הצגת המקור של הדף "תורת חיים/אלה תולדות נח (א)"

{{תורת חיים בראשית}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
{{עוגן|פרק א|(א)}} '''אלה''' תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. וידוע הדקדוקים בזה מ"ש נח נח בכפל והל"ל אלה תולדות נח איש צדיק כו'. וגם מ"ש עוד את האלקים התהלך נח מהו שהוסיף בזה על אשר כבר אמר שהיה נח איש צדיק תמים כו'. והנה בס' לק"ת מבואר כללות ענין כניסת נח לתיבה דנח איש צדיק תמים הוא בחי' יסוד אבא שמלובש ביסוד אימא והיינו את האלקים התהלך כו' בבחי' פנימית בינה שנק' אלקי' עילאה. וזהו ענין כניסת נח איש צדיק לתיבה שהוא בפנימית בינה שנק' עולם החירות כמו לעתיד לבא דכתיב <small>([[ישעיה פרק יא#פסוק ו|ישעי' יא, ו]])</small> לא ירעו ולא ישחיתו כו' וכן וגר זאב עם כבש כו' ופרה ודוב תרעינה יחדיו כו' וכן ואריה כבקר יאכל תבן וכה"ג וכך היה בחיות ובהמות שנכנסו לתיבת נח שהיה בכולם בחי' בטול גדול ולא היו האריה ודוב טורפים ומזיקים כלל כי היתה תיבת נח בבחי' ומדריגה העליונה דעולם החירות דפנימית בינה כמו בעוה"ב כו' (וע"כ היו אסורים בתשמיש כמו יו"כ שהוא מעין העוה"ב כידוע ע"ש וג' בני נח ג' קווין דחג"ת כו'):

{{עוגן|פרק ב|(ב)}} '''והנה''' להבין כל זה יש להקדים ענין א' הידוע בכתבי האר"י ז"ל דשרש עה"ד מתחיל מצד גילוי החו"ג דאימא בז"א אבל בעודנם החו"ג סתומים ביסוד דאימא מהארת יסוד אבא שהוא מלובש ביסוד אימא אין שם שורש להיות הסתעפות דעה"ד טו"ר ושם נק' עץ החיים פי' עץ הוא בחי' יסוד אבא שנק' עץ החיים העליונים שאין שם צד אחיזה למות כלל כמ"ש <small>([[איוב ד, כא|איוב ד, כא]])</small> ימותו ולא בחכמה כו' (שלא היה שבירה רק במדות שמקבלים מחצוניות דבינה מז"ת שבה המתגלים למטה שהוא בחי' שם ס"ג ולא בשם ע"ב דחכ') עץ החיים הזה נטוע בתוך הגן פי' בפנימית ותוך דיסוד אימא שנק' גן העליון ששם עדיין סתומים ונעלמים גם החו"ג דבינה מצד בחי' המשכת אור אבא שהוא סתום ונעלם בבינה ביחוד פנימית דאו"א כידוע וע"כ אין שום אחיזה כלל לעה"ד גם בבינה בפנימית שבה כו' (כענין שבת ויו"ט שזהו בחי' קדש דאבא שמלובש באימא שהוא מקרא קדש דיו"ט) אבל ביחוד וזיוג חיצוני דאו"א שנמשך בגלוי לז"א שם יש שרש לעה"ד טו"ר מז"ת דבינה שמלובשים בז"א (וגם זה דוקא בגילוי החו"ג דז"א למטה מהחזה ששם מקבלת המל' ולא בשליש העליון דת"ת כו') וביאור כל זה הנה תחלה יש להבין מהו הפרש בין בחי' פנימית בינה לחיצונית בינה בדרך כלל להיות ידוע שיש ב' מדרגות בחכ' פנימית וחיצוניו' בחי' פנימי' דחכ' שנק' אור אבא זהו בחי' אין