הצגת המקור של הדף "תורת חיים/וייצר ה' אלקים"

{{תורת חיים בראשית}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
{{עוגן|פרק א|(א)}} '''וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כו'.''' ויש להבין מ"ש וייצר בשני יודי"ן דוקא. ומ"ש ה' אלקים ב' שמות הללו יחד שלא אמר כן בכל הברואים רק שם אלקים לבדו כמו ויאמר אלקים יהי אור יהי רקיע כו'. (רק בג"ע אמר ויטע ה' אלקים כו'. ובגמר מע"ב דכתי' ביום עשות ה' אלקים כו'). (אך במעשה האדם שאמר נעשה אדם הזכיר שם אלקים לבדו כמ"ש ביום הו' ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כו' וכן ויברא אלקים את האדם כו' וביצירה אמר וייצר ה' אלקים כו'. והלא אמר (ישעיה מג, ז) בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכמו שאו' בראת יצרת נפחת בי כו' ולמה נבדל בחי' היצירה דוקא להזכיר בו ב' שמות דהוי"ה אלקים וגם מ"ש בעשיה ובריאה בצלמו ולא אמר כן ביצירה כו'). אך הענין הוא בקצרה לפי ששרש בחי' אדם הוא בשם מ"ה במלוי אלפין דוקא כידוע (שהוא בחינת ז"א) ובאות האלף יש ב' יודי"ן. יו"ד העליון ע"ג הקו האמצעי שהוא יו"ד דחכ' ויו"ד תחת הקו שהוא בחי' ח"ת דבחי' המל' שכלולים יחד משום דנתב"ס וסב"ת דוקא (כמשי"ת) והן ב' שמות דה' אלקים כידוע ע"כ אמר וייצר בב' יודי"ן וב' שמות דה' אלקים כו'. ובבחי' יצירה דוקא שהוא בבחי' שם מ"ה דאדם כידוע:

{{עוגן|פרק ב|(ב)}} '''ולהבין''' ביאור כ"ז הנה יש להקדים תחלה ענין א' נפלא מה שאנו רואים שנשתנ' בריאת האדם בגופו ונפשו משאר כל הברואים. דהנה ידוע שכל מע"ב הן בג' חלוקים דצומח וחי ומדבר. והנה ידוע שיש בכל מציאות חומר וצורה שנק' גוף ונפש ואנו רואים שכל הברואים דמע"ב בחלק הצומח וגם חלק החי יצאו גופם עם נפשם כאחד ממש דהיינו בבריאה אחת ממש וממאמר אחד האלקי וכמארז"ל <small>(חולין ס, א)</small> בצביונן נבראו ובקומתן ובדעתן כו'. שזהו בחי' החומר וצורה שלהן כא' נבראו כו'. כי הנה גם החומר והגוף של כל בריאה נברא ע"פ מאמר האלקי דוקא. כמ"ש והארץ היתה תהו כו' עד ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע כו'. ופרש"י תתמל' ותתכסה לבוש כו' שיצא חומר העשב מן הארץ להיות עשב מזריע זרע כו' ע"פ כח האלקי שבמאמר זה דתדשא הארץ דוקא עם בחי' הצורה הרוחניות שבו מכח הצומח שבארץ יחד יצאו. וכן עץ עושה פרי יצא חומרו וצורתו כא' מן הארץ. כמ"ש ותוצא הארץ דשא עשב כו'. ועץ עושה פרי למינו כו'. וכמ"ש <small>([[קהלת פרק ג#פסוק כ|קהלת ג, כ]])</small> הכל היה מן העפר ולכך גם עכשיו אם בירך על פרי האילן בפה"א יצא <small>(ברכות מ, א)</small> דמארעא קא רבו משרשיו היונקים בארץ לפי שבתחלת הויית האילן הוא שיצא מן הארץ במע"ב כמו שהוא בצביונו ותוארו עכשיו ע"פ מא' זה דתדשא כו' שמלובש גם עכשיו בכח הארץ. אך שבמע"ב יצא עץ עושה פרי מן הארץ מעצמו ע"פ מא' זה כי דבר אלקינו יקום לעולם (שתוציא הארץ גם עכשיו כו'). (ע"י יניק' מכח הצומח שבארץ כו') (וכ"ה בבחי' התהוות הנבראים העליוני' הרוחניים כמלאכים עליונים שהן בבחי' צומח וחי שיש מלאכי' שנק' עשב כמ"ש בזהר ע"פ <small>([[תהלים פרק קד#פסוק יד|תהלים קד, יד]])</small> מצמיח חציר לבהמה כו' שיוצאים מארץ עלאה. וכן מלאכים שנק' עץ עושה פרי שנק' <small>([[תהלים פרק צו#פסוק יב|תהלים צו, יב]])</small> עצי היער כו'. וכן יש מלאכים שנק' בשם חיות ובהמות כמו פני אריה ופני שור ופני נשר כו'. וכמארז"ל ועוף זה מיכאל כו' כולם נבראו מארץ עלאה מאין ליש ממש כידוע). וא"כ הרי המלאכים ג"כ נבראו בחומר וצורה כאחד ממאמר אחד כמו במאמרות דצומח וחי גשמיי' דמע"ב ממש. ולכך גופם וחומרם קרוב בערך ויחוס אל הצורה כמשי"ת וכ"ה בענין המאמר דישרצו המים שרץ נפש חיה כו' ששרצו המים דגים חיים בגוף ונפש חיה בחומר וצורה כמו שהן עתה ממש וכן במא' דתוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה כו'. הרי הארץ הוציאה את גופי הבע"ח עם בחי' החיות הרוחניות שבהם כא' ממש כמו שהן עתה בצביונן ובקומתן כו'. כמו הארי והדוב והשור והכשב יצאו מן הארץ חיים בגופים שלמי' בצורתם ותוארם כמו שהן עתה שבאים בתולדה ומתגדלים מן הקטנו' ובמע"ב יצאו כמו שהן אחר שלמות גדולם בכמותם ואיכותם ממש כמו שהן עתה. וכן האילנות והעשבים יצאו בגדולם בשלימות ולא ע"י צמיחה מן הקטנות אל הגדלות לפי שבמאמר האלקי נבראו יש מאין כידוע. והנה ודאי אנו רואים עכשיו שאין בכח הצומח שבארץ להוציא אילני פירות ועשב מזריע כו' כמו שהן בשלמותן בבת אחת. וכן אין בטבע המים כלל לשרוץ ולהוליד מכח טבע עצמם את התהוות הדגים חיים בגופים שלמים כו'. וכ"ש שאין בכח הארץ להוציא גוף הארי ודוב ושור ושאר בע"ח כמו שהוא כו'. אך במע"ב היה הכל ע"פ כח מאמר ה' שאמר תדשא הארץ כו'. וישרצו המים כו'. ותוצא הארץ נפש חיה כו'. ודבר אלקינו יקום לעול' שתוצי' הארץ כל חלקי הצומח והחי כמ"ש הכל היה מן העפר כו' וד"ל. (ומ"ש דאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו' זהו שפע דרוחניות דמזלות בארץ להוציא כח הארץ מן ההעלם לגילוי לבד. כמ"ש במ"א ויתבאר בסמוך בענין שמים וארץ כו'):

{{עוגן|פרק ג|(ג)}} '''והנה''' עכ"פ אנו רואים במע"ב שיצא מן הארץ כל חלקי הצומח והחי גם חומרם וגופם עם חיות נפשם כא' נבראו ע"פ מא' האלקי וכמ"ש <small>([[תהלים פרק קמח#פסוק ה|תלי' קמח, ה]])</small> כי הוא צוה ונבראו כו' כנ"ל. וכמו תוצא הארץ נפש חיה שיצא גופו של החי עם הצורה וחיות נפשו כאחד ממש א"כ בהכרח לומר לפ"ז שבודאי גופם וחומרם קרוב בערך ויחוס אחד עם נפשם וצורתם הרוחני דהיינו שבחי' החומר וצורה שלהם משתוים עכ"פ בערך ויחוס א' אע"פ שזה גופני וזה רוחני. אמנם הרי המה מתחברים ומתאחדים ומשתתפים יחד לצאת בגדר וסוג כמו בריא' אחת ממש ממאמר אחד דתוצא הארץ נפש חיה וכה"ג מאחר שבצביונן ובקומתן נבראו כו' כנ"ל. (וכמו"כ במלאכי' עליונים שהן ג"כ בבחי' צומח וחי כנ"ל בבחי' אריה ושור ונשר כו' שבמרכבה עליונ' גם הן בחי' חומר וצורה שלהם קרובי' בערך א'. ע"כ יצאו ממאמר אחד כמו תוצא הארץ עלאה נפש חיה כו'):

{{עוגן|פרק ד|(ד)}} '''אך''' הנה בריאת האדם בגופו ונפשו שנק' חומר וצורה משונה הוא מכל הברואים דצומח וחי הנ"ל. דהנה בבריאת האדם אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ואח"כ ויפח באפיו נ"ח כו' הרי חומר גופו נעשה תחלה מן העפר שכבר היה במציאות (והוא העפר שבקרקע המשכן העליון כידוע) דהיינו שלקח עפר ממקו' המזבח <small>(רמב"ם פ"ב מה' ב"ה מפר"א)</small> ועשאו גולם כמארז"ל <small>(סנהדרין לח, ב)</small> שעה ראשונה הוצבר עפרו שעה ב' נעשה גולם כו'. כמ"ש <small>([[תהלים פרק קלט#פסוק טז|תהלים קלט, טז]])</small> גלמי ראו עיניך ותשת עלי כפכה כו' <small>([[תהלים פרק קלט#פסוק ה|שם, ה]])</small> וז"ש וייצר את האדם עפר כו' שעשה צורה בחומר עפר זה בגולם בצורת אדם. אבל לפ"ז הרי עכ"פ גופו של אדה"ר לא נברא ע"י מאמר האלקי עם נפשו כשאר כל הברואים שהרי לא יצא חומר גופו מן הארץ בדרך בריאה ע"פ כח מאמר אלקי אלא רק צבר עפרו בעשיה בעלמא ועשה בו צורה גשמית שלא ע"י מאמר כלל וכלל. (שאע"פ שנק' מעשה ידיו של ה' ויציר כפיו ממש. כמ"ש ותשת עלי כפכה כו'. גם כל מע"ב נק' מעשה ידיו ונבראו ע"י מאמר ודבור דוקא כנ"ל. ומ"ש נעשה אדם בבחי' עשיה ונז' ל' אמירה כמ"ש ויאמר אלקים נעשה כו'. פשוטו מורה שלא ע"י מאמר זה נעשה אלא כמ"ש צבר עפרו ועשאו גולם תחלה בלי מאמר כלל וז"ש וייצר כו' כנ"ל). וא"כ לפ"ז הרי היה גופו של אדה"ר למטה הרבה במדרגה מכל גופות הברואים דבע"ח שיצאו ע"י מאמר ה' דוקא ואפי' הצומח דעשב יצא ונברא ע"פ מאמר דתדשא כו' כנ"ל שבצביונ' נבראו כו'. וגופו של אדם אינו רק עפר גשמי רק שעשאו גולם לבד. (ומ"ש וייצר ה' אלקים את האדם עפר היינו מה שעשאו גולם לבד ואח"כ ויפח כו'). אך הנה מצד נשמת האדם הרי הוא במעלה עליונה מכל הברואים שהרי אמר אח"כ ויפח באפיו נ"ח. ומאן דנפח מתוכי' נפח שהוא נשמתא דפרחא מחי העולמי' מבחי' חיי החיים דעצמות א"ס ממש שנק' <small>([[משלי פרק כ#פסוק כ|משלי כ, כז]])</small> נר הוי"ה ממש וע"ז אמר ויברא אלקים את האדם בצלמו כו'. משא"כ חיות כל בשר אינו רק מהבל המאמר העליון לבד כו'. ומטעם זה שהנשמה שבאדם חלק אלוה ממש ובצלם אלקים ממש ע"כ ניתן לו הממשלה על כל חיות ובהמות הארץ. וכן כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו לפי שהכל כלולים וטפלים אליו מטעם שנק' אדם אדמה לעליון ממש כו'. והנה באמת זהו פלא גדול מאחר שנמצא מציאות האדם נבחר מכל המציאות מצד נשמתו למה גופו בתכלית הפחיתות והשפלות במדרגה יותר מכל גופי הנמצאים גם מן העשב הצומח דגם הוא נברא ע"פ מאמר ה' כנ"ל וגוף האדם עפר דומם. וגם זה לא היה כסדר הבריאה של כל הברואים שנבראו גופם עם נפשם כא' ובאדם הרי גופו נעשה כגולם תחלה ואח"כ נזרקה בו הנשמה האלקית כמ"ש ויפח באפיו נ"ח כו'. וזהו שמסיים ויהי האד' לנפש חיה שממיל' נעשה האד' לנפש חיה בגוף וחומר אחר שנפח באפיו ולא ע"י מא' כלל. וז"ש אחור וקדם צרתני כו' ואחז"ל <small>(ברכות סא, א)</small> אחור למע"ב (דאפי' יתוש קדמו שהאדם נברא ביום הוי"ו וגם אחור במעלה מצד גופו מעפר יסודו שאפי' יתוש נברא גופו עם נפשו כאחד כו'. וקדם למע"ב הוא מצד הנשמה שנפח באפיו שהוא למעלה וקדם למע"ב להיותה בצלם אלקים ממש). (ומ"ש צרתני בבחי' יצירה דוקא קאי על הנשמה שיצרה בצלם אלקים מקדם למע"ב וגם יצירה כזאת עשה בחומר הגופני שהוא הגולם דעפר שעשאו בצורת אדם שהיא הנשמה. וז"ש אחור וקדם צרתני וזהו פלא גדול איך יוכל להיות קשר וחבור לצורה דנשמה האלקית בחומר העפר להיות בבריאה אחת ממש כשאר הברואי' דכל בע"ח בחומר וצור' כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה כו':

{{עוגן|פרק ה|(ה)}} '''אך''' הנה שרש הענין לכל הנ"ל יובן ע"פ הקדמה ידועה בשרש ענין הד' יסודות דארמ"ע וכן ד' חלקים דצח"מ שהן לנגד ד' אותיות דשם הוי"ה יו"ד דחכ' בבחי' מדבר ה"א בינה בבחי' חי וי"ו מדות בבחי' צומח ה"א אחרונה בחי' המל' בחי' דבור הוא בבחי' הדומם. וכ"ה בסדר דד' יסודות ארמ"ע. אש בבחי' מדבר כמ"ש יהי אור דחכמה והוא נשמת אדם שהוא בבחי' אש וניצוץ כו'. ורוח בחי' בינה ה"א עלאה. ומים בבחי' וי"ו בחי' המדות. ועפר בבחי' ה"א תתאה בחי' המל' כידוע. ולפ"ז הרי שרש נשמת האדם הוא בבחי' היו"ד דשם הוי"ה שהוא בחי' החכמה בחי' מדבר וגופו שמעפר בחי' דומם שרשו בה"א אחרונה דשם הוי"ה שהוא בבחי' דומם כנ"ל. ומפני שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ולא באמצען כידוע. ע"כ נתלבשה הנשמה דאדם בעפר הדומם דוקא. לפי שהנשמ' נק' נר ה' בבחי' אור ואש. דהיינו בבחי' יו"ד דחכמה (ומ"ש ויפח באפיו כו' כמפוח האש שיוציא שלהבת והוא בחי' רוח ואש כלולים יחד). ע"כ ירדה למטה במדרגה היותר שפלה שהוא הגולם דעפר להיות בו לאור וחיות ממש. וכמ"ש ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח ולא נברא גופו ונשמתו כא' כשאר כל הברואים לפי שאין ערך וקרוב כלל לדומם העפר עם בחי' החכמה בחי' מדבר שיוכלו לצאת כאחד במאמר אחד ומה גם שהנשמה מצד עצם מהותה היא למעלה מן בחי' המאמר שהוא הדבור כנ"ל בפי' וקדם כמ"ש ויפח כו' והגוף שהוא הדומם למטה הרבה מן המאמר ועכ"ז נתחברו יחד אך לא בדרך סדר בריאת חומר וצורה כא' אלא תחלה יצר הגולם דעפר בציור אדם ואח"כ ויפח באפיו נ"ח שהוא בחי' היו"ד דשם הוי"ה ונתחברו כא' מראש כל דרגין בסוף כל דרגין משום דנעוץ תב"ס דוקא שנמצא היה התחברות זאת בדרך דלוג הערך מגבוה לנמוך שהוא בא רק בדרך התלבשות לבד והוא מה שנזרקה ונתלבשה הנשמה בעפר חומרי זה כו' והיו לאחדים ממש כהתהוות חומר וצורה מתחלת ההוייה כשאר בע"ח והוא מפני שיש קשר ואחיזה לבחי' הדומם דוק' בראש דחכמה דוקא והוא י' בה"א תתאה (כמשי"ת). אבל הנה שרש התהוות כל הברואים דצומח וחי דמע"ב הוא מבחי' ה"א וי"ו דשם הוי"ה כנ"ל. דוי"ו דשם הוי"ה הוא בבחי' מדות בבחי' צומח וה"א ראשונה בבחי' חי. וכמו שב' אותיות הללו המה קרובים זא"ז בערך שהוא בינה ומדות שבאים כסדרן מה"א דבינה נמשך התהוות המדות דבחי' וי"ו ותחלה היה הוי"ו כלול בה"א שהוא ענין רגל הקצר שבה"א שנק' פסיע' לבר כו' שזהו המדות כאשר הן כלולים בשכל ואח"כ יוצאים לידי גילוי מן ההעלם כמ"ש במ"א. (והיינו ענין צומח שבחי כי המדות בבחי' צומח ובינה בבחי' החי ומדות שבבינה נק' צומח שבחי כו'). וכמו"כ הוא ממש ענין התהוות דצומח וחי גשמיי' שנתהוו מב' אותיות הללו דה"א וי"ו זה שהן כל הברואי' דצומח וחי שבמע"ב שהן נבראו כא' בגוף ונפש שלהם כנ"ל. והיינו בחי' צומח וחי בפרט בכל בריא' דבע"ח הגוף של בע"ח הוא בבחי' צומח (רק שנק' צומח שבחי) שהרי הגוף תחלתו קטן וצומח ונעשה גדול כעגל שנעשה שור כצומח דאילן ועשב. וגם נפשו וחיותו גדל עם הגוף כא' כי הצורה קרוב' לחומר בערך ומתיחס עם הצומח דגופו לפי שנבראו ממאמר אחד כאחד ממש כנ"ל. והוא מצד שרשם בב' אותיות דה"א וי"ו דשם הוי"ה שהן ג"כ בחי' חי וצומח העליונים כנ"ל שמתיחסים בערך וכנ"ל בצומח שבחי שהן המדות בחי דבינה כו' וד"ל. משא"כ התהוות יצירת האדם בנפשו וגופו הרי נשמתו מרומם מאד בדלוג הערך מחומר גופו שהוא ריחוק ערך המדבר שהוא בחי' יו"ד דחכמה על ערך הדומם שהוא בחי' ה"א תתאה דדבור כו' כנ"ל. ע"כ לא נבראו כא' במאמר אחד כי אין להם חבור ויחוס זע"ז כלל להבראות בדרך בריאה ממאמר אחד כשאר בע"ח אלא תחלה עשה לגולם גופו מעפר הדומם ואח"כ ויפח באפיו כו' שבאה הנשמה דבחי' יו"ד דחכמה בעפר דומם זה בבחי' התלבשות לבד. אך מה שיש להם קשר וחבור זע"ז כחומר וצורה ממש אע"פ שלא נבראו ע"י מאמר כלל. (הנשמה מצד יתרון מעלתה בנקודה די' דחכמה שלמעלה גם מבחי' בינה כו'. והגוף מצד שנמוך הוא מן המאמר דדבור כנ"ל). הנה זהו מטעם שנתב"ס בסופן דוקא שמצד יתרון מעלת אור הנשמה שביו"ד דשם הוי"ה אין לה מקום לשכון כ"א למטה בסוף כל המדרגות דוקא שהוא בחי' הדומם דעפר (וכמשי"ת ב"ה) וד"ל:

{{עוגן|פרק ו|(ו)}} '''והנה''' להבין כ"ז בתוס' ביאור. וגם יש להבין לכאורה דזה הטעם עצמו דיש יחוס לצומח עם החי כנ"ל כך יש יחוס לצומח וחי במדבר שגם בו יש צומח וחי אלא שנק' צומח וחי שבמדבר. וא"כ למה לא נמשך אור הנשמה בצומח רק דוקא בדומם שאינו מערכו כלל כו'. אך הנה ידוע בסדר ד' חלקי דצח"מ שבחי' הדומם הוא היותר אחרון במעוט וצמצום החיות שגם הצמיחה ורבוי אין בו כלל כאבנים ועפר רק הוא כהווייתו בחי' דומם לבד. ובחלק הצומח יש יותר חיות מאחר שיש בו הצמיחה ורבוי ההתפשטות כעשב ותבואות כו'. והבע"ח יש בו נוסף על הצמיחה מבחי' רוח החיות דגדר החי הרוחני שמובדל במעלה מגשם הצו"ד וכלול מצו"ד ג"כ. והמדבר נוסף בו מכח השכל שנק' נפש המדברת וכלול בו דצ"ח כידוע. וחי שבמדבר גדול במעל' מחי סתם. וצומח שבחי גדול במעלה מצומח סתם עד שגם דומם וצומח שבמדבר גדול מצו"ד שבחי כעצמות וצפרנים ושערות דאדם כו'. והנה אנו רואי' שיש קשר וחבור לצומח עם החי דאע"פ שאין בצומח דאילן ועשב וכה"ג מגדר וסוג דחי הרוחני כלל מ"מ מאח' שאנו רואים שיש בבחי' החי מבחי' הצמיחה והתפשטות כצומח ממש הרי בהכרח מזה לומר שיש להן קשר וחבור זע"ז כאלו הן מהות אחד ממש אך שזה חומר וזה צורה. והוא מה שאנו רואים שיש גם בנפש החי גדול וצמיחה כצומח ממש שהרי עגל הקטן נעשה גדול ואין גידול זה באיברי גופו לבד אלא גדול הזה עיקרו ברוחניות חיות נפשו וממילא מתגדלים איבריו כי יש בנפשות החי בחי' קטנות וגדלות (כמו שיש באדם קטנות וגדלות רק שבאד' נק' צומח שבחי שבמדבר) כאילן קטן שצומח ונעשה גדול. והנה יש בכל חלקי דצח"מ גדלות וקטנות במינם דהיינו שבמין זה לא יהיו גדולים יותר גם אחר שלימות גדילתו כמו במיני החי יש חיות קטנות במינם לאחר שלימות גדלותם כחתול וכלב ושועל. ויש חיות גדולות במינם כמו הפיל והדוב והארי וכה"ג בבהמות יש קטנים בטבע גידולם כמו הכבש וגדי. ויש גדולות כפרה ושור וסוס וגמל וכה"ג בעופות יש קטנים וגדולים במינם כתורים ובני יונה ובת היענה כו'. וכ"ה גם במיני הדומם באבנים יש אבן גדול וקטן ומיני מתכות שונים במינים חלוקים. וכמו במיני הצומח יש אילן גדול וקטן. כך יש הר גדול והר קטן (רק שהדומם מתחלת הווייתו קטן או גדול כאבן קטן וגדול וההרים יגדלו מן הקטנות להיותם בחי' צומח שבדומם. כמ"ש במ"א ע"פ <small>([[עמוס פרק ד#פסוק יג|עמוס ד, יג]])</small> כי הנה יוצר הרים כו'). וכך גם במיני אדם בחי' מדבר גם לאחר שלימות גידולם יש קטנים וגדולים. אך אין ההפרש רב בין אנשים גדולים בקומה לקטנים רק באמה אחת או שתים על פי הרוב שאין גבוה בקומה יותר מד' אמות ולא פחות מב' אמות. (לבד בני הענק שהן הנפילים כו' שיצאו במקצת מגדר האנושי להיותם הנולדים מבני האלקים שבאו אל בנות האדם וילדו להם כו'). והטעם הוא משום דבחי' צומח שבמדבר נבדל מצומח דחי דצומח דחי מתיחס לצומח דעשב ואילן שחלוקים במיניהם בתכלית גידולם שזה קטן בטבע כאילן קטן שלא יגדל עוד או פרי קטן וגדול. וכך קטנות הכבש לגבי השור והחתול לגבי הארי כו'. משא"כ צומח דמדבר אע"פ שתינוק קטן נעשה גדול כעגל שנעשה שור אבל בתכלית גידולו הכל שוין ואין הפרש גדול ביניהן כנ"ל להיותו למעלה הרבה מבחי' צומח ואינו משתתף ומתיחס כ"כ עם הצומח כמו החי שמתיחס עם הצומח מפני שהחי קרוב בערך יותר ומתיחס אל הצומח להתדמות אליו בכל עניניו גם במיני גידולם (מטעם הנ"ל ששרש הצומח וחי בה"א ווי"ו דהוי"ה כו'). אבל המדבר אין לו חבור וקירוב אל הצומח כ"כ. (רק מה שנתגדל מן הקטנו' וגם זה מצד התולדה כי גם בבטן גדל מן הקטנות כשאר בע"ח. אבל אל החי יש לו חבור וקירוב הערך יותר מפני שסמוך אליו במדריגה יותר והוא בחי' חי שבמדבר עד אשר גם הנפש דאדם שהוא נפש השכלי' יש בה בחי' הצמיח' מקטנות לגדלות לפ"ע צמיחות גופו מקטנו' לגדלו' ע"ד צמיחת החי דעגל שנעשה שור). שהרי תינוק שכלו קטן והולך וגדל גם במדותיו ובגידולו יגדל שכלו ומדותיו וצמיחה זאת בנפש השכלית לכאורה הוא דומה לצמיחת אילן שיגדל מן הקטנות שיש אילן קטן וגדול. וכמ"ש <small>([[דברים פרק כ#פסוק יט]|דברי' כ, יט]])</small> כי האדם עץ השדה כו'. וכך יש אדם גדול בחכ' שנתגדל ביותר כחכמת שלמה וכה"ג. ויש אדם קטן מאד בחכמה כשוטה בקטנות הדעת ביותר שלא יגדל עוד לעולם כמו שלא יגדל הכבש להיות כשור וכפרי קטן כו'. שנק' מינים חלוקים בטבע הבריאה שזה האדם שיגדל בחכ' עד שלימות הגדלתו זהו מצד מין טבע שכלו עד שזה נק' חכם גדול במינו בטבע להיות במין אדם גדול כמינים הגדולים בבריאה בחלק החי כשור וגמל כו'. ולא מצד שנתגדל מן הקטנות לבד וזה מין האדם קטן בטבע גדולו כקטן השכל בטבעו שלא יגדל עוד. ואם היה תלוי בסבת הגדל' מן הקטנות היה גם הטפש חכם לאחר שיגדל ויזקין בשנים ואדרבה זקני ע"ה כו' <small>(קינין פ"ג, ו)</small>. אך א"כ שבבחי' הצורה דנפש השכלית הם במינים חלוקי' בטבעם אדם גדול וקטן כנ"ל. לפ"ז היה ראוי להיות שגם החומר של אדם יהיה במינים חלוקים בטבע גידול' בקטנות וגדלות שהאדם הגדול בחכמה יגדל גופו יותר והקטן בחכמ' יהיה גופו קטן מאד ואנו רואים שבגופות קומתן בנ"א כמעט שוה ואין בזה מיני' חלוקי' כו' כנ"ל. אך הרי מזה ראייה גמורה שנפש האדם נבדלת בערך הרבה מגופו כערך המדבר על הדומם כנ"ל עד שאין גידול השכל מכריח גידול הגוף כלל להיות שגופו יסודו מעפר כו'. ובחלק הדומם אין מינים חלוקים כ"כ כמו בצומח (כי אין הפרש כ"כ באבנים בין גדול לקטן ע"פ הרוב וכן בהרים גבוהים וקטנים משא"כ צומח דאילן כו'. והנשמה נתלבשה בדומם דגוף משום דנתב"ס ולא בקרוב הערך כצומח וחי וע"כ בנפש אדם יש בה קטנות וגדלות במינים חלוקים כנ"ל. והוא מ"ש כי האדם דוקא שהוא הנפש כעץ השדה. אבל לא גופו אע"פ שתינוק קטן הולך וגדל. אבל אין בזה מינים חלוקים משא"כ צומח דחי נפשו וגופו כאחד ממש במינים חלוקים כנ"ל מפני שקרובים זע"ז בערך יותר כנ"ל הטעם וד"ל:

