עריכת הדף "דבר מלכות וישלח"

== משיחות ש"פ וישלח, ט"ז כסלו ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}א. מהענינים המיוחדים דיום הש"ק זה: התחלתו – ערב שבת, שבו נעשית ה"אכילה" דיום השבת, כמארז"ל<ref>ע"ז ג, סע"א.</ref> "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – ביום '''ט"ו''' כסלו, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"<ref>זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.</ref>, השלימות דחודש כסלו; וסיומו – הגמר דמוצאי שבת, שנמשך עד יום השלישי בשבוע<ref>ראה פסחים קו, סע"א (לענין הבדלה וגיטין). רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"ד (הבדלה). הל' גירושין פ"ט הכ"ג (גיטין). שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ה (שמו"ת). סרצ"ט ס"ח (הבדלה).</ref> – ביום '''י"ט''' כסלו, חג הגאולה<ref>נוסף על חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, שחל ביום ראשון בשבוע – שהעלי' והשלימות שלו ("ויכולו") ביום הש"ק זה.</ref> של רבינו הזקן<ref name=":0">"היום יום" י"ט כסלו. אג"ק שלו סל"ח. וש"נ.</ref>, חג החגים<ref>מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נעתק ב"היום יום" בהקדמה. אג"ק שלו ח"ז ע' ל. ועוד. וראה לקו"ש ח"ה ע' 436 ואילך.</ref>, ראש השנה לתורת החסידות<ref>מכתב כ"ק אדנ"ע (מיום ט"ז כסלו) לחג הגאולה די"ט כסלו תרס"ב (לפני תשעים שנה) – נדפס ב"היום יום" בתחלתו. אג"ק שלו ח"א ע' רנט. וש"נ (וראה לקמן הערה 63 והערה 106).</ref>.

ומעלה מיוחדת בקביעות זו שמתאימה להקביעות די"ט כסלו בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – כדברי רבינו הזקן במכתבו הידוע<ref name=":0" /> שגאולתו היתה ב"יום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב . . כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי" (שע"פ חלוקת ספר תהלים לימי השבוע<ref>כפי שנהגו רבותינו נשיאינו בזמנים מיוחדים שהי' צורך באמירת תהלים בשופי (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תעג ואילך. וש"נ).</ref> שייך פסוק זה לשיעור דיום השלישי), ובמילא, חל יום הש"ק שלפניו בט"ז כסלו, וערב שבת בט"ו כסלו.

וכיון שכל הענינים (ועאכו"כ ענין הכי כללי ועיקרי כי"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות) הם בהשגחה פרטית, ובתכלית הדיוק, מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם – שהברכה והנתינת־כח ד'''י"ט''' כסלו (שנמשכת מיום השבת שלפניו<ref>ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" (זח"ב סג, ב. פח, א).</ref>, לאחרי וע"י הטירחא דערב שבת) היא מט"ו כסלו, שבו "קיימא סיהרא (דחודש כסלו) '''באשלמותא'''", כדלקמן.

ב. ובהקדם שאלה ותמיהה בנוגע לחג הגאולה י"ט כסלו, חג החגים – שיש בו שינוי לגבי שאר החגים:

פסח וסוכות – נקבעו ביום חמשה עשר בחודש (פסח בט"ו בניסן וסוכות בט"ו בתשרי) שבו "קיימא סיהרא '''באשלמותא'''". ושבועות – נוסף לכך ש"הכתוב לא תלה חג הזה . . בכמה ימים לחודש רק בחמישים לעומר"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תצד.</ref>, הרי, קביעותו בימי החודש ("פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"<ref>ר"ה ו, ב.</ref>) היא בחציו הראשון של החודש, כשהלבנה (ודוגמתה בישראל ש"דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"<ref>ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.</ref>) '''הולכת וגדלה''' מיום ליום.

משא"כ י"ט כסלו – לא זו בלבד שאינו בט"ו בחודש, כש"קיימא סיהרא באשלמותא", אלא יתירה מזה, שהוא בחציו השני של החודש, כשהלבנה '''הולכת ומתמעטת''' מיום ליום?!

ועד"ז (ויתירה מזה) בנוגע להיו"ט דחנוכה<ref>ושייך גם לחג הגאולה י"ט כסלו – ששלימות הגאולה די"ט כסלו היתה רק כשחזר רבינו הזקן מפטרבורג לוויטבסק (שאז חשיב "חזר לבוריו" לענין ברכת הגומל (ראה סדר ברכת הנהנין לאדה"ז פי"ג ה"ה)) – ביום ב' דחנוכה* (לקו"ד ח"א יב, א).

'''<nowiki>*</nowiki>) נוסף על הגאולה ממאסרו השני בנר ג' (ונר ה') דחנוכה (ראה ס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 156 הערה 10).'''</ref> – ש(אינו כפורים<ref>להעיר שבכמה ענינים שוים חנוכה ופורים (ראה ס' השיחות תש"נ ח"א ע' 184. וש"נ).</ref> שקביעותו בי"ד וט"ו בחודש, כש"קיימא סיהרא באשלמותא"<ref>להעיר שמילוי ושלימות הלבנה – "חצי כ"ט י"ב תשצ"ג" (ב"י או"ח סתכ"ו) – הוא בין י"ד לט"ו (וראה לקמן הערה 27).</ref>, אלא) התחלתו ורובו בימים האחרונים של החודש, מכ"ה כסלו ואילך, כשהלבנה '''הולכת ומתמעטת''', ועד '''שמתכסה ונעלמת''' לגמרי!

ג. ויש לבאר תחילה תוכן הענין דמיעוט הלבנה בחציו השני של החודש ביחס לישראל ש"מונין ללבנה":

ובהקדמה – שכיון שבחציו הראשון של החודש '''מוסיף והולך''' אור הלבנה מיום ליום, ובחציו השני של החודש '''פוחת והולך''' אור הלבנה מיום ליום, הי' צ"ל לכאורה גם '''המנין''' ללבנה באופן שבחציו הראשון של החודש יהי' מנין הימים '''מוסיף והולך''' (יום א' יום ב' וכו' עד יום ט"ו), ובחציו השני של החודש יהי' מנין הימים '''פוחת והולך''' (יום ט"ו יום י"ד וכו' עד יום א').

