הצגת המקור של הדף "תורת חיים/אלה תולדות נח (ב)"

{{תורת חיים בראשית}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
{{עוגן|פרק א|(א)}} '''אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'.''' כתיב כי כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך כו'. ויש להבין למה נק' מי המבול בשם מי נח דוקא וגם מה שייכות יש למי המבול לענין הקצף והרוגז שתלה זה בזה דכמו שנשבע מעבור מי נח כך נשבע מקצף עליך כו'. אך הנה כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה כו'. דהנה ארז"ל דא"א ע"ה ביקש שיהיו בניו בעול שיעבוד מלכות לפוטר' בזה מדין גיהנם כו' ואין הפי' בשיעבוד מלכיות בעול המסים ואימת מלך ושרים שהרי בימי דוד ושלמה ושאר המלכים היה עול המסים הרבה יותר ואימת מלך ושרים יותר רק הוא הכוונה על טרדת הפרנסה בעול קשה בלחץ ודחק ובעבודה קשה בכל כלי המוח והלב עד מיצוי הנפש ממש כמו בנפשו יביא לחמו שמשתעבדי' כל כחות נפשו במחשבות טורדות ועמוקות נוגעים עד הנפש שמבלבלי' המוח והלב לגמרי מכל וכל עד שניזוז מדעתו ומקומו כו' כידוע (כמו יורדי הים באניות כו' שיעלו שמים ירדו תהומות יחוגו וינועו כו' עד וכל חכמתם תתבלע כו' כמ"ש במ"א). והנה על זה אמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו' שטרדות הפרנס' המבלבלים לנקודת הלב והמוח נק' מים רבים כמו עד"מ הנטבע במי הים או נהר גדול וכמ"ש כי באו מים עד נפש כמו שאמר דוד אל תשטפני שבולת מים כו' ועכ"ז א' מים רבים הללו לא יוכלו לכבות את האהבה דהיינו שלא יוכלו לבטל ולעקור את נקודת אור האהבה העצמית והטבעית שבכאו"א מישראל שנק' אהבה המוסתר' בנקודת פנימית העלם הלב כידוע שמכחה יוכל לבא בנסיון למס"נ על קדה"ש ולתשובה אמיתית מקרב ולב עמוק עד כלות הנפש ממש כראב"ד שיצא' נשמתו בבכי' כו' וכמו בעי"ת שכאו"א עושה תשובה שלימה מקירות לבו ובוכה במר נפשו כו' לפי שאהבה רבה זו היא כמו טבעית ממש בנפשותינו מצד שרש מחצב הנשמות כי חלק אלוה הוא מבחי' מהו"ע אלקות כמו כי נר הוי"ה (ממש) נשמת אדם וטבע האש לעלות וליכלל למעלה במקור חוצבה כשלהבת העולה מאליה וכמ"ש בסמוך לזה רשפיה רשפי אש שלהבת יה ממש וקאי על אה"ר זו שהיא כרשפי אש שלהבת יה דוקא ולהיותה בחי' שלהבת יה ע"כ מים רבים לא יוכלו לכבותה כלל דאע"פ שיש בטבע המים לכבות את האש אבל יש אש שאין המים מכבים אותו כלל והוא הנק' שלהבת יה דוקא שהוא אור הנשמה האלקי' שנק' ניצוץ כניצוץ מן השלהב' כי כאשר מתלהבת בלהב אש התשוקה ודביקות ברשפי אש האלקית שנק' שלהובין דרחימותא אז אין מים רבים שהוא המשכת כל לבו ומוחו בעומק טרדות הפרנסה מכבים אותה כלל (לפי שאין המים מכבים רק לאש גשמי כחום אש הטבעי שמקרר ומכבה אותו המים המנגדו) וכך נראה בחוש שהתפעלות רשפי אש מחום הטבעי בלב בשר לבד בלי התפעלות הנשמה באלקים חיים בשלהב' יה בקל ובמהרה תכבה גם במעט מים רעים של המשכת הבלי עוה"ז אבל אש האלקי שנק' שלהבת יה בהתפעלות הנשמה האלקית לא תכבה מכל מים כו' אדרבה נק' אש שותה ששותה ולוחכת המים כאש ה' שנפל על המים שיצק אליהו כו' וכמאמר ו' אשות הן יש אוכלת ואינה שותה ויש שותה ואינה אוכל' ויש אש אוכלת אש ושותה מים הוא אש ה' שבנשמה ששורפת ומכלה לחום הטבעי ג"כ כמו ע"י התפעלות אלקות שבנשמה בלב בשר בחום הטבעי כמו לבי ובשרי כו' וכן צמאה לך נפשי כו' (ומ"ש בר"מ הוציאוה בגלותא ותשרף בשלהובי טיהרא שהן בגבורות קשות דחום התאות רעות דק"נ זהו כאשר אין אור ה' מאיר בנשמות ישראל ואין כח באש וניצוץ האלקי לשרוף ולכלות התאוה רעה כו' וראייה ממ"ש מים רבים לא יוכלו לכבו' אף בגלותא כו') וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות כו' דהיינו שלא תחשך אור הנשמה האלקית ולא יכבה אורה כלל ממים רבים דטרדות הפרנסה בכל ימי חיי הבלה בעוה"ז ואין בה שינוי כלל מכמו שהיה התקשרות אור הנשמה האלקית קודם התלבשותה בגוף החומרי שהיתה צרורה ודבוקה למעלה במקור חוצבה באלקים חיים בתמידות ברוב עוז ידידות ומתיקות באה"ר ודביקות נפלאה ליהנות ולחזות בנועם ה' בצרור החיים את ה' ממש בג"ע העליון או בג"ע התחתון בלי שום פירוד כניצוץ הנמשך אחר השלהבת כו' כך גם אחר שהיא מתלבשת בעוה"ז בחומר הגופני ובחבלי טרדין דמים רבים כו' לא יכבה נרה ולא תכבה האהבה והדביקות האלקי' שיש בה כמו שהיתה דבוקה למעלה בלי שינוי כלל כו' (וראייה מן צדיקים ובע"ת אמיתי' שגם אחרי הוטמאה הנפש החוטאת בכל לכלוך ומיאוס לא יכבה נרה ויכולה לעלות וליטהר וליכלל בקדושה העליונה כמו שהיתה בתחלה ממש וכמ"ש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכתיב ובאו האובדים כו' והנדחים כו' והשתחוו לה' כו' וכמ"ש במ"א ע"פ אני ה' לא שניתי ואתם ב"י לא כליתם דהא בהא תליא משום דנר הוי"ה ממש נשמת אדם וכמ"ש כי חלק הוי"ה עמו יעקב חבל נחלתו ע"כ כמו שאני הוי"ה לא שניתי כך אתם ב"י לא כליתם שלא יכלה כח ואור נשמתם האלקי' כו') והנה מלבד שאין בכח המ"ר הנ"ל לכבות את אור האהבה רבה המוסתר' הנ"ל אלא אדרבה ע"י התלבשות וירידת הנשמה האלקי' בעוה"ז והיא נטרד' מאד בבחי' מ"ר הנ"ל עי"ז דוקא הרי תוכל הנשמה לעלות ולהגיע למעלה במדרגה העליונה וגבוה הרבה יותר אחר צאתה מעוה"ז דהיינו למעלה הרבה ממדרגתה הראשונה כשהית' צרורה בצרור החיים בג"ע העליון או ג"ע התחתון לפי שירידה זאת ודאי לצורך עלייה גדולה היא וכמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה דימים ניתן לאדם שהוא הנשמה בגוף בעוה"ז בהיכלות דנוגה שתהיה לה עלייה גדולה עי"ז כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק ב|(ב)}} '''ויובן''' זה מענין מי המבול שע"ז א' כאשר נשבעתי מעבור מי נח כו'. ויש להבין תחלה למה קורא למי המבול בשם מי נח ולא מי המבול כשמם. אך הנה פי' נח יתפרש לשון נייחא ומנוחה שהרי שרש הדבר בענין תיבת מנוחה הוא אותיות נח וכמו תרגום וישבות ונח כו'. וכמ"ש בזוהר בעיקר ענין השבת שנק' נייחא דרוחא ונייחא דנשמתא כו'. ויש ב' מיני מנוחה בכלל א' נייחא עילאה ונייחא תתאה ונק' שבת עילאה ושבת תתאה וכמ"ש בזוהר בכמה מקומות וע"כ אמר כאן ב"פ נח נח ב' מיני נייחא הנ"ל ובחי' נייחא עילאה דבחי' שבת עילאה הוא אלף הז' שנק' יום שכולו שבת כו' ונק' מנוחה לחיי העולמי' שהוא בחי' מנוחה העצמית משא"כ נייחא תתאה שבת תתאה היא המנוחה מן המלאכה בלבד כמשי"ת:

{{עוגן|פרק ג|(ג)}} '''והנה''' להבין איך יש שייכות לומר ולפרש לענין מי נח דמי המבול שהוא כמו נייחא דרוחא דשבת כו' שלזה קורא אותם מי נח דוקא. הנה תחלה יש להבין בעיקר ענין מי המבול לאיזה טעם ותועלת היו דהנה באמת יפלא מאד לאיזה טעם היה העונש למחות כל היקום במי המבול דוקא הלא היה בכח ויכולת ה' להשחי' ולהאביד כל בשר ברגע א' בדבר או ברעב וכה"ג בכמה דרכי המות והכליון ולמה דוקא העבירם מע"פ האדמה במי המבול דוקא. ועוד שלא היה מן הראוי ומן הדין להשחית רק לאותן האנשים החטאים בנפשותם ברעתם הרבה בגזל וחמס וזנות בלבד ולמה נמח כל היקום גם בהמות וחיות כו' ולמה הוצרך לגשם ולשטף גדול וברעש גדול ובמשך זמן רב כ"כ עד שגברו המים ט"ו אמה למעלה מההרים כו'. אך הנה באמת לא היה עיקר הכוונה במי המבול רק לטהר את הארץ מטומאת' לפי שבכל עוונות וחטאים דבנ"א על הארץ בזאת נטמאת הארץ מאד כמ"ש ותשחת הארץ כו' ותמלא הארץ חמס כו' ובאדה"ר כשחטא בעה"ד קלל את האדמה כמ"ש לו ארורה האדמה בעבורך כו' וקוץ ודרדר תצמיח לך כו' וגם בחטא דור המבול נטמאת הארץ ונתקלקלה ביותר עד שקלל את האדמה ואררה ה' וראייה מסוף הענין בקרבן נח דכתיב וירח ה' כו' ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כו' משמע שקללה ואררה בתחלה לפי שמלאה הארץ חמס וזימה ותטמא הארץ מאד (וכמ"ש בא"י ולא תטמאו את הארץ כו' כמ"ש במ"א) ומאחר שהארץ נטמאת ע"י חטא אנשי דור המבול הוצרך לטהר את הארץ מטומאת' דהיינו שיצא רוח הטומאה מן הארץ מאשר המשיכו בה חמס וגזל וזימה כו' ולע"ל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיעביר לרוח הטומאה בעצמו שלא ע"י טהרה כי יעבירנו לגמרי לפי שיהיה גלוי אור אלקות בעוה"ז השפל וכמ"ש ומלאה הארץ דיעה את ה' כו' עד שמחמת עוצם גילוי אור הקדושה האלקית ממילא יתעבר ויתבטל הרע כו' וכמו כהמס דונג כו' ולכך יהיה הזדככות החומר בתכלית בכל האדם ובכל הברואים גם המזיקים וטורפים לא ירעו ולא ישחיתו כו' כידוע במ"ש וייראוך כל המעשים כו' אך בזמן נח הוצרך ה' לטהר את הארץ מטומאתה ע"י מי המבול שעי"ז יבוער הרע שנמשך בארץ וזהו כמו איש הנטמא בטומאת מת וכה"ג שיטבול במי המקוה של מ' סאה ויטהר מטומאתו לפי שמי המקוה ממעיין הנובע נק' מים טהורים שיכולים לטהר את הטמא הטובל בהן כמ"ש אך מעיין ובור כו' ואם ליחיד הטמא צריך מ' סאה מים טהורים לטהרתו א"כ לכל הארץ צריך להיות מים רבים מאוד שתטבול הארץ ותכסה בהן כולה גם כל ההרים הגבוהים שעל הארץ כו' וזה היה ענין מי המבול בכלל לטבול את הארץ במים טהורי' הללו לטהר אותה מטומאתה וע"כ ממילא נמח כל היקום אשר בארץ:

{{עוגן|פרק ד|(ד)}} '''ואמנם''' הפשט מורה שעיקר הכוונה היה למחות היקום כמ"ש לו קץ כל בשר בא לפני כו' וגם בתחלה אמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כו' עד רמש כו' כי נחמתי כי עשיתם (ואמנם מה שמחה כל היקום זהו עצמו רק לטהר את הארץ מכל שקץ דכל חי אחר אשר השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו') ונמצא שמי המבול ממעיינות ותהום וארבות השמים זה היה כמו מים טהורים ממש שמטהרי' את הטומאה כענין וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם כו' וכמשי"ת וד"ל:

{{עוגן|פרק ה|(ה)}} '''אך''' עדיין יש להבין מהו שרש ענין טהרת מי המבול ומאין יש כח בהן לטהר את הארץ מטומאתה ולמה קורא אותן בשם מי נח לשון נייחא כו'. והנה ענין שיעבוד מלכיות הנ"ל שזהו ענין טרדות הפרנסה הוא שנק' בשם מי נח שביכולתם לטהר את הנפש מטומאתה ולא עוד אלא שתוכל לעלות עי"ז למעלה מעלה ממקור חוצב' הראשון ליכלל ולדבק בה' אחד ממש וכדאי הן יסורין ולחץ דטרדות הפרנסה שנק' מים רבים כדי שתעלה עי"ז בעלייה גדולה כזאת כו' והיינו ע"י בחי' המרירות והשפלות והכנעה עצומה וגם בלבול ופיזור הנפש ביותר עד שיגיע עד הנפש מדוחק ולחץ עול שיעבוד הפרנסה הרי זהו עצמו ענין הטהרה שמטהרת ומזככת את הנפש להעלות' בעילוי גדול באמת אשר לא היתה מגעת מצד כח עצמה רק למקור חוצבה בתחלה לבד כו'. ודוגמ' לדבר זה יובן מענין טבילת הנשמה בנהר דינור לצערה בצער ועינוי גדול כ"כ כדי שתזכך ותטהר עי"ז ותוכל לעלות לג"ע לקבל אור וזיו האלקי ובלתי טבילה זו א"א לה לעלות וכדאי יסורים גדולים כאלה שתסבול הנפש כדי שתוכל לבא למדרגת קבלת גילוי זיו השכינה בג"ע ולפום צערא אגרא כו' (וכמו שא' באחר מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי כו') וכמו כן כדאי יסורים קשים דעול שיעבוד פרנסה כדי שתעלה עי"ז במעל' ומדריגה גבוה יותר ממקור חוצבה ולזה ירדה הנשמה בעוה"ז דירידה זו לצורך עלייה היא כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק ו|(ו)}} '''וזהו''' הטעם שביקש א"א ע"ה שיהיה שיעבוד מלכיות במקום עונש הגיהנם לפי שעונש הגיהנם אינו מזכך ומטהר רק לנפש החוטאת שתוכל לעלות למקור חוצבה בג"ע שהיה שם בתחלה כו' וע"כ היה בקשתו להיות עול טרדות פרנסה שעי"ז יהיה עליית הנשמות למדריגה העליונה ביותר ממקום חוצבם הראשון שהיה להם קודם בואם לעוה"ז מטעם הנ"ל דמי נח שנק' מים רבים הן הנק' מים טהורים כמו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתי אתכם כו' שהיא טהרה גדולה הרבה יותר מטהרת אש הגיהנם להיות שהמים הללו באים ממקום גבוה מאוד נעלה (כמשי"ת) וכטהרת הארץ ממי נח כנ"ל וכמשי"ת וכמו המים הטהורים ונקיים ביותר שמרחצים ומזככים ומנקי' כל פסולת ולכלוך קשה כו' כענין <small>([[ישעיה פרק ד#פסוק ד|ישעי' ד, ד]])</small> אם רחץ ה' את צואת כו' א"ת אם אלא אם תבא האם ותקנח כו' שהוא מבחי' בינה עילאה כו' ולזה נק' מי נח לשון נייחא דרוחא להעלותה במעלה עליונה ביותר כמשי"ת ב"ה וד"ל:

{{עוגן|פרק ז|(ז)}} '''אך''' לכאורה יש להבין בגוף הענין למה נק' טרדות הפרנסה עונש יסורים קשים כ"כ רק לטהר את הנפש הלא מימי קדם היה אדם צריך לעבוד עבודה בשדה ובבית לטרף מזונו כמו שא' לאדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם וגם בזמן בהמק"ד היתה עבודתם בשדות וכרמים ובמקנה צאן ובקר כו' ואם הכוונה בשעבוד גליות בעול מסים כו' הלא בימי מלכי ישראל היו נותנים המעשר מנכסיהם כו'. אך הענין הוא דבאמת הפרש גדול הוא בין הפרנסה שהיה לישראל בהיותם על אדמתם בא"י לזמן הגלות בח"ל דבזמן הבית היה איש תחת גפנו כו' שזה כל עיקר שבחה של ארץ ישראל שהיתה נק' ארץ זבת חלב ודבש פי' זבת מעצמה כל טוב פרי הארץ בלי הצטרכו' לזה שום יגיעה וטרדא בפיזור הנפש כלל ולא היה שום בלבול ועמל במוח ולב עד שהיו פנוים מכל טרדא לעבודת ה' וגם היה בטחונם חזק בה' הנותן שפע וברכה בארץ כי היא ארץ אשר ה' דורש אותה כו' (בלי מסך מפסיק כלל מן הרוחניות האלקי' אל הגשמיות רק בחי' פרוכתא קלישתא כמ"ש בזוהר כמו ע"ד שהיה ברכת ה' מרובה במעש' האבו' מפני שהטעימן מעין העוה"ב כמ"ש במ"א) לפי שלא היה השפע הולך בא"י ע"י אמצעות דמזלות כארץ העכו"ם שבח"ל שחלק ה' אותם כו' אבל ענין הגלות מן הארץ והוא מה שנתפזרו ישראל בארץ העכו"ם שצריך לבא עליהם השפע ע"י ע"ש דנוגה דעשיה שהן המזלות שמקבלים מחיצוניות שמרי האופנים וזהו ענין סבת הטרדא הגדולה בעומק הלב ומוח שצריך כל אחד ואחד להטריד כל מוחו ולבו בעול לחץ ודוחק גדול עד שימצא טרף מזונו מפני שבא השפע בהתלבשות דלבוש שק דנוגה כו' שזהו הנק' שיעבוד גליות דע"ש דנוגה כו' (והוא עיקר ענין גלות השכינה בע"ש בח"ל בזמן הגלות דוקא כמ"ש במ"א) וזהו שיעבוד הנשמה האלקי' להתעסק בצרכי הגוף הגשמיים לחם לאכול כו' בפיזור הנפש מאד שנק' מ"ר כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק ח|(ח)}} '''ואמנם''' הנה הטעם שע"י צער טרדות הפרנסה במיצוי הנפש שנק' מ"ר הוא שתוכל הנשמה לעלות למעלה יותר ממדריגתה הראשונה שהיתה בג"ע צרורה בצרור החיים כו' הנה זהו מצד יתרון האור מן החושך דוקא כידוע בטעם שאמרו דיפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב לפי שיש יתרון האור מן החושך כשנהפך לאור הרבה יותר מגופו של אור לפי ששרש החושך למעלה הוא גבוה הרבה מבחי' האור (כמשי"ת). וזהו