https://text.chabadpedia.com/index.php?action=history&feed=atom&title=%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%9A%2F%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D 2026-05-10T12:02:28Z היסטוריית הגרסאות של הדף הזה בוויקי MediaWiki 1.40.3 https://text.chabadpedia.com/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%9A/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D&diff=27060&oldid=prev 2026-02-25T17:02:58Z

<p>יצירת דף עם התוכן &quot; מצות נדרים (מטות) שלא יחל דברו שנאמר איש כי ידור נדר כו&#039; לא יחל דברו (במדבר ל&#039; ג&#039;) (ת&quot;ז): ובטעמי מצות מבואר שסוד הנדרים בבינה וז&quot;ס נודר בחיי המלך כי הבינה היא בחי&#039; חיות ומוחי&#039; דז&quot;א יעו&quot;ש ובסוף שער היחודים ותיקון עונות באורך, וענין הנדר היינו שהוא מכניס דבר המותר...&quot;</p> <p><b>דף חדש</b></p><div><br /> מצות נדרים<br /> (מטות) שלא יחל דברו שנאמר איש כי ידור נדר כו&#039; לא יחל דברו (במדבר ל&#039; ג&#039;) (ת&quot;ז): ובטעמי מצות מבואר שסוד הנדרים בבינה וז&quot;ס נודר בחיי המלך כי הבינה היא בחי&#039; חיות ומוחי&#039; דז&quot;א יעו&quot;ש ובסוף שער היחודים ותיקון עונות באורך, וענין הנדר היינו שהוא מכניס דבר המותר בגדר האסור ע&quot;י אמרי פיו שאומר דבר מותר יהא אסור כקרבן שאסר השם וארז&quot;ל (נדרים י&quot;ד א&#039;) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר שמתפיס בקרבן וכיוצא שהוא דבר מותר בעצם ונאסר ע&quot;י שנידר לגבוה עפ&quot;י התורה אז גם דבר המותר נתפס להיות נאסר כקרבן   שהתורה למדתנו שיש בנו כח בכך לאסור המותר כשהתפיסו בדבר הנידר משא&quot;כ המתפיס בדבר האסור כמו שיאמר הרי עלי כבשר חזיר לא אמר כלום וכדאי&#039; במשנה רפ&quot;ב דנדרים ואלו מותרין כו&#039;, ולהבין הענין הלז איך יש כח בפה האדם לאסור את המותר באמת ע&quot;פ התורה וגם שהקרבנות שהם מדין התורה יש להם זמן קבוע כבש א&#039; בבקר כו&#039; והנדר שהוא ע&quot;י דיבור ורצון האדם הוא בכל זמן וגם שע&quot;י נדר יוכל לקדש ולאסור כל דבר משא&quot;כ בקרבנות שאם אמר על בעלת מום הרי זו עולה לא אמר כלום כדאי&#039; במשנה פ&quot;ה דתמורה (מ&quot;ה): ויובן כ&quot;ז בהקדים מעלת הישראל עפמ&quot;ש רעייתי פי&#039; פרנסתי שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים שכמו שאנו קוראים אותו ית&#039; רועינו זונינו כך הוא אומר על כנ&quot;י רעייתי שמפרנסין, וידוע דפרנסה כולל ב&#039; דברים בכלל מזונות ולבושים כדאי&#039; שמין לפרנסה וחשיב מזונות ולבושים (כתובות ס&quot;ח א&#039;) והיינו מ&quot;ש רז&quot;ל על ג&#039; דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ&quot;ח (אבות פ&quot;א מ&quot;ב) כי העבודה הם הקרבנות הם