דחכ' כמו שהוא בבחי' נקודה עדיין בהעדר ההתפשטות למטה וזהו כח מ"ה דחכ' כענין מה פשפשת כו' שהיא למעלה מהיות מקור משפיע להשגה דבינה וכמ"ש <small>([[איוב פרק כח, יב|איוב כח, יב]])</small> והחכ' מאין תמצא מאין ממש כו' ובחי' חיצוניות החכ' זהו כאשר נמשכה החכ' בהתפשטות מאין להיות מקור להשגה והבנה דבינה כמעיין הנובע בהעלם ובא לידי גילוי בנהר שנמשך ממנו בתמידות כמו הברקת אור המושכל שיוצא מהעלמו בכח המשכיל לגילוי ונמשך בהתפשטות בהשגה והבנה ממש (וזהו ענין תמונת אות היו"ד דחכ' שיש בו קוץ התחתון שממנו נמשך להתפשטות דה"א בבחי' השגה דבינה כידוע) וזהו שנק' או"א תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין דזיווגייהו תדיר לצורך העולמות כידוע שזהו בחי' שפע חיצוניות דחצוניו' החכ' כאשר נמשך להיות התפשטות השגה והבנה דבינה תמיד שזהו מאין דחכ' ליש דבינה שנק' אין לגבי יש דהשגה כו' וכמו במע"ב דכתיב בראשית ברא אלקים שזהו בראשית החכ' שנק' אבא ברא אלקים בחי' בינה דאבא א' לאימא כו' כמ"ש בזוהר שזהו היחוד חיצוני דאו"א לצורך בנין העולמות שהוא מבחי' המדות דבינה שנק' ז"ת דאימא שהן הנק' מדות שבשכל והשגה שמחמת השגת והבנ' השכל יחייב לחסד או לדין או לממוצע בשכל עצמו ומשם נמשך התהוות תולדות המדות ממש שנק' מדות שבלב בחו"ג ממש כמו שנראה לעין שמחמת השגת השכל במוח דבינה שיחייב החסד או האהבה מיד יולד ההתפעלו' דאהבה או חסד בלב בגילוי ממש כפי האופן שנתפעל בהשגת השכל דבינה וכן במדת הדין ומדת הת"ת הממוצע וענפיהן נו"ה כו' ובחי' פרטי התכללותם זע"ז כו' והיינו בחי' המדות דוימ"ב שנמשך בגילוי באצי' מז"ת דאימא שנק' אלקי' והן ל"ב ויאמר אלקי' שנמשכו במוחין דז"א שנק' ל"ב שבילין ומשם נמשך ללב שמטעם זה נק' לב כמ"ש במ"א וד"ל:

{{עוגן|פרק ג|(ג)}} '''וכמו''' שאנו רואים בעבודה שבלב ומוח בתפלה שרשפי אש האהבה הנולדה בלב אינה באה כ"א כאשר ההשגה באלקות היא בהרחבה והתפשטות דוקא דהיינו שהשכל והשגה זו שמשיג בגדלות ה' ונפלאותיו היא בטוב טעם ודעת שמשיגה בכי טוב עד שנתפסת בכלי מוחו והיינו כאשר הדבר שמשיג בא בבחי' הסבר בטעם הדברים על בוריין לאורך ורוחב ולא בדרך קיצור לבד שאם לא יתפוס במוחו רק הקיצור בהעברה בעלמא לא יתפעל כלום רק כשמעמיק דעתו בהשגה זו בהרחבה והתפשטות ובטוב טעם עד שמבין ומשיג היטב אז יוליד בלבו מזה התפעלות האהבה או היראה בגילוי בהתפשטות והרחבה ג"כ וכמו במילי דעלמא שלא יתפעל בלבו לאהוב איזה דבר מה כ"א כאשר יתבונן בו בטוב ההשגה איך הוא ומה הוא עד שיעמוד על אמתית טובו ומעלתו בהעמקת דעתו אז יתפעל לבו ויומשך אחר