עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נשא"


==נשא,  א׳==
 נשא את ראש בני גרשון וגו׳. יש להבין למה נאמר בבני גרשון גם הם וגם מ״ש בבני גרשון דוקא ע״פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני ולא נאמר כן בבני קהת ומררי. אך הנה תחלה צריך להבין כללות ענין המשכן ונסיעתם במדבר. דהנה שרש טעם נסיעתם במדבר עם המשכן וכליו הי׳ כדי להכניע כח יניקת החיצונים ששרש יניקתם הוא במדבר דוקא. 
ולכך במדבר אין שם גידול צמח ודשא כלל אלא שממון בלבד, כי ההשפעה היא מסט׳ דקדושה דוקא ואתה מחיה את כולם. וכתיב צדיק ה׳ פי׳ צדיק שהוא משפיע ובעל צדקה. וכן בכל סטרא דקדושה יש בחי׳ זו. 
והנה בהקב״ה החסד נמשך מצד הגדולה כמ״ש ארך אפים וגדל חסד. ובכל סטרא דקדושה החסד נמשך מצד הביטול שבטל לה׳ ונחשב לאין ואפס בעיניו לכן ראוי ליתן לזולתו שהוא חשוב יותר. 
וכמ״ש באברהם ואנכי עפר ואפר ולפיכך הי׳ עושה חסד עם כל בני אדם כו׳. משא״כ מי שהוא יש ודבר ואינו בטל צריך הכל לגרמיה ואינו בחי׳ משפיע. ולכן במדבר הם נחש שרף ועקרב ג״ק ששם מקור הקליפות שהם יש ודבר נפרד ואין בהם בחי׳ הביטול לכן אין ממנו שום השפעה, והנה לכך הי׳ נסיעת הארון וישראל במדבר כדי להכניע את המדבר ולכך נשאו את המשכן במ״ב מסעות שהוא בחי׳ שם מ״ב. 
והיינו ע״י גילוי אלקות שהי׳ במשכן כשנשאו אותו במדבר ממילא נכנעו וכמ״ש כהמס דונג וגו׳ [ועמ״ש מזה ע״פ אלה מסעי]. ותועלת הכנעה זו היתה ענין הכנה לע״ל שיוכל להיות גילוי אלקות בעולם השפל שלנו כמ״ש ונגלה כבוד ה׳ וגו׳ שע״י שנכנע תחלה מקור ההסתר והיש יוכל להיות בו אח״כ הגילוי לע״ל [ואפ״ל שהוא כענין שבעבודת ה׳ צ״ל תחלה בחי׳ אתכפיא בכדי שעי״ז יוכל לבא אח״כ לבחי׳ ומדרגת אתהפכא חשוכא לנהורא, ובלי בחי׳ אתכפיא תחלה לא יוכל לבא לבחי׳ אתהפכא חשוכא כו׳. כמ״כ עד״ז כדי שלע״ל יהיה גילוי אלקות ממש בעולם השפל שיהפך החשך לאור ממש כמ״ש לעת ערב יהיה אור לכך הוצרך להיות תחלה בחינת הכנעת המדבר  כו׳, ועמ״ש ע״פ אלה מסעי בע״א שעי״ז יש כח ביד האדם להכניע הגוף שלו כו׳]. 
וענין הגילוי הזה שיהיה לע״ל הוא כי הנה באמת הרי קמיה עצמותו ית׳ אין שום בחי׳ הסתר והעלם כלל. כי קמיה כולא כלא חשיבי ואין שינוי כלל בין קודם שנברא העולם לאחר הבריאה. כי גם עתה הוא אחד יחיד ומיוחד כמו קודם שנבה״ע מאחר שכל עיקר התהוות הנבראים יש מאין הוא רק מבחי׳ אותיות הדבור בדבר ה׳ שמים נעשו. 
ועד״מ הדבור באדם שהוא בטל וטפל לגבי המחשבה ובלתי תופס מקום כלל וכלל רק אצל השומע הוא שהדבור נתפס ליש ודבר, וכך למעלה בחי׳ אותיות הדבור ביו״ד מאמרות לגבי הנבראים מהם יש מאין הם בבחי׳ יש. אבל לגבי עצמותו ית׳ הם בטלים כלא. 
ולכך אע״פ שמצד בחי׳ התגלות אותיות הדבור נראה העולם לבחי׳ יש ודבר לעינינו, אבל אצלו ית׳ אין הסתר והעלם כלל וע״כ לע״ל שיתגלה כבוד ה׳ שהוא בחי׳ גילוי עצמיות אלקות אזי ממילא לא יסתיר שום הסתר כלל ויהיה גילוי אלקות גם בעשייה עד שיראו כל בשר אפילו בהשגת שכלו הגשמיות. וכדי שיהיה גילוי זה לע״ל הוצרך להיות נסיעת המשכן במדבר להכניע אותו כנ״ל: 
ב והנה זה היה ענין נסיעת המשכן בפועל ממש בבחי׳ עולם וכמ״כ הוא גם עכשיו ברוחניות בבחי׳ נפש. כי יש בחי׳ משכן בפרט בכל אחד ואחד וכל פרטי הענינים שבו הכל יש בנפש האדם. דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לפי שכאו״א מישראל צריך לעשות בחי׳ משכן בנפשו. 
והיינו להמשיך בחי׳ גילוי אלקות בנפשו בעבודה שבלב זו תפלה כשיהיה לבבו טהור כמ״ש לב טהור ברא לי אלקים כו׳ וכמ״ש בר לבב כו׳ דכאשר לבבו טהור מכל סיג בלתי לה׳ לבדו אזי נקרא משכן לשכון בו גילוי אור ה׳ וכמ״ש נקי כפים ובר לבב כו׳ ישא ברכה מאת ה׳ דפי׳ ברכה הוא המשכת גילוי אלקות בנפשו כו׳ [וזהו ג״כ משארז״ל טהרה מביאה לידי קדושה ע׳ בר״ח]. 
ועי״ז ידחה ויכניע ג״כ ההסתר של נה״ב המסתיר ומבדיל ונראה לו העולם לבחי׳ יש ודבר נפרד  והיינו מפני גסות חומר נפשו הבהמית. אבל כשלבבו זך וברור יראה בעין שכלו איך שאין מסתיר באמת וכמו שהוא למעלה דקמי׳ כלא כו׳. כי ע״י זכות לבו נמשך גילוי אלקות גם בבחי׳ ההסתר וההעלם שלא יסתיר, וזהו כמו שהי׳ נסיעת המשכן בבחי׳ מדבר שעי״ז הי׳ מכניע את המדבר כו׳. 
וכך הוא בנפש עכשיו הכנעת היצה״ר שהוא ג״כ בחי׳ מדבר שהוא ארץ לא זרועה דהיינו המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה כו׳ וזהו אשר לא ישב אדם שם פי׳ אדם הוא מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב כמ״ש מזה בד״ה אני לדודי. 
וע״כ צריך להכניע בחינת מדבר זה שהוא היצר הרע והיינו ע״י המשכת גילוי אלקות בנפשו. [ובמ״א נתבאר בענין בה״א כלה נאה וחסודה שלא יהיה ההמשכה לפי ההעלאה אלא אדרבה תחלה יהי׳ ההמשכה מלמעלה למטה דהיינו שהמעשה הטוב יהיה אפילו קודם לסור מרע בדקות ולא ימתין בועשה טוב עד שיהיה תחלה סור מרע בתכלית. 
והיינו משום שעי״ז ההמשכה שבועשה טוב אזי ממילא יפלו כל החיצונים כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך ויבוא לסור מרע בתכלית כו׳, ועד״ז הוא ענין מסעות המשכן במדבר שע״י המשכת גילוי אלקות. ממילא נכנעו הקליפות כמ״ש ויהי בנסוע הארון כו׳ וינוסו משנאיך כו׳. וכך בחי׳ זו בנפש שע״י המשכת אלקות מלמעלה למטה במעשה הטוב ובעסק התורה ותפלה אזי ממילא יכנע גשמיות הגוף ונה״ב כו׳]. 
והנה במשכן היו ג׳ דברים קרשי המשכן ויריעות המשכן והכלים היינו ארון ומנורה ומזבח כו׳. והנה תחלה י״ל ענין הקרשים שנק׳ עצי שטים עומדים שהם ע״ד שהמלאכים נק׳ עומדים, כמ״ש שרפים עומדים וכמ״ש במדרש שיר ה שירים רבה סוף פסוק צאינה וראינה למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטים עומדים, ופי׳ שרפים עומדים היינו כמאמר ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו׳ (ועיין בזהר תרומה דף קס״ט ע״א ודק״ע ע״א). והענין הוא כי אין עמידה אלא שתיקה ופי׳ שתיקה היינו בחי׳ ביטול העצמות מכל וכל, והיינו בחי׳ ביטול הרצון שלא יהא לאדם רצון אחר זולת הרצון לה׳ אחד וכמ״ש ועמך לא חפצתי כו׳. 
וכמארז״ל בטל רצונך כו׳ [ע׳ באגה״ק ד״ה להשכילך בינה]. והטעם שנק׳ בחי׳ זו עמידה הוא כי הנה כשיש לו האהבה והדביקות בה׳ זהו בחי׳ מהלך וכמ״ש באברהם הלוך ונסוע כו׳. אך קודם שיגיע לבחי׳ הילוך ואהבה זו צ״ל תחלה בחי׳ עמידה זאת היינו לעמוד ולשתוק מן התפשטות והילוך שבלעומת זה, והן הרצונות זרות שהאדם רוצה וחפץ ומשתוקק לדברים זרים זהו נק׳ ג״כ הילוך ע״ד מ״ש ויבא הלך לאיש העשיר (בש״ב י״ב ד׳) שהוא ההילוך דלעומת זה וזהו הלך שהולך ומתחזק שמתחלה הוא כאורח כו׳ ע״ש בפרש״י. וצ״ל משלחי רגל השור והחמור דהיינו למנוע הילוך של היצה״ר (כדאיתא בגמרא פ״ק דע״ז דף ה׳ ע״ב ובפרש״י שם ועיין זח״ב שמות ד״ה סע״ב בשלח דס״ד סע״ב ובהרמ״ז ר״פ מקץ). וכדי שיתהפך מהילוך זה להיות ההילוך באלקות הוא ע״י שיבא תחלה לבחינת עמידה והוא בחי׳ ביטול רצון [וכנ״ל שע״י אתכפיא הוא הדרך לבוא לבחי׳ אתהפכא כו׳ ועמ״ש בד״ה קחו מאתכם תרומה. בפ׳ ויקהל]. 
וזה היה ענין קרשים עומדים ועמידה וביטול רצון זה נמשך ע״י יראה וזהו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה. וזה היה ענין עבודת בני מררי נושאי הקרשים שכדי לבוא לבחי׳ יראה ועמידה זו זהו ע״י המרירות בהיותו ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחושך ילך כו׳ ועי״ז מעורר רחמים רבים שיוכל לבוא לבחינת בטל רצונך וכמ״ש מזה ע״פ קול דודי בענין על מצות ומרורים כו׳ ע״ש, והנה מזה נמשך אח״כ לבא למדרגת האהבה והרצון לה׳ בבחי׳ כלות הנפש וזהו ענין היריעות תכלת וארגמן כו׳ כי תכלת הוא לשון כליון כלה שארי  ולבבי, ועמ״ש מענין כלה שארי בד״ה שיר השירים. 
והוא החופה על הקרשים שהוא בחי׳ הביטול רצון הנ״ל. והוא ג״כ כדמיון שיש באדם עצמות ויש בשר וגידים החופפים עליהם. ובחי׳ העצמות זהו היסוד שעליהם נבנה הבשר והגידין והוא בחי׳ כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך כו׳, בחי׳ ביטול רצון וזה צ״ל באדם כל היום ומזה יבא אח״כ לבחי׳ בשר וגידים הוא בחי׳ אהבה [כי בשר הוא יסוד האש וגידים בחי׳ דם ורוח] וזהו עבודת בני גרשון: 
ג והנה בעבודת ה׳ בתפלה בחי׳ ביטול רצון הנ״ל צ״ל ע״י התעוררות יראה תתאה בפסוד״ז וברכת יוצר אור בסיפורו מיראת וביטול המלאכים, ולבוא לבחי׳ הילוך ואהבה הוא ע״י התבוננות באמרו אהבת עולם כו׳ שמע ישראל כו׳ שהוא בחי׳ היכל האהבה פי׳ שמע ל׳ הבנה כידוע. 
והוא ענין ההתבוננות בגדולת ה׳ איך שכל העולמות כולם ג״ע עליון ותחתון וגם מה שעתיד להיות באלף השביעי לעתיד לבוא וגם עד נ׳ אלפים יובלות כולם עלו במחשבה א׳ לבד קמי׳ עצמותו ית׳ וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות והבטה זאת במחשבה א׳ היא לבד כמ״ש בזהר ובמדרש דבמחשבה א׳ ברא הקב״ה כל העולמות. 
ועד״מ המחשבה באדם התחתון שאינה רק בחי׳ לבוש לבד לנפש וכ״ש למעלה כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב [ועמ״ש בזה בד״ה רני ושמחי בת בפ׳ מקץ]. וזהו ה׳ מלך גאות לבש דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו להאציל ולברוא העולמות אבי״ע בכדי שיהיה הוא ית׳ מלך על עם הנה מחשבה זו הוא מה שנתלבש בלבוש. שאינו כמו הרצון והמחשבה במלך ב״ו שרוצה למלוך על עבדיו שעבדיו הם מהות ודבר גם בזולת מלכותו עליהם ע״כ שייך רצון למלך למלוך עליהם. משא״כ למעלה שהעולמות כולם מתהווים יש מאין ממנו ית׳ ע״י רצון זה א״כ כדי שיהיה רצון זה למלוך עליהם הוא רק ע״ד בחי׳ לבוש שמתלבש ברצון ומחשבה זו. 
