עריכת הדף "ספר הזכרונות פרק כד"

{{ספר הזכרונות}}

== יהודים בכפר ==
{{להשלים}}

==== תרגום ללשון הקודש ====
ביום השוק היה ר׳ זלמן חיים מבלה את היום בשוק, בין החנוונים והסוחרים. הוא היה מתבונן בכל אחד מתגרי ותגריות השוק. כשהיה מבחין במישהו שחסר לו סכום מסויים לביצוע קניה כלשהי - היה מגיש לו מיד את הסך המבוקש: "זה ניתן לך בהלוואה, ויהא נא בהצלחה. רק הוי זהיר לסחור ביושר ובאמונה, לא לרמות איש, ואז ישמור עליך הקב״ה שלא ירמו אותך. את סכום ההלוואה תפרע לכשירווח לך, אינך צריך להכביד על עצמך בגין כך".

פעמים היה זה תגר שעסק ברכישת עגלת תבואה, פעמים היה זה קצב שעמד לפני קניית בהמה, ופעמים היתה זו יהודיה עניה שהתמקחה עם אכר על עוף או שקית ביצים. תמיד היה ר׳ זלמן חיים מוכן לעזור לכל אחד, אם רק יספיק הסכום בקופה. משום כך השתדל בכל יום שני וחמישי שכל אחד ישלשל מטבע לקופת־הצדקה. כעבור זמן הנהיג שכל עולה לתורה יתרום לקרן גמילות החסדים. ברבות הימים העביר ר׳ זלמן חיים את הקרן ואת ניהולה לידי הצבור אך גם אז לא חדל לאסוף כסף בקופה עבור הקרן, וגם המשיך לטרוח בחיפושיו אחר יהודי הזקוק לגמילות־חסד.

בעשותו את היום בשוק היה ר׳ זלמן חיים דואג גם להתנהגות רצויה של אנשי השוק, שלא יריבו ביניהם ושלא ישיגו איש גבול רעהו. כשהיה רואה יהודים רבים ביניהם היה ניגש אליהם ומסביר להם במלים רכות שלא נאה ליהודים לריב ביניהם. כל באי השוק כבר הכירו את ר׳ זלמן חיים ואת נפשו הזכה, ומשום כך הטו לו אוזן וחדלו מלריב. כשלא הועילו דבריו הרגילים - היה מספר מסיפורי הגמרא והמדרש. בהתענינות ובתשומת לב היו האנשים מקשיבים, ומרפים מן הריב. 

בכלל, היתה לר׳ זלמן חיים תעסוקה מרובה בימי השוק. במיוחד היה מתמסר לכפריים היהודים, שהגיעו אל השוק מן הכפרים שמסביב. הוא היה חוקר את כל אחד בנפרד על המצב בכפר, על החיים שם ועל מצב היהדות אצלם. הוא שאל אותו אם יש לו הזדמנות להתפלל בצבור, אם הוא נותן צדקה כראוי ואם הוא זהיר במצות הכנסת אורחים. הוא התענין גם בדרכי החינוך של ילדי הכפרים, והאם יש להם מלמדים. כן התענין בקשר לבנות הבוגרות והיה מדבר על לב האנשים להשיא בנותיהם לבני־תורה.

בדרך זו התוודע ר׳ זלמן חיים אל כפריים רבים ורכש השפעה עליהם. תודות להתענינותו ומאמציו החלה היהדות לפרוח בישובים רבים בסביבת ינוביטש. בכל מקום אפשרי הוקמו מנינים לתפלה, ואף נבנו בתי־כנסת. הכפריים כבר יכלו להתפלל בצבור בכל ימות השנה ולא להמתין לימים הנוראים ולהכנס אז לשם כך העירה.