ג"כ הטעם שבע"ת גדולים מצ"ג עד שבמקום שבע"ת עומדי' אין צ"ג יכולים לעמוד שם וכך הוא גם כאן בענין טרדות הפרנסה שנק' מ"ר להיות ידוע דע"ש דעשי' מתלבשי' במזלות והמזלות מקבלים מחיצונית שמרי האופני' וכך גבוה מעל גבוה כו' ועל ידם נמשך שפע דצח"ם הגשמיים עד שא' שאין לך עשב מלמט' שאין לו מזל כו' וכן מזל מחכים ומזל מעשיר כו'. ואמנם כל מקור שפע דע"ש שמקבלי' מן האופנים הוא רק בחי' אחוריים וחיצוניו' דמל' דמל' דעשי' (וכמו ששחק ר"ע כשראה כרך גדול של רומי מלא תענוגי עוה"ז וא' אם לעוברי רצונו כך כו' לפי שאין זה ערך כלל וכלל לגבי פנימי' האור ושפע האלקי' שבג"ע הארץ כו') דהיינו רק ממ"ח צרופי' האחרונים דשם אלקי' והוא מ"ש מלך אלקים על גוים כידוע לפי שמלכותו ית' בכל משלה וכמ"ש מלכותך מלכות כ"ע שמתפשט הארה וזיו כבוד מל' בכל העולמות ומאור וזיו זה הוא מקור התהוותם מאין ליש וגם זיו ואור זה הוא בבחי' בלי גבול ואין בו שינוי כלל מקודם שנברא העולם לאחר שנברא העולם כו'. ואמנם גם בחי' אור וזיו זה המחי' כל העולמות אינו אלא הארה בעלמא מעצמות אור א"ס ב"ה שאינו רק ה"א אחרונה דשם הוי"ה דאצילות כמאמר בהבראם בה"א בראם והן ה' מוצאות כו' כמ"ש בס"י וקבען בפה כו' שהן כ"ב אותיות וצרופיהן שבדבר ה' ורוח פיו כו' וכמו שאותיות הדבור אינם רק בחי' דומם וכלא חשיבי ממש לגבי אותיות המח' והמדות והשכל כו' וכאשר ישכיל אדם ויתבונן בזה בעומק דעתו איך וכמה שרחוק ערך מקור השפעת כל חיי העוה"ז לגבי אות א' מדבור ומח' העליונה שכל מקור חיי העוה"ז שהן המזלות הוא רק פסולת וחיצוניות הבא בהשתלשלות וצמצומי' רבים מצירופי אותיות האחרונים ביותר שאין להם ערך כלל לגבי עצמות מדת מלכותו ית' ויתבונן היטב איך שחיי נפשו קשורים ומלובשים בגסות וחושך דק"נ שהן המזלות ששם הוא הסתר אלקות בתכלית כמ"ש אלביש שמים קדרות ושק כו' שנק' לבוש שק המסתיר ביותר וכל נפשו ולבו כל הימים נמשך אחרי חיי העוה"ז הגשמיים הנה ודאי יתמרר נפשו ביותר על עזבו את ה' מקור כל החיים העליוני' לילך אחר ההבל כמ"ש הן גוים כו' וכשחק מאזני' וכתיב אותי עזבו מקור מ"ח לחצוב להם בארות בארת נשברי' אשר לא יכילו כו' שהן הע"ש דנוגה שבאמת לא כאלה חלק יעקב כי חלק ה' עמו כו' ואין מזל לישראל כו' כידוע שמזה הטעם גזרו אומר דישראל שבח"ל נק' עובדי עכו"ם בטהרה כו' שבח"ל דוקא מטע' שחלק ה' אותם לכל העמי' כו' וכאשר ישראל ממשיכי' כל נפשם בהתלבשות דלבוש שק דטבע לרדוף אחר הפרנסה בטרדות הנפש כנ"ל זהו ממש כעובד עכו"ם שמשתחוה לאבן כו' מאחר שעושה מהטפל עיקר שהרי אינם רק כגרזן ביד החוצב בו כידוע ולזאת יתעוררו מאד לצאת מן החושך הגס הזה בגודל רשפי אש התשוקה הנפלאה ע"י המרירות העצומה (כענין המבואר במ"א בגלות מצרים שנא' וימררו את חייהם דכנ"י למעלה כו' בעבודה קשה כו' שהוא עכשיו שיעבוד ולחץ הפרנסה כידוע) מצד גודל עוצם הריחוק מה' בירידת הנפש בחושך גדול כ"כ כו' ועי"ז דוקא תוכל הנפש לעלות ולבא לדבק בה' אחד ממש שלמעלה גם מזיו ואור דבחי' המל' מקור מחצב הנשמה כו' כי מצד תשוקת הנשמה ברשפי אש האהבה שבא מצד הריחוק העצום (שזהו כמו חולת אהבה כמ"ש סמכוני כו' כי חולת אהבה אני בגלותא דוקא שהוא אש שחורה כו') הרי ודאי יבא לה יתרון האור מן החשך הזה מב' טעמים הא' מפני שכאשר תחשוק הנשמה לצאת מן החשך הגס הרי באה תשוקה זאת בתגבורת גדולה ביותר הרבה מכמו שהיה לה תשוקה מצד כח עצמה בהשגות והתבוננות בסובב כ"ע וממלא כ"ע כו' וע"כ עיקר התשוקה הזאת אינה אלא לדבקה במהו"ע ית' דוקא ולא תחשוק לא בגעה"ע וגעה"ת וגם לא בבחי' אור וזיו השכינה שהוא בחי' המל' וגם לא בבחי' סובב כ"ע כו' אלא דוקא לדבק במהו"ע ית' ממש כמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' שזהו ענין לאשתאבא בגופא דמלכא ממש דהיינו להדבק ולהכלל במהו"ע דאור א"ס ב"ה ממש שנק' גופא דמלכא ולא בבחי' זיו ואור התפשטות שלו באבי"ע וכמאמר אליו ולא למדותיו כו' (וזהו הנק' בחי' או"ח שחוזר לקדמותו ממש שהוא בעצמות א"ס ממש שאין כח זה בבחי' או"י וכמ"ש במ"א בענין מן המצר קראתי כו' וכענין ופרעה הקריב הקריב לבם כו' וזהו בצר לך ומצאוך כו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו שמצד המצר מן הריחוק העצום נפתח נקודת הלב בתשובה שלימה בכל לב ונפש למהו"ע ית' דוקא וזהו הטעם לכל יסורי' ולחץ שישראל סובלים בגלות רק למען יפתח נקודת הלב לה' לבדו וכמ"ש כי מנסה ה' אתכם לדעת הישכ' אוהבי' את ה' בכל לבבכם כו' וכמ"ש במ"א) וזהו ג"כ הטעם שא' דיפה שעה א' בתשובה כו' ובמקום שבע"ת עומדי' כו' וכמ"ש בזוהר דבע"ת משכי' לי' לקודב"ה בחילא יתיר כו' דהיינו מטעם התגברות כח התשוקה לצאת מן החושך דקליפה שיגבר כחו ביותר מכח האהבה ותשוקה דצ"ג בדביקות שלהם שלא יעלו רק למקור מחצב נשמת' כנ"ל משא"כ בבע"ת דמשכי לי' בחילא יתיר עולים למעלה מעלה ממש לאשתאבא בגופא דמלכא ממש וזהו ענין יתרון האור שבא ע"י היציאה מן החושך דוקא יותר מן האור דצ"ג באוי"ר ותו"מ וכמו שבכ' ר' על בע"ת אמיתי ראב"ד וא' יש קונה עולמו בשעה א' וזהו שא' טוב זה מלאך חיים טוב מאד זה מ"ה שזהו כאשר נהפך המות לחיים ע"י תשובה שלימה דוקא שאז הקטיגור עצמו נעשה סניגור ומקללה נהפך לברכה שהוא הרבה יותר עליון מן הברכה וחיים עצמו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק ט|(ט)}} '''וביאור''' הענין למה נק' מ"ה טוב מאד איך המות והרע נק' טוב מאד בלי גבול הרבה יותר מן הטוב דמלאך חיים כו' הנה זהו ענין טעם הב' בענין ופי' יתרון האור מן החושך דוקא דהנה מה שמבואר למעלה בפי' יתרון האור מן החושך אינו עולה יפה כפי פשוטו שהרי משמעות פשט המקרא שיש יתרון האור מן גוף החושך עצמו דוקא ולפי הנ"ל אין החושך הגס דק"נ רק גרם בעלמא שע"י שנתרחק האדם בחושך זה הגס לזאת תגדל נפשו בכח גדול לצאת ממנו כו' וע"כ יבא לתשוקה גדולה יותר לעלות במהו"ע ממש שנק' אור גדול יותר מאה"ר דצ"ג. ואמנם אין זה יתרון האור מן החושך עצמו אדרבה מחמת היציאה מן החושך כו' אבל הפי' הב' ביתרון האור מן החושך לא שיש יתרון לאור על החושך אלא להיפוך שיש יתרון האור בחושך עצמו יותר מן האור והיינו כאשר נהפך החושך עצמו לאור כו' כמ"ש בזוהר בכמה דוכתי שזהו תכלית התו"מ והעיקר בתשובה שהוא לאהפכא חשוכא לנהור' ומרירו למתיקא ומאן דלא מהפך חשוכא כו' והענין הוא כאשר נהפך הרע גמור דנה"ט דק"נ משכא דחויא ששרשו בנחה"ק ממש שנק' מ"ה ממש וכמ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כו' וכד אתכפיא סט"א בתשובה שלימה לאהפכא חשוכא דקליפה מרע לטוב הרי זהו עולה למעלה ג"כ להיות בחי' היפוך חושך והעלם העליון לבא לידי גילוי אור שהוא למעלה הרבה מן האור עצמו (כמשי"ת) וזהו שנק' מ"ה טוב מאד כשנהפך ממות ורע עצמו לטוב שהוא הרבה עליון יותר מן הטוב בעצם כמו שיש יתרון האור מן החושך העליון כשנהפך לאור הרבה יותר מן האור עצמו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק י|(י)}} '''ולהבין''' טעם ושרש הדברים הנה ידוע ששרש נה"ב גבוה הרבה יותר למעלה משרש נה"א לפי ששרש הנה"ב הוא מבחי' ז' מלכין קדמאין דתוהו שקדם לבחי' התיקון וכמ"ש ואלה המלכי' כו' לפני מלך מלך לבנ"י כו' ואעפ"י שבשבה"כ נפלו