ולכך אמר ה׳ מלך גאות לבש דהיינו שהמחשבה עליונה שעלתה לפניו אנא אמלוך הוא רק בחי׳ לבוש בלבד. וזהו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך שהמלכות הוא רק בחי׳ לבוש לבד. [אך יביאו לבוש מלכות כתיב דבאתעדל״ת תליא מילתא להמשיך רצונו ית׳ במחשבה זו והיינו ע״י קיום התומ״צ. 
וזהו ענין המשכן ושכנתי בתוכם וזהו ענין הפעם ילוה אישי אלי כו׳ היינו המשכת אור א״ס להיות נמשך בבחי׳ מחשבה זו כמשי״ת לקמן], וזהו ההתבוננות בשמע ישראל ה׳ אלקינו. פי׳ שהוא מתלבש במחשבה זו. וזהו אלקינו בחי׳ צמצום ואח״כ אומרים בשכמל״ו שמברכים וממשיכים בחי׳ מל׳ גם בעולמות בי״ע. (ועמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח). ומהתבוננות זו נולד ונמשך בחי׳ ואהבת והאהבה הוא ענין היריעות דרך כלל כמשי״ת אבל דרך פרט הן ששה מדות כמ״ש במלאכים בשתים יכסה פניו כו׳ ובשתים יעופף דהיינו רצוא ושוב. 
ולכך שם מ״ב יש בו ז׳ פסוקים ובכל א׳ ששה תיבות וז״ש ביריעות שש וארגמן כו׳ שית גוונין ומכסה עורות תחשים שתרגומו ססגונא וארז״ל [פ״ב דשבת דכ״ח] ששש בגונין הרבה היינו ששה מדות הנ״ל [ועמ״ש בענין רצוא ושוב בפסוק וקבל היהודים כו׳]. 
וענין רצוא ושוב באדם הרצוא הוא האהבה והשוב הוא המשכת אור א״ס ב״ה ע״י מצות מעשיות שהן רמ״ח אברין דמלכא כמו האבר שהוא כלי לגילוי האור והחיות כו׳ וע״י המשכה זו שהאדם ממשיך עליו גילוי השראת אור א״ס ב״ה ע״י המצות כמאמר אשר קדשנו במצותיו הנה עי״ז חוזר ומתעורר אה״ר בנפש האדם [ע׳ מ״ש בפסוק ראשי המטות] וזהו משכני אחריך נרוצה. 
וכתיב אהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד וגו׳. ונמצא יש רצוא אחר השוב ושוב אחר הרצוא, וזהו ענין בני גרשון שנשאו היריעות היינו המשכת אה״ר הנמשך ע״י קיום המצות באהבת עולם שהוא הרצוא שקודם השוב כו׳. 
וגם היריעות הם מקיפים כמו שהמצות הם לבושים לנפש.  נמצא עבודת בני מררי נושאי הקרשים שהן בחי׳ עצי שטים עומדים זהו יראה תתאה שממנה נמשך בחי׳ העמידה וביטול רצון. 
ואח״כ בחי׳ בני גרשון נושאי היריעות היינו התחברות ב׳ בחי׳ אהבה אהבת עולם ואהבה רבה. ועבודת בני קהת נושאי הארון והמזבחות כו׳ זהו בחי׳ יראה עילאה שהיא למעלה גם מבחי׳ אה״ר, כי הנה בארון היה גנוז הלוחות כדכתיב מגלה עמוקות מני חשך כמ״ש עמקו מחשבותיך והגילוי היה ע״י המנורה וכמ״ש ותורה אור שנמשך בחי׳ אור וגילוי מבחי׳ ההעלם דישת חשך סתרו (ועמ״ש בד״ה ששת ימים תאכל מצות בפי׳ ויהי הענן והחשך ויאר כו׳). והנה בחכמה אתברירו כי כל התורה היא לברר בירורים וזהו ענין המזבחות. ולכן היה זה משא בני קהת שהוא כמ״ש ולו יקהת עמים. יתכנשון עממיא כו׳ שהוא ענין הבירורים. וע״י חכמה נמשך ג״כ בחי׳ יראה עילאה. כנודע ממאמר אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה דמתחלה צ״ל יראה תתאה דאם אין יר״ת א״א לבוא לבחי׳ החכמה וזהו בחי׳ הקרשים הנ״ל. ואח״כ אם אין חכמה אין יראה עילאה שכדי לבוא ליראה עילאה זהו ע״י התורה דמחכמה נפקת (וכמשנ״ת לעיל בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה), נמצא בחי׳ בני קהת זהו יראה עילאה שלאחר אה״ר וזהו בחי׳ שמו״ע שאחר ואהבת דק״ש: 
ד ואמנם מה שהיו בני מררי נושאים הקרשי׳ היינו להעלות ולחבר יראה תתאה ביראה עילאה. דהנה שם מררי מורה על זה, כי הנה במשכן היו ב׳ פעמים מור אחד בשמים ראש מר דרור שבשמן המשחה, הב׳ בסממני הקטרת מור וקציעה. והענין כי המור נעשה מדם חיה שנק׳ ידוע כשנקרש הדם ונעשה בושם (ועמ״ש מזה בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). והוא ענין אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ענין מור דסממני הקטרת שהוא ריח והעלאה ממטה למעלה וע״י העלאה זו מעורר המשכה מלמעלה למטה והוא מר דרור שבשמן המשחה שנק׳ מירא דכיא שהוא חכמת התורה שהוא ג״כ בחי׳ יראה עילאה. 
והמור שבקטרת שהוא אתכפיא ואתהפכא דחשוכא לנהורא הוא בחי׳ יראה תתאה והוא הגורם המשכת יראה עילאה, ולכן מררי היינו פי׳ ב״פ מור דהיינו התחברות ב׳ בחי׳ מור הנ״ל. ולכן הם נשאו הקרשים שהוא ג״כ ענין חיבור יראה תתאה ביראה עילאה. 
וזהו ע״פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני דדוקא גבי עבודת בני הגרשוני נאמר ע״פ אהרן, כי עבודת בני גרשון שנשאו היריעות שהם בחי׳ מקיפים והוא להמשיך בחי׳ אהבה עליונה שהיא בחי׳ מקיף בששה מדות וגוונין שבמדות הנפש כנ״ל. והמשכה זו היא דוקא ע״י אהרן שהוא הוא מקור האה״ר ובחי׳ ורב חסד ולכן נק׳ אהרן א׳ ה״ר ן׳ כי הר היא בחי׳ אהבה ולכן אברהם אוהבי קראו הר אך אהרן מת בהר ההר שהיא אהבה עליונה יותר מבחי׳ אברהם (כמ״ש ע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳) וזהו אל״ף הר. אל״ף הוא בחי׳ פלא שהוא ממדות עליונות שלמעלה מהשכל ונק׳ בזהר טורי חשוכא. ונו״ן הפשוטה היא בחי׳ ירידת והמשכת אור אה״ר זו למטה לכל נש״י כי אהרן הוא משבעה רועים המפרנסים לנש״י. ולכן בני גרשון שנשאו יריעות המשכן שהוא ג״כ העלאת והמשכת וחבור ב׳ בחי׳ אהבה אה״ע ואה״ר היה זה דוקא ע״פ אהרן ובניו דאהרן הוא מקור בחי׳ אה״ר ורב חסד. ולכן נק׳ ג״כ גרשון בנו״ן פשוטה דייקא. (משא״כ גרשם שהוא במ״ם) שיש בו ג״כ מבחי׳ נון פשוטה דאהרן כי הנו״ן פשוטה רומז על ההמשכה למטה מטה וכדי שיהיה ההמשכה למטה היא ע״י בחי׳ עליונה יותר כנודע מענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. ע״כ דוקא מבחי׳ אה״ר דאהרן יוכל לימשך למטה בכל נפש . 
והנה גרשון הוא לשון גירושין כי ימינך ה׳ דוקא תרעץ אויב. הוא בחי׳ נה״ב משא״כ מקו השמאל יש יניקה כו׳ גם היריעות והמקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו מקדש אדני כוננו ידיך פי׳ שמדרגת  הלוים הוא שהיו מחברים אור א״ס בעולמות, שהרי באמת אין ערוך לך ולכן כדי שבאתעדל״ת יהיה אתעדל ״ע זהו ענין הלוים שהוא לשון חיבור כמ״ש הפעם ילוה אישי אלי. שהם הגורמים חיבור זה. 
וזהו שהיו נושאים המשכן וכליו ואח״כ הי׳ חני׳ העלאה והמשכה. וזהו מקדש אדני כוננו שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה למטה ושכנתי בתוכם, ידיך הם ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה. יד הגדולה שהיא בחי׳ ורב חסד הוא ענין עבודת בני הגרשוני. ויד החזקה בחי׳ שמאלו תחת לראשי הוא בחי׳ בני מררי. ויד הרמה זהו בחי׳ בני קהת כי רמה לשון רוממות והוא בחי׳ בני קהת שהיו נושאים הארון והלוחות כו׳: 
והנה הכח להעלאה זו שע״י הג׳ לוים. א״א להיות כ״א ע״י המשכה בתחלה מלמעלה וזהו ע״י הכהנים, ולכן לא היו הלוים מתחילים בעבודתם כ״א ע״י הכהנים כמ״ש ושמו איש איש על עבודתו כו׳ וכמ״ש במ״א (ועמ״ש עוד מענין ג׳ ידות בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וזהו ענין נשא את ראש בני גרשון גם הם ומה שבבני מררי לא נאמר נשיאת ראש. עיין ברבות ר״פ נשא לפי שקהת הי׳ מטועני הארון שהוא קדש הקדשים כו׳ וגרשון היה קדש דהיינו שהיה בכור וכתיב קדש לי כל בכור כו׳ משא״כ בבני מררי כו׳ ע״ש, ויש לפרש דהנה מבואר לעיל בפי׳ שאו את ראש דהיינו לקשר בחי׳ רצון התחתון הנמשך מבחינת ראש ומוחין המלובשים בגוף ולחברו ולהעלותו לבחינת הרצון שלמעלה מן השכל שהוא מבחי׳ מזליה כו׳ (ע״ש ר״פ במדבר). והנה עיקר העלאה זו זהו ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ רצון העליון וכמש״ש בענין אחזתיו כו׳ ובשאר דוכתי וכמש״ל בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים גבי אם אין חכמה אין יראה. 
ולכן גבי בני קהת שהיו טוענין את הארון שבו הלוחות נאמר נשא את ראש. וזהו ענין קדש הקדשים עמ״ש בד״ה וישב יעקב ובד״ה שבת שבתון. אלא שבבני גרשון שהיו נושאי היריעות שהוא ג״כ ענין התחברות אה״ע באהבה רבה לכן נאמר בהם ג״כ נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳ אבל עבודת בני מררי הוא בבחי׳ יראה הנמשכת מן הראש והמוחין לכך לא נאמר בהם נשיאת ראש אלא שעי״ז יבא אח״כ לבחינת ומעלת קהת וגרשון שהוא ענין נשיאת ראש. 



==נשא,  ב׳==
ביאור ע״פ נשא 
הנה כתיב מקדש אדני כוננו ידיך. ופי׳ הרמ״ז פ׳ פנחס דרכ״א דהיינו ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה שהם המכוננים את המקדש ומשכן שיוכל להיות ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה מאצילות לבי״ע שזהו ענין המשכן ומקדש כמ״ש בסש״ב פ׳ נ״ג. 
והרי באמת אין ערוך ביניהם שישכון אור א״ס בבי״ע שהם בעלי גבול ומחודשים יש מאין וכמ״כ בכדי שיהי׳ התגלות מהמאציל ב״ה באצילות שהרי האצי׳ ג״כ אין ערוך כלל לגבי המאציל א״ס ב״ה הנה כ״ז כוננו ידיך, ועיין מ״ש מזה ע״פ עיני כל אליך ישברו כו׳ פותח את ידיך דהיינו שצריך לעשות כלי בנפש שיוכל לקבל גילוי אור א״ס, ועמ״ש מזה ג״כ בת״א פ׳ משפטים בד״ה לא תהיה משכלה ועקרה בענין כוס ישועות כו׳ (ועיין מזה בעמה״מ ש״ו ס״פ ס״ו ושער י״ד פרק פ״ה). ולפי שעשיית כלי זה זהו ע״י בחי׳ גבורה כענין לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר ע״כ זהו ענין ג׳ הלוים. ובגמרא פ״ק דכתובות דף ה׳ סע״א דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי׳ סי׳ מ״ח) היינו חד יד בחד מעשה וכמארז״ל נטה שמאלו וברא ארץ ונטה ימינו וברא שמים ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אדני כוננו ידיך. היינו שגם  בחד מעשה דהיינו בהמ״ק כתב שני ידים כן פי׳ התוספות שם והובא ג״כ בפרש״י בחומש (פ׳ בשלח ט״ו י״ז). ועיין במהרש״א בכתובות שם בח״א הפי׳ דבמעשה שמים וארץ לא נתחברו עדיין הב׳ ידות יחד שהם החו״ג אלא השמים שמים לה׳ כו׳ אבל ע״י מעשה הצדיקים מחברים ב׳ הבחי׳ יחד כו׳, ושלכן נעשה המשכן ע״י בצלאל ואהליאב שבצלאל הוא בצל אל חסד אל כל היום ואהליאב למטה דן מבחי׳ גבורה כו׳ והיינו לצרף מדת הגבורה אל החסד והרחמים כו׳ ע״ש. 