בחי&#039; מזון כמ&quot;ש לחמי לאשי (במדבר כ&quot;ח ב&#039;) ומגמ&quot;ח נעשה בחי&#039; לבוש למעלה כביכול כמ&quot;ש לבושו צדקה וילבש צדקה כשריון (ישעי&#039; נ&quot;ט י&quot;ז) והתורה היא כוללת שניהם שנקראת מזון כמ&quot;ש לכו לחמו בלחמי (משלי ט&#039; ה&#039;) ונקראת לבוש כמ&quot;ש עוטה אור כשלמה (תלים ק&quot;ד ב&#039;) ואור זו תורה, ולהבין זה הנה כתיב אתה הוא ה&#039; לבדך אתה עשית את השמים (נחמי&#039; ט&#039; ו&#039;) ולהבין איך הוא לבדו כעת מאחר שעשה את השמים וגם מ&quot;ש אני הוי&#039; לא שניתי (מלאכי ג&#039; ו&#039;) איך אין בריאת כל העולמות פועל שינוי בו ית&#039; מקודם הבריאה לאחר הבריאה כמאמר אתה הוא עד שלא נברא ומשנברא בשוה ממש, אך הענין כי בדבר ה&#039; שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תלים ל&quot;ג ו&#039;) מלאכים ונשמות שנתהוו רק מאותיות דיבורו ית&#039; וכללותם הוא דיבור א&#039; כמארז&quot;ל בה&#039; נברא העוה&quot;ז (מנחות כ&quot;ט ב&#039;) ובטילים כביטול אות א&#039; לגבי כללות נפש המדברת כידוע, והנה שרש התהוות הדיבור הוא רק מבחי&#039; החכמה וכמ&quot;ש כולם בחכמה עשית (תלים ק&quot;ד כ&quot;ד) וכתיב ה&#039; בחכמה יסד ארץ (משלי ג&#039; י&quot;ט) שבחי&#039; עולם הדיבור נק&#039; ארץ דעבידת פירין ע&quot;י צירופי אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכמו עד&quot;מ בגשמיות כח התחלקות האותיות לה&#039; מוצאות וצירופן בכל דיבור ודיבור בתיבה זו כך ובזו כך הוא ע&quot;י החכמה שבנפש והמופת לזה ממה שהתינוק אינו יכול לדבר הגם שיש לו קול ומחשבה ומדות לאהוב ולשנוא מחמת שאין לו בחי&#039; חכמה המחלקת את האותיות ומצרפתן והיינו לפי שהחכמה היא ראשית לכל כחות הנפש וע&quot;כ יכולה להיות נשפל&#039; ולירד ולפעול מטה מטה עד גם בבחי&#039; הדיבור שהוא האחרון בכחות הנפש שאינו אלא לזולתו שבפ&quot;ע א&quot;צ לדבר וכמשל מדורה גדולה שתאיר גם בריחוק מקום, וכך גם למעלה בדבר ה&#039; ידוע דיש ריבוי נבראים לאין קץ ותכלית וכל א&#039; נבדל ממציאות זולתו והיינו מחמת שינויי הצירופים של האותיות שכפי השתנות הצירוף שהוא שינוי החיות כך ישתנה מהות הנברא והתחלקות אותיות העליונים בה&#039; מוצאות וצירופן בכל מאמר ובכל תיבה הוא ע&quot;י חכמתו ית&#039; וז&quot;ס מה רבו מעשיך ה&#039; שסיבת ריבוי המעשים הוא לפי שכולם בחכמה עשית שבה ועל ידה הוא ההתחלקות כנ&quot;ל ועמ&quot;ש מזה במצות העומר שעורים פ&quot;א, אמנם מודעת זאת שעצמותו ית&#039; הוא למעלה מעלה מבחי&#039; החכמה שאינו בגדר חכמה ומדע כלל וכלל ובזאת סרו ועוותו הפלסופים החוקרים על ה&#039; בשכל אנושי וטעו בזה כי תיארו בו ית&#039; מציאות וגדר חכמה וקראום חכמת אלהות וגם לא הונח להם התהוות הריבוי בנבראים מן האחדות שהוא ית&#039; יחיד ומיוחד, אבל באמת בחשיכה יתהלכו