הצגת המקור של הדף "שיחת ט"ו שבט תשנ"ב - מוגה"

{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}
== משיחות חמשה עשר בשבט* ה'תשנ"ב ==

א. ענינו המיוחד של חמשה עשר בשבט<ref>נוסף על המעלה ד"קיימא סיהרא באשלמותא" ביום חמשה עשר שבכל חודש, ועאכו"כ וביתר שאת וביתר עוז בחודש האחד עשר, שקשור עם בחי' "אחד עשר" שלמעלה מכל עשר ספירות, כמדובר (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 317 (לעיל ע' 258) ואילך).</ref> – שאין אומרים בו תחנון<ref>להעיר, שבימים שאין אומרים תחנון '''אין צורך''' בתחנון, כלומר, לא זו בלבד שהענינים דתחנון '''נעשים מעצמם''' (ללא אמירת תחנון) מצד מעלת היום, אלא שמלכתחילה אין צורך בהענין דתחנון.</ref>, וגם לא במנחה שלפניו<ref>שו"ע או"ח סקל"א ס"ו. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח. סידור אדה"ז לפני ובא לציון גואל.</ref> – שהוא "'''ראש השנה לאילן'''", כדאיתא במשנה<ref>ריש מס' ר"ה.</ref>: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש, ב"ה אומרים בחמשה עשר בו", והלכה כב"ה<ref name=":0">רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. הל' מע"ש פ"א ה"ב.</ref>.

ולכן מנהג ישראל<ref>מג"א או"ח שם. השלמה שם.</ref> לאכול ביום זה מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שבה מודגש ענינו של "ראש השנה לאילן" '''לדינא''' – "לענין מעשר"<ref>"שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם (ט"ו ב)שבט על שחנטו לאחר (ט"ו ב)שבט" (פרש"י ורע"ב ר"ה שם. רמב"ם שם).</ref>.

ויש לבאר ענינו של היום בעבודתם של ישראל – כבכל עניני התורה מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב. ועוד.</ref>, לימוד והוראה בעבודת האדם, "אני נבראתי לשמש את קוני"<ref>משנה וברייתא סוף מס' קידושין.</ref> – לכל לראש בנוגע ליום זה עצמו, ועוד ועיקר, להיותו "ראש השנה", יש להמשיכו על ובכל השנה כולה (עד ל"ראש השנה לאילן" בשנה שלאח"ז, שאז יתוסף חידוש נעלה יותר, עלי' למעלה מעלי').

ב. ובהקדמה:

"אילן" – קשור עם בנ"י, כמ"ש<ref>שופטים כ, יט.</ref> "כי האדם (שקאי בעיקר על בנ"י, "אתם קרויין אדם"<ref>יבמות סא, רע"א.</ref>, ע"ש "אדמה לעליון"<ref>ראה של"ה ג, רע"א. ועוד. עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב פל"ג. ובכ"מ.</ref>) עץ השדה", ובפרט האילנות (שבארץ ישראל, וביניהם גופא האילנות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ששייכותם '''לארץ ישראל''' היא כתוצאה מזה שישנם תחילה '''בישראל''' עצמם.

ויומתק יותר – ע"פ הידוע<ref>ראה גם [[תורה אור בראשית|תו"א בראשית]] בתחלתו. ובכ"מ.</ref> שישראל נקראים בשם "ארץ", כמ"ש<ref>מלאכי ג, יב. וראה [[היום יום י"ז אייר|"היום יום" י"ז אייר]]. [[היום יום ב' אלול|ב' אלול]]. ובכ"מ.</ref> "כי תהיו אתם ארץ חפץ", וכמארז"ל<ref>ב"ר פ"ה, ח.</ref> "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", "רצתה" מלשון רצון<ref>פי' המת"כ שם.</ref>, וגם מלשון מרוצה<ref>ראה פי' מהרז"ו שם. תו"א שם א, סע"ג.</ref>, שענין זה שייך בעיקר ב"ארץ חפץ" דישראל, שכאו"א מישראל "'''רוצה''' הוא לעשות כל המצוות"<ref>רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.</ref>, ועד ש"רץ (בזריזות הכי גדולה) למצוה"<ref>אבות פ"ד מ"ב. וראה לקו"ש חי"ז ע' 371 ואילך. וש"נ.</ref>, ועל ידם נמשך ונעשה גם '''בארץ''' ישראל<ref>כולל גם בעבודתם בקיום ההוראה המפורסמת של נשיאי חב"ד: "עשה כאן (בחו"ל) ארץ ישראל" (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה).</ref>, ומזה מובן שכל פרטי הענינים שבארץ ישראל ישנם תחילה בישראל.