ודבריו עולים בקנה אחד עם מ״ש ברבות וארא פי״ב ע״פ כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ כו׳ ע״ש. וביאור הדבר כי שמים הם בחי׳ מקיפים היינו בחי׳ סוכ״ע וזהו וימיני טפחה שמים ימינך ה׳ נאדרי בכח. הוא כח אור א״ס ב״ה שבלי גבול כו׳. אבל בחי׳ ארץ שהיא בחי׳ ממכ״ע מלכותך מלכות כל עולמים כמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י מקבלת מבחי׳ שמאלו ע״ד שאמר לעולמו די כו׳ שיהי׳ הכל בבחי׳ גבול ותכלית. (ועיין מענין אף ידי כו׳ וימיני כו׳ בחגיגה פ״ב די״ב ע״א מנחות דל״ו סע״ב רבות בראשית ס״פ א׳ בחקתי פל״ו. באיכה ס״ח א׳ בד״ה מעשה במרים בת נחתום. זח״א ד״ל ע״א ח״ב ד״כ ע״א פ׳ בא דף ל״ז א׳ יתרו פ״ג ב׳. ח״ג פנחס דרמ״ז א׳). אבל ע״י מעשה הצדיקים מחברים השני ידים דהיינו שממשיכים גילוי האור מבחי׳ סוכ״ע בבחינת ממכ״ע והכלי לגילוי זה זהו ענין מקדש ה׳. שהוא הכלי להיות בו גילוי קדש העליון סוכ״ע. והוא בחינת ציון (עיין ברבות ר״פ קדושים ובזח״ג ס״פ האזינו דרצ״ו ע״ב. ובמא״א אות מ״ם ססעי׳ פ״ט). וזהו כוננו ידיך. וזהו ג״כ משארז״ל (בסנהדרין פרק חלק דצ״ב ע״א ובפ״ה דברכות דל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה׳ מקדש אד׳ כו׳ דהיינו שמחבר שתי השמות הוי׳ אד׳ שהוא סוכ״ע וממכ״ע שהם שורש חו״ג כו׳. ובזח״ג שלח קס״א ב׳ פי׳ מקדש אד׳ ע״ד ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ ע״ש ועמ״ש לקמן פ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כח. 
והנה כח היינו ג״כ ב״פ יד והיינו התחברות ב׳ בחי׳ יד להיות לאחדים ע״ד ימינך ה׳ נאדרי בכח. וזהו ג״כ ענין גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות כי ונועדתי לך שמה אותיות ונודעתי שהחיבור הוא ע״י הדעת ועמ״ש בד״ה במדבר סיני באהל מועד. וזהו ג״כ ענין ג׳ ידות אף שבגמרא לא נזכר רק שתי יד ים שהן חו״ג אלא כי המחבר ב׳ הבחי׳ יחד זהו התפארת קו האמצעי שמחבר חו״ג להיות לאחדים והוא ענין הדעת שמחבר חו״ב כענין הפעם ילוה כדלקמן. והיינו ע״י ששרשו למעלה מב׳ הבחי׳ ועולה עד הכתר (ועמ״ש באג״ה ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום). והיינו שלהיות המשכת אור הסוכ״ע בממכ״ע צ״ל ע״י המשכה מאור א״ס ב״ה ממש שלמעלה גם מבחי׳ סוכ״ע כו׳ וזהו ענין יד הרמה. וכענין כי גאה גאה כו׳ ועמ״ש בת״א פ׳ בשלח סד״ה אשירה להוי׳. וגבי מגלת אסתר סד״ה לבסומי בפוריא גבי כי יד על כס י״ה כו׳ ע״ש. ובזה יתורץ דלכאורה עדיין אין התירוץ מספיק מ״ש התוספות בכתובות שם אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתב תרתי ידים עכ״ל. דיש להקשות ע״ז דהא מבואר ברבות (נשא פי״ב דרמ״ט ע״ג) ע״פ ביום כלות משה להקים את המשכן. את המשכן שהוא שקול כנגד העולם כו׳ כיצד כתיב בראשית ברא אלקים את השמים כו׳ וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד) ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל כו׳ ע״ש באריכות. וכיון שכן שיריעות המשכן הם כמו בחי׳ שמים ושאר הדברים שבמשכן הם כמו הדברים שיש בארץ ע״ש במדרש. וא״כ אע״פ שכתב במשכן תרתי ידים אין זה תרתי ידים בדבר אחד כ״א תרתי ידים שבעולם מאחר שבמשכן יש ג״כ שמים ובחי׳ ארץ. א״כ תרתי ידיך דכתיב גבי מקדש היינו ימין לבחי׳ שמים שהם יריעות המשכן ובחי׳ שמאל לבחי׳ ארץ שבמשכן. 
ובמה גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. אעכצ״ל עיקר הפירוש דבמקדש נתחברו ממש  ב׳ בחי׳ הידים כביכול והיו לאחדים והיינו המשכת והתגלות אור הסוכ״ע שנק׳ ימין בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ שמאל כמ״ש אתה גבור לעולם אד׳. 
וכתיב כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו שלהיות בחי׳ מלכותו שהוא ממכ״ע זהו ע״י גבורות וצמצומים כו׳ אבל ע״י מעשה צדיקים ממשיכים גילוי שם הוי׳ ממש בשם אד׳ כמ״ש והוי׳ בהיכל קדשו היכל גימטריא אדנ״י כו׳ ולכן במקדש היו אומרים את השם ככתבו משא״כ במדינה בכינויו. והתחברות זו של ב׳ ידיו כביכול זהו ע״י בחי׳ יד הרמה כו׳ שבחי׳ זו הוא המשכת הגלוי בפנימית (ועיין עוד מענין תביאמו כו׳ מכון לשבתך כו׳ פ״ה דכתובות ס״ב ב׳ פ״ח דב״ב קי״ט ב׳. באבות ס״פ שנו חכמים. ירושלמי פ״ד דברכות על משנה יכוין את לבו כנגד בית קדה״ק. רבות תצוה פל״ח קל״ד ב׳. במדבר פ״ד דרי״ז ב׳ נשא פי״ב דרמ״ט ג׳. בשה״ש רבה כ״ה א׳ ס״פ כמגדל דויד. ובפתיחתא דאיכה ד״ה רבי יצחק פתח תחת אשר לא עבדת. ובשה״ש רבה ס״פ עמודיו עשה כסף דכ״ב ב׳. זח״א וישב קפ״ג סע״א. פ׳ פנחס דרכ״א א ׳. ומענין ג׳ ידות פ׳ עקב דף ער״ב סע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש ע״פ שאו ידיכם קדש בד״ה צאינה וראינה): 
קיצור. ענין מקדש אדנ״י פי׳ האריז״ל שהוא ענין עשית הכלי לקבל גילוי אור א״ס והיינו ע״י ידיך. ובגמרא מבואר ג״כ שבמעשה המקדש נתחברו ב׳ ידים כביכול שהם סוכ״ע וממכ״ע והתחברות חו״ג זהו ע״י קו האמצעי דעת תפארת כו׳ וזהו ענין ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה: 
ב והנה ג׳ ידות הם ג׳ בחי׳ צמצום והתפשטות והמשכה (כי הנה צמצום והתפשטות והמשכה הם ג׳ בחי׳ יו״ד ה״א וא״ו דשם הוי׳ ולכן הם המכוננים מקדש ה׳ שהוא ה׳ אחרונה דשם הוי׳ וזהו ג״כ ענין ג׳ פעמים קדוש עד שנמשך להיות מלא כל הארץ כבודו כמ״ש בד״ה רני ושמחי. ובביאור ע״פ ונקדשתי. אך שייכות ג׳ בחי׳ הנ״ל לענין ג׳ ידות י״ל ע״פ מ״ש הרמ״ז פ׳ עקב שם דפי׳ יד היינו ד׳ אותיות שם הוי׳ והמלוי דשם הוי׳ שהוא יוד אותיות ויש ג׳ מילואים ע״ב ס״ג מ״ה הן ג׳ ידות וידוע דשם ע״ב בחכמה שהוא יו״ד דשם ושם ס״ג בבינה שהוא ה׳ ראשונה דשם ושם מ״ה בז״א שהוא וא״ו כו׳) והן הן מדרגות ג׳ לוים נושאי המשכן גרשון וקהת ומררי. ולכן כאשר ילדה לאה את לוי אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים (ועמ״ש מזה בפ׳ ויחי ע״פ יהודה אתה ובפ׳ ויצא בד״ה וללבן שתי בנות) כי לאה היא אם הבנים שהן ו״ק דאצי׳ ראובן חסד כו׳ ולאה היא בחי׳ מחשבה חיצוניות בינה שהיא אם ומקור לששה מדות שכולם מתפשטים ונולדים ע״י המחשבה ועמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בענין פי׳ מי ברא אלה. 
וזהו שם הגדולה לאה פי׳ שם ה׳ גדולה כו׳ ועיין ברבות ויצא פ״ע, ופי׳ ילוה אישי אלי הענין כי הנה עיקר התהוות כל העולמות אבי״ע השורש הוא מבחי׳ מחשבה דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו ית׳ אין מלך בלא עם וכמאמר אנא אמלוך מן מחשבה. א׳ הזאת נשתלשלו ונבראו כל העולמות עם כל פרטי התחלקות אבי״ע. אך באמת מה שיהיה לו רצון אנא אמלוך זהו ג״כ רק כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש שאינו כמו מלך בשר ודם דשייך רצון באמת כו׳ משא״כ למעלה הוא רק בחי׳ לבוש וכמש״ל. 
ולכן בכדי שיהיה המשכת רצון עליון ב״ה בבחי׳ מחשבה זו ע״ז אמרה וביקשה לאה הפעם ילוה אישי אלי להיות התחברות ממש א״ס ב״ה במחשבה זו והיינו ילוה אישי ע״ד ביום ההוא תקראי אישי ועמ״ש מזה סד״ה ואשה כי תדור גם כי יעקב הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה שהוא התחברות והמשכת אור א״ס ב״ה בעולמות. (ועמ״ש מזה בפ׳ צו) והיינו הפעם דוקא ע״י בחי׳ לוי וכמ״ש ברבות ויצא פע״א ע״פ על כן קראה שמו לוי לוי זה  עתיד ללות את הבנים לאביהם שבשמים ועיין מזה בזח״ב שמות י״ט א׳ משפטים ק״ד א׳. ולפ״ז שורש בחי׳ לוי הוא הדעת שהוא המחבר חו״ב וכן תפארת המחבר חו״ג, וכן יש פי׳ בפרדס בעה״כ ערך לוי ע״פ מאמר הזח״ג פ׳ שלח (דקע״ד א׳) ובפ׳ שמות (די״א סע״ב) בפי׳ וילך איש  מבית לוי אתר דחכמה עילאה וההוא נהר מתחברן כחדא ולא מתפרשין לעלמין כו׳ הה״ד לויתן זה יצר ת כו׳ ע״ש. ובמק״מ בפ׳ שמות שם בשם הרח״ו שמלווה תמיד כו׳. 
וכמ״ש בפע״ח שער הק״ש פ״ו שזיווג חו״ב הוא תדירי ואינו נפסק לעולם כי אם יתבטל רגע א׳ יתבטלו כל העולמות כי הנה ההשתלשלות וההתהוות מאין ליש צ״ל תמיד כמ״ש בסש״ב ח״ב ולא מאין ליש גשמי בלבד אלא אפילו רוחניים וזהו ענין יחוד חו״ב כי החכמה מאין תמצא וחכמה כח מ״ה ביטול ולכן אין אור א״ס שורה אלא בחכמה ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את ואפילו בבינה אינו שורה אור א״ס אלא ע״י ההתלבשות בחכמה וחכמה מתלבשת בבינה והיינו כי בינה נק׳ יש ויחוד חו״ב היינו ההמשכה מאין ליש כו׳. 
וצ״ל המשכה זו תדיר ממש, ויחוד זה היינו ע״י חו״ב כי היש דבינה נכלל ובטל באין דחכמה ושם אין היש נפרד ח״ו אלא שעי״ז הוא מקור להשפעה מאין ליש ממש וכמ״ש ונהר יוצא מעדן כו׳ ומשם יפרד כו׳ ולכן יחוד חו״ב נק׳ בית לוי ילוה אישי אלי דלא מתפרשין לעלמין, משא״כ יחוד תפארת ומלכות שמתחברים לזמנים והוא עד״מ המחשבה היא נובעת בתמידות מהשכל וזהו בחי׳ ונהר יוצא מעדן שיוצא ונמשך תדיר משא״כ ההמשכה בדבור הוא לזמנים עת לחשות ועת לדבר (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ עד הגל הזה) אך מ״ש הפעם ילוה. מלבד שי״ל הפעם ע״י לוי דייקא וכדפי׳ בפרדס ערך לוי שהוא בחי׳ הדעת המחבר ומזווג חו״ב. עוד זאת כי עם היות יחוד חו״ב הוא תדירי אך להיות יחוד פנימי דחו״ב אינו תדיר כ״א לזה צריך העלאת מ״ן כמ״ש בפע״ח שם ופי״א וז״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה בשני ההין להמשיך האור בשני ההין דשם ואף שבלא״ה ונהר יוצא כו׳ תמיד דלא פסיק מימוי לעלמין זהו רק כפי הקצוב להחיות העולמות אבל צ״ל לעבדה להמשיך תוספת ורבוי אור כו׳ וזהו הפעם ילוה כו׳, וזהו מה שנתבאר לעיל בפי׳ ילוה אישי שיהיה המשכת רצון העליון ב״ה בבחי׳ מחשבה זו כו׳ וזהו ענין פסוק ראשון דק״ש למס״נ באחד שעי״ז דייקא ממשיכים יחוד פנימי דחו״ב. 