ולא ידעו ולא יבינו שסיבת ההתחלקות והרבוי בנבראים הוא מחמת שינויי ורבוי הצירופים של אותיות מדותיו כנ&quot;ל ושרש התחלקותן הוא ע&quot;י החכמה  אבל עצמותו ומהותו ית&#039; הוא מרומם ומתנשא למעלה מעלה מגדר חכמה ולא יושג בשום חכמה כלל כי אפי&#039; על חכמה עילאה אמרו דלית מחשבה תפיסא בי&#039; והיא שוה אצלו ית&#039; עם בחי&#039; העשי&#039; ממש וגילוי אלקות הוא בבחי&#039; אמונה שלמעלה מהחכמה כעטרה שהיא על הראש (ר&quot;ל שלתאר מציאת ה&#039; עד&quot;ז זהו ענין האמנת אלהות שנצטוינו ע&quot;ז להאמין מציאות האל ע&quot;ד הזה שהוא הפלגת מהותו למעלה מגדר החכמה עד שלא יתכן לומר הוא היודע והוא המדע כי אינו בגדר מדע כלל שלזה נצרך בחי&#039; אמונה משא&quot;כ לידע שיש בורא ממציא נמצאים לזה א&quot;צ אמונה כי מבשרי אחזה אלוה אחזה ממש כמ&quot;ש במצות אכילת מצה יעו&quot;ש) והוא ענין כתר יתנו לך מלאכים עם [עמך] ישראל כו&#039; ומשם הוא התהוות החכמה עילאה כמ&quot;ש והחכמה מאין תמצא (איוב כ&quot;ח י&quot;ב) ע&quot;י צמצום עצום (ואז יתכן לומר הוא היודע והוא המדע בסוד הארת א&quot;ס בחכמה דאיהו וגרמוהי חד וכמ&quot;ש בלק&quot;א ועמ&quot;ש במ&quot;א בכתבי הקדש שהסכים בזה לדברי הר&quot;י ליוא מפראג בהקדמתו לספרו גבורת ה&#039; הובא במצות תפילין פ&quot;ב) והיינו ג&quot;כ ע&quot;י אותיות דשם כי יש בחי&#039; אותיות בלמעלה מן החכמה ע&quot;ד שנמצאו אותיות הדבור שלמטה מן החכמה והוא ענין טנת&quot;א המבואר בכהאריז&quot;ל שאותיות במל&#039; עד שטעמים בכתר והרי באמת גם הטעמים הם בחי&#039; אותיות שהרי הם ג&quot;כ ציורים כמוהם ועד&quot;ז התגין והנקודות אלא שהם בחי&#039; אותיות היותר גבוהים שהאותיות הם בחי&#039; אותיות שבדבר ה&#039; ונק&#039; מל&#039; כי דבר מלך שלטון ולמעלה מהם הנקודות עד שהטעמים הם בחי&#039; האותיות שבתענוג העליון ולכן נקראו טעמים ע&quot;ד מ&quot;ש טעמו וראו כי טוב ה&#039; (תלים ל&quot;ד ט&#039;) שהוא בחי&#039; מתיקות ונועם ה&#039; והיינו כי כמו אותיות הדבור נק&#039; אותיות ע&quot;ש הגילוי שבהם מתגלה פנימיותו לזולתו מל&#039; אתא בקר (ישעי&#039; כ&quot;א י&quot;ב) וכך ענין בחי&#039; אותיות דתענוג עליון היינו גילוי בחי&#039; התענוג ולכן נק&#039; טעמים כי הנגינה יש בה תענוג כמו זרקא מקיף שופר כו&#039; שיש מהם ניגון ומתיקות שזה הי&#039; עבודת הלוים בשיר של יום: <br /> והנה בחי&#039; תענוג העליון הוא מאד נעלה במדריגה למעלה מעלה מבחי&#039; החכמה ומבחי&#039; האותיות, וההתגלות שלו בלבד שהם בחי&#039; הטעמים מקבלת החכמה והיא הארה מצומצמת מאד וז&quot;ס ביו&quot;ד נברא העוה&quot;ב שהיא החכמה שנקראת עדן מקור הגן שמצמצום הארת העונג המאיר בה ע&quot;י הטעמים נמשך ממנה אח&quot;כ בבינה ובכל הי&quot;ס ומשם [נמשך] אח&quot;כ בבי&quot;ע ע&quot;י