אחד מאנשי הכפרים שר׳ זלמן חיים יצר קשר אתו והשיג השפעה רבה עליו - היה מרדכי הטוחן. טוחן זה היה עשיר, אך אדם פשוט ובור, אם כי טוב לב. הוא דר בישוב, שבו ובכפרים אחרים בסביבתו, דרו עוד כמה יהודים. ר׳ זלמן חיים החל לשוחח עם מרדכי לפי דרכו עד שזה הפך ליהודי נלהב, ומכספו שלו בנה בית־כנסת ליד ביתו, שם התאספו יהודי הסביבה לתפלה בצבור.

לטוחן זה היו שלש בנות, ששתים מהן כבר הגיעו לפרקן. בהשתדלותו של ר׳ זלמן חיים נישאו הללו לאברכים למדנים. החתן הראשון אברהם שלמה, שהיה בן רבה של דוברובנה, הנהיג מיד שיעורים שונים בבית־המדרש של חותנו. השיעורים היו מותאמים לרמת הבנתם של הכפריים. כך הפך בית הכנסת גם למקום תורה.

כעבור זמן מונה אברהם שלמה לרב בקהלה יהודיה חשובה. התפקיד של הלימוד ברבים היה צריך, איפוא, ליפול באופן טבעי על שכמו של החתן השני, זלמן ליב, בנו של ר׳ שלמה, רבה של בוריסוב. ברם, אברך זה, עם היותו למדן מופלג, היה מסתכל מגבוה על האכרים הפשוטים. משום כך נמנע מלבוא אתם במגע, ואף סירב להיות להם לרב. הוא הודיע על כך בגלוי לחותנו, ואף לא טרח להסתיר דעתו בפני האנשים הפשוטים עצמם, בהעדיפו להתבודד במרום מעמדו.

אלא שיהודים אלה כבר הורגלו ללימוד תורה, ולא רצו להשאר בלי רב. במיוחד היה מעונין בכך מרדכי הטוחן. הוא הצטער מאד על כך שחתנו הוא גאוותן כזה ואינו רוצה לקיים קשרים עם אנשי הכפר. בכלל, לא רווה נחת מרובה מחתן זה, שמדותיו לא הצטיינו במעלתן והיה גם קמצן ורודף כבוד.

לפיכך קרא מרדכי את הכפריים לאסיפה ובה הוחלט להביא אליהם יהודי למדן, שילמד תורה ברבים וגם יפסוק בשאלות הלכה. כלומר, המקום היה בשל וזקוק למציאותו של רב מורה־הוראה עצמאי. הטוחן התחייב לתת מכיסו שליש משכרו של מורה ההוראה. מספר בעלי־בתים נסעו לינוביטש ושאלו לדעתו של הרב את מי יש למנות לרבם. הרב בחר ברבי בער, שהיה אז בגיל ששים בערך. אותו רבי בער היה למדן גדול, חתנו של אחד מתושבי ינוביטש, שבביתו ישב, שנים רבות לאחר נישואיו, ועסק בתורה,עד שאפילו חותנו נעשה על ידו ללמדן. כשנפטר חותנו נעשה למלמד, כעבור זמן נתאלמן, וכיון שבניו יכלו להחזיקו בכבוד עזב את ה״מלמדות״ והתמסר שוב לתורה ועבודה. רבי בער אהב להתבודד ונמנע מלהשמיע מלה מיותרת. רבה של ינוביטש ידע שהעבודה בכפר תהיה ללבו של רבי בער, שבעיר אינו מסוגל לפרוש כל־כך מקול המונה.