{{עוגן|פרק ז|(ז)}} '''והנה''' דרך כלל יובן מכל זה עכ"פ שבבע"ח יש בחי' התכללות מצומח וחי בקירוב הערך יותר. דהיינו שגופו בחי' צומח כצומח דעשב ואילן שהרי נולד קטן ונעשה גדול. ונפש החי גדל והולך עם גופו כאחד למיניהם כחיות ובהמות קטנות וגדלות כנ"ל. (וכ"ה בפני אריה ושור העליון כנ"ל. בפי' תוצא הארץ ארץ עלאה כו'). אבל גופו של אדם אע"פ שהוא עתה בגדר חי אינו ביחוס וקירוב הערך כ"כ עם נפשו אשר ע"כ אין צומח שבנפש השכלית מתיחס עם צומח דגופו כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק ח|(ח)}} '''ומזה''' יובן במע"ב להיות שעכשיו גם האדם נולד קטן ונעשה גדול. וכן החיות ובהמות מצד התולדה מבטן עד שנתגדלו למיניהם כו'. אבל במע"ב הרי אמרו שבצביונן וקומתן נבראו שיצאו החיות ובהמות מן הארץ גופם ונפשם כאחד כמו שהן לאחר שלימות גדילותם ממאמר א' דתוצא הארץ נפש חיה למינה כו'. הרי גופם בערך אחד ממש עם נפשם אע"פ שהן ב' מדרגות. אבל הן סמוכים וקרובים זע"ז בקירוב הערך מאד מאחר שנתחברו יחד להיות שתיהן עולים יחד בגדר בריאה אחת בבת אחת ממש כו'. וע"כ גם עתה יוצאים בתולדה שניהם כאחד בצמיחה אחת למיניהם כו' כנ"ל. אבל בחי' מדבר דאדם שהוא נפש השכלית רחוק בדלוג הערך הרבה מגופו אף מבחי' צומח דגופו כנ"ל. שהוא בחי' חי עתה שבא מתולדה דאב ואם שהוא בבחי' צומח וחי כו'. ע"כ במע"ב לא היה יכול להיות שיצא בריאת אדם נפשו עם גופו כאחד כשאר בע"ח אף אם היה גופו בגדר חי. וכ"ש שהיה גוף האדם מבחי' הדומם דעפר שלא בדרך תולדה כלל. רק גולם עפר בעלמא שלא נעשה ע"פ מאמר כלל כנ"ל. אלא אחר שעשה ה' לגולמו וצייר בו צורת אדם נזרקה בו נשמתו בדרך התלבשות לבד. והוא מ"ש ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח ותרגומו לרוח ממללא כו'. והוא מטעם הנ"ל בשרש הנשמה דאדם שהוא ביו"ד דשם הוי"ה בסדר ד' חלקי דצח"מ ובחי' הדומם הוא בה"א תתאה ונעוץ תב"ס דוקא. ולזאת כאשר נעשה הגוף מן הדומם מיד נפח באפיו נ"ח שהוא היו"ד דחכמ' מפני שנתב"ס וסב"ת (כמשי"ת). וכמו בתחה"מ דלעתיד שיומשך כל נשמה בגופה וכמו שאו' ואתה עתיד להחזירה בי לע"ל כו'. (וגם עתה ביצירת הגוף בבטן ממ"ד ומ"ן דאב ואם שבא בבחי' חצוניות בגדר בע"ח. עכ"ז בדרך התלבשות נזרקה בו נשמה כמאמר <small>(נדה פ"ג)</small> ג' שותפין כו'. שלזה או' אתה נפחת בי גם עכשיו. אבל גופו של אדה"ר שנעשה מן העפר ממש לא הי' בו בחי' צומח כלל אלא תחלתו דומם. וע"כ לא נתגדל מן הקטנות כאדם דעכשיו אלא היה בשלמות קומתו מיד ולא שנתגדל מעט מעט. ואע"פ שגם החיות ובהמות יצאו בקומתן במע"ב. אבל יש בהן בחי' צומח בגופם ונפשם למיניהם. אבל האדם לא היה בגופו בחי' צומח כלל. ולכן אין עתה ג"כ באדם מינים חלוקים כנ"ל). משא"כ שאר כל הברואים דבע"ח שהן בהתכללות מצומח וחי בקרוב הערך יכלו לצאת כאחד ממאמר אחד כנ"ל. לפי ששרשם בוי"ו וה"א עילאה דשם הוי"ה שמתיחסים זע"ז כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק ט|(ט)}} '''וכמו"כ''' יובן למעלה בבחי' אדם דאצי' שבחי' ה"א תתאה היא בחי' דומם דאצי' ובו נתלבש מבחי' יו"ד דחכמה שהוא בחי' נשמה דאדם דאצי' (מטעם דנתב"ס כנ"ל). (אבל בחי' בהמות וחיות שהוא בחי' ב"ן דתהו שלפני האצי' זהו כמו חיות ובהמות וצומח דמע"ב הנ"ל. שהן בבחי' ה"א וי"ו שקרובים זא"ז בערך וכמו אריה ושור דמרכבה כו'). אך הנה עדיין יש להבין היא גופא מאיזה טעם נעשה גופו של אדה"ר מבחי' הדומם דעפר שאין בו מאמר כלל שהיא המדרגה היותר תחתונה שבכל הברואים כנ"ל. אמנם הענין הוא כידוע שאע"פ שהאדם נברא באחרונה מכל הברואים כמא' דאפי' יתוש קדמו כו'. אבל הוא תכלית שלימות הבריאה של כל הנבראים שקדמו לו במע"ב עד שע"י דוקא יתעלו ויתקנו כולם. וכמ"ש לעשות לתקן ותקונם ע"י האדם דוקא. וכמ"ש <small>([[ישעיה פרק מג#פסוק ז|ישעי' מג, ז]])</small> לכבודי בראתיו יצרתיו לכבודי דוקא דהיינו גם כל השתלשלות העולמות העליונים מאין ליש בג' עולמות דבי"ע מריש כל דרגין עד סופא דכל דרגין מאין ליש הוא בשביל בריאת האדם שע"י יתעלו כל הניצוצות דתהו שנפלו למטה בג' עולמות שכל ירידה זו לצורך עלייה היא להיות בבחי' בטול היש לאין להתייחד במקורן ושרשן ביח"ע כו' הכל הוא ע"י האדם דוקא שהוא בשם מ"ה דחכמה שמברר לב"ן כו'. וז"ש לכבודי בראתיו כו'. ואפי' כל יח"ע שבע"ס דאצי' באו"כ מריש כל דרגין דאצי' עד סוף האצי' הכל ע"י האדם. כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה כו' שע"י עבודתו בג"ע דבריאה היה מוסיף אורות באצי'. וז"ש לכבודי ממש בראתיו כו'. לפי שנק' אדם אדמה לעליון ממש שהוא עצמות המאציל. כמ"ש בצלמו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק י|(י)}} '''וזהו''' שאנו רואים שכל חלקי השפע דדצ"ח שירד כ"כ מלמעל' למטה שיהיו כולן מתעלין ע"י האדם דוקא כי כולם נטפלים אליו רק לצרכיו כמו לחם לאכול ובגד ללבוש. שזהו חלק הצומח וכן חלק החי ניתן הכל לאדם והוא המושל על הכל וכמ"ש וירדו כו' לפי שכל בחי' צו"ח נכללים באדם לצרכו. וכמ"ש <small>(ברכות ו, ב)</small> כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כו'. לפי שע"י יתעלו הכל כו' והוא מפני שהאדם כולל כולם. וראי' ממ"ש ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. וכ"ה גם בכל העולמות שע"י האדם יתעלו כל הנצוצות מעולם הפירוד לעולם היחוד עד עצמות אא"ס ממש. וז"ש לכבודי בראתיו לכבודי ממש שהוא כבוד הוי"ה שבעצמות המאציל כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק יא|(יא)}} '''וכ"ז''' הוא רק מצד שרש נשמתו שביו"ד דחכמה כנ"ל בענין ויפח באפיו נ"ח כו'. ולזה הטעם יובן ג"כ שזהו עצמו הטע' לזה שגופו של אדה"ר נעשה מן הדומם דעפר בחי' היותר אחרונה שבכל הברואים דוקא. דהיינו כדי שיתעלו הכל על ידו גם היותר שפל במדרגה מהכל. (אע"פ שמצד נשמתו כולל הכל גם לדומם מ"מ אם לא היה גופו מדומם עצמו לא היה מעלה את הכל). כי הנה ידוע כאשר מעלין לדבר השפל ביותר ממילא מתעלה כל מה שעליון הימנו עד רום המעלות כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק יב|(יב)}} '''ויובן''' זה עד"מ הכלי שמגביהין בו המשא (שנק' ליבער) אם ישימו אותו תחת היותר תחתון שבדבר המשא אזי יגבה כל מה שעליון הימנו כמו כותל גבוה בקומה שבבית שצריך להגביהו ע"י כלי הגבהה הנ"ל ודאי צריך ליתן אותו תחת הקורה התחתונ' ביותר שמונחת בארץ ממש. ואז ממילא יוגבה כל הקורות ועצים העליונים ממנו המונחים זע"ז עד העליון מכולם. אבל אם היה נותן כלי הגבהה בחצי הכותל היה חלק התחתון נשאר למטה עומד בארץ שאין העליון מעלה לתחתון אבל התחתון מעלה ומגביה לעליון כי כאשר הוגבה התחתון ממילא הוגבה העליון שעליו. ונמצא דוקא בהעלאת התחתון תלוי העלאת העליון. (והוא לפי שהעליון מונח על התחתון וחלקי העצים שבכותל מחולקים שבהעלאת העליון לא יעלה התחתון אלא דוקא בהעלאת התחתון יוגבהו כולם לפי שכל הגבהה והעלאה הוא מלמטה למעלה ע"כ העלאת התחתון ביותר שאין עוד למטה הימנו בו תלוי העלאת העליון שאין למעלה הימנו. (וכמו בחומר וצורה בתקון החומר ותקון הצורה שהעין תראה בתקון חומר העין שהשפל יעלה לעליון. וכן הביטוש לגוף יעלה לנשמה דסליק נהוריה כו'. והיא התשובה שקודם למע"ט להאיר לנשמה האלקית כו'. ועד"מ כשמעלים לאדם מגביהים גופו תחל' או אדם שיעלה מעצמו ותחלת עלייתו בהילוך ברגל שמוליך ומגביה הראש ממילא לפי שכ"ז הוא בהעלאה מלמטה למעלה. אבל מלמעל' למטה נהפוך הוא שהעליון הוא המגביה ומעלה לתחתון מפני שהתחתון נכלל הוא בעליון כמו בהאיר הנשמה יתוקן הגוף. ובתקון הראש יתוקן ויעלה אחריו כל האברים. וכמו הראשים בעם שיעלו אחריהם כל העם כמלך על עם כו'. וכמו בהמשכה שנמשך ויורד מעליון לתחתון כמו משכל שבמוח ללב כו' ולא מלב למוח כו'. ועכ"ז יכול להיות שע"י עלייה ותקון דמעשה יעלה למדות ומוחין כו'. וראייה מעליית העולמות שהוא מתחתון לעליון מעשייה ליציר' ומיצירה לבריאה כו' להיותו בבחי' או"ח מלמטה למעלה שהוא ההפוך מבחי' או"י שמלמעלה למטה כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק יג|(יג)}} '''והנה''' הנמשל מכל זה יובן הטעם בבריאות גופו של אדה"ר מן הדומם דעפר היותר שפל מכל המדריגות דצומח וחי. כדי שע"י העלאת הדומם דגופו יתעלה הכל היינו כל חלקי הצומח וחי העליונים ממנו כמובן ממשל כלל הנ"ל שע"י העלאת התחתון מכולם יהיה העלאת כל העליוני' ממנו כו'. ולזאת היה רצון ה' שיתלבש אור נשמת אדם בבחי' דומם העפר שע"י העלאת הדומם יתעלו הכל גם בעולמות העליונים כמלאכים שנק' בשם בהמות וחיות וחציר כו' שהן בחי' צו"ח העליונים עד שגם העליון מהכל שאין למעלה הימנו שהוא בחי' האדם דחכמה עצמה כו'. אך א"כ למה לאדם דוקא השפל בגוף דדומם ולא לחיות ובהמות אם עיקר הטעם הוא מצד השפלת המדרגה דדומם כו'. אבל האמת הוא דעיקר הענין דתקון וברור של כל העולמות הוא מצד נשמת האדם דוק' דכתיב ביה ולכבודי בראתיו כו' שע"י יתעלה הכל להיות תכלית שלימות כל הברואים כנ"ל. לפי ששרשו ביו"ד דחכמה הכולל הכל ובחכמה דוקא אתברירו הכל וכתיב נר הוי"ה כו' כמ"ש ויפח באפיו כו' שע"כ על ידו יתעלו הכל עד בחי' העצמות דא"ס ממש כנ"ל. ומזה הטעם עצמו הוא שהושפל בגוף דדומם שאין למטה הימנו כדי שמהיותר תחתון יתעלה כל העליונים ממילא אבל ע"י הנשמה דאדם דוקא משום דנתב"ס כנ"ל. ונמצא ב' סבות יש כאן לבירור והעלאת כל העולמות ע"י האדם. א' מצד נשמתו שהעליון מהכל יכול הכל להתעלות ע"י. והב' מצד גופו היותר תחתון מהכל כו' ושניהם כאחד טובים משום דנתב"ס וסב"ת (כמשי"ת). והן ב' מדריגות שבאו"י ואו"ח שבהעלאה ותקון צריך להיות משניה'. וע"כ נשמת האדם דוקא הוא שהושפל בדומם ולא בריאה זולתו וד"ל. (וכמו"כ יובן למעלה בעולם האצי' שבחי' ה"א תתאה בחי' דומם ונק' עפר אשר בקרקע המשכן דאצי' נתלבש בה מיו"ד דחכמה דנתב"ס כדי שיתעלו כל העליונים שלמעלה מבחי' דומם דאצי' והן כל מדרגות העליונות דאצי' שהן בבחי' צומח וחי דאצי' והן אותיות וי"ו ה"א מדות ובינה דאצי' כו' שהן בבחי' צו"ח כנ"ל וד"ל). ומטעם שנשמת אדם דאצי' הוא ביו"ד דחכמ' עלאה שבעצמות המאציל כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יד|(יד)}} '''אך''' הנה עדיין יש להבין בגוף הענין בטעם חבור וקשר דבחי' מדבר מדרגה היותר עליונה עם בחי' הדומם דעפר שהוא היותר אחרון איך יוכל להיות שיתאחדו ויתחברו כ"כ להיות כמהות א' כשאר בע"ח בבחי' חומר וצורה כו' מאחר שרחוקי' זה מזה בערך הרבה. והלא גם בבחי' צומח שהוא עליון יותר מן הדומם אין בחי' מדבר דאדם מתלבש בו רק החי להיותו קרוב אליו בערך כנ"ל. ואיך יבא בחי' המדבר בהתלבשות בדומם כו' אף בדרך התלבשות וזריקה כמו ענין הנפיחה באפיו כו'. וא"א לבחי' מדבר לבוא בהתלבשות כ"א בסמוך וקרוב אליו שהוא בחי' החי (כעכשיו שנמשכה הנשמה בגוף בבטן שהוא בבחי' חי כו'). אלא צ"ל שיש מקור ושרש לבחי' הדומם שהוא משתווה בערך ויחוס אחד עם בחי' המדבר דוקא שלמעלה מן החי ע"כ בא אור הנשמה בגוף הדומם דוקא וזה פלא גדול. ואם מצד שנעוץ תב"ס וסב"ת כנ"ל היא גופא יש להבין טעמו של דבר זה למה נעוץ תב"ס דוקא ולא באמצע כו'. אמנם הנה ידוע בטעם קריאת שם דומם ע"ש בחי' השתיקה כמו <small>([[תהלים פרק לז#פסוק ז|תהלים לז, ז]])</small> דום לה' <small>([[תהלים פרק לט#פסוק ג|שם לט, ג]])</small> נאלמתי דומיה וכה"ג וזהו ענין העדר ההתפשטות בתכלית כי הדומם אין לו התפשטות כלל וכלל בצמיחה ורבוי רק הוא כהוייתו לבד ולא יבא לכלל רבוי והתפשטות לעולם כו'. והנה בחי' יו"ד דחכמה הוא ג"כ בבחי' דומם בהעדר ההתפשטות לגמרי. וכידוע בענין בחי' כח מה דחכ' שהוא בבחי' ביטול בעצם בבחי' האין בעצם שהוא בהעדר ההתפשטות לגמרי והוא בחי' נקודה די' שאין לה התפשטות כלל כמ"ש <small>([[איוב פרק כח#פסוק יב|איוב כח, יב]])</small> והחכמה מאין כו' בבחי' אין והעלם ממש והוא העלם אור השכל טרם שבא לכלל גלוי מאין ליש שלא בא עדיין לבחי' משפיע לבינה שאע"פ שחו"ב נק' תרין ריעין דלא מתפרשין שמאור החכמה נמשך לבינה שהיא התפשטות ההשגה לאורך ורוחב כו' זהו באות יו"ד דחכמה שזהו בחי' יש דחכ' שמקיף התחתון דיו"ד נמשך לבינה והוא כמו הברקת אור השכל שנק' התחכמות והבנה שבאה לכלל השגה ותפיסה ממש כידוע בענין הבן בחכמה וחכם בבינה כו'. אבל בחי' נקודה די' אינה אלא בחי' צמצום והעלם דחכמה כמו שהיא בבחי' האין ממש וא"א שיבא לבחי' התפשטות בבינה (והוא ענין שמן דחכמה צף ע"ג יין דבינה ואין להם חבור כלל לענין טומאה כו') <small>(שבת ה, ב)</small> וזהו הנקרא שכל הנעלם מכ"ר שנק' ח"ס או פלאות חכמה כו'. ע"כ א"א שיבוא בחי' נקודה דחכ' בהתלבשות רק בבחי' הדומם דוקא שהוא האחרון יותר שאין מאיר בו מבחי' השגה דבינה ומדות כו'. להיותו גם הוא מבחי' העדר ההתפשטות לגמרי שלזה נק' דומם ל' שתיקה כנ"ל. אבל בחי' המדות והשכל שהן בבחי' צמיחה והתפשטות לא יכול נקודה דחכמה בחי' האין בעצם להתלבש שם כלל. וזהו הטעם שנעוץ תב"ס דוקא שהוא הדומם ולא באמצען שהן בחי' הצומח וחי דמדות ובינה כו' וד"ל. (ואע"פ שבמע"ב אמר בראשית ברא בחוכמתא וכמ"ש כולם בחכמה עשית <small>([[תהלים פרק קד#פסוק כד|תהלים קד, כד]])</small> דאבא אמר לאימא כו' שנתפשט עד בחי' אותיות הדבור די' מאמרות להיות כל חלקי דצ"ח כו'. זהו מבחי' היש דחכ' דבראשית נמי מאמר הוא שנק' תרין ריעין כו'. אבל בחי' אין דחכמה לא בא בהתלבשו' במע"ב רק בבריאת אדם בעפר גופו שנאמר ויפח באפיו כו'. ולזה הטעם ע"י האדם דוקא נתעלה כל מע"ב כנ"ל וכמו עליית העולמות עכשיו בכל שבת לבחי' אין דחכמה כידוע וד"ל:

{{עוגן|פרק טו|(טו)}} '''ויובן''' זה בעבודת ה' כמ"ש במ"א ע"פ <small>([[איוב פרק כח#פסוק כח|איוב כח, כח]])</small> הן יראת ה' היא חכמה דיראה תתאה בחי' ביטול כדומם כמו נאלמתי דומיה כתפלת י"ח בלחש אין מלה בלשוני שהוא בטול היש בתכלית שרשו מגיע בבחי' בטול דאין בעצם דפנימית ח"ע שהוא נקודה די' דחכמה הנ"ל. וכמ"ש בר"מ בענין דחילו ורחימו רחימו דחילו דיר"ת שרשו ביר"ע. וז"ש הן יראת ה' כו' משום דנתב"ס דוקא וכמ"ש <small>([[קהלת פרק יב#פסוק יג|קהלת יב, יג]])</small> סוף דבר הכל כו' האלקים ירא כו' כי זה כל האדם דח"ע כו'. וכן אמר <small>([[שמואל ב פרק כג#פסוק א|ש"ב כג, א]])</small> ואלה דברי דוד האחרונים כו' דבחי' משיח הקים על כו' וז"ש <small>([[משלי פרק יב#פסוק ד|משלי יב, ד]])</small> אשת חיל עטרת בעלה ואמר <small>([[תהלים פרק קיח#פסוק כב|תהלים קיח, כב]])</small> אבן מאסו כו'. ובכל זה הרי יובן הטעם איך שיכול להיות חבור וקשר לנשמת אדה"ר מהיותר עליון בגוף הדומם היותר אחרון והיו לאחדים ממש כחומר וצורה מטעם הנ"ל שא"א שיבא בחי' נקודה די' דחכמה בצו"ח כלל אלא דוקא בבחי' הדומם שהוא דוקא בחי' כלי לאור דכח מה דבחי' בטול דאין בעצם כנ"ל (כמ"ש ונחנו מה. מה בעצם כו' וד"ל).

