הצגת המקור של הדף "שיחת שלח תש"י - מוגה"

{{ספר השיחות קיץ ה'שי"ת}}אין היינטיקער סדרה (פ' שלח) מספר בענין המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, עד אשר הוצרך להיות הויהס כלב,

ולכאורה א"מ שהרי לא דיברו מאומה על הארץ רק שהשיבו על כל השאלות שמשה שלחם לתור את הארץ, החזק הוא הרפה, השמינה היא אם רזה, שהם השאלות כלליות אודות הארץ ויושבי', וע"ז השיבו שפיר, אודות הארץ השיבו "וזה פרי' זו ואודות העם השיבו שהם אנשי מדות, שהרי כל מה שטענו לא נוכל לרשת זה הי' אחרי דבורו של כלב, אבל בתחילה לא אמרו מאומה, רק התשובות על השאלות ששלחם משה, וגם כל תשובותיהם הי' אמת, וא"כ א"מ למה הוצרך כלב להשתיקם.

וביותר אינו מובן שהרי בתי' שלח לך, פירש"י לך לדעתך, היינו '''שמשה''' לא הי' '''מוכרח''' עפ"י ציווי ה' לשלוח המרגלים, אך היינו לגבי משה דוקא, אבל '''המרגלים''' הרי היו מוכרחים בזה, מכיון ששלהם משה, וא"כ בודאי אינו מובן שהרי כל תשובותיהם היו על שאלות משה שהוכרחו להשיב עליהם וא"כ מהו ענין דויהם כלב.

גם צ"ל מה שאי' ברש"י שהלך כלב להשטתח על קברי אבות כדי לינצל מעצת המרגלים, וצ"ל מאחר שהלך בשליחותו של משה (וגם ידע שעצת המרגלים ברע הוא, שבשביל זה הלך להשטתח) למה לא הספיק כחו של המשלח והוצרך להשטתח על קברי אבות דוקא.

והנה השבת לזה הוא השבת שבו מברכים החודש תמוז, אשר בו הוא תקופות החום, כמאמר חמרא בתקופת תמוז קרירא לי' דבשאר התקופות ענין הקרירות אינו מתייחס דוקא לחמור, אבל בתקופת תמוז שאז הוא תוקף החום, אז מתייחס הקרירות לחמור דוקא, היינו דאז הקרירות הוראה שהוא חמרא, דבשאר זמנים אינו הוראה על החומריות דוקא, כי אפשר להיות שזהו מצד העדר תוקף החום, אבל בתקופת תמוז שהוא תוקף החום ומ"מ קרירא לי' זהו הודאה על החומריות, עכ"פ מובן דבתמוז הוא תוקף החום.

והנה ענין החום הוא מעלה בעבודה, כדאי' בספרי מוסר ובחסידות<ref>תורת החסידות פ"ד, ובהיום יום ע' כ': ע"ד קרירות וכפירה.</ref> שכל הענינים צ"ל בחמימות דוקא, ולבאר זה, דהנה תכלית הבריאה היא בשביל ישראל, כמאמר בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית, ובישראל גופא הוא בשביל הענין דתורה שבישראל, היינו שתכלית הבריאה היא כדי שישראל קיימו את התורה, כדאי' במס' ברכות כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ובמס' קידושין הוא מבאר אשר הם לא נבראו אלא לשמשני ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני הרי שכללות הבריאה היא בשביל התורה, וא"כ גם ענין החום שנברא בעולם הוא ג"כ עיקרו כדי שיהי' בעניני תורה ועבודה,

(ואף שלכאורה הרי גם הקרירות הוא נברא שתכליתו להביאו בעבודה, ומהו מעלת החמימות דוקא, אך הענין הוא דחמימות הוא מציאות חיובית, דחמימות באה מצד החיות דוקא, משא"כ הקרירות שמציאותה הוא העדר, ובהעדר החיות והתנועה ממילא נעשה קרירות, ומכיוון שמציאותה הוא רק העדר אינו שייך לומר דתכלית בריאותה הוא בשביל התורה, מכיון שאינה בריאה, משא"כ בחמימות כנ"ל).

ובאמת ענין החמימות הוצרך להיות רק בקדושה דוקא<ref>ונרמז במרז"ל (ב"ר פט"ז ב) דלא נברא זהב אלא בשביל ביהמ"ק.</ref>, ומה שיש חיות וחמימות גם בעניני עולם, הטעם הוא כדי שיהי' ענין הבחירה, דעם הי' ענין החיות רק בקדושה לא הי' ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות חיות גם בשארי ענינים.