אבל, לא זו בלבד שמנין הימים בחציו השני של החודש אינו פוחת והולך, אלא אדרבה, שמוסיף והולך כהמנין גם לגבי השלימות דיום הט"ו – שמנין היום שלאחרי ט"ו (שבו נחסר מהשלימות דאור הלבנה שביום הט"ו) הוא '''ט"ז''', מספר א' יותר ממספר ט"ו, ומנין היום שלאחריו (שבו נחסר עוד יותר משלימות אור הלבנה) הוא '''י"ז''', ב' מספרים יותר ממספר ט"ו, וכן הלאה, ועד להמנין דיום האחרון של החודש (שבו מתכסה ומתעלם אור הלבנה לגמרי) שהוא '''כ"ט''' (או '''ל''''), כו"כ מספרים יותר (ועד לכפלים) ממספר ט"ו!

זאת ועוד: מלבד ההוספה (גם בחציו השני של החודש) '''בהמספר''' דימי החודש, מודגש העילוי גם בהגימטריא והרמזים שבהם, ולדוגמא: מספר י"ז – הגימטריא ד"'''טוב'''", מספר י"ח – "'''חי'''", מספר י"ט – הגימטריא ד"'''בטוב'''", מספר כ – '''יו"ד''' במילואו, מספר כ"א – "'''אך''' טוב לישראל"<ref>תהלים עג, א.</ref>, מספר כ"ב – "'''בך''' יברך ישראל"<ref>ויחי מח, כ.</ref>, מספר כ"ג – הגימטריא ד'''טובו''', מספר כ"ד – "ושמתי '''כדכד''' שמשותיך"<ref>ישעי' נד, יב.</ref>, מספר כ"ה – "'''כה''' תברכו את בני ישראל"<ref>נשא ו, כג.</ref>, כ"ו – מספר שם המפורש – הוי'<ref>סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.</ref>, כ"ז – בגימט' '''ז"ך''', כ"ח – מספר '''כח''', כ"ט – ימי החודש, שלשים חודש מלא, וכיו"ב.

וטעם הדבר – כיון שישנו ציווי והוראה ונתינת־כח "מעלין בקודש ו(עאכו"כ ש)אין מורידין"<ref>ברכות כח, א. וש"נ.</ref>, שהוא בתקפו בכל ימי החודש, גם (בחציו השני של החודש) לאחרי מילוי ושלימות הלבנה, שמיום ליום הולך וניתוסף עוד יותר.

ועפ"ז צריך להבין תוכן הענין דמיעוט הלבנה בחציו השני של החודש, שלאחרי המילוי והשלימות הולכת ומתמעטת מיום ליום – שלכאורה ה"ז היפך הכלל ד"מעלין בקודש ו(עאכו"כ ש)אין מורידין"?!

ד. ויש לומר הביאור בזה:

לבנה וחמה הם מקבל ומשפיע, שהלבנה "לית לה מגרמה כלום"<ref>זהר ח"א קפא, א. וראה שם לג, ב. ח"ב רטו, א. ועוד.</ref>, ומקבלת אורה מהחמה, ואופן ההשפעה הוא שבתחלה מקבלת רק מעט אור, מולד הלבנה – נקודה בלבד, ומיום ליום מוסיף והולך בהאור שמקבלת מהחמה, עד ליום הט"ו ש"נתמלא דיסקוס של לבנה"<ref>שמו"ר שבהערה 2.</ref>, "קיימא סיהרא באשלמותא"<ref>החילוק בין ב' הלשונות – ראה לקמן הערה 27.</ref>, שנתמלא ונשלם האור שמקבלת הלבנה מהחמה.

אבל, כיון שגם כשנתמלא ונשלם אור הלבנה ה"ה עדיין בבחי' '''מקבל''', אין זה תכלית השלימות דהלבנה שנעשית כמו החמה ואינה צריכה לקבל אור מהחמה, כמ"ש<ref>ישעי' ל, כו.</ref> "והי' אור הלבנה כאור החמה", כמו שהיתה קודם מיעוטה, שהיו "שני המאורות הגדולים"<ref name=":3">בראשית א, טז.</ref>.

ויש לומר, שכשנתמלא אור הלבנה שמקבלת מהחמה, נעשית שלימות נעלית יותר שהלבנה היא כמו החמה<ref>ובפרטיות יותר: מילוי הלבנה ("'''נתמלא''' דיסקוס של לבנה"), שעיקרו מילוי החסרון – הוא מילוי הפגימה ע"י שלימות האור שמקבלת מהחמה, '''ושלימות''' הלבנה ("קיימא סיהרא '''באשלמותא'''"), שעיקרו השלימות היתירה על מילוי החסרון – היא השלימות האמיתית שנעשית כמו החמה.

ועפ"ז יומתק שמילוי ושלימות הלבנה הוא בין י"ד לט"ו (כנ"ל הערה 15) – שבזה מרומזים ב' ענינים אלו: י"ד – מדגיש בעיקר מילוי החסרון, "'''די''' (י"ד) מחסורו אשר יחסר לו", וט"ו מדגיש בעיקר השלימות היתירה, באופן של עשירות (לא י"'''ד''', שדל"ת מורה על דלות, שלכן זקוק למילוי החסרון, אלא י"'''ה''', שה"א מורה על עשירות (ראה שיחת מוצאי שושן פורים תשמ"ט. וש"נ)).</ref> ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), ע"י התגלות דרגא נעלית יותר משניהם שנעשית כתר אחד לשניהם<ref>סה"מ תקס"ח ע' קה. וראה ספר הערכים־חב"ד מע' אור הלבנה ע' שיג ואילך. וש"נ.</ref>, ושלימות זו מתבטאת בהיחס שבין הלבנה להחמה בחציו השני של החודש, כדלקמן.

ה. ביאור הדברים<ref>בהבא לקמן – ראה סידור (עם דא"ח) קפב, ד ואילך. תו"ח שמות שעא, ב. סה"מ פר"ת ע' קנט ואילך. ועוד.</ref>:

סיבת השינוי בין חציו הראשון של החודש, שמיום ליום מוסיף והולך אור הלבנה, לחציו השני של החודש, שמיום ליום פוחת והולך אור הלבנה, היא, מפני שבחציו הראשון של החודש הולכת '''ומתרחקת''' הלבנה מהחמה, וככל שמתרחקת מהחמה מיום ליום הולך וגדל אורה, ובחציו השני הולכת '''ומתקרבת''' אל החמה, וככל שמתקרבת יותר אל החמה מיום ליום הולך ומתמעט אורה.

וטעם הדבר – לפי שהיחס שבין המשפיע (חמה) והמקבל (לבנה) הוא באופן שכאשר המקבל הוא בקירוב אל המשפיע אין המקבל יכול להשפיע ולהאיר (מצד הביטול שלו לקבל ההשפעה), וככל שמתרחק מן המשפיע מתחיל גם הוא להשפיע ולהאיר (האור שמקבל מהמשפיע).