צירופי אותיות הדבור כמש&quot;ל וז&quot;ס בע&quot;ח שהתלבשות אא&quot;ס הוא בחכמה ואח&quot;כ מאיר בכל הי&quot;ס ע&quot;י החכמה כי לולי שהיתה ההארה מתלבשת בבחי&#039; החכמה לא היו יכולים להכיל אורה כלל הגם שהיא הארה מצומצמת מ&quot;מ היא בבחי&#039; א&quot;ס אלא ע&quot;י אמצעות החכמה הם מקבלים וז&quot;ס שהתורה נק&#039; לבוש שנמשכת מן החכמה והיא בחי&#039; לבוש לא&quot;ס ב&quot;ה שעי&quot;ז הוא מאיר ומחי&#039; בעולמות וז&quot;ס באורייתא אתקיים עלמא כי עוטה אור כשלמה כתי&#039; (תלים ק&quot;ד ב&#039;) וגם תורת חסד על לשונה (משלי ל&quot;א כ&quot;ו) ועולם חסד יבנה (תלים פ&quot;ט ג&#039;) וגם נקראת מזון ע&quot;ש בחי&#039; הארת א&quot;ס המתלבש בחכמה שבתורה שהוא חיות כל העולמות וגמ&quot;ח הן ג&quot;כ בחי&#039; לבושים אלא שהם לבוש החיצון שהמלך מלבישו כשצריך לצאת בחוץ כך יש בחי&#039; לבושים חיצוני&#039; להגין על שפע האלקות הנמשך מטה מטה שלא ינקו ממנו החיצוני&#039; וז&quot;ס וילבש צדקה כשריון כו&#039; וצדקה תציל ממות (משלי י&#039; ב&#039;) וחטאך בצדקה פרוק (דניאל ד&#039; כ&quot;ד) וד&quot;ל: <br /> ב) ולפי שכל אלו ההמשכות נעשו ע&quot;י הישראל לכן הם נקראים רעייתי שמפרנסי&#039; את אביהם שבשמים בבחי&#039; מזון ולבושים להיות התלבשות אא&quot;ס בחכמה ע&quot;י בחי&#039; הטעמים הנ&quot;ל: וביאור זה הוא ע&quot;ד מ&quot;ש רז&quot;ל כשעלה משה למרום מצאו  למלאך סנד&quot;ל שקושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל וענין הכתרים היינו בחי&#039; אותיות עליונים שנק&#039; בשם כתרין בהקדמת זהר בראשית ע&quot;ש והענין שהם בחי&#039; הטעמים שהוא האותיות דתענוג העליון שממנו תמצא החכמה מאין ליש והוא קושר כתרים וממשיך הארת הכתר בחכמה שהיא בחי&#039; תורה כנ&quot;ל והיינו דוקא מתפלותיהן של ישראל שהצירופי אותיות שישראל מוציאים בפיהם בתפלה עולים ברום המעלות עד בחי&#039; אותיות הראשונים שהם הטעמים שהם אותיות תענוג העליון כנ&quot;ל ומשם ממשיכים ההארה ממעלה למטה להיות מתלבשת בחכמה והכח הזה בישראל הוא לפי שניצוץ האלקות שיש בכל א&#039; מישראל שרש שרשו למעלה מעלה גם מבחי&#039; החכמה ולכך אנו רואים שיש יכולת בכל א&#039; מישראל למסור נפשו על קדה&quot;ש שהוא למעלה מן השכל שהרי השכל לא יחייב רק לאהבה את ה&#039; כי הוא חייך (דברים ל&#039; כ&#039;) אבל המס&quot;נ הוא רק מצד עצם ניצוץ האלקות שטבעו לחפוץ להכלל במקורו כנר בפני האבוקה והוא למעלה מן החכמה כנ&quot;ל רק שלהיות הנפש מלובשת בגוף והוא מסתיר ומכסה על הארה זאת. ואמנם בתפלה בהקדמת פסוד&quot;ז הוא מבעיר ומלהיט את הניצוץ אלקי עד שיבא ויגיע בק&quot;ש לבחי&#039; מס&quot;נ באחד שהוא למעלה מן החכמה ואז ע&quot;י אותיות אלו ממשיכים מבחי&#039; אותיות העליונים וכתרין עילאין הנק&#039; בשם טעמים