ובהתאם לכך יש לבאר תוכן הענין דשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"<ref>עקב ח, ח.</ref> – כידוע ששבעת המינים הם כנגד שבעת המדות<ref>ראה ליקוטי תורה וספר הליקוטים להאריז"ל עה"פ. לקוטי לוי"צ אג"ק ריש ע' שסז.</ref>, שבעת הקנים ד"מנורת זהב כולה"<ref>זכרי' ד, ב.</ref>, שקאי על כנסת ישראל שנחלקת לשבעה סוגים, שבעה אופנים בעבודת ה'<ref>ראה [[לקוטי תורה בהעלותך|לקו"ת ר"פ בהעלותך]]. ובכ"מ.</ref>, שכל פרטי ענינים אלו ישנם בכאו"א מישראל<ref>ובהדגשה יתירה – במעמד כו"כ מישראל יחדיו.</ref>, האנשים והנשים והטף<ref>אף שיש חילוקי דרגות באופן ההתגלות – בגלוי ממש, בגלוי סתם, או בכח ובהעלם, העלם שישנו במציאות, ועד להעלם שאינו במציאות (כמבואר בכ"מ).</ref>.

ואף ש"ראש השנה '''לאילן'''" שייך רק '''לחמשה''' מהם – ב' המינים ד"ארץ" הב', "ארץ זית שמן ודבש", ורק ג' מינים מ"ארץ" הא', "ארץ (חטה ושעורה ו)גפן ותאנה ורמון", משא"כ חטה ושעורה שאינם אילנות (ור"ה שלהם אינו בחמשה עשר בשבט, אלא באחד בתשרי, שהוא "ראש השנה למעשרות תבואה קטניות וירקות"<ref name=":0" />) – מ"מ, כיון שהכתוב מקדים<ref>להעיר, שסדר בתורה הוא גם תורה (ראה של"ה חלק תושבע"פ כלל לשונות בתחלתו (תב, ב)), ובפרט בנדו"ד, שנפק"מ לדיני ברכות, כדלקמן בפנים.</ref> '''חטה ושעורה''' לגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, ו"כל<ref>ברכות מא, א.</ref> המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה"<ref>וגם לאחרי ש"הפסיק ארץ (השני) את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים" (פרש"י שם, ב) – חשיבותם היא לגבי גפן ותאנה ורמון, שהסמוך לארץ השני חשוב מן המאוחר מארץ ראשון, ולא לגבי חטה ושעורה הסמוכים לארץ הראשון.</ref>, יש להקדימם גם בהלימוד וההוראה בעבודת האדם.

ולא עוד אלא שיש להקדים לפניהם הלימוד וההוראה מתיבת "'''ארץ'''" שבהתחלת הכתוב<ref>ובפרטיות יותר – ארץ הא', "ארץ חטה וגו'", וארץ הב', "ארץ זית שמן גו'".</ref>, שהיא '''המקור''' שממנה באים כל עניני צמיחה, הן תבואה (חטה ושעורה), והן פירות האילן (גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש), דאף שמקום צמיחת האילנות הוא ב"גן"<ref>להעיר מהשייכות המיוחדת לשנה זו – תש'''נ"ב''' – שממנה נכנסים לשנת הנ"ג, "גן".</ref> שלמעלה משדה (מקום צמיחת התבואה<ref>אף שיש גם "גן הירק" (עקב יא, יו"ד).</ref>) שבארץ סתם, הרי, גם ה"גן" הוא חלק מה"ארץ" (דרגא נעלית יותר ב"ארץ"), כדלקמן.

ג. "'''ארץ'''":

כתיב<ref>איוב כח, ה.</ref> "ארץ ממנה יצא לחם" (שכולל כל עניני מאכל<ref>ראה פרש"י ויצא לא, נד. ועוד.</ref>, גם פירות האילן) – לאחרי וע"י עבודת ויגיעת האדם<ref>דאף שנבראת ע"י '''הקב"ה''', מ"מ, ניתנה '''להאדם''' באופן שדוקא ע"י "לעשות" – '''עבודתו ויגיעתו''' – תהי' צמיחת הלחם.</ref>, החל מחרישה וזריעה, ובלשון המשנה<ref>שבת עג, סע"א.</ref> "הזורע והחורש", "בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי"<ref>שם, ריש ע"ב.</ref>, ש"קשה היא ואין יכול לכסות (הזריעה) בלא חרישה"<ref>פרש"י שם.</ref>, היינו, שנוסף על החרישה שלפני הזריעה (בכל ארץ), יש גם (בארץ קשה) חרישה שלאחרי הזריעה, ועד"ז שאר המלאכות ד"סידורא דפת"<ref>שם עד, ריש ע"ב.</ref>.