רפ"ח ניצוצין מבחי' ז' מלכין שנאמר בהן וימלך וימת דמאן דנפל מדרגי' איקרי' מיתה כו' עד שנתהוו היכלות דק"נ למטה מטה ביותר שנק' חושך גמור מ"מ הרי בשרשם כמו שהיו קודם השבירה הן במעלה ומדריגה עליונה הרבה יותר מבחי' התיקון דשם מ"ה כו' להיותם בבחי' גבורות עליונות דבחי' ב"ן כו' (והוא בבחי' הכתרים שהן י' נקודות דבחי' נקודי' כידוע ומבואר במ"א) וידוע דשרש נה"א הוא מבחי' שם מ"ה דתיקון שלמטה מבחי' האורות דתוהו שקדם לבחי' התיקון (שנק' אורות תקיפי' וחזקי' ביותר כו') ולזה הטעם אנו רואים שגם בירידות ונפילות הניצוצות דתוהו למטה מטה כמו הבהמות וחיות דהיינו נה"ב שבאדם יש לה תגבורת וכח גדול ביותר להתגבר על הנה"א להורידה מקדושתה ולהחטיאה בכל טומאה כמאמ' יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא ה' עוזרו לא יכול לו כו' לפי ששרשה מז' מלכי' דתוהו שהן אורות תקיפים וחזקים הרבה יותר מבחי' אורות דתיקון כו' שהרי נאמר בהן לשון מלוכה כמ"ש וימלך בלע כו' וכל מלוכה היא בבחי' תוקף דכח גדול ובהתנשאות יתירה כו' (וכמו שיש כח חזק לבהמות וחיות על האדם כו') ובחי' גבורות היותר קשות שנפלו מז"מ הן הן חיות המזיקי' וטורפים כו' (ובבנ"א הן העזי פנים ביותר וגזלנים כו') והנה גם מזה הטעם אנו רואים שהאדם מקבל שפע חיותו מן הצומח דתבואה ומן החי כבשר בהמה ובלעדם לא יחי' ויתקיים הרי הצו"ח הן משפיעי' חיות להאדם ואין לו שלימות זולתם והצו"ח א"צ לקבל שפע מאדם (ואעפ"י שניתן לאדם כל החי והצומח לאכול לפי שהוא למעלה מהם ויכול להעלותם להיותו בבחי' אדם בצלם אלקי' אבל גם זה אמת דהצו"ח מחי' אותו וכמאמר עד דלא אכילנא בשרא דתורא כו' לפי שבשרש הדצח"ם למעלה הצו"ח גבוהים מבחי' מדבר כו') שהרי הצו"ח יוכלו להתקיים בלעדי האדם והאדם לא יתקיים בלא אכילת צו"ח אלא צריך לומר מפני ששרש האדם מבחי' התיקון ושרש הבהמות מבחי' התוהו שקדם לתיקון שהן אורות חזקי' ותקיפי' יותר כנ"ל וזהו ג"כ הטעם שקרבן בהמה מכפר על נפש האדם החוטאת אעפ"י שהאדם מקריב מן הבהמה כו' וזהו ג"כ הטעם שהקרבנות נק' ריח ניחוח להוי"ה דשם מ"ה דתיקון שהוא תוס' אורות ומוחי' לאדם דאצי' וזהו כל עיקר ענין הבירורים דרפ"ח דמעשה המצות בדצח"מ גשמיי' אעפ"י דבחכמ' דשם מ"ה אתברירו אבל שרשם למעלה מן שם מ"ה המברר והוא בבחי' התוהו שקדם לתיקון כו'. וראי' לזה ממע"ב שנאמר אחור וקדם צרתני אחור למע"ב הוא מא' נעשה אדם שהוא אחרון למע"ב והבהמות וחיות קדמו לו כמאמר תוצא הארץ נפש חי' וכמא' דאפי' יתוש קדמך כו' (אעפ"י שקדם הוא למע"ב מצד נשמתו שלמעלה מכל המא' דמע"ב והוא במח' הפנימי' ועצמי' כו') וזהו טעם ירידת הנשמה בגוף לצורך עלי' דוקא למעלה ממקור חוצבה בתחלה והיינו ע"י התלבשות הנשמה בנה"ב דוקא ששרשה מבחי' התוהו שלמעלה משרש הנשמ' שהיא בבחי' התיקון עי"ז דוקא מתעלית לבחי' התוהו כמו שהיה קודם השבירה שהוא למעלה הרבה מבחי' שם מ"ה דתיקון ונתוסף כח ואור גדול בנשמה (כמאכל דצו"ח שמחי' לאדם וכקרבן בהמה לריח ניחוח כנ"ל) וא"כ עליי' גדולה זו לנשמה למעלה ממקורה בבחי' התיקון הוא ע"י התלבשותה בנה"ב ובעניני עוה"ז בטרדת הפרנסה ביותר שנק' מ"ר כנ"ל עי"ז תתעלה למעלה משרשה כו' ואעפ"י שהנשמה מצד עצמה א"צ תקון כי הרי נלקחה מעולם התיקון ולא ירדה רק לברר ולתקן ללבושי נוגה שהוא נה"ב גם זה אמת כמ"ש אדם כי יקריב כו' מן הבהמה כנ"ל דמ"ה דאדם מברר לב"ן דתוהו אבל לאחר הבירור ותיקון דאדם לבהמה מעלה לאדם למעלה משרשו בבחי' התוהו שלמעלה מתיקון כנ"ל:

{{עוגן|פרק יא|(יא)}} '''אך''' הנה זהו דוקא כאשר נהפך החושך ורע דק"נ לאור כמו ע"י המרירות מן הריחוק שע"י מ"ר הנ"ל שזהו עצמו ענין התשובה האמיתית שנהפך הרע עצמו לטוב בתשובה דראב"ד הנ"ל אז יש יתרון האור הנעשה מבחי' החושך דקליפה כאשר עולים רפ"ח ניצוצי' לשרשם עי"ז בבחי' התוהו שנק' חושך סתרו שהוא בחי' העלם אור העליון שנהפך ג"כ לגילוי אור והוא אור גדול הרבה יותר מגוף האור שנמשך ומתהוו' אחר בחי' ההעלם וחושך העליון כמ"ש והארץ היתה תהו כו' ויאמר א' יהי אור כו' כידוע אבל בלא תשובה אמיתי' שלא נהפך כלל החושך לאור הרי אדרבה נשאר' הנשמה למטה בלבוש שק דק"נ שנק' חושך גמור כנ"ל אך ע"י תשובה דאתכפי' סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא למטה עי"ז תעלה הנשמה למעלה ממקור חוצבה בבחי' האור דתיקון מטעם יתרון האור מן החושך העליון שלפני האור דחכ' דבחי' התיקון וכנ"ל א"כ עליי' גדולה היא לנשמה שתעלה למעלה גם מבחי' זיו השכינה שבג"ע וגם למעלה מחיי העוה"ב שאינו ג"כ רק בחי' זיו ואור אחד הנמשך מהעלם אור העצמות דא"ס ב"ה ולזה א' דיפה שעה א' בתשובה בעוה"ז מכל חיי העוה"ב וזהו ג"כ הטעם שבע"ת גדולים מצ"ג כנ"ל (וגם מלכא משיחא אתא לאתבא צ"ג בתשובה להעלותם למעלה משרשם בבחי' התוהו שקדם לתיקון וזהו שמשה לא זכה לתשובה רק קודם מותו כו'. ובזה יובן יותר ענין הנ"ל טוב מאד זה מ"ה כאשר נהפך המות לחיים שזהו היפוך החושך ורע דקליפה לאור שיש בזה יתרון לאור הרבה יותר מן האור שהוא מ"ח כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יב|(יב)}} '''אך''' מעתה יש להבין למה אמר מ"ר לא יוכלו לכבות כו' אחר שיש יתרון אור מן החושך שהן מ"ר דטרדות הפרנסה כאשר נהפך לאור כנ"ל א"כ ודאי שיש בכחם החזק לכבות את אור האהבה שבנשמה כאשר לא נהפך החושך לאור כאשר אינו עושה תשובה ואינו בא למרירות כלל מאשר נתרחק כו' וכנ"ל בשרש דנה"ב שחזקה הרבה יותר מנה"א וראיי' ממה שיצרו מתגבר עליו בכל יום כו' לפי ששרשה בבחי' התוהו כו'. אלא צריך לומר שיש יתרון מעלה לאה"ר הטבעי' המוסתרת שבנשמה הרבה יותר גם מבחי' התוהו שקדם לתיקון כו' והוא בעצמו' אא"ס ממש שלפני הצמצו' הראשון דקו"ח שהוא למעלה מבחי' העלם וגילוי חושך ואור דשם נא' גם חושך לא יחשיך ממך כו' דאין בחי' העלם וגילוי שייך רק בבחי' השפעה והמשכה בבחי' ההשתלשלות שישת חושך סתרו תחלה כו' וכמאמר כברייתו ש"ע ברישא חשוכא והדר נהורא כו' אבל למעלה ממקו' ההשתלשלות העלם וגילוי שוין ממש כו' והוא מ"ש כי חלק ה' עמו כו' ממהו"ע ית' ממש וע"כ גם מ"ר דבחי' התוהו לא יוכלו לכבות את האה"ר הזאת הטבעי' שיש בכאו"א בניצוץ קטן מישראל למס"נ על קדה"ש כידוע והוא ענין הרמת התיבה ע"פ המ"ר כמ"ש ותרם כו' ותלך ע"פ המים כו' רק שע"י המ"ר נתעלה הנשמה למעלה ממקור חוצבה באור התיקון לפי שבהיפוך חושך לאור יש יתרון האור מן החושך דתוהו להאיר תוס' אור בשם הוי"ה דתיקון כו'. ולזה הטעם הוא שקורא למי המבול בשם מי נח דוקא לשון נייחא שזהו נייחא דרוחא כנ"ל דהנה שרש מי המבול הי' מבחי' התוהו שנק' מים עליונים וכמ"ש וארובות השמים נפתחו כו' והן מבחי' גבורות עליונות דבחי' התוהו שיש בכחו החזק לטהר את הארץ מרוח הטומאה שנמשך בה כאדם שטובל במקוה כנ"ל וכך הוא ענין מ"ר דטרדות הפרנסה בעניני' גשמיים דעוה"ז ששרשן מבחי' התוהו יש בכחן לטהר את הנה"ב החומריות לאהפכא חשוכא לנהורא כו' ע"י התשובה האמיתי' שתתברר ותעלה לשרשה הראשון בבחי' ס"ג דתוהו שלמעלה משם מ"ה דתיקון כו' ולזאת נק' מי נח נייחא דרוחא שמעלה את הנשמה במעלה ומדרגה עליונה ביותר מטעם הנ"ל ביתרון האור מן החושך העליון וד"ל. וזהו שא' מים רבי' לא יוכלו לכבות את