הצגת המקור של הדף "שערי אורה/בכ"ה כסלו"

{{שערי אורה}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
(א) '''בכ"ה''' בכסליו יומי דחנוכ' כו' עד לשנ' האחרת קבעו' ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. להבין ענין ההלל וההודאה וגם להבין למה בנס זה דחנוכה תלו לעיקר הנס בהדלק' הנרות דמקד' מפני שלא מצאו רק פך א' כו' הלא עיקר הנס היה נצחון המלחמה וגם מהו ענין ההלל וההודאה להדלקת הנרות. והנה יש להקדים ענין נרות המנורה דמקדש דכתיב ובהעלות אהרן כו' שהיה מדליק בערב ובבקר בערב כל ז' הנרות ובבקר רק נר אחד שנק' נר המערבי (נר הששי) שבו מתחיל ובו מסיים בערב כידוע והנה ידוע בשרש ז' הנרות דמנורה שהן כלולים מכללות נש"י בשרשם בז' מדות דאצילות שכ"א כלול מי"ס והן ע' נפש דיעקב שמזה שרש מחצב כל הסתעפות נשמות פרטיות גם בכל הנשמות בכל דור עד הניצוץ הקטן ביותר שנק' גם הוא נר ה' וכמ"ש נר ה' נשמת אדם כו' וזהו ובהעלות אהרן את הנרות כשהי' מדליק הי' מעלה לכללות נש"י להאיר אותם באור העליון במקור חוצבם כו' וכך בכל פרט בכל נשמה שנק' נר ה' צריך להדליק אותה תמיד מאור האלקי וכמ"ש כי אתה תאיר נרי כו': והנה ידוע דעיקר ענין האור הוא להאיר את החשך דוקא דשרגא בטיהרא כו' והוא בהיותה בגוף החומרי שלא תחשך האור האלקי מחומריות המדות הרעות שהן ג"כ ז' מדות כידוע דאת זלעו"ז כו' וז"ש וה' יגיה חשכי ועיקר הזדככות חומריות המדות הרעות הוא ע"י האור האלקי שבז' מדות דקדושה האלקי' שמבררים ומהפכין אותן ליכלל וליבטל בקדושה אם בדרך כפיה אם בדרך התהפכות ממש והענין הוא כידוע דכמו שיש אהבה אלקית דקדושה בתשוקה והתלהבות או המשכת הלב בדביקות והתקשרות שהן ב' מדות דאברהם ויצחק כידוע בענין אברהם אוהבי ופחד יצחק שבא מן ההתלהבות כו' הנה לעומת זה יש אוי"ר דקליפה והן כל התלהבות אש זרה בחום התאוה הרעה או בהמשכת הלב באהבה רעה שנמשך ונדבק אחריה בכל לבו וכן מדת הדין הקשה כרציחה וגזל שמסתעף מבחי' התלהבות וזהו רישא דעשיו בעטפוי דיצחק בחי' פסולת הגבורות דיצחק דקדושה שמקבלים ממנו וכן ישמעאל מאברהם בחסד דקליפה כידוע וכך הוא בכל המדות כמו ת"ת ונצח והוד ויסוד כו' וצריך לבררן ולהפכן לקדושה שתהיינה כלולים בכפי' והתהפכות בביטול מציאותן ממש לבחי' הקדושה כמו מאהבה רעה יהופך לבו לאהבה האלקי' שלא לאהוב ולדבק רק בה' לבדו ולא להיות בלבו רצון ואהבה זרה כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כלה כו' וכן אמר מי יעלה כו' אשר לא נשא לשוא נפשי כו' וכן בהתלהבות שלא יחשוק ברשפי אש זרה בחום התאוה רק לה' לבדו וממילא לא יומשך אחר יראה רעה כו' ולא יבא לכלל כעס ורציחה כו' וכן במדת הת"ת וניצוח כו' רק לה' לבדו וזהו עיקר העבודה שבלב שעל זה הוסד כל התו"מ בסומ"ר כו' כידוע וכאשר האדם שהוא בצלם אלקים מברר ומהפך כל המדות מרע לטוב אז נקרא הנשמה נר ה' שתאיר האור האלקי בחשך דקליפת נגה שהן שבעה מדות רעות דקליפה ממילא גם למעלה מעלה בשרש מקורם בז' מדות עליונות מברר לשרש הק"נ עד שלא יש להם יניקה רק מבחינה האחרונה דז' מדות דקדושה המצומצם ע"פ מאמר קו המדה וזה הי' עיקר ענין הדלקת נרות המנורה במקדש וכמא' וכי לאורה הוא צריך כו' משום דקמי' כחשיכה כו' אלא רק להאיר בנש"י ממקור' הראשון שיאירו גם בחשך ולא יחשך מצד המנגד כלל כנ"ל בענין הז' מדות דקדושה:

(ב) '''אך''' הנה בחי' הבירור דז' מדות הרעות ע"י ז' מדות דקדושה א"א שיהי' בביטול והתכללות לגמרי רק לפי שעה לבד והוא בשעה שהז' מדות דקדושה מאירין בתקפן כמו באוי"ר דקדושה בעת התפלה אבל מיד שיומשך בעניני עוה"ז יוחשך אור האלקי במדות דקדושה ונתגברו מדות רעות דקליפת נוגה כ"כ עד שיובלעו הז' מדות דקדושה לגמרי מכל וכל כאלו אינם במציאות כלל כידוע לכל עוסקים וטרודים ביותר וכמ"ש במ"א בענין החלום דפרעה בז' פרות הרעות שבלעו את ז' פרות הטובות כו' שהן ז' מדות הרעות דקליפת נוגה שבלעו לז' מדות דטוב עד שלא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כו' (שלא נוסף בהן אור וחיות הקדושה ע"י בליעה זו כלל וכלל להיות מזה בהם היפוך הרע לטוב שעי"ז הי' מראיהן טוב עכ"פ אלא מראיהן רע כאשר בתחלה ממש ולא הועיל מה שבלעו מן הקדושה לטובתם ותיקונם אלא רק רע כבתחלה ממש וכמו איש ההולך בשרירות לבו רק רע שגם מה שעשה טוב נבלע ברע ולא הועיל ממעשה הטוב לעשותו טוב אלא הוא רע כבתחלה ויש שהטוב שבו עושה רושם במדות הרעות שבו גם בהיותו בהעלם בדרך בליעה כי יש ב' מיני בליעה א' שיבלע וישבע וכמו נבל כי ישבע לחם והב' בליעה שלא ישבע כלל רק ירעב כבתחלה וכמו ובטן רשעים תחסר וכך בענין גלות השכינה בע' שרים דכתיב והוצאתי את בלעו מפיו וכן חיל בלע ויקיאנו יש בזה ב' מדריגות הא' כמו נבל כי ישבע כו' והב' כמו והוצאתי וכן חיל בלע שהן כל הניצוצות דטוב דקדושה שיקיאנו ולא יהנה כלל וכמו ומראיהן רע כאשר בתחלה וד"ל):

(ג) '''והנה''' כדי להפוך הז' מדות רעות לגמרי מכל וכל אינו אלא ע"י שרש ומקור המדות דוקא והוא בחי' אור החכמה שנק' אב כידוע שהוא האור הראשון שממנו מקור תולדות המדות דקדושה כי ז' המדות אינן רק נרו' שמאירים מאור החכמה וכידוע שהחכמה נק' אור וכמ"ש בזהר ע"פ יהי אור כו' וכמו החכמה שלמטה היא תאיר אור השכל לראות בעין השכל כל דבר הנעלם כמו איזהו חכם הרואה את הנולד ועתיד להיות וכן מאיר עיני חכמים להורות את האמת מתוך השקר וכמו שבהאיר אור ילכו בדרך הישר מה שאין כן בחשך ילכו בדרך עקלתון והיינו שיטו מן הדרך האמת וז"ש הכסיל בחשך הולך והיינו כאשר אור החכמה מאיר במדות לא יטו ימין ושמאל לעולם ומפני ריבוי האור העצם דחכמה במדות אז יאיר גם בחשך שהן המדות הטבעיות שמעורבים ברע הרבה כנ"ל שיהופכו גם הם לטוב כי מפני האור העצם דחכמה כ"ח מ"ה ידחה גם החשך הגס המסתיר כו' וכנראה בחוש בכל איש מישראל כאשר בחי' כח מ"ה שבנפשו מאיר בתקפו שהוא בחי' ביטול עצמי ומקורי מצד שרשו בחכמ' עילאה דאצי' שנק' אב כמו כי אתה אבינו כידוע אז יש ביכולתו למס"נ על קדה"ש בפ"מ להפוך לבו הטבעי ברע לטוב וכן להתעורר בתשובה שלימה בכלות הנפש בפ"מ כתשובת ראב"ד שיצאה נשמתו בבכי' וזהו רק מצד אור דחכמה (שלא הי' בה שבירה כלל וכמ"ש ימותו ולא בחכמה להיותו בבחי' עה"ח שלמעלה מעה"ד) וע"כ בהאיר אור דכ"ח מ"ה זה בכל מדה ומדה שבלב הטבעי יהופך לטוב בהזדככות מן הקצה לקצה בבחי' עצמיות ולא לפי שעה בלבד כמו מדת האהבה לא יומשך לרע כלל ולא יתלהב באש זרה כלל וכלל מצד אמיתית הביטול וההזזה מכל עצמותו לה' לבדו בעצם נקודות רצונו בל ימוט לעולם וד"ל:

(ד) '''וזהו''' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שהוא מקור חוצב כללו' נש"י הראשון כמו הביטו אל צור חוצבתם כו' שמשם דוקא יוכל להתברר ז' מדות רעות דק"נ וכידוע דבחכמה דוקא אתברירו מפני שהחכמה נק' אור בעצם ומקור כל האורות המסתעפי' ממנו ע"כ ביכולתו דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא כו' משא"כ ז' המדות דקדושה שאין ביכולתם לברר רק לפי שעה כנ"ל וד"ל (ובזה תלוי ג"כ ענין ב' מיני בליעה הנ"ל דמה דז' פרות הרעות שבולעים לז' פרות הטובות בלי שביעה כלל וכלל רק מראיהן רע כו' וכמו חיל בלע ויקיאנו כנ"ל זהו מצד שאור החכמה מאיר בז' מדות דקדושה שא"א שיקבלו החיצונים משם שום יניקה ע"כ יקיאו הכל וכן והוצאתי את בלעו מפיו כמו שהוא בלי גרעון כלל אבל כשאין אור החכמה מאיר במדות דקדושה נבלעו בז' מדות דק"נ בבחי' שביעה שניתוסף כח ויניקה להם וכמ"ש כי ישבע לחם וע"ז א' נבלע ישראל עתה היו בגוים כו' ואמנם כתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם דחכמה שבמדות כי גחלים כו' וסימן לזה הוא מה שנמצא בחי' הטוב בע' שרים כי ישבעו לחם ולהיפך כאשר מראיהן רע כו' זהו הסימן והאות מפני שלא בלעו את בחי' הקדש דחכמ' בבחי' שביעה כלל וז"ש קדש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו כו' וד"ל) וז"ש וכבודי לאחר לא אתן כבודי הוא בחי' אור החכמה שבה גלוי אא"ס והוא מקור נש"י הראשון כו' וכך הוא בכל נשמה בפרט בחי' כ"ח מ"ה שבנפשו לא יובלע בבחי' יניקה כדי שביעה במדות הרעות שהרי גם ההולך בשרירות לבו רק רע מ"מ נקודת יהדותו שבנפשו מתעורר תמיד להחזירו בתשובה שלימה כנ"ל כי אין המדות הרעות מקבלים רק ממדות דקדושה ששם הי' השבירה ואמנם אם מתגבר מהקליפה לנגד אור החכמה דקדושה כמו בימי חשמונאי שטמאו כל השמנים שבהיכל כו' ובקשו להשכיחם תורתיך דוקא על כן היה עיקר הנס דחנוכה בהדלקת הנרות במקדש שזהו להאיר אור חדש ממקור החכמה מפני שבזה נצחו לחכמה דקליפה במלחמתם וזהו שהיה הנס שמפך א' הדליקו ח' ימים שהוא הנקרא אור ז' הימים (כמשי"ת) וזהו הטעם שהיה עיקר הדלקת הנרות במקדש בלילה דוקא אבל בבקר היה די בהדלקת נר א' שהוא נר הששי לפי שבלילה הוא התגברות החשך דק"נ ברוחניות להסתיר אור האלקי ע"כ אז אילנא דמותא שלטא ותרעי' דג"ע אסתימו בליליא כו' כידוע ע"כ אז דוקא צריך להארת אור היותר עליון דחכמה להאיר בז' נרות ודוקא בכל הז' כי בכל מדה ומדה בפ"ע צ"ל בחי' הבירור דחכמה לזככה מן הקצה לקצה כנ"ל אבל ביום שאור החסד מאיר כמ"ש חסד אל כל היום ובחסד מאיר מאור החכמה שנק' אור וטוב כמ"ש וירא את האור כי טוב וחסד נק' טוב והכל א' שג' אלה אור וחסד וטוב הכל בחכמה דוקא שזהו רק להאיר ולהטיב לזולתו ע"כ היה די בנר הוי"ו לבד שהוא בחי' יסוד שנק' טוב שכולל כל הנרות להיות בחי' צד"ע שמשפיע טוב כמ"ש אמרו צדיק כי טוב והיינו ביום דוקא שממילא מאיר אור השמש כו' (שהוא הארת אור אבא ביסוד ז"א) אבל בלילה אין נר הוי"ו לבדו מועיל להיות עי"ז המשכת אור החכמה בכל המדות כי בחי' יסוד אינו מאיר בלילה כ"א ביום כמו שהשמש אינו מאיר בלילה ועכ"ז גם בלילה בנר הוי"ו היה מתחיל ובו היה מסיים וכמ"ש וזרח השמש ובא השמש וכמ"ש בזהר ויצא וד"ל:

(ה) '''והנה''' ידוע שיש ג' מדרגות עולם שנה נפש ובחי' עולם הוא חיצוניות העולמות כמו המלאכים וע' שרים עליונים שכלולי' מחומר וצורה ואומרים שירה וכמ"ש וצבא השמים לך משתחווים ולכל עולם יש בחי' נוגה המסתיר אור האלקי שם והן היכלות הק"נ שיוכלו להיות בבחי' הפירוד לפרקים והן מקבלים מז' מדות דמרכב' חג"ת שבכל עול' כו' וכמו שמבואר למעלה בענין מדות דחג"ת דאברהם וישמעאל יצחק ועשו. והנה כאשר היה עיקר ענין הדלקת הנרות ע"י אהרן כה"ג להעלות את הנרות שהן כללות נש"י שזהו בחי' נפש והן ע' נפש דיעקב שנאחזים בז' מדות דאצי' כנ"ל להאיר אור הח"ע בכל מדה כנ"ל כך היה תועלת מזה להאיר גם במדריגות חיצוניות העולמות בבחי' נוגה דכל עולמות החיצונים דמלאכים וע' שרים להאיר את החשך הגס דשם שלא יסתירו כ"כ (וכמו באדם למטה שכאשר כ"ח מ"ה שבנפשו מאיר בנקודת לבבו אז גם חומר גסות לבו בתאוה רעה נופל קצת ומתעורר גם בגופו לתשובה בלב נשבר כו') אך הנה עיקר ענין הדלקת הנרות במקדש היה רק בשביל פנימיות העולמות והן בשביל ע' נפש דיעקב למעלה שיוסיפו אור להאיר לענפי' המסתעפים מהם גם בהיותם במדרגות התחתונות ושפלות ביותר בבחי' ק"נ דבי"ע עד נגה דעשי' שרובו רע שגם שם יהופך מרע לטוב ע"י תשובה ומעש"ט וזהו שנקראו בשם יעקב יו"ד עקב ונק' יוצאי ירך יעקב דהיינו שנמשך מיוד דיעקב שהוא אור החכמה לבחי' עקב שהן הנשמות הנשפלות בבחי' עקביי' דנגה שהוא הנחש הקדמוני שכרוך על העקב וכמ"ש ואתה תשופנו עקב וכמ"ש בזהר דחויא קטיר לרגלוהי דנוק' שגם שם יאיר אור האלקי והוא ע"י תוקף אור המשכה דח"ע בנש"י שנק' נר ה' שעי"ז מאירים ומזככים לנפש הבהמיות המסתרת בז' מדות הרעות כנ"ל (וז"ש דוד נר לרגלי דבריך שדבר ה' זו הלכה דאורייתא מח"ע נפקת מאירה גם ברגלי שהן נשמות שבעקביים כמו נשמות שבדורות אלה שבעקבות משיחא שהק"נ שאחוז בעקב מסתיר מאד ועכ"ז נר לרגלי דבריך וד"ל):

(ו) '''והנה''' לפי אופן ההשתלשלות בציור אדם דקדושה שכולל כל הנשמה בכלל הנה בכל דור וזמן מתברר מהיכלות דקליפ' הנאחזים בו עד דור האחרון בסוד גלות השכינה בעקבות משיחא שמתברר גם בחי' העקביי' דיעקב ואז נא' ועמדו רגליו כו' וכתיב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שלוקחים ממנו בשליטתו כל הניצוצות שנפלו בו בציור קומתו מראשו לרגלו דאת זלעו"ז כו' וכשזה קם זה נופל כמ"ש ולאום מלאום יאמץ וכתיב אמלאה כו' ויובן מזה שהי' בירור הניצוצות שנפלו בעשו תחלה בכתר וחו"ב שבו כמו פרעה עד בנבוכדנצר רישא דדהבא ועד דור האחרון שזהו בחי' עקביי' דעשו וזהו שנא' וידו אוחזת בעקב עשו (דנכנס ראשון יוצא אחרון ויעקב הי' ראשון ביצירה ויצא אחרון אך בבטן עקב את אחיו שביררו עד שידו אוחזת בעקב עשו ג"כ לבררו ומ"ש ואתה תשופנו עקב דחויא קטיר כו' שניהם אמת אלא שזה מדבר בבירור דיעקב לעשו עד העקביי' שלו וד"ל). ולכאורה הוא היפוך ענין אחיזת החיצונים בעקב דיעקב אך הכל א' דכאשר יו"ד דחכמ' נמשך עד למטה בעקביים לברר לרע גמור הנדבק שם אז נהפוך הוא שידו דיעקב אוחזת בעקב עשו כי פי' יוד דיעקב שהוא החכ' זהו ידו אותיו' יו"ד דבחכמ' אתברירו שזהו כלל גדול שכל הגבוה גבוה ביותר יוכל להתפשט למטה מטה ביותר כמו יד גדול' שמתפשטת עד למטה מטה לנמוך ביותר והוא תגבורת כ"ח מ"ה דיו"ד דיעקב שמתפשטת לברר ג"כ לעקב עשו דקליפה להכניעו ולבטלו אל הקדושה וענין עקבי עשו הוא ההילוך בשרירות לבו למלאות כל תאו' ורצונו' זרות שנק' עומק רע (דנעוץ תב"ס כו') (שלמעלה מחו"ב דקליפה) וידו דיעקב אוחזת בכח וגבורה גדולה בעקב עשו לבלתי ילך ויתפשט ברע אלא אדרבה יהיה לבו הרע ברשותו בהכנעה בתכלית אל הקדושה (וכמ"ש הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו כו') ותוקף אחיזה זאת בעקבי עשו הוא בא מתוקף כח היד הימין דוקא וכמו הגבור שבכח ידו אוחז בחלש ומעמידו ומכניעו אליו והיינו בבחי' צדקה וחסד שכנ"י עושין דכתיב בצדקה תכונני כי החסד שביד ימין גדולה כחה ביותר לאחוז בכח בעקב עשו לבררו ולהכניעו שלא יהי' בו כח לילך בעמ"ר וכו' (ולמעלה היינו ימין ה' שנאדרי בכח ותרעץ אויב וכתיב ימין ה' עושה חיל לברר לרפ"ח כו' שלמטה מטה כו') וזהו וידו יו"ד דחסד שבחכמ' שמתפשט למטה כו' והוא בירור היותר אחרון שבמעשה הצדקה וחסד שנק' רק הילוך בפ"מ לברר להילוך דעקב עשו אחר כל תאות רעות שיכנעו בתכלית ויוכללו גם הם בקדושה האלהי' וזהו שבימות המשיח נא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' לעבדו כו' וכתיב ונהרו אליו כל הגוים כו' כי יהיה אז המשכת אור דחכמ' בכל ז' נרות דע' נפש דיעקב להאיר גם בעקבות עשו שעתה כנ"י הן מלובשים בגלות תחתיהן וזהו ענין מנורת זכרי' כמ"ש במ"א וד"ל:

(ז) '''והנה''' כתי' ובהעלות הנרות כו' יקטירנה בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה הרי הקטרת מיד אחר העלא' הנרות בערב ואחר ההטבה בבקר וכך הוא בסדר המערכה דהטבת ב' נרות קודמת לקטרת ויש להבין מה שייך הקטרת לנרות המנורה והנה ענין הנרות מבואר למעלה שהן העלא' נש"י שיאירו באור ה' עד שיהופכו המדות דק"נ כו' והקטרת הוא להעלות לבחי' האותיות של המדות כי הנה ידוע שאותיות המחשבה מלבישים למדות שבלב שהרי אנו רואים שכל התפעלות אוי"ר שבלב מיד עולה למוח להרהר מה שבלבו בצירופי אותיות מחשבה ונק' הרהורי לבו ממש כפי אופן ההתפעלות שבלב כך יהיו אופן צירופי אותיו' המח' אם בדבר טוב לאהוב ולחשוק או לדבר רע לברוח והנה המח' שבמוח הוא כח בפ"ע ואיננו שייך למדות שבלב כלל שהרי גם בלא התפעלות שבלב ישוטטו מחשבו' תמיד רק שאין בהן אור וחיות כ"כ (וגם אותיות מחשבת שכל שנראין כמו שמתהווי' מן השכל עצמו אינו כן רק שהשכל מתלבש באותיות המח' ונמצא המחשבה לבוש לשכל ולבוש למדות שבלב והמח' בעצמה הוא כח בפ"ע לחשוב ולהרה' כל דבר מה גם שאינו שכל ומדה כלל אמנם במחשבת שכל יש התפעלות חיות כמו התפעלות הפחד שמתהווה במחשבה כשחושב בדבר המפחד וכמ"כ מן התפעלות יראה ופחד שבלב מתפעל במחשבה להרהר בו תמיד ואין הפרש בזה רק שכאשר המחשבה תתפעל מן הפחד נק' המח' משפיע והלב מקבל וכאשר הלב מתפחד נק' הלב משפיע אל המחשבה וכן במדת האהבה והדביקות בלב משפיע להרהר במוח או להיפוך מהתפעלות המחשבה והרהור יומשך להתפעלות הלב ולעולם היראה מתחיל במוח ומסתיים בלב והאהב' מתחיל בלב ומסתיים במוח וכן הכעס וקפידא תחלת' במח' שתכף יתפעל במוח (צו ריצעט) ואח"כ יומשך ללב ולהיפך החסד וטוב והסבלנות תחלתו בלב ואח"כ במוח (ואין זה מוכרח שאנו רואים להיפוך ג"כ שהכעס וקפידא בלב תחלה ואח"כ מהרהר במוח ולא ינוח והחסד ורחמים מתחיל במחשבה כשחושב על עני ומדוכא יתפעל במוח ויכנס בלב וכן באוי"ר ע"י הרהור לתאוה במוח יחמוד בלב ומפחד בלב יתפעל במוח ובאמת המוח והלב קשורים זה עם זה והיו לאחדים ממש וכמ"ש במ"א) (אך לענין ההתפעלות (שנק' צו ריצעט) המחשבה עלולה להתפעל ביותר מדבר שנגד רצונו מאד יותר מן הלב באופן שהלב יוכל לכבוש מן הכעס וקפידא והמחשבה לא יוכל לכבוש וגם בדבר חמדה ואהבה לא יוכל להסיח מחשבתו מלהרהר בה וכ"ז מפני שיש שרש למח' בעצם הנפש ממש עד שכל הנפש מתלבש במחשבה ויש בכלל מאתיים שממילא גם הרצון ושכל ומדות מתפעלים ע"י המחשבה דוקא וד"ל):

(ח) '''והנה''' עכ"ז הגם שכל התפעלות השכל והמדות שבלב הוא ע"י המח' מ"מ המח' עצמה בלא לב ושכל אין בהן חיות כלל ונמצא דהמחשבה של המדות אין להם חיבור עמהם כלל דגם שנתקנו המדות אוי"ר רעות להפכם לקדושה כנ"ל יכול להיות שהמחשבות רעות שנעשים מהם עדיין אין להם תיקון כלל וכלל כי נשארו במציאותן אף אותן אותיות שמלבישים למדות שבלב בשעת התפעלותן כשכובשם לא יעלו עמהן כל אותיות הצירופים דמחשבה כי הן רק צירופי' בלתי מתחברים בעליות המדות וכ"ש אותיות מחשבה שאין בהם חיות המדות כלל שלא לה' המה אע"פ שחושב בקרירות מ"מ מטמא' המחשבה בדבר רע שנק' הרהורי עבירה שקשים מעבירה לפי שהוא בחי' מקיף דנפש שלמעלה מא"פ וכמ"ש מלפפתו לנשמה בלכתה מעוה"ז כו' וכ"ז יש בלבוש השני שנק' לבוש הדבור שגם הוא יוצא מהבל הלב דוקא בקול וגרון מלמטה למעלה והוא המלביש את המדות שבלב בלבוש חיצוני יותר וכמו שאנו רואים שהתפעלות אוי"ר שבלב באים בדבור בפה ויש בדבורים של אהבה חיות רב וכן בדברי כעס וכו' ויש דב"ט רבים שאין בהם חיות הלב כלל וכולן צריכין תיקון ועליה שלא ישארו בהיכלות הקליפות ומו"ד הללו המלבישים המדות קשין יותר לעלות מפני שבעליות המדות ישאר רושם מקצת מן המדות במו"ד להחיותן ולפי שהן נמוכים יותר מן המדות עד שנק' לבושים לא יגיע אליהן האור דחכמה כ"ח מ"ה הנ"ל להעלותם ולהפכם לקדושה ונשארו למטה בעולם הפירוד זמן רב וע"כ יוכל להיות שיתוקן נשמת אדם מן הרע בגלגולים רבים בכל כחותי' גם במדות דק"נ כנ"ל אבל המו"ד שלא לה' המה כל ימיו אין להם תיקון ונעשה מהם לבושים צואים לבושי מסאבותא לנשמה בלתי תעלה לעולם והוא הנק' כף הקלע שקשה מן הגיהנם כידוע וכמ"ש במ"א:

(ט) '''והנה''' שרש הענין הוא למה המדות רעות עצמן יכולים להזדכך ולהתברר ע"י אור החכמה כ"ח מ"ה הנ"ל ומו"ד א"י להתברר הנה ידוע שאין אור החכמה מתפשט רק עד כלות אור וחיות המדות בלבד ולא לחוץ מן המדות כלל (כידוע בע"ח דיסוד אימא מסתיים בחזה דז"א שהוא הבל הלב ולא עד בכלל וזהו בינה עד הוד אתפשטת ולא ביסוד ונק' יוסף יתום מאמו ויסוד אבא ארוך משל אימא שמסתיים ביסוד ז"א שהוא בקיעת הבל הלב בדבור אבל אין אורו מגיע בדבור ולא במחשב' שיוכלו להתברר) כי הנה המדות בעצם תולדתם הוא מחו"ב שנק' או"א כמו גם המדות אוי"ר טבעיי' דנוגה יש להן מקור המולידם ולזאת יוכלו להזדכך ולהתהפך לאוי"ר דקדושה וכמו ואהבת את ה' בכל לבבך בשני יצריך כו' ע"י ביטול דכ"ח מ"ה דחכמ' דקדושה כנ"ל אבל המו"ד שהן לבושי' חיצוני' שלא יש להם מקור בחו"ב רק מרחוק מאד כי אין בהם אור וחיות המדות כלל רק בחי' דומם לבד ע"כ לא יבא בהן רוחניות האור דחכמה בבחי' הארה והתפשטות בתוך תוכם לבררם ולזככם רק בהעלם גדול ולזה נשאר בהן הרע בלי תיקון כנ"ל משא"כ המדות שנק' בן ובת מפני שמאיר בהן אור דחכמה גם בכלות חיותם בחזה כו' מתעלים גם הם ע"י אור החכמה (ואע"פ שלכאורה נהפוך הוא כידוע ששרש האותיות דדבור בחכמה דוקא כמאמר דאבא יסד ברתא שצרופי אותיות הוא בא מכח החכמה דוקא וכמ"ש מצרף לחכמה כו' וראי' מן התינוק שא"י לדבר עד שיאיר בו כח החכמה שבנפשו כידוע וגם אותיות המחשבה שרשן הוא אור אימא שהוא בחי' ה"ג מנצפ"ך דאימא דאוזיפת מאנהא לברת' שמסתעף מזה מו"ד שנק' לאה ורחל ולפ"ז יש לאותיות שרש יותר בחו"ב מן המדות אע"פ שהן תולדתם כי האותיות מיוחדים בחו"ב ממש כו'):

(י) '''אך''' הענין הוא כידוע דמ"ש אבא יסד ברתא היינו רק צרופי האותיות אבל גוף האותיות שרשן בעצמות הנפש ממש שלמעלה גם מן הרצון והן כ"ב אותיות הקבועות בנפש ברוחניות טרם שבאו לגלוי אח"כ בחו"ב (דבור בחכמה ומחשב' בבינה) ע"כ יש ביכולת אותיות המחשבה להעלים השכל והשגה דבינה בתוכן ויש בדבור כח יותר מעצם נקודת השכל וחכמ' שבא בדבור ונק' בינה יתירה כו' וכמ"ש במ"א ואדרבה היא הנותנת שאין אורות דחו"ב מגיעים במו"ד כנ"ל דאור אבא מסתיים בהבל הלב שמשם יוצא הדבור ואינו מתפשט בגוף אותיות הדבור שבוקעים מקול הגרון רק שמצטרף אותן בלבד כנ"ל וממילא אינו מאיר ומתפשט בהרהור ומח' שבלב ואע"פ שמאיר באותיות מחשבת שכל שאין שכל וחו"ב בלא מחשבה כלל אבל בחזה הלב מסתלק שם כמו שאמ' שמסתיים שם וגם אור אימא ע"י ה"ג מנצפ"ך מצרף ומחלק אותיות המח' אך לא יגיע בחזה הלב מפני שנבקע יסוד אימא ומסתלק אורה וע"כ יסוד אבא ארוך כו' וכנראה בחוש שלא יכיל כלי אותיות השגה דבינה להכיל התפעלות השכל ונבקע ומסתלק אורה כו' וזהו שהתפעלות השגה דבינה יבקע אבל הארת יסוד אבא ארוך שמגיע עד החזה להיות בחי' ביטול דכ"ח מ"ה גם בהבל הלב אך לא בגוף האותיות הדבור וכ"ז מצד ששרש האותיות דמו"ד בעצם הנפש כנ"ל שלמעלה מחו"ב ורצון ע"כ גם בסופן שנעוץ בתחלתן הגם שהן אותיות פשוטים בבחי' דומם אין עליי' הרצון וחו"ב ומדות מעלה אותן כלל וע"כ גם שהנפש תטהר מטומאת' בכל כחותיה מן התענוג ורצון וחו"ב ומדות עכ"ז אין תיקון ועליי' בזה כלל לכל המחשבות ודבורים הטמאים שלא לה' בכל ימי חייו שאין עולין עמהם רק בעליי' ותיקון של עצם הנפש ממש מפני שקבועים בעצמותם ממש וד"ל (ואמנם זהו מצד שרש האותיות דמו"ד בעצם הנפש אבל מצד ירידתן והתלבשותן למטה אדרבה כל היחודים עליונים וכל ירידה מעילה לעלול הכל ע"י אותיות מו"ד דוקא ואפילו אור התפעלות וכח התענוג להתענג על ה' בנפש שמח' בא התענוג הזה ע"י אותיות מח' רק שהן למעלה מן החו"ב וכן התפעלות הרצון ונק' אותיות דכתר בכלל והן למטה מאותיות דקדמות הרצון והתענוג כו' וד"ל ולמטה עוד מתלבשים בחו"ב ונק' אותיות השכל והן יחוד או"א שמה שיוכל לבא אור החכמה בבינה הוא ע"י אותיות כו' וכן יחוד יש"ס ותבונה שהן מדות דחו"ב (וזהו דצח"מ שלמעלה שהדומם למעלה מן הצומח וצומח למעלה מחי וחי למעלה ממדבר והוא אותיות העצמיי' שנק' דומם בעצם למעלה מהתפשטות רצון ותענוג וצומח הוא התפעלות רצון ותענוג וחי הוא התפעלות חו"ב ומדות ומדבר בקול ודבור ממש) עד יחוד ישראל ולאה שהן המדות שבלב עם המחשבה והוא מוחין דחו"ב שמלובש במדות דז"א בו' שנק' ישראל זוטא וכן יחוד ישראל ורחל ביחוד מדות אלו בדבור עד יחוד יעקב ולאה שהוא בקיעות הבל הלב קטנות המדות במחשבה שנק' הרהורי לבו כנ"ל ויחוד יעקב ורחל שהוא בקיעת הבל הלב בקול ודבור בגשמי שנק' מדבר ממש) וד"ל:

(יא) '''ובכל''' זה יובן מ"ש חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה ויש להבין למה דוקא חומת בת ציון תוריד דמעה כנחל ולא בת ציון עצמה אך הנה ידוע בענין בת ציון שהוא כנ"י בכל קומתה ונק' בת ציון המצויינת שקשורה ודבוק' בשם הוי' במוחין דחו"ב ומדות אוי"ר ורצון ותענוג כנ"ל אבל חומת בת ציון הן הנה בחי' האותיות דמו"ד ששרשן בעצמות ממש כנ"ל ע"כ נק' חומה כמו עד"מ החומה המקפת את כל העיר סביב כעיגול וידוע בס"י דהאותיות נק' אבנים כמ"ש ה' אבנים בונות ק"ך בתים פי' ה' אותיות בונות ק"ך צרופי' וה"ז עד"מ אבנים שמסדרים לבנין בית והיכל שידורו בו ויש מדור לכל א' נק' עיר מושב אבל האבני' שעושין לחומת העיר אינו נק' בנין בית אלא מניחין זע"ז בלי חלל ביניהם כלל רק שעולה למעלה על החומה לשמור העיר כו' וכך הוא ענין אותיות מו"ד מצד עצמן שנקרא מקיף כללי להקיף כל כחות הנפש מן התענוג ורצון וחו"ב ומדות יחד כו' כי אותיות מו"ד שהן נעשים בצרופי' מסודרים כבנין להיכל בתוכן זהו בחי' כלי לאו"פ כמו כלי אותיות המח' לאור השכל או לרצון ומדות אבל אותיות מו"ד מצד עצמן בלא שכל ורצון ומדות שנק' דומם ממש זהו כמשל אבנים שעושין לחומה שנק' מקיף בעיגול וסיבוב והן המו"ד שנובעים מעצם הנפש המקיפים כל כחות הנפש יחד בהשוואה רק שמתלבשים בכל כח פרטי גם במדות כמו פרטי הרהורי לבו כו' וד"ל וזהו הורידי כנחל דמעה חומת ב"צ דוקא שאע"פ שכל קומת פרצוף כנ"י במוחין ומדות אוי"ר עולין לה' בתקון גמור בתפלתם ותו"מ כו' עכ"ז אין תיקון ועלי' עדיין לכל המו"ד המקיפים על נשמתם האלקי' מאשר נטמאה בטומא' המו"ד שלא לה' המה הן בהיתר בעסק פרנסה ורבוי מו"ד בטלי' כל ימי האדם בגוף שזהו כמו חומה המקפת לעיר כך מו"ד שנפלו תחת ממשלת ק"נ נעשים בחי' חומה מקפת לכל נשמה בפרט לבלתי תוכל לעלות (וז"ש כציפרים האחוזות בפח כו' שהן נשמות שנופלים ונלכדים בפח יוקשים דק"נ כו' וכן נפשינו כציפור כו' וכמ"ש במ"א ע"פ אם יהי' נדחך כו') (וזהו אמיתית הטעם שא' על הרהורי עבירה שקשין מעבירה דעבירה עצמה תטהר ותזדכך מטומאתם בגיהנם אבל הרהורי העבירה שהוא מקיף לנפש לא תטהר ונק' לבושים צואים זהו שא' מלפפתו כו' שמלפף ומקיף לנשמה בלכתה מחומר הגוף רק בנהר דינור דוקא ולהיפך מו"ד טובים ובפרט לבוש המעשה ילביש לנשמה לבושי דכיא וכמו והלך לפניך צדקיך כבוד ה' יאספך שהן תו"מ שעשה בעוה"ז) וכ"ז מפני שאין אור החכמ' מגיע למו"ד לזככן ולהפכן לקדושה כנ"ל ע"כ אין להם תיקון כ"א בדמע' דוקא שהוא לעורר רחמי' רבים העליונים ע"י בכי' דמ"ת בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא שלא ישארו בעולם הפירוד כו' ע"כ הנביא כמתאונן על כנ"י ואמר הורידי כנחל דמעה חומת ב"צ דוקא שע"י בכי' בדמעה יומשך ר"ר העליונים שהן מקיפים עליונים דקדושה שבכחם דוקא להעלות למו"ד דק"נ להיות מתהפכים לאותיות דקדושה מן הפירוד אל היחוד כו' ומפני שאין זה אלא [בכח המקיפים דר"ר דוקא וכידוע שבקדושה יש עיר וחומה וכמ"ש אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו כו' וז"ש ויכוננו עיר מושב והוא בחי' או"כ במוחין ומדות דאוי"ר דקדושה ובתו"מ בכלים מכלים שונים כמו ה' אבנים כו' כנ"ל ויש ג"כ בחי' חומה דקדושה המקיף וסובב לכל העיר דאלקינו בהשוואה א' והן אותיות מו"ד דקדושה כו' וד"ל (וע"ז נא' לע"ל ואני אהי' לה חומת אש סביב ולכבוד כו' דעכשיו החומה מאבנים שהן אותיות דתו"מ שע"ז א' על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ולע"ל תהי' חומת אש ממקור הרחמים העליונים):

(יב) '''אך''' עדיין יש להבין מ"ש הורידי כנחל דוק' והנה ידוע דהמח' נק' נחל דבינה נק' נהר כנהר הנמשך ומשוטט בלתי הפסק כך המחשבה נובעת ומשוטטת בלי הפסק וזהו מצד המקור המתגבר ביותר ולכך נק' המחשבה לאה שנלאה להכיל ולקבל מן המקור הנובע תמיד כו' וכאשר הנפש מתענג בתענוג גדול ביותר תשוטט המחשבה בהמשכה רבה ותגבורת גדולה ונק' נחל עדניך מעדן דחו"ב שנמשך כנהר וגם נק' נהרי אפרסמוני דכיא שהן י"ג מדה"ר דכתר עליון כו' וכמ"כ ממש בהיפוכו כאשר הנפש בצער גדול ביותר מכפי המדה אז תשוטט המחשבה בהתגברות גדולה ולא יוכל להכיל רוב הצער עד שידחוק המוח ויצאו דמעות שנמצא שרש יציאות הדמעות שהוא בא מהעדר הרצון והתענוג ה"ז בבחי' ומדריג' עצמות התענוג שבנפש ממש רק שבא מכח היפוכו וזהו ע"י העדר היחוד עליון בכנ"י שמחמת זה יגיע הצער בעצמו' יותר מגופו של תענוג הפנימי שביח"ע וז"ש הורידי כנחל דמעה מחמת העדר היחוד מפני פגם המו"ד כנ"ל (וכן במשפיע אחית תרין דמעין לימא כו') שזהו למעלה מנחל עדניך כו' וע"כ בדמעה דנחל זה נמחקו דוקא כל הדינין קשין היונקי' במו"ד דק"נ וכמ"ש דוד בדמעתי ערשי כו' וכמ"ש במ"א בענין תיקון חצות עד שעי"ז יהי' דוקא בנין ירושלים בר"ר העליוני' כנ"ל וד"ל (שלע"ל לא יהיה בנין ירושלים רק ברחמים כמ"ש בונה ברחמיו כנ"ל וד"ל):

(יג) '''וזהו''' ענין הקטורת שלמעלה מן הקרבנות דהנה ידוע בשרש ענין הקרבנות להקטיר חלב ודם ע"ג המזבח כו' שזהו רק בחי' בירור דמדות דק"נ החומריי' כבהמה ממש שיעלו ויוכללו בקדושה באש של מעלה והוא ארי' דאכיל קרבנין אותיות ראי' דחכמ' וע"י הכהן ששרשו בקו הימין חח"ן כידוע ולזה הטעם נק' הקרבנות לחמי לאישי כו' כלחם שיש בו טעם ומחי' לגוף שהוא ענין ג' שליטין מוחא ולבא וכבדא לחבר אורות דנר"נ בכלים כו' וכמו באדם למטה מתבררי' המדות דק"נ ע"י אור החכמה דוקא כנ"ל והיינו ע"י התפלה שבמקום קרבן בעבודה שבלב ומוח בהתפעלות רשפי אש שלהבת י"ה דחו"ב כו' וד"ל אבל הקטורת ענינו הוא בחי' הבירור דמקיפי' שלמעל' מן החו"ב ומדות כו' שאין אור החכמה מתפשט שם כלל כמו אותיות מו"ד דק"נ שמקיף לחו"ב ומדות כנ"ל שאין להן עלי' ובירור כלל ע"י כח מ"ה דחכמה אבל ע"י הקטרת דוק' מתבררין ועולין גם הם להיות בבחי' מקיפי' דקדושה ולזה מעלת הקטורת יותר מן הקרבנות והענין הוא כידוע די"א סממני הקטרת הן נגד י"א ארורים דקליפה שהן יוד מקיפי' (והלבונה עולה ע"ג כו' שעל ידו יוכלו ליכלל בקדושה) וכאשר יעלו לריח במעש' הקטרת מתהפכי' מארור לברוך כו' ונעשה מהן ריח ניחוח לה' הרבה יותר מריח הקרבנות אע"פ שנאמר בהן ג"כ ריח ניחוחי כו' כידוע ההפרש ביניהן שריח המאכל בטעם שבו יערב לנפש שיתחבר בגוף לאור וחיות יותר במוח ולב כו' אבל ריח הבושם דקטרת הוא הריח שאין הגוף נהנה ממנו רק הנשמה כמאמרז"ל כי הבושם אינו מין מאכל כלל רק כמו דומם בעלמא והן דברים חריפים וקשים שאין בהם טעם כלל להחיות הגוף ואין להן חיבור כלל עם הדם ובשר ואברים רק לרוחניות הנפש עצמה תשיב הריח וז"ש זה הריח שהנשמ' נהנית ממנו ולא הגוף כו' והנה הגם שנפלו בשבה"כ בתחתית המדריגות ונק' י"א ארורים שנק' סם המות כו' אך בהקטרתן למעלה מתהפך מסם המות לסם חיים שנעלה יותר מבחי' אור דחכמה עד שמוסיף אור וחיות חדש ממש גם בשם הויה דחכמה שבמוחא כו' ועד"מ הריח החזק שמשיב את הנפש ממש עד שגם אור השכל שבמוח יתחזק והוא בחי' מקיף העליון ביותר שעושה משיבת נפש למעלה כבי' להאיר תוס' אור חדש ומוחין חדשים גם בנר"נ באו"כ כו' ולזה הטעם ע"י הקטרת דוקא עולין ומתבררין המו"ד שלא לה' המה שהן בחי' מקיפי' דק"נ גם הם עולין להיות בבחי' מקיפים דקדושה ע"י הקטרת דוקא מפני שאין כח זה בקרבנות כלל מטעם הנ"ל דאין אור החכמה מגיע לשם כלל וכנ"ל בענין הורידי כנחל כו' וד"ל (וכמ"כ בתפלה שבמקו' קרבן אין כח כלל להעלו' המו"ד דק"נ כ"א במוחין ומדו' לבד מטעם הנ"ל):

(יד) '''אך''' הנה בחי' הבירור דחכמה במדות הנ"ל צריך להיות תחלה ואח"כ הבירור דמו"ד דק"נ כו' מפני שהבירור צ"ל תחלה בפנימי' דרצון ושכל ומדות ואח"כ בחיצוניות דלבושי' דמחדו"מ כו' ולזה הטעם אמרו דהטבת ב' נרות קודמת לקטרת שהטבת הנרות בחי' המדו' דנש"י הוא ע"י אור החכמה במדות דוק' כנ"ל הוא קודם לקטרת ואח"כ מתבררים גם המו"ד ע"י הקטרת שאין אור החכמ' מגיע להם לבררם כו' וכמ"ש ובהעלות אהרן את הנרות ואח"כ יקטירנה וכן בבקר בבקר בהטיבו כו' ואח"כ יקטירנ' כו' אבל אם לא הבירור דמדות ע"י החכמ' תחלה ע"י החכמה לא יועיל הקטרת לברר למו"ד דק"נ כלל ולכאורה הי' ראוי שיבורר הקשה יותר בתחל' וממילא יבוררו המדו' דיש בכלל מאתיי' מנה אך הנה מבואר למעל' שבאותיו' מו"ד יש ב' מדריגות א' בבחי' כלים לאו"פ והן אותיות לרצון ותענוג ושכל ומדות שבלב שנק' הרהורי לבו ומוחו כו' שיש בצירופי אותיות אלה אור וחיות רב מאד מן המוח והלב וכו' וצריך שיבוררו תחל' והוא ע"י בירור המדות ומוחין ורצון כי בעלותם יעלו עמהם גם כל האור וחיות שבאותיות שנק' כלים והוא בחי' פנימית החיות של האותיות מו"ד שנתברר תחל' ואח"כ לא נשאר רק חיצוניות שלהן שהוא בחי' דומם בעלמא שא"א להתברר ע"י החכמה שבמדות כנ"ל אז הן מתבררי' ע"י הקטרת ע"י סממני' שאין בהם טעם כלל כנ"ל משא"כ אם הי' באותיות מו"ד האור וחיות פנימית עדיין לא היו יכולים לעלות ע"י הקטרת כלל כו' כי זהו הכלל דאחר בירור כל הפנימית בנקל יותר להתברר גם החיצוניות הנשאר בצמצום כו' וד"ל (דא"פ מזכך חצי הכלי מבפנים וא"מ החצי שמבחוץ שהן עצם האותיות כמו שהן בנפש שלמעלה מרצון וחו"ב ומדות כנ"ל ועיקר הטעם הוא שאחר בירור נר"ן דצלם יומשך כח המקיף דיחיד' לברר גם האותיות דמו"ד שקבועים בעצם הנפש כמו קרבן עולה על הרהור המוח ולב אז מכפר על הרהור האותיות הללו שבעצם הנפש ע"י הקטרת (דוגמא לזה הוידוי בתשובה שתחלה צריך לעקור הרצון ומדות שבלב בשב ואל תעשה כו' ואחר כך צריך להתודות בפה דוקא לפרט חטאיו ואם עשה תשוב' שבלב ומעשה ולא הספיק להתוודות אין מוציאין אותו מגיהנם מפני האותיות שלו שבעצם נפשו שלא נטהרו עדיין עי"ז כ"א ע"י ווידוי בפה שמתקן בזה הצירופים הרעים שבחטאים שלו שבעצם צלם נפשו וד"ל) וכמו שא' רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו וכה"ג):

(טו) '''ומעתה''' יש להבין עוד מ"ש בסדר המערכה דאביי דישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות והטבת ה' נרות קודמת לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת ב' נרות והטבת ב' נרות קודמת לקטרת וקטרת קודמת לאברים (איברי התמיד) ואיברים למנחה כו' ויש להבין דלפ"ז הרי דם התמיד קרב בין הטבת ה' נרות ובין הטבת ב' נרות וקטרת ואיברי התמיד אחר נרות וקטרת ולמה נחלק הקרבת קרבן התמיד בין הקרבת דמו לאיבריו דדמיו קרב דוקא קודם לב' נרות וקטרת ואיבריו אחר נרות וקטרת ולמה הפסיקו בב' נרות וקטרת בין הקרבת דמו להקרבת איבריו ולפי הנ"ל צ"ל הקרבן דבהמה קודם קטרת והיה ראוי שיהי' הקרבת אברי התמיד קודם לקטרת כמו שנרות קודמת לקטרת דקרבנות ונרות הכל בבירור שע"י החכמה שקודם כו' ויש להבין תחלה שרש ענין התפלה שתקנו במקום קרבן ויש להקדים תחלה ביאור ענין ק"ש שיש בה מצות מס"נ כמ"ש ואהבת בכל נפשיך אפי' נוטל את נפשך וידוע דבאחד צריך למסור נפשו בשעה שמאריך באחד וא"כ הרי יש כאן ב"פ מס"נ ואיך יתכן למס"נ שבפעם ב' בואהבת אחר מס"נ באחד וידוע שיש ב' מס"נ א' בנשמה האלקית שתוכלל ותדבק בדביקות עצום באח"פ בעצמות אא"ס ב"ה ממש כי נר הויה ממש וחלק אלוה כו' וביח"ע דע"ס בעצמות דכונתו שלם בתיבת אחד תדבק נשמתו במקור חוצבה כמו ביטול הנר בפני האבוקה שנמשך ממילא ומאליה כך כל ניצוץ האלקי נמשך בעצם טבעה ממילא אל מקורא דכולא באמת ובתמים בכל או"א וזהו מס"נ דנשמה באחד ומס"נ הב' בכל נפשך היינו נפש הטבעית שבחומר גופני שתעלה גם היא למקור חוצבה והוא מ"ש אפי' נוטל כו' שהוא הפשטת כל רצון זר מתאות הגופני ולמסור הכל לה' לבדו וזהו בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך במס"נ בפ"מ שע"ז היה ר"ע מצטער מתי כו' שיהיה לבו ונפשו הטבעית מוכן באמת לבא למס"נ עקה"ש שזה יש בכח בכאו"א כו':

(טז) '''והנה''' בחינת ביטול והתכללות זו דנה"ט במקור חוצבה הוא רק בבחי' בפני שור שבמרכבה שהוא שרש נפשו' הבהמיות רק שנה"ב דאדם הוא בפני אדם שכלול בפני שור כו' ששרשו במל' דבריאה ויצי' כו' ונמצא כללות ההפרש בין מס"נ דאחד שהוא ביח"ע שבעצמות א"ס ומס"נ דואהבת הוא בהתכללות מקור חוצבם במל' שבבי"ע שנק' יח"ת דבשכמל"ו כידוע (ואע"פ שכל מס"נ הוא דוקא לה' לבדו שהוא מהו"ע ממש כמ"ש אליך ה' נפשי אשא אליך דוקא וכמ"ש אפי' נוטל כו' מ"מ הליכת הנפש היא אל מקור חוצבה במל' שבמרכב' דבי"ע כו' ומשם עולה ונכללת למעלה מעלה במהו"ע כו') (ור"ע שהיה מצטער על מס"נ בפ"מ בגוף משמע שלא נחה דעתו ממס"נ בנשמה בכח האלקי וא"כ שרשו יותר נעלה וכמ"ש בי' הרוגי מלוכה דגופי' שלהם אתמסרו כו' בהעלאו' מ"ן נצחי' וזהו שהיה מאריך באחד בשעת מס"נ הטבעית בגופו עד שיצא' נשמתו עם נה"ט באחד ממש כאחד וד"ל) והנה באמת יש להבין בב' מיני מס"נ הללו ביח"ע ויח"ת שנק' סובב וממלא בכלל מהו ההפרש ביניהן דלפי הנראה הרי ב' מדריגות הנ"ל הכל הוא רק בבחי' זיו ואור דעצמות א"ס ב"ה ולא במהו"ע ממש דהנה ידוע בפי' משובח ומפואר ע"ע שמו הגדול דפי' שמו הגדו' או שמיה רבא היינו בחי' מל' דא"ס שקודם הצמצום דקו"ח ופי' משובח ומפואר בעליות זו למעלה מזו עדי עד בנצחיות בלתי הפסק ושיעור למעלה מעלה וכמו וקדושים בכל יום יהללוך סלה וכמו שידוע דעצמיות א"ס ב"ה אין לו קץ למעלה מעלה כו' וראיה מג"ע ועוה"ב שיש בזה עליות עד אין שיעור עד נון אלף יובלות כו' וכמ"כ בבחי' ירידת אור וזיו זה דאא"ס מתפשט למטה מטה כו' עד ג"ע דעשיה שנהנין מזיו כו' וזהו הנקרא בחי' סובב וממלא בכלל דמה שמרומם לבדו בעילוי אחר עילוי בלתי שיעור נק' סובב ומקיף כללי ומה שממכ"ע בזיו אורו עד למטה מטה הכל הוא רק בחי' זיו הארה בעלמא ממהו"ע שהוא הנק' שמו הגדול שמשובח ומפואר למעלה מעלה עדי עד ומשובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו למטה מטה עד נשמות דג"ע דעשיה ומלאכי' דעשיה עד שגם ע' שרים אומרים שירה כמ"ש הבו לה' משפחות עמים כו' וכמ"ש מי לא יראך מלך הגוים ונמצא ממל' דא"ס נמשך ב' מדריגות דסובב וממלא אבל מהו"ע ממש נק' יחיד שאין לו חיבור וערך מב' אלה המדריגות כי אין כל זה רק זיוו ואורו לבד וזהו יחיד לבדו ממש ואח"כ חי כל העולמים מלך מל' דא"ס שהוא שמו הגדול שכולל ב' מדריגות דסובב וממלא הנ"ל וד"ל שאינו רק כטיפה בים אוקיינוס כו':