ודוגמתו בעבודת האדם לקונו<ref>ראה גם ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך חרישה (ע' תתקנ ואילך). וש"נ.</ref> – שהתחלת העבודה היא בבחינת חרישה להיות לב נשבר ונדכה<ref>ברוחניות, כי, בגשמיות צ"ל גוף בריא ושלם ונשמה בריאה ושלימה דוקא, אלא שברוחניות ישנו הרגש ד"לב נשבר ונדכה".</ref>, כמ"ש<ref>תהלים נא, יט.</ref> "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"<ref>אלא שביחד עם זה צ"ל גם רגש השמחה, שהרי כל עניני עבודת ה' צ"ל מתוך שמחה וטוב לבב (רמב"ם סוף הל' לולב. ובכ"מ).</ref>, ועי"ז תהי' הזריעה והצמיחה כו'.

ויש להוסיף בנוגע לענין החרישה בעבודת האדם – ע"פ תורת הבעש"ט<ref>"היום יום" שבהערה 14.</ref> על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שבנ"י נמשלו לארץ שטמונים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש צורך לחפש אותם, ועד לחיפוש אחר חיפוש (כיון שנמצאים במקומות מיוחדים בארץ), ויש צורך '''בחפירה''' בעומק הארץ (כיון שברוב המקומות אינם על פני הארץ, אלא בעומק הארץ) – שדוגמתה עבודת '''החרישה''', אלא שיש צורך ביגיעה גדולה יותר<ref>וכיון שהיגיעה גדולה יותר, גם המציאה – "יגעת ומצאת" – היא גדולה יותר.</ref>.

ד. ובכללות יותר – נכללים בעבודת האדם ב"'''ארץ'''" כל הענינים שבהם נעשית העבודה בירידת הנשמה למטה (ב"ארץ"), שהם כל ל"ט מלאכות<ref>להעיר, שבכמה מקומות הובא הלשון ל"ט מלאכות בנוגע לסידורא דפת (ראה לדוגמא [[לקוטי תורה בחוקותי|לקו"ת בחוקותי]] מט, ד), אף שהמספר המדוייק של המלאכות השייכות לסידורא דפת הוא י"א* (ראה סה"מ תר"ל ע' רמז).

'''<nowiki>*</nowiki>) וי"ל ע"ד הרמז – שע"י העבודה והיגיעה (בלחם הרוחני) ב'''י"א '''מלאכות באים לבחי' "אחד עשר" (בחי' האלקות שלמעלה מהבריאה) שלמעלה מעשר (בחי' אלקות השייכת להבריאה), שזהו גם תוכן העילוי ד"ארבעים" לגבי "ארבעים חסר אחת".'''</ref>, "הזורע והחורש . . ארבעים חסר אחת":

הלשון "ארבעים '''חסר אחת'''"<ref>בהבא לקמן – ראה גם סה"מ שם ע' רמד ואילך.</ref> (ולא שלושים ותשע) הוא ע"ד מ"ש<ref>תהלים ח, ו.</ref> "ותחסרהו מעט מאלקים" [כמארז"ל<ref>ר"ה כא, ב. וש"נ.</ref> "חמישים שערי בינה נבראו בעולם כולם ניתנו למשה '''חסר אחת''', שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים"] – שנוסף לכך שהחסרון מאלקים אינו אלא "מעט" בלבד, "חסר אחת", הרי, גם חסרון זה הוא פעולה מיוחדת של הקב"ה ("ותחסרהו"), ולפני פעולה זו לא הי' חסרון, כיון שכאו"א מישראל הוא בבחינת אלקים, כמ"ש<ref>תהלים פב, ו.</ref> "אני אמרתי אלקים אתם", ויתירה מזה, כיון ש"שמש ומגן הוי' אלקים"<ref>שם פד, יב. וראה [[שער היחוד והאמונה פרק ד|תניא שעהיוה"א רפ"ד]]. ובכ"מ.</ref>, ששם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי', נמצא, שכאו"א מישראל הוא גם בבחינת שם הוי'<ref>אפילו מצד הגוף – כידוע שהגוף דישראל* הוא בציור שם הוי' (ראה אוה"ת תזריע ע' תקכד. ועוד), ועאכו"כ מצד הנשמה, שיש בה כל פרטי הענינים דד' אותיות שם הוי' (ראה [[אגרת התשובה פרק ד|תניא אגה"ת פ"ד]]. ובכ"מ).

'''<nowiki>*</nowiki>) ולצורך ענין הבחירה נעשה דוגמתו גם בגופי אוה"ע (ראה סה"מ תרנ"ו ס"ע שיט).'''</ref>, וכמ"ש<ref>האזינו לב, ט. וראה [[אגרת התשובה פרק ד|אגה"ת שם]].</ref> "כי חלק הוי'<ref>נוסף על היותו "חלק '''אלקה''' ממעל ממש" (איוב לא, ב. [[לקוטי אמרים פרק ב|תניא רפ"ב]]).</ref> עמו", אלא שבירידתו למטה ב"ארץ" נעשה אצלו חסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים").

וחסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים") שבירידה למטה לעסוק בכל פרטי המלאכות שבעבודת ה"ארץ" ("ארבעים חסר אחת") הוא '''לצורך עלי'''' (כידוע הכלל שכל ירידה היא לצורך עלי' למעמד ומצב נעלה יותר מכמו לפני הירידה) – שנשלם ה"חסר אחת" (ארבעים)<ref>ויש לומר, שענין זה מרומז גם ב"ארץ (ש)ממנה יצא לחם", שכולל גם פירות האילן, שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שהם כנגד '''שבעת המדות''' – שרומז על כללות העבודה דבירור שבעת המדות, שבפרטיות הם במספר '''מ"ט''' (ז' פעמים ז', כי כל מדה כלולה מז' מדות) – שזהו"ע "חמישים שערי בינה . . חסר אחת . . ותחסרהו מעט מאלקים", ועי"ז באים לשער הנו"ן דבינה (ועד להדרגא שבאין־ערוך למ"ט שערי בינה).

ועפ"ז יש לבאר המשך הכתובים, "ארץ חטה ושעורה וגו' זית שמן ודבש", "ארץ גו' לא תחסר כל בה" – שע"י העבודה בשבעת המינים, שבעת המדות, מ"ט, "חמשים '''חסר אחת'''", באים להשלימות ד"'''לא תחסר''' (כיון ש)'''כל''' בה", "כל" בגימטריא חמישים.</ref>, ועד שנעשה יתרון גדול יותר, ביתר שאת וביתר עוז, שמתעלה לדרגא נעלית יותר מהדרגא ד"אלקים אתם", ולמעלה גם מהדרגא דשם הוי'.

ה. ויש להוסיף ולבאר פרטי הענינים דשבעת המינים בעבודת האדם<ref>בהבא לקמן – ראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"א ע' 273 ואילך.</ref> (ע"ד (ומיוסד על) המבואר בלקוטי תורה להאריז"ל<ref>שבהערה 22.</ref> ע"פ קבלה) – "חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (ולאח"ז גם) ארץ זית שמן ודבש":

"'''חטה'''" – מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית שבכאו"א מישראל (ה"אדם" שבו).

"'''ושעורה'''" – מאכל בהמה<ref>סוטה רפ"ב. ועוד.</ref>, וכמסופר בגמרא<ref>פסחים ג, סע"ב. – נתבאר בסה"ש ה'תש"נ שם ע' 279 ואילך.</ref> שכש"אמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לו צא ובשר לסוסים ולחמורים" – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית שבכאו"א מישראל (ה"בהמה" שבו).

"'''וגפן'''" – "'''תירושי המשמח''' אלקים ואנשים"<ref>שופטים ט, יג.</ref> – שרומז על הוספת השמחה בכל עניני העבודה ד"אלקים", נפש '''האלקית''' ("חטה"), ובכל עניני העבודה ד"אנשים", כמו "(יין ישמח לבב) אנוש"<ref>תהלים קד, טו.</ref>, לשון חלישות<ref>"כי אנוש יש בו ב' פירושים, הא' לשון איש*, והב' לשון חלישות" ([[לקוטי תורה שיר השירים|לקו"ת שה"ש]] כד, ד).

'''<nowiki>*</nowiki>) ומזה מובן שגם התואר "אנשים" ("איש") שייך ל"אנוש".'''</ref> (כמו "עקוב הלב מכל ואנוש הוא"<ref>ירמי' יז, ט.</ref>), שקאי על נפש '''הבהמית''' ("שעורה").

"'''ותאנה'''" – כמ"ש "ויתפרו עלה '''תאנה''' ויעשו להם חגורות"<ref>בראשית ג, ז.</ref>, וממשיך ש"ויעש גו' כתנות עור וילבישם"<ref>שם, כא.</ref> – מורה על העבודה דבירור '''הלבושים''' של האדם (לאחרי ובהוספה על העבודה בנוגע להאדם עצמו), ועד לשלימות הבירור באופן ד"כתנות '''אור'''" (באל"ף, כ"בתורתו של רבי מאיר"<ref>ב"ר פ"כ, יב.</ref>) – ש"אור" רומז על אלופו של עולם (אל"ף ד"'''א'''ור") כפי שנמשך (ע"י הוא"ו ד"א'''ו'''ר") למטה (עד להרי"ש ד"או'''ר'''"<ref>להעיר גם מהענין ד"'''מאתיים (ר')''' לנוטרים את פריו" (שה"ש ח, יב. וראה אוה"ת שה"ש (כרך ב') ס"ע תשסא ואילך).</ref>), ודוגמתו בעבודת האדם, שה"אור" דכאו"א מישראל הוא גדול כל כך עד שפועל אפילו בהלבושים ("כתנות") שנעשים "כתנות '''אור'''"<ref>כולל גם העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא – שמהפכים ה"עור" (בעי"ן) דנחש הקדמוני ל"אור" (באל"ף).</ref>.