וע"ד דוגמא הנה איתא במאמר של כ"ק אדמו"ר נ"ע<ref>בגכתי"ק ד"ה נ"ח תרנ"ו, ולא ניתנה אז להעתיק.</ref> אשר ההפרש בין אדם לבהמה הוא אשר האדם הולך בקומה זקופה, (ובמילא המוח הוא למעלה מן הלב, ולכן שליט עליו, והלב הוא למעלה מהרגלים, משא"כ בבע"ח שאצלם הוא הכל בשווה), ומקשה דלפי"ז הנה באומ"ה הרי הי' צ"ל כמו בבע"ח ולמה נבראו בקומה זקופה, ומתרץ מפני שאז לא הי' ענין הבחירה, ולכן נבראו ג"כ בתבנית ציור אדם, אבל אינם כלל בהמעלה דאדם, ודוקא ישראל הם במעלת אדם, דאדם אתם כתי',

– וסיפר ע"ז מה ששמע מכ"ק אדמו"ר הכ"מ שאחד שאל אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש (כמדומה) בענין שמירת הברית, ואמר לו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שענין השמירה הוא כמו שהי' אצל האוה"ח שפעם נסע האוה"ח עם שיירא והיו במדבר, וכשהיגיע שבת לא רצו לחכות עליו ונשאר לבדו, ובא אליו ארי והראה לו האוה"ח את אות הברית, וכשראה זאת הנה לא זו בלבד שלא עשה לו מאומה אלא ששמרו מכל החיות, ואחרי שבת ישב עליו האוה"ח ונסע עליו עד שהשיג את השיירא, ע"כ המעשה. –

וביאר זה שהרי אין חי' רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה בבהמה, אבל כשהראה את אות הברית אז במילא הארי אין לו פה שום דבר רק לשמשו, כי בענין הברית דוקא נראה בו יותר הצלם אלקים שברית הוא לשון התקשרות, וגם אנו רואים במוחש שבזה דוקא יש תאוה ביותר מה שאין בשארי ענינים תאוה כזאת, ולכן בזה דוקא נראה אמיתית ענין האדם, ובאדם אין להם שליטה –

אבל מ"מ גם אוה"ע נבראו בקומה זקופה כדי שיהי' ענין הבחירה, וכמו"כ הוא גם בענין החמימות אבל עיקרה הוא בקדושה דוקא.

וזהו הענין דחודש תמוז שאז הוא תוקף החום, וברוחניות הוא שאז מאיר שמש הוי דכת' כי שמש ומגן הוי' אלקים, ובתמוז הוא תוקף החום דשמש הוי', אמנם החמור דגם בתקופת תמוז קדירא לי', דזהו ענין החמור שהוא חומרי ואין בו שום חיות ובחירות, ולכן הגה גם בתקופת תמוז קרירא לי'.

אך העצה גם לחמור הוא, במאמר הבעש"ט כי תראה חמור, כאשר תסתכל בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה שהוא שנאך, דאולי יעלה בלבבך, וחדלת מעזוב לו, שתתעסק עם ענינים רוחניים דוקא, ואת החומריות תשברו ע"י תעניתים וסיגופים, ולא תבררו, לזאת אומרים לך עזוב תעזוב עמו, לברר את הגוף ולזכנו ולא לשברו בסיגופים.

אשר המאמר הלזה גופא שאמרו הבעש"ט היא נתינת כח לברר את הגוף, ווארום דער פסוק איז דאך פריער אויך געשטאנען, והבעש"ט הוסיף בזה שגילה פירושו, וכ"ק אדמו"ר הכ"מ הוסיף בזה שגילה את התורה הלזו באופני פירסומים שונים, הנה בזה גופא הוא הנתינת כח על בירור הגוף,

דהנה הנשיא כ"ק אדמו"ר הכ"מ הוא הוא הנשיא הבעש"ט אלא שהוא בגוף אחר, דהרי ענין ההשתל' אינו שייך בהמאור עצמו, כי העצמי אויב ער איז, איז ער אינגאנצן כמו שהוא, אשר משום הנה יפתח בדורו – לענין ובאת אל השופט – כשמואל בדורו, מפני שברור זה הוא הוא הבעש"ט והמשה רבינו שבדורינו, כמאמר אתפשטותא דמשה בכל דרא, ויתירה מזו ארז"ל (ב"ר פנ"ו ז) אין לו דור שאין בו כמשה רבינו.

