהבת לבנו שבקירוב אין האהבה נכרת לתכלית כחה כ"כ כ"א בריחוקו ביותר שאז תגדל התשוקה ברשפי אש עד כלות נפשו וכמו ותחי רוח יעקב בבשורת יוסף וכך הוא בכל אוהב דבר מצד הריחוק תגדל התשוקה לדבר הנאהבה עד שיחלה חולת אהבה (וכמו ב"א שהעלה טינא בלבו כו') וכך באהבה דכנ"י בגלותא מצד הריחוק דוקא נאמ' רשפיה רשפי אש שלהבת כו' יור מזמן הקירוב בבהמ"ק כו' וכמ"כ צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה כו' בלי מים שם דוקא יבואו כנ"י לבחי' רשפי אש הצמאון לאלקות להיותם שם בתכלית הריחוק והסתר אלקות תגדל הצמאון והתשוקה ביותר וזהו שא' מזמור לדוד בהיותו במדבר דוקא כו' וגם כל ההשתלשלות דעולמות עליונים ותחתוני' גם ג"ע העליון ותחתון אינם רק אור וזיו בעלמ' ממל' דאצילו' ונק' זיו השכינה שזהו עונג מצומצם בבחי' דבר ה' שנמשך בעולמות וגם זה יורד בכמה צמצומים וגם הוא רם ונשגב על הכל בבחי' מקיף ולזאת דוקא תגדל התשוקה וזהו בארץ ציה גם בעולם היותר עליון נק' ארץ ציה בלי מים שאין מים דחסדי' עליונים דאצילות מגיע שם רק אחר כמה צמצומים וגם זה בבחי' סובב ומקיף ומזה דוקא בא ענין התשוקה הנפלא' כי מה שרחוק יותר מהשגת המהות יותר תגדל אליו שתשוקה וכמו מלאכי' דבריאה שנק' שרפי' או' קדוש על בחי' מקיף שלא יוכלו להשיג דוקא כידוע (וכך יובן עד רום המעלו' עד ראשי' הקו כו' דגם הוא בא רק אחר כמה צמצומי' מטה"ע) ונמשל למדבר שנתצמצם האור ושפע ביותר וזהו בהיותו במדבר יהודה דכמו שעה"ז השפל נק' מדבר מצד רוב הצמצום והעדר אור העליון כך גם העולמות העליונים יותר עד רום המעלות נק' מדבר כנ"ל ומשם דוקא יתגבר שרש התפעלו' התשוקה ביתר מכפי מדתה בעצם (ויש כאן ב' סיבות קוצר המשיג שהוא בריחוק ועומק מהות המושג כשנפלא ביותר) ונק' מדבר יהודה דמל' דאצי' בעלות' מן הצמצו' דבי"ע נק' יהודה בחולם שתמיד יודה כמו אודה את ה' ומדבר יהודה זה כשהמל' בצמצום בעולמות ודוקא משם צמאה לך נפשי כו' אך הנה בחי' טבע היראה הוא להיפך ממש שבאה מצד הקירוב יותר ולא מצד הריחוק שהרי אנו רואים שכל הקרוב קרוב יותר בהתבוננות דסוכ"ע איך שהוא למטה ולמעלה שוה דלית אתר פנוי מיני' כו' משום שהוא למעלה מהתחלקות בעולמות לכך שוין קטן וגדול אני ראשון ואני אחרון וכן בשמים ממעל כו' מיד יתפעל ביראה ופחד (ולהיפך בהתבוננות בסוכ"ע בבחי' ההפלאה והריחוק איך שהוא רם ונשגב מרומם לבדו כו' ומרחוק ה' נראה כו' מזה יולד אהבה דוקא כנ"ל) ונמצא שבבחי' סובב מן התבוננות שהוא בקירוב יוליד היראה ובטול כמו לע"ל וכו' ומן הפלאתו יולד האהבה ובממלא כ"ע איך שאינו רק צמצום וכלא חשיב בריחוק הערך יולד אהבה ומהתבוננות שבו בבחי' קירוב איך שמחי' את כולם ונק' כח הפועל בנפעל ממש מקרוב מאד כו' יולד יראה דכל פחד ויראה מקרוב דוקא וכל אהבה ותשוק' מרחוק כנ"ל) והנה לכאורה איך יתחברו ב' הפכי' כאלה אוי"ר כא' ואם מצות אהבה בפ"ע בהתבוננות בבחי' ריחוק כו' הרי אמ' ואותו תיראו כו' ובו תדבקון שניהם כא' והרי אוי"ר נק' גדפין ככנפי' בעוף שמשמשים שניהם כא' וכן נק' רו"ש ששניהם כדבר מהות א' וכמ"ש אלקי אבי אברהם באהב' ופחד יצחח שניהם כא' היו לי ועקידת יצחק תוכיח וגם באברהם אוהבי נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקי' אתה כו' וביצחק נכלל אהבה דאברה' בשע' העקיד' כו' וגם בדרז"ל במקום גילה שם תהא רעדה ואיך יוכל להיות ב' הפכים כא' ממש אמנם הנה כתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק שנעשה קרוב כו' דהנה ב' הפכים דאוי"ר הנ"ל נכלל במ"ש ואהבת את את זה טפל להוי' ופי' טפל הוא בחי' הבטול והפחד שבא מצד הקירוב דוק' וז"ש את ה' אלקיך דהוי' סוכ"ע נעשה אלקיך בקירוב דממלא דגם שהוא סובב כו' אינו סובב מלמעלה בלבד אלא אדרבה למטה כמו למעלה דלית אתר פנוי מיני' כנ"ל וכמ"ש את השמים כו' אני מלא משום דהגלוי דממלא אינו תופס מקום כלל וכידוע ולפ"ז הרי אהבה דואהבת שבאה דוק' מצד הריחוק וההפלאה דסובב כנ"ל ואת דואהבת שבאה מצד הקירוב דוקא כנ"ל הן ב' הפכים ואיך יוכל להיות בצווי א' דואהבת את כו' אמנם הענין הוא דנעשה שלום ביניהם כמו עושה שלום במרומיו חו"ג אש ומים שמיכאל כו' לפי שאור עליון משניהם מחברם שבטלים שניהם שם ואינם ב' הפכי' כלל כך ענין שלום לרחוק ולקרוב שרחוק נעשה קרוב שריחוק דאהבה נכלל בקירוב דיראה וזהו התכללו' חו"ג (לאכללא שמאלא בימינא וימינא כו' דאהבה בריחוק כלול שמאל בימין ויראה בקירוב כלול ימין בשמאל וכאשר רחוק נשעה קרוב כמו ברחוק דסובב שנעשה קרוב לפעול פעולת התולדה דיראה זהו התכללות גמורה ואין זה מתיישב בפי' לאכללא שמאלא בימינא שזהו עיקר ההתכללות בכל מקום ובכאן האהבה נכלל ביראה כשנעשה הרחוק קרוב שזהו לאכללא ימינא בשמאלא וביאור דהתכללות חו"ג ידוע דאהבה מבחוץ ויראה מבפנים זהו במקו' גילה שם תהא רעדה ויראה מבחוץ ואהבה מבפנים ג"כ זהו במקום גילה שבפני' שם תהא רעדה מבחוץ ושניהם אמת ובכאן במ"ש ואהבת את את זה טפל הרי יראה נכלל באהב' וזהו עיקר ההתכללו' דהיינו לאכללא שמאלא כו' ואיך אמר לרחוק שנעשה קרוב שזהו אהבה נכלל ביראה כו' אך הענין הוא דמה שמרחוק נעשה קרוב זהו בא מעצמות אא"ס דקמי' סובב וממלא שוין ע"כ גם בחי' הרחוק וקרוב שוין כמו ענין עושה שלום ששוים ב' הפכי' מצד בטולם לגבי אור העליון הנבדל משניהם כו' ולזה הטעם הרי אין כאן כסדר עליון ותחתון שכאשר העליון נעשה תחתון בא באופן מדרגתו דוקא אלא נכלל ובטל לגבי העליון מהכל כו' ולזאת התכללות דכאן יוכל להיות דבר והיפוכו עד שגם הרחוק שנעשה קרוב יהיה מזה התכללות שמאלא בימינא יראה באהבה משום דלגבי העצמו' שלמעלה מסובב וממלא העיקר הוא האהבה שהוא דביקות הנפש כמו אליך ה' נפשי אשא צמאה לך נפשי לך ואליך בעצמותך דוקא כמו אליו ולא כו' וד"ל) וזהו ויקרא לו ה' שלום פי' שה' עצמו נק' שלום לפי שפי' שלום הוא המחבר ב' הפכי' או עליון ותחתון שזה א"א כ"א מצד בחי' העצמו' שלמעלה מהכל ע"כ נק' שלום (וכמ"ש במ"א בענין לשלום אין קץ כו' דאא"ס למעל' עד אין שעור כו') והמחבר מייחד סובב בממלא היינו השלום דאחיד בשמיא וארעא כמו אל עליון קונה שמים וארץ יחד משום דהוא אל עליון נשגב מהכל וקמי' כחשיכה כו' העלם וגלוי משפיע ומקבל רוחנית וגשמית שוין כו' לכך קונה לייחד שמים וארץ בשוה כמו את השמים כו' אני מלא בשוה כנ"ל וזהו וי"ו דוהנורא דהגדול והגבור הוא בחי' ב' קווין הפכיים דחו"ג כידוע והממוצע המחברם יחד בא מאור העצמו' שנבדל משניהם והוא קו האמצעי ששרשו בעצמו' ע"כ מבריח כו' ונק' נורא בגלוי דוק' עד"מ מלך בהיכלו אין היראה נופל ממנו כ"א בהתגלותו ממשיך ומשפיע יראה ואז נק' נורא וזהו וי"ו דהיינו קו האמצעי שבא בו בחי' עצמו' האור דאל עליון בגלוי דוקא לכך מתחברים ב' הפכים כענין עושה שלום כו' דזהו דוקא כשמתבטלי' מצד גלוי אימת המלך כשנק' נורא וד"ל וזהו שלו' שלו' לרחוק ולקרוב שע"י גלוי אור עצמו' דאל עליון שמתייחדי' שמים וארץ סובב וממלא ממש בשוה אז מה שהיה רחוק ומופלא נעשה קרוב כו' וזהו שלום לחבר רחוק וקרוב יחד ואז יוכל להיות ב' הפכי' דאוי"ר לשכון כא' ואינם סותרי' זא"ז כלל והיינו ואהבת את דאת טפל שבא בסיבת הקירוב ואהבה שמצד הריחוק כנ"ל שניהם שוין וישכנו כא' ממש אהבה ובטול כאחד עד"מ באימת מלך שנמשך הבטול ופחד גם בשעת אהבה רבה באור פני מלך בימין מקרבת כו' וד"ל וזהו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך היצ"ט באהבה וביצה"ר להרגיז עליו לאפי' ע"י יראה ופחד אלקי' כמו לקדש את עצמו גם במותר לך מפני פחד אלקים לנגד עיניו כו' וכן לשמו' פיו ולשונו מלה"ר מצד הירא' ואז שומר מצרות נפשו שעומדים הקליפו' לבלבלו ולהפילו הנק' נגעי בנ"א שעשה בעונו ונק' צרות נפשו כו' וד"ל ובכל זה יתורץ הקושי' דלעיל במה ששמעון העמסוני פי' מאת דירא' ולא מאת דאהב' כו' דהנה האת הוא רבוי בכ"מ ואמנם רבוי זה שמרבה דבר מה הוא טפל לגבי העיקר ונכלל בו כמשמעות תיבת את בכ"מ כידוע וגם כאן בתיב' את דיראה את ה' אלקיך תירא ודאי בא לרבות שלא יעבוד ביראה לבד אלא גם באהבה ולכך פי' שא"א שאהבה יהי' טפל ליראה דעיקר העבודה באהבה דוקא וכמ"ש לית פולחנ' כפולחנ' דרחימות' כו' אבל באת דואהבת שבא לרבו' היראה ובטול כנ"ל ואת זה טפל ונכלל באהבה שזהו לאכללא שמאלא בימינא דוקא כנ"ל לכך לא פי' לדרוש את זה לרבוי דואהבת אלא מאת דירא' לבד מטעם הנ"ל וראי' מעקידת יצחק שהיראה דיצחק נכלל באהבה דאברהם ולא להיפוך וד"ל) והנה כתיב תחת אשר לא עבדת כו' במחה ובטוב לבב מרוב כל יותר מרוב כל דחיי העוה"ב כידוע וזהו למעלה ממדרגת אוי"ר שנק' גדפין שאין בהם רק בחי' הרצון שרוצה וחפץ בקרבת אלקי' שיהיה גלוי אלקות למטה כו' (כגדפין דעוף שמסייעי' לרצונו שהוא נבדל מעצ' הרצון ג"כ כו') אבל בחי' גלוי אלקות ממש שלא יתכן בזה רצון אחר שכבר הוא בא בגלוי היינו ע"י המצות שעל ידן נמשך אא"ס בסובב וממל' שז"ש קדשנו במצותיו בחי' גלוי קדוש' העצמו' ממש כידוע וזה ע"י שמחה וטוב לבב שלמעלה מאוי"ר יחד הנ"ל והיינו שיוכל להיות שמחה ובטול כא' כמו וכל הלבבות יראוך הרי היראה ופחד בלב וקרב וכליו' שהן פנימי' יותר כמו וכל קרבי כו' יזמרו בשמחה שהן ב' הפכי' ברגע א' ואינם סותרי' זא"ז כלל ומה גם שבמקום גולה עצמו' שהן כמו הקרב וכליו' שיזמרו כו' שם תהא רעדה כמו וארכובותיו דא לדא נקשין כו' וכן בלב שמלא יראה ופחד יגיל באור פני מלך כנ"ל וכ"ז א"א להיו' כ"א בשמחה ש"מ דוקא כי שמחה בהתבוננו' לא יתכללו שמחה ופחד במקו' א' כ"א שהשמחה מבפנים והיראה מבחוץ או להיפוך כנ"ל בהתכללות דאוי"ר אבל במקו' א' ממש זהו בא רק מצד גלוי אור העצמו' ממש שמקשר עליון ותחתון (דהיינו שהוא למטה ולמעל' בשוה מצד גלוי אור עצמותו כמו קודם הצמצום כו' וכך בעה"ב יהי' מעין זה וזהו ע"י מצות והיינו למעלה מקשר עליון ותחתון שנק' שלום כנ"ל שאינו אלא יחוד סובב וממלא מצד גלוי הארה בעלמא וגם זה בהעלם מעצמותו כמ"ש אני מלא כו' ולא עצמותו ממש) וזה השמחה וטוב לבב שבמצות יותר מרוב כל דעוה"ב שאינו אלא יו"ד מעצמותו כו' כידוע ולכך גזרו אומר דיפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעה"ז מכל חיי העוה"ב וד"ל וזהו והיו הדברי' האלה אשר אנכי מצוך כו' שזהו אנכי מי שאנכי בחי' מהות ועצמו' אא"ס שע"י המצות הנק' הדברי' האלה מצוך היום כמארז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ושכר מצוה מצו' עצמה שלמעל' מקיבול שכרם מטעם הנ"ל בענין שמחה יותר מרוב כל כו' והיינו ענין סמיכת פסוקי' אלה ואהבת את כו' שהוא תחלה התכללו' אוי"ר יחד שנק' גדפין כו' שזהו ברצון וחפץ לה' בתשוק' ואהב' ובטול יחד ואח"כ והיו הדברי' כו' בבחי' שמחה וטוב לבב שבמעשה המצות אשר אנכי מצוך היום דוקא כו' ואח"כ ושננתם לבניך וקאי במצות ת"ת וטעם סמיכות פסוק זה לפי שהוא כמפרש דבריו הראשונים במ"ש והיו הדברי' כו' איך ובמה יתגל' בחי' אור העצמו' שנק' אנכי כו' וא' שע"י הדבור בד"ת דוקא שהדבור בא בגלוי כמו בי' הדברות בהגלות נגלות אנכי מי שאנכי כו' וכידוע בענין את ה' האמרת כו' שהקב"ה יושב ושונה כנגדו (כנ"ל באת מ"ג) וזהו סמיכות פסוק זה לוהיו הדברים דמצות לפי שת"ת כנגד כולן להביא גלוי האור למטה ועוד יובן טעם אחר בהיות ידוע שנא' במשה חלקת מחוקק כו' שנק' מחוקק ע"ש החקיקה שהוא בחי' הבטול דמ"ה דחכמ' כמ"ש ונחנו מ"ה כו' כמו חלל בית קיבול החקוק שיתפש' בו האור כך נחקק בנש"י ע"י קול דתורה שעושה בחי' החקיקה בנפשו ע"י בחי' משה שבדבור בד"ת בחי' הבטול העצמי מצד עצמו' אלקות (שלמעלה מבטול דיראה שע"י התבוננות כו' כידוע ההפרש בין בטול שיש לבטול עצמי דראי' דחכמ' כו') והוא ענין מצו' הדבור בד"ת שכאו"א יכול זה ע"י משה ששם תורה בישראל כמו ותורה שם בישראל כו' שיהי' בחי' בית קיבול לקבל מבחי' הפנימי' וזהו קול קור' במדב' פנו דרך ה' פי' במדבר יהודה הנ"ל ששם נאמר צמאה לך נפשי בהתכללו' אוי"ר כנ"ל בפי' ואהבת כו' וקול תורה קור' במדבר זה פנו דרך ה' שיהי' גלוי אור העצמו' דא"ס למט' ממש כמו למעל' והוא נק' דרך הוי' עצמו והן הלכו' שבדבו' שנא' הליכות עולם לו כידוע ודוקא במדבר קול קורא שזהו מצות קריאה בדבור בתורה אחר ואהבת בארץ ציה צמאה דבלא דו"ר לא פרחה כו' והאומר אין לי אלא תורה בלא יראה ואהבה אפי' תורה אין לו כידוע וד"ל ובזה יובן טעם לשבח עוד בסמיכות פסוקי' האלה דהנה גם בשמחה וטוב לבב שע"י המצות ג"כ כלול זה הביטול והיראה והוא ע"י קול דתורה שבא דוקא בבחי' בטול עצמי כנ"ל וכמארז"ל מה להלן באימה כו' (שלמעל' מבטול ופחד בטול היש הנכלל באהב') וכמו רבא יתיב באימתא ופתח בשמעתתא כו' וזהו בחי' התכללות שמאל' בימינא במדרגה עליונ' יותר מהתכללו' שמאלא כו' דאוי"ר הנ"ל דהיינו שבשמח' וטוב לבב יוכלל הבטול העצמי כו' וזהו ענין סמיכות ושננתם מצות ת"ת לוהיו הדברי' שאנכי מצוך כו' דהנה אתדל"ת גורם אתעדל"ע באותו אופן ממש דרוח אייתי רוח כו' וכמו אם ישים אליו לבו כו' כידוע וע"י אהבה באתדל"ת מעורר אהבה רבה באתעדל"ע כמים הפנים וז"ש וימינו תחבקני כמשל החובק שאהבתו מבחוץ לחבקו לבד ולא נכנס בתוך תוכו כי יוכל לחבק ובלבבו יהיה להיפך (ועכ"ז בחי' חיבוק נק' מקיף שגדול מאו"פ שבלב כמ"ש במ"א) וכמו האהב' שבאתדל"ת מבחוץ ולא מבפנים שהרי אחר התפלה חולפת ועוברת מפני שלא כפיו כן לבו ואין תוכו כברו כו' כך אתעדל"ע בבחי' אהבה דחיבוק בבחי' מקיף מבחוץ לבד אך כאשר אתדל"ת נכלל הירא' ובטול באהבה ושמחה וטוב לב כמו ע"י קול תורה באימה ובטול עצמי כנ"ל בזה דוקא יש קיום נצחי אהבה ושמחה זו ולא יחליף ויעבור לעולם משו' מונע ומסתיר כל היום כו' לפי שע"י התכללוץ שמאל בימין יש לימין כח גדול כלול משניהם ויתחזק בחיזוק שאין בו הפסק לעולם שזהו טעם להתכללות שמאל בימין יותר מימין בשמאל שהגבורו' שבחסדים נעשו החסדי' בהתגברות ביותר כמו כי גבר עלינו חסדו כו' וכן הושיעה לו ימינו כשנכלל בו השמאל דוקא וכן ימינך ה' נאדרי בכח וכה"ג וכידוע ונק' עוז כו' כמו חגרה בעוז כו' ה' עוז לעמו כו' ואין עוז אלא תורה שביא לאכללא שמאלא בימינ' דוקא (שאז אין לחיצוני' יניקה מקו השמאל כלל כידו' בענין תנופת הלוים ע"י אהרן מקור החסדי' וכן וילוו אליך וישרתוך וכך הוא טעם ענין עקידת יצחק ולע"ל יהי' להיפך שהגבורו' יעלו יותר מן החסדים כמ"ש כי אברהם לא ידענו כו' וכהנים יהיו למטה מן הלוים והיינו ע"י התכללות שמאל בימין עכשיו דוקא וד"ל) וזהו ודברת בם כו' שהדבור בד"ת באימה ושמחה יחד כענין במקום גילה עצמה תהא רעדה עי"ז אתדל"ע בשמחה ואה"ר עליונה בקיו' נצחי ג"כ והיינו ענין סמיכות ג' פסוקים האלה ואהבת כו' באוי"ר בהתכללות אז יבא לשמחה וטוב לבב שכלולה מבטול עצמו שבת"ת וזהו ושננתם לבניך ודברת בם כו' וכ"ז ע"י השלום העליון שמחבר ב' הפכים לרחוק וקרוב בתחלה באוי"ר דואהבת את כנ"ל ואח"כ בשמחה ובטול דמצות ותורה בב' פסוקים דוהיו ושננתם כנ"ל ואח"כ וקשרתם כו' מצות תפילין שמצוה הזאת כלולה מתו"מ יחד הנז' בב' פסוקי' שלפניו כידוע דהוקשה כל התורה כולה לתפילין שהיא בחי' התכללו' חו"ג בב' פרשיו' דשמע והי' וחו"ב בקדש והי' כו' וכל המצות מעשיות הרי כלולים ג"כ בתפילין להיותם בא בהתלבשו' גשמי בקלף כידוע ולכך כולל מצות תפילין לכל עיקר מצות ק"ש עד שהקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בנפשו במה שאומר ואהבת והיו ושננתם כו' וכן ביחו"ע ויחו"ת דבשכמל"ו לפי שהתפילין עיקר העדות לכל בחי' התכללו' דיחו"ע ויחו"ת ואוי"ר ותו"מ כנ"ל וד"ל:

(מה) '''ואהבת''' את ה' כו' הנה להבין כללות ענין ב' פרשיות הללו דק"ש שמע והי' א"ש הלא מבואר במ"א שהוא בחי' התכללות חו"ג להיות דפ' שמע ישראל יש בה מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך שהוא בחי' שם מ"ב דאנא בכח כו' ובחי' הגבורה ופ' והיה א"ש יש בה ע"ב תיבות עד ושמתם כו' שזהו בחי' שם ע"ב (ומתיבת את דברי עד על הארץ יש נ' תיבות הן נש"ב שנכללי' בשם ע"ב דחכמה) ובפ' ציצית יש ס"ט תיבות ושמע ובשכמל"ו י"ב תיבות ס"ה רמ"ה תיבות) ולכאורה יש לזה סתירה גדולה ממה שידוע בענין ד' פרשיות דתפילין ופ' קדש בחכמ' והי' כ"י בבינה שמע והי' א"ש חו"ג שהן ד' מוחין כו' וא"כ פ' שמע בחסד והי' א"ש בגבורה ובכאן אמר להיפך דשם מ"ב שהוא בגבורה בפ' שמע מואהבת עד ובשעריך ופ' והי' א"ש בשם ע"ב שהוא בחסד כידוע דע"ב גי' חסד והן ע"ב גשרי' כו' אך התירוץ הוא דב' פרשיות הללו הן בחי' התכללות חו"ג דהיינו ע"י חילוף האורות דחו"ג בכלי המנגדו (כמ"ש בזהר ע"פ ומלכי צדק כו' דאחליפו דוכתייהו כו' שהוא אור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד וזהו בחי' התכללות לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא כו' דכאשר אור הגבורה שהוא שמאלא מאיר בכלי החסד שהוא ימינא זהו התכללות ימינא בשמאלא לפי שהכלי בטל לגבי האור וכאשר אור החסד מאיר בכלי הגבור' זהו התכללות שמאלא בימינא ולפ"ז בפ' שמע שהכלי הוא האהבה שבלב דואהב' שהוא בחי' החסד והאור הוא בחי' שם מ"ב שבמ"ב תיבות הללו שהוא בחינות הגבורה כי הכוונה הוא בשם דמ"ב בבחינות העלאה כמשי"ת זהו התכללות ימינא בשמאלא ובפ' והיה א"ש שהכלי הוא בחינו' הגבור' שהו' עול מצות ביראה כמשי"ת והאור שהוא הכוונה הוא בשם ע"ב דחסד כנ"ל זהו התכללות שמאלא בימינא או להיפך שכאשר האור בכלי המנגדו בטל ונכלל האור בכלי ולפ"ז נהפוך הוא שבפ' שמע אור הגבורה בכלי החסד זהו התכללות שמאלא בימינא וד"ל ואמנם יש עוד אופן אחר להיפך בפי' אור הגבורה בכלי החסד או להיפך בענין ב' פרשיות הללו דפ' שמע הוא אור החסד בואהבת בכלי הגבורה במ"ב תיבות משום דהשם דמ"ב הוא בחי' הכלי להיותו בבחי' אותיות וצרופים כמו שם מ"ב דאנא בכח כו' (ולכך א' בכל מאדך בפ' זו שזהו בחי' העלאה ולפי אופן הא' היה ראוי להיות בהיפך שבפ' והיה א"ש היה אומר בכל מאדכם שהכלי בחי' חסד דע"ב והאור שהוא הכוונה בחי' הגבורה ובפ' שמע הרי הכלי בחסד לאופן הא' א"כ למה א' בכל מאדך אך לאופן הא' כל כונה באור דוקא ולא בכלי ופ' שמע הכונה באור הגבורה ולאופן הב' כל עיקר הכונה בכלי שהוא השם ופ' שמע הכלי בגבורה לכך א' בכל מאדך ופ' והי' הכלי בחסד לכך לא נזכ' בכל מאדכם וזהו יותר נכון וגם בענין התכללות חו"ג דימינא ושמאלא לאופן הב' דהכלי עיקר ופ' שמע התכללות ימינא בשמאלא כו' ופ' והיה א"ש הוא אור הגבורה בעול מצות והכלי הוא שם ע"ב בע"ב תיבות כו' ובאמת אין חילוק בין ב' האופנים הללו כלל רק בקריאת שמות דאור וכלי לבד דלאופן הא' קורא לאור הגבורה בפ' שמע למ"ב תיבות ולע"ב תיבות דוהי' א"ש קורא אור החסד ולאהבה דואהבת בפ' שמע קורא בשם כלי החסד ולעומ"צ דפ' והי' קורא בשם כלי הגבורה ולאופן הב' קורא קורא למ"ב תיבות דפ' א' כלי הגבור' ואהבה דואהבת בשם אור החסד ובפ' ב' קורא לע"ב תיבות כלי החסד ולעול מצות אור הגבור' ולכך נשתנה הלשון להיות אופן לאופן הא' פ' שמע אור הגבורה בכלי החסד ופ' והי' אור החסד בכלי הגבורה ולאופן הב' להיפך פ' שמע אור החסד בכלי הגבורה ופ' והי' אור הגבור' בכלי החסד אבל באמת ענין א' הוא וד"ל והנה תחלה יש לבאר עפ"י דרך אופן הא' דפ' שמע הוא אור הגבורה דשם מ"ב בכלי החסד דאהבה בתיבת ואהבת כנ"ל דהנה תחילה יש להבין בשרש ענין היחודי' שבפסוק ראשון דשמע ובשכמל"ו עד ואהבת בדרך קצרה והוא בהיות ידוע כלל גדול בכללות ההשתלשלות דאבי"ע שעיקר ההשתלשלות הוא דוקא יש מאין בין באצי' בין בבי"ע ואין הפרש בזה כלל בין יחו"ע ליחו"ת דודאי כמו שאין ערוך בין נברא עם הבורא כך אין ערך לאצי' לגבי המאציל ואם הי' האצי' נאצל בבחי' ע"וע שנק' יש מיש הרי יש ערך כו' וזהו הכלל גדול שבכל מקום שהשפע בא בדלוג הערך ממהות למהות זהו הנק' יש מאין ומאחר שאין ערך לנברא בע"ג להבורא בלתי בע"ג א"כ אין לחלק כלל במדרג' האלקי' בכל ההשתלשלות די"ס דאבי"ע והיינו גם בבחי' ומדרגה היותר תחתונה שהוא בחי' מל' שבמל' דעשי' הרי הוא מובדל ומרומם בערך מהנבראי' שנבראו מספי' זו בהיותם ב"ג כמו הגלגלים וכל צבא השמים כמאמר אין ערוך לך כו' וכל התהוות עולם השפל הזה כשמי' וארץ גשמיים מכח האלקי שבכלים החיצונים דמל' דמל' דעשי' זהו בא בדלוג גדול יש מאין ממש שלא בבחי' ערך והשתוות כלל ולא כדרך ע"וע שנתהוה יש מיש שיש ערך ביניהם כידוע לפי שבחי' מל' דעשי' הוא בחי' אלקות גמור שנק' קדמון לכל הקדומים כו' וא"כ מהו ההפרש בין מל' דעשי' בעשי' למל' דיצי' עד מל' דאצי' בבריאה עד מל' דא"ס בנאצלים אחר שהתהוות עולם היצי' ג"כ יש מאין שלא בערך ממל' דיצי' וכן מל' דאצי' שמהווה עולם הבריאה כו' ולפ"ז גם העולם הנאצל לגבי המאציל מאחר שהוא בא בדילוג הערך ממל' דא"ס מאין ליש כמו מאצי' לבריאה כנ"ל וכמשי"ת א"כ הרי מל' דא"ס מקור לעולם הנאצל ומל' דעשי' מקור לעולם העשי' הרי זה ההפרש אינו רק מה שיש הפרש בין אצי' לעשי' אבל מצד המקור הכל א' שבא מעצמו' א"ס בדלוג המהות כו' וז"ש אני ראשון ממל' דא"ס בנאצלים ואני אחרון ממל' דעשי' בעולם השפל וכתיב ראו כי אני אני הוא ממש בלי שינוי וכמ"ש אני ה' לא שניתי וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל ומעתה יש להבין ביאור הדבר איך אור האצי' מן המאציל ג"כ בא בדילוג הערך כמו מאצי' לבריאה דהנה ידוע בביאור המאמר דאנת חכים כו' ולאו מכל אינון מדות כלל וכמו שאמר ע"ס בלי מ"ה בלי מהות כו' להיו' שעצמו' אא"ס הוא אור פשוט בתכלית הפשיטות בכלל ובפרט וכמ"ש אנת הוא חד בכלל ולא בחושבן י"ס בפרט ומצד עצמו הי' יכול להיות נאצל עד אין שיעור ולא י"ס בפרט דוק' אלא שכל יכול הוא וצמצם א"ע להגביל השפע להאציל ע"ס בפרט עשר ולא י"א כו' וכמ"ש אפיק יו"ד תקוני' וקרית לון י"ס לאחזאה כו' לאתנהגא בהון עלמא כו' שזהו רק בשביל סוף מעשה שיהי' בריאה יש מאין אבל מצד עצמו שלא בשביל סוף מעשה כו' לא הי' נאצל שום אור בפרט משום דלאו מכל אינון מדות כלל כידוע וא"כ מה שנאצל מאתו אור אור הכתר ואור החכמ' כו' זהו בדרך ירידה וצמצום גדול בדילוג הערך שהוא כמו מאין ליש ממש (ולא מהעלם לגלוי שזהו יש מיש וכנ"ל באות חי"ת) והיינו כמו שארז"ל במקו' גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו פי' גדולתו העצמי כמו שהוא אח"פ לאו מכל אינון מדות כלל וכאשר הי' משפיע הי' הכל בבחי' א"ס שבעצמותו אך שם דוקא אתה כו' פי' כל יכול הוא ויש בכח גדולתו העצמו' כח הגבול לצמצם א"ע הנק' ענוה בהעל' העצמו' וענוה גדולה זו היא לפ"ע רוממות העצמו' דהא בהא תליא דוקא וזהו שם דוקא אתה מוצא ענוה הגדול' כזו וד"ל (וכמ"ש במ"א דכל הגבוה גבוה יותר יותר יוכל להשפיל א"ע והא בהא תלי' לפ"ע דוקא וכידוע בענין עומק רום ועומק תחת כו') ולהיות כן הרי בחי' ענוה וצמצום זה מן העצמות שיתלבש ברצון וחכמ' ומדות כו' צריך שיעוררו אותו שיצמצם א"ע בירידה זו ואם לא יתעורר ממילא חוזר השפע אורות הנאצלים ונכללים במקורא דכולא להיות כמו שהי' קודם הצמצום שהי' הוא ושמו בלבד שהוא גלוי עצמו' אא"ס שנק' עה"ע כידוע ובתחלת ההשתלשלות הי' ההתעוררות מצד עצמו' טובו הפשוט בתכלית כי חפץ חסד הוא ע"כ במקום גדולתו צמצם א"ע כנ"ל ואח"כ תלוי במעשה התחתונים בהעלאת מ"ן וכן אמר בהקדמת הזוהר בריש הורמנא דמלכא פי' בתחלת הורמנא הי' התעוררו' עצמותו לעשו' גליפה וחקיקה בטה"ע כו' והי' בלא העלאה מלמט' כלל רק סליק ברעותי' הפשוט מצד עצמו מטעם הנ"ל ואח"כ עיקר סיבת הירידה והצמצום מו העצמות לחדש התעוררו' שלו שירד ויצמצם א"ע מחדש להאציל ע"ס כו' הוא ע"י העלאת מ"ן מלמט' דוק' שנק' מעשה התחתוני' והוא ע"י הנשמות דוקא כמשי"ת וטעם ענין זה שמתחל' הי' חפץ חסד זה מעצמו ואח"כ תלוי בהעלאת מ"ן מבואר במ"א לפי שגם בתחלה שהי' חפץ חסד כו' הרי אמרו במי נמלך בנשמתן של צדיקי' דסוף מעשה עבמ"ת ונק' זיוג ע"י מיני' ובי' כו' וזהו תענוג הנעלם בתחלה שיהי' אתעדל"ע ע"י אתדל"ת דוקא ולא מצד עצמו אעפ"י שכל יכול הוא כנ"ל וד"ל:

(מו) '''ובזה''' יובן כללות סדר הפסוק ראשון דשמע ישראל ה' אלקינו כו' כידוע דשית תיבין דפסוק זה הוא בבחי' יחו"ע דע"ס דאצי' במאצילן והוא ע"י בחי' העלאת מ"ן דנשמות בב' תיבות הללו דשמע ישראל דוקא כמשי"ת בסמוך עי"ז מעוררי' עצמות המאציל שירד ויצמצם א"ע מחדש להאציל ע"ס בכלל ובפרט והוא ענין ה' אלקינו (ובשית תיבין דיחו"ת דבשכמל"ו היינו ע"י העלאת מ"ן דמלאכי' דבי"ע שמעלי' מ"ן בבטול יש לאין ממקור חוצב' שהוא בחי' המל' לבד אבל העלאת מ"ן דנשמות ישראל עושה יחו"ע) והנה פי' הוי' אלקינו ידוע בכונות שזהו בחי' יחוד עליון דחו"ב דאצילות שנק' תרין רעין דלא מתפרשין וכידוע דהוי' בחכמ' ואלקינו בבינה שנק' אלקי' חיים כו' וביאור הדברי' מה שהבינהנק' בשם אלקי' כמו בראשית ברא אלקי' בראשי' בחכמ' ברא אלקים בחי' בינה דאבא אמר לאימא הענין ידוע דהחכמה נקרא אין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא כו' וראשית גלוי אא"ס הוא בחכמה דוקא (ובבחי' אין שחכמ' דוקא שזהו אור הכתר בחכמ' וכמ"ש מאין תמצא והוא בחי' נקודה דיו"ד שנק' קוצו ש"י דהוי' כידוע) ואמנם מבחי' אין דחכמ' נמשך להתפשטות יש דבינה ולכך נק' תרין רעין כו' (והוא קוצו התחתון ש"י כידוע בענין ביה ה' צור כו') שהוא ההשגה והתפיסה בהרחבה וז"ש להנחיל אוהבי יש שהוא העוה"ב שנברא ביוד דחכמ' והעוה"ב עצמו בבינה שנק' יש כי שרש עצם תולדות הנשמו' מאור אבא שנק' אין כמ"ש כי אתה אבינו וכמ"ש במ"א בענין כי מראש צורים כו' אמנם מה שיש ביכולת הנשמות להתענג על ה' במורגש בהשגה ותפיסה הוא מצד אור החכמ' בבינה שנק' יש כמו העו"הב שהנשמו' נהנין מזיו כו' וזהו פי' אלקינו כלומ' אלוה שלנו דוקא שהוא לנשמו' לבד (כי המלאכי' מחיצוניו' יחוד דאו"א כו') ואור שפע החכמ' בבינה אע"פ שהוא מאין ליש מ"מ אין זה בדילוג הערך כ"כ כמו שהחכמ' מאין תמצ' שהוא מאין גמו' דכתר שמאי' בחכמה כנ"ל לפי שהשגה דבינה נמשך מאין דחכמ' כמו המשכת הנהר מן המעיין שנביעתו בהעלם ובא לידי גלוי בנהר לבד כידוע דהחכמ' נק' מעיין והבינה נהר שיוצא מעדן דחכמ' ונק' רחובות הנהר כו' אבל החכמ' נק' כח מ"ה בהעלם ואין כו' מ"מ אין כל חדש מעיקרו בזה אבל מ"ש והחכמ' מאין כו' הוא חידוש גמור מאין ממש (וכמ"ש בע"ח דבין הכתר לחכמ' יש פרסא מפסיק וזהו והבדילה הפרוכת כו' בין הקדש דחכמ' לקה"ק דכתר כו') ואלקינו זה יוכל לומר גם נפש השפילה בישראל שהוא בחי' נפש דנפש דעשי' כידוע דנר"נ דבי"ע שרשם מל' כלים דז"א פנימי אמצעי כו' ושרשם ממוחי' דאו"א שבז"א כמ"ש מה שמו כו' כידוע בענין מראש צורים כו' אין צור כאלקינו דמסט' דאימא אתמחת כו' וא"כ גם לנפש הפחות יש לה שרש באלקי' דבינה כשמתייחד' באבא ביחוד פנימי להמשיך מוחי' חדשים לזו"נ לצורך תולדות הנשמות (וכמ"ש במ"א בענין אל עליון שהוא תוס' ג"ר חדשי' מאור הכתר בחו"ב לזכור חסדי אבות הללו לבני בניהם דזו"נ כו') ואמנם כל זה היחוד באו"א שנק' ה' אלקינו לזו"נ שזהו ה' אחד לתולדות הנשמות מאין ליש בבי"ע אינו בא רק מצד הארת עצמו' אא"ס שמייחד אותם כמאמר אנת הוא דמייחד לון כו' דכל יחוד פנימי משפיע ומקבל תלוי בעצמות אא"ס וכמ"ש ויקרא שמם אדם ויברך אותם ויאמר פרו ורבו כו' (וכמארז"ל איש ואשה זכו שכינ' ביניהם כו' דכח המוליד שבמשפיע גם ביחודו במקבל אינו מועיל בלתי עזר כח האלקי על יחודם שעוזר למשפיע ומקבל יחד) ואחר שנמשך אא"ס באו"א שהוא ה' אלקינו כו' לצורך תולדות הנשמות ממילא נמשך לצורך שפע חיצוניו' העולמו' לבי"ע כמו יחוד חו"ב וזו"נ דעשי' לצורך שפע התהוות מלאכי' דעשי' ושפע גשמי' דעוה"ז) אבל מ"ש ה' אלקינו זהו בדרך ירידה והמשכה מן העצמו' באו"א וזו"נ וזה נעשה ע"י העלאה בתחלה במס"נ דנשמות ישראל שעלו במח' בב' תיבות הללו דשמע ישראל כו' ולהבין ענין ההעלאת מ"ן בב' תיבות הללו דשמע ישראל דוק' הנה ידוע מ"ש בכ"י האריז"ל בפי' שמע שם ע' רבתי כו' שהוא בירור והעלאה דרפ"ח נצוצין כו' וכל ענין העלאת מ"ן הנז' בכל מקום אינו אלא הבא ועולה מברורי' דרפ"ח כו' דוקא שהוא מה שנפל בשבירה מז' מלכי' דתהו כו' (אבל מה שהנשמ' מצד העצ' תעלה למעלה לאשתאבא בגופא דמלכא כענין מיכאל מקריב נשמות ע"ג המזבח שהן נשמות בלא גופים אין זה העלאת מ"ן רק דוקא כשהנשמה בעודנה בגוף שנלקח מרפ"ח שנפלו בנוגה ששרשה בז' מלכים כו' תעלה למעל' כענין ואהבת בכל לבבך בב' יצריך שהוא ברור ז' מדות הרעות דנוגה שבנה"ב וכל תאות ותענוגי עוה"ז כו' זהו הנק' העלאת מ"ן של הנשמות מברורי' דרפ"ח כו' כמשי"ת בפי' מ"ן וא"כ מה שנשמות גבוהות יש להן מס"נ מצד העצם כמו רשב"י שא' בחד קטירא כו' וכן למס"נ באחד מצד הנשמה (שזהו עליי' הנשמה באתדבקות רוחא כו' כידוע בענין אמת ויציב שהוא כמו ענין קטרת כידוע) לא נק' העלאת מ"ן של הנשמות אלא העלאת מ"ן דמל' כמ"ש בע"ח דהנשמות מעלין מ"ן אל המל' והמל' מעלה מ"ן כו' וכידוע בענין בא"ר בידך אפקיד כו' ובאמת גם העלאת מ"ן דמל' אינו אלא מהברורים דרפ"ח דוקא כמשי"ת והיינו שהנשמות מעלי' מ"ן מברורי' דנוגה למל' והמל' מעלה כו' שהן ה"ג דיסוד דנוק' כו' כמ"ש עלי באר כו' (וכענין יו"ד הרוגי מלוכה מעלין מ"ן לא"וא כו') וזהו פי' שמע שם ע' רבתי דהנה ידוע שרפ"ח עם ב"ן גימ' ש"ם וז"ש ויעש דוד שם שהוא בחי' שם ב"ן דאצי' שמברר רפ"ח נצוצין ולאחר הברור שמברר שם ב"ן לרפ"ח נק' שם ופי' שם ע' רבתי דוקא היינו לפי ששרש הרפ"ח נצוצין שנפלו למטה הן מז' מלכים דתהו כמ"ש וימלוך וימת כו' והן ז' מדות דבינה בחי' ס"ג ובשבה"כ ירדו למט' מטה מאוד עד שנתהווה עולם הפירוד והן ז' היכלות דנוגה שמשם שרש הע' שרים כידוע ולמטה הן ז' מדות רעות דנוגה שבנה"ב והוא ז' אומות הכנעני כו' וע"י מס"נ דנשמות שבגופים דוקא וכן בטול המלאכים מיש לאין באמרם שירה כו' ה"ז בחי' העלאת מ"ן שהוא ענין בירור והעלאה דרפ"ח שבנוגה (כי העלאת רפ"ח שבנוגה נק מ"נ מים תחתונים בוכין אנן כו' כידוע) שזהו בטול היש הנפרד לעלות מן הפירוד אל היחוד דקדושה האלקי' וע"י מה מתבררים ועולין מן הפירוד אל היחוד הוא ע"י בחי' שם ב"ן המברר כו' שיורד להיכלות דנוגה לברר ולעלו' וכמ"ש ותקם בעוד לילה (שהוא בחי' הסתר אלקות שמסתתר בע' שרים דנוגה לבררם והוא כמו בזמן הגלות כידוע דגלו לאדום שכינה עמהם כו' וזהו בעוד לילה שהוא הגלות וכמה שכתוב נפשי אויתיך בלילה דוקא כו' ותתן טרף לביתה ה' ברורין דרפ"ח ה"ה שנק' טרף והוא שמתברר מע' שרים דנוג' ומזה נעש' טרף ומזון לבית' שהן הנשמו' שבבי' אלקי' כו') שהמל' יורד' בליל' בנוג' לברר וליתן טרף רפ"ח ע"ה כו' וענין בירו' זה שע"י שם ב"ן הוא בחי' יריד' כח האלקי למט' להיות בטול היש לאין כו' כמו שאנו רואי' בהתעוררות בע"ת שמוסתר בהם כח האלקי לעוררם פתאום כו' וכמו בצר לך ומצאוך כו' ובקשת משם דוקא כי תדרשנו בכל לבבך כו' וכך בשרש בכללות נש"י למעלה במל' דאצילות כשמסתתרת למט' כמארז"ל מה הנשמה ממלא את הגוף כו' ובבחי' הארה זו האלקי' שיורד למטה מטה לעשות בטול היש הוא הנק' שם ב"ן (דהיינו בחי' ח"ת דבחכמ' אתברירו רפ"ח כו' וכתיב חכמות בחוץ כו' דח"ע דאבא שבז"א נמשך לח"ת ליתן עוז לאלקי' לברר כי האיש דרכו לכבוש כו' כמ"ש במ"א) וזהו אבן מאסו א' ב"ן דמל' כשיורדת למטה לאחר שעולה עם הברורי' דרפ"ח ה"ז עולה לשרשם בז' מלכים דס"ג דתוהו שהוא למעל' משם מ"ה דז"א והיינו היתה לראש פנה דא"ח עט"ב כו' כמ"ש במ"א וזהו פי' שם ע' רבתי דוקא שהמל' שם ב"ן לאחר שעולה עם בירור דרפ"ח כו' הרי הוא נכלל למעלה בע' רבתי בז"ת דבינה דנקודי' כמו שהיו קודם השבירה דכתיב ואלה המלכי' כו' לפני מלוך מלך לבנ"י שהוא התיקון והוא לבחי' ס"ג שלמעלה ממ"ה כנ"ל וד"ל ולהבין ביאור הדברי' למעלה ממ"ה כנ"ל וד"ל ולהבין ביאור הדברי' למעלה הנה דוגמת זה יש למטה באדם התחתון שהמדות טבעיות וגופניות שבו נלקחו משמרי' ופסולת הנוגה דע' שרי' כו' וכן כל מה שאכל ושתה והתענג בעונג גשמי שרשו מהיכלות דנוגה וידוע שיש בחי' התפעלות אוי"ר עפ"י התבוננות דוקא והכל הוא בנה"ט שמתבוננת בשכל אנושי ומכיר בוראו ומתפעל בלב בשר דוקא הרי עי"ז ודאי עולה הז' מדות דנוגה מן הפירוד אל היחוד מאחר שמתהפכי' מרע לטוב בסט' דקדושה האלקי' וכמו בכל לבבך בב' יצריך כידוע וכן כל מה שאכל ולבש ועסק במו"מ וכל עניני עוה"ז שכולן מקליפות נוגה הכל עולה לשרשם בז' מלכים כו' ונמצא זהו עליית רפ"ח ניצוצין שנפלו בנוגה לשרשם בע' רבתי בחי' ס"ג דנקודי' שלמעלה ממ"ה כנ"ל ואמנם מה שמתפעל בשכל אנושי ומכ"ש התפעלות מדות טבעיו' שבחומר גופני לה' אחד זהו היפך טבעו שהוא טבע רוח הבהמה לירד למטה וכתיב וזרעת ב"י זרע אדם כו' אך הוא ע"י הנשמה האלקי' שנק' רוח האדם עושה התפעלו' בשכל ומדות דנה"ב ג"כ כידוע שהנשמה עצמה א"צ תיקון ולא ירדה בגוף רק לברר לבושי' דנוגה דנה"ב כו' וכמו בחי' ירידת נשמה לעשות בטול היש הנפרד שבנה"ב נק' בחי' ב"ן למעלה במל' דאצי' כשיורדת למט' בנוגה דבי"ע לעשות בטול היש לאין כו' ואז נק' שם ב"ן גי' בהמה שיורדת למטה כו' ואח"כ עולה למעלה משם מ"ה דאדם והוא בחי' ס"ג שהוא ע' רבתי שהוא שרש הראשון של המדות דנוגה (וז"ש ואני בהמות כו' בחי' ב"ן שעולה בבח' בהמה רבה שלפני האצילות והוא בחי' ב"ן דז' מלכי' שלמעלה מן הדעת כמ"ש במ"א):

(מז) '''והנה''' מ"ש ויעש דוד שם הוא כתר שם טוב וכמ"ש טוב שם כו' (שלמעלה מכתר מלכות שבכ"ע שזהו ברוך שם כבוד כו' מלמעלה למטה ושם ע' הוא מלמטה למעלה) והוא שם ע' דשמע לפי שסוף מעשה הברורים דרפ"ח כו' עלה במחשבה תחלה דהיינו תחל' למחשבה דאנא אמלוך שנק' מלכות דא"ס שע"ז אמר אני ראשון ואני אחרון בחי' מל' דאצי' דנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' והענין הוא כידוע דבחי' הכתר בכלל הוא בחי' ממוצע בין המאציל לנאצלים ומה שיש בו מבחי' האחרונה שבמאציל הוא בחי' מל' דא"ס הנ"ל ומה שהוא ראש לנאצלים הוא בחי' כתר מל' דא"ס הנ"ל ומה שהוא ראש לנאצלים הוא בחי' כתר מל' וזהו כ"ע דאיהו כתר מל' דע"ז א' מגיד מראשית אחרית כו' אבל מה שאמרו קודם שנאצל ונברא העולם הי' הוא ושמו בלבד הוא שמו העצמי שלמעלה משם ומלכו' דא"ס ג"כ והיינו בחי' גלוי עצמו' אא"ס טרם שעלה ברצונו כו' כידוע ולזה לא יעורר בחי' העלא' דבטול היש לבחי' מל' דאצי' מפני שנעוץ סופן כו' כנ"ל מאחר שהוא למעלה מבחי' הרצון למלוכה לגמרי דהיינו שמו העצמי ולא שם מלכותו לבד כו' וכמ"ש אתה קדוש ושמך קדוש כו' אלא דוק' בחי' העלא' מ"ן דברורים דרפ"ח כו' שזהו עלה בתחלת המחשבה (כמאמר במי נמלך בנשמתן של צדיקי' שהן צדיקי' בתומ"צ שאין זה רק נשמות שבגופים דוקא ובהן נמלך אם להיות לו רצון למלוכה כו') שזהו בחי' התענוג הנעלם בעצמותו שיהיה שבירה וברור ותיקון כו' ומזה נעשה המח' ורצון דאנא אמלוך שנק' מלכו' דא"ס הנ"ל וכמאמר נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים והיינו ע"י ברורי' דתומ"צ דוקא שהוא ברורים דרפ"ח כו' שכל המצות מעשיות הן בבחי' נוגה בדברים גשמיי' דעה"ד טו"ר כו' כידוע וד"ל והיינו שם ע' רבתי שם זה עולה בשם העצם כמו קודם כו' שהיה הוא ושמו בלבד וד"ל אך עדיין יש להבין למה הע' רבתי ושם זה עולה בע' רבתי ולכאורה הרי מבוא' למעל' בשרש הברורי' דז' מדות דז' מלכי' דתהו הוא ע' רבתי והוא בחי' ז"ת דבינה שבנקודי' כנ"ל ובחי' ז"ת דבינה ידוע שהן מדות שבשכל ולמעל' מבואר דברור דשם ב"ן הוא בבחי' ז' מדות הטבעיות שלמט' מן הדעת דב"ן גי' בהמה כו' ועולה לשרשו בס"ג דתהו שלמעלה מן הדעת כו' אך הנה אמ' בזהר שיש אתוון רברבן ואתוון זעירין כו' ויש בזה ב' פרושים ושניהם אמת הא' דאתוון רברבן בבינה שהמדו' שבשכל הן בגדלות והרחבה והתפשטוץ ביותר ואתוון זעירין הוא בבחי' זעיר שהוא מדות שבלב שהמדות בקטנות לפי ערך המדות שבשכל וכנראה בחוש שאור התפעלות האהבה שבשכל גדולה הרבה יותר מהתפעלות האהבה שבלב והמופת לזה הוא מה שאנו רואים שלא יוכל אדם להביא כל התפעלות המוח ללב רק אפס קצהו לבד ולעולם לא ישיג התפעלות הלב להתפעלות השכל וגם ממה שאנו רואים שהמוח שליט על הלב כו' להפוך השנא' לאהבה והאהבה לשנאה וכה"ג שזהו מצד שהשכל שבמוח הוא מקור מוצא להוליד התפעלות המדות שבלב ע"כ המוח שליט במדות שבלב להפוך מקצה לקצה ולהטותו כפי השכל דוקא ולבו ברשות מוחו תמיד ואין הלב שליט על המוח לעולם להפוך במוח מחסד לדין או להיפך כידוע וד"ל אך יש סתירה לזה לכאור' ממ"ש באדר"ז דז"א בעתיק' אחיד כו' ומבואר במ"א שזהו עצם טבעי' התפעלות המדות שבלב ששרשם בעצם הנפש שלמעל' ממדות שבשכל וראי' ממה שאנו רואים כאשר יתפעל בלב באהבה טבעי' היא חזקה מכח השכל הרבה עד שתשלוט על המוח ולא יוכל השכל לעצור ולא לבטלנה אדרבה תמשול על גזרת השכל לעשות היפוך השכל מפני ששרשה למעלה מן השכל והדעת כו' בלתי מוגבלת כלל וכלל אך התירוץ הוא דיש ב' מיני מדות שבלב א' מה שנולדים ע"פי השכל המולידם שאז המוח שליט עליהן להטותם מהיפוך להיפוך כו' וזהו פי' הא' דאתוון רברבן בבינה וזעירין בז"א כו' והב' מדות טבעית ועצמיים שבלב שלמעל' מן השכל כנ"ל הוא מה שיש פי' הב' באתוון רברבן וזעירין דהיינו אורות וכלים של המדות דס"ג דתהו שהן אורות תקיפין וחזקין מאז זה למעלה הרבה ממדות שבשכל ולב ומדות שבשכל ולב נק' אתוון זעירין שהן בקטנות וחלישות וכמ"ש במ"א באריכות בענין לעולם יהא אדם רך כקנה שהן מדות שע"פי שכל שהן חלושין ובקל יטו אותן מהיפוך כו' כקנה רך שנוטה לכל צד שהרוח מטהו ואל יהי קשה כארז הן מדות הטבעי' הנטועים בעצם שקשה כארז לא יטו משום דבר והן חזקין מם השכל הרבה (והוא לפי שעיקר התיקון הוא ריבוי הכלי ומיעוט האור והוא אתוון זעירין שהן ריבוי צרופי' באותיות קטנות כו' ואורות דתהו בריבוי והכלי במיעוט שהן אתוון רברבן אות א' והוא רב ונק' מיעוט מפני שלא בא בהתחלקות וריבוי זה דוחק אלא צ"ל דהאותיות הללו הן בבחי' האורו' כו') וזהו שמע שם ע' רבתי באתוון רברבן דבינה דס"ג דתהו שהן בחי' ז' מדות העצמיי' שהן בחי' כתרים לבד כתר דחסד והוא עצם מדת החסד טרם שמתחלק ךי' בשכל כו' ושרשו למעלה בעצם החסד שבעצמו' אא"ס שזהו כי חפץ חסד בעצם טרם שבא להתחלקו' בחכמה שבחסד כו' וכן בשאר המדו' וה"ז ע"י בנין ענין עליית הברורים דשם ב"ן דוקא מז' מדות הטבעיו' דנוגה ואע"פ שע' רבתי נק' ז"ת דבינה אין זה מדות שבשכל שבאין מצד השכל לבד אלא מדות עצמיי' שבבינה דנקודים כו' בבחי' כתרים שמקבל מכתר הכללי כידוע בענין אהיה אשר אהיה כו' וזהו למעלה ממל' דא"ס שבא מצד המח' ושכל כו' אלא כמ"ש לך ה' הגדול' והגבור' כו' וגם הממלכה הכל כמו שהן בהעלם העצמו' ממש ומהעלאה זאת דשמע שם ע' מברורי' דרפ"ח דרפ"ח כו' שזה עלה במ"ת כנ"ל אח"כ נמשך מלמעלה למטה להיות לו רצון במלוכה שהוא מל' דא"ס אני ראשון עד אני אחרון מל' דאצי' (וזהו ויעש דוד שם שם ומלכו' להיות בשכמל"ו) והנה יש לפרש עוד בפסוק דאני ראשון ואני אחרון כו' לומר דקודם השבירה והתיקון ולאחר השבירה ותיקון דרפ"ח כו' הכל בהשואה א' לפני עצמותו ממש וכמ"ש כחשיכא כאורה כו' וז"ש אני ה' לא שניתי כלל וכמ"ש ראו כי אני אני הוא בלי שנוי כלל דהנה אע"פ שמבואר למעלה בשרש ענין הברורים דרפ"ח כו' שזה עלה במ"ת בעצמות ממש טרם שעלה ברצונו הפשוט כו' וכענין במי' נמלך כו' ונתאווה כו' גם זה שיהיה תיקון אחר השבירה ויושלם התענוג הנעלם שהיה לו בזה במ"ת אין לו ערך כלל לגבי שעשועי המלך שמצד עצמותו ממש וכמאמר אין דומה לך כו' לתה"מ כו' גם בתשלום כל הברורים כו' משם דקמי' ממש כחשיכא כאורה פי חשיכא הוא עולם התהו שירד ונפל בשבירה ואורה הוא בחי' התיקון דשם מ"ה החדש דא"ק שהוא מלך הדר כו' שוין ממש לגבי עצמותו ממש וז"ש אני ראשון קודם השבירה והתקון ואני אחרון אחר שלימות הברורי' דב"ן כו' (ואף על פי שלמעלה מבואר בפי' אני ראשון בבחי' מלכות דא"ס אני זה אותיות אין שהוא מקור שעלה ברצון אנא אמלוך כו' ואני אחרון בחי' כתר ש"ט דמשיח ועוה"ב באלף הז' שע"ז א' ואלה דברי דוד האחרונים כנ"ל נאום הדבר הקים על שהקים על עולה של תו"מ בתכלית שלימות הברורים דרפ"ח כו' וד"ל וביאור טעם הדברים הנה ידוע בכל עיקר ענין התהו והתיקון שזהו רק במה שבא בבחי' השתלשלות אור וזיו נבדל מן עצמות המאור וכמו שאין ערך לאור השמש לגבי גופו של מאור שאין שנוי בעצם המאור בין גלוי האור להסתרו וחשך ואור שוה לגביו וכך יובן למעלה במ"ש ישת חשך סתרו כו' שהן י"ס דתהו שהן בהעלם והסתר שהוא בבחי' הכתרים כנ"ל ובין בחי' גלוי האור דתיקון שוין לגבי עצמות המאציל שכל השנוי הזה בין העלם וגלוי לא שייך רק לגבי המקבלים למטה ולא לגבי עצמותו כידוע וא"כ גם במה שעלה הרצון והתענוג בעצמו' מהברורי' דרפ"ח כו' הכל הוא בדבר שחוץ מן העצמות ואין לו ערוך לגבי השעשועי' העצמיי' שלמעל' גם מתענוג שבמדותיו העצמיי' כמו כי חפץ חסד כנ"ל ומ"ש בע"ח שמתחלה היה חפץ חסד ואח"כ תלוי במעשה התחתונים בברורים דרפ"ח כו' הכל הוא כלא חשיב לגבי תענוג הפשוט שבעצמותו ממש שע"ז אמר לך ה' הגדולה כו' וכמו בתורה נאמר ואהי' אצלו כו' שעשועים עצמיים דוקא וירד אור משעשועים שמשחקת לפניו בתבל ארצו לברר ברורי' כי בחכמ' אתברירו כו' אבל אין שנוי קודם הברור לאחר (או כפי הידוע בענין מנוחה עצמי' באלף הז' שנק' שבת שבתון שזהו למעלה מבחי' הענג שבברורים והיינו אין דומה לתחה"מ כו' כנ"ל וד"ל והנה ב' תיבות הללו שמע ישראל הוא בחי' העלי' אחר עלי' העלי' הא' בע' רבתי דבינה כנ"ל שזהו בס"ג שרש הרפ"ח כו' שזהו עליי' גטוף המתברר ואח"כ עוד עלי' שנית לבחי' ישראל שזהו אל בחי' אור החכמה שהוא המברר דאל נהירו דחכמת' כידוע וכן ישראל לי ראש והוא כתר שבחכמה שנק' שר אל כי שרית עם אלקים דבינה כו' וידוע דהחכמה ממוצע בין א"ס לנאצלים דראשית גלוי אור א"ס בפנימי' אבא ונחשב מסוף עולם הא"ס וחיצוניות חכמה נמשך לבינה כו' ולזאת ישראל דמתקשראן ס"ר נש"י בס"ר אותיות התורה ואורייתא בקוב"ה ה"ז בחי' ממוצע ולכך א' שמע ישראל דוקא עלי' א' שיהיו מעלי' בחי' שם ב"ן לע' רבתי דבינה ואחר כך ישראל שהוא עיקר הממוצע להתלבש בו גלוי אא"ס מלמעלה למטה כמו שכתוב ה' בחכמה וזהו שעל ידי העלא' דב' תיבות הללו דשמע ישראל דוקא בתחלה אזי מיד נמשך גלוי אא"ס מלמעלה למטה מחדש בחו"ב דאצי' שנק' ה' אלקינו ואם לאו לא הי נמשך מחדש מעצמות המאציל בחו"ב תרין רעין כו' משום דסוף מעשה הברורי' דרפ"ח עלו למקור הראשון דקמי' כחשיכא כו' וחוזר משם ירידת אור המשכה חדשה בחו"ב וכמ"ש בע"ח דמתחלה הי' חפץ חסד מעצמו ואח"כ תלוי במעשה התחתוני' שזהו עליות הברורי' דרפ"ח כו' בב' תיבות הללו דשמע ישראל לפי שישראל עלו במחשבה שעל ידם יהי' העלי' והברור וכמאמר במי נמלך כנ"ל וד"ל:

(מח) '''וזהו''' סדר דברי הפסוק שמע ישראל בבחי' העלא' דרפ"ח כו' כנ"ל ועי"ז נמשך ממילא בחי' גלוי אא"ס בחו"ב שנק' ה' אלקינו כנ"ל ואח"כ או' ה' אחד שזהו בחי' יחוד דזו"נ שנק' יח"ת וזווג או"א ה' אלקינו נק' יח"ע בל' הזהר כידוע והנה יש להבין תחלה פי' הפשוט דאחד שהוא לשון אחדות וחבור חכמה דברים מחולקים שמתאחדי' יחד והיו לאחדים אבל בדבר שהוא יחידי ואין שני לו להתחבר ולהתאחד עמו לא יפול לשון אחדות אלא לשון יחיד כידוע בס' חו"ה בענין אחד המנוי כו' וכך יובן למעלה בבחי' אחדות ה' שבעצמות אא"ס שלפני השתלשלות דקו כו' נק' יחדי חי העולמים ואעפ"י שממנו מקור מוצא כל חי העולמי' דאבי"ע אבל כמו שהוא בעצם נק' יחיד דהיינו לא בחושבן י"ס כלל שאין שני לו להתחבר לא רצון וחכמה וכמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל כידוע (ומה שנק' בשם אחדות הפשוט' היינו יחוד הע"ס הגנוזות בעצמות דאע"פ שיתכן בהם ל'אחדות להיותם עשר ולא י"א כו' אבל נק' אחדו' הפשוטה בעצם אא"ס שהוא פשוט בתכלי' וז"ש אנת הוא חד שהיחוד הוא בעצמו וא"כ מ"ש ולא בחושבן היינו לא כאחד המנוי כו' מאחר שהכל כלול בעצמותו ונקרא שם ע"ס בלי מ"ה (ואפשר זה יתפרש בשם הוי"ה הא' שכולל י' ספירות בקוצו ש"י ויו"ד וה"א כו' לאחר העלאה דרפ"ח כו' שנמשך ראשית הגלוי בחכמ' וכח מ"ה דחכמ' יחוד הע"ס בחי' עצמו' הוא משא"כ מאין דחכמ' לאלקינו בחי' בינה שנק' יש כו' שמזה נמשך אחדות המתחבר כמו ב' אחד שהוי' זה הב' הוא ע"ס דז"א כמשי"ת) וזהו לפני אחד מה אתה סופר כו' אבל פי' ה' אחד הוי' זה יש בו ע"ס המתחלקות וכ"א מציאת בפ"ע כמו המדות חו"ג אין חיבור לדין בחסד ולחסד בדין ומחולקי' כב' הפכים רק שמתכללי' ומתייחדי' וה"ז כהתכללות ב' הפכי' לגבי העליון הכוללם יחד כעושה שלום בין מיכאל וגבריאל ב' הפכים מפני שמתבטלי' במקור חוצבם הכוללם יחד וכמו עד"מ ב' כתות שקיבלו יחד ונתחלקו כב"ש וב"ה זה אוסר וזה מתיר וובואם לפני רבם יתאחדו ממש מפני שמקור חוצב השגת שניהם שם אחד הוא בלי התחלקו' כלל וכך יובן למעלה בבחי' התחלקות המדות עליונות דאצי' חו"ג שהן כמו ב' הפכי' ממש אך מתאחדי' ומתכללי' עד שיחליפו זב"ז כמו אור החסד מאי' בכלי הגבור' המנגדו ואור הגבור' מאי' בכלי החסד היפוכו כנ"ל והוא לפי שמאי' עליהם ממקור חוצב שניהם הכוללם יחד בלי התחלקות כלל והוא אור א"ס שבעצמות הרי א' לאו מכל אינון מדות כלל וכמו לפני אחד כו' ע"כ בבוא הארת האור הפשוט הזה גם במדות דאצי' יתבטלו ממציאותם ויוכללו ויתאחדו והוא בחי' שם מ"ה מלגיו דאיהו ארח כל האצי' לייחד ולחבר הכל כא' וכמאמר אנת הוא דמייחד לון ומקשר לון כו' וכמ"כ יובן בכל פרטי התחלקות שבע"ס דז"א כולן מתאחדין ומתכללין כ"א מצד אור שם מ"ה שנמשך בהם מעצמות המאציל וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' (וכמ"ש במ"א עד"מ מה שמרגיש אדם בנפשו בכל פרטי כוחות הנפש המלובש באברי הגוף מראש עד צפורן הרגל כא' ממש מבלי חלוק מדרגות כלל שזהו נק' הארה פשוטה כו' (וזהו פי' הוי"ה אחד הויה כולל ע"ס דז"א וכולן מתאחדין ע"י הארה הפשוטה דשם מ"ה מלגיו כו' מעצמות המאציל והוא אות האלף דאחד שנק' אלופו של עולם הנאצל כו' וד"ל כי הנה החי"ת דאחד מורה על ז' רקיעים וארץ שזהו כללות בנין ז"א ונוק' כידוע והוא מארז"ל תמליכהו בשמים ובארץ וד' רוחות כו' שהיא דלי"ת רבתי דאחד (וטע' דלי"ת רבתי הוא גדלות הדבור והוא לאחר העלא' ובירור דשם ב"ן מרפ"ח שזהו בתיבת שמע שנכלל בע' רבתי דבינה אזי המל' עולה במל' דבינה שנק' תבונה והוא הד' רבתי כו') ומבחיי' דלי"ת רבתי נמשך שרש ומקור בנין המל' בבי"ע להיות לראש לשועלים כו' (ותחלה הי' זו"נ דו פרצופים ואחר הנסירה נבנה הנוק' בבנין פרצוף בפ"ע וכמ"ש ויבן כו' וכמ"ש בזהר ע"פ שחורה אני כו' אזעירת גרמה כנקודא חדא והוא בחי' נקודה תח"י ז"א ואח"כ הא' כמלקדמין כו' וזהו היפך ענין ד' רבתי שזהו מל' דאצי' בבחי' אצי' שהוא גדלות הדבור תחלה כו' ומגדלות הדבור נתמעטה בבחי' מיעוט הירח לכי ומעטי א"ע כו' שזהו מן הגדלות אל הקטנות היפך ענין הנסירה שהוא מן הקטנות אל הגדלות ושניהם אמת וכמרומז דבר זה בגמ' דאיכא פלוגתא ח"א זנב היה וח"א פרצוף היה כו' דמ"ד זנב היה היינו שהיתה המל' בבחי' אב"א שאינה מהות בפ"ע רק טפילה לגבי העיקר שמךבשת רק בחי' חיצוניות דנה"י דז"א והוא לבחי' מל' דכל ספי' דז"א ומ"ד פרצוף היה שהיה בבחי' פרצוף שלם באצי' ונסתר כל פרצופה ואזעירת גרמה כנקודה א' וחוזרת להבנות בפרצוף שלם בבי"ע להיות ראש לשועלים והוא מאמר הזהר דלעיל וד"ל (וזה מרומז במשנה במ"ש הוי זנב לאריות כו' דאריה גימ' גבורה מספר רי"ו ואריה אותיות ראיה דחכמה ויש גבורה עלאה דאריה עלאה בחי' חכמה בראש ואריה תתאה גבורה תתא' דחכמה בסוף שבקטנו' דז"א וע"ז אמר מי ימלל גבורות ה' ב' גבורות עליונות ותחתונות (וב"פ רי"ו גימ' תב"ל וכמ"ש במ"א בפי' משחקת לפניו בתבל ארצו שהתורה באש נתנה בגבורה עילאה דח"ס וגבורה תתאה דז"א) וזה שכתב זנב לאריות דהיינו בהיות המל' נקודה תח"י ז"א ונכללת בגבורה תתאה וגבורה עילא' שנק' אריות למעלה וכמ"ד זנב הי' כו' ואל תהי ראש לשועלי' להיות מקור לבי"ע בבנין בפ"ע ונק' מטרוניתא אימא תתאה כו' וד"ל וכמו שא' הדבק לשחוור וישתחוו לך שאימת המלך כמו שהוא נמלך בזה שנדבק כמשרת למלך שישתחוו לו כמו לפני המלך ממש ואע"פ שאין זה מצד עצמו זה יותר טוב משיהי' בעצמו ראש ושר לקטני הערך הרחוקים מן המלך כו' ועד"מ תלמיד לפני רבו שהוא בתכלית הבטול כטפל נדבק אחריו יותר גבוה בערך ממה שנעשה אחר הפרדו מרבו בחי' ראש ומשפיע לאחרים כו') ובזה יתורץ הסתירה הנ"ל דמן הגדלו' אל הקטנו' ומהקטנו' אל הגדלו' שניה' ענין א' הוא דמה שנק' קטנו' למעלה נק' גדלות למעלה והוא ד' רבתי שנק' רבתי לגבי למט' ובאמת הרי ידוע דדלי"ת זה כמו חס דלי"ת הוא מפני שמלבשת רק לבחי' תנה"י דז"א כמ"ש בסמוך בביאור מאמר דאשמ"ח) שזהו בחי' הקטנות כמו הדבק לשחוור כו' וד"ל) והנה אחר היחודי' שבפ' ראשון שמע ישראל שהוא באו"א וזו"נ באמרו ה' אלקינו ה' אחד כנ"ל אחר כך נעשה בחי' יח"ת דמלכות דאצילות בבי"ע כמאמר כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כו' שזהו או"א וזו"נ דאצי' אוף הכי איהי אתייחדת לתתא בכורסייא כו' שזהו יח"ת דמל' דאצי' שנעשה עתיק דבריאה הנק' כורסייא כידוע וזהו ענין בשכמל"ו וע"ז א' השבטים כשם כו' (יש כ"ד אותיות כמו בשמע ישראל והיינו כד כד שמשיתייך כו') ופי' ברוך שם כו' שיתברך יח"ת זה ממקור הראשון והוא מעצמו' אא"ס שבמל' דא"ס כמ"ש אני ראשון ואני אחרון כו' עד מל' דעשי' וכידוע שם כבוד מלכותו הן ג' עולמות בי"ע כו' ובכל עולם מג' עולמות יש יחוד עליון דא"וא וזו"נ שבאותו עולם שהוא בכלל בפ' דשמע כו' באו"א וזו"נ דאצי' וגם יח"ת דבשכמל"ו בבחי' מל' דאותו עולם שיורד להיות ראש ומקור לעולם שלמטה הימנו כמו בעולם הבריאה יח"ע דה' אלקינו כו' הוא או"א וזו"נ דבריאה ויח"ת דבשכמל"ו במל' דבראה שנעשה ע"י ליצי' ועד"ז מבריאה ליצי' ומיצי' לעשי' עד מל' דעשי' וד"ל אך דרך כללות הנה שית תיבין דיח"ע הוא בפ' ראשון דוקא ושית תיבין דיח"ת הוא בשכמל"ו כו' וההפרש העיקר ביניהם שביח"ת דמל' יש עבר הוה ועתיד מלך מלך ימלוך כו' וכמ"ש ה' מלך כו' ה' ימלוך כו' דהזמן שרשו בנוק' ולכך מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות כמ"ש בע"ח אבל ביח"ע הוא למעלה מן הזמן שהרי הוא בשם הוי' דהיה הוה ויהיה עבר הוה ועתיד כא' ממש כו' (אך מ"ש לעולם ועד שזהו בחלופי אתוון דאחד ממש כו' זהו כאשר הזמן לא יהיה בגדר חלקים מעבר הוה כו' אלא יהיה נצחי בנצחי' דעצמות אא"ס שביח"ע דאיהו וחיוהי כו' ואז נאמר לעולם ועד בנצחיות הזמן מפני שלמעלה מן הזמן יאיר בזמן אז גם הזמן יהי' נצחי והוא מ"ש בדניאל וע"י יתיב כו' מלכותי' מלכות עלם כו' אבל מ"ש עד דוד הגדיל וכמו נקבה תסובב כו' עט"ב וכה"ג משמע שיותר נעלה בחי' המל' מז"א שנק' יהונתן כו' והוא מ"ש דוד מ"י חי וקיים היינו עלי' הג' למל' שתתעלה בפנימית הכתר ששם עצמות אא"ס ממש וזהו ואלה דברי דוד האחרונים כו' דראשונים שייך לומר בהן בחי' זקנה כמו בן ע' שנה והן ע' שנין דדוד שנשאלו מאדם קדמאה שהוא חכמ' דא"ק אבל מ"ש במשיח וגבה מאד למעלה מבחי' אדם הוא למעלה מבחי' זקנה ואיך יפול בזה לשון ע"י יתיב כו' וכמאמ' דקוב"ה מי איכא זקנה קמי' ומ"ש נער הייתי גם זקנתי מט"ט אמרו והוא בחי' ו"ק דבריאה ששרשו בו"ק דז"א דאצי' ומ"ש ועד בחילופי אתוון דאחד משמע שהוא בחי' אחד דז"א שהוא בו"ק דז"א היינו עכשיו שהמל' מקבלת מז"א והוא יחו"ת דבשכמל"ו שמקבל מיח"ע דשמע כו' וגם לע"ל שאמר דוד כוסי רויה גי' רכ"א דארך אפים אין עלי' דמל' רק בא"א דאצי' שזהו רק כ"ע דאיהו כתר מל' אבל כתר ש"ט דמשיח עולה על הכל שהוא בעצמות אא"ס שבפנימי' כתר דא"ק וכה"ג וזהו עד דוד הגדיל וכמ"ש במ"א בענין ואוליך אתכם קוממיות פי שנים בקומה של המשפיע שנק' שיעור קומה של יוצר בראשית עד רום המעלות כו' וד"ל) (והיינו כנ"ל בראש סי' מ"ז בענין ויעש דוד שם בחי' שם טוב כו' וד"ל):

(מט) '''ומעתה''' יש להבין ענין שם מ"ב דבפ' שמע והן מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך דהנה יש להבין מה שבפ' שמע נאמר בכל מאדך בלי גבול ובפ' שני' והיה א"ש לא א' ובכל מאדכם רק בכל לבבכם ובכל נפשכם כו' בהיות מבואר למעלה שעיקר היחוד דאו"א וזו"נ בה' אלקינו כו' הוא בא מסיבת עליי' רפ"ח כו' בב' תיבות דשמע ישראל והעלי' היא עד העצמו' שלמעלה מבחי' התחלקות ע"ס ולזה חוזר ונמשך משם הארה והמשכה חדשה ביחודי' עליוני' דה' אלקינו כו' וידוע דעיקר העלאת רפ"ח כו' הנק' העלאת מ"ן הוא במס"נ בגשמיות הגוף ולא בכח מצד הנשמה לבד כמו ר"ע הי' מצטער מתי יבא לידו כו' אע"פ שבכח ודאי הי' לו מסירת נפש שהוא למסור נפשו האלקית בא' בדביקות אמיתית (כמו רשב"י שאמר בחד קטירא כו' כידוע) ואמנם מס"נ בנפש הטבעי' אפי' בכח הוא מסירת הרצון למאוס בחייו הגשמיי' לגמרי רק לה' לבדו והיינו כלתה נפשי כו' כלה שארי ולבבי כו' שזהו לצאת מחשך הגוף שלא יסתירנו כלל וכלל וזהו בחי' בכל מאדך לצאת מן הכלי המגביל לגמרי והנפש הטבעית נמשך מנוגה דעשי' וא"כ ה"ז העלא' רפ"ח כו' שנפל בנוגה ועולה לה' כעולה ע"ג המזבח כמו שמקריבין בהמה גשמי' ששרשה מפני שור כו' משא"כ בכל נפשך שאין זה רק הסכ' הרצון הטבעי כמו שהוא שירצה גם הוא אבל לא כליון הנפש לצאת מנרתק הגוף כנ"ל ובהיות שבכל מאדך הוא בלתי מוגבל בכלי ההתפעלות ג"כ בלתי מוגבלת בכלי הלב דהיינו לא כשאר התפעלות ורצון ותשוקה שמתיישבת בכלי הלב אבל התפעלות זו הוא מה שלא יכיל כלי הלב מפני שכלתה נפשו לכלול בעצמו' אלקות מגיע לעומק ההתפעלות בנקודת הלב שלא יכילנו כלי הלב כמ"ש כלה שארי כו' וזהו אם ישים אליו לבו כו' פי' אליו שיוצא מכלי הגבלת הגוף ועולה ונכלל בעצמו' אלקות והיינו כלה לגבי בחי' נפש החיונית שבחחל שמאלי ורוחו ונשמתו שבמוח אליו יאסוף שהוא מס"נ מצד הנשמה כנ"ל וידוע דרוח אייתי רוח כו' דבאתשל"ת אתדל"ע וע"י מס"נ שלמטה ביציא' מן הכלי אתדל"ע בשרש נר"נ דאדם בכלי' דז"א דאצי' שם ג"כ יעורר בחי' זו דבכל מאדך בלי גבול דהיינו למעלה מן הכלי המגביל האור כו' והוא בחי' נר"נ דאדם דאצי' עולין מכלי הגבלתם ליכלל בעצמות המאציל דודאי כמו בחי' כלי למטה באדם הוא בחי' הגבול ממש כך למעלה בחי' הכלי דאצי' הוא כח המגביל את האור דאצי' וכאשר למטה בנר"נ דאדם בלא גבול הכלי כנ"ל כך למעלה יהי' האור בלתי מוגבל בכלי והוא ענין התכללות האורות במאצילן כו' וכענין הנ"ל בענין ב' תיבו' דשמע ישראל שעול' בעצמו' המאציל ממש וד"ל והנה בחי' הסתלקו' והתכללו' זאת דאורו' למעלה מכלי הגבלתם הוא ע"י בחי' שם מ"ב דוקא בין למטה בין למעלה כי הנה מבואר בע"ח בכמה דוכתי שכל העלא' מלמטה למעל' אינו אלא ע"י שם מ"ב דוקא וכמו בק"ש שעל המטה שאז זמן עליי' הנשמה למקור חוצבה בג"ע הארץ והיא היתה כל היום קשורה בלבושי' צואים דנה"ב וצריכה לצאת ממאסר חומר הגופני בעלותה ע"כ או' אנא בכח כו' כדי שתוכל לעלות והוא מ"ש בידך אפקיד רוחי אותיות באר כידוע שזהו הכלל דכל העלאת תחתון לעליון ממהות למהות שצריך הפשטת ממהות הראשון צריך עזר וכח במה יוכל לעלות ואין זה אלא ע"י שם מ"ב כו' וכמו עליי' העולמות מתחתון לעליון בקבלת שבת שאו' ג"כ אנא בכח כו' וכה"ג וד"ל) אך עיקר הענין למה כל העלא' מלמטה למעלה הוא ע"י שם מ"ב דוקא הנה ידוע להיותו מבחי' הגבורה שהוא בחי' ההסתלקות והעלי' מלמטה למעלה (ושרש ענין שם מ"ב הוא במ"ש בשרפי' שש כנפים לא' בשתים יכסה פניו הוא חב"ד שבו ובשתים יכסה רגליו כו' ובשתי' יעופף כו' וכמ"ש במ"א באריכות בענין מ"ב מסעות שבמדבר וד"ל וכך הוא ענין מ"ב תיבות הללו מואהבת עד ובשעריך שהוא בחי' עלי' והסתלקות הנפש לצאת מכלי הגבלה מלמטה למעלה שזהו כל עיקר פ' זו שנא' בה בכל מאדך שזהו דוקא ע"י שם מ"ב כנ"ל אך הנה עדיין יש להבין מה שפי' שמע הוא בחי' אור הגבורה בכלי החסד כנ"ל דהנה כללו' ענין ב' פרשיות הללו דשמע והיה א"ש הוא מאמר המשנ' דריב"ק למה קדמה פ' שמע לוהי' כדי שיקבל עול מ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות הרי עיקר ענין פ' שמע הוא רק קבלת עומ"ש לבד ועיקר ענין פ' והיה אינו אלא עול מצות דוקא כו' וצריך להקדים תחלה קבלת עומ"ש ואח"כ עול מצות והענין הוא כידוע בענין והחיות רצוא ושוב כו' שבחי' רצוא הוא ההסתלקות וההעלאה מלמטה לצאת מן הכלי ליכלל ולעלות למעלה מעלה כמו אם רץ לבך כו' שהלב רץ היינו שיוצא מכלי הגבלתו כנ"ל שזהו ענין בכל מאדך הנ"ל וזהו הנק' עול מ"ש להיות בטול הרצון מכל וכל במס"נ ממש כנ"ל (ועול מצות הוא בחי' שוב כמשי"ת) וא"כ עיקר הכוונה שבלב בפ' שמע אינו אלא רק בחי' קבלת עומ"ש בבחי' רצוא זהו ענין ובחי' דשם מ"ב במ"ב תיבות הללו כי הנה ידוע הכלל בכל בחי' אור וכלי שהאור הוא בחי' הפנימי' והכלי הוא בחי' החיצוניו' כצורה וחומר (שהרי מהתעבו' האור נעשה כלי כו') וכמ"כ אור הכוונ' שבלב הוא בחי' פנימי' הלב ומה שבא בהתגלו' בכלי הלב הוא בחי' חיצוניו' הלב וכמו אהבת איש לרעהו אשר כנפשו וכאיש ואשתו וכה"ג שהאהבה הבאה בגלוי בלב הוא נמשך כמים שזהו הדביקות וההמשכה בבחי' קרירו' כמים הנמשכים כידוע והוא הנק' בחי' חסדים שנמשכים כמים כו' ותוך פנימי' הלב הוא רשפי אש התשוקה בנקוד' לבו לצאת מכלי הגבלתו לבטל כל אשר לו מנפש ועד בשר כמו אהבת דוד ויהונתן שנאמר ויתפשט יהונתן כו' הרי הפנימי' בחי' גבורה והסתלקות מן הכלי בכליון הנפש (וכמו מעשה בא' שהעלה בלבו כו' שבא לכלל חולת אהבה כידוע) ובחי' חיצוניו' הנגלה בלב הוא היפך זה שהוא ההמשכה ווהתפשטות כמים כנ"ל וכך יובן בואהבת דאהבה זו האלקית בכל לבבך אינו כליון הנפש אלא דביקות והמשכת והתפשטו' הנפש שזהו בבחי' כלי החסד שבלב שנמשך כמים שאינו בטול והעדר אדרבה יש לדבר שיש מי שאוהב ונמשך ונדבק כו' אבל תוך ופנימי' המכוון שבלב הנק' רעות' דלבא בעיקר הכונה הפנימי' המוסתר' בנקודת הלב הוא בחי' העלא' והכונה המוסתרת הזאת היא היפך החיצוניו' הנגלה בכלי הלב ואעפ"כ מתאחדי' והיו לאחדים ממש כמו אם רץ לבך הרי הלב רץ מכלי ההגבלה ומה הכלי המגביל מרוצ' זו הוא האהבה הנמשכ' כמים דוקא ונק' התלבשות אור בכלי המנגדו והוא אור הגבור' בכלי החסד דאהב' הנמשכ' כמי' בלב נק' כלי החס' והאור הגנוז בתוכו הוא הכוונה הפנימית שבלב לצאת מנרתק הגוף כנ"ל וזהו אהבה דבכל מאדך לצאת מן הכלי המלובש בכלי החסד בואהבת באהבה שמתיישב בכלי הלב ומתפשט ונמשך כו' וזהו ענין שסמ"ב במ"ב תיבות הללו שזהו בחי' אור הגבור' כידוע דכל כונה הפנימי' הוא כשמכוין בשם דוקא ושם זה הוא דוקא בחי' פנימי' והוא רעותא דלבא הנק' כונה שבלב שמלובש במ"ב תיבות הללו והחיצוניו' הנגלה בלב באהבה באמרו ואהבת הוא בחי' החיצוניות הנגלה לעין כו' ונק' רחימות' בל' הזהר ויש בה עבודה ויגיעה עד שנק' פולחנא דרחימות' שלזה שייך ציוי ואהבת כו' כידוע (ובאמת גם באור אהבה זו בואהבת יש בה בחי' או"י ואו"ח דואהבת גי' ב"פ אור כידוע והוא הסתלקות וכליון הנפש שנק' או"ח שמלובש בחסד דאו"י והיינו פי' אהבה דאתכלילת מתרין סטרין הנז' בזהר בראשית שזהו גבורה שבחסד שהוא העלא' דאו"ח מוסתר בהתגלות אהבה דאו"י והיינו ענין אור הגבורה בכלי החסד כנ"ל) וראי' לזה שהאהבה דואהבת הוא רק בחי' כלי לאור הגבורה דבכל מאדך הנ"ל שהרי אותה פ' דשמע כמו שהיא כתובה בתורה אין בה רמז לשם מ"ב כי הדברים כתובין כהוייתן ולא נוגע רמז לזה רק ע"י מספר המ"ב תיבות בלבד כו' וא"כ זהו בהכרח מצד בחי' החיצוניו' באותיות וצרופי' שהוא הכלי אין זה רק בחי' חסד שהוא הנגלה לנו בואהבת כפשוטו ומה שיש בה בהעלם בפנימית בחי' העלאה והסתלקות הוא רק בכונה שבלב שמכוין בשם מ"ב במ"ב תיבות הללו זה לא בא בגלוי בכתב כלל וכלל אלא הוא מוסתר בכונה שבלב בלבד וד"ל והיינו שאמר ריב"ק שקדמה פ' שמע לקבל עמ"ש ברצוא בכונה שבלב והכלי שלו הוא האהבה שבלב בואהבת דוקא כמו ומלכותו ברצון קבלו כו' דעיקר מהות האהבה הוא הרצון וכמו אבה וה' נוספת הוא מה שבא בגלוי בהבל הלב כמ"ש במ"א וד"ל ובכל זה מתורץ הקושיא דלעיל מענין ד' פרשיות דתפילין שהב' פרשיות הללו שמע בחסד והי' א"ש בגבורה וכו' ושם מ"ב הוא בבחי' הגבורה דודאי הכלי הנגלה הוא בחי' החסד בואהבת כנ"ל והיינו ששמע עצמה כמו שכתובה בתורה בנגלה הוא בחסד דוקא אבל בפנימי' הכונה שבלב הוא בבחי' הגבורה שהוא בכל מאדך כנ"ל וזהו אור הגבורה בכלי החסד ובתים דתפילין הוא בבחי' הכלים דוקא כידוע וד"ל (ובכ"ז יובן מה שדקדקו רז"ל בענין כונה שבלב בפ' שמע דוקא באמרם ע"כ מצות כונה מכאן ואילך מצות קריאה והוא עד בכל לבבך כו') (וכ"ז לאופן הא' דלעיל דפ' שמע אור הגבורה בכלי החסד ובפ' והי' להיפך מפני שהשם הוא הכונה כו' ולאופן הב' אור החסד בואהבת ומ"ב תיבות הללו הוא כלי הגבורה לפי שהשם הוא בבחי' חיצוניות באותיות וצרופי' והפנימי' שהוא האור הוא הכונה שבלב וא"כ נהפוך הוא שהכונה שבלב ה"ז בכל מאדך היפך האהבה אלא צ"ל בב' אופנים אם הכונה שבלב הוא אור האהב' שנמשך ונדבק כו' והוא הפנימי' ומ"ב תיבות עם קבלת עמ"ש הא בחצוניות הכלי להיפך מאופן אך לפ"ז לא יתכן ענין דבכל מאדך שיהי' בחצוניות הכלי במ"ב כו' והב' שהכלי דגבור' הוא העיקר והוא הכונה דרצוא שבלב בשם מ"ב דוקא שהוא העיקר בבחי' העלא' ואור האהב' שנמשך כו' טפל אליו כנ"ל (ובזה יתורץ מ"ש בכל מאדך בפ' שמע דוקא שהוא בכלי הגבורה שהכלי הוא בבחי' הסתלקות ורצוא כשם מ"ב שעולין ע"י משא"כ בפ' והי' שהכלי בבחי' שוב דחסד בעול מצות ולאופן הא' הכלי בחצוניות הוא בבחי' אהבה והכונה הוא באור הגבורה דוקא כנ"ל וד"ל):