"'''ורמון'''" – "מלאים<ref>חגיגה בסופה. וש"נ.</ref> מצוות כרמון"<ref>להעיר, שאיתא בספרים (מלבי"ם עה"פ שה"ש ד, ג) שמספר גרעיני הרמון הוא '''תרי"ג''', כנגד תרי"ג מצוות, ויש אומרים שמספר הגרעינים הוא '''רמ"ח''', כנגד רמ"ח מצוות '''עשה''' שקיומן באופן '''חיובי''' (משא"כ שס"ה מצוות לא תעשה שקיומן באופן שלילי).</ref> – מורה על העבודה דבירור '''עניני העולם''' (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא – שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע"י דבר זר, אלא) ע"י הרמון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות, ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות"<ref>ברכות מט, א. וש"נ.</ref>, היינו, שכל מצוה היא בפ"ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה (לא ע"י דבר זר ח"ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע"ד הבדלת גרעיני הרמון זמ"ז ע"י בשר הרמון). '''ועד"ז''' בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות, שגם הבדלתם מהמצוות<ref>לפני קיום המצוה, וגם לאחרי קיום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם (גם ממין זה) שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה.</ref> היא מצד '''ציווי התורה'''.

ועפ"ז מובן שהסדר ד"חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון" (בעבודת האדם) הוא מן הקל אל הכבד: חטה ואח"כ שעורה – כיון שהעבודה דנפש האלקית (חטה) '''קלה''' מאשר העבודה עם נפש הבהמית (שעורה), ולאח"ז "גפן" – הוספת השמחה בעניני העבודה דנה"א ונה"ב, ולאח"ז העבודה דבירור '''הלבושים''' של האדם – תאנה, ולאח"ז גם הבירור '''דעניני העולם''' (שבהם מקיימים המצוות) – רמון.

ו. ולאח"ז מוסיף הכתוב וכופל תיבת "'''ארץ'''":

ע"פ האמור לעיל (ס"ג־ד) ש"ארץ" הוא המקום שבו נעשית עבודת ויגיעת האדם בירידתו למטה (במעמד ומצב ד"ותחסרהו מעט מאלקים") בחרישה וזריעה וכל ל"ט המלאכות ("ארבעים חסר אחת") – מובן, ש"ארץ" הב' מורה על העבודה והיגיעה גדולה יותר, שעי"ז נעשה עילוי גדול יותר. וע"ד החילוק שבין היגיעה דחרישה בשביל הצמיחה להיגיעה דחפירה בשביל למצוא אבנים טובות ומרגליות (כנ"ל ס"ג).

ויש לומר, ש"ארץ" הב' קאי על העבודה והיגיעה בזמן הגלות, שמצד גודל ירידת הגלות, יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה יותר, ובמילא, נעשית גם העלי' (ירידה צורך עלי'<ref>כהכלל בכל עניני ירידה (כנ"ל ס"ד), ועאכו"כ בנוגע לירידה הכללית דזמן הגלות, שהיא ירידה הכי גדולה, כמשל בן יחיד שגלה מעל שולחן אביו (ראה ברכות ג, סע"א), שלא זו בלבד שצריכים להחזירו להיות סמוך* על שולחן אביו, אלא יתירה מזה, שצ"ל עלי' גדולה יותר לגבי המעמד ומצב שלפני ירידת הגלות.

'''<nowiki>*</nowiki>) מלשון "סומך ה' לכל הנופלים" (תהלים קמה, יד).'''</ref>) באופן נעלה יותר, ביתר שאת וביתר עוז.

וענין זה מרומז בפרטי הענינים ד"ארץ" הב' – "'''זית שמן ודבש'''":

"'''זית'''" – מורה על מזון באופן של מרירות, כלשון חז"ל<ref>עירובין יח, סע"ב. וש"נ.</ref> על הפסוק<ref>נח ח, יא ובפרש"י.</ref> "עלה זית טרף בפי'", "יהיו מזונותי מרורין כזית".

[ובזה נרמז גם הפיכת דבר מר למזון – כמ"ש רבינו הזקן בספר התניא<ref>[[לקוטי אמרים פרק כז|פרק ז"ך]].</ref> בפירוש הפסוק<ref>תולדות כז, ד־ז.</ref> "ועשה לי מטעמים", לשון רבים, שנוסף על "מאכלים ערבים ומתוקים", ישנם גם "דברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"].