– וע"י שגילו לנו התורה הזאת בזה גופא נתנו לנו כח ועוז לברר את החמור שענין החמור הוא כמאמר שור לעול וחמור למשא, היינו שכל ענין המצוות הוא אצלו רק למשא, והבירור א"א להיות ע"י שכל שיראה לו אשר באמת אין זה משא, כי את זה לא יקבל מפני שהוא חומרי בעצם רק כל עבודתו צ"ל בקב"ע דוקא, ולפעמים גם את זה אינו מקיים, שזהו פירוש רובץ תחת משאו היינו שרובץ און ער גייט ניט ווייטער, שזהו ההפרש בין חמור לסוס, דסוס הנה כשמכים אותו אז לכה"פ זה עוזר לו, משא"כ בחמור שאף שמכים אותו אין זה מועיל מאומה, וזהו רובץ תחת משאו, לזאת הנה ראשית העבודה הוא קב"ע אשר עי"ז הנה סוכ"ס יתברר ויזדכך עד אשר לא יהי' זה לו למשא כ"א אדרבא ירגיש אשר זהו כל חיותו.

בעת שדיבר אודות כ"ק אדמו"ר הכ"מ אמר אשר אינו אומר זכר צדיק לברכה, אף שאי' בגמ' יומא שצריכים לומר כן, וגם אינו אומר נ"ע, ואמר הטעם ע"ז, שכ"ק אדמו"ר הכ"מ אמר בשמח"ת רצ"א אשר על כ"ק אביו אדמו"ר נ"ע, בשמזכירו אינו אומר נ"ע, וויילע איך בין ניט קיין אדרעסן שרייבער.

ואמר ווער קען דאס מגביל זיין מיטן ווארט נ"ע, ג"ע התחתון און העליון, און הויך אן א שיעור, והשנית צוליב וואס דארף מען אים אוועק שיקן פון אונז, און ער וויל דאך א ודאי ניט אפרייסן זיך פון אונז, ונמצא אתנו.

ובכדאי' בגמ' יבמות שאמר דוד אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בב' עולמות, אלא כשאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות כו', ובמילא הוא נמצא גם בזה העולם, ואי' שם בתוס' ובישיבה של מעלה, דענין הישיבה הוא דוקא כשיש ראש ישיבה עם תלמידים, דתלמידים לבד אינם נקראים ישיבה, ורק דוקא כשיש ראש ישיבה שאומר שיעור והתלמידים חוזרים ע"ז ומקבלים בהשגה דוקא, אשר זהו הכוונה דוקא, דאף אם כעת אין מבינים זה בהשגה, ומ"מ חוזרים ע"ז ובמשך זמן יבא בהשגה, אשר זהו ענין הישיבה, אך בישיבה ישיבה של מטה היינו שלומדים בה ענינים של מטה, ישיבה של מעלה, שלומדים בה ענינים של מעלה<ref>קונ' ח"י אלול תש"ג ע' 15. לימוד החסידות ע' 18.</ref>,

והנה קודם הסתלקות הי' ג"כ בישיבה של מעלה, אך זה הי' בהעלם, ובגלוי הי' בישיבה של מטה, ואח"כ הוא להיפך, אבל בעצם הענין אין בזה שום שינוי כלל רק ההפרש הוא בהעלם וגילוי, מה בהעלם ומה בגילוי, אבל בעצם אין שום שינוי כלל, כי הרי מאתו לא תצא כו', ולהיות אשר א"א להיות "והטוב" כי אם כשנהי' יחד עם כ"ק אדמו"ר הכ"מ הרי בודאי נמצא אתנו, והשינוי הוא רק בהעלם וגילוי, ומפני זה הוא אט דאס וואס פריער האט מען ראיות ניט געדארפט האבן אויף דעם ועכשיו צריכים להביא ראי' מהג', והוא ע"י לימוד תורתו דייקא, אבל באמת זה שאצלינו זה בהעלם וצריכים להביא ראיות אין זה פועל שום שינוי ושום חלישות בעצם הענין כלל וכלל,

וסיפר ע"ז בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א, אשר אחד שאל אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע בענין המלאכים ובכלל ענינים רוחניים מאין יודעים שזה כן הוא, הרי אף אחד לא בא משם וסיפר אז אזוי זעט אויס א מלאך וכו', וענה לו כ"ק אדמו"ר נ"ע עד"מ אנו נוסעים על עגלה, ומדברים ע"ד מלאכים הרי יש כאן ג' מחשבות, הסוס חושב אשר כוונת הנסיעה כי במקום פלוני יש האבער ולכן נוסעים, העגלון נוסע בשביל שישלמו לו עבור הנסיעה ויוכל לפרנס ב"ב, שזהו כבר מחשבה יותר דקה, אך הכי בשביל זה איז אונזערע רייד וועגן מלאכים קיין רייד ניט, היינו שכל ידיעתינו אם היא חומרי ממש, או גם יותר דקה, בכל זה חומרית היא, והעדר ידיעתינו אין פועל מאומה,

וגם זצ"ל אינו אומר כי ענין הזכרון שייך לומר ע"ד רחוק שנופל בו ענין השכחה, משא"כ בענין זה שאין שייך חס ושלום ענין השכחה אצ"ל זכר, כמו שא"צ להזכיר לאדם שהוא חי.