(נון) '''ועתה''' יש להבין ענין פ' שניה שהוא והי' א"ש בחי' אור החסד בכלי הגבור' והיינו ג"כ ע"ד כלל הנ"ל שהאור והכלי האור בפנימיות והכלי בחיצוניו' דוקא שהשם הוא הכונה הפנימית שנק' אור כי כל כונה בשם דוקא (וכמארז"ל מפני מה ישראל צועקין ואין נענין מפני כשקוראין וצועקין בא"י אין מכוונים וקוראי' בשם והוא בח"י ברכות דש"ע בשם שיש בו כונה מיוחדת בשם מיוחד כמו בהשיבנו בא"י שם הויה זה בניקוד צר"י וברפאינו ברוך אתה י"י השם זה שם הוי' בנקוד סגול כו' וא"כ השם עיקר הכונה שבלב וכמשל הפתקין כו' כמ"ש במ"א) וגם כאן בפ' והי' שיש בה ע"ב תיבות עד ושמתם הרי זה שם ע"ב דחסד גי' ע"ב והן ע"ב גשרים של חסד כנ"ל זהו בחי' הפנימי' המכוון הנק' אור החסד מה שמכוון בשם ע"ב דחסד והכלי הוא בחי' חיצונות (והוא עול מצות אך גופה של מצוה הוא בחי' אור החסד דוקא כידוע דרמ"ח מ"ע ה"ח כו' והוא בחי' שוב כמשי"ת) והנה תחלה יש להבין ביאור ענין אור החסד דע"ב ואח"כ יתבאר מהו בחי' הכלי דגבורה שלו דהנה באמת מה שא' ריב"ק למה קדמה כו' רצונו בזה שא"א לפרשת והי' בעול מצות כ"א שיוקדם תחלה עמ"ש בפ' שמע והענין הוא כנ"ל דבחי' רצוא רץ לבך הוא היציאה מן הכלי כו' אז דוקא יבא לבחי' שוב שהוא ירידת האור ושפע מלמעלה למטה בכלים מכלים שונים וכל עיקר פ' זו דוהי' הוא אור החסד שהוא יורד מגבוה לנמוך בכלי דוקא היפך ההסתלקות מן הכלי כו' וזהו שלא נז' בפ' זו ובכל מאדכם דבכל מאדך הוא לצאת מכלי המגביל כנ"ל ועיקר המכוון בפ' זו הוא בחי' שוב שהוא התלבשות וירידת האור בכלי דוקא שהוא ההיפוך מרצוא דכל מאדך שבפ' שמע ואמנם כל מה שהקדי' בחי' הרצוא דכל מאדך הוא גורם בחי' שוב בבחי' ירידת אור מלמעלה למטה בפ' זו דוהי' וזהו מאמר דריב"ק למה קדמה פ' שמע כדי שיקבל עליו עמ"ש תחלה בבחי' רצוא ואח"כ ממילא עי"ז דוקא יבא בחי' שוב כמאמ' אם רץ לבך שוב כו' והשוב הוא העיקר וכל ההעלא' דרצוא לא הי' רק בשביל הירידה דשוב כידוע דיש ירידה לצורך עלי' הרי העלי' עיקר והירידה טפל (כמנוחה בנסיעה כדי לנסוע כמ"ש ויחנו ויסעו וכמשל השט במים או עוף הפורח שמנדנד כנף א' לאחור כדי שיעלם כו' וכמ"ש במ"א וזהו באמת שם מ"ב דו' כנפים בשתים יעופף שהיא ירידה בשביל עלי' דרצוא) ובכאן הוא להיפוך העלי' דרצוא הוא בשביל הירידה דשוב וא"כ השוב עיקר והרצוא טפל וזה א"א לומר דעמ"ש טפל לעיל מצות דודאי מעול מ"ש דוקא נמשך עול מצות כמו מלכותו דארעא כאשר יש עול מלכות תחלה אז ממילא נמשך עול מצות המלך ולפ"ז יפלא לכאורה איך יהיה העיקר טפל וגם בלשון ריב"ק משמע דהעיקר הוא עמ"ש ולכך קדמה פ' שמע כדי שיהי' מקור לעול מצות שבפ' והיה ואם לא קדם פ' שמע איך יקבל עול מצות בלא עמ"ש כו' זהו פשט המאמר אך הענין הוא דודאי עמ"ש הוא המקור לעול מצות אמנם לפי שנעוץ תחלתן בסופן הרי עול מצות הוא העיקר ועד"מ עול מלך שמקבל עליו עדיין לא נשלם עד אשר יבא הדבר מל' בפ"מ והוא מקיים מצות המלך בעול שזהו עול מצות המלך והוא העיקר דכל מלכותו כשמקיימין מצותיו בפו"מ ובזה יובן גם כאן דעיל מ"ש דפ' שמע אע"פ שמקבל עמ"ש לא נשלם זה עד אשר מקבל עול מצות בפ' והי' שזהו עיקר המכוון וכמ"ש סוף דבר כו' את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כו' משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא ולכך כל עיקר הרצוא דכל מאדך בפ' שמע הוא בשביל בחי' השוב שבפ' זו בעול מצות להמשיך אורות בכלים דוקא וכמארז"ל נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים שישכון וידור בכלים מכלים שונים שע"י המעשה של המצות דבפו"מ דוק' מטעם הנ"ל ולזה הי' כל עיקר הרצון הפשוט בתחילה דסוף מעשה דוקא עלה במ"ת כידוע וד"ל (וכמ"ש לא לתהו בראה לשבת יצרה פ' תהו הוא בחי' או"ח מלמטה למעלה בהסתלקות מן הכלי בחי' רצוא אין בזה עיקר הכונ' ברצון המאציל בתחלה שיוכלל האורות בעצמותו כו' אלא אדרבה עיקר המכוון ברצונו בהשתלשלות הי' לשבת דוקא שיהיה התלבשות והתיישבות האורות בכלים מלמעלה למטה שהוא בחי' שוב כנ"ל והיינו פי' לשבת האורות בכלים כנ"ל בענין נתאוה להיות לו דירה והשראה למט' דוק' והוא בחי' התקון היפך בחי' התהו שזהו ענין סוף מעשה עבמ"ת כו' ומה שנק' זה בריאה וזה יצי' שזה עולה למעלה בהעלם העצמות נק' בריאה והוא כמ"ש ישת חשך סתרו וזה יורד להאיר למטה שהוא בחי' יצי' כמו ויצר בחרט שהוא אורות בכלים דוקא וז"ש לא לתהו בראה לשבת יצרה שהתקון בבחי' אדם דיצי' כו' וז"ש האור כי טוב טוב לגנוז האור בכלי דוקא שזהו קיומו וזה היה עיקר המכוון ברצון העצמו' אך לא שיהיה הכלי מסתיר לגמרי בבחי' יש נפרד אלא יהיה בטול היש לאין כמ"ש במ"א ולז"א הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני ומבואר במ"א שבחי' רצוא בתשוקה נפלאה כענין כלתה נפשי מצד שלהובא דרחימותא ע"ז אמר הסבי עיניך כו' בעיני' מצפות וכלות לכלול בעצמו' מפני שהמה גורמים להיות עולה הכל בעצמו' וזהו היפוך עיקר הרצון בכללות ההשתלשלות שנתאווה להיות לו דירה למט' דוקא כנ"ל וכמ"ש במ"א) וזהו ביאור ענין עומ"ש ועול מצות דהנה מה שאנו רואים שהנפש האלקית תחפוץ בתשוקה נפלאה לכלול בעצמות ולמאוס בחייו הגשמיי' כמו כלתה נפשי ברצוא רץ לבך הנ"ל אח"כ חוזר ונכסף ומתאוה שיהיה גלוי המשכת אור האלקי בנפשו כמו שהוא למטה דוקא בכל אשר יעסוק בתו"מ שהן כלים מכלים שונים וגלוי אלקות למטה בדבורו ומעשה המצוה וזהו הנק' תשוקה בירידת והמשכת אור אלקי מלמעלה למטה כמו והאר עינינו בתורתך כו' אמנם ידוע ליודעים שבאמת כל תשוקה זו המשכה אינה באה רק מכחה של התשוקה לעלות ולצאת מחושך חומרי הגוף וכל שיהיה עומק הכונה האמיתית ביציא' מן המיצר הנק' רץ לבך (פון זיך בל"א) כן יהיה ערך עומק הרצון והחשק בהמשכת אלקו' מלמעלה למטה בנפשו כמו שהוא למטה ע"י תו"מ בפו"מ לקבוע בנפשו מאור פני מלך חיים הנגלה בכלים מכלי' שונים כו' וא"כ ודאי הא בהא תליא לפ"ע דוקא והיינו עיק' המכוון בלשון ריב"ק שיקבל עמ"ש תחלה שלפ"ע יומשך עול מצות בהמשכת אלקות מפני שלזה הי' עיקר הכונה של המאציל כנ"ל ע"כ כל עיקר הרצוא דכל מאדך בפ' שמע אינו רק בשביל הירידה והמשכת אלקות בפ' והי' בעול מצות אעפ"י שיש מעלה בזה מה שאין בזה כי בעלי' דרצוא נזדכך החומר כמ"ש מי יעלה כו' בר לבב כו' ובשוב גם שאינו מזוכך הרי קמי' כחשיכא כו' וכמשל ירידת עליון לתחתון שמתלבש במדרגתו ויש מעלה בירידה שהעליון כמו שהוא בא למטה בלי צמצום כלל משא"כ בעלי' דתחתון שאינו מגיע למעלה רק לפי ערך הזדככותו כתלמיד השואל כו' כמ"ש במ"א באריכו' בפ' דואתחנן אל ה' כו' עכ"ז שניהם כא' טובים וכמ"ש במ"א בענין שהם וישפה בענין כדכ"ד שא' להוי כדין וכדין והן בפ' דשמע והי') והנה בחי' אור החסד שיורד מגבוה לנמוך כו' שהוא המשכת גלוי אלקות מלמעלה למטה היינו בע"ב תיבות הללו דוהי' עד ושמתם שהו אשם ע"ב והשם בן הוא הכונה הפנימי' שנק' אור כנ"ל אך הכלי הוא בחי' גבורה ולכך בפ' זו נאמר דברי רוגז ודין כמו וחרה אף ה' כו' ועצר את השמים עד ושמתם ותחלתו רק וסופו קשה דתחלה אמר והי' אם כו' ונתתי מטר כו' אור החסד כו' וסופו קשה השמרו כו' וחרה כו' שזהו ענין אור החסד בכלי הגבורה כו' (ובפ' שמע תחלה א' בכל מאדך בגבורות דאו"ח וגם התורה באש נתנה וסופו רך בבחי' או"י דתפילין ומזוזה בחי' מקיפים דאו"י והיינו מברך מ"ב רך תחלתו קשה וסופו רך שהוא שם מ"ב כו' והוא בחי' שערות דמל' כו' אבל שם ע"ב דדכורא להיפך וד"ל ובפ' והי' קדם מצות התפילין וקשרתם דבחי' מקיפים דאו"י וסופו במצות ת"ת ולמדתם והדר וכתבתם שזהו בחי' או"י שהן ג"פ ע"ב ישר והפוך וישר גי' רי"ו גי' גבורה כמשי"ת) והנה ביאור ענין שם ע"ב שהוא בבחי' חסד דוקא דע"ב גי' חסד והוא ע"ב גשרים כו' הנה יובן עד"מ מן הגשר הגשמי שעושין אותו ע"פ הנהר מרחבו לעבור בו מעבר זה לעבר הב' כידוע הרי עושין הגשר בבנין חדרים רבים קטנים סמוכין זל"ז ומכסין בנסרים ע"ג החדרים וחלל הפסק בינם לעיקר הגשר והמים הולכים תחת הגשר דרך חללי החדרים המופסקים זמ"ז במחיצות כדי שיהיה הילוך שטף מי הנהר מופסק לחלקים ויש להם דרך מעביר דרך כל חדר בפ"ע שאם יהיה שטף המים בלי הפסק לחלקים ישטפו בכחם הרב ע"פ כל הארץ ויפול הגשר אך באמצעות צמצום התחלקות החדרים כפי המדה לא ילך כח שטף המים בב"א כי יתחלק כח החזק של שטף המים לחלקים בבואם בהתחלקות החדרים דרך מעבר בצמצום מעט מעט מים מופסקים במקומות מופסקים זמ"ז וזהו הכלל דכל כח רב וחזק כשיתחלק לחלקים מופסקים יחלש כחו מצד רבוי החלקים (אך הצינור המקלח מים מן המעיין המתגבר מפני שצינור זה מצומצם בו שטף המים לפי שמתעכב כל כל השטף ויוצא בצמצום בו יוצא בתגבורות למרחוק יותר כמו הברזא המקלח מן החבית אמנם זהו מצד העיכוב והעמדת השטף לילך רק במקום א' וכן כל עכבה שמעכבין דבר בהסיר המונע יחזיק ביותר כח הילוכו מבראשונה שהרי כשמעמידין נסרים ומעכבין המים כשמסירים מתגבר ביותר שטף הלוכה בשאון רב מאד אך באמת בצינורו' רבים שעושין ממי הנהר השוטף יחלש כח השוטף לפי שמתחלק לחלקים רבים וגם כאן בהתחלקות שטף המים בהילוך בחדרים רבים יחלש כח השטף ומלבד טעם ההתחלקות הנה באמת מצד שהמים הנכנסים בחדרים מתעכבים שם מעט מצד מצר החדר בדופנותיו מכל צד שמעכבים אין עיכוב זה גורם תגבורת אלא להיפוך שנחלש כח השוטף הראשון כמו אדם שרץ בכל כחו כשמעכבים אותו מעט לא ירוץ עוד בכח חזק כמרוצתו הראשון לפי שכל כח הראשון כשנפס' ונתעכב יחלש ואינו חוזר וניעור לצאת בכח הראשון כידוע וגם בצינור וברזא אע"פ שניתז למרחוק אבל יציאת כח השטף חלש בעצם יותר מכח השטף שהי' בלא צינור דק כמו שהיו מסירין שולי החבית כולם או חציה שהי' השטף רב מאד והיינו לפי שנתעכב בברזא כח שטף כללות המים המכונסים מצד צמצום הברזא וכאשר נתעכב מעט אינו הולך עוד בכח כ"כ כנ"ל וגם כאן מלבד ריבוי החלקי' של החדרים עשה חלישות הכח בשטף מים רבים הללו מה שנתעכבו בהילוכם בבואם במצרי החדרי' כידוע וד"ל):

(נא) '''והנמשל''' מכ"ז יובן למשכיל למעלה בבחי' שם ע"ב דחסד הנ"ל שהחס' טבעו לירד מגבוה לנמוך כמים שהולכין אך אם הי' אור החסד העליון יורד מעצמות המאציל כמו שהוא היה נמשך בשפע רב בתגבורת כח של העצמות שהוא בבחי' א"ס וכמשל מי הנהר הגדול שהולכי' בשטף רב כנ"ל ולא היה מתקבל במקבלים כלל בלתי אם לא שיבא אור החסד העליון בחלקי' קטנים מופסקים כמשל חדרים שעושין בגשר להעברת המים בצמצומים ולפ"ע גודל הנהר וקטנו כך עושין רבוי חדרים שהנהר הגדול יותר ששטף מים רבים שבו צריך לבא בהתחלקו' ורבוי יותר כדי שיכלו המים לצאת בצמצום ולא ישטפו הכל כו' עושין רבוי חדרים לחלקו יותר למעט כח הרב של השטף כו' ולנהר קטן ששטף שלו מועט די במיעוט כו' וכך יובן בנמשל שלפ"ע אור ושפע רב מלמעלה כן יהי' ההתחלקות יותר והוא ענין בחי' שם ע"ב שנתחלק האור ושפע לצמצומים לע"ב חלקי' שע"י יוכל לצאת האור ושפע לפ"ע המקבלי' מפני שנתצמצם ע"י ולא ילך האור ברבוי הגדול שלא בשטף רב כו' (וכמו אור ושפע שכל וחכמ' עמוק' ביותר שבחכם הגדול שדעתו רחבה כים ושוטף כנהר גדול אם הי' משפיע בכל מה שבכחו בעצם שכל וחכמ' זו בכלי מוחו הרחב הי' שוטף דעת המקבלים כמו כל שכל עמוק מן המשיג מפני קוצר המשיג ועומק המושג הרי נבלע ונשטף שכל המשיג בעומק ההשגה כו' דהיינו שמעשה העומק המושג מקיף כל שכלו והוא מוקף בתוכו ולהיפך כששכל המשיג עמוק ורב מן המושג הרי המושג מוקף בתוך שכלו כידוע ולזאת הוצרך המשפיע להביא עומק ורוחב השפע שכל בהתחלקו' רבוי דברים ועניני' מחולקי' שבכל דבור מיוחד צמצום חלק קטן א' מן השכל ואזי יוכלו דעת המקבלים להכיל השכל ההוא המתקבץ מכל חלקי' הדבורים מצד שנפסק לחלקים כח שטף העומק כו' כמו המקדים הקדמות רבות ומשלים רבים שמתחלק אור השכל בענינים רבים והוקטן כח עצם עומק המושג בהיותו בא בכל ענין בצמצום הגם שמכללותם יובן כל השכל אבל יוכל להכילו בתוך השגתו וה"ז כמו שטף מים רבים הנפסק בהילוך בכמה חדרי' מופסקים כנ"ל (ומלבד טעם ההפסק לחלקי' הנה מבואר למעלה טעם שני שהוא עיקר יותר לפי שמתעכב כח שטף המרוצה של המים במיצר החדר כו' וכך הוא באור ושפע השכל המתגבר כמעיין המתגבר ימעט כמו בסיבת העיכוב והעמדה כאשר יבא בצמצום בכלי הדבור בהתלבשות ענין מיוחד שהדבור בחי' דומם הוא ככניסת המים בדפנות החדרים וכן אנו רואי' בחוש בכל שפע שכל שמתעכב יותר כשבא בדבור ובכתב אזי יוכל לבא במעוט אחר מעוט לפי שנחלש עי"ז כחו הראשון שבמוחו כו' (וכמ"ש במ"א בענין וחכם באחור ישבחנה שדברי חכמי' בנחת ועכוב כדי להביא השפע שכל לפ"ע המקבלי' כו' וזהו עיקר התיקון והשבח כו') ואע"פ שההעמד' ועיכוב הוא גורם התגברות אח"כ כמו כשמעמידי' מים כנ"ל וכמו שאנו רואים בהעמדת ועיכוב המוחין במיצר הגרון שגורם תגבורת התפעלות הלב כמ"ש בע"ח בענין הלב שהוא בא מתגבורת קיבוץ המוחין כו' אך יש העמדה ועיכוב שגור' חלישו' הכח כנ"ל במשל אדם הרץ כשמעמידי' אותו נחלש כחו הראשון וכן חץ הנזרק עם יעמידוהו מעט ע"י הפסק דבר ימועט כח מרוצתו ויפול לארץ כו' אך העמדה ועיכוב הזרע היוצא מן המוח בא לידי בישול לצאת בתגבורת כח יותר להיות מורה כחץ וא"ל אינו מוליד כך יש בשפע שכל שמתעכב במוח כדי שיוליד שכל חדש בדבור כו') ואמנם עדיין יש להבין למה דוקא המספ' ע"ב כו' והנה מבואר במ"א דשם ע"ב במלוי יודי"ן הוא בחכמה והיינו מפני שמציאו' התהוות אור החכמה מאין הוא ע"י שם ע"ב דוקא להיות שבאמת אין ערוך כלל בין המאציל לנאצלים והחכמה בחי' ממוצע שנמצאת מאין ובאה לבחי' יש בבחי' נקודה כמ"ש והחכמ' מאין תמצא וכדי שיבא אור הנעלם לגלוי דחכמ' שנק' ראשית ה"ז רק מצד בחי' חסד עליון דע"י שיורד מגבו' לנמוך וחסד זה כמו שהוא לא היה בא בבחי' צמצום בנקודה דחכמה לכך הוצרך אור החסד הזה לבא בהתחלקות לע"ב חלקי' והוא שם ע"ב כו' עד"מ הנ"ל מחדרים שבגשר וד"ל והנה בחי' התחלקות החסד בצמצומים כדי שיוכל לבא למקבלי' זהו הנק' גבורה שבחסד דהיינו שהעיקר הוא בחי' החסד רק שלא יוכל לבא כ"א ע"י צמצום והתחלקות שנק' גבורה שהוא מדת הדין והצמצום ואמנם אינו בחי' דין וצמצום אמיתי אדרבה זהו עיקר החסד כאשר יבא לפ"ע המקבלים (וראי' מן ההיפך מחסד שבגבו' שהעיקר הוא הדין ואין החסד רק לפעול ע"י מדת הדין) וכמו גבורות גשמי' שיורדין בגבו' ע"כ אומ' מוריד הגשם בברכת אתה גבור דוקא ולכאורה הגשמים ברכה הן והוא מבחי' החסדים העליונים כמ"ש גשם נדבות תניף אלקי' שממתיק לשם אלקי' ולמה נז' בבחי' הגבורו' דיצחק באתה גבור אלא לפי שהן בבחי' גבורה שבחסד הנ"ל והוא לפי שאם היה הגשם יוצא כמו שהוא בתגבורת היה שוטף את הארץ כמו מי המבול שארובות השמים נפתחו כו' אך כדי שירוה הגשם את הארץ והולידה כו' שהוא החסד האמיתי שיהיה תועלת ממנו לארץ ע"כ יורד הגשם בהתחלקות טיפין טיפין וכמאמר רז"ל ע"פ ודרך לחזיז כו' שאם היה כו' וא"כ בחי' צמצום והתחלקות זו זהו עיקר החסד ונק' גבור' שבחסד ולפי שמ"מ יוצא בבחי' צמצום נז' בגבורות ממותקות דברכת אתה גבור (וכן תחה"מ מטלא דנטיף כו' בא ג"כ מבחי' צמצום דגבורות דע"י בח"ס כו' להחיות בטל העליון לכ"א בפ"ע שהטל בא ג"כ בהתחלקות כמ"ש תזל כטל אמרתי כמו המטר רק מה ששאלה כנ"י שלא כהוגן ויבא כגשם כו' היינו משום דטל לא מיעצר לעלמין) וכן השולחן בצפון כי מזוני וחיי ובני במזלא תליין שמתחלק בחלקי' לזון ולפרנס לכל ברי' כפי הצריך לו דוקא (כנח שזן בתיבה לכל חיה כטבעה ואם היה זן לזה במזונו של זולתו היה מת וכך הוא המדה של חסד לזון במה שהוא לפ"ע המקבל שלא יהיה לו כמזיק היפך החסד כידוע) אמנם מה שיורדין הגשמים בגבורה היינו בהתגברות שמפני תועלת המקבלים יבא לידי התחלקות כנ"ל בענין הגשר והכל עולה לשרש וענין א' שהוא בחי' גבורה שבחסד דוקא וד"ל ובכ"ז יובן ענין א' מה שמצינו בחי' ריבוי ההתחלקות מאד בסט' דחס' עצמו כמ"ש בהיכלו' דפ' פקודי בד' דגלי' דלסט' דרום קפ"א אלף כו' והכל מסט' דחסד דוקא ואיך ימצא מציאות מדרגות חלוקות בבחי' החסד מאחר ששרשו רק מציאות חסד א' וביותר יפלא על מה שאנו מוצאי' בכללות יותר בהשתלשלות דו' ימי בראשית ששרשם ידוע בבחי' ו"ק דז"א חסד דז"א ביום הא' שנמשך מזה אלף שנה של חסד בבי"ע והוא מאמר יהי אור כידוע בפי' כי ששת ימים כו' כי אלף שנה כיום כו' והנה באלף שנה של חסד הללו שנמשך ממאמר יהי אור שביום הא' בוי"ב הרי נמצא בזה ריבוי רבבות מדריגו' של חסד רוחני וגשמי מריש כ"ד עד סוף כו' כמו יהי אור שהוא חסד דמל' דאצי' בג"ע העליון דבריאה הנה שם הוא גלוי אור האלקי במעלה ומדרגה העליונה ביותר ובירידת המדרגה ירד והושפל עד שנעשה חסד גשמי בעוה"ז השפל לסבול גם המנגד כמו דורו של אנוש נזונין בחסדו כו' וכן בכל יום ויום שה' זן את כל העולם בחסד גשמי בפו"מ ושרש זה החסד ברוחניות עד רום המעלות בחסד דאצי' וזהו הנק' בחי' ירידה ממהות למהות מלמעלה מעלה למטה מטה והוא הנק' אורך כמ"ש במ"א בפי' אורך היריע' הא' כו' ואמנם מלבד זה ימצא רבוי התחלקות המדרגות של חסד בכל עולם ועולם לפ"ע והכל בבחי' החסד לבד וכמו דלסטר דרום כו' קפ"א אלפי' מדרגות חלוקות והכל בענין ומדרגה א' של חסד שבאותו עולם והוא הנק' רוחב וכמו בעוה"ז השפל אנו מוצאים כמה מדרגות שונות ומחולקות זו מזו והכל בסט' דחסד כמו אור החסד בשכל האדם הוא שכל המטה כלפי זכות תמיד ונק' שכל של חסד ויורד עוד חסד זה במהות אחר והוא איש החסדן בטבעו במדת טובו להטיב לכל כו' ויורד עוד סט' דחסד בבע"ח כנשר שהא רחמני כו' וכן בצומח ודומם כמו האור שהוא בחסד דוקא והמים ג"כ בסט' דחסד וכן הגוונין גוון הלובן מורה על החסד דוקא והמתיקות של התפוח מורה על החסד וכה"ג בכל טעם מתיקות והחריפות וחמיצות הוא מסט' דגבו' כידוע וכאשר נדמה מהות האור עם מהות המים ומהות הלובן והמתיקות הרי אין להם דמיון וערך השתוות לאמור שממקור א' נחצבו שהוא מבחי' החסד ועכ"ז ודאי מקור א' לכולם (וראי' מן ההיפוך ששכל מטה כלפי דין ואיש האכזרי במדותיו והחיה ובהמה ועוף הטורפין ודורסין וכעורב אכזרי והאש השורף והאדום שמראהו נוטה לדין וכעס וכחמיצות ומרירות הקשה הכל בסט' דדין כו') וכן למעלה מה שאנו מוצאים רבוא רבבות מדרגות חלוקו' בענין קבלות זיו השכינה בג"ע העליון והתחתון שכ"ז רק בחי' חסד האלקי ויש מקבל כך כו' וכן לעתיד שינחיל לכל צדיק ש"י עולמות וכה"ג בשיר המלאכים אומרי' אין א' דומה לחבירו וכידוע דכ"א יש לו שיר מיוחד לפי מדרגתו בניגון מיוחד כו' אך הנה כ"ז יובן עפ"י הנ"ל בענין שם ע"ב שהחסד הפשוט העליון בא בהתחלקות בע"ב חלקי' כדי שיתקבל במקבלים כנ"ל ואמנם מקור ההתחלקות הכולל כל התחלקות הפרטי פרטיות שמתחלק עד למטה מטה בכל העולמו' הוא רק שם ע"ב במספ' ע"ב חלקים לבד כי במקורו הוא מתחלק בדרך כלל עדיין אך בבוא ההתחלקות למטה מתחלק לאין שיעור וכמשל התחלקות החדרים שבגשר שאחר יציאת המים מהן מתחלקין לכמה מיני צינורות המקלחין כנ"ל וד"ל ובהקדמת כל הנ"ל יובן ענין שם ע"ב בע"ב תיבות דפ' והי' עד ושמתם שזהו אור החסד בכלי הגבו' שהשם הוא עיקר הכונה הפנימי' כנ"ל זהו אור החסד ובחי' הצמצום וההתחלקו' שבע"ב תיבות הללו שהוא בחי' גבורה שבחסד הוא בחי' חיצוניות הנראה לעין בבחי' צמצום ודין לחלק החסד לחלקים ובאמת אינו רק בשביל תועל' המקבלים בלבד שלזה עיקר הכונה בשם ע"ב זה שהוא אור החסד בעצם כו' ולכך הוא בשם ע"ב דחסד ונ' שערי' דבינה כלולים בו היינו מאת דברי עד על הארץ כי גבורו' דאימא נכללים בחסדי' דאבא (וידוע דג"פ ע"ב גי' רי"ו גי' גבור' והיינו ג' שמות דע"ב היוצאים מג' פסוקים דויסע ויבא כו' והוא ישר והפוך וישר בחי' א"ח נק' הפוך וא"י נק' ישר וג' קוין קו ימין א"י וקו שמאל א"ח ואמצעי א"י כוללם יחד ואז דוקא יתקיים אור השפע למקבלים וא"ל עדיין לא היתה מתקיימת במקבלים וזהו שרש ענין בפ' דשמע והי' בהתכללות דא"י וא"ח דשם מ"ב ושם ע"ב כנ"ל):

(נב) '''ועתה''' יובן מ"ש בפ' והיה ונתתי מטר ארצכם בעתו כו' דהנה לכאורה ונתתי זה פליאה גדולה שהרי פ' זו משה אמר לישראל כמו פ' שמע ואיך אמר ע"ש עצמו ונתתי מטר כאלו הוא הנותן ולא אמר ונתן ה' מטר כו' ולא נמצא בכתובי' כזה שידבר תחלה לצוותם שישמעו אל מצות ה' ולאהבה ולעבדו כו' ואח"כ יאמר ונתתי כו' ואם מפני ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה אין זה בחי' פירוד כלל במ"ש ונתתי דרוח ה' מדב ר בגרונו ואו' ונתתי כו' א"כ למה לא אמר כן בשאר פרשיות שבתורה ע"ש עצמו מטעם זה דשכינה מדברת כו' (ועוד דאם שכינה מדברת כו' כנ"ל למה בקללה אמר וחרה אף ה' ולא אמר וחרה אפי ועצרתי כו') אך הנה באמת מה שנז' מטר בפ' זו דוקא הענין הוא מפני שהמטר הוא מבחי' גבורה שבחסד כנ"ל בענין הגשמיים שיורדין בגבו' שזהו בחי' כלי הגבו' לאור החסד הנ"ל לחלק החסד לחלקי' וצמצומי' בשביל תועלת המקבלים לבד כך המטר יורד טיפין טיפין כדי שירוה את הארץ כו' ואם לא ההתחלקות זאת הי' דין ועונש לשטוף כמו המבול כו' ולכך בפ' זו דוקא שהיא בבחי' אור החסד בכלי הגבו' כנ"ל או' ונתתי מטר ארצכם כו' שהוא בחי' גבורה שבחסד ג"כ כנ"ל (ומ"ש ונתתי עשב בשדך כו' עשב זה שי"ן ע"ב דחסד אך הוא מלמטה למעלה שהעשב צומח מאליו בלי מטר וכנ"ל דיש ג"פ ע"ב בישר והפוך כו' כי אסו' לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו והוא עשב בשדך לבהמתך והדר ואכל' כו') (ועוד דמטר גי' רמ"ח ע"ה שהם ה"ח דרמ"ח מ"ע שזהו דוקא בעו"מ שבפ' זו בהמשכו' אורות בכלי' דוקא והוא בחי' המשכת מ"ד דונתתי מטר ארצ' כמשי"ת אחר העלאת מ"ן כו') ואמנם מ"ש ונתתי ע"ש עצמו הנה יובן עפ"י הנ"ל דעיקר ענין פ' זו אינו רק בחי' המשכו' אורות בכלים מכלים שונים בהתחלקות ע"י בחי' גבורו' שמחלק החסד דע"ב כנ"ל וידוע שאין התלבשות אא"ס אלא בחכמ' דוקא לפי שהחכמ' נק' כח מ"ה בחי' בטול היש שאינו מרגיש א"ע וכלא חשיב בעיניו ממש שמשים א"ע כשיריים ממש וכל מי שיש בו בחי' בטול היש דחכ' כח מ"ה (כגון רב עולא דגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי' דהיינו שאינו יודע ומרגיש שעושה דבר מה כו' וכמ"ש במ"א) ה' נותן בו ח"ע שהוא בטול העצמי שמצד גלוי אלקות תמיד כמו ונחנו מה דמשה ששכינה מדברת מתוך גרונו כו' רוח ה' מדבר בו ואין דבורו רק כלי לדבר הוי' וזהו עיקר מצות ת"ת דכתי' ואשי' דברי בפיך דברי ממש וכידו' דזהו ענין מי שתורתו אומנתו כו' אך א"א לבא למדרגה זאת בלתי שיוקדם לזה בחי' מס"נ דבכל מאדך בחי' רץ לבך לצאת מן הכלי כנ"ל שהוא בפ' ראשונה ואזי יוכל להיות בחי' כלי בבחי' בטול עצמותו מכל וכל לדבר ה' (כמו הרב"י שאמר לו המגיד בשעה שלמד המשניות אני המשנה המדברת בפיך כו' כמ"ש במ"א) ובאמת לפ"ע הכליון והתשוקה דבחי' רצוא כך ערך הבטול במציאות להיות כלי לגלוי אא"ס בנפשו בדבר ה' זו הלכה ומשנה שמדבר אחר התפלה וז"ש מיד אחר בכל מאדך והיו הדברים האלה כו' ודברת בם כו' כידוע רק שיהי' גלוי אור האלקי' בפשו עד שיהי' רק כלי לבד לזה הוא בפ' שני' דוהי' שהוא גלוי אור האלקי בכלים שונים בבחי' שם ע"ב כנ"ל כי אחר הרצוא דוקא יוכל להיות בבחי' בטול לשכון בו גלוי אלקות שאין התלבשו' אא"ס אלא בבחי' הבטול היש דחכמ' דוקא וכנ"ל וד"ל ומעתה יובן מ"ש ונתתי מטר ע"ש עצמו כי שרש משה הי' בבחי' הבטול במציאו' כמ"ש ונחנו מה כענין שכינה מדברת כו' ולכך יוכל לומר ונתתי שהשם הוא האומר ונתתי רק שדבורו בחי' כלי לדבר ה' ומה שבפ' זו דוקא היינו לפי שבפ' זו יש בחי' ביטול דחכמ' להיות כלי לדבר ה' והוא מפני שבפ' ראשונה אמר בכל מאדך וא"כ גם כל אדם שאין שכינה מדברת כו' כמשה יוכל לומר ונתתי בפ' זו דוקא לפי שכבר אמר בפ' שמע בכל מאדך במס"נ דבחי' רצוא הרי יכול להיות בחי' כלי לגלוי והמשכת אא"ס בנפשו באמרו בכל נפשכם כו' ודוקא בפ' זו לפי שהוא בבחי' אור החסד בכלי הגבורה משא"כ בשאר פרשיות וד"ל אך מ"ש ונתתי מטר דוקא הענין ידוע דבחי' המשכת מ"ד נק' מטר והוא גלוי אלקות בכנ"י וכמ"ש ויבא כגשם לנו כו' והיינו בעתו דוקא כמו בג' רגלים כו' וד"ל: (ומעתה יש להבין כל ענין פ' שני' דוהיה כו' עפ"י אופן הב' דלעיל וביאור מאמר דריב"ק למה קדמה פ' שמע כו' לפי אופן זה דהנה מבואר למעלה באופן הב' דפ' שמע הוא אור החסד בכלי הגבו' ופ' והי' בחי' אור הגבורה בכלי החסד היפך אופן א' הנ"ל ממש והענין הוא דלפי האופן השני השם הוא בחי' הכלי דוק' ולא האור ולאופן הא' השם הוא האור ששם הוא הכונ' הפנימי ולאופן הב' הכונ' הפנימית הוא בכלי שם שהוא מ"ב או שם ע"ב הבא בצרופי' כו' והא' נכלל בכלי שלפי אופן הכלי כך יהי' האור (ולאופן הא הכלי נכלל באור אלא שקורא לשם אור ולאופן הב' קורא לשם כלי וא"כ לשניהם השם עיקר אלא שזה עושה לשם עיקר מצד שהוא האור והאור עיקר וזה עושה לשם עיקר מצד שהוא הכלי והכלי עיקר ואין נ"מ בעצם הענין ביניהם כלל רק בביטול הכלי לאור או ביטול האו' לכלי בלבד כנ"ל (בראש סי' מ"ה) באופן קריא' שם אם יקר' אור החסד בכלי הגבור' או להיפך דלאופן הא' פ' שמע אור הגבורה בכלי החסד ולאופן הב' הוא אור החסד בכלי הגבורה ופ' והיה לאופן הא' הוא אור החסד בכלי הגבורה ולאופן הב' הוא אור הגבורה בכלי החסד כנ"ל וד"ל (ולפ"ז יתפרש מארז"ל בענין כונות שמות דח"י ברכות ש"ע במ"ש מפני מה צועקין ואינן נענין מפני שכשקוראין אין מכוונין בשם הוי' דניקוד צר"י או סגול כנ"ל דלאופן הא' יקרא שם הוי' בנקוד כו' בשם אור ולזה אמרו שאין מכונין בשם ולאופן הב' יקרא שם הוי' בנקוד בשם כלי והוא העיקר וע"ז א' שאין מכונין בשם והכל א' לענין הכונה שאינו אלא בשם דוקא ואין נ"מ ביניהם בזה כלל) אך לפי אופן הב' בפ' שמע דמ"ב תיבות שבה הוא שם מ"ב הוא כלי הגבו' והוא עיקר הכונה הפנימי' וזהו שנז' בכל מאדך במ"ב תיבות הללו ואור החסד הוא אהב' דואהבת שנכלל בכונה זו כו' ופ' והי' שהוא אור הגבורה בכלי החסד הרי ע"ב תיבות דוהי' עד ושמתם הוא כלי החסד דע"ב גשרים הנ"ל והוא העיקר בכונה פנימי' והאור דגבורה היפכו נכלל בו כו' הנה לפ"ז יתפרש המאמר דריב"ק למה קדמה פ' שמע כו' באופן אחר דהנה מה שמבוא' למעל' בענין רו"ש כו' הרי לאופן הזה הב' בחי' רץ לבך דכל מאדך הוא בשם מ"ב שנקרא כלי הגבורה שהוא העיקר המכוון וזהו ענין קבלת עול מל' שמים שהוא בטול עצמו מכל וכל כו' למס"נ ומאדו בכליון הכל שהוא בחי' רצוא ואח"כ יומשך בפ' והי' בחי' שוב בכלי החסד דע"ב תיבות מלמעלה למטה דוקא והוא הנק' עול מצות שהמצוה היא המשכת גלוי רצונו למטה להתלבש בבחי' כלי דוקא וזהו לכאורה היפוך עלי' ובטול רצון דקבלת עומ"ש אך באמת הא בהא תליא כנ"ל (בסי' נו"ן) דלפ"ע בטול עצמו מכל רצונותיו נגד רצון המלך מזה יבא ערך קיום הרצון בפו"מ שהוא בחי' הירידה והמשכה דרצון המלך לקבל מצות המלך ברצון כו' וזהו מאמ' המשנ' עשה רצונו כרצונך שזהו קבלת עומ"ש בבטול מלמט' למעלה כדי שיעשה רצונך כרצונו בהמשכות רצה"ע במעשה המצות כו' ונמצא עו"מ הוא בחי' כלים מכלים שונים דשם ע"ב דחסד שיורד בהן ועל ידן ה"ח דרמ"ח מגבוה לנמוך כי ע"י ריבוי הכלים יותר נמשך האור יותר מלמעלה למטה כמשל העמדת כלים רבים יותר תחת החבית יוכל לשפוך ממנה הכל כו' (וזהו המשל מהתחלקות החדרים בגשר שמתקבל כל המים מצד רבוי הכלים ואין זה בחי' צמצום ממש שיקרא כלי הגבורה כנ"ל באופן הא' אלא אדרבה נק' כלי החסד שמושך האור אליו ורבוי חלקיו דוקא מורה דוק' כלי החסד להיות המשכת החסד כאיש החסדן בטבעו שמתחלק לרבוי כלים לכאו"א כפי שיעורו לגדול ולקטן כו' וכאברהם דעביד טיבו עם ברייתא שהטיב חסדו בכלי' רבים עד הפחות שיקבל הוא כפי ערכו וכן למעלה הזן את העולם כו' לכל בשר ולכל ברי' עד הפחות לפ"ע כו') ובזה יובן יותר מ"ש ונתתי מטר כו' בפ' והי' דוקא שהוא ה"ח דרמ"ח מ"ע עם הכולל גי' מטר כו' ובגשמים שיורדין טיפין כו' ואעפ"י שמחלק החסד וכל מחלק מצמצם הוא אבל הרי הוא בא ברבוי כלים ואין בחי' התחלקות זאת נק' צמצום כלל להיות נק' כלי הגבור' או גבור' שבחסד לצמצם החסד כנ"ל מאחר שהכל יורד ונמשך רק שבא ברבוי כלים כו' ומ"ש שיורדין בגבורה היינו בתגבורות החסדי' שמצד זה בא ברבוי כלים וכמו כי גבר עלינו חסדו כו' וזהו הנק' אור הגבורה בכלי החסד או גבורה שבחסד להגביר החסד עד שיבא ברבוי כלים מחמת ההתגברות של המשכת החסד כמשל השופע שכל בתגבורות ירבה דברים ומשלים כדי להביא הכל למקבלים כו' וכל זה היפך ענין הנ"ל באופן הא' וד"ל) אך מה שלא נז' בכל מאדכם בפ' והיה אם עכ"פ בע"ב תיבות דוהיה כו' מלובש אור הגבורה שהוא בחי' ההסתלקות כאש מלמטה למעלה כו' הענין הוא דגם לפ"ז יקשה ענין אור החסד דואהבת בפ' שמע שנמשך כמים בכלי דוקא איך יאמר בכל מאדך למעלה מן הכלי שהוא העלא' דשם מ"ב בבחי' רצוא כו' אלא צ"ל לאופן זה הב' דהשם שהוא הכלי העיקר והאור נכלל ונגרר אחריו כנ"ל ובפ' שמע השם מ"ב הוא הכלי והוא עיקר לכך נאמר בכל מאדך ואור החסד ואהבת נכלל בבחי' חסד שבגבו' להיות מן האהבה שבלב סיוע להעלא' דרצו' שרץ לבו מחמת האהבה ובענין עומ"ש היינו כענין ומלכותו ברצון קבלו כו' וזהו אור החסד שנכלל בכלי הגבורה וכמ"כ בפ' והיה להיפך דאור הגבורה הוא התגברות החסד הוא מסייע לבא בהמשכה וירידה למט' מטה בריבוי הכלים שהא שם ע"ב כו' ונק' גבורה שבחסד כנ"ל ולכך לא נז' בכל מאדכם והיינו ענין התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא באופן הב' הוא בא בענין התכללו' האור בכלי ולאופן הא' הוא בא בהתכללות הכלי באור כנ"ל (בראש סי' מ"ה וד"ל) ונ"ש דבינה לאופן הב' הן של גבורה ולאופן הא' הן של חסד כו' (וענין תגבורת כח השטף הנ"ל שמתחלש בעיכו' והתחלקו' הוא כלי החסד שמחליש כח אור הגבורה שבחסד לפי אופן הב' היפך הנ"ל לאופן הא' וד"ל):

(נג) '''והנה''' סדר הכתובי' בפ' השני' והי' א"ש תחלה ונתתי מטר כו' יורה ומלקוש ואח"כ ואספת דגנך תירושך כו' ואח"כ ונתתי עשב כו' וכולן הן בחי' המשכות אורות עליוני' מלמעלה למטה דוקא וכוללם בג' מדרגות הללו ונתתי מטר כו' ותחלה יש להבין במ"ש ואספת דגנך דקאי במאכל אדם שהן הנשמות ואח"כ ונתתי עשב לבהמתך (ומ"ש ואכלת ושבעת אחר ונתתי עשב לבהמתך היינו משום דאסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו תחלה שהוא בחי' ב"ן גי' בהמה כמשי"ת שהוא נה"ב כו') דהנה ידוע דשרש הנשמות מיחוד זו"נ דאצי' שהוא מ"ש בצלמינו כו' ומאכל אדם זה הוא מ"ש דגנך תירושך ויצהרך שזהו לחם ויין ושמן וכולן הן בבחי' אורות עליוני' שנמשך מלמעלה לנשמות מאור דתורה שנק' לחם והוא כמארז"ל דגנך זה תלמוד כו' והוא עיקר המזן לנשמות שנק' אדם וכמ"ש לכו לחמו בלחמי כו' וכמ"ש ותורתך בתוך מעי כידו' (וכמו שמכריזין בג"ע אשרי מי שבא לאן ותלמודו שלמד בעוה"ז בידו שהוא מזון לנשמות בג"ע) ותירושך ויצהרך הן פנימית ורזין דאורייתא שנק' יין ושמן כידוע ותחלה יש להבין בענין דגנך איך נמשל הנגלה שבתורה לדגן דוקא והוא כמו שהדגן הגשמי ממש מזון לנפש הטבעיי' והיינו ע"ד שאמרו אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא הרי אור הדעת להכיר או"א בטעם שיטעום לחם תלוי וקודם שיטעום טעם לחם דגן אין בו הדעת להכיר לקרות או"א וכך בנשמה האלקית אין בה בחי' הדעת להכיר לאביו שבשמים עד שיטעום דגן שהוא התלמוד דוקא וזהו פלא לכאור' דמה שייכולת לתלמוד לענין הכר' בדעת באלקות שהרי אמ' וידעת היום כו' ויוכל להיו' הדעת והשג' באלקות גם בלא טעם לחמה של תור' בנגלה (ודורות הראשונים שקודם מ"ת יוכיחו כחנוך ומתושלח וכה"ג דכתיב ויתהלך חנוך את האלקים כו' אבל אברהם קיים כל התורה כו' ולמד כל התורה כולה כו' אך הנה הפשוט ממשל טעם לחם דגן היינו כשהפת נאפה בתנור שאז יש בו טעם ולא כשאינו אפוי ומכ"ש הכוסס את החטה כו' שאינו מזון לחם כלל ולכך דקדק לומר טעם דגן והנמשל הוא התלמוד דוקא שהוא ג"כ בבחי' הטעם דוקא וכידוע בע"ח שהתלמוד בבריא' ומשנה ביצי' ומקרא בעשי' ובריאה הוא בחי' חב"ד כו') וביאור הדבר הנה ידוע בשרש ענין התלמוד שאינו רק טעמי המשניות כמו מ"ט דר' פלוני כו' כי במשנה שונה ההלכה והדין בפסק הדבר לבד בלי טעם לדבר כלל וכלל ולכך נק' מבלי עולם כידוע ובתלמוד בא לפרש ולבאר טעם לפסק ההלכ' והוא בחי' המוחין של המדו' כי עיקר המשנ' אינו רק בחי' המדות דיצי' טמא טהור כו' חייב זכאי כו' והשכל והטע' של כל מדה הוא מפ' בתלמוד (ולכך נק' בכלל מ"ט פנים טמא כט' דפנים בהלכה הוא הטעם והשכל ומ"ט פנים הן לז' מדות שכל א' כלול מז' כמ"ש במ"א ולכך א' דהתלמוד בבריאה ומשנה ביצי' כו') וה"ז כמו הלחם שיש בו ב' דברים הא' עצם ממשות גשם הלחם והב' טעמו הרוחני שלועס בשיניו וטועמו בחיך (וכידוע דמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד היינו אחר שנכנס המאכל בקיבה בבישול וגשמיותו נחלק לחיות האברי' ופנימיו' שלו עולה ללב לסעדו מיד ולמוח לחזק השכל והוא אשר התינוק יודע לקרות כנ"ל והוא טעם דגן ובאמת עיקר טעם לחם הוא בחיך הטועם קודם שיבא בקיב' להתבשל כי שינים טוחנות ומפרידות החלקי' שבו להוציא טעמו הרוחני אח"כ ע"י חיך הטועם שעולה למוח כמ"ש במ"א וזהו ענין לבון הלכתא שזהו לבון שיני' הנק' גירס' שמפרר לחלקים כמו חטים גרוסי' כו' כך הלומד בפה ומחלק לחלקי' כל דבר בפ"ע ואח"כ החיך יטעום אוכל שהוא החכמה הרוחני' שבדבר ה' זו הלכה ומחמת זה נתחזקו מוחין של הנשמה האלקי' ברוחניות יותר מהתחזקות אברי' שבה ע"י גופו של הלכה שגורס ונכנס אח"כ בתוך מעיו כמ"ש ותורתך בתוך מעי שחיזוק זה אינו רק כמו חיזוק גשמי דלב ואברים ע"י האכילה גשמי' (וכמו שאמ' דוק בבכי ותשכח בנגרי כך ע"י הגירס' בדיוק ישכח חיזוק כח ההילוך של הנשמה בהשגת אלקות ממדרגה למדרגה כמ"ש ילכו מחיל כו' כמו מג"ע לג"ע כו' וכמ"ש בזהר בפי' למחכ' לו דדייק מילין דאורייתא כו' לפי שזהו בירור רוחני יותר מבקיבה כו') ולפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' ע"כ חיזוק הרגל תלוי בגרסא שבשיני' דוקא) וזהו כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם במוחי' חדשים כ"א על כל מוצא פי ה' שבלחם שהוא בחי' הרוחניות דח"ע שאוכל גי' זן מזונא דחכמ' כו' והוא בחי' הטעמי' שבחכ' כמ"ש טוב טעם ודעת למדני כו' שנק' מוצא פי' הוי' דחכמ' מאין כו' וזהו עיקר הלחם גי' מזלא כידוע ומבואר במ"א והוא ענין התלמוד דוקא שנק' טעם דגן (אבל חטה כ"ב אתוון דאורייתא היינו מקרא בעשי' ואחר כך משנה ותלמוד כמו האופה פת כו') ועם זה יובן שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמ' אינו בא רק ע"י טעם דגן שהוא התלמוד דוקא כמו שע"י הלחם הנטעם יחזק הרוחניות של המוחי' שבראש כנ"ל (ולכך נשמות בג"ע אין משיגי' אלקות רק ע"י טעם תלמוד שלמדו בעוה"ז דוק' כנ"ל דורות הראשוני' שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגל' שמו העצמי וכמ"ש ושמי הוי' לא כו' רק באל שדי שהוא בחי' המל' לכך הכירו הראשונים והוא שלא הכירו בבחי' עצמיו' כבן לאב לקרות אבא כמו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו כו' והתורה שרשה בעצמיות המוחין וז"ש ג' קשרין הן ישראל באוריית' כו' וכלך ע"י טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוק' לקרות אבא לבד ולא אמר שע"י טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה משום דהא בהא תליא וד"ל) וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקי' שידע לקרות אבא בבחי' עצמיות שלמעלה מן ההשג' של הראשונים משום דישראל עלו במח' כו' ואח"כ אמר תירושך ויצהרך שהן בחי' יין ושמן פנימית ורזין דאוריית' כנ"ל וההפרש בין פנימי' התורה לחצונית שבה שהוא מ"ש אורייתא סתים וגליא הוא כמו שיש הפרש בין לחם ליין ושמן כו' (ומ"ש בפ' שמע ודברת בם דקאי ג"כ בתלמוד ומשנה שנק' תורה שבע"פ כו' ובפ' והיה קורא לזה בשם מאכל טעם דגן היינו אך רק שבדבו' הוא כמ"ש כי על כל מוצא פי וכו' למוצאיה' בפה ולא באכיל' הלחם מצד עצמו יחי' האדם כו' ובאמת ענין ואספת דגנך קאי בבחי' הברורי' דעה"ד כו' ולכך אמרו דפסו' זה נאמר כשאין ישראל עושין כו' וכשישראל עושין רצונו של מקום נא' ועמדו זרים כו' ואפש' דלע"ל יהי' עליות המדרגות ומאכל דגן דנשמות עכשיו יעשו זרים ונשמות יאכלו לויתן ושור הבר שהוא בחי' בירור שני כמ"ש במ"א ואכלתם אכול כו' והיינו כי על כל מוצא כו' ומ"ש ויתן לך מטל כו' ורוב דגן וקאי לע"ל כידוע מלאכתם זה נעשה ע"י זרים) וכללות ההפרש הוא שהלחם צריך תיקון ובירור כמו הזריעה והטחינה ורקידה ואח"כ לישה ואפי' ואם לאו אין בו טעם כלל וביין טעמו בא מיד שנסחט מן הענבים כו' וכמ"ש במ"א בענין אכלו רעים כו' וזהו ענין ההפרש בין לחמה של תורה בחי' גליא שהוא בחי' הברורים דרפ"ח כו' להבדיל בין טמא לטהור כו' משא"כ בחי' פנימית סתים דאורייתא כמ"ש כי טובים דודיך מיין יינה של תורה כו' והן כמו רזין וסודות טעמי תורה (והוא טעם וסוד ה' שבכל הלכה שלמעלה מטעם פשוט שבתלמוד הנ"ל):

(נד) '''והנה''' מעתה יש להבין ההפרש בין יין ושמן שזהו תירושך ויצהרך דהנה מבואר במ"א בביאור ענין מחלוקת ריב"נ ורבנן בשמן שצף ע"ג יין אם חיבור לטומאה דלחד איל להם חיבור זע"ז לענין טומאה ולאידך יש להם חיבור זע"ז לטומאה ולכאורה אין טעם כלל למחלוקת הזאת דהלא זהו הדבר הנראה בחוש אם השמן צף ע"ג היין באופן שאין להם חיבור זע"ז בתערוב' או אם יש להם חיבור בתערובו' דהיינו שאין השמן נבדל בכל החלקי' שבו כי ימצאו מעין דקות חלקיו ביין וכן מחלקי היין בשמן הרי יש להם חיבור ואם השמן נבדל לגמרי בכל חלקיו וצף ע"ג היין ממש בלתי חיבור בכל שהוא ודאי אין להם חיבור (וגם אם בטעמו ולא בממשו אם ימצא טעם יין בשמן בפחות מס' או שמן ביין כגון בכלי הבלוע מן השמן שנתנו בו יין וכן להיפך) ובאמת מה שהשמן צף ע"ג היין אינו על היין לבד אלא גם על המים וחלב ושאר משקין כי טבע השמן לעמוד למעלה ע"ג כל משקין הגם שיערבוהו ויבלבלוהו עם המשקה כמה פעמי' יבא על מקומו למעלה בהבדלה גמורה כידוע וזהו היפך טבע השמן שנמשך ונבלע בכל דבר כמו במאכל ובגד דמפעפע בעומקק בטבעי יותר מכל משק' מצד שמנונית דשמן שטבע שמנונית לפעפע בעומק ודווקא שמנונית דשמן לבד אבל שומן בשר וחלב רותח הגם שמפעפעי' ג"כ אבל לא כשמן ואמנם ע"ג משקין עומד ואינו מתחבר גם בטעמו מלבד ממשו שהרי לא ימצא טעם שמן ביין לעולם (ואפשר טעם יין ימצא בשמן כי גם שהשמן צף אבל היין מתחבר בו אם היין למעלה רק כשהשמן למעלה הרי גם היין נבדל דאל"כ יש חיבור מצד היין) ומכ"ז יובן למעלה בפרטיות ענין ההפרש שבין חכמ' לבינה שהחכמה נק' שמן מפעפע שנמשך בכל דבר והוא בחי' המשכת החכמ' בכל הברואי' שבעולם עד שימצא גם בדומם כמו ושמן מחלמיש צור כידוע לבד במשקין כיין ומים שהחכמה נבדל ונק' קדש כו' וגם בטעמו מלבד ממשו וכידוע דהעונג שבחכמה מובדל בערך מעונג שבבינה שנק' יין או בחסד שנק' מים ולזה הטעמי' לפעמי' בכתר ולפעמי' בחכמה ולזה הכולל בע"ח דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י כו' אבל בטעם שבמאכל מתחבר מפני ששרש טעם האוכל בחכמ' (וכידוע דמשמני הארץ צומח כל תבואה וחלב ודבש ויין אינו תלוי בשמני הארץ כי אם בחום או לחלוחית טובים כו' כמו ארץ זבת חלב ודבש ארץ זית שמן כו' דמקומות הגדלים זיתים נבדל ממקומו' הגדילי' גפני' או שאר משקין) אבל אחר האור נמשך השמן וכמו שמן שבנר שנמשך אחר הפתילה להדליק מפני שהחכמה נק אור ושמן הוא בבחי' מקור חכמה שבא לידי גלוי אור כמ"ש במ"א בענין חכמת אדם תאיר פניו כו' (ונמצא עונג שבארת פנים אע"פ שהוא בגלוי שרשו בהעלם העונג שבח"ס ממש שהוא בחי' שמן שצף כו' ומה שנמשך מאין דחכמה ליש אין זה בא מפנימי' החכמ' שהוא בהעלם תמיד ונק' שכל הנעל' מכל רעיון שאינו בא לידי גלוי לעולם ונבדל תמיד כשמן שצף כו' ונק' קדש מלה בגרמי' אלא זהו רק בחי' חיצוניו' חכמ' כמשי"ת) אך הנה יש להקדים ענין א' הנז' בזהר תמיד שיש ב' מדריגות ברזין דאוריית' א' נק' רזא סתם והב' נק' רזא דרזין ווהפרש לכאורה אינו מובן דרזא הוא סוד שאינו בא לידי גלוי לעולם וא"כ מהו רזא דרזין (ולפ"ז יש להבין ג"כ מ"ש סתימו דכל סתימין אם פי' סתימין דלא אתגליין לעולם א"כ מהו סדכ"ס) אלא הענין הוא כידוע דבכל עולם יש ב' מדריגות דסתים וגליא העלם וגלוי ובהשתלשלו' בבחי' עו"ע ודאי שמבחי' גלוי ההעלם שבעליון נעשה בחי' העלם לגבי התחתון כמו שמבחי' או"פ שבעליון נעשה א"מ לתחתון או ממל' שבעליון כתר לתחתון וכן להיפך ממקיף והעלם שבעלול נעשה א"פ וגלוי בעילה שלו כו' ונמצא דגם שלגבי העלול נק' העלם ומקיף לגבי העילה המשפיע נק' גלוי וכענין לפניך נגלו כל תעלומות כו' וזה ג"כ פי' סדכ"ס דגם שנק' סתימין לגבי התחתונים העלולים ממנו נק' גלוי לבחי' העליון הימנו ולכך נק' סדכ"ס וכך יתפרש בענין רזא דרזין דגם שנק' רז וסוד לגבי התחתון נק' גלוי לגבי העליון ולא בשם רזא כלל ע"כ נק' בחי' העליון רזא דרזין (וכמו חכם הרזים שענינו שמגלה כל רזין דלפניו נגלה כל סוד משא"כ לזולתו שהדבר הסתום נשאר בסוד ולא יבא על גלויו לעולם וזהו בהרכח שמדריגת חכם הזה הנק' חכם הרזים בבחי' מקור כל שכליים הללו הנק' רזים ע"כ יבואו אצלו בגלוי וכמו כל רז לא אניס לי' כו' וכנ"ל בפי' רזא דרזין וד"ל אמנם אין זה מתיישב בענין סתום וגליא שבתורה דלגבי בחי' הנגלה ממש שבתור' אין הפרש בין רזא לרזא דרזין הנ"ל מאחר שנק' גם הוא רז וסוד לגבי הנגלה ממש כו' ולגבי מקור הרזין שניה' נק' גלוי ושוין שם בחי' סתים וגליא כנ"ל א"כ בכללות ענין סתים וגליא דתורה אין תירוץ זה מתיישב להיות זה נק' רזא וזה רזא דרזין וד"ל: והנה ביאור הדברי' הלא זהו בחי' יין ושמן שנק' תירוש ויצהר כי הנה ידוע שיש בטבע היין להוציא כל סוד הנעלם לגלוי דוקא לפי שעצם טבע היין הוא בחי' ההתגלו' שכאשר האדם טוב לבו ביין יגלה כל דבר מצפוני לבבו וגם מצד השמחה שביין יוציא כל סוד לגלוי אבין מעצור כלל לרוחו כי גם טבע השמחה לבא הכל בגלוי כידוע שבשמח' האדם יבא בגלוי לכל מכל אשר לו ברצון ושכל ומדות כו' לא יוכל להעלי' דבר וחצי דבר גם מכל פנימי' כחות נפשו אך יש להבין בב' דברי' הללו היין והשמח' למה יש להם כח זה להפך טבע הסו' שיב' לגלוי כמו שאמרו נכנס יין יצא סוד דמשמ' שכניס' היין מכרי' את הסוד להפך טבעו ולבא לגלוי (וכענין אגברו חמרי אדרדקי כו' דאנפי זטרי הן בחי' מוחין דקטנוק וכל שכל וחכמ' עמוק' נעלם מאד מהם ולא יבואו להם בגלוי כלל וגם אם מושג אצלם בסוד לא יוכלו להביא' בדיבור כלל אך כאשר תגבר היין על הדרדקי הללו יאמרו כל סודו' הנעלמי' אצלם וכן גם לזקן שקנ' חכמ' וסבא דעתי' סתים מאד בעמקו' גדול' בעומק והעלם אחר העלם מ"מ יבא לידי גלוי רק שצריך להיות דוקא ע"י יין ישן שדעת זקנים דוקא נוחה כו' שהוא מכריח גם לסוד דזקנים לגלותם וכמו יין המשומר שית' וד"ל) וכמ"ש במ"א בענין כוס ישועות כו' כוסי רוי"ה גי' רכ"א בחי' אריך אנפין כו' שנק' אנפין רברבי זקן שקנה חכמה ולכך צריך יין המשומר בכוס של ברכה דלע"ל כו') והנה לכאורה אם מטעם שהיין טבעו בבחי' גלוי דוק' א"כ אדרבה איך יוכל להכריח היפוכו שהוא הסוד שיבא לגלוי אלא מוכרח לומר שיש ביין מטבע דבחי' ההעלם דוקא בגבורת כח חזק יותר עד שמכריח להסוד הנעל' לבא לגלוי דאל"כ מאין ימצא בו כח זה להכריח את הדבר הסתום בטבעו שיצא חוץ לגדרו ואם יש בכחו לגבור עליו שיצא חוץ לטבעו ודאי מוכרח שגבוה ממנו וזהו מובן במה שאנו רואים במהות היין המשמח שתחלתו בהעלם גדול כי כחו החזק נעלם בו מאד ויוצא אא"כ לגילוי וכנראה לעין גידול היין שהוא כמוס ונעלם בתוך הענבי' זמן רב ובתוך זמן עיכובו בהעל' בענבי' הולך ומתגב' בכחו שהרי ענבי' שלא נתבשלו כ"צ אין יינן חזק ויין המשומר בענביו הוא שעמד זמן רב או שעומד בענביו לחזק כחו ביותר (ומצד שנשקט על שמריו ונק' חמראדמנטר' דשקיט ושכיך כו' כחמר טב דיתיב על דורדיא כמ"ש בזהר) לכך כח היין חזק מאד ביציאתו בסחיטה לגלוי להוציא כל סוד לשותין אותו וכל שכחו חזק יותר מצד התגברותו בהיותו בהעל' בענביו יותר יותר בכחו להוציא כל סוד (משא"כ השמן שנסחט מן הזיתי' שאין עיכובו בזית מוסיף כחו בחיזוק כלל רק שעצור וכלא בזית בהעלם בשמנוני' וע"י כתישת הזית יותר יבא לצלילת ושמנונית וכיתוש הראשון מוציא השמן המשובח יותר וצלול יותר כו') ולפ"ז יובן דסיבת פעולת היין להוציא הסוד כמו דוגמת עצמו בהיותו בענביו בהעלם לבא לגלוי וכל עיכובו בהעעלם אינו רק בשביל גלויו וכך הוא ענין השמחה בגלוי דאם הטעם רק מצד שטבע השמחה לבא בהתגלות נגלות כו' למה יהיה כחה להתגבר על הסתום ונעלם ברצונו הפנימי לגלותו אין זה אלא מפני ששרש השמחה מגיע בעצם רוממות הנפש בתענוג הפשוט שכל סוד שם יגלה (מחמת שהתענוג שבא בשמח' הוא גלוי התפשטות עצמו' הנפש והסוד הוא בבחי' העלם וכיווץ בעצמות וההתפשטות שגובר על ההעלם והכיווץ מוכרח שגבוה ממנו ע"כ יש בכחו להפוך טבע הסוד שיבא לגלוי) ולפ"ז שרש היין והשמחה הוא בהעלם שאינו רק לבא לגלוי מאחר שהשמחה והיין מביאים כל העלם לגלוי ולכך נכנס יין יצא סוד בכלל כל כחות הנפש ובפרט כל דבר שברצון ושכל ומדות לא ישאר דבר וחצי דבר כידוע ואמנם מ"מ יש הפרש בין יין ושמח' דהיין שרשו בהעלם כאשר היה כמוס בענביו רק שהוא בא לגלוי והשמח' שרשם בעצמו' שבא לידי גלוי שממילא לא יוכל להעלים כלל ולכך בניסול היין ע"ז המזבח היו ב' דברים היין המנסכי' והשיר בשמחה משום דא"א שירה אלא על היין כפי שאין שמחה אלא ביין דוקא לפי שהשמחה לבד אין בכחה לגבור בכח על הסוד שיצא כמו היין וגם היין הוא המשמח שמביא לידי שמחה שהוא גלוי העצמו' ממש ונק' יין המשמח אלקי' כו' (והשמח' צריך ליין מפני שהיין משמח כו' אבל היין א"צ לשמח' דבלא שמח' היין משמח ומוציא סוד ואדרבה גם למרי נפש יין ישמחם וכמ"ש תנו כו' ויין למרי נפש וכידוע בענין טעם ניסוך היין בשיתין להמתיק המרירו' דמ"ת בוכין שבתהום רבה כו') אבל השמן טבעי להיפך שהוא נשאר בסתימו' וחשאי ולא יבא לגלוי לעולם וד"ל:

(נה) '''ובזה''' יובן ענין רזא ורזין דרזין הנ"ל דהנה יין המשמח אלהי' הוא מ"ש אם הבנים שמחה שהוא ענין השמח' והעונג המורגש בהשגה הנק' התבוננו' בגדולת אא"ס ב"ה וע"ס דאצי' וכה"ג ולמעלה היינו בחי' בינה דאצי' שהוא יין שבינה נק' יש כמו להנחיל אוהבי יש כנשמו' שנהנין מזיו כו' שמרגישין העונג האלהי בבחי' יש ממש ומזה באה השמחה העצומה בהגלות נגלות הכל כמו בדוד שא' ושחקתי לפני ה' וכתי' בי' מפזז ומכרכר בכל עוז כו' שזהו רק בחי' עוצם הגלוי עד שנבזה בעיני מיכל בהגלות נגלות כא' כו' (משא"כ כמו ענין כריעו' והשתחווא' דר"ע אע"פ שזהו גלוי הנעלם אבל הגלוי עצמו בא בהעלם מחמת הביטול עצמי) כמו שאנו רואים בטרוד בעומק ענין גדול שיעשה ריבוי תנועות שונות בידיו וברגליו משא"כ המשחק בשמחה וריקוד שבא בהתגלות כל עצמותו ממש והביטול הנגלה הנ"ל היפך זה ממש שבא עוצם צד ביטול כל עצמותו עד שלא ירגיש עצמו כלל ויעשה שלא במתכוין ולא ידע גם אחר זמן מה שעשה בידיו וגופו כו' (וגם בשמחה גדולה ועצומה שבריקוד יוכל להיות כך מצד ביטול כל כחות נפשו דכלא חשיבי לגבי גלוי כל עצמותו ישכח ולא ירגיש כלל בעצמו מה שיעשה בגופו כידוע וזה וזה באין באופן א' ובאמת ה' הפכי' הן ממש וד"ל) ואמנם מבואר למעלה שגלוי זה הי' ודאי בסוד והעלם תחלה כמו שהוא באופן טבע הסוד שלא יוכל לבא לגלוי כלל רק ע"י היין יצא סוד זה לגלוי והוא ע"י השמח' שביין שנק' בינה הבא במורגש בהשגה הנ"ל ומאין יש לו כח זה אם לא ששרשו בהעלם העצמו' בכח חזק יותר מטבע כח הסוד ע"כ מכריח הסוד לבא חוץ מגדרו כו' ולכך יין גי' סוד ופעולתו להיפך להוציא כל סוד לגלוי מפני שיש ב' מיני סוד א' אשר בא לידי גלוי והוא הנק' רזא ובלה"ק פלא כמו כי יפלא דבר כו' ונק' שכל הנעלם מכ"ר או שכל הנפלא או תעלומ' חכמ' וכה"ג אבל מפלא נעשה אלף לשון אוליפנא ולימוד שבא לגלוי עד שנעש' מאין יש בהשג' דבינ' כידוע דחו"ב נק' תרין ריעין כו' שהחכמה נק' אין ונק' כח מה כלומ' מה פשפשת כו' בבחי' העלם ונפלא מכל רעיון והשגה לאדם ועכ"ז נמשך הסוד ואין דכח מה זה לגלוי יש ממש בבינה כו' (וע"ז נאמר והחכמ' מאין הנעלם תמצא לבחי' יש וכמו אאלפך חכמה הרי גם החכמה נק' בחי' לימוד כי האלפ פירושו לימוד וקאי על אלף דחכמה ג"כ באמרו אאלפך חכמה כו' והוא כמו בחי' מזל ונוצר חסד שרש ומקור החכמה שנק' אין דחכמה וכך אמרו בס"י הבן בחכמה וחכם בבינה וידוע דהבן בחכמה הוא בחי' ס"ג דע"ב שהוא מה שהעלם ומקור דחכמ' יוכל לבא לידי הבנה והסבר דבר מתוך דבר שנק' נבון והוא קוץ התחתון דיו"ד שגדול במעלה מנקוד' דחכמה שהיא רק גלוי היש דאין דחכמה הנק' יסוד אבא כידוע בציור אלף וחכם בבינה הנק' עומק המושג בחי' אין הנעלם במושג וע"ז אמ' אאלפך בינה מבחי' מזל ונקה שרש ומקור לכל ההשגה בעומק ותמצית הנק' אין דבינה כו' וגם הב' מזלו' הללו נקראו גלוי מבחי' המקו' הראשון שהו' הסתו' ונעל' באמ' שנק' רדל"א כידוע בענין ג' רישין כו' ולפ"ז בבחי' רדל"א או הנק' ע"י דע"י או סדכ"ס יש ב' מדריגו' א' הבא לגלוי עכ"פ להיות שרש לשרש לחכמ' בינה שנק' אין ויש בגלוי הנ"ל והב' אשר לא בא להיות גם בחי' מקור למקור ושרש לשרש למציא' דחו"ב וזהו פי' הפשוט דבתמיה ממש קא' והחכמ' מאין כו') והב' בחי' סוד ממש שלא בא לידי גלוי לעולם כמו בעדן דכתי' בי' עין לא ראתה פי' עין דחכמ' שנק' אור מפני שנק' אור הגנוז לעולם שאין אור דחכמ' רואה בו (וגם פלאו' חכמ' הנק' ח"ס הנ"ל לא ישיגנו והוא שנק' סדכ"ס או ע"י דע"י או רדל"א כו' כנ"ל) וכמו בדניאל דכתי' ואתה סתום וחתום כו' שאין קץ משיח בא בגלוי לעולם רק לזמן בואו לבד ולמעלה זהו הנק' רזא דרזין דגם בבחי' סתום שבתורה יש סוד ה' שנתגלה ליריאיו עכישו או עתידי' לבא בגלוי כמו ישקני מנשיקות כו' שהן טעמי וסודו' המצו' שיתגלו לע"ל אבל רזא דרזין דאוריית' גם לע"ל לא יתגלו כמו ואין זולתך לבדו כו' (וכפי' הפשוט והחכמ' מאין כלומר היכן מקומה לא נוגע ונגלה לעולם רק אלהי' הבין דרכה והוא ידע כו') וזהו הנק' סוד סתום שנשאר בסתימותו לעולם מצד עוצם עומקו כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו דהיינו הנק' עומק לעומק ויובן זה ע"ד דוגמא ממה שאנו רואי' גם בשכל האנושי שיש שכל וחכמ' עמוקה נפלאה מכל רעיון שא"א להכילה שום חכם גם היותר מופלג ועמוק בכל עמקי תעלומו' חכמ' לא יעמוד על סודה ועומקה לעולם כמו סוד פרה אדומ' שגם שלמה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ונפלא' מהשגתו לגמרי (וכה"ג כמה טעמי מצות שלא יבואו לגלוי גם לעתיד שע"ז א' במופלא ממך אל תדרוש כו') (אך מ"ש אשר עשה עמכם להפליא הפלא ופלא שנק' פלא דפלא כמו עושה פלא אדון הנפלאות וכה"ג וכן כימי כו' אראנו נפלאות תרין שהוא גלוי גם לסדכ"ס כידוע וכן מ"ש וא' ביום ההוא הנה אלקינו זה ממש דעין בעין יראו כו' היינו מ"ש אלקים זולתך יעשה למחכה לו כו' והוא בעוה"ב שנא' להנחיל אוהבי יש גלוי העצמות דא"ס ממש ואין זה נק' גלוי סוד כמו גלוי רזא דרזין כי לגבי בחי' העצמות לא יתכן לשון גלוי סוד או סוד דסוד שהרי א' אני ה' לא שניתי כלל והוא עכשיו כמו לע"ל ממש בשוה כידוע) והנה יש בחי' ממוצע בין רזא לרזא דרזין והוא ששרשו ברזא דרזין עצמו רק שמ"מ בא לידי גלוי אבל אין אופן גלויו כגלוי הסוד ממש רק כאופן גלוי הסוד הסתו' שאינו בא לידי גלוי לעול' ע"כ בא באופן גלוי משונה דהיינו שאין הגלוי שלו בא בדיבור כלל רק ברמז או מבין מדעתו כי גם ברזא דרזין יש השגה קצת עכ"פ כמו שמצינו בזהר וראיה ממ"ש במופלא ממך אל תדרוש כו' ואם היה אור שכל המופלא הזה בלתי בא לעולם לגלוי השגה למה צריך להזהיר בל תדרוש אם לא יוכל לדרוש אותו מן ההעלם לגלוי כלל אלא ודאי שיוכל לבא בהשגה רק שהשגה זו נק' השגה שבהעלם ולכאורה ההעלם א"א שיושג ואיך יתכן לקרות השגה שבהעל' אמנם הענין הוא דשכל שבדבור נק' השגה גלוי' אבל שכל עמוק עמוק כנ"ל שא"א לגלותו בדיבור גם אם ירבה בדיבור או יקצר לא יכילנו כלי הדיבו' מצד העומק שלו העצו' עד שאין האותיו' מכילי' אותו ואין לו לבוש כלל גם במחשבה בהתגלות רק כהעלם העיון הדק ביותר הנק' עומק המחשבה וגם לא בהלבשת משלי' וחידות להעלימו ביותר גם זה לא יכילנו וכידוע דמ"ש וידבר ג' אלפי' משל היינו עמקי תעלומות חכמה שיוכלו לבא בגלוי ע"י המשלי' עכ"פ כג' מאות מתלי' דר"מ (דהמשל מגלה סוד ע"י לבושו הגס אבל אינו מגלה רק סוד הבא לגלוי הנק' ח"ס ותעלומו' ופלאו' חכמה כו' אבל רזא דרזין גם במשלי' דשלמ' וכה"ג לא נתגלה רק לע"ל יתגלה וגם שה"ש דנק' קה"ק בא לגלוי עכ"פ באותיות וגם בחי' הטעמים ונגינות רינה דאורייתא בא לגלוי רק שאינו בא בדבור באותיות אבל טעם וסוד הנשאר סתים גם בטעמים לא בא ומ"ש ויהי שירו כו' אינו רק גלוי בבחי' פלאות חכמה וכה"ג) (ואין השיר בניגון וטעמי' שבתורה נק' השגה שבהעלם מאחר שאינו בא בדבור כי עכ"פ גלוי הוא בקול וכמו קולו של משה כו' משא"כ הרמז שלא נודע רק למבין מדעתו וד"ל) והנה עמקות המחשבה הנעלמת שמכילים קצת לשכל העמוק ביותר הוא הנק' חכם ומבין מדעתו כמו במעש' מרכבה דכתיב בהו במופלא כו' ודוקא בל תדרוש בגלוי הדבור כלל רק שיהיה מבין מדעתו בעומק ההשגה הנעלמ' שבמח' הנק' השגה שבהעל' ולכך אין מוסרי' לו רק ראשי פרקים כו' ואם אינו חכם ומבין מדעתו בהם אסור לגלות לו משום שנאמר בל תדרוש (ובאמת אל תדרוש ותחקור גם לעצמו קאמר כמו ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני כו' דאם נק' רזא דרזין בלתי אפשר שיצאו אמתתם לגלוי והדורשם אינו מכוין לאמתתם כקוצץ ופוגם באור הנעלם שזהו עיקר כבודו להיות בהעל' דווקא וכמ"ש כבוד אלקי' הסתר כו' ויש בזה ב' טעמי' א' שאין הגלוי לאמתתו וממילא אין זה כבודו ועוד שגם אם הי' מכוין לאמיתתו עיקר כבודו בהעלם וכמו שהפליגו בעונש המגלה רזין כו' וכענין ההוגה השם כו' וכפי' ונוקב שם ומגלה כו' ויש סוד שכבודו לבא בגלוי ומכוונין לאמיתו כמו סוד ה' ליראיו שמגלה סודו ליראיו וזהו כבודו וכמ"ש כבוד מלכים חקור כו' והיינו במה שהורשית התבונן דוקא והוא טעם לשבח בגלוי רזין דאוריית' לטובי' ולישרי' ילכו בם לראות אור עולם וכו' וכמו בלימוד הזה"ק וכה"ג כידוע) והרמז ביד מורי על הבנת והשגת עצמו דוק' במה שמבין מדעתו לבד שא"א לגלות' בדבור כלל והוא בחי' הממוצע בין רזא לרזא דרזין הנ"ל דהיינו שהוא גלוי הבא בהעלם דווקא כענין כריעות והשתחוואו' דר"ע הנ"ל וד"ל ונמצא שכל שהוא נתפס בהשגה בגלוי יבא בדיבור וכל שלא יותפס בהשגה רק בהעלם ודקות לא יבא בדיבור רק ברמז וכה"ג וזהו ההפרש בין ב' מיני סוד הנ"ל הא' שהסוד דחכמה מאין בא ליש בגלוי בהשגה דבינה והב' הסוד סתום שלא יבא בגדר השגה לעולם ונק' נתיב לא ידעו כו' (ובאמת כתיב לא ידעו בגילוי קא' אלא בהעלם והוא בחי' שביל דקיק דבי' עייל אבא להיכל אימא כו' לפי שגם בגילוי השפע מאין ליש יש מדריגה שנמשך בהעלם כמו הבן בחכמ' הרי יש בינה בחכמ' וחכמ' יש בבינה רק שהוא בהעלם) והנה מעתה מה שיש בכח היין להוציא הסוד כנ"ל שבהכרח יבא מכח העליון יותר מהסוד הנעלם שאינו בא לגלוי הרי שרש היין מגיע בהעלם העצמו' יותר רק שפעולתו להיפך להוציא הסוד בגלוי ומ"מ מה שנק' סוד סתום לגמרי אין בכח היין להביא בגלוי (ובאמת יש בכח יין ישן לגלות סוד סתום דזקן שקנה חכמה כנ"ל ולזה בחי' יין המשומ' לע"ל יגלה סוד הסתום שהוא מ"ש כוסי רויה כו' ואפשר לא מבחי' סדכ"ס רק מבחי' ח"ס דא"א כו') רק סוד שיוכל לבא לגלוי מגל' הכל וכן השמחה שמגלה הצפון אע"פ שמגל' כל עצמותו לא יתגלה מה שא"א לבא בגלוי לעולם זהו ההפרש בין יין ושמן הנק' תירוש ויצהר שהשמן הוא בחי' סוד סתים הנ"ל שא"א לבא לגלוי לעולם והיין הוא הסוד שבא לידי גלוי לפרקי' כמו אגברו חמרי אדרדקי כנ"ל והמה ב' הפכי' ממש מן הקצה כו' וד"ל:

(נו) '''וזהו''' ענין מחלוקת ריב"נ ורבנן בשמן שצף ע"ג יין אם יש חיבור כו' דהנה השמן הוא בבחי' החכמ' שנק' קדש מלה בגרמי' מובדל מכל דבר ויש כו' אלא הוא תמיד בבחי' אין והעלם גדול והוא הנק' סוד סתום שבלתי בא בגלוי לעולם כנ"ל והיין הוא המוציא הסוד לגילוי וב' הפכי' כאלה מהקצה כו' כנ"ל בלתי אפשר שיתחברו ולכך השמן צף ע"ג היין בלתי נמשך ומתחבר בו כלל וכלל כי אין טבעו לירד בגלוי כלל וזהו הטעם דמ"ד שאין להם חיבור זע"ז לטומאה גם לא לפרקים ומ"ד שיש להם חיבור טעמו הוא לפי שגם שהשמן בלתי מתחבר ביין בתערובות ממש שהוא ערוב החלקי' כעירוב מים ביין אבל בעמדו ע"ג היין וצף ע"ג מ"מ נדבק ונוגע ביין בנגיעה ודביקה ממש שא"א להפרידם (דגם אם יסננו או יבדילו לגמרי השמן מן היין ישאר חלקי' שמנונית דשמן ע"ג היין הרי נוגע ומודבק עכ"פ ואדרבה בענין דביקותם בנגיעה יותר הוא דבוק מדביקות יין ומים יחד לפי שהשמן בטבעו נדבק בכל דבר רק שבשאר הדברים הוא מפעפע ובמשקין עומד למעלה) וזהו דמיון להבין ענין תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין שהן חו"ב שבחי' אין דחכמ' נמשך ונדבק בהשגה דבינה כמו גלוי הסוד מהעלמו שבא מאין ליש ממש ואע"פ שגם בהשגה מובדל לעצמו בחי' נקוד' אין דחכמ' כידוע בלתי מתערב בחלקי ההסבר המושג ממש וכמו וחכם בבינה שנק' עומק המושג כו' עכ"ז דבוקים כא' ולא מתפרשין לעלמין כמעיין הנובע ונמשך לנהר מהעלם לגלוי שדבוק המעיין בנביעתו לנהר יחדיו ידובקו כו' ולכך ס"ל שיש להם חיבור לטומאה וד"ל אך עדיין קשה על שניהם דמ"ד אין להם חיבור אין זה רק מטעם דבחי' סוד סתום הנ"ל שנק' רזא דרזין וכה"ג הרי מטעם מדריגה הב' דחכמ' שנק' רזא שהוא סוד הבא לגלוי הי' לו להודות דיש להם חיבור וכן אידך מ"ד דס"ל שיש להם חיבור הרי מטעם בחי' סוד סתום שלא בא לגלוי הל"ל דאין להם חיבור ועוד למה חלקו בדבר הנראה שבנגיע' יש להם חיבור ובעצ' התערוב' אין להם חיבור ואמנם הנה באמת הגם שמבואר למעלה בבחי' שמן שאינו בא לידי גלוי לעולם הרי לכאורה יש סתירה גדולה מכמה מקומות שמצינו היפך זה ממש דהיינו שבחי' שמן הוא בא בבחי' ההמשכ' וירידה דוקא היפך הסתימו' וההעלם בעצמו' והוא מ"ש כשמן הטוב על הראש דכה"ג יורק על הזקן זקן אהרן כו' שזהו עיקר ומקור ההמשכה עליונה מהעצ' דקדושה העליונה שבשמן זה דוקא נמשך בחי' קדש העליון על ראשו וזקנו ומשם יורד ע"פ מדותיו כו' שמשם מקור לי"ג מדה"ר וכן כל כלי המקדש שנמשחו בשמן משחת קדש הרי עיקר הקדושה שבאה בגלוי עליהם להיות נק' כלי קדש אינו רק ע"י המשכה זו שנמשכו בשמן ולכך נק' שמן משחת קדש העליון כו' וכה"ג כל המלכים שנמשחו בשמן הקדש מן הפך או הקרן כדוד ושאול ושאר מלכים כו' לפי שהשמן בעצם טבעו בבחי' המשכה דוקא וכמ"ש ונהרותם כשמן אוליך כו' הרי שבח זה למעליו' אמר שיהי' המשכת הנהרות בבחי' המשכה טובה כהמשכת שמן שהוא נמשך בטוב יותר מהמשכת מים וכמו טבע השמן שנמשך בכל דבר גם אחר הפתילה וגם נמשך ונדבק בדומם הקשה כצור ואבן מפעפע ונדבק בו בכל חלקיו וכמ"ש ושמן מחלמיש צור וכה"ג (וכמ"ש בספרי החקירה שיש בכל חלקי דצח"ע וד"י מהשמן הנק' אלים) (ולכך אנו מוצאי' דבחי' החכמ' נמשך ומתפשט עד למטה מטה ביותר וכמ"ש כולם בחכמ' עשית עד שבדומם יש כח מאור החכמ' והוא מ"ש ושמן מחלמיש כמ"ש במ"א) אך הנה באמת יש בשמן מב' הענינים ההפכיי' א' שהוא בבחי' הסתימו' וההעלם בלתי בא בגלוי כלל והב' מה שבא בהמשכ' להיותו נדבק למט' מטה ביות' כנ"ל אמנם כל בחי' המשכ' דשמן אינה בחי' המשכה גלוי' כהמשכת קול ודבור ופעולה ותנועה וכה"ג אלא היא נקראת בחי' המשכ' נעלמה ביותר כענין קול דממה דקה תמן קאתי מלכא דקאתי מלכא ממש מההעלם העצמו' אבל הוא בא בהעלם ובחשאי בלתי נודע ומורגש כלל כדוגמת קלא דלא משתמ' והיינו ונהרותם כשמן אוליך בלתי מורגש כלל וכלל וד"ל דהנה לכאורה יש להבין בענין ב' מיני סוד הנ"ל דאם באמת בחי' סוד סתום הנ"ל אין בטבעו ומהותו כלל לבא לגלוי א"כ פליאה גדולה מה שיוכל להיות גלוי סוד כמו גלוי סוד ה' ליריאיו דודאי אין הכוונה רק על סוד הב' הנ"ל שבא לגלוי כנ"ל שהרי גם הסוד הזה שיוכל לבא לגלוי בא בבחי' המשכ' מהעלם עצמו' בעל הסודות (כדוגמת חכם הרזים הנ"ל) טרם שיבא לגלוי וא"כ מוכרח שיש בחי' המשכה עכ"פ גם מסוד סתום הנ"ל מאחר שהוא מקור מוצא לכל סוד שבהעלם (כמו חכם הרזים) (וכמו רשב"י שהיה מגלה סודות התורה וטרם שגילה לחביריו סוד ה' הזה הי' בא הכל בנפשו בהעלם ונמשך כמעיין המתגבר וכאור המאיר שבודאי נמשך זה המקור ממקורא ומבועא דכולא שנק' העלם כל העלם או עומקא דעומקא כו') ולפ"ז פי' סוד ה' ליראיו לא בגלוי דוקא אלא גם בהעלם כענין חכם ומבין מדעתו הנ"ל שנק' המשכה נעלמת כנ"ל גם לזה יש מקור מוצא שנק' מקור הראשון שהוא מקור להמשכ' כל סוד שבהעל' ממש כמו שסוד הבא לגלוי נק' מקור לגלוי ממש וד"ל וא"כ א"א להחליט בסוד סתום הנ"ל שאינו בא בגלוי לעולם כ"א שבלתי בא בגלוי גמור מאין ליש ממש אבל הנה הוא בא ונמשך להיות בבחי' המשכה הנעלמת הנק' סוד ה' וסוד זה הרי נמשך לגלוי גמור ולפ"ז הדרא קושי' לדוכתא למה נק' סוד סתום לגמרי מכל וכל מאחר שעתי' לבא ממנו בגלוי עכ"פ יהי' איך שיהי' וד"ל אלא מוכרח לומר דבחי' המשכ' הנעלמה דחכמ' אינו בא לגלוי לעולם והוא בחי' פנימי' החכמ' מ"ה דחכמ' ומה שיש סוד שבא לגלוי הוא בחי' חיצוניו' חכמ' שמאיר בבינה ונדבק שם כענין תרי רעין כו' ונמצא דסוד סתום לא בא לגלוי לעולם (ולפ"ז חכם הרזים כרשב"י אינו בא בהשגה גמורה וכן סוד ה' ליריאיו סתום וגנוז רק להם משא"כ בנשמות בג"ע שהכל יכולין ליהנות ולהשיג כו' שהוא גלוי סוד ממש) וזהו עיקר ההפר' בין חו"ב שנק' שמן ויין דיין גי' סוד שבא בגלוי ושמן בלתי נגל' אע"פ שנמשך ממש בהמשכה רק שנמשך בהעל' וביאור זה אנו מוצאי' בענין המשכו' בטול דהיינו כמו כריעות והשתחוואו' שאנו רואי' המשכ' בתנועו' שונו' אבל הוא מצד תכלית הביטול וכן קול דממה דקב וצלותא בלחש וכמ"ש בזוהר בפי' יביע אומר בהעלם גדול ולא יבא לעולם לגלוי כשמן שצף כו' וזהו ב' ענינים שבשמן והכל א' דהיינו עצם ההעלם והסתימות בלתי נגלה כלל לעולם והב' מה שנמשך אבל בבחי' המשכ' נעלמת דוקא ובהיותו נמשך מבחי' ההעלם העצמי שלא יבא לגלוי לעולם ע"כ גם המשכה נעלמה זו לא תתגלה לעולם ואם בא ממנה גלוי אין זה פנימיותה רק חיצוניות' שהוא הנגלה בהשגה דבינה וזהו שהשמן נבדל מהכל ונמשך בכל לפי שהמשכתו בהעלם וגם בדומם הקשה יומשך וכמו המשכ' בטול דמ"ה דחכמ' שנמשך למטה מטה כנ"ל וזהו ונהרות' כשמן אוליך לשבח גדול קא' דהמשכ' חסדי' המגולים שהן מי נהר שיוצא מעדן עכשיו לע"ל יהי' במדריג' המשכה נעלמת דחכמ' כמו שמן משחת קדש הנ"ל בכה"ג וכלי הקדש שהוא נשאר בהעלם וכמ"ש ולא יראו כבלע את הקדש כו' ובזה הכל מתורץ דודאי עיקר הקדושה נמשך ע"י השמן לפי שהוא בחי' המשכה מן העצמו' דוקא לכך נק' גם הוא קדש מלה בגרמי' כשמן על הראש דכה"ג הנ"ל אבל הוא בחשאי ובהעלם והיינו מצד שרשו שהוא בסתימו' ממש שהוא בחי' סוד סתום לעולם הנ"ל וגם טעם מחלוקותם יתורץ דמ"ד יש לו חיבור מצד הנגיעה היינו בחיצוניו' דח"ע ומ"ד דאין לו חיבור הוא מצד פנימי' דח"ע שנק' ח"ס ונק' שמן קדש וכה"ג בחי' קול דממה דקה כו' ולענין טומאה שהוא יניקות החיצוני' שאינו אלא מאחוריי' דחכמ' אבל בפנימי' ח"ע נא' ימותו ולא בחכמ' לכך אין לו חיבור ומ"ד דיש לו חיבור לטומאה הוא מצד אחיזת החיצוני' באחוריי' דחכמ' והוא בנגיעה שנוגע השמן ביין ונדבק בו כנ"ל שהוא בחי' חו"ב תרין רעין כו' וד"ל ובכ"ז יובן ג"כ בענין רזין דאורייתא שהוא סתים שבתורה יש ב' מדרגו' סוד סתום כשמן הנק' יצהר גם בהמשכות הסודות כנ"ל וכמ"ש לריח שמניך וכה"ג יוהב' יינה דאורייתא שהוא גלוי הסוד ושניהם למעלה מבחי' גליא דתורה שהוא התלמו' שנק' דגנך שהוא בא לברר ברורי' דעה"ד להבדיל כו' ונק' לחם שיסעד הלב אמנם יש בו' ג"כ ב' מדריגו' טעם הלחם שהוא טעמים שבתלמוד ושרשו מטוב טעם שבסוד סתים שבפנימי' התורה ולע"ל נק' לחם פנג וכן לחם הפנים והב' גשם הלחם שהוא מחבר הנפש בגוף כמו מזון שסועד הלב והוא לנגד יינה של תור' כו' (משא"כ בשר וש"ד לא נק' מזון אעפ"י שמוסיף דם הוא הנפש א"י להלוך ברגל כנ"ל בענין דוק בככי' כו' לפי ששרש הלח' בחכמ' שנק' מזלא רק שבא בבחי' המשכה נעלמ' ג"כ כשמן ובטעם רוחני שבו הנק' טעם דגן ובגלוי כיין שמוצי' סוד בגשמיו' שבו ולכך סמכם כא' דגנך תירושך ויצהרך וד"ל) (וכן מ"ש ויתן לך כו' מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש כו' ולע"ל יהיה כ"ז שלא ע"י העלמה כלל וכלל וכמ"ש במ"א בענין עתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' כי גם שמן ויין בהעלמה באו שהוא ע"י נר מצוה כמשי"ת וד"ל):

(נז) '''והנה''' מבואר למעלה בסדר הכתובי' הללו בפ' והיה שהוא ונתתי מטר ארצכם ואח"כ ואספת דגנך כו' משמע דכסדרן באין זא"ז דתחלה ונתתי מטר אז ואספת דגנך כו' בהיות שבפ' זו השנית הוא ענין קבלת עול מצות וכמבואר למעלה וכתיב כי נר מצוה ותור' אור שע"י נר מצוה דוקא בא האור דתורה מהעלם לגלוי בג' מדריגות הללו דדגנך תירושך ויצהרך שהוא סתים וגליא בין בחיצוניות בין בפנימי' שבתורה הכל ע"י נר מצוה באו כי הנה השמן בנר נמשך אחר הפתילה ומזה מאיר האור וא' בזהר ע"פ ושמן על ראשך כו' דא עובדן טבאן כו' להיות אור דתורה העצמי' בבחי' סוד סתום וכמוס כמ"ש חתום תורה כו' וע"י השמן ופתילה יומשך בגלוי אור (וגלוי אור זה הוא כמו בחי' הארת פנים שהוא גלוי העצמו' ממש וכנ"ל בפי' חכמ' אדם תאיר פניו ולזה אור גי' רז והוא למעלה גם מבחי' רזא דרזין הנ"ל שאינו בא בגלוי לעולם מאחר שבא לגלוי בפנים וכמו לע"ל כו' ולזה חייבי' להקביל פני רבו דוקא וזהו יתרון מעלת שמן למאור על שמן משחת קדש הנ"ל) והיינו מ"ש ונתתי מטר תחלה ועי"ז יהי' גלוי אור דתורה ע"י שלשה אופנים בטעם דגן שבתלמוד לברר ברורים דעה"ד דבח"ע אתברירו וע"י שמן ויין בחי' חו"ב שבהעלם הבא לגלוי שזהו תירושך ויצהרך והכל להאיר את הנשמ' האלקי' שנק' אדם ואמנם מה שע"י נר מצוה דוקא בא אור דתורה מהעלם העצמו' לגלוי כו' הנה זהו מ"ש ונתתי מטר דמטר הוא רמ"ח מ"ע וע"ה גי' מטר ושרשם הראשון הוא בחי' ה"ח העצמיי' כו' (והוא בחי' המשכת מ"ד שע"י המצות שעי"ז יבא אור דתור' כו' וכנ"ל בפי' מטר) ועוד יתפרש ענין מטר זה באמרו ונתתי דרך מתנה מעצמו כי חפץ חסד הוא כו' על ענין שרש הראשון להמשכ' אור דתור' מהעל' לגלוי הנ"ל בענין תירושך ויצהרך כו' בהיו' מבואר למעל' בבחי' שמן שהוא בחי' המשכה נעלמת עכ"פ ומוכרח ודאי שיש מקור הממשיך המשכה נעלמה זו בכמה מדריגות חלוקות ואופנים שונים וכמ"כ בהמשכה הב' שבא' לגלוי סוד ממש כנ"ל והנה להבין זה בתוס' ביאור יש להקדי' ענין הידוע בע"ח בשרשים של המוחין דאו"א שהן מקבלים מב' מזלות דנוצר ונקה אור אבא יונק ממזל הח' ונוצר חסד ואור אימא ממזל הי"ג ונקה כו' וזה שאמרז"ל הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל שהוא יחוד או"א במוחין חדשים שמקבלים מבחי' מזל העליון ומזל התחתון שהו ונוצר ונקה דהיינו שלפי אופן היחוד ב' מזלות הללו בעצמן תחלה כך יהיה אופן השפע שלהם לאו"א כו' וכדוגמא זאת מצינו בגמ' שאמרו מזל מחכים כו' דמשמע דשרש מקור החכמה תלוי במזל וזה פלא לכאורה אך הנה ידוע בענין המאמר אאלפך חכמה דפירושו להבא שעתיד ללמדו ועדיין לא למד והוא ענין מקור הראשון שממנו עתיד להיות המשכה ולימוד זה כשהוא בהעלם וסתימות נק' פלא ולא אלף ומ"ש אאלפך הוא כענין עושה פלא שממשיך ועושה לפלא להיות אלף ממנו כידוע והיינו מה שיצא הסוד הסתום לגלוי ולא לגלוי גמור אלא להיות בחי' המשכה נעלמת הנ"ל שהוא הנק' פלא דהיינו שממשיך ועושה לפלא סוד זה ומפלא זה עתי' להיות אלף הוא מ"ש אאלפך שעתיד להיות אלף ולא ישנו עדיין רק שעתיד להיות במציאות והנה ביאור הדברים הללו ידוע ויש להקדים תחלה במשל המטר גשמי דהנה אנו רואים התהוות המטר בגשמיות הוא בא כדמיון אות ו' שראשו יו"ד והוא כדמיון הקו וחוט שנמשך בדקות גדול ממקורו שבהעלם כך המטר הוא קוין וחוטין דקין מאד ביציאתן ממקורם ונמשכין בדקות והעלם ולמטה נראין בהגשמה גמורה כידוע וה"ז ממש כדמיון השערו' שיונקין ונמשכין ממוחין שבראש שיש לכל שערה ושערה גומא בראשששם יונקת חיות רוחני בהעל' ודקו' גדול וראשית יציאת' הוא בהמשכ' נעלמו' ודקה מצומצם מאד בחלל השערה ואח"כ הולך וגדל ונמשך למטה בהגשמה גמורה שהשערה בעצם גשם נבדל מן חיות הגוף כידוע והדוגמא מן השערות שיש לכ"א גומא בהעלם יניקתה ואם היו יוצאין שתים מגומא אח' הי' מבלבל המוח כך המטר יש לכל טפה שרש ומקור בפ"ע ואם היו שתים יוצאו' כו' כמבואר בדברי רז"ל ע"פ ובסערה כו' ודרך לחזיז קולות כו' בין שערה ושערה לא נתחלף כו' והנה למעלה מעלה יובן מזה הדגומא בבחי' מזלות עליונות שהמזל הוא כמו יזל מים כו' שההזלה עצמה באה בדקות והעלם וצמצום גדול כי לא נודע מאין הוא בא וכמ"כ המשכת החכמ' מאין שהוא מבחי' מזל ונוצר כנ"ל שמבואר במ"א שזהו כמשל המציא' שמוצאין בדרך שלא נודע מאין באה ועכ"ז ישנה במציאת כך הוא גלוי נקודת החכמ' שנופל מלמעלה מן השכל שלא נודע מי הוא המשפיע וה"ז כמו השפע הנמשך דרך צינור דק ונעלם מאד וזהו כמו יניקת השערה מהגומא בהעלם ודקות גדול מאד וזהו והחכמ' מאין ממש תמצא אח"כ במציא' נקודה עכ"פ כברק המבריק כו' כידוע בכל אור ושפע התחכמו' שנק' הבנה והמצאה הגם שעדיין היא כנקודה עד שבאה לכלל השגה בבינה בהסבר רב כו' מ"מ נק' גלוי לגבי מקורה שהוא משפיע בבחי' המשכה נעלמה והוא בחי' הצינור מזל ונוצר (וכמו פתח ר' פלוני פי' פתח הצינור כו') והנה בחי' סוד הב' הנ"ל שבא לגלוי הרי הוא בא לגלוי בהשגה ממש אבל גלוי זה דנקוד' חכמה מח המשכיל בא בבחי' המשכת סוד נעלם הנ"ל בסוד סתום והיינו שכח המשכיל ההיולי טרם ששופע וממשיך גם לבחי' המשכה נעלמה דרך צינור ושערו' הנ"ל הוא בבחי' סוד סתום הנ"ל שבלתי בא לגלוי המשכה כלל וכלל אך כמו שהוא בעצם להשכיל כל שכל נעלם יש בזה ג"כ מדריגות חלוקות כמ"ש יהב חכמתא לחכימין דוקא וכמו שהקטן כח המשכיל ההיולי שלו קטן וגדל וצומח וזהו ג"כ מזל מחכים וכן והחכמ' מאין כו' אבל הוא למעלה הרבה מהמשכו' החכמ' בהתחכמו' פרטיות (וכמבואר הכל בפי' המלות דב"ש בענין רדל"א כו') וכן פי' אאלפך חכמ' יתפרש על עצם כח המשכיל כו' ובאמת הכל א' דהא בהא תליא דלפ"ע הזקנה שנתוסף עצם כח חכמתו נתוסף לפ"ע צינורי שפעו להשכיל שכל דרך צינור בהעלם והן ע"י בחי' שערות הזקן שקנה חכמה ממקור' כו' וכמ"ש באד"ז דסבא דעתי' סתום כו' וד"ל וזהו ענין מזל ונוצר להיות מקור להמשכת חכמ' מאין בהעלם שנק' מטר כמטר היורד מלמעלה בהעלם ומזל ונקה הוא מקור להמשכה בגלוי שבבחי' בינה מאין ליש ממש (ולכך זה נק' מזל העליון וזה נק' מזל התחתון וכמשי"ת בסמוך בענין יורה ומלקוש) והנה לפי אופן היחוד העליון בב' מזלות דנוצר ונקה כן יהיה ערך השפע בחו"ב כנ"ל והענין הוא כנ"ל דעצם כח המשכיל כל שכל שישכיל כו' עדיין לא נק' גם ח"ס בבחי' העלם ההמשכה ג"כ ואופן היחוד דב' מזלות הנ"ל היינו שנמשך למזל העליון דנוצר תוס' כח ועוז לעצמו להמשיך למזל התחתון להיות שגם המזל העליון הזה צריך לקבל מעצם כח המשכיל שיהיה לו תוס' כח כמו בגומ' של השערה שבראש שנמשך בה תוס' חיות להשפיע תמיד כו' (ובל' העולם הוא כמו שאמ' מזל מחכי' לפי השעה והזמן שהתחכמות אינה דומה מזמן לזמן ויש זמן שמצליח בלימודו להתחכם בהמצאו' שכליות חדשות ועמוקות ביותר ויש זמן שאינו מצליח כ"כ ואינו ממציא לעומק ולא לנקודת האמת וכה"ג וזה תלוי במזל ונוצר כפי קבלתו ממקור הראשון) וכמ"ש יהב חכמתא כו' ונתינה זאת הוא ליתן תוספת כח ואור במזל ונוצר כמו יזל מים מדליו כו' באר מים חיים ונוזלי' כמעין המתגבר כו' ואז ממילא נכר זה התוס' בחו"ב שבאין בגלוי שהוא נקודת חכמ' הנ"ל (הנק' הבנה והמצאה והשגה דבינה שנק' הסבר לאורך ורוחב כידוע) וזהו פי' אאלפך חכמ' לשון עתיד דוק' כנ"ל דהיינו שעתי' להיות לימוד הנעלם שהוא המשכה נעלמת דפלא כמו עושה פלא בחי' צנור דונוצר שנתוסף בה כח עי"ז אאלפך ומ"ש בל' אלף משום דהכל א' דמפלא זה נעשה אלף שהו' לימוד בגלוי מונוצר הנ"ל שהוא נקודת חכמה המבריק כברק הנ"ל וכן אאלפך בינה עתיד לגדל ולהצמיח כח המשיג השגות בהסבר כו' וד"ל וזהו פי' ונתתי מטר ארצכם פי' מטר זה הוא בחי' מקור הראשון שמשם מקבלים הב' מזלות ונוצר ונקה שנוזלים כמטר אבל מי הוא הנותן זה המטר ה"ז בא ממקור להמשכ' המזלות הללו לזה א' ונתתי מטר שתלוי בדעת הנותן דוקא כמו יהב חכמתא כו' שתלוי בדעת הנותן כח ועוז למזלות כו' כי יש מקור שמשם הם נובעין כנ"ל וד"ל והענין הוא כידוע דאעפ"י ששרש יניקות המזלות מגומא שבמוחין שבראש שנק' גלגלתא מ"מ עיקר שרש הראשון שלהם מבחי' הגלגלתא עצמה דהיינו מבחי' חסד דע"י שבגלגלתא דא"א שרש למזל ונוצר חסד ששרשו ברב חסד שבעצמו' המאציל וירד מגבוה לנמוך להיות מקור למקור לחו"ב כנ"ל וזהו ונתתי בדרך מתנה וחסד חנם כי חפץ חסד הוא מצד טבע הטוב להטיב (והיינו רב חסד דביה אחיד אבא כו' והוא שרש לקו הימין חח"ן והוא ה"א דהגדול כידוע בחי' גבורה דע"י שמלובש בח"ס דא"א משם שרש למזל ונקה שהוא מקור לבינה וכמ"ש אני בינה לי גבורה והוא קו השמאל בג"ה כידוע וכמשי"ת בסמוך בענין יורה ומלקוש כו' וד"ל:

(נח) '''ומעתה''' יש להבין ענין יורה ומלקוש הנה מבואר מדברי רז"ל במס' תענית דע"ד הפשוט ב' מיני מטר הללו יור' ומלקוש יורה זמנו במרחשון שבמרחשון זמן הזריעה שזורעין התבואה בארץ אז יורד המטר הזה הנק' יורה ומלקוש הוא מטר היורד בניסן שאז זמן שכל התבואות באות לגמר צמיחתן ובישולן והנה התועלת המגיע מב' מיני מטר הללו לתבואת הארץ המה ב' ענינים הפכיים מן הקצה לקצה ממש דהנה מטר הנק' יורה שיורד במרחשון בזמן הזריע' עיקר התועל' ממנו רק ללחלח חלקי הארץ לבד כדי שיוכל להיות עי"ז רקבון הגרעין בארץ במהירות ובכליון יותר שהוא ענין הקליטה היטב שתאבד גשמיותה לגמרי ותוקלט רוחניות כח הצומח שבה בבחי' העלא' מ"ן בכח הצומח שבארץ הכללי וכל שיעלה בכי טוב יותר בחי' התכללות דרוחניות שבגרעין בכח הצומח יותר יומשך מכח הצומח להצמיח הגרעין בת וס' מרובה על העיקר הנזרע כמו כלום אדם זורע קב אלא להוציא כמה כורי' כידוע וכידוע דזהו בחי' ביטול היש לאין שצריך להיות ההפשטה מבחי' הישות לגמרי מכל וכל בעלותו ליכלל בבחי' האין דכח הצומח כדי להמשיך מחדש מכח האין ליש כו' ולזה הוא כל עיקר התועלת מן המטר היורד במרחשון בזמן זריעת התבואה בארץ כידוע ואמנם הנה תועלת המטר השני הנק' מלקוש היורד בניסן הוא להיפך מזה ממש דהנה בזמן ר"ח ניסן כבר נשלם צמיחת וגידול כל התבואות דהיינו שכבר גדלו כל צרכן שלא יצטרך עוד למטר להוסיף בהן צמיחה כלל כי לא יצמחו עוד בתוס' מצד שכבר נשלם השיעור שצריכין לצמוח וכמו השבולת של חטים נשלם שיעור צמיחתה בכמותה ואיכות' שלטא יתוסף עוד חטים בשבולת זו מכמו שהן ד' או ה' או י' וי"א וכה"ג ואמנם החטים הקבוצים יחד בשבולת כמה שהן במספר הן עדיין דקים וריקים בדלות ורזין בלי ממשות ניכרת בהן עדיין רק שכמותן נגדל כשיעור הצריך ובצמיח' יש ב' דברים הא' שנצמח גוף דבר העצם בצלמו ותמונתו לבד והוא החטה כמו שהיא במהותה בציורה ותמונתה לבד והב' בשפע אור וחיות רוחניו' וגשמיות דהיינו מילוי גשם ממשות החטה שתתמלא בטוב וכן הפרי כענבי' וזתים ותפוחים וכה"ג שנתמלאו בטוב ונתבשלו כל צרכן ומילוי זה ברוחניות הוא טוב השמנוניות והמלאו' והבריאו' שימצא בה ריבוי טוב טעם וחיות הרבה ונק' שבלים הבריאו' והמלאות וטובות (משא"כ שבלי' דקות ורקות כו') דהיינו שכל חטה מלא' וגסה בהתפשטות וריבוי מצד רוב השמנונית שטבעו להתפשט כו' (כמו שמנת עבית כו') אז נק' שבולת המלאה וטובה ובריאה כידוע והנה סיבת רבוי התפשטות ישות החטה בשמנונית בא ע"י המטר השני הנק' מלקוש שיורד בניסן שתועלתו אינו בשביל צמיחה כלל רק ליתן כח ושפע גדולה בחטים שבשבולת שיצמחו בהתפשטות וריבוי ומילוי במהותם ברוב שמנונית ומלאו' כנ"ל דהיינו שיבאו החטים לתכלית גידולן בבחי' ההתפשטו' ומילוי ולא שיתוסף עוד חטים כי כבר נצמחו שיעור מספרן לא יוסיף ולא יגרע רק אותן שכבר צמחו שיבאו לתכלית התפשטותה במילוי טוב ומלא כנ"ל לכך יורד בניסן דוקא והנה באמת הרי ב' מיני מטר הנ"ל המה ב' הפכי' מן הקצה לקצה דהנה עיקר תועלת המטר שנק' יורה אינו רק לעשות הצמיחה כנ"ל והוא בחי' הקליטה שיוקלט היטב שזהו בחי' הביטול וההתכללות כל הישות וממשות של החטה ליכלל באין דכח הצומח והוא רקבון הגרעין שיוכלל כח הצומח שבחט' בכח ההיולי דכח הצומח שבארץ בבחי' העלא' מ"ן כו' וה"ז בחי' התהפכות יש לאין שזה פועל המטר הנק' יורה שיורד בחשון בשעת זריעה והוא היפך גמור לתועלת שמן המטר שנק' מלקוש שיורד בניסן שהרי תועלת המט' דמלקוש אינו אלא לפעול פעולת התפשטו' ומילוי וריבוי בחטים שיהיו מלאו' וטובות ובריאות כנ"ל שזהו בחי' התולדה מאין ליש דהיינו שיהיה בחי' ריבוי התפשטו' הישות יותר וזהו מבחי' האין שנמשך ובא בהתפשטו' יש דהיינו שכח המצמיח שכבר בא בחטים שצמחו וגדלו שעל' מן הארץ יבא בבחי' התפשטות וריבוי ישות וגסות ברוחניו' וגשמיו' יותר וכח זה שבשבולת תצמיח במילוי והתפשטו' יש הוא היפך ביטול והתכללו' החט' בארץ שהוא התהפכו' מיש לאין ונמצא שהן ב' הפכי' ממש שזה פועל הביטול יש לאין וזה פועל התולד' והתפשטו' מאין ליש ולכך הן בשני זמנים מחולקים זה בחשון לקליטת התבואו' וזה בניסן למילויי' וד"ל והנמשל מב' מיני מטר הללו יובן למשכיל למעל' דהיינו ב' מיני מזלות הנ"ל מזל ונוצר ומזל ונקה שנק' מזל העליון ומזל התחתון שנמשלי' למטר כנ"ל בפי' ונתתי מטר כו' דהנה בחי' מזל ונוצר הוא בחי' המטר שנק' יורה שיורד בחשון ומזל ונקה הוא בחי' מטר הב' שנק' מלקוש שיורד בניסן וז"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש בעתו דוק' שהוא יורה בחשון ומלקוש בניסן כפי הפשוט המבואר במס' תענית כנ"ל ומזה יובן ג"כ בענין ב' מזלות הנ"ל שגם הן שני הפכי' בתועלתם כנ"ל ביורה ומלקוש דהנה ידוע שהחכמ' נק' אין והבינה נק' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש כידוע ומבואר למעלה דנוצר זה הוא בחי' אור ההמשכה שבהעלם ודקות כצינור דק וכדמיון השערה כו' כך החכמ' מאין תמצא בהעלם וזהו בחי' כח מ"ה דחכמ' בבחי' אין והעלם דכתר ושרשו מחסד דע"י שבגלגלתא כו' וזהו ענין המטר שנק' יורה שיורד בחשוון כנ"ל שהוא בא רק ללחלח חלקי הארץ שיהי' מזה בחי' ביטול הישות של הגרעין ויוכלל בכח הצומח הרוחני כנ"ל להפוך ולעשות מיש לאין להביא מן הגשם אל הרוחני בהעלאו' מ"ן (ונק' כח המעלה מ"ן כי יש בחי' מי חסדים שנק' מ"ד שפעולמן לעשות העלאו' מ"ן כידוע כך הגשמי' שנק' מ"ד כידוע פעולתן לעשות כח העלאו' מ"ן מן הארץ והוא לעשות רקבון הגרעין שיעלה כח הצומח שבחטה שנלקח מן כח הצומח שבארץ ויתבטל כנ"ל ואח"כ נמשך מ"ד ממש לעשות המילוי והתפשטות מאין ליש שהוא המלקוש כנ"ל וזהו עיקר ההפרש ביניהם דהמטר בכלל נק' בחי' מ"ד כמ"ש בע"ח ובכמה מקומות בענין מוריד הגשם דש"ע אך יורה הוא בחי' מ"ד שקודם העלאו' מ"ן לפעול כח ההעלא' כנ"ל ומלקוש הוא בחי' מ"ד שאחר העלא' הצמיחה בבחי' אוח"ח כו' אך לאופן זה לא יתפרש בענין ב' מזלות דמזל ונוצר הוא בחי' מ"ד דאבא ומזל ונקה הוא בחי' מ"ן דאימא שמגדל הולד בהתפשטות וריבוי כו' וכמשי"ת ואפשר הן כמו בחי' ה"ח המגדילי' דכמו שמקבל מזל ונוצר ממקורו כך מזל ונקה מקבל ממקורו וכענין אאלפך בינה כו') ויובן זה בהקדי' תחלה בבחי' כח מ"ה דחכמ' שהוא בחי' אין דחכמ' הנק' ביטול ובאמת אין זה מובן מהו ל' ביטול דמשמע שיש מהות דבר מה במציאו' אלא שהוא בטל כענין מה פשפשת כו' שהוא ביטול ההשגה והרי בחכמ' עדיין למעלה מן ההשגה ואיך שייך שם ענין ביטול אלא הענין הוא ידוע דיש ב' מדריגות בבחי' אין א' בחי' אין העצמי כמו שהוא בבחי' פנימי' הכתר כמו היש ה' כו' אם אין והב' בחי' אין שעושה ליש אין דהיינו מה שיורד ונמשך מאין העצמי לעשות בחי' ביטול כל ישות לאין וזהו הנק' כח מ"ה פי' כח שהוא בבחי' מה לעשות בחי' בטול כל יש לאין ומה כמו ונחנו מה שהיה בהם בחי' הביטול בתכלית כו' עד"מ שנמשך ברואה את המלך ביטול היש לגמרי נק' המשכה זו המשכת הביטול וכן ע"י בחי' ראיה דחכמה שהוא רואה עצם האין נמשך המשכת הביטול דיש ויש מי שבטל כו' ע"כ יפול בזה מדרגות חלוקות ושונות זה בטל כך וזה כך כל א' לפי ערכו כו' (וכך למעלה בד' עולמות דאבי"ע בכלל יש ד' מדרגות בכח מ"ה חכמה דאצי' בחי' ביטול עצמי כו' וחכמה דבריאה ביטול היש עד חכמה דעשי' כו') וזהו ענין מזל ונוצר שהוא בחי' ההמשכה מאין העצמי דכתר להתהוות כח מ"ה דחכמה וכמ"ש והחכמה מאין כו' דהיינו התהוות כח העושה בחי' ביטול היש לאין שהוא הנק' מ"ה (וזהו כולם בחכמ' עשית שהחכמה נק' עשי' שהוא לעשות כח מ"ה זה) ה"ז בא בבחי' המשכה כללית והוא ע"י צינור דק בהעלם נמשך בחי' מקור לכל בחי' ביטול לאין שהוא כח מ"ה ומהן כל עיקר פעולת המשכת אין זה דונוצר רק בשביל התהוות כח מ"ה כו' שהוא בחי' נקודה דחכמ' שהיא העדר ההתפשטו' בהשגה כענין מה פשפשת בהשגה רק כברק כו' והוא הנק' יורה כמו מורה חץ שבא פתאום מההעלם לגלוי רק כנקודה א' וכמו ויצא כברק חיצו וכן ענין ושלשת החיצים צידה אורה שהן ג' גוונין דקשת דהיינו ג' טפות יסוד אבא כו' שכל שאינו מורה כחץ אינו מוליד עד"מ הטיפה רוחניו' שבמוח היא מתהוו' מעצם כח המשכיל כמו חץ ואז יוליד בדומה לעצ' כו' (והטפה נמשכת למקבל לעשות העלאו' מ"ן בחי' ביטול כו' ובאמת קודם שנקלטה הטפה ה"ז כמו חטה הזרועה שבארץ שע"י המטר המלחלח תוקלט היטב כנ"ל ואין זה מתיישב בפי' ונתתי מטר כו' דלפי הנ"ל המטר עצמו הוא המשכת הטפה שנק' יורה כחץ כו' וד"ל):

(נט) '''והנה''' ענין המטר השני הנק' מלקוש היורד בניסן הוא בחי' מזל ונקה כנ"ל והוא להיפך גמור ממטר הנק' יורה כנ"ל דהיינו שפעולת המלקוש הוא להיות התהוות והתפשטות יש מאין כמו במילוי ושמנוניו' החטים כנ"ל וביאור הדברים הנה מזל ונקה נק' מזל התחתון וכמ"ש במ"א שזהו ענין ועוש' חסד לאלפים עשי' זו היפך ענין ונוצר חסד לאלפי' דונוצר הוא בחי' המשכת האין ומ"ה דחכמה כנ"ל והמשכה זו דעושה חסד כו' הוא להתהוות בחי' בינה שנק' יש דוקא שהוא בחי' מוח ההשגה והתפיסא להשיג כל מושכל במציאו' דבר מה בבחי' מורגש כי השגה לשון השגת יד כמו שתופס ביד כך נתפס אור המושכל בכלי ההשגה בהסבר טוב טעם בהתפשטות אורך ורוחב כידוע שכל שאין האדם משיג בשכלו בכי טוב טעם לתכליתו אין לו עונג וחיות משכל זה כלל וכל שישיגנו בטוב יותר יותר יתענג ויקבל חיות כי בהשגה דבינה יש בה בחי' התפשטות וריבוי האור והחיו' במורגש (משא"כ בחכמה בנקדוה המבריק כחץ כנ"ל הנק' הבנה והמצאה אין בזה אור וחיות מורגש רק בהעלם ודקו' גדול מאוד כנ"ל) וה"ז ממש כדמיון המילוי בטוב בחטים בבריאות ומלאות ושמנונית הנ"ל ברוחני וגשמי דהיינו בטוב טעמו וממשו הכל בהתפשטוץ גדול' כך העונג שבהשגה נק' טעמו הרוחני וממשו הוא התפשטות ההסבר לאורך ורוחב ועומק כו' (משא"כ העונג שבחכמ' הוא בהעלם גדול וכנ"ל בשמן שצף כו') וזהו להנחיל אוהבי יש דקאי בג"ע ועה"ב שהנשמות נהנין במורגש בהשגות אלקו' כידוע שהוא בא בבחי' ריבוי הטוב בהתפשטות העונג אלקי ברוחניו' כו' שנק' יש ממש והיינו מצד ההמשכה מאין ליש היפך ביטול היש לאין הנ"ל וזהו ענין עושה חסד כו' שזהו ענין אאלפך בינה ע"י בחי' מזל ונקה פ' אאלפך ל' עתיד כמו אאלפך חכמ' (דמ"ש קנה חכמ' קנה בינה ב"פ קנה גי' ש"י הוא בבחי' חו"ב שמקבלי' מב' מזלות דנוצר ונקה ואינו רק בחצי התחתון שבכתר גי' תר"ך וזהו יש ש"י עולמות והוא נכלל במזל ונקה אותיות קנה כמו קונה שמים כו' שמייחד לחו"ב קנה חו"ב כו' וכן זקן שקנה חכמה כו' ומפני שמתכללים חו"ב יחד כמו הבן בחכמ' וחכם בבינה כמשי"ת אבל מ"ש אאלפך חו"ב קאי בחצי העליון דכתר דהיינו מה שעתיד להיות מקור במזלות הנ"ל) (ולהבין בתוס' ביאור הנה יש להקדים מ"ש במ"א בענין וכל העם רואים את הקולות כו' רואין את הנשמע ושומעין את הנראה שזהו בחי' התכללות דחו"ב דראי' בחכמה ושמיעה בבינה ויש שמיעה דבינה בראי' דחכמ' (וזהו שומעין את הנראה) ויש ראי' דחכמה בבינה (וזהו רואין את הנשמע) והיינו ענין המא' הבן בחכמה וחכם בבינה כידוע וביאור זה הנה ודאי כמו שיש מקור מיוחד לחכמה שהוא המוח של בחי' ההבנה וההמצאה להשכיל חדשות (בל"א בליצט כברק כו') כך ממש יש מקור מיוחד למוח הבינה הנק' תפסן ובעל השגה כידוע שאנו רואים דאע"פ שנקוד' חכמה נמשך בהתפשטו' ליש בהשגה דלפ"ז אין מקום להשגה בלא נקודה וא"א לנקודה בלי התפשטו' בהשגה כמו שא"א למעיין בלא נהר ונהר בלא מעיין וכה"ג מ"מ הרי אנו מוצאי' שיהיה אדם בעל הבנה מופלג ואינו בעל השגה ותפסן כלל כי להמציא המצאו' כלי מוחו מסוגל והוא בחי' מוח החכמה שהוא קר ולח וכלי מוח ההשגה והתפיסא אינו בטוב אצלו ע"כ לא ישיג ריבוי דברי' וגם לא ישיג לעומק כלל רק מבחוץ (בל"א פון אויבין מושכל ראשון וכו') והיינו קוצר המשיג לא לאורך ורוחב ולא לעומק כו' ויש אדם בעל השגה בעומק ואורך ורוחב ואינו בעל הבנה כלל להמציא שכל בעומק ואינו יכול לחדש כלום רק מה ששומע ולומד הוא משיג לעומק בתכלית ולאורך כו' (וגם יוכל להיות בעל עיון גדול לברר וללבן כל דבר על מקומו בתכלית ועכ"ז לא יש חדשות לגמרי מצד קוצר כלי ההבנה) וכ"ז מצד שאינם תלויים זב"ז כלל לפי שיש לכל א' מקור מיוחד בפ"ע ולזה יש מקור להבנה שבמוח החכמ' יותר מזולתו ולזה יש מקור להשגה יותר (ותלוי במזלות הנ"ל מזל ונוצר כו' מזל מחכים להשכיל כנ"ל והוא בחי' מוח החכמ' קר ולח ומזל ונקה להיות נובע ממנו כח ההשגה והתפיסה כו' בחי' מוח בינה שמזגו חם ויבש והמזלות מקבלי' מלמעלה) ועוד ראי' ברורה יותר ממה שאנו רואי' שיש בנקוד' חכמ' להטיב ולהרע כמו חכמי' המה להרע כו' דהיינו להטות כלפי חסד או כלפי דין והחכמ' מאין תמצא להמציא שכל לזכות ולפעמי' תמצא מאין להמצי' שכל לחוב וכמו השוחד שיהפך מחוב לזכות כו' כידוע ונקודה זו אם לזכות או לחוב ודאי יתפשט בהשגה ועטם בהסבר כו' אמין ליש כנ"ל ולפ"ז הדבר מוכרח שמה שיחייב אור חכמה אם לזכות או לחוב מיד ימצא כן ממש במוח ההשגה ליתן טוב טעם לזה ובאמת אנו מוצאי' שיהי' בהשגה וטעם להיפך מחיוב המצאת החכמ' כמו שמצינו דאקשו ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב וכה"ג בכמה מקומות הרי לא מצא טעם בהשגה כמו שחייבה גזרת חכמתו לכך שתיק לפי שבטעם והשגה מורה להיפך ממש וכן ב"ש אוסרי' וב"ה מתירים והרי אם הקשו ב"ה לב"ש בטוב טעם יודו להם ב"ש על הטעם וההשגה שאתם האמת ועכ"ז לא יחזרו ב"ש ממה שקבלו או מצד שכלם שמטה כלפי דין וכן להיפך מב"ש לב"ה וכה"ג הרי השכל שיצא כלפי חסד בחכמ' לא יכריח להיות בהשגה כך אלא יוכל להיות להיפך וכן עוד ראי' ממה שמצינו שיש שכל הנמשך כברק בבחי' נקוד' חכמה הנ"ל והוא בבחי' עומק גדול או שהוא להיפך בבחי' קטנו' וצמצום גדול כמו המצאת החכם הגדול והמצאת התנוק ובר שכל קטן או באדם א' עצמו לפי השעה והזמן וא"א לומר לכאורה שבחי' עומק נקודת חכמה זו לא יתפשט גם במוח הבינה בהשגה בעומק מאחר שנמשך מאין ליש ובאמת מאחר שיש למוח בינה מקור מיוחד בפ"ע המהוה לעצם מציאות כנ"ל ע"כ יוכל להיות דעומק שבחכמ' לא יתפשט בהשגה דהיינו שבהשגה אין לו עומק זה כלל וכן להיפך צמצום וקטנו' דחכמ' לא יכריח צמצום וקטנו' בהשגה אדרבה יוכל להיות בהשגה בהרחבה ועומק דוקא וראי' שגידול המוחין דחו"ב מקטני' לגדלו' מתנוק קטן לזקן בן ע' יש שגידולו בהבנה דוקא ולא בתפיסה והשגה ויש שגידולו בתפיסה ולא בהבנה כו' וכנ"ל דיש בנ"א חלוקי' לגמרי בזה דזה בעל הבנה גדול ואינו תפסן כלל כו' וכ"ז מפני שיש לכל א' מקור מיוחד לעיקר עצם מציאותו ואינם תלויים זב"ז כלל ולכך חלק לכל א' במאמר בפ"ע קנה חכמ' קנה בינה דמשמע שיש קונה חכמ' ולא בינה ויש קונה בינה ולא חכמ' וכן אאלפך חכמה אאלפך בינה ומה שא' אם אין חכמ' אין בינ' אם אין בינה אין חכמ' היינו כשמתכללי' יחד דודאי שני מקוריים מחולקי' הם כנ"ל רק שמתייחדי' ומתכללי' זע"ז אח"כ כמו שמתייחדי' זו"נ דזה מהות בפ"ע וזה בפ"ע רק שמתייחדי' זע"ז כך ממש מוח אבא מהו' בפ"ע ומתייחד במוח בינה והוא מה שאנו רואי' שיתפשט כל עומק אורך כו' דנקוד' חכמ' בהשג' ברוחב ועומ' וכו' בכל פרטי החלקי' כמו הצר צורה מצור' וכמו שעל הרוב ימצא טעם בהשגה ממש כאופן שהמציא לזכות או לחוב (ונק' ז"ת דבינה מדו' שבהשגה שמלבישי' למדו' שבחכמה ונק' יחוד יש"ס ותבונה כמה שכתב במ"א וזה תלוי ביחוד דג"ר דאו"א בעצם ועצם הג"ר כל אחד יש לו מקור בפ"ע והן ב' מזלות אמנם גם הב' מזלות מתייחדי' ומתכללים וגם עד"ז במקור המזלות שנק' מקור למקור כו') והנה מה שיקרא בשם נבון שלמעלה ממדריגת חכם כידוע דבימי משה נבונים לא אשכח כו' שהוא המבין דבר מתוך דבר כידוע זהו פלא גדול לכאורה דאם אין בו רק מוח ההשגה לעומק ולא בחכמ' למה יהיה למעלה מן החכם ואם הוא חכם למה יתוסף בשם נבון ומה שמבין דבר כו' אין זה רבותא כמו חידוש המצא' הנק' הבנה חדשה רק שמחדש דבר מתוך דבר שכבר שמע והשמיעה היא בבינה לבד כנ"ל אלא זהו בא מצד ענין ההתכללות דחו"ב כמא' הבן בחכמ' כו' הנ"ל דודאי כשמתכללים חו"ב יחד כנ"ל הנה בהכרח שימצא מציאת בינה בחכמה וזהו הבן בחכמה וימצא מציא' חכמה בבינה וזהו וחכם בבינה והיוצא מאמצעו' התכללות זו הוא הנק' נבון שמבין דבר כו' שלמעלה מן החכם וביאור הדבר ידוע דבינה שבחכמה הוא מה שיוכל אדם להביא כל נקוד' חכמה בהסבר שזה כח מיוחד לעשות מאין ליש שהוא מזל ונקה כנ"לו חכם בבינה הוא עומק ותמצית כל אריכות ההסבר שזהו בחי' ביטול היש לאין שכל ישות ההשגה נעשה בבחי' אין ותמצית כו' וזהו מזל ונוצר שעושה מיש אין ונמצא החכמה פועל פעולת הבינה ובינה פועל פעולת החכמה שמחליפי' פעולתם זע"ז וזהו עיקר היחוד וההתכללות כידוע בענין לאכללא שמאלא כו' כאור החסד בכלי הגבו' כו' ויוצא מזה דבר שלמעלה משניהם והוא הנבון שמבין דבר חדש מתוך דבר שזהי רבותא גדולה מהתחכמות חדשה לגמרי כי הדבר שהבין כבר הוא בבינה שכלולה מחכמ' והולדת דבר חדש שמבין מתוך דבר ששמע הוא בחי' החכמ' שכלולה מבינה כענין הבן בחכמ' ע"כ יוכל להוליד דבר מדבר משא"כ החכם לא יוכל להוליד מדבר ששמע כלום כ"א לחד' דבר אע"פ שהוא מבין בחכמ' אם לא שהוא חכם בבינה וכן גם החכם בבינה אם אינו מבין בחכמה לא יוליד להבין דבר חדש מדבר ששמע כ"א להשיג התמצית ולברר וללבן ולהפריד דבר מדבר שנק' עיון שהוא בחי' פנימי' בינה כו' רק מי שכלול משניהם להבין בחכמ' וחכם בבינה הוא הנבון שיבין דבר מתוך כו' שזהו מצד שרש התכללות ב' המזלות דונוצר ונקה בשרשם דוקא ולכך נבונים דוקא לא אשכח מטעם הנ"ל וד"ל:

(ס) '''וזהו''' וכל העם רואים כו' רואין את הנשמע פי' שמיעה שבבינה ראו בראי' דחכמ' והוא ענין וחכם בבינה שכל שמיעה והבנה שבהשגה ותפיסא הנק' יש ראו בבחי' ראי' דחכמ' הנק' אין והיינו בחי' ביטול היש לאין שע"י מזל ונוצר כנ"ל ושומעין את הנראה שמיעה דבינה שמעו את הנראה בבחי' חכמה היינו הבן בחכמה שנקודת חכמ' מתפשטת בישות ההסבר כנ"ל שזהו פעולת מזל ונקה הנ"ל לעשות מאין יש והוא בחי' יחוד והתכללו' הב' מזלות דחו"ב להיות כ"א פועל פעולת זולתו ההפכי שהבן בחכמ' כו' כנ"ל מתכלל בחכמ' פעולת הבינה וכן חכם בבינה שהבינה עושה פעול' החכמ' מתכלל פעולת החכמ' בבינ' ולזה גזרו או' דאם אין חכמ' כו' דודאי לאחר התכללות שרש הב' מזלות יחד כנ"ל א"א שיהי' מציא' חכמ' בלא בינה ולא בינה כו' וכמא' או"א תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין כחדא שריין וכחדא נפקין וד"ל (וכדוגמא זאת אנו מוצאי' בענין שער החמשי' דבינה שכלול מחו"ב יחד לזאת לא זכה משה לבינה שהוא שער החמשים עד במותו ולא בחייו וכמ"ש ותחסרהו מעט כו' וכמ"ש במ"א בענין ולא ידע איש את קבורתו לעליונים נדמה להם למטה פי' לעליונים שבבחי' אין דחכמה נדמה להם שהוא בבחי' יש דבינה והיינו כענין שומעי' את הנראה דלעיל שהוא הבן בחכמ' ולתחתונים שבבחי' יש דבינה נדמה להם שהוא למעלה בבחי' אין דחכמ' והוא כענין רואים את הנשמע בחי' חכם בבינה כו' לפי ששער הנ' כוללם יחד להיותו מבחי' מקו' הכולל לב' מזלות הנ"ל וזהו בחג השבועו' שאז נתגלה כתר תורה שזהו בכתר דאו"א (מבחי' חציו העליון שכולל ש"י ב"פ מאין ליש ומיש לאין כא' ממש וד"ל) (ומה שלא זכה משה בחייו כמ"ש בזוהר היינו שלא בא בבחי' גלוי גמור בגופו ונשמתו רק הי' בהעלם ומקיף) (וב' כתרים דנעשה ונשמע שהוא כולל כתר וחכמ' זה הי' קודם חטא העגל וידוע דאותיות ונוצר בהפוך אותיות רצון וב' מיני רצון שבחו"ב כלול במקור כל רצון ולזה תקין ונוצר אחר תיקון ואמת שהוא הארת תרין תפוחין דחכמ' אדם תאיר פניו מאור עצמות הרצון והעונג ושרשו במזלא דכולל הכל והוא אל ארך כו' ולכך כללו רז"ל במאמר סתום הכל תלוי במזל סתם אפי' ס"ת בהיכל שהוא שרש יחוד ב' מזלות הנ"ל) ומעתה הנה לא יתיישב לכאורה פשט הכתוב דונתתי מטר ארצכ' בעתו יורה ומלקו' דודאי יור' ומלקו' באין בשני זמנים רחוקי' זה בחשון וזה בניסן כנ"ל ולפי הנ"ל בענין יחוד והתכללות דב' מזלות ונוצר ונקה הרי אם אין חכמ' כו' ואיך יוכל להיות כ"כ בהתחלקו' יורה בחשון ומלקוש בניסן אמנם הענין יובן בהקדים תחלה להבין פי' דבעתו מהו בעתו דוקא דהנה לכאורה רישא וסיפא דקרא אינן מכוונין זע"ז דרישא משמע ונתתי מטר סתם כולל כל מיני מטר וסיפא משמע התחלקות מיני מטר יורה ומלקוש ואם נפרש דבריו כך דמטר יתן בעתו כל מטר בזמנו יורה בחשון ומלקוש בניסן דלאו רבות' הוא כ"כ דודאי ב' מיני מטר הן רק שזמנם בחשון וניסן שלא לאחר ולהקדים הזמן דיורה ומלקוש ואין בפי' בעתו רק דבר זה לבד אלא הכונה גם בהתחלקו' מיני מטר כל א' בעתו דוקא ולא יחליפו פעולתם ולא עתם אלא מוכרח לומר דעתו זה כולל הוא והוא ענין יחוד והתכללות דב' מזלות הנ"ל בשרשן נק' עתו עת וי"ו דוי"ו הוא בחי' המשכה כללית והיולית כמו הקו הנמשך מלמעלה למטה ואח"כ ממשיכי' אותו לאורך ורוחב כפי שירצו ולכך יש עתים רבים כמו ואל יבא בכל עת כו' ויש עת רצון ויש שאינו עת רצון כו' וכל העיתים נמשכי' מוי"ו הכוללם יחד והוא בחי' מקור ההיולי הפשוט מבחי' בעל הרצון שנמשך למטה בדרך כללו' ההמשכה ושם הוא יחוד ב' מזלו' הנ"ל ואח"כ מתחלקי' זה בעת זו וזה בעת אחרת מזל ונוצר בעת הזריעה לעשו' בטול היש והוא בחי' המשכת האין דחכמ' כנ"ל הנק' יורה וכענין אאלפך חכמ' כו' ומזל ונקה בעת הצמיחה בניסן לעשו' התפשטו' יש מאין שהוא המלקוש כנ"ל ובאמת הכל א' דמפני בחי' בטול היש לאין במזל ונוצר כך יהי' המשכ' מאין ליש במזל ונקה וכך הוא מפני בטול הזריעה מיש לאין ע"י יורה בחשון ע"כ נמשך בניסן התפשטו' מאין ליש במילוי התבואות שע"י מלקוש והא בהא תליא ובאמצעות שניהם נעשה שלימות הדבר וזה בלא זה אינו כלום לכך אמר ונתתי מטר ארצכם שכולל ב' מיני מטר יחד בעתו עת וי"ו כנ"ל ואח"כ מתחלקי' יורה בחשוון ומלקוש בניסן אבל גם בהתחלקותן כל עיקר יורה בעתו אינו רק בשביל מלקוש כנ"ל והיינו אם אין חכמה כו' שאם אין בטול כו' והכל א' ממש גם לאחר התחלקותן משום דכלולים בשרשן וכנ"ל דכחדא שריין כו' כענין הבן בחכמ' כו' ומתיישב ריש' וסיפא דקרא הכל בענין ושרש אחד התכללו' והתחלקות שניה' אחד וד"ל וזש"א אאלפך חכמ' כו' דמשרש א' מתחלקים ואאלפך חכמ' בפ"ע כו' ועכ"ז כלולי' שחכמ' זו בחי' בטול יש לאין כדי שיהיה מאין ליש שהוא אאלפך בינה וכן קנה חכמ' כו' וב"פ קנה ש"י וב"פ ש"י תר"ך שזהו בעתו עת וי"ו שכולל הכל כנ"ל וד"ל וזהו שסמך פסוק דואספת אחר ונתתי מטר כו' דהא בהא תליא דמטר יורה ומלקוש שנמשך בעתו כנ"ל מזה נמשך למטה מטה ב' מדריגות דיין ושמן שהן תירושך ויצהרך שנמשך מבחי' חו"ב דאצי' בגלוי למטה מטה בבי"ע כו' ומתכללי' ג"כ כו' ויין גי' סוד להביא מאין ליש ושמן בחשאי ובטול מיש דאין כו' שהוא בחי' המשכת אין ומ"ה דחכמה כנ"ל והיינו ג"כ ענין תושב"כ ותושבע"פ ספר וספור דתושב"כ בבחי' העלם ואין דחכמה ותושבע"פ בבינה בחי' יש וע"ז א' קנה חו"ב וד"ל והנה ידוע שהמטר מתהווה מן האדים שבארץ העולים מלמטה למעלה ונק' קטור הארץ ונעשה מזה עננים ועבים וענין העבים הללו היינו שלחלוחית האדם שבהם מתגשמים ויורדים למטה והוא כשהענן חשוך לפי שמתגשם ביותר חלקי המים ונעשה ענן כבד משא"כ עננים העולים למעל' ומתפזר לדקות החלקי מים שבהם ואמנם זאת אשר לפעמי' יורד מטר מן העבים ולפעמים לא ירד מטר כלל הענין הוא שהמים שבעבים מובלעים שם בהעלם גדול והיינו שנעצרים שם זמן רב עד שיצא המטר שהוא יורד כמו קו לבד כנ"ל ולפעמי' נשארים שם בעבים בהעלם כי נעצרים שם בלתי יצאו בהגשמת מים וכמו ועצ' את השמי' ולא יהיה מטר (כי הגשם מן השמי' יורד וכמ"ש אני אענה את השמים כו' וכן כי כאשר ירד הגשם מן השמי' ושמה לא ישוב כו' ולהיפך ועצר השמים כו' לפי אופן השפע האלקי הרוחניו' שנמשך ממזלו' שברקיע כמו חלקה א' תמטר כו') וזהו ונתתי מטר ארצכם ע"ד הפשוט שתלוי בדעת הנותן מטר וכמו מעלה נשיאים כו' ברקי' למטר כו' מוציא רוח כו' שמשיב הרוח ומוריד הגש' אם ירצה ואם לא ירצה ועצר את השמים כו' שנשארי' המים בבחי' ההעלם ואמנם הנה גם אם ירצה ליתן מטר הרי מתחלה מובלעי' המים בהעלם ונעצרים בעבים זמן מה עד שירדו למטה ונמצא שיורד מן ההעלם והצמצום לגלוי מטר בקו וחוט כו' ובלא צמצום והעלם המים בעבי' תחלה אין המטר יורד כך יובן למעלה במ"ש ונתתי מטר שיורד מן הצמצום והעלם ולא ישאר שם בהעלם ועוצר כו' ולמעלה יובן זה בבחי' העלם עצמות אור הכתר שנק' עה"ע דגם אור צח ומצוחצח שהן כמו בחי' ב' מזלות הנ"ל מתחשכאן קמי' כו' כמ"ש ישת חשך סתרו וכתיב מגלה עמוקות מני חושך ובחי' חושך זה הוא בחי' העלם החכמה עליונה כשהיא בתכלית ההעלם כמים המובלעים בעבי' וכמ"ש חשכת מים עבי שחקים פי' חשכת מים שהמים חשוכים בבחי' חושך והעלם עצמות אור הכתר כמ"ש ישת חושך סתרו נק' חשכת מים כו' שנעלמים שם לגמרי (והוא בחי' סוד סתום הנ"ל וכמו בחי' רדל"א כו') ואמנם אחר הצמצו' וההעל' דחכמ' הקדומה שבעצמות ממש יוצא ובוקע כמטר והן כמו בחי' ב' מזלות ונוצר ונקה כנ"ל שנמשל לקוין דמטר וכל הצמצו' והעלם זמן מה הוא כדי שירד בחי' מטר זה דמזלות שזהו כמו שידוע בענין ברישא חשוכא והדר נהורא דח"ע כמ"ש יהי אור והיינו אור צח ומצוחצ' כמו בחי' ונוצר ונקה כו' (או כמו אאלפך חו"ב וקנה חו"ב הנ"ל) (ומה שאמ' ר"ע לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהו' א"ת מים מים הוא היפך זה דאבנים שחקו מים הוא חלק הדומם שבמים ולכך מאבן וצור יצאו מים אך אבני שיש הוא הזדככות חלקי הדומם עד שידמה האבן כמים ממש והן אבני שיש טהור ובאמת הן ג"כ בחי' דומם שהמי' שם בהסתר וצמצום ולכך הזהירם א"ת מים מים והן שרש ב' מזלות דחכמ' ובינה הנ"ל אבל אבנים מפולמות היינו שמפולש בהן יציאו' המים מהעל' לגלוי הוא כדוגמת ב' מזלות שיוצא השפע מהעלם לגלוי כמו החכמ' מאין תמצ' וזהו אבנים שחקו מים שעש' בהן נקב כו') והנה ארז"ל דנובלו' חש"מ תור' ופי' נובלו' הן כמו בחי' מזלות דהיינו כמו בחי' שערו' שיוצ' ובוקע מצד התגברו' ביותר יוצא מותרות ונובלות וכן המטר בסיבת התגברות המים בעבי' יורדין בגבורה בבחי' בקיעה כמו קו כו' לכך שבח הח"ע דתורה יותר נעלה בשרשו והוא שיוצא האור דתורה מתוך ההעלם והחושך דענן כמו במ"ת שהי' ענן כבד וחושך וערפל ומשם דוקא בא אור דתורה לפי ששרש אור דתורה מעצמות החכמ' שבהעלם עצמותו ממש כמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועי המלך בעצמות ממש ויוצא דרך נובלו' ובקיעה מתוך החושך והערפל שהוא בחי' חושך סתרו הנ"ל וכמ"ש מגלה עמוקות עמוקות עומק לעומק עמקות ח"ע שהן מקוריים לב' מזלות מני חשך דוקא ולזה אמ' יערוף כמטר לקחי כו' והיינו ונתתי מטר כו' בדרך מתנה שהתורה נתנה במתנה מבחי' רב חסד העליון שיורד מגבוה לנמוך מהעלם העצמות לגלוי שע"ז נאמר כיתרון אור מתוך החושך דוק' וד"ל וזהו בפ' שניה שמקבלי' עול מצות וסוף מעשה עבמ"ת שהוא בתענוג הפשוט שבעצמותו ממש לכך ע"י נר מצוה דוקא יבא אור דתורה מהעלם לגלוי שהוא מן בחי' החושך הנעל' לאור כנ"ל וכמ"ש יהי אור אור דתור' וזהו ונתתי מטר בפ' שניה דוקא וד"ל:

(סא) '''ומעתה''' יש להבין מ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך כו' שא' אחר אכילת אדם דואספת דגנך ותירושך כו' ואכל' ושבעת דהנה אמרז"ל אסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב כו' והדר ואכלת כו' ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין עשב דהנה ידוע דעשב הוא שי"ן ע"ב שהוא שם ע"ב דהנה לכאורה יש סתיר' לזה דבכאן משמע דעשב מאכל בהמה וכתוב מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ואם חציר ועשב ב' מינים הם עכ"פ מאכל בהמה שניהן ומה זה שא' ועשב לעבודת האדם אך הענין הוא דאינו אומר ועשב למאכל האדם אלא לעבודת האדם ופי' עבודה הוא תיקון ושירות והיינו ענין העבודה דאדם שבצלם האלקי' בפסוד"ז לזמר בשבחו של מקום כעבודת המלאכים שעליהם א' מצמיח חציר לבהמה גי' ב"ן כו' ולכך עשב שם ע"ב כו' ויובן זה בהקדים ענין הפסוק דמצמיח חציר כו' שא' בזוהר דהיינו בחי' ב"ן גי' בהמה רבה דרביעי' על אלף טורין דמגדלין בכל יומא ושתת לון בגמיעא חדא כו' וידוע שזהו בחי' ברורים דרפ"ח כו' שנפלו בנוגה שהמל' בחי' ב"ן מבררת אותן בכל יום והוא שנבלעים ונכללי' בחי בהמה עליונה כו' וחוזרים וצומחי' מדי יום וחוזרים ונבלעים כו' וזהו מצמיח בכל יום חציר לבהמה עליונה שתבלעם כו' וביאור הדברים ידוע שזהו כמו ענין יוצר משרתים שבכל יום כו' שזהו העלאו' מ"ן דמל' שלא ע"י אור הזרוע מלמעלה מיסוד ז"א כו' כמו החציר שצומח מן הארץ מכח עצמה עפ"י מאמר תדשא הארץ דשא כו' וקוצרים אותו וחוזר ומצמיח עד אין שיעור כך בחי' העלא' הנצוצו' שנפלו בנוגה שעולין מעצמו בבחי' בטול היש לאין כדוגמת הגרים שעולין נצוצו' קדושות בהתעוררו' עצמם מאוה"ע שנפלו שם ונכללים בשכינה כנר כו' כך יש ענין בירורי' מנוגה בכל יום שמזה נבראו מלאכי' בכל יום ועולין בבחי' ביטול היש לאין האלקי ונבלעו בפי בהמה בחי' ב"ן שנק' רוח הבהמה שיורד למטה בהתלבשות ע' שרים לברר כו' וזהו יוצר משרתים שנתבטלו ממציאותם בכל יום ונבלעים ברוח פיו העליון כמ"ש ושתת לון בגמיעא חדא כו' (וכמו בירור חלקי דצ"ח שבאדם בכל יום כמו באכלו מאכל ועולין לה' אחד במס"נ שלו כו') ולפי שברורי נוגה מתחדשים בכל יום ע"כ א' מצמיח חציר בכל יום בשביל בהמה בחי' ב"ן העליון וכמו הקציר של שחת כו' אך הנה אמר מצמיח לשון מפעיל דוקא הענין הוא משום דמה שיש כח בארץ להוציא צמח העשב והחצי' בלא זריעה כלל זהו בא ונמשך מלמעלה כח ועוז בארץ שתוכל להוציאה צמחה העצמי כמו עפ"י מאמר תדשא הארץ דשא כו' כך אמר ונתתי עשב בשדך כו' פי' אני הוא הנותן עשב זה בשדך כו' כי הנה ידוע דבחי' המל' נק' שדה ואית שדה כו' שדה העליונה בחי' מל' דאצי' שנק' חקל תפוחין כו' וכמו כריח שדה אשר ברכו ה' כו' שצומח בה כל תבואה או כל מיני פירות טובי' כחקל תפוחין וכו' וזהו בחי' המל' בעלייתה מלמטה למעל' כשמתברכת מאור הזרוע לצדיק עליון שעושה פרי למעלה מכל מיני אור עונג וטעם האלקי כתפוחין קדישין וכל ריח פרי טוב וכמו ויטע ה' כו' ויצמח כו' טוב למאכל כו' ואמנם כשהמל' יורדת למטה בע' שרים דנוגה נק' שדה חריבה וכמו שא' בזוהר ע"פ ואם בשדה מצא' והחזיק בה כו' ואעפ"כ כח העלאו' מ"ן יש במל' מעצמה לברר בירורי נוגה כנ"ל בענין מצמיח חציר כו' (וכמו ענין גלות ישראל בע' שרי' שאלקו' בהסתר גדול לא נראה שם אור זרוע כלל כמדבר כו' מ"מ מתעוררי' בתשובה ומע"ט מעצמם כי שכינה עמהם כו' והוא ענין ספיחי' כו' וכמו דוגמת הגרים שעולין מע' אוה"ע כנ"ל) וזהו פי' עשב לעבודת האדם שזהו עבודת האדם העליון בחי' מ"ה שימשיך כח ועוז במל' שנק' שדה שיהי' לו כח להעלות ברורי נוגה הנק' חציר כו' וכמ"ש תנו עוז לאלהי' שם ב"ן כו' ובחי' המשכה זו הוא משם ע"ב גי' חסד והיינו שי"ן ע"ב דג' קוין שבשי"ן הוא במל' ובאין בבחי' קטנו' המוחין רק כדי לברר לנוגה הנק' חציר כנ"ל אך שרש המשכה זו מבחי' ע"ב חסד דז"א (כמו הנה ה' רוכב על עב קל דע"ב דמל' נק' עב קל דנשי' דעתן קלות דקל חצי המספר ס"ר דדכורא שהוא ה' הויות דה"ג דנוק' כו' וכידוע דג"פ ע"ב גי' רי"ו ורי"ו גי' גבורה וכ"ז במל' שנק' גבורה תתאה ושרשם מגבור' עלא' דז"א וכמו שאמ' מי ימלל גבורות ב' גבורות והן ב"פ ארי' דארי' ג"כ גי' גבור' והוא אותיו' ראיה דח"ע וח"ת חכמה בראש ובסוף כו' וג' פסוקי' דויסע ויבא ויט היינו ג"פ ע"ב דמל' והו' שין דעשב זה שניתן בשדה העליונה ולמעלה כו' וד"ל) והנה להבין בתוס' ביאור ענין זה למעלה הנה יש להקדים בענין נפש הבהמית שבאדם למטה שע"ז אמרו שיתן אדם מאכל לבהמתו תחלה בפסד"ז כנ"ל דהנה מבואר בע"ח בשרש נפש דנוגה שממשיכין אב ואם בתאות זווג הגשמי נמשך משמרי האופנים שהן שפע המזלות (ומה שמלאך הממונ' מכריז טפה זו היינו בבחי' אלקו' שהוא אם חכם גבור ועשיר וצדיק ורשע לא קא') וזה נמשך מיד בהולדו דהיינו ביצירת הולד בבטן כו' אך הנפש אלקי' לא נמשך עד היותו בן י"ג שנה שאז יש לו נשמה בבחי' דעת שכלול חו"ג כו' (ולא שעד י"ג שנה אין לו נשמה אלקי' כלל שהרי הו' ישראל לכל דבר כגדול רק שאינו בר עונשין כו' אלא שהנשמה שלו בבחי' קטנות והעלם ולא בגלוי עדיין שהרי אמרז"ל ג' שותפין כו' והקב"ה נותן בו נשמה הרי נותן נשמה ביצירת הולד וכן מבואר ממ"ש אין צור כאלקינו כו' ובכמה דוכתי כמו שאמ' מלמדין אותו כל התורה כו' ובה"ג) והענין הוא דיש ג' מדריגות נר"נ ונו"ר הוא בחי' קטנות המוחין שבמדו' לבד וזהו עד י"ג שנה דנה"ב בקטנות זאת משמרי האופנים ונה"א בקטנו' מאופני' עצמן וכידוע דהאופן בעשיה שזהו קטנו' וחיצוניות המדות דמל' כשמקנן בעשי' (וז"א ביצי' בגדלות המדות כו') וביאור הדברים ידוע בענין קטן אין לו מחשבה שבהיותו בן יג"ש הן ולאו חלוקי' ורחוקי' זמ"ז לפי שהדעת מחלק ומאיר בתוקף בחו"ג ועד כ' שנה נעשה שלימות גידול המוחין במדות כו' ועד יג"ש הוא בבחי' נו"ר שהוא בקטנו' המוחין שבמדות חו"ג ע"כ אינו בר עונשין וזהו שקטן אין לו מחשבה ודעת במדותיו שחו"ג שבו יתחלפו בנקל מהן ללאו כו' וכמוחלט בדבריהם ז"ל דנשים וקטנים לאו ב"ד (אך נשים דעתן קלות עכ"פ בה"ג דדעת כו' כנ"ל) (ומבן כ' ואילך נמשך גידול עצם המוחין שלמעלה מן המדו' הנק' אדם פנימי והוא בחי' חי' יחידה וגם בחי' ג"ר דחו"ב שלמעלה משכל השייך למדו' לכך מבן כ' ואילך יודע כו') ונמצא עכ"פ ששרש המשכ' מדות טבעיו' לנה"ב שבאדם משמרי האופנים הוא עד היותו יג"ש וכן אוי"ר טבעיי' (עם קטנו' המוחין השייכי' לזה לבד) שנמשך מהאופנים עצמן כנ"ל הכל הוא עד יג"ש וע"ד כ"ז יובן בהפרש שבין פסוד"ז ושתים לפניה לק"ש עצמה דבפסוד"ז ושתים לפניה ההמשכה הוא לנה"ב שבאדם שיהי' לה ג"כ כח לסדר שבחו של מקום כמלאכי' עליונים שנק' חיות ובהמות כו' והוא כמו בחי' קטנו' המוחין שבמדו' אוי"ר טבעיי' שבנ"הא כו' ששרשם באופני' שבעשי' לבד כנ"ל ואח"כ בק"ש מדבר בנשמ' עצמה שלמעל' מבחי' נו"ר דמלאכי' באמר' שמע ישראל דוק' שזהו כמו מבן יג"ש ואילך שיש בו דעת דנשמ' כנ"ל וז"ש רז"ל שאסור לאדם לאכול אכילת אדם זה קאי בנשמ' שנק' אדם אדמה לעליון בצלמינו כדמותינו ממש משא"כ אכילת בהמה גי' ב"ן שהן כמו המלאכי' שזהו כקרבנו' העולין ע"ג המזבח ונק' אכילת מזבח כו' עד ענין בירורי נוגה שנק' חציר הנ"ל וכמו שאו' ביוצר אור איך שהאופנים וחיות כו' עד שיתן מאכל לבהמתו נה"ב משמרי האופנים וכן לבחי' קטנו' דנה"א שהוא בחי' אוי"ר טבעיי' שהוא מהאופנים וחיות עצמן אז יוכל לאכול אכילת אדם דנשמ' עצמה בק"ש כו' וד"ל וזהו שבפ' שני' דק"ש אמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך תחלה דהיינו שיהי' כח ועוז במלאכים וגם בקטנו' דנה"א עד נה"ב שבאד' למטה שיוכלו לעלות למעלה זהו אני הנותן עשב בחי' שם ע"ב דחסד שיורד מגבוה לנמוך ביותר עד קטנו' המדו' דמלאכי' ושמרי אופנים שמתברר מנוגה שנק' חציר כנ"ל שכ"ז נק' מאכל לבהמתו בחי' בהמה דאדם וכמ"ש דוד ואני בהמות הייתי עמך בדו"ר טבעיי' דוקא ואז יוכל לבוא לאכילת אדם שהוא התקשרות הנשמה האלקי' בגדלות המוחין וזהו שאמרז"ל והדר ואכלת ושבעת כו' דקאי על ואספת דגנך תירושך ויצהרך דסמיך לי' שהוא בחי' חו"ב דגדלות המוחין שנק' יין ושמן כמשי"ת וכן דגנך בחי' טעמי' שנק' מאכל אדם כמאמרז"ל אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא וכמשי"ת בסמוך בעז"ה וד"ל:

(סב) '''והנה''' אחר שנתבאר דרך פרט ענין יחו"ע ויחו"ת דפסוק ראשון דשמע ובשכמל"ו וענין ב' פרשיות דק"ש מעת צ"ל בתוס' ביאור בדרך כלל ענין יחו"ע דאחד ויחו"ת דועד וענין ע' רבתי דשמע וד' רבתי דאחד (כמ"ש בזהר סי' לזה ה' עד כו') וצריך להבין תחלה ענין ועד שהוא בחלופי אתוון דאחד: הנה ידוע שמן הא' דאחד נעש' וי"ו בועד ומן החי"ת דאחד נעשה עין בועד בחלופי אתוון ומן הדלי"ת דאחד לא נעשה שינוי כלל אלא אותו הדלי"ת רבתי דאחד הוא הדלי"ת קטן שבועד כו' והנה להבין כ"ז יש להקדים תחל' להבין מ"ש במ"א בציור תמונת אות האלף דהנה ציור תמונתו הוא שני יודין וביניהם קו שהוא באלכסון והוא הוי"ו שבין ב' יודין יוד העליון הוא בחי' חכמה שבחכמה או כתר שבחכמ' והוי"ו הוא בחי' מדו' שבחכמ' ויוד התחתון הוא בחי' יסוד שבחכמה וכמבואר בס' הקבלה ולפ"ז כל עיקר אות הא' בכלל אינו אלא בחכמה רק שתמונתו בפרט הוא פרטי' הע"ס שבחכמ' ובכמה מקומו' בזהר וס' הקבלה משמע מפורש ששרש אות הא' הוא בבחי' הכתר דוקא וכמו שמבואר בזהר דא' רישא דכול' כו' ולפ"ז פרטי ציור תמונתו בב' יודין והוי"ו הכל הוא בבחי' הכתר עצמו דהיינו חכמה שבכתר ומדו' ויסוד ומל' שבכתר וכן הוא האמת לפי הפשט ופירוש דאות האל"ף בדברי רז"ל אאלפך חכמה אאלפך בינה הרי ל' זה משמע להבא שעתי' ללמד (כנ"ל בסי' נ"ט) דהיינו שעתיד להיות ממנו התהוות מציאת החכמה מאין ליש ועדיין לא נמצא כו' וכמו פי' אהיה אנא זמין לאתגלא' כו' שהוא בבחי' הכתר שהוא בבחי' ההעלם וידוע דהחכמ' נק' ראשית הגלוי ונמצא שב' הענינים הנ"ל ב' הפכי' הם ובאמת שניהם אמת דודאי זה אמת דאות אל"ף בכתר כדברי הזהר ואמנם ידוע שבחי' אור הכתר הוא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים דהיינו שיש בו מבחי' האחרונה שבעצמו' ממש וממנו נמצא שרש וראש לנאצלי' כו' וע"כ הוא המחב' לבחי' העצמו' להיו' נמשך למט' להיות בבחי' מקור לנאצלים וכדרך כל ממוצע שהוא מחבר העליון בתחתון ודרך פרט הנה בכתר עצמו כלול מע"ס ובחי' כתר שבכתר הוא נחשב מסוף עולם הא"ס ובחי' חכמה שבכתר נעשה מקור ושרש להתהוות הנאצלים כו' והוא הנק' ח"ס דא"א וע"י כידוע והוא יוד שע"ג הקו שבאלף שהוא בחי' חכמה שבכתר והוי"ו הוא מדות שבחכמה שבכתר כו' (משא"כ ציור אות היו"ד בעצם הוא בבחי' חכמה וקוץ העליון שבו כתר שבחכמה כידוע וגם מילוי שלו וי"ו דלית הוא ע"ס דחכמ' שבאי' בגלוי אבל ב' יודין שבאלף שנק' חכמ' בראש וחכמ' בסוף הכל הוא בבחי' הכתר) ויו"ד שתחת הקו הוא חכמ' בסוף שנמשך מן המדות שבח"ס הנק' בחי' יסוד שבחכמ' דא"א וכה"ג ואמנם מפני שעתיד לבא ממני מציא' החכמ' בגלוי שהוא בחי' אור אבא דאצי' ע"י מזל ונוצר כמשי"ת בפי' אאלפך כו' לכך גם זה אמת דהאלף בחכמ' כלומר בחי' מקור להתהוו' החכמ' שעתיד להיות ממנו התהוות החכמ' מאין ליש כנ"ל בפי' אהי' כו' וזהו כללו' ענין אות האלף שהיא בבחי' ממוצע בין עצמו' אא"ס שלמעלה מעלה גם מהיות בחי' מקור לחכמ' כמ"ש אנת חכי' ולא בחכמ' ידיעא כו' ובין בחי' אור החכמ' עצמה שנק' ראשית הגלוי דהיינו שבה דוקא הוא ראשית גלוי אא"ס והיינו ע"י הממוצע הזה שהוא אות האלף שהוא מביא ומחבר לעצמו' אא"ס להיות מקור להתהוות החכמ' וזהו אמיתית פי' דאאלפך שע"י אות אלף עתיד להיות התהוות החכמ' מאין ליש וכמ"ש והחכמ' מאין תמצא כידוע ונמצא יש באלף מעצמו' אא"ס שלמעלה מן מקור החכמ' וגם מבחי' מקור לחכמ' והנה בחי' חכמ' שבכתר שהוא מקור להתהוות אור החכמ' דאצי' כנ"ל נק' פלא ונק' אלף והן ב' הפכי' דפלא ל' נסתר שא"א לבא לגלוי כלל והוא בחי' פנימי' ח"ס דא"א וע"י כו' שנחשב עם בחי' הכתר עצמו שהוא מבחי' אחרונה שבעצמו' שלמעלה מהיות מקור לחכמ' כנ"ל לכך נק' פלא כמו כי יפלא ממך כו' וכמו במופלא ממך אל תדרוש ונק' בלשון הגאונים שכל מופלא שכל הנעלם מכל רעיון כידוע ובחי' חיצוניו' ח"ס הוא הנק' אלף אולפנא ענין לימוד שהוא סוד הבא לגלוי להיות מקור לחכמ' בגלוי ע"י ונוצר כו' ומפלא נעשה אלף והוא עיקר ענין הממוצע כידוע ונמצא שאות היוד שע"ג הקו שבאלף שהוא בבחי' חכמ' שבכתר יש בו ב' הפכי' הללו דפלא ואלף ובאמת אדרבה שניהם א' והא בהא תליא דמצד בחי' הצמצום וההסתר הנק' פלא הוא שבא לכלל אלף להיות מקור לגלוי חכמ' שהוא ענין אות היוד הקטן שתחת הקו חכמ' שביסוד דא"א שממנו מתהווה החכמ' ממש מאין ליש והויו שהוא קו האמצעי שבאלף ממוצע לחבר היוד העליון דבחי' ח"ס לחכמ' תתאה שביוד התחתון כי ע"ג הקו הזה עומד היוד העליון ומתחבר בו ומתחתיו מתחבר יוד התחתון והקו הזה הוא בחי' המדו' שבחכמ' דא"א כו' (כמבואר במ"א בביאור מאמר הזהר כי עשית פלא באריכו' וזהו הקצור העולה משם) דבחי' נקודה דיוד העליון הוא הצמצום דעצמו' אא"ס שמתצמצם בעצמו עד שלא יהיה אור רק בבחי' נקודה א' לבד בהעדר ההתפשטו' לגמרי שאם הי' בבחי' אור התפשטו' לא הי' יכול להיות גם מקור למקור להתהוות חכמ' כו' וה"ז עד"מ צמצום כל עצמות המשפיע שמצמצם ומניח כל שכל עצמו ולא נשאר אצלו רק כנקודה א' לבד כדי שיוכל להיות מקור אח"כ להשפיע לכלי התלמיד המקבל שאינו בערך לגביו כלל ונק' צמצום המשפיע כדי להשפיע והמקבל גם הוא מתצמצם כל עצמותו עד שאינו רק כנקודה א' לבד נק' צמצום כדי לקבל כדי שאח"כ יוכל להיות משפיע וכל שהוא בא בבחי' הצמצום יותר בעצמו לקבל יקבל הרב' יותר ויוכל להיות אח"כ משפיע ברבוי התפשטו' יותר כידוע וב' הענינים הללו הן ביוד העליון שע"ג הקו שנק' פלא כנ"ל שבו צמצום כל עצמו' המשפיע שהוא עצמו' המאציל כמו שהוא בבחי' כתר שבכתר שנחשב מן העצמו' אמנם צמצום זה שנשאר רק כנקוד' א' מן העצמו' אינו רק בשביל שיוכל להיו' מקור להשפיע והוא להיות מקור לחכמה שנבדל בערך מהיות מקור כו' רק ע"י צמצום זה דוקא וגם יש ביוד זה העליון בחי' צמצום של המקבל והוא מה שיוכל להיות מקור לחכמ' כנ"ל הנק' אלף אמנם נעשה בבחי' נקודה למא' אפי' אור צח ומצוחצח אוכם הוא לגבי עה"ע שעה"ע הוא אא"ס שבפנימי' הכתר ובכלל הוא בחי' כתר שבכתר ופי' אוכם רק כנקודה כדי שיוכל להיות משפיע במדו' שבחכמ' שזהו הוי"ו שבאלף והמדו' בחי' ממוצע לחבר ביוד התחתון שיהי' בחי' משפיע ממש לחכמ' שתמצא מאין ליש בגלוי אור האצי' כנ"ל (וכמ"כ ביוד התחתון יש ב' ענינים האלה צמצום כדי להשפיע וצמצום כדי לקבל אלא שהוא בהיפך דתחל' מצמצם א"ע כדי לקבל והוא שנאחז היוד בקוצי בקו האמצעי מלמטה למעלה ואח"כ צמצום כדי להשפיע שהוא נקודה דיוד שתמונתו כדלית קטן לכך הוא בהיפך מיוד העליון לפי שהיוד העליון הוא הבא מכח המשפיע בעצם רק שהוא כמו שליח ממוצע שיש בו ג"כ בטול וצמצו' לקבל כו') וזהו ששניהם ענין א' והא בהא דוקא תליא דמשום שהוא פלא נעשה אלף וזהו כי עשית פלא וכן עושה פלא דיש בו ב' פרושים ושניהם ענין א' דעושה וממשיך לפלא היינו מה שמתצמצם להיות נק' פלא ונסתר כו' והב' שיהי' נמשך מפלא אלף מפני שזהו צמצום כדי להשפיע כנ"ל והכל א' וד"ל ויובן זה בתוס' ביאור ממשל כח המשכיל כל שכל ההיולי שע"ז אמר יהב חכמתא לחכימין דהיינו שנתוסף אור בכח המשכיל להשכיל לעומק ולרוחב יותר כמו בשינוי שבין קטנו' וגדלות המוחין דאדם מבן ז' עד בן ע' כידוע ואנו רואי' שבטרם שיתחכם מכח הנוסף בכח המשכיל כמו בהיותו בן ז' ואחר שיתחכם מכח זה בהיותו בן ע' אין בכח זה שינוי בעצם כלל רק במה שיצא מן ההעלם לגלוי בלבד שבהיותו בן ז' היה תוס' כח זה רק בהעל' בכח ולא בפועל הגלוי התחכמות ובהיותו בן ע' נשלם לבא כל כח זה לגלוי התחכמות (כמו בוצין בוצין כו') לפי שגלוי התחכמות הוא רק חיצוניות ההשפעה שמגלה מכח חכמתו ואמנם אם בזקנותו דוקא שקנה חכמה ממקורה הרי בא כח הנעלם הזה שהי' בקטנותו בתכלית הקטנות לידי גדלות ביותר זה שינוי בעצ' כח המשכיל וע"ז אמר והחכמה מאין תמצ' וכן יהב חכמתא כו' וכמו וה' נתן חכמ' לשלמה שזה אור חדש בכח המשכיל שלו כו' וכך יובן בבחי' ח"ס דא"א דמה שממנו בא מקו' לגלוי אור החכמ' דאצי' (ע"י יוד התחתון) זהו כמשל כח השכל הנעלם דחכמה שכבר במציאת שבא לגלוי התחכמות דכל מה שבכחו יש ודאי עתיד להתגלות ונק' מקור לגלוי לבד אבל מקור גם לכח ההעלם דחכמה הוא בחי' פנימי' ח"ס שנק' פלא דהיינו שנתוסף אור וכח חדש בעצם כח החכמה כמשל השינוי חדש בגדלו' השכל כזקן שקנה חכמה וכענין יהב חכמתא כו' והא בהא תליא דכאש' נתוסף כח מעצמו' המאציל בח"ס שהו' חכמ' שבכת' ממילא נעש' מקו' לחכמ' בגלוי יותר לפי ערך א' ממש וד"ל:

(סג) '''ובכל''' זה יובן ענין ה"א דהגדול והגבי' כו' שהו' בבחי' ג' קוין שנמשך מן הכתר חח"ן ובג"ה ודת"י ומבואר (בפרדס) דהמשכה זו דג' קוין בא רק מבחי' חיצוניות הכתר והוא בחי' חכמה שבכתר בכלל אבל פנימי' הכתר נבדל בערך מהיות מקור לג' קוין (כמבואר בזהר ע"פ והבדילה הפרכת ותרגומו פרסא בין קדש לקה"ק שזהו בין כתר דכתר לחכמה שבכתר והוא בחי' קרומא דאוירא כו' כמ"ש במ"א) והענין הוא כידוע בדברי רז"ל דבמקו' גדולתו שם אתה מוצ' ענותנותו ויש להבין למה דוק' במקום גדולתו שהרי דקדק לומר שם אתה מוצא שם דוקא וכי אינו ענין שלא במקום גדולתו אך הענין הוא דהענוה הוא רק בחי' צמצום והנחת עצמו כב"י שזהו עיקר מדת הענוה למטה כמו ומשה עניו כו' בלתי מרגיש א"ע כלל להיותו בבחי' מ"ה בטול עצמו דחכמ' והענוה סימן לבחי' תכלית הבטול והאין דחכמ' דכל שיש בו יותר בחי' הבטול עצמו דמ"ה ואין עצמו ממילא נראה בו בחי' תכלית הענוה שלא להרגיש עצמו מכל וכל לכך א' דיהב חכמת' לחכימין דוקא שיש בהן בחי' הבטול שהוא הענוה אבל להיפך כל שמורגש בישות יותר יורחק ממנו שפע החכמ' כמו לא בים היא במי שמרחי' דעתו עליה כים ולא תמצאנו בגסי הרוח כו' כידוע והדוגמ' מזה יובן למשכיל למעל' שזהו בחי' יו"ד העליון שע"ג הקו דאלף הנ"ל בהיות ידוע שעל החכמ' נא' לשון עשי' כמו כולם בחכמה עשיתומאחר שבחכמ' עשה הכל הרי גם החכמ' נק' עשי' כמשל שכל וחכמ' שבעשי' שגם השכל שבעשי' עשי' נחשב כמ"ש במ"א ואפי' חכמ' עליונ' דאצי' נחשב עשי' מאחר שהאצי' עצמו עשי' נחשב וגם בחי' מקור החכמ' דאצי' הנק' פלא הנ"ל הרי נא' עושה פלא וכנ"ל והוא במה שמתצמצם בעצמו להיות מקור לחכמ' נק' עשי' דהלא ידוע דגם בחי' החכמ' היותר עליון כמו חכמ' הקדומה שבעצמו' המאציל שנק' חכים ולא בחכמה ידיעא ונק' חכמ' דא"ק גם ע"ז אמר לית מחשבה ת"ב אפי' מחשבה דא"ק וכה"ג וד"ל ולהיות כן במה שהוצרך לצמצם א"ע כ"כ בדילוג הערך נק' ענוה יתירה והוא כמו ענין צמצום הנק' יוד שבמשפיע המופלג בחכמה בשביל שפע קטן הערך מאד שאין זה רק ענוה יתירה אבל באמת ענוה זאת גורמת הריבוי וההתפשטו' של השפע אח"כ ברוב גלוי גדולת החכמ' במקבלים וכנ"ל בענין צמצום המשפיע רק כדי להשפיע דהצמצום הוא עיקר הסיבה לשפע כך הענוה הוא עיקר הסיבה אל הגדולה והתפשטו' שאחר כך וזהו במקום גדולתו דוקא שם אתה כו' פי' במקום גדולתו במקום שצריך להיות בחי' התפשטות אור ושפע כמו להיות נק' חכים ומבין וחסדן כו' שנקרא שבח וגדולת אא"ס לגבי המקבלים שם דוקא בהכרח הי' שימצא ענוה יתירה בתחלה שע"י ענוה זו דוקא הוא שבא בגלוי מהעלם העצמי' שהוא בחי' הצמצו' שבעצמו' מטעם שבעצמותו הוא אח"פ בתכלית מרומם ומובדל בערך מהיות גם מקור למקור לחכמ' הקדומה דא"ק כנ"ל וגם לא להיות מקור דמקור לרצון ותענוג וכל ספי' ומדה וכמ"ש ולאו מכל אינון מדו' כלל וכידוע רק ע"י הענו' והצמצו' בא לכלל בחי' גדול' והתפשטות זו לכך דקדק לומר במקום גדולתו שם דוקא כו' וד"ל (ובאמת פי' זה יוצא מידי פשוטו דבמקום גדולתו משמע דלפ"ע הגדולה בעצם כך יוכל להיות עניו לצמצם א"ע וקאי גדולה זו על גדולת העצמו' דוקא וכמו המלך שהוא גדול בעצם כך יוכל להשפיל א"ע יותר וכידוע דכל הגבוה גבוה יותר יוכל להשפיל א"ע והיינו לפ"ע הגדולה שבעצמו' היא הענוה ולא שע"י הענוה יבא הגדולה שאין זה עולה כפי הפשט כלל אך הענין באמת דלפ"ע עצם גדולת העצמו' שלפני הצמצום דלגדולתו אין חקר כך יהי' ערך הענוה והצמצום דפלא הנ"ל ולכך נק' אדון הנפלאו' כו' ויובן זה יותר לפי אופן המשל הנ"ל בענוה גשמי' למטה שהוא אמיתית הסימן לתכלית בחי' הבטול ואין בעצם כו' כנ"ל כך היא למעלה דלפ"ע בחי' האין האמיתי שבעצמו' אא"ס כך הוא בחי' ענוה שלו במה שמצמצם א"ע ונמצא דיוד זה העליון הוא המורה על עצם גדולתו שהוא בחי' אין האמיתי כו' כמו שהוא בעצמו ממש כענוה דמשה שהורה על עצם בחי' אין ומ"ה שבנפשו וד"ל) וזהו פי' הגדול כו' בה"א הידוע דהנ' ידוע שהפתח מורה על בחי' הפתיח' והגלוי לחוץ דוקא והקמץ מורה על בחי' הסתימו' וההעלם בעצמו' דוקא ולזה הטע' הקמץ בכת' ופתח בחכמ' כמו פיה פתח' בחכמ' כו' ואמנ' בפתח דחכמ' יש ב' מדריגו' א' מן ההעל' לגלוי ממש והוא מ"ש והחכמ' מאין תמצא ליש כו' והוא בחי' חיצוניות ח"ס דא"א וע"י הנ"ל שנק' חכמ' שבכתר בכלל כנ"ל והב' בחי' מקור הנעלם שהוא מקור להיות פתיחת החכמ' מח"ס והוא ע"י בחי' הצמצום שמצמצם בעצמו דוק' הנק' פלא שהוא עיקר יוד העליון שע"ג הקו באלף והוא עיקר אות הא' בכלל וזהו פי' אאלפך חכמה שעתיד להיות מקור לחכמ' ע"י צמצומים רבים שביוד זה הנה זהו ג"כ נכלל בה"א זה דהגדול לפי שממנו עכ"פ עתיד להיות הסתעפות הקו הימין חח"ן דאצי' דהיינו כשיומשך מפלא אלף וכנ"ל (והוא ע"י הענוה מתוך הגדול' שקדמה כנ"ל בפי' הב' או במקום שצריך להיות גדול כפי' הא' דלעיל) אבל יהי' איך שיהי' מפלא נעשה אלף דוקא משום דהא בהא תליא שהצמצום הוא כדי להשפיע מקור לחכמה שבקו ימין כו' וזהו ה"א דהגדולבפתח דוקא שמורה פתיח' וגלוי לחוץ אעפ"י שעדיין סתום הוא כמו שא' אאלפך עתיד ללמד ולא השפיע ולמד עדיין מ"מ מפני שסופו ללמד ולהבי' לגלוי נק' גם הוא בבחי' גלוי פתיחה וכענין אהי' נא זמין כו' וד"ל ומה שהקמץ בכתר הוא דוקא בבחי' כתר שבכתר עצמו שנשאר סתום לעולם בסתימו' העצמו' שנק' סדכ"ס במה שהוא נחשב מבחי' האחרונה שבעצמות ממש דנק' נורא תהלות דלא ידע ליה בר איהו כו' (ומשם נמשך ויו דוהנורא בבחי' שרש קו האמצעי מפני שעולה לפנימית ועצמות יותר שנק בריח התיכון כמ"ש בפי' המלות ועזוז נוראותיך כו') וכמ"ש בפרד"ס דפנימי' הכתר בכלל נבדל בערך מהיות מקור לג' קוין דאצי' אך מ"מ משם נמשך ע"י צמצום הנק' ענוה כנ"ל וכן שרש קו השמאל בג"ה מה"א דהגבור שהוא פתח דח"ס להיות מקור לקו השמאל בג"ה (ובכלל הן ג' מדות חג"ת דכתר חסד בה"א דהגדול וגבורה בה"א דהגבור ות"ת בוי"ו דוהנורא) והוי"ו דוהנורא כולל שניהן והוא ענין הקו שבאלף שמקבל מיו"ד העליון שעליו ומשפיע ליוד התחתון שבו שממנו יבא כל גלוי מאין הנעלם דכתר כו' שיוד התחתון נק' בחי' יסוד שמביא המדות לגלוי לחוץ כידוע כך יוד זה שתחת הקו דאלף מביא לגלוי מאין הכתר הנעל' כל בחי' המדות חג"ת שבח"ס שבכתר שמקבל מסדכ"ס הנק' רדל"א כו' שמשם עושה פלא כמ"ש נורא תהלות עושה פלא כו' ונמצא שהקו שבאלף ממוצע הוא בין יוד העליון ליוד התחתון שמקבלים מיוד העליון ונמשכים ביוד התחתון והן עיקר שרשי צינורות השפע לג' קוין דאצי' ויוד העליון הוא ממוצע בין העצמות לנאצלי' בכלל והוא במה שיש בו ב' מדריגות דפלא ואלף שגם שהן ב' הפכי' אבל באמת שניהם ענין א' דוקא והא בהא תליא לפ"ע כנ"ל באריכות וד"ל (ומ"ש לך ה' הגדולה והגבורה בה"א לבסוף דוקא היינו ענין ה"א דהגדול בתחלה בפתח אלא ששם הוא בבחי' הסתימות ושרש ומקור לגדולה וגבורה הבאי' בגלוי באצי' ובה"א דלבסוף הוא בא בגלוי התפשטות ומ"ש לך ה' הגדולה דנעוץ סופן בתחלתן כו' (דלכך ה"א דהגדול בפתח מפני שעתיד לגלות אור הגדולה ואמנם מ"ש לך ה' הגדולה היינו שעולה הגדולה דקו ימין ונכלל בעצמות ממש שלמעל' גם מהיות בחי' מקור למדות דכתר שמקבלי' מח"ס כו' הרי זה בבחי' פנימית הכתר בכלל שהוא בחי' כתר שבכתר שזהו בקמץ ולא בפתח כנ"ל ע"כ גדולה בקמץ תחת הלמ"ד היפך פתח דהגדול כו' וד"ל) וביאור זה יובן עפ"י הנ"ל באות האלף שיש בו ב' יודין וקו באמצע כך יתפרש לפי דעת המקובלים שאות אלף בחכמה שב' יודין והוי"ו הכל בחכמ' עצמה והיינו כמו בציור היו"ד שקוץ העליון שבו כתר דחכמה כו' וקוץ התחתון שבו הוא בבחי' יסוד אבא כידוע וביאור הדברים ידוע שזהו עד"מ שאנו רואי' הברקת אור השכל האנושי באדם כשנופל לו שכל והמצאה פתאום שזהו כמו חץ הנזרק כו' כמו ויצא כברק חיצו (בל"א בליעצט כו') ובודאי כח עליון זה השופע וממשיך להברקת גלוי נקודה זו הוא בהעלם ע"ג אור הגלוי הזה והוא לא בהסתלקות לגמרי כי אדרבה הרי הוא שכל זה עצמו שבא בגלוי הברקה רק שהוא עומד כמרחף על המוח (בל"א שוועבט איברען מוח) ולכך קוץ זה התחתון דיו"ד נק' יסוד אבא שז"ש כברק חצו והמרחף הוא המשפיע ממש הוא הנקודה העצמי' דיו"ד אך קוץ העליון שנק' כתר דחכמה הוא מקור של כח זה העליון השופע ומרחף על המוח להיות שבודאי מכח הנעלם שבעצמו' כח המשכיל נמשך אור וכח שכל זה שבהעלם שהוא משפיע לגילוי ההברקה וזהו ג"כ ענין ב' יודין דאלף דיוד העליון חכמ' שבחכמה או כתר דחכמה הוא שרש כח המשפיע שבהעל' כח העצמות הוא עדיין והוי"ו הוא המשכה שנמשך בקו להיות משפיע כמו כח המשפי' שכל לגלוי המרחף על המוח והיוד התחתון הוא גלוי שכל המבריק כו' (וכמ"ש במ"א בענין אור מים רקיע גם בחכמ' יש בו אור טרם שיומש' להיו' מקור לגלוי ומקור לגלוי נק' מים כו') וזהו לך ה' הגדול' בה"א לבסוף כי יו"ד דשם הוי' בחכמה הוא כלול מנ' מדריגות כנ"ל והבטול והתכללות דלך הוי' ה"ז עולה בשרש הראשון לחכמ' קודם שיצא להיות מקור לחכמה שהוא כתר שבכתר כנ"ל וד"ל):

(סד) '''אך''' הנה יש להבין לכאורה איך יוכך להיות בחי' דילוג גדול כזה מעצמות המאציל להיות מקור לחכמה גם ע"י בחי' צמצום דיו"ד שע"ג הקו שבאלף הנ"ל מאחר שאין ערוך אליו כלל וכלל כנ"ל אמנם הנה לזה אמר ונוצר חסד לאלפים פי' ונוצר אותיות צינור כידוע והוא אותיות רצון שהוא אור הכתר כמ"ש כצנה רצון תעטרנו וכתר זה שנק' רצון הוא בחי' כתר שבכתר שלמעל' מבחי' חכמה שבכתר שנק' מקור לחכמ' הגלוי' שביוד דאלף כנ"ל דכתר שבכתר הוא מבחי' העצמות שלמעלה מבחי' מקור לחכמה כו' אך אור רצון זה מתצמצם במאד ונעשה ממנו מקור לחכמה ביוד דאלף כנ"ל שמפלא נעשה אלף כך מרצון נעשה צינור והוא עד"מ הצינור הדק שבו מצומצ' הילוך השפעה של המים שבחביו' הגדולה לתוך כלי קטן וצר לפי שלא יכיל הכלי קטן לקבל מהחבית הגדול' כ"א ע"י צינור דק מאד כך א"א שיהי' המשכ' מעצמו' אור הכת' שנק' רצון הנ"ל כ"א ע"י צמצום צינור שהוא אור דק ומצומצם וצר מאד בכדי שיוכל להיות מזה יניקו' אור ומקור לבחי' אות האלף בכלל שהוא מקור לחכמ' כנ"ל (וכענין המבוא' במ"א בפי' ותמלא כדה ותעל שהן כ"ד שפרים דאורייתא דמח"ע נפק' וחכמ' הקדומה שבעצמו' נק' ים הקדמוני וכמשל השואב בכד קטן מים הגדול כו' משום דנובלות חש"מ תורה כך ע"י צינור דק נמשך מקור לחכמ' דאצי' מים הקדמוני שבעצמות כו' וכמשל גידי הארץ שנובע המים בהן בהעלם ודקות מן התהום רבה אך נק' מעיין סתום וחתום וביציאתו בגלוי לנהר נק' מעיין גלוי כו' כך צינור דמזל ונוצר שהוא מקור הנעלם להיותו מקור למקור הבא בגלוי שהוא בחי' חכמה שבכתר כנ"ל וד"ל) וזהו פי' ונוצר חסד לאלפים פי' אלפים כמ"ש אאלפך חכמה כו' לשון להבא שעתי' ללמד כו' דהיינו שעתי' להיו' נמש' ממנו מקור לחכמ' ועדיין לא נמשך כו' והוא בחי' פלא הנ"ל שהוא פנימי' ח"ס דא"א שנחש' עם בחי' כתר שבכתר (שע"ז אמר בע"ח דאור הכתר אינו נמנה בע"ס כו') שנבדל בערך מהיות מקור לחכמה והוא שכל מופלא שלא בא לגלוי לעול' ולפ"ז כאשר נא' שזהו פי' לאלפי' שהוא אאלפך ולא ע"י האלף עצמו שנק' אולפנא כשנעשי' מקור התהוות החכמה כשמפלא נעשה אלף א"כ פי' ונוצר חסד לאלפים היינו שונוצר זה הוא צינור המשפיע לאאלפך שהוא בחי' פלא דפנימית ח"ס הנ"ל וכענין עושה פלא כנ"ל ונק' מקור לפנימי' ועצמו' הכתר כמו פנימי' ח"ס הנ"ל וד"ל ובאמת יש לזה סתירות גדולות הא' מאשר ידוע שיש ב' מדריגות בחסד עליון שבכתר א' ורב חסד שקודם במעלה לונוצר חסד זה והוא בחי' רב חסד דעתיק שמאיר בגלגלתא דא"א כו' (וגבורה דע"י מלובש בח"ס דא"א שנק' טלא כו' ומשם שרש לקו השמאל בג"ה ע"י מזל ונקה כמ"ש אני בינה לי גבורה דע"י כמ"ש בע"ח) והב' מזל ונוצר זה שהוא מזל הח' בי"ג ת"ד דא"א כו' ויש מדרגה שנק' חפץ חסד כמ"ש בי"ג מדה"ר דמיכה כי חפץ חסד הוא החפץ הוא פנימי' הרצון (וידוע דע"י וא"א הוא בחי' הענג ורצון העליון והענג פנימי' הרצון ולכך נחשב בחי' א"א שרש לנאצלי' ובחי' ע"י נחשב מסוף עולם הא"ס דרך כלל) וחפץ חסד הוא מחיצוניות העונג ופנימי' הרצון ע"כ הוא בחי' ממוצע בין רב חסד דע"י (כמו האהבה וחסד שבתענוג שהתפשטותו בלי שיעור כמ"ש במ"א) לונוצר חסד שונוצר הוא היפך אותיות רצון בחילופי אתוון בצירופ' והוא להיותו בא בבחי' צמצום אור וחיות מן הרצון העצמי שהוא עצמות אור הכתר כנ"ל שהוא בחי' רב חסד דע"י שבגלגלתא דא"א כו' לפי שרב חסד דע"י נחשב בבחי' א"ס ממש וצינור זה בא בבחי' הצמצום לגבי המקבלי' ע"כ צריך לבחי' ממוצע לחבר אור חסד עליון שבעצמות להיות מקור לנאצלים ע"י מזל ונוצר והוא בחי' חפץ חסד הנ"ל שמביא וממשיך מרב חסד לונוצר חסד (ועד"מ חפץ חסד למטה הוא מי שיש לו עונג נפלא בשפע חסד שמחמת זה יחפוץ תמיד לעשות רב חסד הרי הרצון וחפץ הזה כלי לבחי' פנימי' העונג שמלובש בזה ושפע אור החסד שנמשך מחפץ ורצון זה בא בצמצום לפי המדה הגזורה ע"פ שכל וטעם לרצון שנק' ח"ס כו') ולפ"ז יש מכאן סתירה גדולה לענין הנ"ל בפי' ונוצר חסד לאלפים לאאלפך לעצמות ח"ס כו' שהרי מזל ונוצר הוא מקבל מרב חסד דעצמות הכתר ע"י צמצום כנ"ל ואיך יהי' מקור לפנימי' ועצמות הכתר כמו פנימי' ח"ס כו' והסתירה הב' מאשר ידוע ומבואר בע"ח בכמה דוכתי ובשרש הב' מזלות דונוצר ונקה כו' שהוא מבחי' מותרי מוחין דח"ס דא"א דהיינו רק מבחי' השערו' שצומחין ממותרי מו"ס כו' וע"כ נק' מזלות כמ"ש בכמה דוכתי דאור אבא דאצי' יונק ממזל הח' ונוצר כו' ואור אימא ממזל הי"ג ונקה כו' וידוע שהשערות אין בהן רק חיות מצומצם מאד בחלל שלהם הצר והן נבדלין מעצם האדם עד שלא ירגיש כאב כלל בחיתוכן כו' וכמ"ש במ"א ולזאת איך יתכן לומר שמזל ונוצר יהי' מקור למקור החכמ' שהוא עצמו' ח"ס מאחר ששרש יניקתו אינו אלא מבחי' מותרי מו"ס לבד איך הטפל יהי' מקור ועיקר (וא"א לומר דפי' אור אבא זה שיונק ממזל כו' הוא פנימי' אור אבא שמקבל מפנימי' ע"י שהוא רב חסד הנ"ל דבי' אחיד אבא כו' דא"כ איך א' שיונק ממזל הח' ונוצר שהוא ודאי רק מבחי' חיצוניו' דח"ס דא"א כידוע) אלא מוכרח לומר בפי' ונוצר חסד לאלפי' שאין הכונה על מו"ס דא"א עצמו שזהו אאלפך כנ"ל אלא הכונה רק על בחי' האלף עצמו שהוא בחי' גלוי אור ושפע החכמ' מאין והעלם הכתר ששרש זה הוא מזל ונוצר חסד והיינו כמ"ש דאור אבא דאצי' שהוא בחי' גלוי אור חכמ' דאצי' יונק ממזל הח' ונוצר כו' שאינו רק מחצוניות ומותרי ח"ס דא"א כנ"ל והענין הוא כידוע דחו"ב דאצי' כבר נאצלו מאין העצמות לבחי' יש בבחי' מציא' דבר מה וכענין קנה חכמה קנה בינה ב"פ קנה גי' יש (כנ"ל באריכות) וע"ז נא' והחכמ' מאין תמצא במציא' יש ע"י מזל ונוצר שהוא צינור דק שנובע בהעלם גדול כו' כמו דרך שערה חלולה כו' ע"ד הנ"ל בבחי' ח"ס עצמו וכמ"כ שרש יניקה לאור הבינה דאצי' ממזל ונקה ובחי' חו"ב דאצי' הן הנק' אלפי' ב' אלפין ע"ש אולפנא לימוד וגם מה שפירשו אאלפך ל' עתיד יתפרש זה גם בבחי' מקור חכמ' דאצי' שבאה בגלוי מן העלם דמזל ונוצר הרי ממזל ונוצר עתיד לאתגלאה להיות גלוי החכמ' בבחי' יש בבחי' האצי' (וע"ד הנ"ל בפי' אאלפך על ח"ס דא"א שעתיד להיות מקור לחכמ' כך יתפרש כפשוטו) וזהו אאלפך שעתיד ללמוד ולא למד עדיין היינו בחי' מזל ונוצר זה שיש בכחו ללמוד כו' דהיינו להשפיע גלוי אור החכמ' בבחי' יש דאצי' כו' ועדיין לא בא האור בגלוי גמור רק שבא האור בבחי' יניקה לאור אבא שהוא בהעלם דרך צינור כו' כנ"ל ונמצא המזל עצמו נק' אאלפך והחו"ב דאצי' שכבר נתגלו וקבלו האור מאין ליש נק' אלפי' וזהו ונוצר חסד לאלפי' דחו"ב שזהו בחי' אור הכתר בחו"ב (דלא כפי' דלעיל לאלפי' לאאלפך כו') (ובאמת פי' זה יותר מתיישב בלשון אלפי' דלפ"ז אאלפך הוא במזל ונוצר מקור החכמ' הגלוי' אבל עצם החכמ' הבא' בגלוי מאין ליש ממש הוא הנק' אלף באמת כי פי' אלף לימוד הוא לימוד הבא בגלוי משא"כ אאלפך אינו אלף עדיין רק שעתיד ללמד כנ"ל ולפי' דלעיל דקאי על אאלפך אין זה אלף עצמו עדיין במקרא מפורש לאלפי' כו' והנה באמת גם הפי' הראשון אמת אך הוא מדבר במדריגה עליונה יותר והוא גם בעצמו' חו"ב דא"א איך שהן מקבלים מרב חסד דע"י ע"י ונוצר חסד ובחי' עצמו' חו"ב דא"א נק' אלפי' אולפנא בחי' גלוי לגבי העלם כתר שבכתר ששם הוא בחי' רב חסד דא"ס וע"ז נא' והחכמ' מאין כו' פי' ח"ס עצמו מאין העצמי דעצמו' הכתר כו' כמא' דאפי' אור צח ומצוחצח שהוא עצמו' ח"ס אוכם הוא לגבי טה"ע כתר שבכתר כו' אבל אאלפך הוא בחי' מקור לח"ס עצמו ע"י צמצום ונוצר אמנם לא נק' ונוצר זה בחי' מזל כלל אלא הוא בחי' צמצום ההמשכה מרצון העליון שהוא חפץ חסד שנמשך מרב חסד דע"י כנ"ל כי בחי' מזל הוא בא בבחי' שערו' שאינו רק מחיצוניו' דמו"ס דא"א כנ"ל ונמצא שני הפי' אמת ומתיישבין בלשון הכתוב לאלפי' שהן אלפין ממש אלא שזהו קורא אלפין לחו"ב דאצי' שבגלוי וזה קורא לחו"ב דא"א עצמו שם אלפי' כנ"ל וד"ל (ולפ"ז מ"ש ועושה חסד לאלפי' דקאי במזל ונקה שרש לבינה והחכמ' כלולה בה משום שנק' מקרא קודש וכמו וחכם בבינה בחי' ע"ב דס"ג כו' יתפרש ג"כ בב' אופני' הנ"ל בבינ' דא"א עצמו ובבינ' דאצי' אך בבינ' דא"א איך שייך עשי' שהוא ההתפשטו' מאין ליש בבחי' מקור למקור (משא"כ ונוצר שהוא כולל גם לבינה שבחכמ' דא"א כמו הבן בחכמ' ס"ג דע"ב שייך שחם בחי' בטול היש לאין מחמת אור אין העצמי גם בבינה דו"ס כו') אמנם מבואר בפי' המלות בסידור בפי' ברוך ואמר ועושה שהוא חו"ב דא"א כו' והיינו ועושה חסד כו'):