{{עוגן|פרק טז|(טז)}} '''והנה''' עדיין אין זה מובן שהרי במע"ב היה ג"כ הכל מן העפר בחי' דומם כמ"ש תוצא הארץ דוקא וא"כ היה בזה ודאי מבחי' אין דחכמה הנ"ל. ולמה באדם בגופו דוקא היה בחי' התלבשות זו דנקודה די' דחכמ' יותר מבכל מע"ב. אך הענין הוא דאע"פ דמטעם דנתב"ס דוקא ע"כ הכל היה במע"ב מן העפר דארץ דוקא. אבל הרי נמשך לארץ ע"י בחי' הדבור דמאמר תוצא הארץ וכה"ג שבדבור זה אינו רק מבחי' שפע דחכמה בבינה ומדות שהוא מ"ש ויאמר אלקים כו'. ולא היה העפר דארץ כלי לאור בגדר בריאה כחומר לצורה כעפר גופו של אדה"ר רק שהארץ עשתה רצון קונה כמאמר למה נק' שמה ארץ שרצתה כו'. אבל עפר המובחר דאדה"ר היה בעצמו ומהותו בחי' כלי ממש לרוח ונשמת החיים שנפח באפיו כו'. שזה ודאי מצד שאין כלי לבחי' נקודה דאין דחכמה רק בסוף הכל משום דנתב"ס ממש. וע"כ מזה הטעם הי' ביכולת אדה"ר להעלות לכל מע"ב כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יז|(יז)}} '''והנה''' להבין שרש כל הדברים הנ"ל בתוס' ביאור. הנה יש להקדים באור הפסוק מ"ש <small>([[משלי פרק ג#פסוק יט|משלי ג, יט]])</small> ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. דהנה ידוע בענין שמים וארץ שהן בבחי' רוחניות וגשמיות דהיינו בבחי' משפיע ומקבל שהמשפיע בכל מקום הוא בבחי' הרוחניות והמקבל הוא בבחי' הגשמיות והגשמיות מקבל מן הרוחניות שזהו כמו בחי' צומח ודומם בכלל. וביאור הענין הנה אנו רואים בחוש שכל שפע ברכת פרי הארץ וכל אשר בה הכל נמשך מן השמים דוקא. והוא מגלגל המזלות שהמזלו' קבועים ברקיע הנק' שמים. ומהם נמשך כל שפע רוחני בארץ הגשמי וכמ"ש <small>([[הושע פרק ב#פסוק כג|הושע ב, כג]])</small> אענה את השמים והם יענו את הארץ וענייה זו לשון שפע הוא כידוע. וכמו <small>([[דברים פרק לג#פסוק יד|דברים לג, יד]])</small> וממגד תבואות שמש וממגד כו'. הרי נשפע רוחניות כח השפע שבתבואות הארץ שצומחי' מן הארץ ע"י חום השמש. אע"פ שע"י זריעה בארץ נמשך מכח הצומח שבארץ להצמיח הכל כמ"ש הכל היה מן העפר דוקא. אבל זה גופא שיצמח מן הארץ זה בא מכח העליון רוחני דמזלות שברקיע דוקא וכמאמר אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר כו'. לפי שהכו"מ שברקיע הן כחות רוחניים ויש בהם דוקא כח המגדל ומצמיח לעשות רבוי תבואות וכל פרי הארץ בכל חלקי דצח"מ גם בחלק המדבר כמ"ש <small>(שבת קנו, א)</small> מזל מחכים ובארץ מגדלת חכמים וטפשים כו'. והן שנוי טבעי דצח"מ וגידולם ורבויים הכל משינוי סבובי גלגלים על אקלימי הארץ כידוע. ונמצא יובן מזה שכדור הארץ (הגם שהוא רק כגרגיר חרדל לגבי כדור השמים כל שפע רוחניות דשמים נמשך בה. וכמ"ש בסדור ע"פ <small>([[תהלים פרק עד#פסוק יז|תהלים עד, יז]])</small> אתה הצבת כל גבולות ארץ) הוא בחי' מקבל והוא בחי' דומם גשמי והשמים הוא בחי' משפיע רוחני כערך בחי' הצומח על הדומם שהצומח יש בו איזה רוחניות להיותו גדול וצומח בהתפשטות וריבוי מאין ליש כו'. וזהו ענין שמים וארץ הגשמיים. ומזה יובן עכ"פ גם בשמים וארץ העליונים ובכל משפיע ומקבל העליונים שבחי' המקבל הוא בחי' דומם כארץ והמשפיע הוא בחי' צומח להגדיל ולהוליד (וכגשמים שמצמיחים בארץ כמ"ש <small>([[ישעיה פרק נה#פסוק י|ישעיה נה, י]])</small> והרוה את הארץ והולידה והצמיחה לפי שטבע המים להצמיח כו'. וכמו"כ בחי' מ"ד דדכורא שבכחו להצמיח ולהוליד ולד אע"פ שהאשה תוליד כמ"ש אשה כי תזריע וילדה כמו כח הצומח שבארץ שיש בכחו להצמיח כו'. מ"מ א"א לה להוליד מעצמה כ"א ע"י בחי' מ"ד דדכורא דוקא ואינה רק כמו בחי' דומם לקבל שפע המ"ד כענין <small>(סנהדרין עד, ב)</small> אסתר קרקע עולם היתה כו'). וכך יובן למעלה בכללות בחי' משפיע ומקבל שנק' שמים וארץ העליונים הרוחני' בחי' דכר ונוק' בכלל שזהו בחי' זו"נ בכלל שבחי' המדות דז"א נק' שמים עלאה שכלול מאש ומים כו' הוא בחי' משפיע הרוחניות לבחי' המל' דאצי' שנק' ארץ עלאה שנק' בחי' דומם והן בחי' אותיות הדבור שהן בחי' דומם שהרי אין באותיות הדבור שום צמיחה ורבוי כלל וכלל רק הן כהווייתן לבד כדומם כי הרי לא ניתוסף ונתרבה מאות א' ג' וד' אותיות אלא כל אות ואות כמו שהוא נשאר בהווייתו ואין בו ריבוי והתפשטות כלל וע"כ נקרא האותיות אבנים כמו ה' אבנים כו' (דהגם שיש באותיות הדבור הארת אור השכל והמדות דאוי"ר כו'. אבל מקבלים השפע הזאת כמו שנשפע בהן מן המוח והלב והן עצמן בחי' דומם לקבל לבד כו' בלי יתוספו מצד עצמו ולפעמים נקרא הדבור משפיע לגבי המקבל מן הדבור כתלמיד שמקבל מדבור הרב מ"מ אין בזה הדבור תוס' וגרעון כלל כידוע בענין המל' למעלה דמה שמקבלת ממדות דז"א משפיע לעולמות כו'. וזהו אמת ואמונה כל זאת כו'). אבל בחי' המדות ומוחין שבמדות דז"א דאצי' נקרא בחי' צומח שמגדל ומרבה כו'. והוא מה שאנו רואים שיש במדות שבלב בחי' צמיחה והתפשטות ורבוי מקטנות לגדלות שהרי התינוק הקטן מדותיו בקטנות ביותר וכשיגדל יגדלו מדותיו עמו כפי ערך גדלות השכל שלו. וכמ"ש <small>([[משלי פרק יב#פסוק ח|משלי יב, ח]])</small> לפי שכלו יהולל איש כדמיון עץ קטן שיגדל מעט מעט והיה לאילן גדול וכמ"ש <small>([[דברים פרק כ#פסוק יט|דברים כ, יט]])</small> כי האדם עץ השדה כו' (וכמ"ש במ"א בענין עץ ארז ואזוב שהאזוב תכלית קטנות הצמיחה והארז תכלית גדלות הצמיחה שבמדות וכמ"ש <small>([[מלכים א פרק ה#פסוק יג|מ"א ה, יג]])</small> וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק יח|(יח)}} '''והנה''' מעתה יש להבין במ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כו'. מאחר שמבואר למעלה בבחי' שמים וארץ שלמעלה הן בבחי' זו"נ מדות ודבור שהן בחי' צומח ודומם איך אמר דארץ בחי' הדומם מקבל מבחי' החכמה דוקא ומשם יסודו כמ"ש בחכמה יסד ארץ ושמים שהוא בבחי' צומח דמדות הרוחני' יותר כנ"ל אמר כונן שמים בתבונה לבד שהיא למטה מן החכ' כידוע בתבונה שהיא חצוניות דבינה שמקבל מן החכמ' כו'. והיה ראוי להיות בהפוך ממש שבחי' הדומם דארץ יקבל מתבונה שהיא בחי' מקבל דחכמה ושמים שהן בחי' צומח דמדות שהן עליונים יותר יקבלו מבחי' החכמה שהוא מבחי' מדבר ואיך אמר להיפוך דבחכ' דוקא יסד ארץ וכונן שמים העליוני' בתבונה כו' ולמה הזכיר למקבל תחלה למשפיע כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק יט|(יט)}} '''אך''' הנה הענין הוא מטעם הנ"ל בענין שרש הדצח"מ שהוא בד' אותיות דשם הוי"ה ובחי' הצומח וחי הן באותיות וא"ו ה"א דהוי"ה שהן בחי' צו"ח העליונים שקרובים בערך זע"ז ומתיחסים יחד והיינו בחי' המדות שמקבלים ונמשכים מבחי' בינה שהמדות בבחי' צומח כנ"ל ובינה בבחי' החי ומבינה נמשך יסוד המדות כמו שמן הה"א עלאה נעשה וא"ו שאחריו (וכנ"ל ברגל הקצר שבה"א כו'). וז"ש כונן שמים שהן המדות דז"א כנ"ל בתבונה דוקא שהוא בחי' נה"י דאימא שנמשך במדות להגדילם מעט מעט וע"ז יסוד חיות המדות וקיומם כו'. וביאור הענין הנה ידוע בנפש האדם בב' אופנים. א' במה שאנו רואים תולדות התפעלות המדות הבאים בגלוי מהעלמם בשכל והשגה שבמוח שמן ההתבוננות שבמוח ההשגה דוקא יולד ויומשך התפעלות המדות אוי"ר וכה"ג. וע"כ נק' בינה אם הבנים <small>([[תהלים פרק קיג#פסוק ט|תהלים קיג, ט]])</small> כמו <small>([[משלי פרק ב#פסוק ג|משלי ב, ג]])</small> אם לבינה תקרא כו' מתחלה היו המדות בבחי' עבור באימא כו' ולאחר תולדות המדות נקר' אם המגדלת מקטנות לגדלות כו' כיניקת הולד מחלב אמו שנתגדל עי"ז ונקרא מוחין דיניקה וכן יש עוד גדלות דמדות כאשר יגדל התינוק עוד שמדותיו גדולים יותר מצד גדלות שכלו (כמשי"ת). וכמו אהבה התלויה בדבר שהגם שבטלה טעם האהבה מ"מ מאיר מאור הטעם הזה שלא לבטל האהבה רק שמאיר בהעלם עד שיכול לעורר את האהבה בבחי' התפשטות ורבוי גדול. וזהו שהמדות בבחי' צומח לפעמים הן בבחי' הקטנות והצמצום מאד כמו שנולדים מן השכל ויכולים לבא להתפשטות ורבוי גדול כאה"ר ויראה גדולה או רחמים גדולים. וגידול ורבוי זה אינו אלא לפ"ע כח ההשגה דבינה שבמוח שמאיר ונמשך במדות להגדילם ולהצמיחם מקטנות לגדלות עד"מ המתבונן בהון אוצר גדול ודבר נחמד ויקר ביותר לפ"ע ההתבוננות כן יצמח רבוי התפשטות האהבה והחמדה בלב. וכן ביראה מן הלסטים וכל דבר המזיק ורע לפ"ע רוב ההתבוננות בעומק ורוחב כן יהיה התפעלות היראה וז"ש לפי שכלו יהולל איש שהן המדות שצומחים לפ"ע השכל וההתבוננות שנק' אם המגדלת ומצמחת אותם כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כ|(כ)}} '''והאופן''' הב' הוא במה שאנו רואים הצמיחה והגידול במדות לפ"ע גידול בתינוק קטן. שלפ"ע קטנות שכלו כ"ה קטנות מדותיו דהיינו שמתפעל לבו בדברים קטנים מאד מצד קטנו' שכלו שאינו משיג ומתבונן רק בקטנות העניני'. וכשיגדל כח שכלו בעצם יותר מתפעל בלבו מן השכל שבמוחו בדברים גדולים יותר שהן מדות גדולות יותר עד שיזקין ויגדל שכלו יותר יגדלו המדות יותר. וז"ש לפי שכלו יהולל איש שהן המדות שיצמחו מן הקטנות לגדלות ביותר לפ"ע גידול שכלו דוקא. ושניהם כא' גדילים יחד. וכמו ההפרש בין קטן לגדול בקומת גופם שכאשר יגדלו שכלו ומדותיו יגדל גופו. וזהו שנק' צומח שבחי כמו שבהגדלת נפש החי עצמו יגדל גופו עמו יחד כו' כ"ה גידול המדות לפ"ע גידול השכל. שהמדות הן בבחי' צומח בקטנות וגדלות. והשכל הוא בבחי' חי. וגידול השכל שמחמתו נתגדלו המדות עמו נק' צומח שבחי כו'. וזהו ענין ה"א וא"ו שהוי"ו הן המדות בחי' צומח שהיו בעבור בה"א דבינה ואחר כך מגדלת המדות והוא בב' אופנים הנ"ל. אלא שגידול התינוק בשכל ומדות יחד נק' גידול בעצם כידוע בענין <small>([[תהלים פרק לט#פסוק ז|תהלים לט, ז]])</small> אך בצלם יתהלך איש כו'. ואופן הא' בתולדות המדות בלב מן השכל נק' גידול לפי שעה כו'. אך כ"ז נקרא צומח דמדו' שבחי דבינה כו'. (ויש עוד בחי' גדלות דאבא שזהו בחי' המדות שבחכ' בשכל מטה כלפי חסד בעצם מצד המשכת החכ' מאין דכתר ויש עוד מדות גדולות יותר ברצון ותענוג שלמעלה מן החכ' עד מדות דיחיד' שנק' ארז כו'). ונמצא עכ"פ שעיקר החיות של המדות וגידולם וקיומם הוא מבחי' ההשגה וההתבוננות דבינה שמתפשט במדות להגדילם ולקיימם והוא שנק' תבונה שהוא בחי' מל' דאימא כו'. וז"ש כונן שמים שהן המדות בתבונה דוקא וד"ל. וכך יובן למעלה בשמים העליונים שזהו בחי' מדות דז"א דאצי' כנ"ל שהן בבחי' צומח בקטנות וגדלות ע"ד הנ"ל במדות שנולדים מבינה כו' שקיומם ויסודם וגידולם מן הקטנות הוא מבחי' בינה עלאה דאצי' כמ"ש למעלה בענין לפי שכלו יהולל איש עליון כו'. וע"ז אמר כונן שמים העליונים כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כא|(כא)}} '''וזהו''' ענין ה"א וא"ו דאצי' שקרובים זע"ז בערך וגדילים יחד כמו ענין צומח שבחי כנ"ל עד שמתיחס אל צומח סתם כמ"ש כי האדם עץ השדה כו'. ובינה עילאה נק' אלקים חיים כו' בחי' חי וכמו גידול עץ השדה מקטנו' לגדלות כנ"ל בענין עץ ארז ואזוב כו' כך האדם שהן המדות גם בהיותם בבחי' צומח שבחי שהוא בבחי' בינה המגדלת אותם כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק כב|(כב)}} '''ומעתה''' יש להבין מ"ש ה' בחכ' יסד ארץ. דלכאורה היה צריך להיות להיפוך דארץ בחי' דומם יהיה יסודה מן בינה שלמטה מן החכ' ושמים שהן בחי' צומח יקבלו מן החכ' כנ"ל. אך לפי הנ"ל בטעם כונן שמים בתבונה שזהו בבחי' מדות שיסודם מבינה ותבונה דוקא. הנה מ"ש בחכ' יסד ארץ דוקא ולא שמים. זהו מצד שבחי' החכ' הוא למעלה הרבה גם מבחי' החי דבינה מקור המדות וכנ"ל בבחי' נקודה דחכ' כמו שהיא בבחי' האין היא למעלה מבחי' התפשטו' בהשגה דבינה (כשמן צף ע"ג יין כו'). א"כ ה"ז למעלה גם מהיות מקור למקור להיות התהוות המדות דהתהוות התפעלות המדות אינן אלא בבינה שנק' אם הבנים כנ"ל. ומאחר שנקוד' זו דחכ' א"א לבא בהשגה דבינה מהיכן יבא משם שרש להתהוות המדות שהן רק בחי' צומח שבחי דבינה והחכ' הוא בבחי' מדבר שלמעלה מן החי. וכ"ש שהוא נבדל בערך מבחי' הצומח דמדות (ומה שיש מדות גם בחכ' כנ"ל וגם ברצון ותענוג כנ"ל זהו בבחי' ז"ת דחכ' שמתלבש בבינה אבל בחי' ג"ר דחכ' הוא בחי' נקודה דחכ' שלמעלה מנקודה דחכ' בבינה להוליד מדות. וכן בג"ר דרצון ותענוג למעלה ממדות שבהן כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כג|(כג)}} '''ובאמת''' מ"ש על הארז אשר בלבנון שהן תכלית גדלות הצמיחה שבמדות. זהו בפנימיות דבחי' יחידה ממש שלמעלה מן המדות שברצון ותענוג כו'. וזהו ג"כ בבחי' צומח עכ"פ אלא שהוא למעלה גם מצומח שברצון וחו"ב שהרי הוא בבחי' עצמות הנפש ממש שאינו בא בדרך תולדה כלל. ע"כ הוא למעלה מהתהוות הרצון וחכ' וע"כ זהו צומח שבדומם העצמי. וכמ"ש במ"א ע"פ <small>(ש"ה א, יז)</small> קורות בתינו ארזים שהדומם העצמי למעלה גם מן הצומח דארזים שהן מדות שברצון כו'. וע"כ הכל היה מן העפר דוקא משום דמלמעלה למטה נהפוך הוא שהדומם למעלה מן הצומח להיותו למעלה מבחי' התפשטות רצון כו' וצומח למעלה מן החי כו') וד"ל:

{{עוגן|פרק כד|(כד)}} '''וזהו''' הטעם שאמר דבחכ' יסד ארץ דוקא משום דנבדל לגמרי מבחי' צומח דמדו' שהן השמים כנ"ל. הוא עצמו הטעם שבחכ' יסד ארץ דוקא שהוא בחי' הדומם והוא בחי' אותיות הדבור שנק' אבנים כנ"ל שלמטה מן הצומח דמדות דמשום שהחכ' מרומם במעלה נבדלת גם מן החי וצומח דבינה ומדות כנ"ל. ע"כ א"א לה לבא למטה בהתלבשות כ"א ביותר תחתון במדרגה שהוא בחי' הדומם שבדבור. (ומטעם הנ"ל בכח מה דחכמה שהוא בחי' בטול עצמו בהעדר ההתפשטות כמו בחי' הדומם ממש כו') משום דנתב"ס דוקא. וז"ש ה' בחכ' שבהוי"ה דחכ' שלמעלה מהתלבשות בבינה ומדות הוא שיסד ארץ דוקא ולא שמים וד"ל. וכידוע דאבא יסד ברתא שהוא הדבור וזהו יסד ארץ והיינו מצרף לחכמה שצירופי אותיות של הדבור נעשים מאליהם מבחי' קדמות השכל שהיא נקודה דאין דחכמה הבלתי מתלבש בשכל והשגה דבינה כו'. (ואע"פ שמבואר למעלה דנקודת אין דחכ' לא הי' בדבור דמע"ב. זהו באותיות עצמן ששרשן מאותיות מח' דבינה לבד אבל שרש יסוד הצירופים שבהן הוא בא מלמעלה מבינה. וזהו בחי' היסוד הוא בארץ דוקא כמ"ש תוצא הארץ דמה שהוציאה הארץ הוא מכח אין דחכמה כו') שלמעלה מאור החכ' בבינה דאבא אמר לאימא כו'. רק בבחי' או"ח עולה בשבת לבחי' אין דחכ' כידוע). וכמ"ש במ"א על ענין המחלוקת <small>(חגיגה יב, א)</small> אם שמים קדמו לארץ או ארץ קדמו לשמים דמ"ד שמים קדמו לארץ כמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים ואח"כ ואת הארץ. זהו בבחי' או"י דחכ' מאיר בבינה שמולידים המדות שנקרא שמים תחלה לארץ שהוא בחי' מקבל והוא ענין הנ"ל דצומח דמדות שבחי הוא נקר' משפיע לגדל כו' וארץ בחי' דומם לקבל השפע לבד כו'. ומ"ד ארץ קדמה לשמים כמ"ש ביום עשות ה' אלקים ארץ ואח"כ שמים. זהו בבחי' או"ח דוקא שסוף מעשה עבמ"ת משום דנתב"ס דוקא כנ"ל. זהו העולה בבחי' אין דחכ' שאינו מאיר בבינה כלל שהוא קודם לבינה ומדות שנק' צו"ח כו'. וז"ש ביום עשות ה' אלקים תב"ס כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כה|(כה)}} '''ובזה''' יתורץ יותר מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כו'. דאע"פ שאנו רואים שהשמים הן בבחי' משפיע לארץ זהו מצד בחי' או"י דשמים שהן המדות דבינה משפיעים לדבור שנקרא ארץ כנ"ל. וז"ש כונן שמים בתבונה שמקבל מחכ' במע"ב כמו שאמר דאבא אמר לאימא וכמ"ש כולם בחכ' עשית בבינה כו'. אבל מצד בחי' או"ח דסופן בתחילתן עולה לבחי' אין דחכ' שאינו מאיר בבינה ומדות כנ"ל. זהו שא' בחכמ' יסד ארץ והוא כמ"ד דארץ קדמה לשמים ומשום דסוף מעשה עבמ"ת כו'. וע"כ הזכיר תחלה למקבל דבחי' ארץ שבחכמה יסד ארץ קודם לשמים בתבונה (רק מ"ש בחכ' יסד ארץ זהו נתב"ס וסב"ת הוא ענין ארץ קדמה כו' והכל אחד. רק זה מלמעלה למטה וזה מלמטה למעלה כו'). ומ"ד שמים וארץ כאחד נבראו שנא' <small>([[ישעיה פרק מח#פסוק יג|ישעיה מח, יג]])</small> קורא אני אליהם יעמדו יחדו. זהו מצד בחי' העצמות ממש שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל דאו"י ואו"ח ששניהם כאחד יחדיו יעמדו כו' כמ"ש במ"א. וז"ש בראשית ברא אלקים את השמים כו'. פי' שמים וארץ יחד דהיינו ר"ת דאת השמים ואת הארץ א"ה ו"ה כו' גי' טוב וכמ"ש <small>([[ירמיה פרק כג#פסוק כד|ירמי' כג, כד]])</small> את השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת וכתרגום <small>([[דבר הימים א פרק כט#פסוק יא|ד"ה א כט, יא]])</small> כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא כו'. והוא מ"ש רבב"ח <small>(ב"ב עד, א)</small> דאחוו לי' היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כו|(כו)}} '''ובכל''' הנ"ל יובן בתוס' ביאור יותר בטעם שרש הענין הנ"ל במה שהאדם נברא גופו מבחי' הדומם (שלמעלה הוא בחי' ה"א תתאה) ונשמתו מבחי' יו"ד דחכ' כו'. משום דבחי' יו"ד דחכ' זה אע"פ שא"א שיבא בגילוי מאין ליש בבינה ומדות כנ"ל שהן ה"א עלאה וא"ו מ"מ בבחי' ה"א תתאה שהוא בחי' הדומם הוא בא בגלוי דוקא משום דנתב"ס ומטעם הנ"ל במ"ש ה' בחכמה יסד ארץ דוקא ולא שמים כו' וד"ל. (וזהו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם <small>(ב"ר פי"ב ב)</small> בה"א בראם בה"א תתאה כמאמר <small>(מנחות כט, ב)</small> בה"א נברא העוה"ז ואע"פ שנא' כולם בחכ' עשית אין זה בחי' החכמה שמאיר בבינה אלא הוא בחי' נקודה דאין דחכ' שבא רק בגלוי בבחי' ה"א תתאה דוקא משום דנתב"ס יו"ד בה"א תתאה. וז"ש כולם בחכ' עשית שזהו כמ"ש ה' בחכ' יסד ארץ דוקא (ולא כדלעיל עשית בבינה) ולהיות כן הוצרך להיות שכדי שישכון אור יו"ד דחכ' דשם הוי"ה למטה שיהיה גוף האדם מתחלת הווייתו בבחי' דומם לבד ואז ויפח באפיו נ"ח ואם היה בחי' צו"ח לא היה שורה בו בחי' יו"ד דחכ' מטעם הנ"ל דנקודה דאין דחכ' א"א להתלבש בבינה ומדות שהן צו"ח כו'. משא"כ בשאר בע"ח שהחי בבחי' ה"א עלאה דבינה הי' גופם מבחי' צומח שיש לו יחוס וערך עם החי שהוא הוא"ו שאחר הה"א וע"כ יצאו גופות הבע"ח מתחילתם בבחי' צומח. וכמ"ש תוצא הארץ נפש חיה שיצא גופו עם נפשו כא' בבחי' צמיחה מן הארץ כצומח השדה כו' מאחר שא' תוצא הארץ (ואע"פ שבמע"ב לא נתגדלו מן הקטנות כצומח ממש מאחר שבצביונן ממש נבראו ומ"מ הן בבחי' צומח כעכשיו שהן נולדים קטנים מאוד ומתגדלים כו' רק שהוא צומח שבחי כנ"ל) משא"כ האדם שתחלתו דומם ולא היה בו בחי' צומח כלל שגם לאחר בריאתו לא נתגדל מן הקטנות כאדם דעכשיו שנולד קטן ונעשה גדול שהרי ידוע דאה"ר שנק' יציר כפיו של הקב"ה הרי נוצר ונעשה בקומתו כמו שהוא כו'. (משא"כ עכשיו שהאדם נולד בבטן ממ"ד ומ"ן מאב ואם שהוא בבחי' צומח ודוקא בבחי' צומח שבחי שהרי מתהווה בשר מן האודם וגדל בט"ח כו') אבל אדה"ר היה גופו רק מעפר שאין בו בחי' צומח כלל. וזהו מטעם שא"א שישכון אור העליון דנקודה די' דחכ' הנ"ל כ"א ביותר תחתון שהוא הדומם דעפר ממש שאין למטה הימנו משום דנתב"ס דוקא וד"ל:

{{עוגן|פרק כז|(כז)}} '''ובכ"ז''' יובן מ"ש וייצר ה' אלקים כו' בב' יודי"ן. ומה שהזכיר כאן דוקא ב' שמות דהוי"ה אלקים כו' שלא אמר כן בכל הברואים רק ויאמר אלקים לבד כנ"ל. דהנה מבואר למעלה בשרש נשמת האדם שהוא ביו"ד דחכמה (שכולל גם בחי' פנימית הכתר שבקש"י) וגופו מבחי' הדומם שהוא בה"א תתאה משום דנתב"ס דוקא. וזהו ענין ב' שמות דהוי"ה אלקים יחד שם הוי"ה ביו"ד דחכ' תחלת הכל ושם אלקים בבחי' ה"א תתאה סופא דכל דרגין שנתחברו יחד תחלה וסוף יחדיו יודבקו. ולהיות כי בחי' החכ' שבמדבר רחוק מאד מערך בחי' הדומם ע"כ א"א היה שיתחברו יחד בנקל כ"כ כ"א ע"י חבור דב' שמות הללו דהוי"ה אלקים תחלה. וזהו וייצר ה' אלקים כו'. משא"כ שאר כל הברואים שהן בבחי' צו"ח שהוא ה"א עילאה ווי"ו שקרובים זע"ז יותר ובנקל להתחבר יחד לא נזכר ב' שמות דה' אלקים יחד (רק שם אלקים שהוא אלקים עילאה דבינה כו'). וזהו ג"כ מ"ש וייצר בב' יודי"ן דוקא שהן ב' יודי"ן אשר באות הא' א' יו"ד העליון שע"ג קו האמצעי שבו שהוא בחי' נקודה דח"ע הנ"ל מצד נשמתו כו'. ויו"ד הב' שתחת הקו הוא בחי' המל' שהוא בבחי' הדומם כו' שנתחבר תחלה בסוף. וזהו עיקר ענין בחי' האדם שהוא בבחי' שם מ"ה במלוי אלפי"ן דוקא כידוע שמחובר בו תחלה וסוף יחד. והן הב' יודי"ן שמחוברין בקו האלכסוני שבו כו'. והן ב' שמות דהוי"ה אלקים יחד. וז"ש וייצר ה' אלקים את האדם דוקא וד"ל:

{{עוגן|פרק כח|(כח)}} '''והנה''' עדיין אין מתיישב לנכון ענין וייצר ה' אלקים כו'. למה בבחי' יצירה דוקא אמר הוי"ה אלקים ולא אמר כן בבריאה ועשייה כמ"ש ויברא אלקים את האדם כו' הלא אמר בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' וכנ"ל. וגם פשט הכתוב אינו מתיישב במ"ש וייצר ה' אלקים את האדם עפר כו'. דמשמע על מה שיצרו מן העפר הוא שאמר ב' שמות הללו ואח"כ ויפח באפיו נ"ח כו'. ולפי הנ"ל עיקר טעם דב' שמות הללו וב' היודי"ן דוייצר הוא מצד חבור נשמתו בגופו יחד כו'. ואיך יתכן על יצירה בעפר שהוא מה שעשאו גולם שיאמר בזה וייצר ה' אלקים כו'. וכן מ"ש ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים דקאי ג"כ על ציור גופו וגם על נשמתו שהיא נבראת בצלם אלקים ממש כו'. וא"כ מהו שחזר וכפל הדבר לומר וייצר ה' אלקים כו' אחר שכבר אמר שברא את האדם בצלמו כו' ולמה לא אמר ביצירה בצלמו כו'. וצ"ל שיש ב' מיני אדם א' בחי' אדם דבריאה והוא מ"ש ויברא אלקים את האדם בצלמו כו'. והב' בחי' אדם דיצירה והוא מ"ש וייצר כו' וכמ"ש <small>([[משלי פרק ל#פרק ד|משלי ל, ד]])</small> מה שמו ומה שם בנו. מה גי' אדם כו' כידוע. וזהו שאמרו <small>(ב"ב נח, א)</small> שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדה"ר שהוא בחי' ת"ת דז"א מעין בחי' הת"ת דא"א כו' (כמשי"ת). ובכלל הן ב' מדרגות דחכ' ח"ע דשם ע"ב במלוי יודי"ן ובחי' ח"ת דז"א שהוא שם מ"ה במלוי אלפין דיצי' (וז"ש מה שמו כו' וד"ל): (ועוד בחי' אדם דעשיה כמ"ש נעשה אדם כו' וכמ"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו'). והנה להבין כ"ז יש להקדים תחלה להבין בתוס' ביאור יותר בענין הנ"ל במה שבתחלה יצר גוף האדם גולם עפר בלא נפש עדיין ואח"כ ויפח באפיו נ"ח נפש השכלית המדברת כמ"ש לנפש חיה לרוח ממללא משא"כ שאר כל הברואים יצאו גופם עם נפשם כאחד ממאמר אחד ממש כנ"ל. אך הנה תחלה יש להבין בפרטיות יותר בענין ד' מדרגות דצח"מ הנ"ל להיות שכמו שהן ד' מדרגות חלוקות זו למעלה מזו בגשמיות כנ"ל כך יובן ד' מדרגות דצח"מ ברוחניות בנפש האדם להיות מבואר למעלה שבחי' אותיות הדבור נקר' אבנים שהוא בחי' הדומם שאין בהם גידול וצמיחה ורבוי התפשטות כלל רק כמו שהאותיות יוצאים במבטא בה' מוצאות הפה הן תמיד באופן מציאות אחד לא יוסיף ולא יגרע כלל כאבן הדומם ממש. ועוד זאת דומין לאבן הדומם במה שהחיות באותיות מצומצם מאד באין היכר בהן אור החיות כלל וכלל רק הבל בעלמא באחה"ע מהגרון דגופי אותיות הללו הן בלא חיות כלל. וגם ההבל שבהן מצומצם מאד ויוצא מהבל הלב בגרון בצמצום גדול וכן גיכ"ק מהחיך וכה"ג אלא הן רק כמו בחי' כלי גולמא בעלמא לקבל בתוכו כל מה שיוצא מן הלב והמוח כו'. (כמו הכלי שמקבלים בתוכו כמה מיני משקים גם הפכיים כי אין הכלי מתיחסת כלל אל המשקה רק שהוא בית קבול לקבל הכל כו'). אבל בחי' המדות שבלב הוא בחי' צומח שהרי יש בהן חיות רב יותר והוא מה שאנו רואים בבחי' התפעלות המדות שבלב כאוי"ר ונצוח וכעס והתפארות וכה"ג שהוא בא באור וחיות רב ביותר (ואע"פ שגם בדבור יש חיות רב עד שפועלי' בלב זולתו. זהו בדברים היוצאי' מן הלב דוקא שזהו אור וחיות התפעלות המדות). והרי המדות הן בבחי' צומח ממש כמו שאנו רואים בחוש כי התחלת התפעלות המדה היא בקטנות מאד והולכת ומתפשטת ברבוי וגדלות מאד כמו מדת האהבה ותשוקה לאיזה דבר נחמד שהתחלת התפעלות האהבה קטנה ביותר. ואח"כ כל שהוא נמשך בקטנות וכל שהוא נמשך לבו בהרהור ביותר אחר אותו הדבר הנאהב הרי הולכת ומתגברת התפעלות התלהבות האהבה עד שתגדל ותתרחב ביותר (עד שיגיע לחולת אהבה כו'). ותהיה עזה וחזקה ביותר כמו ארז הקשה שלא יזיזוהו ממקומו כלל ובתחלת התפעלות האהבה היא בבחי' הקטנות כקנה רך שיזיזוהו ממקומו. וכך היה נזוז האהבה ומתבטלת מיד רק שנתפשטה ונתגלה ביותר עד שנעשה קשה וחזק כארז כו'. וזהו הנק' גדלות המדה בבחי' התפשטות שלהם לבד דהיינו רק התפשטותם מן העצם ולא בעצם מהותם. וכמו"כ יש בחי' גדלות המדות בעצמם ומהותם ממש כמו שאנו רואים בתינוק קטן שמדותיו קטנים בעצם וחלשים מאד בעצם מהותם שהרי התפעלות אהבתו רק בענינים קטנים מאד ואע"פ שתתפשט ותתלהב האהבה ותשוקה לדבר מה שחומדו קטנה היא וחלושה מאד בעצם מהותה שהרי תומ"י יופסק אור התפעלות אהבה שלו ואין לה תוקף כלל וכלל ואין התפשטות זו נק' רבוי וצמיחה כלל מפני שבעצם מדותיו הוא בבחי' הקטנות אבל כשיגדל כח שכלו שיגדלו מדותיו עמו כנ"ל בפי' לפי שכלו יהולל איש הרי נעשו מדותיו גדולים וחזקים בעצם מהותם וגם בהתפשטות שלהם שהגם שתחלתם בבחי' התפעלות בקטנות הולכים ומתחזקים ביותר כנ"ל. וע"כ עכ"פ ה"ז בבחי' צומח ממש כעץ השדה ממש שהעץ יצמח ויגדל מן הקטנות והולך ומתחזק כל שיגדל יותר כו'. (ומבואר למעלה שיש עצים ואילנות קטנים וגדולים בעצם מהותם לאחר שלימות גידולם כו'. וכ"ה במדות דאדם אין אחד דומה לחבירו במדותיו בעצם מהותם כו'. ויש אנשי מדות גדולים בעצם ואנשי מדות קטנים בעצם כמ"ש <small>([[במדבר פרק יג#פסוק לב|במדבר יג, לב]])</small> וכל העם אשר כו' אנשי מדות (ואם כי פשוטו אנשים בעלי קומה במדות גדולות הכל אחד דהא בהא תליא שזהו בחי' צומח שבחי כנ"ל):

{{עוגן|פרק כט|(כט)}} '''והנה''' מאחר שנתבאר שהמדות הן בבחי' צמיחה ממש כעץ השדה. הנה יובן מזה שהן דומין לעץ השדה ממש שהעץ הרי יניקתו בארץ שמשם יצמח ושרש צמיחתו טמון וצפון ונעלם בשרשיו שבארץ ומובלע שם בהעלם גדול ואח"כ יוצא לידי גילוי בצמיחותו. וכידוע ששרש שרשי יניקותיו מובלעים בארץ בהעלם ומשם יוצא לידי גלוי בצמיחה מעט מעט. וכ"ה במדות האדם ממש שעיקר סבת צמיחתם מקטנות לגדלות ביותר כנ"ל הוא צומח מן המוחין דוקא בין בעצם מהותן בין בהתפשטות שלהם כנ"ל. דהיינו ששרשי יניקות חיותם הוא מובלע וצפון ונעלם בשכל שבמוח תחלה ומשם יוצאים לידי גלוי בבחי' צמיחה והתפשטות ורבוי כנ"ל בהתפעלו' הנגלה הולכ' ומתרחבת כו'. וכידוע שכל התפעלות המדות שבלב הן כלולים תחלה בשכל שבמוח ונעלמים שם ואח"כ נולדים ויוצאים לחוץ במהות בפ"ע (כולד הנולד מבטן אמו שתחלה היה כלול במעי אמו וצומח שם מעט מעט בט' חדשים. אך הוא שם בהתכללות בבטן אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת כו' <small>(נדה פ"ג)</small>. ואח"כ הגם שנולד צריך לאמו ליניקת חלב עד שיגדל בשנים ונק' עבור יניק' מוחין כמשי"ת). ומובן עכ"פ ממשל זה דעץ השדה שגם אחר שנולדו המדות מן השכל כל סבת צמיחתם מקטנות לגדלות הוא מיניקת השרשים דמדות בהעלם השכל שבמוח דוקא כמו ששרשי האילן יונקים בארץ בהבלעה בהעלם ומשם סבת צמיחת' בגלוי מן העלם השרשים כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק ל|(ל)}} '''ולהבין''' זה בתו' ביאור. הנה אנו רואים בחוש שבהשגה בהתבוננות עצמה יש התפעלות האהבה כלולה בתוך השכל רק שהיא בהעלם שם בלי ניכרת במהות התפעלות מדת האהבה כלל עדיין מצד התגברות אור השכל המושג. ואח"כ יוצאת לגלוי בלב במהות התפעלות אהבה ממש במהות ומציאות נבדל בפ"ע והרי עיקר שרש יניקתה הוא בשכל שמחמתו נתפעל באהבה ומשם סבת צמיחתה והתפשטותה בכל עת. וידוע שהשכל נק' חי וכמו אם הבנים. וכמ"ש בחוה כי היא היתה אם כל חי כו' (דאדם וחוה הן חו"ב או"א המולידים המדות שנק' בנים כו'). וזהו ממש כמו צומח שבחי הגשמי שהצומח נכלל בחי כמו צמיחות החי ובהמה ואדם בגופו מקטנות לגדלות כאילן ועשב דמה שהן גדלין מעט מעט הרי צמיחה זאת כלולה בעצם נפש החי ואינו ניכר כלל וכלל. וכ"ה בחי' צומח דמדות אוי"ר שכלולי' בשכל שבמוח שנק' צומח שבחי רק שבעודם כלולים בשכל הם בבחי' עבור תחלה וגידולם שם כגידול הולד בבטן אמו דכלול באמו ואינו נחשב לבחי' בפ"ע רק כמו ירך אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת. וגם מה שצומח בבטן אמו הוא בא מכחה של אם המגדלת הולד בבטנה מידי יום וחדש דצמיחה זו ודאי מכח האם. ואמנם הוא בבחי' ההעלם כלול בנפש האם ע"י המאכלים שאוכלת כו' שעי"ז נזון הולד וצומח מזה מעט מעט עד תשלום גידולו בט"ח כצמיחת הפרי באילן ממש כידוע. אך שגידול הולד בבטן נק' צומח שבחי בהתכללות בהעלם וכמו"כ גידול התפעלות האהבה בתוך השכל כנ"ל. ואח"כ יוצאים לחוץ בלב זהו כתולדת הולד שהגם שיוצא לאויר והוא בחי' בפ"ע וצמיחתו באה מצד עצמו מ"מ עיקר סבת צמיחתו וקיומו הוא מיניקת חלב משדי אמו שהוא לו כמזון ממש וצומח מזה יותר מצמיחתו בבטן כי בכ"ד חדש יגדל יותר מערך גידולו בט"ח שבבטן כו'. וגם אחר תשלום ימי היניקה צריך הוא לאמו תמיד ונק' <small>(סוכה כח, א)</small> קטן שצריך לאמו עד היותו בן ו' שנה כידוע <small>(ס"פ אע"פ)</small>. והדוגמ' מכ"ז יובן ברוחניות במדות שנולדים מן השכל שבהיותם כלולים בשכל באוי"ר שבשכל עצמו כנ"ל נק' בחי' עבור וכל שנתעכבו שם יותר. יותר הן באים לבחי' הגידול בהעלם עכ"פ שהוא תלת גו תלת כמ"ש במ"א (שלא נגלה שם רק בחי' נה"י שבמדות לבד והוא נק' <small>(קדושין מ, א)</small> מחשבה טובה שמצטרפת למעשה כמו ההודאה וההסכם שבשכל וטעם בקבלת עמ"ש להיות סור מרע כל היום וכה"ג). (וכידוע דבינה עד הוד אתפשטות כו'). וגם בתולדות המדות דאוי"ר בהתפעלות בלב צריכים לאמם הוא בחי' בינה והוא בחי' היניקה ממש שמתגדלים חומר המדות להיות מוכנים לקבל צורת השכל והמוחין בגידולו אח"כ כמ"ש במ"א. והמדרגה הג' הוא בחי' ימי הגדלות דבחי' ימי היניקה נק' קטנות והעלם עדיין בענין המוחין שבמדות רק שהמדות עצמן נתגדלו מעט לאהוב את הטוב ולשנוא הרע כמו <small>([[ישעיה פרק ז#פסוק טז|ישעי' ז, טז]])</small> בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב כו' ולאחר ג' וד' שנים יתגדלו המוחין שבמדותיו להכיר בטוב טעם ודעת יותר לבחור ולהבדיל בין טו"ר. וז"ש לפי שכלו יהולל איש בילדותו נק' נער עד י"ג שנה דהגם שהפעוטות מקחן מקח כו' <small>(גיטין נט, א)</small> והוא כבן ו' שנה עכ"ז גם שכלו ודעתו בקטנות ענינים וכשיגדל יותר בשכלו יתפעל מדברים גדולים יותר ויכיר וידע יותר בין טו"ר ומדותיו חזקים יותר שלא יהופך מהן ללאו כו'. והוא בהיותו בן י"ג שנה דוקא שהוא בר עונשין וקודם לזה אינו בר עונשין כלל לפי שאין מדותיו חזקים כ"כ מצד קטנות דעתו שלא נתפשט במדותיו וכמו שאמרו <small>(גיטין כב, ב)</small> בקטנים דלאו בני דיעה כו'. ואמרו <small>(חולין יב, ב)</small> דקטן אין לו מחשבה. וכמ"ש במ"א. ונמצא מובן מזה עכ"פ שצמיחות המדות עם השכל בג' מדרגות דעבור יניקה ומוחין דגדלות הכל מאם דבינה המגדלת כו'. וע"כ נק' צומח שבחי דוקא בכלל רק שנחלק לג' מדרגות דעי"מ כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק לא|(לא)}} '''והנה''' הנמשל מכל הנ"ל בענין אותיות הדבור שנק' דומם ובבחי' צומח דמדות ושכל שבאדם שהן כמו ג' מדר' דדומם וצומח וחי הגשמיי' והצומח הוא כמו צומח שבחי כ"ה צומח דמדות בשכל כנ"ל. הנה כ"ז יובן בנמשל למעלה בבחי' דצח"מ העליון דעולם האצי' שגם הוא כלול מדצח"מ כידוע. והנה בחי' דומם דאצי' הוא בחי' אותיות הדבור העליון כמ"ש למעלה שנק' בס"י בשם אבנים כמ"ש ה' אבנים בונים ק"ך בתים שהן ק"ך צירופים כו' והן צירופי אותיות האלקיים שבהן נבראו כל העולמות מאין ליש ממש כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו'. והן הי' מאמרות בכלל ובפרט וכמו בחי' הדומם למטה שמצומצם בו האור וחיות מאד ואין בו צמיחה ורבוי כלל וכלל כ"ה באותיות העליונים האור וחיות האלקי שבהן מצומצם מאד כאותיות דבור האדם כנ"ל ואין בהן צמיחה וריבוי כלל. וכמו מאמר יהי אור יהי רקיע אותיות הללו דיהי אור ויהי רקיע וכה"ג הן בהווייתן עומדין מו' ימי בראשית כאשר נברא בהן האור והרקיע מאין ליש בלי תוס' וגרעון כלל (וע"כ גם האור ורקיע וכה"ג אין בהם שנוי כלל בעצם מהותם בלי תוס' וגרעון וכמו"כ בשאר הברואים דבע"ח וצומח דעשב ותבואות השדה ממאמר דתוצא הארץ ותדשא הארץ שכל א' למינהו מתהווה מאין האלקי דמא' אלה בלי שנוי בתוס' ומה שנתוסף בכל עת צמיחת תבואה מכח הצומח כו'. וכן תולדות נפש החי ומדבר הכל מאותיות וצירופים העליונים כו'. אבל הן בעצמם בחי' דומם לבד לגבי אורות העליונים דאצי'. וכ"ה בכל צירופי האותיות העליונים שנתחלקו לרבוא רבבות צירופים. כמ"ש בס"י המליך אות ה"א כו' עד מכאן ואילך צא וחשוב כו'. הכל הוא בבחי' דומם לבד רק שנתרבו חלקיהם בפרטות יות' כמו מן המילוי דיו"ד ואלף ומילוי דמילוי וכה"ג). אך מה שאנו רואים שנוי אור השפע האלקי' וחדושו שמחדש בכל יום מע"ב ולהפוך מצירוף לצירוף כמו שאמר רחב"ד <small>(תענית כה, א)</small> מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק הרי היפך צירוף האותיות דשמן לחומץ כו' וכה"ג כל הניסי' שהן הפוך הטבע. זהו שנוי הצירופים מדין לחסד בכמה אופנים שונים וכמו <small>(ברכות נה, א)</small> יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהן כו' שהצדיק מושל בכל הצירופי' לשנותם כו'. וגם בכל יום מתחדשים הצירופים העליונים להיות תוס' אור חדש בכל עולם לפי ערכו מג"ע העליון עד עולם השפל כו'. והוא ע"פ דבר מלך שלטון להוסי' אור או לגרוע להשפיל ולהרים בכל מדרגות העולמות העליונים ותחתונים עד צבא המרום במרום והארץ וכל אשר בה. כמ"ש <small>([[תהלים פרק קלה#פסוק ו|תהלים קלה, ו]])</small> כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בשינויים גדולים בכל יום וכמארז"ל <small>(ע"ז ג, ב)</small> ג"ש שניות יושב ודן כו'. ואף על פי שנא' <small>([[ישעיה פרק נה#פסוק יא|ישעיה נה, יא]])</small> דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כו'. עכ"ז יכול הוא ית' להפוך הצירוף ודבור מרע לטוב ולהפוך כו'. הענין שזה האור וחיות המתחדש בצירופי אותיות העליוני' הוא בא ונמשך ממדות שבלב האדם העליון כו' כמשל המדו' שבלב האדם שמאירי' בדבורו להוסיף אור וחיות לחסד או להפוך לדין כו'. אבל האותיות של הדבור מצד עצמן הן בחי' דומם ואין בהם צמיחה כו'). ובאמת בחי' דומם שבאצי' הוא למעלה מבחי' מדבר שבבריאה כידוע בהשתלשלות דע"ס דמל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה וכן פני אדם דבריאה מקבל ממל' דבריאה וכמו ויפח באפיו נ"ח שמהבל זה נתהווה נשמה שלימה דאדה"ר וכמשל דבור המשפיע שנעשה שכל במקבל וע"כ הגם שנקרא דומם באצי' נק' מקור חיות כל העולמות ממש). וכ"ז הוא בחי' מל' דאצי' שנחשב בבחי' דומם בד' מדרגות דצח"מ דאצי'. אבל הנה בחי' המדות דאצי' הוא בחי' צומח דאצי' שיש בהן אור וחיות רב יותר כנ"ל. וכמו המדות באדם למטה שיש בהן צמיחה מקטנות לגדלות בין בהתפשטות שלהם מן השכל שבבינה אם הבנים כנ"ל בין בעצם מהותם כמו לפי שכלו יהולל איש כנ"ל בבחי' שלשה מדרגות דעי"מ הנ"ל. שתחלה היו המדות עליונות דאצי' כלולים בבחי' עבור באימא עלאה (כרגל הקצר שבה"א שנק' פסיעה לבר כנ"ל). ואח"כ נולדים ויוצאים לחוץ בבחי' לידה. ואח"כ הן בבחי' יניקה בגדלות כו'. וזהו כמו בחי' צומח שבחי כנ"ל במדות שבשכל כו'. וכידוע דבחי' בינה עלאה נקר' אלקים חיים וחכ' דאצי' ג"כ בבחי' חי כמו <small>([[קהלת פרק ז#פסוק יב|קהלת ז, יב]])</small> החכמה תחי' כו' רק שהחכמה הוא בחי' חי בעצם ובינה שמקבל מחכ' נק' חיים בהתפשטות החיות או חיה כמ"ש בחוה כי היא היתה אם כל חי וכמו תוצא הארץ נפש חיה כו' שזהו בחי' צומח שבחי כך הוא בחי' צומח דמדות דאצי' מבחי' חי דבינה מן ההעלם לגלוי ממש ובתחלה היו המדות כלולים בהעלם בבטן אימא כו' כנ"ל באוי"ר הכלולים בשכל כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק לב|(לב)}} '''ונמצא''' מובן עכ"פ מכל הנ"ל בדצח"מ הגשמיים והרוחניי' שבנפש האדם התחתון והאדם העליון שהצו"ח המה קרובים וסמוכים זע"ז ומתיחסים כא' עד שהם באים כא' בהתחברו' אמיתית בערך וקירוב זע"ז והן הצומח נבדל כ"כ מן החי מאחר שיכול ליכלול בו ממש ואח"כ יוצא לחוץ וגם ביציאתו לחוץ גם אז עדיין דבוק וקשור בחי כנ"ל במדות שצומחים מן השכל שלפ"ע שכלו ממש יצמחו וגם מאחר שכלולים ומתאחדים בשכל בבחי' עבור ודאי שיש לזה חבור וקשר אחד בעצם. והראייה ממה שגם אחר שהן נולדים ויוצאים לחוץ במציאות בפ"ע עדיין אחוזים וקשורים וצריכים לקבל שפע קיומם מן השכל שהוא בחי' החי להיות מזה עיקר חיותם וקיומם וגידולם תמיד כו'. וא"כ הרי מובן מכ"ז שאין הצומח והחי נבדלים גם מצד עצם מהותם אלא מתדבקים יחד זע"ז מצד שקרובים זע"ז ביחוס וערך אחד (ולזה לפי שכלו דוקא יהולל איש שהן ג' מדרגות דעי"מ הנ"ל) ונבראים ממה שיש ממוצע בין הצומח והחי שהן אדני השדה שהן בחי' חי וצומחים מן הארץ כמ"ש בע"ח. אך גם בין הדומם והצומח יש ממוצע והן האלמוגים אלא שנק' צומח שבדומם ואדני השדה נק' צומח שבחי שהוא חי שבצומח כמו הקוף שנק' ממוצע בין החי ומדבר שנק' מדבר שבחי שהוא חי שבמדבר כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק לג|(לג)}} '''והנה''' עם כל הנ"ל יובן בתוס' ביאור יותר בטעם הענין הנ"ל מה שהבהמות וחיות יצאו במע"ב גופם עם נפשם כאחד ממא' אחד דתוצא הארץ נפש חיה כנ"ל. דהנה שרש גוף ונפש דבחי' החי הגוף הוא בחי' צומח ונפשם הוא בחי' החי והצומח מתיחס בערך אחד וסמוך אל החי עד אשר מטעם זה בחי' הצומח נכלל בחי כנ"ל במדות שכלולים בשכל וצומחים משם כו' ונק' צומח שבחי שמתאחד עמו ממש ע"כ יוצאים וצומחים מן הארץ כאחד ממש להיות סמוכים ומתאחדים כאחד בשרשם ברוחני' דצו"ח עד רום המעלו' (וכמו גם במלאכי' שנק' אריה ושור שיצאו גופם ונפשם כאחד מארץ עלאה כנ"ל) עד גם באצי' כצו"ח דאצי' שהן מדות מבינה דאצי' שצומחים ומתגדלים כאחד כנ"ל. אבל בחי' הדומם הוא בריחוק הערך מאד ממהות החי יותר מן הצומח (שהרי צומח נכלל בחי במה שהחי יצמח כעשב השדה אבל הדומם אינו נכלל כ"כ כמו הצומח ואע"פ שיש בחי' דומם גם בחי כעצמות וצפרנים הרי גם הם מתגדלים וצומחים כו'. וע"כ אין החי יכול להתלבש בדומם להיות לו צורה לחומר ממש שהרי לא יצא השור במע"ב גוף דומם כעפר ואבן עם נפש רק בחי' צומח דוקא כנ"ל) לפי שהחי ערכו רחוק מן הדומם (וגם חלק הדומם שבו הוא בחי' צומח והוא צומח שבחי דוקא כנ"ל) וכמו שא"א שיתלבש השכל בחי' החי הרוחני באותיות הדבור שנק' דומם ברוחניות להיות בבחי' חיות ואור ממש כערך יחוס החי דשכל עם הצומח שהן המדות שהשכל עם המדות הם בקירוב ויחוס אחד ממש כנ"ל. אבל עצם מהות האותיות דדבור אין להם ערך ויחוס כלל אל השכל שנק' חי ברוחניות הנפש כי הרי הן מהות דומם בפ"ע לגמרי בלתי יש להם חבור ויחוס בעצם אל השכל כלל (ומה שהשכל יוצא ע"י אותיות וצירופים זה בא בדרך התלבשות לבד שלא בערך וסוג אחד כלל וכהתלבשות נפש האדם בעפר הדומם שנאמר ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא נפש המדברת כו' כמשי"ת) ולא כמו המדות שבלב שמתפעלים מן השכל שבמוח כנ"ל שמתיחסים אל השכל בערך וסוג אחד ממש. וע"כ גדילים כאחד ממש כנ"ל בענין לפי שכלו כו' עד שהתפעלות המדה שבלב יחוייב להיות ע"פ השכל. לפי אופן זה השכל דוקא כך יוליד התפעלות המדה אם בקטנות או בגדלות שמשכל קטן הערך יוליד התפעלות אהבה בקטנות הערך ומשכל גדול יותר יוליד ויחייב התפעלות אהבה בגדלות יותר. וכן משכל מטה כלפי חסד לא יולד מדת הדין ומשכל מטה כלפי דין לא יחוייב מדת החסד כו' עד שלפ"ע אופני השגת השכל בחסד ודין וממוצע כו' כך ממש יהיה אופני התפעלות ותולדות המדות חג"ת שבלב שנסתעפו מן השכל כידוע עד שנמצא יש יחוס וערך אחד ביניהם ממש מאחר שיחייב ויכריח השכל להיות התהוות מציאו' אוי"ר כזאת דוקא לפי אופן אותו השכל דוקא והוא להיותם קרובים וסמוכים זע"ז בגדר וסוג אחד כנ"ל בשרש בחי' הצומח והחי כו' משא"כ בחי' אותיות הדבור יש להם מציאות ומהות בפ"ע מה' מוצאות הפה גם בלא שכל (ומדות שבלב) כלל. והן בלתי מתיחסים אל השכל עד שיחוייב לומר שמזה השכל יולד התהוות אותיות הללו וזה השכל יוליד אותיות אחרים כי אותו השכל המוליד אהבה או מטה כלפי חסד מתלבש באותיות המצטרפים מה' מוצאות כמו אותו השכל שמוליד יראה או מדת הדין הכל באותיות דה' מוצאות וכמו אותיות דאחה"ע מהגרון מתלבשים בהם כמה מיני שכלים הגם שהן הפכיים מחו"ג אותיות אחת להם (וכן ממדות שבלב חג"ת מתלבשים באותיות הללו והאותיות א' הן). ואע"פ שגם האותיות מתהווים לפי אופן השכל דוקא שזהו לפי אופן אותיות המחשבה אם של אהבה או יראה כו' חו"ג כידוע. זהו רק באופן הצירופים לבד ולא שעיקר מציאותם מתהווה מן השכל (או המדות) כי האותיות הן מהות בפ"ע בחי' הבל קול בעלמא שיוצא מה' מוצאות כו'. (ואף על פי שיש ב' מדריגות דחג"ת גם באותיות כמו אותיות שעטנז גץ בדק חיה כו' מ"מ הרי מצטרפים יחד להיות כלים לכמה מיני שכליים ומדות הפכיים לסבול כולן בשוה כו'). (רק מה שנק' רוח ממללא נפש המדברת שזהו באותיות הרוחניים שבנפש עצמה הוא בחי' כלי לבחי' המדבר ממש שלמעלה גם מבחי' החי וכמשי"ת בסמוך) וה"ז כמשל הכלי שמקבלת בתוכה כמה מיני משקים הפכיים כמו יין ושמן וחלב וכל שאין הכלי מתייחסת בערך אחד עם המשקה שבתוכה רק שהכלי היא בית קבול להכיל מה שבתוכה יהיה מה שיהיה אם משקה או אוכל וכסף וכה"ג והכלי אחת היא כו'. וכך הן האותיות הגם שהם מקבלים בתוכם אור השכל והמדות אבל אינם מתייחסים כלל בעצם לאור השכל (ומדות) שלא מן השכל נולד עיקר מציאותם רק שמתלבש בהם השכל לבד (אע"פ שמבואר במ"א שכל שכל הנולד ממקורו מתהווה עמו אותיות כפי אופן אותו השכל במחשבה שיחשב וממילא ידבר כך בדבור היינו רק לעשות אופן הצירופים שבדבור כנ"ל. ומשום דאבא יסד ברתא כנ"ל וכמשי"ת) אבל גופי האותיות הן בחי' דומם (ועכ"ז מתיחס הדבור דאותיות עצמן עם המדות שבלב משום שיוצאים מהבל הלב שהרי דברים שיוצאים מן הלב כו' שהתפעלות האהבה מתלבשת באותיות הדומם להיות פועל בלב זולתו שמזה נראה שיש ביניהן קירוב וערך. והיינו מצד קול הדבור ולא מצד האותיות עצמן שאין בהם מצד עצמן צמיחה והתפשטו' כלל. ומה שירבה הדבור ע"י ההתלהבות שבלב או בהתגברות השכל זהו רק ענין רבוי הכלים או מעוט הכלים כמו שעד"מ לשטף מים רבים צריכים כלים רבים יותר לקבלם אבל אינם מתיחסים כלל עם עיקר השכל והמדות כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק לד|(לד)}} '''והנה''' עכ"פ הרי מובן מזה שבחי' הדומם באותיות הדבור אינו מתיחס כלל עם השכל לפי שרחוקים זה מזה בערך כערך ריחוק הדומם הגשמי מן ערך החי ממש. ובזה יובן הטעם במה שגוף האדם שהיה בחי' דומם עפר ממש שלא נתלבש בו בתחלה מבחי' נפש החי כשאר בהמות וחיות לצאת עם הנפש חי כאחד כמו שהי' ביציאת הבע"ח אלא נפח באפיו נ"ח דוקא שהוא בחי' מדבר דוקא לפי שא"א שישתתף ויתחבר בדומם מבחי' החי מפני שהדומם שפל מאד בערך וסוג גשמי מאוד והוא רחוק מאוד בריחוק הערך ביותר לגבי בחי' החי עד שא"א שיתחבר ויתלבש בו להיות בו בחי' צורה לחומר כלל כנ"ל. משא"כ בחי' צומח דגוף הבהמות וחיות שקרובים בערך יותר אל בחי' נפש החי ע"כ יצאו כאחד ממא' דתוצא הארץ נפש חיה כמאמר בצביונן נבראו כו' כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק לה|(לה)}} '''וע"כ''' יובן ג"כ הטעם מה שלא יצא גוף האדם הדומם עם נפשו כאחד כמו בשאר בע"ח אלא תחלה נעשה גופו גולם דומם בלא נפש כלל אך אח"כ נתלבשה ונזרקה בו הנשמה האלקית. כי א"א שיתחבר נפש החי עם הדומם כא' מטעם הנ"ל. ואע"פ שנתלבש בגוף האדם נפש אדם שהוא בחי' מדבר שלמעלה מבחי' החי כמ"ש ויפח באפיו נ"ח זה היה דרך זריקה והתלבשו' שהרי לא באה דרך בריאה לצאת כא' בחומר וצורה כשאר בע"ח וד"ל. אך הנה באמת לכאורה זהו דבר פלא ביותר דגם אם הי' דרך התלבשות וזריקה כמ"ש ויפח באפיו נ"ח איך יכול נפש אדם בחי' מדבר להתלבש בדומם להיות בו כצורה לחומר ממש שהרי א' אח"כ ויהי האדם לנפש חיה ממש כשאר בע"ח שנא' בו תוצא הארץ נפש חיה כו'. ואם נפש החי לא יכלה להתלבש ולהתחבר בדומם מפני ריחוק הערך ואיך יתחבר בו בחי' מדבר דנפש אדם שלמעלה מבחי' נפש החי כו'. אך הענין הוא משום דאדרב' היא הנותנת לפי שבחי' מדבר דנפש האדם למעל' מנפש החי ע"כ ביכולתו להתלבש גם בדומ' הגשמי משא"כ נפש החי שלמטה ממנה א"א לה לבא בדומם גם בדרך השפל' וזריק' והתלבשות אלא דוקא בצומח שהוא רוחני יותר מן הדומם וכידוע הכלל בכ"מ שכל הגבוה גבוה יותר. יותר יכולתו להשפיל א"ע בנמוך. וכל שאינו גבוה כ"כ לא יוכל להשפיל א"ע כ"כ. (ומטעם שנתב"ס וסב"ת דוקא וכנ"ל באריכות). ולזה ממילא מובן שנפש אדם יכול לבא בהתלבשות בדומם להיותו למטה ביותר ע"כ א"א שיבא בו בהתלבשו' רק מבחי' ומדרגה העליונה ביותר דוקא שהוא בחי' נפש אדם המדברת הגבוה מכולם אבל בצומח שלמעלה מן הדומם ואינו למטה במדרגה כ"כ לא יבא בו נפש אדם כ"א נפש החי שאינו גבוה כ"כ ע"כ יבא בצומח ויצא עמו כאחד בבחי' חומר וצורה ביחוס וקירוב הערך כנ"ל הטעם. ואמנם בדומם דוקא הוא שבא שם נפש אדם הגבוה מכולן אך לא היה בדרך בריאה בחומר וצורה כ"א בבע"ח מפני שאין להדומם ערך ויחוס כלל אל בחי' המדבר לצאת כאחד ורק בדרך התלבשות בזריקה באה נפש האדם בגופו הדומם ולא יצאה עמו כאחד אלא אח"כ נתלבשה בו כנ"ל. (שזה לא היה יכול להיות בנפש החי גם בדרך התלבשות מטעם הנ"ל. אמנם מ"ש ויהי האדם לנפש חיה כשאר בע"ח ממש איך נעשה הדומם כלי לנשמה בבחי' מדבר בבחי' או"כ הנה זהו מצד שנתב"ס דוקא והוא כמו אותיות הדבור דהגם שלמטה הן בבחי' דומם לגבי הצומח דמדות וחי דשכל עד שאינו מתיחס כלל עמהם כנ"ל אבל מצד שרשן הוא בבחי' מדבר ממש שנק' רוח ממללא נפש המדברת כו'. וא"כ הרי יש ערך ויחוס לכלי הדומם דדבור עם בחי' עצמות הנפש השכלית ממש שע"ש זה נק' נפש המדברת כו'. וע"כ זהו הטעם שנעשה הדומם דוקא כלי לנ"ח ולא הצומח וחי כו' וד"ל). (ואע"פ שמבואר למעלה שאין השכל מוליד אותיות כו' זהו שכל דבינה אבל שרש האותיות בכח המשכיל עצמו שנק' רוח ממללא. וז"ש ויהי האדם דוקא לנפש חיה דחכ' כו' ע"י גופו הדומם דוקא משום דנתב"ס דוקא כו' וד"ל).