וסיים בענין נתינת כח על בירור הגוף וגם בירור חלקו בעולם, ומהו חלקו בעולם, היינו למקום ששלחו או שולחו או שישלחו כ"ק אדמו"ר הכ"מ, הנה המקום ההוא הוא המקום שעליו לבררו ויש לו כח ע"ז.

אמנם ענין החמור שהוא היצה"ר, ווי דער רבי רופט אים דער קלונגיקער זאגט אים הן אמת אז דו האסט כוחות אויף דעם אך מ"מ כשתעשה שינוי באופן אחר מדברי המשלח תצליח יותר בשליחותך, וע"ז המוסר מענין המרגלים, שזה ממש בדוגמא כזאת. המקום וואס דער רבי האט אים דארטן געשיקט הוא בדוגמת א"י כי ענין א"י שהוא מקודש מכל הארצות, וא"כ המקום ההוא שיש לו נתינת כח לברר ולעשות החולין על טהרת הקודש דוקא ה"ז נעשה א"י.

אלא שזה הי' ענין המרגלים שהלכו וערבו אריינגעמישט גם אייגענעם שכל, כי משה אמר להם לתור את הארץ עפ"י הסדר החזק הוא הרפה, השמנה היא אם רזה, היינו שאמר להם לכתחילה ששולחם על כל האופנים בין אם הוא עם חזק ובין רפה, היינו ששולחם גם אם צריכים מלחמה כבדה, ולא עוד אלא שהתחיל בחזק ואח"כ ברפה, היינו ששלחם שילכו ללחום ולכבוש את הארץ על מנת שהוא חזק<ref>ועוד י"ל בזה שע"י שהולך ללחום במס"נ ע"מ שהכנעני חזק עי"ז גופא נעשה רפה כו' ופירות (השכר) השמנים מביאים לידי הכרה אשר כל שכר הוא רזה כי שכר מצוה המצוה עצמה.</ref>, והעיקר הי' אצלו המלחמה והכיבוש, ולכן הקדים ענין החזק הוא או הרפה קודם לענין השמנה היא אם רזה, שזהו ענין הרווח והשכר, כי משה רצה שזה יה' שלא ע"מ לקבל פרס.

אמנם המרגלים דברו תחלה אודות וזה פרי', שזה הי' אצלם ע"מ לקבל פרס, און אז מען טוט ע"מ לקבל פרס איז במילא פאראן חשבונות וואס עס לייענט, ואם צריכים מלחמה כבדה אזי לייענט ואומרים לא נוכל לרשת כו' ולזאת כשראה כלב אשר מתחילים אודות השכר ועושים חשבונות מיד ויהס כלב,

והכח ע"ז הי' ע"י שהשתטח על קברי אבות דאך שהלך בשליחותו של משה, מ"מ לא הספיק ווארום אז מען הערט איין מאל משה'ס א הוראה קאן מען נאך ווערן אפגעקילט.

וזהו<ref>כדאי' בענין ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי.</ref> ענין ההשתטחות דע"י שהולכים על קברו ויודעים אז דא איז ער, ומציירים את צורתו, הנה זה נותן כח ועוז בההתקשרות, און מען פירט דורך את שליחותו בלי שום חשבונות<ref>וכל' השתטחות רגל וראש בשוה – למעליותא.</ref>. וכמו"כ הוא גם בענין ההשתטחות ברוחניות, דאי' בספר מאור ענים – לקוטי מס' שבת – בשם הבעש"ט אשר ענין ההשתטחות ברוחניות הוא לימוד תורת הצדיק וואס ער האט זיך אויף דעם אפגעגבן און אין דעם זיך אוועקגעבן, כדאי' בזהר דקבורתא דמשה במשנה דלי', ובמילא זה נותן כח בההתקשרות אז מ'פירט אויס די שליחות, רק בתנאי שלא ישנו מאומה מדברי הרב, אע"פ אז עס דוכט זיך אויס אז אזוי איז בעסער, כי משינוי כזה מה קודם ומה אח"כ התחיל חטא המרגלים שהיו כולם קרואי מועד אנשי שם, שמשה בעצמן בחרם ובכ"ז ע"י שינוי קצת מדברי הרב, און אריינלייגן אייגענעם שכל הנה סוף סוף אמרו לא נעלה כו', כמו שאמר כ"ק אדמו"ר הכ"מ בפי' המאמר היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר כו' הפי' בזה שאין אומר לו לעשות עבירה, כי בהתחלה כזאת בודאי לא ישמע לו רק שהיצה"ר אומרו להאדם דו טוסט א מצוה, עשה כו' זייער גלייך, גם אני מסכים הנה אף שזה מצוה אבל מכיון שמקשיב לעצתו ודעותיו ה"ז שרש עד שאומר כו' עבוד עבודה זרה.