(סה) '''ומעתה''' יובן בענין ציור תמונת האלף שהוא ב' יודין ווי"ו באמצע כנ"ל שאין היוד העליון שבו בבחי' אאלפך חכמ' מקור לח"ס כו' אלא יתפרש הכל בבחי' החכמ' עצמה בין בח"ס בין בחכמ' הגלוי כו' דהנה היו"ד הוא בחי' חכמה שבחכמ' והוי"ו הוא מדות שבחכמ' והיוד התחתון הוא בחי' השפע' היסוד דחכמ' וביאור הדברים בחכמ' הגלוי' ידוע עד"מ מהברקת אור נקודת המושכל בגלוי נק' יוד העליון והוא בחי' חכמ' שבחכמ' שהוא עצם נקודת המושכל כמו שבא מן ההעל' לגלוי כו' ובחי' התפשטו' והמשכה שלו לגלוי יותר הוא בחי' מדו' שבחכמ' (והוא שכל המטה כלפי חסד או דין אע"פ שאין טעם ושכל מושג לדבר עדיין כמו שתיק רב דלעיל ונק' ו"ק דאבא כמ"ש במ"א) והיוד התחתון הוא בחי' השפעת יסוד דחכמ' בבחי' מל' דאבא שהוא בחי' אותיות דחכמ' שנמשך מזה בבינה להיות הנקודה בהשגה לאורך ורוחב כו' (כמו קוץ התחתון דיוד כנ"ל) ועד"ז ממש יתפרש ציור האלף בבחי' ח"ס עצמו אלא ששם הוא בחי' ההעלם דכתר עליון הנק' רצון וכידוע שהחכמ' וטעם כמוס לרצון נק' ח"ס כענין המא' שתוק כך עלה במח' כו' היוד העליון הוא בי' חכמ' שבח"ס והוי"ו הוא מדו' דח"ס והיוד התחתון הוא בחי' יסוד דח"ס כו' והכל הוא בבחי' ההעל' דרצון עדיין שלמעלה מן השכל הגלוי כו' אבל הנה פי' ונוצר חסד לאלפים לב' הפרושים דאלפים הנ"ל בין בח"ס עצמו בין בחכמה הגלויה הוא למעלה גם מיוד העליון דאלף ונק' אאלפך חכמה בין לח"ס בין לחכמה הגלוי' וד"ל ונמצא מובן מכל הנ"ל דב' הפירושים בנוצר חסד לאלפים עולה בסגנון א' ממש רק שזה מדבר בח"ס מקור החכמה וזה מדבר בחכמה הגלוי' ישיניהם נק' אלפים ולא אאלפך כנ"ל ואמנם יש לפרש עוד דבאמת אינם שני ענינים מחולקים כלל אלא שניהם מדברים בשרש וענין א' ממש והוא בהקדים תחלה ענין א' בבחי' שרש יניקות המזל שנק' שערות כו' דהנה מבואר בע"ח דבחי' מותרי מו"ס שיוצאין ובוקעין בבחי' מותרות ונובלות שמהן צומחין השערות שרשן למעלה יותר מגוף המוחין דח"ס וראי' משרש י"ג ת"ד שהן למעלה מבחי' ח"ס כמ"ש ויעבור ה' על פניו כו' (וזהו נושא עון אעפ"י שעפ"י תורה אין יסורין בלא עון כו' ושרש התורה בח"ס מקור החכמה אך י"ג מדה"ר שרשן מעצמו' הכתר כו') והטעם מבואר במ"א שזה שיוצא בבחי' בקיעה וצמיחה מן המותרו' הוא מפני שנתוסף רבוי אור וחיות בגוף המוחין עד שלא יכילם ע"כ יצאו המותרות בבחי' בקיעה כו' כמשל חבית הגדול' שמלאה ביותר יבקע החבי' ויצאו מים דרך בקיעה בסדקין שבקיעה זו מורה בחי' מילוי ביותר שלא יכיל כלי החבית א"כ אותן מים שלא יכיל עוד בכלי הן שבוקעין ויוצאין בסדקין כו' וכך בחכם גדול שנתוסף כח חכמ' בכח המשכיל יצא ויבקע מותרי מוחין ומותרות הללו גבוהי' יותר מעצם המוחין שיש בו מכבר לפי שזהו בחי' תוס' אור שלא יכיל המוח הוא שיוצא כו' (וכן כמו בקיעת אור שחר שהשמש בא ומאיר בגבורתו אז יבקע העובי של הרקיע החשוך ויאיר שם ונק' בקיעת אור השחר כמ"ש אז יבקע כשחר כו') וזהו טעם זקן שקנה חכמ' ממקורה שלמעלה מח"ס שהוא כח המשכיל להשכיל מהעלם אל הגלוי כידוע בענין יהב חכמתא לחכימין שזהו ענין תוס' כח בכח המשכיל שנק' חכימין כו' ולזה אמרז"ל דרך שבח נובלות חש"מ תורה נובלות דוקא לפי שנובלות הללו שרשן למעלה מחש"מ עצמו הנק' ח"ס דא"א או חכמ' הקדומה דא"ק וכה"ג וכמ"ש במ"א באריכו' וד"ל ובהקדמה זו יובן גם כאן בפי' ונוצר חסד לאלפי' דב' הפרושי' הנ"ל ענין א' ממש הוא דהיינו שנוצר זה נק' מזל הבוקע ויצא בבחי' שערו' ממותרי מו"ס לבד ועכ"ז שרשו הגבה למעלה מגוף המו"ס עצמו דהיינו ששרשו בעצמו' הכתר הנק' גלגלתא דא"א דחפיא על מו"ס כידוע והוא בבחי' רב חסד דע"י שבגלגלתא דא"א כנ"ל ונמצא ב' הפרושי' א' הוא ממש דלאלפי' קאי גם בח"ס עצמו ואעפ"כ נוצר זה הוא בחי' מזל דא"א ולפי שבשרשו הוא מבחי' גלגלתא דחפיא על מ"ס ע"כ הוא בחי' משפיע ג"כ לא"ס עצמו וגם ע"ז אמר והחכמ' מאין כו' ובחי' ח"ס שמקבל מהכתר עצמו ע"י צינור דונוצר לפי שזהו מה שלא יכול המוחין להכיל הוא שיוצא בבחי' מזל דשערו' כו' כנ"ל וד"ל (וזהו פי' והחכמ' תחי' בעלי' פי' בעלי' דח"ס גם במקור דמקור חוצבה באין האמיתי דעצמו' הכתר ממש לפי שמגיע זה עד בחי' מקיף דמקיף דיחידה כמו בר"ע שזלגו עיניו דמעו' מדחיקת המוח שלא הי' יכול להכיל העונג שבשכל זה מגודל עצם העומק שבפנימי' סודות התורה דלאו כל מוחא סביל כו' נמצא יציא' הדמעות שרשן במקור דמקור של הסוד הזה כו'): והנה אחר כל ההקדמות הנ"ל יובן פרטי ענין ועד בחלופי אתוון דאחד ותחלה יש להבין בחילוף אות אלף דאחד שנמשך מיחו"ע ליח"ת בועד נעש' אות וי"ו ואח"כ מן החית דאחד נעשה עין כו' בהיות מבואר למעל' בציור אות האלף ומזה יובן ענין אות אלף דאחד עפ"י המבואר למעלה בפי' ונוצר חסד לאלפים כו' ותחלה יש להבין סדר הצרופי' דאותיו' אחד ביח"ע ואח"כ יובן איך שנעשה בחלופי אתוון ביח"ת תיבת ועד כו' דהנה כל ענין הנ"ל בפי' נוצר חסד לאלפי' אין זה רק מה שאות האלף בכלל הוא בחי' ממוצע להתחברות עצמו' אא"ס שבפנימי' הכתר להיות מקור לחכמ' מאין ליש ע"י מזל ונוצר כנ"ל ומעתה לכאורה יש להבין מה שכולל לחו"ב יחד באמרו לאלפים ובענין אאלפך כו' חלקם לשנים באמרו אאלפך חכמה ואאלפך בינה ולא כללם יחד אאלפך חו"ב כו' ולכאורה יש לתרץ שיש הפרש גדול בין שרשי המוחין דחו"ב שהן ב' מזלות דונוצר ונקה להמוחין דחו"ב דאצי' שב' מזלות הנ"ל הן מחולקי' כ"א במהות בפ"ע כידוע דמקור הראשון הממשיך התהוות התחכמות הנק' הבנה במוח החכמה הוא מקור מיוחד בפ"ע ואין לו חיבור ושייכו' כלל עם מקור השני הממשיך התהוות מוח ההשגה והרחב' השכל בהסבר לאורך ורוחב (כנ"ל בסי' נ"ט) ולכך נק' זה מזל הח' וזה מזל הי"ג כי שני מקוריי' מחולקי' הם ולכך א' אאלפך חכמה בפ"ע ואאלפך בינה בפ"ע דיוכל להיות זה בלא זה לכך כפל לומר אאלפך בינה כו' (כנ"ל שם באריכות) ואעפ"י שזה נק' מזל העליון וזה מזל התחתון ועליון ותחתון היינו בחי' משפיע ומקבל וזהו הוראה על היחוד והתכללות דב' מזלות הנ"ל וכמבואר במ"א בענין הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל שהוא שרש יחוד עליון דאו"א כשמתכללי' ב' המזלות שרשי המוחין דאו"א (ונק' מזל סתם כנ"ל שם) הענין הוא דמתחלה מחולקי' הן כנ"ל ומתייחדי' ומתכללי' אח"כ וזה נק' מזל העליון כו' אמנם אחר היחוד והחבור חוזרין ומתחלקין זה בפ"ע משפיע למוח החכמ' וזהו בפ"ע משפיע למוח הבינה כי א"א שישפיע כל א' למטה כ"א כשיוכללו יחד תחל' וחוזרים ומתחלקים ונמצא אין היחוד תדירי כו' אבל יחוד דחו"ב דאצי' נק' יחוד תדירי ותמידי כמ"ש בזהר דאו"א זוגייהו תדיר ונק' תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין לעלמין ממש והטעם הוא מפני שההמשכה מחכמה דאצי' לבינה שהוא מאין ליש ממש זה צריך להיות בתמידות בלי הפסק כלל ולכך כוללם יחד במקרא באמרו נוצר חסד לאלפי' שהן חו"ב יחד משא"כ במזלות שלהם אין היחוד תמידי רק לפרקים (כמו בגבורת גשמים שאמר בזהר שהוא בשרש המוחין דאו"א והוא מזל ונוצר כמטר שיורד בבחי' קו כנ"ל בענין יורה ומלקוש וד"ל) אך עדיין אין זה מתורץ במה שמצינו גם בחו"ב שבא מאין ליש בגילוי חלקם לשנים ולא כללם יחד באמרו קנה חכמ' וקנה בינה וב"פ קנה גי' ש"י שהוא יש כו' דהיינו בבחי' חו"ב שכבר נמשך מאין ליש כידוע ועוד יש להבין מה שסותר לזה במ"ש אם אין חכ' אין כו' (כנ"ל שם) אך האמת הוא דגם במקרא חלק לשנים רק באופן אחר והוא הכל בבחי' התכללו' דחו"ב יחד והיינו באמרו ונוצר חסד לאלפי' שנכלל בינה בחכמ' ובמה שכפל עוד לומ' במ"א ועושה חסד לאלפי' שזהו במזל ונקה שרש הבינ' ונכלל בזה החכמ' וא"כ יש כאן התחלקו' ונוצר ועושה וכל א' כלול משניהם יחד אלא שבזה החכמ' עיקר והבינה נכלל בה כענין הבן בחכמ' ובזה הבינה עיקר והחכמ' נכלל בה כענין וחכם בבינה וכנ"ל (שם) בענין רואין את הנשמע ושומעין כו' שיש כאן ב' מיני התכללו' ושניהם אמת משום דלפעמי' מקבלי' חו"ב יחד ממזל העליון ונוצר ולפעמים מקבלים שניהם יחד ממזל ונקה ועוש' לכך נזכ' בשניה' לאלפי' וזה דוק' ביחוד המזלו' שכלול כ"א מזולתו ע"כ מקבלים ממזל ונוצר ונכלל בזה מזל ונקה ולפעמי' מזל ונקה משפיע לחו"ב ונכלל בזה מזל ונוצר (כענין יו"ט שנק' מקרא קדש כו' דמוחין דאבא נכללים בהעלם באימא ובשבת הוא להיפך שמוחין דאימא נכללים באבא וכמ"ש בזוהר ע"פ והובא את בדיו בטבעו' כו') כי הנה לפעמים נק' או"א קדושים כשמקבלים מבחי' אין דונוצר ואז נא' והחכמה מאין כו' וכשמקבלים ממזל ונקה אז גם החכמ' נק' בבחי' עשי' כמו עושה בראשית דבראשית נמי מאמר הוא משא"כ כשמקבלים שניהם מאין דונוצר גם בינה בבחי' אין כמ"ש ואי זה מקום בינה כו' ומעתה יתורץ הכל דכאשר ב' מזלות כל א' בחי' משפיע בפ"ע אז גם חו"ב מחולקי' החכמה נק' אין ובינה נק' יש כל א' כפי מקורו כו' אך כשמתייחדי' הב' מזלות יש בזה ב' אופנים והכל בהתכללות דחו"ב א' שמקבלי' שניהם יחד מנוצר ואז שניהם בבחי' אין וכמ"ש והחכמה מאין ואיזה כו' וע"ז אמר אאלפך חכ' אאלפך כו' לשון עתיד כנ"ל וכאש' שניה' מקבלי' ממזל ועושה גם החכמ' בבחי' עשי' דבינה להיות מאין יש דוקא כמו אומר ועושה או עושה בראשית ע"ז א' קנה חכמ' קנה בינה וב"פ קנה גי' יש שהוא בחי' יש דמזל ונקה שמקבלים שניהם משם (ומ"ש אם אין חכמ' וכו' קאי בב' האופנים בין כשמקבלי' שניהם בבחי' אין והעלם דונוצר בין כשמקבלים שניהם בבחי' יש דונקה כמו ב' האופני' דונוצר כו' לאלפים ועוש' כו' לאלפי' הנזכר בכתוב וד"ל):

(סו) '''וזהו''' ענין אות האלף דאחד ומאות אלף זה נעשה חית בסדר צירופי' דאחד דהנה ידוע בכונות דאחד א"ח דלית היינו בחי' ט"ס דז"א כו' ובאמת קאי תיבה זו דאחד הכל בבחי' יח"ע דחכמ' עלא' בב' האופני' דלעיל בשרש ציור האלף בכללותו אם בבחי' ח"ס עצמו או בבחי' חכמ' גלוי' דאציל' ולפ"ז אלף דאחד הוא כולל כל מה שמבואר למעל' בציור ב' יודין והוי"ו שבו וכללו' ענינו הוא בחי' הממוצע לחבר עצמו' אא"ס שבכתר שיתגלה בבחי' החכמ' מההעלם שבעצמותו ממש (שהוא מפלא אלף כנ"ל) וכנ"ל שזהו ענין נוצר חסד לאלפים וכשבא מן ההעלם דצינור לגלוי ממש נק' אולפנא לימוד כו' ואמנם הנה יש בזה ב' מדרגות הא' גלוי אור הנגלה מן המשפיע אל המקבל שהוא כציור וי"ו שהולך ומתקצר למט' ביותר לפי שלא יגיע סוף השפע למקבל כ"א בצמצום גדול מאד (וכמ"ש במ"א בענין עטרת יסוד כו' ע"פ ולא יכול יוסף להתאפק בחי' וי"ו זעירא שזהו מה שנשאר אצל המשפיע לגלות אור הנצשך רק לפ"ע מדת כלי המקבל ולא יותר וכמ"ש בזוהר בפי' ומספר רובע ישראל כו') והב' כאשר כבר נמשך אור השפע במקבלים וקיבל כל אור השפע בבחי' גלוי מאין ליש גמור שזהו עיקר ענין הלימוד כשנתקבל במקבל דוקא והמשפיע אור ולא נתקבל עדיין הגם שנק' מלמד אינו שלימות עדיין עד שנתקבל במקבל בבחי' יש גמור מוגבל לפי אופן המקבל וכמו מכל מלמדי השכלתי שהן נו"ה שנק' מלמדי וכן למודי הוי' כידוע וכך הוא ענין האלף אולפנא שיש בזה ב' מדרגות א' מן המשפיע אל המקבל שנתצמצם כמו וי"ו והב' כשנתקבל במקבל שנתגלה לפי אופן כלי ההגבלה שזהו עיקר הגלוי ונק' יש במוגבל משא"כ גלוי אור המשפיע הגם שנק' יש לגבי העלם עצמות המשפיע אבל לא בא למטה עדיין ויובן זה במ"ש להנחיל אוהבי יש שיש בזה ב' מדרגות הנ"ל והא' הוא יש דעוה"ב שהנשמות נהנין כו' היינו יש דמשפיע אל המקבל והן ש"י עולמות דקנה חו"ב גימ' יש כנ"ל והב' יש דמקבל כאשר הנשמות נהנין כו' ומקבלי' לפי אופן כלי השגתם שאז בא מאין ליש גמור ונק' צמצום המשפיע בהילוך אור שפעו למקבל בחי' אין ליש וד"ל ועד"ז ממש יובן בין אות האלף דאחד לאות החי"ת שהחי"ת הוא בחכמ' והאלף הוא בבחי' יש דמשפיע אל המקבל שנק' אולפנ' כו' ולכך הוא בציור ב' יודין יוד התחתון הוא בחי' גלוי השפע מן המשפיע אל המקבל ע"י הוי"ו שהוא אמצעי כנ"ל וזהו עיקר ענין אות האלף ושלימותו כשבא לכלל שפע לחוץ (וכמ"ש דרדקי אלף בי"ת אלף בינ' כו' וכן בחכמ' יבנה בית כו' כמו שמקוצו של יו"ד התחתון נמשך לבינה אך תחלה צ"ל בחכמ' עצמה בחי' כח זה הנמשך למטה) והוא בחי' יש דמשפיע הנ"ל ובחי' יש דמקבל הנ"ל הוא ענין החי"ת דחכמ' הנ"ל דהיינו כאשר האור בא במקבל בכלי קבלתו שנק' לימוד שלמד לזולתו אז נק' חכמ' לשון נוקבא משא"כ המשפיע את השכל נק' חכם לשון דכר כמו כל דבר חכמ' שכבר נמשך במקבלים נק' חכמ' בה"א שהוא לאחר שנתגלה מהות מציא' החכמ' בפועל גמור וע"ז נא' והחכמ' מאין תמצא מבחי' אין והעלם דמשפיע בא בגלוי יש דמקבל והיינו תמצא במציאת דבר חכמ' משא"כ טרם שנתקבלה למקבל אינ' במציא' חכמ' בגלוי כי נמשך לפי אופן מדרגת המשפיע כציור וי"ו כנ"ל וזהו ענין חי"ת דחכמ' שזהו כאשר החכמ' באה במקבל לגלוי אורך ורוחב כו' וזהו בציור אות החי"ת שהוא ציור פתח כצורת הפתח ממש במשקוף וב' מזוזו' והיינו עד"מ הפתח שבו יוצאי' לחוץ ובו נכנסי' לפנים כי הוא חלל פתוח לכל כך ענין החכמ' שבא' בגילוי לחוץ במקבלי' נק' פתח העליון שנפתח גלוי אור ח"ע הנעלם ונק' פתחי חכמ' שהכל נכנסי' בהם לקבל וגם ע"ש יציאת האור שם מהעלם לגלוי לחוץ (כמו פתח ר' פלוני) והנה כתיב פיה פתחה בחכמה והוא הפה שהוא הפתח שהחכמ' נפתח שם בגלוי הדבור וכל זמן שלא נתקבל השכל בגלוי יש דמקבל כנ"ל לא יוכל לגלותה בפתח דפה לדבר לזולתו משום דהא בהא תליא וכמשי"ת בענין חית דלי"ת כו' (ומשה היה כבד פה להיותו בפנימית אור אבא שלמעלה מבחי' גלוי אור החכמה לחוץ בחית שנק' פתח ונק' פה וע"כ א' לו מי שם פה לאדם שהוא גלוי פתיחת החכמה כו' וכמ"ש במ"א) ואמנם אע"פ שזהו ירידה גדולה להיות גלוי אור ח"ע בפתח דציור חית (וכידוע דקמץ בכתר ופתח בחכמ' דהיינו כתר דחכמה בקמץ בסתימות והעלם וגלוי יסוד ומל' דחכמה הוא בפתח והן ג' קוין ימין ושמאל ב' מזוזות וע"ג המשקוף ובהיות שזהו ההשפעה הבאה למטה גם בחלל בפתח הרי יוכל לבא השפע למטה מטה אל העומדי' בחוץ וכמ"ש חכמות בחוץ תרונ' גם לחיצוני' בהיכלות הקליפות וכמ"ש במ"א בענין חמץ ומצה דבחי"ת דחמץ לפתח דחטאת רובץ כו' אך זהו בבחי' ח"ת דמל' בעה"ד טו"ר כו' אבל ביח"ע דאצי' אין שם שרש יניקה כלל לחיצוני' ע"כ מא' דאחד נמשך חי"ת כמו משה שהי' כבד פה תושבע"פ כו' אך מ"ש מי שם פה לאדם מפני שבפה דחכמה אין שם יניקה לחיצוני' ג"כ כמ"ש פיה פתחה בחכמה לפי שבה"א יש חלל קטן בין הגג לרגל הקצר כו' (וכמ"ש בפי' המלות דמזמור לתודה כו' בענין מצה בה"א כו' והוא בחי' הבטול שבח"ת וזהו ותורת חסד שיכול לברר הכל בבטול היש לאין דבח"ת אתברירו וזהו תושבע"פ כמבואר שם באריכו') וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך וכן אשים דברי בפיך לא ימוש כו' מפיך דוקא שהעיקר מצות ת"ת בדבור בפה וכמ"ש כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם הרי בחי' חכמ' בראש דאדם מקבל אור וחיות מן הפה וכמא' רז"ל למוציאהן בפה דוקא משום דבאמת נעוץ תחלתן בסופן דוקא וכאשר נעשה מן האלף דמשפיע חי"ת בגלוי למקבל כנ"ל עדיין אין עיקר השלימות אלא לבסוף יותר והוא כאשר בא בפה בדבור שיוכל לגלות הדבר חכמה שקיבל לחוץ ולא יטה ימין ושמאל כו' אז ממוצא פי הוי' שבדבור דוקא יחי' האדם בחי' חכמ' שבראש וזהו שמן החי"ת נעשה דלי"ת בצרופי אותיות דאחד שהדלי"ת הוא בחי' הדבור שבחכמ' כמו פיה פתחה בחכמ' כנ"ל והוא דלית רבתי להיותו בבחי' גדלו' הדבור כמו שהוא בשרשו בגלוי אור חכמה הקדומה שנעוץ תחלתן בסופן (ונק' רוח ממללא בחי' מדבר שזהו עיקר שלימות דבחי' אדם כידוע) וזהו כללות ענין סדר צרופי אותיות דתיבת אחד א' ואח"כ חי"ת ומחית דלית רבתי ופרטיו' ענין החי"ת ודלי"ת ית' בסמוך וד"ל (ובכ"ז יובן מ"ש והחכמה תחיה בעליה פי' בעליה דחכמה שהוא בחי' המשפיע לחכמה מאין והעלם מקור חוצבה כו' והוא מפני שהחכמ' בה"א הוא גלוי אורה למקבל כנ"ל ומה גם כשבא בגלוי גמור שבפה שמזה יחי' האדם כנ"ל לכך החכמ' בה"א דוקא תחי' לבעלי' דחכמ' כו' דנעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל אך היא גופא יש להבין למה יהי' כח ועוז יותר בגלוי מעצם דח"ע שבראש עד שתחי' לבעלי' ואם מפני שנעוץ תחלתן בסופן הרי כך נעוץ סופן בתחלתן ולמה יהי' כח הסוף גדול מן התחלה ואדרבה הרי עיקר הדבור בה' מוצאו' הפה הוא נמשך מן החכמ' שבראש כידוע דאבא יסד ברתא וכמו מצרף לחכמ' ולכך נק' מדבר רוח ממללא כמשי"ת בסמוך אך באמת אינו מובן גם מ"ש מי שם פה לאדם דאדם הוא בחי' חכמ' אדם שנק' מדבר ואם אין לו פה מצד עצמו לא נק' אדם כלל וא"כ איך אמר מי שם פה לאדם הלא אנכי דווקא אך הענין הוא דפה זה הוא מה שיש בכח הפה לברר ברורים דעה"ד להבדיל הפה בין טו"ר וכענין תושבע"פ מל' קרינן לה כמו מתניתין מלכתא כמלך שגוזר כו' כידוע ומבואר במ"א עד"מ חכם גדול שאינו יכול לפרנס א"ע בחכמתו או לתקן בחכמתו דבר שנתקלקל אינו חכם כי לא עמדה לו חכמתו להחיות נפשו או לתיקון דבר המעוות כו' אעפ"י שבקי בכל חכמ' כי עיקר שלימו' החכמ' באה במה שיוכל בחכמתו למצוא טרף לנפשו כו' וזהו פי' הפשוט דוהחכמ' תחי' בעליה כידוע והדוגמא מזה נק' תורתו אומנתו פי' כלי אומנתו להחיות לבעליה דחכמ' והוא בבחי' הבירורי' שבחכמ' תתאה שבדבור לברר ולתקן כו' נק' כלי אומנות להחיות שרש חכמתו הנק' בעניה שזה מגיע בשרש ומקור הראשון דכתר בבחי' העצמו' שבה למעלה מהיות מקור לחכמ' הנ"ל ע"כ תחיה בעליה דחכמ' שנתוסף כח ושרש עצם חכמתו שנק' ח"ס כו' וז"ש יהב חכמתא לחכימין דוקא שהוא ח"ת שבפה לברר וזהו כי לא על הלחם שהוא בחי' החכמ' בשרשה במזלא גי' לחם יחי' האדם בחי' החכמ' שבראש אלא על כל מוצא פי הוי' דחכמ' שבדבור לתקן עה"ד כו' שנק' תורתו אומנתו יחי' האדם אמנם מי הוא הנותן כח בפה זה מאחר שזה בא מלמעלה מבח' אדם אחר שממנו יחי' האדם ויקבל כו' הנה לזה אמר מי שם פה זה לאדם לא האדם בעצמו מאחר שיחי' ויקבל ממנו אלא אנכי שהוא אור א"ס שבעצמות הכתר הנק' אנכי כו' וזהו טעם עיק' מצות ת"ת בפה וגם משה שהיה כבד פה מצד שרשו בפנימי' ח"ע א' לו אנכי אהיה עם פיך כו' וגם במ"ת נא' תורה צוה לנו משה בע"פ כו' ובכ"ז יובן בתוס' ביאור ענין חית ודלי"ת רבתי שהעיקר הוא בדלי"ת רבתי שהוא כח הדבור שלא כמ"ש בסמוך דשרש כח הדבור מן החכמה לבד כו' וד"ל:

(סז) '''ומעתה''' יש להבין בתוס' ביאור בפרטיות ענין החי' והדלי"ת רבתי דאחד הנ"ל ומשארז"ל על אות החי"ת ודלי"ת תמליכהו בז' רקיעים וארץ וד' רוחו' כו' והנה יש להקדים תחלה בביאור ענין הדלי"ת רבתי שהוא בבחי' עולם הדבור למה הוא דלי"ת רבתי וידוע דאבא יסד ברתא ששרש בנין הדבור נמשך דוקא מן החכמ' וכמ"ש ה' בחכמ' יסד ארץ כו' אך הנה ידוע שיש ב' מדריגות בדבור א' מקור ושרש כח הדבור בעצם כמו שהוא נמצא מאור החכמ' דאבא יסד כו' והב' בחי' צרופי אותיות הדבור כמו שהן באין בגלוי בה' מוצאו' הפה ותחלה יש לבאר מדרגה הב' הזאת שבדבור שהוא בחי' התחלקות צרופי אותיות הדבור העליון כמ"ש בס"י וקבען בפה כו' והן רבוי שינויי הצרופי' לאין שעור כמ"ש בס"י ה' אבנים בונו' ק"ך בתים שהן אותיות שנק' אבנים וה' אותיות יש בהן ק"ך צרופי' כמו שם אלקי' בכלל הן ה' אותיות ויש בהן ק"ך צירופי' שהן כללות ההשתלשלו' דג' עולמות בי"ע (וממ"ח צרופי' האחרונים מקבלים החיצונים הנק' אדמת בני חם כו') (וכתיב צדיק מושל ביראת אלקים שיכול לשנות בק"ך צרופים דאלקי' כמו רחב"ד שאמ' מי שאמר לשמן כו' כמ"ש במ"א) וצרופים הללו מתחלקים לאין שיעור כלל כמ"ש בס"י מכאן ואילך צא וחשוב עד אין שיעור כו' (וטעם שאין מספר הוא לפי שאין שיעור לקדמות השכל לצרף באופנים שונים כמ"ש מצרף לחכמה כו') אך מ"מ מה שבא ונמשך באופן צירוף מיוחד ממנו נברא בריאה פרטי' וכל אות ואות הוא בחי' המשכ' מיוחדת בפ"ע כידוע דכל מלאך נברא מאות וצירוף מיוחד פרטי' ולזה אנו רואים בבחי' התחלקו' המדרגות בנבראי' שאין כל א' דומה לחבירו הגם שהוא במין א' כמו בחלקי דצח"ם שאין דומם זה דומה לחבירו גם במין א' כמו במיני האבנים ובמיני המתכות ובמיני עפר רבים הן בהתחלקות שונות וכן בבחי' הצומח אין עשב דומה בצורתו ופעולתו לחבירו וכן בחלקי החי' גם במין א' אין א' דומה לחבירו וכן במדבר זה טבע שכלו כך וזה טבע שכלו להיפך גם שהן משרש א' אם מחסדי' לטוב או וכו' וכן במדו' האדם אין א' דומה לחבירו גם באותן שהן ממדרגה א' מחסדי' או מגבורו' וכ"ז מפני שגם למעלה בשרש הרוחני של הגשם דדצח"מ בא בהתחלקו' צירופי' בהמשכו' שונות והוא מצד ריבוי שינוי צירופי אותיות שמתחלקים לאין שעור כנ"ל וע"ז א' דוד מה רבו מעשיך שרבו למעלה לאין שיעור כו' וכך הוא במחנות שכינה במלאכי' עליונים כמחנה גבריאל מסטר' דגבורה כן במחנה מיכאל מסט' דחסד מתחלק לאין שעור כו' הגם שכולן מסט' דחסד וכמ"ש היש מספר לגדודיו הו' ואע"פ שנזכר מספר אלף אלפין ישמשוני' ורבוא רבבן כו' אבל לגדודיו אין מספר (וכמ"ש ביאור זה במ"א בענין שעור קימה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות כו') וכך הוא בכל עולם ועולם לפי ערכו עד עוה"ז השפל דד' חלקי דצח"מ ג"כ מתחלקי' לרבוא רבבות מדרגות חלוקות כל א' למינהו כנ"ל וד"ל והנה ידוע ומבואר במ"א בטעם ריבוי התחלקות הנ"ל שבכל עולמות אינו רק מצד בחי' ההתכללות דע"ס דאצי' באו"כ שמפני ריבוי מיני ההתכללות יבא דוק' סיבת ריבוי ההתחלקות דע"ס דאצי' לכמה אופנים שונים וכידוע שנחלק כל ספי' לי"ס וי' לי' עד שיש ת"ר אלף בו"ק כו' ומבחי' ריבוי ההתחלקות דע"ס דאצי' בא ריבוי ההתחלקו' צרופי אותיו' הדבור העליון כידוע דהמדות דאצי' נמשכי' לבחי' הדבור כמ"ש בס"י וקבען בפה כו' ומהתחלקות צרופי דבור העליון שזהו בחי' מל' דאצי' כידוע הנה מזה בר רבוי ההתחלקות המשכות שונות בג' עולמות בי"ע עד עוה"ז השפל כנ"ל (אך הנה י"ל איך יולד דבר מהיפוכו שמן רבוי ההתכללות יבא דוקא רבוי ההתחלקות דלכאורה ההתכללות וההתחלקות הן ב' הפכים ממש ואיך יולד דבר מהיפוכו כו' והנה הביאור לדבר זה ידוע בענין בחי' התיקון והתוהו כו' שע"ס דתהו היה בהתחלקות ואח"כ היה בחי' התיקון שהוא בחי' ההתכללות דע"ס זע"ז כמו גבורה שבחסד עם חסד שבגבורה כו' וכללות הענין הן י"ב גבולי אלכסון כידוע ובאמת יש כאן ג"כ קושיא דלעיל איך יהי' ההתכללות דתקון היפך ההתחלקות דתוהו שהיו זה תחת זה כידוע ומבואר במ"א שההתחלקו' דוק' עוש' ההתכללו' עד"מ כאש' יחולק דבר מה לחלקים רבים מאד אז יותר יוכל להיות ההתכללות במיני מזיגות והרכבות החלקי' הרבים בכל מיני אופנים שונים וכל שלא יחולק כ"כ לא יוכל להיות הרכבת ומזיגת אופני' פרטיי' כ"כ כמו צירופי אותיות הדבור כל שהן רבי' יותר יותר יהי' ריבוי אופני צרופיהן א"כ לפ"ע ריבוי ההתחלקו' דוקא יהי' ערך ריבוי ההתכללות והמזיגות דבר והיפוכו בכמה אופני' שוני' וכמו בהרכבת ד"י גשמיי' כל שיחולק הדבר יותר יותר יוכלו להרכיבו בכמה הרכבות שונות כו' ומזה יובן ממילא שאחר ריבוי ההתכללות יבא מזה דוקא ריבוי ההתחלקו' ג"כ לפ"ע א' ממש וכמו שאנו רואי' בדבר המורכב ביותר שיוכל לחלקו יותר לחלקי' רבים ונמצא ההתכללו' עושה ריבוי ההתחלקו' ואינו דבר והיפוכו דהיינו הך ממש כמו שמן ההתחלקות נעשה ההתכללות כך מן ההתכללו' נעשה ההתחלקו' והא בהא תליא לפ"ע ממש דהיינו לפי ערך ריבוי ההחלקו' יהי' ערך ההכללות ולפ"ע ההתכללות יהי' ההתחלקו' אחר בחי' ההתכללות דתיקון שבע"ס דאצי' והוא מה שנמשך אור האצי' בבי"ע בו' ימי המעשה כל יומא בעבידתי' דוקא כמ"ש בזהר וכה"ג וס באצי' עצמו נמצא ריבוי ההתחלקו' בכל ספי' עד אין שיעור כו' וכידוע בענין נקודה ספירה פרצוף כו' וכן בבי"ע פני ארי' להימין כו' ולא ישנו תפקיד' כי כל א' למינהו דוקא כמו שלא יהופך למט' בטבע השור לטב' הארי' וכה"ג עד דצח"מ דעוה"ז שאין כל א' דומ' לחבירו וכמ"ש למינהו בכל הברואי' הנה כ"ז אינו בא רק דוק' מסיבת בחי' ההתכללות דתקון שהו' כמו חלוף האורות בכלים כמו אור החסד בכלי הגבו' וכה"ג וכללות ענינו הוא יב"ג אלכסון שבו"ק דז"א כמ"ש בפרד"ס וד"ל (אך א"כ לכאורה מהו ההפרש בין בחי' התחלקות דבחי' התהו זת"ז שהי' מחמת שבה"כ כידוע ובין בחי' התחלקות שלאחר התכללות דתיקון שאין בזה בחי' שבירה כלל הענין מבואר במ"א דהתחלקו' דתהו היה בבחי' נקודו' דהיינו בבחי' עצמיו' דכתרים שהוא ההתחלקו' מתחלת ההוי' כו' אבל התחלקות שבאה אחר התכללו' זה בא מכחו של בחי' ההתכללות דוקא שאינו התחלקו' מתחלת הוי' כו' אדרבה מהיחוד יצאו לחלק עד"מ עץ המורכב מאש ומים שמחלקן לחלקי' וכמ"ש בס"י טרף אש ומים ובללן יחד כו') והנה ידוע דאופני ההתחלקו' בשכל ומדו' שבאדם יוכל להיות עד אין שיעור כמו שאנו רואי' שבטבע א' דמדה א' כמדת הנצחון וכה"ג יש בה ריבוי התחלקות מיני מדרגות בבני אדם זה טבע נצחונו כך וזה כך ויולדו דור אחר דור כמה אלפי' רבבות בני אדם וכל א' אינו דומה לחבירו במדת הניצוח וכן במדת התפארות יתחלק לאין שיעור וכן במדת החסד והגבורה לטוב ולרע אין שיעור לאופני התחלקותן בטבעי בנ"א דור אחר דור וכן בשכליי' דבנ"א דור אחר דור בא בריבוי אופנים שונים גם במדרגה א' כמו בטבע החסד שבחכמ' להטות כלפי חסד וזכות כמו חכמי' המה להטיב כו' מתחלק בכמה רבבו' בנ"א באופני' שונים שאין א' דומה לחבירו כנ"ל וכן ברצון ותענוג יש מתענג ורוצה כך כו' וזולתו לא יתפעל מאותו תענוג כלל הגם שהן במדרגה א' מסט' דחסד או דין וכה"ג וד"ל וכך יובן למעלה בע"ס דאצי' שהוא בחי' המוחין ומדות דז"א דאצי' שנק' אדם העליון כידוע שיבא בריבוי התחלקו' באופנים רבים במדות דחג"ת נה"י לאין שיעו' כלל עד שאין א' דומ' לחבירו גם בסט' דחסד לבד או גבורה לבד ולכך אין יום ושעה דומה לחבירו שבכל שעה יש צרוף חדש משם הוי' כידוע בענין יב"ש הוי היום וכתיב דור הולך ודור בא כו' וכן דור לדור ישבח וכו' וכתיב וממשלתך בכל דור ודור הרי בכל דור ודור מתחדש האור ושפע דע"ס דאצי' בבי"ע ואין דור דומה לחבירו ובכל דור יש רבוא רבבות מדרגות כו' וכמ"ש בזהר ע"פ והימים ימי בכורי ענבים שאותו הזמן הי' עת המשכת בחי' גבורו' דאימא במדות דז"א שנק' ימים בכלל ובפרט כו' וכה"ג וד"ל ואמנם הנה סיבת רבוי התחלקות הזאת באה דוקא מסיבות ריבוי ההתכללות דע"ס דאצי' זע"ז כנ"ל (משו' דהא בהא תליא לפ"ע ממש כנ"ל) וסיבת ריבוי ההתכללות הוא דוקא ע"י בחי' החכמה שכוללת הכל וכמ"ש כולם בחכמה עשית וכמארז"ל במאמר א' יכול להבראות והוא מאמר דבראשית כידוע וזהו כללות תוכן הענין בביאור אות חי"ת ודלי"ת רבת' דאחד שהוא בחי' החכמה שעושה בחי' ההתכללות שלמעלה מן ההתחלקות ומזה יבא בחי' ההתחלקות אח"כ וכך הוא ענין הדלי"ת רבתי שהוא כח ועצם הדבור הכולל כל צרופי אותיות הדבור שלמעלה מהתחלקו' צרופי הדבור כו' ולכך הן באין כסדרן בצרוף אותיות דאחד א' כתר דחכמה וחכמה שכולל ההתחלקות עד כח ועצם הדבור שכולל התחלקות הדבור בפרטי פרטיות והכל בבחי' יח"ע דאצי' עצמו וד"ל):

(סח) '''והנה''' להבין כ"ז בתוס' ביאור איך שהחכמה היא הכוללת כל מיני ההתחלקות וגם כח הדבור כו' הנה התחלקות המדות מבואר למעלה בבחי' המדות שבאדם איך שאין א' דומה לחבירו וכמו שאנו רואי' בעבודה שבלב בתפלה שיש מתפעל כך ויש מתפעל כך וכמ"ש ותוכן לבות ה' כו' ותוכן רוחות ה' פי' לבות הן התפעלו' המדות שבלב יש מתפעל בחדוה ויש מתפעל במרירות וגם שהתפעלות שניהם מדבר א' והוא משום שבהתפעלות המדות שבשכל יש מתפעל כך בשכלו וזה כך אעפ"י שהשכל א' והיינו ותוכן רוחו' ה' שאין דעותיהן שוות וכידוע שיש ב' מיני מדות מדות שבלב ומדו' שבשכל וכל מיני התחלקו' המדות שבלב בכמה אופני' שונים הכל הוא רק לפי אופן ריבוי התחלקו' המדות שבשכל דוקא ולכך השוון כא' תוכן לבות ותוכן רוחות שהלב והרוח ענין א' שהן בחי' המדות רק שהמדו' בלב הן התפעלו' הלב ומדות שבשכל נק' רוח והוא התפעלות השכל ולמעלה ממקור המדו' שבשכל הוא בבחי' מוח החכמ' דוקא לפי שבבינה שהוא מוח ההשגה כבר יש מקור להתפעלות השכל לחסד או דין או אהבה ויראה או חדוה ומרירות וגם בבחי' תמצית ההשג' דבינה הנק' עומק המושג שהוא פנימי' בינה גם שם מוכן ועומד להתפעל באופן מיוחד רק שכלול עדיין כעובר במעי אמו ויוצא מיד לגלוי מאחר שנק' אם הבנים כידוע משא"כ בנקוד' דחכמ' אין שם גם בהעלם להיות התפעלות מיוחדת כחדוה או מרירות רק ההתפעלות בנקוד' חכמ' שנק' ראי' כידוע היא היולית לא נודע עדיין באיזה אופן יבוא גם התפעלות השכל כשיבא בהשגה ולזאת ממילא מובן שהחכמ' כלול הכל בה מה שעתיד לבא לידי גלוי במוח ולב והוא אמיתי' המקור לכולם יחד ולפ"ז יובן גם בענין בחי' התכללות המדות שהוא כאשר יבא אור המדה במזיגה והרכבה מחו"ג וכה"ג שהוא ג"כ באופן מיוחד הוא מורכב וא"כ יש כמה מיני הרכבות ומזיגות לאין שיעור כנ"ל הנה ודאי הכל ימצאו בגלוי כאו"א בפ"ע במדות שבלב ובמדו' שבשכל וגם בעומק המושג כאו"א יש לו מקום שם בהעלם שמיד יבא לגלוי כנ"ל אבל בנקוד' חכמ' לא שייך לומר כלל שכלולי' שם כל ריבוי אופני התכללות המדות גם בבחי' העלם אלא שהחכמ' הוא בחי' כח היולי שממנו יבא כל מיני התכללו' של המדו' בשכל שבמוח בלב אח"כ אבל בחכמ' עצמה אין שם הבדל כלל בין חדוה למרירות גם בהיותן בבחי' התכללו' ומזיגה ולא יתכן שם לומר לא התחלקו' המדות ולא התכללו' שלהם באופני' שונים אלא כולם כא' ממש נכללים בה בבחי' כח היולי ופשוט מבלי ימצא עדיין להתחלקו' או התכללו' ע"ד הדוגמא שצופה ומביט על דבר מה שנסקר כל חלקי' שבו כא' מבלי יש קדימה לזה החלק ע"ז החלק כמ"ש במ"א שנק' מח' כללית ואמנם כאשר יסולק אור החכמ' אז מן החכמ' ולמטה מסתעף שיש ההתחלקות והתכללו' המדות דשכל ולב כאו"א בפ"ע כנ"ל וממילא נמשכים בדבור בצרופי התחלקו' רבי' כנ"ל וד"ל והנמשל מזה ידוע למעלה במדות דז"א ששרשם במדו' דבינה שנק' אם הבנים שע"ז א' לך ה' הגדולה כו' שהן בריבוי ההתחלקות ובריבוי ההתכללות כנ"ל באריכות הנה גם בבחי' פנימי' בינה יש לכאו"א מקור בפ"ע אך ורק בבחי' נקודה דאור אבא שם הוא בחי' כח כללי שכוללם יחד בסקירה אחת מבלי ימצא מקור עדיין לבחי' התחלקו' והתכללות אלא כולם מתייחדי' שם כא' ממש וכמ"ש כולם בחכמה עשית שבחכמה כולם כא' עשי' א' נחשב למעלה מן ריבוי התחלקות והתכללו' כו' וד"ל אבל מן החכמ' ולמט' יבא דוקא רבוי ההתחלקות וההתכללות והוא מבינה ולמטה כמו במדות שבמוח ולב כנ"ל והן רבוי הצרופים שבדבור העליון כו' ומעתה יש להבין איך שגם בבחי' הדבור יהיה מדרגות חכמה שהיא למעלה מן ההתחלקו' כו' והוא בחי' כח הדבור דוקא כמו שהוא נמצא מעצמות אור החכמה כנ"ל ולא צרופי אותיות הדבור עצמן שהאותיות כבר בהתחלקות וממילא יבאו בכמה מיני התכללות שהן רבוי אופני הצרופי' שהצרוף הוא חבור האותיות (דהיינו ג"כ ע"ד הנ"ל במדות שההתחלקות עושה ההתכללות וההתכללות עושה ההתחלקות והכל א' ממש כנ"ל) וזהו פי' חי"ת ודלי"ת רבתי דאחד שהוא בחי' החכמה הגם שכבר באה מהעלם של המשפיע לכך הוא בציור חי"ת עכ"ז לגבי למטה הימנה היא בבחי' כח כללי שכולל כל מה שעתיד להיות התחלקות והתכללות כנ"ל וזהו שאמרז"ל שהח' כולל ז' רקיעים וארץ כו' שזהו כל חלוקי השפע של ז' המדות שבשכל ולב לדבור בעלמא דאתגליא שנק' ארץ כמו תוציא הארץ כידוע ואח"כ יבא כללי' זה בדלי"ת רבתי ג"כ בבחי' זו ממש והיינו כח הדבו' דוקא כמו שהוא בעצם טרם שידבר הנק' רוח ממללא נפש המדברת כנ"ל שכולל כל מה שעתיד להתחלק ולהתכלל בצרופי הדבור כא' ממש ע"ד הנ"ל בחית דחכמ' לגבי המדות שבשכל ולב וד"ל: ולהבין בתוס' ביאור ההפרש בין כח הדבור להדבור עצמו הנה יש להקדים בענין ג' לבושי הנפש מדו"מ ויובן ענין לבוש הדבור מלבוש המעשה דאנו רואי' בכח המניע תנועה שהתנועה והמעשה עצמה נפעל מכח הפועל והמניע בשינויי אופני רבי' לאין שעור להתפשטו' התנועה והפעולה אבל עכ"ז ודאי אין ערך בזה שיוכל לבא לכל כח התנועה כמו שהיא בבחי' היולי בהתפשטות הפעול' גשמי' גם שיחי' אלף שנה לא יוכל להביא כל כח רוחני שביד שבבחי' כח היולי לידי פעולה גשמי' מאחר שזה רוחני וכח עצמי וזהו רק התפשטו' וא"א שישיג גשם הפעולה לכח הפועל הרוחני וההיולי ולזה נקרא גשם הפעולה בשם לבוש חיצוני וכח המניעה התנוע' הגשמי' נק' בשם כח הפנימי דמעשה שאינו נק' לבוש וכך הוא בדבור בחי' התפשטות הדבור באותיות אין לו ערך לעצם כח הדבור הרוחני שנק' רוח ממללא או נפש המדבר' שגם באלף שנה לא יוכל להביא כל כח הדבור הרוחני ההיולי שבנפש לפועל הדבור בה' מוצאות כי עצמו' כח הדבור ההיולי הוא כח רוחני שבנפש הרוחניות מה שיוכל להמשיך תמיד לפעול בצרופי' שבדבור הגשמי (כידוע דיש כ"ב אותיו' רוחניי' בנפש ונק' כ"ב כחות תנועה כו' ונק' דבור הרוחני ומה שיוצא בה' מוצאות נק' דבור ומבטא גשמי שהרי אין סיבת הדבו' בתינוק קטן מצד עצם המוצאו' כידוע דא"כ הי' יכול לדבר קודם שיושלם ימי היניקה אלא כשיבא בנפשו כח הדבור הרוחני שנק' רוח ממללא דהיינו בחי' אותיות רוחניי' הקבועים בנפש (כמו ב' רוחות מספרות וכן וקרא זא"ז וכמ"ש במ"א) אז יוכל לדבר דבור גשמי כי אותיות הרוחניי' מניעות המוצאו' כידוע ולפ"ז הצרוף דה' מוצאות כבר נעשה ברוחניו' הדבור ולפי אופן הצרופי' שבדבור הרוחני כל יומשך בדבור הגשמי ולפ"ז גם צרופי' שברוחניו' הדבור גם זה נק' לבוש לגבי עצם כח הדבור הרוחני שבנפש טרם שידבר דבור הרוחני כו' והוא עצמו כח הדבור שבמבטא הגשמי כי אין לחלק בין כח הדבור הרוחני לכח הדבור הגשמי כי הכל א' משא"כ מרוחניו' אותיות הדבור לגשמיו' אותיות שבה' מוצאות יש הפר' גדול כו' אבל במח' אין הענין כן כי אין שם הפרש בין רוחניות לגשמיות כמו באותיות הדבור שהרי אותיות המח' רוחניי' הם וכח המח' טרם שיחשב באותיות אינו רק כח כולל כל האותיות כמו כח הדבור הרוחני שכולל כל אותיות הדבור הרוחני כו' ויובן מזה ההפרש למעלה בין עלמין דאתכסיין שמתהווים מאותיות המח' עליונה שמעלתם הגבה למעלה מעולמות שמתהווים מדבור הרוחני (וכידוע בענין וקרא זא"ז שדבור שלהם רוחני' כמחשבה שלנו ומה שאצלם מח' ודאי למעלה מן הדבור הרוחני שלהם כמו המח' של הנפש שלמעלה מן הדבור של הנפש כו' (וכמו נשמו' שנק' נוני ימא רבא כו' וכמ"ש בזוהר בפי' וידגו לרוב כו' וכן ביו"ד נברא העוה"ב ביו"ד שבמח' ובה' שבדבור נברא העוה"ז עלמא דאתגליא מאין ליש גמור כמו בדבר ה' כמשי"ת) אך ענין לבוש גשם המעשה שנמשך מכח המעשה הרוחני יותר קרוב בערך זע"ז מערך גשם הדבור לרוחניות שבנפש בלא ה' מוצאו' שרחוקים ונבדלים בערך ביותר כו' ובדרך התלבשות מתלבש המח' בדבור ודבור במעשה בפ"מ והיו לאחדי' לגמרי כמ"ש במ"א:

(סט) '''והדוגמא''' מכ"ז יובן למעלה בבחי' דבור העליון כמ"ש בדבר ה' שמים כו' שיש בו ב' מדרגות א' גופו של הדבור כשמתחלק בצרופי' הרבה שאינו רק בחי' המשכה חיצוניות בעלמא מבחי' ומדרגה הב' שבדבור העליון כמו שהוא עצם כח הדבור הנ"ל שנק' רוח ממללא כו' והיינו מ"ש לעולם דברך נצב בשמים פי' דברך בחי' עצם כח הדבור העליון (והיינו כנ"ל בבחי' אותיות רוחניי' שבנפש שהוא כח ועצם דבור הרוחני שהוא מקור לדבור ומבטא שבפה כו') ומשם שרש וכח היולי להמשיך צרופי אותיות הדבור לאין שיעור ואין שם שינויים והתחלפות כלל כמו שבצרופי אותיות הדבור יש שינויי' והתחלפות רבים כי הוא עדיין בחי' מקור הילוי לפעול פעולת והמשכות כל הצרופים שבה' מוצאות כנ"ל ואין ערך ביניהם כמעשה הגשמי' לגבי הכח דמעשה הרוחני (ויותר יש רחוק ערך ביניהם כנ"ל בפרטי ענין הג' לבושי' מדו"מ) (והוא הנק' בחי' כתר מל' שדבוק בחזה דז"א וז"ש דברך נצב בשמים שהוא מדו' חצוניות דז"א וכמ"ש בע"ח כמו שאנו רואים שכח עצם הדבור הוא בחזה הלב אם לרבות הדבור או למעט דהיינו אם הלב בכווץ יקצר הדבור ואם הוא בהתפשטות ירחיב הדבור אך לא שמשם יוצא מקור כח זה אלא שדבוק ושוכן שם כו' וד"ל) וז"ש ודבר דבר שבשבת הוא זמן עליות העולמות שנמשכים מצרופי' שבדבור ועולין למקור וכח עצם הדבור העליון שהוא בחי' כתר דנוק' כנ"ל ששרשו בעצמו' דאור אבא דהיינו מ"ש דאבא יסד ברתא אך הנה ידוע דפי' יסד זה היינו בב' אופנים א' כח המצרף ומחבר האותיות מה' המוצאות כמו מצרף לחכמה שזהו בא דוקא מכח פנימי' דעצמו' כח השכל (שלמעלה מנקוד' חכמ' שמבריק כו' והוא הנק' קדמות דשכל והיינו מאותו מקור הראשון שמשם נמשך עצם כח השכל דלכך דוקא בשלימות כח עצם השכל יוכל לצרף כו' וכמ"ש במ"א) והב' בהתהוות עצם כח הדבור הנ"ל שהוא נמשך דוקא ג"כ ממקור של כח השכל להשכל שזהו למעלה בחי' מקור דח"ס כו' כנ"ל ולפ"ז הרי הוא היפך ענין החי"ת ודלית רבתי דחי"ת זה מדבר בחכמ' שבאה מן ההעלם לגלוי עכ"פ ואיך יהיה מזה מקור לבחי' כח ועצם הדבור שהוא דלית רבתי אדרבה היה צריך שיהי' אות הא' שהוא במקור החכמה להאיר בדלית רבתי כו' ולא מן החי"ת בדלי"ת ואם מטעם ההתכללות ההיולי שבחי"ת דחכמה הנ"ל שבזה דומה לו הדלית רבתי אין זה רק ענין הדומ' בלב' ולפי סדר הצירופי' דאחד משמ' דכמו שמן הא' נעשה חית כך מן החית נעשה ד' רבתי ואין האמת כן כנ"ל בפי' אבא יסד כו' אלא מוכרח לומר כנ"ל (בססי' ס"ו) בענין מי שם פה לאדם כו' דבחי' כח הדבור שרשו למעלה ממקור החכמ' ע"כ והחכמ' תחי' בעליה דחכמ' ועל מוצא פי ה' דוקא יחי' האדם כו' פי' מוצא פי כו' מקור וכח עצם הדבור וזהו מעלת החי"ת דחכמ' ג"כ שהוא בחי' כח בירור דחכמ' כשהוא מתקן ומוצא טרף רפ"ח כו' שחכמתו עמדה לו כו' כנ"ל ולפ"ז החי"ת ודלי"ת רבתי ענין א' אלא שמחי"ת דחכמ' שהוא כח הבירור שיש בחכמ' בא ונמשך בפה ששם כח הדבור והיינו שמן החי"ת נעשה דלי"ת כו' וכמ"ש פיה פתחה בחכמ' לברר כו' ומ"ש ודבר דבר היינו בשבת שהבורר אסור ולכך לא נמשך מכח הדבור דפה לברר בעה"ד וז"ש ודבר דבר שהמל' נק' דבר מלך שלטון וזה יותר נכון מפי' דלעיל שבחי' צרופי' שבדבו' עולה למקור וכח הדבור כו' דא"כ הי' ביטול היש לאין לגמרי מפני שבטלים הי' מאמ' בכח הדבור כמו השתיקה וכתיב דבר אלקינו יקום לעולם וכן דברי אשר יצא כו' לא ישוב וכמ"ש במ"א וד"ל) ועתה יובן ענין דלית רבתי שהוא גדלות הדבור והוא כמו שהדבור נמשך בכח הדבור משרשו בעצמות כח החכמה כמו עד"מ התינוק שלא יוכל לדבר ולצרף צרופי' עד שנשלם בכח החכמה בנפשו וזהו שנק' נפש השכלית נפש המדברת ועיקר שם אדם הוא כשהוא בחי' מדבר שבזה יתרון מעלתו על החי כי הא בהא תליא שכח הדבור נמשך מן השכל דוקא וזהו שמן הח' דחכמה נמשך דלית רבתי בחי' כח הדבור כו' (ולפי המבואר בכונות דא"ח דלית היינו ע"ס דז"א שמשם נבנ' בנין המל' כו' זהו כענין הנ"ל בכח של הדבור שהוא דבוק בחזה הלב ששם גלוי המדות כמ"ש לעולם ה' דברך נצב כו' שמא"ח נשעה דלי"ת רבתי כתר דנוק' ואח"כ מתפשטת בע"ס שבה בבי"ע שהוא בשכמל"ו כידוע) והנה כל תיבה זו דאחד הוא הכל בבחי' יח"ע שהן ע"ס דאצי' וכללותם הן ג' דברים חכמ' ומדו' ודבור והן ג' אותיות האלה א' וחי"ת וד' שיוצאי' כסדרן ע"ד הנ"ל והכל למעלה מבחי' התחלקו' המדו' עדיין כי הנה הדלית רבתי הוא כח הדבור שלמעלה מהתחלקו' ושינויים שבדבור כנ"ל והוא מקבל מחי"ת דחכמ' כנ"ל דאבא יסד ברתא שהמדו' כלולים בתכלית בחכמ' שהוא כח היולי של המדות שיבואו מן ההעלם מבינה כנ"ל והחי"ת נמשך מן הא' שהוא בחי' מקור והעלם החכמ' כמו שהחכמ' מאין תמצא כנ"ל שהוא בחי' בטול כח מ"ה כו' ע"י מזל ונוצר עד מקור החכמ' בעצמו' המאציל לפי שידוע שאין אא"ס שורה רק בבחי' הבטול דמ"ה ואין דחכמ' ולא בבחי' יש כלל ולכך ראישת גלוי אא"ס אינו אלא בחכמ' כמ"ש ה' בחכמ' כו' ונמצא שכל ג' אותיות דאחד הכל בבחי' יח"ע דאיהו וחיוהי חד שהוא בבחי' תכלית היחוד והבטול לגבי עצמו' אא"ס שלמעלה מבחי' ההתחלקו' וההתכללו' כו' כנ"ל וזהו שארז"ל בחית כדי שתמליכהו בז' רקיעי' וארץ שהוא שמי' וארץ ובד' כו' שהוא בטול המדות בחי' ו"ק באחדות הפשוטה כמ"ש לך ה' הגדולה כו' וכידוע וזהו כללות פי' האמיתי דאחד שנק' יח"ע קודם שבא לחלופי אתוון דועד בחי' יח"ת כי כל ענין החכמה ומדות ודבור שבאחד הכל למעלה מבחי' ההתחלקות לגמרי אלא המה כלולים ומיוחדי' בתכלית בעצמות אא"ס הפשוט כו' ויובן דבר זה דרך קצרה עד"מ באדם למטה שעצם כח החכמה ועצם כח המדות ועצם כח הדיבור כלולי' ומיוחדי' בעצמות הנפש בלי ניכרי' למהו' דבר מה דכלא חשיבי לגבי העצמות וכלולי' זע"ז משא"כ בהתפשטות החכמ' במדות ומדות בדבור כל אחד ברבוי התחלקות והתכללות שונות כו' וכך למעלה זהו כללות ענין ההפרש בין יח"ע דאיהו וחיוהו חד כו' ונק' ע"ס בלי מה כידוע בין יח"ת שהוא בחי' התפשטו' חכמה ומדו' ודבו' שזהו ענין ועד בחלופי אתוון כו' (והנה באמת גם בע"ס דאצי' הרי יש בחי' התחלקו' והתכללות כנ"ל רק שבתיבה זו דאחד מדבר בבחי' עצמו' דכללו' ע"ס דאצי' שהן בחי' כתר שבחכמ' ומדות ודבור והוא הא' וחי"ת ודלי"ת דרך כללות) ולהבין זה וגם להביןלמה הדלי"ת רבתי ולא הא' וחי"ת מאחר שהכל בבחי' עצמו' שלמעלה מן ההתחלקו' כו' ויש להקדים שיש בכלל ג' מיני אדם זה למעלה מזה א' אדם גדול שזהו בבחי' החכמ' והב' אדם בינוני שזהו בבחי' המדו' והג' אדם קטן שזהו בבחי' הדבור לבד וביאור הדבר ידוע שאדם בדבור קדם לבא להיותו בבחי' הקטנו' והיינו מיד אחר ימי היניקה כשיטעום דגן שיודע לקרות אבא כו' כבן ב' שנים וכה"ג שנשלם החכמ' שלו השייך לצרופי הדבור לקרות או"א וכה"ג ונק' משבר אעפ"י שלא יש לו עדיין שכל גמור השייך למדותיו כי מדותיו בתכלית הקטנות כערך המדות טביעו' דבהמה וכידוע בענין הפעוטו' מקחן מקח כו' שבהיותו בן ו' מתחיל גדלו' המדו' שיש לו מעט שכל השייך למדות להיות הן ולאו שלו על פי דעת נוטה וגדל מעט מעט השכל ששייך למדות עד היותו בן י"ג שנה שאז נשלם החכמה ששייך למדות חו"ג ולכך אז הוא בר עונשין כי האהבה שרש מ"ע כו' וזהו אדם הב' חכמה שבמדות ומי"ג שנה מתחיל גדלות המוחין והוא אדם הג' שנק' אדם גדול דהיינו הגידול בשכל עצמו שאינו שייך למדות חו"ג כלל רק עצם כח שכלו להשכיל כל שכל כו' גדל מעט מעט עד שנשלם כח החכמה העצמי' שלו בהיותו בן כ' שאז יודע למכור בנכסי אביו לשנות מדבר לדבר כמ"ש במ"א ומבן כ' עד בן ע' יש עוד הפעם ג' מיני גידולים הנ"ל אמנם הוא בגדלות יותר כמו מבן כ' עד בן מ"ם לבינה כו' עד בן ע' שנק' זקן שקנה חכמה לתכלית שלימות גידול כח השכל שלו כמו שהוא ונק' אדם הגדול כו' וכמ"ש במ"א הריני כבן ע' כו' ופי' בן ע' שנה הן ז' מדות כלולי' מכחב"ד כו' שהן ז"פ י' כידוע וכ"ז נכלל בענין גידול צלם ומ"ם דצלם נשלם לבסוף כידוע בע"ח בענין אך בצלם יתהלך איש בגדלות שלו ובאמת זהו פלא שנשלם כח הדבור תחלה ונק' אדם קטן והמדות אח"כ והחכמה באחרונה ואין זה אלא לפי שכל הגבוה יותר יותר יבא אחרון וזהו בגידול והתפשטו' דוקא אבל בבחי' העצמו' נהפוך הוא שכח החכמה קדם ואח"כ כח המדו' ואח"כ כח הדבור וזהו ענין א' וחי"ת א' שרש ועצמו' דכח החכמה ע"י מזל ונוצר כנ"ל ח' הוא' עצמו' כח השכל ששייך למדו' שעתיד לבוא ממנו כנ"ל והד' הוא גדלות הדבור שע"י החכמ' שנק' אדם קטן ואמנם מפני שנעוץ תחלתן בו' ועיקר שלימות האדם כשנק' מדבר דברי חכמ' כו' יותר מחכמ' העצמי' ע"כ הדלית רבתי ולא הא"ח והיינו א"ח דלית וראי' לזה דגם בשלימות עצם החכמ' דזקן שקנה כו' הוא בהיותו מביא החכמ' בגלוי בדבור ונק' משבר לחכמ' כמו וידבר שלמה כו' (וכנ"ל בענין מי שם פה לאדם):

(ע) '''ומעתה''' יש להבין ענין ועד בחלופי אתוון דאחד שמן הא' נעשה וי"ו בועד ומהחי"ת עי"ן כו' דהנה כל הנ"ל בפי' אחד הוא בבחי' יח"ע דאצי' שכולל ג' אלה א' וחי"ת ודלי"ת והוא בחי' כתר שבחכמה ומדות ודבור כנ"ל וידוע דבחי' יח"ע דאצי' הוא בחי' מקור ליח"ת דמל' בבריאה דהיינו שמבחי' יח"ע נמשך יח"ת וכמ"ש כגוונא דאינון מתייחדין לעילא בע"ס דאצי' אוף הכי בחי' המל' אתייחדת לתתא ברזא דאחד שזהו ועד בחלופי אתוון דאחד דמא' נעשה וי"ו כו' וכמ"ש במ"א בענין מה שאמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד כו') אך לכאורה מאחר שכגוונא דאינון כו' הרי שוה ממש יח"ת ליח"ע (וכמ"ש כשם שאין כו' כך אין בלבינו כו') א"כ מהו שסותר דבריו בסוף במ"ש ברזא דאחד ולא כאחד דיח"ע עצמו והוא בחי' חלופי אתוון דועד שמא' נעשה וי"ו וכה"ג אך הענין יובן בהקדים תחלה הטעם לשינוי הא' לאות וי"ו דוקא ולא לאות אחרת זולתו דהנה ידוע ביאור ענין מ"ש אני ראשון ואני אחרון כו' דאני אותיות אין והוא בחי' אור הכתר שנק' אין (כידוע בזהר ע"פ היש ה' כו' אם אין ובהיפוך אותיות דאין לאני הוא כאשר נמשך בחי' אור מקיף דכתר למטה כמשי"ת) ופי' אני ראשון ידוע שזהו בחי' אור הכתר בחכמה שנק' ראשית כמ"ש ראשית חכמ' (רק שחכמ' שמאין תמצא בחי' מקבל נק' ראשית לשון נוק' כחכמה בה"א לשון נוק' אבל אור הכתר בחכמה נק' ראשון) ואני אחרון הוא בחי' התפשטות אור הכתר עד בחי' המל' שהיא בחי' ומדרגה האחרונה ונק' אחרית והחכמה נק' ראשית כמו מגיד מראשית אחרית שירותא וסיומא ואור הכתר שבחכמ' שנק' אני ראשון כשנמשך למל' נק' אני אחרון שהוא המאיר במל' כמו בחכמ' דהיינו בסוף כמו בראש ממש בשוה וזהו המכוון בפסוק זה דאני ראשון ואני אחרון בהשוואה ממש וכמו ראו עתה כי אני אני הוא פי' אני שבכת' הוא אני שבמל' באין שינוי כלל וזהו שמן הא' דאחד שהוא אאלפך חכמה מקור החכמה נעשה וי"ו שזהו וי"ו דואני אחרון שמשוה מעלה ומטה כא' ממש שנמצא למטה כמו למעלה ממש וכמו את השמים ואת הארץ אני מלא ממש בשוה דלית אתר פנוי מיניה כידוע וכן בשמים מעל ועל הארץ מתחת אין עוד בהשוואה ממש כו' וביאור טעם הדבור ידוע שזהו בחי' כתר הכללי שמקיף ד' עולמות דאבי"ע בשוה ממש עד שאצי' ועשי' שוין ממש כחשיכ' כאורה כו' והענין הוא עד"מ מחשבה ורצון כללי שמקיף לדבר מה שחושב וסובבו במחשבתו כעיגול מכל צד מבלי קדימה בא' מחלקיו על זולתו אלא סוקרו כולו כא' מראשו לסופו בבת אחת ואין כאן תחלה וסוף כלל (משא"כ מחשבה ורצון שנמשך דרך פרט שיש תחלה וסוף תחלת המחשבה וסופה דמח' והוא ראשית ואחרית דחכמה ומל' כמו הטעם לרצון בדבר מה שנק' ראשית ומשתלשל ויורד במדות עד גלוי הרצון בסוף מעשה שנק' סיפא דמחשבה וזהו אותיות ונוצר בחילף אותיות דרצון הפשוט כידוע שיש חילוק מדרגות תחלה וסוף אבל בחי' רצון הפשוט שנק' כתר שבכתר שזהו אאלפך חכמה קודם שנעשה מקור לחכמה שהוא הטעם לרצון גם שהוא טעם כמוס לרצון הנק' ח"ס היינו בחי' כתר הכללי שבו שורה עצמות אא"ס שלפני הצמצו' הראשון הנק' מק"פ כו' שמקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה ונק' סובב הכללי כידוע) והוא הנק' מח' אחת לבד שצופה כו' עד כו' (למעלה גם מחכמ' דא"ק כו') ושם אצי' ועשי' שוין ממש דהיינו גם בחי' חכמ' דאצי' ובחי' חכמה דמל' דעשי' שוין (כמו עד"מ הרצון בעסק בנין או מו"מ הנה מה שחפץ בו בכללותו למעלה עדיין מהתחכמות איך ומה כו' אין בו חילוק מה שיתחכם אח"כ בשכלו או מה שיתחכ' בזה במעשה גשמיות שניהן שוין לגבי עצם הרצון הפשוט שבו כו') ואמנם הנה ידוע שבחי' כתר ומקיף כללי הזה הגם שמקיף לכולם בשוה אבל הוא בהעל' ולא בגלוי עד"מ דמיון המחשבה הפשוטה המקפת מכל צד מלמעלה ולא תאיר תוך תוכו כו' אבל המשכת אור המקיף הזה הוא אשר נמשך בתוך כל עלמין מראש לסוף מעליון שבכולם עד תחתון שבכולם דהיינו מראשית ומקור האצי' עד סוף ותחתית העשיה אך אם היה המשכה זו בגלוי גמור דהיינו דרך השתלשלות עו"ע א"כ היה חילוק מדרגות בין ראש לסוף עכ"פ ואיך המשכה זו שוה למעלה ומטה ממש כנ"ל אלא צריך לומר דאור המשכה זו דמקיף אינו בא בגלוי גמור אלא בהעלם ע"כ שוה למטה וכמו למעלה ולכאורה אין זה מובן כלל דא"כ למה נק' בשם המשכה מאחר דכבר המקיף הזה סוכ"ע בהעלם למעלה ומטה בשוה ומה יתרון יש בהמשכ' המקיף הזה אחר שהוא בהעלם אלא מוכרח לומר שנק' בשם המשכה ממש ועכ"ז היא בהעלם והו' הנק' המשכ' נעלמ' והוא שבחי' ההעלם דמקיף כללי הזה בא בבחי' ההמשכה מלמעלה למטה בתוך תוך כ"ע מראש לסוף וזהו הוי"ו דואני אחרון שהויו הוא מורה בחי' ההמשכה שבאה ביוש' מלמעלה למטה כצורת וי"ו שהולך ביושר מלמעלה למטה בלי שינוי כלל כך בחי' המשכה דמקיף כללי הנ"ל בא ביוש' ובהעלם מלמעלה למטה בהשוואה א' בכולן בלי חילוק מדרגות כלל בין עליון לתחתון (והיינו שאנו רואים שיש בחי' בטול בכל הנבראים מעליון לתחתון שלא בדרך מדריגות השתלשלו' עו"ע רק לפרקי' מתגלה כמו ועברתי בארץ מצרים כו') לפי' שבחי' סובב הכללי הזה להיותו בעצם למעלה מן ההשתלשלות דד' עולמות ע"כ גם בירידתו והמשכתו בעולמות נמצא בכול' בשוה גם בעוה"ז הנפרד כמו בעולם האצי' ממש (וביאור דבר זה יובן עפ"י הנ"ל בבחי' הרצון הפשוט שמאיר לראש וסוף ונמצא בכולם בשוה עד שהטעם ושכל לרצון שהוא הראשית להתלבשות הרצון עם הרצון שמלובש במעשה הרי נמצא העצם הרצון ממש בשוה במעשה הגשמי' כמו בשכל הרוחני כמו האברים שנשמעים לרצונו כמו שהשכל נשמע לרצון להשכיל טעם כפי רצונו כידוע כו' בהיות שעצם הרצון נבדל מהכל ע"כ בהתלבשותו והמשכתו נמצא בכולם בשוה משכל הרוחני עד הפועל הגשמי וכמו בעבודה שבלב בתפלה כאשר יתפעל נקודת הרצון הפשוט יבא לכלל התחכמות לעומק התפעלות בחו"ב באלקות ואח"כ יבא לכלל התפעלות במדו' שבלב והכל מכחו של נקודת הרצון העצמי ופשוט ואח"כ יבא להתפעלות במו"ד עד המעש' שיעשה בהתפעלו' כח הרצון הזה בס"מ ועש"ט כל היום בתמימו' גדולה שזהו סוף הכל כמו סוף דבר כו' את האלקי' ירא כו' ובודאי יש חילוק מדרגו' הרבה בין שכל ומדו' ומעשה ומ"מ כח נקודת הרצון העצמי שמלובש בכ"א שבלעדו לא הי' מתפעל בשכל ולא בלב כו' אין בו שינוי כלל כי אותו נקודת הרצון שעשה התפעלות השכל הוא העושה התפעלו' הלב והתפעלו' המעש' והולך ביושר ובהשוא' א' בכול' עד שנמצ' מציאותו במעש' כמו בשכל הרוחני ממש בשוה וכך הוא במילי דעלמ' כשיש לאדם רצון עצמי למצו' טרף לנפשו להחיות נפשו בעסק פרנס' אעפ"י שיתלבש ויומשך בהתחכמות איך לעשות העסק ובמדות שבלב עד שעושה ועוסק בפ"מ כמו בהילוך ובפועל כפיו ממש לחרוש ולזרוע וכה"ג אין הפרש כלל בין כשימצא חיות נפשו ע"י ההתחכמו' הרוחני בין כשימצא חיותו ע"י העסק ביגיעת גופו בפו"מ הכל א' ממש כי אין עיקר הרצון רק להחיות נפשו (וכמ"ש במ"א בענין ואביוני אדם כו') כמו בענין בע"ת שחפץ להחיות נפשו האלקית שזה עצם הרצון שלמעלה מהתפעלות השגה עד המעש' שכוללם יחד לכך בכה רבי יש קונה עולמו שע"י תו"מ ואוי"ר שכליי' בשעה א' כמו שאביון זה יגיל בפרוטה שמחי' נפשו יותר משמחת העשיר בכל הון ביתו כו' וזהו מטעם הנ"ל שהוא ברצון הפשוט כו') וזהו הנק' המשכה שבהעלם שהרי לא נודע בהתפעלו' השכל שזהו מחמת הנקודת רצון העצמי רק נדמה לו שזהו רק בהתפעלות שמצד השכל לבד וכן במדות ומעשה והוא לפי שהמשכה זו שנקוד' הרצון נמשך בשכל ומדות כו' הוא בא בהעלם ולא בגלוי בבחי' או"פ שאם הי' בא בגלוי או"פ שאם הי' בא בגלוי או"פ דרך עו"ע הי' חילוק מדריגות משכל למעשה במיעוט אור ובנקודת הרצון הזה אין בו שינוי כלל מפני שהוא בא דרך העלם בהתלבשות ע"כ נמצא למטה כמו למעלה ממש בשוה ועכ"פ זהו ההפרש בין כשהרצון הזה בבחי' מקיף מלמעלה על השכל ומדות ומעשה כמו דמיון הבע"ת קודם שנתעורר בנקודת לבבו שיש בכח הועלם המקיף כל מה שיומשך אח"כ כו' ובין כשנמשך הנקודה זו בכל כחות נפשו מראש לסוף כנ"ל והדוגמא מכ"ז יובן למעלה בענין וי"ו דואני אחרון שהוא בחי' המשכה דמקיף הכללי שנמשך בתוך כ"ע מעליון לתחתון שבכא"וא מקבל ממנו בהעלם עד"מ הנ"ל לכך נמצא בכולם בשוה למטה בעשי' כמו באצילות דדרך כלל ד' עולמות הן ד' אותיות דשם הוי"ה יו"ד דחכמ' באצי' וה"א בבריאה עד ה"א אחרונה סוף מעשה דעשי' ונמצא בעשי' כמו בחכמה שבאצי' כו' עד"מ שנמצא כח נקודת הרצון בפו"מ כמו בשכל הרוחני המתחכם כו' וכמ"ש במ"א בענין כל אשר חפץ ה' כו' דלגבי עצמות הרצון הפשוט העליון שוה אצי' ועשי' והוא הנק' בחי' כתר הכללי שמקיף ד' עולמות בשוה בהעלם מלמעלה בלבד וגם הוא נמשך ומתלבש בתוך כולם מעליון לתחתון בשוה כנ"ל בענין את השמים כו' שלית אתר פנוי מיניה מיניה מעצמו' הכתר והוא בציור וי"ו דוקא ומתורץ בזה הקושיא דלעיל למה נק' המשכה אחר שהיא בהעלם דודאי המשכה ממש הוא שהוא המשכות המקיף בתוך כ"ע ועכ"ז הוא בהעלם בכא"וא לפי ערכו ובכולם הוא מאיר בשוה בלי שינוי כלל כנ"ל וד"ל):

(עא) '''וזהו''' שמן אות הא' דאחד נעש' וי"ו בועד שמחבר ראש וסוף כא' שזהו המשכת כתר וסובב הכללי כנ"ל לכך הוא נעשה וי"ו כנ"ל ובזה אין שינוי כלל וכלל מכמו שהי' א' שהוא אאלפך חכמ' שנמשך מכתר שבכתר להיות מקור לחכמ' כנ"ל רק שזהו למעלה לבד וכשנמשך למטה בתוך כ"ע הוא בציור וי"ו כו' (ומה שנקרא הו"ו חלופי אתוון דא' היינו במה שבא בהעלם בתוך כ"ע ודרך המשכה כוי"ו ולא כמו שהוא בעצמו ממש כמו שאנו רואי' שבהתפעלות השכל נסתר כח נקודת הרצון כו' וגם יבא דרך המשכה לבד גם במעשה שזהו כציור קו לבד שהקו אעפ"י שהוא המשכה אבל הוא המשכה קצרה ומצומצמת כמו הקו הנמשך מן העיגול אע"פ שהולך ביושר ומתחבר למטה כמו למעלה שזהו הוי"ו דואני אחרון כנ"ל) ומעתה יש להבין למה ביחו"ע שהוא באצי' למעלה מיחו"ת הרי נעשה מן הא' אות חי"ת שהוא בחי' גלוי החכמ' מאין ליש וכשנמשך ביח"ת נעשה עי"ן ולא וי"ו דלכאורה ק"ו הוא אם מא' עצמו שהוא מקיף בהעלם בלבד נעשה וי"ו ביח"ת כ"ש כשנעשה מא' חי"ת באצי' ביח"ע שצריך להיו' יותר גלוי אור ההמשכה עי"ז מאצי' לבריאה בבחי' וי"ו שילך ביושר בשוה כנ"ל למה יגרע אור ההמשכה מחמת החי"ת מאחר שהוא בחי' גלוי אור כו' אך הנה התירוץ הוא דאדרבה היא הנותנת דמשום שהחית בא בציור צורת הפתח דחכמ' מההעלם דכתר לגלוי אור בבחי' או"פ ע"כ בירידת אור זה מאצי' לבריאה מתמעט האור מיעוט אחר מיעוט ולא ימצא אורו בבריא' כמו שהוא בעצם מציאותו ופנימיותו באצי' כו' אבל בחי' המקיף דכתר דחכמ' שבהעלם באות הא' דאאלפך חכמ' להיותו בבחי' מקיף שלמעלה מבחי' א"פ ע"כ בירידתו לא יתמעט אור כלל ונמצא במציאותו למטה ממש כמו למעלה וטעם הדבר ידוע לפי שזהו ההפרש בין או"מ לאו"פ שהא"פ בא בבחי' השתלשלות עו"ע כמו משכל למדות הרי מתצמצם בחי' אחרונה שבשכל ונתלבש במדות הרי נתמעט אור השכל במדות וכך נתמעט אור מן המדות למחשבה ודבור ומעשה כו' עד שנמצא במעש' בתכלית המיעוט מצד השתלשלות האור ממהות למהות דרך עו"ע משא"כ או"מ שאיננו בא דרך עו"ע כלל אלא כמו שהוא יורד ונמשך בהעלם כנ"ל באריכות הרי אין בו שינוי כלל ולא נתמעט אורו גם למטה מטה מכמו שהוא למעלה מעלה ולכך מן הא' דוקא נעשה וי"ו ולא מן החי"ת דהנה החי"ת הוא כשבא' החכמ' בבחי' או"פ שהוא גלוי יש מאין כמו והחכמה מאין תמצא כנ"ל הנה ודאי בירידו' השתלשלו' אורו עד עולם הבריאה לא יוכל לבוא שם בחי' פנימית שלו כלל כמו שהוא באצי' רק בחי' חיצוניו' שלו מפני שנשתנה ממהות למהות כנ"ל וזהו שנעשה ממנו עי"ן שהוא בחי' חיצוניו' חכמ' לבד כמשי"ת אבל פנימי' חכמ' דאצי' לא יוכל לבא בגלוי בבי"ע וכמ"ש בזוהר דאור אבא מקנן באצי' ואימא מקננא בכורסייא שהוא עולם הבריא' כידוע אבל הארת אור אבא נפסק מאצי' לבריאה ואינו מאיר בבריאה מבחי' פנימי' שלו כלל כי לא אפשר שיתגלה שם פנימי' חכמה דאצי' רק בחי' חיצוניו' שלו המלובש בבינה שהוא אימא דמקנננא כו' ואם היה מתגלה בבריאה מפנימית חכמ' דאצי' היו מתבטלים ממציאו' לגמרי לפי שהוא למעלה משיעור כלי קבלתם דלכך א' דדוקא אימא מקננ' כו' ולא חכמ' וכענין הידוע בפי' הושיט אצבע קטנה פי' הנקודה דחכמ' שנק' אצבע קטנה שהוא יו"ד דחכמה שהושיט ביניהן שהוא יותר מכדי שיעור קבלתן מבינה שבמל' ושרשן נתבטלו במציאות לגמרי ומ"ש כולם בחכמה עשית היינו בחי' חיצוניות חכמה לבד שמתלבש בכל העולמות אבל פנימית חכמ' בלתי מתלבש בעולמות רק באצי' לבד (משום דפנימית אבא הוא פנימית ע"י ששם הוא עצמות א"ס כו') ובאור הדברים ידוע ע"פ כולם בחכמה עשית שפי' בזהר עשית בבינה שכל התהוות יש מאין א"א להיות מנקוד' דחכמ' שהיא שהיא בבחי' אין והעלם ובהעדר ההתפשטו' לגמרי רק חיצוניו' חכמ' שמתפשט ובא בהשגה דבינה בבחי' יש מאין משם מתהווה כל בריאה יש מאין כמו התהוות השגות הנשמו' בג"ע הוא דוקא מבחי' בינה שבמל' כידוע ולא מבחי' חכמ' וגם בכל מה שנמשך מאין ליש עד סוף העשי' הכל הוא מבחי' בינה בינה וכמו בראשית ברא אלקי' וא' בזוהר אבא א' לאימא שנק' אלקים וזהו ויאמר אלקי' כו' (ומ"ש במ"א בענין אל אדון על כל המעשים שנהירו דחכמתא שנק' אל מתפשט בכל הברואי' שבעולם עד בחי' הדומם כמו ושמן מחלמיש צור וכנ"ל (בסי' נ"ו) היינו חיצוניו' חכמ' בחי' כח האין דחכמ' שמלובש בבינה שמוסתר בהעלם גם בבחי' היש המתהוה כו' שהוא בחי' ההיולי והתמצית של כל בריאת יש כו' אבל בחי' פנימי' חכמ' אינו מאיר גם בהעלם בבי"ע להיות שהוא בחי' האין בעצם כמו שהוא שאינו אלא באצי' שהוא בחי' אלקו' ממש וגם בכלי החיצוני' דזו"נ דאצי' כו' משו' דאיהו וחיוהי חד והיינו מ"ש דאור אבא דוקא מקנן כלו' שמתפשט עד סוף האצי' דיו"ד באצי' כו' והיינו משום דפנימי אבא הוא פנימי ע"י ששם עצמו' אא"ס בחי' האין האמיתי כמו שהוא בעצם שא"א שיתגלה בבחי' יש כידוע (וראי' לזה שאם הי' בחי' פנימי' חכמ' דאצי' מאיר בבי"ע גם בהעל' הרי נא' ימותו ולא בחכ' שבפנימי' חכמה אין שם שבירה ומיתה רק בחיצוניו' חכמ' שמלובש בבינה ומדו' ושהו הנק' עה"ח שלמעלה מעה"ד טו"ר שאין שם מיתה כלל וממילא אין משם שרש יניקה לחיצוני' שנק' מות כידוע ואם היה פנימי' חכמ' מאיר בבי"ע לא הי' צד יניק' לחיצוני' שנק' מות גם מאחוריי' דשם אלקי' וגם מטעם שנא' וכבודי לאחר לא אתן שא"א שיהי' בחי' גלוי עצמו' אא"ס שבפנימי' חכמ' לאחר כו' וכבודי הוא פנימי' חכמ' שהן ל"ב נ"ח גי' כבוד והוא כבוד נאצל כו') אלא ודאי שאין הארה דחכמ' בבי"ע רק בבחי' חיצונית שבה שמשם יש שרש לעה"ד בבחי' מדו' שבבינה כידוע שעיקר השבירה הי' בשם ס"ג כו' אבל באצי' שהוא אחר התיקון דלא יגורך רע שאין שם שרש לחיצוני' כי שרשם מתחיל בבריא' שם מתפשט אור החכמ' ומאיר בגלוי כו') וזהו הטעם שהארת אור אבא נפסק מאצי' לבריאה (ובאצי' אור אבא נמשך למטה יותר מאור אימא וכידוע בענין בינה עד הוד אשפשטת ולא יותר ולכך נק' יסוד יתום מאמו ולא מאב כו') (ובענין הברורי' לברר רפ"ח נצוצין שבנוגה דבי"ע זהו דוקא בחכמ' אתברירו וכידוע בענין ששת אלפי צבא שיוצאי' בכל יום מאצי' אור א' לבי"ע כמו ומרדכי יצא כו' מבחי' יסוד אבא כו' והיינו מבחי' פנימי' חכמ' דוקא אך שהוא מוסתר בתכלית באחוריי' וחיצוניות חכמ' כענין הנ"ל במי שם פה לאדם פיה פתחה כו' שהחכמ' תחי' בעליה כמשל מי שחכמתו עמדה לו לפרנס א"ע כו' שכח זה לתקן בא מכח פנימי' החכמ' דוקא כמ"ש במ"א בענין מזמור לתודה הריעו כו' והיינו חכמו' ח"ע דאתמשך בח"ת בחוץ דוקא תרונה אך בזה נעשה תיקונם ואבודם זהו תקונם כמ"ש כי גחלים אתה חותה כו' ואין זה גלוי אלקו' שבפנימי' חכמ' לחוץ בהיכלות דנוגה אלא בבחי' הסתר גמור הוא שם כמ"ש וכבודי לאחר כו' רק שמלובש שם בהעלם כדי לבררם כו') ומ"ש בדבר ה' כו' ובדבור ודאי יש הארת אור אבא דאבא יסד ברתא הרי מבואר למעלה (בסי' ס"ח וס"ט) שיש ב' מדריגו' בדבו' ובחיצוניו' צרופי אותיו' הדיבור אין שם רק חיצוניו' חכמ' מה שמצרף הצרופי' בחכמ' אעפ"י שבא מקדמות החכמ' כנ"ל הרי הוא הארה נעלמת בתכלית הקטנו' ואמנם בכח ועצם הדבור ששרשו מעצמו' ופנימי' אבא ממש ודאי מאיר שם מפנימית חכמה ואדרב' נעוץ תחלתן בסופן וכמו מגיד מראשית אחרית כו' ובאמת ראשית בת' הוא חיצוני' חכמ' שמאיר בבינה ואחרית הוא בדבור בגלוי ע"כ מגיד מראשית דחכמ' דאצי' עד חכמ' שבמל' דעשי' שהוא אחרית הכל אבל אני ראשון הנ"ל הוא הארת אור הכתר דא' בחכמ' הגם שהוא פנימי' חכמ' שהוא פנימי' ע"י שאינו מלובש בבי"ע אבל אני זה הוא המשכ' הכתר עצמו בחי' המשכת המקיף שאינו בא דרך השתלשלו' עו"ע לכך נמצא למטה כמו למעלה ולפ"ז גם פנימי' אבא יוכל להיות בהעלם למטה כמו למעלה כשאינו בא בבחי' או"פ מאחר שהוא פנימית ע"י ודלא כדלעיל וד"ל) וזהו שהושיט אצבע קטנה שהוא יו"ד דחכמה ביניהן ושרפן כנ"ל שהוא פנימי' חכמ' שבמל' דאצי' (ששרשו הראשון פנימי' אבא שהוא פנימי' ע"י וא"ק כו') שבבריא' והמלאכי' דבריא' מקבלים מכלי' חיצוני' דמדו' שבמח' שנק' עולם הבריא' כידוע והיינו שזהו יתר משעור קבלתם ששרש המדו' דמח' מצומצם רק לפ"ע ההשגה דבינה שבמל' שנק' יש מאין דחכמ' מבחי' חיצוניו' שבה לבד כידוע וד"ל (אבל הנשמו' יוכלו לקבל מיו"ד דחכמ' ולא יתבטלו במציאו' כלל שהרי ביו"ד דחכמ' נברא העוה"ב שהוא עולם הנשמו' דוקא ומ"ש בעוה"ב להנחיל אוהבי יש דוקא וכמ"ש נברא העו"הב מאין ליש וכידוע דשרש עוה"ב בבינה והרי פנימי' החכמ' נק' אין בעצם היינו שיבא בחי' האין העצם בבחי' מורגש בבחי' יש שמעונג הנעלם דעכשיו בבחי' פנימי' חכמ' בעוה"ב יתענגו הנשמו' ממנו בבחי' יש מורגש וכמ"ש ונהרותם בחי' בינה כשמן דחכמ' אוליך כו') ובכ"ז יובן הטעם מה שמן הא' דאחד נמשך בבחי' וי"ו ביח"ת ומן החי"ת דחכמ' דאצי' נעשה החלוף באות עין ביח"ת לפי שהעין הוא בבחי' חיצוניו' חכמה כידוע דז"ת דבינה הן בחי' המדות שבהשגה דבינה לבד וכאשר כל א' כלול מיו"ד דוקא הוא מספר ע' דהיינו כשיש חב"ד בכל מדה או כח"ב כו' שזהו תכלית שלימות השפע דחכמ' לבינה השייך רק למדו' לבד (כי גם זקן שקנה חכמ' כו' היינו שנמשך בו תכלית גדלות המוחין דחו"ב קנה חו"ב במדו' ואז ראוי לישב בסנהדרין לשפוט ונדון במדותיו עפ"י תכלית שלימות החכמ' השייך למדות אבל כ"ז אינו רק בחי' חיצוניו' דחכמ' דהיינו רק ממדות שבחכמה ולא מבחי' ג"ר שבה שהוא חו"ב דחכמ' דהיינו עצם נקוד' השכל טרם שיבא לכלל נטיי' והתפשטו' בשביל פסק דין כו' כמ"ש במ"א ולזה בבי"ע נעש' החי"ת עי"ן לפי ששם אור פנימי' אבא נפסק כנ"ל ורק חיצוניו' הוא בחי' מדו' דחכמ' בבינה שהוא אימא דמקננא בכורסייא כו' אעפ"י שחב"ד בבריא' וחג"ת ביצי' כו' היינו בחי' חב"ד שבכל מדה שהוא שכל וחכמ' השייך לגידול המוחי' במדו' לתכליתם והוא אות העין כו' והן בחי' ע' שנין דדוד שנמשך מחכמ' בראש דאצי' שנק' אדם קדמא' כו' שהוא אות החי"ת שנעשה מא' דאחד כנ"ל וד"ל):