(יז) '''והנה''' מ"ש משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו הן נשמות שנקרא חסידיו ומלאכים שנק' עבדיו ושרש ענין ההפרש ביניהם ידוע שהמלאכים שרש' בדבור העליון כמ"ש וברוח פיו כל צבאם והוא בבחי' ממלא כ"ע ונקרא חיצוניות העולמות ונשמות שרשם בפנימיות העולמות שהוא בסוכ"ע בכלל והוא בשם הוי' דאצי' שנק' נר הוי' שזהו ג"כ ענין הפרש הנ"ל בב' מיני מס"נ ביח"ע ויח"ת כל א' למקור חוצבו שביטול והתכללות נר ה' דנשמה הולך ועולה עד מהו"ע ממש וע"כ נק' הנשמה מהלך וכמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו' שמהלכת בעילוי אחר עילוי מג"ע לג"ע עד עצמות התענוג שבמהו"ע ממש דאישתאבא בגופא דמלכא ממש אבל המלאכים אינם עולים בביטולם רק למקורם במל' דבי"ע שהוא רוח פיו ית' שנק' חיצוניות ולא יעלו בפנימי' דשם הויה כלל ולכך נק' עומדים לפי ערך מדריגתם בשרש מקור חוצבם לא ילכו למדריגה עליונה משרשם כי מ"ש היש מספר לגדודיו היינו בסדר עליות המלאכים מעולם לעולם כמ"ש ומלאכי אלקים עולים כו' אבל הכל הוא רק בבחי' ממלא כו' אבל באמת גם בעליות המלאכים אין קץ ושיעור כלל כמו בהילוך דנשמות שאע"פ שנק' עומדים מצד שרשם באותיות הדבור העליון כנ"ל אבל גם בדבר ה' שמחיה כל העולמות יש בזה ג"כ בחי' א"ס ממש שכמו שאין לו שיעור למעלה כך אין סוף להתפשטותו למטה כו' וז"ש בס"י צא וחשוב כו' וראיה מחידוש מע"ב בכל יום בלי הפסק כלל וזהו שאמר משובח ומפואר בלשון חסידיו שהן הנשמות בעילוי אחר עילוי בעצמות כנ"ל שהוא בפנימית דסובב כנ"ל וגם בעבדיו שהן המלאכים דבי"ע בחיצוניות העולמות ג"כ משובח ומפואר בלי שיעור ומספר מטעם זה עצמו וד"ל אך הנה כ"ז בעליות העולמות בפנימית וחיצוניות שהן הילוך הנשמות בעילוי ועליות המלאכים בשירה כמו שרפים ואופנים דבי"ע שאומרים קדוש וברוך עד צבא השמים דגלגלי' דעשיה שכולם משתחוים באימה ומקבלים עליהם עמ"ש כו' אבל למטה יותר והוא באחורי המסך המבדיל שבין כל עולם שנק' נגה ששם האור האלקי יורד בסתר המדריגות בתכלית הצמצום והפירוד כו' שמשם מקור חוצב הנפש החומריות שמלא תאות רעות כו' איך יוכל להיות בו ביטול לאין האלקי כמו ביטול והתכללות אמיתית דנשמות ומלאכים כנ"ל מאחר שהנפש הזאת היא חומריי' ובאה בבחי' הפירוד הרי החשך מחומר הגסות שבה יסתיר אור האלקי לגמרי לבלתי תעלה אלא תרד למטה כבהמה וכמ"ש רוח בני האדם העולה היא כו' ורוח הבהמה כו' (ובאמת לולי המסך המבדיל שנקרא בלשון הגמרא אחורי הפרגוד היה כח אור האלקי מאיר גם בגסות דק"נ כמו שלפרקים יאיר בע' שרים ומתבטלים כמו הבו לה' כו' ייראו מה' כל הארץ וכמו באדם בעתים שונים יפול גם בלבו החומרי הרהור תשובה ונשבר ונכנע באמת לאמיתו כו'):

(יח) '''והנה''' ידוע שהנשמה עצמה א"צ תיקון כי היא באה מעולם האצי' שהיתה צרורה שם בצרור החיים ממש ולא ירדה למטה רק לתקן את הנה"ט שנק' לבושי נגה וכמ"ש בע"ח וירידה זו צורך עליי' היא דהיינו שיהיה עילוי גדול לנשמה האלקי' יותר מעלי' עצמה ע"י מה שתזכך ותברר ותעלה באור קדושה ויחוד עליון לנה"ט שמכיר לבוראה בהתפעלות המוח ולב גשמי' באוי"ר שכליים וטבעיים עד שתבא למס"נ בפועל ממש וכמ"ש בכל נפשך הוא נה"ט אפי' נוטל את נפשך בפ"מ שמזה יהיה יתרון עליה לנשמה במס"נ שלה באחד וזה פלא גדול לכאורה שהרי מבואר למעלה בבטול והתכללות דמלאכים הוא במקור חוצבם במל' דבי"ע וזהו הנק' בטול היש לאין האלקי' המהו' אותו כו' והוא עפ"י ערך כח השגה אלקי' בכל א' ביח"ת דממלא כו' וכך הוא עד נה"ט בערך הגסות שבה שגם היא תתפעל באוי"ר ע"י התבוננות שלה ביח"ת בבטול היש לאין כפי אשר תוכל שאת במוח ולב הגשמי עד שיגיע למס"נ שיהי' לבו ונפשו הגשמיים מוכן למס"נ ואמנם לא תעלה רק למקור חוצב' בבחי' צמצום האור האלקי בחיצוניות העולמות אבל מס"נ של הנשמה האלקי' אין זה בא מהתבוננות בטול היש לאין דבחי' ממלא כי א"צ לזה כלל מאחר שמקורה בשם הוי' דאצילות עצמו דכתיב שמש ומגן כו' שלמעלה מנרתק השמש הוא שם אלקי' המסתיר שבאצי' מאיר עצמות אא"ס ב"ה בגלוי עד שמאיר על נשמה פרטית זו שנק' נר הוי' ממש והוא ענין דביקותה במס"נ בהשגת' ביח"ע דע"ס במהו"ע דא"ס איך שאין ערך בין האצי' לעצמות המאציל ואיכות יחודם בו כשלהבת הקשורה בגחלת וכה"ג ומזה דוקא יבא לנשמה עיקר מס"נ שלה שהוא הביטול והתכללות בבחי' אין דא"ס עצמו בביטול עצמי כנר כו' ולא בבחי' ביטול היש לאין בלבד שזהו כל עיקר ההפרש בין ב' מיני מס"נ הללו דאחד ובשכמל"ו כידוע שיח"ת דבשכמל"ו הוא רק ביטול היש הנפרד לאין האלקי ויח"ע הוא ביטול באין עצמו כנ"ל ולפ"ז יקשה מאד איך אפשר שיתעלה העיקר ע"י הטפל והוא ירידת הנשמה לברר לנה"ט שעי"ז תעלה יותר כנ"ל מאחר שיח"ת דביטול היש לאין דנה"ט נכלל ביח"ע דנשמה שיש בכלל מאתים מנה וד"ל:

(יט) '''אך''' הנה באמת אע"פ שהנשמה שרשה למעלה הרבה מנה"ט כנ"ל כל עיקר ירידתה לצורך עליה היא ודוקא ע"י מה שתעלה ותתקן לנפש הטבעית שזהו עיקר מצות מס"נ בוכל נפשך (וראי' מר"ע שהי' מצטער על קיום מצוה זו דמס"נ בפ"מ שעי"ז יצא' ונכללה נשמתו באח"פ כו') וגם ראי' ממ"ש בזוהר דמבטשין לגוף עי"ז סליק נהורא דנשמתא וע"ז הוסד עיקר התו"מ ותשו') ולהבין זה איך שע"י ביטול היש לאין ביח"ת יש כח גדול ורב יותר מביטול עצמי דנשמה ביח"ע עד שעל ידה תתעלה הנשמה בעילוי שלא היה לה מצד עצמה כלל הנה ידוע בענין בע"ת שגדולים מצ"ג שצ"ג מבחי' התיקון דיח"ע ובע"ת משכי לי' לקדב"ה בחילא יתיר כו' לפי ששרש נה"ט מפני שור שבמרכבה ויש כח במרכבה עליונה יותר מבחי' הרוכב שהוא בחי' אדם שעל הכסא מאחר שנושאות את הכסא כו' דהיינו שנושאים ומעלים לבחי' אדם זה למעלה מעלה מבחי' אדם והוא בעצמות המאציל שנא' בו כי לא אדם הוא וכו' מפני ששרשם בבחי' התהו שלפני התיקון וכמ"ש ואלה המלכים כו' לפני מלוך כו' שזהו בבחי' ס"ג שלמעלה משם מ"ה דאדם דתיקון כמ"ש בע"ח ומזה הטעם עצמו הוא שיש כח גדול ורב בנה"ט להעלות לנשמה שהיא בבחי' צלם אדם כנ"ל והוא הענין דבע"ת משכי כו' פי' חילא יתיר היינו מצד שרש דנה"ט בבחי' התהו שלפני התיקון כי הנה כתיב אדם ובהמה תושיע ה' הוא נה"א ונה"ט שנק' אדם ובהמה בחי' מ"ה וב"ן כידוע והיינו מ"ש וזרעתי ב"י זרע אדם וזרע בהמה כו' ורוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה כו' אך יש יתרון מעלה וכח רב וגדול יותר בבחי' בהמה כאשר יהופך הרע לטוב ע"י תשובה מעומקא דלבא להיות בכחו להעלות להנשמה שנק' אדם כי שרשה מגיע למעלה מעלה משרש הנה"א שאור הנשמות גם בצ"ג אינו רק בבחי' אור החכ' שנק' אב ומקור תולדות כל הנשמות כמ"ש בנים אתם להוי' כו' והוא בחי' מוחין דאבא שבז"א דאצי' כידוע שנק' אדם דאצי' כו' אבל שרש בחי' זרע בהמה שנקרא נה"ט הגם שמקור חוצבה הוא רק בחיצוניות דפני שור כו' מ"מ מצד שרש הבהמות וחיות דמרכבה לפני עולם התיקון דאדם כנ"ל הוא למעלה הרבה משרש הנשמות שבאדם העליון דאצי' ולכך בע"ת משכי לי' לקוב"ה עצמו בחילא יתיר מן נשמות דצ"ג עד שבמקום שבע"ת עומדים צ"ג א"י לעמוד כמו הטעם שהחיות דמרכבה נושאות את הכסא כנ"ל וד"ל וז"ש דוד ואני בהמות הייתי עמך בהמה שלמטה מן הדעת ששרשה בבהמ' רבה שלמעלה מהדעת שהוא בבחי' עצם נקודת הרצון שלמעלה מן הטעם ודעת דאדם וז"ש אדם ובהמה תושיע ה' וד"ל:

(כ) '''וזהו''' ג"כ שרש הטעם דקרבנות דכתיב אדם כי יקריב כו' מן הבהמה כו' דלכאורה זהו דבר פלא איך יכופר על נפש אדם החוטאת במה שמביא קרבן בהמה על המזבח הלא האדם בר דעת ואין הבהמה ערך אליו ואיך בזריקת דם והקטרת חלב דבהמה גשמיות יכופר עוונו ויתוקן צלם אלקים דאדם שפגם בחטאו אך הענין הוא דאדם כי יקריב מן הבהמה היינו הנשמה שנק' אדם בצלם אלקים שהוא כחו רב להקריב ולהעלות את הבהמה לריח ניחוח כו' שבתחלה האדם שהוא שם מ"ה דתיקון מעלה לבהמה בחי' ב"ן שנפל בשבה"כ ומברר ע"י הקרבת חלב ודם שבה באש של מעלה ודוק' אדם הוא המקריב הבהמה ולא יוכל זה זולתו וכמ"כ באדם שהיא הנשמה האלקי' מעלה לנה"ב שתעלה מגסותה ותבא לפני ה' כקרבן לריח כו' כידוע דתפלה במקום תמידין תיקנו והעיקר בק"ש בכל נפשך כנ"ל אבל אחר ההקרבה שמקריב האדם לבהמה ע"ג המזבח להעלותה אז נהפוך הוא שהבהמה תעלה לאדם זה שהקריבה לכפר על נפשו לתקן פגם שפגם בצלם אלקים ולהעלותו למעלה מעלה כנ"ל וז"ש בקרבנות לריח ניחוח לה' דוקא היינו לשם הוי' דאדם העליון שמוסיף בו אור חדש שלא היה בו והוא מצד שרש הבהמה בבחי' התהו שלמעלה מהתיקון כנ"ל וע"כ אחר ההקרבה דבהמה תעלה לאדם למעלה מבחי' אדם שמשם יתוקן לשרש נפשו כו' וד"ל (וכמ"כ באכילת אדם שהאדם מעלה את המאכל הצומח וחי בתחילה להיו' בבחי' אדם ואח"כ המאכל מעלה לאדם למעלה מבחי' אדם כמ"ש במ"א ע"פ האכל יאכל כו' אכילת מזבח ואכילת אדם כו' ואמנם כח התשובה למעלה גם מן הקרבנות כי התשובה היא מהפך הרע עצמו לטוב שהוא כמו ענין הקטרת שנהפך מסם המות לסם חיים כנ"ל וד"ל) (וכמ"ש בספר ד"ח באורך):

(כא) '''וזהו''' שכל הקרבנות טעונות צפון כמ"ש בקרבן תמיד ושחט אותו על ירך המזבח צפונה דוקא ולכאורה היה ראוי להיות יותר שיושחט בדרום שהוא בבחי' החסד דימין כידוע בענין המרכבה דפני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל וכן בסדר הד' דגלים צו"ד צפון בסטרא דגבורה ודרום בחסד כו' אך אדרב' היא הנותנת משום דכל שפע האלקי שנמשך מלמעלה למטה בא ע"י צמצום דבחי' הגבורות דוקא וכידוע שזהו הטעם דשולחן בצפון וזהו ג"כ הטעם שכל הקרבנות טעונות צפון שמשם צוה ה' הברכה וההמשכה שע"י הקרבן כמו הקרבן דתמיד שעולה למעלה בשרשו בפני שור מהשמאל כו' ואותה ההעלאה גורם ההמשכה מצפון שיומשך ע"י הכהן המקריב חסד עליון בכל העולמות כו' וד"ל וזהו שאמר צפונה בה"א להיות ידוע דה"א אחרונה הוא בחי' הצמצום דשם אלקים דבה"א בראם כו' שהוא הארה המצומצמת משם הוי' היותר אחרונה שמתלבש במרכבה דפני אריה כו' במ"ש אדני בם כו' וזהו פי' צפונה צפון ה"א שבה"א זה צפון ומוסתר אור הוי' כו' שעי"ז דוקא יוכל להביא שפע וברכה כנ"ל וד"ל אך הנה יש להבין מ"ש צפונה לפני הוי' מה שייך לצפון שם הוי' ולפני שם הויה שהוא למעלה משם הויה אמנם הענין הוא שמפני בחי' צמצום והסתר אור האלקי שמה"א אחרונה הנ"ל בא סיבת התפעלות האופנים וחיות ברעש גדול כו' להיותם רחוקים יותר מזה תגבר ביותר התנשאותם ליכלל ולידבק כו' והיינו מה שהחיות נושאות את הכסא למעלה מעלה מבחי' אדם כנ"ל וא"כ הרי מבחי' צפון ה"א זה באה סיבת עלי' הגדולה כזו להיות עולה הקרבן לפני הוי' פי' למעל' משם הוי' שזהו למעלה מבחי' אדם שכולל שם הוי' כו' והוא מ"ש לריח ניחוח להוי' דתיקון כנ"ל וד"ל והנה עד"ז תפילות במקום תמידי' תקנו והנה מבואר למעלה בענין אדם ובהמה תושיע ה' כו' דנה"ב עולה לה' בתפלה בעבוד' שבלב בשר ותוכלל ברשפי אש שלהב' י"ה בשלהוב' דרחימות' כו' והיינו ע"י נפש האלקי' שמאיר' בכלי המוח והלב בהתפעלו' האר' אלקי' עד שתזכך לחומריו' הלב החומרי שתתפעל ותתלהב גם היא ברשפי אש התשוק' בחום הטבעי ותעל' ותכלל באש שלמעל' שנק' שלהב' יה דנה"א יחדיו ידובקו (וכמ"ש במ"א ע"פ משכני אחריך נרוצה לשון רבים כו'):

(כב) '''וזהו''' אדם כי יקריב מן הבהמה שאדם הוא המקריב ומעל' את הבהמה כו' (וזהו ע"י ההשגה אלקי' ביח"ת דוקא כנ"ל) כך הנה"א שנקר' אדם בצלם אלקים מעלה ומקריב לנה"ב שתוכלל באחד כו' והעלא' זו דנה"ב הוא כמו העלא' התמיד ממש שעולה ע"ג המזבח ע"י אש שלמטה תחלה כך נה"ב תחלת עלייתה ע"י רשפי אש ותשוקה וצמאון הטבעי בפסוד"ז ושתים לפניה ואח"כ תעלה בשלהבת י"ה כנ"ל בקריאת שמע ושמונה עשרה וכמו שדם התמיד נזרק בצפון לפני ה' כנ"ל כך דם הנפש הבהמית נזרק בצפון מזבח העליון תחלה קודם ההקרבה כו' והיינו ביעור כל חום הטבעי ברצונות ותשוקות זרות שבדם בחלל השמאלי החומרי בלתי לה' לבדו והוא שנזרק בצפון לפני ה' צפון ה"א שלמעלה משם הוי' כנ"ל כי אע"פ שהאדם הוא המקריב את הבהמה כנ"ל אבל עי"ז יש עליה לאדם למעלה מבחי' אדם כנ"ל כך יש עליה לנה"א למעלה מבחי' אדם ע"י נה"ב דוקא כמו שהחיות דמרכבה נושאות את האדם כו' משום דשרש החיות ובהמות בבחי' התהו שלמעלה מבחי' אדם דתיקון כו' ולזה הטעם כל הקרבנות טעונים צפון ששרשו בבחי' גבורות עליונות דתהו שלמעלה מחסדים דשם הוי' דתיקון עד שמשם יומשך תוס' ברכה ושפע בשם הוי' וכמ"ש ריח ניחוח להוי' כו' וכמ"כ באמצעות קרבן דנה"ב בזריק' דמה בצפונה מזה יש עליה לנה"א למעלה ממקור ושורש דנה"א שהוא למעלה מבחי' אדם העליון שמשם מקור כל נה"א מטעם זה וד"ל והיינו ע"י התפעלות נה"ב מהשגה דיח"ת דוקא שמזה דוקא יש עליה לנה"א למעלה משרשה ואע"פ שהתפעלות דנה"א הוא למעלה הרבה מזה והוא בבחי' הביטול עצמי דיח"ע כנ"ל וזהו אדם ובהמה תושיע ה' אדם הוא נה"א ובהמה נה"ב ושניהם יחד תושיע והיינו כפי המבואר דאדם מקריב לבהמה זהו מישועת ה' להיות כח ועוז לאדם להעלות לבהמה (שאם אין צלם אדם מקבל כח האלקי לעזר לא יכול להעלות להבהמה דנה"ט מתגבר כו') וגם תושיע ה' לבהמה לעלות לאדם למעלה משרשו כנ"ל ונמצא לשניהם תושיע כו' וד"ל (וכמ"ש תנו עוז לאלהים שהוא שם ב"ן וז"ש אדם ובהמה מ"ה וב"ן תושיע שניהם וכמו שאמרו ארון נושאיו נשא הרי מה שנושאים החיות זהו מכח העליון וזהו מה שנושא לנושאיו שכולל ב' מיני עזר ההפכיי' דאדם ובהמה דמ"ה יברר לב"ן וב"ן יברר למ"ה הנ"ל וד"ל):

(כג) '''ובכל''' זה יובן מ"ש בפ' ק"ש ג' מדריגות באהבה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כו' דהנה ידוע שיש ב' חללים בלב א' חלל הימני אין בו הילוך הדם רק רוח החיים שהוא אויר לח ופשוט ומקורו במוח החכמ' שהוא קר ולח ששם משכן הנשמה והב' חלל השמאלי ששם משכן הנפש הטבעית בבחי' יסוד האש כמ"ש כי הדם הוא הנפש שהנפש תלוי' בו ונק' חיי בשר הטבעיים ומקורו במוח הבינה שהוא חם ויבש והוא החום הטבעי שבלב ששם הצמאון והתשוק' ברשפי אש של חום הטבעי (וכנפי הריא' מנשבים על הלב לקררו כי לולי זה הי' כלה בחומו כו') ומשם נמשך כל תאוה וחמדה באש זרה כידוע וכאשר יתפעל באהבה אלקי' הוא מ"ש בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ר שבחלל השמאלי דוקא שיהי' בצמאון ותשוקה מורגשת בלב בשר דוקא כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' שהוא מיסוד האש הטבעי דוקא שעול' למעלה וימאס בכל רצון זר רק לה' לבדו ואינו חפץ להיות למטה כלל כמו כלה שארי ולבבי כו' (וזהו כמו אש המערכה שנק' אש של מטה כנ"ל ובאמת היינו כמו דם התמיד הנזרק כנ"ל) והנה העלאה זו דדם שבלב למעלה הוא ע"י הנשמה שבמוח שמשיג בהשגה אלקי' ביח"ת דוקא כמו בגדולת ה' בפסוד"ז וב' לפניה שזהו רק בשרש המלאכי' כו' ואמנם עי"ז דוקא רוח אייתי רוח ואמשיך רוח שנמשך מלמעלה למטה מן אור הנשמה שבמוח אל חלל הימני שבלב שהוא רוח החיים גלוי אור אלקי בתוס' אור וחיות גדול דכל העלא' בבטול היש לאין גורם בחי' המשכה מאין ליש כידוע וגם כאן ע"י בחי' בטול רצון זר מיסוד האש העולה מלמטה למעלה מדם הוא הנפש שבחלל השמאלי בתשוק' וצמאון שמבטל כח הנה"ט בבטול היש לאין האלקי ע"י התבוננות דיח"ת כנ"ל כך נמשך מלמעלה למטה גלוי אור א"ס ב"ה באור חיי נשמתו שבמוח שיומשך אל חלל הימני שיהיה למטה כמו למעלה שזהו ענין יתרון האור בנשמה שבא מצד הקרבת הדם שבנה"ב כנ"ל בענין אדם כי יקריב כו' וזהו ענין אהבה דבכל נפשך שבא' אחר אהבה דבכל לבבך דוק' וכידוע בענין נר"נ דנפש בכבד (והוא בלב בחלל השמאלי) ורוח החיים בלב בחלל הימני ונשמה במוח ועיקר מקורה במוח החכמה כח מ"ה שבנשמה ששם ראשית גלוי אור ה' שלזה נק' נר הוי' כו' ונתוסף האור הזה ע"י אהבה זו דבכל נפשך ממש מאהבה דבכל לבבך וע"י אור דתורה דאוריית' מח"ע נפקת (וז"ש והיו הדברים האלה כו' ודברת בם ע"י הדיבור שעולה רוח הבל הדבור למעלה כו' וכן פי' בכל נפשך הוא עולה בבחי' העלא' תחלה כמ"ש כי רוח האדם היא העולה למעלה כו' ואמשיך רוח ללב כו' (וזהו כפי הנ"ל הרי אדם מקריב שהוא הרוח החיים שבלב ששרשו במוח בינה בשמע ישראל ואח"ז באהבה דבכל לבבך הנה"ב מעלה לרוח החיים באהבה דבכל נפשך שזהו ענין הנרות כמשי"ת ועלי' הנשמה שבמוח הוא אהבה דבכל מאדך כו') ויש מארי מקרא ומארי משנה ותלמוד ולכאו"א מאיר ברוחו ונשמתו מאור דתו' דוקא וד"ל:

(כד) '''ובזה''' יובן ענין סדר המערכה מה שדם התמיד קודם להטבת ב' נרות כו' דהנה ידוע שהנשמות נק' נרות וכללות נש"י הן ז' נרות דמנורה וכל עיקר ענין הדלקות הנרות הוא רק להאיר אור החכמה שבראש למדו' דרוח החיים שבלב כנ"ל וע"כ דם התמיד קודם שעי"ז דוקא יוכל להיות הדלקת הנרו' וכמו אהבה דבכל לבבך שהוא הגורם להיות תוס' אור ברוח שבלב שהוא בכל נפשך כנ"ל וד"ל. (אך מה שהטבת ה' נרות קודם לדם התמיד והטבת ב' נרות הוא אחר דם התמיד הענין הוא לפי שבודאי יש הפרש בין הטבת הנרות להדלקות הנרות שהטבה הוא להכינה בשמן ופתילה שתוכל לדלוק בטוב וכך הוא בנשמות הטבתן הוא שמן דחכמה ופתילה הן המדות שיוכל להאיר אור דחכמה במדות כנ"ל וידוע דבלילה היה מדליק כל ז' הנרות אבל בבקר אור שאור החכמה וחסד מאיר בלא"ה כנ"ל (כמ"ש הבקר אור וכתי' ותו' אור שאז אור דתור' מאיר בכנ"י שנק' נרות ע"כ א"צ להדליק רק נר הו' שהוא בחי' יסוד צ"ע שמשם עיקר האר' אור דנשמות כמ"ש אור זרוע לצ"ע כו' וזהו שהטבת ה' נרות שהן המדות יהיו מוכנים לקבל מחכמה שזהו עד הוד לבד דבינה עד הוד אתפשטת ולא יותר והוא בשמע ישראל דבינה לבא מבין בהטבתו להיות אור דחכמה מאיר במדות אבל לא שנדלק האור עדיין רק אחר דם התמיד שעי"ז ימשיך אור דחו"ב במדות שזהו הטבת ב' נרות שאחר התמיד דוקא לפי שב' נרות האחרונות הן יסוד ומל' שהוא ההדלקה דנר הששי להאיר במל' בכללות נש"י שנק' נרות ממש מאור דחכמה דתורה כנ"ל ולזה הטעם הטבת ה' נרות קודם לתמיד כי האדם הוא המקריב תחלה לבהמה ואם לא ה' נרות אלו בהטבתן בשמן ופתילה כמ"ש ושמן על ראשך כו' לא הי' דם שבלב עול' כו' ואחר דם התמיד דוקא הוא שיכול להיות הטבת ב' נרות והדלקת הנר הו' מטעם הנ"ל בפי' אדם ובהמה שבהמה מעלה לאדם להאיר אורו מן החכמה כו' וזהו שדם התמיד הוא בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות כו' וד"ל):

(כה) '''ומעתה''' יש להבין ענין הסדר דהטבת ב' נרות קודם לקטרת כו' שזה ענין כל מאדך כו' דהנה ידוע בסדר נר"נ דנפש מרכבה לגבי רוח ורוח לגבי נשמה כו' וכמו שמאהבה דבכל לבבך מגיע לבכל נפשיך שזהו דם התמיד שקודם לב' נרות כנ"ל כך אחר אהבה דבכל נפשך מגיע לבכל מאדך דהנה פי' הפשוט דבכל מאדך הוא בכל ממונך שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' והוא מצות הצדקה שהיא מיגיעו ואע"פ שהנפש יקרה מן הממון מ"מ יש כח רב במעשה הצדקה בממונו הרבה יותר מגופו ונפשו כו' כי הגם שהנפש אלקי' נק' נר ה' ומאיר במוחו ולבו ברוב התפעלות ונק' נפש השכלית שמשכלת בהשגה אלקות כו' מ"מ המעשה בצדקה אע"פ שאינו רק עשי' גשמית בלבד יש לה שרש עליון יותר מכל עיקר ומקור אור הנשמ' שבמוח עד שעי"ז תוסיף אור בנשמ' כו' וכל עיקר עליית הנשמ' שהוא עיקר בחי' אדם תעלה למעל' מעלה מבחי' אדם והיינו להאיר גם בי"ה כו' הוא ע"י הצדקה כמ"ש בצדק אחזה פניך שיאיר פני הויה בנשמה כמ"ש יאר ה' פניו אליך וכן א' והלך לפניך צדקך וכתיב צדקה תרומם גוי כו' וכה"ג רבות בכתובים וראי' הכללית לזה הוא מה שמצינו שכל המצות נק' בשם צדקה וכמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' וכן באברהם אשר יצוה כו' לעשות צדקה כו' לפי שהמצות עיקרן רק בבחי' המעשה בפ"מ לבד והמעשה הוא העיקר גם שהוא בלא כונה וכמ"ד מצות א"צ כונה כי טעמי מצות לא נתגלה עתה רק לע"ל כדפרש"י ע"פ ישקני כו' מפני שנעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם שהמעשה להיות' בבחי' סוף הכל נעוץ בה כח התחלה שקדם לחכמה כח מ"ה דאדם שנק' נשמה וז"ש כי זה כל האדם וד"ל וזהו ענין הקטרת דהנה הי"א סממני הקטרת הן בחי' דומם בעלמא שאין בהן טעם מאכל כלל שא"א להיות מהם חיבור חיות הנפש בגוף כמאכל המחבר חיות הדם הוא הנפש רק שיש בהן ריח חזק כאשר נתונין ע"ג האש והוא הריח המשיב את הנפש דהיינו לבחי' עצמות הנפש ממש כמו שתשוב רוחו אליו כו' עד שתשוב להוסיף אור בכלי המוח דחכמה שבראש ששם הנשמה וזהו שאמר בריח שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף כי אין הגוף מקבל חיותו רק ע"י מאכל שנהפך לדם אבל הנשמה חיותה מן עצם הנפש ע"י הריח שמשיב את הנפש כו' כי פעולת הריח הוא להיות ראשית גלוי אור הנפש במוח שבראש ולא תהיה בהסתלקות מן המוח והיינו מה שתשיב את הנפש שתשוב להתגלות במוח מן ההעלם בגלוי חיות ואור יותר והוא למעלה הרבה מן החיות שע"י המאכל (שאף ע"פ שע"י המאכל יתחזק גם כלי המוח היינו רק בחיצוניות המוח שהוא חומר לצורה השכליי' בבחי' או"כ והוא שרש הלחם דקרבנות דכתיב לחמי לאישי כו' כלחם שמחזק המוח וכידוע בענין ג' שליטין מוחא כו' וע"כ שרש הלחם ואוכלים בחכמה אבל בחי' מקיף דחי' ויחידה הוא בבחי' הריח שמשיב לעצם הנפש והוא הקטרת שלמעלה מן הקרבנות שז"ש שהנשמה נהנית כו' שהוא בחי' פנימית ומקור להאיר בכח מ"ה דחכמה כו' וד"ל:

(כו) '''וזהו''' ענין המצות שהן כמו ענין הקטרת שהרי המצות הן בבחי' עשיה גשמית בבחי' דומם בעלמא כו' שהוא מה שמקבל עול מ"ש לעשות רצון המלך בלבד בלי טעם וכונה רק לעשות נח"ר למלך שא' ונעשה רצונו כו' וכנ"ל דטעמי מצות כו' הנה מזה יעלה ויגיע למעלה כמו בחי' הריח שמשיב את הנפש כמאמר ז"ל נח"ר לפני שאמרתי כו' נח"ר זה היינו כמו ריח הקטרת שמשיב בירידה והשבה מלמעלה מהעלם העצמות לידי גלוי ביותר כנ"ל כך ע"י המצות נק' ריח שמשיב לעצמות אא"ס ב"ה שיהי' נמשך בתוס' אור מבחי' העלם עצמותו לגלוי ביותר בשם הוי' שזהו עיקר ענין המצות להוסיף אור חדש בשם הוי' וכמ"ש במ"א בענין מצוה שהוא בחילוף א"ת ב"ש בשם הוי' והמ' והצ' עתה בלבוש מסתיר ולע"ל יתגלה כו' וממילא נמשך תוס' אור בכללות ההשתלשלות דאבי"ע שהן ד' אותיות דשם הויה בכלל יו"ד באצי' ה"א בבריאה כו' וד"ל וזהו צדקה תרומם גוי צדקה שישראל עושין היינו כללות המצות שעושין בבחי' עשי' גשמי' שנק' צדקה כנ"ל תרומם אותם למעלה מעלה מבחי' החכמה מטעם הנ"ל דנעוץ תחלתן בסופן כמ"ש סוף דבר כו' והוא ענין הריח שנז' במצות מעשיות בפ"מ כידוע בפי' וירח את ריח בגדיו שהן לבושים דמצות וכן וריח שלמותיך כו' כמו הריח שמשיב את הנפש שהוא להיות מקור לאור החכמה כו' וז"ש בצדקה תכונני כו' וכן ויהי נועם ה' כו' ומעשה ידינו כוננהו כו' דסוף מעשה עבמ"ת כידוע וזהו דיפה שעה אחת בתשוב' ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב דהתשובה שנהפך הרע לטוב הוא ג"כ כמו הסממנים דקטרת כנ"ל וד"ל ובכל זה יובן סדר המערכה שדם התמיד קודם לב' נרות היינו כמו אהבה דבכל לבבך שהוא העלאת דם שבחלל השמאלי קודם לנרות שעי"ז יומשך אור החכמה במדות שבלב שזהו אהבה דבכל נפשך שנקרא הדלקת הנרות בנשמות משום דרוח אייתי רוח כו' כנ"ל ונרות קודם לקטרת היינו אהבה דבכל נפשך נפש השכלית שעי"ז יגיע לאהבה דבכל מאדך במעשה הצדקה שהן כללות מעשה המצות בפ"מ דוקא שזה כמו ריח הקטרת שהמצות בלא טעם הם כמו הריח דקטרת שמשיב את הנפש שהוא למעלה מעלה גם מן אור החכמ' כו' וזהו ג' מדריגות בעליות זו למעלה מזו דם התמיד ונרות וקטרת שהן ג' מדריגות דבכל לבבך ובכל נפשך וכל מאדך כנ"ל וד"ל:

(כז) '''והנה''' מעתה יש להבין עוד בסדר המערכה מה שא' דקטרת קודמת לאיברי התמיד הרי איברי התמיד אחר הקטרת ודם התמיד קודם לנרות וקטרת ויש הפסק בין דם התמיד לאיברי התמיד בנרות וקטרת ולמה הפסיק בין זריקת דם להקטרת אבריו בנרות וקטרת כו' אך הנה יש להקדים תחלה להבין בתוס' ביאור בשרש ענין המצות שנקרא בשם צדקה כנ"ל דהנה כתיב וילבש צדקה כשריון כו' וכובע ישועה בראשו כי כמו שהשריון עשוי מקשקשים רבים שמתחברים ומתדבקים זעג"ז והיו לאחדים ממש והרי תחלה הי' כ"א חלק בפ"ע רק שנתחברו זעג"ז ובזה נתחזק השריון להיות למגן ומחסה מן החיצים לקבל בתוך חלקין הדבוקים לבלתי יבא החץ בגוף להמיתו כך הוא המשל מן לבוש הצדקה שנק' בשם שריון קשקשים ממש כי הנה על כל פרוטה ופרוטה שנותן לעני להחיותו בזה מעורר ר"ר העליונים שכל המרחם כו' וה"ז כמו המגן והצנה לחסות בו מן המקטרגים העליונים שזורקים חיצים להמית האדם ואמרו שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול דהיינו שמתחברים יחד מכל צדקה וצדקה שמכל פרוטה ופרוטה להיות כמו שריון קשקשים כנ"ל כי בנתינת הפרוטה יש ביטול רצון במה שנותן מחיי נפשו לעני מצד הרחמנות ונמשך עליו ר"ר בכל פרוטה ופרוטה ואח"כ מתחברים הכל לחשבון גדול ונעשה כמו מגן בחילוקי קשקשים דבוקים שהדיבוק הזה חזק מאד להגן מן קטרוג חיצי החיצונים וז"ש והלך לפניך צדקך כמו המגן שהולך לפני האדם להגן עליו וכן כצנה רצון תעטרנו כו' וכמו שאמר במצות מגנא ומצלא כו' כך הצדקה מצלת מן המות כמ"ש וצדקה תציל ממות ברוחניות וגשמיות כו' וזהו וילבש צדקה שלבוש הצדקה הוא כשריון קשקשים שיכול לעמוד בו נגד כל המקטרגים כנ"ל ומזה יובן עכ"פ שגם המצות שנק' בשם צדקה כנ"ל גם הם בבחי' שריון קשקשים דוקא והוא לפי שגם המצות הן בהתחלקות רמ"ח מ"ע ופרטי פרטיהן עם שס"ה ל"ת ופרטיהן שעל כל מצוה ומצוה יש יחוד עליון שנקרא צדקה צדק ה"א כמ"ש וצדקה תהי' לנו כו' ובהתחברן יחדיו ידובקו נעשים כמו מגן ומחסה כשריון קשקשים ממש שעי"ז נעשה שומר להגן מכל קטרוגי החיצונים וכמ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ומגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה כו' עכ"פ וז"ש וילבש צדקה מן המצות כשריון וד"ל (דכמו שיש בצדקה ביטול רצון להחיות רוח שפלים ועל כל פ' ופ' כו' כך ע"י בחי' הביטול רצון לעשות רצון קונו בכל מצוה נמשך בחי' צדקה העליונים לפנים משוה"ד להחיות העולמות שנקרא צדק ה"א ונעשה בחי' מקיף כללי כמגן כמ"ש כי אתה ה' מחסי כו' ומגן זה כמו שריון קשקשים יותר חזק לענין המלחמה ממקיף דאור החכמה שנקרא לבוש של אור כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' הגם שמצות ת"ת מגין אפי' בעדנא דלא עסיק בה כו' וכמ"ש בשכבך תשמור עליך כו'):

(כח) '''והנה''' יש להבין מ"ש בסיפא וכובע ישועה בראשו מה ענין כובע ישוע' בראשו ללבוש השריון קשקשים שעל גופו והנה יש להקדי' ביאור הפ' מ"ש עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא ויש להבין מה שייכות יש לעטרת תפארת שיבה שתמצא בדרך צדקה דוקא דמשמע שמבחי' הצדקה דוקא נעשה עטרת תפארת שיבה וזה פלא לכאורה אך הנה יש להבין תחלה פי' תפארת שיבה כי השיבה היא לתפארת לפני' וכמו הדרת פנים זקן הרי הידור ופאר הפנים נמשך מן השיבה שהוא הזקן וא"כ הי' צריך לומר תפארת פנים שיבה כמו שא' הדרת פנים זקן ועוד מהו שא' עטרת תפארת שיבה ומשמעות פשוטו שהשיבה היא תקבל תפארת נק' תפארת שיבה וזהו עטרת תפארת של שיבה כו' שהוא מקור הדרת פנים של זקן ושיבה כו' והיינו ענין וכובע ישועה בראשו שממנה נמשך הארת ותפארת פני' של שיבה כמו שאנו רואי' בחוש שהזקן כאשר ילבש הכובע בראשו יאירו הוד פניו בשיבה ונקרא תפארת שיבה הרבה יותר מן הדרת פנים שנמשך מצד הזקן עצמו וכמו ומגבעות תעשה כו' ולתפארת כו' וד"ל וזהו שנקרא עטרת תפארת פי' עטרת לתפארת שיבה שבאה מכובע ישועה שבראשו דוקא וזהו עטרת תפארת שיבה שמן הכובע ישועה שבראשו הנ"ל בדרך צדקה דוקא תמצא שמבחי' מעשה הצדקה או מעשה המצות שנקרא בשם צדקה נעשה ונמצא בחי' עטרת תפארת שיבה הנ"ל וזה פלא גדול דהלא המצוה והצדקה הוא נק' לבוש שריון קשקשים שהוא לבוש הגוף להגן עליו מחיצי החיצונים כנ"ל בפי' וילבש צדקה כשריון ואיך מזה יהיה עטרת תפארת שיבה שאין זה אלא מן הכובע ישועה שבראשו שלמעלה מן לבוש השריון שהרי אמר תחלה וילבש צדקה כשריון ואח"כ וכובע ישועה בראשו והכובע ישועה שבראשו היא שנק' עטרת לתפארת שיבה ולא מן הצדקה שהוא לבוש שריון ואיך אמר בדרך צדקה תמצא עטרת תפארת כו' ונמצא דשני הפסוקים דוילבש כו' וכובע כו' עם עטרת כו' בדרך צדקה כו' סותרי' וגם איך אפשר שמן הלבוש דשריון יהיה נמשך עטרת לתפארת כו' וד"ל:

(כט) '''אך''' הנה יש להקדים תחלה ביאור ענין הארת פנים שיש בו ב' מדרגות הא' הנק' תפארת שיבה או הדרת פנים זקן היינו זקן שקנה חכמה שבא התפארת וההידור בפנים רק מצד בחי' פנימית כח ואור דמקור החכמה שמאיר בפנים כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו כו' ונק' פנים ע"ש בחי' הפנימי' כידוע אך להיותו בא מבחי' ההעלם לגלוי אור יאירו פניו כי בקיבוץ דמים אל הפנים יצהבו הפני' וקיבוץ הדמים בא מב' סיבות הא' מלמעלה למטה והוא מפני חידוש כח החכמה והשכל שבמוחו כאשר יתחכם הזקן שקנה חכמה חדשה ממקורה בבחי' כח המשכיל מן ההעלם לגלוי הרי נתגלה בחי' הפנימי' דחכמה בפנים שמזה תתפעל הנפש בשמחה נפלאה ותענוג גדול מאד עד שמחמת זה יקובץ הדמים בפנים שהוא גלוי פנימי' התענוג ושמחת הנפש שבא בפני' בגלוי כו' וכמו ר' אבוה מצא תוס' חדתא צהבו פניו כו' (ומה שנתאדם הפני' והלחיים בדמים גשמיים היינו מפני שמחת הנפש שמביאה האור לגלוי בדמים שבפנים וכמו כי קרן עור פניו כו' ואמנם אין זה רק שמחה ותענוג שבאור ומקור החכמה שנקרא חכמת אדם כמו השמח' בהמצאת שכל חדש כו') ונמצא שהארת פנים זה הוא בא מלמעלה למטה כשנמשך תוס' אור חדש בחכמה שבמוחו וזהו הנק' הדרת פנים של זקן וכן תפארת שיבה כי כל חכמה שנמשך מפנימי' מקורה נק' זקן ושיבה כו' וד"ל וכך הי' במ"ת שבאור פניו נתן לנו כו' כמ"ש פב"פ דיבר ה' כו' וכתיב יאר ה' פניו אליך כו' והיינו בגלוי אור פנימית חכמתו ית' בי' הדברות שע"ז נא' חכמת אדם העליון תאיר פניו כו' פנים העליונים של אדם דאצי' שנמשך מבחי' פנימי' התענוג ושעשועים דעצמות המאציל עד"מ הנ"ל בחכמת אדם שלמטה כאשר יאירו פניו ברוב אורה מחמת המשכת אור חדש בכח השכל כו' וזהו שאמרז"ל במתן תורה נדמה להם כזקן כו' ובים נדמה להם כבחור עושה מלחמה וזהו שאמר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה כו' והיינו כמו זקן שקנה חכמה שבתורה שזהו נק' הדר זקנים והדרת פנים הוא הזקן כנ"ל וד"ל וכך הוא גם בכאו"א שמקבל מאור פני חכמתו גם עתה שמאיר בפנימי' כ"ח מ"ה דנשמתו מאור פני' העליוני' מאחר שדבריו חיים וקיימי' וישראל מתקשראי' בס"ר אותיות התורה כמו במ"ת ממש וד"ל (וכן בעולי רגלים דכתיב יראה כל זכורך את פני ה' כו' וכשם שבא לראות כו' ועתה הן ג' תפלות כו') וזהו ג"כ ענין הדלקות נרות המנורה במקדש שהוא להאיר אור בנשמות ישראל שנק' נרות ה' שיקבלו מאור פני' העליוני' בתוס' אור חדש בפנימי' אור החכמה שבנפשם להאיר במדות שבלב כנ"ל וד"ל:

(ל) '''אך''' הנה המדרגה הב' בסיבת הארת הפנים שלא מצד אור החכמה הוא הבא מלמטה למעלה והוא מחמת השמחה שבאה בפנימית הלב דוקא כמו כשיתפעל מבשורה טובה ונפלאה ביותר או מיין המשמח הלב ויעלו הדמים שבלב אל הפנים מלמטה למעלה עד שיצהבו ויתאדמו פניו ברוב אורה ושמחה הרבה יותר מצהבת פנים שע"י המצאת שכל וחכמה חדשה הנ"ל (וכמ"ש במ"א ע"פ ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן דמשמן דחכמה נקרא הצהלת אור פנים לבד כו') והענין הוא כידוע שיש בלב פנימית וחיצוניות ופנימית הלב מתאחד בפנימית המוח דוקא וחיצוניות הלב בחיצוניות המוח כמו השגת שכל והתבוננות בחיצוניות המוח יוליד אהבה בחיצוניות הלב כידוע אבל אינם קשורים כא' תמיד כי יוכל להיות שיתפעל במוח ולא יתפעל בלב כלל כידוע לכל מיגעי' בהתבוננות בגדולת הבורא שלא יפעול התפעלות הלב מזה רק לפרקים מפני שבחיצוניות מוח ולב אין יחוד וחיבור כ"כ אבל בפנימית הלב יש יחוד וחיבור וקשר תמידי עם פנימית המוח והיו לאחדים ממש כמו שאנו רואים שמיד שיתפעל אדם בפנימית המוח מיד יתפעל בפנימית הלב והוא כאשר יוקלט בפנימית כח השגתו באלקות בהתפעלות הביטול מיד יוקלט פנימית התפעלות הביטול הזה עצמו בלב כמו לבי ובשרי ירננו כו' וכן ולבי ראה הרבה חכמה ונקרא עין השכל שבלב וכן התפעלות פנימית נקודת הלב יעשה מיד התפעלות פנימית המוח מבלי יגיעה כלל משום שמתאחדים כא' ממש (משא"כ מהשגה חיצוניות שבמוח כו') וכן לענין השמחה בפנימית הלב עושה התפעלות פנימית המוח (וראי' מבשורה טובה שבאה בהפלגה פתאום ללב כבשורה דיצחק לשרה פרחה נשמתה וכן בבשורה דיוסף ליעקב נאמר ותחי רוח יעקב כו' לפי שפנימית הלב נוגע בעצם הנפש ממש שלמעלה מכלי המוח כו' ונקרא תעלומת הלב (שהוא בחלל הימני ששם רוח החיים כו') ואע"פ שיין המשמח הוא רק בדם הוא הנפש שבחלל השמאלי שעולה מלמטה למעלה שמשמח הלב מחומו וחריפותו מ"מ עי"ז נפתח נקודת הלב ומוסיף כח במוח החכמה לחדש שכליים יותר מכפי כחו בעצם חכמתו כמו אגברו חמרא אדרדקי כו' וכמו יין ישן לזקנים שמגלה כל הפנימית ונק' תרין ריעין דלא מתפרשין שאין קדימה לא' על זולתו כלל וכמ"ש הנסתרות מוחא ולבא בפנימיותם כו' ונמצא השמחה בפנימית הלב עושה קיבוץ הדמים שיעלו בפנים מלמטה למעלה (בבחי' או"ח) שיאירו פניו ביותר מאור הפנים שע"י החכמה (שנק' או"י) ובמ"ת היו שניהם כא' שהרי באור פניך כו' האירו פניהם מלמעלה למטה כנ"ל ועל כל דיבור פרחה נשמתן מרוב שמחה ותענוג מלמטה למעלה) מפני שפנימי' כ"ח מ"ה שבנפשם עשה פנימי' השמחה ותענוג בלבם עד שלא יוכלו להכיל רוחם ומזה ראיה דפנימית הלב מתאחד עם פנימית המוח בין מלמטה למעלה בשמחת הלב ע"י יין המשמח או בשורה טובה בין מלמעלה בשמחת הנפש בפנימית המוח שנמשך ללב או כמו במ"ת שראו את כו' וכמו בדוד שהיה מפזז כו' (או כמו ונשמח בד"ת וכמו שאמר ר"ש חדאי נפשאי שזהו רק באור החכמה משא"כ שמחה ש"מ כמשי"ת) או כמו שמחת בית השואבה בניסוך המים וכה"ג וד"ל:

(לא) '''וזהו''' שמן וקטרת ישמח לב ויש להבין למה דוקא שמן וקטרת ומה שייכי' זע"ז כו' אך הנה ידוע שהריח הוא המשיב את הנפש כנ"ל שזהו בעצמות הנפש ממש עד שיאיר אור בתוס' בחכמה שבראש ומיד מן המוח נמשך ללב חיות חדש ונמצא הריח עושה במוח ולב יחד השבת הנפש שזהו חיבור פנימי' המוח עם פנימי' הלב יחד כנראה בחוש בטבע הריח החזק כאשר משיב את הנפש משיב הנפש במוח ולב כא' משא"כ שמחה ותענוג שבחכמה הנ"ל שיאיר אורו במוח תחלה ואח"כ נמשך ללב לשמחו וזהו שמן וקטרת ישמח לב והל"ל לשון רבים ישמחו לב ולמה א' ישמח לב דמשמע ע"י חיבורם יחד ישמח לב והענין הוא שזהו בחי' נרות וקטרת הנ"ל שהוא ענין ב' מיני הארת פנים הנ"ל בבחי' או"י ואו"ח דהנה מבואר למעלה בבחי' הארת פנים העליונים שע"י החכמה שהוא בא מלמעלה למטה כמו במ"ת וכן במע"ב דכולם בחכמה עשית ומחדש בכל יום מע"ב כו' וחכמת אדם תאיר פניו בחידוש החכמה במע"ב בכל יום בחיצוניות העולמות ובח"ע דתו' בחידוש פנימית הארת פנים והיינו כשהתורה נק' אור כמ"ש ותורה אור שאז מתגלה הארתה בפנים כנ"ל אבל השמן הוא בחי' העלם החכמה שלמעלה מבחי' גלוי אור הוא מקור לפנימית ח"ע דתורה ושם השמחה והתענוג בהעלם העצמות וכמ"ש ואהיה אצלו שעשועים אצלו בהעלם כו' ואז הלב ישמח יחד עם פנימית המוח כי פנימית המוח עם פנימית הלב מתאחדים כא' ממש כנ"ל משא"כ מאור דחכמה יומשך ללב אח"כ כו' אך זהו מלמעלה למטה בבחי' או"י וכמ"כ מלמטה למעלה בבחי' או"ח והוא ע"י הקטרת שהוא הריח שמשיב את הנפש שעולה באו"ח להשיב פנימית ועצמות הנפש במוח ולב יחד לעשות בהם חבור וקשר א' ולמעלה היינו המצו' שנק' ריח כנ"ל להשיב ולהמשיך פנימית אא"ס גם בחכמה ומדות שבלב העליון יחד ואמנם בחי' הריח דקטרת לבדו אע"פ שהוא עושה ההמשכ' והשבת הנפש אין אור ההעלם בא לידי גלוי גמור בבחי' אור שיהיה נק' נרות רק ע"י השמן שממנו מדליק האור מן ההעלם לגלוי וכן בשמחת הלב מלמעלה למטה שיבא בגלוי בלב א"א כ"א ע"י שמן קדש שבא השמחה בגלוי וזהו שמן וקטרת בחבורם יחד שמן מלמעלה למטה וקטרת מלמטה למעלה ישמח לב בפנימית שלו שמתאחד עם פנימית המוח והיו לאחדים ולכך א' ישמח לשון יחיד (וזהו ההפרש בין שמחה ש"מ לשמחת מצות ת"ת הנגלית כמו ר"ש שאמ' כו' דתורה אור אין השמחה באה רק מגלוי אור פנים העליונים כנ"ל אבל שמחה ש"מ כמו פקודי ה' משמחי לב (שזהו שמן שממנו דולק נר מצוה) עולה למעלה בעצמות ממש שיאיר מהעלם העצמות לגלוי שזהו המעלה יתירה שבריח על המאכל והתורה נק' לחם כמו שאוכל לשובע שאין בו שמחה פנימית רק בפנימית התורה שנק' יין המשמח כו') וכך יובן למעלה באדם העליון שהקב"ה נקרא לב כמו צור לבבי ואע"פ שנאמר ישמח ה' במעשיו אין ערך לשמחה פנימית שבפנימית לב אדם העליון שהוא עושה הארת פנים העליונים שע"י שמן וקטרת שהן תו"מ ישמח לב האדם העליון והעיקר ע"י המצו' שישראל עושין למטה שזהו כמו ענין ריח הקטרת שעושה חיבור פנימית המוח ולב העליון יחד וממילא יאר ה' פניו בח"ע כו' לפי שהמצות הן ביטול רצון בפ"מ מיש לאין מלמטה למעלה מעוררים השבת הנפש שיהיה גלוי העלם העצמות מאין האמיתי להיות בחי' גלוי אור בהארת פנים העליונים דתורה אור כו' וזהו כי נר מצוה ואח"כ ותורה אור וד"ל:

(לב) '''ושרש''' הענין הוא לפי ששרש המצות בפנימית התענוג ורצון העליון שנק' כתר שבכתר וכמאמר ישראל עושין רש"מ פי' עושין ממשיכין להיות לו פנימיות הרצון כי באמת להיות לו רצון ה"ז שינוי והתפעלות דמצד עצמו הוא למעלה גם מבחי' רצון לרצון כמו ברצון דמע"ב הוצרך להיות ע"י צמצום גדול כו' אך ברצון הפנימי שבמצות הוא שישראל עושין וממשיכין וממילא נמשך הרצון החיצוני למע"ב וז"ש אם לא בריתי כו' ואז נק' רש"מ וגם המצות הן במקום וזמן גשמי ודוקא מפני שהן בעשי' גשמי בזמן ומקום בזה דוקא מלובש פנימית ועצמות התענוג והרצון כמא' נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא משום דסוף מעשה עבמ"ת כנ"ל וד"ל וכדי להיות לו רצון זה המלובש למטה מטה צריך לעורר זה מפנימית ועצמות אא"ס שלמעלה מהיות גם מקור לרצון דמע"ב כו' ונמצא עשי' המצוה למטה שרשו אחוז למעלה מעלה כו' וה"ז כמו העמוד שמחבר הגג עם הקרקע מעלה ומטה יחד כך המצו' הן חיבור מעלה ומטה יחד דהיינו שיהי' בחי' פנימית אא"ס שהוא למעלה מעלה יתחבר להיות לו דירה למטה מטה והוא ע"י פנימית רצה"ע שבמצות ה' למעלה שמלובש למטה וע"כ נק' תרי"ג מצות דאורייתא וז"מ דרבנן בשם תר"ך עמודי אור ותר"ך הוא בחי' הכתר שבו שורה פנימי' ועצמיות אא"ס ב"ה שזהו למעלה גם מאור פנים העליונים דתורה אור והוא ענין הריח דקטרת שמשיב את הנפש כנ"ל שמחמתו נעשה ממילא הארת הפנים כנ"ל בפי' שמן וקטרת ישמח לב כו' וד"ל:

(לג) '''וזהו''' וילבש צדקה כו' וכובע ישועה בראשו ולכאורה מה ענין צדקה לכובע כו' אך הנה אנו או' זורע צדקות מצמיח ישועות הרי הצדקה נק' זריעה והישועות הוא הצמיחה כו' כי הנה פי' ישועה ענין עזר כפשוטו כמו עוזר ומושיע כו' וגם פירושו לשון הפנה שפונה א"ע כמו וישע ה' אל הבל כו' וכך אנו או' ולתפלתם שעה כו' שפונה אל תפלתינו בקראינו אליו וממילא נכלל בזה העזר והישועה נגד הקמים כו' וכמו ממקומו יפן ברחמיו כו' וכאשר האדם פונה לעזור מחזיר פניו בהארה יתירה ולזה א' בזוהר בפי' ישועות שהן שע"ה נהורין שמאירין בפנים העליונים דהיינו שבחי' שע"ה נהורין מאירים להיות בבחי' מקור להארת פנים העליונים להיות מתחלק בתרין תפוחין כו' וזהו לתפלתם שעה כו' שיאיר ה' פניו אלינו לקבל תפלתינו וכמו וישע ה' כו' (משא"כ כשאינו פונה א"ע אינו מאיר פניו כמו ואל קין כו' לא שעה כו') וכך הוא ענין וכובע ישועה שפי' ישועה זו לשון הפנה לעזר שכל עצמותו ופנימיותו כבי' הוא פונה להיות גלוי פנימית אורו בפנים שזהו גלוי תוס' אור בחכמה שבראש שנק' הארת פנים כנ"ל ונמצא שהישועה הוא מקור להארת הפנים והן שע"ה נהורין שמתחלקין להיות בבחי' הארת פנים כו' וזהו שאמר ישועה ביו"ד בראשו ובה"א בסוף דיו"ד להבא ממש שתמיד יושיע והיינו שתמיד הוא מאיר פנימית עצמותו להאיר הפני' וכמ"ש יאר ה' פניו תמיד יאר ה' מבחי' מקור ההארת פנים שנקרא ישועות והה"א בסוף הוא גלוי אור הפנים וישועות עליונים וזהו וכובע ישועה בראשו עד"מ הכובע הטובה הנתונה ע"ג הראש שעושה הידור והארת הפנים לעזר ולישועה לפי שהיא ע"ג הראש שלמעלה הרבה מן המוח דחכמה שמאיר בפנים ע"כ נקרא כובע ישועה להמשיך משם שע"ה נהורין להיות מקור ההארת פנים כו' וז"ש וכובע ישועה כו' בראשו דוקא שהוא בחי' כתר שבכתר וד"ל:

(לד) '''והנה''' כל עיקר ענין הכובע ישועה זו שבראשו להיות מקור אור הארת הפנים הוא ע"י הצדקה דוקא וכמ"ש וילבש צדקה כו' ואז כובע ישועה בראשו דהנה מבואר למעלה שהצדקה ומעשה המצות שעושים רש"מ שרשו בפנימי' ועצמות א"ס ב"ה שיהיה מזה גלוי אור הפנים העליונים ממילא וכמ"ש כצנה רצון כו' והיינו ענין הכובע ישועה שבראשו שנעשה ע"י הצדקה שנעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש אני בצדק אחזה פניך בהארת פנים בתפלה ע"י הצדק שבתחלה דוקא וכרבא דיהיב פרוטה לעני והדר מצלי וכן אמ' והלך לפניך צדקך ואח"כ כבוד ה' באור פני מלך חיים כו' וכנ"ל בקטרת ושמן ובמשל הזריעה וקצירה הרי הזריעה הוא הצדקה וכמ"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שהן הישועות מקור החסדים כנ"ל וד"ל וזהו פי' עטרת תפארת שיבה כי הנה פי' תפארת שיבה הוא הארת פנים דחכמה כנ"ל שהוא הדרת פנים זקן שמצד החכמ' שבתורה אור כו' אך פי' תפארת שיבה היינו לעשות פאר לשיבה והוא מ"ש עטרת תפארת שיבה בחי' עטרת לתפארת שיבה היינו בחי' הכובע ישועה שבראשו הנ"ל שהוא בחי' המקור לתפארת השיבה הזאת מטעם הנ"ל בענין שע"ה נהורין כו' ע"כ נק' בשם עטרת לתפארת כו' (כי תפארת הפנים שמצד הזקנה דחכ' הוא במו"ס בבחי' או"פ בהארת הפנים כחכמ' אדם שתאיר פני' אע"פ שהוא בחי' הפנימי' דחכמ' כו' אבל מאשר מאיר מקור לתפארת הפנים מן הכובע ישועה שבראשו הוא בא בבחי' מקיף וכמו בכהני' שאמר ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת הרי התפארת והכבוד נמשך ע"י המגבעות הללו א"כ הרי הכובע מקור לתפארת כו' וד"ל (וכמו כליל תפארת בראשו נתת לו שהוא מקור כל מיני פאר והוד שבפנים וכמ"ש במ"א) וד"ל ובכ"ז יובן פי' המשך הפסוק הזה דעטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא דוקא כי הרי מבואר למעלה שמבחי' הצדקה ומעש' המצות דוקא נמשך הכובע ישועה בראשו שהן שע"ה נהורין מקור ההארת פנים להיות ה' יאר פניו תמיד בבחי' הפנימי' והעצמות שלו ממש וא"כ הרי בדרך הצדק' דוקא תמצא לבחי' העטרת של תפארת שיבה שהוא הכובע ישוע' הנ"ל וזהו וילבש צדק' ואח"כ נעש' מזה כובע ישוע' כו' וכענין זורע צדקות ואח"כ מצמיח ישועות כנ"ל וד"ל (אך עדיין אינו מתורץ הקושיא דלעיל דלמה הצדקה שבאה בבחי' לבוש שריון קשקשים להגן על הגוף יהיה מזה הכובע ישועה בראש שלמעלה מהגוף ועוד דמשמע דב' לבושי' הן לבוש שריון תחלה ואח"כ וכובע ישועה ולא שהכובע ישועה נעשה מן הלבוש דשריון כו' הענין הוא דשריון קשקשים הוא להגן מן החיצונים הוא מן הצדקה שזהו בעת מלחמה אבל אחר הניצוח שנק' ישועה הוא בבחי' כובע ישועה שבראשו שנמשך המקור להארת פנים הנ"ל אך מפני שנעוץ תחב"ס דוקא ע"כ עיקר בחי' הישועה שבכובע באה מן הצדקה שבסוף מעשה דוקא ולכך הזכיר תחלה לבוש דשריון ואח"כ וכובע שנכלל במ"ש וילבש גם לבוש דכובע כו' וד"ל) (וזהו ויהי נועם ה' עלינו מפני שמעשה ידינו בצדקה כוננהו כו' ה' מחסי כו' יצילך כו' וכמארז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה וכמ"ש צדקה תרומם גוי להיות כובע ישועה בראשו וד"ל):

(לה) '''והנה''' אחר כל הנ"ל יובן הטעם בסדר התמיד שדם התמיד קודם לנרות וקטרת ואבריו נקטרים אחר נרות וקטרת כנ"ל. דהנה הענין של הקרבנות הן ב' דברים הא' שחיטה וזריקת הדם והוא לנגד אהבה דבכל לבבך בשני יצריך בדם שבחלל השמאלי שקודם לאהב' דבכל נפשך וזהו שדם התמיד קודם לנרות שענין הנרות הוא להאיר אור דכ"ח מ"ה דחכ' למדות שבלב ונרות קודם לקטרת שהקטרת הוא ענין המצות מעשיות שבלא טעם כלל כנ"ל שזהו אהב' דבכל מאדך וזהו שסדרן זא"ז דם התמיד ונרות וקטרת כנ"ל אבל אברי התמיד הוא ענין השני בקרבנות שהוא העיקר כידוע והוא הקטרת החלב לה' וכמ"ש וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים וזהו לריח ניחוחי כו' זהו שצ"ל אחר נרות וקטרת דוקא לפי שהחלב הוא בחי' התענוג העצמי שבנפש שהוא למעלה מהדם שבו הנפש כמו שאנו רואים באיש בעל תענוגים ביותר ישמן בשרו ברוב חלב כמ"ש שמנת עבית כו' כי הכח והגבור' בדם הוא והעבוי והשמינות ובריאות הוא בחלב דוקא כידוע שהמאכל נהפך לדם ומחזק כחות כל האברים כשעולה דם המובחר ללב ולב פליג לכל שייפין כו' אבל החלב אינו בא מן המאכל הגשמי רק מן הטעם והתענוג שבו כאשר יטעום ויתעדן נפשו ברוב תענוגי מיני מעדנים ואוכל לתיאבון למלא כרסו ברוב נחת ותענוג מן הטעמים שבמאכלים (כידוע שיש במאכל ב' דברים רוחניות שבטעם המאכל שלועס בשיניו וטועמו בחיך כו' ומן טעמי המאכלים מתרבה החלב והשמינות והבריאות ומגשם המאכל מתעכל ונהפך לדם כו') (ולא מן המאכל לבד אלא גם משארי הנאות ותענוגים כמו ברוב עושר וגדולה כמו שא' ריב"ז לאספסייאנוס):

(לו) '''ויובן''' ההפרש בין דם לחלב בעבודה שבלב בתפלה שבמקום קרבן דכמו שבקרבן הבהמה יש ב' דברים הללו כך הוא בעבודה שבלב באהבה דבכל לבבך הוא בחי' זריקת דם שבחלל השמאלי להפוך החום הטבעי שלא יהי' לו שום חשק ורצון זר בתאוות החומריות כו' והב' הוא אהבה בתענוגים להתענג על ה' בעריבות מתיקות ידידות עוז כו' בשמחה וטוב לבב דוקא כמו נכספה וגם כלתה נפשי כו' ותענוג זה הוא בחי' ענג האלקי שבנשמה מצד עצמות אלקות ממש כמו הנשמות שבג"ע שנהנין מזיו כו' וכך יש בנשמה בגוף לפרקים שתתענג על ה' בהתפעלות גדולה כמו המתענג בתענוג גשמי ממש (וכמ"ש נפשנו חכתה כמו חיך הטועם כו') בהיות שמאד ערב לנפש האלקית עד שטועם טעם וענג נפלא באלקים חיים כמו בהרגשת ענג גשמי מטעם גשמי וכמו בתפלת שבת שנאמר אז תתענג על ה' דא צלותא דמע"ש כו' שהנשמה תתענג בה' מצד עצמו כו' ולא בשביל איזה עבודה ובירור כלל כתפלת החול שכל עיקר העבודה להפוך הרע לטוב כו' שהוא בחי' בירור והעלאה בהקרבת הדם שבחלל השמאלי כו' אלא רק להתענג על ה' בלבד והוא מצד עצם הנשמה האלקית שתכסוף להדבק במקורה ובכל שבת מאיר זה הענג בנשמה יתירה בכאו"א כידוע כמו שיש הפרש בין תפלת שבת לתפלת חול בכלל בכל או"א כך בכל יום בתפלה שהיא במקום קרבן יש ב' אהבות הנ"ל ואהבה בתענוגים הנ"ל הוא כמו ענין הקטרת החלב לה' שהחלב בא מן התענוג כך בתענוג האלקי מקטיר חלבו לה' לבדו דהיינו שלא יהי' לו שום תענוג אחר זולתו כלל וכלל כו' וכמו שבאהבה דבכל לבבך מקריב דמו כו' כך באה"ר בתענוגים הנ"ל מקטיר חלבו מפני שהוא היפוך חלב הגשמי שעושה בו פריקת עול כמ"ש וישמן כו' שמנת עבית כו' ובהתענג על ה' כאשר יתרבה העונג יגדל הכוסף עד שיבא לכלות הנפש כו' (ובצ"ג המתענגים על ה' באמת יכולים להיות חלבם הגשמי מלא מתענוג האלקי יותר מתענוג הגשמי כו') (וזהו שרמזו במעשה דר"א בר"ש כו' וכך היו כמה צדיקים מופלגים שחלבם הי' כלי וחומר לענג האלקי ממש בהתענגם על ה' וזהו רבותא יותר מאור האלקי השורה על הצדיקי' שממעטין חלבם ודמם בסיגופים ותעניתים רבים כר' צדוק כו') והנה מדרגה זו דאה"ר בתענוגים הנ"ל הרי היא למעלה גם מבחי' ריח הקטר' ונרות שהן ב' אהבות דבכל נפשך ובכל מאדך דהגם ששמן וקטרת ישמח לב בבחי' השבת הנפש במוח ולב בפנימיות כו' מפני שהוא בבחי' התענוג הנפלא שמגיע בעצמות ממש מ"מ אין זה רק לחיי שעה בלבד כל זמן שריח הקטרת עולה ואור השמן דולק כו' אבל להתענג על ה' בנשמה בתענוג העצמי ממש הוא מקור כל התענוגים שבאים בדרך התפעלות לפי שעה כתענוג שבריח ואור החכמה וכה"ג וע"כ אין לתענוג זה שבעצמות ממש הפסק ושנוי להיותו מעורר בתענוג העליון העצמי שלמעלה הרבה מבחי' שמחת לב העליון משמן וקטרת הנ"ל וד"ל וזהו שבסדר התמיד מקדים נרות וקטרת להקטרת איברי התמיד כנ"ל שכאשר ישמח לב האדם ע"י נרות וקטורת שהוא מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כנ"ל אז דוקא יבואו ויעלו למדרגה דאה"ר בתענוגים העצמיים להיות הקב"ה מתענג בענג העליון העצמי (שנק' שעשועי המלך בעצמותו כו') והוא מ"ש בעדן עין לא ראתה בג"ע כו' רק למחכה לו בעה"ב וד"ל. וזהו שאחר נרות וקטרת שהן שמן וריח דמצוה יקטיר איברי התמיד שהוא החלב שבתחלה צריך להיות אור השמן דחכמה וריח מעשה המצות ואח"כ אה"ר בתענוגים העצמיים דהקטרת החלב לה' כו' שלמעלה משמחת לב דשמן וקטרת מטעם הנ"ל והוא ענין חיי העה"ב שאח' מעשה המצות וד"ל וזהו שאחר ג' האהבות דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהוא נגד דם התמיד ונרות וקטרת אמר והיו הדברים כו' ודברת בם שזהו אחר שישמח לב העליון בתו"מ יכול להתענג על ה' באה"ר הנ"ל בתורה שנק' שעשועים כמ"ש ואהיה אצלו שעשועים וכמ"ש אני תורתך שעשעתי כו' ובפרט בפנימית שנק' מתיקות התורה ורזין דאורייתא שזהו בחי' העדן דעה"ב כידוע והיינו אשר אנכי מי שאנכי כו' וד"ל):

(לז) '''ומעתה''' יש לבאר שרש ענין חנוכה. דהנה יש להבין במה שמברכין על נס זה שניצולו מן העכו"ם להדליק נר חנוכה מה שייכות יש לנס זה עם חנוכת המזבח שאינו מענין הנס כלל ואם מפני זה הנס שמצאו פך א' והדליקו ממנו ח' ימים זהו אינו עיקר הנס של נצוח המלחמה וגם אינו מן ענין חנוכת המזבח כו' ועוד למה נק' נר חנוכה כו' אך הנה תחלה יש להבין בפי' הפשוט דחנוכה שהוא ענין החינוך ויובן זה ממ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו דהנה עד"מ חינוך נערים בבית הספר כך הוא שהאב מוליך את בנו לבית הספר כשרוצה לחנכו שילך אח"כ מעצמו נותן לו מתנות לפי ערכו כמו אגוזים ומעות ומכבדו ומנשאו ומקרבו בימין שלא כפי המדה הראשונה בכדי שיחזק בלבו לילך לבית הספר ומרגילו בזה כמה ימי' עד שאח"כ הולך מעצמו בלי מתנות וכבוד כלל וכן כלה בבית אביה כשמוליכה אבי' לבית בעלה נותן מתנות ומוליכה בעצמו ובמשתה ושמחה כו' ואח"כ אינה רוצה לילך לבית אבי' כי זהו הכלל דכל התחלות קשות וע"כ צריך לכתחלה לעשות החינוך לנער עפ"י דרכו כנ"ל וד"ל. וזהו ענין חנוכת המזבח שהיה צריך שיהיה נמשך תמיד אש של מעלה שנקרא אריה דאכיל קרבנין להעלות לריח ניחוח לה' שזהו יחוד עליון דזו"נ כו' ע"כ הוצרך בתחלה לחינוך למזבח במתנות רבות ונק' חנוכת המזבח בכדי שאח"כ יהי' נמשך ומתחבר יחוד עליון מעצמו כמ"ש במ"א וד"ל וכך הוא למעלה בבחי' נער העליון שנק' מט"ט שרו של עולם שע"ז אמר חנוך לנער עפ"י דרכו עד"מ הנער שרוצין לחנכו לבית הספר כנ"ל מפני שהוא קטן בערך להכיל שלמות הלמוד צריך לחיזוק ע"י מתנות רבות כדי שיוכל להכיל ולקבל בנפשו מעט מעט כו' ואם לא החיזוק הזה לא יכול לקבל כלל כו' וכך הוא למעלה בבחי' כללות השפע אלקי הנמשך בצמצום בשביל העולמו' נק' שרו של עולם בכלל ובפרט בכל עולם ועולם ומה שנק' נער היינו לפי שכל השפע אלקי הזה בא בבחי' צמצום החכמה והמדות מאד כמו התנוק ונער ששכלו ומדותיו קטנים רק בענינים קטני' מאד לגבי ערך האדם הגדול בדעת וזקן בשנים והוא הנק' רביא אנפי זוטרי כידוע והענין הוא דכל מע"ב מאין ליש מאצי' לבריאה ויצירה זהו רק צמצום וקטנות החכמה וקטנות המדות כמאמר דלאו אורחא דמלכא כו' שאע"פ שנא' כולם בחכמה עשית וכמ"ש בראשית בחוכמתא והמאמרות יהי אור יהי רקיע הן מדות חו"ג וכה"ג בכל עולם ועולם כו' הכל הוא בחי' הקטנות דשכל ומדות המתצמצם רק בשביל חיות העולמות מאין ליש כו' והוא בחי' נער מט"ט שנק' אנפי זוטרי לגבי בחי' אדם הגדול בחי' אנפי רברבי שהוא בחי' חו"ב ומדות דאצי' דשם אמ' דאיהו וחיוהי חד ממש שחכמתו ומדותיו מיוחדים בעצמות שלמעלה מבחי' אור ושפע לעולמות כידוע וד"ל ובחי' נער מט"ט זה שמו כשם רבו רק מעין ודוגמא דמדות ושכל דאדם דאצי' כו' וע"ז אמר נער הייתי בבחי' הקטנות בעולם האצי' לגבי מדות דאצי' גם זקנתי לאחר תשלום השפע דו' אלפי שני כו' שנקרא אז עבדו זקן ביתו כו' (דלגבי האצי' נק' נער ובירידתו בבחי' שרו ש"ע נק' זקן ביתו משום דו' אלפי שני נק' ו' ימים באצי' כמ"ש כי אלף שנים בעיניך כיום כו' כמ"ש במ"א) וכדי שיוכל נער זה לקבל השפע דאצי' בשביל העולמות נק' חינוך נערים שצריך חיזוק עד"מ הנ"ל וכמשי"ת וד"ל:

(לח) '''והנה''' גם בחי' המל' שנק' רחל עקרת הבית נאמ' בה ושם הקטנה רחל והוא בהיותה כלולה במדות דאצי' שהוא ה"א אחרונה דשם הוי' כו' וכשיורדת למטה בבי"ע להיות ראש ומקור נק' עקרת הבית וגם אימא ומטרונא כו' (או להיפוך שכאשר יורדת למטה מסתתרת בצמצום כמ"ש בזהר דאזעירת גרמה כנקודה כו' אז נק' ה"א קטנה בה"א בראם מאין ליש להיו' מלכותו בכל משלה שאין לזה ערך לכמו שהיא באצי' שהוא ד' רבתי דאחד שלמעלה הרבה מבשכמל"ו כידוע בענין ועד בחלופי אתוון דאחד כו' להיו' שבאצי' היא אחת ממדותיו דאיהו כו' וד"ל וכך הוא בענין מט"ט דנער הייתי היינו בקטנות שלו בבריאה גם זקנתי בעלותו בבחי' האצי' היפוך הנ"ל) והנה גם בחי' יעקב שנק' משפיע לרחל והוא מדות דאצי' שנמשכים לדבור שזהו יחוד יעקב ורחל קול ודבור כו' נק' גם הוא קטן וכמ"ש ותלבש את יעקב בנה הקטן כמו עד"מ מדות שבלב שרק אפס קצה מהם נגלה בדבור לזולתו ואין להם ערך לעצם המדות שאינו רק חיצוניות דחיצונית כך אור שפע המדות דאצי' בדבור העליון בחי' חיצוניות דמדות דאצי' בעצם מהותן דאיהו וחיוהי כו' ע"כ נק' יעקב קטן ורחל קטנה ביחודם בקול ודבור למטה כו' (ואע"פ שיעקב נק' בריח התיכון שמבריח מן קצה העליון דכתר שהוא הרצון והתענוג שלמעלה מן החכמה עד קצה התחתון דדבור אדרבה מזה עצמו מוכרח שהוא נק' קטן מפני שהשפע דמדות בדבור בבי"ע הוא בתכלית הקטנות אע"פ ששרשו מתחיל בקצה העליון דרצון כו' הנה יש בזה ראש וסוף עכ"פ שהוא ראשית צמצום הרצון שמוגבל רק לדבר זה האחרון שהוא הדבור שהוא בא בבחי' הגבול ממש בבי"ע שאין לזה ערך כלל לעצמות האורות דאצי' דאיהו כו' ואע"פ שמבריח מן הקצה כו' הכל הוא רק בשביל קטנות השפע וגם זה בא בבחי' גבול בראש וסוף משא"כ באצי' עצמו שאור א"ס מאיר שם דאיהו וחיוהי חד כמו שהוא עצמו אין לו תחלה ואין לו תכלה כו' כמו כל דבר שאינו בגדר גבול שאין בו ראש וסוף כך עצם מדותיו בבחי' א"ס ואין הכתר נק' ראש והמל' סוף רק לענין הילוך השפע מאצי' לבי"ע שבזה נק' יעקב בריח התיכון כו' כנ"ל וע"כ נק' קטן מאחר שיש לשפע זו קצה בראש ובסוף בגבול ממש א"כ ה"ז בבחי' הקטנו' והגבול לגבי אורות דע"ס דאצי' עצמו דעצמות אא"ס מאיר שם שאין לו ראש וסוף כנ"ל וד"ל:

(לט) '''וזהו''' חנוך לנער עפ"י דרכו לבחי' נער מט"ט הנ"ל כאשר צריך שיומשך אורות עליונים דאצילות שמאיר שם בחי' א"ס ממש כנ"ל להיות נתקבל הכל בנער זה שהוא בחי' אנפי זוטרי בחי' קטנות המדות והחכמה דבריאה (שהוא כמו התלבשות השכל ומדות במשלים וחידות שיוכל התינוק ונער להבין עפ"י דרכו כו') (שגם יעקב ורחל נק' קטן וקטנה כנ"ל) שא"א שיכיל מפני שאינו בערכו כלל וכלל כמו אדם הגדול בדעת וזקן שקנה חכמה שא"א שיקבל ממנו הקטן ונער כו' ע"כ צריך לבחי' חינוך בתחילה והוא שיומשך לו ממדרגה ואור העליון ביותר כדי שעי"ז יתנשא ויתחזק ביותר ויוכל לקבל השפע דאצי' מעט מעט לבחי' חכמה ומדות דאצילות היורדים להאיר למטה ע"י יחוד יעקב ורחל שהוא בחי' קול ודיבור כנ"ל כמו עד"מ בנער שמחנכים אותו לבית הספר שנותנין לו מתנות רבות ואביו מוליך אותו בעצמו כו' וכן כלה מבית אביה לבית בעלה כנ"ל ואח"כ א"צ לחינוך ויוכל לקבל הכל מעצמו אך עכ"ז אמר חנוך לנער עפ"י דרכו כדי שגם כי יזקין ויגדל בדעת ושנים לא יסור ממנה כי חינוך זה בא ממקום הנעלה ביותר עד שגם בימי הגדלות והזקנה לא יסור ממנה כך הוא בנער מט"ט גם כי יזקין כמ"ש גם זקנתי לא יסור כו' וד"ל. ובזה יובן ענין חנוכת המזבח דהנה במזבח שלמטה מקריבים פרים וכבשים ומזה שעולה לריח כו' בבחי' העלאה ובירור בזריק' והקטרת החלב יומשך הארו' עליונות בגילוי אור האלקי באש של מעלה כמו אריה דאכיל כו' שהרי נק' לחמי לאשי כו' וכמו"כ במזבח העליון ע"י קרבנות של מעלה נמשך אורות עליונים דאצילות כו' וכמ"ש בזהר ע"פ אש תמיד תוקד כו' אך הנה המזבח קטן מהכיל כל בחי' גילוי אורות ויחודים עליונים וגם אין בכחו להעלות כל העלאות כי כל התחלות קשות כנ"ל בנער וכלה כו' והעיקר מצד בחי' הקטנות ונערות שלא יוכל להכיל כ"א ע"י חיזוק גדול ממקום הנעלה ביותר כנ"ל. וכך מצד בחי' קטנות הערך דמזבח לגבי בחי' האורות עליונים כנ"ל בנער מט"ט ורחל הקטנה כו' והנה לזה הטעם הוצרך להיות חנוכת המזבח כמו בחי' החינוך לנער כו' והיינו ע"י הנשיאים דוקא שהמה ראשי כל שבטי ישראל וגבוהים במעלה מכל ישראל ונשיא א' לשבט קרבנו הוא מיוחד לחלק שבטו וכמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה שהן י"ב שבטים שבבחי' האצילות כידוע וד"ל (ולכך הוכפל כל קרבן נשיא בפ"ע ולא אמר וכן הקריב פלוני מפני שנצרך להיות החינוך למזבח מכל א' וא' בפ"ע מטעם זה) והנשיאים התנדבו בקרבנם עם מתנות רבות כמו הקערות כסף ומזרקות וכפות כו' ביתר מכפי המדה והוא לפי מעלתם הגבוה בשרשם מכל ישראל שכוללים כללות נש"י כו' וע"כ הקריבו רוב פרים וכבשים ועתודים למזבח החיצון וגם למזבח הפנימי כף אחת מלאה קטורת וכה"ג וזה פלא האיך התנדבו ביתר מכפי המדה עפ"י משפט התורה בקרבנות שבכל יום בתמיד של שחר וערביים שהיה רק כבש א' בבקר וכבש א' בערב כו' אך מטעם ענין החינוך הנ"ל הוא שהתנדבו הרבה פרים וכבשים ועתודים וקערות כסף כו' להיותם גבוהים במעלה מכל ישראל וכוללים כולם בשרשם באצילות כנ"ל נתנו למזבח לחנכו במתנה מרובה כדי שיהיה בכחו להכיל כל בחי' הגילוי אור האלקי וכל יח"ע שנעשה ע"י הקרבנות שיקריבו בכל יום משל צבור כמו תמיד ש"ש ושל ערב להמשיך בחי' גילוי אור א"ס בקרבנות התמידים ושארי העבודות דבר יום ביומו כל ימי זמן קיומו הכל הי' מאותו הכח והחיזוק הגדול שהתנדבו הנשיאי' בחנוכת המזבח וכמשל חינוך לנער שנותנים לו מתנות מרובות ומוליכו אביו ואמו וקרוביו הגדולים שיהא מתחזק בנפשו ויוכל להיות בית קיבול לקבל כל אשר ילמוד מעט מעט מידי יום ויום כו' שזהו הנקרא חינוך כנ"ל והיינו ב' דברים כאשר המתנות באים ממקום גבוה ונעלה ובריבוי יותר והן הנשיאים וריבוי נדבותיהם כו' וד"ל:

(מ) '''ועד"ז''' ממש יש בחי' חינוך לנער בכנ"י בכל דור ודור דהנה ידוע שכנ"י נק' אדם בצלם אלקים ממש אך הם בבחי' נער בחי' אנפי זוטרי כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו וכתיב הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כו' והענין הוא כי בחי' גילוי אור א"ס ב"ה שבנש"י בגופים הגם שיש בהם שכל ורצון ומדות אוי"ר הכל הוא רק בחי' קטנות ונערות כמו הנער לגבי הזקן כו' (ואפי' נשמות שבג"ע נק' נערים וכמ"ש במ"א בענין ונערים ממשתה כו') לגבי בחי' אדם העליון אנפי רברבי כו' וכמו"כ בתו"מ שעושים אעפ"י שהוא בציור אדם ראש ומוחי' ומדות כו' הכל הוא בבחי' הקטנות מאד בלתי ערך כלל וכלל לתו"מ שברמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא כו' וע"כ כדי שיוכלו כנ"י לקבל בתוכם כל גילוי אורות יח"ע שבמ"ע שהוא שם הוי"ה דאצילות צריכים לחינוך לחזקם כנ"ל והוא ע"י המשכות אורות היותר עליונים ממקום גבוה מאד נעלה כענין חנוכת המזבח ע"י הנשיאים ובריבוי המתנות או במשל הנער וכלה שאב ואם וגדולי קרובים מרבים במתנות גדולות כך נמשך לכנ"י רוב עוז וכח גדול מאור א"ס ב"ה בכבודו שלמעלה מעלה מכל ההשתלשלות דקו"ח מקור האצילות כו' שמשם יוכלו כנ"י להתחזק ברוב עוז וכח בנפשם האלקי' ע"י מתנות רבות ביתר מכפי המדה הרבה כו' להיות בחי' כלי בית קיבול להכיל כל גילוי אורות ויח"ע שבכל מעשה המצות ולקבל גילוי אורות עליונים במצות ק"ש ובמדות שבלב באוי"ר ומפני שהם בבחי' הקטנות וגם כל התחלות קשות ע"כ צריכים לחינוך זה כנ"ל ויש בזה ב' תנאים א' שיהיה העזר ממקום גבוה כמו הנשיאים והן שבטי י"ה דוקא שעלו להודות לשם הוי"ה דאצילות והב' ריבוי המתנות וז"ש תנו עוז לאלקים עוז וכח לשם אלקים שבכנ"י בבחי' החינוך ואח"כ יוכלו לקבל ולהמשיך מעצמם כנ"ל במשל הנער וכלה ובענין המזבח כו' וד"ל:

(מא) '''ואחר''' כל זה יובן ג"כ ע"ד הנ"ל שרש ענין הנרות דחנוכה דהנה העכו"ם לא בקשו לשלוח יד בישראל להרגם ולאבדם כהמן רק להעבירם על דתם לבד כמ"ש להשכיחם תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך כו' וכידוע בכל המעשים שעשו רק לטמאות ולחלל כל קדש כו' רק שיבוטל דת תורתם ויכפרו בה' אחד וכמארז"ל שאמרו העכו"ם לישראל כתבו על הקרן של שור שאין לכם חלק באלקי ישראל ולא יותר כו' ויש להבין מהו על קרן השור דוקא ולמה כל כונתם רק שיפרדו ישראל מאלקי ישראל מה יהיה טובתם בזה כ"כ ובלעדי זה מגיע אליהם רעה ביותר אך הנה ידוע דפני שור מהשמאל משם נמשך בריבוי השתלשלות בחי' גבורות קשות דעשו שהוא שור דקליפ' ועיקר הגבורות קשות הוא בקרני השור שמנגח בקרניו ושרש שרשו בפני שור דקדושה שע"ז א' ורב תבואות בכח שור והוא היפך הגבורות קשות לנגח ולהמית כל חי אלא להחיות עם רב ברוב תבואות שבכח השור וגם יש בשור בחי' הביטול בקבלת עול כמו שא' כשור לעול כו' והעול הוא ההכנעה היפך הנגיחה כו' ונמצא יש בשור טוב וחסד רב ודין קשה בקרניו כו' וזהו ההפרש בין שור דקדושה כמו בכור שורו כו' שרב תבואות בכח שור וכן בקבלת עמ"ש שבכנ"י אבל הגבורות קשות שבקרני השור הוא נמשך מפסולת הגבורה דקדושה שבפני שור העליון בריבוי ההשתלשלות וזהו שנמצא באדם טו"ר בנה"ב שלו ששרשו מפני שור העליון הטוב הוא העול והכנעה ורב כוחו להוציא רב תבואות בתו"מ כו' והרע היינו כעס ורציחה להרוג לרעהו כשור המועד כו' וכך יובן למעלה בפני שור העליון דקדושה שהוא בתכלית הביטול בעול מ"ש דלעילא ורב תבואות בכח שור זה (וכמ"ש במ"א בענין ותשרנה הפרות בדרך הלוך וגעה בביטול גדול מפני שרשם בפני שור העליון כו') אך בחי' הפסולת שבגבורות עליונות דפני שור יורד ומשתלשל למטה בק"נ כמו בחי' הרע שבשור לנגח כו' וזהו וימירו כו' בתבנית שור כו' שמשם יונקים החיצונים בבחי' גבורות קשות מאד להמית כל חי וכו' וד"ל וזהו ענין קרן השור שהקרנים הן המזיקין לאדם כשמנגח בהן והוא היפך טבע העול והכנעה שבו כנ"ל וע"כ שם עיקר שרש יניקה דק"נ וגם הקרנים אין בהם חיות כלל רק צמיחתן ממותרי הפסולת שבמוח הראש כידוע שהקרנים והטלפיים מותרות הצומחי' בראש ורגל (ובסט' דקדושה קרני החיות כנגד כולן בבחי' כתר) והנה שרש כנ"י הוא בבחי' אדם שעל הכסא כו' והיינו שרש הנשמות אבל שרש הגופים הוא מפנימי' דפני שור למעלה מבחי' החיצוניות הנופל בריבוי השתלשל' בק"נ היינו שהוא מבחי' פני אדם שבפני שור כו' מאחר שהגופים שלהם כלים לקבל אור האלקי בתו"מ ותשובה כו' עד שיכולים לעלות עד שרשם בפני שור דקדושה) וכמו באהבה דבכל לבבך בחלל השמאלי שהוא חום טבעי' דנה"ב וכן הקרבנות דבהמות ע"ג המזבח אין כח זה רק לישראל דוקא שיעלה קרבן המזבח הבהמה לריח ניחוח לה' ושיומשך גילוי אוא"ס למטה ממש וכן תפלות שבמקום קרבן להפוך לב הנה"ב לה' כקרבן לריח כו' עד שבזה יוכלל בפני שור העליון להיות נושא את האדם שעל הכסא וכו' ובחי' אדם שעל הכסא הוא שרש נש"י ולזה לא ניתן כח זה בקרבנות וכה"ג רק לישראל ולא לעכו"ם כו' וד"ל וזהו שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור דוקא לפי שהעכו"ם נתקנאו בישראל על זה שיכולים להיות מרכבה לאדם שע"ג הכסא בקיום תו"מ בגשמיות ובקרבנות ותפלות בגופים גשמיים שלהם מטעם הנ"ל והמה לא יוכלו להגיע לבחי' הקדושה דפני שור רק לבחי' החיצונית והנופל למטה מטה כנ"ל וע"כ ממילא רחוקים הם מאור פני מלך שעל הכסא כו' ומצד קנאתם רצו שגם ישראל יפרדו משרשם בפני שור דקדושה וע"כ גזרו אומר שיכתבו על קרן השור שמשם שרש יניקתם שיקבלו גם הם משם כמוהם ויפרדו עצמם מבחי' אדם העליון ע"י שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק אחיזה ושרש למעלה באלקי ישראל שהוא אדם שעל הכסא כו' דהיינו שלא יעלו בנפשם וגופם למעלה ליכלל בקדושה העליונה דאדם באמצעות תו"מ ותפלה ותשובה כו' אלא יקבלו גם הם מבחי' הגבורות קשות דשור שהוא קרן השור כו' שהוא בבחי' פירוד ופריקת עול מ"ש היפך ההכנעה והעול דשור דקדושה כנ"ל והיינו להשכיחם תורתך כו' וד"ל:

(מב) '''והנה''' ישראל שבאותו הדור לא הי' ביכולתם לעמוד נגד קליפה קשה דעכו"ם מפני שהיו מעטי' וחלשי' גם ברוחניות בסט' דקדושה בעבודה שבלב נגד התגברות הקליפה ולא הי' כח ועוז בנפשם האלקית שנק' נר ה' מצד שגבר עליהם המנגד להחשיך אורם ולהפרידם מאחדות ה' לגמרי כנ"ל אך ורק ע"י בחי' מס"נ שהי' בהם שלמעלה מן הטעם ודעת למס"נ על קדה"ש שלא לעבור על דת בשום אופן בעולם ולפי שזהו עיקר נקודת יהדותם כמו שהן דבוקים בשרש מקור חוצבם ממש בעצמות אלקות שלמעלה מהיות נק' נר ה' עדיין (כידוע דשרש נש"י בפנימיות אור אבא שהוא פנימי' ע"י) היא שעמדה להם ליתן להם כח ועוז גדול בנפשם לעמוד לנגד המנגד להמשיך אור דתו"מ שרצו להשכיחם כו' מחדש ממש ממקור הארת פנים העליוני' והוא הדלקת הנרו' במקדש שזהו להמשיך בחי' תוס' אור ממקור גילוי האור דחכמ' כמו שהוא במהו"ע ממש וכנ"ל בענין עטרת תפארת שיבה כו' (והיינו ע"י מס"נ על התו"מ דוקא מפני שבדרך צדקה תמצא דוקא כנ"ל וד"ל) וזהו שעשו עיקר הנס בהדלקת הנרות במקדש אעפ"י שעיקר הנס היה ניצחון מלחמתם כו' כי מה שנצחום הוא מפני מס"נ שלהם על התו"מ הנה זה היה עיקר הדבר מה שהדליקו הנרות שהוא להאיר אור דתו"מ ממקורם כנ"ל וד"ל וזהו שמפרש הענין של הנס כו' כשעמדה כו' להשכיחם תו"מ ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם בעמידה כגבור לריב ריבם כו' להאיר להם באור תו"מ מחדש והוא ע"י תשועה גדולה שעשית להם למעלה מן המדה ואח"כ באו בניך כו' והדליקו נרות כו' וקבעו ח' ימי חנוכה כו' ומפרש בגמ' דכאשר נכנסו העכו"ם להיכל טמאו כל השמנים שהוא בחי' הסתלקות אור החכמ' דקדושה כו' (וכמ"ש ארמי אובד אבי כו') והיינו להשכיחם תורתיך כו' וכשנצחום לא מצאו אלא פך א' חתום בחותמו של כה"ג שלא נטמא והדליקו ממנו ח' ימים והנה ידוע הקושיא דא"כ הנס לא הי' רק ז' ימים ויום הא' אינו מן הנס והענין הוא דאדרבה עיקר הנס ביום הא' והוא במה שהדליקו ממנו ח' ימים כידוע דז' נרות היינו ז' מדות דחכמ' שכלולים בחכמ' ונק' החכמה אור ז' הימים שכוללם יחד ונמצא מה שהדליקו מפך זה שהוא להאיר אור החכמה מחדש כנ"ל הוא עיקר הנס והוא כולל ז' ימים שכללותם יחד הן ח' ימים בלי הבדל כלל ביניהן מאחר שפך זה יש בו להדליק יום א' שכולל ז' ימים (עד"מ מן הכלל ופרט דכאשר כלול בפרט אין הכלל רק דבר א' וכשיוצא הפרט לגילוי מן הכלל איך לא ימנה הכלל מאחר שממנו יצאו וזהו שא' והדליקו ממנו ח' ימים ולא ז' כי גם יום הא' נמנה כמוהם) וזהו שמברכים להדליק נר חנוכה ולא נרות חנוכה כי הח' ימים יום א' הן והוא אור דחכמ' שנק' אור ז' הימים (מפני שהאור ממקור החכמה שזהו להדליק נר א' דחכמ' לבד וממילא יודלקו ח' ימים) (ומפני שבכל א' מן המדות מאיר ממקור החכמ' מחדש ע"כ בכל יום ויום מברך וגם ביום הח' להדליק נר כמו ביום הא') אך מה שמברך נר חנוכה דוקא הנה מבואר למעלה בענין חנוכת המזבח בריבוי המתנות כמו חינוך נערים שצריך להמשיך ממקום עליון ביותר כדי לחזק כו' כך כדי שיוכלו כנ"י לקבל ולהכיל מאור תו"מ מחדש אחר שמעטים וחלשים היו עד שרצו להשכיחם לגמרי כנ"ל ע"כ היו צריכים למתנה מרובה ממקום עליון ביותר והוא מבחי' עצמות אוא"ס שיאור באור חדש בתו"מ כמו בבחי' עטרת תפארת שיבה הנ"ל וד"ל וזהו לשון חנוכה ענין חינוך וענין חנייה כי נחלק לב' תיבות חנו כה והוא המשכת שע"ה נהורין מקור הארת פנים העליוני' שנמשך מבחי' כובע ישועה שבראשו להיות משם עטרת תפארת כנ"ל שמשם מקור ושרש המשכת כח ועוז לכל בחי' הארת אור החכמה דתו"מ בכל א' מישראל שיוכל להאיר בכל א' לפי ערכו לקבל מעט מעט כל זמן היות הנשמה בגוף ולזה מברכין להדליק נר חנוכה כי כנ"י נק' כ"ה כידוע וההמשכה מכל האורות העליוני' ביותר בשביל חינוך כנ"ל על להבא דוקא לכך א' להדליק כו' להבא (ונר חנוכה הוא מדרבנן ושרשו יותר עליון מאור דתורה לפי שהוא בא ממקור אור דחכמה דתורה כנ"ל) (וזהו שאנו אומרים ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה פי' גדולה היינו מבחי' כובע ישועה שהוא מקור כל ישועות וחסדים עליונים שבאור פני מלך בהארת הפנים העליוני' והיינו בחי' המתנה המרובה שנמשך לכנ"י לחינוך כנ"ל שזהו עיקר ענין לשון חנוכה ואח"כ באו בניך והדליקו נרות שזהו גילוי אור החכמ' בז' נרות דכנ"י מבחי' מקור החכמה כנ"ל שזהו ענין להדליק נר חנוכה לדורות עד גם דור האחרון שבעקבות משיחא יאר ה' פניו אליהם ממקור הישועות כו' כאשר מברכין להדליק נר חנוכה וד"ל):

(מג) '''וזהו''' לשנה האחרת קבעום ועשאום יו"ט ח' ימים בהלל והודאה ויש להבין למה חלק לב' דברים הלל והודאה הלא הלל הוא הודאה בהודו לה' כו' אך הנה ידוע בפי' הלל ב' דברים א' הילול ושבח כפשוטו והב' לשון בהילו נרו יהל אור שזהו ענין הבהקת האור ביותר שהוא בחי' גילוי האור הנעלם שמבהיק בתוס' אור ובבהירות יותר לפי שכל דבר שיוצא מן העלמו לגילוי יבהיק אורו ביותר והנה באמת ב' הפי' דהלל הללו הכל א' וזה נמשך מזה משום דהא בהא תליא דהנה השבח שמשבחי' לאדם באיזה מעלה בחכמ' או מדה טובה שיש בנפשו אעפ"י שאין בו בגילוי כמו שמשבחי' אך מצד העלאת מ"ן דשבח והילול מעוררים כח הנעלם בהעלם גדול בנפשו שיצא לגילוי כמו מלך שהוא חסדן גדול בעצם רק שהוא בהעלם בנפשו אעפ"י שאין בלבו חסד גדול כזה שמבקשים מאתו אך ע"י השבח שמשבחי' אותו שהוא חסדן גדול יוצא העלם הטוב והחסד בעצם שבנפשו ובא ללבו בגילוי וכך למעלה בשבח שמשבחי' באמרו יהי חסדך עלינו כו' ובאמת חסדי ה' כי לא תמנו כמו שהוא א"ס וחסדו בבחי' א"ס ממש רק שבא מן ההעלם לגלוי להיות מהווה העולמות בחסדו הגדול כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה וכן זן ומפרנס בחסד אל כל היום כו' וכך הוא בשאר המעלות ושבחי' כמו חכים ולא בחכמ' ידיעא שלתבונתו אין מספר בבחי' א"ס ממש וע"י הילול ושבח לחכמתו ית' יוצא מהעלמ' לגילוי אור דחכמ' למע"ב ולתורה וכה"ג שיתן חכמות לכל אדם וכו' ונמצא כל עיקר השבחי' הוא רק להוציא מעצם ההעלם לגילוי אור שזהו עצמו הגורם שיהי' גילוי אור זה בתוס' גדול ובהבהקה גדולה כי כל אור הנעלם שבא לגילוי יבהיק אורו כי פי' הבהקה הוא כאשר יאיר מתוך העלמו שהוא יותר מגילוי אורו כמו שהוא אחוז בעץ ופתילה וכמו שלהב' הקשורה בגחלת בהעלם שיוצא' בלהב בהיר יותר מאור הגחלת הגלוי כו' וזהו פי' בהלו נרו עלי ראשי וכן כי אתה תאיר נרי שזהו להאיר מהעלם האור במקור הנשמה שעי"ז תבהק ותהיל אור הנשמה ביותר כו' ונר הוי"ה נשמת אדם נמשך מן ההעלם לגילוי בהבהקת אור בכל ד' אותיות דהוי"ה שבה כו' והיינו ע"י ההילול ושבח שהנשמה תהלל יה פי' תהלל בהילול זה הרי יוצא לאור מההעלם די"ה לגילוי בתוס' אור ובהבהקה גדולה וזהו פי' הללויה שעי"ז יומשך מבחי' העלם המקיף דחו"ב דאצילות שנק' י"ה ממקורם בעצמות א"ס ב"ה שנק' חכים ולא כו' כנ"ל שכלולים בהעלם גדול בעצמותו ומעוררים לבא לגילוי חו"ב באצילות ומאצילות לבי"ע להיות בחכמ' עושה כל מע"ב וכה"ג עד שיוכל כל אדם לבקש חננו מאתך חכמ' כו' וכידוע דמצד עצמותו לאו מכל אינון מדות כלל אפי' רצון שהרי אומרי' יהי רצון כו' רק שע"ס כח"ב וחו"ג כו' כלולים בו כשלהבת הקשורה בגחלת בהעלם כמא' ע"ס בלי מ"ה בלי מהו' כו' וכן א' כי לא אדם הוא דאדם הוא שם הוי"ה חו"ב ומדות ודבור שהן י"ה ו"ה כידוע והיינו שא' יהללו את שם הוי"ה שיצא מהעלמו לגילוי בתוס' אור כנ"ל וד"ל:

(מד) '''אך''' הנה באמת יש להבין מאחר שאמר כי לא אדם הוא כו' איך ידמה לאדם בענין השבח וההילול כנ"ל שהרי האדם הוא נברא יש מאין בבחי' גבול ואין לנפשו שלימות כלל רק ע"י הכוחות שלה כמו חכמה ומדות כמו כשמשבחי' אותו שהוא חכם או חסדן הרי מעלות אלו מוסיפים לו שלימות ובלעדם יחסר מבחי' אדם אבל למעלה בעצמות א"ס ב"ה שהוא נק' שלימותא דכולא ואין דבר משלים אותו כו' הרי אין המעלות אלו דחכמה ומדות כו' משלימים אותו אשר ע"כ אמר חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיע כו' וכן א' והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה פי' החכמ' אינה מהות דבר מה שתקרא בשם חכמה להיות כמו דבר נוסף לשבח על עצם אור א"ס כי רק מאין תמצא שהוא ית' האציל החכמה מאין וכמאמר עביד מאנא וקרא בה גרמי' חכם כו' כי הוא ית' מובדל ומרומם ומושלל מכל ע"ס כו' וא"כ איך יתכן ענין השבח לשבחו בחכמה שהוא חכם או חסדן מאחר שהוא האציל ע"ס ע"י צמצום כי מצד עצמו לאו מכל אינון מדות כלל וכמ"ש כי לא אדם הוא כו' אך הענין הוא דההילול והשבח לעצמות א"ס ב"ה הוא להיפך משבח שמשבחים לאדם כמו שאו' חכים כו' היינו שנק' חכים ולא בחכמה ידיעא היינו שחכמה דאצילות נכללה ובטילה בעצמותו וכלא חשיבא עד שלא נק' חכמה ידיעא בשם כלל רק ע"י צמצום גדול וענוה יתירה הוא שצמצם א"ע להיות נק' חכים ומבין כו' כמא' במקום גדולתו כו' שמחמת גדולתו ענוה יתירה יש בו להוריד א"ע מגדולתו שאין חקר כמו שאא"ס למעלה עד כו' כך הוא מתפשט למטה כו' דהא בהא תליא וע"כ יוכל להשפיל א"ע מבחי' חכמה שבעצמותו שלתבונתו אין מספר להיות בבחי' אור חכמה דאצילות שנק' חכמה מוחא באו"כ וכן חסדו הגדול שבעצמותו להיות חסד אל כל היום באבי"ע כנ"ל ואמנם סיבת הצמצומים האלה מעצמותו הוא בא ע"י ההלל ושבח דווקא והוא במה שמשבחים אותו שהחו"ב ומדות חג"ת וכה"ג נכללים ובטלים לגמרי לגבי עצמותו ע"ד שאנו אומרים לך ה' הגדולה והגבורה כו' פי' לך הוי' שבאצילות ביח"ע במאצילן נכללים שם המדות גדולה וגבורה מפני שאין להם ערוך כלל לחו"ג שבעצמות ממש כנ"ל ועי"ז השבח דוקא בביטול והתכללות המדות כו' מעוררים המשכת אור עצמותו שיתצמצם בעצמו ויומשך להיות בקריאת שם חו"ג באצילות ונמצא השבח בזה הוא להיפך משבח האדם להוסיף לו מעלה כו' אלא אדרבה השבח הוא בביטולן והתכללותן כו' מפני שלא אדם הוא ואמנם שבח זה דומה לענין תוס' אור מן ההעלם כמו באדם שהרי בא ונמשך עכ"פ מן ההעלם דחכמה ומדות שבעצמותו לידי גילוי כו' ע"י השבח דוקא וד"ל (ובמ"א מבואר דגם בעצמותו לאו מכל אינון מדות כלל וגם הע"ס שבעצמות בטלים ונכללים לגמרי ובזה עיקר השבח באמרו לך ה' הגדולה כו' ועי"ז חוזר ומתצמצם להיות חכמה וחסד ורצון בעצמו' כו' והכל ענין א' דהעלם העצמות ממש הוא שבא לגלוי ע"י שבח והיינו ב' הפי' דהלל שהוא א' וזה נמשך מזה כנ"ל וד"ל):

(מה) '''וזהו''' הללו י"ה תחלה שהוא בחי' ההילול שהוא תוס' אור בהיר לי"ה שהן חו"ב דאצילות שיהי' נק' בשם חכים ומבין שהן שרשי כל האצילות כידוע בכונות דפ' ראשון הוי"ה אלקינו חו"ב שנק' תרין רעין דל"מ כחדא שריין כו' שהחכמה נמשך מאין ליש בהשגה דבינה אך א"א להיות יח"ע דחו"ב בק"ש כ"א ע"י הלל לי"ה תחלה בפסד"ז (וכמ"ש במ"א שמטעם זה יש מקום ושרש לפסד"ז למעלה מק"ש ותפל' ור"י שא' יהי' חלקי עם גומרי ההלל בכל יום כו' לפי שנשמתו הי' דבוק ביח"ע דחו"ב ע"י מצו' ת"ת כמו בתורתו אומנתו שפטו' מן התפל' וחייב בק"ש) ועתה בדורות האחרוני' שהנשמות נמוכות ביותר להיותם מבחי' עקביים צריכים למקור עליון ביותר שיאיר בכח נשמתם והיינו במה שמאריכים בפסד"ז בהללוי"ה שמעוררי' מבחי' העלם העצמות להאיר בשם הוי"ה דנשמות שלהם וד"ל (וזהו שא' יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח"כ יתפלל משום דשבח זה הוא עיקר ומקור שיהא זה גורם תוס' אור בשם הוי' בח"י ברכות דש"ע וד"ל) והנה אחר שההילול הוא לי"ה שהן חו"ב צריך להלל ולהוציא לאור מן ההעלם לו"ה שהן המדות ודיבור והיינו שם הוי"ה כסדרו דוקא שהוא י"ה חו"ב שבא להשפיע בו"ה שהן מדות ודיבור להיות גם הן יוצאין מהעלם לגילוי כנ"ל (ולכאורה הרי יש בכלל מאתיים מנה ואם בחי' חו"ב האירו ממקורם הנעלם בעצמות למה צריך הילול ושבח למדות ודיבור שכלולים בחו"ב כו' אך ידוע דיח"ע דחו"ב הוא בפנימיותם לעצמם למעלה הוא הרבה מבחי' אור שפעם לזו"נ שהן מדות ודיבור שזהו שם הוי"ה כסדרו מוחין דחו"ב שבזו"נ כו' ע"כ הוצרך להיות תחלה ההלל במקור דחו"ב לעצמן ואח"כ הילול בפני עצמו לי"ה שבזו"נ שהוא שם הוי"ה כאשר מוחי' דאו"א נמשכים לזו"נ וזהו הללוי"ה ואח"כ יהללו לשם הוי"ה והא בהא תלי' וכמ"ש כי בי"ה כו' וכמאמר מה שמו אדם קדמאה שהוא אור אבא מה שם בנו חכמה שבז"א כו' (וזהו שבפסד"ז או' חמשה הללוי' שפותח וחותם בהללוי' לבד תהלה לדוד להיות כי הלל ליה בראש וסוף הוא המקור האמתי להמשכת אור חדש בשמות דהוי"ה שהוא חו"ב שבמדות ודיבור שנק' יחוד זו"נ בש"ע) ולכך קדם פסד"ז לשתים לפני' דק"ש מפני שפסד"ז שייך לתפל' וכאשר דקדק לומר לעולם יסדר שבחו כו' ואח"כ יתפלל ולא אמר ואח"כ יקרא ק"ש ויתפלל כו' כי ק"ש יכול לקרות בלא פסוד"ז לפי שיח"ע דחו"ב הוא בק"ש ויחוד זו"נ בש"ע וד"ל) והנה בקריאת ההלל אומר הללויה הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי"ה יהי שם הוי"ה מבורך כו' ויש להבין למה הקדים הללו עבדי הוי"ה להלל לשם הוי"ה עצמו וכי יתכן להקדים הילול העבד להילול רבו כו' אך הנה ידוע שיש ב' מיני עבד א' עבד אלקי' והב' עבד הוי"ה כמו משה שנק' עבד הוי"ה ופי' עבד ה' הוא כמו ענין עובד אלקים שענינו לברר ולתקן לשם אלקים כידוע כך יתפרש עבד להוי"ה לתקן לשם הוי"ה כו':