הדבר ההוא לאהוב אותו וכן ביראה מדבר מה אינו אלא כשיתבונן בו בהשגה והבנה טובה ואם לא לא יתפעל כלום שהרי יכול להיו' שיעמוד אדם אצל אוצר נחמד ולא יתפעל לחמוד אותו אם לא ישים לבו ודעתו להתבונן בו באיכות ומהות טובו כלל וכן לא יתפעל ביראה כמו מרוממות שר ומלך או מדבר המזיק כלסטים וכה"ג אם לא יתבונן באיכות הגדולה או הרעה שבו וכך לא יתפעל אדם באוי"ר בקירוב לה' כ"א בהתבוננות טובה באיכות ומהות רב טוב האלקי וכן ביראה מהפוכו בריחוקו שיזיק לנפשו או באיכות רוממות הגדולה כו'. וזהו ענין תולדות המדות דאוי"ר וענפיהן מבחי' חיצוניות בינה שהוא בחי' ההסבר בהשגה והבנה ותפיסה שמבין ומשיג השכל והטעם בטוב עד שנתפס הדבר במוחו (שזהו הטעם שנק' השגה כמו שמשיג ותופס דבר ביד ממש כו') אבל בחי' פנימית בינה הוא בחי' תמצית וקיצור העולה מכל ההשגה שבאה בהסבר באורך ורוחב שנק' עומק המושג דהיינו למעלה מבחי' הבנת והשגת השכל בהסבר דברים אלא הוא בחי' התמצית והעומק של כל האריכות כמו שהוא בעצם שלא יוכל לבא בהשגה בהסבר כלל (וזהו היפוך הקיצור מן האריכות שבהסבר כשאינו מעמיק דעתו כלל כנ"ל שאינו תופס השכל ג"כ בהשגה והבנה כלל אבל קיצור זה היינו התמצי' ההיולי שבבחי' עומק של המושג כמו שהוא שא"צ הסבר כלל רק כאשר צריך להביא בהסבר בהשגה והבנה זהו בחי' שפלות וירידה גדולה שבא לכלל התפשטות מן עצם נקודת השכל המושג כמו הרב שמשפיע איזה שכל וסברא לתלמידו שכדי שיוכל להבינה ולהשיגה היטב צריך להאריך לו בריבוי הסבר דברים להטעים השכל ההוא שיבין אותו על בוריו אבל לעצמו א"צ להסבר זה כלל כי ידע עומק ותמצית הסברא בסקירה א' כמו שהוא בעצם רק כשבא להשפיע לתלמידו הוא שבא להתרחבות בהסבר רב וזהו שנק' עומק המושג שנק' פנימית בינה) והוא עומק העיון אחר שבא בהשגה והבנה על בוריו הוא בא לעומק השכל והסברא כמו שהוא בתמציתו הוא למעלה גם מן העיון עצמו הגם שמבין ומשיג בטוב על בוריו בכל פרטי אופניו יכול להיות שלא בא לעומקו ותמציתו ממש כו' (ובמ"א מבואר שבחי' העיון הטוב על בוריו נק' פנימית בינה שנק' מקו' המתברר שמתברר בזה אמתות נקודת השכל כמו שהוא בא מכח החכ' כו' ובאמת הכל א' שע"י העיון הטוב לתכליתו יבא ממילא לבחי' עומק ותמצית המושג שזהו בירור הנברר מכל ההשגה והוא מברר לנקודה דחכ' כמשי"ת). והנה כל זה שנק' עומק בינה או פנימית בינה זהו שנק' עומק המושג לבד שהוא הנק' אין של היש דהשגה בלבד דהיינו בחי' התמצית והקיצור העולה בעיקר המכוון בהשגת השכל אבל כל זה עדיין בבחי' אין של היש דהשגה שנחשב בבחי' יש גם הוא כי בחי' בינה בכלל נק' יש כידוע. ועכ"ז מאחר שזהו