ויש לומר, שהקירוב דהלבנה אל החמה בחציו השני של החודש הוא [לא רק לצורך התחדשות היחוד דשמשא וסיהרא (משפיע ומקבל) בהמולד דהחודש שלאח"ז (ע"י המיעוט מיום ליום שהו"ע הביטול דהמקבל, "כי יפקד מושבך"<ref name=":1">ש"א כ, יח.</ref>, '''כדי''' שיוכל לקבל השפעה נעלית יותר מהמשפיע, "ונפקדת"<ref name=":1" />) – שזהו ענין בפ"ע ששייך (בעיקר) לחודש שלאח"ז – אלא גם (ובעיקר)] קירוב '''להעצם''' שלמעלה גם מהאור דהחמה (כתר אחד לשניהם), שהקירוב לדרגא זו מתבטא '''במיעוט האור''', כי, אור הוא גילוי מן העצם, שהעצם הוא בהעלם (העלם שלמעלה מגילוי), ורק הארה מהעצם מתגלה באור, ולכן, מיעוט האור מיום ליום מורה שמיום ליום הולך וגדל הקירוב להעצם שלמעלה מהאור (העלם שלמעלה מגילוי), שעי"ז נעשית הלבנה כמו החמה, ועד – כתר אחד לשניהם.

ובעומק יותר<ref>ראה סה"מ פר"ת שבהערה 29.</ref>:

הכלל שהעצם הוא בהעלם והאור הוא בגילוי, הוא, ביחס להזולת, שכיון שאינו יכול לקבל העצם אלא הארה ממנו בלבד, לכן קורא לההארה "אור", ולהעצם "העלם" (חושך); אבל ביחס להעצם ה"ז להיפך – שההארה היא חושך לגבי העצם שהוא ה"אור".

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של '''מציאות בפ"ע''' (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא '''שניהם שוים''' ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.

ועפ"ז י"ל שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט '''בדרגא''' של "אור" ('''הארה בלבד''') מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט '''בהגילוי''' (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף '''בהמנין''' (שמורה ומדגיש '''התגלות''' הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') ע"י בנ"י<ref>אף שבהלבנה אין זה באופן של התגלות, שמיום ליום הולך ומתמעט אור הלבנה – כי, אמיתת ושלימות הענין ד"והי' אור הלבנה כאור החמה", שהמקבל נעשה כמו המשפיע ממש (שאז העצם הוא בהתגלות), הוא, בישראל דוקא, שישראל (לבנה) וקוב"ה (חמה) כולא חד (כדלקמן בפנים).

אלא, שגם בישראל צ"ל ענין הביטול ('''התוכן''' דמיעוט האור) כדי שיתגלה הענין ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" (ראה [[ספר המאמרים - מלוקט · ויאמר לו יהונתן, תשמ"ה|סה"מ מלוקט ח"ו ע' כט]]).</ref>, כיון שהולך וניתוסף '''בהתגלות העצם''' (שלמעלה מהתגלות האור).

ו. ויש לומר, שענין זה מודגש ביותר בה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש כסלו:

חודש כסלו הוא חודש השלישי בחדשי החורף, המכוון לחודש השלישי בחדשי הקיץ – החודש דמתן תורה, "ירחא תליתאי"<ref name=":2">שבת פח, א.</ref>, ודוגמתו בחודש כסלו, החודש דמתן תורה דתורת החסידות, בי"ט כסלו, שהוא ראש השנה ומתן תורה<ref>להעיר מהשייכות דמ"ת לר"ה – שבתפלת מוסף דר"ה (בפסוקי שופרות) מזכירים השופר דמ"ת.</ref> דתורת החסידות<ref>ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' רה. ריז.</ref>.

והענין בזה – כידוע שמתן תורה הוא "יום חתונתו"<ref>תענית כו, ב – במשנה.</ref>, החתונה (נישואין) דהקב"ה עם כנס"י, אשר, ההתחלה בזה היא באופן שהקב"ה הוא המשפיע וכנס"י היא המקבל, אבל, תכלית השלימות בזה היא כשהקב"ה וכנס"י נעשים חד ממש כביכול, שכנס"י אינה צריכה כביכול לקבל מהקב"ה, כיון '''שמתגלה''' ש"ישראל<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref> וקוב"ה כולא חד"<ref>ראה [[ספר המאמרים - מלוקט · כרך ו|סה"מ מלוקט ח"ו]] שבהערה 32.</ref>.

ומרומז גם ב"חודש '''השלישי'''" – כידוע<ref>ראה לקו"ש חכ"א ע' 111. וש"נ.</ref> ש"שלישי" מורה על החיבור והיחוד דעליון (אחד) ותחתון (שנים) כפי שנעשים מציאות אחת.

ועפ"ז י"ל, שבמילוי ושלימות הלבנה בי"ד וט"ו<ref>ראה לעיל הערה 15.</ref> דחודש השלישי, החודש דמתן תורה, "יום חתונתו", נעשית תכלית השלימות דהנישואין דהקב"ה וכנס"י – "והי' אור הלבנה כאור החמה", שהלבנה (כנס"י) אינה צריכה לקבל מהחמה (הקב"ה, "שמש הוי'"<ref>ראה לקו"ש חי"ח ע' 310. וש"נ.</ref>), כיון שנעשית בעצמה כמו החמה, שזהו"ע ד"ישראל (לבנה) וקוב"ה (חמה) כולא חד".

ז. ובעומק יותר – מודגש ענין זה בה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש כסלו (חודש השלישי דחדשי החורף) '''יותר''' מבחודש סיון (חודש השלישי דחדשי הקיץ):

החילוק שבין חדשי הקיץ לחדשי החורף<ref>ראה לקו"ש חט"ו ע' 382. וש"נ.</ref> – שבחדשי הקיץ מאיר אור וחום השמש (חמה) בתוקף ובגילוי יותר מאשר בחדשי החורף, שקיץ הוא זמן החום, והימים ("ויקרא אלקים לאור יום"<ref>בראשית א, ה.</ref>) ארוכים מהלילות, וחורף הוא זמן הקור, והלילות ארוכים מהימים, בעיקר ותמצית כל הארצות<ref>ראה תענית יו"ד, רע"א.</ref>, ארץ הקודש. וענינו בעבודה, שבחדשי הקיץ מודגש בעיקר הגילוי ד"שמש הוי'" (חמה), '''מלמעלה למטה''', משא"כ בחדשי החורף מודגשת בעיקר עבודתם של ישראל (לבנה), '''מלמטה למעלה'''<ref>כמודגש גם בענין הגשמים שבהם נאמר "ואד יעלה מן הארץ" (שם ב, ו).</ref>.