רבי בער הופיע בכפר לפני ימי הסליחות. כיון שלא היה נשוי הקצה לו הטוחן מקום מגורים בדירתו שלו. הן הטוחן והן אשתו היו מפורסמים למכניסי אורחים. זלמן לייב, חתנו של הטוחן, נוכח מיד שר׳ בער הוא למדן גדול אלא שעובדה זו הביאה דווקא גילויי שנאה מצד זלמן לייב כלפי רבי בער. שנאתו גברה כשנוכח לדעת שיהודי הכפר, ובכללם חותנו, חולקים כבוד רב לר׳ בער. התברר שר׳ בער יודע היטב איך לרדת אל פשוטי העם. הוא לימדם חומש ולימודי קודש מתאימים אחרים בהסברה כזו שעוררה אצלם קורת רוח. ר׳ בער גם נשא לפני שומעי לקחו דרשות קצרות בהן עוררם לתשובה ולעבודת הבורא. מאזיניו הקשיבו בהתעניינות והתרשמו מאד מן הדברים. דבר זה הגביר את חשיבותו של ר׳ בער בעיניהם, והם ״נשאוהו על כפים״. בד בבד, ודווקא משום כך, גדלה שנאתו של חתן הטוחן אליו. הלז החל, פשוטו כמשמעו, להעליבו ולגלות לו את שנאתו. ר׳ בער מצדו לא גילה שום יחס של מורת רוח כלפי זה. את כל עלבונותיו ופגיעותיר קיבל באורך רוח ובסבלנות. יתכן שאחר

במקום זלמן ליב היה משנה, משום תגובה כזר, את יחסו והיה מתמלא יותר דרך־ארץ כלפי היהודי הקשיש והלמדן, אך אצל זלמן ליב היה שוגה הדבר. ההוא לא סבל, פשוטו כמשמעו, שתחת קורת גג משותפת אתו נמצא אדם היודע תורה יותר ממנו. כן לא יכל לעכל את העובדה שבני המקום מעניקים לר׳ בער כבוד כרב. התברר, איפוא, שזלמן לייב שונא הן את היהודים ההמוניים והן את הלמדנים. דבר זה נבע מלהיטותו להיות תמיד הראשון ולהיראות משכמו ומעלה.

הטוחן ידע היטב את מגרעותיו של חתנו והיתה לו מכך עגמת נפש מרובה. במיוחד התמרמר על הזלזול מצדו בכבודו של אורחו רבי בער. לא אחת שוחח מרדכי על כך עם ר׳ בער, תוך הבעת התנצלות על היחס הגס של חתנו, אך ר׳ בער הרגיעו בהבטיחו לו שאין הדבר פוגע בו כלל. בדבריו לא שכח להזכיר לו שחתנו הוא, למרות הכל, למדן, ושהוא צעיר למדי, כך שבמשך הזמן ימצא דרכו לסיגול מדות טובות.

הימים הנוראים עברו. ר׳ בער לא היה עוד מסוגל לחוש בנוח בבית הטוחן, בגלל חתנו, והחליט לעקור משם. לשם כך שכר חדר בבית חייט, שנקרא יוסה. יוסה היה יהודי בשנות השבעים המאוחרות ,אך עדיין פירנס עצמו ממלאכתו. הוא היה יהודי פשוט וישר שהרבה באמירת תהילים תוך כדי עבודתו. תמימותו ויושרו של החייט באו מאוחר יותר לידי גילוי: כשהרגיש שקצו קרב הזמין אליו שלשה ממכיריו ומסר לידם את מעט הכסף שחסך בימי חייו. הוא הראה להם את התכריכים שתפר לעצמו ולאשתו, ואמר להם שהכסף נועד לצרכי הקבורה. הוא לא רצה שמישהו יוציא פרוטה משלו על קבורתו וקבורת אשתו. את ארון הקבורה ציווה לעשות מקרשי השולחן עליו ישב כל שנותיו ועסק במלאכתו: ״שולחן זה יעיד שמעולם לא עלה עליו בגד שעטנז, ושלא היה עודף בד שלא החזרתיו לבעליו, ושמעולם לא גרמתי עוול לאיש ולא התבטאתי בביטוי בלתי ראוי״.

ביתו של חייט זה נועד למקום מנוחה עבור רבי בער, אלא שחתנו של הטוחן המשיך בהשמצתו, בחיפוש מגרעות בו ובהתלוצצות ממנו.
[[קטגוריה:ספר הזכרונות]]