העומק ותמצית המושג שלמעלה מגילוי ההשגה הרי הוא למעלה מהיות מקור לתולדות המדות דחו"ג אפי' במדות שבשכל עצמו כי התולדות של המדות שבשכל והשגה אינם אלא רק מצד ההשגה והבנת השכל שזהו טעמו של דבר שמזה יחייב לזכות או לחוב לחסד או לדין וכן להיתר או לאיסור (כמו מ"ט דר' פלוני כו' ונגד ז' מדות דבינה יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שהטעם שבשכל נק' פנים פנים מסבירות כו') אבל קודם שבא לבחי' גילוי השגת השכל בטעם והסבר אין ידוע עדיין מה יחייב אם לחסד או לדין (כמו בפלפול בעומק הסברא והשכל לא ידעו עדיין פסק ההלכה אם לאיסור או להיתר לפי שיש פנים לכאן ולכאן כמו <small>(עירובין יג, ב)</small> ר"מ שהיה אומר על טהור טמא ומראה לו פנים וכן להיפוך כו') וזהו שנק' ג"ר דבינה שלמעלה מז"ת שבה המולידים המדות והוא בחי' ע"ב דס"ג כמ"ש וחכם בבינה כידוע שנק' אין של היש דבינה כו' (והוא הנק' ג"כ מקיף דבינה שבו כלולים כל התהוות המדות שבשכל בהעלם עכ"פ דהיינו שיש בו מקור להתפעלות האהבה או החסד בשכל עצמו או להיפוך לדין ולחוב או ליראה רק שהוא בהעלם גדול בהתכללות בתוך עומק השכל עצמו ע"כ יכול להיות מראה פנים מסבירות ג"כ מחסד לדין ומטהור לטמא ולהיפוך כו' משא"כ בגילוי השכל בהשגה בטעם גלוי שיחייב החסד או הדין לא יהופך מזה לזה כלל כמו שלא יוכל הדיין שדעתו נוטה לזכות להפוך דעתו לחוב שזהו כאשר כבר נתפעל בשכל בטעם מסביר וגלוי לחסד או שנתפעל בשכל לחוב ודין ונק' התפעלות המדות שבשכל שהוא חיצונית בינה שבא באו"פ כו' כנ"ל אבל בעומק תמצית השכל קודם שבא בגילוי בהשגה וטעם שם כלולים ב' מיני התפעלות דחו"ג שבשכל כא' בלי היכר התחלקות כלל. וזהו ההפרש בכלל בין חו"ג הסתומים ונעלמים בפנימית בינה שנק' מאמר סתום לבחי' חו"ג המגולים בחיצוניות דבינה שמזה נמשך למדות שבלב כנ"ל שנק' מאמר פתוח כמדות דמע"ב שנמשך מחיצוניות דבינה שמקבל מחיצוניות דחכ' כנ"ל וד"ל). ואע"פ שאנו רואים בחוש שיש בחי' התפעלות גם בעומק ותמצית המכוון הפנימית שבשכל שנק' עומק המושג כנ"ל אין זה התפעלות המדות דחו"ג שבשכל אלא זהו התפעלות השכל מצד עצמו שהוא בחי' העונג והטעם ערב שיש בעומק שכל זה כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק ד|(ד)}} '''ונמצא''' שיש ג' מיני התפעלו' העונג בשכל דבינה. א' ברוחניות ותמצית שבו שנק' אין של היש והוא עומק המושג כנ"ל. והב' התפעלות העונג בחו"ג דאוי"ר הנעלמים וכלולים בו כנ"ל. והג' העונג בגילוי השכל שמחייב המדות דחו"ג בטעם והשגה ממש שנק' ז"ת דבינה החיצונות המגולים. ויש עוד ב' מיני התפעלות המדות למטה