ולכן: בה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי הקיץ – כיון שעיקרו מצד הגילוי ד"שמש הוי'", ולא (כ"כ) מצד עבודתם של ישראל (לבנה), ניכר עדיין החילוק דמשפיע (חמה) ומקבל (ולבנה), ובמילא ה"ז עדיין שלימות הלבנה כפי שמקבלת מן החמה; ובה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי החורף – כיון שעיקרו מצד עבודתם של ישראל (לבנה), מודגשת בזה תכלית השלימות דהנישואין (מ"ת), שאין זה באופן של משפיע ומקבל, אלא באופן שהמקבל נעשה כמו המשפיע ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), "ישראל וקוב"ה כולא חד".

ח. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהשם "כסלו"<ref>ולהעיר, ששם זה נתפרש גם בכ"ד ספרי קודש (זכרי' ז, א. נחמי' בתחלתו), תורה שבכתב.</ref> – שמו המיוחד של חודש השלישי דחדשי החורף:

"כסלו" – כולל ב' התיבות "כס" "לו"<ref>לקוטי לוי"צ אג"ק ע' רה. רכב.</ref>: "כס" – מלשון כיסוי, '''העלם''', ו"לו" – שמספרו ל"ו, הגימטריא ד"אלה" – מורה על '''הגילוי''', ששה פעמים ששה. וחיבור שניהם בתיבה אחת – "כסלו" – מורה על חיבור ההעלם והגילוי, היינו, שהעצם (שהוא בהעלם אצל המקבל) בא בהתגלות, כיון שאין זה באופן של משפיע ומקבל, אלא באופן שנעשים חד ממש (כנ"ל ס"ה).

ומודגש גם בהיו"ט שבסיומו וחותמו של חודש כסלו, היו"ט דחנוכה – שעם היותו בסיומו של החודש, כשאור הלבנה הולך ומתמעט מיום ליום, מודגש בו בפועל ובגלוי הענין ד"מוסיף והולך", "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"<ref>שבת כא, ב.</ref>, שמיום ליום הולך וניתוסף באור – שבזה מודגש שהמיעוט דאור הלבנה אינו אלא מיעוט '''בדרגא''' של "אור" ('''הארה בלבד''') מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט '''בההתגלות''', שהרי מיום ליום הולך ומאיר יותר ויותר, שני נרות, שלש נרות וכו', שהולך וניתוסף '''בהתגלות העצם''' (כנ"ל ס"ה).

ט. עפ"ז יש לבאר הטעם שהקביעות דראש השנה לתורת החסידות, חג החגים, היא (לא כהקביעות דשאר החגים הקשורים עם מילוי ושלימות הלבנה, אלא) '''לאחרי''' מילוי ושלימות הלבנה:

המעלה המיוחדת דראש השנה ומתן תורה דתורת החסידות, חג החגים – שבו מתחילה ההתגלות דתורתו של משיח, טעמי תורה ("סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>), "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, באין־ערוך להתגלות שהיתה במתן־תורה<ref>אף שכוללת בהעלם ובכח גם ה"תורה חדשה" שתתגלה לעתיד לבוא, שהרי, מתן־תורה הו"ע חד פעמי (המשך תרס"ו ע' כג. תקמו. ועוד).</ref>, כמארז"ל<ref>קה"ר פי"א, ח. וראה שם רפ"ב.</ref> "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"<ref>וי"ל שגם מטעם זה נקרא "חג החגים" – להיותו באין־ערוך לכל החגים הקשורים עם מתן־תורה.</ref>.

ומהחידושים העיקריים בימות המשיח לגבי מתן תורה הו"ע '''הנישואין''' – כדאיתא במדרש<ref>שמו"ר ספט"ו.</ref> "משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא לקחתה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה '''אירוסין''' היו<ref>כמ"ש לקמן (פל"ג, ז) א"ת מורשה אלא מאורסה (פי' מהרז"ו).</ref>, שנאמר<ref>הושע ב, כא.</ref> וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד, שנאמר<ref>בא יב, ב.</ref> החודש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו '''נישואין''', שנאמר<ref>ישעי' נד, ה.</ref> כי בועליך עושיך, באותה שעה מוסר להם את הכל, שנאמר<ref>דניאל יב, ג.</ref> והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע<ref>"הרקיע דנקט קרא הוא הרקיע שעל ראשי החיות . . והרקיע זה יש לו כמה מעלות יותר מן השמש, וא"כ, כשימסור לישראל רקיע זה, לא כ"ש שימסור להם השמש" (פי' ידי משה).</ref> ומצדיקי רבים ככוכבים לעולם ועד" – שעיקר ושלימות היחוד דכנס"י עם הקב"ה שנעשים '''חד ממש''' (נישואין) הוא "לימות המשיח", שאז יקויים היעוד "והי' אור הלבנה כאור החמה", שישראל הם לא רק כמו לבנה שמקבלת מהחמה ("לא מסר להם אלא הלבנה בלבד"), אלא שהם כמו החמה ("מוסר להם את הכל", גם החמה<ref>ראה הערה הקודמת.</ref>), כיון שמתגלה ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהקביעות דר"ה ומ"ת דתורת החסידות (התחלת גילוי הנישואין לימות המשיח) '''לאחרי''' מילוי ושלימות הלבנה<ref>משא"כ האירוסין דמ"ת ("העוה"ז אירוסין היו") הם בימי החודש '''שלפני''' מילוי ושלימות הלבנה, כשהולך וניתוסף באור הלבנה '''שמקבלת''' מן החמה.</ref> – שבזה מרומזת השלימות דשלימות דהלבנה (לאחרי ובהוספה על קבלת אור החמה בשלימות) שמתקרבת אל החמה להתאחד עמה ולהיות כמותה ממש, שיהי' אור הלבנה כאור החמה.

ובפרטיות יותר – הקביעות היא ביום '''השלישי''' שמתברך מיום השבת שחל בט"ז<ref>ועפ"ז יומתק שהגילוי שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות" הוא במכתב שתאריך כתיבתו '''בט"ז''' כסלו (כנ"ל הערה 7).</ref> כסלו שבו מתחילה התקרבות הלבנה אל החמה להיות כמותה<ref>אבל, לא באופן של מיעוט האור, אלא אדרבה, שהולך ומוסיף '''בהתגלות העצם''', כמודגש בהוספה במנין (שמורה על הגילוי) מט"ו לט"ז (כנ"ל ס"ה).