(עב) '''ולהבין''' בטוב טעם יותר במה שהעי"ן הוא בחיצוניו' חכמ' דוקא הנה יובן עפ"י הידוע בענין ראי' ושמיע' שזהו בחי' חו"ב וראי' בבחי' חכמ' ושמיעה בבינה אך הנה הראי' הוא בבחי' חיצוניות חכמ' דהיינו רק כח חיצוני הנמשך מאור השכל שבמוח לכלי חומר העין שהרי העין כלי חומר גשמי בלתי חומר לצורת אור השכל כחומר כלי המוח עצמו אלא רק אור הארה בעלמא מתפשט בראי' רוחניו' שבכלי העין ולכך נק' עין השכל וכמו חכמי' נק' עיני העדה שהמה הרואי' עפ"י חכמ' לדעת מה יעשו כו' וכמו איזהו חכם הרואה את הנולד שבחכמתו יוכל לראות מה שיולד אשר נעלם מעין כל והחכם רואה בראיי' השכל מה שעתיד להיות כאלו רואה בעינו שאין זה רק שמבין ומשיג בעין השכל שעתיד להיות כך וכך והשגה זו היא חיצוניו' לגבי עצם כח חכמתו בכל מושכל להשכיל כל דבר חכמ' עמוקה כי מה שמביט וצופה בשכלו מה שיולד הוא רק התפשטו' חיצוניו' מעצם כח שכלו ותבונתו העצמי' ואין לה ערך גם לגבי חיצוניו' ההשגה שמשיג איזה שכל וסברא שזהו נק' שכל וסברא ומה שרואה בראיי' השכל את הנולד נק' ראי' שכליי' ולא שכל עצמו כמו שהעין רואה בגשמיו' הגם שלפ"ע כח שכלו וחכמתו כך ערך מעלת ראיי' שכליות שלו כמו לראו' בעין השכל ערמומי' גדולה שבאד' הנעלמת מכל השג' והחכם יראה ויכיר מיד בראיי' שכלו או באיזה תערוב' טו"ר שבאדם ירא' להבחין לכל חלקיו הנעלמי' במצפוני לבבו כאלו רוא' בעיניו ויגיד לו כל תעלומותיו וסתריו ולכך אמרו חכם עדיף מנביא כידוע עכ"ז אין זה רק בחי' חיצוניו' כלי המתפשט מכח העצם של החכמ' רק שלפ"ע הפנימי' כך ערך יתרון מעלת הפנימי' כמו במשה שנא' וירא ראשית לו שהי' בבחי' ראי' דחכמ' מצד שרשו בפנימי' החכמ' וכן כל חכמי ישראל שנק' עיני העדה שזהו ודאי לפ"ע יתרון מעלתם בפנימי' חכמ' כך ערך שלהם בבחי' החיצוניו' שהוא ראיי' השכל (וראי' מטביעת עין שאינו אלא בחכם דוקא כידוע ואמנם מלובש בכח הראי' והסתכלות הזאת מכל פנימי' ועצמו' כח החכמ' יותר ממה שיש בכח השכל להשכיל שכליי' וסברו' וכמ"ש במ"א בענין לאסתכל' ביקר' דמלכ' שז"ש יונתי בחגוי כו' עיניך יוני' מלמטה למעלה וכן עיניו כיונים כו' עיני ה' אלקיך בה כו' עין ה' אל צדיקים וכה"ג מלמעלה למטהכמשל זווג היונים שמסתכלים זב"ז כו' שזהו מגיע בעצמו' כל הנפש שמלובש בעונג ההסתכלות הזאת עד שכל פנימי' נפשו נמשך אח"ז כו' וזהו למעלה מהמשכ' כח המשכיל להשכיל כו' והיינו לאסתכל' כו' יראה כל זכורך כו' ולפ"ז הרי נהפוך שהראי' והסתכלו' הוא בבחי' הפנימי' דוקא וכידוע שלמעלה זהו בחי' אסתכלותא דא"א בז"א ומז"א לנוק' וכן מנוק' לז"א כמ"ש אשא עיני כו' עיני כל אליך שזהו למעלה הרבה מגופו של יחוד דזו"נ כו' לפי שבתענוג זה שבהסתכלו' משפיע ומקבל זע"ז מלובש כל פנימי' עצמו' התענוג שבנפש יות' מן העונג שנמשך בגופו של יחוד (וראי' מבת יענה כו') ולכך אמרו דחייב אדם להקביל פני רבו דוק' ברגל כמו יראה כל זכורך כו' שראי' זו מקור לכל יחוד משפיע ומקבל שיהי' אח"כ כמ"ש שם באריכו' ובכאן משמע מאות הע' שאינו אלא בחיצוניו' חכמ' כנ"ל אך הענין הוא שיש הפרש בין פנימי' עונג שבחכמ' ובין חיצוניו' עונג שבחכמ' דחיצוניו' עונג שבחכמ' הו' העונג המורגש בהמצא' שכל וסברא מאין ליש כמו חכמ' אדם תאיר פניו כשמחדש שכליות שבאין במושג עכ"פ אבל פנימי' עונג שבחכמ' נק' עונג הנעל' בבחי' אין ומ"ה דחכמ' שלא בא במושג ומורגש כלל כמו שמצינו בדוגמא לזה שהאריז"ל הי' משיג סודות ורזין דאורייתא בחלום הלילה בשעה א' בשינה מה שהי' צריך להביא בכתב כמה שנים כו' שזה ודאי אינו השגת שכלי אלא בחי' אור רוחניו' ראיי' ההשכלה כמו שהיא בהעלם עצמו' האין דחכמ' שלמעלה מהשגה כו' וכדוגמא שמצינו בזהר באד"ז ואד"ר בי"ג ת"ד שכל א' אמר כפי עצם כח שרשו למעלה ברוחניות והוא הנק' הסתכלות כמו ר' חזקיה א' אסתכלנא כו' וא"ל ר"ש נושא עון חמית כו' וזהו כל לשון אסתכלותא דחכמתא שהוא למעלה מהשגה רק כמו ראיה שבעין השכל הגשמי הנ"ל וכמ"ש בר"מ בעין השכל דבליבא אתחזי כולא כראיית שכל גשמי וכמ"ש ולבי ראה הרבה חכמה ובזה נא' בשמה וירא ראשית לו דראשית דחכמה היה אצלו בבחי' ראיה רוחניות וזהו מצד שרשו בפנימית דחכמה שהוא פנימית ע"י דהיינו פנימית העונג שבחכמה הנק' ראיה שזהו ענין הסתכלות עינים דלעיל שכל עצמות התענוג שבנפש נמשך בה שלמעלה הרבה מעונג מצומצם ומורגש שבחידוש השכל ממקורו ולזה חייב להקביל פני רבו שבעונג הסתכלות פניו זה יהיה מקור לקבלת שפעו כנ"ל וכן יראה כל זכורך כו' שהוא הסתכלות עיני כנ"י מלמטה למעלה וכשם שבא לראות כו' נמשך מלמעלה למטה מבחי' הסתכלות עיני ה' בבחי' עונג העצמות כנ"ל אבל ראיי' העין מצד עצמות הוא רק בחיצוניות דחכמה וכמו גם ראיי' השכל של החכם לראות את הנולד ואת הנעלם בדבר ערמה או תערובות דק כנ"ל רק שזה תלוי לפ"ע כח חכמתו להשכיל כמ"ש איזהו חכם כו') וזהו שמן החי"ת דחכמה שבאחד דיח"ע נעשה עי"ן דחכמה בחי' חיצוניות שחכמה ביח"ת וכנ"ל דפנימי' חכמה אינו מאיר בבי"ע רק דרך הלבשה בחיצוניו' שנק' עי"ן לבד כנ"ל וד"ל והנה יש עוד טעם אחר לענין אות עי"ן דוקא שנעשה מאות החי"ת דאחד בהיות ידוע המאמר דאימא אוזיפת מאנהא לברתא שהן ה"ג מנצפ"ך דאימא שנק' פתוחי חותם שנמשכין במל' שנק' ברתא וכמ"ש כאמה בתה והענין ידוע שהן ב' ההי"ן דם הוי' ה"א ראשונה בחי' בינה דאצי' אימא עלאה אם הבנים של המדות הנק' וי"ו וה"א תתאה הוא בחי' מל' דאצי' והיינו שאמר תרין נוקבין פריש שלמה אתי מלבנון כלה כו' (וכמו שם הגדולה לאה בבחי' בינה עלמא דאתכסיא ושם הקטנה רחל עלמא דאתגליא וכן שם האחת שפרה שמשפרת הולד ושפ השנית פועה לשון פעיא שהוא עולם הדבור ונק' מילדות העבריות כמ"ש במ"א) וביאור הדברים ידוע שעל ידי בחי' ההשגה לאורך ורוחב מיד יתפעל בשכל בחדוה או להיפך ונקרא התפעלות השכל בחי' מדות שבבינה וכפי אופן התהוות התפעלות השכל שבמוח כך יבא ההתגלות בצרופי אותיות הדבור שהוא בחי' המל' לא יוסיף ולא יגרע כלל שהרי אנו רואים שלא ישונה בקול ודבור מכל אופן התפעלות האהבה חסד שבשכל וכל להיפך במדה"ד שבשכל והשגה יבא הכל בדבור בלי' תוס' וגרעון וכך בכל פרטי המדות כנצח והוד והתפארות וכה"ג וכידוע (והגם שהמדות שבשכל נמשכין בלב ומתפעל הלב גם הוא באותו אופן שנתפעל בשכל שבמוח ממש לא יוסיף ולא יגרע ומן הלב אל הדבור יוכל להשתנות מן הקצה שיוכל לדבר היפך מה שבלבו מחסד לדין או מדין לחסד כמו המדבר במרמה או מן השפה ולחוץ או שאין פיו ולבו שוין כידוע כ"ז א"א להיות מן התפעלות מדות שבשכל אל הדבור כי מדות שבלב יוכל לצמצם ולהעלים לגמרי ולהראות היפוכו בדבור וכאשר ידבר בהיפך בהכרח שידבר בדעת והשגה שבמוח ואם לאו לא ידע לכוין הצרופים שבדבור א"כ יתהווה שינוי בהשגה שמוכרח לחשוב במוח בשביל הדבור היפך מה שבלבו וממילא מובן מזה שכל אשר ישיג ויתפעל במוח באופן צרופי' שבמחשבה והשגה זו ממש יבא בדבור וא"א לו לשנות כלל כנ"ל דאם ירצה לדבר היפך המח' וההשגה לא יוכל לצרף מאומה בדבור) וכ"ז מצד ששרש התחלקות ה"ג מנצפ"ך דאימא הן עצמן באין לחלק בה' מוצאות שבדבור כמ"ש אוזיפת מאנהא לברתא והענין הוא דאופן התחלקות צרופי אותיות דמח' דבינה בא ע"י ה"ג המחלקות ומפרידו' וכפי אופן התחלקות הצרופי שבמח' כך ממש יבאו בחי' ה"ג הללו לחלק ולצרף אותיות הדבור והיינו דאוזיפת אימא לברתא כו' וכמ"ש במ"א ולפ"ז לפי אופן צרופי' שבמחשבה שמזה יהיה אופן התפעלות המדה שבשכל בהכרח שבא יבא בדבור כדוגמתו ממש בלי תוס' וגרעון כלל (וזה ודאי שהאופן של התפעלות המדה שבשכל אינו אלא לפי אופן הצרופים שבאותיות המח' שנתפס בהן השגת הטעם והשכל ומשתנה אופן התפעלות המדה שבשכל מחסד לדין ומדין לחסד בכמה אופנים שונים וממוצעים הכל לפי אופן שנויי הצרופים שבמח' הסובל את ההשגה כמו שאנו רואים בקפידא וכעס שיבא באופנים שונים לפי אופן הצרופים שבמח' שחושב לטעם שמחמתו יתפעל בקפיד' וכן להיפך במדות התפעלות האהבה במוח לאהובו או בנו הרי משתנה באופנים רבים לפי אופן שנויי צרופי' שבה) ובזה יש הפרש בין מדו' שבמח' ושכל (שנק' ז"ת דבינה שמלובשים במדות דמח' שנק' לאה עלמא דאתכסייא) שבאין בדבור בגלוי בלי שינוי כלל מטעם הנ"ל משא"כ מדו' שבלב שאינן תלויי' ומתאחדי' בדבור כמו המח' שבמוח ע"כ יכול לשנות מלב לדבור כנ"ל אע"פ שגם המדות מתהווים לפי אופן הצרופי' שבמוח כמו הקפידא שבמוח שבאה ללב כו' מ"מ יכול לצמצם בלב ולכבוש כעסו כו' ואע"פי שגם מן המחשבה יוכל שישנה ויכבוש כעסו שבמחשבתו וידבר במרמה היפוכו דברי אהבה מ"מ בשעה שידבר דברי אהבה מוכרח שיהיה אופן הצרופים במח' כאותן הדברים אהבה שבא בגלוי בלי שינוי כלל והוא מטעם דה"ג שבמח' באים בדבור כנ"ל):

(עג) '''וזהו''' טעם ענין אות העי"ן דועד בחילוף אות החי"ת דאחד שהוא בחי' ז"ת דהשגה דבינה שנק' ע' רבתי דשמע שם ע' כמ"ש בזוהר וכשבא להתפעלו' המדות במח' כנ"ל נק' ה"א עלאה (והוא בחי' לאה שילדה ששה בנים כידוע) ומשם נמשך למל' דאצי' עולם הדבור העליון ונק' גדולה וגבורה בה"א דדבור ושרשו בה"א עלאה דמח' דבינה כי משם נמשך כל פרטי המדו' מן ההעלם לגלוי כמ"ש ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא כו' (והיינו שית תיבין דיח"ת שמקבלין משית תיבין דיח"ע) (ובדלית רבתי שהוא גדלו' הדבור כמו שהוא בשרשו באור אבא הנק' כח הדבור שם המדו' ג"כ בבחי' ע' רבתי דבינה וזהו עד ה' בכם כמ"ש בזהר וכמשי"ת) (וכמ"ש לך ה' הגדול' והגבורה כו' לך הן נש"ב מפני שעולה מלמטה למעלה מהדבור אל השכל והשגה ואח"כ חוזר ונמשך משכל אל הדבור וזהו כי כל כו' וכמ"ש במ"א) ולהיות שעיקר הבנין של המל' מה"ג מנצפ"ך דאימ' כמה שכתוב כאמה בתה כנ"ל שעי"ז נמשכי' המדות שבבינה במל' בלי תוס' וגרעון כלל כנ"ל ע"כ נעשה אות עי"ן דוקא ביח"ת דמל' בתיבת ועד וד"ל אך הנה עדיין יש להבין למה מן החי"ת דוקא נעשה עין שהוא מדו' שבבינה שנמשך למל' דלכאורה זהו היפך גמור דז"ת דבינה הוא שמאירים במל' הוא שנק' עי"ן וההמשכ' הוא מאות החי"ת דאחד שהוא בחכמ' שלמעלה מז"ת דבינה ואיך יהי' חילוף כזה מחי"ת דחכמ' לעי"ן דבינה שהן ב' הפכי' שהחכמ' נק' אין ובינה נק' יש כידוע ועוד דלמה לא יאיר רק מז"ת דבינה במל' מטעם ה"ג מנצפ"ך דאוזיפת אימא לברתא שזהו דרך שאלה לבד ולא יאיר מן החכמ' במל' שנמשך עצם שרש המל' משם דאבא יסד ברתא כידוע דמצד זה יש למל' שרש באבא יותר מבאימא כו' אך הנה יש להקדי' תחל' בתוס' טוב טעם לאות העי"ן שבועד שהוא בבחי' מל' דהנה מבואר בספרי הקבלה דעין גי' ק"ל והיינו דנשים דעתם קלה קל ה' דהיינו משום שאין לנוק' רק עטר' דגבורה שהן מה"ג דאימ' לבד שחסר לה הדעת שכולל חו"ג והן ה' הויות לבד שמס"ט דגבורה שעולה מספר ק"ל משא"כ בדכורא שכלול מחו"ג ע"י הדעת אז יש מספר י' הויות ה' הויות מה"ג דאימא וה' הויות מה"ח דאבא ויוד הויות עולה מספר ר"ס ב"פ ק"ל והיינו שא' במשה כי סר לראות גי' ר"ס שמשה הי' שרשו בבחי' הדעת שכולל חו"ג דאו"א שזהו סר לראות בראי' דחכמ' להמשיך למל' כו' וכמ"ש וירא ראשית כו' אבל הנשים דעתן קלה קל ה' שאינו אלא ה' הויות מס"ט דה"ג דאימא לבד וכידוע דמקור כל החסדי' נמשך מה"ח דאבא כמו אבינו אב הרחמן כו' ומקור כל הגבורו' נמשך מה"ג דאימא כמ"ש אני בינה לי גבורה כו' וביאור כ"ז ידוע בענין ה"ג דאימא וה"ח דאבא שמוח החכמ' קר ולח שיסודו העיק' הוא מיסוד המים שהן בבחי' החסדים ע"כ יש בטבע מוח החכמ' לסבול דבר והיפוכו ולהרגיש בצער ולהתפעל ברב חסד ורחמי' כטבע האב שהוא רחמני כמו כרחם אב על בנים כו' וכל שכמתו מרובה יותר יוכל לסבול כל ההפכיי' המנגדי' אליו כי ימצא בכלי רוחב מוחו להכיל צד המנגד שהוא בחי' גדלי' המוחין לסבול דבר והיפוכו מצד שמתחלק השכל לקוין ימין ושמאל בכמה אופני' שוני' וימצא טעם לדבר המנגד ג"כ משא"כ הקטן בדעת לא יוכל לסבול רק כרצונו ולא יוכל להטות שכלו לקו המנגד לו והוא סיבת ריבוי הקפידא במוח במי דעתו קצר' דוקא כתנוק ואש' וזהו שדעתן קלה כמו שאנו רואי' בתנוקות שמלאים דינין וכעס להקפיד במוח מיד שיעשו נגד רצונו ושכלו כי לא יכיל מה שנגד קו שכלו ורצונו מצד קוצר הכלי ועיקר הקפידא במחשב' שבמוח שתתפעל ותזוז ממקומה (צו רייצט בל"א) כידוע דלאה דינא קשיא כו' וע"כ הנשים ג"כ מלאי' דינין וגבורו' מפני שדעתן קלה שהו' בקו א' והיינו סט' דגבור' שלא יסבול המנג' אליו ויקפוד מיד בכעס שלא יכיל הכלי למצוא מקום למנגד לפי שחס' לה הקו הב' שהוא קו ימין להטות כלפי חסד כו' וכן קטן שאין לו מחשבה שהוא הדעת שכולל חו"ג רק קו א' ולא יסבול דבר והיפוכו כלל ע"כ אינו בר עונשין (כי בחי' הקוין הן ולאו אצלו קרובי' זא"ז שמיד יתחלף מדבר להיפוכו מהן ללאו ומלאו להן ואוי"ר שרש מ"ע ול"ת אינו אלא בגדול שקוין שלו רחוקי' מבלתי יפותה מהן ללאו וכמ"ש במ"א בענין אהבה דלא אתכלילת מב' סטרין שהוא ב' קוין חו"ג כו' ע"כ הוא בר עונשין שאהבה שלו דבר של קיימ' ואם עובר על מ"ע ול"ת ענש יענש משא"כ הקטן וכך ענין הנשים דעתן קלות שאין להן רק קו א' וע"כ נוחין להתפתות מלאו להן ומהן ללאו כמו עובדא דברורי' דביתהו דר"מ דגם שהי' לה חכמ' גדולה אבל ב' קוין שבדעת אין לה כו' וזהו דמיון להבין ענין ה"ג דאימא דכאמה בתה בבחי' קו השמאל לבד כו' שזהו גי' ק"ל וכמו רוכב על כרוב קל שלו שהוא המל' שהוא בקטנו' הדעת שנק' כרוב קל כרביא אנפי זוטרי וכן הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים שזהו בחי' הסתר אלקו' בגלות ע' שרים דנוגה וזהו שרוכב על כרוב קל בלילה דוקא ושט בח"י אלף כו' בבחי' שינה שנק' דרומיטא כו') וזהו כי סר לראות ר"ס הן יוד הויו' שעולה ר"ס כשכלול מחו"ג דאו"א דוקא אבל כשאין בו רק ה"ג דאימא שהן ה' הויו' דגבורו' לבד עולה מספר ק"ל והוא ענין נשים דעתן קלה קל ה' כנ"ל וזהו עין גי' ק"ל דהיינו שרש השפע דה"ג דאימ' שנמשך במל' שאז נק' המל' אד' דינא דמלכותא כמ"ש מלך במשפט יעמיד כו' במשפט ודין דבחי' הגבורות דוקא משום דעיקר בנין המל' מבחי' הגבורות דוקא כידוע (ומ"ש והוכן בחסד כסא שכסא המלוכה הוכן יסודה בחסד דוקא גם זה אמת דחסד דז"א נמשך למל' ומזה דוקא הוכן כסא דמל' הנק' שופט כל הארץ כו' כמ"ש באור פני מלך חיים דאם לא בחי' החסדים שבמל' לא הי' מציא' אור ושפע האלקי בעולמות כלל ומ"ש בע"ח דעיקר בנין המל' מבחי' הגבורות דוקא היינו שעיקר בנין עצמה לבד שהוא ע"י התחלקות ה"ג מנצפך דאימא כנ"ל ובאמת עיקר ה"ג הללו הוא לצורך העולמו' דהיינו לצורך הנהגות העולמות שזהו דוקא לשפוט את העולם וכמ"ש מלך במשפט דאד' דינא דמלכותא כנ"ל וכידוע דאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו כו' כך במלכותא דרקיע שא"ל בחי' יראה עלא' דאור האלקי שנורא מאד כמ"ש מי לא ייראך כו' לא הי' עולם עומד מהתגברו' שפע החיצוני' ומלך במשפט ודין יעמיד לברר ולבער הרע כו' ואמנם פי' במשפט היינו שכלול מחו"ג דוקא שהרי א' במ"א משפט דאיהו רחמי שהוא הת"ת שכלול מחו"ג כידוע ושרש הענין דשניהם אמת דנמשך ה"ח וה"ג במל' וה"ח דז"א זהו שאמ' והוכן בחסד כו' ובה"ג הוא בחי' ה"ג דאימא ולא ה"ח דאבא ובאמת זהו פלא למה לא נמשך ה"ח דאבא במל' שהרי עצם שרש המל' הוא מאבא דיסד ברתא ויסד זה בחסדי' דוקא וכמ"ש באר חפרוה שרים כו' או"א שנא' ויבן ה' אלקי' את הצלע דאו"א תקינו לה כמ"ש בזהר ואבא תיקן בבחי' החסד דבאתרה שקיע רחמי כו' (וגם עצם הצלע עצם מעצמיו שהעצמו' מן האב וגם תלה הכתוב זכרים בנקבות משום דאיש מזריע תחלה יולדת נקב' כידוע) וגם פי' באר חפרוה היינו במי החסדי' דוקא אמנם זהו לצורך עצמה אבל לצורך העולמות הרי אמ' והוכן בחסד כסא שהוא בחי' חסד דז"א ולא חסד דאבא (וכמ"ש בזהר ע"פ אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שזהו ה"ח דמל' שנק' מלכי צדק שמקבל מז"א מבחי' חסד דז"א שנק' כהן לעולם כו' ואמנם מבואר בזהר דבתלת דוכתי אקרי אתה כמו כי אתה אבינו והוא בחי' חסדים דאבא דוקא שזהו מה דאבא יסד ברתא לצורך עצמה כו') ובכ"ז מובן הטעם לאות עי"ן בתיבת ועד שהו' בחי' עין משפט דמל' (כמו ע' סנהדרין בלשכת הגזית שהוא בהיכל הגבור' ונקראו עיני העדה שכלול מחו"ג ושפטו והצילו כו') דהיינו בחי' ה"ג דבינה שנמשך למל' שהן ה' הויות גי' קל שהוא גי' עין כנ"ל לצורך העולמות ולפי שחסר ה' הויות דה"ח דאבא משום דכאמה בתה דוקא ע"כ הוא באות ע' דוק' ולפ"ז הקושיא דלעיל יותר באה בחזקה למה מן החי"ת נעשה עי"ן דזהו היפך גמו' דחי"ת הוא בחכמ' שהוא מקו' החסדי' וכנ"ל בפירוש כי ס"ר לראות שהן י' הוי"ות ואם נעשה אות עי"ן ה"ז מצד שחסר ה' הויו"ת דאבא ואיך אפשר לומ' שמן החי"ת דחכמ' יהי' עי"ן במל' שמן החי"ת הי' צריך להיות המשכ' החסדי' וגם שיהי' כלול מחו"ג שזהו בכפל ממספר ע"ין כנ"ל (ומ"ש והוכן בחסד כסא הרי הוא בחסד דז"א ולא בחסדי' דאבא כנ"ל ואם נא' דאתה כהן לעולם קאי על כי אתה אבינו שהן ה"ח דאבא דאבא יסד ברתא א"כ למה נעשה אות עי"ן ואם לא נמשך מחסדי' דאבא איך יאמר שמבחי' חי"ת דחכמ' נעשה עי"ן דהיינו חלק גבו' דאימא לבד כנ"ל דדעת דנוק' כלול בדכורא כי לכך דעתן קלה כנ"ל:

(עד) '''והנה''' להבין תירוץ אמיתי על ענין החי"ת שנעשה עי"ן דוקא יש להקדים תחלה בענין ביאור כל הנ"ל באלף דכתר וחי"ת דחכמ' כו' הכל בעבודת ה' בתפלה דהנה ידוע שמחו"ב שבנפש האלקי' נולדו המדו' שהן התפעלות אהבה ויראה ואמנם לא ראי זה כראי זה שהאהב' והירא' ב' הפכי' המה דהיינו בענין הקירוב והריחוק שאנו רואי' בחוש שטבע התפעלו' האהב' היא באה מצד בחי' הריחוק ביותר וטבע התפעלות היראה להיפך שהיא באה מצד בחי' הקירוב ביותר וכל שיהי' הריחוק יותר יותר יתפעל באה"ר ונפלאה ביותר וכל שהקירוב ביותר יותר יתפעל ביראה ופחד עצום כו' דהנה אנו רואי' בחוש שכל מי שיראה את המלך או שר מקרוב בא אליו ביותר קירוב ובהתגלות יותר יפחד ביותר וארכבותיו נקשן כו' עד שיבא לכלל ביטול במציאות ממש שזהו הנק' יראה עילאה בחי' תכלית הביטות כו' עד שנעשה כאבן דומם בלי הרגשת עצמו כלל וזה תלוי באופן הקירוב דוקא כי יראה אותיות ראיה וכל שאינו בא בקירוב כ"כ אין היראה ופחד כ"כ וכמו פחד מן השונא כל שהוא מקרוב יותר תפול הפחד (וכמו ובכן תן פחדך כו' תפול עליהם אימתה כו' מצד עוצם הגלוי אלקות שז"ש בגדול זרועך ידמו כאבן כו' וכן לע"ל דכתיב ובאו במערות צורים מפני פחד ה' כו' היינו מצד בחי' הקירוב דוקא שאז יהיה גלוי עצום כמ"ש ונגלה כבוד ה' כידוע וכן בפחד יצחק שהוא ג"כ מצד עוצם הקירו' והגלוי כמ"ש ויצחק בא מבוא באר לחי רואי כו' וכמ"ש ופחד יצחק היה לי לי דוקא שבא מצד קרבת אלקים לי כו') וזהו היפך טבע האהבה שהאהבה תתפעל בסיבת הריחוק ביותר וכל שהדבר האהוב מקרוב אין מדת האהבה בהתפעלות אליו כ"כ כמו שאנו רואים בחוש באב אל בנו או אהובו כנפשו שכל שיתרחק ממנו בזמן ומקום יותר יותר תכלה נפשו אליו באה"ר ותתעורר האהבה והתשוקה אליו ביותר וכשרואהו תמיד בקירוב אין האהבה ניכרת כלל כו' וכמ"כ בעבודה שבלב בתפלה התפעלות האהבה באה רק מהתבוננות הריחוק מאלקות והוא כשיתבונן בהפלאת השגה בעצמו' אח"פ בעילוי אחר עילוי כידוע בבחי' סדכ"ס וכה"ג עד שנפלא ממנו לגמרי כו' אז יתפעל ויתעורר לבו באה"ר ותשוקה נפלאה ליכלל ולידבק באח"פ כו' וכל שקרוב אליו בהשגה יותר אין ההתפעלות אהבה כ"כ לפי שההשגה והראיה בא בבחי' הקירוב כמו לאסתכלא ביקרא כו' שם ימצא בחי' הפחד והביטול דוקא כנ"ל כמו שאנו רואים בחוש שכל מה שיבא אליו גלוי אלקו' בנפשו ויוקלט בעצם פנימי' כלי השגתו וחכמתו בבחי' ראיה שכלי' מקרוב מאד יותר יבא לבחי' פחד האמיתי בהעדר הרגשה עצמו מכל וכל שנק' יראה עלאה ירא' בושת כו' כמ"שהן יראת ה' היא חכמה שהחכ' היא בבחי' ראי' מקרוב כנ"ל שם הוא בחי' יראת ה' ירא' עלא' הנ"ל ובירא' ה' בחי' ביטול שם הוא בחי' החכמה והכל א' ממש עד שא' דיראת ה' יראה עלאה הנ"ל היא בחי' החכמה עצמה ואין לחלק ביניהן כלל משום דהא בהא תליא משום דהיראה תלויה בקירוב דראי' דחכמה דיראה אותיות ראיה כנ"ל והאהבה מרחוק דוקא ולא מקרוב כנ"ל (ובמ"א מבואר להיפך ממש דחו"ב הן ראיה ושמיעה דהיינו ראיה דחכמה מקרוב והשגה דבינה נק' שמיעה מרחוק ואינו דומה שמיעה לראיה והתפעלות האהבה מקירוב דראי' דחכמה והיראה מרחוק בהשגות דבינה כמו שמעתי שמעך יראתי וכמו העומד מרחוק כשנתפעל בירא' ופחד כמ"ש וינועו ויעמדו מרחוק והאהב' הוא הקירוב והדביקות דוקא כמו אברהם אוהבי הלוך ונסוע בדביקו' וקירוב אחר קירוב כאהב' האוהבי' שמתדבקי' יחד שטבע המים לדבק כו' וזהו היפך כל הנ"ל באוי"ר שהאהבה בריחוק כו' הענין הוא דבכאן מדבר באהבה שבעה בתשוקה וכלות הנפש מצד ריחוק המשפיע שהיא אהבה דבכל מאדך כמשי"ת שזהו דוקא מצד הריחוק ביותר יותר תכלה נפשו כו' ולא באהבה שנמשך כמים שהיא בקירוב כו' וכן ביראה מדבר בפחד ובטול שבא לו מצד המשפי' שאינו אלא מצד הקירוב והגלוי דמשפיע כמו ובמור' גדול זו גלוי שכינ' כמ"ש במ"א ומה שמבואר במ"א דיראה בבינ' בשמיע' מרחוק היא יראה שמצד המקבל וכן האהבה שמצד המקבל הוא להיפך בקירוב ודיבוק כו' אבל כאן מדב' באוי"ר שבא מצד המשפיע דנהפוך הוא ממש וד"ל) והנה התפעלות האה"ר הנ"ל שמצד הריחוק יוכל להיות בבחי' מס"נ ממש שלמעלה מן הגבלת השכל וטעם לרצון בלי גבול כלל שנק' בכל מאדך שהרי כל מה שיפלא וירומם יותר בהפלא' גדולות אא"ס ביותר מכלי השגתו יותר יצא מקשרי הגבלת נפשו מכל רצון רק לה' לבדו והוא התפעלות נקודת הרצון שלמעלה מו הטעם ושכל וזהו בבחי' כתר דאלף הנ"ל שלמעלה מן החכמ' שנק' פלא ומבואר למעלה בענין וי"ו דועד שנעשה מאלף דאחד שנמצא למטה כמו למעלה ממש בשוה להיותו בחי' המשכת המקיף כו' וזהו ג"כ ענין זאת האה"ר הנפלא' שמצד הפלא והריחוק שנק' כתר שבזה נמצלא גלוי אא"ס למטה מטה בריחוק היותר כמו למעלה מעלה בקירוב ביותר מאחר שזהו למעלה מכל השגה וכל שיעמיק יותר להשיג יות' ויתעלה השגתו יותר יותר יפלא מהשגתו בריחוק ופלא כמו סדכ"ס כו' ואז יותר בא גלוי אור בתוקף ונמצא תוקף אורו למטה דוקא בריחוק כמו למעלה ממש בקירוב היותר פנימי ונמצא שמאיר למטה ולמעלה בשוה כמו בחי' מקיף דא' דכתר הנ"ל וד"ל משא"כ בחי' החכמ' שנק' ראי' מקרוב שמזה מתפעל ביראה ובטול הנ"ל הנה בחי' הקירוב הזה א"א שיהי' בא בגלוי ובקירוב למטה כמו למעלה ממש שלא יבאו התחתוני' לבחי' בטול במציאו' לגמרי כענין הושיט אצבע כו' ושרפן כנ"ל אלא בהכרח צריך לבא בחי' גלוי האור דקירוב דחכמ' בסדר והדרגה בהשתלשלו' עו"ע בכל עולם לפ"ע כפי אשר יוכל שאת בבחי' הביטול והיראה שמצד ראיי' החכמ' ולכך אין בחי' הביטול שוה בכל העולמו' לפי אופן צמצום הגלוי אור דחכמ' שם וכמו באצי' שם הגלוי יותר מבחי' אור החכמה ולכך בחי' הבטול שם בתכלית עד דאיהו וחיוהי חד ממש כו' שזהו בחי' הבטול בעצם שהוא בשם מ"ה דחכמה עלאה שנק' יראה עלאה שבא מתכלית הקירוב כמו במשה שהיה בבחי' מ"ה דחכמה כמ"ש ונחנו מ"ה בטול בעצם לפי שבו היה הקירוב פא"פ כו' ואהרן והזקנים למטה ממנו כו' וכן יובן שמאצי' לבריא' נפסק אור גלוי החכמה ואינו מתגלה שם בחי' הפנימית שבה כלל כנ"ל דיו"ד באצי' ולא בבריאה דאימא מקננא בכורסיא כו' ע"כ בהגיע אות החי"ת דחכמ' דאצי' בבריאה נעשה אות עי"ן דהיינו חיצוניו' התפשטו' דחכמ' שנק' הסתכלות דח"ע דאצי' שמאיר במל' בבחי' ההשגה דבינה בבחי' ז"ת דבינה הבא בכלי השגת שכל בקירוב זהו הנק' עי"ן לפי שקירוב זה דהשגה דבינה קירוב חיצוני' הוא לגבי עצם ח"ע להיות שאינו מאיר שם רק בחי' חיצוניו' חכמ' שהוא בחי' ראי' דעין השכל בחיצוניו' ומעין השכל ראי' זו נעשה בחי' השגה בבינה (כמו רואין את הנשמע) ומזה לא נעשה רק בחי' בטול היש בלבד שזהו בעולם הבריא' שנק' יש מאין ויש מי שבטל כו' והיינו ע"י ההשגה דבינה דאימא מקננא כו' ואינו אלא מבחי' הסתכלות חיצוניו' דח"ע דאצי' שמאיר בח"ת דמל' וזהו שמן החי"ת דוקא נעשה עי"ן וד"ל ובזה יתורץ היטב הקושיא דלעיל איך מחי"ת יומשך ז"ת דבינה דהלא חי"ת דחכמ' הוא חיצוניו' הראי' והסתכלות דחכמ' שנמשך מאין ליש בבינה בכלי ההשגה שזהו הנעשה עי"ן שהן ז"ת דבינה שנכללי' בע' רבתי ונק' עי"ן ע"ש הראי' והסתכלו' דחכמ' כי מתייחדי' זע"ז וכ"ז משום דחי"ת דח"ע בא בהשתלשלו' בהדרגת עו"ע ע"כ בהכרח בהגיע אורו למטה בבריאה נעשה עי"ן חיצוניו' חכמ' בז"ת דבינה כו' אבל פנימי' ח"ע שלא בא למטה כלל בהשתלשלו' ה"ז כמו האלף דכתר שנמצא למטה כמו למעלה ממש בשוה מטעם הנ"ל (וזה הי' ראי' והסתכלו' דמשה שהי' שרשו בפנימי' אבא דאצי' ועשי' שוין ולכך צוה לו לראות את א"ימרחוק כו' וע"ז נא' ותחצב אחותו מרחוק דלפעמי' החכמ' שהיא בחי' אחותו בבחי' הריחוק דהיינו כשהוא בבחי' פנימי הכתר שמאיר מרחוק כמו מרחוק ה' נראה כו' ושם שוה מעלה ומטה ממש כנ"ל בוי"ו דועד וד"ל:

(עה) '''אך''' הנה יש להבין לכאורה בענין כלל הנ"ל דפנימי' ח"ע לא יבא בגלוי אור למטה לעולם כמו שהוא למעלה רק בחי' חיצוניו' שבה לבד שזהו עין דועד כנ"ל א"כ האיך מצינו שירדה התורה למטה בגלוי ממש כמו שהוא למעלה ושרש התורה הוא ודאי מפנימי' חכמתו ית' כידוע ומבואר בזהר וגם בעיקר טעם עסק התורה אינו אלא להמשיך גלוי אא"ס שבפנימי' חכמ' שבתור' למטה מטה כמו שהוא למעלה וכמ"ש ותורה אור פי' אור המאיר ובא למטה כמו למעלה ממש שהרי מבואר בזהר דג' קשרין הן ישראל מתקשראן באורייתא ואוריי' בקוב"ה וע"י אדם שעוסק בתור' לשמה נתגלה ונמשך אא"ס שבפנימי' ח"ע שבתור' דאוריי' מח"ע נפקת כידוע וזהו ענין עוסק בתור' לשמה לשם התור' כידוע ועוד דלפי כלל הנ"ל דא"א שיבא בחי' גלוי פנימי' חכמ' דאצי' למטה בגלוי א"כ האיך א' והיו הדברי' האלה כו' ודברת בם כו' וידוע שעיקר מצות ת"ת בדבור דוקא וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך דוקא כדי להמשיך בדבור זה גלוי אא"ס שבפנימית חכמה כמו ואשים דברי בפיך וכידוע בענין את ה' האמרת שהקב"ה יושב ושונה כנגדו (ואפשר לומר דפסוק והיו הדברים כו' הוא אחר אהבה דבכל מאדך שהיא בבחי' הכתר שמעלה ומטה שוין כנ"ל ועין דועד שהוא בחיצוניו' חכמה זה לא א' משה דבשכמל"ו לא א' משה דמשה מלגיו בפנימית ח"ע כידוע אבל באהבה דבכל מאדך אין זה גלוי אור ממש רק בהעלם כאות וי"ו כו') אך הענין יובן בהקדים תחלה בשרש ענין אור דתור' שאין אור דתור' באה בבחי' השתלשלות ע"וע כאור חכמה דאצי' הנ"ל שאם הי' אור דתור' באה בהשתלשלות ע"וע באבי"ע מלמעלה למטה בכל עולם לפי ערכו ודאי שלא הי' אפשר שיבא גלוי אורה למטה כמו למעלה ממש אבל באמת אין גלוי אור דתורה בא למטה כ"א ע"י בחי' לבוש דוקא כמ"ש על התורה עוטה אור כשלמה והלביש ושלמה זו שעוטה בה אור דתורה עי"ז תוכל לבא בהתגלו' למטה כמו למעלה ממש באין שנוי כלל דהיינו שע"י לבוש הזה יוכל לבא דוקא בחי' גלוי אא"ס שבפנימית ח"ע גם למטה מטה מה שלא הי' ביכולתו לבא בלא לבוש מטעם הנ"ל וביאור הדבר צ"ל ענין הפסוק כאשר יאמר משל הקדמוני דקאי על התורה שנק' משל הקדמוני לפי שקדמה לעולם הנאצל ונברא כו' והטעם לזה שנק' בשם משל דוקא הענין הוא לפי ששרש החכמה שבתו' הוא בבחי' עצמות ופנימית החכמה הקדומה שבעצמות אא"ס ממש וכמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועי' כו' בחי' שעשועים העצמיי' וכמו משחקת לפניו כו' וכל אור שהוא מן העצמות ממש א"א שיבא למטה בגלוי כמו שהוא כ"א ע"י התלבשות בענין לבוש זר כמו ע"י משל גשמי שיוכלו להשיג מתוכו אור עומק השכל כמו שהוא בעצם שבלתי אפשר להשיגו בלא משל מצד עומקו ובהיות שהמשל הוא לבוש זר להעלי' ולהסתיר אור השכל עי"ז יוכלו להביט ולהשיג בו כמו שרואין ע"י מסך וכה"ג כידוע ומה שא"א להביא גלוי אור עומק השכל בדבו' יוכלו להשיגו ע"י המשל דוק' כמו שאנו רואין שעד מ' שנין לא קאים אינש אדעתי' דרבי' שהשפיע לו בדבור אבל ע"י המשל יכול להשיג מיד וגם לתינוק קטן יוכלו להשפיע ע"י משלים שיקבל הוא לפי ערכו כל עומק השכל כמו שאצל המשפיע שלפי הלבוש של המשל יוכלו לתפוס הנמשל המלובש בו לעומקו משא"כ ע"י הדבור שהעומק ותמצית המכוון בשכל לא קאים עד מ' שנין כו' ואמנם מובן עוד דבלבוש המשל אין הפרש בין גדול לקטן שהכל יכולים לקבל ולהשיג ע"י הגם שהגדול בחכמה ישיג הנמשל יותר לעומק והקטן ישיג זה בקטנות אין זה הפרש לגבי עצם אור החכמה הגנוזה במשל אעפ"י שהשגתה יובדל לגדול יושג ע"י המשל שנק' חומר לצורה יותר לעומק שכפי הערך של הגדול יכיר יותר לצור' שבחומר המשל מן הקטן זה היה הפרש גמור אם היה המשל לנמשל כחומר לצורה ממש כעין לראי' וכמוח לשכל אבל אם הנמשל במשל בא דרך התלבשות א"כ אין חילוק כלל לגבי עצם אור החכמה מאחר שאין זה המשל רק בחי' לבוש לבד ומה שגדול ישיג יותר בו אין בה בפנימי' עצמו' החכמה רק בזיו הגלוי הנגלה מתוכה באמצעו' המשל שהוא מעין ודוגמא לנמשל דוקא וכמו משלי שלמה וג' מאו' מתלי דר"מ וכה"ג שמפני עומק החכמה צריך להלביש במשלים וכל שהחכמה עמוק' יותר יותר צריך להלבשת משלים ולכך משלי שלמה במעלה גדולה לעוצם עומק החכמה עלא' הגנוז בהם והיינו עוטה אור כשלמה ולבוש שלמה זה היינו בחי' המשלים שנק' משל הקדמוני ולזה אע"פ שיש תור' דאצי' ותור' דבריאה ה"ז לבושים שונים שבכל עולם מתלבשת אור דתורה לפי אופן זה העולם עד לבוש האחרון שבזה העולם בתורה הנגלית לנו אבל בעצם מהותה אין שנוי כלל כמו שהיא למעלה ולמטה באצי' ועשי' שוין מטעם הנ"ל וד"ל (וראי' לזה שלע"ל כתיב ולא יכנף עוד כו' הרי הלבוש דתור' אינו מעלים כלל אדרבה ע"י יראו אור העצמי כמו ובתורתו של ר"מ היה כתוב כתנו' אור באלף כמ"ש במ"א וד"ל ונמצא שיוכל לבא גלוי אור פנימית ח"ע דתורה למטה כמו למעלה ממש מאחר שבא בבחי' לבוש וזהו שמצות ת"ת להמשיך גלוי אא"ס בפנימית ח"ע שבתורה שזהו עוסק בתורה לשמה כנ"ל וכלל הנ"ל דא"א לפנימית חכמה לבא למטה כמו למעלה היינו במלאכים שמקבלים מחיצוניות חכמה ולכך כשבקשו הוד ואור דתורה לא נתנה להם אף ע"י משל ולבוש רק לישראל לבדם משום דישראל עלה במח' פנימית אבא כו' וכמ"ש ג' קשרין הן כו' שהמלאכים מקבלים מעי"ן דועד ומשה שהי' מפנימי' אבא א' שמע ישראל כו' ולא א' בשכמל"ו וכן מי שתורתו אומנתו כו' כר"י הנשיא וכה"ג אינו קור' רק פסוק ראשון ואע"פ שאין הלכה כאנשי יריחו שהיו כורכין את שמע כו' היינו לפי שאין הכל יכולים להיות בבחי' תורתו אומנתו כר"י הנשיא וכמ"ש במ"א וד"ל) ומעת' יש להבין ענין אות הדלי"ת רבתי דאחד למה לא נשתנה בחלוף אתוון ביח"ת כלל אלא רק מגדלות לקטנות לבד הנה יש בזה ב' טעמי' הא' מפני שבאמת הגם שמבואר למעלה בהפרש שבין כח הדבור לצרופי אותיו' הדבור שמתפשטי' מעצם כח הדבור שזהו ממש כמו הפעולה שמתפשטת מכח הפועל וכה"ג מ"מ לענין גוף השפע הנמשך מן כח הדבור לגלוי הדבור שהוא החכמ' שבראש שמגלה הדבור או הרצון והמדו' וכה"ג הרי בזה אין שנוי כלל וכלל שהוא אותו השכל שמבין לעצמו בא לדבור כמו אדם שמדבר דבר שכל שגם שמשפיל ומביא לאור עצם השכלתו בדבור אין זה שינוי כלל לעצמו מאחר שהוא עצמו המדבר דבר זה משא"כ לזולתו יש שנוי שאין זולתו משיג רק מדבור שלו ואין בדבור רק גלוי אור בעלמא מן עצם השכל ולכך לא קאים אדעת' דרבי' כידוע וכך יובן בענין ירידת המל' מאצי' לבריאה דהיינו מכתר מל' שזהו עצם כח הדבור העליון כנ"ל לחכמ' ומדו' הנגלים בדבור שהן ט"ס דמל' בבי"ע כידוע שאין זה שינוי לגבי עצם האדם העליון שנק' רוח ממללא רק שבכח הדבור הי' הדבור כלול בעצם החכמ' שמשם נמצא מציאת כח הדבור והי' בבחי' הגדלות (דהיינו להביא בכמה צרופי' עד אין שיעור כמו כח היולי דפועל טרם שיפעל וכנ"ל בפי' ודבר דבר כו') ובגלוי הדבו' בא לכלל קטנות אבל אין שנוי כלל בעצם לכך לא נתחלף אות שלי"ת דיח"ע להיות באות אחרת ביח"ת בועד אלא הוא אות הד' דיח"ע רק שנשתנה מגדלות לקטנות לבד משא"כ הא' והחי"ת דיח"ע שלא הן בעצמן ומהותן יורדין למטה רק שמתלבשים ונמשכי' למטה הא' נמשך דרך קו בהעלם כנ"ל והחי"ת משתלשל דרך עו"ע ממש ע"כ בהכרח שיהי' שנוי וחילוף לאות אחר בהגיע אורם למטה מאצי' לבריאה כמו מן הח' נעשה וי"ו כו' (אבל הדלי"ת הוא עצמו נמשך שהרי כח הדבור הוא שמדב' דהיינו שהעצם הוא מתפשט ולא כמו החי"ת דחכמ' שמאין תמצא שזהו ג"כ רק גלוי והתפשטו' מן העצם ולכך נשתנה מא' חי"ת ששם בא בדילוג גדול ממהות למהות שזהו מאין דאאלפך שנבדל מהיות מקור לחכמ' ומפלא נעשה אלף ע"י מזל ונוצר כנ"ל לכך נעשה חי"ת כו' משא"כ הכח של הדבור הוא עצמו בא לגלוי ונק' השפע' עצמי' ומקורי' כמעיין שהוא עצמו מתפשט בנהר וכשרש האילן שהוא עצמו צומח ולא בבחי' שפע אור וזיו כמ"ש במ"א וד"ל) אך הנה עכ"ז אין זה מתיישב לנכון דודאי יש הפרש גדול בין עצם להתפשטו' בכ"מ אעפ"י שהעצם עצמו בא בהתפשטו' כמו ענין המילויי' של כל אות כיוד ואלף בית ולמה במילוי דה"א באלף אין האלף ניכר במבטא ומכ"ש כשהוא במלוי ה' ה"ה או גם במילוי יו"ד כמו הי ועיקר המילוי שלו ה' הרי ה"ה אין שנוי כלל בה' הב' מה' הראשון כו' משום דה' הוא אתא קלילא דלית בי' ממשא כו' דהיינו ה' מוצאות הפה דדבור שאינו רק בחי' גלוי לחוץ שאין בזה עצם דבר שיבא בו מילוי אות אחר בהתפשטות רק הה' עצמו נכפל כו' וביאור הדבר צריך לומר טעם שני בענין הד' ג"כ מה שלא נשתנה כלל והוא העיקר להיות ידוע דנעוץ תחלתן בסופן דהיינו בחי' הכתר במל' ומ"ל בכתר דסוף מעשה עבמ"ת דלכך בבחי' ע"ס דאו"א המל' הוא בחי' כתר וע"כ א' דכתר מל' איהו כ"ע ממש וכמ"ש במ"א בענין ארוממך אלקי המלך כו' בענין סופא דמח' ותחלת המח' כו' לזאת אין באות ד' וה' שהן בבחי' המל' שהוא הדבור חילוף ותמורה בהתפשטות שלהם למטה שמעלה ומטה שוין ממש מאחר שהמל' הוא בחי' כתר והכתר הוא בחי' מל' הרי עליון תחתון ותחתון עליון בהכרח שהוא בבחי' המקיף עצמו ששוה שם מעלה ומטה ממש וביאור הדבר הוא ענין תחלת המח' אנא אמלוך שנק' מל' דא"ס וסופא דמח' מל' דאצי' ונעוץ תחלה בסוף וסוף בתחלה עד שאין לחלק ביניהן כלל ובאמצעות תחלה וסוף יחד נשלם הדבר כמו הרוצה בדבר מו"מ שאין עיקר השלימות לא בתחלת המח' טרם שבאה לגמר המעשה ולא כשבא לפ"מ ולא נגמר עדיין תחלת הרצון אלא כשנשלם הפ"מ כפי שהי' תחלת המח' ורצון כמו וירא כו' והנה טוב כו' הרי תחלה וסוף כא' ממש חשיב ואין זה בלא זה מהות בפ"ע ולכך לפעמים המל' כתר בבחי' או"ח דסוף עולה בתחלה וכאשר תחלה נמשך בסוף נק' או"י ושניהם א' ממש ע"כ עליון תחתון ותחתון עליון כעיגול כו' וזהו עיקר הטעם מה שאין המילוי דה' רק ה"א להיותו רק בחי' גלוי כנ"ל שהגלוי רצון א' הוא לכך אין הפרש בגלוי הרצון שבתחלת המח' לגלוי הרצון שבפ"מ כנ"ל וזהו שהדלית רבתי שהוא מל' דא"ס הוא מל' דאצי' כמ"ש אני ראשון כו' אני אני הוא והוי"ו דמא' דיח"ע אינו אלא דרך המשכה מעליון לתחתון לכך הוא בא בשנוי קו שהוא הוי"ו אבל כשנשלם תחלה בסוף יחדיו יהיה תמים כמהות א' ממש בלי יצטרך לחבר ולהמשיך מזה לזה ולכך הדלי"ת רבתי הוא דלי"ת ביח"ת כמ"ש אני אני ולא ואני אחרון רק שבא למטה בבחי' קטנות דבי"ע כו' ולמעלה בעצמו' הרצון הוא בבחי' הגדלות דא"ס עצמו כו' אבל לא שנוי בעצם כלל כמ"ש אני ה' לא שניתי וד"ל:

(עו) '''והנה''' אחר שנתבא' ענין ועד בחלופי אתוון דאחד כנ"ל עתה יש להבין מה שהע' דתיבת שמע ע' רבתי והדלי"ת דאחד ולא אותיות זולתם כלל וידוע ביאור וטעם לזה בזה' פ' פנחס (דרל"ו ע"ב) פתח ר"ש ואמר שמע ישראל כו' ע' רברבא ד' אוף הכי וסימנא דא עד היינו דכתי' עד ה' בכם אשתארון אתוון ש"מ מ' פתיחה מ"ט לא סתימא בגין דמ' סתימ' מלכא עלא' מ' פתיחא מלכא תתאה ע"כ והנה מבואר דבתחלת המא' בא להקשו' מפני מה הע' רברבא וד' דאח' אוף הכי ולא שאר אותיות זולתם כמו ש"מ דשמע וא"ח דאחד וגם לא בתיבו' אחרו' דפסוק זה ותירץ לקושיא זו משום דאותיות הללו ע"ד צריכים דוקא להיות באותיות גדולים ולא אותיות זולתם דסימנא עד ה' בכם ולכאורה לא תירץ כלום דמשום הסימן דעד ה' כו' אינו מוכרח כלל שיהי' ע' דשמע וד' דאחד דוקא גדולים שאין הסימן עד' ה' בכם שייך עם ב' תיבות הללו דשמע ואחד ועוד שהע' וד' הללו רחוקים זמ"ז ביותר כו' אך הנה תחלה יש להקדים להבין מהו ענין אותיות גדולים דהנה ידוע בע"ח שיש ג' מיני אותיות גדולים ואותיות בינונים ואותיות קטנים אותיות גדולים בבינה ואותיות בינונים בז"א ואותיות קטני' במל' וא"כ כאן שא' ע' רברבא בודאי ע' זהו בבינה וד' אוף הכי בבינה וזהו עד כו' ולהבין זה הנה מבואר למעלה בענין אות העי"ן דועד בטעם אות ע' שהוא ז' מדות כלול כאו"א מי"ס דוקא אז המספר ע' ובכאן שהע' רברבא הרי מדבר בז"ת דבינה שהן מדות שבשכל שהן גדולים הרבה ממדו' שבלב כנראה בחוש שהתפעלו' האהבה והחסד ורחמים וכה"ג בשכל מתפשט ברוחב גדול בכמה אופנים שונים כו' ובהגיע התפעלות זו להתפעלות הלב תקצר כו' לפי שאור הבינה שבמוח ההשגה כשבא לבחי' אותיות שהן אותיות המחשבה המתארים ומציירים בגלוי למדות שבשכל כאוי"ר וכה"ג הן בחי' אותיות גדולות מאד כערך גדלות השכל שבמוח וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש שהן אותיות מדות שבשכל שגדולים לפ"ע גדלות השכל של איש כו' אבל האותיות שבמדו' שבלב המתארי' ומגבילים אותם נקראו אותיות בינונים ובהגיע המשכו' המדו' שבלב באותיות הדבור שהוא בחי' אויר נבדל לחוץ נק' אותיות קטני' כידוע וזהו ביאור ג' מיני אותיות דבינה וז"א ומל' ובכאן אמר דע' רברבא שהן אותיות מדות שבשכל והוא בחי' אחוריים דאימא שמשם מקבלת מל' דתבונה שהוא בחי' לאה כידוע שזהו דלי"ת רבתי דאחד והוא ענין קשר של תש"ר כו' וז"ש לסימן עד ה' כו' לפי דדלי"ת רבתי בחי' מל' דתבונה מלבשת לבחי' תנה"י דאימא דהיינו לנצח והוד ויסוד דאימא וגם לשליש ת"ת דבינה המכריע ע"כ הוא באות דלית דוקא לפי שמלביש ד' מדרגות תנה"י דבינה וע"כ גם הד' רברבא אוף הכי כי גם הוא בבחי' הבינה שהוא בחי' אותיות המח' דבינה אלא שהוא בבחי' המל' שהן האותיות גדולים הנ"ל ובחי' המל' ל"ל מגרמה כלום ונק' דל כידוע בענין חסד ח"ס דלי"ת וכן משכיל אל דל לכך נק' דלי"ת ע"ש הדלות וכמו שידוע בענין בחי' מל' דז"א שהוא בחי' אותיות הדבור שהוא ג"כ באות דלי"ת מטעם זה שמלבשת לבחי' תנה"י דז"א שהן ד' מדרגות וגם נק' דל מטעם דלית לה כו' אלא שמל' דתבונה הנ"ל נק' דלי"ת גדול להיותו בבחי' הגדלות דאותיות דבינה והוא בחי' עלמא דאתכסיא שזהו ה' ראשונ' דשם הוי"ה כו' ודלי"ת דמל' דז"א הוא דלי"ת קטן להיותו בבחי' הקטנות דדבור עלמא דאתגליא כו' ולהבין ביאור הדברים הנה תחלה יש להבין איך שבחי' מל' דז"א נק' דלי"ת ע"ש שמלבשת לבחי' תנה"י דז"א ומזה יובן בדלי"ת רבתי בחי' מל' דתבונה שמלביש לתנה"י דבינה דהנה ידוע בביאור ענין נו"ה שהן כמו בחי' כליות יועצות איך להשפיע שנק' עצה שכולל הן ולאו בהיות ידוע שמהות ועיקר השפע הן עצם של המדות חג"ת כי אור החסד הוא מדה במהות ומציא' ממש וכן מדה"ד או הממוצע מבין שניהם שהוא הת"ת המכריע אבל נו"ה אינן בחי' מדות בעצם רק שהן יועצות איך להביא משפע של המדות חג"ת כמו תרין ירכין שאינן גופו של אדם רק שמוליכין אותו כו' כידוע וענין העצה דנו"ה יובן עד"מ באדם שמתייעץ באיזה דבר מה אם לעשותו אם לאו כמו לבנות בנין או עסק מו"מ וכה"ג הנה אנו רואים כשמתייעץ אם לעשות יעלה תחלה כל חלקי הסותר המנגד שאין ראוי לעשות ולבנות והוא כל הטעמים שהמה המונעים העסק ואח"כ מיד יעלו הטעמים שראוי לעשות ולעסוק ואח"כ ישקול הדבר בעצתו איך ומה לעשותו דהנה לפי שהן ולאו ב' קוין רחוקים לעשות הכל או שלא לעשות כלל וא"א אלא באחד משניהם או לעשות או שלא לעשות ולא יכול להכריע כי שניהם שקולים שזה וזה יוכשר כי לא יגבר טעם המונע על טעם המחייב ולזה צריך עצה איך יוחלט הן או לאו וא"כ לכאורה עצת הכליו' הוא להחליט על הן או על לאו וזהו לא נק' עצה אלא הענין הוא דההכרעה בין המונע ומחייב כבר נעשה והו' בחי' הת"ת שמכריע בין חו"ג רק לענין לעשות כך בפ"מ צריך להתיישב מחדש אולי לא יתכן לעשות כך וזהו עיקר העצה כידוע ואמנם אין פסק והחלט בנו"ה שהן ב' הפכי' למנוע המעשה או לחייב המעשה אלא עיקר העצה שיהי' המעשה באופן זה דוקא ולא באופן זולתו ותחלה יעלה החלקים המונעים אופן המעשה דהיינו שבאופנים כאלה א"א לעשות ואח"כ יעלה החלקים והאופני' שיחייב המעש' באופנים כאלה וחוזר וסותר לפרטי אופנים שלא יוכשרו ואח"כ יבחר במה שיוכשר עד כמה פעמי' יתיישב כך שזהו הנק' ישוב בעצה איך ומה לעשות אם כך או כך ולא שיוחלט מיד איך ומה דהיינו שזה האופן יוכשר וזה האופן לא יוכש' דאין זה נק' עצה וא"צ לשאול בדבר הידוע שזה ראוי לעשות וזה אינו ראוי אלא בדבר השקול שיכולים לומר על ראוי לכאורה שאינו ראוי ועל שאינו ראוי ראוי עצתו יבחר הא' ויעזוב השני או שיעשה באופן שיברר איך ומה שיתכן לכל הדיעות (וזהו הנק' בל"א גיקלערט די זאך או גישטעלירט כמ"ש במ"א) כי זה צריך לחזור מלאו להו ומהן ללאו בכמה אופנים כמה פעמים עד שימצא דבר המוחלט לעשות כך וכך דוקא והדבר שנתברר ע"פ עצת הכליות איך ומה יעשה או ידבר אז הוא שולח ועושה ונק' יציאת אור גלוי השפע הזאת הבאה לאחר הברור דכליות יועצות כך וכך בשם יסוד וכידוע דנו"ה אינם באים בגלוי עדיין כי המה היועצים וגומרים העצה איך ומה להשפיע אך מה שיושפע על ידם נק' יסוד וי"ו זעירא כו' ככליות שמבשלות הזרע שמתעכב בהן זמן מה ואח"כ יוצא הזרע בפי האמה כו' וכך נו"ה נק' שחקים יזלו צדק כו' או נק 'מאזני צדק ששוקלים השפע איך וכמה ואח"כ נשפע ביסוד כו' אמנם הנה העושה המשקל בנו"ה שהוא ענין ההשואה שנעשה בעצה שיהיה כך ולא כך לכאורה אינו מובן מהיכן יבא מאחר שהן ב' קוין מנגדים זה מונע וזה מחייב ומי ימצא פשר דבר להכריע ביניהם אם לא כמו בחי' ת"ת המכריע בין חו"ג והוא בחי' שליש ת"ת האחרון דת"ת שהוא השייך למעשה בלבד כי ת"ת בעצם הוא ההכרעה בין המדות בעצם טרם שיעלה ברצון להשפיע כלל אך שליש ת"ת זה הוא בחי' נה"י דת"ת שזהו מה ששיך לבא למעשה והוא הנותן כח ועוז בנו"ה להכריע המשקל דמאזני צדק שיהא בא לגמר עצה בפסק מוחלק להיות אופן המעשה כך וכך דוקא ולא כך וכך כו' והיינו כללות ענין ד' מדרגות תנה"י בכ"מ ומעתה יובן כ"ז בבחי' תנה"י דז"א דהנה בחי' המדות שבלב בעצם נק' חג"ת כידוע והנה אנו רואים כשאדם רוצה להשפיע המדו' חג"ת שבלבו לדבור בגלוי באיזה ענין דבר מה הנה ודאי יתיישב תחלה אם לגלות בדבור כלל וכמו לבא לפומא לא גלי ויש בזה ב' קוין שקולין הן ולאו ואם יתייעץ יהי' ענין העצה כנ"ל דהיינו שמתייעץ איך ובאיזה אופן זולתו לא יגלה אלא יעלים ותחלה יעלה כל חלקי אופני' בצרופי' שלא יגלה בדבור הנק' נצח המנגד לעמוד על חלקי הסותר להעלים במה שצריך להעלים בדבור וההוד בא להיפך לגלות במה שיתכן לגלות בדבור ובזה הוא עיקר העצה כמה יהי' ההעל' וכמה יהי' הגלוי באיז' אופן כו' ויתישב בהן ולאו כמאזניי' ששוקלי' וכמה פעמי' מכריע לבחי' הן יותר מלאו וכמ' פעמי' ללאו יות' מהן עד שימצא דבר ברור באופן כזה וכזה יהיה הגלוי ולא יותר (בל"א אוש גיקלערט כו') (וכמ"ש במ"א שזהו מכבר הנחשת שע"ג המזבח שזהו בחי' הבירור שבנו"ה דז"א ומל' וכמו שחקים שטוחנות מ"ן כו') והדבר הנבחר ונחלט יותא לגלוי מן המשפיע זהו נק' יסוד ז"א כמ"ש בזהר בראשית יקוו המים כו' אל מקום א' זהו יסוד שהוא גלוי שפע דמדו' דז"א במל' שנק' דבור באופן מיוחד ונק' וי"ו זעירא כידוע והעושה המשקל הנבחר במאזניים דנו"ה הוא בחי' שליש ת"ת האחרון דז"א כנ"ל ונק' כללות ד' אלה בחי' תנה"י דז"א שנמשכי' לדבור שהוא בחי' המ"ל דז"א שמלבש' לד' מדריגות הללו כידוע דאותיות הדבור אינו רק בחי' לבוש דומם לגבי הארות הד' מדרגו' בחי' תנה"י דז"א ולכך נק' דלי"ת כנ"ל וד"ל:

(עז) '''והנה''' כמ"כ יובן הכל בבחי' מל' דתבונה שהוא דלי"ת רבתי דאחד שהוא מלביש לתנה"י דאימא כנ"ל זהו ע"ד ע' וד' רברבין כנ"ל דהנה ידוע שהמדות שבשכל שנק' ז"ת דבינה גם הן באין בב' מדרגו' כמו במדו' שבלב והיא בחי' חג"ת שהן עצם התפעלו' המדו' שבשכל להטות לזכות או לחוב או לבחי' ממוצע שמבין שניהם ועדיין הן למעלה מבחי' השפעה שיבאו לגלוי לא בדבור ומעשה לבד אלא גם בלתי יבאו להתפעלו' בלב כמו שיכול להיו' התפעלו' חו"ג במוח ולא יולדו בלב כלל וגם שבהיותן במוח צריכי' לבא לגלוי במוח באופן מיוחד במח' שבמוח שהרי כמו שהדבו' הוא לבוש נבדל לגבי המדו' שבלב כך אותיו' המח' לגבי מדו' שבשכל כמו לבוש נבדל כו' ואמנם קודם שיומשך אור עצם המדו' חג"ת דבינה במח' שבמוח שנק' מל' דתבונה כנ"ל צריך להיו' ג"כ כמו בחי' כליות יועצו' שנק' נו"ה שבמדו' שבשכל כנ"ל במדו' שבלב ממש והוא שיתיישב במוח בשכל אם יובא השפע דמדו' דשכל לכלל גלוי במח' אם לאו בכל חלקי המונע והמחייב וישקול הדב' עד שיוחלט אופן מיוח' כנ"ל וההחלט הוא עפ"י בחי' שליש ת"ת דאימא המכריע בין חו"ג שבעצם כו' להביא לגלוי במ"ת שנק' מל' דתבונה באופן כך וכך ולא כך וכך וזהו הנק' עצה במדו' שבשכל שנק' נו"ה דאימא איך ומה וכמה יהי' העלם השפע שלהם באותיו' המח' ואיך וכמ' יהי' הגלוי כו' ומתעכב זמן מה עד שתפול העצה בגמר דבר באיזה אופן יוכשר לבא באותיו' המח' כו' וזהו הנק' בחי' תנה"י דאימא לפי אופן הנברר בתנה"י דאימא לבא במח' כך ממש יובא בדבור ע"י תנה"י דז"א במל' דז"א שנק' דבור לא יוסיף ולא יגרע דבר ממש שהרי בחי' יסוד אימא הוא אשר קולט אור הנברא עפ"י עצה דנו"ה דבינה ומשפיע לאותיו' המח' באופן מיוחד כנ"ל בבחי' יסוד ז"א למל' שהוא הדבור שהמח' לבוש למדו' דשכל כדבור שהוא לבוש למדו' שבלב כנ"ל וא"כ איך יגרע וישונה דבר או חצי דבר מן המח' אל הדבור גם בעברו דרך המדו' שבלב אם לא יעלים בנו"ה דז"א מה שבלבו מכמו הנברר בנו"ה דבינה כו' ובזה יובן המאמ' הכולל כל ענין הנ"ל והוא בענין י"ב שעות הוי היום יב"ש ראשונות יושב ועוסק בתורה פי' המוחין של המדות להטות לזכות או לחוב או לממוצע דמלך במשפט יעמיד ארץ דכל שפע העולמות בי"ע במשפט התורה דוקא נשפטי' בכל יום כמו השופט כל הארץ כו' ובכל יום יש יב"ש י"ב צרופי הוי' (דחסד אל כל היום יום א' חסד דז"א כלול מיב"ש כו' ובכלל אלף שנה הראשונים וכן בכל יום בפרט יש יב"ש ויושב ועוסק ודן וזן בכל העולמות בהשגחה פרטיות ולכך ימצאו שנויים בכל עת ושעה בכל העולמות כמו שא' אדם נידון בכל יום) והנה ג"ש הראשונים הן מוחין שבמדות שבשכל וג"ש השניים הן מדות שבשכל להטות לזכות או לחוב וזהו יושב ודן כאדם שפוסק דין מתוך שכל וסברא המטה לחסד או לדין וג"ש הג' יושב וזן את כו' היינו כמו בחי' מדות שבלב שנמשכי' לדבור להיות השפע מאין ליש עד שפע גשמית דעוה"ז השפל לזון את העולם בגשמיות אם כך או כך ויש בזה שנוי מיום ליום (כמו והימים ימי בכורי כו' שאז היה זמן שליטת אור הגבורות דבחי' דין שבמדות דבינ' כו') וזהו לפי אופן שנוי הצרופים דמח' מל' דתבונה שמלבשת לתנה"י דבינה ומשם יורד למדות דז"א ומז"א למל' בבחי' הדבור הרי שכולל כל ענין הנ"ל במאמר זה יושב ודן יושב וזן כו' ולא יוסיף ולא יגרע בכל יום מכמו שדן במדות שבמח' כך זן במדות בדבור) והנה בחי' מל' דתבונה ד' רבתי שזהו אותיות המחשבה מלבשת לתנה"י דאימא כנ"ל במל' דז"א שהוא הדבור שמלביש לתנה"י של מדות שבלב כו' שצרופי אותיות המחשבה הן ג"כ בחי' דומם בערך לגבי אור השכל שמטה כלפי חו"ג כו' והיינו בחי' ע' רברבא שהן ז"ת דבינה שמתלבשים בדלי"ת רבתי שגם הדלי"ת רבתי הוא בבינה כנ"ל ולהיות שהמדו' דבינה באי' באותיות המח' בבחי' גדלו' השכל נק' אתוון רברבין כנ"ל שלמעלה הרבה מאותיות בינונים דמדו' שבלב שנק' ז"א לכך הדלי"ת רבתי כמו הע' רברבא כו' וד"ל ובכ"ז יובן מ"ש כאן בזוהר שמע פי' רברבא שהן בחי' ז"ת דבינה כנ"ל דלי"ת אוף הכי רברבא שהוא בחי' מל' דתבונה שמקבל מתנה"י דבינה ומלבשת אותם כנ"ל ולכך הדלי"ת רבתי כמו הע' לפי שהד' הוא אותיו' המח' שהן בחי' כלי בית קיבול למדו' שבשכל ומלבשת אותם ממש כמו שאנו רואים שאותיות המח' מכילים את אור השכל שנשפע בהן ובהן ועל ידן יושלח אור שפע השכל שבמדות ללב או לדבור ומאחר שהן בחי' בית קיבול להכיל גדלות אור הבינה ע"כ הד' רברבא כמו הע' שהן המדות שבשכל ואמנם נק' דלי"ת כמו דל דלית לי' מגרמי' כלום הענין הוא לפי שעצם אור השכל המושג נבדל הוא בערך ומושלל ומופשט מבחי' אותיות המח' כידוע בענין מחשבת שכל ממש הנק' עיון שכלי גם היותו במדות כמו שכל הנוטה לזכות וכאשר צריך לבא בהשפעה נגלית בבחי' אותיות המ"ח ה"ז כמו שנמשך המדו' שבלב בדבור דלית לי' כלום מעצמו כדל רק מה שנמשך בהן מאור שפע השכל שהרי כשיסתלק אור השכל מן האותיות דמח' נק' אותיות בטלים ורקנים מבלי שום שפע אור שכל (כמו הרהורים דברים בטלים כו') (ובאמת אין המח' דומה עם הדבור שהדבור אין לו מציא' בלא הבל הלב כידוע ואותיו' המח' יש להן מציא' בלא שכל כמו הרהורים שמהרהר אדם תמיד שאין בהן שכל כלל ולכך המל' נק' דל והוא הדבור ולא המח' ומה שהיא באות דלי"ת מאחר שהוא בבחי' הגדלו' דבינה אין זה ע"ש הדלות אלא לשון דלייה והגבהה כמו דלה דלה לנו כו') ומעתה יובן לשון המאמ' דלעיל במ"ש ע' רברבא ד' אוף הכי וסימנא דא עד כו' דהנה מה שאות ע' וד' דוקא רברבין ולא אותיו' זולתם כלל מבואר ע"פי כל הנ"ל משום דע' במדו' שבבינה וד' במל' דבינה ששם האותיות בבחי' גדלות ולכך הן גדולים אך עדיין אינו מובן בטעם חיבור אותיות הללו יחד שהוא לכאורה חיבור ב' אותיו' מרוחקי' זמ"ז ביותר ע' משמע וד' מאחד ולזה אמ' דחיבור זה הוא להיות תיבת עד דוקא כמ"ש עד הוי' בכם והענין הוא להיות ידוע בשרש ענין העדות שאינו אלא על דבר הנסתר ונעלם דוקא שצריך עדו' ע"ז להעיד עליו שישנו במציא' לפי שנעל' מעין כל אבל דבר הנגל' לעין כל א"צ עדות להעיד על מציאותו אחר שנודע ונגלה לכל לא יתכן שם עדות ע"ז כלל כמו עידי הלבנה שמסתתרת כנקודה ונעלמת מעין כל צריך עדים להעיד על מציאות' אבל בהגלות נגלות לכל לא יתכן עדות כמו שלא יתכן עדות שראה השמש בחצי השמים וכה"ג בכל עדות איש לחבירו אינו נופל רק בדבר שנעלם מהכל שעשה בהסתר והוא ראה וידע מזה אבל על הנעשה בגלוי לכל לא יתכן שם עדות כלל כידוע וכך הוא בכל דבר הנסתר ונעלם לגמרי בטבע האנושי שא"א לאדם לידע כלל מזה כמו הנסתרות מלב כל אדם לידע מה שבסתרי מצפוני לב וכליו' מה שבלב זולתו שאינו ידוע רק לה' היודע כל הנסתרות ובוחן כליות ולב ותעלומו' סתרי כל חי נגלו לפניו אז לשון בני אדם לומר על דבר הנסתר ונעלם מכל אדם ה' יהי' עד בדבר לפי שהוא יודע כל הנסתרות ויודע תעלומו' סתרי כל חי מה בחדרי לבו סתומים מכל אדם כו' וכך יובן למעלה בבחי' עדו' ה' כמ"ש עד ה' כו' שלא יתכן בחי' עדו' זו רק בבחי' ההעלם וההסתר שלא נודע בגלוי כלל כמו הנסתרות לה' אלקינו שהן בחי' חו"ב כו' שבחי' בינה נק' עלמא דאתכסיא ששם כל בחי' העלם והסתר (ונק' מי דלא קיימא לשאלה) וכמו שמבואר במ"א בפי' ששם עלו שבטים שבטי י"ה די"ה היינו הנסתרות לה' אלקינו בחי' חו"ב דאצי' שהשבטי' הן י"ב ג"א שבמדו' דבינה נק' שבטי י"ה ומשם עדות לישראל דוקא שצריכי' לעדות להיות שהוא נסתר ונעלם לכך צריכי' לעדו' דהיינו מי שיגיד על מציאות' והוא מי שיודע את הסוד וההעלם והוא בחי' חו"ב שנק' י"ה שהנסתרות נגלה לשם לבד כמ"ש הנסתרו' לה' אלקינו כו' כמו לפניך נגלו כל תעלומו' כו' ולכך עדו' לישראל משם דוקא אבל בבחי' עלמא דאתגליא לא יתכן לשון עדות שהכל יודעי' שם כו' וכך יובן כאן במ"ש עד ה' בכם פי' בכנ"י ששרשם בחי' ישראל דלעילא ודוקא מבחי' י"ה דהוי' עד בכם ששם הוא כל בחי' ההסתר והעלם והוא מבחי' בינה שנק' עלמא דאתכסיא כי הנסתרות לה' כו' שהוא יודע כל הנסתרות ואין העלם לפניו לכך הוא דוקא עד בדבר ואין זולתו שיעיד כו' כמא' הוא העד כו' כי נעלם מהכל רק לו לבדו נגלה כל העלם והסתר כו' כנ"ל במשל עדות שבין איש לרעהו בדבר שבסתר שנעלם מכל אדם שיאמר יהי' ה' עד בדבר כו' וזהו שא' כאן וסימנ' דא עד ה' בכס פי' סימן לחיבור ב' אותיות דע' וד' אע"פ שרחוקים זמ"ז הוא בחי' העדו' דעד ה' כו' שאין זה אלא בבחי' בינה דוקא כנ"ל דע"כ ב' אותיות הללו באותיות גדולות ושם יש להן חיבור זע"ז להיות תיבת עד בבחי' עדות כי העדות משם דוקא בא כנ"ל והוא בחי' מדות ומל' דבינ' שהוא ע' וד' רברבין והוא בכלל ה' ראשונה דשם הוי' שיעיד על ה' אחרונה שזהו בחי' מל' דז"א שרש כנ"י למטה וזהו בכס וכמ"ש בר"מ פ' שופטי' על פסוק ע"פ ב' עדים כו' (ושם מבואר באופן אחר):

(עח) '''ועוד''' צריך להבין מ"ש במא' הנ"ל אשתארו אתוון ש"מ מ' פתוח' מ"ט לא סתימ' כו' הנה מ"ש אשתארו כו' בא להקשות בזה למה אותיות דש"מ הן קטנים ואשתארו בבחי' הקטנות והע' רברבא כו' וקושי' זו מתורץ מעצמו ויש להקדים תחלה להבין שרש ענין ש"מ דשמע שהוא בחי' מל' דאצי' שנק' שם כמ"ש ויעש דוד שם וכן ברוך שם כו' והטעם ידוע בס' הקבלה לפי שבחי' המל' יורדת למטה לברר ברורים דרפ"ח נצוצין שנפלו בשבירה כו' והוא בחי' שם ב"ן המברר כידוע וכאשר עולין רפ"ח נצוצין ונכללין בשם ב"ן ה"ז מספר ש"מ כי רפ"ח עם ב"ן עולה ס"ה ש"מ וזהו ויעש דוד שם (ולע"ל נא' טוב שמן משמן הטוב והיינו כתר שם טוב דמשיח שלמעלה מכתר מל' דדוד שנא' בו ועשית לך שם כשם הגדולים כ' אך כאן אינו מדבר בשם עצמו רק מה שיוכל לברר רפ"ח כו' והוא מ"ש ותקם בעוד ליל' ותתן טרף כו') והנה ידוע דירידת המל' בבי"ע לברר ברורים הוא בא בבחי' הקטנות כדרך כל מברר שצריך להתלבש בלבוש המתברר כו' (ועוד שנעש' ראש לשועלי' כו') והוא בלילה דוקא כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף רפ"ח ע"ה וכמ"ש טרף נתן ליראיו שמסתתרת בהיכלו' דנוגה (וכמ"ש בזהר דאזלית לטורא חשוכ' ומשם ארחת מזונא כו') ע"כ בחי' המל' בבחי' הקטנות לכך אשתארו אתוון דש"מ בבחי' הקטנות באותיות קטנים ופי' אשתארו היינו מפני שאין המל' עולה בבחי' בינ' כדלי"ת רבתי דבחי' לאה שעולה ומתייחדת במדות דבינה כנ"ל בתיבת עד אך המל' דז"א אינה עולה שם ונשארת למטה להיות ראש לשועלים ובפרט בבחי' מיעוט וקטנות כדי לברר רפ"ח כו' כנ"ל ולכך א' אשתארו אתוון ש"מ אשתארו בבחי' הקטנות ועדיין פי' אשתארו לא מתיישב דמשמע דאשתארו עדיין למטה ולא עלו א"כ גם העי"ן היה למטה אלא שעלה למעלה והן אשתארו למטה כו' הענין הוא דכתיב תנו עוז לאלקים דהיינו לשם אלקים הוא בחי' שם ב"ן המברר צריך עוז וסיוע מעליון (כמבואר במ"א בענין הבא לטהר פי' לטהר את השם מסייעין אותו מבחי' מקיפי' דבינה שבאים לטהר כמו וזרקתי עליכם מים טהורים כו' וכל טהרה הוא בחי' הברורים וקדוש השם הוא מבחי' אור אבא כידוע) והוא מבחי' בינה שנק' אלקי' עלאה והיינו ע"י בחי' ה"ג מנצפ"ך דאוזיפת אימא לברתא ובזה יתן עוז לאלקי' כמ"ש חגרה בעוז מתניה כו' וכן ה' מלך כו' לבש ה' עוז כו' עוז לעמו יתן כו' ואמנ' עוז זה נמשך בבחי' מקיף בהעלם ומרחוק ולכך אע"פ ששם ב"ן מברר כו' העוז והסיוע העליון לברר הוא למעל' והיינו בבחי' ע' רברב' שעל' למעל' ואתוון ש"מ אשתארו למט' לברר ברורי' כו' וד"ל ולכך הוקשה לו עוד על מ"ם זה מ"ט לא סתימא פי' כי על בחי' המל' דז"א יתכן שהוא בבחי' מ"ם פתוחה דוקא להיותה בבחי' אותיות קטנות לברר ברורי' דרפ"ח כנ"ל אבל על בחי' העוז ממקיף דבינ' שהיא לעולם בבחי' מ"ם סתומה כידוע ולזה מקשה מ"ט לא סתימא ותירץ בגין דמ"ם סתימא מלכא עלא' מ"ם פתוחה מלכא תתא' וד"ל ופי' השני כי עיקר הקושי' מ"ט לא סתימ' הגם שהמ"ם הזה באמצע התיבה לפי שהמ"ם הזה גם בבחי' מל' דז"א סתומה היא במקו' אחר והוא במ"ש ויעש דוד שם שהוא במ"ם סתומה דוקא אעפ"י שהמל' הוא בבחי' מ"ם פתוחה לעולם לפי שנק' פתח כידוע אך יש הפרש במל' בין בחי' ירידתה למטה מטה לברר ברורים דרפ"ח וכה"ג אז היא בבחי' מ"ם פתוחה שנפתח השפע לכל גם לע' שרים דנוגה וכמ"ש ומלכותו בכל משלה וכמשי"ת אבל בעליית המל' למעלה מעלה בבחי' בינה עלמא דאתכסיי' ה' עלא' (ונק' תשוב' תשוב ה"א לה"א עלא') אז נא' כאמה בתה שגם מל' דז"א בבחי' הגדלות דאור אימא ואז גם היא בבחי' מ"ם סתומה כבינה עצמה (וכמילוי ה' ה"ה) והיינו מ"ש ויעש דוד שם שהוא מדבר לאחר עליי' הברורים דרפ"ח ע"י שם ב"ן דדוד למעלה כידוע דב"ן עולה בס"ג דבינה בשרש רפ"ח כו' דעיקר השבירה הי' בס"ג כמ"ש כולו סג כו' ואז נא' א"ח עט"ב עטרת לשם מ"ה בעלה כו' כידוע לכך נא' שם במ"ם סתומה וכמשמעות הפשט דויעש דוד שם במלחמ' גדולות שנצח לאויבים רבים וקנה שם גדול כו' וכך ע"י הברורי' לאהפכא חשוכא כו' לאכפייא לסט"א אסתלק יקרא דקוב"ה שהוא כתר שם טוב כמו מלך ב"ו שקונה שם גדול כשכובש כל העול' ודוקא כשכובש הרחוקים מאד כו' (ולכך כתר ש"ט דמשיח עולה ע"ג) וזהו ג"כ שם במ"ם סתומה שהוא מלכא עלאה בחי' בינה כידוע דבינה נק' מלכא עלא' כמו אלקי' חיים ומלך עולם ומל' דז"א נק' מלכא תתאה כו' ולזה הוקשה לו גם על בחי' מל' דז"א למה אינו במ"ם סתומה דמה שיורדת לברר למטה אינו אלא בליל' דוקא כמ"ש ותקם בעוד לילה כו' דמצד זה יתכן שיהי' המל' בבחי' אותיו' קטנו' כנ"ל אבל בעליי' המל' למעל' באצי' בבינה כמו ביחיד זו"נ דק"ש שעולין לאו"א כו' כידוע בכונו' דשמע ישראל ה' אלקינו כו' שזו"נ ה' אחד א"ח דלי"ת וה' אלקינו או"א כו' ושם אינו מהראוי שיהי' בבחי' מ"ם פתוחה שאינה מסתתרת אז בבי"ע להיות משפיע למטה כלל (אך לפ"ז יקשה גם על מה שהאותיות ש"מ בקטנו' דהוא עצמו הטעם שיהיו האותיות גדולו' בגדלו' דבינ' כנ"ל בדלי"ת רבתי ולה לא יוקש' לו רק על המ"ם פתוחה ומה דאשתארו אתוון ש"מ בקטנו' לא קשה לו כלל ואפשר דקטנות האותיות אינו דוקא בירידת המל' למטה אלא גם דוקא בעלותה למעלה מצד בחי' בטול והתכללות תחתון לגבי העליון נעשה בבחי' הקטנות דוקא כמו א' זעירא דויקרא וכמו ואל משה אמר שלא סליק בשמא כלל כמ"ש בזהר בכמה דוכתי (ומה שהדלי"ת רבתי ולא נעשה בקטנות לפי שהמח' קרוב' יותר לערך דקו השכל משא"כ אותיות הדבור דכלא חשיב בבינה וגם במדו' דז"א כו' וכמו ודבר דבר כו') ואדרבה בירידתו למטה נעשה ראש לשועלים נעשה בגדלו' האותיו' כמו אדם דדברי הימים כידוע אך על המ"ם פתוח' קשה לו משני טעמי' א' מצד בחי' המל' שהיא בבחי' בינה ועוד דמקיף דבינה עוז לאלקי' כנ"ל) והנה התירוץ שתירץ בגין דמ"ם סתומה מלכא עלא' כו' לכאורה אינו מובן כלל דזה עצמו עיקר הקושי' דמ"ם סתומה היא בבינה שנק' מלכא עלאה ובחי' מל' דז"א ג"כ בשעת ק"ש בבחי' יחוד עליון דאו"א (או גם שאינה מתייחד' רק בז"א אינו מ' פתוחה רק בירידתה למטה בבי"ע ועוד שהרי אמרו עולה עמו כו') והענין יובן בהקדי' תחלה ההפרש הידוע בין מ"ם פתוחה למ"ם סתומה (כמ"ש דלמרבה המשרה שבאמצע תיבה וסתומה כמ"ש במ"א) שמ"ם פתוחה הפתיחו' שבה בין כף לו"י שבה למטה מורה הגלוי לחוץ שכל פתיחה מורה היציא' לחוץ ובפרט כשהפתיחה למטה באות ולא בצד מצדדיו כפתיחת הבי"ת והפ' וכה"ג והוא הנק' מאמר פתוח שהשפע נפתח לכל ויורד למטה מטה להחיו' גם לחיצונים שעומדי' בחוץ לפתח העליון כמ"ש לפתח חטאת רובץ כידוע משא"כ מ"ם הסתומה מכל צד מורה אור ושפע הגנוז ונעלם מהכל לא יקרב זר שם כלל לקבל יניקה להיותו סתום מכל צד בלי פתיחה כלל והוא הנק' מאמר סתום בבחי' עלמא דאתכסיא דבינה בבחי' פנימי' בינה שנק' עולם החירות חירות ממות כו' שאין שם שרש אחיזה ויניקה כלל לחיצוני' ונק' יין המשומר ממגע נכרי לפי שהחיצוני' לא יוכלו ליקרב שם גם בנגיעה להיותו סתום מכל צד ופנה באין מקום פתוח לחוץ כלל וזהו שא' כאן דמ"ם סתומה מלכא עלאה בחי' פנימי' בינה בחי' יובלא עלאה שאין משם שרש לחיצוני' כלל ומ"ם פתוחה מלכא תתאה בחי' מל' דאצי' בבי"ע שנפתח שפע משם לכל גם לחיצוני' וכמו ומלכותו בכל משלה וכן מלך אלקים על גויים כו' וכאשר המל' עולה עם הרפ"ח נצוצין לשרשה בבינה הרי גם החיצוני' יכולי' לעלות עמה כי יש להם שרש במל' המברר אותם וכמ"ש בזהר כמה אלקי' אחרי' דסלקין כו' ולזאת גם בעליית המל' היא במ"ם פתוח' ואינה יכול' לעלות בהיכל בינ' שהיא מ"ם סתומה להיות משומר ממגע נכרי מכל צד כו' ובזה מתורץ הקושי' למה לא נק' מ"ם סתומה הגם שעולה המל' באצי' ואינה יורדת למטה כלל לפי שעולה עם רפ"ח כו' והוא ברורי' דרפ"ח כו' שעשתה טרף בלילה מעל' מ"ן באצי' ובק"ש עולה עמהם ואמנם לא תוכל לעלות עמהם במקום שאין משם לא שמץ יניקה ושרש לעה"ד טו"ר כו' וע"כ א"א להיות למל' בבחי' מ"ם סתומה כאן בתיבת שמע דוקא לפי שש"מ זה הוא ענין עליי' רפ"ח בצרוף שם ב"ן עצמו לאחר שמבררת אותם ועולה עמהם כנ"ל אבל מ"ש ויעש דוד שם נכתב במ"ם סתומה שזהו לאחר תשלום כל הברורים דוקא שנהפך הרע לטוב כאלו לא הי' במציאת מעולם כמו לע"ל דכתיב ואת רוח כו' ויבולע המות כו' שזהו כמו בחי' יובלא עלא' דפנימית בינה ממש שאין שם שרש לרע כל ואז נא' א"ח עט"ב דב"ן נעשה בבחי' ס"ג דבינ' ממש כמ"ש כאמה בתה כב' ההי"ן דשם הוי' כו' וכמו תיב' יהיה שהוא ה' אחרונ' שוה לה' ראשונה דשניהם שוין לקבל מיו"ד כו' וז"ש ביום ההוא יהיה שזהו למעלה משם הוי' דה"א אחרונה מקבל מבחי' וי"ו דז"א כמ"ש במ"א וד"ל וזהו שתירץ מ"ם פתוחה מ"ט לא סתימ' כמ"ם דלמרבה המשרה כו' שהוא בפנימית בינה ולזה א' בגין דמ"ם סתומה דלעתיד מלכא עלא' ונק' קרית מלך רב כמ"ש בזהר והוא ירושלים של מעל' כידוע ומ"ם פתוחה מלכא תתאה בחי' מל' דז"א שגם בעלייתה היא עולה עם הברורי' כמו ורחל באה עם הצאן כי רועה היא כידוע וד"ל:

(עט) '''עוד''' שם בסוף המאמר דלעיל אתוון אתרנין אשתארו א"ח כבוד אלקי' הסתר דבר כתיב אשכחנ' בספר' דרה"מ סבא כל מאן דמייחד יחוד' דא בכל יומא חדוה זמינא לי' מלעילא מרזא דאתוון אילין ש"מ מהאי סט' א"ח מהאי סט' ומצרף אתוון למפרע שרי ובמישר סיים וסמין אשמ"ח דכתיב אנכי אשמח בה' ממש דא יחודא קדישא ושפיר איהו והכי הוא בס' דחנוך ע"כ והנה תחלה יש להבין חיבור תחלת המאמ' אשתארו אתוון ש"מ עם סוף המאמ' הזה שאמ' אתוון אחרני' אשתארו א"ח מה שייכו' יש זע"ז דודאי ש"מ דשמע מדבר בבחי' המל' כנ"ל בענין ויעש דוד שם ובא"ח דאחד מדבר בבחי' ז"א כידוע ומה יש חבור ענין ביניהם בענין אשתארו אתוון ש"מ בקטנות לגבי ע' רברבא לענין אשתארו אתוון דא"ח בקטנות לגבי דלי"ת רבתי דאחד דלכאורה הן ב' ענינים נבדלים זמ"ז כו' ועוד יש להבין מ"ש הביאור ע"ז כבוד אלקי' הסתר דבר ולא א' זה על אשתארו אתוון דש"מ שהוא בבחי' מל' שנק' אלקי' כו' והנה תחלה יש להבין בכללו' ענין זה המא' ובפרט במה ששיבח זה היחוד דחדוה זמינא לי' כו' דמשמע שזהו יחוד חדש ונפלא שלזאת חדוה זמינא לי' כמ"ש הסימן אנכי אשמח כו' ויש להבין תחלה שרש ענין א"ח דאחד כפי המבואר בס' הקבלה בכמה דוכתי שא"ח הוא בחי' ט"ס דז"א וגם נק' אח והמל' נק' אחות כמו מי יתנך כאח לי שהמל' נק' אחותי אחות לאח זה והגם שזו"נ נזכר תמיד בבחי' יחוד איש ואשתו כמבואר בשה"ש אך בהיות זו"נ בבחי' עיבור באימא שנקראו תאומי' בן ובת כידוע הרי המל' כלולה בז"א בבחי' עשיראה דכולהו דהיינו בבחי' המל' דכל ספי' דז"א כי ז"א עצמו הוא בעל ט"ס לבד (וגם כלי' פנימי' אמצעי' חיצון כל א' כלול מט' נגד חב"ד חג"ת נה"י הרי טפ"ט פ"א וג"פ פ"א רמ"ג ועם ה"ח המגדילי' רמ"ח כמ"ש בע"ח בכמה דוכתי שז"ש אתה סתר ראש תוך סוף דג' כלי' הנ"ל) וענין בנין המל' ממל' דט"ס דז"א היינו שנבנה בפרצוף בפ"ע מי"ס שלימו' כמו מבחי' מל' שבחכמה דז"א נעשה בחי' חכמ' שבמל' ומבחי' מל' דחסד דז"א נעשה בחי' חסד שבמל' ועד"ז כל בנין המל' במהות בפ"ע כידוע וכמ"ש ויבן ה' אלקי' את הצלע כו' וכידוע בענין הנסירה ואחר שנבנה פרצוף הנוק' מתייחדי' זו"נ בבחי' יחוד איש ואשתו כמ"ש לזא' יקר' אש' כו' ולא נק' בבחי' אח ואחותו רק בהיות' בבחי' עיבור תאומי' כנ"ל כידוע כ"ז בס' הקבלה וביאור כ"ז מבואר בכמה דוכתי שהמדו' נק' ז"א ויחוד ז"א בנוק' הוא שפע המדו' בבחי' וי"ו זעיר' דיעקב כמ"ש הקול קול יעקב והוא המשכות הקול בדבור שהדבור הוא בחי' מקבל מן הקול שיוצא מהבל הלב ששם משכן המדו' ואין זה אלא כאשר יצא בנין המל' שהוא הדבור במהות בפ"ע שנק' רוח ממללא ששם יש כל ע"ס בשלימות בפ"ע כמו חכמה שבדבור וחסד ונצח וכל אופני התכללות הע"ס דז"א הכל נמצא בדבור במהות נבדל בפ"ע רק שמקבלים מע"ס שבז"א שהן מדו' שבלב עם המוחין שבהם כשהקול יוצא מן הלב אל הדבור בכל פרטי ההמשכות לדבור אז יש אור וחיות בדבור ואם אין אור ושפע המדו' יוצא לדבור הרי הדבור בלא חיות כלל אלא בחי' דומם כאותיות גשמיי' חומר בלא צורה וכידוע בזהר בכמה דוכתי ביחוד קול ודבור כלל ופרט כו' ולמעלה היינו בחי' יחוד יעקב ורחל והוא הנק' זווג זו"נ כידוע וד"ל והנה ידוע שיש עוד יחוד עליון מזה והוא שנק' יחוד יש"ס ותבונה והיינו ענין הנ"ל בע' רברבא ודלי"ת רבתי דשמע ואחד שהוא ענין אותיות המח' שנק' מל' דתבונה שמלבשת לבחי' המדו' שבשכל שנק ז"ת דבינה והוא ג"כ ענין מדות שבחכמ' שנק' יש"ס כו' (ובזהר נק' או"א תתאין כמ"ש ביאור זה במ"א) וידוע שלא ישונה סדר היחודים האלה במדות שבשכל ומחשב' ובקול ודבור שנק' יחוד יש"ס ותבונה ויחוד זו"נ ע"ד הזה לעולם דהיינו שלעולם היחוד תחלה במדות שבשכל עם המח' וכפי אופן יחודם ממש כך יהי' סדר היחוד של המדו' בדבור (וכנ"ל בענין יב"ש הוי היום כו' דג"ש ראשונות הן מוחין שבמדו' שבשכל שמשפיעי' במח' ומשם נמשך ללב ומן הלב אל הדבור והיינו יושב ודן ויושב וזן כו' ולא ישונה זמ"ז אפי' כקש"י וכנ"ל ומכ"ש שלא יוחלף מעליון לתחתון כו' (רק יחוד או"א עצמן שנק' או"א עלאין דהיינו יחוד בג"ר דאו"א הנה זהו הנק' זווג תמידי דלא מתפרשין לעלמין והוא תמידי' השפע מאין דג"ר דחכמ' עצמה להשגה דבינה בבחי' ג"ר דבינה כמעיין הנובע כו' שזה למעלה עדיין מתולדו' המדו' להטות השכל לזכות או לחוב כו' כידוע ומה שנמשך מיחודם לתולדו' המדות שבשכל והמדות נמשכי' במח' זהו יחוד לפרקי' וכן יחוד קול ודבור) (אך יחוד יעקב ולאה או ישראל ולאה הוא יחוד דמדו' שבלב במחשבה כמו שאנו רואין שמה שאדם חפץ בלבו מהרהר מיד במחשבה שנק' הרהורי לבו זהו באותיות שבמחשבה היותר נמוך שלמטה ממחשבה ממחשבה עיונית שמלבשת למדות שבשכל הנק' מל' דתבונה שמתייחדת ביש"ס וכמשי"ת בסמוך) והנה כאן בתיבת שמע ובתיבת אחד שאותיות דש"מ דשמע הוא מדבר בבחי' המל' ובא"ח דאחד מדבר בבחי' ז"א כנ"ל הנה אנו רואי' שנשתנ' סדר שני היחודי' הנ"ל מן הקצה לקצה דהיינו שאין סדר היחודים כמו שהן במקומם המדות שבשכל עם המחשבה והקול הבל הלב עם הדבור כנ"ל אלא שנתהפך מן העליון לתחתון ומתחתון לעליון כו' דהנ' ודאי שכל תיבה כמו שהיא כלול בה היחוד דדכר ונוק' כמו שמע ש"ס ע' הרי האותיות דש"ס בבחי' המל' שעולה ש"מ בס"ה מן מספר רפ"ח עם בחי' ב"ן עצמו כנ"ל עולה למעלה מעלה מהכל והוא להתייחד בפ' רברבא שהן בחי' המדות שבשכל כנ"ל והיינו תיבת שמע שם ע' בבחי' ז"ת דבינ' או דחכמה ובתיבת אחד א"ח דלי"ת הרי מבואר למעלה דא"ח הוא בחי' ט"ס דז"א וסד היחוד שלו לעולם לבא בבחי' ירידת ההמשכ' והשפעה לדבור שהוא יחוד הקול ודבור שנק' יחוד זו"נ ומכאן משמע בפי' א"ס דלי"ת שא"ח זה מתייח' בד' רבתי שהוא מל' דתבונ' שהיא למעלה בבחי' המחשבה שמלבשת למדות שבשכל כנ"ל הרי נהפוך מעליון לתחתון ומתחתון לעליון בין מצד המשפיע בין מצד המקבל דהנ' בחי' המשפיע שהוא ע' רברב' דחו"ב שלעול' יחודו' במל' דתבונה בדלי"ת רבתי שזה עד כו' כנ"ל עתה יורד הע' הזה להתייח' במדריג' שלמט' הימנו הרבה שהוא בחי' הדבור דהיינו ש"מ דאחד ומצד המקבל הוא בחי' ש"מ בחי' מל' זהו עלי' להתייחד לקבל ממדריגה העליון ביותר שהוא ז"ת דבינה וכפי פי' דשמע שם ע' זהו עליי' המל' לבינה ובתיבת אחד א"ח הוא בחי' ז"א מתייחד במל' דתבונה הרי זהו בחי' ירידה למל' דתבונה שהוא המחשבה להתייחד במדו' שבלב שלמטה הימנה ולמדו' שבלב זהו בחי' עלי' להתייחד בבחי' ומדריגה עליונה הימנה שהוא המח' שנק' עלמא דאתכסיי' אשר מעולם הי' סדר יחודו לבא למטה בבחי' גלוי הדבור בעלמא דאתגליא שזהו יחוד קול ודבור כידוע ונמצא בתיבת שמע עליון נעשה תחתון מצד המשפיע שהוא הע' ותחתון נעשה עליון מצד המקבל שהוא ש"מ ובתיבת אחד עליון נעשה תחתון מצד המקבל שהוא המח' שהי' בחי' מקבל למדריג' עליונה דמדות שבשכל ונעשה תחתון להיות בחי' מקבל ממדות שבלב ותחתון נעשה עליון מצד המשפיע שהן המדו' שבלב שעולה למעלה להשפיע במח' כנ"ל וד"ל (ודרך כלל ובתיבת שמע עולה ש"מ שהוא המל' למעלה להתייחד בע' רבתי ובתיבת אחד עולה א"ח שהוא ז"א להתייחד בד' רבתי דמחשבה ואין זה נק' היפוך מעליון לתחתון כו' אלא שינוי במקבל ומשפיע דמל' נעשה מקבל למדו' דשכל וז"א נעשה משפיע למל' דתבונה וממילא נק' עליי' תחתון לעליון ממל' לבינה ויריד' עליון לתחתון ממל' דתבונה בז"א ויהי' איך שיהי' זהו היפוך סדר שני היחודי' הנ"ל דיש"ס ותבונה וזו"ן מן הקצה כו' שלא כסדרן מעולם ועם זה יובן כללות המא' במה ששיבח לבחי' סדר יחוד החדש הזה דחדוה זמינא לי' כו' כמשי"ת):

