הצגת המקור של הדף "ספר הזכרונות פרק עד"

{{הפרת זכויות יוצרים - בדיקה}}{{ספר הזכרונות}}
== רבי אדם בעל־שם ==
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
למרות שהישיבה שהקים ר' ברוך מוויאזין שימשה מבצר של כוח־ נגד ליריבות העזה של המתנגדים המסונוורים בסלוצק לנסתרים ולמקובלים – לא היה בטוח שהמחלוקת, שחצתה את המחנה היהודי לשנים, לא תחדור לביתו ותסחוף אתה מבני הבית.

היו לו, לר' ברוך, שני בנים: יוסף ואברהם. שניהם חונכו בבית אביהם ובישיבתו והלכו בעקבותיו. ברם, הגיע מועד השידוכים שלהם, ודובר בהם נכבדות בנגידי העיר סלוצק. היתה, איפוא, סכנה מוחשית שבאמצעות נישואין יפלו ברשותם של מתנגדים קנאים ובמשך הזמן אף יהיו נתונים להשפעתם. כל מה שבנה ר' ברוך בעמל רב היה עלול להיהרס על־ידי צאצאיו עצמו.

כיצד להבטיח שלא יקרה כדבר הזה? – לאחרי התייעצות עם הנכבדים שבידידיו, ביניהם מחבורת הנסתרים שביקרוהו, החליט ר' ברוך לשלוח את בניו ללמברג. שם נשאו בנותיהם של למדנים וצדיקים גדולים, אך – עניים. כדי שייראה כאילו הם אוכלים "מזונות" וסמוכים על שולחן חותניהם – החזיק ר' ברוך את משפחות בניו וחותניהם.

שנים מספר לאחר נישואיהם ישבו ועסקו בתורה. לאחר מכן עברו לעולם העסקים, בקבלם אחוזות לחכירה, כאביהם. אף הם בנו באחוזותיהם בתי מדרש ואכסניות לאורחים, ואף נתנו צדקה ביד רחבה.

בינתיים חלו שינויים בסלוצק הקנאית. למרות ההתנגדות המסורתית ששררה בעיר לנסתרים ולמקובלים החלו לחדור לעיר, בשנים תס"ד עד תס"ט, נסתרים ומקובלים במדה גדלה והולכת ובתכיפות. מובן שהיה זה הודות לר' ברוך וישיבתו, שרבים מתלמידיה הפכו לתושבי סלוצק וסביבתה, והשפעתם הסמויה החלה להיראות בשטח. דבר זה עצמו עודד את הנסתרים והמקובלים להגיע לשם, כשהם חדורים בתחושה כי באפשרותם להתמודד עם ה"קנאים", מתוך עמדות כוח.

ברור שהדבר לא עלה בנקל. ההתנגדות הישנה בעיר היתה גדולה מאוד, וכל אורח נחשד שמא אינו אלא נסתר או מקובל. במקרה שהחשד הפך להנחה רדפו את הנחשדים בחמת זעם, ובמקרים רבים אף גירשו אותם מן העיר בבושת פנים.

הנסתרים לא טמנו אף הם ידם בצלחת. הם המשיכו בחדירתם האיטית, אך העקבית, למרות כל הרדיפות. תכופות נוצרו עימותים מרים ואש המחלוקת התלקחה יותר ויותר.

אירוע מסויים שהתרחש – השאיר רושם בלתי נשכח על בני התורה של סלוצק.

היה זה כאשר ביום בהיר הופיע בסלוצק אורח שבמראה פניו בלבד כבר עורר יראת־כבוד. היתה לו הדרת פנים אלוקית. זקנו ופאותיו הוסיפו לו לויית חן, ועיניו הביעו אומץ והחלטיות.

בגודל למדנותו ניתן היה להיווכח בשיחה הראשונה אתו. היה ברור מיד כי הוא גדול בבקיאות ובחריפות במדה בלתי רגילה. כנהוג לגבי אורחים נכבדים מסוג זה הוקצה לו חדר מיוחד בבית הקהל ונחלק לו כבוד רב. ההנחה היתה כי הוא גאון העורך גלות, וכנהוג במקרים כאלה לא נשאל לשמו ולזהותו. אף הוא עצמו לא גילה את שמו.

ראשי הקהילה החליטו לערוך לו מסיבת קבלת פנים מתאימה, ונקבע תאריך שבו היה על האורח להשמיע פלפול הלכתי בביהכנ"ס הגדול.

כפי שהיה נהוג לגבי גדולי תורה שהשמיעו דבריהם מעל במת ביהכנ"ס הגדול בסלוצק – פורסמו ציוני מראי המקומות לסוגיה שבה עמד האורח להשמיע את הפלפול שלו. הדבר נעשה כדי שלמדני העיר יוכלו להתכונן כראוי לחידושי התורה שישמעו מפי האורח.

בינתיים נהרו למדני העיר לחדרו של האורח בבית־הקהל כדי לשוחח אתו בדברי תורה ביחידות או בקבוצות. יהיו כאלה שבאו עם קושיות או שאלות שלא מצאו להן פתרון עד עתה, אך היו שהתכוונו סתם לתהות על קנקנו של האורח. אלה כאלה נדהמו מלמדנותו. לא היה ענין כלשהו בים התלמוד שלא היה גלוי לפניו. לא היה ספק לאיש שהוא גדול בישראל. 