וי"ל, שענין זה מודגש ביותר במספר '''י"ט''' (י"ט כסלו), שרומז על המילוי* דשם הוי', שמילוי הוא גילוי ההעלם (תו"א בראשית ו, ד), היינו, שהעצם בא בהתגלות**.

ועפ"ז יומתק של"ג בעומר, מתן תורה '''דנסתר''' דתורה (המשך תרס"ו ע' ריט. ועוד), חל ביום י"ח בחודש – כי, מתן תורה '''דנסתר''' דתורה הוא באופן שהעצם נשאר בהעלם, שאינו חודר ומתגלה בהמקבל, ולכן קביעותו ביום י"ח, "'''חי'''", בדוגמת עצם החיות (חי בעצם) שאינו בא בגילוי, מה שאין כן מתן תורה דתורת '''החסידות''' שמבארת נסתר דתורה באופן של הבנה והשגה, שהעצם בא באופן של התגלות, קביעותו ביום י"ט, המילוי דשם הוי', גילוי ההעלם, כנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ.

'''<nowiki>*</nowiki>) מילוי אלפין – (י)'''וד '''(ה)'''א '''(ו)'''או '''(ה)'''א '''– בגימטריא י"ט.'''

'''**) ועפ"ז י"ל ש"י"ט" ו"כסלו" ענינם אחד – כיון שגם "כסלו" (החיבור ד"כס" ו"לו") מורה על גילוי ההעלם, התגלות העצם (כנ"ל ס"ח).'''</ref>, לאחרי וע"י ההכנה דמילוי ושלימות הלבנה בערב שבת (בין י"ד לט"ו כסלו), והמשכו ביום '''הרביעי'''<ref>כידוע שהגאולה היתה ביום ג' (י"ט) לפנות ערב, ונמשכה בליל ד' (כ'). – ולכן נקבע הזמן העיקרי של ההתוועדות די"ט כסלו בלילה שבין י"ט לכ' (ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 155. וש"נ).</ref> – כי: ביום השלישי ("יום תליתאי בירחא תליתאי"<ref name=":2" />) הוכפל בו כי טוב<ref>ב"ר פ"ד, ו. פרש"י בראשית א, ז.</ref>, "טוב לשמים וטוב לבריות"<ref>קידושין מ, א. וראה אוה"ת בראשית לג, ב. ועוד.</ref>, שהו"ע החיבור דעליון ותחתון (שמים ובריות, משפיע ומקבל, חמה ולבנה) שנעשים '''מציאות אחת''', וביום הרביעי נבראו וניתלו "שני המאורות הגדולים", שהלבנה אינה מקבלת מהחמה, אלא '''שניהם שוים''', כתר<ref>"כתר" דייקא – ששייך להקביעות בימי החודש '''בכ"ף''' כסלו, כ"ף ר"ת כתר, ועשרים בגימטריא כתר (לקו"ת שה"ש לה, ג).</ref> אחד לשניהם. וביום החמישי – יום הברכה לכל ה'''חי'''<ref>כתובות ה, א.</ref>, יום הששי – שנאמר בו<ref>בראשית א, כה. שם, לא.</ref> "כי טוב" ו"טוב מאד".

י. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע – הפרשה דערב שבת ודיום השבת, פרשת וישלח, והפרשה דיום השלישי ויום הרביעי (י"ט וכ"ף כסלו), פרשת וישב (שמתחילין לקרותה במנחה שבת פרשת וישלח):

החידוש שבעבודתו של יעקב בפרשיות וישלח (וישלח יעקב) וישב (וישב יעקב) לגבי עבודתו בפרשיות ויצא (ויצא יעקב) ותולדות ("אלה תולדות יצחק" ("יעקב ועשו האמורים בפרשה"<ref>פרש"י ר"פ תולדות.</ref>)), שפרשיות וישלח וישב הם '''בגמר עבודת הבירורים''' (הן הבירורים דלבן והן הבירורים דעשו), ועד כדי כך שיעקב מוכן כבר להמעמד ומצב '''דימות המשיח''', שלכן: (א) "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר"<ref>ריש פרשתנו.</ref>, ששלח להודיעו ש"נגמר ונשלם . . בתכלית השלימות . . הבחי' ומדרגות . . '''כולם''' נתבררו ונתקנו כו'"<ref name=":4">תו"א ריש פרשתנו. ובארוכה תו"ח שם. ובכ"מ.</ref>, והגיע הזמן לילך '''יחדיו''' להגאולה<ref>וי"ל שזהו א' הטעמים ששלח "מלאכים '''ממש'''" (פרש"י ריש פרשתנו), מבלי להתחשב בכבודם של המלאכים (שלא להטריחם), ועוד ועיקר, מבלי להתחשב בכך שבשעה שהולכים בשליחותו (של יעקב) אינם יכולים למלא שליחותו של הקב"ה (כיון ש"אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" (פרש"י וירא יח, ב)) – מפני גודל החשיבות שבשליחות זו בנוגע '''להגאולה''', שהיא תכלית השלימות דכל הבריאה כולה (כולל גם בריאת המלאכים).</ref>, "אבוא אל אדוני שעירה"<ref>פרשתנו לג, יד.</ref>, כמו "בימי המשיח, שנאמר<ref>עובדי' בסופו.</ref> (בסיום וחותם ההפטרה דפרשת '''וישלח''') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"<ref>פרש"י פרשתנו שם.</ref>, (ב) "וישב יעקב", "ביקש יעקב לישב בשלוה"<ref>רש"י ר"פ וישב.</ref> – וישב בשלוה בפועל עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ועוה"פ בשלוה בארץ מצרים (קל"א – קמ"ז לחייו), ועד דזמן קיום היעוד דה"שלוה" האמיתית שבימות המשיח, שאז יהי' שלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי"<ref>ומודגש ביותר ביום השלישי דפרשת וישב – כיון שהפסוק "פדה בשלום נפשי" הוא בשיעור תהלים דיום השלישי כפי שנחלק לימי השבוע (כנ"ל ס"א). ולהעיר, ש"שלישי" הו"ע השלום, כיון שעל ידו נעשה החיבור והיחוד דעליון ותחתון (כנ"ל ס"ו־ט).</ref>, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי<ref>ד"ה פדה בשלום נפשי בשערי תשובה (ח"א פי"א – נה, ד). – ויש לומר, שהביאור ב"שערי '''תשובה'''" רומז על השייכות דימות המשיח לעבודת התשובה, "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה), ו"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" (ראה זח"ג קנג, ב), כי, עבודת התשובה עיקרה מצד עבודתם של ישראל (לבנה), ובזה מודגש יותר הענין ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), ע"ד האמור לעיל (ס"ז) במעלת חודש השלישי דחדשי החורף לגבי חודש השלישי דחדשי הקיץ.</ref> שאמיתת ושלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי" יהי' בימות המשיח (באופן נעלה יותר אפילו מכמו שהי' בזמן דוד ושלמה<ref>וי"ל, שבזמן דוד ושלמה, דור הי"ד והט"ו שבו נתמלא דיסקוס של לבנה (שמו"ר שבהערה 2), מודגש בעיקר מילוי ושלימות אור הלבנה שמקבלת מהחמה, ובימות המשיח תהי' שלימות הלבנה כמו החמה, ששניהם שוים.</ref>).