וזהו ג״כ עבודת הלוי וכמ״ש ועבד הלוי הוא. הוא היינו בינה והיינו שמחבר ומייחד חו״ב. וענין זה הוא כמ״ש בזהר דלוי מענין לויתן. ופי׳ לויתן זה יצרת לשחק בו הנה מבואר בסדור בדרוש ברכת הזימון וגם הנה השחוק והתענוג נמשך מביטול היש (וכמ״ש במ״א בפ׳ פנחס ע״פ צו את בני ישראל) ומה שנק׳ ביטול היש לויתן היינו כנ״ל דלוי ולויתן לשון חיבור והתאחדות היש עם האין שזהו ענין יחוד חו״ב. וכמ״כ מלמטה למעלה היינו שהיש בטל באין וזהו בחי׳ לויתן ונוני ימא וכמ״ש במ״א בפ׳ בשלח ע״פ אז ישיר משה. בענין ההפרש שבין יבשה לים שהברואים שבים אינם נראים לחוץ כו׳ והיינו בחי׳ היש הבטל ממש באין משא״כ הברואים שביבשה היש הוא דבר נפרד כו׳ וע״ש שזהו ממש בחי׳ לוים והיינו כי לוי הוא בחי׳ לויתן. 
וזהו ג״כ בחי׳ משה שנאמר בו ונחנו מה והיינו כי מן המים משיתיהו וע״ז נאמר וילך איש מבית לוי כו׳ ותהר ותלד כו׳ פי׳ איש מבית לוי זהו כענין הפעם ילוה אישי, והנה עד״ז הוא בחי׳ למס״נ באחד שהוא להבטל באור א״ס ב״ה ועי״ז נמשך יחוד פנימי מאין ליש כו׳. 
והנה תכלית היחוד פנימי דאו״א שבק״ש שהוא ענין יחוד י״ה הוא להמשיך מוחין לזו״נ להיות יחוד ו״ה. דהיינו שכמ״כ בזו״נ יהיה יחוד וחיבור הנ״ל והיא ההמשכה מסכ״ע בממכ״ע בבריאה כי המל׳ היא מקור דבי״ע, והיינו מ״ש בזהר פ׳ קרח (דקע״ח ב׳) ע״פ ועבד הלוי הוא כד״א כי ה׳ הוא האלקים פי׳ לחבר זו״נ יחד שנק׳ הוי׳ אלקים וכמ״ש במק״מ שם ועבודת הלוי להמשיך ליווי וחיבור זה וזהו מ״ש ג״כ וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי שהיא בחי׳ מל׳ שנק׳ בת לוי דאו״א תקינו לה כו׳ ובזהר משפטים דק״ד תחלת ע״א לוי חבורא דכולא. 
וענין המשכה זו היינו ע״י ודברת בם בד״ת ועמ״ש במ״א ע״פ עבודת הלוים ביד איתמר כו׳ איתמר ל׳ אתמר שבגמרא אז נדברו יראי ה׳ אני המשנה המדברת בפיך ועי״ז ממשיכים ליווי וחיבור הנ״ל גם בזו״נ והיינו ע״י שמתחלה למס״נ באחד בק״ש כו׳ (ועמ״ש בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר בפי׳ וענין ודברת בם כו׳ ע״ש באריכות) וזהו מן המים משיתהו וכענין נוני ימא דאזלין ביבשתא להמשיך גם למטה ביטול זה והיינו ע״י התורה כו׳. וזהו ענין מקדש אד׳ כוננו ידיך וכמ״ש ע״פ ומקדשי תיראו שזהו בחינת התורה. ועיין בלק״ת בזכרי׳ ע״פ ביום ההוא יהיה שלעתיד בחי׳ ו״ה שהם זו״נ יהיו ג״כ בבחי׳ י״ה תרין ריעין כו׳ וז״ש בזח״א וישב דקפ״ג סע״ב דאתחברת אמא בברתא והוו כחדא. ועמ״ש סד״ה רני ושמחי בת ועמ״ש ע״פ הזהר פ׳ שלח דקע״א א׳ ע״פ והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו׳, ועיין עוד מענין לוים בזח״ב שמות די״ח ע״ב. 
והנה ברוב המקומות משמע דלוים הם מבחינת גבורה וכמ״ש בפרדס שם בערך לוי. ובמא״א אות למ״ד סי״ד לוי בבינה או בגבורה והקרוב אלי כל קו ימיני כהן וכל קו שמאלי לוי כו׳ ויש ג׳ מיני גבורות ולכן יש ג׳ משפחות קהת גרשון ומררי עכ״ל. 
ואפשר ליישב שני הדעות דהלוים הם מבחי׳ דעת וגם מבחי׳ גבורה כי הדעת כולל חו״ג ויש בו ה״ח וה״ג והלוים י״ל ששרשן מעטרא דגבורה שבדעת וכן פי׳ הרמ״ז ס״פ קרח אלא שהוא ז״ל פי׳ כן מדרגת קהת. ועיין מ״ש ע״פ ויקח קרח בן יצהר ועמ״ש בד״ה שוש אשיש כו׳ תגל נפשי כו׳ שבראש השנה הוא בחי׳ שמאלו תחת לראשי כו׳. ועוד יובן בענין הפעם ילוה עפמ״ש בזח״א חיי שרה (דקל״ג א׳) כיון דאתיהיבת כו׳ וזהו ענין ג׳ הלוים קהת גרשון ומררי שע״י גרשון ומררי אתיהיבת בין תרין דרועין יד הגדולה ויד החזקה וקהת הוא הממשיך יחוד העליון וזהו כוננו ידיך (ועיין עוד מענין ועבד הלוי הוא בזח״ג קע״א א׳ קפ״ג ב׳. ח״ב קי״ד א׳ ועיין עוד בזהר פ׳ פנחס דר״נ ע״ב ע״פ וילך איש מבית לוי כו׳ ועיין בפי׳ הרמ״ז ס״פ קרח ובפ׳ בהעלותך בדף קנ״א ע״ב ע״פ קח את הלוים כו׳ ולעיל מיניה בדף ק״נ ע״פ בנה בניתי בית זבול לך בענין מקדש אד׳ כוננו ידיך. וע׳ בלק״ת בתחלת יחזקאל הובא בסש״ב פרק חמשים): 
קיצור. ג׳ ידות הם צמצום והתפשטות והמשכה להיות בנין ה׳ תתאה וזהו ענין הפעם ילוה אישי. תקראי אישי. שיומשך בבחי׳ ה׳ גדולה לאה בחי׳ מחשבה. ולפ״ז לוי בחי׳ דעת המחבר חו״ב אין ויש. 
ויניחהו בג״ע לעבדה ולהמשיך תוספת אור והיינו ע״י ביטול היש לאין שזהו ענין לוי ללוות את הבנים לאביהם שבשמים. לויתן זה יצרת לשחק בו. וכענין נוני ימא. ועי״ז ממשיכים יחוד י״ה ואח״כ נמשך בחי׳ ו״ה והיינו ע״י עסק התורה. וברוב המקומות משמע לוים הם מקו השמאל שהיחוד והחיבור מתעורר ע״י קו השמאל כמ״ש שמאלו תחת לראשי כו׳ וזהו ענין ראש השנה. (ועמ״ש בפ׳ אלה פקודי המשכן כו׳ עבודת הלוים כו׳): 
ג והנה ג׳ הלוים הללו היו נושאים את המשכן במדבר וכל המכוון הי׳ כי המדבר הוא מקום ומדור יניקת החיצונים לכן אינו גדל שם תבואה וצמחים ולכן היו נושאים שם דוקא המשכן מ״ב מסעות נגד שם מ״ב דאנא בכח בכדי להכניע אותם ולהסיר החשך המסתיר ועי״ז יוכל להיות אח״כ גילוי אלקות להיות בחי׳ ילוה אישי אלי והיו ממשיכים גילוי אלקות הן מהמאציל ב״ה באצילות הן מאצי׳ לבי״ע שעל ידי התעוררות שלהם היו מעוררים מלמעלה ג״כ שיתלבש במחשבה דאנא אמלוך כו׳ ועמ״ש סד״ה אלה פקודי המשכן. והנה ידוע דיש עולם שנה נפש ר״ת עש״ן וא״כ כל מה שיש בעולם יש דרך פרט בנפש האדם עצמו (וע״י העבודה  בנפש יומשך הגילוי לע״ל בעולם) דהיינו כמו שבמשכן היה דרך כלל ג׳ בחי׳ כלי המשכן וקרשי המשכן ויריעות המשכן כך יש בחי׳ אלו בנפש האדם מוחא לבא וכבדא כו׳ הם דוגמת הכלים שהיו במשכן ארון וכפורת מזבח הפנימי מזבח החיצון כו׳ (ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים) ועצמות הם האברים וכלים החיצונים דוגמת קרשי המשכן. ועור ובשר הם בחי׳ לבושים כמ״ש עור ובשר תלבישני ושרשם הם מבחי׳ מקיפים וזהו כענין יריעות שעל המשכן שש וארגמן ועורות תחשים כו׳ (בנ״א ג׳ בחי׳ אלו הם אורות וכלים ולבושים כי במוחא לבא וכבדא מלובש נר״נ שהם אורות וזהו ענין ארון ומנורה כו׳ והעצמות ואיברים החיצונים וכן הקרשים במשכן הם כלים כו׳ ועור ובשר הם לבושים וכן יריעות המשכן והכל עולה בקנה א׳ שהאורות מלובשים בכלים הפנימים). ולהבין כל בחי׳ אלו בעבודה כי הנה איתא במדרש ובזהר תרומה דק״ע ע״א ע״פ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים כו׳ שרפים עומדים ממעל לו כו׳ ופי׳ עומדים הוא ע״ד מארז״ל פ״ג דברכות דכ״ב ע״א ע״פ והודעתם לבניך כו׳ יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב ופירשו מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה הרי שבחינת עמידה הוא אימה ויראה. והענין הוא כמארז״ל (פ״ז דסוטה דל״ט ע״א) אין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד (באיוב סי׳ ל״ב ט״ז). אשר שתיקה זו הוא בחי׳ הביטול דהיינו מחמת אימה ויראה עומד ושותק מכל רצונות שלו והוא ענין ביטול רצון ועמך לא חפצתי בארץ דהיינו שעכ״פ לא יהי׳ לו רצון אחר אשר לא לה׳ ית׳ וזהו ראשית העבודה בזאת יבא אהרן אל הקדש דהיינו התחלת העבודה הוא בבחי׳ יראה תתאה ונמשך מזה בחי׳ עמידה הנ״ל, ועיין מענין עומדים בזח״ג ר״פ ואתחנן ובפ׳ תצוה דקפ״ג ע״א. רק אח״כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים והיינו בחי׳ היריעות שבמשכן שהיו על הקרשים העומדים שהיריעות תכלת וארגמן תכלת לשון כלות הנפש בבחי׳ אהבה. 
ועורות תחשים ת״א ססגונא ששש בגוונין הרבה כדאיתא פ״ב דשבת דכ״ח ע״א והיינו ששה גוונין שהן שש מדות עליונות הבאים אחר בחי׳ עצי שטים עומדים והוא בחי׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים. 