{{עוגן|פרק לו|(לו)}} '''אך''' הנה עדיין יש להבין בטעם ושרש הענין למה נעשה גוף האדם תחלה מבחי' הדומם ואח"כ נתלבשה בו הנשמה ולא יצאו גופו עם נשמתו כאחד ע"י מאמר ה' כשאר הברואים כו'. והנה יש להקדים תחלה ענין ההפרש בכלל בין נשמות למלאכים שהנשמות הן בבחי' אדם בצלם אלקים ממש (וע"כ אמר <small>([[בראשית פרק ט#פסוק ה|בראשית ט, ה. ו]])</small> את דמכם לנפשותיכם אדרש כו' כי בצלם כו'). והמלאכים נק' בשם בהמות וחיות כמו פני אריה ופני שור שבמרכבה (אע"פ שנא' ודמות פניהם פני אדם כו'. היינו בחי' אנפי זוטרי כמ"ש במ"א) והן נבראו בגוף ונפש כאחד ממא' תוצא הארץ נפש חיה כחיות ובהמות שלמטה מארץ עלאה שהוא בחי' דומם שבאצי' כמ"ש בזוהר ויש מלאכים שנק' בשם עופות כפני נשר וכן בדברי רז"ל ע"פ ועוף יעופף עוף זה מיכאל כו'. וכן בזוהר עמ"ש והעוף ירב בארץ כו' כידוע. וכן יש מלאכים עליונים שנק' חציר והוא ממאמר תדשא הארץ עלאה דשא עשב כו' ועץ עושה פרי כו'. והנה ידוע שיש בכל מלאך חומר וצורה לפי שיצאו ממאמר אחד גופו עם נפשו כאחד כמו בע"ח הגשמיים במע"ב שבצביונם נבראו כו'. אמנם בחי' החומר שלהם אינו נבדל בריחוק הערך מנפשו וצורתו כ"כ כריחוק ערך גוף האדם הגשמי לגבי נשמתו אלא אדרבה גופות המלאכים הוא בבחי' הדקות והרוחניות מאד עד שהוא קרוב בערך וסוג אחד עם רוחניות הצורה שבו. לפי שהחומר שלו הוא מעין הצורה ממש. (כמו מהתעבות האור נעשה כלי. והראי' ממה שאנו רואים בצבא השמים התחתונים כמו הגלגלים שחומרם קרוב בערך אל הצורה שמיד שנפש הגלגל אומר שירה מסבב הגלגל ומשתחוה והוא השתחואה גשמית לגבי השתחוא' רוחנית של הצורה. וכשמש בגבעון דום <small>([[יהושע פרק י#פסוק יב|יהושע י, יב]])</small> כידוע (ולא כערך השתחואה גשמית באדם בהרכנת והשפלת ראשו ע"פ הודאה שבשכל הרוחני שכלי הראש ומוחו גשמי ורחוק בערך מאור השכל הרוחני שבמוחו וגם הראיה הרוחנית שבכלי העין נבדלת בערך מחומר כלי העין. וכן שאר כחות האברים חיצונים ופנימיים נבדלים הרבה בערך מגשמיות הגוף. (אך בבע"ח קרובים בערך כנ"ל בבחי' הצו"ח וכ"ה במלאכים בבחי' זו ברוחניות כו' מאחר שנק' בהמות וחיות כו'). וכמ"ש הרמב"ן בפי' הפסוק עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט שאין זה ב' מדרגות בב' כתות מלאכים א' של רוח וא' של אש אלא כל המלאכים כלולים מחומר וצורה. ובחי' החומר שלהם מורכב מאש ורוח. (וכמו הנשמה שניצוץ האלקי הוא בבחי' האש ויש רוח האדם הרי מורכב' אש ורוח יחד שהן נשמה ורוח כו'). וכך המלאכים הצורה שלהם בבחי' רוח כמו כי רוח החיה באופנים <small>([[יחזקאל פרק א#פסוק כ|יחזקאל א, כ]])</small> על אשר יהיה שם הרוח כו' וחומר שלהם מאש מורכב ורוח וז"ש עשה מלאכיו רוחות כו'. וכמו השרפים יש בהן מבחי' האש יותר והחיות מבחי' רוח יותר כו'. וכן בד' מחנות מחנה מיכאל בבחי' החסד ומחנה גבריאל בבחי' הגבורה יש מחנה אופני הרכבת חומרם באש ורוח ויהיה איך שיהיה עכ"פ החומר שלהם מעין הצורה בבחי' הרוחניות והדקות באופן התכללות מחו"ג בלי הרחק רב כ"כ ביניה' והטעם הוא משום דהן בבחי' צו"ח שקרובים בערך זע"ז כנ"ל. משא"כ האדם בגופו היינו בחי' מדבר בדומם. ע"כ גוף האדם (גם עכשיו שבא בדרך תולדה מאו"א) גשמי יותר בערך מגופות המלאכים. אמנם היא גופא יש להבין דהלא היה מהראוי להיות נשמת האדם חומר מעין הצורה שהוא הנשמה גבוה יותר מגוף המלאכים שלמטה מבחי' אדם כנ"ל או שגם למלאכים יהיה חומר גס כגופות בנ"א כו'. אך הענין הוא דאדרבה היא הנותנת משום דנשמת האדם גבוה יותר ע"כ הושפל בגוף גשמי יותר מפני שיש ביכולתו להפוך גם הגוף החומרי ביותר להיות בו ג"כ בטול היש לאין כמו שאנו רואים בבע"ת אמיתית שנהפך הרע עצמו לטוב כו'. אבל למלאכים לא ניתן גופות גשמיים לפי שאם היו גופות שלהם גשמיים כגשמיות גופות בנ"א לא היה ביכולת אור נפשם הרוחני להפוך חומר הגס הגופני שלהם להיות בבטול היש לאין כלל ואדרבה היה נמשך אור רוחניות נפשם אחרי התמשכות גופם הגס להפרד מאלקות בתאוה חומרית וגשמיות. וראייה מן הנפילים אשר היו בארץ שהן בני האלקים ממש אשר באו אל בנות האדם כו' לפי שירדו למטה בגופים חומריי' כגופות בנ"א שנתגשמו מאד עד שלא היה ביכולת אור נפשם האלקית להפוך כלל לגסות וחומריות הגוף הפוך המלאכים עליונים דעכשיו שהם גם בחומר שלהם בתכלית הבטול לאלקות בתמידות כו'. והוא מצד שאין אור נפשם ממדרגה גבוה כ"כ כנפש האדם שהיא חלק הוי"ה ממש כמ"ש <small>([[משלי פרק כ#פסוק כז|משלי כ, כז]])</small> נר הוי"ה נשמת אדם. ושרש נפש המלאכים הוא מבחי' החי שלמטה מבחי' מדבר. ולכך חומר המלאכים דק ורוחני דוקא כדי שיוכלו להפוך חומרם אל צורת נפשם יחד. אבל האדם ששרשו גבוה יותר שהוא בחי' מדבר לזאת ירדה בגוף חומרי יותר מפני שביכולתה להפוך אותו מטעם הנ"ל שכל הגבוה יותר כו'. וזהו הטעם באמת שחומר גופו של אדם היה מבחי' הדומם עפר הגשמי ואח"כ נתלבשה בו הנשמה בחי' מדבר כמ"ש ויפח באפיו כו' וד"ל.

{{עוגן|פרק לז|(לז)}} '''ולהבין''' שרש הדברים הנה ידוע שתכלית בריאות העולמות היה רק בשביל שיהי' לו דירה בתחתונים דוקא. והוא ע"י בחי' בטול היש לאין ע"י נשמת האדם דוקא כמ"ש <small>([[ישעיה פרק מג#פסוק ז|ישעי' מג, ז]])</small> כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו' בגין דישתמודעון ליה. ודוקא ע"י הצדיקי' בתו"מ וכמ"ש <small>([[ישעיה פרק מט#פסוק ג|שם מט, ג]])</small> ישראל אשר בך אתפאר (וכמארז"ל <small>(כתובות ה, א)</small> גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ כו' לפי שמעשה שמים וארץ הוא מיש לאין ומעשה צדיקים הוא בחי' בטול היש לאין כו' כידוע). וז"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן כו'. שע"י האדם דוקא נתברר ונתקן כל מה שצריך לתקן במה שע"י האדם נעשה בחי' בטול היש לאין בכל העולמות עד רום המעלות. והטעם שע"י האדם דוקא לפי שהוא בצלם אלקים כו' שהוא שם מ"ה דחכ' ובחכ' דוקא אתברירו כל רפ"ח נצוצין שנפלו בשבה"כ כו'. להיות ידוע שהשבירה היתה בבחי' ז"ת דבינה דבחי' ס"ג דנקודים והיה זה מצד רבוי האור ביותר שלא היה הכלי יכול לסבול האור כי רב הוא. וע"כ נסתלק האור ונפל למטה ונשבר כו'. וע"כ עיקר בחי' התקון הוא להיות מעוט האור ורבוי הכלים שמפני זה יהיה ענין התיישבות האורות בכלי' דוקא. שזהו בחי' היחוד והתכללות האורות בכלים מכלים שונים. וזהו דוקא ע"י שם מ"ה דחכ' שהוא בחי' האדם שע"י נעשה בטול היש לאין שהוא עיקר בחי' התקון דשם מ"ה שעי"ז יהיה בחי' היחוד והתכללות היפך בחי' התהו שהיו בבחי' ענפין מתפרדין זת"ז. וע"כ אמר בהן וימלך כו' וימת כו' כידוע. ובאור הדברים הנה יש להקדים תחלה שרש ענין בחי' אור וכלי מהו איך שהכלי הוא בחי' הגבלת האור כו'. דהנה ידוע דרך כלל שהאור הוא בחי' אין האלקי והכלי הוא בחי' היש והמה ב' הפכים ממש ועכ"ז מתחבר האור בכלי כו'. והענין הוא דענין ובחי' האור הוא בחי' גלוי והתפשטות ההארה האלקית שמאיר ומתפשט מאור עצמות המאציל (ע"ד הנא' במשה וזקנים <small>([[במדבר פרק יא#פסוק כה|במדבר יא, כה. כו]])</small> ויאצל מן הרוח כו' ותנח עליהם הרוח שזה היה רוחו של משה ממש רק שהופרש ונאצל מרוחו על הזקנים שהיו במדרגתו ממש כו'. וכך אורות הנאצלים מאור עצמות המאציל שזהו כמו שלהבת הקשורה בגחלת כמ"ש בס"י). וע"כ ע"ס דאצי' הן בבחי' אין דאא"ס ממש דהיינו שהן בבחי' בטול תמידי ליכלל בעצמות המאציל. ולזה אמר ע"ס בלי מה בלי מהות כלל. משום דאיהו וחיוהי שהן האורות דע"ס חד ממש. (ועד"מ מכחות הנפש כמו כח השכל אע"פ שמאיר ונמשך מן הנפש בכלי המוח. מ"מ עולה ונכלל תמיד בעצם כח המשכיל שבנפש ההיולי שאינו נק' במציאות חכמה עדיין אף להיות משכיל ומוליד שכל וסברא כו' רק מצד התלבשות האור הזה בכלי המוח אז נק' שכל וחכמה והוא גם מה שנק' בתואר חכם להתחכם בכל שכל וחכמה. ונמצא מה שנק' חכמה בה"א שהוא בשם מציאות חכמה זהו מצד בחי' הכלי דחכמה שבו נאחז האור והוא בחי' היש של האור במה שנראה ונגלה במציאות שכל עכ"פ והוא המגביל את האור לפי אופן כלי השכל במה שהוא מתחכם כו' שעושה את האור במציאות יש. אבל מצד בחי' האור דחכ' עצמו הרי הוא בבחי' אין ההיולי כמו כח המשכיל שבעצם הנפש כו'. וכ"ה בבחי' אור הבינה וכן בשאר המדו' כחסד וגבורה כו'. דמה שנראה וניכר במציאו' דבר מה בבחי' יש זהו מצד הכלים שהוא בחי' היש המגביל את האור להיות בבחי' מציאות חו"ג כו' אבל בחי' האורות נכללים בעצמות ולא נק' בשם מציאות דבר מה עדיין כו'. וכמו"כ באורות עליונים דע"ס דאצי' וכמו חכים ומבין כו' שמצד האורות אמר חכים ולא בחכ' ידיעא כלל. אבל מצד בחי' הכלי שנק' חכמה במציאות יש זהו שאמר חכמה מוחא כו' כידוע. וא"כ הרי מובן עכ"פ מזה שהאורות והכלים הם ב' הפכים ממש מן הקצה לקצה כו' כמו מנגדיים דאש ומים. שהאורות המה בבחי' בטול בבחי' אין ליכלל בעצמות והכלים הן בבחי' יש נפרד במהות נבדל בפ"ע דוקא הפוך בחי' הבטול וההסתלקות כו'. ולזה נק' ע"ס בלי מה כו' כנ"ל. וא"כ לכאורה לא יובן איך יכול להיות שיחובר ויתאחד האורות בכלים מאחר שהן ב' הפכים ממש כאש ומים שהאש עולה למעלה והמים יורדים כו'. אלא צ"ל בהכרח שע"י בחי' התכללות שיש באו"כ שכל א' כלול מהפוכו דוקא ע"י זה הם מתחברים יחד. דהיינו שהכלי נעשה בבחי' בטול היש לאין כטבע האור הפוך טבע הכלי והוא מה שנכללת ומתבטלת באור והאור נמשך ויורד מאין ליש להתאחד ולהתאחז בכלי הפוך טבעו לעלות למעלה כו'. שזהו הנק' התכללות שכל א' וא' כלול מהפוכו דוקא ע"י זה הם מתחברים שהאור נאחז ומתיישב בכלי דוקא. (וכמו אור הנר בכלי השמן דהאור נמשך בפתילה ע"י השמן והשמן ופתילה נכלל באור שזהו הגורם אחיזת האור בנר. וזהו שהאור דנר עולה ויורד תמיד ומתקיים זמן רב כו'. אבל בלא שמן האור קופץ ומסתלק כטבעו לעלות במקורו כו' רק ע"י הפתילה שנכללת בו נמשך ויורד להאיר בשמן ופתילה כו'):