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, ע"ד ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים:

יעקב נמשל ללבנה, "המאור הקטן"<ref name=":3" />, ויעקב נקרא קטן, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"<ref>עמוס ז, ב־ה. וראה חולין ס, ב.</ref>, ולכן "הקטן מונה לקטן"<ref>ב"ר שבהערה 12.</ref>.

וע"פ הידוע שמיעוט הלבנה ("לכי ומעטי את עצמך"<ref>חולין שם.</ref> להיות "מאור הקטן") הוא מפני שבירת הכלים דתוהו שנפלו ניצוצות הקדושה למטה, ולכן נעשית הירידה דספירת המלכות (לבנה) להיות בבחי' מקבל, לירד לבי"ע כדי לברר הניצוצות דתוהו – נמצא, שמעמדה ומצבה של הלבנה שצריכה לקבל מהחמה הוא לצורך עבודת הבירורים, אבל בגמר עבודת הבירורים, לא תהי' הלבנה בבחי' מקבל, אלא יהי' אור הלבנה כאור החמה, "שני המאורות הגדולים"<ref>ראה גם סה"מ פר"ת ע' קסז.</ref>.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בתוכן פרשת וישלח – "וישלח יעקב מלאכים '''לפניו''' אל עשו אחיו" – שיעקב ששרשו מעולם התיקון, שלח מלאכים '''לפניו''' ממש, לבחי' שלמעלה ממנו במדרגה, אל עשו אחיו לשרשו בעולם התוהו (כיון שע"פ שייכותו ליעקב ה"ז עשו שנתברר וחזר לשרשו בבחי' המקיפים דתוהו), "כדי להמשיך בחי' המקיפים דתהו אליו למטה בתיקון שהוא בחי' האור פנימי, ויאיר המקיף בפנימי ויתייחדו יחד"<ref name=":4" />, וזהו גם תוכן הענין דחיבור ויחוד לבנה וחמה (יעקב ועשו<ref>"הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן" (ב"ר שם).</ref>, אור פנימי ואור מקיף, ממכ"ע וסוכ"ע), ועד שהלבנה אינה מקבלת מהחמה (כיון שכבר נגמר ונשלם בירור הניצוצות דתוהו, שלצורך זה הי' מיעוט הלבנה להיות בבחי' מקבל, כנ"ל), אלא אור הלבנה נעשה כאור החמה, ששניהם שוים<ref>ולהעיר, שבחלק הפרשה השייך ליום רביעי דפ' וישב – כ"ף כסלו – מדובר אודות לידת זרח ופרץ, שהם בדוגמת חמה ולבנה: "זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים . . והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה כו'" (רמב"ן וישב לח, כט). וראה לקמן הערה 97.</ref>.

יא. וכל זה מודגש ביותר בדורנו זה:

ובהקדמה – שאף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות הגאולה [שלכן שלח מלאכים לעשו להודיע שהגיע הזמן ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ו"ביקש לישב בשלוה" (כנ"ל ס"י)]. מ"מ, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בנ"י במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"<ref>ראה ס' השיחות תורת שלום ס"ע 112 ואילך.</ref>, ומוסיף והולך ע"י רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל ידו הופצו המעיינות חוצה בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם '''מצד (וב)העולם''', כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים)<ref>במכ"ש וק"ו מאופן עבודתו של יעקב לאחרי '''שחשב''' שעשו נתברר כבר, גם לאחרי ששבו המלאכים ואמרו שלא נתברר עדיין כלל – שלא עסק ב"עבודת הבירורים" (לברר את עשו), אלא עסק ב"העלאת מ"נ להמשיך מ"ד דמקיף דתהו" ע"י המנחה (תו"א פרשתנו כד, רע"ד).</ref>, אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.

יב. ויש לומר, שהמעלה המיוחדת בדורנו זה מרומזת בהפטרה דפרשת וישלח – "והי'<ref>עובדי' א, יח ואילך.</ref> בית יעקב אש '''ובית יוסף''' להבה ובית עשו לקש גו' וירשו הנגב את הר עשו גו' וגלות גו' עד '''צרפת''' גו' ירשו את ערי הנגב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו":

מהחידושים של (יוסף וההמשך ד)"'''בית יוסף'''" שבדורנו (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא '''דורנו''', ששמו הראשון יוסף), לגבי הדורות שלפנ"ז עד לדורו של רבינו הזקן ("בית יעקב"<ref>להעיר מהשייכות המיוחדת דרבינו הזקן ליעקב (ראה בארוכה מעייני הישועה (קה"ת תשמ"ח) ע' 101 ואילך).</ref>) – שעל ידו נעשה הפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, כמדינת '''צרפת''', אשר, בזמנו של רבינו הזקן (וכן בזמנם של רבותינו נשיאינו שלאח"ז) לא הי' גילוי בקביעות כ"כ הפצת תורת החסידות במדינת צרפת, להיותה תחתון למטה (ועד כדי כך שרבינו הזקן חשש לנצחונה של צרפת כו'<ref>ראה ספר התולדות אדה"ז (קה"ת תשל"ו) ע' רנט (בהוצאת תשמ"ו – ח"ד ע' 1025) ואילך. וש"נ.</ref>), ודוקא בדורנו זה, ע"י "בית יוסף", נעשה גילוי והפצת המעיינות גם במדינת צרפת<ref>ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 570 ואילך.</ref>, ביסוד שם ישיבת "תומכי תמימים" ע"ד כבליוברוויטש, ולכן, הגיע בפועל הזמן ש"ירשו את ערי הנגב", "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

ויש להוסיף ולהעיר ע"ד הרמז:

"צרפת" בגימטריא שבע מאות ושבעים (770), השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), וי"ל שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ולהעיר, שהבירור ד"צרפת" שמספרו "770" נעשה ע"י (ה"להבה" שמאירה מ)"בית יוסף", ועד לבית יוסף כפשוטו, הבית שבו בחר ועד שקנהו ובו חי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, ומשם הולכת ונמשכת ("מוסיף והולך") העבודה ד"בית יוסף" – שמספרו (מספר הבית כפשוטו) "770"<ref>ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 472 (לקמן ע' 406) ואילך.</ref>.