ולזאת צ"ל התנאי העיקרי שמירת דברי הרב אן אייגענעם שכל, ואז יש נתינת כח על בירור הגוף וחלקו בעולם, שגם חלק חומרי ביותר הנה לכה"פ בעת תוקף החום דתקופת תמוז, לא יהי' קרירא לי', שהרי באמת בחדשי תמוז ואב הי' צ"ל זמן שמחה, שהרי זה תיכף אחרי החדש דמ"ת, רק שגרם חטא העגל, ולכן לע"ל כשיתקנו כל החטאים ובתוכם חטא העגל יהי' זה באמת זמן שמחה, אך גם עכשיו שאין זה זמן שמחה ואדרבא כו', אך מ"מ להיותו זמן שמחה וגילוי בעצם לכן לכה"פ בגשמיות ניכר זה בענין שבחדש זה הוא תוקף החום.

והוסב הדיבור אודות הגאולה די"ב תמוז שאז דאז ניסים במוחש, כמו שסיפר כ"ק אדמו"ר אחר שחרורו, אשר כשנתנו לו השחרור ראה שהי' כתוב בו קודם עונש מיתה והעבירו קולמוס ע"ז וכתבו 10 שנים סיביר, ואח"כ 3 שנים קאסטראמא, עד שבי"ב וי"ג תמוז שוחרר לגמרי, גם סיפר אשר כשאסרו אותו הנה עד שבא להחוקר ארך הרבה זמן וראו בו ניסים כי בלילה ההוא אסרו הרבה אנשים, ומיד דנוהו למיתה, ועד בוא כ"ק אדמו"ר נתהווה שינוי ובמילא ניצל עי"ז כ"ק, עד אשר נסעו לגמרי משם,

– שגם אז, בתכלית הגילוי, היו כאלו וואס מען האט גע'מוטשעט זיך מיט זיי שיודו שזהו גם גלוי ויש כאלו אז מ'מאטערט זיך מיט זיי נאך ביז היינט –

שכל זה הי בחדש תמוז דוקא.

ובכח ההתקשרות הנה בחדש תמוז פועלים על החומריות שיאיר בו אור הקדושה, וההתחלה ע"ז הוא בשבת מברכים בעת ברכת החודש, ונוסח ברכת החודש הוא יחדשהו כו' לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה ונאמר אמן, דהנוסח הוא אשר אחרי תי' ולברכה, ולשמחה, עונים אמן, משא"כ אחרי תי' ולנחמה אין עונים אמן נאר מ'דארף מינטערן ולומר ונאמר אמן ואז דוקא עונים,

והרמז בזה הוא דאחרי ב' ברכות הראשונות שהם טובה וברכה, און ששון ושמחה בודאי עונים אמן, אך על הענין דישועה ששייכת דוקא אחרי צער, ונחמה שבאה אחרי יגון, הנה הגם שמפי עליון לא תצא כו',

ובכלל זה ענין ההסתלקות בודאי הוא עילוי כמו שאמר הבעש"ט אשר ביכלתו הי' לעלות בסערה השמימה אך רצה דורכגיין דעם ענין פון ואל עפר תשוב, וא"כ בודאי עילוי הוא, ועוד יותר אם זה הי' עילוי רק בשבילו הרי בודאי לא הי' מסכים ע"ז ובודאי זה גם עילוי בשבילנו, אבער פונדעסטוועגן פון זיך ענטפערט זיך ניט קיין אמן, כ"א צ"ל ונאמר אמן.

וסיים אשר כ"ק אדמו"ר הכ"מ יוליכנו בקרוב לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש במהרה בימינו אמן.
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספר השיחות קיץ ה'שי"ת]]
[[קטגוריה:שיחות קודש תש"י-תשמ"א|אא]]
[[קטגוריה:שיחות קודש תש"י]]
[[קטגוריה:שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א|אא]]