וענינו בעבודת האדם – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מרירות, כמודגש גם בשמה של מרים<ref>להעיר מהשייכות לפרשת השבוע דמינה אזלינן – "ותקח מרים הנביאה וגו'" (בשלח טו, כ).</ref> (שבלידתה התחיל עיקר קושי השעבוד) "על שם '''המירור'''"<ref>שמו"ר רפכ"ו. שהש"ר פ"ב, יא.</ref>.

[ולהעיר ממש"נ<ref>שמות ב, ד.</ref> "ותתצב אחותו מרחוק וגו'", ש"מרים" עמדה על יד משה (ועומדת על יד משה שבכאו"א מישראל<ref>[[לקוטי אמרים פרק מא|תניא רפמ"ב]].</ref>) לפעול '''להצלתו''' מן היאור, ועד כדי כך, שבבוא "בת פרעה . . על היאור"<ref>שם ב, ה.</ref> – בתו של פרעה מלך מצרים שהי' "מושל בכיפה"<ref>ראה מכילתא בשלח יד, ה. שמו"ר פט"ו, יו"ד. זח"ב ו, א.</ref>, ובעמדה "על היאור", שמורה על התוקף דמלכות פרעה<ref>שאמר "לי יאורי וגו'" (יחזקאל כט, ג).</ref> – פעלה אצלה בענין הצלתו של משה מן היאור.

ולהוסיף, שבסיום הפסוק ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") מרומז העילוי שנעשה ע"י ירידת הגלות: "'''לדעה'''" – "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"<ref>תבוא כט, ג.</ref>, ויתירה מזה – גם בחינת "'''מה'''" (ביטול) שלמעלה מהדעת, ובאופן שגם בחינת "מה" נעשית ("יעשה") באופן ד"'''לו'''", שנמשכת ומתגלה בכל פרטי המדות, ו' פעמים ו' (ששה מדות כפי שכלולים מששה – מספר ל"ו)].

ועי"ז נעשה "'''שמן'''" ("זית שמן") – כמארז"ל<ref>מנחות נג, סע"ב.</ref> "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה" – שרומז על פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה<ref>ראה אמ"ב שער הק"ש ספנ"ג ואילך. ועוד.</ref>, שעיקר ושלימות התגלותה תהי' '''לעתיד לבוא''', לאחרי וע"י הקדמת מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק לז|תניא רפל"ז]].</ref>.

"'''ודבש'''" (דבש תמרים<ref>פרש"י בא יג, ה. ועוד. ולהעיר מהשייכות לפרשת השבוע (פרשת יתרו) – שבני יתרו קיבלו "דושנה של יריחו", "עיר התמרים" (ספרי ופרש"י בהעלותך יו"ד, לב. ספרי ברכה לג, יב).</ref>) – שצמיחת ה"תמרים" היא לאחרי שבעים שנה<ref>ראה זח"ג טז, א. ועוד. – ורומז גם על הענין דאריכות ימים ושנים טובות דכאו"א מישראל, כמ"ש (תהלים צב, יג) "צדיק ("ועמך כולם צדיקים") כתמר יפרח".</ref>, שמורה על ריבוי העבודה והיגיעה יותר משאר הפירות, ועי"ז דוקא נעשה ה"דבש", שרומז על שלימות הגילוי דפנימיות התורה (כדרשת חז"ל<ref>חגיגה יג, א.</ref> על הפסוק<ref>שה"ש ד, יא.</ref> "דבש וחלב תחת לשונך") לעתיד לבוא<ref>ויש להוסיף בביאור החילוק שבין "זית שמן" (שנתפרש בכתוב שמו של הפרי שממנו בא השמן) ל"דבש" (שלא נתפרש בכתוב שמו של הפרי) – שב"זית שמן" מודגש גם (ובעיקר) מרירות הגלות ("זית") שעי"ז באים לגילוי פנימיות התורה ("שמן") לעתיד לבוא, ואילו ב"דבש" (שלאח"ז) מודגש רק העילוי דלעתיד לבוא (גילוי פנימיות התורה).</ref>.

ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע דיום הש"ק ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"<ref>זח"ב סג, ב. פח, א (בנוגע לירידת המן שאודותיו מדובר בפרשת בשלח).</ref>, כולל גם "ראש השנה לאילן" – פרשת בשלח:

"ויהי בשלח פרעה את העם וגו'" – שע"י ירידת הגלות בארץ מצרים (ע"ד "ארץ" הב') נעשה העילוי והשלימות ד"בשלח '''פרעה'''", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"<ref>זח"א רי, א.</ref>, ועי"ז נעשית גם הכניסה אל ארץ טובה ורחבה, "ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש", בתכלית השלימות.