ובעומק יותר – "צרפת" אותיות "פרצת", שבזה מרומז שגילוי והפצת המעיינות הוא בצרפת – פריצת כל הגדרים, ולא רק באופן שמצד פריצת כל הגדרים דהמעיינות באים הם גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, אלא יתירה מזה, שענין זה הוא גם '''מצד התחתון''', כמודגש בכך ש"'''צרפת'''" אותיות "'''פרצת'''"<ref>ובסגנון דלעיל – שהמקבל מתאחד עם המשפיע להיות כמותו, ע"ד "והי' אור הלבנה כאור החמה" (וראה לקמן הערה 97).</ref>, ועי"ז נעשה "פרצת<ref>וישב לח, כט.</ref> עליך פרץ"<ref>"פרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים" (כנ"ל הערה 87). – וי"ל ש"נפרצת" (פירצה, מיעוט הלבנה) הוא גם מלשון '''פריצה''', שבזה מרומז שבמיעוט הלבנה (בחציו השני של החודש) נכלל גם פריצת גדר הלבנה שמקבלת מן החמה להיות כמו החמה.</ref>, "זה משיח, שנאמר<ref>מיכה ב, יג.</ref> עלה הפורץ לפניהם"<ref>אגדת בראשית ספס"ג. וראה ב"ר ספפ"ה ובפרש"י.</ref>.

יג. ובדורנו זה גופא ניתוסף עוד יותר בכהנ"ל כש"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש כסלו בשנה זו:

ידוע ומפורסם הר"ת דשנה זו – "הי' תהא שנת נפלאות בה", "בכל (מכל כל)"<ref>נוסח ברכת המזון. וראה ב"ב טז, סע"ב ואילך.</ref>, היינו, שהשנה עצמה וכל הענינים שבה הם באופן של "נפלאות", "פלא" שלמעלה מנס<ref>ראה לקו"ש חט"ו ע' 368 הערה 16. וש"נ.</ref>, ו"פלאות" לשון רבים, ועד ל"נפלאות", נו"ן פלאות<ref>זח"א רסא, ב.</ref>, ולכל לראש והוא העיקר – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו.</ref> ("נפלאות" גם לגבי יצי"מ<ref>ראה אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' תפז). וש"נ.</ref>).

ובשנה זו עצמה כבר "קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי (שלימות של ג' חדשים, "בתלת זימני הוי חזקה"<ref>ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.</ref>), ועומדים בסמיכות ליום השלישי בחודש השלישי, מתן תורה דתורת החסידות<ref>ובשנה זו מלאו '''תשעים שנה''' להכרזה שי"ט כסלו הוא ראש השנה לתורת החסידות (ט"ז כסלו תרס"ב – תשנ"ב), שמאז ניתוסף "שטורעם" מיוחד בהפצת המעיינות חוצה ע"י "חיילי בית דוד" שלוחמים "מלחמת בית דוד" ומנצחים את אלה "אשר חרפו עקבות משיחך" (כדברי כ"ק אדנ"ע בהשיחה הידועה) – כפי שכבר נעשה בשלימות בסיומה של שנת הפ"ט שמסיימים מזמור פ"ט (בגימט' פדה) בתהלים באופן ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ועתה נמצאים בשנת הצדי"ק, הקשורה עם ביאת משיח צדקנו ובנין ביהמ"ק השלישי, כסיום וחותם מזמור צדי"ק בפסוק "ויהי נועם גו' ומעשה ידינו כוננהו", שקאי על השראת השכינה בביהמ"ק השלישי (מדרש תהלים עה"פ), שזהו"ע הנישואין דהקב"ה וכנס"י, כדאיתא במדרש (שמו"ר שבהערה 55) בנוגע להמשכן, ושלימותו בביהמ"ק השלישי (וראה לקמן בשוה"ג להערה 110).</ref>, התחלת הגילוי דתורתו של משיח, שאז יהיו הנישואין דהקב"ה וכנס"י באופן ש"והי' אור הלבנה כאור החמה".

[ולהעיר, שענין זה מודגש גם בכך ששנה זו היא שנה '''שלימה''', שחשון וכסלו שניהם שלמים (ג' חדשים שלמים בהמשך אחד), ושנה '''תמימה''' (תמימות יתירה<ref>כולל גם השלימות ד"שבע שבתות תמימות תהיינה" כשהתחלת הספירה במוצאי שבת, תמימות כימי בראשית – שלימות משולשת (ראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 12 ואילך. וש"נ).</ref>), שניתוסף בה חודש העיבור<ref>ערכין לא, א – במשנה.</ref> – דיש לומר, שבשנה שלימה (שלימות החדשים חשון וכסלו) מודגשת שלימות (חדשי) '''הלבנה''' (כפי שמקבלת מהחמה), ובשנה תמימה (הוספת חודש העיבור<ref>ובהדגשה יתירה בשייכות לי"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות – שבו מתחילים ללמוד שיעורי התניא (כפי שנחלק לימי השנה) לפי החלוקה דשנה מעוברת.</ref>) מודגשת שלימות הלבנה שנעשית כמו החמה, כיון שע"י חודש העיבור משתווית שנת הלבנה לשנת החמה, מעין ודוגמת "והי' אור הלבנה כאור החמה"].

ויש לקשר זה עם דרושי חתונה שאמרם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו<ref>בהחתונה ד"בית יוסף" בשנת תרפ"ט*.

'''<nowiki>*</nowiki>) להעיר מהשייכות דשנת תרפ"ט ל"פרצת" – שהשלימות דהט' (שכל א' מהתשעה כלול מעשר) היא צ', די"ל שבזה מרומז שבשנת הצדי"ק נעשית שלימות הנישואין, שהו"ע הנישואין דכנס"י עם הקב"ה.'''</ref> (שנדפסו מחדש ובתוספת ביאור כו'<ref>ביום א' פ' וישב, '''טו"ב''' כסלו – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד ואחת שיחיו "קונטרס דרושי חתונה", בצירוף שתי שטרות של דולר לצדקה ('''המו"ל''').</ref>) – דרושים בתורת החסידות השייכים לחתונה – שבזה מודגשת ביותר השייכות לחתונה דכנס"י עם הקב"ה לימות המשיח, שאז יהי' עיקר ושלימות הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא".

ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש<ref>כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנ"ל סי"א), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי '''מכבר''' "'''נתן לכם''' . . עינים לראות".</ref> – היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך"<ref>ובפרט לאחרי שלימות העבודה בכל הדורות בקיום ה"שולחן־ערוך" (דה"בית יוסף") עם ה"מפה" שעל ה"שולחן ערוך" (הגהות הרמ"א על השו"ע דהב"י) – כידוע הרמז במ"ש "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", שרומז על הרמ"א, שלאורו הולכים כל בנ"י* עד סוף כל הדורות, ועי"ז יוצאים מן הגלות אל הגאולה.

'''<nowiki>*</nowiki>) כולל גם אחינו בנ"י הספרדים – כפי שמצינו בנר חנוכה שגם הספרדים (שבדרך כלל נוהגים כהב"י) נוהגים כהרמ"א, וכן לאידך, שהאשכנזים נוהגים כהספרדים, כמודגש בפסק הרמ"א כדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות (ראה ט"ז או"ח ר"ס תרעא). – ולהעיר גם מהפטרת פרשת וישלח: "גלות גו'''' צרפת '''(אשכנז) וגלות ירושלים אשר''' בספרד '''ירשו את ערי הנגב", החיבור והאיחוד דאשכנזים וספרדים בבירור וירושת אדום, ששייך לתוכן הענין דהדלקת נרות חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ", כדי להאיר את החושך ("משתשקע החמה"), "עד דכליא רגלא דתרמודאי".'''</ref> לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר, שבסיומה "אומר לו (הקב"ה) לדוד (דוד מלכא משיחא) טול (כוס של ברכה) וברך, אומר להן, אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר<ref>תהלים קטז, יג.</ref> כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"<ref>פסחים קיט, ב.</ref>.

יד. והמעשה הוא העיקר<ref>אבות פ"א מי"ז.</ref>:

בבואנו מערב שבת שבו קיימא סיהרא דחודש כסלו באשלמותא, והמשכו ביום הש"ק ומוצאי ש"ק (יום ראשון (שנקרא יום אחד, ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו"<ref>ב"ר פ"ג, ח. פרש"י בראשית א, ה.</ref>), טו"ב כסלו), ג' ימים רצופים שיש בהם מעלה (קדושה) מיוחדת, והמשכם בח"י, ערב י"ט כסלו, ועאכו"כ בימי הגאולה י"ט וכ"ף כסלו, והמשכם בימים שלאח"ז עד לימי חנוכה – יש לערוך התוועדויות חסידותיות<ref>להעיר מפתגם בעל הגאולה ע"ד גודל הפעולה דהתוועדות חסידית יותר מפעולתו של מלאך מיכאל (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תיג. וש"נ).</ref> ("חסידישע פאַרבריינגענישן") '''בכל מקום ומקום''', בכל מדינה, בכל עיר ובכל שכונה כו', ולא רק התוועדויות גדולות במקומות מרכזיים ועיקריים, אלא בכל מקום ומקום כפשוטו, כולל גם שבכל מקום פרטי תהי' ההתוועדות באופן של "עיקר" (ולא באופן שמקום פלוני הוא "עיקר", משפיע, ומקום פלוני הוא "טפל", מקבל), ולא זו בלבד שאין זה גורע בה"עיקר" שבמקום שני, אלא אדרבה, שעי"ז ניתוסף יותר בשאר המקומות, בבחינת "קנאת סופרים '''תרבה''' חכמה"<ref>ב"ב כא, סע"א. כב, רע"א. וראה אוה"ת ויצא ריח, ב ואילך.</ref>, ועד '''שכולם''' נעשים בבחינת "עיקר", ועד ל"עיקר שבעיקר" – שאינו צריך לקבל השפעה ממקום מרכזי ועיקרי, כיון שנעשה בעצמו כמו המקום המרכזי והעיקרי, ע"ד ובדוגמת שלימות הלבנה שהיא (לא רק בבחי' מקבל, אלא) כמו החמה.

וכדאי ונכון '''שכאו"א''' יערוך התוועדות (ומה טוב – ג' התוועדויות<ref>אחת בעצמו ושתים ע"י שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלשתן כיון שנערכות בזמנים שונים – בליל י"ט כסלו, ביום י"ט כסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' כסלו (כנ"ל הערה 65).</ref>, "בתלת זימני הוי חזקה") – עם עצמו (בכל עשר כחות נפשו<ref>ראה "התמים" ח"ב ס"ע מה ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 497 ואילך.</ref>), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב – כדי להדגיש עוד יותר שכאו"א הוא גם משפיע (ע"ד שלימות הלבנה שנעשית כמו החמה), וכמ"ש<ref>מלאכי בסופו.</ref> (בשייכות להגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

ובהתוועדויות אלו יעוררו ויתעוררו<ref>ובלשון הרב הוא בעל הגאולה: "זה היום . . אשר בו . . '''יתעוררו''' אלפי לבבות בישראל לתשובה ועבודה שבלב כו'" (לקו"ד ח"א יט, ב).</ref> ("איש את רעהו יעזורו"<ref>ישעי' מא, ו.</ref>) להוסיף בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, כדרשת חז"ל<ref>ברכות ח, רע"א.</ref> על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני כו'", ועוד והוא העיקר, לא רק "כאילו פדאני לי ולבני", אלא "פדאני לי ולבני" '''בפועל ובגלוי'''.

ובפשטות – שתיכף ומיד ממש (בהמשכה של התוועדות זו, עוד לפני תפלת המנחה) מתקיימת בקשת יעקב (בשם ועבור ובשליחות כביכול דכאו"א מישראל) "לישב בשלוה" (שקורין במנחה) '''בפועל ובגלוי''' (כיון שכבר לפנ"ז נתקיים היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"), ונתקיים "אך צדיקים גו' ישבו ישרים את פניך"<ref>תהלים קמ, יד.</ref>, בביהמ"ק השלישי, ושם תערך ההתוועדות הגדולה דחנוכת ביהמ"ק השלישי במעמד כל בנ"י ("כל יושבי' עלי'"<ref>ערכין לב, סע"ב.</ref>), עוד לפני ימי חנוכה, ובימי חנוכה יתוסף עוד יותר ("מוסיף והולך") בשלימות הגאולה באופן ד"ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"<ref>תהלים פד, ח.</ref>.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|א]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית|ט]]