האהבה שזהו רבותא גדולה שהגם ששרש מ"ר הללו הוא בבחי' התוהו שקדם לעולם התיקון שהוא שרש הנשמה האלקי' כנ"ל עכ"ז לא יוכלו לכבות את האהבה להשאר בחושך הגס דק"נ אלא אדרבה אתהפכא חשוכא לנהורא כו' מכח אה"ר זאת ואמנם לא לבד שלא יוכלו מ"ר הללו לכבות את האה"ר אלא שע"י בירור והעלא' דמ"ר הללו שמטהרי' את נה"ב החומרי' תעלה לנשמה למעלה ממקורה בבחי' התיקון מצד יתרון האור שבא מהיפוך החושך לאור עד שנק' בשם נייחא דרוחא כו' וכמאמר בכל לבבך בשני יצריך וטוב מאד דוקא וכמ"ש טוב מאד זה מ"ה ויצה"ר כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יג|(יג)}} '''וזהו''' שא' במי המבול ויגברו המים מאד מאד כו' ט"ו אמה מלמעלה גברו המים כו'. דהנה ענין התגברות הזאת היינו שגברו בכח שרשם הראשון שהן מבחי' גבורות עליונות דתוהו כמו שיש כח גדול וחזק למטה לנה"ב להתגבר על נה"א מצד שרשה בבחי' התוהו שהן אורות תקיפים וחזקים מאד וכמ"ש וימלוך כו' בבחי' מלוכה והתנשאות גדולה וחזקה ביותר וע"כ גברו המים הללו על כל הארץ לכסות גם כל ההרים הגבוהים מאד (שזהו בחי' צומח שבדומם והוא בחי' המדות שבמל' שנק' ארץ כו' וכמו שהי' קודם הבריאה שהארץ היתה מובלעת במים העליונים דכתיב והארץ היתה תהו כו' ורוח אלקי' מרחפת ע"פ המים עד שא' יקוו המים כו' ותראה היבשה כו' והיה חבור מ"ע ומ"ת יחד וגם כאן נתחברו מ"ת דמעיינות תה"ר עם מ"ע דארבות השמי' וע"כ הית' תיבת נח ע"פ המים כדוגמא דלע"ל ממש וז"ש בשנת ת"ר לחיי נח כו' וכמ"ש בזוהר (ומבואר בס' ש"ת) אך ע"י התגברות גדולה הזאת דוקא נטהרה הארץ מטומאתה (כענין וזרקתי עליכם מים טהורים כו' כנ"ל) ועי"ז הורמה תיבת נח ביותר וכמ"כ בהתגברות מ"ר דטרדות הפרנסה על האדם מתעלה הנפש למעלה בעילוי המדרגה ביותר ע"י טהרת הנה"ב במ"ר הללו ששרשן מבחי' התוהו מצד יתרון האור מן החושך דוקא כנ"ל וזהו ענין הרמת התיבה ביותר כל שגברו המים יותר כמ"ש ותרם התיבה כו' ותנח התב' בחדש הז' על הרי אררט כו' שזהו ענין עליית הנשמה בשרשה למעלה מעלה הרבה יותר ממקורה הראשון מטעם הנ"ל (וגם ידוע שהתפלה נק' תיבה שעולה למעלה כמ"ש בלק"א כו') וזהו שקורא למי נח בשם נייחא דרוחא לפי שהנה"א תבוא לבחי' יתרון אור הרבה ממדרגה הראשונה ע"י מ"ר הללו מטעם הנ"ל (וכמו טעם הקרבן לריח ניחוח כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק יד|(יד)}} '''ומעתה''' הנה יש להבין מהו ענין נייחא דרוחא זה שמן מי נח וענין השבת שהוא ענין מנוחה ממש וכתרגום וישבות ונח כו' כנ"ל והנה תחלה יש להקדי' בשרש ענין השבת ומה הם הב' מדרגות דשבת עילאה ושבת תתאה הנ"ל בהיות ידוע בענין ובחי' ו' ימי המעשה למעלה שזהו ענין ובחי' ירידת והמשכת אור ושפע האלקי' מאצילות לבי"ע למטה מטה עד עוה"ז השפל להחיות מאין ליש ע"י בחי' אותיות הדבור די' מאמרות וצרופיהן שזהו מבחי' מלכותו ית' כידוע וכמו שידוע שמחדש בכל יום מע"ב לאין ליש כמו מאמר יהי אור יהי רקיע בכל יום יורד ונמשך מלמעלה למטה ובכלל נחלקו לו' ימי המעשה ביום הא' מאמר יהי אור ביום הב' מאמר יהי רקיע כו' שהן ו' מדות חג"ת כו' ולכך נק' ו' ימי המעשה דוקא כמו עד"מ העושה מלאכה ועבודה שכחו מתפשט ממנו למטה בדבר הפעולה הזאת שפועל ועושה כי כח הפועל נמשך בפעולתו וכאשר שובת ונח ממלאכתו חוזר כחו שנתפשט בפעולתו אל כח העצמות ונק' נייחא כו' וכך הוא במע"ב שנקראים מעשה ידיו של הקב"ה בכל ו' ימי המעשה כנ"ל שזהו כח הפועל האלקי בעולמות דבי"ע וכאשר שובת ונח בשבת הרי חוזר פנימי' כח אלקי שבעולמות אל העצמות דא"ס ב"ה שבאצילות ונק' נייחא דרוחא כמ"ש וישבות ביום הז' ותרגומו ונח לשון נייחא כו' (אך א"כ היו כל העולמות בטלים במקור חוצבם במקור כל החיים העליונים כו' והענין ידוע שעליי' זאת היא בבחי' הפנימי' לבד ולא בבחי' החיצוניות וע"כ מוריד גשמי' ומצמיח תבואות בשבת כמו בחול וכן כל ההשתלשלות דעולמות הרוחניים כו' וזהו ענין עליית העולמות בשבת מעשי' ליצירה ומיציר' לבריאה ומבריאה לאצילות וכן עד רום המעלות בעצמות א"ס ב"ה ממש והכל בבחי' הפנימי' כו' ולע"ל יהי' עליות העולמות גם בחצוניות כמ"ש במ"א בענין השביעית כו') והנה עליות העולמות בבחי' או"ח כנ"ל זהו בכל עולם ועולם לפי ערכו ומדרגתו דוקא יש בו בחי' נייחא דרוחא שנק' בחי' או"ח אל העצמות (וכמו ג' עולמות בי"ע שהן בבחי' נר"נ נפש בעשי' נק' נייחא דנפשא וביצירה נק' נייחא דרוחא ובבריאה נק' נייחא דנשמתא כו' עד"מ השובת ממלאכתו שינוח כח התנועה שבבחי' נפש ומדות שבלבו שהוא בבחי' רוח וגם השכל שבמוח שהוא בבחי' נשמה וכן גם הרצון והתענוג שלמעלה מן השכל כו') וכמ"כ יובן שיש בחי' שבת בכל עולם ועולם לפי ערכו עד רום המעלו' וז"ש עולת שבת בשבתו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק טו|(טו)}} '''והנה''' ידוע שבתפלה וק"ש שבכל יום ויום יש בה מעין האור דשבת והוא בחי' או"ח הנ"ל להיות שהתפלה נק' סולם מוצב ארצה וראשו כו' שע"י התפלה עולה למעלה בשער השמים כל העלאות ובירור דרפ"ח כו' שזהו ע"י ענין טרדות הפרנסה שנק' מ"ר שעסק בכל נפשו ולבו ה"ז מעלין את הנפש ג"כ בבחי' העלאה למעלה עד שגורמים להיות בחי' ניייחא דרוחא למעלה באצילות בתוס' אור גדול מן הראשון כנ"ל בענין ותלך התיבה כו' והוא ע"י התפלה דוקא מטעם שנק' סולם שבה עולים הכל כנ"ל וע"כ יש בתפלה מבחי' השבת שהוא בבחי' או"ח בפרט מאותו יום ונכללים כל התפלו' דו' ימי החול בשבת וד"ל אך הנה בחי' נייחא דרוחא הנ"ל בבחי' השבת אינו נק' רק בשם בחי' שבת תתאה לבד ולא שבת עילאה להיות ידוע שהשבית' מן המלאכה לבד הוא שנק' שבת תתאה כמו בליל שבת שכל אשר עשה בו' ימי המעשה עולה למעלה לפי שנק' שביתה מן המלאכה שהוא בבחי' או"ח בהעלאת הבירורים דרפ"ח כו' אבל בחי' שבת עילאה אינו ענין שביתה מן המלאכה כלל שהרי נק' יום שכולו שבת כו' שהוא בחי' מנוחה העצמי' והוא לע"ל באלף הז' שנק' מנוחה לחיי העולמים שלמעלה מבחי' הבירורים דרפ"ח כו' כי אז כבר נברר הכל ולא יצטרך לברר לעה"ד וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו' (וכמ"ש בר"מ דאילנא דטו"ר יתעבר מעלמא כו' וע"כ נאמר לע"ל בלע המות לנצח כו' כידוע) והאות לזה הוא מה שנק' חיי עולם שלא יהי' עוד ירידות והמשכות למטה כמו עכשיו שאחר השבת נמשך ו' ימי החול כו' לפי שיהי' גילוי אא"ס עצמו למטה כמו שהוא ית' למעלה ממש (וע"כ לא יהי' עליות וירידות אז כלל שאין עלייה וירידה שייך רק בבחי' הקו"ח שנמשך מעליון לתחתון כו' כידוע) וא"כ לא יהי' נק' שבת דאלף הז' בשם נייחא דרוחא ע"ש השביתה כשבת דעכשיו אלא מצד בחי' מנוחה העצמית שבעצמות א"ס ב"ה ממש וזהו שנק' יום שכולו שבת שמאיר קצת הארה בעלמא ממנו גם בכל שבת דעכשיו ביום השבת (וכמ"ש במ"א בבאור ענין אלמלא שמרו בנ"י ב' שבתות כהלכתן שהוא מעלי שבתא ושבת דיומא שנא' וקראת לשבת עונג משבת עילאה הנ"ל וד"ל):