במועד שבו עמד האורח לשאת את דברו היה בית־הכנסת הגדול מלא בקהל עצום שגדש את האולם מפה אל פה. לא רק תושבי סלוצק הגיעו, אלא גם תושבי הישובים הסמוכים ששמעו על האירוע התורני הגדול העומד להתרחש בבית הכנסת הגדול בסלוצק. גם ר' ברוך מוויאזין וגם ר' מנשה ישראל ובניו וגם כל תלמידי ישיבת ר' ברוך באו לשמוע את דברי התורה המיוחדים במינם.

כאשר עלה האורח אל הבמה, בבית הכנסת, הושלך הס. הציבור כולו ציפה בדריכות ובנשימה עצורה להתחלת הדרשה.

האורח פתח בסוגיא בנגעים. ר' ברוך ור' מנשה ישראל, שעמדו הרחק מן הבימה, התאמצו קשה כדי להתקרב על מנת לראות בבירור את דמותו של האורח ולהאזין היטב לדבריו.

לאחר שר' מנשה ישראל הצליח להעיף מבט ראשון על האורח – חוורו פניו. מיד הטה עצמו אל ר' ברוך ולחש באזנו: "היודע אתה מי זה" – אמר בנימה של חרדה – "אין זה אלא רבי אדם בעל־שם מרופשיץ שבידיו הפקיד רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, את הנהגת חבורת הנסתרים. זה כבר שש־שבע שנים שהוא המנהיג שלנו!".

ר' ברוך שמע מכבר כי רבי יואל מסר לפני פטירתו את הנהגת החבורה לידי אחד מתלמידיו בשם ר' אדם בעל־שם, שמוצאו מרופשיץ שבגליציה, אך מעולם לא זכה לראותו ואף לא היה לו כל מושג מתואר פניו.

בינתיים נכנס ר' אדם בעל־שם, שרק ר' ברוך ור' מנשה ישראל ידעו את זהותו, לפלפול עמוק. למרות שדיבר במיבטא גליצאי הבין אותו הציבור הסלוצקאי יפה, משום שדיבר בבהירות ובשפה ברורה. כל השומעים התפעלו הן מתוכן הפלפול והן מדרך ההסברה שנקט בה. פלפול כזה לא שמעו למדני סלוצק זה זמן רב.

רבי אדם בעל־שם סיים את פלפולו, והציבור נשאר רתוק למקומו בהתפעלות. יראת הכבוד כלפי האורח הגאון גדלה כמה מונים. את דרכו חזרה לחדרו עשה כשהוא נישא על כפים מרוב הערצה.

הכל היו סקרנים לדעת פרטים על זהותו של האורח, אך איש לא העיז לשאול אותו אף לשמו. עם זאת הניחו שאין הוא נסתר או מקובל, שכן הנסתרים והמקובלים הסתירו בדרך כלל את למדנותם. 

נכבדי העיר אירגנו סעודה מפוארת לכבוד האורח, בבית הקהל. להפתעת הכל הודיע כי היום שבו נקבעה הסעודה הוא יום תענית עבורו. לאחר תפלת ערבית, בערבו של אותו יום, הוציא ממזוודתו פרוסת לחם יבש, טבלה במלח, ובכך שבר את צומו, כשלאחר מכן קינח בשתיית מים. להפצרות אנשים שונים השיב כי הוא נוהג שלא ליהנות מאיש.

בחצות הלילה ערך האורח תיקון חצות, כשהוא שופך דמעות רבות, ואמר תפלות שונות עד לפנות בוקר, שאז הלך לבית המדרש להתפלל תפלת "ותיקין". לאחר התפלה הסתגר בחדרו ולמד ביחידות עד חצי היום.

לפתע החלה להתפשט בסלוצק הידיעה כי האורח אינו אלא אחד המקובלים הנסתרים והוא תלמיד של הבעל־שם מזאמושטש. המקור לשמועה זו לא היה ברור. יתכן שהיתה זו השערה של מישהו שהתקבלה מיד על דעת הבריות, אף יתכן שמישהו קלט את מה שלחש ר' מנשה ישראל באזני ר' ברוך כשהתרגש מתגליתו.

הידיעה עוררה סערה בעיר. המתנגדים הקנאים בסלוצק לא יכלו לסלוח לעצמם על כך שנכשלו במתן כבוד רב למקובל ונסתר, בניגוד לדרכם. מובן שהלמדנות המדהימה של רבי אדם בעל־שם לא היה בה כדי לחפות ולכפר על "חטא" היותו מקובל.

בעיר נשמעו קולות כי יש להחרים את האורח, לגרשו מבית הקהל ולבזותו ברבים. הללו חיוו דעתם כי אסור לשתוק לאורח על "מעשה הנבלה" שביצע בכך ש"רימה" את סלוצק המתנגדית.

רבים מגדולי למדני העיר, ביניהם כאלו שהיו ידועים גם כצדיקים, הסכימו לדעה זו, ואמרו כי האיש חייב לשאת את עונשו.

לעומתם היו בסלוצק אנשים מתונים ובעלי דעה מיושבת שאמרו כי מאחר שהאורח גילה גאונות שאין כמותה בעולם הלומדים לפיכך אסור לפגוע בכבודו. כיצד אפשר להעיז ולפגוע בכבודו של מי שגדלותו בתורה וביראת שמים הוכחה מעל לכל ספק, וכל־שכן להרע לו או לבזותו?

היו גם שטענו כי גאונותו של האורח היא בגדר עובדה ודאית, ואילו היותו מקובל היא בגדר ספק, והרי "ברי ושמא – ברי עדיף".

כך התפלגה העיר לשני מחנות, כשכל מחנה נאבק על דעתו.
}}

[[קטגוריה:ספר הזכרונות]]