(פ) '''ובכל''' זה יובן כללו' ענין המאמר במ"ש אתוון אחרנין אשתאר א"ח כבוד אלקי' הסתר דבר כתיב דהנה יש להבין בתוס' ביאור ענין היפוך סדר שני היחודי' הנ"ל דלכאורה מה שמבואר למעלה בש"מ דשמע שעולה בע' רברבא איך יוכל להיות עלי' לדבור בבינה וגם מה שמבואר למעלה ביריד' מל' דתבונה בז"א שהוא המח' במדו' שבלב ג"כ יש להבין איך יהי' זה דאם נאמ' עד"מ במדו' שבלב האדם שאנו רואי' בחוש דמה שחפץ ומשתוקק בלבו מיד מהרהר במח' ונק' בשם הרהורי לבו הנה זהו הנק' יחוד יעקב ולאה כמו שהמדות שבלב נמשכי' בגלוי לדבור כך נמשכים בהעלם המח' להרהר מה שבלבו וכידוע דמח' ודבור נק' תרין אחתן לאה ורחל ויעקב בחי' משפיע לשניהם וזהו ב' מיני יחודים דיעקב ולאה ויעקב ורחל (בחול או ישראל ולאה דישראל ורחל בשבת) ואין כל חדש בזה כלל ומה שיבח זה ליחוד חדש כו' דודאי המח' מקבל תמיד ממדות שבלב ונגבלים אורות המדות שבלב בצרופי' שונים באותיות המח' בכל רגע צירוף אחר כנרא' בחוש שאין רגע בלא מחשב' והרהו' הלב שעול' ומתחד' תמיד כו' ועוד דזהו אינו נק' יריד' למח' כלל כי אותיות המח' הן רק בחי' לבוש נבדל וע"י השפעו' האור וחיות מן המדות שבלב מקבלים אור וחיות גדול ובלעדם הן בלא חיות כמו מחשבו' שאין לבו בהן שאינם כלים כאותיות הדבור בלא חיו' הלב כו' ועוד שבכאן משמע דיש עלי' לז"א שהן במדות שבלב להתייחד במל' דתבונה ולפ"ז אין זה בחי' עלי' כלל אך הענין הוא דמ"ש אתוון אחרנין אשתארו א"ח פי' אשתארו בבחי' הקטנות והן מדות דז"א שבאי' אחר צמצום וקטנו' עצם המוחין שבראש כידוע דהתפעלות הלב הן בקטנות המוחין ולכך הן באותיות קטנים ואשתארו משמע שהד' רבתי והן אשתארו למטה בקטנות והענין הוא דד' רבתי זה אינו בחי' אותיו' המח' ממש שנק' לאה אלא הוא מל' דתבונה או מל' דבינ' עצמה שהוא הנק' אותיות השכל וההשגה שאינן אותיות גשמיי' ומוגבלים כאותיות המח' שיכולים להיות בלא שכל כלל כמחשבות של דברים בטלים לגמרי כו' אלא הן דוקא אותיות השכל וההשגה והוא ענין הגלוי של אופן ההשגה כשבא בעיון המחשבה הנק' מחשבת שכל או מחשבה עיונית שבו מלובש ההשגה עצמה כמו שאנו רואים שכל שכל וסברא אינה אלא היולית ועצם אור פשוט מופשט מבחי' מח' לגמרי גם לא במחשבת שכל בלתי נתפס בעיון המח' לחשוב אותו (שבלתי נתפס עדיין ברעיון המח' (בל"א ע"ש לייקט זיך ניט אין דער מחשבה או עש פאר נעמט ניט די מחשבה) וכאשר צריך לבא במחשבה עיונית זו זהו הנק' השפעה מעצם המדות שבשכל במל' דבינה או תבונה שלמעל' מהיות עדיין אותיות גשמיי' במחשבה וכידוע דלאה מקבלת ממל' דתבונה וענין קשר של תש"ר הוא במל' דתבונה שבבחי' חיצוניות דאימא עלא' כו' כמשי"ת) והנה המד' שבלב ודאי גם בבחי' קטנות מאד לגבי גדלו' מדות שבשכל ויכול להיות לפעמים שיעלו למעלה מן הקטנות אל הגדלו' שבשכל וכמו שאנו רואי' ע"ד דוגמא מבחי' יחוד יעקב ולאה הנ"ל שכאשר חפץ בלב מהרהר באותיות גשמיי' במחשבה כנ"ל כך יכול להיות שהתפעלות יעלה בכלי השגת שכל שבמוח והוא כמו העוצר רוחו שבלב אם בהתפעלות חדוה או מרירות יעלה הכל לכלי המוח דבינה ושם יהיה התפעלות שלהם בהעלם שאז בלתי נגלה לזולתו שיש התפעלות בלבו כלום כמו באוי"ר שכליי' שהן במוח הבינה דהיינו מה שמתפעל בפחד בלב מסתלק הפחד מן הלב לגמרי ועולה התפעלות זו ממש במוח להתפעל שם דוקא ונק' התפעלות הלב שבמוח (די הארץ איז אין שכל בהאלטון) ואז הסימן שיהיה המח' העיונית הנ"ל בתוקף עוז ביותר כמו המפחד במוח שעיונו תמיד בזה בבלבול ורתיח' לא תנוח עיון המח' ולהיפך בשמחה ועונג שנתפעל בלב ועלה למוח גם הוא יבוא בעיון המח' שהוא ההגיון והוא למעלה עדיין מבחי' אותיות במחשבה הנק' הרהור עד אחר זמן מה שתנוח ההתפעלות מעט יהרהר הכל בצירופים שונים במחשבה שנק' לאה כו' (משא"כ מדות שבשכל בעצם כמו המצאת שכל לזכות שבא דרך ירידה מלמעלה למטה לחשוב אותו במחשבה שכל הנ"ל וכן להיפך לדין והוא כמו היושב ודן בשכל שזהו בישוב כו') והרי נק' עלי' למדות שבלב להיות מתייחדי' במל' דתבונה שעולי' מן הקטנו' אל הגדלות דד' רבתי הנ"ל וכמו שמבואר למעלה דד' רבתי מלבשת לתנה"י דבינה כך מלבשת לתנה"י דז"א שבבינה לאחר שעלה א"ח דהיינו ט"ס דז"א למעלה כו' וזהו א"ח דלי"ת בבחי' משפיע ומקבל וזהו יחוד חדש שלא היה כזה מעולם דז"א משפיע לדבור שנק' רחל או מחשבה שנק' לאה ולא לעיון מחשבת שכל שאינו אלא בחי' מקבל לעצם המדו' שבשכל כו' וזה היחוד נעלה הרבה מיחוד זו"נ במקומן לפי שנשאר הכל בהעלם כח המחשבה ולא בא בגלוי למטה בדבור לעול' כמובן ממשל זה שמדו' שבלב עולין למוח שאינו מביאו לדבור כלל וכלל כמו לבא לפומא לא גלי בקץ משיח אלא העלה הדבר לסתימות המחשבה שבבינה שאינו בא גם לצרופי אותיות שבמח' ומכ"ש בדבור כו' וד"ל ומעתה יש להבין גם בענין יחוד השני דשמע שם ע' איך יוכל להיות העלי' דדבור בבינה ומהו החידוש בו הנה ודאי שהדבור מקבל תמיד מן המדות שבלב ע"י הקול שיוצא מן הבל הלב כנ"ל שנק' יחוד יעקב ורחל ואין כל חדש בו שהוא תמיד כו' אך אנו רואי' שלפעמי' יוכל הדבור לעלות מעלה מעלה לקבל מעצם אור השכל שבמדו' דשכל אם להטות לזכות כו' כמו הטרוד בענין איזה מושכל שבמדות דתור' אם לאסור או להתיר ולא יוכל לכוין הדבר לאמיתתו עדיין לפסוק בדבר אסור או מותר הוא בא לבחי' השתיקה ששותק מלדבר מאומה עד שיוציא לאור האמת במדות שבשכל בטוב טעם בהשג' אזי מובן הדבור לפסוק אסור או מותר ועדיין לא ישיב לשואלו דבר בגלוי אלא מרחשין שפתיו בחשאי בלתי מרגיש בעצמו עדיין מה שמדבר לעוצם טרדת עיון השכל עד שנגרר אחריו כח הדבור וכמ"ש במ"א בענין צלותא בלחש וקולה לא ישמע גם בהעלם המחשבה כו' וזהו אדנטי שפתי תפתח אין מלה בלשוני כו' וזה יובן בענין עליי' המל' בחי' שם ב"ן עם הברורים דרפ"ח כו' שנק' ש"מ כנ"ל שעולה הכל למעל' בחשאי בלתי גלוי הדבור כלל אלא נגרר הדבור ונמשך אחר בחי' עיון השכל שבמדות דבינה הנק' ע' רברבא (כמו שמבואר במ"א בענין משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה שהן ברורי' דרפ"ח תאמר יש לה גנאי תאמר בדבור להעלותם גנאי לבת מלך כו' לא תאמר בדבור ותשתוק שאז עליית המל' בעצם החכמה יש לה צער מהעדר העונג שבברורי' דרפ"ח כו' הביאו לה עבדיה שהן נשמות ומלאכי' מעלין מ"ן מנוגה בחשאי בצלותא שבלחש כו') (ויש הפרש בין לחש לשתיקה לגמרי כמ"ש במ"א בענין והאיש משתאה לה מחריש כו' שזהו ההפרש בין ש"ע לנפ"א ובכאן מדבר בהעלאה דרפ"ח עם ב"ן שהוא בחשאי ובלחש ולא שתיקה לגמרי דבשתיקה לגמרי אמרו סייג לחכמה שתיקה שממשיך אור חדש בחכמה מאין כו' כמו מלה בסלע משתיקא בתרין פי שנים מדבור של שכל הראשון לפי שהשתיקה עולה בכח המשכיל ההיולי כו') ובכ"ז יובן ענין חיבור תחלת המאמר בסופו במ"ש תחלה אשתארו אתוון ש"מ כו' אתוון אחרנין אשתארו א"ח כבוד אלקים כו' דהנה מ"ש כבוד אלקי' הסתר דבר הוא ביאור כללי לכללו' המאמר מראשו לסופו והוא לש"מ וא"ח דאשתארו בקטנו' והע' והד' רבר בין על זה אמר דהיינו דכתי' כבוק אלקי' כו' דהנ' ע"פי כל הנ"ל יובן היפוך סדר היחודי' ממל' לבינה בשמע ומז"א למל' דתבונה באחד כ"ז היא בחי' עלי' לזו"נ לשניהם יחד ע"י היפך היחודי' הנ"ל כי הרי בחי' ז"א עולה במל' דתבונה ומתייחד שם כנ"ל והיינו א"ח דלי"ת כנ"ל והמל' עול' בז"ת דבבינה שנק' ע' רבתי בשמע כנ"ל וז"ש כבוד אלקי' הסתר דבר דהנה ידוע דהמל' נק' דבר כמו דבר מלך שלטון כו' כי בחי' גלוי הדבור נק' דבר שהוא בחי' יש כמו הלא דבר הוא כו' ועליית המל' למעלה נק' הסתר דבר שדבר המל' בא לבחי' ההסתר והעלם וזהו כבוד אלקי' שהוא בחי' כבודו של אלקי' הוא בבחי' המל' כשבא ועולה בבחי' הסתר דבר כו' כמו כל כבודה בת מלך פנימה כו' והיינו ענין עליי' הדבור שהוא המל' שבא כאן בב' יחודי' הנ"ל לבחי' ההסתר באמצעות ב' טעמי' הא' בתיבת שמע הרי עלי' לעצמו' הדבור למעלה במדו' שבשכל להתייח' שם בבחי' ההעלם דבינה כנ"ל אינו בא לגלוי כלל לעולם וזהו הסתר דבר דמל' בבינה שנק' מ"ם סתומ' כנ"ל וד"ל והטע' השני לפי שאין לדבור משפיע כי המדו' שבלב עולין למוח הבינה בתיבת א"ח דלי"ת רבתי כנ"ל שהוא בחי' ז"א שתמיד משפיע למל' וכאן כבר עלה למעל' וכמו ועלה האיש כו' ונשאר הדבור מוסתר בלא גלוי אור וחיות שהי' נמשך לו ע"י קול הבל הלב כמו שישתוק אדם כשאין לו קול כו' דא"א לדבור בלא קול כמו נאלמתי כו' ונמצא יש כאן הסתר דבר בדבור מכל צד דהיינו בשני אופני' הא' מצד הסתרת עצמותה בבינה בשמע שם ע' והב' מצד שאין לה יחוד עם הקול ומדות דז"א אלא שזה נק' הסתר לגבי המקבלים בלבד ועליי' עצמו' הדבור נק' הסתר בעצם הדבור כענין שתיקה הנ"ל שמלבד שאינו משיב לשואלו דבר אלא שהדבור נגרר ונמשך למעלה כו' וזהו כבוד אלקי' הסתר דבר ע"י ב' היחודי' החדשים משום דאשתארו אתוון דש"מ וא"ח בקטנו' ויש להם עלי' שהוא עלי' לזו"נ יחד כנ"ל ואז ממילא כבוד אלקי' הסתר דבר מכל צד כנ"ל וד"ל והיינו שיש חיבור לתחילת המאמר בש"מ עם סוף המאמ' בא"ח במה שמפר' טעם כללי לזה במ"ש כבוד אלקי' כו' שהוא ע"י דאשתארו ש"מ וא"ח בקטנות כו' וד"ל וזהו ששיבח רה"מ סבא למאן דמייחד יחודא דא בכל יומא כו' שהוא ענין ב' היחודי' דש"מ ע' וא"ח ד' ע"ד הנ"ל שנתהפך מעליון לתחתון כו' שהוא יחוד חדש ובתכלית העילוי לזו"נ כנ"ל וד"ל:

(פא) '''ומעתה''' יש להבין במ"ש רה"מ סבא דמאן דמייחד יחודא דא חדוה זמינא ליה מלעילא מרזא דאתוון אילין ש"מ מהאי סט' וא"ח מהאי סט' דהנה בא לפרש עוד בהתחדשות יותר שיש בענין היחודי' הנ"ל דהנה עפ"י סדר היחודי' הנ"ל שזהו עלי' לזו"מ ממילא כנ"ל אבל ההתחדשות יותר הוא מה שיש כאן בחי' עלי' למל' יותר מלז"א שהמל' עולה למעלה יותר מעלי' דז"א דהנה המל' עולה להתייחד בע' רבתי שהוא פנימית בינה וז"א אינו עולה רק במל' דתבונה שמלבשת לחיצוניות בינה לבד שהוא רק תנה"י דאימא כנ"ל ואעפ"י שלמטה הרי בחי' ז"א למעלה מבחי' המל' כי הוא בחי' משפיע והמל' בחי' מקבל אבל בעלותן למעלה שם נהפוך הוא שהמל' עולה למדריגת גבוה יותר וביאור הדברי' מובן מהמבואר למעלה בענין עליית הדבור לעצם אור השכל שבהשגה דבינה להטות כלפי חסד או לדין כו' כשמשיג לעצמו שזהו נק' פנימית המדות שבבינה והן למעלה מן חצוניות המדות בחי' תנה"י דבינה שאינו רק מה ששייך לפסק דין לזולתו שהרי נק' נו"ה כליות יועצות איך לגלות במחשבה ודבור (כנ"ל בסי' ע"ו וע"ז) וגם למעלה מהתפעלות המדות שבמוח כהתפעלות אוי"ר במוח ששם עולין התפעלו' המדות שבלב כנ"ל בענין א"ח דלי"ת כו' ובחי' ז"א שהן התפעלות המדות שבלב שעולין למוח להתפעל שם אינו רק בחיצוניות המדות דבינ' שלמט' הרבה מפסק דין לזכות שהוא שכלי ורוחני למעלה מבחי' התפעלות גם במוח עדיין כו' (אבל ע"ד הוא יחוד פנימי' המדות דבינה בגדלות עיון המח' שהוא ד' רבתי כנ"ל וזהו למעלה מב' היחודי' הנ"ל דשמע ואחד וד"ל) וז"ש מרזא דאתוון אילין ש"מ מהאי סט' פי' מהאי סטר' כו' בהיות ששמע מתחיל בראש השיטה ואחד מסתיים בסוף השיטה כידוע שהתחלה בימין והסוף בשמאל בסדר הקורא מימין לשמאל ולהיות המל' מתייחד בע' רבתי בפנימי' בינה ע"כ מתחיל בתיבה זו בראש וש"מ דוקא מהאי סטרא דימין משום סוף מעשה עלה במח' פנימי' דבינה תחלה כו' ואותיות א"ח דשהוא בחי' ז"א מהאי סטר' לצד השמאל בסוף שאינו עולה להתייחד רק בתנה"י דאימא שבד' רבתי כנ"ל שהוא רק חיצוניות בינה שבמל' דתבונה כו' אך מבין אמצעות שני היחודים כשמתכללים יחד בין ע' וד' רבתי (שנק' עד ה' שהוא יחוד עליון משניהם כנ"ל) היינו מ"ש מרזא דאתוון אילין ש"מ כו' חדוה זמינא ליה מלעיל' מלמעלה משניהם והוא מבחי' פנימי' בינה דוקא ששם החדוה כמ"ש עוז וחדוה במקומו דוקא שהשמחה באה בגלוי והתפשטו' מבינה ולמטה כמו בהתפעלו' מורגש שבמדו' ומח' ודבור כו' אבל החדוה אינה אלא בסתימו' בפנימי' המדו' שבלב ומוח וכמ"ש במ"א בענין גילה וחדוה שהוא מעצם הדבר ממש כמו שיגיל האדם מבשורה טובה בתוך פנימי' המוח והלב בלתי נגלה ממנו שום התפעלות וכשרוצה לגלות אותה יעשה משתה ושמחה כו' כך עונג עצמי שבעצם אור השכל שבמוחין דמדו' עליונות נק' חדוה במקומו והיינו שא' דחדוה זמינא ליה מלעילא דוקא דהיינו כמו שלמעלה נמשך מחדוה שבמקומו מעצמו' המאציל כו' (וכמו רב ברונ' דלא חוכא כו' משו' דסמי' גאולה לתפלה שבא מעצם העונג החדש הנפלא שביחוד חדש ונפלא שלא יש כמוהו כסדר ההשתלשלות והיינו מהיפוך היחודים הנ"ל עליון בתחתון ותחתון בעליון ומאיר המל' למעלה במדריגה מז"א בסדר דש"מ וא"ח שהוא חדוש יותר כנ"ל) וה"ז כמלך שרגיל ברוב תענוגי' גדולים ועצומים כמו מכל סגולת כלי חמדה וכל הון יקר כו' ואינו מתפעל כ"כ רק מדבר חדש ונפלא ביותר שלא היה כמוהו ולא עוד אלא שהוא דבר הפוך מן הקצה כו' כמו מעליון לתחתון כו' מזה בא בעונג וחדוה גדולה (ולכך חדוה זמינא לי' מלעילא לכל מאן דמייחד יחודא וחדוה דא בא מרזא דאתוון אילין כו' וכמ"ש בסמוך דרזא דאתוון הללו סימן לשמחה כמ"ש אשמח כו' ולכך חדוה זמינא ליה מרזא דאתוון אילין דוקא וכמ"ש בסמיכות לענין זה ומצרף אתוון כו' ואפשר דקאי מרזא כו' על היחוד ולא על החדוה) ומצרף אתוון למפרע שרי ובמישר סיים וסימנן אשמח דכתי' אנכי אשמח בה' ממש כו' הנה פי' שרי וסיים היינו ענין ההתחלה והסוף כידוע בלשון הזהר ופי' למפרע ובמישר הענין הוא בסדר צרופי אותיות שכאשר הסדר מהופך בהיפוך אתוון מן השמאל אל הימין נק' למפרע שקורא בהיפוך שלא כסדרן מן הימין אלא השמאל כמו תיבת א"ב שהא' לימין הקורא והב' לשמאל הקורא וכשקורא קורא מן הימין אל השמאל הא' קודם לבי"ת ובצירוף אותיו' הללו דא"ב למפרע היינו שהבי"ת קוד 'לא' כתיבת ב"א שהבית לימין הקורא והאלף לשמאל הקורא וקורא עומד ימינו לאות הב' ושמאלו לאות הא' ה"ז היפוך אותיות מן השמאל אל הימין (כחותם המתהפך מימין אל השמאל מה שהיה ימין הקורא נעשה שמאל הקורא וכתיבת פלא הפ"א לימין והלמ"ד באמצע וא' לשמאל הקורא ובהיפוך אתוון אלף הא' לימין והפ' לשמאל אך הלמ"ד אין שינוי בו מפני שבתיבת ג' אותיות לא יהיו כולן למפרע בהיפוך כי גם אות האמצע יעמוד לימין או השמאל לא יהיה היפך בא' משתים כמו אפל כו' כי ט' צרופים יש בג' אותיות וי"ב בד' אותיות) וכך הוא בכל עניך היפוך אותיות מן השמאל הימין נק' למפרע וכסדרן נק' במישר בל' הזהר כידוע והנה כאן א' בסי' דאשמ"ח שהו' מא"ח דאחד וש"מ דשמע שבמצרף אתוון הללו כשנתחברו יחד בתובה זאת דאשמח לסימן הרי למפרע שרי ובמישר סיים פ' התחלה כשמתחיל לצרף מצרף בהיפך אתוון שנק' למפרע וכאשר מסיים בצירוף אותיו' מסיים בצירוף שהוא במישר כסדרן מימין לשמאל ואין הסוף דומה לתחלה בתיבה זו דאשמח דהיינו חצי השני דתיבה זו דאשמח שהוא אותיות מ"ח נק' צרוף במישר כסדרן מימין לשמאל וחצי הראשון שבה שהוא אותיות א"ש הוא נק' צירוף למפרע מן השמאל אל הימין וז"ש ובמצרף אתוון דאשמח למפרע שרי ובמישר סיים וביאור הדברים מובן עפ"י הפשוט דהנה אותיו' א"ש דאשמח הרי אות הא' הוא א' דאחד והשין שאחריו הוא שין דשמע והא' לימין הקורא בתיבת אשמ"ח והשין לשמאלו וזהו היפוך אתוון הנק' למפרע מן השמאל אל הימין דהיינו שאותיו' א"ש דאשמח עומדי' בהיפוך אתוון מכמו שנסדר סדרן בתורה שבתורה שין דשמע לימין וא' דאחד לשמאל והשין קודם לא' ובתיבה זו דאשמח הא' קודם לשון נמצא זהו למפרע מן השמאל אל הימין ואמנם אותיו' מ"ח שבתיבת אשמח הצירוף הוא במישר כסדרן בס"ת שהרי המ"ם דמ"ח הו' מ"ם שבתיבת שמע שהוא לימין בס"ת וקודם לח' דאחד וגם כאן המ"ם הוא קודם לחי"ת שזהו מימין לשמאל כסדרן שבס"ת המ"ם דשמע לימין הקורא והחי"ת דאחד לשמאלו וגם בתיבה זו דאשמח המ"ם לימין הקורא והח' לשמאלו וזהו שא' ובמצרף אתוון כשבאין להצטרף אתוון אילין דש"מ וא"ח דשמע ואחד בתיבת אשמח לסימנא למפרע שרי בתחלת התיבה מתחיל בצירוף דלמפרע בהיפוך אותיו' מן השמאל אל הימין שהוא אותיו' א"ש דאשמח כנ"ל ובסוף התיבה דאשמח שהוא מ"ח במישר סיים כסדר שהוא בס"ת כנ"ל וד"ל וכ"ז הקדים בעל המאמר כדי להוציא לאור תכלית כונת הסימן הזה דאשמח שהוא מ"ש בפסוק אנכי אשמח בה' ופי' בה' ממש והיינו לפי שבאשמח הצירוף הראשון למפרע והשני במישר כנ"ל ע"כ ממיל' בא תיב' ש"מ באמצע שהוא בחי' המל' וש"מ זה עומד בין א' שבראש התיבה דאשמח לחי"ת שבסופה דהיינו בין א' דאחד לחי"ת שבו דהיינו שהשי"ן דש"מ עומד סמוך לא' שבראש התיבה והמ"ם דש"מ עומד סמוך לחי"ת שבסוף התיבה וידוע דא"ח הוא בחי' ט"ס דז"א שהמל' נבנה משם כנ"ל וש"מ זה שעומד בין א' לחי"ת דאחד נמצא בחי' המל' נכללת בז"א מימין ומשמאל מימין הא' ומשמאל החי"ת ושי"ן שבה בחי' חב"ד מקבל מא' ומ"ם פתוחה שבה מקבל מחי"ת דז"א ומוקפת בו מכל צד כענין ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה כידוע ולכך שיבח זה היחוד ביותר וכמ"ש דא יחודא קדישא ושפיר איהו משום שאין יחוד אמיתי יותר ממנו מטעם הנ"ל וזהו אנכי אשמח בהוי' ממש שהוא בז"א שנק' הוי' ומשום שנכללת המל' בז"א בהיות ש"מ בין א' לחי"ת ע"כ א' בה' ממש כו' וד"ל (ויותר נכון לפר' ענין ש"מ שבאמצע בין א' לח' דאחד הוא בין בחי' כתר לחכמ' כמבואר למעלה בענין א' דאחד שהוא אאלפך חכמה מקור להעלם החכמה ושי"ן דמל' ג' קוין דג"ר שבה שרשם בעצמו' מקור החכמה בראש כנ"ל והמ"ם שבה שהן י' מאמרו' שבבחי' דבור בצרופי' שנק' מאמר פתוח מ"ם פתוחה הוא בחי"ת דחכמ' דאבא יסד ברתא שמחכמ' בראש נמשך לדבור ונק' חכמ' תתאה וזהו עילוי יותר מש"מ דשמ"ע שעול' רק בע' רבתי דבינה כו' והיינו אשמח בהוי' ממ"ש בכתר וחכמ' שהוא קוצו ש"י ויוד דהוי' כו' וגם רק בה' לבדו ואין זר שם כי לא יש יניקה לחיצוניות דהנה מצד זה לא יבא יניקה לחיצוניו' גם מבחי' מ"ם פתוחה דמאמר פתוח לכל כמ"ש פיה פתחה בחכמ' בחי"ת דחכמ' שעומד לשמאל המ"ם דש"מ דאשמח כו' אבל אם הי' הצרוף השני בסוף תיבת אשמח גם הוא כא"ש בצרוף דלמפרע לא הי' מ"ח אלא ח' מ"ם הי' יכול להיות תוס' יניקה לחצוני' שנק' חם וכמו אדמת בני חם שמקבלים ממ"ח צרופי' אחרונים דשם אלקי' כידוע לפי שהחי"ת נפתח במאמר פתוח לכל דלפתח חטאת רובץ אבל כשסיים במישר מ"ח אדרב' בחי"ת דחכמה אתברירו ונבדל החול מן הקדש כו' כידוע בענין תושבע"פ מל' קרינן לה לברר בעה"ד טו"ר כו' וזהו אמת א' מ' ת' ראש תוך סוף הכל בברור מראש לסוף והתורה נק' אמת ובתשבע"פ דוקא שפעולתו אמת לברר כו' כמ"ש למעלה בענין פיה פתחה כו' וד"ל):

(פב) עוד שם תו אית בי' (בספרא דרה"מ סבא) ש"מ דאיתכלילן מן ע' רברבא אילין שבעין שמהן ברזא דאבהן קדישן ודא הוא שמע ש"ם עי"ן ישראל ה' אלקינו ה' אילין ד' בתי דתפילין דאחיד לון א"ח ההוא דא' פתחי לי אחותי כו' ד' דא קשר של תפילין דהיא אחידת בהו ע"כ פי' תו אית בי' בס' דרהמ"ס באופן אחר פי ביחו' זה דשמע דאין הפי' דש"מ דמל' עולה לז"ת דבינה שהוא הע' רבתי אלא להיפך שהע' רבתי שהוא ז"ת דבינה יורדים נמשכים ומאירים למטה במל' שהיא ש"מ והיינו פי' שמע ש"מ ע' דשבעין שמהן דאבהין קדישין דהיינו בחי' ז"ת דבינה שכלולי' כל א' מי"ס נק' שבעין שמהן קדישין וזהו שא' ש"מ דאיתכלילן מע' רברבא פי' דאתכלילין שע' רבתי נמשך למטה במל' ואיתכלילת מהם דלא כפי' דלעיל שהמל' עולה לשם וביאו' הדברי' הנה הע' רברבא מבוא' למעל' שהן בחי' מדות שבשכל והן הנק' אבהן קדישין דוקא כידוע דפי' אבהן סתם הוא בחג"ת דז"א כאשר עדיין לא נשלמו ממוחין דאו"א שנק' קדישין דכל קדש הוא בבחי' החכמה ובינה נק' נקרא קדש כידוע אבל כאשר המדות דז"א כלולי' מי"ס שהן ממוחין דחו"ב שנק' קדש נק' אבהן קדישין דוקא ואז הן שבעין שמהן מספר ע' דוקא והוא ענין ע' רבתי כידוע ומבואר למעלה ופי' דאיתכללן מע' רברב' היינו המשכות הז' מדות שבשכל לדבור ויש בזה ב' אופני' הא' ע"י אמצעות ז"א דהיינו שנמשך תחלה ממדות שבשכל למדות שבלב ומשם לדבור ואז הם מתצמצמים ביותר כידוע דרק בחי' נה"י דאימא נעשה מוחין לז"א וכנרא' בחוש שבהתפעלו' הלב תקצר ההתבוננו' ביותר אמנם גם אם יגדלו המוחין במדות בתכלית ויהי' כל א' כלול מי' שהוא כחב"ד הרי כל האור הזה אינו עצם האור של המוחין דחו"ב כמו שהן בעצם מציאו' הוייתן ממקורן שהוא רק שכל עצמי ופשוט אלא שכל ומוחין השייך להתפעלות המדות אוי"ר בלבד משא"כ האופן השני כאשר הדבור מקבל ממדות שבשכל עצמן שלא באמצעות מדות שבלב כלל כנ"ל בפי' ש"מ ע' דהדבור עולה בז"ת דבינ' אך לכאורה היינו פי' הראשון ומה זה שא' תו אית בי' דמשמע שזהו פי' אחר ובהיפוך מן פי' הראשון הענין הוא דהיינו הך רק שהיפוכו הוא שז"ת דבינה יורדי' לדבור ולא שהדבור עולה לבינה כמו המדבר דבר חכמה לדון דבר מה שגוזר ואומר ע"פ מדו' שבשכל כו' וכמ"כ וישב ה' מלך לעולם מלך במשפט כו' היינו בדבר מלך שגוזר ע"פ מדותיו שבשכל דוקא והיינו ש"מ דדבור דאתכלל מע' רבתי ובזה מתורץ יותר במה שהמ"ם פתוחה ולא סתומ' הגם דמלכא עלאה שהוא בינה מ"ם סתומה דהיינו דרך עלי' אבל דרך ירידה דהע' רבתי יורד למט' במל' המ"ם פתוחה ונק' מאמר פתוח כדבר מלך שלטון שהוא פתוח או כמו פיה פתחה בחכמה ותורת חסד כו' כנ"ל (וזהו שש"מ בקטנו' דאם אתכלל מע' רבתי מזה לא מוכרח שיהיה בגדלות אדרבה הדבור הוא בבחי' הקטנות וע' רבתי מאיר בהם (ולפי' הא' היה ראוי שיהיו באותיות גדולות מאחר שעלו לבינה ואפשר דתחתון העולה לעליון לא סליק בשמא כידוע וכנ"ל) וכמו דבר כי שומע כו' וכן השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך שזהו בחי' שמיעה דבינה שבדבור וזהו במקבל אל המשפיע וכמו בפ' שמע דצריך להשמיע לאזנו מה שמדבר שזהו פי' הפשוט דשמע כידוע כמו שמדבור דמשפיע נשמע לאזני המקבל שהוא כלי השגתו במוח הבינה (וכן להיפך מדבור של המקבל אל המשפיע כמו יהודה שהוא בחי' המל' אמר ליוסף ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כו' כמ"ש במ"א) וכן מן המשפיע אל המקבל כשמשפיע לו בדבור שנמשך ממדות שבשכל לדבור דהיינו למעלה ענין השמע כו' מה שאתה מוציא אתה כ"ב אותיות דדבור העליון כמ"ש במ"א וד"ל) ומ"ש ישראל ה' אלקינו ה' אילין ד' בתי דתפילין הענין הוא כידוע דישראל אותיות לי ראש והוא בבחי' החכמה שנק' ראש וגם ישראל ישר אל או שיר אל שהוא בכתר שבחכמה דוקא כידוע והוי' הא' הוא בבינה ואלקינו ה' הוא חו"ג שנחלקי' הב' מוחין דחו"ב לחו"ג ע"י מוח הדעת כידוע והוא ענין ד' בתי דתפילין קדש והיה חו"ב שמע והי' חו"ג (ולפ"ז אלקינו בשמע והי' בהוי' הב' ואלקינו בחי' גבורה והוי' בחסד כידוע ונהפוך הוא דשמע בחס' כו' הענין הוא דשמע והי' כלולי' זע"ז ובפ' שמע מקבל עומ"ש שהו' בחי' אלקינו ובוהי' עול מצות ששרשן בהוי' כו' ואפשר דרהמ"ס מדבר בהויו' להדדי דפ' והי' סמוך לוהי' כ"י דבינה) ומ"ש אילין ד' בתי דתפילין אחיד לון א"ח היינו מה שאמרו שהקב"ה מניח תפילין הקב"ה הוא בחי' ז"א ומניח תפילין היינו ד' מוחין הללו דד' פרשיו' שמונחי' בבתים וביאור ענין הבתים ידוע בזהר פ' ואתחנן ומבוא' במ"א ומה שא' אחיד לון א"ח א"ח זה הוא בחי' ט"ס דז"א שכמו שהי' בעיבור בבטן אימ' הי' נק' אח למל' שנק' אחותו כנ"ל וזהו שא' ההוא דאמ' פתחי לי אחותי כו' וד"ל ד' דא קשר של תפילין דהוא אחידת בהו פי' ד' הוא בחי' מל' דתבונה דד' מוחין דז"א שבד' בתי דתפילין דז"א היא אחידת בהו לאחר שא"ח שהוא ז"א מתייחד בד' רבתי כנ"ל וזהו ענין קשר של תפילין וביאור הדברים הנה מבואר במ"א בביאור ד' בתי דתפילין על מאמר הזהר דפ' ואתחנן (הנדפס בסידור) בענין ג' חללי גלגלתא כו' שהמוחין שבראש נתוני' בחדרים שבמוח כו' וכמ"כ הפרשיו' שבבתים דאותיות שבפרשיו' הן בחי' כלי לאור המקיף דחכמ' כמו פ' קדש אור ח"ע גנוז בה ממש כאור מקיף השכל שבמוח הגשמי שהמוח חומר מוכן לקבל הצורה והחלל של החדר ה"ז כמו כלי לכלי להכיל בו את המוחין כך הבתים כלי להכיל הפרשיות והיינו כהיכל ובית כו' אבל הרצועות הן מעור פשוט בלתי מוכן גם לכלי להכיל הפרשיות אלא הן נעשין מעור פשוט שאינו מעובד לכתיבה כלל ואינו נחשב מגוף בתים דתפילין כלל רק שאחוזים הרצועות בבתים להיות כמו בית יד לשמש להיות טלטול הבתים על ידן להניחן בראש אמנם עכ"ז רצועות שחורות הלמ"מ שצ"ל רצועות קשורות ותלויות מן תפילין שבראש שקושרן בהן בראש ותלוי' למטה לימין ושמאל והענין הוא דאותיו' שבפרשיו' אור המוחין המקיפי' מלובש בהן ממש כמ"ש כי שם הוי' נק' עליך ונק' פאר ונק' תפילין דמארי עלמא ועד"מ השכל וסברא הכתובה באותיו' שהוא בא בבחי' או"פ כך בפרשיות מלובש בחי' המקיפי' כי הבתים הן בבחי' בליטה ע"ג הראש כמ"ש נק' עליך כידוע אבל הרצועו' אין בהן קדושת המקיף עצמו ונק' תשמישי קדושה לבד כי אינו אפי' בחי' לבוש חיצוני להלביש המוחין כמו הבתים רק ככלי תשמיש לבתים בלבד כנ"ל והיינו למעלה בחי' מל' דתבונה שזהו קשר של תש"ר כנ"ל דהנה מבואר למעלה (בסי"פ) שיש ב' מדריגו' במחשבה א' אותיו' שבמח' שנק' לאה והב' מחשבת עיון שאין בזה אותיו' עדיין רק שנתפס בעיון ורעיון הנק' הגיון כו' והנה המוחין שבאין בכלי הוא כמו שבא אור השכל בעיון המח' וגם בחי' מקיף דאוש השכל כשבא בהעלם בעומק העיון בדקות המח' וגם בחי' מקיף דאור השכל כשבא בהעלם בעומק העיון בדקות המח' אבל הוא נתפס עכ"פ יהיה איך שיהיה ולזה גם הבתים שהן כמו חללי גלגלתא הרי נתפס שם בחי' המקיף אבל הרצועות הן בחי' אותיות המחשבה שהן בחי' מהות נבדל לגמרי מן אור השכל והוא שיוצא לחוץ מן הבתים שבהן הפרשיות שאינן אלא לשמש כנ"ל שהעיקר הוא עצם הד' מוחין שבתפילין שבראש שבאים בהתלבשות בכלים ובתים ופרשיות כמו עיון המח' כנ"ל אבל מה שיוצאים בבליטת אותיות המח' זהו נבדל מעצם קדושת התפילין עד"מ שכל שבא בבליטת אותיות המחשבה שכמו זר נחשב לגבי עצם מציאותו כי האותיות דמחשבה יכולים להיות בלא שכל כלל ואין להן ערך כלל עם עצם אור השכל ואין זה דומה רק להתלבשו' אדם בלבוש או בית שהלבוש והבית נבדל מן העצם לגמרי (משא"כ החללי גלגלתא אעפ"י שנק' כלי לכלי אבל אינו כמו לבוש ובית שהרי הם מוכנים בעצם לקבלת המוחין הגשמיי' עכ"פ כחלל בית קיבול לכלי חומר העין שכמו שהעין עצמו אם יקולקל יופסד הראי' הרוחני כך אם יקולקל במושב כלי החלל שבו יונח העין בטבע תולדתו יופסד העין וראי' מאונס שינה מאידים שעולין במוח שעושין הכרח לסגירת כלי חלל העין אעפ"י שמצד העין עצמו אין בו קלקול הראי' ומזה יובן בחלל בית קיבול המוח דאידים שבמוח באין מצד החלל כו') וכך יובן למעלה בענין קשר של תש"ר דהרצועות שיוצאין מן הבתי' הוא כמו כח המחשבה שמתפשטת להיות באותיו' והיינו מל' דתבונה שבקשר תש"ר שהוא בחי' לאה שאין להם שייכות וחיבור כלל עם עצם התפילין שהן או"כ דמקיפי' דד' מוחין דז"א שורה בהם ועכ"ז הרצועות הן כמו תשמישי קדושה למקיפי' דד' בתי דתפילין כמו שע"י בחי' אותיות המח' יוצא ונמשך אור השכל פנימי' ומקיפי' שבו לחוץ בדבר נבדל לגמרי כמו שאנו רואי' שלא יתפעל אדם מן השכל כ"א ע"י אותיו' בולטו' שחושב בו כמו המתבונן באיזה דבר טוב ונחמ' לא יתפעל אם לא יבא ההתבוננו' הזאת בבחי' אותיו' בולטו' ממש וכן להיפך בהתבוננו' שבאה בהתפעלו' הכעס למנגד שכלו אין זה אלא באותיו' דוקא וגם מן השכל אל המדו' שבלב ואל הדבור לא יוכל לבא כ"א ע"י האותיו' שבמח' וכמ"כ הרצועו' דתליין על לבא רק שהן באין בבחי' מקיפי' כמ"ש במ"א כענין שימני כחותם על לבך שזהו תש"ר וכחותם על זרועך תש"י (ושם מבואר באריכו' בענין רצועות דתליין על לבא וד"ל) ומה שא' ד' דא קשר כו' דהיא אחידת בהו הרי קאי על ד' בתי דתפילין שכל מה שנחלקו המוחין לד' ע"י הדעת בד' פרשיו' וד' בתים הכל בא באותו אופן ממש באותיו' המח' דבחי' לאה שנק' קשר של תש"ר הגם שהוא מהות נבדל אבל מ"מ בא הכל בהתלבשו' במחשבה ולכך היא ג"כ בד' שהן ד' מוחין רק שבתפילין הן בעצם ונק' מקיפי' ממש ובקשר זה באין בהעלם לבוש וז"ש דהיא אחידת בהו ממש דהיינו הך ממש רק שיצאו לחוץ בלבוש נבדל ואמנם מ"ש תחלה דהאי א"ח אחיד לון הוא המניח התפילין שע"ז א' כי שם ה' נק' עליך דוקא והיינו בחי' ז"א כמ"ש הקב"ה מניח תפילין והד' רבתי הוא בחי' לאה שמאחורי הראש בקשר של תש"ר דז"א וכמ"ש רז"ל וראית את אחורי מלמד שהרא' לו הקב"ה למש' קשר של תש"ר כו' וד"ל:

(פג) '''עוד''' שם רזא לחכימין אתמסר כו' תרין רצועין נפקין מסט' דא ומסט' דא רזא דתרין ירכין דלתת' דהאי א"ח דנביאי קשוט אחידין בהו דהא מלעילא נפקין תרין רצועין רזא דתרין דרועין מימינא ומשמאל' וד' אחידת בהו לבתר אתפשטו ירכין לתתא כו' הנה תרין רצועין דנפקין מלעילא הן הרצועות מבתי התפילין מזה ומזה סביב הראש עד הקשר של תש"ר והן מבחי' רזא דתרין דרועין מימינא כו' ולכאורה תרין דרועין הן ברצועות שיוצאין מן הקשר דתש"ר למטה על הימין והשמאל ואיך א' דרצועות דנפקין מסט' דא כו' שהן לימין ושמאל רזא דתרין ירכין שהירכין למטה ממש והרצועות אינן מגיעי' לשם כלל אך הנה יש להקדים בשרש ענין נו"ה שנק' ירכין בכ"מ עד"מ הירכי' הן מוליכי' האדם שבגופו נשען עליהם ואינם רק כמשמשים טפלי' לעיקר הגוף להוליכו ממקום למקום ולכך נק' נו"ה לבר מגופ' דגופא הוא הלב וקרביי' עד הכליות שבירכין שגם הן לבר מגופא אעפ"י שהן בפנים לפי שהם כליות יועצות איך שיובא השפע הפנימית ביסוד שנק' סיומא דגופא ושפע החיצוניו' בהילוך הרגלים לכך הכליות הן במתנים והירכין מתפשטין מהן כידוע ועד"ז בלב האדם שנק' גופא ג"כ יש בחי' נו"ה כמו כליות יועצות למטה והוא בחי' נו"ה בפנימי' השפע להביא גלוי אור המדו' לדבור ומעשה איך וכמה ובאיזה אופן והוא העצה שבלבו וכן בחיצוניו' השפע להביא חיות גשמי לאברי' דלב פליג לכל שייפין כידוע וכך עד"ז יותר למעל' בנו"ה דחו"ב שבמוחין שבראש שזהו העצה שבשכל איך יובא אור שהכל לגילוי במדו' ומחשבה או דו"מ וזהו בשפע הפנימי וכך הוא בשפע החיצוניו' שהן קנה ושט שנמשכי' מן המוח ללב בחי' חיות גשמי שנברר במוח (כידוע בענין ג' ברורי' דכבד ולב ומוח כו') וההנ בחי' נו"ה דמוחין שבראש שבג' חללי גלגלתא ושנעשי' ד' מוחין חו"ב וחו"ג ע"י הדעת בד' בתי דתפילין כנ"ל הוא הנמשך ברצועות שבתש"ר שיוצאין מן הבתים ומקיפי' לראש עד הכתר דתש"ר שזהו מ"ש כאן דתרין רצועין נפקין מלעילא כו' כנ"ל והוא בחי' נו"ה דאימא כו' שהוא ענין העצה שבשכל איך להביא השפע הזאת של המקיפין דד' מוחין שבתפילין למטה ומקבלין מתרין דרועין שהן חו"ג ימין ושמאל דבינה שנחלק לב' מוחין חו"ג להטו' לחסד או לדין (כמו כל עצה שכלולה מדבר והיפוכו הן או לאו ומה שמונע השכל הוא לסט' דשמאל ומה שיחיי' הו' לסט' דימין כו') וכ"ז רק איך וכמה ובאיז' אופן יהי' ההמשכ' של המוחין לצופי אותיו' המחשבה שהוא מל' דתבונה שרש בחי' לאה שהוא הקשר כנ"ל וכ"ז בבחי' המשכת המקיפים דד' מוחין למטה על הלב כו' וזהו שא' תרין רצועין נפקין מלעילא פי' מלעילא מלמעלה מבחי' המקיפים דמוחין דחו"ב שם נמשך בחי' נו"ה בעצה כלול' מחו"ג דאימא אם כך או כך ויש בו דבר והיפוכו כו' ושם ג"כ נק' נו"ה דלבר מגופא שהן מדות שבשכל כו' כמו במדות שבלב כנ"ל ומפני שמב' רצועות הללו נמשך לקשר של תש"ר שהוא מל' דתבונה בחי' צרופי אותיות המחשבה כו' לכך אמ' וד' אחידת בהו שהוא דלי"ת דקשר כידוע וד"ל ומעתה יש להבין מ"ש בתחלת המאמ' תרין רצועין נפקין מסט' דא כו' שהן תרין יררכין כו' דהנה הקשר של תש"ר הוא הדלי' רבתי בחי' לאה שבמחשבה ממש חוזר ומתייעץ איך וכמה מלבד אשר כבר היה העתה בשכל מפני שבחי' המח' נבדל בציור המוחין שבראש כנ"ל וענין הקשר של תפילין שהוא מעצם ד' היינו שכופל ועושה התכללות כמה פעמים מן הימין אל השמאל ומן השמאל אל הימין שהוא כמו העצה מן הימין דהן חוזר ללאו ומלאו להן כמה פעמים עד שהוחלט אופן כך וכך ואז נק' קשר שזהו יחוד חו"ג בכמה אופנים עד שמזה יוכל להיות קיום הדבר בלי נטי' עוד מימין לשמאל וזהו המשכות הרצועות מן הקשר לימין ושמאל ממש מן הראש על הכתפין דא לסט' דימין ודא לסט' דשמאל כו' והן בחי' המקיפי' דרצועות דתליין על לבא מימין ומשמאל ממש כו' וד"ל וזהו שא' תרין רצועין נפקין מסט' דא ומסט' דא רזא דתרין ירכין פי' עתה מדבר ברצועות דנפקין לימין ושמאל ממש מן הקשר שבאחורי הראש על הכתפין לנגד פניו על הלב זה לימין וזה לשמאל ולכאורה אינו מובן מ"ש רזא דתרין ירכין כו' דתרין ירכין למטה מגופא הן כנ"ל אך הענין הוא דאחר שהרצועות יוצאות מן הקשר לחוץ ותליין על לבא שהוא בחי' ז"א כידוע הנה מתלבשים בחי' נו"ה דאימא שבשרש המוחין דחו"ב גם בלבא שהוא בחי' ז"א בבחי' מקיפי' שבמדות שבלב שיהיה נמשך גם משם בחי' נו"ה והוא נו"ה דז"א שנמשך בחי' העצה שבמדות שבלב לתרין ירכין דלבר מגופא שהן כליות יועצות בפנימית וחיצונית השפע שהוא בחי' נה"י ממש וזהו שאמר רזא דתרין ירכין כלומר שרש ומקור דנו"ה שלמטה שנק' תרין ירכין דלתתא דהאי א"ח פי' האי א"ח הוא ט"ס דז"א שהן חב"ד חג"ת נה"י שבלב שהמדות כלולין ממוחין ונה"י שבו בפנימי' וחיצונית נמשך למטה בכליות ותרין ירכין שהן חיצוניות נה"י שבו וזהו שאמר תרין ירכין דלתתא דהאי א"ח דמשמע שהן חיצוניות נו"ה שבו שעומדים למטה דהאי א"ח שהוא גופא דמלכא כנ"ל דתרין ירכין לבר מגופא ממש וד"ל וזהו שאמ' דנביאי קשוט אחידן בהו כידוע דשרש הנבואה בנו"ה דז"א החיצוניות דלבר מגופא ממש אך הנה יש להבין מהו ענין להזכיר כאן שרש הנבואה שהן מנו"ה דזהו ידוע בכמה דוכתי ומה ענינו לכאן והנה תחלה יש להבין בשרש ענין הנבואה למה הן מקבלים מנו"ה דלבר שהוא נו"ה דז"א שבמל' דוקא כי הנה כתיב וביד הנביאים אדמה שבא גלוי אור האלקי בכלי מוחם ולא בבחי' השגת שכל דחכמה לבד שזהו חכם ולא נביא אבל הנביא הוא שבו נגלה עצמו' אור האלקי דלית בי' מחשבה והשגה כו' רק שבא בדמיון כמו בחלום אדבר או במראה אליו אתוודע ועכ"פ צריך שיהי' כלי המוכן וראוי להשרא' האלקי' הזאת ברוב קדושה וטהרה והפשטת כל גשם שיוכל להתקבל בו מראה הנבואה וגם עוד יש בזה שכל נבואה הוא גלוי דבר ה' למעשה דוקא שכך וכך יהי' בעולם וכך וכך יעשו ודבר ה' הוא שמדבר בפי הנביא ממש בלי הרגש עצמו בזה כלל כידוע ולזאת עיקר הנבואה בבחי' מל' כמאמ' רז"ל כל הנביאי' נתנבאו בכה שזהו גלוי אור האלקי שבא באות ו' המשכה בכלי נשמת הנביא ההוא אם נשמתו מכלי' דבריאה כנבוא' ישעי' שהי' מקבל מנו"ה דבריא' ויחזקאל מנו"ה דיצי' כו' ומטעם ב' דברים הללו בהכרח ששרש הנבואה באה דוקא מבחי' נו"ה בכ"מ ששם שרש הנביא ההוא כי כל השפע' עצמו' אלקו' צריך שיהי' מתצמצם בעצם המוחין והמדו' בנו"ה שהן כליו' יועצות איך להביא השפע למקבל דנו"ה הן לבר מגופא כמו העצה בלב איש אם יגלה בדבור ואיך יגלה כך בחי' נו"ה דז"א דבריא' הוא איך להביא גלוי אור עצמו' המדו' ומוחין שבז"א דבריא' במל' דבריא' שהוא דבר ה' הבא בגלוי ממש בנשמת ישעי' הנביא ששרשו הי' מכלים ואותיו' די"ס דמל' דבריאה שהרי נא' ביד הנביאי' אדמה כמו במראה כו' ואע"פ שבא בבחי' דמיון לפ"ע הכנת כלי הנשמה של הנביא מ"מ דבר ה' ממש הוא ולכך נק' נביא כמו בורא נ"ב שפתי' כו' כידוע ואם לא הי' מתצמצם העצמו' ע"י נו"ה בעצה העלם וגלוי כו' שהוא כמו הן ולאו עד שמה שנשפע הוא בחי' נבדל מן העצם שזהו כמו ב' ירכין כנ"ל לא הי' באפשרי לבא בגלוי בפי הנביא ולכך כל שרש נבואה בנו"ה בכ"מ ומטעם הב' הוא מה שצריך שיבא גלוי השפע בבחי' גלוי כלי המקבל שיאמר הנביא דבר ה' למעשה שכן יקום בלי שינוי כמו כל הנבואו' שהן דברי' בלתי משתנים לעולם אם בדבר ה' על אוה"ע או על ישראל או על העתידו' וכל דבר שידבר הנביא לא ישונה דבר לעולם וכמ"ש בכמה כתובי' וזהו הוראה על היות שרש הנבואה מבחי' נו"ה דלכך דבר ה' יקום לעולם כמו עד"מ דבר שלמעשה ממש לא ידבר כ"א אחרי העצה דוקא המוחלט' שלא יהי' ניתן בחזר' משא"כ כשאינו למעשה אינו מתייעץ כ"כ כו' (וכמ"ש במ"א בענין התורה שנק' עצת ה' שבאה למעשה לברר ברורי' בעה"ד כו') וזהו שהזכיר כאן בתרין ירכין דנביאי קשוט אחידין בהו לפי שבכאן מדבר בשרש נו"ה שבבחי' מקיפי' דאו"א וזו"נ עד נו"ה דז"א שלמטה במל' ששם הנביאים מקבלים (כידוע דנה"י דז"א נעשו נר"נ בבי"ע בבחי' למ"ד כלים דז"א פנימי' נשמ' בבריאה ומשם שרש לנשמות דבריאה ואמצעים רוח ביצי' ומשם שרש לנשמות דיציר' כו' ולכך יש גם בגופה של ההשפעת נבואה כמה חלוקים רבים כמו מי ששרשו מבחי' החסדים דאימא שמאיר בז"א מתפשט האור בנה"י שבו בבי"ע בנשמו' דבריא' ויצי' באותו הנביא שמקבל מכלי' דמל' דבריא' או יצי' מבחי' החסדים כנבוא' ישעי' שכולם חסדי' ונחמו' ומי ששרשו מגבורות דאימא שבז"א מתפשט ג"כ נה"י שבו בנשמות דבי"ע לאותו הנביא ששרש נשמתו שם בחי' הגבורות והדינין כנבואת ירמיה הנביא שכולם דינין וזהו שבא נשמתו לפי העת והזמן שדינין שולטים ובהמ"ק יחרב ומי ששרש נשמתו בחסדי' יבא לעולם בזמן שהחסדי' מאירים ובעילוי המדריגה בגלוי אלקי' בבהמ"ק כישעיה וכה"ג) ולפי שבמל' דתבונה נחלקו הרצועות ששם תחלת ההמשכה דצרופי אותיו' דמחשבה לימין ושמאל ע"כ משם דוקא שרש הנבואה בנו"ה במחשבה ודמיון שבנביאים שמקבלים מנו"ה דבריאה ויצירה וכמ"ש ביד הנביאים אדמה כו':

(פד) '''ובכל''' הנ"ל יובן מארז"ל ע"פ וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין כו' דהנ' מבואר בענין הקשר שהוא החילוף וההתכללות מימין לשמאל ומשמאל אל הימין כמה פעמים שזהו בחי' נו"ה כו' והנה לזה ארז"ל דהוקשה כל התורה לתפילין כו' להיות שכל עיקר כללות ענין התורה אינו רק בחי' ההתכללות לאכללא שמאלא בימינא וימינא כו' שהתורה היא בבחי' הת"ת כלול מחו"ג יחד כמ"ש מימינו אש דת כו' ונתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה כו' וכמו שאנו רואי' בכל דקדוקי המ"ע ול"ת שכלולי' מחו"ג הן ולאו יחד באותו אופן דוקא יוכשר למצוה ובאופן זולתו לו יוכשר וכן בל"ת באופן זה דוקא טמא ואסור ופסול כו' (והיא מ"ש כל אמרת אלוה צרופה שנק' חכמ' ברורה כמו שכל המתברר עפ"י ישוב הנק' עצה (אוש גיקלערט כו' כנ"ל) ונק' עצת ה' בהיות שעיקר התורה הוא החכמ' שבא לברר ברורי' דעה"ד טו"ר למעשה דוקא כענין משל כליות יועצו' למעשה כנ"ל ולכך הוקשה כל התורה לתפילין שבתפילין הוא ג"כ רק ענין התכללות המוחין דחו"ב מחו"ג יחד דאעפ"י שע"י הדעת נחלק לחו"ג שהן שמע והי' א"ש כידוע אבל הן כלולי' יחד בד' בתים שמקיפין דתפילין שורה על הראש בבחי' בליטה כמ"ש כי שם ה' נק' עליך כידוע והעיקר של התכללו' המוחין דחו"ג דתפילין הוא בא בגלוי בקשר של תש"ר (ובקשר של תש"י יותר מפני שהד' פרשיו' בבית א' ולכך נא' וקשרתם לאות על ידך לפי שהקשר של תש"ר העושה לבחי' ההתכללו' לימין ושמאל נחלק ויוצא לימין ושמאל אל הלב היינו להמשיך לבחי' המל' והוא בתש"י שכנגד הלב כידוע אך מ"ש תחלה וקשרתם ואח"כ לטוטפת כו' כמבואר במ"א ע"פ שימני כחותם על לבך כו' (הנדפס בסידור) ומ"ש ופני לא יראו דפנימית המוחין שבד' פרשיות הוא בהעלם בבחי' מקיף כמ"ש כי שם ה' נק' עליך דוקא כנ"ל ולכך ופני לא יראו עד לע"ל כאשר יהי' התגלו' המקיפי' בפנימיו' וידוע דנובלות חש"מ תורה בח' אחוריי' דח"ע שיצא למטה לברר בעה"ד טו"ר כו' ע"י מ"ע ול"ת בסומ"ר ועש"ט כו' וכידוע בענין אחרי ה' תלכו לברר כל רפ"ח כו' שזהו בחי' קשר של תש"ר שמאחורי ראשו דוקא שמתכללים שם חו"ג דמוחין שבראש רק כדי לברר למטה (וזהו מ"ש דומה דודי לצבי מה צבי מחזיר ראשו לאחוריו וכמ"ש במ"א) וז"ש הראיני נא את כבודך אין כבוד אלא תורה והוא ל"ב נ"ח גי' כבוד ורצה שיראה לו פנימי' חכמה של מעלה שנק' כבוד העליון וא' לו וראית את אחורי בחי' נובלות ואחוריי' דח"ע שזהו כל התורה שירדה למטה לברר ברורי' דעה"ד כו' אבל פנימי' הכבוד העליון מאיר עכשיו בהעלם בתפילין שעל מצחו בראשו כנ"ל) ומעתה יש להבין מה שבפ' ראשונ' נאמ' מצות ת"ת ושננתם לבניך קודם למצות תפילין וקשרתם כו' ובפ' שני' נאמ' מצות תפילין וקשרתם תחלה ואח"כ ולמדתם כו' ואם אמרו שהוקשה כל התורה לתפילין לכך הקדים תפילין לתורה בפ' שניה למה הקדים תורה לתפילין בפ' הא' אך הנה תחלה יש להקדים להבין עוד מה שבפ' שמע נאמר בכל מאדך ובפ' שניה לא נזכר בכל מאדכם רק בכל לבבכם ובכל נפשכם ולכאור' לפי מאמר דריב"ק שבפ' שמע מקבל עליו עמ"ש לכך נאמ' בכל מאדך ק"ו הוא לעול מצות שבפ' שניה שזהו בכל מאדך דכשם שנא' שום תשים עליך מלך בבחי' מקיף בלי גבול בטול הרצון כו' כך בקיום עול המצוה בפ"מ ודאי שהיא בבחי' מקיף בלי גבול כמ"ש בכמה דוכתי בענין המצות כמו אלה המצו' אשר יעשה אותם האד' וחי בהם כו' ולכך או' אשר קדשנו במצותיו בבחי' מקיף דקדש העליון וכידוע אך הנה יובן עפ"י המבואר במ"א בענין מ"ש לאברהם התהלך לפני כו' לפני דוקא וכתיב אחרי ה' תלכו אחרי דוקא ולא לפני כו' הענין הוא שיש ב' מיני הילוך א' מלמעל' למטה והוא בחי' המשכת המקיף בפנימי והב' הילוך שמלמטה למעלה שזהו העלא' אור פנימי למקיף וקבלת מ"ש שבפ' שמע הוא הילוך הא' שבמקיף נמשך למטה מא"פ למקיף וז"ש אחרי ה' כו' וביאור הדברים הנה זהו מה שבפ' שמע א' בכל מאדך ולא בפ' שני' דהנה פי' מאד ידוע שהוא בלי גבול ושיעור כלל וזהו הנק' אור מקיף שהוא אור בלתי מוגבל בכלי שאין הכלי מכילו כלל ע"כ נמשך מלמעלה בבחי' מקיף וסובב עד"מ שכל הגדול שמקיף לשכל הקטן וסובבו מכל צד (בל"א ער נעמט אים ארום) מפני שהקטן לא יכיל שכל הגדול ממנו כו' וכמ"כ באהב' דבכל מאדך שיהי' אהב' בלתי מוגבלת ומתיישבת כלל בשכל שבמוח ולא בלב ע"כ הרי היא בבחי' מקיף אמנם מ"ש ואהבת בכל מאדך הרי הכונה שאה"ר זו דבכל מאדך הבלתי מוגבלת מאירה ומתיישב' בכלי המוח והלב עד שיקר' בשם אהב' ממש כאהב' טבעי' המתיישבת לפי אופן כלי הלב דוקא כאהבת בכל לבבך ואם פי' בכל מאדך בחי' מקיף ממש שאינו מתיישב במוח ולב כלל איך תקרא שם אהבה שהאהבה אינה אלא בהתפעלו' שמכיל הלב וא"כ בהכרח לומר שמאדך זה הוא מקיף שבא ומאיר בגלוי בלב ומוח וא"כ ה"ז הגבלת אור המקיף הבלתי מוגבל שנגבל בבחי' או"פ בלב ומוח וא"כ ה"ז הגבלת אור המקיף הבלתי מוגבל שנגבל בבחי' או"פ בלב ומוח הרי מן המקיף נעשה פנימי שזהו ענין ההילוך מלמעלה למטה בפ' שמע בקבלו' עמ"ש וירידה זו שיוגבל הבלתי מוגבל מא"מ לאו"פ יריד' זו רק לצורך עלי' כדי שיוכל להיו' העלא' א"פ למקיף בפ' שני' בקבלת עול מצות אבל בפ' שני' שהוא קבלת עול מצות לא הזכיר בכל מאדך לפי שאין הכונה בפ' זו להמשיך לבחי' מקיף בפנימי אלא להיפך שיעלה בחי' א"פ למקיף להיות הא"פ המוגבל במדריגת המקיף הבלתי מוגבל וגם בזה יקשה כנ"ל במקיף בפנימי' דאיך יקרא שם אהבה זו המוגבלת בבחי' א"פ מאחר שעולה להיו' בבלתי מוגבל שנק' מקיף וכן להיפוך איך יקרא לה שם אהבה בלתי מוגבלת בבחי' א"פ מאחר שעולה להיו' בבלתי מוגבל שנק' מקיף וכן להיפוך איך איך יקרא לה שם אהבה בלתי מוגבלת בבחי' מקיף אחר שעצם מציאות' אהבה מוגבלת בבחי' או"פ אלא מוכרח לומר שנתעלה בחי' האו"פ ונעשה בלתי מוגבל בבחי' או"מ הרי מן הפנימי' נעשה מקיף כמו שמן המקיף נעשה פנימי כנ"ל כנ"ל ואמנם באמת גם במקיף שנעשה פנימי כנ"ל א"א לומר שנשתנה ממהות למהו' מבלתי גבול לגבול דא"כ איך יקרא בבחי' מאדך בלי גבול אא כמו שהוא בעצם בלתי מוגבל דוקא נתיישב בכלי המוגבל בלב ומוח אבל לא שנגבל ממש רק שבא ושוכן למטה בתוך כלי ההגבלה והוא במציאות' עומד כמו שהוא בלתי מוגבל כך להיפוך כשעול' הא"פ במקיף לא שנשתנה ממהת למהות כלל אלא הא"פ במציאותו עומד בבחי' הגבול דוקא רק שנתעלה הא"פ כמו שהוא מוגבל להיו' במקיף הבלתי מוגבל ואין הכונה שמשתנה מעצם מציאותו הראשון למציא' אחר להיות בלתי מוגבל אלא כמו שהוא בעצם הראשון בבחי' נגבול נתעלה להיו' בבחי' א"מ ואע"פ שהוא א"מ מוגבל הוא בעצם ונמצא שהמקיף שנעשה פנימי אעפ"י שנגבל בכלי נק' מקיף להיות שבעצם מציאותו בלתי מוגבל הוא וכאשר הפנימי נעשה מקיף אע"פ שעלה להיו' במדריג' מקיף מ"מ מוגבל הוא בעצם מציאותו ויובן כ"ז עד"מ שכל של הגדול שמקיף וסובב לשכל של הקטן הימנו ונק' אצל הקטן שכל בלתי מוגבל בכלי שלו וכשיגדל הקטן וירבה דעתו יוכל לקבל ולהכיל שכל של הגדול שהי' אצלו בבחי' מקיף נמצא המקיף נעשה פנימי וכשיגדל יותר גם מה שעכשיו אצלו במקיף יהי' מוגבל ומתקבל בכלי שלו בבחי' א"פ ודרך כלל היינו כידוע דתלמיד לא קאים אדעתי' דרבי' כו' שהרי כל מה שהי' אצלו במקיף למעלה מכלי שכלו קאים אדעתי' דרבי' להכיל בדעתו כו' ויובן מזה שאין זה שינוי כלל בעצם מציאותו של המקיף שהוא דיתי' דרבי' וכמו השכל של הגדול הימנו כו' רק שנתגדל הכלי שלו לכך מה שלא הי' יכול לקבל מ"מ אין זה שינוי כלל רק שהמקיף כמו שהוא בא בכלי הגבלה שלו דעכשיו ומזה עצמו יובן ג"כ בענין השני דמן הפנימי נעשה מקיף ואין בו שינוי בעצם מציאותו המוגבל והוא כמו התלמי' כשהגדיל שנעשה במדריגת שכל ודעת רבו עד דקאים אדעתי' דרבי' ממש כנ"ל נמצא שבחי' כלי הגבלה שלו שבבחי' א"פ יכול לקבל מה שהי' עד הנה בחי' מקיף שהוא דעתי' דרבי' א"כ הרי הפנימי נתעלה להיו' במדריגת המקיף להשיג בבחי' א"פ מה שהי' נעלם מכלי השגתו בתחל' ולא שהא"פ נתעל' בשינוי המהות להיו' בבחי' ההעלם או בבחי' בלתי מוגבל שהרי נגבל עכשיו בכלי שלו אלא עלייתו הוא להשיג בהגבלה דוקא אותו דבר חכמ' שלא הי' מוגבל בכלי הרי מפנימי נתעלה במדריג' מקיף ואעפ"כ הוא בהגבלה כמו שהוא כו' וד"ל ובכ"ז יובן ההפרש בין פ' שמע לפ' והי' דבכל מאדך שבשמע הוא מקיף שמתיישב בכלי ואעפ"כ בלתי מוגבל בעצם לכך נא' בכל מאדך אבל בפ' והי' שהוא עלי' דא"פ להיו' במדריג' המקיף ואעפ"כ מוגבל הוא בכלי דוקא שהן מעשה המצות שנק' הילוך מלמטה למעלה כנ"ל ע"כ לא נא' בה בכל מאדכם וד"ל:

(פה) '''ומעתה''' יובן מה שבפ' שמע א' וקשרתם שהוא כל המצוה שכלולי' בתפילין אחר מצות ת"ת דושננתם ובפ' שני' א' וקשרתם קודם ולמדתם כנ"ל דהנה ענין ההפרש הנ"ל בין המשכת המקיף לפנימי ובין העלא' הפנימי למקיף שהן ב' מיני הילוך הנ"ל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה הוא ג"כ ההפרש אשר בין מצות מעשיות למצות ת"ת בכלל ויש להקדים תחלה שיש ב' מיני מצות א' מצות העליונות שבבחי' הרוחניות דהיינו מה שע"י המצות נעשה יחודים עליונים למעלה באו"כ דאצי' כמ"כ הי' ענין המצות שקיימו האבות כמו אברהם שקיים כל המצות אפי' ע"ת כמ"ש עקב אשר שמע אברהם כו' וישמור כו' מצותי חוקותי כו' וע"ז א' לו התהלך לפני שהילוך זה שעשה המצות העליונות בבחי' הרוחניות להוסיף אור באצי' בכלים מכלים שונים זהו הנק' בחי' המשכת המקיף בפנימי הנ"ל וביאור הדבר ידוע שבחי' רצון העליון שבמצוה הגשמי' למטה מלובש הוא בדבר מעשה גשמי זה ואמנם כמו שפנימי' רצון זה העליון למעלה במקומו בעצמות אא"ס נק' אורחות ה' והוא בחי' ארחין דגלגלתא דא"א וי"ג חוורתי כו' כידוע והוא פנימי' הענג ורצון העליון כמו שהוא בעצם במצות העליונות שנק' מצותי דוקא (וכמו הקב"ה מניח תפילין כו' דע"ז א' ג"כ אלה המצות אשר יעשה אותם האד' האד' העליון וחי בהם שהן רמ"ח אברים וכלים דמלכא שהוא בחי' ז"א כו' שנתוסף גלוי אור וחיות בהם מעצמות פנימית דע"י שבי"ג חיוורתי וארחין כו') וז"ש באברהם ששמע כו' וישמור כו' מצותי דוקא ולכך א' לאברהם התהלך לפני דוקא וד"ל והמדריגה הב' במצות הן מצות מעשיות שנעשין למטה בגשמיות שזהו בבחי' ברורים דרפ"ח כו' להבדיל בין טו"ר ולהעלות מ"ן מלמטה למעלה שזהו הילוך הב' שמלמטה למעלה שע"ז אמר אחרי ה' תלכו כנ"ל הוא העלאת א"פ למקיף כנ"ל והוא ההפרש שבין פ' שמע לוהי' כנ"ל דקבלת עומ"ש בפ' שמע הוא המשכת המקיף לפנימי וקבלת עול מצות בפ"מ זהו פ' והי' בבחי' העלא' א"פ למקיף ולכך לא נא' בה בכל מאדכם כנ"ל והנה שרש מצות ת"ת הוא בבחי' המשכת המקיף לפנימי שהוא הילוך שמלמעלה למטה שהרי נק' הלכה וכמו הליכות עולם לו וכמ"ש בפקודיך אשיחה אביטה אורחותיך שאורח והילוך זה הוא כמו הליכות אלי מלכי כו' שהוא גלוי המשכת עצמות הא"ס מלמעלה מעלה למטה מטה באבי"ע והוא ע"י הקריאה בדבור דוקא כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' וכן למען תהיה תורת ה' בפיך דוקא שזהו עיקר מצות ת"ת כידוע ונמצא שזהו בחי' המשכות המקיף וסובב הכללי לפנימי שהוא גלוי הדבור וכמו שידוע בענין את ה' האמרת כו' שהקב"ה יושב ושונה כנגדו ממש וטעם הדבר מובן ע"פי הידוע בשרש התורה שנאמר בה ותורה אור שפי' אור זה הוא בחי' גלוי מתוך ההעלם שנק' חשך סתרו שהוא שרש האור הראשון שנק' אור קדמאה והיינו בחי' חכמה הקדומה שבעצמות אא"ס ממש שע"כ נאמר בתורה ואהי' אצלו אמון שעשועים כו' אצלו ממש בבחי' שעשועים העצמיי' כו' וזהו דהתורה קדמה לעולם אלפים שנה כידוע וכמ"ש ה' קנני ראשית דרכו וירדה מהעלם עצמותו לגלוי אור דוקא והוא מ"ש והחכמה מאין דכתר הכללי תמצא דאורייתא מח"ע נפקת מההעלם דכתר לגלוי דוקא הרי זהו ג"כ המשכת המקיף בפנימי' כנ"ל (והגם שמבואר למעלה בענין וראית את אחורי כו' דנובלות חש"מ תורה שירדה למטה לברר עה"ד טו"ר כו' ופני לא יראו פנימית כבוד העליון דח"ע דתורה כו' ודאי גם זה אמת דהתורה כמו שירדה למטה לברר עה"ד כו' נק' נובלות חש"מ והוא ג"כ במדרגת ההילוך שבמצות מעשיות שמעלין מ"ן כו' כנ"ל שנק' העלאת או"פ למקיף כנ"ל אבל מצות ת"ת בדבור בפה כמ"ש ודברת בם שעולה על כל המצות וכמאמר דת"ת כנגד כולן היינו בבחי' שרש אור התורה כמו שהיא למעלה שהוא מ"ש ותורה אור שבאה מהעלם העצמות לגלוי א"פ בדבור הנק' המשכ' המקיף בפנימי דוקא כנ"ל כי עיקר מצות ת"ת הרי הוא רק להמשיך אא"ס בחכמ' שזהו ענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה כידוע וראי' ממ"ש את ה' האמרת כו' כנ"ל אך למעלה מבואר ובכמה דוכתי בענין פיה פתחה בחכמה כו' דתושבע"פ מל' קרינן לה מתניתין מלכתא לגזור אומר דבר מלך בפה דוקא כו' שזהו ענין כח הברורים לברר לעה"ד כו' וע"ז נא' והחכמה תחיה בעליה שהוא ענין תורתו אומנתו כו' וא"כ זהו העלאת א"פ למקיף הנה ודאי יש הפרש בענין מצות ת"ת עצמה דמצות קריאה בתשב"כ שע"ז אמ' ואשים דברי בפיך דברי דוקא הרי הן אותיות דתושב"כ שנגלה בהן אור חכמה הקדומה ולכך הן מדוקדקי' במספר משא"כ תושבע"פ שעיקר מצות הלימוד בה הוא רק הידיעה והעיון בפלפול ולפסוק ההלכה אח"כ באמרו כשר פסול שזהו העלא' וברור מלמטה למעלה ולכך נא' בה ותורת חסד על לשונה בכל לשון שיכול לדבר כי הרי מסביר הפלפול בלשון אשכנ"ז ובכל ע' לשון כלשון עם המדינה ויוצא מצות הלימוד משא"כ בתושב"כ וכמ"ש במ"א בענין נלבנה לבינים כו') וזהו שבפ' שמע א' ושננתם קודם לוקשרתם כי עיקר פ' זו הוא בחי' המשכת המקיף בפנימי כנ"ל (והגם שירידת המקיף הזה הוא בשביל העלי' והברורים דרפ"ח כו' ע"י מצות בפ"מ שמקבל בפ' שני' והירידה צורך עלי' לבד ולכך מקבל עמ"ש תחלה רק בשביל עול מצות כמו קבלת עול מלך ב"ו שמקבל עליו אינו רק שיקיים ציויו מ"מ נק' המשכה) ומצות ת"ת בושננתם הוא המשכת המקיף לפנימי דוקא כנ"ל ולכך הקדים לו קשרתם דמצות תפילין שהוקשו בה כל המצות והוא בחי' הברורים דרפ"ח כו' שהוא העלא' א"פ למקיף כנ"ל בענין קשר של תש"ר במ"ש וראית את אחורי כו' (ומשום דהמקיף יורד תחלה למטה בפנימי ע"כ יש כח אא"כ בפנימי לעלות למקיף וזהו ושננתם וקשרתם) אבל בפ' והי' הקדים וקשרתם ואח"כ ולמדתם כי עיקר פ' זו הוא קבלת עול מצות הנעשי' בפו"מ שהוא בחי' הברורים דעה"ד טו"ר מלמטה למעל' שנק' העלא' או"פ למקיף כנ"ל ע"כ הקדים וקשרתם שהוא מצות תפילין שהוא כולל כל המצות שבאים בבחי' הברורים והעלא' (ומשום דעלי' זו לצורך ירידה והמשכה מלמעלה למטה אח"כ זהו שאמר ולמדת' אח"כ וד"ל) ובכ"ז מבואר עכ"פ שבבחי' ההמשכה והירידה מלמעל' למטה התורה קדמה למצות כמו בפרשה שמע שאמר ושננתם ואחר כך וקשרתם ובבחי' ההעלא' מלמטה למעלה המצות קדמו לתורה והיא בפ' שני' שא' וקשרתם ואח"כ ולמדתם ובזה יובן מה שאנו מוצאי' שלפעמי' התורה גבוה מן המצות דלכך א' ת"ת כנגד כולן ומי שתורתו כו' פטור מק"ש כו' שהוא בבחי' ההמשכ' דמקיף לפנימי כמו הליכו' עולם לו כנ"ל שנק' הילוך מלמעלה למטה ומה שאנו מוצאי' שהמצות גבוהים מהתורה כמו לא המדרש עיקר אלא המעשה והלמד שלא ע"מ לעשו' כו' היינו בבחי' ההעלא' דרפ"ח כו' שנק' הילוך מלמטה למעלה כמו אחרי ה' תלכו שבזה המצות קודמי' לתורה כנ"ל (שהוא העלי' בשביל הירידה וההמשכה אח"כ כנ"ל) אך הנה בחי' המצות הרוחניות הנ"ל שקיימו האבות (שזהו כמצות העליוני' דז"א שהוא כענין הקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית כנ"ל) הוא בבחי' ממוצע בין תורה אור למצות מעשיות בגשמיות דהנה הגם שמבואר למעלה דמצות הרוחניות הנ"ל הוא בחי' המשכת פנימי' תענוג ורצון העליון להוסיף אור באצי' באו"כ ה"ז בא ע"י עובדות של האבו' כחפירת בארו' דאברהם ויצחק וכעובדא דמקלות דיעקב שזהו ממש ענין מצות התפילין עכשיו כידוע בזהר ע"פ ויקח לו מקל כו' ויפצל בהן פצלות כו' ברהטים רהיטי מוחין כו' וכה"ג וא"כ ה"ז הי' ענין העלא' מלמטה למעלה במס"נ וכונה שבלב העמוקה שבאבו' העולם האלה והגם שעי"ז נמשך מלמעל' למטה דאתדל"ת שלהם במס"נ נמשך אתדל"ע להוסיף אור העצמו' באצי' מ"מ הי' זה ע"י ההעלא' ואמנם אין העלא' זו כדמיון הברורים דעה"ד שע"י המצות בגשמיו' שזהו כמו בירור הרע גמור ע"י ל"ת וכה"ג אבל מ"מ בחי' העלא' רוחניו' דמס"נ דאבות שזהו הגורם ההמשכה דאו"כ ה"ז כמו בחי' ממוצע בין ההמשכה דאור תורה שאינה רק בחי' המשכה מלמעלה בלי אדל"ת כלל ובין המצות שאינם רק בחי' העלא' לבד כו' וד"ל (ובאמת יש עוד הפרש בכ"ז דעלי' צורך ירידה הוא במצות בגשמיו' וירידה צורך עלי' כדי שיבורר במצות מעשיו' הוא במצות ת"ת כנ"ל א"כ יובן דעלי' לצורך ירידה שבמצות הרוחניו' בזה הוא דומה למצות מעשיו' בגשמיו' וירידה לצורך עלי' שבמצות הרוחניו' כמו באור דתור' כנ"ל שהוא המשכ' המקיף לפנימי כנ"ל בענין התהלך לפני כו' בזה דומה למצות ת"ת נמצא שהן בבחי' ממוצע בכל האופני' וד"ל:

(פו) '''ובכל''' זה יובן מאמר ז"ל על מ"ש בפ' שני' ואספת דגנך וכתי' ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' ל"ק כשישראל עושין רש"מ כו' הרי בפ' שני' והי' כשא' ואספת דגנך מדבר כשאין ישראל עושין רש"מ וממילא מובן דבפ' שמע שלא הזכיר ואשפת כו' רק ודברת בם כו' שמדבר כשישראל עושין רש"מ דוקא וכמובן ממה שאמרו הרבה עשו כרשב"י כו' וזהו פלא לכאורה שהרי בפ' שני' א' והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי הרי ודאי עושין רש"מ ומה גם שא' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם אך הענין ידוע דלפי שלא נא' בפ' זו ובכל מאדכם נק' אין עושין רש"מ והיא גופא פלא גדול דמשום שאין כאן בכל מאדך נק' אין עושין כו' וכי יש עושין רש"מ יותר ממס"נ דבכל לבבכם ובכל נפשכם ואמנם עפ"י כל הנ"ל יובן הכל דהנה בפ' שמע מקבל עליו עמ"ש וזה נק' עושין רש"מ ובפ' שני' מקבל עליו עול מצות כנ"ל ואעפ"כ נק' אין עושין כו' וזהו פלא יותר שהרי עיקר עושין רצונו אינו רק בקיום המצות שזהו דוקא בפ' שני' אך הנה פי' עושין רש"מ ידוע דעשי' זאת היינו לעשות ולהמשיך לבחי' רצון העליון למעלה דוקא שיומשך מבעל הרצון בחי' רצונו ש"מ שלמעלה ובחי' רש"מ למעלה היינו כענין הנ"ל בהילוך שהוא מלמעלה למטה בבחי' המשכת המקיף לפנימי כמו ע"י אור דתורה וכמו ע"י מצות הרוחניו' העליונות כנ"ל שז"ש התהלך לפני דוקא כנ"ל וכאור תורה שנא' בה הליכו' אלי כו' שהולך ואור מלמעלה למטה כנ"ל כי הנה פי' רצון העליון למעלה הוא אשר עלה ברצון הפשוט להאציל ונק' כתר הכללי כתר דא"ק ששרשו בקו"ח ולמעלה עוד גם בחי' הקו נק' א"פ בכללות ההשתלשלו' ובחי' עצמות אא"ס שלפני הצמצום שנק' טה"ע הוא בחי' כתר וסובב הכללי כידוע והנה ידוע דבחי' הכתר שהוא הרצון הפשוט שבעצמות נק' בחי' ממוצע בין העצמות שהוא בעל הרצון הפשוט כו' להמשיך מבחי' העצמות להיות נק' סובב בכלל והוא בחי' המשכת המקיף הכללי לפנימי הכללי שהוא הקו"ח שנמשך אחר צמצום הראשון הנק' מקום פנוי כו' וזהו הנק' רש"מ בכללו' הכל דהיינו רצון העצמות המחבר לעצמותו בבחי' הקו"ח כו' נק' רש"מ דהנה בחי' הקו"ח שנק' א"פ בכללות הכל נק' בבחי' מקום ג"כ כידוע בע"ח דכל עיקר ענין בחי' הקו הזה הוא כדי שיהי' בחי' מעלה ומטה כו' דלפני הצמצום לא הי' בחי' מעלה ומטה כלל אלא הי' אא"ס ממלא כל החלל הריקן הנק' מק"פ כו' ובחי' מעלה ומטה נק' מקום שכולל ו"ק מעלה ומטה מזרח ומערב כו' מקור למקור להיות התחלקות הקוין בנאצלים כו' כידוע וז"ש הנה מקום אתי שבטל לגבי העצמות ממש שנק' מקיף וסובב הכללי הנ"ל וכמארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמאמ' דאיהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה ששני המאמרים הללו כוונה א' להם דמקומו ש"ע הוא בחי' מקיף הכללי הנ"ל שסובל כל ההשתלשלו' דקו ונתפס בכ"ע אבל אין העולם מקומו שבחי' מקיף זה הכללי נבדל בערך ולית מאן דתפי' בי' כלל וכמ"ש לית מח' ת"ב אפי' מח' הקדומה דא"ק כו' וכה"ג ואמנם חיבור ויחוד דסובב ומקיף הכללי הזה בחי' א"פ הכללי דקו"ח הנ"ל שנק' בחי' מקום במעלה ומטה כקו הנמשך בעיגול מעליונו לתחתיתו כידוע ע"ז אנו אומרים ברוך המקום שיומשך בבחי' מקום או פי' שיומשך המקום העצמי כמו ברוך כבוד ה' ממקומו העצמי דהיינו מבחי' העצמות דאין העולם מקומו כנ"ל והוא מעצמות אא"ס שלפני הקו שיאיר בתוך הא"פ דקו כו' וד"ל וזהו הנק' רש"מ בכלל ודרך פרט יש בחי' מקיף ופנימי שנק' סובב וממלא בכל עולם דאבי"ע בפרטות כידוע והנה פי' עושין רש"מ בכללות הכל היינו לעשות ולהמשיך לרצון הפשוט שבעצמותו ממש שע"י יהיה היחוד דמקיף הכללי בא"פ הכללי הנ"ל וזהו פי' עושין רש"מ בישראל בקבלות עמ"ש בפ' שמע דוקא דהנה ע"י קבלת עמ"ש מעורר לבח'י הרצון הפשוט שבעצמות ממש שהוא בחי' כתר הכללי דהיינו כתר שבמל' דא"ס דהיינו מה שעלה במח' ורצון הפשוט אנא אמלוך כו' כידוע ועד"מ קבלת מלך ב"ו כמו שאמ' שום תשים עליך מלך הרי עי"ז מעורר למלך שיהיה לו רצון וחפץ במלכותו כידוע כך למעלה בקבלת מ"ש דלעילא שהוא מל' דא"ס בכללות מעוררים לרצון הפשוט שבמדה זו וכמו כתר יתנו לך כו' וכמ"ש במ"א ועי"ז נמשך בחי' מקיף הכללי לפנימי הכללי שזהו יחוד סובב וממלא בכלל שנק' יחוד קוב"ה ושכינתי' בכלל כידוע כי הכתר כללי הזה בחי' ממוצע הוא לחבר כנ"ל וזהו שבפ' ראשונה דוקא ישראל עושין רש"מ למעלה דוקא ע"י קבלת עמ"ש והוא ג"כ ענין אהבת בכל מאדך שנז' בפ' זו דוקא שזהו בחי' המשכת המקיף לפנימי' כנ"ל אבל הנה בפ' שניה מקבל עליו עול מצות אין זה נק' עושין רש"מ למעלה כו' כי הנה עיקר ענין מעשה המצות בפ"מ אינו אלא בחי' העלאת ובירור דטו"ר ע"י ל"ת ומ"ע שזהו העולה מלמטה למעלה דוקא כנ"ל שז"ש אחרי ה' תלכו כו' ואעפ"י שבחי' רצון העליון הפשוט כו' ירד ונתלבש במעש' זו שבפ"מ בגשמיו' היינו רק דרך העלם והלבשה לבד והעיקר המכוון בירידדה והתלבשות זאת רק בשביל ההעלא' דרפ"ח כו' שע"י המעשה בפ"מ דוקא וא"כ אין זה נק' עושין רש"מ בבחי' המשכת המקיף הכללי הנ"ל לא"פ דקו למעלה מאחר שאינו רק ההעלא' דרפ"ח כו' מלמטה למעלה אמנם מ"מ הרי רצון העליון מלובש בזה ואיך לא יקרא עושין רצונו ע"פ הפשוט אחר שמקיים רצונו שמלובש בעשיה זאת הענין הוא דעושין רצונו אינו אלא למעלה דוקא כנ"ל אך גם ע"י הקיום של המצות למטה נק' עושין רצונו העליון שלמעלה אך לאחר תשלום כל הברורים דרפ"ח כו' שעתיד להיות שיעלו הכל למעלה ויגיעו לבחי' הרצון העליון הפשוט שהיה לו בתחל' לזה דסוף מעשה עלה במח' ורצון הפשוט תחלה כידוע אז יקרא בחי' עושין רש"מ שהוא בחי' המשכת המקיף הכללי לפנימי כמו שע"י קבלת עמ"ש נעשה עכשיו המשכת מקיף הכללי לפנימי (ויותר מזה הרבה כי התענוג הפשוט שבתשלום הברורים כו' ע"י המצוה גבוה יותר מרצון הפשוט שבמל' דא"ס שהרצון במלוכה נק' עונג פרטי ועונג זה שא' ונעשה רצונו מגיע בעצמו' התענוג הפשוט הכללי שבעצמותו ממש וד"ל) וזהו שא' ואספת דגנך בפ' שניה דוקא דהנה פי' ואספת דגנן מדבר בבחי' הברורים דרפ"ח כו' שהאסיפה דדגן הוא לאחר ל"ט מלאכות חורש וזורע כו' וזהו ענין קיום התו"מ בסו"מ וע"ט והיינו לחם לאכול ובגד ללבוש שע"י תו"מ בפ"מ שנק' עבודה ויגיעה (ולכך הצדקה שקולה כנגד כל המצות וכללות המצות נק' בשם צדקה כמ"ש וצדקה תהיה לנו כו' בצדקה תכונני כו' שהיא מיגיע כפו כו' כמ"ש במ"א) ולהיות שעי"ז עתיד להיות אחר תשלום כל הברורים בחי' המשכת מקיף הכללי הנ"ל וכמו לע"ל דכתיב הנה אלקינו זה כו' לנוכח והוא העוה"ב שכ"י יש להם חלק מפני מעשה המצות דוקא כמ"ש ועמך כולם צדיקים דאפי' פושעי ישראל מלאי' מצות כו' וכמ"ש במ"א ע"כ אמרז"ל דואספת דגנך מדבר כשאין ישראל עושין רש"מ פי' כשעדיין לא נשלם הברורים ולא עלה עדיין הכל למעלה בעצמו' הרצון שעלה במ"ת אך לע"ל ממצות דעכשיו דוקא יתגלה עצמו' התענוג והרצון שהי' לו בזה כי נתאוה להיות לו כו' וע"ז א' לעתיד דוקא ועמדו זרים כו' שלא יצטרכו לעבודת הברורים בעצמם כמ"ש במ"א ואמנם קבלת מ"ש דפ' ראשונה נותן כח ועוז לקבלת עול מצות בפ' שני' אשר מזה דוקא יהי' גלוי עצמו' אא"ס בתשלום הברורים לע"ל וד"ל ובכ"ז מתורץ הכל דודאי בפ' והי' מקבל עול מצות וכמ"ש והי' אם שמוע תשמעו כו' אך אין זה רק קיום הרצון העליון שמלובש למטה שאין זה עדיין רצון הנשלם בתשלום הברורי' דרפ"ח כו' רק שעתיד להיו' מזה דוקא כנ"ל והיינו ג"כ הטעם שלא נזכר בכל מאדכם שאין כאן עדיין המשכת המקיף בפנימי ואע"פ שמס"נ דכל נפשכם יש כאן לא נק' עושין רש"מ למעלה עדיין עד לע"ל כנ"ל אבל בפ' שמע שמדבר כמו לעתיד ע"י אור דתורה או כמו קיום המצו' ברוחניו' כנ"ל וע"כ נא' בכל מאדך כו' וזהו שנק' עושין רש"מ למעלה עכ"פ (אבל לא למטה כמו למעלה ממש משא"כ ע"י המצות לע"ל שיהי' למטה ולמעל' שוה כמו שהי' לפני הצמצו' ממש ובזה יתרון מעלת פ' שניה על פ' ראשונה) וזהו שא' ושננתם קודם וקשרתם בפ' שמע וקשרתם קודם ולמדתם בפ' שני' כנ"ל וד"ל:

(פז) '''ואחר''' כל הנ"ל יובן מ"ש והתהלכתי בתוככם כו' דהנה ענין ההפרש הנ"ל בין המשכ' המקיף לפנימי להעלא' הא"פ אל המקיף בכלל זהו ג"כ ההפרש בין העוה"ז והעוה"ב בהיות שאנו רואי' שבעוה"ז יש ב' דברים מה שאין בעוה"ב הא' התשובה שהרי אין תשובה רק עכשיו בעוה"ז שאנו רואי' שגם רשעים גמורי' יכולים לעשו' תשוב' שלימה ולהיו' כמו צדיקי' גמורים להפוך הרע לטוב לגמרי מן הקצה לקצה עד שהזדונו' נעשו כזכיות כי מחילה וסליחה שע"י התשוב' נרצה לו לכפר עליו להיו' נפשו עולה למעלה באור החיים ממש יותר מצ"ג כו' כידוע בכמה בע"ת כמו ראב"ד שא' עליו רבי יש קונה עולמו בשעה א' מפני שעשה תשוב' שלימה ונהפך כל הרע שלו לטוב ועלה למעלה מעלה כו' ולהיפך יוכל להיות שגם צ"ג יפול ממדריגתו לגמרי ויעשה רע עד שיאבד צדקתו לגמרי כמו שמצינו בכמה גדולים שבמלכי בית ראשון שעבדו ע"ז כו' וכיוחנן כה"ג ששימש פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי וכה"ג גם בדורות האחרונים כאלישע אחר כו' הרי הטוב נהפך לרע מן הקצה לקצה ג"כ וזהו כמו שהעליון יורד למט' מטה והתחתון עולה למעל' מעלה שע"י תשובה גם מי שהי' עומד בשאול תחתית ע"י עונותיו הרבים והעצומי' גם שעבר על כל התורה יוכל לעלות למעלה מעלה ע"י תשוב' מעומקא דלבא כראב"ד שיצא' נשמתו בבכי' וקנה עולמו בשעה א' וגם להיפך מי שכבר עמד במדריגה היותר עליונה למעלה יוכל ליפול למטה מטה בשאול תחתי' כצדיק שנעש' רשע וכ"ז מצד שהעוה"ז הוא זמן הברור דעה"ד טו"ר דהיינו שעדיין לא נברר אלא עומד להתברר ועד"מ חבית יין תוסס שעומד להתברר ועדיין לא נתברר רתיחתו עולה ויורד תמיד ובלבול זה ברתיחה הוא העושה הברור אח"כ שהיין שקט על שמריו שהשמרים נפלו למט' והצלול נשאר בתכלית הברור למעלה לא יתחברו זע"ז כלל אבל בשעת הבלבול ורתיחה הרי הטו"ר פסולת השמרים והטוב מעורבי' ונדבקין מאד ועולין ויורדין דהיינו שהטוב יורד למטה והפסולת עולה למעלה עד שלא ידע מה טוב כו' כי הרי נהפך הפסולת בעלותו ונעשה יין טוב מאד והטוב שהי' למעל' ירד למטה ונעשה רע מאד עד שנשלם הבלבול והיין עמד מרתיחתו לגמרי אזי יוגמר הברור והוא ההבדלה לגמרי בין טו"ר שביין והרע והפשולת נפל לגמרי למט' מטה בשולי החבית והטוב נעשה מובחר לתכלית ולא קרב זא"ז כלל דהיינו שלא יוכל עוד הפסולת לעלות למעל' וישאר למטה והטוב לא ירד לעולם למטה שכל א' על מקומו עומד לא ימיר טוב ברע ורע בטוב כו' והנמשל מזה יובן ההפרש בענין התשובה ולהיפך בין העוה"ז שהוא זמן הברור כי ע"י חטא אדה"ר נטרדה חבית בשמריה טו"ר יחד כידוע ועומד להתברר ובזמן הבירור הוא הנק' בלבול (בל"א עש אירט) ולכך יכולי' רשעי' גמורים לעלות ע"י תשובה שלימה כנ"ל שעולה משאול תחתית למעלה ולהיפך העליון יורד למטה מטה כנ"ל אבל בעוה"ב אז זמן תשלום כל הברורי' שבעה"ד טו"ר ויהי' תכלית ההבדלה בין טו"ר ונק' עולם ברור שכבר נברר הכל מרפ"ח כו' ולא נשאר רק תכלית גסו' השמרים שנפלו למטה ע"כ לא יועיל אז תשובה לרשעים גמורים שלא יוכל הרע להתהפך לטוב כמו בעולם הזה וכן להיפך הצדיק לא יפול למטה כי כל א' על מקומו ולא יקרב זא"ז כלל ולא ימיר רע בטוב כו' וד"ל והדבר הב' שאנו רואים הפרש גדול בין העוה"ז והעוה"ב הוא בענין שפע אור האלקי ברוחניו' וגשמיות כו' דהנה כמו שמבואר למעלה בהעלא' מלמטה למעלה בתשובה של רשעים גמורים כך אנו רואים בהמשכה שמלמעלה למטה שיוכל להיות כל טוב ושפע גשמיות לרשעים בעוה"ז ומאריך אף להם ומשלם לשונאיו כל רב טוב הגשמי הגם שהן עוברי רצונו כדורו של אנוש שהיו כולם רעים וניזונין ברב שפע כל טוב וכן בכל דור אנו רואים משלוות הרשעים כו' וברוחניות הוא מה שיוכל אור האלקי לירד מטה מטה כ"כ לקבל התשובה של הרשעים שעומדים בשאול תחתית כמו כי ימינך פשוטה לקבל שבים פי' פשוטה למטה מטה ביותר להפוך הזדונות כזכיות כו' ולהיפך לדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כו' וימנע מהם כל טוב אדרבה יתייסרו בכל עוני וצרות רבות כדי להטיבם בעוה"ב כו' ומשלם לרשעים בעוה"ז להאבידם בעוה"ב כו' וכ"ז מפני שעוה"ז הוא זמן הברור דעה"ד טו"ר כנ"ל אבל בעוה"ב לא ירד אור האלקי למטה לא ברוחניו' לקבלם בתשובה ולא בגשמיות להשפיע להם שפע טוב כי לא ימשך השפע רק לראוי ולא למי שאינו ראוי לפי שכבר נברר כנ"ל וכמו ואלה לחרפות ולדראון עולם כו' כי יבוער הרע כו' להיות שהעוה"ב הוא לאחר הבירור של הרע בגהינם ובגלגולים עד שלא יקרב טו"ר זע"ז כלל כנ"ל וד"ל והנה אנו רואים שגם בענין גלוי אלקו' יש הפרש גדול בין עוה"ז ועוה"ב שבעוה"ז יוכל להיות גלוי אלקות שלא בהדרגה כלל בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה כמו שאנו מוצאים בכמה מקומות ענין ירידת אור האלקי למטה מטה גם בעולם הפירוד ביותר כמו בעולם הקליפות דרע גמור כמו ויאמר אלהים אל בלעם כו' וכן ויאמר ה' אלהים אל הנחש כו' ולהיפך שיוכל להיות העלאה מלמטה למעלה שלא בהדרגה כמו מעשי' לאצי' כמו ויתהלך חנוך כו' שעלה גופו לעולם האצי' וכן אליהו וכה"ג משא"כ בעוה"ב דכתיב ואת רוח הטומאה כו' שלא יקבל הרע גלוי אלקות למטה כ"כ וכן לא יעלה מתחתון לעליון כלל כנ"ל (שבגלות הרי יש עליה למעלה מעלה עד שגם באצי' מוסתר כמ"ש קודב"ה בגלותא אסתלק לעילא ולעיל' וכמו אלך אשובה אל מקומי העצמי שאין העולם מקומו כלל והוא מקיף הכללי הנ"ל ולהיפך שהשכינה תרד למטה כמו במרכבה דסוסים שחורים בנבוא' זכרי' שהוא מאד בירידת המדריגה עד שנא' הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים וכידוע ענין הגלו' דשכינ' בעכו"ם ממש ובליל' רוכב על כרוב קל שלו ושט למעלה מעלה כו' וכ"ז שלא בהדרגה כלל מלמטה למעלה ומלמעלה למטה משא"כ בעוה"ב שיהיה גלוי אלקו' למעלה ולמטה בשוה כמשי"ת) אך הנה כלל העיקר בהפרש שבין עוה"ז לעוה"ב אין זה מטעם ענין הברורים דעה"ד לבד כנ"ל דודאי גם זה אמת אך זה גופא אינו אלא רק מטעם ענין ההפרש הנ"ל בין המשכ' המקיף לפנימי ובין העלא' הא"פ למקיף דהנה בעוה"ז שהוא זמן הברורים דעה"ד טו"ר וידוע דשם מ"ה מברר לב"ן שזהו ענין המשכ' המקיף לפנימי דהיינו הארת סובב בממלא בכלל ובפרט כנ"ל (והוא הנק' יחוד קוב"ה ושכינתי' כו') וידוע דלגבי אור המקי' הכללי העליון תחתון והתחתון עליון כמו בעיול כדורי שאין בו בחי' מעלה ומטה כו' לכך יוכל התחתון לעלות ע"י תשובה כו' והעליון ירד כו' וכן בענין שפע אלקים ברוחניות וגשמיות האור הולך שלא בהדרגה בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה כנ"ל כמו לקבל בע"ת ולשלם לשונאיו וכן להיפך כו' כנ"ל (וגם בענין גלוי אלקו' למטה או הגבה למעלה כנ"ל) משום דלגבי המקיף כחשיכה כאורה שוין עליון ותחתון כמ"ש קטן וגדול שם הוא כו' וע"כ מאריך אף לעוברי רצונו כו' וזהו הילוך שמלמעלה למטה כמו בפ' שמע אבל העוה"ב עיקרו בתשלום כל העלאו' דרפ"ח כו' כנ"ל שזהו הילוך שמלמטה למעלה אחר הברור דהיינו העלא' הא"פ אל המקיף עד רום המעלות כמשי"ת ע"כ לא ימצא בעוה"ב ענין התשובה שיוכל התחתון לעלות כמו ראב"ד כו' כי מי שנתברר כבר נברר בגהינם כו' ומי שנשאר למטה לא יעלה עוד כמ"ש מי יעלה בהר ה' כו' וע"כ יש שם דקדוק אור השפע לראוי דוקא ולא למי שאינו ראוי וכמארז"ל לע"ל הקדב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה למות וצדיקים מתרפאין בה לחיים העליונים כמו שאמר באור תורה דסם חיים למיימיני' בה וסמ' דמותא כו' דמי שלא יוכל לקבל האור נעשה לו סם המות להאבידו משא"כ באוה"ז שהכל יכולין לעלות כנ"ל וד"ל:

(פח) '''ולהבין''' כל זה בתוס' ביאור הנה ידוע המשל משני בנ"א א' עומד למעלה בהר גבוה וא' עומד למטה בבקעה שיש ב' אופנים שיתחברו יחד הא' שירד העליון מלמעלה למטה למקום שהתחתון עומד להתחבר עמו והב' שהתחתון יעלה למעלה למקום שהעליון עומד ויתחבר עמו שם והנה בעצם חיבור' ודאי אין חילוק בזה אבל זהו ההפרש שבירידת העליון למטה הכל יכולים להתחבר עמו כי א"צ התחתון לזכך עצמו אלא כמו שהוא בגופו ולבושיו יתחבר עמו העליון משא"כ התחתון בעלותו למעלה צריך לבא למדריגה הלעיון בהזדככות גופו ולבושיו זכי' ולא יוכל לעלות שם זולת המבורר בתכלית כו' וכך יובן הנמשל בכ"ז בין המשכת המקיף לפנימי שיורד מלמעלה למטה הרי הכל יכולים לקבל אורו ע"כ בעוה"ז גם העומדים בשאול תחתית יכולים לקבל גלוי אור ולשוב בתשוב' כנ"ל אבל בעוה"ב נאמר מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב דוקא אשר לא נשא לשוא נפשו כלל וכלל שזהו כמשל התחתון שעולה למעלה ולא יקבל האור רק מי שראוי דוקא כנ"ל וד"ל והנה ידוע שזהו ענין ב' מיני מדרגות דאו"י ואו"ח דע"ס דא"י הוא מבחי' החסדים שיורד מגבוה לנמוך והוא המשכת המקיף דא"י לבא למטה מטה ממש (כענין בכל מאדך שבאה בהתיישבות בלב ומוח כנ"ל) וזהו ענין העוה"ז דבה"א נברא העוה"ז עלמא דאתגליא מן ההעלם דמקיף נעשה גלוי למטה מטה כנ"ל במשל שעליון יורד למטה וע"ס דאו"ח הוא עליות עולמות מלמטה למעלה בבחי' גבורות דאור חוזר וכנ"ל במשל שהתחתון עולה למעלה והוא שרש העוה"ב שנברא ביו"ד בחי' עלמא דאתכסיא כו' אך הנה לכאורה יש סתירה גדולה לזה שהרי מובן מכמה מקומות שהעוה"ב הוא דוקא בבחי' החסדים שיורדי' מגבוה לנמוך דהיינו שיהי' גלוי סובב הכללי למטה כמו למעלה כו' וכמ"ש לעתיד ונגלה כבוד הוי' וידוע דהוי' הוא בחי' סובב בכלל ובפרט ויתגלה שם הוי' וראו כל בשר למטה מטה כו' (וכן מארז"ל שיוציא הקב"ה חמה מנרתיקה היינו שיתגלה שם הוי' ויוציאו מן ההסתר דשם אלקים המסתיר עליו וזהו כחמה שמוציא' מנרתק' וכמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים וכידוע) וכן משארז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן הענין הוא שיהי' גלוי א"ס עצמו לנשמו' למטה ממש כמו וא' ביום ההוא הנה אלקינו זה לנוכח כו' וזהו עיקר ענין העוה"ב שכל ישראל יראו עין בעין כו' וכמ"ש והיו עיניך רואו' כו' ולא יכנף עוד מוריך כו' וכן והי' לך ה' לאור עולם ולא השמש כו' שכל זה מורה בחי' המשכ' המקיף הכללי הנ"ל למטה היףם בחי' העלא' דא"ס למעלה דוקא ואם נאמ' שיהי' לע"ל הזדככו' החומר בתכלית ויוכלו הכל לקבל גלוי אור הסוב' הכללי כו' הרי ידוע שעכ"פ בעוה"ב יהיו נשמו' בגופים דוקא (וכדעת הרמב"ן ולא כהרמב"ם) ואם הגופי' כ"כ יהיו מזוככים עד שישבעו ויתענגו ויהיו מוכנים וראויים לחיות מחיי החיים מ"מ הרי זהו בחי' ירידה גדולה מגבוה לנמוך כ"כ עד שיכולים גופים חומריי' לחיות מחיי החיים בבחי' חיות גשמי כו' א"כ הרי זהו דוקא מבחי' המשכת החסדי' דמקיף למטה היפך עלי' דתחתון כנ"ל אמנם ענין הוא דשניהם אמת דודאי בעוה"ב הוא בא בשלימו' העלא' דרפ"ח כו' שזהו כמו עלי' דתחתון למעלה כמ"ש מי יעלה כו' כנ"ל אבל לאחר ההעלא' דא"ח יהי' בחי' הירידה וההמשכה מעצמו' המקיף הכללי הנ"ל להיות למטה כמו למעלה בהשוואה א' ממש וזהו עיקר העוה"ב שע"ז א' ולמחר לקבל שכרן כנ"ל וד"ל ויש להקדים תחלה שיש הפרש בין תח"ה וימות המשיח שבסוף אלף הששי לעוה"ב שהוא באלף הז' דהנה בתה"מ וימות המשיח לא יהי' עדיין בחי' הזדככו' החומר הרע מכל וכל רק שיהי' הבדלה גמורה בין טו"ר ולא קרב זא"ז אבל יהי' הגשמ' גופים ויצטרכו למזון גשמי וראי' ממ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' הרי יהי' עכ"פ חרישה וזריעה וצאן ובקר גשמיי' למזון (וכל עניני הדינין וההלכות באו"ה כשר ופסול דאילנא דטו"ר לא יתעבר מעלמא והרי אמרו הלכת' למשיחא כו' רק בעוה"ב אילנ' דטו"ר יתעבר כו') ועוד ראי' ממה שאמרו העוה"ב אין בו אכילה ושתי' רק צדיקים נהנין כו' הרי לא אמרו זה אלא בעוה"ב דוקא אבל לימות המשיח יש אכילה ושתיה כו' (וגם מה שאמרו עתידה הארץ שתוצי' גלוסקאו' וכלי מילת שזה בלא חרישה וזריעה וכן לחם פנג וכה"ג הכל בימות המשיח ולא בעוה"ב שאין שם אכילה כלל וכלל) והענין הוא שיהיה תחלה שלימות ההעלא' והברור דרפ"ח כו' שנפל בשבירה ותכלית שלימות ההעלא' והבירור הוא בימות המשיח דוקא ואמנם אחר ההעלא' דוקא יהי' ההמשכה והוא שלפ"ע ההעלא' הגבוה הזאת דסוף מעשה יעלה במ"ת יהי' ערך ההמשכה ג"כ מעצמות במדריגה היותר גבוה שבעצמות ע"כ יהי' לעתיד גלוי אא"ס למטה כמו למעלה ממש בשוה וזהו ג"כ הטעם שגם הגופים גשמיים יוכלו לקבל האור האלקי בחיות גמור כמו מן המזון וזהו שאמרו עוה"ב אין בו אכילה כלל רק מה שנהנין מזיו כו' זהו יהי' במקום מזון גשמי ממש והיינו למחר לקבל שכרם שיתגלה לנשמות כמו שהן למטה ממש כמו למעלה בשוה (והיינו שיוציא חמה מנרתיקה שהוא שם אלקי' המצמצם כנ"ל דבכלל הוא ענין צמצום הראשון דישת חושך סתרו שיוסר הצמצום הזה ויהי' גלוי עצמו' אא"ס שלפני הצמצום למעלה ומטה בשוה) (וזהו שאמרו צקידים אין להם מנוחה אפי' לעוה"ב שנא' ילכו מחיל כו' לפי שיהי' עילוי אחר עילוי עד אין שיעור למעלה גם בעוה"ב ילכו מחיל אל כו' ממדריגה למדריגה עד אין שיעור שהרי אלף הז' נק' יום שכולו ארוך יום שכולו טוב והגם שנק' יום שכולו שבת ונק' מנוחה לחיי העולמים אבל עליה בעצמו' למעלה עד אין שיעור מאחר דאא"ס עצמו למעלה מעלה עד אין שיעור ולמטה כו' ואין זה כעיגול מדוד שקו שבו שהולך מעליונו לתחתיתו יש לו שיעור ודאי ממילא כחומת העיר העגולה במדה וכה"ג אבל שלמעל' אין שיעור וכך למטה ממילא שאין העיגול בא במדה כו' וזהו משל להבין בחי' מקיף הכללי שנק' מקיף עכ"פ יש לו שיעור בהקיפו ועלי' שלו הגבה למעלה עד אין שיעור בעצמות ממש שאינו במדה כלל) ולפ"ע ההעלאה יהיה המשכה ג"כ בלי שיעור למטה והיינו שיהיה אור העצמו' ממש למטה ולמעלה בשוה (דלפ"ע עומק רום כו') ולכך גם הגופים יוכלו לקבל כנ"ל משא"כ בג"ע שנהנין הנשמו' מזיוא דע"י בלא גוף דוקא מפני שאין זה רק בחי' צמצום התענוג ורצון הבא בהשתלשלות בפנימי ומקיף בכלל ובפרט ואין זה ממהות ועצמות אא"ס שבכתר הכללי הנ"ל רק בחי' זיוו והארתו לבד לכך לא יבא רק בהשגה דבינה שזהו בבחי' בינה שבמל' דאצי' לבד כידוע אבל העוה"ב יבא האור מעצמות ומהות אא"ס שבכתר שאין לו שיעור למעלה ולמטה ולכך כתיב הנה אלקינו זה בבחי' ראי' ולא בהשגה לבד כו' ונמצא מובן דמקיף הכללי דעכשיו יתעלה אז בעצמותו שהוא בלי שיעור למעלה ולמטה כנ"ל: ובכל זה יובן מ"ש והתהלכתי רצוא ושוב דמשמעו עלי' וירידה כידוע בפי' מתהלך יורד מלמעלה למטה וחוזר ועולה כו' ובאמת זה לא יתכן רק בעגול הבא במדה שהיורד מעליונו של קו שבו למטה בתחתיתו חוזר ועולה מתחתיתו למעל' שיש עכ"פ בחי' מעלה ומטה לפי שהעגול עצמו הוא במדה וגם אם יסובב יהי' התחתון עליו עכ"פ יהי' עליון והעליון יהיה תחתון וחזר להיות בבחי' מעלה ומטה אך הקו הבלתי מוגבל למעל' ולמט' לפי שאין העיגול במדה כנ"ל אין כאן בחי' מעלה ומטה או תחלה וסוף גם ע"י קו שהיורד אינו נק' בשם יורד והעולה אינו נק' בשם עולה כי זהו עד"מ אורך שבסוף בלי גבול עם אורך שבתחלתו שבלתי אפשר לומר שזה ראש וזה סוף כך יום שכולו ארוך או כולו טוב בסופו כמו בראשו דזה מורה על בחי' גלוי אור העצמו' ממש לא יתכן שם ענין ראש וסוף ולא בחי' מעלה ומטה כלל לפי שאינו מקיף מוגבל ע"כ גם בגלוי אור העצמי למטה או עליי' האור זה למעלה הן כא' ממש מבלי קריעה לירידה על העליי' או לעלי' לפני הירידה ולא תהי' ירידה בשביל עלי' או עלי' בשביל ירידה אלא שניהם כא' מאחר שבחי' אור העצמו' מאיר למעלה ומטה בשוה בבלתי שיעור כנ"ל וזהו כמו גם העיגול המדוד שאין בו קו כלל והוא ממולא אור מכל צד בשוה שלא יתכן לומר עליונו של קו ותחתונו שיפול בזה לשון ירידה ועלי' דודאי אין ההמשכה נק' ירידה ואין ההעלא' נק' עלי' מאחר שב' הקצוות נק' מעלה כו' ועד"מ זה יובן במ"ש והתהלכתי בבחי' רו"ש עלי' וירידה אבל הוא בבחי' אור העצמו' ממש דעלי' וירידה כא' חשיבי כנ"ל וכמו שהי' לפני הצמצום דהי' ממלא כל החלל בהשוואה א' כו' (וכמו רוח אלקי' מרחפת בבחי' רו"ש בעצמו כו') ולכך א' והתהלכתי דקאי על בחי' העצמו' ודוגמא לזה הוא מ"ש דצדיקי' אין להם מנוחה ג"כ עד"ז בבחי' רו"ש לפי שא' והתהלכתי בתוככם דוקא דמשמע דהכל א' וכמשי"ת בסמוך וד"ל:

(פט) '''וזהו''' ואוליך אתכם קוממיות ב' קומות כו' פי' ב' קומות הללו היינו ב' מיני קומות אדם א' אדם דע"ס דאור ישר דא"ק מראשו לסוף עקבי א"ק בסוף עולם העשי' והב' ע"ס דאו"ח מלמטה למעלה ומ"ש קוממיות שכולל ב' קומו' הללו שהן ב' מיני הילוך הנ"ל בהמשכת מקיף לפנימי ומפנימי למקיף בהכרח שזה האור בא מן העצמו' ממש כנ"ל בפי' והתהלכתי דהתהלכתי זה כולל ג"כ ב' מיני הילוך הנ"ל אעפ"י שהמה ב' הפכי' ממש זהו בעלי' וזהו בירידה אבל קמי' עצמותו ממש שניהם כא' שוין כנ"ל והנה תחלה יש להבין ביאור ענין קומת אדם העליון בב' מדריגו' דע"ס דאו"י ואו"ח כו' דהנ' אמרז"ל על אדה"ר שהי' קומתו כו' ולאח' החט' מיעטו והעמידו על מאה אמה לבד וביאו' הדב' שהרי נא' באדה"ר ויברא כו' בצלמו כו' הרי ממיל' הי' קומתו כשיעו' קומתו של יוצ' בראשי' שהוא בחי' אדם דאצי' בפרט או א"ק בכלל וידוע בע"ח דאדה"ר נק' אדם דבריאה וקודם החטא היו רגליו בעשי' וראשו בבריא' (וכמ"ש דעקיבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה כו' וכמ"ש ביאורו במ"א) ולאחר שחטא בעה"ד מיעטו להיות בבחי' אדם דיצי' שהוא ענין מאה אמה כמשי"ת והנה תחלה יש להבין ענין שיעור קומה של יוצר בראשית שנק' אדם דאצי' בפרט או א"ק בכלל וידוע ג"כ דבכלל א"ק נק' אדם דבריא' וע"י וא"א נק' אדם דיצי' וז"א נק' אדם דעשי' כו' (כמבואר במ"א ביאו' ג' מיני אדם הללו) ולפ"ז כשאמר דאדה"ר ראשו בבריאה בכללות ההשתלשלות זהו בחי' א"ק שראשי בחי' כחב"ד שבו נק' אדם דבריאה לבד ורגליו בעשי' בחי' נה"י דא"ק שמסתיימים בסוף העשיה כידוע ואח"כ מיעטו על ק' אמה שזהו אדם דיצי' או עשי' כו' וביאור הדברים ידוע ההפרש בין אדם דבריאה לאדם דיצי' שבחי' כחב"ד הוא בבריאה וחג"ת ביצי' והענין הוא כידוע בענין ג' מדרגות בע"ס נקודה ספי' פרצוף שזהו ג"כ ג' מדריגו' דעיבור יניקה מוחין שנק' בי"ע כו' דהיינו כאשר כל ספי' היא רק בבחי' נקודה לבד והוא בבחי' הכתר שבה וט"ס כלולים זה בהעלם נק' בחי' עיבור דקטנות וכאשר כל ספי' נגדל בו"ק דהיינו שמתחלק לי"ס אבל הגלוי הוא רק המדות והמוחין נעלמים בהם נק' מוחין דיניקה וכאשר כל ספי' נחלק לי' וי' לי' עד לאלפים ורבבות לאין שיעור נק' גדלו' המוחין דכחב"ד דכל ספי' ונק' פרצוף אדם דבריאה ובחי' מוחין דיניקה נק' אדם דיצי' ועצם המדו' בבחי' נקוד' לבד נק' אדם דעשי' כו' ויובן כ"ז באדם התחתון בהיותו בעיבור מדותיו היו בבחי' עצמיו' לבד שנק' נקודה וכמו עצם מדץ החסד בלי התפשטות ט"ס שהוא חו"ב וחג"ת שבחסד כלל כמו טבע עצמיו' של החסדן טרם שמתפשט בשכל וטעם ואופני חלוקי החסד בחו"ג ומכריע שבה כו' וכשיגדל בימי היניקה עד בן ו' שנים יגדלו המדו' שיהיה כל מדה כלולה מי' אך שהמדות הן העיקר והשכל בקטנות עדיין במדות כנראה בחוש שהקטן עד כ' שנה מדותיו מתגדלים בגידול מעט מעט והוא לפי גידול שכלו שבמדו' (שייך למדו' כנ"ל בסי' ס"ט) ונק' אדם דיצי' ומבן כ' ולמעלה שנגדלו המוחין לתכלית גידולם נק' אדם דבריא' (ולכך מבן כ' ולמעלה יוכל למכור בנכסי אביו שהוא לברר לחכמ' דאור אבא שזהו כמכירה להוציא נכסי אביו מרשותו ולהרויח יותר ע"י חכמ' עצמו) וכך יובן למעלה באדם דאצי' שקטנו' הע"ס כמו שהן בעצם בבחי' נקודה נק' אדם דעשי' דרך פרט וכאשר כלולים מי' לבד נק' אדם דיצי' וכאשר נחלק מי' לי' כו' נק' אדם דבריאה שהוא שלימו' המוחין (שלמעלה מן השכל השייך למדו' כו') ודרך כלל יובן כל זה גם בבחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכללות וע"י וא"א נק' אדם דיצי' וז"א נק' אדם דעשי' כי לגבי בחי' א"ק כל קומת ז"א נק' אדם קטן ונק' זעיר כו' וכמ"ש במ"א ועל בחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכלל א' שראשו בבריאה וקטנו' דנה"י שבו בבי"ע והמעיטו על ק' אמה הנה ק' אמה היינו בחי' אדם דיצי' שזהו כאשר כל ספי' כלולה מי' לבד שאין כאן רק ק' לבד וכך יובן דרך פרט באדם דאצי' ודרך פרט יותר באדה"ר שהי' ראשו בבריאה ממש כו' ולאחר החטא מיעטו מבחי' גדלו' המוחין והעמידו על ק' אמה שהוא רק בחי' חג"ת דיצי' וכל מדה כלולה מי' אבל העיקר הן המדו' כנ"ל (ובאמת עיקר בחי' אדם דבריא' הוא רק חב"ד וכאשר כחב"ד מאיר בכל ספי' נק' אדם דאצי' ומה שא' חייב אדם לברך ק' ברכות היינו בחי' הכתר דכלול מי"ס שזהו הכתר דכל ספי' דוקא שכלול כל א' מי' ובזה יתורץ הכל וד"ל) והנה קומת אדם בכלל ובפרט יש בו ב' מדריגות א' ע"ס דא"י שהוא כחב"ד בראש ונהי"ם בסוף וכמו הרצון שנק' כתר ויורד להתלבש בטעם ומן הטעם יולד המדה עד סוף מעשה שהוא אחרון ולהיפך כאשר סוף מעשה תחלה נק' המל' כתר ששם אור הרצון תחלה ואחר כך עולה למחשבה ומחשב' למדות עד השכל ורצון עד שהרצון לבסוף כי הרי המעשה הוא עיקר יותר מרצון עצמו כו' כמ"ש במ"א ואמנם גם זה הולך בציור אדם אלא שעולה בבחי' או"ח מלמטה למעלה אך הכולל שניהם יחד הוא למעלה מקומת אדם וכמו אשר אנו רואי' שאדם מרגיש רצונו וסוף מעשה כא' כמו שירגיש הראש ורגל בהשוואה א' ממש מבלי קדימה לזה על זה כלל אלא בסקיר' א' (בל"א {{תרגום|ער הערט זיך מיט אלמען|הוא מרגיש בכולו}} כו') היינו בחי' יחידה שבנפש כו' וכמ"ש במ"א באריכו' ועדיין זה בבחי' אדם שכולל ראשו וסופו כא' ומובן מזה למעלה בבחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכלל שכלול בעצמו ע"ס דאו"י ואו"ח הכל כא' בסקירה א' כו' וז"ש קורא הדורות מראש כו' כמ"ש במ"א אבל הנה מ"ש ואולך אתכם קוממיו' ב' קומות אין זה בבחי' אדם כלל אלא מלמעלה מבחי' אדם וכמ"ש כי לא אדם הוא כו' שהרי גם בחי' א"ק נק' אדם דבריא' יש מאין ממש לגבי עצמו' אא"ס שלפני הצמצום הראשון דקו"ח כו' שלא יתכן שם בחי' מעלה ומטה כלל וכלל כנ"ל וד"ל ויובן זה ע"ד הנ"ל ובמשל העיגול שבלא מדה דאע"פ שההילוך בעלי' וירידה ב' הפכי' הם אין זה ב' הפכי' כלל לגבי העצמו' מאחר שהעלי' והירידה הכל בעצמו' שלא שייך ירידה בעצמו בלא עלי' ועלי' בלא ירידה אלא שניהם כא' ממש כו' וזהו פי' והתהלכתי כו' כנ"ל וכך הו' ענין ואולך אתכ' קוממיו' דהנה בצלם אלקי' עשה את האד' אתם קרויים אדם והיינו קומ' אדם דכנ"י שבצלמו ממש והוא דומה כמו שיעור קומה של יוצר בראשי' בכללו' שזהו בחי' א"ק כנ"ל והוא כולל ב' מדריגו' דע"ס דאו"י ואו"ח דהיינו דרך ירידה מראשית הקו שבא"ק עד סופו בעקבי א"ק בעשי' כנ"ל וכן בעלי' מעקבי א"ק (שהן עקבו' משיחא בכלל) מלמטה למעלה עד ראשו בראשית הקו והיינו ב' מיני הילוך הנ"ל הא' קומת אדם דא"י והוא המשכת המקיף לפנימי מלמעלה למטה מראשי' הקו שמתעגל וחוזר ומתעגל דהיינו שמן המקיף נעש' פנימי עד שהיות' עליון נמשך ובא למטה מטה כעיגולי א"ק היותר עליוני' שנעש' למט' א"פ בעשי' בעקביי' שלו כו' וקומה הב' מלמטה למעלה קומת אדם דאו"ח דא"פ עולה ונעשה בבחי' מדריגת המקיף כנ"ל שזהו עליי' העלול בעילה שלו כמו כאשר קאים תלמיד אדעתיה דרביה כנ"ל עד שהיות' תחתון דעשי' עולה להיותר עליון שהן מקיפי' דא"ק כו' והיינו מתחתית הקו לראשו וב' הפכים הן לכאורה שהיורד אינו עולה כו' ועליון הוא היורד ותחתון הוא העולה כו' אבל מאחר שאמר קוממיות ב' קומות כא' ממש שהן ב' הליכו' הפכי' הנ"ל כא' ממש זהו בהכרח מלמעלה מקומ' א"ק והוא מעצמות אא"ס כמו שהי' ממלא כל החלל כו' דאין שם בחי' מעלה ומטה כלל כמשל העיגול שבעצמות כו' דעלי' וירידה זו כא' הם מטעם הנ"ל ולכך אמ' והתהלכתי בתוככם דוקא שנק' אדם בצלמו ממש ולכך ואולך אתכם דוקא קוממיו' ב' קומות דאו"י ואו"ח כא' וד"ל (ויובן שרש הדברים הללו עפ"י הידוע כ"ז בבחי' או"כ דהנה מבואר במ"א בענין שרש התיקון שהוא מיעוט האור וריבוי הכלים והיינו שע"י מיעוט האור נעשה ריבוי הכלי' דהא בהא תליא א"כ ודאי שא"א להיות ריבוי האור וריבוי הכלים כא' אחר שאין ריבוי הכלים רק ע"י מיעוט האור דוקא וביאור הדבר ידוע ההפרש בין אור לכלי שהאו' הוא בבחי' עלי' והסתלקות למקור חוצבו והכלי הוא בחי' ההתפשטות וירידה למטה דוקא והן ב' הפכיי' מנגדיי' כמו אור השכל באותיות השכל שנק' כלי הרי העומק של השכל עולה בלתי יוגבל והאותיו' מגבילי' אור השכל ומורידי' אותו למטה וזהו כל לשון למודים שלפי שכלו כך בחי' אותיות שכלו להסביר השכל במשלים וכה"ג וכשיגבר עומק השכל לא יוכל לגלות באותיות כמו משה שהיה כבד פה מפני שהיה בפנימית חכמה ולהיפך כשירבה הדבור זהו הורדת והתפשטות השכל ודאי נתמעט עומק המושג ולפ"ז הרי מיעוט האור של השכל נעשה ריבוי הכלי שזהו התפשטותו באותיות הדבור ורבוי הכלי הוא מעוט האור והכל א' והא בהא תליא (כמו נשים דברניות הן לפי שנשים דעתן קלה והחכם ימעט דבריו ואמנם אנו רואים שבהסב' ואריכו' הדברי' דוק' יושג עומק השכל זהו רק בחי' התפשטותו ולא עצמותו וכמ"ש במ"א) וגם ידוע דהאור טבעו להתגבר ולהתרחב כשעולה בעצמותו דוקא ולהתמע' בירידתו כו' כמו המעמיק בעיון חכמ' לעצמו והכלי שהוא ההתפשטות כל שירד יותר יותר יתרחב ויתגבר לבא לכח עצמותו אך שיהיה הב' הפכים הללו כא' דהיינו שיהי' האו' ברבוי והכלי בריבוי זהו חיבו' או"י דכלי עם או"ח דאור א"א להיות זה כא' בבחי' העצמות שבו כל שירבה האור ירבה הכלי לפי שהאור לא יתמעט בירידתו אדרבה יתרחב בירידתו יותר מאחר שאינו בא דרך שפע אלא בחינת העצמות הוא שמתגלה למטה כמו למעלה ולא נק' בחי' עלי' וירידה כלל וא"כ אין האור נק' עלי' ואין הכלי נק' ירידה וע"כ ריבוי האור והכלי כא' באים דהיינו שהכלי שהוא ההתפשטו' יקבל כל מרחב האור כמו שהוא בעצמותו ממש ויתקבל בו כל בחי' העצמו' וזהו כי תהיו אתם ארץ חפץ וכן חפצי בה דכנ"י לא יקבלו מבחי' משפיע שפע שאז מיעוט האור הוא העושה ריבוי כלי אלא יקבלו מבחי' העצמו' ממש שהכלי שוה לאור מטעם הנ"ל וזהו למען ירבו ימיכם כו' כימי השמים ממש וכידוע דהמל' נק' ארץ טובה ורחבה בלי שיעור כמו שאין שיעור לעצמו' כו' וע"ז א' ארץ לא שבעה מים של המשפיע כו') וזהו ואולך אתכם קוממיות ב' קומו' דקומת המקבל והמשפי' שוין שהן או"י ואו"ח והוא כעיגול שאינו במד' שבא מצד הקו שנמשך מן המרכז לאין שיעור למעל' ומטה ודרום וצפון כמו ופרצת ימה כו' וכמו פרזות תשב בלי חומה מקיף מוגבל כו' דמזה ממילא בא המקיף שבלתי מוגבל שהוא בעצמו' ממש ומובן דמצד ההעלא' דכנ"י בבלתי גבול יעשו המקיף שבלתי מוגב' והיינו והתהלכתי בתוככ' דוק' ואולך אתכם דוקא קוממיות בקומת העצמו' בבחי' א"ס ממש (ובמ"א מבואר דאין טיפה יורד שאין טיפיי' עולין דנקבה תסובב ונעשה פי שנים כו' וכמו באלישע ופי שנים דמקבל מן המשפיע בא והכל עולה לענין א' הנ"ל וד"ל):

(צ) '''ולהבין''' בתו' ביאור ענין מה שבפ' שמע הזכיר מצות ת"ת קודם מצות תפילין במ"ש ושננתם תחלה ואח"כ וקשרתם ובפ' שני' הזכיר מצות תפילין קוד' למצו' ת"ת במ"ש וקשרת' תחל' ואח"כ ולמדתם כו' כנ"ל הנה יש להקדים תחלה ביאור ענין הפלוגתא הידוע שבגמ' אם תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעש' וידוע הקושי' דזיל בתר טעמא דמפני שמביא לידי מעשה הרי מטעם זה המעשה גדול כו' אך הנה יש להבין תחלה בשרש ענין מצות ק"ש בכללה דהנה בפ' ואתחנן קודם שא' פ' שמע א' וזא' המצו' החוקי' כו' אשר צוה כו' ללמד אתכם כו' למען תירא כו' לשמור את כל חוקותיו ומצותיו אשר אנכי מצוך כו' ושמעת ישראל ושמרת לעשות כו' שמע ישראל ה' אלקינו כו' ולפי המובן מסדר והמשך אלה הפסוקי' זא"ז דמ"ש וזאת המצוה לשון יחיד ואח"כ א' החוקים לשון רבים וכן בפ' שאח"כ לשמו' את כל חוקותיו ומצותיו כו' דאין זה רק מפני שמ"ש וזאת המצוה לשון יחיד קאי על מצות ק"ש שמזכיר בסמוך שהיא כוללת כל המצות כולן ע"כ א' וזאת המצו' שהיא מצות ק"ש דוק' שהו' כמו קיום כל החוקי' כו' והוא מ"ש אח"כ לשמי' את כו' כל מצותיו כו' והטע' הוא לפי שע"י מצות ק"ש יוכל לבא לקיום כל המצות וז"ש ושמעת ישראל שהוא בפ' שמע ישראל ואז הרי ממילא ושמרת לעשו' כולן כו' וביאור טעם הדברים הנה לכאורה הוא מפני שבפ' שמע מקבל עליו עול מ"ש תחלה שעול מ"ש כולל קיום כל המצות דא"כ בפ' והי' שמקבל עליו עול מצות ע"ז יותר יתכן לפרש דלזה כיון באמרו וזאת המצוה יותר מעל פ' שמע כו' אך הענין יובן בהקדים תחלה ענין הכונה האמיתית שבמצות הוא ענין היחוד העליון שבא ע"י מעשה המצות שע"ז א' מצות צריכות כונה וגם לפי הפשט דהיינו לכוין לצאת י"ח שהוא ענין עול מלכות שמים הרי זה על ידי בחי' בטול הרצון דוקא ועל ידי זה נעש' היחוד העליון דוקא כמשי"ת וענין היחוד העליון הוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה שלפני כל מצוה או' לשם יחוד כו' ונמצא דמשום עומ"ש שבפ' שמע לבד לא היה אומר וזאת המצוה שכוללת כולן אלא מצד שע"י עמ"ש נעשה היחוד דסובב וממלא בכללות שזהו הכונה הכללי' שבכל המצות שנק' יחוד קוב"ה כו' ע"כ אמ' וזאת המצוה על פ' ק"ש דוקא ולהבין הענין הזה למה דוקא בפ' שמע נעשה היחוד העליון הכללי דקוב"ה ושכינתיה שהוא סובב וממלא בכלל כידו' הנה ידוע ומבוא' למעל' בכללו' ענין יחו"ע שבפ' ראשון דשמע ישראל כו' שאין העיקר רק בחי' יחוד מדותיו העצמיי' שנכללים בעצמו' אא"ס ממש כמ"ש לך ה' הגדולה כו' והוא ענין המא' אנת הוא חד ולא בחושבן כו' חכים ולא בחכמ' ידיעא כו' עד ולאו מכל אינון מדות כלל וביאור הדברים ידוע דעצמו' אא"ס ממש הוא בבחי' אח"פ בתכלית למעלה מבחי' רצון וחכמ' כו' ולאו מכל אינון מדות כלל רק ע"י בחי' צמצום הראשון הנק' מק"פ וחלל ריקן כו' נמשך בחי' מקור למקור להאציל ע"ס כח"ב כו' כידוע והוא בחי' הקו"ח שנמשך אחר הצמצום הראשון (ומה שנתעגל הקו בבחי' מקיף כללי הוא הנק' טהירו תתאה שמקיף לד' עולמות אבי"ע בשוה ונק' סובב כ"ע בכלל ועצמות אא"ס שלפני הצמצום הראשון נק' טה"ע כמ"ש בס' עמק המלך ומבואר במ"א) והנה כל בחי' המשכת הקו הזה אינו נק' רק בחי' התפשטות אור והארה בעלמא מעצמו' אא"ס מ"ש כמו דמיון הקו הנמשך מן העיגול כו' וכלא חשיבי ממש לגבי העצמות כידוע וז"ש לך ה' הגדולה דלגבי גדולתו העצמית שבעצמות אא"ס אין לבחי' התפשטות זו ערך כלל וזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה בכלל כידוע דפי' קדש לשון מובדל והוא עצמות אור אין סוף שמובדל בערך וע"י צמצום עצמו נמשך להיות בבחי' סובב וממלא בכלל שזהו ענין המשכה בצמצום שיהי' לו רצון להשפיע וצמצום הרצון הזה בא ע"י ענוה יתירה שמבטל ומסלק עצמו ביותר עד"מ מצמצום החכמה הגדול שמסלק כל עצמו להשפי' לקטן כו' וא"כ ודאי מוכרח לבטל רצונו שבעצמותו ולהשפיל עצמו לרצון זה בשפע זו המצומצמת שלו לפי ערכו כלל וכלל וכך יובן למעלה בהיות שעצמו' אא"ס מובדל ומרומם לבדו מתנשא מימות עולם הנאצל והנברא כו' ולסלק כל עצמותו ולהיות מתצמצם ברצון להיות המשכת סובב וממלא בכלל זהו בחי' צמצום הראשון הנ"ל והוא מה שעלה ברצונו הפשוט להאציל כו' שזה נעשה ע"י צמצום עצמו כב"י והוא ענין כתר מלכות דאין סוף שזהו כשעלה ברצון להיות מלך בכלל שז"ש מלכותך כו' ובחי' רצון במלוכה כללית הזאת באה ע"י בחי' גבורו' וצמצומי' רבים דוקא כמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך שהן הן גבורותיו שיוכל לצמצ' עצמו לרצון זה במלוכו שיעל' במחשבתו אנא אמלוך הנק' מל' דא"ס כידוע וכן להודיע לבני האדם גבורותיו ואח"כ וכבוד הדר מלכותו כו' ונמצא יש בזה ב' סיבות הא' בחי' הענוה שמחמת רוב הענוה דוקא יצמצם עצמו כ"כ והב' הגבורה שגובר ומושל ברוחו לצמצם עצמו כמו הגבורה למטה שעיקרה בחי' הממשלה ברוחו לעצור ולצמצם היפך טבע לבבו ואם לא יוכל לעמוד נגד טבע לבבו לא נק' גבור כמו איז' גבו' הכובש כו' וכמ"ש טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר שיותר גבור מלוכד עיר כו' ואמנם למעלה הגבורה שבצמצום זה הוא כח מבחי' א"ס עצמו דכל יכול הוא וכמו שלחסדו אין שיעור למטה כך לגבורתו לצמצם בעצמו אין לו שיעור למעלה כו' והיינו בחי' חו"ג שבא"ס עצמו כמ"ש במ"א והענוה דעצמות אא"ס באה רק מצד הגדולה דלפ"ע הגדולה של אדם כך יכול להשפיל א"ע יותר וכנראה במלכי' ושרים דכל שהן גדולים ברוממו' בעצם יותר ימצא בטבע' השפלות להשפיל א"ע לשפלים ונמוכים דוקא וכל שאינו שר ומלך גבו' כ"כ אין בטבעו כ"כ להשפיל א"ע כי כך היא המדה שהענוה תמצא במקום הגדולה בערך ומשקל א' מכוון כידוע וכך אנו מוצאי' בכמה כתובים כמו כי רם ה' ושפל יראה פי' משום דרם ה' וגאה גאה כו' שונא הגאים ואוהב השפלים כי כך היא מדת הגדולה בעצם לאהוב השפלים ולשנוא הגאים וכמו שאמ' גאה גאה גיא' על גאים שרם ומסתלק מן הגאי' וכמ"ש רם כל כל גוי' כו' וכמ"ש מרו' וקדוש כו' את מי אשכון את דכא ושפל רוח דוק' (וענין א' הוא עם הטעם השני הידוע דבחי' רוממות העצמות הרי הוא בחי' אין האמיתי שלא יוכל לשכון בבחי' יש וגיאות רק בבחי' אין דשפלות כמאמר דיורא דקוב"ה באינון מאנין תבירין דוקא) וזשארז"ל דבמקום גדולתו דוקא שם אתה מוצא ענותנותו כו' דהא בהא תליא כנ"ל וכתיב ולגדולתו אין חקר א"כ ממילא דלענוה שלו אין שיעור לצמצם עצמו וזהו אתה גבור לעולם כו' דהיינו הצמצום בעצמו שהוא ע"י כח הגבורה דוקא ולכך ענין הגדול והגבור שניהם כא' באין וז"ש לך ה' הגדולה והגבורה וד"ל והנה ידוע דע"י אתדל"ת נעשה אתדל"ע דרוח אייתי רוח כו' ודוקא ע"י כנ"י שהן בצלם אלקים דישראל עלה במחשבה לכך אמר שמע ישראל דוקא כו' והיינו ע"י בטול הרצון שבקבלת עומ"ש בפ' שמע ולפני מעשה המצוה כשאומר לשם יחוד כו' דהכל ענין א' דבק"ש הוא בחי' בכונה הכללי' שבמצות כנ"ל בהיות ידוע שעיקר ענין המצות נק' עבודה כמ"ש לאהבה כו' ולעבדו ואהבה בלא יראה לא נק' עבודה תמה כ"כ כיראה עצמה (ואע"פ שאמר בזהר דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא היינו שמתקבלת ורצויה יותר להיות שהאהבה היא המשכ' הנפש והרצון בפנימית יותר ואמנם בזאת יתרון מעלת היראה במה שיש בה בטול הרצון והוא בטול כל העצמות שהוא כללות ענין סיבת העבודה לעבד לגבי אדונו רק במה שמופקר בנפשו מכל וכל לגבי האדון ואין לו קיום מצוא דבר מה בפ"ע זולת האדון כלל וכלל משא"כ האוהב שיש מי שאוהב עכ"פ גם אם משליך נפשו מנגד מפני עומק פנימית האהבה אין זה מגיע רק בנקודת הרצון אבל לא בעצם מהות נפשו ממש וגם אם ימצא שימסור נפשו ממש בנסיון על קדה"ש או כא"א ע"ה שעמד בנסיון במס"נ מצד האהבה אין מס"נ שמצד האהבה הנפלאה דומה למס"נ דמצד היראה שהוא בטול העבד הנאמן מכל וכל דבטול זה בכל עצמותו ממש במס"נ זו יגיע לעצמו' אא"ס יותר ממס"נ של האהבה הנפלאה וראיה גמורה מבע"ת שגדולים מצ"ג ממש ואם נפש הצ"ג תכלה בסיבת האהבה והדביקות הנפלאה עד כלות נפשו אינו דומה לכליון נפש הבע"ת מתוך הבכי' במר נפשו מחטאיו כראב"ד וכה"ג עד שבכה רבי שהיה צ"ג יחיד בדורו על שבע"ת זה קנה עולמו בשעה א' כו' הרי מזה ראי' גמורה שבטול הנפש דמצד היראה יותר מגיע בעצמות מקירוב הנפש באהבה ודביקות היותר נפלאה והטעם הוא לפי שבטול העצמו' מכל וכל יותר עמוק מהמשכת העצמות מכל וכל לפי שהגבורה לצמצם כל העצמו' יותר גדול מהתפשטות והמשכת העצמות וזהו שנק' משה עבדי עבד שלמעלה מבחי' בן וד"ל):

(צא) '''והנה''' בענין המצות יש ג"כ ב' דברים הנ"ל הא' בחי' בטול רצון עצמו מכל וכל לגבי רצון העליון כמאמ' בטל רצונך מפני רצונו כו' וזהו הנק' עבודה כעבד שמבטל רצונו ואין לו רצון עצמו זולת רצון האדון כו' וזהו ולעבדו כו' והב' הוא עיקר העבוד' לעשו' יותר מכפי כחו וטבעו הנק' עול והכרח לכוף א"ע לעבוד' מפני גזירת וצווי המלך לבד כמו שאמרז"ל ע"פ ושבתם וראיתם כו' בין עובד אלקי' לאשר לא עבדו זה השונה פרקו ק"א פעמי' שפעם הא' שיתר מרגילות טבעו זהו עיקר העול של העבד וכמ"כ כללות המצות העיקר הוא עול מעשה המצוה מצד גזירת מלך וכמו במצות הצדקה הכוללת כל המצות היינו כשנותן יותר מכפי טבעו דרך הכרח ועול רק מפני גזירת מלך (וכמו אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי אבל אבי שבשמים גזר עלי וכה"ג) וזהו יותר נעלה במדריגה מבחי' בטול הרצון אע"פ שא"א לזה בלא זה וגם בטול רצון הוא פנימי' יותר והעול והכפי' בע"כ חיצוניו' בע"כ חיצוניו' ביותר אך בחי' לאכפייא זו שכופה ומכריע א"ע בבחי' עול גבור' גדולה היא כמו איזהו גבור הכובש את יצרו כו' כי לבו ברשותו לשלוט עליו בע"כ דוקא שזה רק מצד הירא' בקבלת עומ"ש מפני גזירת נק' עבודה תמה יותר מבטול רצון לבד בלא עול והכרח כו' וד"ל וה"ז ממש כענין ב' דברים הנ"ל למעלה בחי' הענוה להניח ולסלק עצמו והגבורה לעמוד לנגד טבעו כו' שעי"ז יהי' אתדל"ע ג"כ בב' דברי' הללו ממש דהיינו שיצמצם אא"ס א"ע בבחי' בטול עצמותו כדי שיהיה מקור לאצי' להתייחד במדותיו כו' שהוא הענוה שבמקום גדולתו העצמי כנ"ל וזה נעשה ע"י בטול רצון שלמטה שמבטל את רצונו מפני רצון העליון כו' וע"י הגבורה שלמטה באדם לכבוש יצרו לעמוד נגד טבעו לעשות בטול יותר מכפי כחו כנ"ל נעשה למעלה אתדל"ע ג"כ בבחי' גבור' שבעצמותו כב"י להיו' מצמצם א"ע כב"י שהן הן גבורותיו כענין אתה גבור לעולם כו' כנ"ל באריכות וד"ל (ומ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה בחסד ולא בגבור' חסד זה ע"י גבורה בא ונק' גבורה שבחסד כגבורות גשמים שיורדין בגבורה ע"י צמצום והתחלקות כידוע וזהו שאמר בע"ח לפעמים דעיקר בנין המל' מבחי' הגבורות דוקא ולפעמי' משמע דבנין הנוק' מבחי' החסדים כמ"ש והוכן בחסד כסא וכידוע דשניהם אמת וד"ל) ונמצא מובן עכ"פ מכל הנ"ל שע"י סיבת מעשה המצות בעול יראה דוקא גורם למעלה בחי' ירידת עצמות אא"ס בנאצלים ונבראי' כו' להיות בחי' יחוד קוב"ה ושכינתיה בכלל שהוא יחוד סובב וממלא בכלל כנ"ל ולכך או' לשם יחוד לפני כל מעשה המצות כו' כידוע וד"ל ובכ"ז הרי מובן ענין הנ"ל דוזאת המצו' קאי על מצות ק"ש דוקא ועל פ' שמע דוקא והיינו מטע' דבק"ש ממשיך בחי' יחוד אא"ס באבי"ע בבחי' יח"ע ויח"ת ולכך כוללת כל היחודי' הפרטיי' שבכל המצות באמרו לשם יחוד כו' ולכך א' וזאת המצוה לשון יחיד (ולא על פ' והי' אע"פ שמקבל עליו עול מצות שזהו דרך פרט משא"כ פ' שמע בעול מ"ש בכלל וד"ל) (ובזה יובן ענין הנזכר בזהר בעובד' דר' יצחק ור' יהודא שהבין הינוק' בריח' דלבושייהו שלא קראו ק"ש מפני שעסקו במצו' הכנס' כלה מפני שהו' יחוד כללי דיחוד קוב"ה ושכינתי' למעלה בכללו' שנק' חתן וכלה כידו' שהוא כמו ענין מצות ק"ש ולכך נפטרו ממצו' ק"ש וכמ"ש במ"א ביאור ענין זה באריכות וד"ל) ובכ"ז יובן ענין וטעם מה שהוזכר מצו' תפילין בק"ש במ"ש וקשרת' לאות כו' דהנה אמרז"ל הוקשה כל התורה לתפילין כו' בהיות מבואר למעלה בעיקר המצות שהוא גלוי המשכת אא"ס באו"כ באבי"ע שנעשה ע"י המצות שלמטה והנה מה שנעשה היחודי' ע"י המצות למעל' באו"כ בכלל ופרט שהוא להוסי' אורות באצי' מסובב הכללי כו' לא נגלה למט' עד זמן העוה"ב אבל עכשיו בא כ"ז בהתלבשו' בהעל' בתוך כל מצוה ומצוה שבאה בפו"מ וזהו שהוקשו כל המצות לתפילין דוקא בהיות שאנו רואי' בתפילין שאע"פ שהד' פרשיו' כתובו' בדיו וקלף גשמי מ"מ הרי ידוע דנתלבש בפ' קדש מאור חכמה עליונה דאצי' מבחי' המקיף דחכמה אם נכתבה כתיקונה וכן בפ' והי' נתלבש מבחי' מקיף דבינה דאצי' ובפ' שמע באחד נתלבש בחי' אחד עליון לפי שבא ההמשכה הזאת בבחי' התלבשות בדילוג המדריגה שלא כסדר השתלשלות כלל דודאי אין ערך לקלף גשמי להיות כלי להשרא' אור ח"ע כו' וכך יובן בכל המצות שנעשו בענינים ודברים גשמיי' שבא בהן בבחי' התלבשות בהעלם מכל בחי' האור העליון דאצי' שנעשה ונמשך למעלה באו"כ כנ"ל ולכך הוקשו כל המצות לתפילין דוקא להורות מזה על כללות המצות שהן בחי' התלבשות אחדו' ה' הפשוטה בדברים גשמיי' למטה כמו בתפילין ולפי שק"ש היא בבחי' כללו' כל המצות כנ"ל לכך נז' בה מצות תפילין שהוקשו לזה כל המצות בענין ההתלבשו' בגשמיות מעשה המצות (ונמצא שמצות ק"ש הוא בבחי' יחוד כללי שבכל המצות כמו שהוא למעלה ומצות תפילין הוא כולל כל המצות כמו שבא בהתלבשות למטה וזהו שאמרז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו משום דע"י התפילין דוקא בא יחוד דסובב וממלא בכלל שבק"ש בהתלבשות למטה ובלעדם אין זה בא למטה רק למעלה לבד ולכך נק' עדות שקר בעצמו דוקא וד"ל) אך הנה לכאורה איך יוכל להיות בחי' צמצום ודילוג המדרגה כ"כ להיות התלבשות עצמות אא"ס שבאצי' למעלה בפועל מעשה גשמי דמצות מעשיות כנ"ל הענין מובן מטע' הנ"ל דבמצות בפו"מ דוק' בביטול רצון ולאכפייא לסט"א כו' נעשה אתדל"ע ג"כ בב' דברים הללו להיות מצמצם א"ע באו"כ דאצי' כו' וכמו להיות נק' חכים ומבין וכה"ג הוא ע"י מצות תפילין בב' פרשיות דקדש והיה כו' או ע"י מצות ת"ת נמשך אא"ס בחכמה וע"י מצות הצדקה נמשך אא"ס באו"כ בבחי' חסד כו' וכידוע וד"ל וזהו שאמרז"ל ועשיתם אתם כאילו עשאוני ברמ"ח אברין שהן רמ"ח פקודין שנק' רמ"ח אברין דמלכא למעלה כידוע עד"מ האבר שהוא כלי בית קבול לקבל האור וחיות דנפש שבדם כו' כך שס"ה ל"ת שס"ה גידין ורמ"ח מ"ע רמ"ח אברים וכללותם נק' אדם כו' וכמ"ש במ"א וד"ל ואמנם הנה ידוע בע"ח דכללות המצות הן רק בחי' ה"ח והוא להיות שכללו' ענין המצות הוא רק בחי' המשכת גלוי אא"ס למטה רק שבא ונמשך בכלים מכלים שונים כו' וזהו ענין מצות הצדקה שכוללת כל המצות כמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו' וכן לעשות צדקה ומשפט ע"ד דוגמא מצדק' גשמית שהיא רק להחיות רוח שפלים כך נמשך ע"י צמצום גדול מסובב הכללי לממלא כו' בחסד חנם חת דלי"ת כו' (וכמ"ש במ"א בענין זורע צדקות מצמיח ישועות שהצדקה נק' זריעה שהצמיחה ירבה הרבה יותר מן הזריעה כי כלום אדם זורע קב כו' והיינו שנצמח מן מצות מעשיות למטה הרבה פירות למעלה שהן רבוי המשכות אורות בכלים שנק' ישועות כמו כוס ישועות כו' בחי' חסדים שנמשכי' מעצמות המאציל לבחי' המל' שנק' כוס כו' וכמ"ש כוסי רויה גי' ארך שהוא ש"ע נהורין שמאירים מא"א דאצי' במל' כידוע והכל הן החסדים דמעשה המצות וזהו פועל ישועות בקרב הארץ שהוא המל' דוקא שמקבלת כל החסדים העליונים ע"י המצות ולכך נק' כללות המצות בשם צדקה וכמ"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו כו') (והיינו ענין מצות מזוזה דכתיב וכתבת' על מזוזות כו' דג' מצות נזכרו בפ' שמע מצוות ת"ת והיו הדברים כו' ודברת בם ומצות תפילין וקשרתם ומצות מזוזה וכתבתם והיינו לנגד ג' אהבות בכל לבבך בחי' ל"ב נ"ח שנמשך ממוחין ללב והוא צ' דצלם ע"י מצות ת"ת וז"ש והיו הדברים על לבבך בבחי' מקיף על הלב ומצות תפילין הוא בחי' מקיפין דמוחין חו"ב כידוע וזהו לנגד בכל נפשך וכולל לזו"נ יחד בתש"ר ותש"י במ"ש לאות על ידך ולטוטפות כו' וזהו למד דצלם ומצות מזוזה הוא מקיף למקיף בחי' מ"ם דצלם והוא מקיף דהיכל ובית לשמור מבחוץ שהוא למעלה ממקיף דתפילין שע"ג הראש כמ"ש במ"א בענין מזון לבוש ובית דבית גבוה מכולן וראוי' מבהמ"ק כו' וכך כאן התורה נק' מזון כמ"ש כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וזהו ודברת בם והתפילין נק' לבוש כמ"ש פארך כו' והמזוזה שבבית גבוה מכולן והוא לנגד אהבה דבכל מאדך שזהו כל רכושו כפי הפשוט ששרשו למעלה מכולן אע"פ שבא למטה נמוך בחיצוניות יותר מכולן כידוע):

(צב) '''ואחר''' שנתבאר שרש ענין המצות יובן ענין הפלוגתא הנ"ל אם תלמוד גדול או מעשה גדול כו' דהנה הטעם דמ"ד דמעשה גדול הוא מצד יתרון המעלה שבמעש' המצות בבחי' בטול רצון ולאכפיא כו' שנעשה עי"ז אתדל"ע ג"כ לבטל עצמותו ולהתצמצם באו"כ באצי' כנ"ל א"כ ודאי דהמעשה גדול אחר שמחמתה יבא עיקר ענין ירידת אא"ס בחכמה כו' ע"י צמצום הראשון כנ"ל אמנם זה דוקא מחמת העושה את המצוה שעושה בבחי' בטול רצון ולאכפייא כו' בעול אבל גופה של מצוה עצמה אינו רק ע"פ התורה שתורה דרכי ה' איך לעשות המצוה אם כך או כך זהו ענין התלמוד כידוע שהתלמוד מבאר היטב אופן מעשה המצוה ולזה אידך מ"ד ס"ל שהתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה כלומר איך לעשות המעשה ולכאורה הקושי' במקומה עומדת דזיל בתר טעמא דאם כל הטעם דתלמוד גדול אינו רק מה שמביא איך לעשות א"כ המעשה עיקר אמנם הנה הענין הוא דמ"ד תלמוד גדול מן המעשה טעמו ונימוקו עמו מצד אחר שזהו מ"ש מפני שמביא לידי מעשה כו' ויש להקדים תחלה מ"ש כי נר מצוה ותורה אור הרי המצוה נק' נר והתורה נק' אור ועד"מ דנר בלא אור אינו כלום כך אין למצוה אור בלא אור דתור' דוקא והענין הוא כידוע דשרש גופה של מצו' הוא רק בחי' פנימי' רצון העליון למעל' והן תר"ך עמודי אור בחי' כתר בכלל ונק' תרי"ג ארחין דגלגלתא כו' והיינו אורחות הוי' וכמו אביטה אורחותיך והוא בחי' ארח והילוך של עצמות המאציל בנאצלי' להוסיף אורות בכלים מכלים שונים כמשל רמ"ח אברים כו' כנ"ל והנה מאחר שהתורה מביא וממשיך אופן רצון העליון שבעצמות איך יבא ובאיזה אופן כו' ה"ז כמו בחי' המשכת האור שבנר ממש ואע"פ שע"י האדם שעושה המצוה גורם אתדל"ע להתצמצם בע"ס דאצי' כנ"ל מ"מ עדיין לא בא ונמשך אא"ס בגלוי גמור מעצמותו לע"ס כו' רק ע"י אור התורה משום דאוריי' מח"ע שבעצמותו ממש נפקת וכמ"ש ואהיה אצלו אמון כו' ונק' כח מ"ה כו' בחי' הבטול בעצם ע"כ בה דוקא ראשית גלוי אור העצמו' הנק' אין האמיתי כמ"ש במ"א ולזאת ע"י התורה אור דוקא נמשך מעצמות אא"ס אורו' בכלי' שזהו המצות הנק' תרי"ג ארחין כו' והוא כמו בחי' גלוי המשכת אור רצון העליון שבתפילין בפסוק וקשרתם דבתורה דוקא וכך בכל פ' שבתורה כשאומ' וידבר ה' אל משה בכל מצוה ה"ז בחי' אור דתורה הו' שמביא גלוי אור הרצון העליון שלמעלה המצוה זו וזהו שא' מפני שמביא לידי מעש' פי' התלמוד מבי' וממשיך את האור למעשה המצות ובלעדו אין להם אור כלל כנר בלא אור ודוגמ' לדב' עד"מ המלך בהיכלו כולו או' כבוד וכמשפיל א"ע לצאת מהיכלו למקום שקוראין אותו ודאי צריך שיהי' דבר מה שיתעורר מחמתו לצאת כו' אבל כשקוראין אותו למקו' שבא שם יבקשו ממנו גלוי רצונו או חכמתו וחסדו וכה"ג וזהו העיקר וצריך להיות מי שיגלה רצונו וחכמתו וכו' וכך הוא הנמשל דע"י בטול רצון שבמעשה המצוה גרומי' למעלה שיצא ממקומו העצמי להתצמצם בע"ס כו' אבל העיקר הוא מה שבא ונמשך בגלוי אורו בע"ס כו' וזהו ע"י אור דתורה וכמ"ש ותורה אור וזהו קרוב ה' לכל קוראיו ע"י בטול רצון כו' אבל לכל אשר יקראוהו באמת דוקא ואין אמת אלא תורה שזהו אור דתורה הממשיך אור בגלוי גמור כנ"ל וזהו לשון קורא בתורה שקורא וממשיך גלוי אא"ס בפרט בכל מצו' ומצו' שהן רבוי הכלי' ונמצא שהמעשה גדול בשרשו למעל' לגרו' אתדל"ע לצמצם א"ע כו' והתלמוד גדול למטה בבוא המשכ' אא"ס שהוא עיקר האור דמצות דהיינו מה שמביא לידי מעשה ובזה מתורץ הקושיא דאדרבה מפני שמביא לידי מעשה שהוא העיקר למעלה ע"כ התלמוד גדול למטה בהיותו מקור אור למעשה ושניהם אמת דהא בהא תליא וד"ל אך הנה עדיין אין זה מובן לכאורה דלפי המבואר למעלה בשרש התורה שהוא מורה אופן מעשה המצוה והמעשה נק' כלי ולא אור וא"כ למה נק' התורה אור מאחר שהתורה עושה בנין הכלים שהן אופני מעשה המצות כו' אמנם הנה הענין הוא כידוע שיש ב' מדריגו' בתורה תושב"כ ותושבע"פ תושב"כ הוא בחי' אור חכמ' עלא' בחי' כח מ"ה דמשה שא' ונחנו מה כו' ותושבע"פ בחי' חכמ' תתאה שבדבור בפה מל' קרינן לה והוא מתניתין מלכת' כמלך שגוז' ואומ' כך וכך יעשו ולא כך וכך ולא ישונה אפי' כקש"י מגזירתו ובלתי ידיעה ברורה בברור אופן גזר' מל' א"א לעשו' דבר וחצי דבר ע"ד דוגמא כאשר יגזר המלך לבנות פלטרין נאה בציור אופני חדרים רבים ויסודו' רבים ושונים לא יוכלו לעשות דבר בלתי גזרת מלך מפורשת בכל דבר ודבר בפרט דוקא וכך הוא ענין תושבע"פ מתניתין מלכתא לגזור אומר באופן מעשה המצוה כך וכך יוכשר וכך וכך לא יוכשר בדרך פרט דוקא כמו כשר פסול טמא טהור שבכל שיתא סדרי משנה שזהו יוכשר ויוכל לעלות להיות בו גלוי אלקו' וזה יופסל שלא יוכל לעלות להיות על ידו גלוי כו' כידוע וזהו א"ת בניך אלא בוניך שעוסקים בבניינו של עולם וזה קאי בתושבע"פ דוקא ולא בתושב"כ לפי שתושבע"פ דוקא הוא גזרת מלך לבנו' אופני פרטי בנין הכלי' דמצות כו' ועד"מ הנ"ל כשמצו' המלך לבנות בנין שיצוה לקצר במקום זה ולהאריך במקו' במקו' אחר ולא ישנו דבר וחצי דבר כו' לפי הורא' חכמתו לפי המצטרך לו דוק' וז"ש ואהי' אצלו אמון אומנ' כאומן הבינה בציור הלוח שבידו שלא להוסיף ולגרוע מכפי אור חכמתו שגזר באופן ציור הבנין כו' לכך נק' התנאים בונים שעוסקים בבנינו של עולם כמאמ' הידוע דאסתכל באורייתא וברא עלמא וכמ"ש במ"א וכמ"כ יובן בבנין מעשה המצות שאינו אלא עפ"י התנאי' שבונין פרטי אופניהם איך לעשותם בפו"מ משא"כ בתושב"כ עדיין לא נודע כלל וכלל איך לעשות התפילין הגם שא' וקשרתם וכה"ג ולכך א' דתלמוד דוקא גדול מפני שמביא לידי מעשה ולא א' על תושב"כ שאין הבנין משם הבנין עדיין בפרט ולפ"ז מ"ש ותורה אור שזהו המשכ' גלוי אור רצון העליון שבכל מצוה כנ"ל הוא בתושבע"פ ולא בתושב"כ וזה לא יתכן כלל דהרי אין לתושבע"פ רק מה שמקבל מתושב"כ כמו מנלן א"ק כו' כידוע ועוד דעדיין אינו מיושב למה נק' תורה אור אחר שממנו בנין הלים ולא האור' כנ"ל אך הענין הוא דכתי' נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כו' הרי יש בבחי' אדם ב' מדריגו' צלם ודמות וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש זהו בחי' אדם פנימי שהוא בנין האורות והב' בחי' דמות שהוא אדם חיצוני ציור האברים בתואר אדם שזהו בנין הכלים כמ"ש בע"ח דתחלה נבנה בנין האורות ואח"כ נבנה בנין הכלים וע"ד דוגמא באדם התחתון למטה בציורו בבטן אמו נעשה תחלה ציור בנין אדם פנימי שהוא בחי' האורות דנפש כמו כחב"ד וחג"ת כו' שברוחניות הנפש ונק' נפש אדם ואח"כ מצטייר ציור שני בדמות ותואר אדם חיצוני שהן ציור בנין האברים הגשמיים כראש וגוף ויד ורגל כו' (וכמ"ש במ"א ע"פ כי מראש צורים כו' וכמ"ש במ"א בענין אין צור כאלקינו צר צורה בתוך צורה) וזהו צלם ודמות דתושב"כ ותושבע"פ דהנה התורה נק' בבחי' אדם כמ"ש זאת תורת האדם כמ"ש בזהר ע"פ מי ימלל כו' דאית בה פרקין ושייפין כו' ותושב"כ הוא בחי' צלם אדם פנימי שהן בחי' בנין אורות דאדם העליון וז"ש בצלמנו והן כל המצות שבתושב"כ שנאמר למשה בחי' אור ח"ע דאדם קדמאה כו' ותושבע"פ הוא בנין הכלים דמצות שנק' רמ"ח אברין דמלכא כמארז"ל כאילו עשאוני (וכמ"ש בע"ח בטעם רמ"ח דטפ"ט גי' פ"א וג"פ פ"א שבג' מיני כלים כו' רמ"ג ועם ה"ח המגדילים רמ"ח הן רמ"ח מ"ע) וזהו כדמותינו ולכך העיקר הוא התלמוד שמביא לידי מעשה בבחי' בנין הכלים דהיינו בבחי' רמ"ח אברין דמלכא למעלה בהיות שהמה הבונים אופן מעשה המצוה בפרט אך בנין האורות שנק' צלם הוא בתושב"כ דוקא ולכך אין קיום לבנין הכלים דתנאים רק מאור דתורה שבכתב ולפ"ז ותורה אור קאי בתושב"כ שמשם בנין האורות של המצוה שהן תרי"ג ארחין כנ"ל אמנם מ"ש תלמוד גדול שמביא לידי מעשה קאי על שניה' על או"כ שנק' צלם ודמות כמ"ש במ"א בענין והתקין לו ממנו בנין כו' משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וד"ל:

(צג) '''ומעתה''' יובן מ"ש בפ' שמע מצות ת"ת ושננתם תחלה ואח"כ מצות תפילין וקשרתם והוקשו כל המצות לתפילין כנ"ל בהיות מבואר למעלה בטעם תלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה שהתור' אור ומקור למעשה המצות ע"כ נמנו ורבו דתלמוד גדול וכן אמרו ות"ת כנגד כולן לכך הזכיר מצות ת"ת קודם למצות תפילין שזהו כולל כל מצות מעשיות בפ"מ דוק' כנ"ל ואמנם הנה יש להבין עדיין סדר דברי הפ' הזאת דשמע באמרו תחלה ואהבת את ה' כו' ואח"כ ושננת' כו' ודברת בם ואח"כ וקשרתם (והרי יש כאן ג' מצות מצות האהבה והדביקות ומצות ת"ת ומצות תפילין ומזוז' ואיך א' וזאת המצו' על מצות ק"ש ל' יחיד אחר שכולל' ג' וד' מצות) אך הנה ידוע בעיקר ענין האהב' שזהו בחי' רצוא שהוא כמאמר אם רץ לבך שוב כו' וכמו והחיות רצוא ושוב והענין ידוע שזהו בחי' העלא' הנפש וכלותה למעל' וחוזר ושוב ונמשך למט' כדפיקו דלבא שעולה ויורד תמיד כו' וגם כאן שמדבר בהתקשרו' אור הנשמה האלקית באחדו' פשוט כמ"ש שמע ישראל דוקא למסור נפשו באחד כו' אין זה אלא ע"י בחי' רו"ש דוקא כמ"ש והחיות כו' וזהו בפסוק ואהבת בכל נפשך שזהו העלא' וכלות הנפש בתשוקה נפלא' כמו אם רץ לבך ומיד שוב למטה והוא במצות ת"ת שהוא להמשיך גלוי אא"ס שבחכמ' בנפשו בדבר ה' זו הלכה וז"ש והיו הדברי' האלה כו' ושננת' כו' ודברת בם כו' משום דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח וכמ"ש אם ישים אליו לבו בבחי' רצוא רוחו וכו' כידוע והנה בשתים לפניה שלפני ק"ש הן כמו הכנה לרו"ש שבק"ש דהיינו ביוצ' אור שמדבר בחי' רצוא דמלאכי' וחיו' הקדש או' ברוך בחי' שוב כו' ובברכה שני' אה"ע כו' מדבר במצות ת"ת והאר והאר עינינו בתורתיך ודבק לבנו כו' עד וליחדך באהב' שבכל זה הוא הכנה למס"נ באחד בק"ש ג"כ בבחי' רו"ש כנ"ל וד"ל והנה אחר ושננתם א' וקשרתם שמדבר במצות מעשיו' בבחי' בנין הכלי' שבהן גלוי אור הרצון בא במעשה גשמי' באופן פרטי שזהו בחי' המעשה ובשרשו למעלה גדול מן התלמוד שע"י המעשה גורם אתדל"ע לצמצם א"ע כנ"ל אך למטה התלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה כנ"ל (ומשום דשניהם ענין א' כנ"ל א' וזאת המצוה וד"ל) וזהו סדר דברי הפ' הזאת ואהבת כו' להיו' בחי' רץ לבך כדי שיומשך הוי' אלקיך שזהו יחוד קוב"ה כו' בגלוי באור וכלי דוקא והיינו ע"י עסק התו"מ שבא אח"כ וז"ש ושננתם וקשרתם (ואע"פ שג' מצות הן מצוה אחת היא שבלא אוי"ר רו"ש לא בא המעשה וא"כ מ"ש וזאת המצוה על כל מצות מעשיו' קאי מפני שכלולין כולן כא' בפ' זו דוקא) והנה בכ"ז יובן מאמרז"ל ע"פ על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי דוקא שזה מדבר בחורבן בית שני שנחרב על עון בטול תורה ושנאת חנם כו' משום דויתר הקב"ה על עון ע"ז וג"ע וש"ד (בבית ראשון שחזר לע' שנה) ולא ויתר על עון בטול תורה (בבית שני) שנאמ' על מה אבד' הארץ כו' והנה באמת לכאורה מאמר זה פלא גדול דאיך אפשר שג' עבירות החמורות כע"ז וג"ע וש"ד יוותר עליה' יותר מעון בטול תורה שאינה רק בטול מ"ע כו' ואמנם הנה יש להקדים להבין ביאור ענין המאמר שאמרו בחורבן בית שני שגדר טיטוס את הפרוכת ויצא דם קסבר הרג א"ע כו' מה זה לענין חורבן בהמ"ק במה שיצא דם וגם הלא אין לו גוף ולא דמות הגוף ח"ו כידוע אך הנה מבואר למעלה בענין בצלמנו כדמותינו בבחי' או"כ שבמצות שנק' רמ"ח אברין דמלכא כו' דהיינו ע"י מצות מעשיות שלמטה שישראל עושין למעלה בחי' כלים לאורו' דז"א שנק' אדם כו' והגם שאין לו גוף כו' נא' ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' והן בחי' ע"ס בכלים שע"ז א' גופין תקינת לון כו' כמו חכמה מוחא חסד דרועא ימינא כו' וזהו שאמרז"ל כאלו עשאוני ברמ"ח אברים כו' והנה עד"מ האבר באדם למטה הרי כלול מבשר גידי' ועצמות והדם שבגידי' הוא האור וחיות המוגבל בו מן הנפש המלובש בדם להחיותו ויש בו בחי' אור וכלי וזהו אדם א' ד"ס כו' וכאשר יקולקל איזה אבר בפגם וחסרון מזג הכלי שלו המגביל ומתאר האור והצורה אז ממילא יהיה פגם וגרעון באור וחיות רוחני שבדם הוא הנפש שבו ועל הרוב יקולקל האבר רק מצד קלקול הדמים ע"י פגם וחסרון כו' ואז נק' יציא' האור והחיו' מאותו אבר שנפגם כו' שהוא ענין יציא' דמו של אותו אבר שהנפש בו כו' ולהיפך בתיקון ורפואת האבר יתוקן הדמים ויאיר אור וחיות שבו ביתר שאת ולא יצא לחוץ כלל כו' וכך יובן למעלה ע"ד דוגמא הגם שאין לו גוף כו' מאחר שהמצות נק' רמ"ח אברין דמלכא כנ"ל ע"י מצות מעשיו' שלמט' וכמ"ש ושמרת' כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם האדם העליון כו' הרי בחי' תוס' האור וחיות בכלים דז"א דאצי' היינו ע"י המצות וז"ש וחי בהם ולהיפך בגרעון ופגם הכלי יפגם האור כנ"ל באברי האדם למטה וד"ל והטעם שע"י מצות שישראל עושין דוקא למטה נעשה בחי' הכלים למעלה עד שתוס' או גרעון האורו' בכלי' למעלה תלוי הכל לפי אופן מעשה המצו' למטה בסומ"ר ועש"ט דישראל כו' הנה ידוע לפי שישראל עלה במח' בבחי' אדם העליון וכמארז"ל אתם קרויין אדם בצלם אלקי' ממש זה נש"י שכלולי' בע' נפש דיעקב שהן ז' מדות וכל א' כלולה מי' ולמעלה היינו ז' מדו' דז"א דאצי' שכולל ס"ר נשמו' כו' (כידוע דגם הפחות שבישראל שאינו רק מבחי' נפש דעשי' שרשו למעלה בחיצוניו' הכלים דנה"י דז"א כו' וז"ש גבי חמץ ונכרתה הנפש כו' מיום הראשון עד יום הז' כו') ולכך נא' יאר ה' פניו אליך דוקא לישראל לבד שהם בשרשם בפנימי' אדם העליון ע"כ אליהם דוקא נמשך מבחי' פנימי' הצורו' שבכלים דאדם העליון כו' אבל לחיצוני' אין יניקה כלל גם מפנימי' הכלי' רק מחיצוניו' ואחוריי' בלבד כידוע בענין אברהם יצא ממנו ישמעאל מותרי ופסולת החסדי' דקדוש' ויצחק יצא ממנו עשו פסולת הגבורות דקדושה כי מבחי' הפנימי' אין להם יניקה כלל וד"ל אך הנה כ"ז דוקא כאשר בחי' הכלי' המה בתקונן ובשלמותם אזי המה המגבילים את האורות בתוכם ולא יאיר אור מהפנימי' שבהם כלל וכמ"ש וכבודי לאחר לא אתן כו' והיינו כשמעשה המצות בכלים מכלים שונים המה בתקונם ובשלימותם שאז נא' וחי בהם כו' ולא נמשך האור רק לסט' דקדוש' בלבד כמשל האבר באדם למטה שמגביל האור וחיות שלא יצא לחוץ כלל כנ"ל ואז לא נמשך לחיצוני' רק מבחי' הפסולת וחיצוניו' (הנמדד להם במאמ' קו המדה) אבל הנה ע"י החט' בל"ת שעוש' פגם וחסרון באברים דמלכא או בבטול מ"ע שעושה העדר המשכת השפע אור בכלי הרי ע"ז נא' הפושעי' בי בי ממש וכמ"ש בזהר דפושעין בגופא דמלכא פי' בגופא זה היינו בבחי' או"כ שבאדם העליון שנק' גופא דמלכא כמאמרז"ל כאלו עשאוני כו' כנ"ל וד"ל ואז נמשך גם מבחי' הפנימי' שבאו"כ דאצי' לחיצוני' שפע ויניקה גדולה דרך אותו הפגם וחסרון שבכלי שהוא נעשה ע"י ל"ת או בטול מ"ע כי אין כלי להגביל האור בסט' דקדושה לבד כו' וזהו כל עיקר ענין תקון חצות באמרו באו גוים בנחלתך טמאו כו' ערו' ערו עד היסוד כו' ומזה סיבת אריכת הגלות כידוע וד"ל (וע"ז נא' עת אשר שלט האדם באדם כו' מפני שהחיצוני' מקבלים מהפנימים ביתר מכפי המדה כו' ורישא שכיבת לעפרא בגלותא כו' וזנבא סליק כו' דהיינו מלבד שלא נמשך ונגבל הפנימי' לסט' דקדוש' לבד מצד פגם הכלים אלא שמחמת פגם הכלים נמשך בחי' הפנימי' בבחי' אחוריי' דקליפו' שנק' זנבא כו' וכמ"ש בזהר ע"פ קולה כנחש ילך כו' ולכך שלט האדם בליעל דקליפה באדם דקדושה כו' והטעם הוא מפני שבזמן הגלות קודב"ה אסתלק לעילא לעילא כו' בבחי' שינה הנק' דורמיטא כו' והיינו כאשר יש פגם בכלי' שאז נא' אלך אשובה אל מק ומי כו' וקמי' כחשיכה כאורה ויכולי' גם החיצונים לקבל הפנימית כמ"ש במ"א ע"פ שממית בידי' תתפש כו' וכמשי"ת):

(צד) '''וזהו''' ענין מאמר הנ"ל דטיטוס גדר הפרוכת כו' דהנה בבית שני חטאו ישראל ופגמו בבחי' או"כ דקדושה למעלה ע"כ הראו להם מה שגרמו בעונם והוא במה שיצא דם מן הפרוכת כו' בהיות מבואר למעלה בשרש התורה ומצות שהן בבחי' אדם בציור רמ"ח אברים כו' וידוע דהארון והלוחות הן כללות התורה כולה שכוללים רמ"ח אברים דמלכא שנק' אדם וכמ"ש זאת תורת האדם כו' ואמנם קודם שחטאו ופגמו בכלים דקדושה היו בבחי' הכלים מגבילים לאורו' ולא הי' יוצא פנימית האור לחיצוני' כלל כנ"ל שהרי נאמר יאר ה' פניו אליך דוקא כו' כנ"ל להיותם בבחי' צלמנו כדמותינו כו' ע"י המצות שעושין שזהו שאמר כאילו עשאוני כו' כנ"ל אך ע"י החטא והפגם גרמו שיצא מבחי' הפנימי' לחיצוני' (משום שנסתלק גלוי אלקות מהיכל ק"ק וקמיה עצמותו ממש כחשיכה כאורה קטן וגדול שוין כו' פנימי' וחיצוניות שוין ע"כ ישראל ואוה"ע שוין שהרי אנו אומרים יבחר לנו את נחלתנו כו' הבוחר בעמו ישראל כמו להבדיל בין אור לחשך ובין ישראל כו' משום דקמיה הכל שוה וכמ"ש במ"א בענין חותם דנעיל' די"ה ולזה הוצרך משה לבקש שלא תשרה שכינה באוה"ע) וזהו שהראו להם במה שגדר טיטוס הפרוכת ויצא דם שזהו מבחי' אור הפנימי' שנמשך מלמעלה לחיצונים דרך הפגם שבאברים כו' כנ"ל בענין אדם א' ד"ם שהוא הדם שבאברים כו' וד"ל ומעתה הנה יובן מאמר הנ"ל דויתר הקב"ה על ע"ז כו' בבית ראשון ולא ויתר על בטול תורה בבית שני כו' דהנה לכאורה יפלא מה שהראו לישראל ענין מעשה זו דגדר הפרוכת ויצא דם בבית שני שגרמו זה בעונם ולא הראו דבר זה בבית ראשון שפגמו בעבירות חמורות הרבה יותר כע"ז וג"ע וש"ד שזהו כעובר על כל התורה שבהן אמרו יהרג ואל יעבור ולא בשאר מצו' ממצות התורה כידוע ולא עוד אלא שבית ראשון חזר להם בע' שנה ובית שני לא חזר עד הנה וכמ"ש תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים כו' ואין זה רק בעון בטול תורה ואך ישוער הדבר שבטול מ"ע אחת חמורה מג' עבירות שעוקרי' כל יסודו' התו"מ כידוע אמנם הנה באמת הגם שבזמן בית ראשון היו רובם עובדי ע"ז ושארי עבירו' חמורו' כש"ד וכה"ג מ"מ היו רובם עוסקים בתורה שהרי הי' האלף החרש ומסגר (ובמ"א מבואר להיפך שבבית שני הי' מס"נ על התורה כי' הרוגי מלוכה שרובם על עסק התור' כרחב"ת ור"ע כו' רק שנאת חנם לבד) אבל בזמן בית שני הגם שלא היו עובדי ע"ז כלל אך לא עסקו בתורה כראוי לכך לא ויתר להם וע"ז א' על מה אבדה הארץ באין חזרה ותקוה על עזבם את תורתי דוקא ובאמת זהו פליאה נשגבה דאם מצד הפגם בכלים דקדושה ע"י העונות ודאי אין לך פגם יותר מע"ז וגזל וש"ד כו' ופגם דהעדר אור במצות ת"ת אין לו דמיון וערך עמהם כלל אך הענין יובן ע"פ הנ"ל בביאור הפלוגתא שבגמ' אם תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה והענין הוא כמ"ש ותורה אור שהתור' אור ומקור פנימי למעשה המצו' שנק' רמ"ח אברין דמלכא כו' והנה עד"מ מבשרי אחזה כו' בהיות שאנו רואי' קלקול האברים באדם למטה מצד קלקול הדמי' שבהם הנפש כנ"ל הנה ידוע שיש בזה תיקון והוא כאשר יקח רפואו' מסממנים באופן שיתקן הדמי' ויהיו ממוזגי' עד שגם במקום הקלקול והפגם ימלא החסרון ויחי' אותו האבר שנפגם מחדש שיתחדש חיותו ברוחניו' וגשמיו' שזהו באו"כ שבו לפי שיש בכח סממני הרפוא' להמשיך מחדש אור וחיות הנפש בדמי' מתוקני' שהתקינו הרפואו' להשיב נפשו מחדש ולמלאות כל חסרון וקלקול הקדום כאלו לא היה כו' שהרי אנו רואים בחוש דגם אדם שהוא חולה גדול בכל אברי גופו וכולם פגומי' ומקולקלים ביותר עד שיוצא כל כחו הפנימי שבנפשו במעט רגע הנה עכ"ז יכול לחזור לאיתנו ולהחתזק בכל כחו הפנימי להתמשך בכחו' חיצוניות באברים כאלו לא היה בהן קלקול מעולם ע"י סממני הרפואות דוקא כו' מפני שסממני הרפואות מחזירים לו דמים מתוקנים וטובי' מחדש ונמשך הנפש בדם באור חיות חדש למלאות כל חסרון וקלקול הקדו' לגמרי כו' וד"ל והנמשל בדוגמא מכ"ז יובן למעל' בשרש ענין התורה שנק' סם חיים וכמ"ש רפאות תהי' כו' שע"י עסק התורה דוקא נמשך אור חדש לגמרי לתקן ולמלאות כל חסרון ופגם שבאו"כ דאצי' שנעשה ע"י ל"ת ובטול מ"ע ברמ"ח אברים דמלכא כו' וגם מה שנחסר ביציאות האור הפנימי לחוץ ימולא כל חסרון ויחזור לאיתנו הקדום כו' כמשל הרפואה הנ"ל (וראיה לזה ממ"ש מאור שבה מחזירו למוטב דלכך מתוך של"ש יבא לשמה ואין ד"ת מקבלים טומאה) ובזה יובן מה שלא ויתר על בטול תורה בבית שני הגם שלא היו עע"ז כלל כנ"ל ובבית ראשון שהיו עובדי ע"ז ויתר להם מצד עסק התורה כנ"ל דהנה הגם שמבואר למעלה דע"י הפגם העונות יוצא בחי' הפנימי' אור שבכלים לחיצונים ובבית ראשון פגמו הרבה בעון ע"ז כו' ה"ז כמו עד"מ שכל אברי אדם מקולקלים עד שיצא כל כחו כו' אך ע"י רפואות סממנים יכול לחזו' לאיתנו הקדום ממש כו' כך ע"י עסק התור' שבבית ראשון החזירו כל האור מחדש ונתמל' כל פגם וחסרון (וחזר הארת גלוי שכינה בע' שנה כמ"ש ויזעקו אל אלקי' בקול גדול שהחזירו העטר' ליושנה והוא ע"י אור דתור' דוקא כו') אבל בבית שני שלא הי' עסק התורה כ"כ לא הי' להם במה למלאו' החסרון והפגם שפגמו בעונותיהם הגם שעונות שלהם לא הי' רב כ"כ (ולכך לא הראו בבית ראשון ענין יציא' אור לחוץ בהיות שע"י עסק התור' נתמל' כל מה שנחס' הגם שנחסר הרבה וזהו שלא הראו להם ענין גדר הפרוכת ויצא דם רק בבית שני מפני שפגם שלהם נשאר למעלה ויוצא מן הפנימי' לחיצוני' כו') וזהו שלא ויתר על בטול תורה בבית שני כמ"ש על מה אבדה הארץ אבדה בלי תקוה על עזבם את תורתי דוקא מטע' הנ"ל וד"ל (ובאמ' עדיין אין טעם זה מספיק לתרץ הקושי' דע"י בטול מ"ע אחת יהי' שפע לחיצוני' יותר מעון ע"ז שע"ז נא' אותי עזבו כו' לחצוב להם בורות נשברים כו' ואיך יתכן לומר דעזבם את תורתי חמור מאותי עזבו כו' ועוד דאם מטע' רפוא' סם חיים שמחזיר האור מחדש למה דוקא מצות ת"ת הרי התשובה מביאה רפואה לעולם כידוע עהיינו ויזעקו בקול גדול כו') אך האמת הוא דמצד עצם אור דתורה גדלה פגם שלה כנגד כל פגמי העונות החמורו (להיותה בחי' אדם הכולל כל רמ"ח אברים וכידוע דבחי' גידי המוח שבראש מרגישים כל האברים ואדם שחסר לו מגידי המוח ביד לא ירגיש בה בכאב מכת חרב או שריפת מכות אש כלל כידוע בניסיון א"כ כל פנימי' אור וחיות האברי' כלולי' במוח שבראש (ולכך נקב קרום של מוח לבד טריפה משא"כ בחסרון יד ורגל) ונק' אדם פנימי הכולל כל פנימי' האברים (וכמ"ש במ"א בביאור הזהר ע"פ מי ימלל גבורות כו') ולכך בטול תורה שהוא הפגם בחכמ' שבראש כולל כל הפגמים דכל אברי' וזהו שהראו להם דם יוצא מהפרוכת כו' דאדם א' דם והא' הוא עורקי המוחין שבהן הנפש שמלובש בדם כו' משא"כ בבית ראשון שלא הי' הפגם רק באבר פרטי בעון ע"ז וש"ד כו' שהרי היו שומרי' כל המצות לבד עון ע"ז דבקו בה כו' ואע"פ שנא' אותי עזבו כו' היינו עזבו בבקשת שפע גשמית שהיו מקטירים למלכת השמים רק לשפע גשמי' ולא כחשו בה' כי אדרבה היו מאמיני' מאד ומקריבי' קרבנות ושומרים כל המצות אבל מ"ש עזבם את תורתי הרי נפגם צלם אדם פנימי שאין תקוה לאברים החיצונים כלל בלתי ראש ומוחין (רק ע"י תשובה שמביאה רפואה גם למוחין שבראש כו' ובמס"נ על התורה שהי' אחר החורבן נתקן גם זה הפגם כו'):