מזה. הא' במוחי' דז"א שהוא קיצור הטעם והשכל שמחמתו יולד האהבה בלב כי כל השגת השכל שבמוח בינה הכל באריכות והסבר ובחיצוניות יותר מבפנימיות כנ"ל אבל כשנעשה מזה תולדות המדות בלב נתקצר האריכות ולא נגלה רק מה שצריך לאופן המדה (שנק' בכן) (כמשי"ת). והב' במדות שנולדים בלב מן המוח שיש בהם התפעלו' אותו העונג בהעלם שהיה בפנימיות בינה ובחיצוניות ההשגה רק שמורגש באופן התפעלות המדה דאוי"ר בלב וגם זה לא נגלה רק בחזה הלב בהבל החיצון ששם מורגש התפעלות האוי"ר יותר ולא בפנימית הבל הלב (שזהו ההפרש בין שליש עליון דת"ת דז"א ששם עדיין החו"ג דז"א מכוסים ובין ב"ש התחתונים שנמשכי' לדבור מחזה הבל הלב החיצון בקול גשמי כידוע וד"ל. וכן מ"ש במ"א בענין ג' מדרגות דמושכל מורגש מוטבע שבמדו' הלב ושליש העליון דת"ת הוא בחי' המושכל דחב"ד שבמדות הכלולים בת"ת שלמעלה מגילוי במורגש בקול ודיבור עדיין ונק' אמ"ר פנימיים וכו'). אך הנה עדיין אין כל זה מובן דלכאורה אנו רואים שעיקר גילוי העונג והטעם הוא בא בגילוי ההשגה דבינה כשמשיגה בטוב טעם ודעת עד שנתפס אצלו בכלי המוח ממש ולא כאשר אינו משיגה בטוב רק ברוחניות ותמצית שבה לבד אינו טועם טעם ועונג כ"כ וכנראה בחוש שגם בתינוק שמטעימים לו דבר שכל עד שיוכל להשיג בטוב אז יתפעל בעונג גדול וכמ"כ בשכל הגדול כל שמשיג בטוב טעם יותר יותר יתענג וא"כ בחיצוניות דהשגה דבינה יש יותר עונג מבפנימיות שבה היפוך הנ"ל. ועוד זאת אנו רואים שבקיצו' ההשגה שבמוח הבא להוליד המדה בלב (שנק' בכן) שם מורגש יותר העונג והשמחה שהיה לו בהשגת השכל שנק' התבוננו' בהסבר באריכו' כמו הקיצור העולה מהתבוננו' באיכות הדבר הטוב שיוליד התשוק' בלב אליו כו' ובהולד המדות בלב כאהבה רוחנית שבלב יתפעל בהתלהבות יותר וכשבא עוד במורגש יותר כמו בהבל בשר הלב שממנו נעשה הקול יותר מורגש העונג והשמחה עד שיכול להיות ריבוי התפעלות העונג והשמחה משרש הטעם שבשכל הרוחני שהיה תחלה במוח בינה (וראייה לזה מן השיר שהוא הניגון שיוצא מהבל החיצון שבלב דוקא שיש בו עונג ושמחה מורגש ביותר בהתפעלות עצמיות הנפש כו') וכנ"ל שבחו"ג המגולים בחזה הלב יותר מורגש העונג וההתפעלות מפנימית החו"ג המכוסים במוח כו' וגם בחי' אין דחכ' בבחי' ראיה שלמעל' מכל בחי' פנימית ההשגה דבינה בעומק המושג הנ"ל עיקר גילוי שלו הוא בחזה הלב במורגש שנק' יסוד ז"א כמ"ש בעין השכל דבלבא אתחזי כולא כו' וכמו ולבי ראה הרבה חכ' כו' ובלב כל חכם לב* דוקא נתתי חכ' כמ"ש במ"א וגם פנימית העונג ורצון שבעצמות הנפש ממש שלמעלה גם מאין דחכ' מורגש יותר בהבל הלב החיצון שהוא הנק' שיר פשוט שיוצא מהבל הלב כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק ה|(ה)}} '''אך''' הנה כל זה יובן בהקדים הידוע שיש ב' מיני עונג והן ב' מיני טעם שהטעם הוא בב' אופנים. א' בעונג ממש שנק' טעם כמו טעמו וראו כו' וכחיך אוכל יטעום כו' שזהו כמו טעם המתיקות שמרגיש עונג המורגש הגם שזהו ברוחניות החיות של המאכל שהוא הטעם שבו כידוע מ"מ נק' טעם מורגש בעונג מורגש. והעונג הב' הוא הנק' עונג הנעלם הפשוט הבלתי מורגש כלל בגילוי וזהו ההפרש בכלל בין העונג שבחכ' שנק' אין שבו העונג בהעלם ובין בינה בכלל שנק' יש גם בחי' הפנימית שבה ע"כ העונג שבה ג"כ בבחי' יש מורגש בפנימית וחיצוניות שבה שהוא טעם השכל והיינו מה שמשיג השכל המושג בטוב טעם יותר יתפעל בעונג יותר כנ"ל וכמו טוב טעם ודעת למדני כו'. וזהו עיקר עיון דבינה לעמוד על טוב טעמו של דבר כנ"ל. וב' טעמים אלה טעם השכל המושג בטוב ונתפס ביותר וטעם הרוחני כטעם מתיקות הגשמי כך טעם מתיקות הרוחניות של השכל שהוא עומק המושג אין של היש הכל נק' טעם ועונג מורגש ושניהם נק' התפעלות השכל שמצד עצמו שלמעלה מהתפעלו' דחו"ג הכלולים בו כנ"ל רק שזהו בפנימיות דעומק המושג וזה בחיצוניות בטעם דהשגת והבנת השכל שמטעימו בטוב (כמו מ"ט דר"פ כו') וכנשמות נהנין מזיו בג"ע שמרגישים העונג האלקי בהשגות האורות עליונים שמאיר בנשמתם בהשגה ממש ויש בזה עונג וטעם הרוחני מעומק המושג כמו מתיקות התורה בהשגות הסודות ורזין דאורייתא כו' וכמ"כ בהשגה אלקית המצומצמת בנשמה בגוף כשמתבונן בק"ש באחדות ה' איך שמהווה כל העולמות מאין ליש בב' מדרגות דממלא וסובב שנק' הוי"ה ואלקים כידוע הרי יש בזה ב' אופני התפעלו' העונג ושמחה בהתבוננות זאת א' מצד טוב טעם השגה והבנת השכל עד שנתאמת מאד הדבר מצד השכל נק' טעם שבשכל והב' מצד עומק ותמצית הדבר המושג בזה שהוא עצם התהוות מאין ליש כמו שהוא ממש שיתפעל בעונג וטעם רוחני כמתיקות טעם הרוחני שבמאכל כו' ובאמת גדול יותר טעם ועונג הגשמי בהשגת והבנת השכל בכי טוב יותר מטעם ועונג הרוחני מתמצית השכל הרוחני אע"פ שהתמצית הוא למעלה מן ההשגה והתפיסה ואיך העונג שמצד סברת השכל יהיה למעלה מעצם עונג ותמצית דבחי' האין בהשגה שא"צ הסבר כלל כנ"ל. הענין הוא דהיא הנותנת דמשום שבא בהגשמת הבנה ותפיסת השכל ע"כ מורגש שם העונג בהרחב' גדולה יותר עד שיתפשט הרבה יותר מעצם העונג שמצד השכל והשגה זו והוא לפי שמתלבש בזה מעונג הנעלם שבעצמות שלמעלה ממקור השכל שבלתי מורגש גם ברצון וחכ' כנ"ל וכידוע דעיקר התגלות ע"י בבינה בחיצוניות דבינה דוקא כמו בשיר הלוים שא' ועבד הלוי הוא דא הוא ע"י כמ"ש במ"א (וכמשי"ת) לפי שזהו