{{עוגן|פרק לח|(לח)}} '''ובאור''' הענין ידוע כמו בבחי' התכללות דחו"ג ב' הפכים. כמ"ש לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא. שזהו התכללות דאש ומים כמ"ש בס"י טרף אש ומים ובללן זה בזה שא"א שיתחברו כא' מזיג' והרכב' שלהם לפי שכלול כל א' מזולתו ההפכי והוא מה שהוציא מים מאש ואש ממים כו' כידוע. וכ"ה בענין בחי' ההתכללות דאו"כ כל א' כלול הוא מבחי' מדרגת זולתו ההפכי דוקא והוא מה שהכלי שמצד טבעה הוא בבחי' יש נעשה בבחי' בטול היש לאין. שזהו מדרגת האור שטבעו לעלות ולהיות בבחי' אין והאור שטבעו לעלות יהיה בבחי' מדרגת הכלי הפוכו שיורד ונמשך למטה להאיר בו מפני שיש באור מבחי' הירידה למטה ובכלי מבחי' ההעלאה כמו שיש במים אש ובאש מים כו'. ועי"ז מתאחדים האו"כ יחד כמו כל ב' הפכים שאינם מתאחדים יחד כ"א באופן שכל אחד יתפוס ויתלבש במדרגת המנגדו דוקא כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק לט|(לט)}} '''וזהו''' כמו האור והפתילה הנ"ל שאם הפתילה קיימת לגמרי ואינה כלה ונשרפת באש הדולק יקפוץ האור ואינו נאחז בה כלל. אבל בבטולה והתכללותה באש עי"ז נמשך האור למטה ונאחז בפתילה כו'. וכ"ה ברקבון הזרע בארץ שנתבטל ישות שלה באין דכח הצומח שבארץ ועי"ז נמשך אין הרוחני דכח הצומח בה להצמיחה מאין ליש בתוס' רב. וכן בזרע הנקלט שנסרח ונתבטל מזה דוקא יומשך כח המוליד בטפה זו להוליד ולד שלם כו'. וכה"ג בכל יחוד עו"ע משפיע ומקבל. שזהו כמו או"כ וד"ל:

{{עוגן|פרק מ|(מ)}} '''אך''' הנה מובן מזה עכ"פ שבטול היש לאין דכלי והמשכת אין ליש דאור כאשר הם מתכללי' ומתמזגים במזיגה נכונה דהיינו במדה קצובה לפי הראוי להיות אזי האור מתיישב בכלי ומתקיים בה. אבל אם לא נעשה התכללות זאת במדה נכונה אין זה דבר המתקיים. וזהו עיקר בחי' התקון שהוא ההתכללות כנ"ל שתהא במדה נכונה. (והוא ע"י קו המדה הנק' מתקלא או משחתא כידוע). ויש בזה כמה מדרגות א' כאשר בחי' בטול דאין דאור יותר מכפי המדה אזי אינו נמשך האור מאין ליש להתיישב בכלי אע"פ שיש בכלי התכללות בבחי' בטל היש לאין אינו מועיל להיות התיישבות והמשכת האור בכלי וממילא יסתלק האור למעלה. וכמו שהיה בבחי' אורות דתהו שהאור היה בבחי' האין והבטול ביותר ליכלל בעצמות ולא היה הכלי מכילו להתיישב בו לפי שלא היה בכלי בחי' בטול היש לאין כ"כ לפ"ע דבחי' האין דאור כידוע שבחי' הכלים דתהו היו בבחי' ב"ן שהוא בבחי' יש יותר מכפי המדה שצריך להיות לבחי' האורות דתהו (ובמ"א מבואר להיפוך שהיה האור דתהו בבחי' יש ביותר ע"כ לא יכול הכלי להכילו כו'. ודוגמא לדבר היה בלוחות ראשונות שנשברו מפני שהיו בתוקף גלוי האור בבחי' יש ביותר ע"כ נפל בזה קנאת נחה"ק ונפלו בחטא העגל אח"כ כו'). וזהו כמשל תלמיד היושב לפני רבו שכאשר צריך לקבל אור שכל גבוה ביותר צריך לבוא לבחי' בטול היש ביותר משא"כ כשאין צריך לקבל רק שכל קטן שאינו גבוה כ"כ א"צ לבא לבחי' בטול היש כ"כ מפני שצ"ל בטול היש לפ"ע האין דאור המשפיע כו'. ולזאת הנשמות בג"ע ילכו מחיל אל חיל כו' <small>([[תהלים פרק פד#פסוק ח|תהלים פד, ח]])</small> כל שצריכי' לעלות למדרגה גבוה יותר יותר באים לבחי' בטול העצמות עד שבטול היש בג"ע התחתון כיש גמור יחשב בעלותם לג"ע העליון. וכמו המתבטל לפני שר הצבא שבעלותו לפני המלך בעצמו יבא לבטול גדול יותר עד שבחי' הבטול הראשון כיש יחשב לפ"ע רוממות המלך על הש"צ. וכן לפ"ע זה העולה והולך משר הקטן לשר הגדול ממנו כו' וד"ל. והב' הוא להפוך כאשר בחי' היש דכלי הוא בבטול יותר מכפי ערך האין דאור ג"כ האור מסתלק כמו כליון הפתילה באור ביותר שהאור קופץ ומסתלק כו'. (וכמו חנוך ואליהו שעלו בגופם למעלה מצד עוצם בחי' הבטול דיש שבגופם יותר על ערך האין דנשמתם כמ"ש <small>([[בראשית פרק ה#פסוק כד|בראשית ה, כד]])</small> ויתהלך חנוך כו' ואיננו כו'. ובמשה היה להיפוך שהיתה נשמתו בבחי' מה ואין יותר. והיה בגופו בבחי' בטול לפ"ע לקבלת האור בבחי' יש דוקא שהרי היה קיים בגופו למטה והיה מדבר עמו פא"פ כאשר ידבר כו'. וכן יהיה במשיח שיתיישב בו האור העליון ביותר בבחי' יש לפי שבחי' בטול היש יהי' לפ"ע האין ממש). והפוך זה ממש הוא כאשר יש תרתי לגריעותא שהכלי אין בה בחי' בטול היש כלל וכלל. וגם האור הוא היורד ונמשך למטה מאין ליש ביותר שמאמצעות שניהם יבא סבת ירידת האור העליון שיהי' נמשך עד למטה מטה ביותר גם בבחי' הגסות דקליפה. וכמו הנפילים שהיו בארץ שהיה שרש נשמתם מבחי' פסולת השפע מ"ד כו'. ונתלבשו בגופים גשמיים שמאמצעות שניהם ירדו למטה מאד. וכן ענין מותרו' השפע לע"ש דנוגה מז"מ דתהו כמו שהן למטה כו'. (וכמ"ש במ"א בענין שדים ומזיקים שנבראו בע"ש בה"ש כו'). וכ"ז במדה שצ"ל באו"כ בטבע עצמם וכמו"כ הוא במה שמתכללים זה מזה. דהיינו מה שיש באור מבחי' הכלי להיות נמשך מאין ליש כטבע הכלי שיהיה במדה ושעור. לא יותר מכפי ערך בטול היש דכלי שיש בה ממדרגת האור וכן בכלי עצמה לבד שיש בה שעור ומדה בטבע עצמותה בבחי' היש. הנה גם מה שיש בה מבחי' האור בבטול היש לאין בהתכללות באור ג"כ יש בזה שעור ומדה לא יותר מכפי ערך האין דאור ולא יותר מבחי' ירידת האור מאין ליש כו' עד שאין בחי' היש דכלי וגם בטול היש דכלי רק לפ"ע בחי' האין דאור ויריד' האור מאין ליש כו' הכל במדה ומזיגה נכונה באופן שיהיה בחי' השפעת האור בכלי מאין ליש במדה ממוזגת מאין ליש יחדיו ישכונו. שזהו עיקר בחי' התקון דשם מ"ה שהאו"כ כלולים זע"ז לפ"ע דוקא ע"כ מתייחדים והיו לאחדים ממש וד"ל. (ודוגמא לענין זה הוא מה שאנו רואים שהתורה היא בבחי' התקון דשם מ"ה דחכ' כידוע דאורייתא מח"ע נפקת ובחכ' דוקא אתברירו כו'. וזהו שכל התו' היא רק לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא כו'. להיות שהתורה היא בקו האמצעי דבחי' ת"ת. כמ"ש <small>([[דברים פרק לג#פסוק ב|דברים לג, ב]])</small> מימינו אש דת למו כלול מחו"ג יחד. ולכך ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה דוקא כידוע. והענין הוא במה שאנו רואים בכל המצות שיש כמה מהן שהן בבחי' העלאה מלמטה למעלה בבחי' בטול היש לאין כמצות הקרבנות ותרומות ומעשרות וצדקה וגמ"ח ושארי מצות כציצית ותפלין וכה"ג הן בבחי' המשכות אלקות מלמעלה למטה להיות גילוי שם הוי"ה מן ההעלם שזהו מאין ליש כו'. ודרך כלל הן רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהן בחי' חו"ג. אבל כ"ז נעשה במדה ושעור בדקדוק גדול גם בכל מצוה ומצוה דרמ"ח מ"ע שהן בבחי' ה"ח בכלל הרי נק' נר מצוה בבחי' או"כ שצ"ל בבחי' התכללות נכונה באופן המשכת אור הוי"ה מאין ליש ובבחי' הכלי בבטול היש לאין ממוזג בשעור ומדה דוקא. ולזה כל המצות הן במדה בלי תוס' וגרעון. כמ"ש במ"א ע"פ <small>([[ישעיה פרק לג#פסוק יח|ישעי' לג, יח]])</small> איה ספר איה שקל כו'. וכן בל"ת בבחי' ה"ג כו' מפני שזהו עיקר בחי' התקון דחכ' דתורה שיהיה התכללות מימין ושמאל דחו"ג הכל במדה ושעור נכון ע"פ מאמר קו המדה. ולזה הזהיר <small>([[משלי פרק ל#פסוק ו|משלי ל, ו]])</small> אל תוסף כו' כידוע. משום דבחכמה דשם מ"ה דתקון אתברירו שהוא ההתכללות במדה דוקא וד"ל. ועוד דוגמא לזה הענין הוא ענין מה שאמר במלאכי' <small>([[יחזקאל פרק א#פסוק יד|יחזקאל א, יד]])</small> והחיות רצוא ושוב שהרצוא הוא בחי' ההעלאה ובטול היש לאין ליכלל ולידבק במקורו והשוב הוא להיפוך ממש בחי' ההמשכה וירידה מאין ליש ממש ואנו רואים שבכל מלאך כלול רו"ש יחד במדה ושעור דוקא. כמ"ש והחיות רו"ש דמשמע שרו"ש תמיד כאור הנר שעולה ויורד תמיד כו'. (וכנשימה באדם שיוצא וחוזר ונכנס ועי"ז מתקיים דוקא). וכמו מראה הבזק שהוא להב היוצא בין החרסים כו' <small>(חגיגה יג, ב)</small> דהיינו שאין השוב רק לפ"ע הרצוא לבד ולא יותר ואין הרצוא רק לפ"ע השוב לבד ולא יותר (וגם מה שיש התכללות ברצוא מבחי' שוב ובשוב מבחי' הרצוא ג"כ הוא בשעור ומדה דוקא כנ"ל. וכ"ה בבחי' התקון דחכ' דתורה הנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מא|(מא)}} '''והענין''' יובן בעבודת ה' בבחי' אוי"ר שנק' רו"ש כידוע. ודרך כלל הוא ב' מדרגות דתפלה ותורה שהתפלה עיקרה בבחי' רצוא והתורה עיקרה בבחי' שוב וכידוע בענין האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו <small>(יבמות קט, ב)</small>. דהיינו רק בחי' שוב בלא רצוא דתפלה וכמו"כ להיפך בחי' רצוא דתפלה לבד בלא תורה כלל אלא צריך שיהיו שניהם יחד דוקא ובמדה ושעור ושיהיו כאו"א כלול מזולתו ההפכי ג"כ במדה ושעור. והוא שיהיה בתפלה בחי' המשכת אלקות בקבלת עומ"ש. ובת"ת צ"ל ג"כ בבחי' היראה שהוא בטול היש לאין והכל לפ"ע כנ"ל. וכן באוי"ר שהן רו"ש ב' הפכים צ"ל התכללות משניהם במדה ושיעור כידוע. בענין התכללות דיראה ופחד יצחק באהבה דאברהם. כמו <small>([[תהלים פרק ב#פסוק יא|תהלים ב, יא]])</small> וגילו ברעדה <small>(ברכו' ל, ב)</small> במקום גילה שם תהא רעדה וכמ"ש במ"א וד"ל:

{{עוגן|פרק מב|(מב)}} '''וכ"ז''' לפי שכל עיקר הכוונה בהשתלשלות העולמות הוא בשביל בחי' התקון שהוא ההתכללות דחו"ג באו"כ בשעור ומדה בכדי שיוכל הכלי להכיל האור דוקא ולא יסתלק כנ"ל. וזהו שאנו מוצאים במלאכים עליונים שיש בהן ג"כ בחי' עבודה זאת דבחי' התקון בבחי' ההתכללות דאין ויש דאו"כ הנ"ל והוא מ"ש בהם <small>([[יחזקאל פרק א#פסוק יד|יחזקאל א, יד]])</small> והחיות רצוא ושוב בחי' בטול היש לאין זהו בחי' הרצוא שלהם ובחי' המשכת אלקות מאין ליש עליהם זהו בחי' השוב וכמו <small>([[יחזקאל פרק א#פסוק כד|שם א, כד. כה]])</small> בעמדם תרפינה כנפיהם כו'. (והיינו בשיר שלהם שהוא בבחי' רו"ש דוקא כידוע). וזהו לפי שהמלאכים הגם שהן בבחי' בהמות וחיות כפני אריה ופני שור כו'. שהוא בבחי' התהו שקדם לבחי' התקון דבחי' אדם. אבל הרי יצאו מארץ עלאה כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה כנ"ל. והארץ הרי היא בבחי' התקון דחכ' כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. (כנ"ל באריכות וע"כ אנו מוצאים שיש בהם בחי' ההתכללות כ"א מזולתו ההפכי דוקא. וכמ"ש בזוהר דכלילן דא בדא ושליבן דא בדא כו'. וכמ"ש <small>([[ישעיה פרק ו#פסוק ג|ישעי' ו, ג]])</small> וקרא זא"ז כו' ות"י ומקבלין דין מן דין כו'. שהרי ד' חיות שבמרכבה מתחברים יחד להיות נושאות את הכסא כו' וכמ"ש במ"א). והיינו לפי ששרש התהוות המלאכים מארץ עלאה שהוא בחי' המל' מבחי' או"כ שבמל' שהוא בחי' אין. ויש בהתכללות זע"ז במדה ושעור כנ"ל. וע"כ נתהוו המלאכים ג"כ בבחי' או"כ דוקא האור הוא בבחי' הנפש והצורה שלהם שהוא בבחי' האין והבטול לאלקות תמיד מצד שרשם בבחי' האור שבמל' (כמיכאל באהבה פני אריה אל הימין ששרשם באור המל' דחסד כו'). ובחי' גופם וחומר שלהם הוא בבחי' יש נפרד מצד שרשו בבחי' היש דכלים שבמל'. אך גם בחי' הכלי הוא בבטול היש עכ"פ לפ"ע האין דאור כו' כמו שהוא באו"כ דמל' מקור חוצבם וע"כ חומר המלאכים דק ורוחני מעין הצורה דוקא. (והוא מהבל רוח פיו ית' שעולה ויורד בבחי' רו"ש. וזהו והחיות רו"ש בכללות כו'). וע"כ כל עבודת המלאכים בשיר הוא בבחי' רו"ש להיות גם גופם וחומרם בבחי' בטול היש לאין בסבוב והשתחואה כו' ע"י אור נפשם ורוחם שהוא בבחי' האין האלקי מצד שרשו באין האמיתי דבחי' המל'. ולזה נק' בני האלקים שיש בכח לעשות גם בגופם בחי' בטול היש לאין. וזה בא בחלוק מדרגות רבות בכל עולם לפ"ע גלוי אור האלקי שהוא בבחי' המל' המאיר בכל ג' עולמות דבי"ע והכל בשעור קצוב באור בין בכלי אין ויש כנ"ל לפי אופן הראוי שיהיה קיום האור בכלי כנ"ל. (וראייה לזה ממה שאמרו <small>(סנהדרין לח, ב)</small> הושיט אצבעו קטנה ביניהם (ביתר מכפי המדה) ושרפן (שנתבטלו לגמרי. וכה"ג גם בצמצומים האחרונים ביותר עד ע"ש דנוגה דעשיה וראייה ממחנה סנחרב כו'. (וכמ"ש במ"א והוא צמצום דקו המדה בשם אלקים עד שיוכל להיות יש נפרד גמור וגם זה במדה כו'). וזהו עיקר בחי' התקון כנ"ל גם במלאכים ועולמות התחתונים להיות שרשם מבחי' או"כ דמל' (עד הגלגלים שמסבבים בבטול היש במד' לפ"ע קבלתם מחצוני' הכלים דמל' דמל' דעשייה כו'). ואמנם במלאכים החומר הוא מעין הצורה דוקא בקירוב הערך כמו שהכלי הוא מעין האור למעלה בשרשו. והיינו בחי' צומח וחי כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מג|(מג)}} '''אך''' הנה א"כ יש להבין מהו ההפרש בין נשמות למלאכי' שהנשמות הן בבחי' אדם בצלם אלקים ולא המלאכי' שהן רק בבחי' החי שלמטה מבחי' מדבר כנ"ל מאחר שמבואר למעלה דגם במלאכים הוא בבחי' התקון שהוא בחי' התכללות דאין ויש באו"כ במדה ושעור בבחי' רו"ש מצד שרשם באו"כ דמל' כנ"ל שזהו ג"כ ענין שם מ"ה דאדם כידוע וגם למה ניתן לאדם גוף גשמי יותר מן הגופים דמלאכים הלא היה ראוי להיות להיפוך לפי הנ"ל דכל שהאור עליון יותר צ"ל הכלי בבחי' בטול היש לאין יותר כו'. אמנם הנה עיקר ההפרש בין נשמות למלאכים אע"פ שגם המלאכים כלולים מאו"כ דבחי' המל' שנק' ארץ עלאה כנ"ל. אבל אין עיקר שרשם רק מבחי' חצונית הכלים דמל' בלבד. ואף שיש בהם מבחי' האור ג"כ שזהו ענין הבטול שלהם כנ"ל. אך זהו רק מבחי' חצוניות האור המאיר בחצוניות הכלים. (כחיצוניות החיות דנפש בחיצוניות האברים) (שהוא בחי' צומח וחי שבאדם ולא פנימית האדם שבפנימית הכלים. וז"ש <small>([[יחזקאל פרק א#פסוק י|יחזקאל א, י]])</small> ודמות פניהם פני אדם בבחי' דמות לבד כו'). אבל שרש הנשמות הוא מבחי' פנימית הכלים שהוא בבחי' פנימית אדם העליון דאצי' (כידוע שהנשמות נולדו מיח"ע דזו"נ ואו"א וכמו <small>([[ישעיה פרק סג#פסוק טז|ישעי' סג, טז]])</small> כי אתה אבינו כו'. כטפה במוח האב שמוליד בדמותו כצלמו בבחי' עצמות ממש. כמ"ש <small>([[משלי פרק ל#פסוק ד|משלי ל, ד]])</small> מה שמו ומה שם בנו כו'. וגם באדה"ר דכתי' ויפח באפיו נ"ח נשמ' זו היא מבחי' פנימיו' הכלים שהוא בחי' אדם ממש אדמה לעליון כו'. משא"כ המלאכים שהגם שהם באים ג"כ מרוח פיו ית' כמ"ש ([[תהלים פרק לג#פסוק ו|תהלים לג, ו]]) וברוח פיו כל צבאם. זהו רק הבל חיצוני שבאותיות הדבור שנמשך מחיצוניות הבל הלב כו'. (וכמ"ש במ"א). וע"כ ע"י האדם דוקא הוא עיקר בחי' התקון דשם מ"ה העליון וכמ"ש בו ולכבודי בראתיו כו'. וע"כ אין לבחי' התכללות דרו"ש דמלאכים ערך כלל לבחי' התכללות דתקון דשם מ"ה דאדם ע"י תו"מ ואוי"ר שלהם כנ"ל. דאע"פ שגם במלאכי' יש בחי' התכללות דאין ויש דאו"כ לפ"ע דוקא. היינו רק כמו שהם בשרשם בבחי' חצוניות דאו"כ שבמל' שאינו בבחי' מדבר דאדם עצמו כלל (רק בחי' החי שבמדבר לבד). אבל שרש הנשמות הוא בבחי' פנימית הכלים העצמיים שכלולים באורות הפנימיים ועצמיות דכללות בחי' אדם העליון שהוא בחי' מדבר. ע"כ להם ניתנה התורה דוקא. לברר לעה"ד טו"ר ולתקן ולהעלו' כל העולמות ומלאכים עליונים בבחי' שם מ"ה דחכמה דאדם שהוא שרש בחי' התקון במא' דקו המדה שבכל ההשתלשלות עד רום המעלות וכידוע שזהו עיקר יתרון מעלת עולם התקון על עולם התהו שהיה שם השבירה שמברר ומתקן לרפ"ח ניצוצות במדה ושעור שנק' מתקלא וכמא' עד דלא הוה מתקלא כו'. (כמשי"ת). ובזה יתורץ גם הקושיא השניה הנ"ל למה ניתן לאדם גוף גשמי יותר מן הגופים דמלאכים. שהיה ראוי להיות להיפוך כו' להיות שנפש האדם מלובש בגופו ג"כ בבחי' או"כ שנק' חומר וצורה שהוא בחי' אין ויש כנ"ל במלאכים אך הנשמה דאדם הוא בבחי' אין דחכ' עלאה שע"ז אמר <small>([[איוב פרק כח#פסוק יב|איוב כח, יב]])</small> והחכמה מאין כו'. (ששרשו הראשון הוא בחי' פנימיות אבא דאצי' כמ"ש כי אתה אבינו כו') הוא למעלה הרבה מבחי' נפש וצורה דמלאכים כו'. והוא בחי' בטול בעצם שנק' אין בעצם שיש בכל ניצוץ האלקי שאין זה במלאכים שגם בנפשם הרוחני אינו רק בחי' בטול היש גם מצד שרשו באור דמל' שהוא רק בחיצוניות הבא לכלל שפע ואינו עצמיות דבחי' אדם כנ"ל. וע"כ לאדם דוקא ניתן גוף גשמי יותר מבחי' גשמי' דד"י ארמ"ע. לפי שזהו הכלל בכ"מ שכל אור היותר עליון בשרשו למעלה דהיינו שקרוב יותר לבחי' אין העצמות דא"ס (שהוא בפנימיות הכלי' דחו"ב וזו"נ כנ"ל) יותר יוכל לבא למטה מטה גם בבחי' הכלי היותר גס ויש נפרד להפכו לבחי' אין וכל אור שאינו עליון בשרשו בבחי' האין האלקי כ"כ לא יוכל להפוך מיש לאין רק דבר שאינו בבחי' יש נפרד כ"כ ולא יש נפרד לגמרי. ויובן זה עד"מ לפני מלך מרומם ביותר יפול גם איש הגיא וגס הרוח ביותר ויבוטל ממציאותו. משא"כ לפני שר שאינו מרומם כ"כ לא יפול מגסותו וגיאותו כ"כ. אבל מי שאינו בגאות וגסות כ"כ יפול מגסותו וגיאותו גם לפני שר שאינו מרומם כ"כ כו'. וכ"ה הנמשל בנפש האדם מצד שרשה למעלה בבחי' אין ובטול ביותר להיותה קרובה יותר לעצמות א"ס ב"ה בבחי' חכמה כח מה בעצם ע"כ ניתן לה גוף גס וחומרי ויש ביותר מפני שיש בכח דאין כזה בנשמה האלקית להפוך ולבטל גם לנה"ט החומרית. (וכמ"ש במ"א בענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו'. דבמקום שפל כזה בנש"ט דמצרים היה צריך שיבוא מעצמות אור העליון כו'. שגם נש"ט נתבטלו ממציאותם כו'. וכמו"כ בענין המופתים שע"י משה דוקא להכניע לפרעה גסות היותר קשה. ולכך אמר <small>([[שמות פרק ו#פסוק כז|שמות ו, כז]])</small> הם המדברי' אל פרעה כו'. הוא משה דוק' שהיה כח מה דבחי' אין דנשמת משה במדרגה גבוה כ"כ לעשות מיש וגסות דפרעה בטול לאין ולא ע"י זולתו שאינו בבחי' מה ואין כ"כ כו'). אבל המלאכים שהן מחיצונית הכלים דמל' כנ"ל שאינם בבחי' האין העצמי דאלקות כ"כ אין ביכולתם רק להפוך לגוף רוחני דאש ורוח הרוחניים שהוא החומר שלהם כנ"ל אבל לא לגוף גס וחומרי כגוף האדם כו'. וע"כ אם היה למלאכי' גופים חומריים כגוף האדם לא היה גם נפשם בבחי' אין ובטול לאלקות כי היה נפשם נמשך אחר גופם מצד גסות ויש דגוף החומרי שהיה גובר על בחי' אין דנפשם ומורידו וממשיכו למטה בחומריו'. כמו שמצינו בנפילים כו' כנ"ל שנפלו למטה לגמרי. משא"כ נשמת האדם מצד שרשה באין דעצמות אלקות בבחי' פנימית דח"ע כו' (שהוא פנימית הכלים דאור אבא כטפה במוח האב כנ"ל). ע"כ יש ביכולתה להפוך גם הגסות החומרי דגוף להיות גם הוא בחי' הבטול ממש לאין. כמו שמצינו בנביאים וצ"ג שהיה אור נשמתם גובר על גופם לזככם בתכלית כו'. ולפ"ע גם בכל ניצוץ קטן מישראל שאומ' נשמה שנתת בי טהורה היא מבחי' טה"ע שלפני הצמצום דקו"ח כו' וד"ל. וז"ש בע"ח דהנשמה עצמה א"צ תקון. לפי ששרשה בפנימיות הכלים דתקון דחכ' כנ"ל ולא ירדה רק לברר לעה"ד טו"ר שבגוף החומרי לפי שיש ביכולתה לתקן שאין כח זה במלאכים כלל. ע"כ לא ניתן להם גופות רק בדקות ורוחניות כפי שיוכל האור דנפשם לעשות בטול היש כו' מצד שאין שרשם רק בבחי' החי שלמטה מבחי' מדבר דאדם כנ"ל. (וזהו שבקשו המלאכים לבחי' הוד דתורה <small>(שבת פח, ב)</small> כמ"ש <small>([[תהלים פרק ח#פסוק ב|תהלי' ח, ב]])</small> תנה הודך על השמים והשיב להם גזל כו' רציחה יש ביניכם כו'. והכוונה שעיקר התורה ניתן לברר לעה"ד טו"ר ואין זה ביכולת המלאכי' כלל רק בנשמות מטעם הנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מד|(מד)}} '''אך''' הנה עדיין אין זה מובן למה אין באדם חומר מעין הצורה לפי כלל הנ"ל במשל תלמיד לפני רבו שכל שהאור עליון יותר צ"ל בחי' בטול היש ביותר. ועוד דלפי הנ"ל בבחי' התהו והתקון הרי אורות דתהו היו בבחי' אין ובטול ביותר והכלי היה בבחי' יש שלא לפ"ע האין וע"כ ירדה ונפלה כו'. וא"כ חיות ובהמות ששרשם בבחי' התהו צ"ל הכלי בבחי' בטול היש לפ"ע האין ביותר יותר מהאדם שהוא מבחי' התקון דשם מ"ה ששרשו עליון יותר בבחי' האין דעצמות הרי צ"ל בו כלי שיהיה בו בטול היש לאין יותר לפ"ע האין שלו יותר ממלאכי' ונהפוך הוא שכלי האדם גס ביותר רק שנהפך גם הוא לאין ואין לו ערך כלל לבטול הכלי דגופים דמלאכים כו'. אך הנה מבואר במ"א בענין לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז <small>(תענית כ, א)</small> שעיקר ההפרש בין המדות דתהו לתקון שהאורות דתהו תקיפים וחזקים ביותר שזהו בחי' הישות באור דוקא כנ"ל כמו אה"ר הטבעית ברשפי אש חזק מאד בבליטה גדולה והרגשה חזקה שא"א לעמוד על נפשו ולבטלו להפוכו כלל וכלל. וע"כ נק' בשם בחי' גבו' דב"ן ובבחי' נקודות כו' (דלא כדלעיל) ולפ"ע זה היה בחי' הכלים שהוא במה שנתלבשה המדה במעוט שלא יכיל האור. (וכמו לוחות ראשונות שנתנו בקולות וברקים כו'. ולא יכלו נש"י לקבל מפני מעוט הכלי כו' ונפלו בחטא העגל אח"כ. ואמנם בחי' התקון הוא בחי' האין ומה בעצם תכלית הבטול והעדר ההרגשה עד שיוכל לבא ברבוי התכללות הכלים דוקא שהוא דבר והפוכו כמו רך כקנה והפוכו הפוך קשה כארז דתהו. וזהו ענין המתקלא דתקון הנ"ל שנמדד באו"כ להיות כלול כ"א מהפוכו במדה ושעור שיהיה מאין יש ומיש אין הכל במדה דוקא שאין זה רק ע"פ בחי' שם מ"ה שהוא בבחי' האין ממש שיכול לעשות מיש גמור בחי' אין ממש ומבחי' אין ממש לבחי' יש ולא יהיה יש נפרד כלל. וכמו בע"ת שהוא יש נפרד לגמרי ונעשה בבחי' אין ממש. (וזהו להפוך גם לקשה כארז דמדות דתהו שנק' אורות תקיפין לבא לבחי' בטול במס"נ ממש). ובצ"ג לזכך הגוף שיאיר בו מאין ממש בבחי' יש גמור כחנוך ואליהו ואינו יש נפרד כלל וכמשיח ומשה כנ"ל. וכ"ז מצד בחי' האין האמיתי דעצמות שבשם מ"ה דוקא. וזהו עיקר ההפרש בין בחי' התהו והתקון ולכך בבחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו הוא בבחי' יש ג"כ כמו שהוא בבחי' התהו. (וכמ"ש במ"א במנחת יעקב לעשו כו' וכהתפעלות המלאכים ברעש גדול כו'. ששרשם בבחי' התהו בבחי' חיות ובהמות והוא כל ענין התפלה בסדר דיוצר אור לפני ק"ש. אבל בחי' העלאת מ"ן לבחי' התקון הוא בהפוך מזה דהיינו רק בחי' הבטול כמו השפלות ולב נשבר. וכמו בתפלת י"ח בלחש דוקא. וכמ"ש <small>([[מלכים א פרק יט#פסוק יב|מ"א יט, יב]])</small> ואחר הרעש אש כו' עד קול דממה דקה. משום דתמן קאתי מלכא <small>(ברכות נח, א)</small> כמו לפני המלך צ"ל רק בבטול פנימי דוקא. ולא בהתפעלות ורעש כו' משום דרוח אייתי רוח כו' ולפי אופן האור הנמשך צ"ל אופן ההעלאה כו'. וזהו ההפרש בין רו"ש דמלאכים דבטול היש שלהם בכלי ברעש לפי אופן האור שהוא בא בבחי' גלוי במורגש כו' (ודלא כדלעיל שהמלאכים בבחי' התקון. ואע"פ שמתכללים יחד זהו מצד הארת שם מ"ה עליהם. כמו <small>([[איוב פרק כה#פסוק ב|איוב כה, ב]])</small> עשה שלום במרומיו כו' כידוע). וזהו הטעם שניתן לאדם שהוא בשם מ"ה עצמו גוף גס שיכול להביאו לבחי' אין ממש שאין זה במלאכים שאו"כ שלהם בבחי' יש הפוך בחי' התקון. וע"כ היו הנפילים כו' וד"ל. והוא לפי שאין בכח לברר לבחי' יש דתהו רק בחי' שם מ"ה דאדם. כמ"ש אדם כי יקריב כו' מן הבהמה כו'. והוא ג"כ ענין ההתכללות אמיתית דאו"כ בכלל מראש לסוף. ובפרט שאינו אלא בשם מ"ה דאדם ע"כ על ידו דוקא נעשה בחי' קו המדה למדוד שעור וערך בדבר והפוכו שלא יגבור האחד על זולתו בהעלאה מיש לאין ובהמשכה מאין ליש בין באורות בין בכלים כנ"ל וד"ל). ונמצא מובן עכ"פ מכל הנ"ל בהפרש שבין המלאכים ונשמות שהתהוות גוף ונפש דמלאכים יצאו כאחד ממקור חוצבם ממאמר אחד דתוצא הארץ עלאה כו'. בבחי' המל' מבחי' חצוניות הכלים דאותיות הדבור והוא הבל החיצוני המלובש בדבור זה דתוצא הארץ. וכן אמר וברוח פיו כל צבאם וצורה וחומר שבדבור העליון הוא המקור לצורה וחומר דמלאכים. דהיינו גופם נמשך מחומר הבל הדבור ונפשם הרוחנית מרוחנית דרוח הבל הדבור והן קרובים זע"ז בערך ויחוס אחד כצומח וחי שקרובים זע"ז כנ"ל באריכות. וכמ"כ יובן בשרשם באצי' בבחי' צומח וחי דאצי' (שנק' בזוהר חיון עלאין כו'). והן בחי' מדות דאצי' שכלולים הם ומתאחדים עם בינה (וגם האבות כאשר נק' בשם מרכבה למדות חג"ת דאצי' שכלולים בבינה דאצי' כו'). אבל האדם לא נברא גופו עם נפשו כאחד אלא גופו מן הדומם. ולא נתלבש בו נפש החי אלא בחי' מדבר דוקא. ובאמת יש להבין איך יוכל הדומם להיות חומר לצורה דחכ' בחי' מדבר שלמעלה מן החי אם גם החי א"א לבא בדומם רק בצומח שסמוך וקרוב אליו כ"ש בחי' מדבר כו'. אך הנה יש להקדים תחלה בשרש האותיות שנק' דומם כנ"ל בהיות שבאמת אין האותיות באים בבחי' ההשתלשלות עו"ע כהשתלשלות המדות מן השכל שנולדים בבחי' המשכה דעו"ע דידוע בכל עו"ע שהעלול קרוב הוא בערך אל העילה ומתייחס עמו עד שיחייב חיוב והכרח שיוציא העילה העלול הזה דוקא כהתהוות המדות אוי"ר מן השכל מפני שכלולים אוי"ר בשכל תחלה כנ"ל. אבל האותיות לא נתהוו כלל מן השכל ולא מן המדות עד שלא יחויב כלל שיולדו אותיות מן האוי"ר או השכל ואע"פ שאנו רואים שמיד שיתפעל בלב אוי"ר יתהוו אותיות וצירופים במחשבה ודבור כאופן האוי"ר וכן בהמצאת שכל יתהוו צירופים באותיות המחשבה. הנה אותיות אלה אינם רק כלים להכיל ולהלביש בלבד לאור המדות דאוי"ר או אל השכל. אבל עיקר מציאות' ומהותם נתהווה מלמעלה מן השכל. ובאור הדברים הנה ידוע דשרש האותיות הן קבועים בנפש עצמה ברוחניות ושם הן עיקר מציאותן ומהותן שהרי נק' נפש המדברת רוח ממללא. כמו ששאר כחות הנפש נמשכים מן הנפש וכלולים בעצמותה. כמו כח השכל שבנפש שנק' נפש השכלית כך אותיות רוחניות הקבועים בה שע"ש זה נק' רוח ממללא (והן כ"ב תנועות שבנפש הרוחנית רק שבה' מוצאות הפה ירדו בדרך התלבשות לבד לצאת במבטא גשמית בהבל קול גשמי כאחה"ע מהגרון גיכ"ק מהחיך כו'. ונק' כלים פנימיים ועצמיים להכיל ולהגביל לעצמות הנפש. משא"כ אותיות השכל והמדות שאינן רק לבושים לבד שבהן יתלבש השכל או המדות כמ"ש במ"א בענין מילדות העבריות כו' דע"י האותיות העצמיי' יאיר אור עצם הנפש מבחי' ההעל' לגלוי וע"י אותיות השכל אין עצם השכל מאיר. (שהרי לא קאים אינש אדעתא דרבי' כו' <small>(ע"ז ה, ב)</small> כי מה שהאותיות הן כלים להכיל אור השכל אין זה מצד שהאותיות יש להם שייכות וחבור להשכל עצמו כחומר לצורה שא"כ לא היה מציאות אותיות מתחלה בלא שכל וחכ' ואנו רואים שאין התהוות האותיות מתחלה מן השכל שכבר נמצא מציאות' בנפש המדברת שנק' רוח ממללא וא"כ א"א לומר שהשכל יחייב ויכריח להיות התהוות אותיות לבחי' כלים אלו כי השכל מהות מציאות בפ"ע והאותיו' מציאות בפ"ע ואינן מסוג השכל כלל. (אע"ג דאבא יסד ברתא דמצרף לחכמה וראיי' מן התינוק שאינו יכול לדבר. זהו רק בסדר הצירופים לבד כמו בהמות וחיות שאינן נק' נפש חיה רוח ממללא כך תינוק קודם שיכול לדבר אע"פ שנפשו נפש אדם בחי' מדבר כי עדיין לא נגדלה הנפש בשלימות גידולה בחכ' כו'. ואין זה תלוי בשכל והשגה שמלובש באותיות. דא"כ הרי יש לאותיו' ערך וסוג אחד עם השכל אלא בבחי' גדלות השכל שנק' נפש השכלית שהוא נפש המדברת דוקא וד"ל:

{{עוגן|פרק מה|(מה)}} '''אבל''' שרש עצם מציאות האותיות הן קבועים בנפש עצמה ואין להם שייכות עם מהות שכל כלל. וראייה חזקה לזה הוא ממה שאנו רואים שיש מדות בשכל וחכמה עצמה והן חו"ג כמו שיש שכל המטה כלפי חסד ויש שכל המטה כלפי דין שהן ב' הפכים ומנגדים ממש. וידוע שא"א שיבא בהתגלות איזה שכל וסברא בהשגה גמורה כ"א ע"י צירופי אותיות המגבילו ומכילו בכל פרטי חלקיו ואופניו. ואם היו האותיות שייכים לשכל כחומר לצורה ודאי היה מוכרח שיהיו צירופי אותיות לשכל של חסד מיוחדים אליו לפי אופניו דוקא ולשכל של דין צריך שיבא בצירופי אותיות אחרים שהן מורים על שכל של דין בכל פרטי אופניו וא"כ היה מהראוי שיהיה אותיות מיוחדים ומחולקים לשכל של חו"ג לזה בפ"ע ולזה בפ"ע ואם שבודאי יש חילוק בין צירופי אותיות של חכמה ושכל של חסד לצירופי אותיות של שכל של דין אבל הרי אין זה שנוי רק באופן הצירופים לבד דהיינו רק בסדר הצירופים מכ"ב אותיות דה' מוצאות במוקדם ומאוחר אבל האותיות עצמן אחת הן ממש שאותיות הללו שהן כלים להכיל אור שכל של חסד הן עצמם כלים וצירופי' לאור שכל של דין רק שהשנוי הוא באופן סדר הצירופים לבד כמו אף בתיבה אחת ישונה מצד הצירוף כמוקדם ומאוחר מאות זה לאות שני גוף השכל מחסד לדין ומדין לחסד אבל לא מצד גופי האותיות עצמן כמו תיבת נגע בשנוי הסדר בהקדמת העי"ן לנו"ן יהיה תיבת ענג וכן מתיבת פשע שפע שהכל הוא באותיות וא"כ שהאותיות מצד עצמן יכולים להכיל ב' הפכים דחו"ג דחכ' מזה יש הוראה גמורה שאין האותיות שייכים למהות השכל כחומר לצורה עד שיחוייב מזה לומר שמשכל זה יתהוו אותיות אלו ומשכל אחר יתהוו אותיות אחרים אלא אותיות שהן כלים לזה הן עצמן כלים לזה שכנגדו רק שהשנוי הוא בצרופיהן כידוע (ואמנם שנוי צירופי האותיות תלוי בכח המשכיל שבנפש שנק' נפש השכלית נפש המדברת רוח ממללא גם בכ"ב אותיות הרוחניים הקבועי' בנפש וגם זה לשנות הצירופים בלבד. אבל גופי האותיות הן בבחי' העצמות דנפש שלמעלה גם מבחי' חכ' שבנפש. וכמ"ש במ"א שהאותיות עצמם בבחי' פנימיות הכתר כו'):

{{עוגן|פרק מו|(מו)}} '''וראייה''' גדולה יותר ממה שאנו מוצאים גם באותיות הרוחניים שבנפש שהן בג' מדרגות דחג"ת שעטנז גץ ובדק חיה כו' דהיינו שיש אותיות המורים על בחי' החסד דוקא שע"י יומשך רק חסד ולא דין ויש אותיות הקבועים בנפש שהן מורים רק על דין ולא חסד ויש שהן ממוצעים מחו"ג כו' (שהוא אות רוחני המורה על נטיות ותנועת עצמות הרצון שבנפש ההיולית כו' שבאופן זה תתגלה מן הנפש בעצמ' דוקא כו') ועכ"ז כאשר אותיות הללו בעצמן כשבאים במבטא גשמית להיות כלים לאור השכל שבמוח אין הכרח כלל שאותו האות שטבעו ומהותו בנפש הרוחני' בבחי' החסד יהיה בחי' כלי לשכל של חסד דוקא ואות שטבעו ומהותו בנפש ברוחניו' בבחי' דין יהיה כלי לשכל של דין דוקא אלא אדרבה יחליפו עצמן שיהיה אות של חסד בחי' כלי לשכל של דין וכן להיפוך כו'. ומזה ודאי הוראה גמור' שאין בחי' חו"ג דאותיות הרוחניי' שבנפש מערך וסוג אחד עם בחי' חו"ג דשכל כלל עד שיכריח ויחייב חו"ג דשכל להיות בחו"ג דאותיות דוקא לפי שהאותיות מהות נבדל בערך ממהות שכל להיותן במהות בפ"ע רק בסדר צירופיהן הוא שבא אור השכל בהתלבשות לבד ע"כ הוא עצמו הטעם שאותן האותיות שהיו כלים לאור שכל המטה כלפי חסד הם עצמם נעשו בחי' כלים וצירופים לבחי' דין וגבו' שבחכ' כו' רק השנוי הוא בסדר הצירופים לבד כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מז|(מז)}} '''אבל''' הנה המשכת והשפעת השכל במדות אע"פ שהמדות ג"כ מהות אחר שאינו מהות שכל ובא השכל במדות בהתלבשות ממהות למהות אבל הרי אנו רואים בחוש שאין התפעלות המדות רק מהתפעלות השכל לפי אופן בחי' חו"ג שבשכל דוקא ולא כאותיות עם השכל (גם עם המדות שהרי אותן האותיות שהן כלים לחסד ואהבה שבלב הן עצמן כלים לדין ורוגז שבלב כו') אלא אדרב' המדו' מתייחסי' עם השכל שבמוח עד שיחוייב להיות משכל זה של חסד להיות חסד בלב ולא דין בשום אופן ומשכל של דין א"א להיות כ"א התפעלות דין בלב. וא"א שיתפעל בלב בהפך מכפי שהוא בשכל עד שחו"ג דמדות הן רק ע"פ חו"ג בלי נטיה כלל כי ודאי א"א שיתהווה מדת החסד בלב משכל שמטה כלפי דין וכן להיפוך וכמו"כ בהתפעלות אוי"ר חדוה ומרירו שהוא רק ע"פ אופן התפעלות השכל כידוע וזו הוראה גמורה על היות המדות מסוג וערך אחד עם השכל לפי שמדות הללו כלולים היו תחלה בשכל ואין זה רק גלוי מן ההעלם שנק' יש מיש כמ"ש במ"א וע"כ לא יוחלף ולא ישתנה כלל מחו"ג דשכל בחו"ג דמדות (וראייה יותר לזה מגידול השכל עם גידול המדות כא' ממש כמ"ש לפי שכלו יהולל איש כנ"ל באריכות) ואותיות הדבור אחד הוא בגדול וקטן וגם יכול לדבר דברי דין הגם שבלבו ודעתו חסד אע"פ ששכלו נוטה לדין זהו בדרך כפיה והכרח וע"פ הרוב המוח שליט על הלב כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק מח|(מח)}} '''ואע"פ''' שיש התכללות דחו"ג שבחי' אור הגבו' מאיר בכלי החסד (כמו שברוגז רחמים יזכור וכן להיפוך בחסד יעשה דין כיוסף עם אחיו או כיסורים של אהבה לצדיקים <small>(ברכות ה, א)</small> וכמשלם לשונאיו כו' שמשכל של חסד נעשה דין לצדיקים ומשכל של דין נעשה חסד לרשעים כו' ה"ז בחי' התכללות דחו"ג שבשכל שנק' גבו' שבחסד וחסד שבגבור' שזה בא גם במדות לפי אופן חו"ג דשכל בהתכללותן אז בהתפעלות המדות ג"כ כמוהו (ומה שאו' יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך כו'. שזהו שלא כמו בשכל הנוטה כלפי דין היינו מצד הר"ר דרצון הפשוט דוקא שלמעלה מן השכל כו'). וא"כ הרי מובן עכ"פ מכ"ז ההפרש בין אותיות למדות שהמדות באים מן השכל בדרך השתלשלות עו"ע כחומר וצורה שהן בינה ומדות כמו צומח וחי שקרובים בערך כנ"ל. אבל האותיות הגם שמלבישים למדות ושכל אין זה בדרך השתלשלות עו"ע כלל בבחי' חומר וצורה במדות עם השכל שהרי אותיות א' הן לבחי' חו"ג דחו"ב ומדות כנ"ל. ויובן מזה גם בבחי' הדומם שהן בחי' האותיות ששרש מציאותם הוא למעל' מבינ' ומדות שהן צו"ח לבד כו'. אלא שרש הדומם דאותיות הוא בבחי' העצמות ממש כנ"ל באותיות שבנפש עצמה כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק מט|(מט)}} '''ובכ"ז''' יובן בתוס' ביאור בטעם ענין הנ"ל במה שבהמות וחיו' יצאו גופם ונפשם כא'. וכ"ה המלאכי' שנק' בהמות וחיות להיות שהן בבחי' צומח וחי שזהו בחי' הצמיחה דמדות מן השכל שנק' חי כנ"ל שהוא בא בבחי' השתלשלות עו"ע שהרי חו"ג דשכל יכריח ויחייב חו"ג דמדות כנ"ל (וכגידול המדות עם השכל כנ"ל) אבל בחי' הדומם אע"פ שלמטה הוא ביותר גם מן הצומח ורחוק הוא מערך החי וכ"ש מבחי' המדבר מ"מ נתלבש בגוף האדם הדומם מבחי' מדבר דוקא שלמעלה מן החי משום דשרש הדומם בעצמות כאותיות שנק' דומם ששרשם בעצמות הנפש רק שהושפל למטה ביותר שכל הגבוה יותר יותר יושפל למטה משום דנתב"ס וסב"ת כו'. ועכ"ז לא יצא גוף האדם עם נפשו כא' כבהמות וחיות שהן בצו"ח שקרובים זע"ז משא"כ הדומם שרחוק בערך מאד מן בחי' המדבר רק שנתלבש' בו הנשמה אח"כ והיה בו לנ"ח בחומר וצורה מצד שרש הדומם בעצמות הנפש שנק' נפש המדברת רוח ממללא. וז"ש אחר ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח רוח ממללא וד"ל:

{{עוגן|פרק נ|(נ)}} '''והנה''' אחר כל הנ"ל יובן בתוס' באור מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ואיך יתורץ הקושיא הנ"ל דהל"ל בשמים שיסדם בחכ' וכונן ארץ בתבונה כו'. דהנה באמת השמים שרש יסודם מבחי' תבונה ובינה והארץ יסודה מבחי' חכמה שלמעלה מבינה כידוע. והענין הוא כמ"ש למעלה דשמים וארץ הרוחניים למעלה הוא בחי' מדות ודבור שאותיות הדבור בחי' דומם כארץ ומקבלים השפע מבחי' המדות שבלב שהן בבחי' צומח מקטנות לגדלות משא"כ האותיות שאין בהם צמיחה ורבוי כלל כנ"ל באריכות. וידוע דאע"פ שהמדות נק' משפיעים לדבור הן עצמן בחי' מקבלים אור חיותם וקיומם מן השכל המושג הנק' תבונה שהוא בחי' חצונית בינה כאשר בא באותיות המח' שנק' מחשבת שכל שמזה עיקר התפעלו' המדו' אוי"ר והוא אותיות תבונה בן ובת שהן אוי"ר ומוחין שלהם נקרא תבונה והוא מה שנמשך ונולד מן השכל אוי"ר בשכל עצמו אבל גוף ענין ההתבוננות הוא בחי' בינה עצמה כידוע. וז"ש כונן שמים אש ומים והשי"ן ממוצע דהיינו חג"ת בתבונה דוקא (והיינו צו"ח כנ"ל) אבל בחכ' יסד ארץ שהוא הדומם דבחי' הדבור הוא מן נקודה דחכ' שאינו מתפשט אפי' בהשגה דבינה עצמה (כנ"ל באורך) והוא משום דאבא דוקא יסד ברתא שהוא צירופי אותיות הדבור. וז"ש יסד ארץ. וכנראה בחוש שצירופי אותיות הדבור אינם באים ע"י השגה דבינה רק ע"י נקודה דחכ' שלמעלה מן ההשגה כי הרי אינו מכוין איך לצרף האותיות כו' והוא משום דנתב"ס דוקא (והוא מ"ש ויהי האדם לנ"ח לרוח ממללא שנק' נפש המדברת כו'). אך הנה עדיין יש להבין באור ד"ז דהלא לכאורה אנו מוצאים סתירה גמורה לזה בהיפוך ממש. והוא מ"ש בזוהר בכמה דוכתי דבן מסט' דאבא קאתי (כמו זכר חסדו דזכר רובו חסד מחסדים דאבא כו') ובת מסט' דאימא כמ"ש <small>([[יחזקאל פרקטז#פסוק מד|יחזקאל טז, מד]])</small> (כאמה בתה דאימא אוזיפא מנהא לברתא שהן ה"ג מנצפ"ך דאימא כו'). ומ"ש <small>([[בראשית פרק כ#פסוק יב|בראשי' כ, יב]])</small> וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי כו'. זהו משום דאבא יסד ברתא היפוך זה):

{{עוגן|פרק נא|(נא)}} '''אך''' הנה ידוע דחו"ב נק' אב ואם. ועד"מ ולד הנולד מאב ואם גשמיים דטפת מ"ד דאב הוא עיקר המוליד את הולד והיינו שכוללת כל איברי הולד מראשו לסופו בכללותו ובבחי' כח והעלם ההיולי עדיין ע"כ עדיין הוא בלי התחלקות איברים כלל לפי שאין בטפה רק בחי' כח וחיות הרוחני של כל האברים בהעלם ודקות גדול (כמו פרי התפוח שנראה בגרעין ע"י הבטה בכלי כו') וכולל כל פרטי חלקי נפשו וגופו שעתיד ליגדל בבטן בט"ח ולא שיש מציאות איברי גופו ממש בטפה לא מניה כו' רק בשהיית הולד בבטן אמו ט"ח הוא שנתפשט ונתגדל הולד בבנין גופו ברמ"ח איברים בפרצוף אדם בהתחלקות ימין ושמאל ואמצע וראש ורגל כו' שהוא ציור אדם בג' מדרגות בכלל חב"ד חג"ת נה"י כו' שכ"ז היה כלול בהעלם הרוחניות בטפה בלי התחלקו' כלל וגדול זה בציור כזה הוא בא בכח מ"נ דאם שהיא המגדלת הוולד ומציירו בציור אדם בט"ח בעבור כידוע (וכמ"ש בזהר ע"פ <small>([[במדבר פרק כג#פסוק ט|במדבר כג, ט]])</small> כי מראש צרים כו' דמסט' דאימא אתמתח כו') ולכך נק' <small>([[תהלים פרק קיג#פסוק ט|תהלי' קיג, ט]])</small> אם הבנים ל' אומנת כו' וגם אחר תולדת הולד מגדלתו בחלב שיונק משדי אמו עד שגם אחר היניקה צריך לאמו כו' עד היותו בן ו' שנים כו' (וכנ"ל באריכות) והדוגמא מכ"ז יובן ג"כ למעלה בבחי' תולדות המדות מבחי' בינה עלאה דמ"ש בן מסט' דאימא קאתי היינו מפני שעיקר שרש התהוות מציאותו הוא מבחי' נקודה דחכ' שנק' יו"ד שזהו כמשל טפה דאב שהוא עיקר המוליד הוולד כנ"ל וכ"ה במקור הראשון של התהוות המדות שהוא מבחי' טפת יסוד אבא כו' ומשם מקור תולדות הנשמו' כידוע כענין כי אתה אבינו לפי שכנ"י נק' בנים כמ"ש <small>([[דברים פרק יד#פסוק א|דברים יד, א]])</small> בנים אתם לה' כו' עד שכל ניצוץ בפרט מישראל יכול לומר אבינו כו' משום דשרש הבן מסט' דאבא דוקא קאתי כנ"ל בטפה דאב כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק נב|(נב)}} '''אך''' הנה בבחי' נקוד' די' דחכ' עדיין אין שם בחי' התפשטו' וציור המדות רק בכללות לבד בלי התחלקו' ימין ושמאל כו' לגמרי רק הוא בחי' מקורם הרוחני בכללות לבד בהעל' ודקות גדול מאד כו' עד"מ בטפה שכוללת כל אברי הולד כו' (כמ"ש במ"א בענין תשב"כ ותושבע"פ כו') אבל עיקר התפשטו' בנין המדות בהתחלקות ימין ושמאל כו' וראש וסוף ובנין הכלים פנימיי' ואמצעי' וחיצוני' שהוא בחי' פרצוף אדם במוחין חב"ד כו' הכל הוא ע"י בחי' אימא דוקא שזהו בבחי' השגה דבינה כו' וגם אח"כ בגידול ויניקה דמוחין כידוע בענין <small>([[דברים פרק כב#פסוק ו|דברים כב, ו]])</small> והאם רובצת על האפרחים כו' ונמצא שגידול המדות ע"י האם דבינה בעבור יניקה ומוחין כו'. זהו כמו חבור הצומח וחי שקרובים זע"ז בערך כנ"ל כ"ה צמיחות וגידול המדות ע"י שכל שנק' חי כנ"ל וד"ל. וז"ש כונן שמים דוקא בתבונה שבחי' המדות נק' שמים כנ"ל והם מתכוננים בעי"מ ומתגדלים ע"י תבונה דוקא שהוא שפע דהשג' השכל במדו' שעי"ז מתכונני' ומתקיימי' להיות בבנין קיים בציור והתחלקות פרצוף אדם בפנימיות וחיצוניות כנ"ל. אבל בשרש ומקור המוליד המדות שהוא בטפת אבא שהוא נקודה די' דחכ' הרי אינם שם רק בבחי' ההעלם ובכח ובכללות ותמצית עדיין כנ"ל. ולא שייך לומר ע"ז ל' כונן וד"ל:

{{עוגן|פרק נג|(נג)}} '''אך''' עדיין יש להבין מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ משום דאבא יסד ברתא כנ"ל הלא א' כאמה בתה דבת מסט' דאימא קאתי כו'. ועוד דהלא גם מ"ש כונן שמים בתבונה כולל בן ובת כאותיות תבונה כו'. אמנם הנה באמת מ"ש כאמה בתה היינו רק לענין סדר צירופי אותיות של הדבור שנק' בת ששרש סדר זה ניתן למל' שהוא הדבור מה"ג מנצפ"ך דאימא דוקא כנ"ל שהן ה"ג המחלקות ומפרידות בה' מוצאות ומתכללים יחד באופן אחד כמו שמתחלקים אותיות המח' שהוא בחי' מל' דתבונה שע"י אופן ההשגה הנגלית באותיות המחשבה בצרופים שבה כך ממש יבא בדבור באופן צירופי אותיות הדבור וז"ש דאימא אוזיפ' כו' ששאלה ה"ג שלה לברתה שהוא אותיות הדבור לחלק' ג"כ באותו אופן שמתחלקים אותיות המחשבה כידוע בענין מאמר סתום ומאמר פתוח כו' <small>(שבת קד, א)</small> שנק' ים ויבשה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא שהם ב' ההי"ן דשם הוי"ה ה"א עילאה וה"א תתאה בינה ומל' והיינו כאמה בתה כו'. וז"ש דבת מסט' דאימא כו' שהדבור נמשך לפי אופן ההשגה דבינה כנ"ל אבל גופי האותיות עצמן ומהותן ממש הנה לא נתהוו עיקר מציאותן מבחי' בינה כלל (וגם לא מבחי' חכ' וכ"ש שאין בהם גידול וצמיחה מן חו"ב ולא כמו שבינה מגדלת המדות לפי שנק' או"א מולידים את המדות ותחלה היו המדות כלולים בעבור באימא שהוא רגל הקצר דה"א עלאה דאושיט פסיע' לבר כו') אלא שרש התהוות גופי האותיו' הוא מלמעלה מחו"ב לגמרי וכנ"ל דשרש האותיות דדבור הוא בבחי' העצמות ממש (שהן אותיות הקבועים בנפש עצמה כנ"ל) שלמעלה גם ממקור החכ' כי מ"ש והחכמה מאין תמצא הרי עכ"פ נמצאת מכח המשכיל שבנפש מאין ליש רק שהוא שלא בבחי' השתלשלות עו"ע שנק' יש מיש כמדות שנולדים מן השכל אבל האותיות הן בבחי' עצמיות הנפש שלא שייך לומר בהן ענין התהוות מאין ליש כהתהוות החכ' (ואפי' התהוות רצון ותענוג בא מן עצם הנפש בדרך השפעה והמשכה ע"י אותיות מהעלם לגילוי מציאות רצון ותענוג כו' משא"כ אותיות העצמיים שהן מעצמות הנפש ממש וז"ש לנפש חיה לרוח ממללא בעצם מצד עצמות הנפש (רק ענין הצירוף גם באותיות הרוחניים שבנפש הוא ע"י החכ' העצמי' שנק' נפש השכלי בעצם כמו שצירופי האותיות נעשים במבטא הגשמי' ע"י החכ' שמצרף לאותיות דאבא יסד ברתא כו') רק למטה נעשים האותיות בחי' כלים להלביש את המדות והשכל והשגה אע"פ שהן בכמה הפכים דחו"ג אינו מכריח לאותיות שילביש בבחי' חו"ג שבהן כנ"ל מצד שאין להם שייכות כלל עם השכל ומדות כנ"ל). והנה יהיה איך שיהיה עכ"פ הרי מקור א' להתהוות החכמה והאותיות מעצמות הנפש ממש שכמו שהחכ' נמשכת מעצמות מאין ליש כך האותיות נמשכו לבא במציאות אותיות (והאותיות קודמין לבא בנפש התינוק הנולד בטרם שיומשך החכ' לצרף כו') וע"כ גם בירידת האותיו' בה' מוצאות למטה מן השכל ומדות אז מאיר אור החכ' בהן לעשות בהן כח הצירוף שמצטרפים ממילא מאליהם ולהיות יוצאים בצירופי' שונים מעצמם כמו שהוא בעצמות הנפש שנק' רוח ממללא באותיות הרוחניות שבנפש כנ"ל ששם ג"כ בחי' הצירוף הוא מן החכ' שבעצם כו' שמצד זה נק' רוח ממללא נפש המדבר' לפי שהוא בבחי' מדבר דחכ' כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק נד|(נד)}} ('''ומזה''' הטעם אמר בבחי' הדבור גם כשנק' בת אבל היא נק' בת אבי דוקא ולא בת אמי שזהו מצד שרשה הראשון שהוא בחכ' שנק' מדבר וכן אמר ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת) וז"ש <small>(מדר' ש"ה ספ"ג)</small> לא זז מחבבה עד שקרא' בתי ואח"כ אמי ואח"כ אחותי דתחלה עליית המל' באור אבא מחמת הצירופים שבה דאבא יסד ברתא ואח"כ עלייתה באור אימא ממש קורא' אמי ואח"כ אחותי בבחי' מקור אחד לחכ' ואותיות וכמ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי כו' (כמ"ש בזהר ומבואר במ"א באריכות) וז"ש ה' בחכ' יסד ארץ דוקא שזהו בחי' המל' שנק' ארץ עלאה שהוא בחי' הדומם דאצי' בחי' האותיות מצד עצמן ששרשן אחד עם שרש החכ' במקורה העצמית שמאין ממש תמצא (כמו נפש המדברת כנ"ל). ע"כ גם למטה בחכמה יסד ארץ שיסוד הארץ וקיומה הוא בחכ' דוקא ולא בתבונה שהוא בבחי' החי שלמטה מן המדבר אבל כונן שמים שהוא בחי' צומח דמדות בתבונה דוקא שהוא בבחי' החי מטעם הנ"ל וד"ל. (ובזה יובן יותר טעם המחלוק' אם שמים קדמו לארץ כו' דמ"ש ברא' ברא בחוכמתא כו' זהו שמים בחי' המדו' שקדמו לדבור שנק' ארץ וכמ"ש כונן שמים בתבונ' שהוא שם אלקי' עלאה דבינה כו' אבל מ"ד ארץ קדמה לשמים זהו מצד ששרש הדומם בבחי' חכ' דמדבר כמ"ש בחכ' יסד ארץ והחכ' קדמה לבינה ע"כ ארץ קדמה לשמים כו'. וכמ"ש ביום עשות ה' א' ארץ ושמים דשם הוי"ה ברא את הארץ דוקא כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ ואלקים ברא שמים כו'. ומ"ד שמים וארץ כאחד נבראו כמ"ש בראשית ברא כו' השמים וארץ כאחד ממש זהו מצד מקור ושרש הראשון ששוה שם ראש וסוף דחכ' ודבור שהוא מלמעלה גם מבחי' מדבר דאדם כמו כי לא אדם הוא כו' <small>([[שמואל א פרק ט#פרק כט|ש"א טו, כט]])</small> שהוא למע' מבחי' משפיע ומקבל כידוע וד"ל):

{{עוגן|פרק נה|(נה)}} '''וזהו''' וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה כו'. דהנה מבואר למעלה בשורש הדומם שהוא במקור החכ' וע"כ בדומם דוקא הוא שנתלבשה הנשמה דאדה"ר שהוא בחי' החכ' וכנ"ל בענין בחכ' יסד ארץ כו' משא"כ בצומח דמדות שנק' שמים שרשם בתבונה ובינה כו'. וזהו וייצר ב' יודי"ן יו"ד העליון הוא בחי' נקודה דחכ' עלאה שמתאחד בבחי' הדומם בחי' אותיות הדבור שהוא יו"ד התחתון דאות האלף בחי' ח"ת דמל' ואות האלף שבאדם הוא בחי' שם מ"ה במלוי אלפי"ן כידוע. וע"כ ביצירת האדם עפר מן האדמה דוקא אמר וייצר בב' יודי"ן והזכיר ב' שמות דה' אלקים שהוא ח"ע וח"ת שזהו התחברות החכ' במל' כמ"ש <small>([[משלי פרק א#פסוק כ|משלי א, כ]])</small> חכמות בחוץ ח"ע דאתמשך בח"ת כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק נו|(נו)}} '''אך''' הנה עדיין יש להבין למה בבחי' יצירה דוקא אמר וייצר בב' יודי"ן דח"ע וח"ת וב' שמות דה' אלקים ולא בבריאה כו'. ואיך יתכן על היצירה בעפר דומם קודם שנפח בו נ"ח שיאמר בזה ב' שמות הללו דוקא. ומהו שכפל הדבר ביצירה אחר שכבר אמר ויברא אלקים את האדם בצלמו כו'. אך הנה כתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הרי יש ג' מדרגות בי"ע כמו שאו' בראת יצרת נפחת בי כו'. והן ג' מיני אדם דבריאה (שנק' א"ק ובל' הזהר אדם קדמאה) (ואדם דיצירה שהוא ע"י וא"א בכלל) ואדם דעשיה (בחי' ז"א ומל') (וכמ"ש במ"א בענין ג' מדרגות דאדם פנימי ואמצעי וחצוני דפנימי הוא כמו הנשמה עצמה בלא גוף כלל ואמצעי הוא האור שנתחבר מן הנשמה בגוף וחצוני הוא חיצוניות האברים כאשר כבר נתלבשה הנשמה בגוף כו'). ודרך כלל הן רק ב' מיני אדם דאדם נק' מ"ה וכתיב <small>([[משלי פרק ל#פסוק ד|משלי ל, ד]])</small> מה שמו ומה שם בנו כו'. פי' מה שמו הוא בחי' מ"ה בעצם שנקרא ח"ע בחי' אור אבא דאצי' וגם נק' אדה"ר והוא אדם קדמאה שנק' אדם דבריאה ומה שם בנו הוא בחי' אדם בתרא' בחי' אדם דיצי' שהוא בחי' ז"א והוא בחי' ח"ת דיעקב שע"ז אמרו <small>(ב"ב נח, א)</small> שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר כו'. וזהו ג"כ ענין שם ע"ב במלוי יודי"ן דח"ע ושם מ"ה במלוי אלפי"ן דז"א כו' והוא בבחי' יצירה כידוע. אך מ"ש וייצר כו' דקאי על גוף האדם שיש בו נשמת אדם כמ"ש וייצר את האדם ואח"כ ויפח באפיו כו'. הנה זה יתפרש בג' אופנים דבי"ע כו' ויובן זה בנפש האדם כידוע שיש ב' מיני חכ' א' חכמה שלמעלה מן הרצון לגמרי והוא בעצמו' הנפש ממש שמשם נמשך להיות עיקר נקודת עצם הרצון אם כך או להיפוך לחסד או לדין (כמו שאו' יה"ר מלפניך כו') הרי יש גם שם בחי' המדות חו"ג עכ"פ. ואמנם הן להיות התפעלות עצם הרצון לחסד או לדין או לממוצע כו' (כמו במבול דכתיב וירא א' כי רבה רעת כו' ואח"כ אמר עוד כל ימי הארץ כו'). ובהכרח שיש למדות אלה שרש בחכמה וטעם למה יולד נקודת הרצון כך ולא כך כו'. וזה הכל בעצמות עדיין שלא נגלה התפשטות נקודת הרצון ונק' זה רצון וחכ' הקדומה שכבר הוא מוחלט בהעלם העצמות (והוא בחי' א"ק שנק' אדם דבריאה ברצון וחכמה ומדות והכל בהעלם העצמות עדיין כמו רצון המוחלט בעצמו לבנות בנין ועדיין לא בא בגילוי כלל שיש בזה מדות דחו"ג כך ולא כך שנמשך ונתחלק מן החכ' כו'. וזהו הנק' אדם דבריאה בכללות כו'. ואמנם לאחר שנגלה הרצון כך ולא כך שיולד טעם לרצון אע"פ שנק' טעם כמוס לגבי שכל וטעם הגלוי ממש מ"מ נק' גילוי לגבי העלם החכמה הקדומה בעצמות בעל הרצון הנ"ל. והוא המדות שברצון זה שנתחלקו מחכ' וטעם לרצון זה הבא בגילוי כו'. וזהו בחי' רצון וחכ' ומדות דא"א שנק' אדם דיצי' שבא בבחי' גילוי מן ההעלם דעצמות הרצון הקדום וחכ' הקדומה הנ"ל) מאחר שכבר יש בחי' רצון בעצם בגלוי עכ"פ רק שמתחלק ע"פ חכ' (וטעם שנק' טעם כמוס בחי' ח"ס דא"א כך ולא כך כו' שהן בחי' המדות שבו כו') ואח"כ בא הרצון הנגלה בשכל וטעם גלוי ממש שהוא בחי' חו"ב להוליד מדות ע"פ השכל שזה נק' רצון מורכב בחו"ב כו'. וע"ז א' והחכ' מאין תמצא להוליד המדות כו'. (וזהו בחי' ז"א שנק' אדם דעשיה להיותו בא בבחי' או"כ ממש כידוע וד"ל):

{{עוגן|פרק נז|(נז)}} '''ולפ"ז''' יתפרש מ"ש מה שמו ומה שם בנו בב' אופנים. א' בא"ק וא"א שהן ב' מיני אדם אדם דבריאה ואדם דיצירה כנ"ל. והב' בא"א וז"א שנק' ג"כ העלם וגלוי דח"ע וח"ת בריאה ויצי' (ואדם דעשיה הוא בחי' המל'). וכן מ"ש דשופריה דיעקב שהוא בחי' ז"א מעין שופריה דאדה"ר שהוא בחי' א"א או שגם ת"ת דא"א מעין שופרי' דבחי' א"ק מטעם הנ"ל וד"ל ובדרך פרט יותר בחי' אור אבא נק' אדה"ר או א"ק. וז"ש מה שמו מה בעצם ונק' ח"ע בכלל מה שמו הוא בחי' ז"א כמ"ש דבן מסט' דאבא קאתי שנק' ח"ת שבמדות כו' כנ"ל וד"ל כנ"ל בענין שרש הראשון של המדות טפת יסוד דאבא כו' שהוא בכח והעל' ואח"כ נצטייר בבחי' עבור ט"ח כו'. וזהו ומה שם בנו שהוא ענין שופרי' דיעקב מעין שופריה דאדה"ר כי כח המוליד בדומה לו כו'. וכך יובן גם בבחי' א"ק וא"א בכללות יותר בבחי' המדות שברצון וחכ' הנעלם הוא בדומה למקורם ברצון וחכ' ומדות שנק' רצון הקדום או רצון המוחלט ופשוט כו') ולפ"ז יובן גם כאן במ"ש וייצר ה' אלקים כו' בב' אופנים א' בבחי' א"ק וא"א שנק' א"א אדם דיצי' בבחי' גילוי מן העלם העצמות כנ"ל. וזהו צורה הראשונה שנק' צורה עצמית עכ"פ והוא עצם הרצון כו'. וזהו יו"ד הא' דוייצר כו'. והב' יצירה שניה דא"א בז"א שנק' ג"כ העלם וגילוי כנ"ל. אך זהו כצורה שניה שנצטיירה מצורה העצמית כו'. וזהו יו"ד הב' דוייצר כו'. והן ג"כ ענין ב' שמות דהוי"ה אלקים כידוע והוא ענין ב' יודי"ן עליון ותחתון שבאים להתחבר באות הא' שזהו שם מ"ה במלוי אלפי"ן כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק נח|(נח)}} '''וזהו''' שבבחי' יצירה דוקא הזכיר ב' שמות דה' אלקים וב' יודי"ן כו'. לפי שבחי' היצירה כולל צורת הא' העצמי' וצורה השניה להתלבש ולהצטייר בגוף שהוא בחי' הממוצע עכ"פ לחבר עליון בתחתון מבחי' א"ק אדם דבריאה בז"א שנקר' אדם דעשייה שאין זה בכח לחבר רק בבחי' הצורה דהיינו שם מ"ה במלוי אלף (והוא בחי' אדם אמצעי הנ"ל) וד"ל. וזהו וייצר כו' את האדם העליון דבריאה עפר מן האדמה שיבא להצטייר בבחי' הדומם דעפר הוא ע"י ב' שמות דהוי"ה אלקים דוקא ולכך לא הזכיר ב' שמות אלו בבריאה ועשיה רק ביצירה והוצרך לכפול הדבר במ"ש וייצר בב' יודי"ן וב' שמות לפי שזהו גמר הבריאה בשלמות אע"פ שכבר ברא את האדם בצלמו ממש בבחי' צורה העצמית כו'. וז"ש אח"כ ויפח באפיו נ"ח שנתחברה הנשמה דאדם דבריאה בדומם דעשיה ויהי האדם לנ"ח בשלימות העליון דאדם העליון בחי' א"ק והוא לרוח ממללא כנ"ל בשרש בחי' הדומם בעצמות ממש וד"ל. (וז"ש בע"ח דאדה"ר קודם החטא היה ראשו בעולם הבריאה וגופו בעולם היצירה ורגליו בעולם העשיה כו' ועד"ז היה בבחי' בי"ע שבאצי' ובכללות יותר כנ"ל וד"ל). ובדרך כלל יתפרש וייצר את האדם כו' ויפח באפיו נ"ח כו' גם בבחי' א"ק עצמו שנמשך בו ממל' דא"ס שלפני הצמצום דקו"ח שנק' נשמתא דפרח' מחי העולמים כו' שכלול גם הוא מג' מדרגות דבי"ע שז"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו'. וכמ"ש במ"א בענין וכל קומה לפניך לבד תשתחווה שהוא כל קומת א"ק מראשו לרגלי א"ק שמסתיימים בעשיה כו' וד"ל:
}}

[[קטגוריה:תורת חיים|א]]