(מו) '''ולהבין''' זה הנה ידוע בענין שם הוי"ה ואלקים כמו עד"מ שמש ומגן שהמגן נרתק להסתיר לאור השמש כך שם אלקים מסתיר לשם הוי"ה והוא צמצום אור האלקי להיות הבריאה מאין ליש עד שאת זלע"ז עשה האלקים כו' וכונת הצמצום הזה הוא שיבורר עה"ד טו"ר לאהפכא חשוכא לנהורא כו' בביטול היש לאין במלאכי' שאו' שירה בכל יום כו' וכמ"ש ברן יחד כו' ויריעו כל בני האלקים וזהו הנק' עובד אלקים שמתקן לשם אלקים להוסיף אור רב בשם אלקים ע"י העבודה שעובד ומתקן דבר וכמ"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן כו' ובתקון זה נמשך רוב ברכות והמשכות אורות העליונים בשם אלקים וכו' ועד"מ העבד שעובד לאדונו בקבלת עול בכל עבודתו בבית ובשדה הנה ע"י אמתית עבודתו יתברך האדון בכל אשר בביתו רק על ידי העבד כי האדון לא יוכל לעשות בעצמו כל מה שהעבד עושה וכמו יוסף שהיה עבד לפוטיפר ונתברך על ידו מאד וכך אליעזר עבד אברהם נק' זקן ביתו כו' שמעבודתו נתעשר בכל כו' וכך הוא למעלה במלאכי' שנק' עובדי אלקים עד בחי' מט"ט שנק' עבדו זקן ביתו שע"י נתברך שם אלקים וכמאמר נער הייתי גם זקנתי שרו ש"ע אמרו שזהו ענין הבירורים דבחי' ב"ן ע"י חנוך מט"ט כמ"ש ויתהלך חנוך את האלקים כו' וד"ל וכמו"כ יובן בענין עבד הוי"ה לתקן ולברך לשם הוי"ה בתוס' ברכה בלי שיעור כו' היינו כמו משה עבד ה' וכמ"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כו' עד"מ עבד שנתן לו רבו כל אשר לו במתנה ומינהו תחתיו להיות מושל ולעשות כרצונו בכל אשר יש לו שנק' בעל הבית במקומו ממש בכל ענין עסקי הבית והשדה ועבדי הבית נשמעים אליו כמו לבעה"ב עצמו כו' וכך הוא בעבודה דתו"מ שעבודה זו אינה כעבד שעושה מלאכו' גשמיות בעול כו' אלא הוא כמו בעה"ב בעצמו שגוזר ואומר כך וכך יעשו כו' והיינו ענין מצות ת"ת בדיבור כמו שא' מתנית' מלכתא שגוזר ואומר זה כשר כו' וכאשר יגזור כן יקום שנמצא הברכה המרובה באה שלא ע"י תיקון מלאכה שהעבדים עושים רק ע"י חכמתו וכח ידיו שרב לו לטרוח ולעסוק לצוות לעשות המלאכות והעבודות כך וכך וזהו עבד שלמעלה מבחי' בן כי הבן לא יוכל להביא לאביו ברכה מלמעל' כ"א כפי ערך שקיבל מאביו כו' אבל עבד זה יכול להביא ברכה ביתר מכפי ערך ומדה מאשר יצליח בחכמתו ויגיעתו כו' וזהו בחי' משה עבד הוי"ה שהוא עבודה ביגיעה ועול בתורה ומצות כמו שאמר תורה צוה לנו משה שזהו כמו הפוקד ומצוה בשלו ממש כך וכך יעשו מצוה זו ומזה ירחק כו' שבזה נמשך תוס' אור בשם הוי"ה בבחי' אור חדש כמו שנמשך אור חדש בשם אלקים ע"י הבירורים דמלאכים בביטול היש לאין כי הצדיקים ביגיעתם בתו"מ הוא בא ג"כ ע"י עול אבל עול זה הוא לעשות ולתקן לשם הוי"ה כמ"ש כ"א בתורת הוי"ה חפצו כו' אך בקבלת עול תו"מ מלמטה למעלה עי"ז נמשך תוס' אור גדול בשם הוי"ה דאצילות בכל פרטי הע"ס באו"כ וד"ל וזהו שא' הללויה לחו"ב דאצילות להוסיף אור ואח"כ הללו עבדי ה' בעבודה ותיקון לשם הוי"ה ע"י עסק תו"מ מה שבחכמה שבתורה אתברירו במדות בין טמא לטהור וע"י עבודה זו שעובדים ומתקנין לשם הוי"ה אח"כ הללו את שם הוי"ה שניתוסף אור גדול בשם הוי"ה אבל בלא עבודת הצדיקים שנק' עבדי הוי"ה ע"י ההלל והשבח לתקן לשם הוי"ה מלמטה למעלה לא הי' נמשך תוס' אור בשם הוי"ה משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא שהוא ע"י בירורים דשם הוי"ה ע"י הצדיקים (וזהו ההפרש בין פסד"ז להלל לשם הוי"ה ובין שתים לפני' שאינו מדבר רק בעבודת המלאכים שנק' עובדי אלקי' כנ"ל וד"ל) (מפני שפסד"ז הכנה לש"ע ושתים לפני' הכנ' לק"ש ומטעם הנ"ל וד"ל):

(מז) '''והנה''' ידוע שיש ג' מדרגות הלל וברכה והודאה והן ג' מדרגות זו למעלה מזו וכך הוא הסדר בתפלה תחלה ההלל בפסד"ז ואחר ההלל בפסד"ז בויברך דוד מתחיל הכנה לברכה שהוא ביוצר אור כו' ואחר הברכה ההודאה הוא בש"ע כמ"ש הפעם אודה את ה' כו' וביאור הדברי' הנה מבואר למעלה שע"י השבח וההילול ניתוסף האור בשם הוי"ה כמ"ש הללו את הוי"ה כו' כענין בהלו נרו כו' לפי שנמשך האור מן ההעלם לגילוי כו' והנה זהו רק בחי' ההתעוררות למעלה מעלה שיומשך מהעלם העצמות לידי גילוי אבל שזה האור הנעלם יבוא לידי ברכה ממקורו בעצמו תחלה זהו ענין הברכה שאחר ההלל כו' והענין הוא כידוע שיש בפי' ברוך ב' פירושים הפירוש הא' כמו והמלך שלמה ברוך לשון נפעל שנתברך ממקורו וכן גם ברוך יהיה וכה"ג והב' לשון מפעיל מה שממנו יומשך הברכה והשפע למטה כמו והי' ברכה ונברכו בך כו' וגם בפי' ברוך אתה כו' יש ב' פירושים הנ"ל א' לשון נפעל שיהי' אתה ה' מתברך מלמעלה מעלה כמו יהי שם ה' מבורך ממקורא דכולא וכה"ג וזהו בא ע"י ההלל והשבח בתחלה שמהללי' ומוסיפים אור גדול בשם הוי"ה כנ"ל אז עי"ז נמשך רוב ברכה מעצמות א"ס ב"ה והטעם הוא כי ההלל והשבח הוא מוציא ומביא את האור ההעלם לגילוי בתוס' אור כנ"ל עד שבזה יוכל להיות הברכה בתוס' מרובה על העיקר לאין שיעור וזהו פי' ברכו את הוי"ה כו' ופי' ברוך אתה ה' לנוכח שזהו ברוך לשון נפעל כנ"ל והיינו ג"כ מה שאמרו חייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום וכן ח"י ברכות בשם הוי"ה בש"ע הכל הוא לברך את שם הוי"ה מלמעלה מעל' כו' מבחי' ההעלם לגילוי ע"י ההלל שבתחילה והיינו לנגד ע"ס שכאו"א כלול מי"ס שהן מאה וכמ"ש במ"א ע"פ ועתה כו' והפי' הב' בברוך לשון מפעיל שממשיך השפע והברכה למטה גם זה אמת והיינו בחי' גילוי אור ושפע האלקית משם הוי"ה דאצילות למטה מטה בג' עולמות בי"ע עד עוה"ז הגשמי בשפע מזון גשמי ורפואה גשמי' בברך עלינו ורפאינו כשאו' בא"י כו' ואע"פ שזהו בחי' יריד' גדול' ע"י צמצומי' רבי' מאד אך מפני ששם הוי"ה מבורך ומתברך בעצמו תחלה ממהו"ע המאציל שהוא למעלה מכל ספי' ומדה כו' שזהו ענין ק' ברכות לשם הוי"ה כנ"ל עי"ז ממילא יבא הברכה והשפע מבחי' צדיק עליון למטה מטה ג"כ והא בהא תליא שאם אינו מבורך בעצמו תחלה לא יוכל לברך לשלמטה הימנו ואם הוא מבורך בעצמו יברך למקבלים הימנו וכמ"ש ברכות לראש צדיק שהברכות לראש צדיק הוא כדי שיברך למקבלים הימנו שאם לא יקבל בראשו ברכות אינו יכול לברך לאחרים וזהו ברוך אתה בעצמך תחלה ואח"כ יברך הוי"ה למטה והיינו פי' ברכו את ה' שיתברך מלמעלה אעפ"י שכבר מבורך אך כדי שיומשך ממנו תוס' ברכה למטה צריכים לברכו בכל יום בתוס' ברכה מאשר כבר מבורך וד"ל וזהו שעונין ברוך ה' המבורך כבר שיתוסף ברכה בשביל שיברך לעולם ועד בלי הפסק כלל וד"ל (ובמ"א מבואר בטעם שהברכה למעלה מן ההלל דלפי הנ"ל הכל א' רק שבברכה יוצא לגילוי בלבד כו' משום דהברכה עצמי' ומקורי' כמו שהיא בעצם המשפיע באה למטה כמו מבריך את הגפן כו' דענפי האילן יוצאין מן השרש כמו שהוא וראי' מאשר שכל ידיו כו' כי לא יוכל להיות בענף יותר מן השרש כו' אבל ההלל אינו רק לתוס' אור שאינו בבחי' עצם הדבר כמו שהוא רק להאיר החושך כו' וההודאה למטה מן ההלל שהרי א' ועתה אלקינו מודים כו' ואח"כ מהללים כו' ואח"כ ויברכו כו' הרי פתח בברכה ויברך דוד כו' ברוך אתה כו' ומסיים ועתה מודים ומהללים וחותם בברכה ויברכו כו'):

(מח) '''ובכל''' זה יובן מ"ש יהי שם הוי"ה מבורך אחר שא' הללו עבדי ה' הללו את שם ה' כו' דהנה עבדי הוי"ה הממשיכים ק' ברכות בכל יום בשם הוי"ה וכן בפסד"ז יהללו שם הוי"ה וכל זה אינו רק עתה בבחי' הזמן דמל' מלך מלך ימלוך עבר הוה ועתיד כו' וזהו פי' מעתה שהוא התחלת בחי' הזמן דו' אלפי שנין ושם הוי"ה היינו הי' הוה ויהיה שכולל כל התחלקות הזמן דמלך מלך ימלוך כו' הרי הברכה בשם הוי"ה מעתה הוא להוסיף אור בשם הוי"ה כל ו' אלפי שני כו' בכללו' מדות מקורי הו' אלפי שני' כמ"ש כי אלף שנים כיום כו' וזהו דוקא במדת מל' שמחי' כל הנבראים מאין ליש ובמקורה בו"ק דאצי' אבל למעלה מעלה גם ממקור הזמן דשם הוי"ה עבר הו' כו' ה"ז בבחי' עצמות המאציל שנק' עולם הא"ס עולם הנצחי' שאין לו תכלה ונצחיות הזמן הוא בא מעצמות הא"ס ע"כ אין לזמן הפסק כמ"ש במ"א בפי' ימלוך לעולם ועד בנצחיות דזמן ששורה בו מן העצמות דליכא זקנה קמיה קוב"ה עצמו ומ"ש וע"י יתיב כו' היינו בהארתו בזמן דזו"נ כו' וז"ש בזהר וע"ד בחילופי אתוון דאחד כי ועד נצחיות הזמן מפני שמאיר מן העצמיות ממש שלמעלה מן הזמן לגמרי ע"כ גם הזמן לא יופסק כלל וכמ"ש מלכותיה מלכות עלם וכן אנו או' דוד מ"י חי וקים וכידוע וד"ל וכן מ"ש דכתר מל' איהו כתר עליון היינו כשעצמות המאציל יאיר במל' שאז יהיה גם הזמן נצחי וע"כ יהי' בהמ"ק דלע"ל נצחי וכמ"ש ואני אהיה לה כו' חומת אש כו' ולכבוד אהיה בתוכ' כמ"ש אהיה אשר אהיה אנא זמין לאתגלאה וכן עד יעבור עמך הוי"ה למעל' משם הוי"ה והוא בשם אהיה דכתר שיאיר במל' שתהי' עט"ב כידוע וד"ל. וזהו יהי שם הוי"ה דאצילות מבורך מעצמות המאציל שלמעלה מן הזמן לגמרי והיינו מעתה שהזמן בבחי' גבול ועד עולם הנצחי שהוא אור א"ס עצמו שיאיר במל' לע"ל ויקויים מאה ברכות בשם הוי"ה לע"ל מבחי' העצמות ממש כמו שעתה שם ה' מבורך בתוס' אור ע"י עבדי הוי"ה שמוסיפים אור כנ"ל וזהו פי' מעתה שבבחי' המל' ועד עולם הא"ס גם אז יבורך בק' ברכות הללו מבחי' העצמות ממש וד"ל:

(מט) '''אך''' הנה מדרגה הג' הוא בחי' ההודאה שלמעלה מהלל וברכה והענין הוא כי כל זה שנתבאר בבחי' ההלל וברכה אינו רק בחי' הגילוי מן ההעלם דע"ס הגנוזות בעצמות ממש כו' כנ"ל שזהו עכ"פ בכלל השפעה מהעלם לגילוי אבל בחי' ההודא' הוא בעצמו' אא"ס ב"ה ממש שלמעל' מבחי' העלם וגילוי מאחר שנק' סדכ"ס דלמת"ב כלל ואינו בא בבחי' גילוי ההעלם כלל והוא כמו שהי' המלך בלתי מושג ונודע כלל ולא יכול איש להשיגו כלל וכלל לא במדותיו ושכלו וכו' שבודאי א"א שישיגו אותו בהלל ושבח דחכמ' ומדות אפי' בבחי' הביטול והתכללו' שלהם כנ"ל מאחר שמושלל לגמרי ממדות וחכמה וכמ"ש לאו מכל כו' וכמ"כ א"א שישיגו בברכה והמשכה שיתברך מן ההעלם כו' אלא רק בהודאה מרחוק לבד שמודים בהודאה שלמעלה מן ההשגה שהוא ית' מובדל ומרומם לבדו כו' כאדם המודה לגדול ממנו הרבה שאין לו ערך עמו בחכמ' שהודאה זו למעלה מן ההשגה משא"כ הודאה שמצד השכל כמו תלמיד לרבו שיש בזה ערך ויוכל לשבחו ולהללו כפי ערכו כו' אבל לאדם גדול שמופלג מערכו אין בו השגה בהודאה רק הודאה שלמעלה מן השכל וזהו שא' ועתה אלקינו אנחנו מודים לך פי' ועתה שבחי' עצמות א"ס ממש לא בא למטה בגילוי כימי העוה"ב אין אנו משיגים בו בהלל וברכה רק אנחנו מודים בהודאה ולע"ל יתגלה כו' ונמצא שההודאה הוא במהו"ע א"ס שלפני הצמצום והברכה בהמשכת ההעלם לגילוי בע"ס דאצילות והוא ע"י ההלל שבתחלה כנ"ל והן ג' מדרגות דבריאה ויצי' שהוא ההעלם ישת חשך סתרו יבא לידי גילוי בבחי' יצי' היינו הלל וברכה דהלל בהילו נרו כו' גילוי האור הנעלם והברכה הוא בא ממקור הנעלם והיינו בקו"ח שאחר הצמצום שנק' אור דיצי' ובו נגלה מן ההעלם שלפני הצמצום כו' שהן ק' ברכות דע"ס כו' וההודאה בבחי' האצילות שזהו למעלה מהיות בחי' מקור נעלם לגילוי אור דקו"ח בכללו' כו' והיינו סדר התפלה דפסד"ז ביצי' להלל יה בגילוי אור כנ"ל ואח"כ בחי' הברכה מן ההעלם כו' בויברך דוד ושתי' לפני' עד ש"ע שהיא בבחי' האצילות כידוע והוא רק ע"י בחי' ההודאה מרחוק בלא השגה כלל כנ"ל וכמ"ש בלידת יהוד' הפעם אודה את ה' אודה בהודאה שבלא טעם והיינו יהוד' בחול"ם דכתי' בנחמי' שתמיד יודה וזהו ותעמוד מלדת אחרי יהודה שא"א שיבא לכלל גילוי אור המדות דאוי"ר מבינה כו' מפני שבש"ע הוא בחי' ביטול עצמי בהודאה והוא ח"י כריעות דברוך בח"י חוליות כו' וכידוע וד"ל וזהו ועתה אלהינו כו' עתה דוקא אין לנו רק הודאה במוה"ע מרחוק ולא בא לגילוי אבל לע"ל שיתגלה מוה"ע למטה יקרא בשם ברכה שיתברך גם עצמות א"ס ב"ה שלפני הקו"ח מהעלם עצמותו ממש לגילוי כמו שעתה נק' ברכה מה שנמשך מהעלם דקו"ח לגילוי וד"ל ואמנם הנה ע"י בחי' הכריעה בהודאה גשמי' מרחוק בכפיפה שבראש וח"י חוליות כאדם שמודה לחבירו שאתו האמת שמרכין ראשו או ככורע ומשתחווה לפני המלך כו' עי"ז יבא לכלל ראי' מקרוב בגילוי מוה"ע לע"ל כמו בזמן תחה"מ וזהו שאמרו מאן דלא כרע במודים לא יקום בתחה"מ ולכאורה מה שייכות יש לזה ע"ז אך הכריע' במודים בחיצוניות גופו דוקא בחי' הודאה זו היא למעלה מכלי המוח והלב והיינו בעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מן הקו"ח שיתגלה לע"ל בתח"ה דוקא כידוע בענין טל אורות טליך שהוא טלא דנטיף כו' שישכון על העצם הקטן להחיותו בחיות האלקי ממש בחומר וצורה גוף ונשמה מעצמו' אור א"ס והיינו כאשר כרע גופו עכשיו במודי' עי"ז יהי' העצם הקטן שבשדרה כלי מוכן לקבל האור וחיות האלקי הזה אבל מאן דלא כרע במודים אין בו בחי' ההודאה בגשם גופו לא יוכל לקבל האור וחיות האלקי ולזה לא יקום בתח"ה כלל וד"ל:

(נ) '''ובזה''' יובן ג"כ בח"י ברכות דש"ע שיש בזה ב' מדרגות הא' הכוונה בברוך להמשיך מן ההעלם דע"ס לגילוי כנ"ל שזהו עכשיו שהברכה היא ההמשכה מע"ס הגנוזות שיבאו לגילוי בקו"ח עד אצי' ומאצילות לבי"ע כנ"ל וד"ל והב' הוא הכריעה בברוך בחיצוניות גופו בראשו וח"י חוליות השדרה שאעפ"י שזהו רק בחי' ביטול חיצוני לבד אבל שרשו יותר עליון מגופי הכונות בברכות דש"ע והוא מטעם בחי' ההודאה שבכריעות אלו שהיא במוה"ע ית' ממש שלא יכול לבא לידי בחי' ברכה מן ההעלם לגילוי רק לע"ל שגם הוא עצמו ית' יבא לכלל ברכה (וז"ש יהי שם הוי"ה מבורך מעתה מן ההעלם דקו"ח לבד ועד עולם הא"ס עצמו שגם אז יבורך וד"ל) וכן ברוך ה' כו' מן העולם ועד העולם וכה"ג יתפרש ברכו את ה' מן ההעלם דקו"ח המבורך בעצמו מהעלם עצמות ממש וד"ל וכנ"ל במאן דלא כרע במודים שאינו קם בתח"ה כו' כך הוא בענין הכריעות דש"ע ממש וזהו שא' בר"ע שהיו מניחו בזויות זו ומוצאים אותו בזויות וכו' בש"ע מפני הכריעו' שלו שהיו בבחי' הודאה שלמעלה מן הברכה כו' אבל לענין ביטול של הכוונה בברכות דשם הוי"ה צריך להיות בעמידה דוקא וכמו בעמדם תרפינה כנפיהם וכמו רחב"ד שהי' נחש כרוך על עקבו בתפלתו ולא הפסיק וגם לא זז רגלו כעומד בביטול גדול לפני המלך עד שלא ירגיש בנחש הכרוך על עקיבו כלל והענין הוא דנחש הקדמוני קיבל חיותו מרגלי הנוק' כמאמר דחויא קטיר לרגלוהי כו' ורחב"ד שהי' מעה"ח דחה והשפיל לנחש הקדמוני בעוצם הביטול בש"ע בעמידה ברגליו עד שלא הרגיש בנחש והמיתו כמ"ש בגמ' וד"ל (והיינו שרמזו שמי שאינו כורע במודים לאחר ז' שנים שדרתו נעשה נחש ז' שנים ז' מדות דקליפה שמפני שלא נעשה כלי בכריעת שדרתו בבחי' הודאה שלמעלה מעה"ד והוא עה"ח שאין שם אחיזה ושרש לחיצונים שזהו ענין תח"ה דכתיב ימותו ולא בחכמה דעה"ח כו' ע"כ שדרתו דוקא נעשה נחש דקליפה וד"ל) וזהו ועתה אנחנו מודים לך ומתחיל בברכה ויברך דוד לך ה' הגדולה כו' שזהו ביטול ז' מדות דאצילות שיעלו אל מקורם בעצמות המאציל והוא הקו"ח ועי"ז יומשך ברכה בתוס' התפשטות למטה אבל עתה בחי' ההודאה למעלה מהלל וברכה להיותה בעצמות ממש ולע"ל גם ההודאה זו יבא לכלל ברכה כנ"ל וד"ל (ומ"ש ר"ח מחזיקנא טיבותא לרישא דמנפשי' כרע להיותו מאותן נשמות שמעה"ח שלא היה בעה"ד כרחב"ד ע"כ כרע במודי' מעצמו כי גופו נמשך ממילא בביטול עצמי כמו הנשמ' למעלה מן הבחירה כו' וכמ"ש ויתהלך חנוך כו' וכמשה שנאמר בו טוב בטי"ת רבתי כו':

(נא) '''ומעתה''' יש להבין מ"ש בימים דחנוכה לשנה האחרת קבעום ח' י"ט בהלל והודאה כו' והיינו ההלל שאומרי' כל ימי חנוכה ויש להבין אם העיקר הוא מצות הדלקת הנרות דחנוכה מה שייך לזה ההלל וגם למה כפל באמרו הלל והודאה הלא ההלל הוא ההודאה במ"ש הודו לה' כו' ועוד יש להבין למה לא הזכיר גם ברכה וגם בועל הניסים לא הזכיר רק להודות ולהלל כו' אך הנה יש להקדים בשרש ענין נר חנוכה שהדלקת נר זה הוא יותר עליון מגופו של אור המאיר שהוא אור דחכמה דתורה וראי' ממה שמצות נר חנוכה מדרבנן שרשו למעלה מתושב"כ כידוע בענין ז' מצות דרבנן שע"ז א' בינה יתירה ניתנה באשה כו' כמ"ש במ"א והענין הוא כי בחי' אור דחכמ' הוא אשר כבר בא מן העלם לגילוי אור וכמ"ש יהי אור ויהי אור וכענין הלל ושבח הנ"ל כמו בהלו נרו כו' שזהו בבחי' יצי' כו' כמו יוצר אור ובורא חושך כו' כידוע אבל הנה יש שרש ומקור להתהוות מציאות האור שמשם מקור חוצבו כמו אש היסודי שהוא נק' אויר דק כידוע זהו למעלה גם מבחי' הברכה הנ"ל דהגם שהברכה היא בחי' השפעה עצמית ומקורית מן ההעלם לגילוי כנ"ל אבל מקור התהוות האור גבוה הרבה ממנו ויובן זה באור הגשמי בצור החלמיש שמוציאין ממנו האש הרי הצור בעצמו אעפ"י שיש בו חמימות מיסוד האש אבל אינו רק בדקות והעלם גדול מאוד כי הצור אינו חם במורגש כלל רק כשמכין בברזל יוציא כח האש הרוחני שיש בהעלם גדול בו כו' משא"כ שלהבת הקשור' בגחלת שהשלהבת הבאה בגילוי ישנה כמו שהיא בתוך הגחלת רק שאינה נראית לעין וזהו הפרש בין העלם העצם וכח היולי להעל' שישנו במציאות כו' שההעלם היולי יש בו כח לאין שיעור ואינו נגלה כלל בעצם כמו שהוא ביסוד האש עצמו הרוחני שאינו בא בגדר חמימות כלל כו' וכמו בצור החלמיש משא"כ בגחלים לוחשות וכה"ג וד"ל והדמיון מזה יובן למעלה בענין ההפרש בין הללויה הנ"ל שהוא בחי' גילוי אור הנעלם להלל הגדול שאומרים בחנוכה דהלול זה שבחנוכה הוא מדבר במקור התהוות הגילוי אור שמשם נחצב שעדיין לא בא לכלל העלם וגילוי כלל כמשל הנ"ל בצור ואש היסודי שלמעלה גם מן הברכה שהיא מקור הגלוי אור ושפע ונק' חשך שהוא ההעלם בבחי' בריאה שקדם לאור וכמא' ברישא חשוכא והדר נהורא ועד"מ שפע שכל הבא בגילוי מהעלמו רק אפס קצהו אבל עכ"פ הרי בא הדבר לכלל השפעה והמשכה למטה רק שלא נגלה כולו כי העיקר נשאר למעל' הנק' חשך כו' אבל בחי' העלם העצמי והיולי הנ"ל כמו מקור העצמי להיות משם כל מציאות האור הנק' אויר שהוא בחי' העלם האור במקורו העצמי טרם שיבא לכלל השפעה בהעלם וגילוי כלל כמו בצור טרם שיכוהו בברזל שאינו מסוג חום אש כלל וכה"ג באש היסודי שנק' אויר וכמשל הידוע בשכל הנשפע טרם שישפיע שכלול בעצם כח המשכיל של המשפיע רק ע"י התעוררו' קושיות יביאוהו להיות מקור משפיע כו' וד"ל וזהו כמו הכאה בברזל על הצור שיוציאו ההעלם כו' ונמצא שבהעלם עצמי זה אין בו מקור שפע עדיין ולכך נק' בשם גבורות דהיינו הנק' בזוהר בשם בצד"ק והוא בחי' גבורות דע"י שמלובש בח"ס כו' שרק ע"י בחי' הכאה בצור זה שנק' בצ"ק יוציאו ניצוצות כו' וכמ"ש קול ה' חוצב להבות אש ונק' פטיש החזק כידוע וד"ל:

(נב) '''ועד"ז''' יובן ענין ההלל שהוא למעלה מן הברכה שהוא בחי' ההעלם העצמות ממש שנק' בצ"ק שממנו מקור להתהוות האור הוא גבוה הרבה מן המקור שמשם נמשך הברכה שנק' העלם לגילוי שהוא מבחי' החסדים דוקא שיורד מן הגבוה לנמוך היפך טבע הגבו' דבצ"ק הנ"ל וע"כ הברכה טבעה לירד למטה מטה משא"כ הגבורות טבעה בבחי' הסתלקות למעלה מעלה בעצמות דוקא והוא בחי' צור דגבורות דע"י והברכה בחסד דע"י וד"ל אך בחי' ההמשכה מבחי' העלם העצמו' הנ"ל הוא ע"י כח וכמ"ש ועת' יגדל נא כח כו' וכן קול ד' בכח כו' מאחר שהוא תכלית ההעלם בעצמו אין זה רק כמכין בצור הנ"ל וזהו ע"י ההלל שהוא בבחי' ההודאה דוקא והוא ההלל הגדול וראי' ממה שהעיקר בו מ"ש הודו לה' כו' משא"כ הלל דפסוד"ז אינו רק בגילוי אור די"ה ו"ה שבא בדרך העלם וגילוי בלבד ולא מלמעלה מעלה ממקור העלם הגילוי אור הנ"ל וז"ש ומהללים לשם תפארתך מהללים לשון מפעיל שממשיך ומפעיל מקו' לגילוי ההלל דיצי' שבפסד"ז וכמ"ש במ"א וד"ל ובכל זה יובן מ"ש לשנה האחרת כו' בהלל והודאה ולא הזכיר ברכה כי הלל זה אינו בבחי' הילול ושבח דפסד"ז שאינו רק גילוי אור מן ההעל' בלבד אלא הלל זה הוא בעצמו' ממש שמשם נמצא המקור לכל גילוי אור מהעלמו כנ"ל והוא בבחי' הודאה שהיא במוה"ע ממש כנ"ל רק שהלל זה מביא להודאה וכמ"ש ועתה מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך לשון מפעיל כו' וז"ש להודות ולהלל לשמך הגדול מפני שעשית לך שם גדול דוקא שזהו בבחי' מל' דא"ס שלפני הצמצום דקו"ח שנק' שמך הגדול כידוע בפי' שמי' רבא והוא כמו לע"ל ממש וד"ל: אך הטעם שבחנוכה דוקא קבעום בבחי' הלל והודאה הנ"ל לפי שכנ"י נק' נרות ה' וכתיב כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי וכידוע דיש ב' מיני אור א' נהורא חיוורא אור המאיר מאור זרוע לצ"ע באור החכמה כו' וכמ"ש כי אתה אבינו כו' והוא בחי' תושב"כ כו' אך בימי חשמונאי נפלו למטה כ"כ מפני שגברה עליהם בחי' חכמה דקליפה להשכיח' תורתך כו' וכבה אורם המאיר ממקורם הוצרך להאירם כמו שהם במחשכים ושרש החשך הגשמי הוא בחשך שקדם לאור כו' והוצרך להאיר זה החשך מן המאור עצמו שנק' העלם העצמות שבהכרח צריך שיומשך מעצמות ממש שמשם מקור כל העלם וגילוי כנ"ל במשל הצור וזהו שמצות נ"ח על פתח הבית מבחוץ להאיר את החשך הגס דקליפה כו' שזה בא מהמדרגה העליון ביותר וזהו שקבעום בהלל והודאה דוקא ששייך לענין הדלקות נרות דחנוכה שהן ג"כ למעלה מבחי' גילוי אור מן ההעלם כו' וד"ל:

(נג) '''ובכל''' הנ"ל יובן יותר ענין הדלקות נרות דחנוכה במה שעשו עיקר הנס בפך א' דשמן כו' ולכאורה עיקר הנס הי' בנצחון המלחמה רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים כו' ואז ממילא נכלל נס דפך א' שמן טהור כי יש בכלל ר' כו' וגם נצחון המלחמ' הי' בכ"ד כסליו שבו ביום היה עיקר הנס ויו"ט דחנוכה מתחיל בכ"ה מפני הנס שמצאו פך א' שמן טהור איך עשו מן הטפל עיקר כו'. אך הענין הוא כנ"ל דעיקר הנס הי' בהחזרת התו"מ להם כי רצו העכו"ם להשכיחם תורתם דוקא ולא לאבדם כו' והיינו שטמאו כל השמנים שבהיכל שהשמן הוא בבחי' מקור אור דחכמ' דתור' אבל במה שניצולו נפשו' שלהם ונצחו מעטים לרבים זה הנס נכלל בעיקר הנס דשמן טהור וכמ"ש וזדים ביד עוסקי תורתך דוקא כי הרי לא רצו לאבד גופם רק לבטל תורתם וע"כ לא עשו עיקר הנס מנצחון המלחמה רק ממציאת השמן הטהור דוקא שהוא מקור אור דתו"מ כו' ויובן תוס' ביאור בזה עפ"י כל הנ"ל בבחי' הלל וברכה והודאה שהוא בחי' העלם וגילוי חשך ואור כו' והדלקת נרות דחנוכה הוא במקור העצמות ממש שמשם יאיר כל העלם כו' שנק' בשם בצ"ק כנ"ל באורך ויש להקדים לזה ענין א' והוא מ"ש כי נר מצוה ותור' אור דמשמע שמנר דמצוה דוקא יבא אור בתור' וזה פלא לכאורה דהלא אור דתורה הוא מקור לנר מצוה שהן בחי' כלים מכלים שונים לאור דתורה אך הנה פסוק זה מרמז על נר מצוה דחנוכה דאעפ"י שהוא מדרבנן הוא מקור לאור דתורה מטעם הנ"ל והוא משום דנר חנוכה הוא בחי' מקור התהוות מציאות האור מן ההעלם כמשל הצור החלמיש כו' כנ"ל:

(נד) '''ויובן''' זה בתוס' ביאור מדמיון ההפרש שמצינו בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי דהנה ארז"ל ע"פ במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וזה פלא הלא נא' ותורה אור האיך יקרא מחשכים כו' וגם למה דוקא תלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי כו' אך הענין הוא כידוע שבא"י היו לומדים הלכות פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כ"כ רק מאשר נצרך לבאר טעמי ההלכות על בוריין היו מקובלים בזה איש מפי איש גם ר"י ור"ל שעסקו בפלפול שחיברו תלמוד דירו' אבל זה הי' רק בינם לבין עצמם דר"ל היה מקשה לו קושיות ור"י מתרץ ואחריו תלמידו ראב"פ וכה"ג אבל רוב התלמידים היו לומדים הלכות פסוקות בקצרה רק טעמיהן של הלכות כפי שהי' בקבלה שהוא הנק' גירסא אבל בני בבל כל התלמידים עיקר עסקיהם הי' דוקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים על כל הלכה ודין בעומק רב עד שהוציאו לאור כל דין ודין לאמתתו ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינין מחודשים לגמרי כידוע בענין פלפול דהויות דאביי ורבא בתלמוד בבלי כך הי' בלימוד רוב התלמידים ולכך א' במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי שנק' מחשכים כמו ההולך בחשך שלא יראה אור כך לא יוכלו לעמוד על אמתית הטעם של הלכה כי הנה עיקר הפלפול הוא שכל דבר הלכה ודין לא יעלה בהשקפה ראשונה שמשיג הטעם שבה לאמתתו להניח הדבר בהסכם אדרבה יקשה בעיניו מיד על הטעם ויהי' קשה לו מאד להבין להשיג עומק המושג בה דהיינו כשירצה לעמוד על טעמו של דבר בעמקות לא יוכל להגיע אל אמתית המכוון לעולם ואף אם יתייגע וימצא טוב טעם יותר מן הראשון יסתור בקושיות רבות ויהי' הדבר מופלא ונעלם יותר מעין השכל והטעם וכל שיעמיק דעתו יותר יותר יבא לכלל הפלאה והעלם תוכן עומק הדבר לאמתתו וזהו הנק' העלם אחר העלם ובזה יש ריבוי מדרגות בין הפלפולין יש שהקושיות רבות לסתור מה שבא בהשגה שנית אחר ביטול השגה הראשונה וכן אחר ביטול השגה שניה יבא להשגה שלישית יותר טוב יסתור גם זה בקושיות וזהו העלם אחר העלם עד שיארך הפלפול כמו כ"ד קושי' וכ"ד פרוקי' כו' שהוא טורח ויגיעת השכל בעילוי אחר עילוי וכל מה שיעמיק השכל בעילוי יותר יותר הדבר בא בהעלם והעדר אור אמתית ההלכה על בורי' אך לאחר שיתרץ כל ריבוי הקושיות וסתירות ויבא לתכלית עומק אמתית הטעם של ההלכ' זהו הנק' פלפול גדול ואם יבא לאמתת הדבר בלא טורח רב בקושיות ותירוצים כ"כ יקרא פלפול קטן כו' ועכ"פ אנו רואים שעיק' הפלפול הוא רק הפלאת עומק המושג ע"י הקושיות שלא יוכלו להשיגו וכל השגה מתבטלת מפני הקושיא עד שנשאר הדבר בהעלם והסתר מאד מעין השכל לגמרי אך אם הי' הדבר נשאר בהעלם והעדר הידיעה לגמרי א"כ מהו תועלת הפלפול שהוא רק לידע תכלית האמת כו' אבל הענין הוא שאחר העדר הידיע' והשגה שע"י רוב הקושיו' והעלמות בהעלם אחר העלם כנ"ל הרי יבא לכלל השגה אמתית הדבר כמו שהוא בלי שום קושיא וסתירה עוד וכמו המסנן ע"י המשמרת או כמו מצרף לכסף כו' שע"י בירור כל סיג גם היותר דק נשאר הכסף נקי בתכלית או היין צלול בתכלית כו' וכן המרקד קמח בי"ג נפה וכה"ג וד"ל:

(נה) '''וזהו''' שאמר במחשכים הושיבני כו' דהנה כפי המבואר בעיקר ענין הפלפול שהוא הפלאת והסתר האמת ע"י הקושיא שמסתיר ומבטל אור השגה הראשונה וכן השגה השניה והשלישית כו' כנ"ל א"כ מה שהשיג והשכיל בהשקפה הראשונה שהי' נק' אור מיד נחשך האור הזה כי אבד ונתבטל לגמרי כו' וע"כ יקרא בשם חשך כמו שאדם הולך בחשך ולא יראה אור כך מניעת השגת האמת נק' חשך והעלם כו' וכל שיקשה קושיות יותר יותר יחשך אור האמת ויתעלם עומק הדבר כנ"ל ולזה א' במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי דוקא כי עיקר הפלפול הוא המחשיך האור בחשך והעלם אחר העלם והיינו מחשכים לשון מפעיל ואמנם הנה אם הי' נשאר הדבר בהעלם וחשך אין זה תועלת כלל מכל הפלפול כנ"ל רק אדרבה שמחמת הפלפול שיעשה חשך והעלם יבא אח"כ אור גדול הרבה יותר מאור הראשון שהיה לו בהשגות הראשונות שנסתרו ונתעלמו ע"י הקושיות כו' דהיינו לאחר שנתרצו כל הקושיות והעלמות (כמשל המצרף כו' שהשלהבת עושה בלבול ותערובות עולה ויורד ומזה מתברר הסיג כך ע"י הפלפול כו') יאיר לו אור האמת באמתו של הענין לתכליתו לאחר שחשך לו קודם ואם לא החושך שקדם לו הרבה בפלפול הקושיות ותירוצים כו' לא היה בא לאור אמת כזה ונמצא זה האור האחרון שאחר החשך הקדום ממקום גבוה מאד ירד שאין לאורות השגות הראשונות ערוך לו כלל עד שכולן כשקר לגבי האמת כו' כי הרי אור השגה הראשונה היתה מצומצמת מאד ומה שנסתרה בקושיא ונשאר הדבר בהפלאה והעלם שאינו יכול להשיג כענין מה פשפשת כו' ה"ז עליית אור השכל שעלה מן הצמצום לבא לידי אור השגה גדולה יותר אך מה שעדיין הדבר בהפלאה והעלם נק' חשך ולא אור מאחר שאינו משיג מאומה ואמנם זה שבא לכלל העדר השגה שאינו עומד עדיין על האמת מפני הקושיא ה"ז עליה במדרגה הרבה ממה שהי' נדמה לו שמשיג הדבר עד"מ תינוק הקטן בדעת שלפי קוצר דעתו נדמה לו שמשיג בטוב והגדול ממנו שאינו משיג היינו מפני שיודע ביטול השגת התינוק ומה שיכול לידע שאינו יודע זוהי עלייה אך לפי זה כל שיעמיק יותר יותר לא יכול לבא לידיעת האמת ונק' חשך ביותר א"כ איך נקרא עילוי היותר גדול הלא זהו ירידה בתכלית אבל הענין הוא דכאשר אח"כ חוזר לבא על אמיתית הדב' זהו הנק' ירידה מלמעלה למטה ממקום הנעלה ביותר במה שיביא מתכלית ההעלם לגילוי ובזאת ניכר יתרון מעלת החשך על האור דכאשר חוזר ויורד מלמעלה למטה אחר העליו' בהעדר השגות להאיר מן ההעלם לגילוי שהארת אור הזה הוא גבוה הרבה מן האור והשכל הראשון והשני כו' וז"ש כיתרון האור מן החשך דוקא פי' יתרון האור שבא מלמעלה למטה מן החשך שקדם לו בהעדר האור יש בו יתרון רב מגופו של אור דחכמה המושג כו' ונמצא מובן מזה דתלמוד בבלי גבוה הרבה מתלמוד ירושלמי במה שע"י הפלפול נבוכים המה בהעלמות וקושיות רבות שנק' מחשכים מזה דוקא יבא להם יתרון האור הוא החזרת אמתית האור מלמעלה למטה ממקום הגבוה ונעלה ביותר והיינו מפני שבא מתכלית ההעלם לגילוי שמחמת זה יאיר אור אמת לאמתתו הרבה יותר מתלמוד ירושלמי הגם שמאיר להם האור מיד כי זהו כמו השקפה ראשונה ושני' כו' משא"כ ע"י רוב הקושיות לסתור הכל יהי' יתרון האור מן החשך לאור אמתתו בלי שום סיג ותערובות כמשל המצרף והמסננת הנ"ל וד"ל) ומ"ש במחשכים אין הכוונה שנשאר בחשך אלא הכוונה על האור שיבא בדרך ירידה מלמעלה למטה אחר החשך שהוא ממקום היותר גבוה כו' וד"ל):

(נו) '''ובזה''' יובן מה שנחלקו בשני מדריגו' דחריף ומקשה ומתון ומסיק הי מנייהו עדיף והוסכם דמתון ומסיק עדיף דבחי' הירידה וההמשכ' מן ההעלם לגילוי נק' מתון ומסיק שמסיק ומוריד בבחי' או"י מן ההעלם לגילוי שהוא ירידת אור האמת שבא אחר הקושי' והסתירות כו' משא"כ חריף ומקשה הוא שכח שכלו חריף בבחי' הגבורות דאו"ח להסתיר ולהעלים אור האמת בהעלם אחר העלם עד שלא יוכל לחזור ולהוריד אור האמת וה"ז כעולה בעילוי אחר עילוי ואינו יורד עוד כו' כך חריף ומקשה אינו אלא שיכול להוציא מן הגילוי אל ההעלם ויביא כל גילוי אור לידי העלם כו' שאין זה מעלה כלל לגבי המקבלי' אבל מתון ומסיק שמביא ההעלם לידי גילוי עדיף לגבי המקבלים וד"ל ובאמת א"א לומר שחריף ומקשה אינו רק שמקשה קושיות בלתי יבוא לפסק הלכה כמו רבה חריף ומקשה כו' וכן א"א לומר במתון ומסיק שאינו חריף ומקשה כלל רק מתון לכווין לאמיתת הלכה שא"כ מה יש מעלה במה שמסיק ומוריד מן ההעלם מאחר שאינו עולה במעלות דהעלמות הקושיות שמזה יבא יתרון האור דוקא כנ"ל אלא הכוונה הוא דחריף ומקשה שמחמת רוב חריפותו בקושיות אע"פ שזהו עילוי גדול מ"מ לאחר ירידתו מתכלית ההעלם כזה לא יוכל לכווין אל אמיתת הדין וההלכה איך שהוא עפ"י אמיתת' של תורה כמו תלמיד א' מב"ש שהיה לו ג' מאות תשובות בצרת הבת כו' או כתלמיד ר"מ שהי' יודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים שזה עפ"י הדין האמת של תורה כו' ואמנם מתון ומסיק הוא ג"כ חריף ומקשה אבל ירידתו מלמעלה למטה אחר הפלפול הוא לאסוקי שמעתת' אליבא דהילכתא דוקא וזהו שהוא מתון בעלותו בקושיות ומסיק בירידתו שיהיה יתרון האור הבא אחר החשך יכוין לאמתת' של תורה כו' ולכך מתון ומסיק עדיף וד"ל (ועכ"ז כאשר חריף ומקשה יכוין לאמתתו של תורה מעלתו יותר עליון הרבה ממתון ומסיק כו' לפי שאורו בא ממקום הנעלה ביותר וע"ז רמז בג' מעלות נ"י קו האמצעי שכלול מב' אלה דאו"י ואו"ח עמוד הימיני בקו הימין שיורד באו"י כמתון ומסיק פטיש החזק בבחי' או"ח דקו השמאל שהוא בחריף ומקשה וכמשל המכה בצור בפטיש החזק שמוציא נצוצות כו' וכמשי"ת):

(נז) '''והנה''' ידוע שיש מחלוקת אם החשך הוא רק העדר האור בלבד ואינו מהות בריאה בפ"ע כלל וא"כ צריך שיוקדם אור לחשך שאל"כ א"א למציאת חשך כלל או גם במקום שלא הגיע שם אור מעולם שזהו ג"כ נק' העדר האור אבל במקום אור אין מציאת לחשך כלל ולפ"ז האור גבוה מן החשך אחר שעיקר מציאותו בהעדר והסתלקות האור אבל הדיעה השנית והוא האמת דהחשך הוא בריא' בפ"ע וקדם מציאותו למציאת האור שהרי א' והארץ היתה כו' וחשך ע"פ תהום ואח"כ ויאמר יהי אור ויהי אור ואח"כ ויבדל בין האור כו' וכן מוכרח ממה שאו' יוצר אור ובורא חשך הרי האור בבחי' יצירה והחשך בבחי' בריא' וכיתרון מעלת הבריא' על היצירה כך יתרון מעלת החשך על האור כו' וכן מארז"ל כברייתו ש"ע ברישא חשוכא והדר נהורא כמ"ש ויהי ערב כו' והענין של ערב ובקר הרי ערב קודם לבקר ואם אין ערב אין בקר הרי החשך הוא הגורם האור ובמ"ש ויבדל כו' הרי קרא לאור יום ולחשך לילה מדת יום באור יותר טוב מן מדת לילה בחשך שהרי א' חסד אל כל היום כו' ואמנם הענין הוא דשני הדיעות אמת דהעדר האור הוא החשך מלמטה למעלה שהאור קודם ונסתלק כנ"ל בענין הפלפול שהשקפה ראשונה שנק' אור מתבטל ע"י הקושיא שזהו ההעלם שנק' העדר האור וכן בהעדר גילוי אור בתחלה נק' חשך אבל מלמעלה למטה החשך קודם לאור והוא ההעלם שקודם לגילוי כיתרון מעלת הבריאה על היצירה שההעלם הוא בבריאה והגילוי אור הוא ביצירה כמ"ש יוצר אור כו' והוא כאשר בא הגילוי מן ההעלם בתחלה שזהו ירידת האור אחר שקדם לו החשך כמו בקושיות כו' וד"ל (וזהו שאו' גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור שיש כאן ב' מיני אור וב' מיני חשך אור שקודם לחשך והעלם כנ"ל ואור שאחר החשך וההעלם וזהו גולל אור מפני חשך וחשך כו' וב' מיני חשך א' חשך שקדם לאור כמו ויהי ערב כו' וכמ"ש ולחשך קרא לילה והב' חושך שאחר האור שהוא הנק' העלם ומן ההעלם שבא לגילוי אור הוא אור הב' שבא אחר ההעלם כנ"ל וד"ל):

(נח) '''אך''' עדיין אין מתיישב לנכון דאיך אפשר שבני א"י לימודם הי' רק בהשקפה ראשונה לבד שנק' אור בבחי' יצירה שקודם לחשך והעלם כו' ועוד דענין הפלפול כבר נמשך ע"י משה שהכה בסלע במטהו שע"ד זה נענש וכמ"ש יען כו' להקדישני לעיני ב"י כי אם הי' אומר אל הסלע לא היה פלפול כלל אך שינה את הציווי ויך את הסלע במטהו פעמים זהו ענין הפלפול דהסלע הוא הצור הקשה מבחי' העלם יסוד האש שהוא בחי' ההעלם והקושי כמו הקושיא שקשה כסלע להסתיר האור וכמ"ש בר"מ דכל קושיא מסט' דקליפה שהן בחי' גבורות קשות וכו' אך בהכאה זו על הסלע במטה משה יצא מי החכמה מתכלית ההעלם לגילוי אור שזהו תכלית הפלפול כנ"ל וא"כ מהו החילוק בין ב"ב לבני א"י אם לא שבני א"י לא למדו רק משנה וידוע שתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה שזהו העלם וגילוי כנ"ל דא"כ למה נק' תלמוד ירוש' כו' אלא הענין הוא כידוע בענין הזוגות שנק' אשכולות איש שהכל בו דהיינו כל מה שנתחדש ע"י הפלפול דאביי ורבא נודע להם אמתתו של הדבר בתחילה בלא פלפול רק שע"י הפלפול בחשך ילך עד שיגיע לאור והוא לברר ולטהר כל טומאה דק"נ שבקושיות ואותן הזוגות היו מעולם התיקון שלא היו צריכים לבירור זה כלל וזהו הנק' או"י שהולך ומאיר מגבוה לנמוך גם במקום חשך ואפילה דק"נ שלא יוסתר אורו משום קושי' כו' וזהו חטא מי מריבה שלא אמרו בדבור להסלע והוצרך להיות ע"י הפלפול וזהו במחשכים הושיבני במחשכים ממש שהן הקושיות דק"נ וכו' אך בקושיות ותרוצים נתברר ונטהר כל טומאה כמו האריז"ל שהיה מקשה עד שמזיע כי בזה ישבר כח הקליפה דוקא ולכך הזיע מכח הקושיא כי יניקתם מן הפסולת שהוא הזיעה וכשיוצא החום הטבעי לחוץ בזיעה זהו בירור הפסולת וזהו כאשר היה מקשה בכח דוקא ואז יוצא לאור האמת כהכאת הסלע וכו' וד"ל וזהו ההפרש בין ב"ב לבני א"י דבח"ל אויר העמים טמא מק"נ כו' לא יוכל לבא אליהם האור האמתי ממקור החכמה כמו שהוא בלי יצטרך לפלפול גדול בקושיות ותרוצי' והוצרך להיות ע"י פלפול שהוא המביא כל גלוי להעלם והסתר שהן הקושיות שבזה ישבר כח הק"נ וכהכאת הסלע וכה"ג אבל בא"י שאין ק"נ שולטת שם בגסות כ"כ (רק ע"י פרוכתא קלישתא כידוע) ולהיותם מובדלים יותר מטומאת ק"נ יכול האור האמתי להגלות בכלי מוחם מהעלם מקור החכמה לגילוי אור בלא אריכות הפלפול כ"כ רק שמפלפלים בטעמו של דבר לעומקו ולא להקשות רוב קושיות שהן מסט' דק"נ כי שם א"צ בירור כ"כ וזהו שא' במחשכים הושיבני בתלמוד בבלי דוקא ולא בתלמוד ירוש' ואלו ואלו דא"ח רק שזה באו"י מלמעלה למטה וזה בבחי' או"ח כענין ב' מדרגות דחריף ומקשה ומתון ומסיק הנ"ל רק שמ"מ יש יתרון מעלה בבירור דקושיות שזה מגיע לבחי' תכלית העלם העצמות שלמעל' מבחי' ההעלם שמביא לידי גילוי כנ"ל שיש ב' מיני העלם א' שיוכל לבא לידי גילוי דחשך בבריאה ואור ביצירה מלמעלה למטה הנ"ל שזהו מדרגת בני א"י והב' העלם שבעצמות ממש שא"א לבא לגילוי מן ההעלם כ"א ע"י ד"מ מן הכאה בצור כנ"ל וזהו ענין הפלפול שהוא הכאה בסלע להוציא מים ובחי' בצ"ק הנ"ל הוא הכאה בצור להוציא אש שהוא מקור כל העלם אור דחכמ' כו' וכמ"ש קול ה' על המים קול ה' בכח כי התורה ניתנה באש ומים כמ"ש מימינו אש כו' ומחשכים דתלמוד בבלי מגיע בחשך העלם העצמות ממש כמו ישת חשך סתרו שלמעלה מבחי' ההעלם שבא לגילוי שהוא מדרגת תלמוד ירוש' וד"ל:

(נט) '''ובכל''' הנ"ל יובן שרש ענין הדלקות נרות דחנוכה שיש בה יתרון מעלה מכל רמ"ח מ"ע דתשב"כ כנ"ל בפי' כי נר מצוה ותורה אור שהוא נר מצוה דחנוכה כו' כי הנה בימי חשמונאי נפלה כנ"י למטה מטה ביותר בתחתית המדרגה במקום חשך ואפילה דק"נ שהוא שליטת עכו"ם דק"נ להשכיח' תורתך כו' כנ"ל וזהו כענין הנ"ל במחשכים הושיבני כו' שכאשר החשך מופלא מאד למטה הרי בהכרח שנצרך להאיר לבחי' החשך העליון הנעלם ביותר והוא מ"ש ישת חשך סתרו שהוא בבחי' העלם העצמות ממש שלמעלה מהעלם אור דחכמה כנ"ל ואם יאירו אור מן החשך סתרו הנ"ל הגם שהאור הוא בא בדרך ירידה למטה עכ"ז ירידה זו ממקום גבוה מאד נעלה הוא בא עד שיכולתו להאיר אור דתורה גם בהיותה במחשכים דק"נ וכנ"ל בענין הפלפול ביתרון האור האמתי שבא מן החשך העליון ע"י הבירור דקושיות דק"נ שזהו מלמטה למעלה בבחי' או"ח כנ"ל וכמ"כ במצות נר חנוכה כי העכו"ם טמאו כל השמני' שבהיכל שהוא להחשיך אור דחכמ' דתורה שנק' שמן משחת קדש וכמו שמן דנרות המנורה כו' א"כ כאשר האיר ה' להם בחשך הגדול הזה ודאי בא האור הזה ממקום גבוה מאד ונפלא ביותר מטעם הנ"ל וזהו עיקר הנס דחנוכה שנק' נס נפלא כמ"ש וע"ה ונפלאות כו' ולזה מצות נ"ח על פתח הבית מבחוץ דוקא שהוא להאיר אור בחשך דק"נ כידוע בענין הזמן עד שתכלה רגל מן השוק כו' וזהו כי נר מצוה דחנוכה הוא העושה תורה אור להאיר באור חכמה דתורה מן ההעלם לגילוי מטעם הנ"ל שנר חנוכה הוא כמו דוגמת הפלפול שעולה בבחי' או"ח בהעלם העצמות ממש שמשם נמצ' המקור לכל העלם אור דחכמ' כו' וד"ל. ובכל זה יובן פי' הפסוק טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה ואין לזה הבנה כלל דמה שייך ב' מעלות הללו זע"ז דמשום שטוב סחרה ביום ע"כ לא יכבה בלילה נרה כו' אך הנה ידוע בענין חמשה קנינים הן תורה קנין א' כמ"ש ה' קנני ראשי' דרכו כו' וענין הקנין הוא הבא בדרך מו"מ ומסחור קונ' ומוכר והוא בחי' רפ"ח נצוצין שנפלו בשבה"כ כידוע והבירורים מהם ע"י תו"מ זהו דמיון כעוסק במו"מ להרויח הון רב שמפזר כל מעותיו תחלה ואח"כ ירויח ויצליח לעשו' ברכה כהנה וכהנה בריוח הון גדול כו' וכך הוא ענין ירידת אור החכמה דתו' שבחכמ' אתברירו דוקא שיבוררו הרפ"ח ניצוצין שנפלו בעה"ד טו"ר להבדיל בין טמא לטהור כו' והיינו כל רמ"ח מ"ע בועש' טוב ושס"ה ל"ת בסור מרע וכללותן נכלל באנכי ולא יהי' לך שמפי הגבורה שמענו כו' שמבירורים דרפ"ח ע"י כסף ומשיכה נק' קנין דתורה לעשות מזה למעלה תוס' אור גדול בכל הע"ס דאצילות כמו הון רב (כמ"ש במ"א בענין ארץ כנען כו' וכן ע"פ אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וד"ל) וזהו טעמה כי טוב סחרה כי המסחור דכנ"י בתורה הוא בבחי' הבירורי' הנ"ל דבחכמה אתברירו עולה ומצליח שזהו שא' כי טוב סחרה אז גם בלילה לא יכבה נרה כי בלילה הוא בזמן שליטת יניקות החיצונים שנק' חשך ואפילה גדולה כמו דרך רשעים כאפילה כו' וכידוע בפי' חשך ענן וערפל שהן ג"ק הטמאות למטה שבכחם יש להחשיך מאוד לאור דחכמה דתורה כמו בימי חשמונאי שרצו להשכיחם תורתך וטמאו כל השמנים כו' כנ"ל ולזה א' דמשום דטוב סחרה של תורה לברר לרפ"ח כו' ע"כ גם בלילה לא יכבה נרה שאין החיצוני' יכולים כלל לכבות נרה גם בלילה בזמן שליטת החצונים (כמו בזמן הגלות שנק' לילה וכמ"ש נפשי אויתיך בלילה כו' כידוע וד"ל):
}}

[[קטגוריה:שערי אורה]]