{{עוגן|פרק טז|(טז)}} '''וזהו''' כי כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. דהנה מבואר למעלה בענין מי נח שנק' נייחא דרוחא שמעלין לנפש כו' וזהו בחי' העלאות הברורי' דרפ"ח שנפלו בנוגה כו' כעליות ו' ימי המעשה בשבת בבחי' או"ח שנק' שבת תתאה כנ"ל אבל לע"ל הנה יבוער רוח הטומאה מן הארץ מצד עוצם בחי' גילוי אור העצמות דא"ס ב"ה וכמ"ש ונגלה כבוד הוי"ה וראו כ"ב כו' וכתיב ומלאה הארץ דיעה את ה' כו' וע"כ א' ואת רוח הטומאה אעביר (בעצמי) כו' ולא יצטרך אז לטהר את הארץ ע"י מ"ר דבחי' מ"ע דבחי' התוהו שנק' מי נח כי יהיה בחי' נייחא דרוחא שמצד העצמות בבחי' גילוי אור עצמותו ממש למטה כמו למעל' ממש וזהו כאשר נשבעתי מעבו' מי נח עוד על הארץ לטהרת הארץ כו' כמו"כ נשבעתי מקצוף עליך כו' שיתבטלו ג"כ בחי' שיעבוד מלכיות הנק' מ"ר שהן טרדות הפרנסה שמעלי' ומטהרים לנפש כנ"ל ואעפ"י שעי"ז תתעלה הנשמה למעלה ממדרגתה והוא כמו בחי' אהבת בכל מאדך בלי גבול ממש שא"א שתגיע הנפש במדרגת שרשה שאינו אלא בכל נפשך כו' כידוע אבל יש בחי' אה"ר וגדולה שלמעלה גם מבחי' אהבה זו דכל מאדך והוא בחי' אה"ר העליונה הבאה מלמעלה למטה על נפש האדם מצד עצמו' אלקות ממש שלא ע"י אתעדל"ת כלל וכלל שהוא גבוה הרבה מאה"ר זו שבאה מלמטה למעלה ע"י בחי' מ"ר הנ"ל הגם שהיא ג"כ בלי גבול כאהבת בכל מאדך אבל אין לה ערך כלל לגבי אה"ר דמשפיע אל המקבל מלמעל' למטה שז"ש וימינו תחבקני שזהו בבחי' א"ס ממש שאין אתעדל"ת שמצד המקבל יוכל להגיע לשם כלל כמו אה"ר אהבתנו אה"ע כו' שזאת האהבה היא בבחי' מקיף על הנשמה מראשה לרגלה וכמ"ש <small>([[שיר השירים פרק ח#פסוק ג|ש"ה ח, ג]])</small> וימינו תחבקני כאדם שחובק את בנו לבלתי יפרד ממנו לעולם וד"ל וזהו כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא ימוש כו' פי' הרים הן האבות שבאים בבחי' העלאה בהתפעלות התשוקה האלקית בסדר ומדרגות ע"פ השגת אלקות בכאו"א לפום שיעורא דיליה וכללותם הן האבות שנק' הרים כמ"ש שמעו הרים כו' ויש מדות שלמעלה מן השכל והוא ברצון ותענוג וגם למעלה מן הרצון כו' וכל ההרים ימושו (וכמ"ד תמה זכות אבות) והיינו גם מדות שבאים ע"י התגברות דמ"ר הנ"ל שמעלין לנפש וכמ"ש ויגברו המים כו' ויכסו כל ההרים שנתבטל גם המדות שבשכל ולמעלה מן השכל ט"ו אמה כו' גם אהבה זאת דע"י מ"ר שנק' אהבת בכל מאדך יהיה לה ביטול אבל חסדי מאתך כו' פי' חסדי בחי' חסד ואה"ר דעצמות אור א"ס ב"ה הבאה מלמעלה למטה זה אין לו ביטול לעולם מצד שעצמות המאציל הוא נצחי ואין לו הפסק וכך מדותיו אין להם ביטול והפסק לעולם ולע"ל יתגלה אור אה"ר זאת שבאה מלמעלה למטה בלי אתדל"ת כלל שנק' חסדי ממש וגם בזמן נח הי' מאיר מאור אהבה וחסד זה כמ"ש ונח מצא חן כו' והוא מ"ש ותלך התיבה כו' ויסגור ה' בעדו הוא בחי' מקיף דחסד העצמות ממש הנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יז|(יז)}} '''וזהו''' אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'. ב' פעמים נח הללו היינו ב' מיני נייחא דרוחא הנ"ל בחי' שבת תתאה ושבת עילא' וכתרגום וישבות ונח כו' ונייחא דרוחא דשבת תתאה הוא ענין השביתה מן המלאכה ולמעלה היינו בחי' הבירורים דרפ"ח כו' ולמטה זהו בחי' העלאת הנה"ב ע"י מ"ר שנק' מי נח נייחא דרוחא מצד יתרון האור מן החשך דוקא ע"י תשובה אמתית ומרירות שמחמת הריחוק דטרדות הפרנסה כנ"ל עד שיגיע לאהבה דכל מאדך בלי גבול כנ"ל שלמעלה מאהבה דכל נפשך לפי ערך מקור חוצבה כו'. ונח הב' הוא בחי' שבת עילא' ונק' נייחא דרוחא שלא מצד השביתה מן המלאכה אלא בבחי' מנוחה לחיי העולמים בבחי' מנוחה עצמית שזהו למעלה מן הברורים והעלאות דמ"ר כו' ואין אתדל"ת גם באה"ר דכל מאדך מגיע לשם כלל רק אה"ר הבאה מלמעלה למטה מצד עצמות המשפיע שהוא עצמות החסד דא"ס ב"ה כמ"ש וחסדי מאתך כו' כנ"ל זהו ענין נח הב' שא' נח איש צדיק תמים כו' שהוא בחי' צדיק עליון שנק' איש צדיק תמים כו' (אבל נח הא' שהוא בחי' התקשרות דמקבל במשפיע נק' צדיק תחתון) והוא בחי' פנימית יסוד אבא שמלובש ביסוד אימא שהוא תיבת נח וז"ש את האלקים התהלך נח שזהו ירידת אור דצ"ע בצ"ת תמיד כמ"ש במ"א. ומ"ש אלה תולדות נח כו' הן ג' מיני אהבות דכל לבבך בשני יצריך דוקא וכל נפשך וכל מאדך שבאים מלמטה למעלה בבחי' התקשרות דמקבל למשפיע שנק' צ"ת שהוא נח הא' נייחא דרוחא ממש כנ"ל והן ג' מדרגות דאבות חג"ת כו' שנק' הרים כנ"ל ושרשם ג' גווני קשת דיסוד אבא וזהו ויולד נח כו' ואח"כ א' דתולדות נח הללו באים גם הן רק מאור אה"ר העליונה דמשפיע במקבל שנק' צ"ע וכמ"ש ונח מצא חן אותיות נח שהוא בחי' חסדים הנ"ל שיתגלו לע"ל וז"ש נח איש צדיק תמים היה בבחי' העלם דעצמות שנק' דורותיו כמו קורא הדורות מראש ובא לידי גילוי מן ההעלם בכל דור ודור כמ"ש אור זרוע לצדיק כו' כמ"ש וימינו כו' כנ"ל וכן א' כי צדיק ה' צדקות אהב וז"ש את האלקים שהוא בחי' המל' או בינה אלקים עילאה התהלך נח לשון עבר ולשון הוה שמתהלך בתמידות לחבר ולקשר לכנ"י למעלה וד"ל:

{{עוגן|פרק יח|(יח)}} '''ובכל''' זה יובן בתוס' ביאור ענין מ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. דהנה מבואר למעל' ביתרון מעלת בחי' ומדרגה דאורות דתוהו על בחי' אורות דתיקון שהן בחי' המ"ר דטרדות הפרנסה שמצד זה ודאי היה בכחם לכבות את אור האהבה שבנשמה שמצד שרשה בבחי' התיקון כו' וכנ"ל במ"ש כי ההרים ימושו דגם מדות שברצון ושכל מתבטלים בטרדות דמ"ר כו' (וכמ"ש יורדי הים כו' יחוגו וינועו כו' עד כל אוכל דחכ' תתעב כו') אך מה שמ"ר הללו לא יוכלו לכבות כו' זהו מצד שתעלה הנשמה לבחי' אה"ר דכל מאדך שהיא אה"ר הטבעי' ועצמות שעולה מאליה לפי שחלק אלוה ממש היא וכנ"ל ששרשה מגעת בעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' התוהו ותיקון שנק' חושך ואור כו' וע"כ אין בכח דמ"ר לכבותה כלל ואמנם מבואר למעל' דגם אה"ר זו דכל מאדך מתבטלת ממציאותה להיותה באה מלמטה למעלה מצד בחי' התקשרות דמקבל במשפיע (שנק' נייחא דרוחא שבא מבחי' הברורים והעלאות דמ"ר כנ"ל שנק' צ"ת) עכ"ז מעוררת לבחי' אה"ר וחסד העצמי דעצמות המאציל שנק' חסדים שבאה מצד עצמות המאציל שאין אתדל"ת מגיע לשם כלל דהא בהא תליא אע"פ שאין ערך כלל למקבל דכנ"י לגבי המשפיע מ"מ בחי' התקשרות עצמיות דמקבל מעוררת לבחי' התקשרות עצמיות דמשפיע ולזאת א' דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה דכנ"י מצד אה"ר העליונה דבחי' חסדים הנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק יט|(יט)}} '''ונהרות''' לא ישטפוה. פי' מים רבים הן מים המכונסים ממקוה המים כמו מי הים שנא' ולמקוה המים כו' שעומדים במקום א' בלתי מתפשטים והולכים כו' אבל הן עולים למעלה בתגבורת גדולה כגלי הים ונהרות הן המתפשטי' והולכים דניידי ואזלי ממקורם מים מחודשים בכל רגע והילוך הנהר בשטף גדול בהתגברות גדולה מצד חידושו ממקורם ממעיינות כמ"ש השולח מעיינות בנחלים וע"כ יש בכח גדול דשטף הנהרות לשטוף בתים ואבנים גדולות כו' והדוגמא הזה הוא בענין טרדות הפרנסה שנק' מ"ר כנ"ל כאשר הנפש מתקשרת בטרדות רבות ועמוקות כעומק הים ועולה ומתגבר על נפשו בבחי' פיזור הנפש עולה ויורד יעלו שמים ירדו תהומות כו' בלי מנוח לנפשו כלל כנ"ל שנק' בלבול המוח והלב לגמרי כו' וענין נהרות הוא התגברות עומק המחשבה והתחכמות יתירה בחידוש העיון ממקור השכל הנובע למצוא תחבולות לטרף נפשו בפרנס' בלי תנוח מחשבתו אפי' רגע והולכת ומתגברת ומשוטטת במרוצה בתמידות בלי הפסק כלל וכל רגע מתחדשי' מחשבות חדשות כמי הנהר שנובעים ממקורן וניידי ואזלי בשטף גדול והן מים המחודשים כל רגע כו' ומחמת רוב התגברות הילוך המחשבה שנק' נהר יש בכחו הגדול לשטוף ולהעביר לכח האהבה רבה מעיקרה ושרשה שתתבטל ממציאותה וע"ז א' שגם נהרות לא ישטפוה וד"ל (וכמו שנראה בחוש ברבוי המ"ז בעניני הפרנסה שמתגברים ומתחדשים גם בעת התפלה בשטף גדול ועכ"ז לא ישטפוה לאה"ר העצמי' וטבעית כלל וכלל מטעם הנ"ל וד"ל):