[ולהעיר, שלאחרי הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש" (שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל) מדובר (בהמשך הפרשה<ref>עקב יא, יו"ד ואילך.</ref>) גם ע"ד מעלתה של ארץ ישראל לגבי ארץ מצרים – "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה '''לא כארץ מצרים היא''' אשר יצאתם משם<ref>דאף שנאמר בה (לך לך יג, יו"ד) "כגן ה' כארץ מצרים", ובפרט ארץ רעמסס שישבו בה בנ"י שהיתה "במיטב ארץ מצרים" – אינה מגעת למעלתה של ארץ ישראל (פרש"י עקב שם).</ref> אשר תזרע את זרעך והשקית '''ברגלך''' (להביא מים מנילוס ברגלך) כגן הירק", "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות '''למטר השמים'''<ref>להעיר מהשייכות לראש השנה לאילן – "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה", "שכבר עבר רוב ימות הגשמים . . ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (ר"ה יד, א ובפרש"י).</ref> תשתה מים"<ref>ועד"ז לפני הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" – "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (ח, ז).</ref>, "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה<ref>"מראש השנה נידון כו'" (פרש"י עה"פ) – ששייך גם ל"ראש השנה לאילן", כי, ה"ארבעה ראשי שנים" "אידמו להדדי" (הגהות מיימוניות ריש הל' שופר).</ref> ועד אחרית שנה"].

ומודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הפרשה) – "ודבורה אשה נביאה גו' יושבת תחת '''תומר''' גו'"<ref>ס' שופטים ד, ד־ה.</ref>, אילן '''תמרים''', סיום וחותם (והכי מובחר מ)כל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (דבש '''תמרים'''), ורומז על גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא (כנ"ל ס"ו).

ויש להוסיף בהשייכות ד"תומר דבורה" למעמד ומצב דלעתיד לבוא – ע"פ מארז"ל<ref>מגילה יד, א.</ref> "מאי שנא תחת תומר . . משום יחוד" (ש"תחת תומר" לא שייך יחוד), דיש לומר הרמז בזה, שה"יחוד" דכנסת ישראל (דבורה<ref>להעיר ממארז"ל (דב"ר פ"א, ו) "כדבורים היו בני . . מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעלי', כך כל מה שישראל מסגלין מצוות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".</ref>) אינו אלא עם הקב"ה בלבד, ולכן צ"ל תכלית הזהירות מענין של יחוד ("תחת תומר"), ועי"ז זוכים<ref>להעיר מדרשת חז"ל על הפסוק "גן נעול גו' גל נעול גו'", ש"על ידי שגדרו ישראל עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים" (שהש"ר פ"ד, יב (א)).</ref> להיחוד דכנסת ישראל עם הקב"ה לעתיד לבוא ("לימות המשיח יהיו נישואין"<ref>שמו"ר ספט"ו.</ref>).

ומודגש גם בסיום וחותם ההפטרה, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"<ref>שם ה, לא.</ref> – כידוע ש"ארבעים"<ref>לא רק "ארבעים חסר אחת", כנ"ל ס"ד.</ref> (מ"ם) מורה על השלימות דלעתיד לבוא, כמ"ש<ref>ישעי' ט, ו.</ref> "ל'''ם'''רבה המשרה" (מ"ם סתומה באמצע התיבה שרומז על הגאולה<ref>ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה אות מ"ם (ב) ס"ע רב ואילך. וש"נ.</ref>).

ואז תהי' גם השלימות ד"בפרוע פרעות בישראל"<ref>שם, ב.</ref> – "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (ע"ד "בשלח פרעה").

ח. הלימוד וההוראה מהאמור לעיל בנוגע לפועל:

יש לנצל את הזמן ד"ראש השנה לאילן" כדי להתחזק ולהוסיף בכל עניני העבודה ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (האמורים לעיל), הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת<ref>ובפרט שע"י הפעולה על הזולת ניתוסף עוד יותר בעבודתו בעצמו, כמארז"ל (תענית ז, א. וש"נ) "מתלמידי יותר מכולם".</ref>, כולל ובמיוחד ע"י עריכת התוועדויות שבהם יעוררו איש את רעהו בכל הענינים האמורים.