והנה הארון והכפורת הם כלים הפנימים שהתורה היתה מונחת בארון ואורייתא מחכמה נפקת אשר גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ אור פנימי הוא בחכמה דוקא. דהיינו שאור א״ס ב״ה הוא הסוכ״ע ולא יוכל להיות האור והגילוי בבחי׳ אור פנימי כ״א רק בבחי׳ חכמה לבד. רק שבארון היתה מכוסה וגילוי שלה היתה במנורה וכמ״ש ותורה אור (כי ותורת חסד על לשונה כתיב וכתיב מימינו אש דת וגו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ויקהל משה) והנה בחכמה אתברירו שע״י התורה נעשו כל הבירורים במ״ע ומל״ת לברר הטוב ולהעלותו ע״י מ״ע ולבער הרע ע״י מל״ת ועיקר הבירור הוא ע״י כלים הפנימי׳ דוקא דהיינו המזבח שהיו מקריבים עליו הקרבנו׳ והפסולת נדחה לחוץ והוא מ״ש והוציא את הדשן שהיו מוציאין אותו לחוץ דהיינו ליתן מקום ליניקת החיצונים מן הפסולת (וגם בהפסולת עצמו יש עדיין בירור והוא מ״ש תחלה והרים את הדשן כו׳ ואח״כ והוציא את הדשן ומבואר במ״א ענין תרומת הדשן) אבל פנימית הרפ״ח נצוצין הי׳ מתברר ונכלל באלקות. ולפיכך היו בני קהת נושאים את הכלים הפנימיים שהוא מלשון ולו יקהת עמים לשון אסיפה כמ״ש רש״י והיינו שבו ועל ידו נאספים ומתכנשים הרפ״ח ניצוצין ליכלל למעלה ולכן נק׳ יד הרמה שמרים ומגביה הניצוצין מלמטה מטה עד למעלה מעלה, וכמ״כ באדם עיקר הבירור הוא בכלים פנימיים מוחא ולבא וכבדא שהמאכל נכנס באצטומכא ונתברר שם ואז הפסולת נדחה לחוץ והמובחר עולה לכבד ולב ונעשה שם דם ומהלב עולה למוח ונעשה שם חיות לנפש (ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה ולבי ער וע׳ זח״ג פ׳ שלח קס״א ב׳) וכשהוא מתפלל ולומד בכח חיות זה נכלל החיות באלקות: 
 קיצור. ענין ששלשה משפחות לוים היו נושאין את המשכן. שיש בחי׳ המשכן בנפש אברים הפנימיים מוחא לבא וכבדא דוגמת כלי המשכן. עצמות הם בחי׳ קרשי המשכן. עור ובשר דוגמת יריעות. וענין עצמות בחי׳ קרשים עומדים בחי׳ יראה וביטול. ויריעות בחי׳ מהלכים בין העומדים ומוחא לבא כו׳ עסק התורה בחכמה אתברירו: 
ד וזהו ג״כ ענין מור שהיה בקטרת מור וקציעה כו׳ (שהקטרת שע״ג מזבח הפנימי הוא ג״כ בחי׳ בירור. כנודע שי״א סממני הקטרת היו להעלות ולברר מי״א כתרי מסאבותא ועיין בזח״ב ס״פ ויקהל) (דרי״ט ע״א) ת״ח מה בין צלותא לעובדא דקטרת כו׳ ובזהר הרקיע שם ובהרמ״ז ס״פ בא (בדף מ׳ ע״ב) מענין ההעלאה והבירור שע״י הקטרת ובפ׳ קרח (דף קע״ז ע״ב) ובזח״ג פ׳ צו (דף ל׳ ע״ב). ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח ובד״ה ושאבתם מים. ובד״ה ראה ריח בני. והנה מכאן ואילך מתחיל ההקדמה ג״כ לביאור ענין מררי ועיקר מור כתוב בתורה גבי שמן המשחה ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות. והענין כי המור הוא בושם הנעשה מדם חיה ידוע שנקרש כן פי׳ הגאונים והרמב״ן כ׳ שאחרים הקשו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה וע״ש מה שתירץ וע׳ בטור א״ח (סי׳ רי״ו) והוא ע״ד דם נעכר ונעשה חלב היינו מה שנתברר ונהפך הרע לטוב ע״י אתכפיא ואתהפכא ואז נעשה מזה בחי׳ ריח ניחח דהיינו העלאת מ״ן להמשיך אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה וכמו הריח שמשיב את הנפש שתאיר במוחין חו״ב ביתר שאת כמ״כ ע״י העלאת מ״ן מבירורים שנברר מלמטה ע״י עבודת האדם באתכפי׳ ואתהפכא עולה לריח להיות עי״ז ניחוח נחת רוח והמשכה מעצמותו ומהותו ית׳ בבחי׳ חו״ב כי מצד עצמו אמר בת״ז חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא כו׳ ולכן בכדי שיהי׳ המשכת האור בחו״ב להיותו נק׳ בשם חכם (בחכמה ידיעא שהיא חכמה דאצי׳ כמ״ש במ״א בד״ה הן עם אחד כו׳ בפ׳ נח) צ״ל ע״י קטרת בחי׳ ריח והעלאה מלמטה למעלה מור כו׳ עי״ז מתקשרין ומשיבין את הנפש שיהי׳ נגלה אור עצמותו ומהותו להוסיף אורות באצילות וזהו קטרת לשון קישור. קשורא דמהימנות׳. כי תרגום ותקשור על ידו שני וקטרת על ידיה. והיינו ע״ד מ״ש ונפשו קשורה בנפשו. וכן ביהונתן ודוד נאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יונתן כנפשו (בש״א סי׳ י״ח א׳) וזהו ע״ד מ״ש כי בי חשק כו׳ ועיין ברבות וישלח פ״פ בשלשה לשונות של חבה כו׳ בדביקה בחשיקה ותפיצה כו׳ ע״ש. וזהו ענין והקשורים ליעקב פי׳ והקשורים שנקלט ונקשר בתוך תוכם קדושת אור א״ס ב״ה כיתד בל תמוט (ע׳ מזה בזח״א ויצא קס״ב ב׳ ועמ״ש מזה בד״ה ואשה כי תדור ועמ״ש ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י. ובד״ה ואהבת את כו׳). ומר דרור שבשמן המשחה הוא להמשיך מלמעלה למטה דהיינו להיות המשכה והתגלות מהחכמה למטה זהו ע״י מור השני שבשמן המשחה שמן היא בחי׳ חכמה (ועמ״ש בד״ה באתי לגני וכו׳ אריתי מורי כו׳ וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור) (דף פ״ט ע״א) דשמן המשחה הוא ממו״ס ושזהו שכ׳ ברע״מ פ׳ בהר דק״ט ע״ב דאיהו מסט׳ דשמאלא דאתמר בה וקדשת את הלוים, והיינו מבחי׳ גבורה דעתיק המלובש במו״ס שמשם נמשך בחי׳ וקדשת את הלוים וכמ״ש הרמ״ז עוד פ׳ תשא בפי׳ הרע״מ שם דקפ״ח תחלת ע״א וזהו ענין מ״ש שמן וקטרת ישמח לב (במשלי סי׳ כ״ז ט׳) וכדפי׳ בזח״ג ויקרא (דף ח׳ ע״א) ובפ׳ צו (דל״ד ע״א וד״ל ע״ב) ובפ׳ אחרי (דנ״ח סע״ב) ופי׳ לב היינו כמארז״ל וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. ופי׳ מר דרור לשון חירות ע״ד חרות על הלוחות ובעמה״מ פי׳ היינו יסוד אבא המאיר בבינה וע׳ בפרדס ערך מר וע׳ זח״א ס״פ לך לך (דף צ״ה ע״ב ודף צ״ו סע״א), וכל הבירורים הנ״ל היה  נעשה ע״י מ״ב מסעות ויסעו ויחנו כי ענין הנסיעה וחניה הם בחי׳ רצוא ושוב ולמעלה בשרשם הם בחי׳ מטי ולא מטי וע״י רצוא ושוב דוקא נמשך ההשפעה והבירורים כמו לולב שצריך נענוע דוקא (וכן בשתי הלחם ע״ג שני כבשים מוליך ומביא מעלה ומוריד) אשר הוא ג״כ בחי׳ רו״ש ועי״ז דוקא נמשך ההמשכה כו׳ (עמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים). והנה בני מררי היו נושאים את הקרשים שהם עצי שטים עומדים בחי׳ יראה תתאה. והנה ידוע בכוונת שם הוי׳ יראה בראש ויראה בסוף כי ד׳ אותיות השם הם דחילו ורחימו רחימו ודחילו שיראה עילאה הוא בחי׳ חכמה שלמעלה גם מב׳ בחי׳ רחימו. 
ודחילו תתאה הוא למטה מרחימו. וזהו חכמה בראש חכמה בסוף. ומררי הוא יד החזקה שמאלו תחת לראשי שמחבר בחי׳ היראה תתאה אל בחי׳ יראה עילאה לכן היו נושאים את הקרשים. ולכן נק׳ מררי ע״ש ב״פ מור הנ״ל כי הוא מחבר אלו ב׳ המור יחד היינו מור שבקטרת שהיא בחי׳ ממטה למעלה העלאת מ״ן ועי״ז נתגלה אח״כ מור שבשמן המשחה התגלות חכמה שבאצילות בחי׳ שמן משחת קדש דחילו עילאה ביטול עליון (ועמ״ש ע״פ כי אתה נרי בת״א פ׳ מקץ): 
קיצור. (ענין קטרת הוא העלאה ממטה למעלה בחי׳ ריח ובו היה מור ועי״ז אח״כ שמן המשחה מלמעלה למטה והיה בו מר דרור הארת עתיק המאיר במו״ס להיות המשכה וכן יסוד אבא המאיר בבינה וזהו שמן וקטרת ישמח לב ובחי׳ מררי היינו שמחבר ב׳ בחי׳ מר הנ״ל דקטרת ושמן): 
ה ובני גרשון היו נושאים את יריעות המשכן שהם בחי׳ המקיפים ובהם נאמר ע״פ אהרן ובניו כו׳ כי היריעות היו מתכלת כו׳ נגד ששה מדות, והנה להבין למה שרש המדות בבחי׳ מקיפים והענין כי עם היות שהמדות הם נולדים מהשכל שע״י שמתבונן בגדולת א״ס ב״ה ממכ״ע וסוכ״ע עי״ז נולדים המדות להיות כלות הנפש אמנם שרש ומקור המדות הם למעלה מהשכל היינו מן הרצון שבנפש שהוא למעלה מהשכל חו״ב וכן למעלה המדות דז״א נולדים מחו״ב אמנם שרשן ומקורן מחג״ת דא״א שהם המדות שברצון הנק׳ כתר והן הנק׳ בזהר טורי חשוכא כי המדות נק׳ הרים ומדות שברצון נק׳ טורי חשוכא לפי שהם למעלה מהשכל ואינם מושגים. (ולכן שרש המדות מבחי׳ מקיפים וימינו תחבקני. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ שימני כחותם ועמ״ש בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה בפ׳ יתרו). והנה אע״פ ששרש המדות דז״א הוא מחג״ת דא״א עכ״ז אין ערוך ביניהם וכמו אברהם שהיה מבחינת חסד דז״א אמר על עצמו ואנכי עפר ואפר כלומר שלגבי מקור החסד הוא כמו ערך האפר שנשאר מן העץ אחר שנשרף לגבי עצמיות העץ שאינו בערך כלל וכך ערך החסד דז״א לגבי חסד דא״א כי חסד דא״א הוא רק בחי׳ מקור ושרש המדות ולא מדות ממש (וכמו עד״מ מתיקות התפוח הנמשך מהמזל המכה בו ואומר לו גדל שאין בהמזל מערך ומהות המתיקות גשמי אלא שם הוא עד״מ עריבות ומתיקות רוחניים ובהשתלשלות נעשה מתיקות גשמי כך עד״מ אין ערך מדות דאצי׳ לגבי המדות שבכתר שהם רק מקור ושרש המדות וזהו ענין אב הרחמים היינו שהוא מקור ושרש למדת הרחמים אבל אב הרחמן היינו שהוא רחמן במדת רחמנות ממש והיינו בע״ס דאצילות. ולכן אומרים אב הרחמים בתפלת מוסף וכן בנעילה דיוהכ״פ ועמ״ש מענין אב הרחמים בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה. ובד״ה כי ביום הזה יכפר) והנה כדי לחבר את המדות דז״א לשרשן ומקורן הוא ע״י יד הגדולה וזה היה בחי׳ אהרן כה״ג שהוא מבחי׳ חסד דא״א שנק׳ יד הגדולה ולכן מת אהרן ונקבר בהר ההר כי המדות דז״א נק׳ הרים ומקורן המדות דא״א נק׳ הר ההר ושם הוא שרש הדיקנא זקן אהרן  ולכן היה יכול להמשיך המדות דא״א שיתלבשו במדות דז״א לכן שמו אהרן פי׳ א׳ הר ן׳ היינו המדות שבכתר כי אלף אותיות פלא כו׳ ואח״כ כשהוא משפיע וממשיך אותם למטה שיתלבשו ויתגלו בז״א היינו נון פשוטה שהוא מורה על התפשטות והמשכה ארוכה מלמעלה למטה (ועמ״ש סד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו כו׳ ובו תדבקון) ולכן נאמר בגרשון ע״פ אהרן כי גרשון היה נקרא על שם שהוא מגרש החיצונים ונאמר ימ ינך ה׳ תרעץ אויב שמגרש המדות הרעות שיניקתם ממדות דז״א אבל בהגלות נגלות המדות שלמעלה מהשכל הם מתגרשים ואין להם יניקה כו׳ וכל זה הוא מבחי׳ ימין דייקא משא״כ מבחי׳ גבורה שהרי רישיה דעשו בעיטפיה דיצחק ולכן נאמר בו ע״פ אהרן כי ע״י אהרן היתה זאת ההתגלות והמשכה והתפשטות למטה בז״א מא״א ימין ה׳ דלית שמאלא בהאי עתיקא כו׳ וימינך ה׳ תרעץ כו׳ וזהו גרש ואח״כ ו״ן כי וי״ו מורה על המשכה למטה ונו״ן מורה על המשכה יותר למטה. 
ולכן במשא המשכן היה כאו״א נושא כפי מדרגתו וגרשון ע״פ אהרן היה מחבר וממשיך התגלות מדות דא״א בז״א ואח״כ היה יכול להמשיך ולהשפיע למטה התגלות בחי׳ ימינך ה׳ תרעץ אויב ע״י מ״ב מסעות בנסיעתן וחנייתן שבהגלות נגלות אור חסד זה א״ס אזי נגרשו החיצונים לכן היו בני גרשון נושאים יריעות המשכן שהם מקיפים ונעשו מתכלת כו׳ שהם נגד המדות אשר שרשם ומקורן מא״א מדות שברצון בחי׳ מקיפים כי אין שייך שם לקרוא בשם מדה גלויה רק בחי׳ מקיף שרש ומקור על מדות שלמטה בז״א כו׳ (ועיין בזהר ויקרא) (ד״ז סע״ב) ע״פ מדותיו ודאי כד״א ע״פ אהרן ובניו תהיה כו׳ ועמ״ש פי׳ שיורד ע״פ מדותיו לקמן סד״ה בהעלותך את הנרות וע׳ לעיל בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ שאו כו׳ במש״ש בחי׳ אהרן הכהן המביא רצון העליון אל בית אמי כו׳. ועמ״ש בענין ג׳ ידות סד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין כי יד על כס כו׳ ועיין בפרדס שכ״א פרק י״ב ובעה״כ ערך יד ג״פ יד שם מ״ב וכ״ה בע״ח סוף שער כסה״כ. וזהו ענין מ״ב מסעות וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי בני ישראל וע׳ ברע״מ פ׳ עקב (דף ער״ב סע״ב) ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שאו ידיכם קדש כו׳. ועמ״ש בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים שתנופת כבשי עצרת הוא ג״כ עליות המדות דז״א בחג״ת דא״א ומ״מ שתי הלחם שהם תשב״כ ותשבע״פ הם למעלה משני הכבשים ע״ש. 
ומזה יובן גם כאן דאע״ג שבני גרשון נושאים היריעות מ״מ בני קהת שהיו נושאים הכלים הארון שבו הלוחות כו׳ הוא בחי׳ גבוה יותר וזהו ענין יד רמה. וי״ל ג״כ ג׳ ידות הנ״ל הם ג״כ חג״ת דע״י כי מררי אריתי מורי מור שבשמן המשחה גבורה דע״י המלובש במו״ס ויד הגדולה י״ל חסד דעתיק המלובש בגלגלתא ויד רמה ת״ת דע״י ודעת דע״י כו׳ ומשם שרש התורה כמ״ש הרמ״ז ר״פ קרח ע׳ מ״ש ע״פ הזהר וישב דקפ״א ע״פ וגבה מאד מסטרא דיעקב. 