{{עוגן|פרק כ|(כ)}} '''אם''' יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו פי' אם יתן איש זהו הקדב"ה שנק' איש כמו ה' איש מלחמה כו' וכידוע דכנ"י נק' אשה יראת ה' כו' והקב"ה נק' איש בחי' משפיע לכנ"י וע"ז א' אם יתן איש זה כל הון ביתו שהוא ענין הון יקר ונעים דחכ' דתורה שנק' הון ביתו כו'. וביאור הענין הנה ידוע ששרש החכ' שבתורה היא בבחי' ח"ע שבעצמות א"ס ב"ה דלתבונתו אין מספר כלל ונק' חכ' ש"מ שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא כלל כו' וזהו שא' דאורייתא מח"ע נפקת שיצאה מהעלם פנימית ועצמות דח"ע ולזה נק' משל הקדמוני או ים הקדמוני בבחי' קדמונו ש"ע כו' כידוע וזהו ובדעת חדרים ימלאון שהן חדרים דח"ע שנמשך למטה מן ההעלם לגילוי שהן המדות שבח"ע שנמשך בתורה להבדיל בין טמא לטהור כו' והן ששה סדרים דתשבע"פ כשר פסול כו' שהן ס' מסכתות בפרט וגם בסדרים דתשב"כ הן ג"ן סדרים (והן נ"ד סדרים) וז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן פי' עדן הוא בחי' פנימית דח"ע הנ"ל שהוא מקור ושרש דחכ' שבתורה והוא העדן שהוא העוה"ב שנאמר בו עין לא ראתה כו' ועדן זה נק' עדן סתימאה שהוא בחי' פנימית טעמי תורה ונמשך מן ההעלם והסתימות שלו לגילוי וז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהן ג"ן סדרים דאורייתא כו' והוא ג"כ כפשוטו לג"ע העליון וג"ע התחתון וכמ"ש ויטע ה' גן בעדן מקדם כו' שמאיר שם לנשמות אפס קצה הארה הזאת מעדן עילאה לג"ע והוא ענין זיו השכינה שנהנין הנשמות בכל שבת וחדש כו' וזהו להשקות את הגן וכמ"ש במ"א ע"פ היושבת בגנים כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כא|(כא)}} '''והנה''' בחי' ההארה והמשכה הזאת מעדן העליון לג"ע לג"ן סדרים ומשם לתשבע"פ הרי הן באים רק לפרש ולבאר את כל המצות הוא שנק' הון ביתו ונק' הון יקר ונעים כו' לפי שכל המצות הן כלים מכלים שונים לגילוי אור יקר העליון בבחי' פנימית התענוג והשעשועי' עד"מ הון יקר שבבית שהוא טמון ונעלם וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כו' כאוצרות מלכים כו' ושרש ומקור כל הון יקר הזה שבמצות למעלה שנק' הון ביתו הוא בבחי' פנימית דח"ע שהוא ראשית גילוי אור השעשועים העליונים וכמ"ש ואהיה אצלו אמון כו' שעשועים כו' וכמו במ"ת שנמשך פנימית דח"ע באור פנימי' התענוג כמו שאו' באור פניך ממש נתת לנו כו' והוא מ"ש אם יתן איש את כל הון ביתו כמו במ"ת שנתן לישראל התורה שהיא מקור כל הון ביתו (שבמ"ת נדמה להם כזקן במלחמתה של תורה ובים נדמה להם כבחור במלחמה כמ"ש ה' איש מלחמה כידוע) ואמנם ידוע שגם בחי' החכ' אע"פ שהיא פנימית דח"ע כנ"ל אין לה ערך לגבי מהו"ע ית' ממש שלמעלה גם מחכ' דתורה הקדומה שאינה רק גילוי אור בעלמא מבחי' שעשועי המלך בעצמותו ממש וכמו ואני תורתך שעשעתי כו' ולכך א' איש שהחכ' נמשך ע"י בחי' הצמצום וגבור' מעצמות המאציל כמ"ש והחכ' מאין תמצא בבחי' דילוג הערך (וראי' שמתחלקים לחלקי' בריבוי כלים מכלים שונים ע"י בחי' שערות שהוא מ"ש קווצותיו תלתלים כו'). בוז יבוזו לו באהבה כלו' בחילוף האהבה שכל הון ביתו אין ערך להם לאהבה רבה שבאה מלמעלה מצד העצמות ממש שזהו מ"ש וחסדי מאתך כו' וכמו שאו' הבוחר בעמו ישראל באהב' העצמי' שמצד שעשועי' העצמיי' שלמעלה ממקור התורה הנק' הון ביתו ואה"ר זאת באה מלמעלה למטה ע"י האה"ר העצמית דכנ"י שעולה מאליה בבחי' התקשרות עצמית דכל מאדך שלא יחפוץ לכל הון ביתו הנמשך לג"ע ועוה"ב רק במהו"ע ית' ממש וכמו מי לי בשמים כו' דזהו עיקר ענין אה"ר העצמית שאין התשוקה רק לו לבדו לאשתאבא בגופא דמלכא ממש שאין ההארה שנמשך בכל הון ביתו בג"ע ע"י החכ' דתו"מ לרבבות מדרגות ערוך כלל לגבי מהו"ע ממש ואינו נחשב רק זיו בעלמא וא"כ בוז יבוזו לו כל הון ביתו לגבי אור האה"ר העצמית שלו שמצד עצמו ממש וראייה לזה ממ"ר דשיעבוד הגליות לא יכבו לאה"ר זו להיותה למעלה ממקור התו"מ וזהו דקאי אדסמיך ליה מ"ר לא יוכלו לכבות את האהבה העצמית גם אם יתן איש את כל הון ביתו לא יחליפו אל האהב' כו' והיא שעומדת לעד גם בהיות כנ"י בריחוק והסתר פנים ע"י העוונות המבדילים כו' לפי שאה"ר זו למעלה מהון ביתו שבמ"ת וד"ל:

{{עוגן|פרק כב|(כב)}} '''והנה''' כל בחי' הון ביתו הנ"ל שאינו רק בחי' זיו ואור בעלמא לגבי מהו"ע א"ס ב"ה ממש כנ"ל זהו דוקא בבחי' פנימית דח"ע דתורה שהוא בחי' פירוש וביאור למצות מעשיות ולמעלה נק' טעמי מצות או טעמי תורה כמו טוב טעם ודעת למדני שיתגלו לע"ל כמ"ש ע"פ ישקני מנשיקות פיהו כו' שזהו בבחי' פנימית דח"ע שנק' ח"ס. אבל הנה גוף מעשה המצות עצמ' כמו מצות תפילין וציצית ומצות סוכה ולולב וכה"ג מצות הצדק' בפ"מ שנק' מעשה הצדק' שכוללת כל המצות כמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו' הרי הן בחי' פנימית רצון העליון שהוא פנימית התענוג והשעשועים העצמיים ממש שלמעלה גם מבחי' פנימית ח"ע כמו הגלגלתא שלמעלה ממוח החכ' שבה שהרצון נק' עטרה ע"ג הראש כמ"ש כצנה רצון תעטרנו והן בחי' רצה"ע שבמצות כאשר באים לפ"מ דוקא ששרשם ברצון העצמות ממש שא"א שיגיע לזה גם פנימית ח"ע שאינו אלא טעם כמוס לרצה"ע ואמתות ועצמות הרצון הוא למעלה מן הטעם לגמרי אפי' מטעם כמוס כו' ונמצא גופי מעשה המצות הן למעלה מטעמי וסודות המצות גם בשרשן למעלה בבחי' ח"ס כו' ובזה יש יתרון מעלה למצות על התורה שהתורה אין עיקר שרשה רק מח"ע שנק' חש"מ אבל המצות הן בעצמות בעל הרצון שאין טעם וחכ' לרצון העצמי כלל כו' (ולכך גם מה שנמנו וגמרו דתלמוד גדול אינו אלא משום דהתלמוד מביא לידי מעשה וזיל בתר טעמא כו' וכמ"ש סוף דבר כו' את האלקים כו' ומצותיו שמור כי זה כל האדם דנעוץ תב"ס וסב"ת דוקא וכן מ"ש ראשית חכ' יראת ה' שכל טוב לכל עושיה' ולא ללומדיה' כי לא המדר' הוא העיקר כו') ומה שהמצות באו בהתלבשות גשמיות בדצ"ח הגשמיים כצמר דציצית וקלף דתפילין וכה"ג אדרבה זהו הוראה גדולה על היות שרשו למעלה הרבה גם מן החכ' עילאה ע"כ הוצרכו לבא למטה בלבוש גשמי דוקא לפי שכל הגבוה יותר א"א לבא למטה כ"א בלבוש גשמי ביותר ועד"מ הידוע מן הרמז שאור שכל עמוק ביותר שא"א להביאו בדבור כלל הרי יוכל להביאו ברמז באצבעו בתנועה הגשמית כמו מחוי ליה במחוג כו' עד שיבין מרמז זה כל עומק השכל ע"י תנועה גשמית לפי שהיא הנותנת משום דכל שכל הגבוה יותר א"א לבא בדבור הרוחני כ"א בתנועה הגשמית ברמז (או במשל וחידה וכה"ג כמ"ש במ"א) (או כמשל הבהקת אור אבן טוב איננו ניכר כ"א בחקיקתו בשעוה או כאור הנר שבלילה הוא מאיר יותר מביום דשרגא בטיהרא מאי אהני וכה"ג כמ"ש במ"א) וכך הוא ממש בכל המצות מעשיות לפי שבשרשן הן בפנימית אור הכתר (שלזה נק' תר"ך עמודי אור כו') שהוא פנימית רצה"ע ממש שלמעלה מן החכ' ע"כ ירדו למטה להתלבש בדברים גשמיים דוקא ולא בענינים רוחניים ובלא טעם