להיות מתלבשים בחכמה וז&quot;ס קושר כתרים לקונו (חגיגה י&quot;ג ב&#039;) וכן אנו אומרים אחר ואהבת את ה&#039; וגו&#039; (דברים ו&#039; ה&#039;) ודברת בם (שם ד&#039;) מל&#039; ידבר עמים (תלים מ&quot;ז ד&#039;) ל&#039; הנהגה והמשכה כלומר להמשיך את אא&quot;ס בתוך החכמה דתורה וז&quot;ס רעייתי פרנסתי שמפרנסי&#039; אותו בבחי&#039; לבוש החכמה ע&quot;י התורה וגם זהו גופא מזון לחבר הנשמה עם הגוף שהוא אא&quot;ס שהוא נשמה לנשמות בתוך הכלים שהוא גופא דמלכא, וכל העולמות מקבלים מהם וגם לבוש חיצון ע&quot;י גמ&quot;ח, והקרבנות הם ג&quot;כ מזון כמ&quot;ש לחמי לאשי מטעם הידוע בסוד הקרבנות: <br /> ואחר כ&quot;ז יובן ענין הנדרים שיש כח לישראל לאסור את המותר ע&quot;י אמרי פיו כשמתפיסו בדבר הנדור כו&#039; כי ענין הקרבנות הוא שנעשה קדוש עפ&quot;י גזירת התורה שהיא החכמה עליונה ולכך באים בזמן קבוע דייקא ולא הכל כשרים לקרבן כי אם מג&#039; מינים כבשים ועזים ובהמות ותורים ובני יונה מן העופות לפי שכך חייבה החכמה עליונה בבל תוסיף ובל תגרע, אמנם הנדרים הם גם בדברים שאינם ראוים ליקרב ע&quot;ג המזבח וגם בעידנא דלאו זמן הקרבה הוא ואעפ&quot;כ חל עליהם הקדושה (כמארז&quot;ל שאני קונם דקדושת הגוף נינהו (כתובות נ&quot;ט ב&#039;) וס&quot;ד דהש&quot;ס שיהי&#039; בהם דין מעילה) והיינו ע&quot;י אותיות ודיבורי האדם שיש להם כח להמשיך מבחי&#039; אותיות וטעמים העליונים מקורי החכמה להיות משם מאיר על אותו הדבר ונעשה קדש ולכך חלים על כל דבר משא&quot;כ בקרבן שקדושתו עפ&quot;י גזירת החכמה בלבד אבל כשא&#039; מישראל מתפיס דבר בקרבן הרי הוא ממשיך ע&quot;ז צירופי אותיות הנ&quot;ל שלמעלה מן החכמה וד&quot;ל: ובזה יובן דקדוק לשון רז&quot;ל איש כי יפליא לנדור (במדבר ו&#039; ב&#039;) וארז&quot;ל במשנה פ&quot;ה דנדה בן שנים עשרה שנה ויום א&#039; נדריו נבדקין כו&#039; ופי&#039; בגמ&#039; (נדה מ&quot;ו ב&#039;) שנק&#039; מופלא סמוך לאיש אף שלשאר כל המצות אינו מחוייב מדאורייתא רק כשהוא בן י&quot;ג שנה, והענין כי בחי&#039; דעת אין לו אלא עד י&quot;ג שנה דוקא והיינו לפי שאז מתלבשת בו הנשמה בתוכיותו ופנימיותו ואמנם סמוך לי&quot;ג שנה נכנסת בו ההארה בבחי&#039; מקיף והוא בחי&#039; שלמעלה מן החכמה שמחמת זה יש לו הכח למסור נפשו כנ&quot;ל וזהו ל&#039; מופלא סמוך לאיש, מופלא הוא ל&#039; נפעל והיינו כי סמוך לי&quot;ג שנה מקבל מבחי&#039; פלא עליון וע&quot;כ נדרו נדר כי יכול להמשיך ע&quot;י דיבורו מבחי&#039; פלא עליון להיות אותו דבר קדוש וכנ&quot;ל שהוא ענין המשכת  הטעמים שהם אותיות דתענוג עליון הנ&quot;ל שלכן יכול להפלות דבר הנדור ע&quot;י אותיות שמבטא בשפתיו: <br /> (כ&quot;ז מתורה שנת תק&quot;ע בבואו מברדיצוב בבהמ&quot;ד דחעמינאער) יעו&quot;ש. הסיום:</div>

תלמוד בבלי