ועוי״ל בענין ג׳ ידות הנ״ל שהם הג׳ לוים דהנה מבואר במ״א בסידור בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ענין וארבע הידות יהיה לכם כו׳ היינו שיש ב״פ ימין וב״פ שמאל. והוא מ״ש שמאלו תחת לראשי וכתיב שמאלו תחת ראשי אשר שמאל הראשון הוא מה שהמקבל דוח׳ ומשפיל את עצמו ע״י מרירות ואעפ״כ נק׳ שמאלו כי הענין שהאדם נוטל כביכול שמאלו של הקב״ה תחת ראשי דהיינו שמתבונן במוח שבראשו ריחוקו מה׳ ועי״ז נעשה לבו נשבר ונדכה וזהו ענין אחרי ה׳ ואח״כ תלכו היא מדת האהבה בחי׳ רצוא בחי׳ ימין מקרבת וזהו עצמו ענין מררי שהוא בחי׳ שמאלו ובחי׳ גרשון שהוא בחי׳ ימין כנ״ל. אך אחר הרצוא נמשך בחי׳ שוב ע״ד וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. 
והוא ענין שמאל הב׳ דהיינו שמאל של המשפיע שבחי׳ השמאל דוחה הזה הוא אינו ענין ריחוק ממש אלא להיות בחי׳ שוב לאחד. וכענין ותתצב אחותו מרחוק והוא מבחי׳ חכמה אמור לחכמה אחותי את  וב״פ שמאל זהו ענין מררי ב״פ מר היינו ב׳ בחי׳ שמאל הנ״ל וב׳ בחי׳ הנ״ל נק׳ הכל עצי שטים עומדים יראה תתאה ויראה עילאה שכ״ז נק׳ עמידה וביטול וכמ״ש ויעמדו מרחוק ועמ״ש ע״פ אתם נצבים לפני ה׳. 
וב״פ ימין זהו ענין בני גרשון נושאי היריעות אה״ע ואה״ר ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין ויחד לבבינו. ובני קהת נושאי הארון היינו בענין מש״ש בפי׳ ובקולו תשמעו כו׳ גם כמ״ש בד״ה זכור ושמור בענין ההעלאה בחי׳התורה שנקרא אדם לקשרו ולחברו לעצמות אור א״ס בחי׳ כי לא אדם הוא כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ענין נשיאת הארון וא״כ בחי׳ יד זהו ענין והחמישית לפרעה בחי׳ התגלות עתיק שבבינה כו׳ וע׳ במא״א אות יו״ד סעיף כ״ז מבואר ב״פ ימין ושמאל הם או״א וזו״נ וא״כ זהו ענין ד׳ הידות כו׳ והחמישית כנ״ל: 
קיצור. ענין בני גרשון שנשאו היריעות שמחברים המדות שלמטה מהשכל אל המדות שלמעלה מהשכל וזהו על פי אהרן. ועי״ז מגרש המדות הרעות. ע״י שיורד ע״פ מדותיו של הקב״ה עוי״ל בענין ג׳ ידות ע״ד וארבע הידות יהיה לכם שהם ב״פ ימין וב״פ שמאל שבפסוק שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שהפסוק נאמר ב׳ פעמים בשיר השירים. וזהו ענין בני גרשון ובני מררי שבני גרשון מחברים השני בחינות שמאל. והחמישית היא בחי׳ שלמעלה מימין ושמאל שאין שם התחלקות חו״ג זהו ענין בני קהת שנשאו את הארון שהוא קדש הקדשים: 
ו והנה בבני קהת נאמר נשיאות ראש ובבני גרשון נאמר נשא גם הם. ובבני מררי לא נאמר נשיאת ראש. ופי׳ ברבות בשה״ש שלכן נאמר גם הם שלא תאמר שהם פחותים מבני קהת אלא מפני כבוד התורה שנאמר בה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה (במשלי סי׳ ג׳). והענין כי הפנינים שהוא המרגליות הם דבר יקר עד״מ והתורה היא יקר מכל דבר יקר. וכמ״ש ברבות ויקרא רפ״ב עשרה נקראו יקרים התורה והנבואה כו׳ והעושר כו׳ ע״ש א״כ התורה היא ראשית לכל דבר יקר. 
והיא יקר על יקר. והענין כי הנה עד״מ האבנים טובות קובעים אותם בכתר ועטרה שעושין למלך מפני יקרותן וחשיבותן והנה עיקר היוקר שלהן הוא מפני דבר הפלא שהאבן שהוא דומם יהיה מאיר ע״כ הם יקרים מזהב ומפז. 
וכך הוא עד״מ ענין המצות גשמיות ששרשם מגיע בבחי׳ כתר כנודע דתרי״ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור. והיינו לפי שהם נעשים בדברים גשמיים שמקליפת נוגה שנפלו שם ניצוצים ממקום גבוה מאוד וכאשר מתבררים על ידי מעשה המצות עולים להיות בחי׳ כתר ועטרה ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה את העם והיינו מפני שהוא דבר פלא שמבחי׳ עשיה גשמיות יהיה נעשה בחינת ביטול וכלי לאור א״ס ב״ה. אך עכ״ז המצות הן בבחי׳ מקיף לבד ואינו מאיר הגילוי בבחי׳ אור פנימי ממש וכמו הכתר והעטרה שהוא בחי׳ מקיף לבד אבל התורה היא מאיר בבחי׳ אור פנימי ממש ושרשה ג״כ מפנימיות הכתר שהוא מוחא סתימאה שלמעלה מבחי׳ חיצוניות הכתר שהוא גלגלתא. 
ולכן היא יקרה מפנינים שהיא מבחי׳ פנימיות הכתר שלמעלה ממדרגת הפנינים שהם מגיעים בחיצוניות הכתר והעטרה וזהו ענין יקר על יקר. כי יקר גימטריא יש וזהו ענין ש״י עולמות. אך כתר הוא ב״פ ש״י דהיינו פנימיות וחיצוניות כו׳ והתורה שהיא מבחי׳ פנימיות היא יקר מיקר כו׳. 
והנה בני גרשון שנשאו את היריעות שהם מה שמאיר בבחי׳ מקיף עדיין דוגמת ההמשכה שעל ידי המצות כו׳ לכן נאמר בהם נשיאת ראש שנשיאת ראש זהו ההעלאה לבחי׳ כתר כמ״ש בפרדס ערך נשא. אך עכ״ז נאמר בהם גם הם לפי שבחי׳ זו מאיר עדיין בבחי׳ מקיף אבל עיקר נשיאת ראש נאמר בבני קהת שנשאו את הלוחות שנאמר יקרה היא מפנינים שמאיר בבחי׳ פנימיות כו׳. 
וגם  עפמש״ל שבני גרשון מעלים המדות לבחי׳ מדות שלמעלה מהשכל זהו ז״ת דא״א אבל בני קהת שנשאו את התרוה שהיא מבחינת חכמה שבכתר כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת כו׳: 




==נשא,  ג׳==
וידבר ה׳ כו׳ נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם כו׳ ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד כו׳. הנה הלוים נשאו את המשכן במדבר מ״ב מסעות שבמקום חנייתם הקימו את המשכן ובנסעם הורידו אותו (ונסעו כך מ״ב מסעות כו׳) וצ״ל זה דהנה התורה היא נצחית. ויש עתה ג״כ בכנ״י בחי׳ משכן ולוים הנושאים אותו. וכדכתיב בפ׳ בחקתי ונתתי משכני בתוככם וכתיב בפ׳ תרומה ושכנתי בתוכם וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם והיינו שיש בכנ״י עתה ג״כ בחינת משכן ולוים כו׳ ולהבין כ״ז היטב צ״ל מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא כו׳. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שנראים ב׳ המקראות אלו כסותרים זה את זה כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אני לדודי. ובד״ה למען תזכרו בענין הטלית וחוטי הציצית ששרשם משני בחי׳ הנ״ל. וכמ״ש בד״ה ויקח קרח כו׳ ובד״ה ההפרש בין יו״ט ונס דפסח ובין חנוכה). אך הענין הוא שמבשרי אחזה אלוה. ופי׳ דהנה יש בחיות הנפש שמחיה את הגוף יש ב׳ בחי׳ ומדרגות. הבחי׳ הא׳ מה שהנפש ממלא את כל הגוף בבחי׳ התחלקות שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי אברי הגוף. שבראש הוא משכן השכל. מפני שכלי הראש היא כלי הראויה לקבל אור השכל. ובלב שורים המדות כו׳ (שהיא כלי הראוי׳ לקבל המדות) וברגלים מתלבש כח ההילוך שהם כלים הראוי׳ לקבל רק כח ההילוך בלבד שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי הגוף ובחי׳ ההתחלקות הוא בדרך כלל לג׳ בחי׳ שהם כח השכל בראש והמדות בלב. וכח ההילוך ברגלים כו׳. דכמו שבדרך כלל נחלק כלי הגוף לג׳ בחי׳ שהם ראש ואמצע הגוף שהוא הכרס כו׳ ששם הבני מעים כו׳ והרגלים כמ״כ מתחלקת חיות הנפש לג׳ בחי׳ כנ״ל. והנה באמצע הגוף יש בחי׳ חצר הכבד שהוא הפרסא המפסיק בין אברים פנימים לחיצונים. בכדי שעי״ז ידחו הפסולת ויצאו לחוץ (ועמ״ש מזה בת״א פ׳ לך לך בד״ה והבדילה הפרוכת ולקמן פ׳ שלח סד״ה ואם האכל יאכל) והוא כמ״כ למעלה (כמשי״ת לקמן) שהוא בחי׳ שמאל דוחה כו׳ וכמ״כ ממש הוא למעלה בחי׳ ממכ״ע. פי׳ שהחיות של אור א״ס ב״ה שממלא בתוך כל עלמין להחיותם הוא מתחלק לחלקים לפי מזג הכלים. ובדרך כלל מתחלק לג׳ חלקים שהם ג׳ עולמות בי״ע כדכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם התחלקות ג׳ מדרגות שהם ג׳ עולמות בי״ע. שהוא בחי׳ ג״ע העליון וג״ע התחתון ועוה״ז. והג׳ עולמות בי״ע הנ״ל הוא בחי׳ מחשבה ודבור ומעשה כמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י ויש למעלה ג״כ בחי׳ פרסא המפסקת כו׳ בכדי שלא יאחזו החיצונים כו׳ (ואפ״ל שזהו ענין אף עשיתיו אף הפסיק הענין כמו בחי׳ פרסא המבדלת בין יצירה שהוא כמו הגוף כי חג״ת מקננין ביצירה ובין עשי׳ בחי׳ רגלים). והנה כמו שיש למעלה בחי׳ ממלא בתוך כל עלמין שמתחלק לחלקים כפי מזג הכלים כנ״ל והחיות הוא הולך ומתמעט כמו למטה באדם שבראש משכן השכל ובגוף מתמעט החיות וברגלים מתמעט יותר כו׳ שכמ״כ הוא למעלה ממש בבחי׳ ממכ״ע כו׳. כמ״כ הוא למטה בעבודת ה׳ שאם עובד רק בבחי׳ א״פ שהוא בחי׳ ממלא כו׳ שהוא בהדרגה וסדר כו׳ שאינו מהפך טבעו (וכמשנ״ת בד״ה ועתה יגדל נא בענין בכל נפשך ובכל מאדך שבחי׳ האהבה דבכל נפשך נקרא בחי׳ עומדים שעומד תמיד במדרגה א׳ ובחי׳ בכל מאדך זהו בחי׳ מהלכים  בין העומדים ועמ״ש מזה בת״א ס״פ וישב ובד״ה אם בחקתי תלכו ועכ״פ בכל נפשך זהו הנמשך מבחי׳ אורות שבכלים וזהו המכוון ממ״ש בענין האהבה שבהדרגה וסדר כו׳) ואזי הוא הולך ומתמעט כו׳ פי׳ שבעת התפלה הוא מקושר ביותר אליו ית׳ שההתבוננות אצלו בהרחבה כו׳. ואחר התפלה שמתקצרת ההתבוננות הוא מתמעט והולך כו׳. וכ״ז כאשר אין עוונותיו מבדילין כו׳. אבל אם עוונותיו מבדילים אז הוא נדחה לחוץ אף בעת התפלה (כנ״ל שיש בחינת פרסא המפסקת כו׳ בכדי לדחות הפסולת לחוץ, וזהו עוונותיכם המבדילים דאין ר״ל עון גשמי אלא ע״ד מ״ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא כמ״ש בד״ה צאינה וראינה וז״ש רפאות תהי לשרך. וצ״ל מהו לשרך דוקא. וצ״ל דהיינו שאפילו מפלגך ולתתא שהוא למטה מהפרסא אף שם לא יהא שום פגם דהיינו שלא יהי׳ פגם הברית כו׳ ועמ״ש בענין מפלגך ולתתא סד״ה ששים המה מלכות ובביאור ע״פ והיה מספר בני ישראל בסופו וזהו ע״י עסק התורה שע״ז נאמר רפאות תהי כו׳ לפי שהיא בחי׳ קול מעל לרקיע מלמעלה מהפרסא) וזוהי הכל בחי׳ ממכ״ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם שמתחלק לחלקים כנ״ל שכמ״כ בנפש האדם הוא בחי׳ החיות המתחלק לפי מזג כלי הגוף כו׳ שהחיות ההוא הוא מלובש בתוך כלי הגוף ממש בבחי׳ ממלא: 
קיצור. (ענין ממכ״ע במשל בנפש. ובנמשל למעלה. ובעבודת ה׳ בחי׳ בכל נפשך): 
ב והבחי׳ הב׳ שיש בנפש המחיה את הגוף הוא בחי׳ הרצון של הנפש שאינו מתחלק לחלקים כ״א הוא ממלא בתוך כל הגוף. אך רק בבחי׳ אור מקיף שאינו מתחלק כו׳. שישנו להרצון בתוך כל הגוף. שהוא מושל על כל אברי הגוף. כמו אם רוצה לשים רגלו כדומה באש אזי תיכף תעשה כך כפי שעלה ברצונו כו׳. 