וכוונה כמ"ד דמצות א"צ כוונה לפי שהכוונה היא בחכ' שלמטה מעצם הרצון שאין טעם לרצון כלל כנ"ל (וזהו עיקר מעלת משיח בן דוד שנאמר בו וגבה מאוד והוא בחי' כתר ש"ט שעולה למעלה גם מכתר תורה והוא כמ"ש ואלה דברי דוד האחרונים דוקא נאם הגבר הוקם על כו') וכל זה לפי שנתב"ס דוקא דסוף מעשה עבמ"ת ולכך א' דתכלית חכמ' תשובה ומע"ט כו' (ומה שנק' החכ' דתורה הון ביתו דקאי גם על המצות כנ"ל זהו בפי' וטעמים של המצות לבד שבטעמי מצות אלה נק' כלים לגילוי אור וסוד וטעם ה' כמו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי כו' אבל גוף מעשה המצות עצמן למעלה מהון ביתו מטעם הנ"ל) ונמצא מובן דגוף מעשה המצות שרשן א' עם האה"ר העצמי' שבבחי' העצמו' ממש שע"ז אמר אם יתן איש את כל כו' באהבה בוז יבוזו לו שזהו דוקא הון ביתו דחכ' שבתורה אבל המצות עצמן מגיעים בבעל הרצון בעצמות ממש (ובאמת קאי גם על גוף המצוה שנק' הון ביתו שמזה נמשך חיי העוה"ב אך תשובה ומע"ט בעוה"ז יפה מכל חיי העוה"ב כו' שהרי אה"ר העצמית היא למעלה גם מן המצות כמו ע"י תשובה האמיתית או בצ"ג שהיו בחי' מרכבה כאבות אברהם אוהבי רחימא דמלכא כו' ובאמת עיקר אה"ר העצמית הנ"ל הרי היא קיימת ועומדת גם אם אין ישראל עושים רש"מ במצות אע"פ שנק' פנימית רצונו כי גם פנימית רצון זה אין לו ערך לגבי פנימית ועצמות בעל הרצון כו' וראייה מסליחת העוונות לעוברי רצונו ע"י י"ג מדה"ר ביו"כ ע"י שזדונות נעשו כזכיות ממש כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק כג|(כג)}} '''וזהו''' שבק"ש א' והיו הדברים האלה כו' אחר ואהבת בכל כו' ובכל מאדך דוקא לפי שאה"ר דכל מאדך בלי גבול אין לה כלי להכילה בין מצד בחי' הכלי דמקבל שלמעלה מכלי הגבלת המוח והלב וכ"ש שא"א שידבק באה"ר בעצמותו ממש שלמעלה מן החכ' וגם למעלה מן העוה"ב כו' כנ"ל וע"כ הוא אומר עצה לזה והיו הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום דוקא על לבבך כו' פי' אנכי מי שאנכי מצוך היום שהוא בקיום פנימי' רצה"ע דמצות אשר אנכי מצוך היום דוקא בעוה"ז שיפה מכל חיי העוה"ב כו' שזהו יותר גדול גם מאה"ר דכל מאדך לפי שבזה מתקשר' הנשמה במהו"ע ית' מטעם הנ"ל דנעוץ תב"ס כו' וד"ל (ואע"פ שמה שאמר והיו הדברים כו' מדבר במצות ת"ת שהוא מ"ש ודברת בם כו' ומצות ת"ת שרשה רק בחכ' דאורייתא מח"ע נפק' כנ"ל שאינ' רק בחי' זיו ואור בעלמא כמ"ש ותורה אור כו' הענין הוא דדבור דד"ת הוא רק לדבר גילוי פנימי' רצה"ע שבמעשה המצות שהוא מקור כללי לכל מעשה המצות וע"כ א' דת"ת כנגד כולן ותלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה דוקא וזיל בתר טעמא כנ"ל אבל מה שנק' זיו ואור לבד הוא בחי' טעמי המצות שבח"ע שנק' נסתרות לה' אלקינו כו' משא"כ בחי' הנגלה שבתורה שאינו אלא לעשות המצוה דוקא זהו מ"ש אשר אנכי מצוך היום בדבור דד"ת שהוא למעלה הרבה מח"ע משום דנתב"ס כנ"ל בגוף המצוה שהן פנימית רצה"ע ומצות ת"ת שכוללם הוא ודאי יותר עליון מכל טעמי המצות שבח"ע וז"ש והיו הדברים האלה דמצות דאנכי ושננתם כו' ודברת בם ואחר כך וקשרתם כו' שהוא בחי' המעשה כידוע שאם אין מצות ת"ת אין מעשה דאם אין חכ' דתורה הנגלית אין יראה דמעשה שז"ש דתלמוד מביא לידי מעשה וכמ"ש והנגלות לנו ולבנינו כו' לעשות דוקא והלמד שלא על מנת לעשות כו' ונמצא שבחי' הנגלה שבתורה בחיצוניות למעלה מפנימית דח"ע דתורה כו' וזהו שאמרו דנובלות חש"מ תורה הנגלית לנו לשמור ולעשות ולשבח קא' דבחי' נובלות זו דח"ע שבאה למטה לברר לעה"ד טו"ר יותר גבוה מגופה דחש"מ עצמ' וד"ל):

{{עוגן|פרק כד|(כד)}} '''וזהו''' שא' אשר אנכי דלא ידע ליה בר איהו כו' בחי' מהו"ע ממש הוא אשר אנכי מצוך לשון צוותא והוא התקשרות וחבור ע"י מצות בפ"מ (והיום דוקא כמ"ש דיפה שעה א' כו'). ובכל זה יובן מה שא' אחר אם יתן איש כו' אחות לנו קטנה ושדים אין לה כו' דהנה אחר שבוז יבוזו לכל הון ביתו דאיש העליון בעבור בחי' האה"ר דכל מאדך שאז הנפש מתאחדת ומתקשרת במהו"ע ית' ממש (ע"י מ"ר שתעלה לנפש יותר ממקור חוצבה שע"כ א' יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז דוקא כו') כנ"ל הנה אז נק' כנ"י בשם אחות קטנה כו' דהנה ידוע דהחכ' נק' אחותי כמו אמור לחכ' אחותי את כו' ויש בחכ' ב' מדרגות א' בבחי' הגדלות דח"ע הנ"ל שהוא פנימי' טעמי המצות כו' והוא בבחי' יחוד העליון הפנימי בפנימית דאו"א בפנימית התו"מ וכמו וגם אמנה אחותי בת אבי כו' וכתיב מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי כו' שזהו בחי' פנימית התורה שנק' כנ"י אחותי רעיתי כו' ומדרגה הב' בבחי' חכמה הוא בבחי' קטנות דחכ' שאינה רק בבחי' נקודה א' בלתי התחלקות לע"ס שהוא בבחי' הביטול דבחי' מה דחכמה כמו מה פשפשת מה ידעת כו'. וזהו כמ"ש והחכ' מאין כו' כמו שהיא בבחי' האין דכתר שכלול' שם בתכלית הביטול בלתי נראי' כלל לבחי' יש ודבר מה כו' והיינו לשון אחות שהוא ענין היחוד והתכללו' כמו איחוי אלכסנדריא כו' וכמו כל הקרעים כו' ומאחה כו' שמתאחדת מאד במקורה כמו עד"מ נקודת החכ' כמו שהיא כלולה בעצם כח המשכיל בבחי' ההעלם עדיין כו' ואז נק' קטנה דוקא בבחי' הקטנות דנקודה די' לבד כמ"ש בזהר ע"פ שחורה אני ונאוה כו' דאזעירת גרמה כו' והיא הבא' עתה בתורה הנגלית לנו בחיצוניות מאד כו' וע"כ ממילא שדים אין לה שאינה ראויה ליחוד משפיע ומקבל כו' ואין בה להיות בחי' משפיע בפנימית התורה שנק' חלב שזהו ענין שדים שעשה דדים במקום בינה כידוע שמצד בחי' הקטנות שבחכ' כשכלולה למעלה בבחי' אי"ן שדים אין לה להשפיע פנימית התורה ואינה ראויה ליחוד כלל משא"כ במ"ת שנאמר רבבה כצמח כו' שדים נכונו ושערך צמח שזהו קבלת תורה הנגלית עם בחי' הנסתר כו' וכענין איידי דטריד למבלע לא פליט מעוצם הביטול במקור' כו' שזהו שנק' מה דחכ' מה פשפשת כו' אבל מה נעשה לאחותנו זו דקטנות החכ' ביום שידובר בה להיות דנעוץ תב"ס דוקא שבחי' ח"ת דקטנות דעכשיו נק' אחות קטנה לע"ל תתגדל ביותר ותהיה א"ח עט"ב והוא ע"י העלאת הבירורים דחכ' דתשבע"פ דוקא וע"כ אז תתגדל ביותר מח"ע ויהיה עיקר הדבור בה דוקא יותר מתשב"כ (שעכשיו עיקר הדבור בח"ע דתשב"כ כמו ויאמר ה' אל משה לאמר כו') משום דנקבה תסובב גבר בכפלים מקומת המשפיע כמ"ש ואולך אתכם קוממיות כמו אין לך טפה כו' שאין טיפיים עולים כנגדה בבחי' או"ח כו' וכענין פי שנים ברוחך אלי וזהו ביום שידובר בה שממנה יהיה עיקר הדבור שנק' דבור מקורי כמו פועל יוצא כמו ודבר דבר וד"ל. והיינו ענין הנ"ל בבחי' אה"ר העצמית דכל מאדך שע"י בחי' מ"ר כמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים כו' הרי נעשה בחי' מקבל לבחי' אה"ר שבעצמות ממש שנק' חסדי ממש שז"ש נקבה תסובב גבר כו' ותהיה נק' ארץ חפץ חפצי בה שלמעלה מח"ע דהון ביתו וז"ש אחות לנו קטנה עכשיו כנקודה די' בקיום המצות בפ"מ לבד בלא כוונה וטעם כנ"ל שבאה"ר הנ"ל אבל לע"ל מה נעשה לאחותנו שתתגדל ביותר והוא שיומשך בה אה"ר שבמהו"ע ית' ממש וזהו ביום שידובר בה שיומשך בה כל בחי' פנימית ועצמות דא"ס ב"ה ואז ממילא ממנה יהיה עיקר הדבור בתכלית הגדלות דחכ' למעלה יותר מח"ע דעכשיו שזהו כל הון ביתו דאיש העליון לפי שתהיה עט"ב כנ"ל וד"ל:
}}

[[קטגוריה:תורת חיים|ב]]