ויש לעורר גם ע"ד השמירה על שלימותה של ארץ ישראל – לבטל לגמרי ("כעפרא דארעא") הקס"ד והדיבור ע"ד מסירת שטחים מארץ ישראל שבידינו לאוה"ע, אפילו לא שעל אחד, ואפילו לא חוט השערה, אלא לשמור על שלימות הארץ (שכבר ניתנה בפועל ע"י הקב"ה לבעלותם של ישראל בזמן הזה), ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה – שלימות משולשת ונצחית<ref>ובלשון הכתוב (קהלת ד, יב) "החוט המשולש לא במהרה ינתק", ויתירה מזה, לא זו בלבד ש"לא במהרה ינתק" (אבל לאחרי משך זמן ינתק)*, אלא "לא ינתק" כלל.

'''<nowiki>*</nowiki>) כבלעו"ז, "חבור עצבים אפרים גו'" (הושע ד, יז), ש"עובדים ע"ז (רח"ל) ושלום ביניהם כו'" (ב"ר פל"ח, ו) – ש"חיבור" זה סופו ש"ינתק".'''</ref>.

ויה"ר שההחלטה טובה בכהנ"ל (ש"ה' יראה ללבב"<ref>שמואל־א טז, ז.</ref>) תביא תיכף ומיד את השכר<ref>ראה תענית ח, ב. שו"ע או"ח סו"ס תקעא.</ref> – ש"בנערינו ובזקנינו נלך"<ref>בא יו"ד, ט.</ref> (ונרוץ, "עם ענני שמיא"<ref>דניאל ז, יג.</ref>) לארצנו הקדושה, ארץ ישראל בשלימותה (לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות<ref>כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (לך לך טו, יח־כא). ובלשון הכתוב בס"פ עקב (לאחרי ובהמשך ל"ארץ חטה ושעורה וגו'", ו"ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה גו'")* – "מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם".

'''<nowiki>*</nowiki>) להעיר מדעת זקנים מבעלי התוספות (עקב ח, ז): "שבעה פעמים כתיב כאן ארץ (בפסוקים ז־י) כנגד שבעה עממין". ועפ"ז י"ל, שההוספה דשלשה פעמים ארץ בפסוקים שלאח"ז (יא, יא־יב), "'''והארץ '''אשר אתם עוברים שמה לרשתה''' ארץ '''הרים ובקעות גו'''' ארץ '''אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד גו'", הם כנגד שלש ארצות דקיני קניזי וקדמוני. וצ"ע. ואכ"מ.'''</ref>), "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("לאכול מפרי' ולשבוע מטובה", ולברך "על הארץ ועל פירותי'"<ref>לא רק "על הארץ ועל הפירות" (ברכות מד, א. רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ד. שו"ע או"ח סר"ח ס"י).</ref>), וארץ מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובארץ ישראל עצמה – לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים (שבו נמצאת גם ה"אבן שתי'", ש"ממנה הושתת '''העולם'''"<ref>יומא נד, ב.</ref>).

ובלשון הכתוב בשירת הים (בפרשת השבוע דמינה אזלינן): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ־י כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>, כש"ה' ימלוך לעולם ועד"<ref>שם, יח.</ref>, "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"<ref>פרש"י שם, יז.</ref> – גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, שענין זה קשור במיוחד עם ראש השנה (ששייך גם ל"ראש השנה לאילן"<ref>ראה לעיל הערה 100.</ref>), "מלכיות זכרונות ושופרות"<ref>ר"ה טז, סע"א. וש"נ.</ref>, כולל ובמיוחד "תקע בשופר גדול לחרותנו"<ref>כההמשך בסיום ברכת שופרות* (שהיא לאחרי ברכות וסיומי מלכיות וזכרונות).

'''<nowiki>*</nowiki>) נוסף על אמירתה בתפילת העמידה דימי החול, וג"פ בכל יום.'''</ref>.

וע"י ההוספה במצות הצדקה<ref>במוצאי ט"ו בשבט נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א ג' שטרות של דולר (נוסף על חלוקת השטרות לצדקה בערב ט"ו בשבט, כבכל יום ראשון בשבוע). '''המו"ל'''.</ref> ש"מקרבת את הגאולה"<ref>ב"ב יו"ד, א. וראה [[לקוטי אמרים פרק לז|תניא פל"ז]].</ref>, מקרבים ומזרזים וממהרים שכל זה יקויים בפועל ממש תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}
<nowiki>*</nowiki>) מוצאי חמשה עשר בשבט לאחרי תפלת ערבית, וכולל גם הדברים שנאמרו בליל חמשה עשר בשבט לאחרי תפלת ערבית, ובערב חמשה עשר בשבט לאחרי מנחה. וניתוספו בה גם פרטים משיחות י"א שבט, וליל טו"ב שבט (ב"יחידות" כללית להאורחים שיחיו) – '''המו"ל'''.

[[קטגוריה:ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב|תשנ"ב]]
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]
[[קטגוריה:ספרי כ"ק אדמו"ר שליט"א|ת]]