ואף שהוא נגד הטבע שלו שעפ״י הנהגות טבעיות הגוף לא היה מניח הרגל באש שקשה לה כו׳. אעפ״כ כשרוצה לשומה באש כו׳ תעשה כך תיכף. והוא מפני שהרצון הוא המושל על כל אברי הגוף והוא שורה בתוכם בבחי׳ א״מ. לכך יכול לפעול בגוף דבר שהוא היפוך הטבע שלו כמו לשום רגלו באש או במים קרים ביותר כדומה שאף שהוא נגד הטבע אעפ״כ תעשה כך תיכף כשעולה ברצונו כו׳. 
והוא מפני שהרצון אינו מתחלק לפי חלקי כלי הגוף להתלבש בתוכם בבחי׳ א״פ ממש כפי מזיגתם כו׳. כ״א הוא מקיף על כולן בבחי׳ א״מ בלי התחלקות כלל ולכך הוא מושל עליהן ויכול לעשות דבר שהוא היפוך הטבע ובחי׳ שלמעלה מן הדעת (וזהו ענין בכל מאדך, ועמ״ש מענין רצון זה בת״א בד״ה ויקהל משה דאית רצון ואית רצון כו׳ וסד״ה וידבר כו׳ שאו את ראש כל עדת בנ״י כו׳ לגלגלתם ומ״ש בד״ה ואלה המשפטים, והנה בד״ה ועתה יגדל נא הנ״ל ובד״ה מי מנה עפר יעקב נתבאר שלהיות המשכת רצון זה בנפש הוא נמשך ע״י המצות וזהו ענין אם בחקתי תלכו שכדי שיבואו לבחי׳ תלכו זהו ע״י בחקתי כו׳, ועמ״ש סד״ה שאו לגלגלתם הנ״ל שכדי שיבואו לבחי׳ זו זהו ג״כ ע״י הלוים וזה היה ענין ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים וכמשי״ת) וכמ״כ ממש הוא למעלה שרצון העליון הוא נקרא בחי׳ סוכ״ע וכמ״ש מזה בת״א בד״ה יביאו לבוש מלכות כו׳ ע״ש ופי׳ סוכ״ע היינו שאינו מתחלק לחלקים כו׳ כ״א הוא בחי׳ א״מ על כולם בשוה בלי התחלקות כלל ולכך נק׳ בשם סובב שהוא כמשל העיגול הגשמי שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל כמ״כ הוא עד״מ למעלה שהבחי׳ רצון העליון ב״ה הוא בחי׳ סוכ״ע שמקיף את כל עלמין בשוה שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל. 
וכדכתיב כחשכה כאורה גם חשך לא יחשיך ממך כו׳ שכולם שוים כלא חשיבי קמיה ועמ״ש מזה בד״ה והגדת לבנך ביום ההוא כו׳. וזהו כוונת הפסוק הלא את השמים ואת הארץ אני מלא בשוה בלי התחלקות מעלה ומטה כלל בחי׳ הכתר  שהוא רצון העליון ב״ה שנק׳ סוכ״ע שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל שסובב ומקיף על כל עלמין בשוה כנ״ל וכמ״ש בבינונים פרק מ״ח ע״ש (וכוונת הפסוק דכתיב מלא כל הארץ כבודו הוא בחי׳ ממכ״ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם. ומתחלק לחלקים כנ״ל) וזהו ג״פ קדוש כו׳. פי׳ שהוא בחי׳ הא״מ של ג׳ עולמות בי״ע וכמ״ש מזה בביאור ע״פ ועתה יגדל נא הנ״ל ועמ״ש מזה בד״ה הרם את מטך שדרך כלל ב׳ בחי׳ הנ״ל נק׳ בחי׳ סדר השתלשלות ומה שלמעלה מסדר ההשתלשלות כי השתלשלות בי״ע זה מזה היינו השתלשלות מדומ״ע שהמשכת הדבור מהמחשבה הוא נק׳ השתלשלות כו׳ וכן בעבודה מדומ״ע מההתבוננות נמשך הדבור שהוא מדבר בד״ת והעשי׳ במעשה המצות אך בחינה שלמעלה מהשתלשלות זהו הרצון רעותא דליבא כו׳ (ועמ״ש מזה ע״פ מי מנה כו׳ ורובע ישראל כו׳): 
קיצור. (ענין סוכ״ע בנפש בחי׳ הרצון. בחי׳ גלגלתא מאדך. וכן למעלה רצון סוכ״ע): 
ג והנה זהו ענין המשכן בחי׳ ושכנתי בתוכם כי ענין אהל מועד היינו היחוד וההמשכה מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וזהו ענין ונועדתי לך שמה לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בישראל. מלשון והאדם ידע כו׳ (כמ״ש בד״ה במדבר סיני באהל מועד הנ״ל ובד״ה נשא דלעיל) וזהו ענין ההילוך דבחי׳ מהלכים בין העומדים וכמ״ש במא״א אות ה׳ סוף סעיף יו״ד הליכה כינוי אל הזיווג הולך על הדרך יסוד דנוקבא ברגל מבורכת שהיא יסוד עכ״ל והיינו כמ״ש בד״ה עיני כל אליך ישברו בפי׳ נודע בשערים בעלה פי׳ נודע לשון יחוד וזיווג כמו והאדם ידע כו׳ וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כו׳ ע״ש והיינו בשערים הם נש״ב הנמשכים ממוח בינה אל הלב וזהו עיני כ״ל ע״ד הלב רואה כו׳ וכשנקלט בתוכיות נקודת הלב אזי נקראת כלה. 
ועמ״ש מזה ג״כ סד״ה כי תצא כו׳ אשת יפ״ת כו׳ בענין ואח״כ תבוא אליה ובעלתה דהיינו בחינת מס״נ והוא ענין נפילת אפים ובחי׳ נעילה שהוא גמר העליות עכ״ל ועמ״ש בת״א בד״ה וישב יעקב וז״ל והנה בזמן שבהמ״ק היה קיים היה נמשך בחינה זו רעותא דליבא מגילוי אור א״ס ב״ה בהיכל קדה״ק כו׳ כמ״ש בסש״ב להיות בטל רצונו לרצונו ית׳ וכמ״ש כי תהיו אתם ארץ חפץ כו׳ עכ״ל. 
והיינו כי חפץ זהו התענוג ופנימיות הרצון שהאדם יהי׳ כלה שארי ולבבי כו׳ וזהו עד״מ היחוד בחי׳ ואל אישך תשוקתך והוא מרוה צמאונה כו׳ וזהו ענין ישבעו ויתענגו מטובך כו׳ אז תתענג על ה׳ כו׳. 
וזהו ענין בני קהת שממשיכי׳ האו״פ בחי׳ תענוג וחפץ ובני גרשון ממשיכי׳ הרצון והמקיף כו׳ והנה ארז״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש. משמע שהם שני בחינות אלא דמ״מ משכן אקרי מקדש. והענין כמ״ש בת״א ע״פ ויגש אליו יהודה שהמשכן היה דירת עראי של הקב״ה והמקדש היה דירת קבע ונתבאר מזה ע״פ מה טובו אהליך יעקב. 
והענין כי הנה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. שכ״ז שהיו במדבר היו עדיין בבחי׳ אב״א ובמקדש היו בבחי׳ פב״פ וכ״כ במא״א אות מ׳ סנ״ז וספ״ט ובחינת אב״א היינו בחי׳ אתכפיא לבד אבל בחי׳ פב״פ זהו כשיבא לבחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא וזהו ענין ארץ חפץ כמ״ש בת״א פ׳ תצוה בד״ה זכור דעמלק וע״כ היה צ״ל הלוים מקימין את המשכן וכמ״ש בד״ה שאו לגלגלתם הנ״ל בפי׳ ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים פי׳ ובחנות המשכן שכשירד בחינת המשכן ממדרגתו תהיה ההקמה ע״י הלוים דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי׳ גבורות קדושות והם מתחלקים לשלש בחינות גרשון קהת ומררי כמשי״ת ועי״ז יקימו אותו. 
והיינו להעלותו מבחי׳ ירידתו להיות דבוק באלקים חיים והוא ע״ד שנת׳ ע״פ אלה פקודי המשכן. משכן  העדות כו׳ עבודת הלוים. שע״י עבודת הלוים שהוא השיר וה״ע פסוד״ז הם מעלים בחי׳ המשכן שהוא מל׳ לבחי׳ משכן העדות היינו או״א תרין ריעין כו׳ בחי׳ י״ה וזהו כענין הנז׳ בזח״א וישב ד׳ קפ״ג סע״ב ע״פ כעיר שחברה לה יחדו כו׳ ועד״ז ארז״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש. פי׳ שהוא בחי׳ לא זז מחבבה עד שקראה אמי כו׳: 
קיצור. ענין המשכן ה״ע היחוד הנק׳ הילוך. עיני כל כלה. נודע בשערים בעלה. ארץ חפץ תענוג ואל אישך תשוקתך. אך המשכן דירת עראי בחי׳ אתכפיא ואב״א לכתך אחרי. והמקדש אתהפכא פב״פ ולכן ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים. פקודי המשכן משכן העדות ע״י עבודת הלוים. כעיר שחוברה. ד והנה התעוררות הרצון עליון ב״ה שהוא בחי׳ קדוש בחי׳ א״מ כנ״ל שיהיה הקדוש הנ״ל שרוי בתוך מעיו כו׳. הוא מעוררו וממשיכו ע״י בחי׳ גרשון שהם היו נושאים את יריעות המשכן כמ״ש ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד. 
וארז״ל במדרש שכמו שנאמר נוטה שמים כיריעה כך הוא ענין יריעות המשכן והיינו בחי׳ סוכ״ע וכמ״ש ע״פ כיריעות שלמה סד״ה שחורה אני ונאוה. וע״י המשכה זו מבחי׳ סוכ״ע הוא מגרש הרע כמ״ש טוב לחסות בה׳ כו׳ בשם ה׳ כי אמילם שהמקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו פי׳ גרשון מלשון ויגרשהו וילך כו׳. שמגרש את הרע שבקרבו ע״י ביטול רצונו מפני רצון העליון ב״ה. כמארז״ל בטל רצונך מפני רצונו כו׳. שיבטל רצונו מפני רצון העליון הן בבחי׳ סור מרע שלא ירצה בהם כלל. והן בבחי׳ עשה טוב (שירצה מה שלא רצה. ומה שרצה לא ירצה) שע״י ביטול רצונו כו׳ הוא מהפך את הטבע שלו שמהפך ממרירו למיתקא כו׳. כנ״ל שהרצון הוא מושל על כל איברי הגוף כו׳ והוא יכול להפך הטבע כנ״ל לכך כשמבטל רצונו מפני רצון העליון ב״ה אזי יכול להפך הטבע שלו ממש. שהרצון הוא למעלה מהבחירה ודעת כנ״ל שאין להרגל שום בחירה כלל נגד הרצון כשרוצה לשומה באש כו׳ שתיכף הוא עושה כך בלי שום בחירה בפ״ע כלל. 
והוא מפני שהרצון הוא למעלה מבחירה ודעת. אך מתחלה עשה רצונו כרצונך וזהו רצון התחתון שע״פ השכל והוא מבחי׳ ממכ״ע בכל נפשך כו׳ ואח״כ בטל רצונך הוא בחי׳ ביטול והעברה לגמרי שיהי׳ רצון העליון מאיר בו וזהו ענין יריעות המשכן בחי׳ נוטה שמים כיריעה (ועמ״ש בפי׳ השמים כסאי בד״ה כי כאשר השמים החדשים כו׳. ולכן מתחלה צ״ל בני מררי מקימים הקרשים בחי׳ עצי שטים עומדים זהו ענין בכל נפשך שזהו הנק׳ עומדים חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. ואח״כ צ״ל מהלכים בין העומדים והיינו ענין יריעות המשכן. אך מהלכים ב׳ בחי׳ הילוך זהו ענין גרשון וקהת מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כו׳ וזהו והתהלכתי בתוככם ב׳ בחי׳ הילוך כו׳) וכמ״כ הוא למעלה ממש שהרצון עליון ב״ה הוא נעלה מבחי׳ בחירה ודעת כו׳. ופי׳ שהבחירה הוא בדעת כו׳. שבוחר בדעתו את הטוב כו׳ ומואס ברע כו׳ וההבחנה הזו הוא ע״י הדעת כנ״ל. וכדכתיב ובחרת בחיים כו׳ (שהבחירה שבוחר החיים כו׳ הוא ע״י הדעת שמבחין שהחיים טוב לו והמות רע לו) ולמעלה נק׳ בחי׳ בחירה שהוא בדעת כו׳. בחי׳ עץ הדעת שהוא אילנא דטו״ר ועמ״ש בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב אבל בחי׳ רצון העליון ב״ה הוא למעלה מבחי׳ בחירה ודעת שהוא נעלה מעץ הדעת דטו״ר כו׳ (וכנ״ל במשל שהרצון יכול לעשות היפך הטבע שיכול להניח הרגל באש אם ירצה ואין להרגל שום בחירה כנ״ל) וכמ״כ הוא בעבודה שביטול רצון שמבטל רצונו מפני רצון העליון ב״ה הוא למעלה מהבחירה ודעת כלל כו׳. שהבחירה הוא בדעת כו׳ כדכתיב ובחרת בחיים כו׳. ובחי׳ ביטול רצון הוא למעלה מהדעת ובחירה כנ״ל. וזהו מ״ד קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת שהוא בחי׳ ביטול רצון הנ״ל שהוא  הקריאה שבאמת וזהו תתן אמת ליעקב (ועוי״ל בפי׳ גרשון שהוא ע״ד מ״ש וממגד גרש ירחים ופרש״י שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש. הרי דצמיחת הפירות מהארץ נק׳ גרש לשון גרושין ע״ש שמגרשת אותם מהכח אל הפועל. ומההעלם לצאת אל הגילוי. וכן פי׳ הרד״ק במכלול גרש ירחים והוא זמן שהפירות מציצים ופורחים בכח הירח כאלו הירח מגרש אותם לחוץ. וכמ״כ הנה בכל נפש יש אהבה המסותרת ושתצא מההעלם אל הגילוי זהו ענין מי גילה לבני רז זה כו׳ מי היינו בחי׳ סוכ״ע כענין מי ברא אלה כו׳ וזהו ענין בני גרשון נושאי היריעות בחי׳ סוכ״ע ובכח זה מוציאין האהבה המסותרת מההעלם אל הגילוי והוא כענין וממגד גרש ירחים שמגרש ומוציא האהבה מסותרת מההעלם אל הגילוי וכמ״ש ע״פ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת כו׳ ועד״ז פי׳ הפרדס) (שער כ״ט פ״ד) בענין שני גרישין שהם חו״ג כי התפארת מגרש אותם ממקומם ומניעם אל קו האמצעי ומטה אותם אל החסד. וכמ״כ כאן י״ל בענין גרשון ב׳ גרושין אלו שמגרש את הנה״ב ודוחה הרע ועי״ז הטוב שבנה״ב יתגרש ממקומו ויהי׳ מטה כלפי חסד ואהבה לבוא לבחי׳ בכל לבבך בשני יצריך וכן מגרש ומוציא העלם האהבה שבנה״א לבוא לידי גילוי כו׳ ואפ״ל פי׳ גרש ירחים שהוא מענין ריח והריחו ביראת ה׳ כמ״ש בענין אריתי מורי ובענין וישלח יהושע כו׳ ואת יריחו. ומ״ש בד״ה ראה ריח בני כו׳: 
קיצור. ענין יריעות נוטה שמים כיריעה. לחסות כו׳ כי אמילם. בטל רצונך ומתחלה צ״ל עשה רצונך רצון התחתון. עומדים עצי שטים עומדים מררי גרשון ויגרשהו. גרש ירחים. מי גילה רז זה מי ברא אלה והריחו ריח בני: 
ה והנה זהו הכל בחי׳ בני גרשון שנשאו את יריעות המשכן כו׳. פי׳ שבחי׳ גרשון הוא שמגרש הרע ע״י בחי׳ ביטול רצון שמבטלו מפני רצון העליון ב״ה כו׳ שעי״ז הוא מגרש את הרע כו׳. שממשיך עי״ז מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ קדוש שיהי׳ שרוי בתוך מעיו כו׳ כנ״ל. 