(צה) '''ומעתה''' יש להבין בפ' שניה דכתיב בה מצות תפילין קודם למצות ת"ת כמ"ש ושמתם את כו' וקשרתם אותם ואח"כ ולמדתם כו' היפך מפ' ראשונה אך הנה מבואר למעל' הטעם משום דאור תורה מקור למעשה דנמנו וגמרו דתלמוד גדול כו' לכך הקדים ת"ת לתפילין בפ' שמע וא"כ לכאורה אינו מובן למה בפ' והי' היפך הדבר להקדים תפילין לת"ת והנה יש להקדים דרך כלל תחלה דכל מה שמבואר למעלה בענין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה זהו דוקא עכשיו דעכשיו דוקא א"א להיות גלוי אור במצות כ"א ע"י אור דתורה דוקא אבל לעתיד יהי' להיפך דבר מצוה יהי' למעלה מאור דתור' כמ"ש א"ח עט"ב כו' כי המצו' יש להן שרש גבוה יותר מן התורה והטעם דכך כלל ידוע לפי שעיקר המצות הוא בחי' רצון העליון ובחי' אור תורה הוא רק בחי' אור חכמה עלאה וידוע שהרצון למעלה מן החכמה שהרי אין טעם לרצון כלל ולא ישיג הטעם אל עצם הרצון כמו שהוא כו' (והיינו בחי' גלגלתא דא"א שלמעלה ממו"ס דטעם כמוס לרצון הוא שרש אור דתורה שמביא לידי מעשה אופן הרצון עפ"י טעם הכמוס אבל עצם אור הרצון כמו שהוא למעלה גם מטעם הכמוס לרצון הוא נק' גלגלתא דמחפיא על מו"ס כמ"ש במ"א וז"ש א"ח עט"ב בבחי' עטרת על המוחין כו' וזהו דלע"ל דוקא יהיו המצות גבוהים מן התלמוד וכמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים כו' חצים אל הים הקדמוני דתורה שנק' ים הקדמוני ומשל הקדמוני יקבלו ממ"ח של המצות כמשי"ת) ולע"ל יהיה המעשה גדול מן התלמוד משום דא"ח כו' שהוא מצות המלך שמגיע בעצם הרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי ועכשיו התלמוד גדול מן המעשה כנ"ל וזהו ההפרש דרך כלל בין פ' ראשונה לשני' דפ' שמע מדבר עכשיו דתלמוד גדול ובפ' שני' מדבר לעתיד דמעשה גדול ולכך הקדים בה תפילין לת"ת כנ"ל אך הנה תחלה יש להקדים בשרש ענין פ' זו השני' דוהי' א"ש שאינה ענין ציווי ואזהרה עכשיו כשאר הפ' אלא עיקר ענינה הוא מדבר רק על העתיד דוקא דהנה משמעות כל דברי הפ' הזאת אינו רק מדבר לעתיד כלומר שאומר שעתיד להיו' כך וכך על ישראל וזהו והי' אם שמוע תשמעו שעתיד להיו' בודאי ששמוע ישמעו וכמו בדורו' יהושע והזקנים ושופטים הראשונים עד דוד ושלמה שנתברכו ישרא' בכל טוב ולא נפל דבר כו' והיינו שמנביא ומגלה לישראל מה שעתיד להיות הטוב עליהם מפני ששמוע ישמעו בודאי אל מצותי לאהבה כו' ולעבדו כו' ונתתי מטר כו' ואספת דגנך שעתיד להיו' הברכה בכל טוב ולא שאומר והיה אם בלשון אזהרה ובלשון ספק אם תשמעו יהיה לכם ואם לאו לא יהיה כו' אלא רק מודיע מה שודאי ישמעו ויקבלו הטוב ופסוק תשמרו לכם פן כו' וסרתם ועבדתם מדבר ג"כ על העתיד שעתיד להיות כך שיסורו מדרכי ה' ויעבדו אלקי' אחרים וכמו בזמן מלכי בית ראשון וחרה אף ה' כו' עד ואבדתם מהרה שגלו י' השבטים מא"י עד חורבן בית ראשון שגלו לבבל גם שארית הפליטה ומ"ש ושמתם את דברי אלה ג"כ מדבר מה שעתיד להיות אחרי גלותם מן הארץ דאחר שיסורו ויעבדו כו' יהי' גם זה שישימו דברי אלה כו' לחזור בתשובה וכמ"ש בצר לך ומצאוך כו' ובקשת משם כו' ושבת עד ה' כו' פי' אחרי הצרות והמצוקות שישתעבדו בגליות בע' שרים ישובו משם וז"ש בצר לך ומצאוך הכל כו' כי גלות מכפרת עון וזהו ושמתם את דברי אלה פי' עתידים לשום על לבבם דברי אלה באמת כו' וכה"ג כל דברי הפ' הזאת הכל מדבר לעתיד ולזאת גם מ"ש וקשרת' ואח"כ ולמדתם כו' קאי נמי לעתיד דוקא שאז המעשה גדול מן התלמוד כנ"ל לכך הקדים תפילין שהוקשו בה כל המצות לת"ת (דמ"ש ושמתם את דברי כו' לא קאי בת"ת רק בענין התשובה כמו קחו עמכם דברים ושובו כו' דתשובה קדמה למעשה המצות וכמארז"ל יפה שעה א' בתשובה ומע"ט כו' ואין נגאלין אלא בתשוב' דוקא) והנה באמת יש להבין טעם ענין שעבוד הגליות בכל מיני דוחק שזהו שמדב' כ"ז לעתי' ואח"כ ושמתם כו' ואם מפני מעלת התשובה למה צריך לגלות דוקא אך הענין יובן ע"פ הנ"ל דאין לחיצונים יניקה מן הפנימי' רק מן החיצוניות וע"י העונות גורמי' שיקבלו גם מן הפנימי' כו' ולזה הוא טעם שעבוד הגליות דגלות מכפרת עון ובזה יבדלו החיצוני' מן פנימי' הקדושה וממילא יאבדו וכמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו כו' פי' להאבידו בעוה"ב דהנה כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו דוקא בהיות ידוע דע"י שליטה ששולטי' חיצונים ומשתעבדין בישראל בכל מיני דוחק כו' הרי בזה נוטלים חלקם ויניקתם למעלה מה שיש להחיצונים מן בחי' הפנימי' דאלקו' מפני שכבר קבלו חלקם למטה בשעבוד זה וזהו לרע לו וד"ל וזהו לא יאח' לשונאו פי' לא יאחר לשל' לשונאו אל פניו כו' כדי להאביד שרש יניקתו למעלה ופי' לא יאחר לא ימתין לשלם לשונאיו שהן הקליפות עד שיהיו יכולים לקבל מבחי' הפנימי' למעלה ע"י פגם הכלים דקדושה גם לא מבחי' אחוריים דכלים וזהו לא יאחר כו' לשון אחוריים מפני שנותן להם חלקם משלם בשליטתם למטה שעי"ז להאבידם משרש יניקתם למעלה לגמרי ולא יקבלו גם מבחי' האחוריי' דקדושה וכמ"ש ואת רוח כו' וד"ל וזהו ושמתם את דברי אלה בבחי' תשובה בצר לך באחרית הימים בשעבוד הגליות עת אשר שלט האדם באדם לרע לו להאבידו למעלה כו' כנ"ל ואז יאר ה' פניו אליך בלבד ואת רוח כו' וזהו בימות המשיח שאז נא' ביום ההוא יצאו מ"ח מירושלים חצים אל הים הקדמוני שיתעלו בבחי' כתר שבכתר שלמעלה מח"ס בכלל הנק' ים הקדמוני והוא ע"י תשובה ומע"ט שהוא מגיע בעיקר נקוד' הרצון העליון שלמעלה מן החכמה לגמרי כנ"ל ואז נא' ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד למעלה מבחי' אדם שם מ"ה דחכמה והוא בחי' פנימי' הכתר שמשם שרש המעשה דמצות עצמה והוא למעלה מתורה אור ואדרבה החכמה דאור תורה יקבל מבחי' הכתר כו' וכמה שכתוב חצים אל הים הקדמוני ופי' מים חיים היינו הברורי' דרפ"ח כו' שע"י גוף מעשה המצו' למטה ששרשם בעצמו' הרצון שבבחי' גלגלת' דא"א דחפי' על מו"ס כנ"ל והיינו א"ח עט"ב כידוע וזהו שרש ענין פ' שני' והי' דמדבר לעתיד שאז יהיה המעשה גדול מן התלמוד היפך עכשיו דהתלמוד גדול מטעם דסוף מעשה עלה תחלה ברצון העצמות כו' וכמ"ש סוף דבר כו' את האלקי' ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם (פי' כל האדם כי בחי' אדם הוא החכמ' כשהוא בגדלו' דצלם שע"ז א' נעשה אדם בצלמינו כו' שהוא תושב"כ ותושבע"פ כנ"ל וכמו אך בצלם יתהלך איש כו' ואמנם כל האדם הכל הזה ריבוי הוא לרבות מה שלמעלה מבחי' אדם וזהו בימות המשיח דכתיב בי' וגבה מאד וכמ"ש במ"א בענין ואלה דברי דוד האחרוני' כו' דע' שנין דדוד הראשוני' מאדם קדמאה כתר תורה וכתר מל' שהוא החכמ' אבל האחרונים בחי' כתר ש"ט שעולה כו') וזהו שאמרז"ל עתידים צדיקי' שיאמרו לפניהם קדוש דהיינו שהמלאכי' יאמרו לפניהם קדוש (כמו שעכשיו או' המלאכי' קדוש למעלה וזהו פלא גדול איך ישוה הצדיקים לאלקו' לומר לפניהם קדוש והרי א' אל מי תדמיוני כו' מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי יערך לך כו' אך א' בזהר ישראל קדושין ואורייתא קדישא ואין קדוש כה' ולע"ל יתעלו הצדיקי' למעל' בבחי' קדושת העצמות מטעם דסוף מעשה הצדיקי' עבמ"ת כענין במי נמלך בנשמתן ש"צ דוקא כמ"ש במ"א ולכך המלאכים ששרשם מדבור שבחכמ' לבד יאמרו לפניהם קדוש ועיקר הענין הוא מפני שיהי' גלוי אלקו' למטה יותר מלמעלה וע"כ מה שאו' המלאכי' למעל' עכשיו לעתיד יאמרו למטה דוקא ולפני הצדיקים מטעם ששרשם ברצון העצמו' כנ"ל לפי שאז יהי' עלי' המעשה בעצמו' הרצון ויהי' המעש' גדול כנ"ל אך לא יהי' עלי' המעשה בעצמו' הרצון ויהי' המעש' גדול כנ"ל אך לא יהי' גלוי זה למטה כ"א אחרי גמר שעבוד הגליות דוקא וכמו שא' ושמתם כו' כדי שלא יהי' לחיצוני' שום שרש יניקה למעלה ולא יאר עליהם בחי' הפנימי' כלל כנ"ל ומן החיצוניו' ג"כ יאבדו למטה אחרי ממשלתם שקבלו חלקם למטה וכמשל העלוקה שמושכת הדם ומתמלאת ומתה מאליה כמ"ש במ"א וד"ל ובכ"ז כבר מובן מה שבפ' שמע הקדים ושננתם ואח"כ וקשרתם שזה עכשיו שהתלמוד גדול דמה שנמנו וגמרו דתלמוד גדול היינו דוקא עכשיו כנ"ל בענין ותורה אור כו' ומ"ש בפ' שני' וקשרתם שזהו מצות תפילין שהוקשו להם כל המצות מעשיות קודם ולמדתם משום שמדבר לעתיד דוקא שהמעשה גדול מן התלמוד מטעם הנ"ל ומובן עכ"פ מכ"ז ששני הדעות אמת דתלמוד גדול וגם מעשה גדול אלא שהתלמוד גדול עכשיו דוקא והמעשה גדול לעתיד דוקא כנ"ל וד"ל:

(צו) '''ולהבין''' בתוספת ביאור ענין תלמוד גדול או מעשה גדול ואיך שהתלמוד גדול עכשיו והמעשה גדול לעתיד כנ"ל הנה יש להקדים תחלה ענין כלל הידוע בהתחלקות הד' עולמות אבי"ע שהן לנגד ד' אותיות דהוי' (והוא ד' מדרגות דארמ"ע ודצח"מ כמ"ש בע"ח בהיכל הז') והנה ידוע בסדר התחלקות זאת דאבי"ע דגם באצי' עצמו כלול מאבי"ע (וכן בכל עולם מג' עולמות בי"ע אצי' שבבריאה ובריאה דבריאה ויצי' דבריאה כו' וכה"ג בעולם היצי' אצי' שביצי' כו' ועד"ז ד' מדרגות דארמ"ע ודצח"מ דרך כלל אצי' בחי' מדבר והוא יו"ד דשם הוי' כו' ובריא' בחי' חי כו' ואצי' שבבריאה הוא בחי' פני אדם דשם כו') ובחי' אצי' שבאצי' הוא בחי' כתר דאצי' ובריא' שבאצי' הוא חב"ד דאצי' ויצי' שבאצי' הוא חג"ת דאצי' ועשי' שבאצי הוא נהי"ם דאצי' כידוע ולפ"ז בחי' עשי' דעשי' שבאצי' הוא בחי' מל' דאצי' ויש להבין מהו בחי' עשי' שבאצי' ולמה המל' שהיא מקור כל העולמו' דבי"ע ונק' מטרוניתאאו אימא תתאה כידוע תקרא בשם עשי' דאצי' לבד אך הנה ידוע הטעם להיות שבחי' המל' הוא רק בחי' מקור לבחי' העשי' שהוא התהוות העולמות מאין ליש ע"כ גם בהיות המל' בבחי' אצי' נק' עשי' שבאצי' להיותה מקור לעשי' לבד ובאמת יש להבין זה דהלא בחי' המל' כלולה מע"ס כח"ב וחג"ת כו' ובחי' כתר מל' הוא הרצון כמו כל אשר חפץ ה' עשה כו' וכן כולם בחכמ' עשי' נק' חכמ' שבמל' וכן המדות שבמעש' כו' ובבחי' האצי' הכל הוא בבחי' אלקו' ממש כידוע ואיך יתכן לקרות כל ע"ס דמל' דאצי' בהיותה באצי' בבחי' עשי' דאצי' לבד ועוד שהרי אמר בדבר ה' שמים כו' וכן ויאמר אלקים כו' הרי בדבור נברא הכל והיה ראוי שיקרא שם המל' באצי' בחי' דבור שבאצי' ולא עשי' שבאצי' אך הנה באמת הגם שודאי יש הפרש גדול בין בהיות המל' באצי' טרם שמתפשטת להיות ראש לשועלים כו' בבי"ע בין בהיותה מוסתרת להיות מקור לבי"ע כידוע בענין ד' רבתי דאחד מ"מ גם בהיותה בבחי' האצי' נק' עשי' שבאצי' אך תחלה יש להבין ענין ירידת המל' בבי"ע שכלולה ג"כ מע"ס כח"ב כו' וביאור הדברי' היינו בחי' הרצון והחכמ' והמדו' ששייכי' רק לענין ההתפשטות חוץ מעצמו שזהו לעשות מעשה לבד עד"מ אדם שעלה ברצונו לעשות בנין רצון זה שייך רק לענין המעש' לבד וגם השכל והתחכמות השייך לעסק זה נק' חכמה שבעשיה וכן המדות חג"ת ונה"י כו' הכל רק במה ששייך למעשה לבד וגם בחי' הדבור שמדבר ומצוה איך לעשות נק' דבור שבעשי' וכן מה שמחשב איך לעשות נק' מחשבה שבעשיה וכדומה וכ"ז יובן למעלה גם בי' מאמרות שהדבור הזה אינו רק מה ששייך למעשה כמו שיהי' מציא' אור ורקיע בפו"מ וכן המחשבה שבזה והמדות והשכל עד הרצון ומקור לרצון זה שכל אשר חפץ לעשות והוא ענין בראשיצ בקדמין ובחוכמתא כידוע וזהו בחי' ע"ס דמל' בבי"ע שכללות ג' עולמות אלה נק' בשם עשי' היות שגם התהוות בחי' החכמה דהשגת הנשמו' דבריא' מאין ליש נק' עשי' (רק שזהו הנק' שכל שבעשי' עד"מ ההתחכמות בפועל גשמי גם שנק' שכל וחכמה מ"מ רחוק הוא בערך משכל שבמדו' כידוע ואמנם מה שיש בכח השכל להשכיל במדות נק' מדות שבשכל שמזה נעשה שכל שבמדות ומה שיש בכח השכל להשכיל במחשבה נק מחשבה שבשכל שזהו שכל שבמחשבה ומה שיש בכח השכל להשכיל בדבור נק' דבור שבשכל שזהו שכל שבדבור ומה שיש בכל השכל להשכיל במעשה נק' עשי' שבשכל שזהו שכל שבעשי' וד"ל) אך בחי' המל' בהיותה בבחי' האצי' היינו טרם שמתפשט גלוי הרצון והשכל והמדות ומחשבה ודבור לענין גלוי המעשה רק שהוא בכח והעלם עדיין שמשם נמצא גלוי הרצון והשכל לעשיה כו' (ע"ד הנ"ל בעשי' שבשכל שהוא מה שיש בכח השכל להשכיל בבחי' עשי' כו' שמזה נמצא שכל שבעשי' כך מחכמה שבמל' דאצי' נמשך חכמה שבמל' בבריאה ויצירה כו') אבל מפני שבחי' המל' באצי' כלולה מע"ס בעצם טרם שמתפשט להיות מקור לבי"ע נק' דרך כלל בחי' עשי' שבאצי' שזהו רק בחי' האחרונה שבע"ס דאצי' והוא מה שיוכל להיות נמצא באצי' מקור לעשי' ולפ"ז ע"ס דמל' דאצי' הוא בחי' מקור למקור וכל מה שאנו מוצאים בע"ס דמל' בבי"ע כמו הרצון וחכמה כמו בראשית בחוכמתא וכן בחי' המדו' והדבור דויאמר אלקים וכה"ג הכל נמשך מע"ס דמל' דאצי' בעצם אלא שבאצי' עדיין הוא בבחי' אלקו' ממש ולא נברא משם כלום רק מפני שעתיד להיות נמצא מזה בריאה יש מאין שנק' עשי' ע"כ נק' גם זה בחי' עשי' שבאצי' לבד משא"כ בחי' היצי' שבאצי' שהן בחי' המדות דז"א דאצי הן למעלה גם מהיות מקור למקור לעשי' הגם שהמד' משפיעי' לדבור כידוע בענין קול ודבור זהו למטה בבחי' התפשטות המל' בבי"ע ואמנם בבחי' אצי' עצמו ה"ז עד"מ כמו המדות שבלב האדם טרם שמתפשטי' לחוץ כלל וכענין לבא לפומא לא גלי כו' וכמ"ש במ"א וד"ל ונמצ' מובן דמ"ש כול' בחכמה עשית וכן כל אשר חפץ ה' עשה כו' והדבור דבדבר ה' שמים נעשו וכה"ג הכל נק' בחי' עשי' לבד וע"ס דמל' דאצי' בעצם נק' מקור לעשי' ונק' עשי' שבאצי' אע"פ שהיא עדיין בלתי התפשטות אור ושפע למטה כנ"ל אך כתיב דבר מלך שלטון שכל מה שהמלך גוזר כן יקום בפו"מ משא"כ זולת המלך אין דבורו עושה כלום כך במל' דאצי' להיותה בבחי' מל' דוקא כמ"ש מלכותך מל' כ"ע ודבר מלך יגזר אומר ויקם לך כשא' יהי רקיע לא' ויהי כן וכמ"ש דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ"א עש' כו' כגזיר' מלך שפועל בדבורו המעשה וזהו כל עיקר ענין מלכותו כי לא נק' מלך רק מצד גזירתו שמתקיימת כידוע וזהו הנק' מצוץ המלך כידוע (ומבואר במ"א בפי' ה' מלך גיאו' לבש כו' דמ"ש לבש ה' עוז זהו התורה שעלי' נאמר בי מלכים ימלוכו דמה שנק' דבר מלך היינו מתניתין מלכתא כו' ובכאן מבואר דהתורה למעלה מן הדבור דדבר מלך שנק' עשיה שבאצי' כמשי"ת הרי ידוע שיש הפרש בזה בין תושב"כ דהיינו בחי' המדות דז"א כמשי"ת אבל מתניתין מלכתא כו' כמלך שגוזר הוא בחי' תושבע"פ שגוזר מצות המלך שזהו ענין מצות מעשיות דדבר מלך כו' ומפני שהדבור אינו אלא בשביל המעשה נק' גם הוא בשם עשי') והוא דבור שבא בגלוי במעשה שנמשך מעשי' שבדבור שהוא מה שיש בדבור להסתעף ממנו העשיה משא"כ דברי חכמה שאינו שייך למעשה או דברי אוי"ר שבלב וכה"ג זהו בחי' דבור שבמדות שנמשך ונעשה מזה מדו' שבדבו' ועד"ז מדות שבשכל שנעש' שכל במדו' כו') ועם כ"ז יובן בשרש ענין ההפרש בין תורה למצות כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור הנ"ל דהנה המצות בכלל נק' מצות המלך וכמ"ש וזאת התורה והמצוה ב' דברים הן תורה לחוד ומצוה לחוד והענין הוא דהמצוה שנק' מצות המלך הוא בבחי' מל' דאצי' בכלל ושרש התור' הוא בבחי' ז"א דאצי' להיות שענין מצות המלך הוא כענין דבר מלך הנ"ל בי' מאמרו' ששרשו רק בחי' עשי' שבאצי' שהוא מקור לעשי' כנ"ל כך המצות מעשיו' כולם הגם שמלובשים בדברים גשמיי' דנוגה שרשם במל' דאצי' שנק' מצות המלך שהרי הן גזרת מלך ממש כמו ויאמר ה' כו' ועשו ציצית כו' וקשרת' וכה"ג שזהו בבחי' עשי' שבאצי' וכנ"ל (והוא בחי' פנימי' לי' מאמרות דדבר מלך שבמעשה המצות הרי שרשם מפנימי' רצונו וחכמתו כידוע ודבר מלך שבמאמרות הוא מחיצוניו' כתר וחכמ' כו') וכמ"ש במ"א בענין תנאי הי' להקב"ה בששת ימ"ב אם יקיימו ישראל כו' וא"ל אחזיר אתכם כו' ומבואר עוד במ"א די' הדברות פנימי' לי' מאמרו' כצורה לחומר וכמ"ש אם לא בריתי כו' חוקות שמים כו' ומזה מובן לכאורה דהתורה עצמה שרש לי' מאמרו' דלא כדלעיל ובאמת אינו כן דתושב"כ הוא בבחי' ז"א כנ"ל אך הענין הוא דבתושב"כ עצמ' יש ב' מדרגו' א' הדבור שבה שהן אותיות התורה כמו כל פ' ויאמר ה' אל משה לאמר לכנ"י שזהו המשכת המשפיע אל המקבל וכמ"כ וקשרתם וכתבתם בסוכות תשבו שזהו דוקא נק' ציווי המלך שמצוה לעשות כך וכך ותושבע"פ מקבל מזה דוקא כמו מנלן א"ק כידוע ומה שי"ת בסמוך שהתורה בבחי' המדות שלמעלה מן הדבור כו' היינו בעצם אור דתורה שהיא רק להבדיל בין טמא לטהור כו' כמשי"ת ונמצא גם זה אמת די' הדברות דתושב"כ שרש ומקור לי' מאמרות שבבחי' מצות המלך עיקר הציווי מתושב"כ כמו מלך במשפט יעמיד כו' במשפט דתושב"כ כשבא בדבור כמו ויאמר ה' אל משה לאמר וכה"ג כל אותיות דתושב"כ כו' וד"ל):

(צז) '''ומעתה''' יש להבין בשרש התורה שהוא בבחי' ז"א דאצי' דהנה לכאורה יש סתירה לזה ממ"ש בזהר בכמה דוכתי דאוריי' מח"ע נפקת והחכמ' למעלה מבחי' המדו' כידוע והתירוץ ידוע דמ"ש מאור ח"ע נפקת היינו שיוצאת משם אבל היא עצמה בבחי' המדו' רק שמקור חוצבה ומקור מוצאה מח"ע ואם אוריי' בח"ע עצמה איך יאמר מח"ע נפקת ובאמת אין זה מובן לכאורה דודאי שהתורה שרשה בבחי' החכמה עצמה שנאמר בה ה' קנני ראשית דרכו ואין ראשית אלא חכמה כמה שכתוב ראשית חכמה כו' וכתיב ה' בחכמה יסד כו' בחכמה שבתורה ונק' משל הקדמוני וים הקדמוני כידוע אך הנה באמת שרש עצם התורה מחכמתן י"ת העצמי דוקא וכמ"ש ואהי' אצלו אמון כו' ונק' חכמ' הקדומה שבעצמו' ממש כמשל כח החכמ' העצמי' שבאדם למטה ואמנם ירדה מבחי' העצמו' למטה באצי' ונתלבשה באור אבא דאצי' ונק' תורה דאצי' (ונק' נובלות חש"מ העצמי' כו') ומאצי' לבריא' בחכמ' דבריא' וכו' עד התורה הנגלית לנו בפנימי' חכמה דז"א דעשי' כו' כידוע דהנה שרש התורה בבחי' עה"ח שלמעלה מעה"ד טו"ר כמ"ש עץ חיים היא כו' והמדו' דתורה באו בבחי' הבדלה בין טו"ר כמ"ש עץ חיים היא כו' והמדו' דתורה באו בבחי' הבדלה בין טו"ר כמ"ש להבדיל כו' וזה פלא לכאורה דזהו ירידה גדולה כמו מאיגרא רמא כו' מאחר ששרש התורה מובדל מבחי' עה"ד טו"ר כו' אלא צ"ל דאדרבה היא הנותנת דמשום דשרש התורה בעה"ח שהוא ח"ע הקדומה בעצמות כח חכמתו ע"כ יש ביכולתה לירד למטה לברר ולתקן עה"ד טו"ר כי בחכמה אתברירו דוקא ועד"מ מי שהוא חכם גדול בעצם דוקא יותר יוכל להשפיל כח חכמתו לתקן היותר מקולקל ובזאת יוודע פנימי' עצם כח חכמתו דוק' שחכמתו עמדה לו כו' וכמ"ש במ"א בענין תורתו אומנתו כו' וז"ש פיה פתחה בחכמה כו' וכמשל המבואר במ"א בענין קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים דכאשר בעצמו מבורר יוכל לברר ולתקן לזולתו וכל שמבורר ומתוקן בעצמו יותר יותר יוכל לירד למטה מטה לתקן גם את היותר מעוות כו' אבל כשאינו מבורר בעצמו כ"כ לא יוכל לתקן ולברר לזולתו כ"כ כו' וזהו הטעם שנבחר משה לתקן לישראל בתו"מ כי נא' בו מן המים משיתיהו מבחי' מים עליונים שכבר נתקנו (ובכל דור בא אור הנשמה גבוה שכבר באה בתיקון לעוה"ז לברר ולתקן נש"י שנפלו בעה"ד טו"ר כו' והן הן כל רועי ישראל שמפרנסים לדורם באור תורה ועבודה דאוי"ר ובסומ"ר כו' וד"ל) וכך בתורה נא' כל אמרת אלוה צרופה שכבר נצרפה ונק' חכמה ברורה ע"כ יש בכחה לירד למטה בעה"ד טו"ר להבדיל בין טמא כו' וזהו אל תוסיף כו' כמ"ש במ"א ועם הקדמה זו יובן עוד ענין א' והוא מה שמצינו בענין הבירור שבחכמה שבתורה שהעיקר הוא בבחי' המדות דוקא ואין המדות הללו מדות שנולדים מן השכל אלא מדות שבחכמה עצמה כמו שכל המטה כלפי חסד בעצ' או שכל המטה כלפי דין בעצם (ונק' ו"ק דאבא וזה ידוע ומבואר במ"א אמנם באמת מדו' הללו שמטה כלפי חסד כו' הגם שזהו רק שכל הנוטה כלפי חסד הרי שכל זה נמשך מצד העצם חכמה שמטה כלפי חסד והוא עד"מ איש החסד בטבעו ששכלו תמיד מטה כלפי חסד כו' שעצם החסד שבטבעו ממשיך מכח השכל שכ"ז להטות כלפי חסד וראיה לדבר זה מאב אל בנו או אוהבו כנפשו שמטה שכלו כלפי חסד ללמד עליו זכות ולהיפך על שונאו בתכלית יטה כח שכלו לחוב כו' ונמצא יובן ששרש המדות שבתורה הוא במדות העצמי' שבחכמתו העצמי' ומשם נמשך בהשתלשלות כמו בחכמ' שברצון כו' שנק' ח"ס דא"א עד חכמה שבמדות דז"א כו' וד"ל) וזהו מ"ט פני' טמא כו' דהבדלה זו בין טמא לטהור הוא במדות שבחכמה עצמה ושרשם מחכמתו העצמי' ונמשך ובא לשפוט בהן ועל ידן דוקא בבחי' הברורים דעה"ד טו"ר ע"ד דוגמא ממלך במשפט מדות חכמתו יבחין לדון בין טו"ר כו' ומזה ראיה ששרש התורה למעלה מעה"ד כנ"ל וד"ל ומעתה יובן מ"ש דאוריי' מח"ע נפקת דפי' אורייתא זה היינו בחי' המדות שבחכמה בעצם והוא שמבדיל בעצם כח חכמתו בין טמא כו' ומה שאמר דבחי' המדות הללו מח"ע נפקת אין הכוונה שנולדו מן השכל אלא כמו השכל שמחייב ונוטה לפסוק כך וכך אין זה מבחי' צם אור החכמה עצמה ובאמת הרי שרשה של התורה בעצם החכמה דוקא כנ"ל אך הענין הוא דמדות הללו שבחכמה עמה הן מעצם החכמה ממש וז"ש ה' קנני ראשית דרכו דקאי בחכמה הקדומה שבעצמות וירדה למטה לב"יע לברר רפ"ח כו' שנפלו בשבירה להבדיל בעה"ד טו"ר כו' מפני שכבר היא חכמה ברורה בבחי' המדות שבחכמה העצמי' ולזה שניהם אמת דאורייתא מח"ע נפקת דהיינו בבחי' חכמתו העצמי' ואמנם מבחי' המדות שבה יצאו למטה והוא בבחי' מדות דז"א דוקא ועד"מ מלך במשפט יושב ודן כנ"ל וד"ל והנ' ביאור ענין המדו' שבתור' העליונ' הוא ע"פ אור חכמ' הקדומ' במה יאיר ויגל' אא"ס ובמה לא יאיר וזהו לקר' ולרחק באופני' דהיינו בחי' ח"ג בחי' החסד הוא ימין מקרב' כמו הפסק של חסד להכשיר ולטהר ולהתיר שהוא בחי' ימין מקרבת שיוכל לשכון בדבר זה גלוי אלקות כשהוא כשר ומותר וטהור ולהיפך בחי' דין לרחק בשמאל דוחה לאסור ולפסול ולטמ' כו' שמרחיק הדבר ומפרידו שלא ישכון בו אלקות כו' ויש מדה ממוצע' מחו"ג דהיינו באותו אופן דוק' יוכשר ובאופן זולתו יופסל וגם כל דיני התורה כלולים מחו"ג שאין לך דין והלכה שלא יש בה אופנים שונים ולא יוחלט זה לאיסור לגמרי בלי אופן צד היתר דודאי בכל דברים האסורים יש אופנים להיתר (רק דברים האסורים וטמאים לגמרי ואין זה רק בבחי' ג' קליפות הטמאות לגמרי וכמאכלות אסורות לגמרי וכעריות גמורות וגזל ורציחה וכה"ג) והיינו ענין לאכללא שמאלא בימינא שהדין נכלל בחסד כשימצא צד היתר בדבר האסור ולהיפך לאכללא ימינא בשמאלא שהחסד נכלל בדין כאשר ימצא צד איסור בדבר המותר וכך בבחי' המכריע כו' והכל עפ"י חכמה ברורה מכבר בבחי' המדות שבח"ע העצמי' כו' וכך הוא בתורה עליונה דאצי' שהוא במדות דז"א שהוא בבחי' האצי' במה יאיר אור א"ס ובמה לא יאיר כו' והן בחי' רמ"ח פקודין העליוני' ושס"ה ל"ת כו' שהן חו"ג בכלל (ודוגמא לזה מה שא' ג"ש יושב ועוסק בתורה ג"ש יושב ודן כו' הרי בחי' מדות עליונוצ דז"א דאצי' בבי"ע לשפוט הנשמות ומלאכים ועל מלכי האדמה באדמה הכל עפ"י מדות דח"ע דתורה דאצי' שמשם מקור למדות דז"א עד"מ מלך במשפט ששופט כל הארץ בחו"ג לקרב ולרחק הכל עפ"י מדות שבעצמי' חכמתו כנ"ל כך בחי' ז"א נק' מלך ובמשפט שבתורה יושב ודן כו' כמו לא שלם עון האמורי עד הנה הרי נשפט זמן רב שר של האמורי למעלה במדו' דז"א עפ"י התורה כו') ונמצא שבחי' אור החכמ' העצמי שבאור אבא דאצי' מתלבש במדו' דז"א הוא הנק' תורה דאצי' וע"ז א' אוריי' שהוא מדו' דתור' שבז"א מח"ע נפק' וד"ל ועד"ז מאצי' לבי"ע עד התורה הנגלית לנו בעולם העשי' הרי שרש התורה במדו' דז"א דעשי' שמח"ע דהיינו מחכמ' הקדומה שבעצמו' המלובש באור אבא דעשי' שבא בהתלבשו' במדו' דז"א דעשי' כמו גלוי אור התורה בי' הדברו' למטה ממש כמ"ש וירד ה' על הר סיני כו' וזהו כי נר מצוה שהמצוה היא בבחי' המל' ונק' מצות המלך בכל עולם לפי מה שהוא ותורה אור הוא בבחי' ז"א דמח"ע נפק' וכמ"כ ענין וזאת התורה והמצוה בחי' זו"נ כו' וכמו אברי האדם שהן כלי לאור וחיו' הנפש כך רמ"ח אברים דמלכא שהן המצות בחי' כלי לאור דתורה שהן המדו' דח"ע שבז"א כו' ונק' שם מ"ה שקיו דאילנא כו' כמשי"ת וכנ"ל דהמצות הן בבחי' מל' שנק' עשי' שבאצי' ושרש התורה בבחי' יצי' שבאצי' שהן המדו' דז"א ששרשן מח"ע וזהו ותורה אור דאור ביצי' אמנם שרש אור זה מאור קדמאה דחכמ' הקדומה רק שירד למטה באור המדו' דז"א בכל עולם כנ"ל וז"ש דהתורה מן השמים נתנה פי' שמים אש ומים כמ"ש מימינו אש דת כו' אש שתורה כו' והוא בחי' התכללו' המדו' דז"א עפ"י התורה דוקא כנ"ל וד"ל:

(צח) '''והנה''' באמת עיקר ענין נר מצוה ותורה אור בא לומר דאור התורה הוא העושה כלי דנר מצוה עד"מ הנר שאינו כלי בלא אור כו' והענין הוא כנ"ל בענין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה שעושה למעשה המצות כו' וביאור הדברים הנה יש להקדים מאמרז"ל הידוע דשמי עם י"ה גי' שס"ה וזכרי עם ו"ה רמ"ח וידוע בע"ח דרמ"ח מ"ע כללותם ה"ח לבד והן ה"ח המגדילים הולד (כי ט"ס דז"א טפ"ט פ"א וג"כ טפ"ט נגד ג' כלי' עולה רמ"ג וה"ח המגדילי' רמ"ח ונק' ה"ח המגדילי' האילן כמ"ש שם מ"ה מלגיו דאיהו שקיו דאילנא כו' עד"מ אילן הגדל על המים שעיקר גדילתו מיניקת שרשיו מלחלוחי' המים שמזה מתרבה ומתגדל מעט מעט כי טבע המים להתפשט ולעשו' ריבוי היפך טבע האש לכווץ כו' ואילן יבש אינו גול מצד העדר ההתפשטו' של המים ולחלוח' כו' וכך האדם נק' עץ השדה כידוע וגידולו ג"כ ע"י בחי' מי החסדי' שנמשל למים והענין הוא דבחי' אדם הוא כלול מפנימית וחיצונית אדם פנימי הוא גידול השכל והמדות וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש שצלם הוא מוחין דאדם שנגדלי' בו מעט מעט וכידוע בתינוק קטן עד ב' שנים נגדלו אבריו מחמת היניקו' חלב (והוא גידול שלא לפ"ע גידול אבריו אחר ב' שנים לפי שהחלב מרבה הגידול ביותר מכפי המדה כמ"ש במ"א ואח"כ תתגדל קומתו מעט מעט לפי רוב ימיו ושניו וגידול זה כולל רוחני וגשמי ברוחניו' הוא גידול שכלו ומדותיו כא' דמדותיו נגדלי' בעצם לאהוב דבר גדול ולשנוא כו' ותקיף במדותיו בהן ולאו כו' וגם בשכל שבמדותיו מדי יום ויום יגדל מפני ששכלו יגדלו המדו' עמו כעץ השד' שגדל העץ וקליפתו יחד כו' וזהו שאנו רואי' בתינו' בן ג' וד' שנים מדותיו קטני' ביותר לאהוב דברי' קטנים ואין תוקף במדותיו בהן ולאו כלל וכשיגדל בשנים כמו בהיותו בן ו' וז' יגדלו מדותיו ויהיו תקיפים וחזקים מצד גדול שכלו ודעתו כמ"ש לפי שכלו יהולל איש וכמו שא' הפעוטות מקחן מקח כו' שזהו בן ו' וז' כידוע ולא קודם לכן וכמ"ש במ"א וזהו הנק' גידול אדם פנימי וכמ"כ ממש גידול חיצוני שהוא אדם חיצוני שהן ציור תואר תמונת אדם באבריו וקומתו בראש וגוף ורגל הרי לפ"ע שניו יגדל קומתו מעט מעט מדי יום כו' וגידול אבריו תלוי בגידול שכלו ומדותיו וכמו שא' כי האדם עץ השדה כמו שהעץ יגדל יגדלו עם עצו והעץ הוא החומר והפרי הוא הצורה יגדלו כא' כו' וד"ל והנה גידול הולד בבטן אמו ג"כ שלא לפי ערך שבט"ח יגדל מה שלא יגדל בכמה שנים לפי ערך זה כידוע והנה ידוע בס' הרפואה בסיבת גידול הולד בבטן אמו הוא בא מב' דברים א' מן המאכלים שאוכלת ונהפך לדם (ומחלקי הרוחניו' שבמזון נברר ונתקבל בטיבורו כי פיו סתום וטבורו פתוח והיינו אוכל מה שאמו אוכלת כמ"ש במ"א) ואמנם לא מן הדם עצמו אלא מחלקי המים שבדם דוקא ניזון ומזה נתגדל ונתרבה מעט מעט והב' מן בחי' מיין נוקבין שבאין מעיכול המאכלים מגדלים הילד וה"ז ממש כאילן שגדל על לחלוחי' המי' מפני שחלקי המים והלחלוחי' עושין התפשטו' וריבוי בולד מעט מעט בכל ט"ח העיבור וכך הוא בגידול התינוק מצד עצמו לאחר הולדו ולאחר הגמלו מן היניקה אוכל מאכלים ומן חלקי המים שבדם שנעשה מן המאכל עושין רבוי והתפשטות באבריו כי טבע המים לעשות התפשטות ורבוי כאילן הגדל על המים כנ"ל אך א"כ הי' ראוי שיגדל אדם עד אין שיעור למעלה עד בהיותו בן ע' שנה ואנו רואים שיפסק הגידול בהגיעו לשיעו' קומתו עד בהיותו בן ך' וכה"ג יעמו' בעמדו לא יוסיף ליגדל ולא יגרע כו' אבל הנה בהכרח צ"ל דגידול זה הגשמי באברי גופו תלוי בגידול הרוחני דשכלו ומדותיו הנק' אדם פנימי וכל זמן שגדל בשכלו ומדותיו כמו מבן ו' עד בן י"ח ועשרים יגדלו גם אברי גופו וכאשר יפסק גידול הרוחני יפסק גידול הגשמי כי הא בהא תליא וכעץ השדה שיגדל חומרו וצורתו כא' וזהו ענין אך בצלם יתהלך איש פי' צלם אדם הוא אדם רוחני בגידול המוחין דכחב"ד והצ' דצלם הוא גידול בחי' שכל שבמדות והל' גידול המוחין שהוא השכל עצמו ומ"ם דצלם הוא מקיפי' דחיה יחידה כו' ואורו' הצלם דאדם נכנסים בו מן העלמם לגלוי לפ"ע הימים ושנים וכמ"ש כי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה עד היותו בן ע' זקן שקנה חכמה ממקורה כו' ואמנם הנה גידול הגשמי נפסק בהיותו בן כ' בודאי מפני שנפסק אז גידול השכל ומוחין שבמדות שהוא צ' דצלם ובלמ"ד ומ"ם שנגדלי' אח"כ אין זה חבור עם גידול הגוף שהגוף הוא רק בחי' המדות שזהו עיקר אדם כו' כמ"ש במ"א וד"ל והנה כמו שבעיבור נגדלים אברי הולד ע"י הלחלוחי' דמ"נ דנוק' כך הגידול גשמי ורוחני דתנוק בא ע"י בחי' יסוד המים ולחלוחית שבמוחי' שבראש שהן העורקים וגידי המוח המתפשטין בכל האברי' שאין בהם דם כלל כידוע וכמ"ש בר"מ ע"פ המקרה במים עליותיו דגרמין בניין על מיא כו' שהן הלחלוחית שבמוח הראש ששרשם מלובן דאב כו' והוא בחי' ה"ח המגדילי' שהן ה"ח דאבא דוקא כידוע וד"ל וביאור הדברים הנה מבוא' במאמ' בענין אדם א' ד"ם שחלקי המים שבדם בגידין שיש בהן דם בא מן המוח חכמה שהוא קר ולח בטבעו כמו שבעצמות כו' ומחלקי המים שבדם בא ההתפשטו' וריבוי באברים להגדילן מעט מעט לפ"ע השנים במאכלי' שאוכל בכל יום אך מה שנפסק הגידול בהיותו בן כ' כו' כנ"ל היינו מפני שגידול זה דמים שבדם תלוי בגידול הרוחני שהן העורקי' שבלא דם כלל שהן גידי המוח חכמה שנשלח בכל האברים (והוא ענין הדפק שבגידי היד כו') ובזה יובן ענין המאמ' דשם מ"ה שהוא אדם הוא שקיו דאילנא כו' דאדם עץ השדה אך מלגיו הוא בחי' צלם אדם פנימי שבמוח החכמה שבראש שמשם נמשך ממילא גידול הגשמי דגופו של אדם דרך העורקי' שאין בהן דם שמתפשטים בכל האברים לגדל אותם ולהרחיבם מעט מעט במשך זמן מה עד היותו בן כ' כנ"ל והוא בחי' יסוד המים ולחלוחי' שבעורקי' שבמוח (דזהו מצד לובן האב משא"כ גידול הולד בבטן שהוא מאודם דנוק' שמזה גידול החומר שלו ורמזו במ"ש מלמדין אותו כו') וע"פי כ"ז יובן מ"ש כי האדם עץ השדה כו' כעץ שגדל על המים כך גידול האדם ע"י העורקים כנ"ל וזהו כי נר מצוה ותורה אור דרמ"ח מ"ע רמ"ח אברים כנ"ל והנה הגידול ורבוי של האברים שהן המצות הוא ע"י ה"ח המגדילים ומרחיבין אותן והיינו ע"י אור דתורה דאור זה הוא מבחי' החסד דוקא (כמו וירא כו' האו' כי טוב וחסד וטו' הכל א' כמו אך טוב וחסד כו' וכמ"כ ויקרא כו' לאור יום וכתיב יומם יצוה ה' חסדו וכה"ג) וכמ"ש ותור' חסד על לשונה כו' דהיינו בחי' מי החסדי' דמח"ע דתורה הוא העושה בחי' גידול והתפשטו' ברמ"ח אברין דמלכא שהן רמ"ח מ"ע העליונות הנק' מצות המלך למעלה כנ"ל וכמו שאנו רואי' בתו"מ למטה דאור דתורה מרחיב ומגדל אופן מעשה המצוה בכמה פרטי' רבים ושונים כמו בסוכו' תשבו יש בזה ריבוי פרטי אופני המעשה שאז יהי' נק' מצוה וא"ל אינה מצוה כלל וכלל דדוקא באופן זה שהן ד' פרשיו' בד' בתים וכל פרטי דיניהן יוכשר למצות תפילין ואם יחסר דבר מזה אינו נק' תפילין וכן סוכה בג' דפנות וסכך כשר וכל פרטי דינם אז נק' מצות סוכה וכה"ג בכל המצות א"כ הרי נעשה גידול והרחבת הלכי' שהן המצו' ע"י ריבוי האור דתורה דוקא דמריבוי האור דתורה המבאר ומפרש אופן המצות נעשה בחי' רבוי והרחבת הכלים דמצות וה"ז ממש כאילן הגדל ומתרבה ע"י המים כנ"ל ברמ"ח אברי האדם שנגדלים ע"י המים שבמוח כו' וז"ש ותורה אור ע"י ה"ח דאור אבא כו' וזהו טעם האו' דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה דהיינו שהתלמוד בתושבע"פ דוקא הוא העושה הרחב' בנין הכלי' דמצות מעשיו' בכל פרטי אופניהם כנ"ל (ואע"פ שנא' ע"ז ותורה אור וקאי על בחי' ה"ח דאבא דוקא שהוא בתושב"כ היינו בחי' ה"ח דאבא שבמל' כמ"ש ויבן ה' כו' את הצלע דאבא יסד ברתא כידוע וכך שרש תושבע"פ מה"ח דאבא וע"ז א' ותורה אור וזהו ענין מצות המלך שבא בגלוי גמור בדבור דמל' בתושבע"פ דוקא ושרשם ברמ"ח אברים דז"א ג"כ הבנין ע"י התנאי' שנק' בניך בוניך וכמארז"ל כאלו עשאוני ברמ"ח כו' כנ"ל וד"ל):

(צט) '''ומעתה''' יש להבין טעם האו' דמעשה גדול דהנה אע"פ שמבוא' למעלה בשרש המצות שהוא בבחי' המל' שהוא רק בחי' עשי' שבאצי' לבד ונק' מצות המלך כו' מ"מ יש שרש גבוה למצות יותר נעלה גם משרש התורה שהיא בבחי' החכמ' והוא בבחי' כתר דכתר שלמעלה גם מחכמ' שבכתר הנק' ח"ס או חכמ' הקדומה הנ"ל שהרי שרש המצות בבחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא כו' ופי' גלגלתא הוא בחי' כתר שבכתר דחפיא על מו"ס שבתוכו עד"מ גלגלת האדם שלמעלה מן המוחין שבה (ואע"פ שלענין בחי' אדם העיקר הוא בחי' המוחין שבחו"ב והוא צ' דצלם אבל הגלגלת עצמה בחי' מקיף למקיף דג"ר הוא למעלה מבחי' אדם דחכמ' ונק' ראש אדם וחכמ' שבראש זה למטה ממנו אע"פ שעצם הגלגלת חיצוניות והמוחין שבו בחי' פנימי' הרי ידוע דבחי' חיצוניו' שבעליון מקיף ע"ג התחתון כך חיצוניו' דגלגלת חפיא כל מו"ס ומקיפו מכל צד וכמ"ש במ"א בענין מצחא דע"י כו' באריכו') והנה כללות הענין הוא רק בחי' עצמו' נקודת הרצון העליון שבכל מצוה שלמעלה הרבה מבחי' החכמ' וטעם לרצון שע"ז א' ותורה אור והוא נק' כתר שבכתר דוקא כנ"ל וביאור הדברים הנה יש להקדים ביאור בחי' ח"ס דא"א שהו' הטעם הכמוס לרצון עד"מ באדם למטה כשרוצה דבר מה אם רצון זה נולד רק מצד השכל וטעם גלוי להיותו טוב בעיניו עפ"י שכלו זהו בחי' חכמ' הגלוי' שמלובש בו הרצון ופושט ולובש כשיבטל הטעם יבוטל הרצון וז"ש בע"ח דאו"א מלבישים לזרועות דא"א לבד כמו הטיית הרצון לחסד מלבישו השכל דחכמ' בגלוי והוא מה שמבריק בשכלו להמציא טעם וסברא כרצונו לחסד ופושט לבוש זה שאם יסתור זולתו הטעם אם הרצון הוא בעצם לא יבוטל כלל וגם שיבוטל הטעם כמו שטענה מדת החסד על ר"ע וכי זו תורה וזו שכרה והשיב שתוק כך עלה במחשבה ורצון לפני פי' שתוק שאין לזה טעם בגלוי דהטעם בגלןי מורה היפוכו כמו וכי זו תורה כו' אך כך עלה ברצון כמו שאו' אדם לחבירו כך אני רוצה ולא תשאליני טעם ויש בזה ב' אופני' א' שיש לו טעם לרצון זה רק שא"א להביאו בגלוי ונק' טעם כמוס ונעלם בעצמו למה ירצה כך ונמצא גלוי זה שמגלה רצונו הבא בלא טעם רק באמרו כך אני רוצה שנראה ונגלה רק שרצונו בזה אבל הטעם כמוס שבו מוסתר ונעלם בתוך גלוי הרצון הזה ונמצא בחי' גלוי רצון זה שאו' כך אני רוצה מקיף וסובב ומלביש להטעם כמוס שיש לו בזה הרצון והטעם כמוס הזה מוקף ומולבש בתוכו כו' וה"ז כגלגלת החופה על המוחין שבו וזהו ענין מצח הראש שבו גלוי הרצון ומקיף למו"ס שבתוכו שהוא הטע' הכמוס שבהעלם בו כו' וכמ"ש במ"א בענין המאמר דמצחא כו' והאופן הב' הוא למעלה גם מזה והוא כאשר אין לו טעם כלל לרצון זה שאו' כך אני רוצה כלומ' כך אני רוצה בלא טעם כלל גם לא טעם כמוס ונעלם וזהו הנק' בחי' כתר שבכתר וזהו פשוטו של המא' שאו' שתוק כך עלה במחשבה בלא טעם כלל וכלל אלא עצם נקודת הרצון כמו שהוא שאין טעם לרצון כלל (והשוחד שמטה לרצון לחסד ולהיפוך לשונאו יטה רצונו לחוב בא מצד נקודת עצם הרצון שמזה יתלבש בטעם כמוס לרצון ומן ההעלם בא לגלוי שכל למצוא טעם גמור לזכות או לחוב ובאמת אינו כן דודאי בטעם כמוס לרצון יש התחלקו' הרצון לחו"ג כפי הוראת הטעם לפעמי' כך ולפעמים כך אבל בנקודת עצם הרצון אע"פ שגם הוא חולק לחו"ג כמו לאוהב בעצ' ולשונא בעצם מ"מ אין בו נטיי' לדבר והיפוכו אלא או כולו חסד או כולו דין כו' ונמצא מה שא' בפרדס דהתחלקות הקוין ימין ושמאל ואמצע אינו אלא מחכמה שבכתר אינו כן דגם בעצמות הכתר יש התחלקות זאת רק שאין שם התכללות חו"ג כו' וכמ"ש במ"א בענין רמה קרני ולא רמה פכי דשאול נמשח בפח הוא מצד התחלקות הרצון בחכמה שישתנה אבל רמה קרני הוא בעצם נקודת הרצון שבחסד שבו אך טוב בלי שינוי כו') וזהו שא' בזהר דאית רצון ואית רצון (ונק' תחלת המחשב' וסופא דמחשבה דמחשבה ורצון ענין א' הוא) רצון שברצון הוא כתר שבכתר דהיינו עצם נקודת הרצון כמו שהוא שלמעל' גם מטעם כמוס (והוא תחלת המחשב' כו') ורצון שמלובש בטעם כמוס עכ"פ שנק' סופא דמחשבה שנחלק לחו"ג כנ"ל וד"ל והנה במצות ששרשם בבחי' רצון העליון כנ"ל יש ג"כ ב' מדרגות רצון העליון הא' רצון העליון שמלובש בטעם כמוס לרצון כנ"ל והן הנק' טעמי מצות שע"ז אמרז"ל ע"פ ישקני כו' דטעמי מצות לע"ל יתגלו וכמו טוב טעם ודעת למדני פי' טוב טעם של כל מצוה ויש בזה ב' מדרגות א' טעמי' הפשוטים שע"פי נגלה כמו הטעמים שבתלמוד כמו מ"ט דרבי פלוני כו' והב' הטעמים שע"פ סוד ונסתר כי אורייתא סתים וגליא וכמו שבגליא יש טעמים הבאים בגלוי כך בסתים דאורייתא הן סודות טעמי המצות שע"פ הסוד ודרך הנסתר כמו מצות תפילין בד' בתים וד' פרשיות ובבליטה ע"ג הראש שטעם הנגלה כמ"ש כי שם ה' נק' עליך כו' וע"פ הסוד היינו לפי שהן בחי' מקיפין דד' מוחין כו' וכה"ג הסוד שבמצות ציצית בל"ב חוטין כו' וטעמים שע"פ הסוד יתגלה לע"ל (ומ"ש בפע"ח בסודות טעמי המצות ע"פ דרך הנסתר הכל אפס קצה מפנימית סודות שבמצות כו') וכ"ז הכל בבחי' ח"ס דא"א שנק' טעם כמוס לרצון העליון דאע"פ שבטעם הנגלה הטעם אינה כמוס כי הרצון בא בגלוי לעשות כך וכך וממילא גם הטעם בגלוי אבל בחי' הטעם לרצון העליון שבמצוה זו למעלה נק' טעם כמוס ונעלם ונק' סוד ה' והוא בחי' ח"ס (ולכך הטעמי' לפעמים בחכמה ולפעמי' בכתר דח"ס נחשב מבחי' הכתר שהרי נק' חכמה שבכתר והוא מקור לחכמה הגלוי' אך באמת טעמי' שהן נגינות הוא בחי' העונג הנעלם שלמעלה מן החכמה ונק' רינה דאורייתא וכמו ויהיה שירו וזהו שיר השירים ישקני ששם טעמי' כו' כמו זרקא מקיף כו' שלא נדרש מהן דרש כלל והן למעל' מטעם וסוד שבמצוה שגנוז בה כו') וע"ז א' דטעמי' בכתר ונקודות בחכמ' ומ"ש לפעמי' טעמי' בחכמה לא קאי על נגינות רק על טעמי מצות שהן בח"ס ואפשר גם על נגינו' והוא בעונג הבא בשיר שהוא במורגש וכמ"ש זמירות הי' לי חוקיך כו' אבל למעלה מזה הוא בחי' ארחין כו' שע"ז אמ' אביטה אורחותיך שהוא עונג הנעלם ממש כמשי"ת) והרצון הב' הוא הנק' רצון פשוט שלמעלה מן הטעם לגמרי כנ"ל שאין טעם לרצון זה אפי' לא טעם כמוס וזהו למעלה מטעמי מצות שעכ"פ נק' בשם טעם רק שהוא טעם סתום כו' אבל עצם הרצון כמו שהוא במצות למעלה גם מטעם כמוס וסתום ונק' כתר שבכתר שהוא נבדל בערך מבחי' ח"ס כו' וכידוע דכתר שבכתר נחשב מבחי' עצמות המאציל (ומ"ש בתיקונים אא"ס מלגיו כתרא עלאה מלבר זהו הרצון הנגלה במצחא וכה"ג בחי' חיצוניות דכתר עליון דהיינו חיצוניות דגלגלתא שע"ז שורה מקיף דיחידה וכמ"ש במ"א בענין והי' על מצחו תמיד לרצון שהציץ מרצה בתמידות מפני שאין בו שינוי כנ"ל בנקדות עצם הרצון ולכך אמר כתרא עלאה מלבר כתרא עלאה הוא כתר שבכתר כידוע אבל זהו חיצוניות שבו ובפנימי' שבו שורה עצמו' אא"ס והוא ענין תחלת המח' הנ"ל וד"ל) וידוע בענין והבדילה הפרוכת כו' בין הקדש ובין קה"ק שזהו בחי' קרומא דאוירא כו' שמבדיל בין עצם דגלגלתא למו"ס לפי שאין ערך ביניהן כלל שהרי נאמ' והחכמה מאין תמצא שזהו מאין הנעלם דכתר שבכתר כו' דקאי זה על בחי' ח"ס ג"כ ועד"ז יובן עד רום המעלו' גם בבחי' חכמ' דא"ק ולמעל' מעל' עד בחי' חכמתו העצמיו' דלתבונתו אין מספר בבחי' חכמ' שבמל' דא"ס וכה"ג שמשם שרש התורה דאוריי' מח"ע נפקת כנ"י הרי השרש של המצות מצד בחי' הרצון הפשוט שלמעלה מן החכמה שבהעלם ג"כ כנ"ל בענין אין טעם לרצון כלל אפי' טעם כמוס א"כ מצד זה שרש המצות הגבה למעלה מן שרש התורה כמעלת בחי' עצם גלגלתא על מו"ס כו' וזהו שעל מצות המלך שעכשיו למטה מן אור דתורה כמ"ש כי נר מצוה כו' לע"ל תתעלה למעלה מח"ע דאורייתא כו' וז"ש א"ח עט"ב פי' בעלה דעכשיו הוא אוריי' דמח"ע נפק' שע"ז נא' ותורה אור לע"ל תהי' המל' עטרת לבעלה והוא עטרת דגלגלתא כו' זהו בחי' כתר שבכתר וזהו היתה לראש פנה כו' וכמ"ש למעלה בענין ביום ההוא יצאו מ"ח כו' חצים אל הים הקדמוני דתורה מטעם הנ"ל וד"ל:

(ק) '''ובכל''' זה יובן טעם האומר דמעשה גדול לפי שהמעשה של המצות יש להן שרש גבוה יותר מן התלמוד דהיינו בבחי' גלגלתא עצמה כנ"ל אך אעפ"כ נמנו וגמרו דתלמוד גדול מטעם שמביא לידי מעש' פי' דגם שמצד השרש למעלה יש למצות במעשה מעלה יתירה וגבוה במדריגה משרש התורה הנה זהו למעלה דוקא דהיינו כמו שהמצות הן בשרשן למעלה מעלה בבחי' ארחין דגלגלתא דוקא אבל כמו שירדו המצות למטה מטה ונתלבשו בדברים גשמיי' דנוגה בעשי' גשמי' וגם למעלה באצי' נק' רמ"ח אברים חיצוני' כו' שהן בחי' או"כ דז"א כו' כנ"ל) הנה בזה ודאי בחי' אור ח"ע דאורייתא גבוה הרבה מן המצות ואדרבה האור דתורה הוא בחי' משפיע למצות כמ"ש כי נר מצוה בחי' נר וכלי לקבל אור וחיו' מאור דתורה כנ"ל באריכו' בענין ה"ח המגדילי' האילן כו' שהן בחי' ה"ח דאבא שבז"א כנ"ל וד"ל ונמצא מובן מכ"ז דשני הדיעו' הללו אם תלמוד גדול או מעשה גדול אלו ואלו דא"ח ושניהם אמת דמצד שרש המצות למעלה בבחי' ארחין דגלגלתא המעשה גדול ומצד ירידת התלבשו' המצות למטה בעשי' ממש ולמעלה הוא בבחי' המל' שנק' עשי' דאצי' או רמ"ח אברי' דז"א כו' כנ"ל ודאי בזה נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה פי' מפני שהתלמוד מביא וממשיך האור וחיו' במצות גשמיות למטה כנ"ל ולמעלה הן בחי' ה"ח כו' וכמאמרז"ל כאלו עשאוני כו' וכנ"ל בענין ותורה אור וד"ל (וזהו ענין הנ"ל דהמעשה גדול למעלה והתלמוד גדול למטה דפי' למעלה היינו כמו שהמצות למעלה בגלגלתא ולמטה כמו שהמצות למטה בבחי' זו"נ דאבי"ע כו' ושניהם אמת כנ"ל) אך הנה עדיין יש להבין מהו ענין שנמנו וגמרו דתלמוד גדול כו' דזהו ענין הכרעה בין שני הדיעות הללו ולכאורה א"צ להכרעה ביניהן ולא שייך כלל ענין הכרעה דודאי שניהם אמת דלמעלה המעשה גדול ולמטה התלמוד גדול והכרעה זו דתלמוד גדול מה היא אם הכרעה זו למעלה ודאי למעלה המעשה גדול כנ"ל ואם למטה א"צ להכרעה ולהיות נמנין בזה דודאי התלמוד גדול למטה מטעם דתורה אור למצות בפ"מ למטה כנ"ל אלא צריך לומר דהכרעה זו שנמנו וגמרו דתלמוד גדול היינו בין למעלה בשרש בין למטה בהתגלות דבכל מקום התלמוד גדול מטעם שמביא לידי מעשה ואין זה מובן למה ועוד דזיל בתר טעמא ואם הטעם מפני שמביא למעשה מזה עצמו מוכח דמעשה גדול כו' אך הענין הוא דבא לומר בהכרעה זו דגם מצד השרש של המות כמו שהן למעלה בבחי' ארחין כו' התלמוד מביא זה וע"י התלמוד בא גלוי אור זה במצות למעלה כמו שע"י התלמוד מביא אור למצות למטה ונמצא התלמוד גדול בכל הענינים בין בשרש בין בהתגלות והיינו שא' שמביא לידי מעשה סתם ואין הכונה על המעשה בפו"מ לבד במה שממשיך אור וחיו' למצות המלך כאור וחיו' שבאברים כנ"ל אלא כונתו גם על שרש המעשה כמו שהוא למעלה בבחי' רצון העליון הפשוט כנ"ל שהתלמוד גם שם מביא וממשיך שרש התהוו' המעשה למעלה דהיינו שמביא וממשיך להיות גלוי עצמו' אא"ס ברצון העליון הפשוט שבכל מצו' כמו שהיא למעל' כו' שהרי ידוע דעצמו' אא"ס למעה מבחי' רצון גם מבחי' רצון פשוט וכמא' יהי רצון כו' ונק' בעל הרצון (כלומר בעל הרצון הפשוט ומה שנק' רעווא דכ"ר כלומר מקור כל רצונו' פשוטי' שנק' יעוין מלאין גם זה ע"י צמצום העצמו' הוא בא וכמ"ש במ"א בענין וה' על מצחו תמיד לרצון שזהו צמצום המשכת רעוא דכ"ר מהעצמו' כו') אך לכאורה זהו פלא גדול איך יש ביכולת התורה להביא ולהמשיך גלוי עצמו' אא"ס ברצון הפשוט כו' מאחר שכל עיקר שרש התורה אינו רק מבחי' ח"ס דא"א לבד כנ"ל וח"ס דא"א למטה מבחי' גלגלתא שהוא עצם הרצון הפשוט כנ"ל ואיך ימשיך מבעל הרצון עצמו כו' אמנם הנה יש להבין ביאור הפסוק במ"ש דוד בפקודך אשיחה ואביטה אורחותיך דודאי אשיחה הוא לימוד הלכו' התור' שמדבר באופני מעשה המצות והן הנק' הלכו' כמו הלכות אתרוג וה' סוכה וה' שבת וכה"ג ואיך יאמר שעי"ז אביטה אורחותיך שהן בחי' אחרין דגלגלתא שלמעלה מח"ס שרש התורה וגם ע"ז הפ' יקשה קושיא הנ"ל אלא צריך לומר דדוד א' למעלת אור התורה שע"י אור דתורה שמדבר בדברי תורה בהלכו' סוכה ואתרוג עי"ז דוקא יביט אורחו' ה' שבעצמו' אור הכתר הנק' גלגלתא דא"א כו' ולהבין זה יש להקדי' תחלה ענין א' והוא שיש מעלה יתירה בחכמ' מברצון אע"פ שהרצון למעלה מן החכמ' שאין טעם לרצון כלל כנ"ל אבל מצד אחר יש יתרון מעלה בחכמ' להיותה נק' כח מ"ה בחי' אין בחי' בטול היש שאינו במציאו' כלל ולכך נק' כח מ"ה כח של מה בלי מהות כלל ולזאת בחכמ' דוקא יכול להיו' כל גלוי העצמו' דאא"ס כמו שהוא במרחב והתפשטו' לאין שיעור למעה ולמטה כו' וכמ"ש ה' בחכמ' דכמו שבחכמ' שלמטה באבי"ע שורה כל עצמו' המאציל כך למעלה בחכמ' שבעצמותו שורה בה כל העצמו' וכל שעשועי' העצמיי' אינו אלא בחכמתו העצמי' שהיא התורה כמ"ש בה ואהי' אצלו כו' שעשועי' יום יום עד שנק' על שמה כמו נפש האדם שנק' נפש השכלי' נפש המשכלת אע"פ שהשכל חלק קטן מן הנפש יותר מן הרצון אבל כל עצמו' הנפש שורה בה מטעם שכח השכל הוא בחי' אין ומ"ה והראי' מכח המוליד בדומה לעצמות ממש אינו אלא בנפש המשכלת שנק' אדם הוא שיוליד בצלמו כדמותו ולא מן הרצון אע"פ שהוא גבוה ממנו כי כל הנפש נק' ע"ש השכך שהוא עיקר בחי' אדם וז"ש נעשה אדם בצלמנו אדם דוקא ולמעלה יובן מזה שכל עצמות אא"ס הפשוט בתכלית התלבשותו דוקא בכח מ"ה שבנפשו כמו נשבע ה' בנפשו ונפש זאת כלולה מע"ס שהוא מל' דא"ס שכלולה מע"ס ודוקא בחכמה שבה שורה עיקר העצמו' יותר גם מברצון הפשוט הנק' רעוא דכ"ר ואין זה פלא כלל לפי שעצמות אא"ס הוא בחי' אין האמיתי ואינו שורה רק בבחי' אין שהוא החכמה שמאין תמצא והגם שמאין דכתר תמצא שהוא כמו מזל ונוצר וק"ו הוא כו' הנה בבחי' אין יותר גדול מעלת החכמה מן הרצון אותיות צינור שהוא מזל ונוצר דצינור הוא מצומצם ודק ביותר וזה מורה על היות המשכה זו בהעלם ודקות לבד וכך המשכה זו להתהוות החכמה מאין באה בהעלם ודקות גדול אבל לענין בחי' הבטול והאין בעצם ודאי החכמ' למעלה יותר בב' דברים הא' שהיא בחי' כלי בית קיבול לקבל אא"ס בתכלי' ההרחב' וההתפשטות משא"כ בצינור דרצון הגם שהוא עליון יותר אבל הוא מצומצ' ביותר וידוע דנפסק עצמו' האור כשמאיר דרך צינור כדמיון השערה או דרך מסך כו' אבל באור החכמה יכול לבא בחי' גלוי כל אור העצמות במרחב והתפשטות כמו שהוא ממש כו' והב' מה שכח מ"ה דחכמ' נק' אין והיא בדומה להעצמות שנק' אין האמיתי (דלכך כח המוליד בדומה לו בצלם אדם דוקא כנ"ל) וכפי' אדם אדמה לעליון כו' והא בהא תליא דמפני שהחכמה כח מה ואין שלזה ישכון בה כל העצמות ע"כ ממילא מאיר בה בהתפשטו' ומרחב כל עצמותו כמו שהוא בלי צמצו' והעלם בדקות כצינור כו' ובזאת יתרון מעלות אור תורה על אור הרצון שבמצות שנק' ארחין שהארחין הללו הן בגלגלתא בבחי' צמום ומיצר והוא גלוי הרצון העליון שאין העצמו' שורה בו במרחב משא"כ באור תורה דאורייתא מח"ע נפקת נק' הליכות אלי הליכות עולם שהולך בה כל עצמותו עד"מ אדם שהולך מעיר לעיר וכמו ורוח להולכים בה שאדם הולך בכ"מ משא"כ האורח ושביל שאין לאדם הילוך רק לפרקים להיותו שביל קצר מאד שאין התפשטו' שם כלל וד"ל ובהקדמה זו יובן מה שנמנו וגמרו דתלמוד גדול גם בשרש המצות שנק' ארחין דהיינו שמביא וממשיך גלוי עצמות אא"ס ברצון העליון למעלה מפני שהתלמוד שבחכמה הוא בחי' כלי לעצמות ממש להיותו כח מה ואין כנ"ל אע"פ שלמטה אינו אלא בבחי' ח"ס דא"א שהוא הטעם לרצון כו' אבל כשלומד הל' סוכה ואתרוג מביא וממשיך עצמות אא"ס ברצון העליון הפשוט שבמצות סוכ' כו' מטעם דחכמה כח מ"ה שכל העצמו' מאיר שם בהתפשטות וכענין שכינה מדברת כו' בבחי' בטול וראי' לזה ממ"ש דד"א של הלכה במקו' היכל ק"ק שכולו שם ולא רצונו לבד כו' וד"ל וזהו מ"ש בפקודיך אשיחה בהל' סוכה ואתרוג וכה"ג אז ממילא ואביטה אורחותיך פי' אביטה לגלוי אא"ס שמתצמצם בצמצום ארחין דגלגלתא כו' משום דודאי יש בכלל מאתים מנה מטעם הנ"ל ולכך ת"ת כנגד כולן וד"ל:

(קא) '''ובכל''' הנ"ל יובן ג"כ שרש ענין מארז"ל הנ"ל דויתר הקב"ה על ע"ז ועריות כו' בבית ראשון ולא ויתר על בטול תורה בבית שני כו' דהנה מבואר למעלה שבבית ראשון הגם שרובם היו עובדי ע"ז אבל לא עזבו את התורה וכמו החרש והמסגר אלף כו' וע"כ ויתר להם על ג' עבירות חמורות כו' ובבית שני שעזבו את התורה אבדה הארץ ולא ויתר להם כו' וזהו פלא גדול לכאורה דאם מפני שמבואר למעלה בענין תלמוד גדול בין בשרש למעלה בין בהתגלות למטה כנ"ל הרי אין זה רק מפני שמביא לידי מעשה למעלה ולמטה וזיל בתר טעמא דמזה מוכח שהמעשה עיקר ע"כ ואיך ויתר על עון ע"ז וג"ע כו' שזהו בטול המעשה לגמרי ומה יועיל להם לימוד התורה שאין מעלתו רק מפני שמביא לידי מעשה והמה ביטלו המעשה לגמרי בג' עבירות החמורות הכוללי' הכל כו' אך זהו עצמו הפלא השני באבדן הארץ בעון בטול תורה בבית שני הגם שהמעשה עיקר בשרש ובהתגלות למטה דהיינו מה שטעם תלמוד גדול רק מפני שמביא לידי מעשה למעלה ולמטה אבל המעשה עיקר ואחר שהמעשה קיים למה לא ויתר על עון בטול תורה ואם התלמוד גדול אין זה רק מפני שמביא לידי מעשה והרי המעשה קיים למה יחרב העיקר בשביל הטפל כו' אך הנה תחלה יש להבין שרש ענין פגם העונות למעלה המבואר למעלה במאמר הזהר בפי' הפושעים בי בגופא דמלכא כו' כמשל פגימת אבר שיוצא אור החיות לחוץ כו' דהנה פי' פגימה כמו פגימת סכין שנחסר בה חלק קטן ומרגיש בחללה זה הקטן ומצומצם וכן פגימת הלבנה שנחסר בה אורה העצמי כו' וכה"ג וכ"ז אינו רק דמיון לפגימת הכלי ולא לפגימת האור כלל עד"מ פגימת הכוס שיוצא המשקה דרך הנקב שיש בו חסרון אבל אין זה פגימה וחסרון בגופה של משקה כי לא נחסר ממנה מאומה רק מה שיוצא לאיבוד חוץ וזה אינו מחמתה רק מחמת פגם הכלי שלא יחזיק בה יוצא לחוץ דרך הנקב שבה וכך יובן בפגימת האבר כמו כלי המוח שנפגם א"א לומר שנפגם אור השכל ונתרוקן אלא רק שא"א לו להאיר ולהתפשט כ"א בחומר מוכן לצורתו והחומר של המוח נתקלקל ממילא יצא אור השכל לחוץ כמו בלבול השכל וכן בלבול הראי' בכלי העין כשנפגם וכן בפגימת היד ורגל ואברים הפנימי' גורמי' יציאו' האור וחיו' שבהם לחוץ משא"כ כשהאברי' בבריאותם יכילו האור והצורה בלי נטית לימין ושמאל לחוץ כלל וכך יובן למעלה בפגם העונות בהיות ידוע דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים כו' ונק' כלי לאור דשם הוי' שבכל מצוה (כידוע דמצות בחילוף א"ת ב"ש כו' הוא שם הוי' ממש כי רק מ"צ דמצוה נתחלף בא"ת ב"ש כו' באותיו' י"ה דשם הוי' דיו"ד הוא מ"ם וה' צדיק בא"ת ב"ש כידוע) והנה כאש' נפגם הכלי הוא פגימ' האבר היינו בטול מ"ע או ע"י ל"ת נעשה פגם וחסרון בשם הוי' שהוא הכלי דמצוה וכמו ונוקב שם ה' מות יומת ופי' נוקב זה נקיבה ופגם ממש ובשם ה' היינו בבחי' הכלי דוק' שנפגם אות היו"ד דשם הוי' או אות הה"א שבו נקר' נוקב שם ה' ממש ע"ד הפשט וע"ד הסוד כו' וכמו שאו' בוידוי דק"ש שעל המט' שפגמתי באות יו"ד כו' פגימה ממש ובאות יו"ד הוא בבחי' הכלי לאור החכמ' דשם הוי' יו"ד בחכמ' וה"א בבינה כו' כידוע וכמו לאסתכלא ביקרא דמלכא בחי' ראי' דחכמ' שבנפש האלקות נפגם ויצא לחוץ ע"י פגם הכלי שבה דוקא והוא אות יו"ד והוא ע"י ענין טמטום המוח קשה כאבן בלי התפעלו' המוח כו' מצד הרגשת עצמו ביותר בצרכי גופו שלא ניזוז ממקומו כאבן כבד וזהו ענין סקילה ביו"ד וכמ"ש וסקלתם באבנים כו' ופגם בה"א הוא בבינה בהשגה והסבר כו' שאין בו התפעלות אלקות כלל רק פשט דברים ויוצא לאיבוד נפשו למלאות שלימות תאותו לבד וזה בא מצד השגות עמוקות בצרכי גופו עד שנשרף כל עצמו בזה באש זרה כו' וכמ"כ הפגם באות וי"ו שהוא הבל הלב כו' והכל בשם הוי' שבנפש דכתיב נר הוי' נשמת אדם וכל בטול מ"ע שהן בחלוף שם הוי' פוגם בשם הוי' למעלה ע"ד הנ"ל במשל פגימת כלי שיוצא האור לחוץ כו' וזהו ונוקב שם ה' נוקב ממש נוקב בכלי וממילא יוצא האור דקדושה לחוץ להיכלות החיצוני' שנק' חוץ כידוע וד"ל (וזהו פי' הפושעים בי בגופא דמלכא בבחי' הכלי של האור דהויה שנק' גופא דמלכא כמו גופין תקינת לון כו' וזהו כמו נוקב שם הוי' שם דוקא כנ"ל וד"ל) אך הנה באמת יש להבין על עיקר הענין איך יוכל להיות בחי' גלוי פנימי' אור האלקי לחוץ בהיכלות החיצוני' שהרי נאמר וכבודי לאחר לא אתן כו' ועוד דאין יניקות החיצונים רק מבחי' אחוריי' דאחוריי' דכלים חיצוני' דקדושה כו' ואיך יקבלו מבחי' הפנימי' האור שבכלים דקדושה והרי נא' הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים כו' ולפ"ז לא יתכן כלל ענין יציא' האור לחוץ כו' והנה יש להקדים לזה ענין א' והוא בשרש יניקות החיצונים מבחי' אחוריי' שזה בא ע"פי מאמר קו המדה שמודד או"כ דקדושה ובמדידה זו נמדד גם פנימי' וחיצוניו' וחיצוניו' דחיצוניו' הנק' אחורי' דאחוריים וביאור הדברים ידוע שקודם הצמצום הראשון הי' הוא ושמו בלבד וע"י הצמצום בא האור דרך קו וחוט וזהו הנק' קו המדה עד"מ הקו המודד כל אורך ורוחב שביד האומן הבונה כך למעלה בחי' קו זה מקור כל מדידת אור מן המאציל ומקור כל מדידת כלי לאור וכמו איך וכמה יהי' בחי' גלוי אור ואיך וכמה יהי' בחי' צמצום והגבלה דכלי וגם בכלים עצמן יש ג' מדרגו' פנימי ואמצעי וחיצון והכל בא במדה עפ"י מאמר קו המדה מראש לסוף הכל וממילא מובן שגם בענין ההבדלה בין סט' דקדושה לסט' דק"נ הוא המבדיל בין הקדש ובין החול בין אור לחושך ג"כ במדה ושיעור והוא ע"י הפרסא הנק' פרגוד ומחיצה שמפסיק בין הקדושה לקליפה וקצת חיצוניו' דחיצוניו' הארת אור הבא מסט' דקדושה דרך מסך ולבוש יש בזה ג"כ שיעור ומדה בכל עולם לפי מה שהוא כמו המסך שבבריאה המבדיל בין הקדש כו' בין נוגה דבריאה שמיעוטו רע ורובו טוב כו' ומסך דיצי' יותר גס וכמו ערך גסות הקליפה דשם דנוגה דיצי' חציו רע כו' עד מסך דעשי' להבדיל בין י"ס באו"כ דקדושה ומלאכי' ונשמו' דעשי' בין נוגה דעשי' שרובו רע והקליפות קשין וגסי' ביותר כידוע והוא הנק' לבוש שק כמו ושק אשים כסותם (והוא שק של עור שאין האור נראה בו כלל) וזהו תכלית הסתר אלקו' בע' שרים דנוגה דעשי' וגם זה בא במדה ושיעור עפ"י מאמר קו המדה הראשון דכמו שמודד או"כ דאבי"ע בקדושה בבחי' הפנימי' כך ממש קץ שם לחושך דק"נ שבכל עולם דאבי"ע בפרט הכל במדה לא יוסיפו לקבל יתר מכפי המדה וכידוע בזוהר דאם היו החיצונים מקבלים ביותר מכפי מאמר קו המדה הוו מחרבי עלמא כו' (וכמו בלעם דחזא נבואתו מבתר כותלא וכמו שמעתי מאחורי הפרגוד ומ"ש ויאמ' אלקים אל בלעם ויאמ' ה' אלקים אל הנחש היינו משום דקמי' כחשיכא כאורה כמשי"ת) אמנם הנה מובן דלפני הצמצום אין הפרש כלל בין אור לחושך בין פנימי' וחיצוניו' דהבדלה זו במאמר קו המדה אחר הצמצום דוקא נעשה והיינו מ"ש קמי' כחשיכה כו' קמי' ממש כחשיכה כאורה שניהן שוין ממש עד דאצי' ועשי' שוין בסט' דקדושה וממילא מובן שפנימי וחיצוניו' שבכל עולם הכל שוה וזהו מאריך אף לרשעים כמו לצדיקים בשוה עד שביקש משה שלא תשרה שכינה בעכו"ם משום דקמי' ממש הכל אינו תופס מקום וכלא ממש חשיבי עד שקטן וגדול שם הוא וכמשל השממית שבהיכל מלך שאינו תופס מקום כו' ודוגמא לדבר ידוע מאשר גוים מרקדין בהיכלו והוא שותק הרי הן הן גבורותיו פי' שמצד רוממות העצמות דאא"ס קודם הצמצום שהוא ושמו בלבד כידוע אין שם חילוק מדרגות מעלה ומטה רוחניות וגשמיות וחושך ואור שוין כו' ומאיר לכל בשוה מאחר שהוא נבדל ומרומם בערך לגמרי וממילא אין חילוק בין גלוי אלקו' בהיכל ק"ק ובין גוים מרקדין בהיכלו כו' והיינו דהן הן גבורותיו בחי' הסתלקות כמו שהוא בעלוי עצמותו וידוע דמשום זה הטעם הוצרך להיות צמצום ומק"פ כו' שיהי' נמשך האור בקו המדה להגביל האור דא"ס להיות מקור לרצון וחכמה כו' באו"כ שזהו כאומ' עד פה תבא ולא יותר כחותם המגביל וכידוע דשרש קו המדה הוא בחי' ה"ג דבצ"ק כו' ומזה בא ג"כ ההבדל' במד' להבדיל בין הקדש כו' שאין הפנימי' הולך רק לסט' דקדושה לבד ואין לחיצונים יניקה רק מחיצוניות דחיצוניות ואחוריי' דכלי' דקדושה שנופל בבחי' מותרות וגם זה במדה מן הפנימית איל להם יניקה כלל כנ"ל וז"ש יאר ה' פניו אליך דוקא ולא בעכו"ם כו' וכה"ג וד"ל אך ע"י פגם העונות כמו ונוקב שם הוי' כנ"ל אז נמשך גם מן הפנימית לחיצונית מפני שאין הכלי שלם להגביל האור בסט' דקדושה לבד כו' ולא שנמשך להם ע"י קו המדה שבודאי קץ שם לחושך לא יוסיף כו' רק מצד הסתלקות האור לגבי העצמות דשם הכל יכולים לקבל מצד העדר תפיסת מקום והיינו שממילא לא נמשך במדה ע"פ קו המדה אלא להכל בשוה משום דקמי' כחשיכא כו' וכדורו של אנוש כו' וכה"ג וכנ"ל ובכ"ז מובן דשניהם אמת דע"פ קו המדה אין לחיצוניו' רק מאחוריי' בצמצום ובפגם הכלי' מקבלים גם מהפנימי' שלא ע"י קו המדה מטעם הנ"ל ומזה סיבת אריכת הגלות כו' וד"ל:

(קב) '''ומעתה''' יובן ההפרש בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני באמרם ז"ל דויתר על עון ע"ז כו' ולא ויתר על עון ביטול תורה כו' כנ"ל דהנה בדוגמא לכ"ז שמבואר למעלה בפגם העונות יובן ממש במ"א בענין הנגעים (שהקליפות נק' נגעי בנ"א וכמו והוכחתיו בשבט אנשי' ובנגעי בנ"א) ולפי אופן החטא כן אופן הנגעים בבנ"א דמה שנפגם צלם אלקים שבנפשו ע"י עונותיו נק' נגעי בנ"א דנגע היפך ענג וענג האלקי בקדושה ולעומתו נגע דקליפה כמו מפשע רב דמשפע דקדושה נעשה פשע וכמ"ש במ"א שיש נגעים גדולי' בחי' אחורים דכתר שפוגמי' בבחי' תענוג שברצון הפשוט שבקדוש' ובקליפה נק' נגעים גדולי' כמו וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים כו' ויש נגע בפגם דאור החכמה שזהו לנגד הענג דחכמה שבקדושה (כמו פגמתי באות יוד כו') והיינו כללות נגעים סתם שהוא בחי' הסתלקות אור אבא כמ"ש בע"ח והוא א' דאדם כו' והיינו כשנפגם בצלם אדם בחי' כח מ"ה דהיינו חכמה שבנה"א שאז נסתלק אור האלקי מנשמתו וסר צל ה' ממנו כי הרע נדבק בו ואז וטמא טמא יקרא וסימנו הוא שאין בו בחי' בטול ממקומו אלא קשה כאבן דומם בלי חיות אלקות כלל כו' שזה כולל כל העונות בפרטות כו' ודוגמא לזה יובן בכללות יניקות חיצוני' באדם דקדושה שע"ז א' אדם כי יהיה בעור בשרו כו' שנק' נגעי אדם למעלה שכללותו הוא רק בחי' הסתלקות אור אבא שהוא א' דאדם (והוא כתר דחכמ' שזה נגע היפך ענג) כמ"ש אדם כי יהיה בעור כו' וידוע דעור ובשר בא מדם הוא הנפש (שהוא מן האודם דנוקבא כו') והוא מחלל שמאלי שבלב שמקבל ממוח בינה חם ויבש כו' ומשם מתפשט ע"י חלקי המים שבדם גידול האברים כנ"ל ואמנם עיקר ומקור לגידול אור וחיות שבדם הוא הנפש נמשך ממוח החכמה קר ולח שהן העורקים כו' כנ"ל והוא א' דאדם א' דם דם הוא בבחי' מוחין דאימא וא' הוא בחכמה ועיקר ענין הנגעי' הוא בחי' הסתלקות אור אבא דוקא כמ"ש בע"ח ומבואר במ"א באריכות וכך יובן בענין המצות שנק' רמ"ח אברים שהן מבחי' דם הוא הנפש והפגם מגיע באור וחיות שמלובש בדם והוא א' דאדם בחי' אור אבא (וכידוע בענין הדפק קפ"ד אחוריים דאבא שמלובש באימא) והיינו אור דתור' א' דאדם גי' מ"ה דחכמה שהוא בחי' האור וחיות שלהם (וזהו שהראו להם על עון בטול תורה במה שגדר הפרוכת ויצא דם שאו"פ דאדם נפגם ויצא לחוץ כנ"ל) ומבואר למעלה בסיבת פגם העונות שיוצא אור ושפע לחיצונים יותר מכפי הקצוב ע"פ מאמר קו המדה כו' והנה בבית ראשון הגם שפגמו למעלה בכמה כלים מכלים שונים ויצאו רבוי אורות עליונים לחוץ לחיצונים כו' מ"מ היה לזה תיקון מיד ע"י שלא עזבו את התורה כמו החרש והמסגר כו' לפי שהתורה באה בבחי' קו המדה לברר ולהבדיל בין טו"ר כנ"ל (וכמו בנגעים אין הטומאה חל רק כשנסתלק אור אבא דעיקר גלוי אלקות בחכמה וכשנפגם אור החכמה נסתלק גלוי אור האלקי אז ממילא ישכון הטומאה אבל כשלא נסתלק אור אבא אינו נגע טמאה עדיין או שיועיל לו לטהרו ע"י הסגר וע"י הכהן שהוא בבחי' אדם שממשיך אור אבא מחדש באמרו טהור כו' וכך ע"י אור דתורה בבית ראשון הוחזר גלוי אלקות בחכמה וממילא נטהר כל נגעי בני אדם שנעשו מפגם העונות אבל כאשר עזבו את התורה בבית שני נסתלק אור אבא שבו שוכן גלוי אלקות אז אין תקוה ותיקון וממילא לעולם בטומאתם בגלות עומדים כו') ועוד דע"י לומדי התורה הי' נמשך גלוי אור חדש מעצמו' המאציל לגמרי כי אור א"ס שורה בחכ' דוקא ועי"ז נמשך גם בשרש במצות למעלה אור חדש כנ"ל בפי' בפקודיך אשיחה ואביטה כו' דהתלמוד מביא לידי מעשה גם בשרש המעשה למעלה שנקרא כתר ומשם נמשך ברמ"ח אברים דמלכא למלאות כל חסרון ופגם שנחסר ע"י העונות אבל בבית שני שעזבו את התורה אבדה הארץ שאין תקוה ותיקון למלאו' החסרון בלא אור דתורה מטעם הנ"ל דהחכמ' כח מ"ה ואין כו' שהוא בית קיבול למרחב אור העצמו' ממש כו' וד"ל וזהו שאמרז"ל דויתר על כו' הגם שאין טעם להתלמוד גדול רק מפני שמביא למעשה וכאן חסרה המעשה אבל הרי יש בכח התלמוד להביא אור חדש גם בשרש המעשה למעלה כנ"ל למלאו' כל חסרון הקדום משא"כ בעון בטול בטות תורה שלא יש דבר שיתקן החסרון וממילא אבדה הארץ שהוא בחי' המל' כמו השליך משמים ארץ כו' מצד ריבוי יניקו' החצוני' באין תקוה כו' אך הנה כ"ז עכשיו דוקא שעדיין לא נבררו כל הברורי' דרפ"ח כו' ולכך נמנו וגמרו' דתלמוד גדול (אפי' למעלה כנ"ל) מפני שהתלמוד דוקא לידי מעשה (למעלה ולמטה) אבל לע"ל יהי' המעשה גדול כמ"ש בים ההוא כו' חצים אל הים הקדמוני שהוא התור' כנ"ל ולהבין ביאור זה יש להקדים תחלה בענין הברורים דרפ"ח כו' כידוע דשרש התהו למעלה מהתיקון וכמ"ש ואלה המלכי' כו' לפני מלך מלך לבנ"י כו' (והוא בחי' נקודו' בחי' הכתרים ע"כ הן זת"ז וכמו וימלוך תחתיו כו' והן אורו' תקיפין להיותן בחי' נקוד' עצמיו' דכל ספי' כו') וכמבואר במ"א בראיות הרבה וא' מהן מה שאנו רואים שע"י המאכל יחיה האדם וכמו שאמ' ר"נ עד דלא אכילנא בשרא כו' ואיך הצומח וחי יחיו לאדם בחי' מדבר (ומוצא פי ה' שבמאכל ג"כ נמוך ממוצא פי ה' שבאדם שהוא מאמר נעשה אדם כו' וכמ"ש במ"א באורך) והמאכל א"צ לאדם והאדם צריך למאכל ומוכרח מזה שיש שרש לצומח וחי למעלה משרש נפש אדם והיינו משום דשרש צומח וחי הוא מבחי' התהו שקדם לתקון כנ"ל והן בהמו' וחיות שנבראו קודם לאדם כידוע ע"פ אחור וקדם צרתני אחור למע"ב וקדם כו' והן רפ"ח נצוצות דתהו שנפלו למטה בבחי' ב"ן כו' ונשתלשלו וירדו בסתר המדרגו' (בפרודי האותיו' כמ"ש במ"א בענין השביר') עד התהוו' צומח וחי כמו ממג' תבואת שמש כו' שהוא מקבל מחיצוניו' האופני' כו' מבחי' אחוריים דבחי' ב"ן שיורד ונמשך בבחי' נגה דעשי' כמ"ש בע"ח בסופו ושרש נפש האדם למעלה הוא מבחי' אדם דתקון דאדם גי' מ"ה וב"ן גי' בהמה כו' ומ"ה מברר לב"ן כך האדם האוכל המאכל או מקריב קרבן מן הבהמה (וכמו נה"ב בעבודה שבלב בתפלה) מעלה הוא לבחי' ב"ן שבנוג' כו' כידוע בענין אכילת אדם ואכילת מזבח אך אחר הבירור מעלה המאכל לאדם מצד שרש המאכל למעלה קודם שנפל בשביר' שהוא מבחי' התהו שקדם לאדם דתיקון וכמ"ש לפני מלך מלך כו' והוא בחי' ס"ג שלמעלה מבחי' מ"ה ועיקר השבירה הי' בבחי' ס"ג בז"ת דבינה כידוע בע"ח ע"כ לאחר הברור כשעולה בחי' ב"ן לשרשו בס"ג שלמעלה ממ"ה שהוא התהו שקודם לתיקון ממילא יש כח ועוז למאכל (אחר שנברר ע"י האדם בחי' מ"ה) לתקן ולהעלו' לנפש אדם וזהו הטעם שיש כח בצומח וחי להחיו' לנפש אדם כנ"ל וכמ"ש ביאור זה באריכו' בכמה דוכתי וד"ל ובזה יובן ג"כ בענין ההפרש הנ"ל דעכשיו תלמוד גדול כו' דהיינו בחי' שם מ"ה דחכמ' שבתלמוד דבחכמ' דוקא אתברירו רפ"ח כו' משום דמ"ה מברר לב"ן עכשיו שעדיין לא נבררו רפ"ח כו' שנפלו מבחי' התהו (כמו שאדם מברר למאכל כו' כנ"ל דאדם דתיקון מתקן לבחי' התהו והתורה נק' אדם כמ"ש זאת תורת האדם כו') והיינו שמביא לידי מעשה כנ"ל אבל לע"ל לאחר שיתבררו כל רפ"ח כו' שבבחי' ב"ן וכמ"ש בר"מ דאילנא דטו"ר יתעבר מעלמא כו' לית תמן פסול וטמא אז כו' ודאי יעלה בחי ב"ן לשרשו בבחי' ס"ג דתהו שלפני בחי' התיקון דמ"ה דחכמה כנ"ל ע"כ אז יהי' המעש' גדול מן התלמוד וכמ"ש אשת חיל שהוא ב"ן עט"ב לשם מ"ה דתורה וד"ל וז"ש ביום ההוא דוקא יצאו מ"ח מירושלים שהוא תשלום הבירורים דמ"ת דב"ן בבחי' או"ח אל שרשם הראשון שלפני השבירה שיעלו לבחי' הכתר דתהו שלמעלה ממ"ה דחכמה שבתיקון וז"ש חצים אל הים הקדמוני שהן מ"ע דתור' (וכמ"ש במ"א בענין יהי רקיע כו' וד"ל בכל הנ"ל יובן ג"כ שרש ענין הנ"ל מה שבפ' ראשונ' דק"ש נא' תחל' ושננת' ואח"כ וקשרת' ובפ' שני' תחל' וקשרת' ואח"כ ולמדת' כו' כי בפ' ראשונ' מדבר עכשיו ולא על העתיד כמ"ש שמע ישראל כו' ואהבת ועכשיו קודם שנבררו רפ"ח כו' הרי בחכמה דתורה אתברירו דמ"ה מברר לב"ן כנ"ל דלכך נמנו וגמרו דתלמוד גדול ות"ת כנגד כולן כו' ע"כ אמר תחלה ושננתם במצות ת"ת ואח"כ וקשרתם שהן המצות כמ"ש למעלה בענין כי נר מצוה כו' אבל בפ' שני' מדבר לעתיד דוקא שלאחר תשלום כל הברורים דב"ן שיעלה למעלה מבחי' מ"ה כנ"ל שאז יהיה המעשה גדול מן התלמוד לכך א' תחלה וקשרתם ואח"כ ולמדתם דמצות גבוהים מן ת"ת דא"ח עט"ב כנ"ל וד"ל (אמנם הנה מבואר למעלה דגם עכשיו המעש' גדול למעל' מצד שרשם בבחי' גלגלתא עצמה כו' רק שהמצו' ירדו למט' בנגה לברר ברורי' ובזה התלמו' גדו' ולע"ל הרי יתעלו המצו' להיות כמו שהן למעל' בבחי' גלגלתא שלמעלה מח"ס דתורה כנ"ל אך הנה מבואר למעלה דהתלמוד גדול גם עכשיו להביא לידי מעשה גם במצות כמו שהן למעלה בגלגלתא כמ"ש ואביטה ארחותיך כו' ומה יהיה יתרון המעלה למצות לע"ל שיהיו למעלה מאור תורה כו' הענין הוא דלע"ל יהי' גלוי כל עצמות אא"ס שבפנימית רצונו שעכשיו אינו אלא למעלה בבחי' ארחין לבד ולע"ל יבא בגלוי במרחב והתפשטות כל עצמותו ויהי' נגלה למטה כמו למעלה בשוה שזהו עיקר העוה"ב שע"י המצות בפו"מ דוקא וזהו יתרון מעלה הרבה גם על אור דחכמ' שלמעלה שהוא בית קיבול לבד לבחי' אין האמיתי כנ"ל משא"כ המצות שהן רצונותיו העצמיים שכאשר יתגלו מהעלמם בעצמות הרי הן בחי' העצמות ממש ולא בחי' כלי בית קיבול לבד כו' וכמו רחבה מצותך מאד בלי גבול דעצמות אא"ס וכמשל רצון עצמי שבאדם שנמשך כל עצמותו ממש בזה וראי' ממס"נ ממש עד עצם נקודת רצונו בדבר מה כו' שלא ימצא זה בכח במ"ה שבנפשו כו' וד"ל):
}}
{{מרכז|'''סליק שער הק"ש'''}}

[[קטגוריה:אמרי בינה]]