ולכך נשאו בני גרשון את יריעות המשכן שהם בחי׳ סובב ומקיף וכדכתיב נוטה שמים כיריעה כו׳. אבל עבודת בני קהת הוא לישא את השולחן והמנורה והארון וכפורת כו׳ כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו כו׳. ופי׳ של קהת הוא מלשון לו יקהת עמים שהוא מלשון אסיפה וחיבור כו׳. שעבודת הקהתי הוא לישא בכתף עבודת הקדש כו׳. שהם השולחן והמנורה והארון כו׳. ופי׳ שהכלים אלו של המשכן הם מבחי׳ נקודה האמצעי׳ שבתוך העיגול שהעיגול מקיף וסובב את הנקודה כו׳ (שעצם המכוון הוא הנקודה וכענין ששמים הם בחי׳ יריעה ומקיף ואעפ״כ במחשבה ארץ קדמה כו׳ ועמ״ש ע״פ אל יתהלל חכם כו׳ כי אם בזאת יתהלל כו׳ וצדקה בארץ. ועמ״ש מזה בד״ה החדש הזה לכם בפי׳ א״ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ע״ש. ועד״ז ענין עגולים ויושר שרש היושר גבוה מהעגולים שהעגולים הם בחי׳ נפש והיושר הוא בחי׳ רוח כו׳ והרי העגולים הם בחי׳ מקיפים על היושר בחי׳ נוטה שמים כיריעה. אלא שמ״מ בחי׳ היושר הוא כענין הנקודה שעליה סובב כל העיגול כו׳ וע׳ בר״ח שער הקדושה פ״ב בענין שבת הוא בחינת נקודה ועמ״ש מענין נקודה בהיכליה בד״ה ראה אנכי כו׳ שם ג״כ מובן שהנקודה גבוה יותר מההיכל המקיף עליה. שהנקודה היא חכמה עילאה וההיכל המלבישו הוא בינה כמ״ש בזח״א) (דט״ו ע״א וד״ך ע״א) ובמק״מ (שם ושם) שבחי׳ העיגול הם היריעות המאהילי׳ על המשכן כדכתיב נוטה שמים כיריעה כנ״ל. וזה היה עבודת בני גרשון כנ״ל אבל עבודת בני קהת הוא לישא כלי המשכן הנ״ל שהם מבחי׳ הנקודה האמצעי׳ שהעיגול סובב אותה כנ״ל. כי הארון שהי׳ בק״ק הוא בחי׳  תורה שבו היו הלוחות מונחים כו׳. 
וכמארז״ל משחרב בהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד כו׳. ובחי׳ תורה היא מבחינת הנקודה התיכונית שהעיגול סובב עליה כי אורייתא מחכמה הוא דנפקת ובחכמה שורה אור א״ס ממש בבחי׳ גילוי כמ״ש הוי׳ בחכמה דהיינו בבחי׳ אור פנימי משא״כ בחי׳ העיגול הוא אור מקיף והעלם עדיין ותכלית המכוון הוא האור פנימי והגילוי, ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את וכן המצות מעשיות נמשכים ג״כ מהנקודה התיכונית. 
והנה הגם שהתורה ומצות הם נמשכים מהנקודה התיכונית כנ״ל. אעפ״כ שרשם הוא נעלה אף מהעיגול הסובב הנקודה כנז׳ בס״י נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כו׳. ופי׳ שתחלתן נעוץ בסופן דייקא כו׳. ולכן התורה ומצות שנשפלו למטה שנתלבשו בענינים גשמיים כו׳ שרשם הוא נעלה מאד אף מהעיגול הסובב הנקודה כו׳. כי נעוץ סופן דייקא בתחלתן כו׳. ופי׳ כי תומ״צ שרשם מהנקודה התיכונית כו׳ ושורש הנקודה כו׳ הוא נעלה מהעיגול כו׳ כי העיקר הוא הנקודה והעיגול הוא רק להיות סובב ומקיף להנקודה. וכדכתיב כי גאה גאה כו׳ כנז׳ במ״א (שקמיה כל המקיפים כלא נחשבים בשוה כמו הפנימית כו׳ ע״ש). וזהו שמברכים קודם עשיית כל מצוה כו׳. אשר קדשנו במצותיו כו׳ ופי׳ שע״י עסק התורה שמחכמה נפקת וע״י המצות מעשיות שהם נעלים מתורה כמארז״ל גדול התלמוד שמביא לידי מעשה כו׳ יכול להמשיך בחי׳ קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כו׳ דהיינו בבחינת אור פנימי שרמ״ח מ״ע הם נמשכים מרצונו ית׳ ונשפלו למטה שנתלבשו בדברים גשמיים. כמו ציצית ותפילין כו׳. אך סוף מעשה דייקא הוא נעוץ בתחלה. 
וזהו אשר קדשנו כו׳ שע״י עסק התורה וקיום המצות מעשיות יכול להמשיך מבחי׳ קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כנ״ל. וזהו מ״ש לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך פי׳ מל״ך הוא בחי׳ מדת מלכותו ית׳ שמחיה את כל עולמים. כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים כו׳. ואבי מלך הוא בחי׳ סוכ״ע (שהוא בחי׳ רצונו ית׳ כנ״ל) בשנותו את טעמו כו׳. פי׳ שזהו ההפרש בין ו׳ ימי המעשה לשבת. שבוי״ו ימי המעשה העבודה הוא רק לאכפיא את רצונו בלבד. ובשבת הוא בחי׳ ביטול רצון לגמרי שאין לו רצון אחר כלל. וזהו בשנותו את טעמו שהוא בחי׳ ביטול רצון לגמרי שמהפך את הרצון שהיה לו כו׳ שיהיה רק לה׳ לבדו. וזהו בחי׳ שבת שמגיעים לבחי׳ התהפכות הרצון לגמרי. (שהוא בחי׳ ביטול רצון) וזהו בשנותו את טעמו ששינה טעמו ממש. משא״כ בימות החול שהוא רק בחי׳ אתכפייא כו׳ ולא בחי׳ אתהפכא (והנה הכוונה כאן דבחי׳ בשנותו את טעמו זהו בחי׳ קהת ע״י כי בחכמה אתברירו אכן במדרש רבה) (פ׳ במדבר פ״ג דרט״ו ע״ב) פי׳ גרשון שהוא חזק כשן כו׳ והיינו ענין בשנותו את טעמו ויגרשהו כו׳ שבחי׳ בשנותו הוא ג״כ מענין שן וכמ״ש ע״פ ולבן שנים מחלב שהוא בירור המדות כו׳ וזהו ויגרשהו לגרש הרע כו׳ ובחי׳ קהת פי׳ שם מענין אם קהה הברזל והיינו כמש״ש והוא לא פנים קלקל ובלוים כתיב ועבד הלוי הוא שממשיך בחי׳ הוא דא עתיקא מההעלם אל הגילוי להיות יאר ה׳ פניו כו׳ והיינו ע״י שנשאו הארון פנים בפנים וכמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון ולכן עי״ז הם מתקנים בחי׳ והוא לא פנים דפי׳ ברבות בקהלת כשהקב״ה אינו מסביר פנים לדור מחמת קלקול מעשים רעים שיש בדור כו׳ (ע״ש על פסוק זה בדף קי״א ע״ב). והעצה לזה וחיילים יגבר בחי׳ תשובה שהוא ענין בחילא יתיר, והנה תשובה היא החזרת פנים בפנים והיינו ענין בני קהת נושאי הארון פא״פ כו׳ ועמ״ש בענין מחיצה של ברזל בד״ה ועשית ציץ וענין שבירת המחיצה ע״י הרהורי תשובה ומשם יובן הענין הנ״ל. 
ובזה יובן מארז״ל עשה רצונו כרצונך כו׳ בטל רצונך מפני רצונו כו׳ פי׳ בו׳ ימי המעשה הוא רק בחי׳ עשה רצונו כרצונך כו׳ שהוא רק בחי׳ אתכפיא כו׳ ובשבת הוא בחי׳ בטל רצונך כו׳ שהוא  בחי׳ אתהפכא כו׳ כנ״ל שזהו שאומרים לדוד בשנותו את טעמו כו׳ בשבת וכדכתיב טעמו וראו כי טוב ה׳ כו׳ בה׳ תתהלל נפשי כו׳. 
וזהו מ״ש ורעה אמונה כמארז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו׳ וכ״ז נמשך הכל לכנס״י מאהרן כהנא רבא שהוא בחי׳ אהבה רבה כו׳ שהוא המשפיע בחי׳ אהבה בכנ״י והוא האהבה המסותרת שבכאו״א מישראל. 
וז״ש נשא את ראש בני גרשון גם הם שבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי כמ״ש במדרש כי הנה כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים פי׳ מהלכים ב׳ בחי׳ הילוך. הא׳ ע״י רעו״ד מלמטה למעלה וזהו ענין בני גרשון. הב׳ ע״י תורה ומצות מלמעלה למטה וכמ״ש בת״א פ׳ וישב בד״ה ונתתי לך מהלכים כו׳ והילוך זה הב׳ זהו ע״י בני קהת ע״כ נאמר בשניהם נשיאת ראש אשר נשיאת ראש זהו ענין רוממות קרן בחי׳ מהלכים ובחי׳ מהלכים צ״ל בין העומדים בחי׳ עצי שטים עומדים דבני מררי ע״כ לא נאמר בהם נשיאת ראש כו׳ וזהו בחי׳ מ״ב מסעות שנסעו הלוים עם המשכן במדבר כו׳ שהוא הכל בחי׳ עליות כו׳ (שכל נסיעה הוא בחי׳ עליי׳) שהם מ״ב עליות כו׳ שהוא שם מ״ב שבאנא בכח כו׳. ופי׳ שבמקום שחנו הקימו את המשכן. וכשנסעו הורידו אותו והעלו אותו לבחי׳ נעלה. וזה היה המ״ב עליות של מ״ב מסעות כו׳ וכל המ״ב מסעות היה הכל במדבר כנ״ל שאף עולמות העליונים נק׳ בחי׳ מדבר שהוא בחי׳ שממה בחי׳ דומם ממש נגד הקב״ה כו׳ כנ״ל. וזה היה מ״ב מסעות של המשכן שנשאו אותו הלוים במדבר כו׳. שהם מ״ב עליות הכל בבחי׳ מדבר כנ״ל. שאף העולמות העליונים נק׳ לגביה בחי׳ מדבר וד״ל. (פי׳ שבחי׳ ו׳ ימי המעשה הוא בחינת הנסיעה של המשכן שהורידו אותו כו׳ שעולים בעילוי אחר עילוי כו׳ ושבת הוא בחינת החני׳ שהקימו כו׳ שעלו במדרגה א׳ נעלה וחנו שם ופרשו שם היריעות דמשכן ועד״ז היה כל המ״ב מסעות). והנה כ״ז הוא ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו׳. ופי׳ איתמר הוא בחי׳ צירופי אותיות התורה. שאיתמר הוא מלשון אִית מר שבגמרא שהוא לשון דבר הנלמד מאליו כו׳ (בל״א עש איז גילערינט גיווארין. שהוא לשון איתמר שנלמד ממילא) והוא כמ״ש ואשים דברי בפיך וגו׳ ודברי אשר שמתי בפיך וגו׳. שהוא דבר ה׳ המלובש בהלכה שמדבר בפיו כו׳ (וכנז׳ במ״א ע״ש). וזהו בחי׳ איתמ״ר שהכל ביד איתמ״ר כנ״ל. ועיין מענין איתמר במא״א אות א׳ סעיף ק״מ: 
{{להשלים}}