הכלל שבחיצוניות יותר שם יורד אור המקיף דכתר להתלבש בו יותר מבפנימיות הרוחניות וע"כ כל המקיפים בחיצוניות בינה כו' ששם מתרחב אור העצמות ביותר כמו <small>([[יחזקאל פרק לב#פסוק יד|יחזקאל לב, יד]])</small> ונהרותם כשמן אוליך כו' ונק' נהרי אפרסמנא דכיא והן ת' עלמין דכסופי' דנהרין לעוה"ב שנק' יש גמור שעונג הנעלם בא במורגש ממש כו' וד"ל וא"כ זהו בירידה והגשמה יותר שהוא בחו"ג המגולים דהשגה דבינה. וראייה לזה ממ"ש <small>([[נחמי' פרק ח#פסוק יב|נחמי' ח, יב]])</small> כי הבינו בדברי' אשר הודיעו להם וכן שמע ישראל לשון הבנה אע"פ ששמיעה דבינה מרחוק כמו מרחוק ה' נראה לי בזה דוקא מתלבש מעונג העצמות (ואע"פ שהעיון הוא רק לעמוד על אמתות העומק המושג איך הוא ומה הוא כו' ושם א' מה פשפשת כו' אבל בעיון דבינה מתברר יותר אמתית עומק המושג שנק' אין ותמצית כמו שע"י המשל יתברר יותר אמתות אור נקודת השכל לפי שהוא בהגשמה וכמצרף לכסף שמתברר הנקי מן הפסולת יותר ואמנם יש בזה הבירור פסולת הנבדל יותר מכמו שהיה תחלה וזהו טעם לשרש עה"ד בז"ת דבינה שהוא חו"ג המגולים ולמטה יותר (כמשי"ת) וע"כ נק' ז"ת דבינה שהן מדות שבשכל שנברר ע"י העיון דבינה מקום המתברר שמברר גם לנקודה דחכ' שנק' אמת כמשי"ת משא"כ התמצית ועומק המושג שלפני העיון אינו ברור כלל) וממילא מובן לפ"ז שבירידת האור דשכל בהגשמה יותר והוא במוחין המצומצמים במדות שבלב (שנק' בכן) שהוא אחר שנתקצר ההסבר כנ"ל שם יותר יורגש העונג מהעונג שמצד הבנה והסבר השכל והעונג שבתמציתו וכמו בהתבוננו' דמאין ליש בממלא כ"ע אחר קיצור ההסבר שעולה המכוון שבורא העולם מאין שיתפעל מזה מאד דא"כ לו יאתה הביטול במציאות מאחר דהוא עיקרא ושרשא כו' זהו התפעלות העצמות שלמעלה מעצם ההשגה הזאת בפנימית וחיצוניות דבינה כו' ואעפ"י שהתפעלות זו נפרדת מעצם ההשגה ויכול להיות בה תערובת טו"ר אבל בזה מתברר יותר אמתות האור האלקי שבהשגה זו מטע' הנ"ל וכ"ש וק"ו בחו"ג דאוי"ר זו שבאה בהרגשה גשמית בלב בשר הלב בקול דהבל החיצון כמו בשיר וניגון כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי שם מתברר יותר אמתות אור העצמות שבבינה ושם מלובש יותר מעונג העצמות שבפנימי' בינה וגם פנימית העונג שברצון וחכ' וכמו שיר פשוט ושיר כפול ומשולש בקול הניגון גשמי כנ"ל ונמצא שה' מדרגות התפעלות העונג הנ"ל בבינה עם מדות שבלב בשר שנק' חו"ג מגולים בחזה הלב ששם מתחיל שרש לעה"ד כו' זהו ה' ירידות והתלבשות במקיף דכתר עד שבא בחיצוניות האחרון בגילוי הרבה יותר ששם בירור האחרון יותר וד"ל (וא"כ יובן שיש בירידות הללו מעלה וחסרון המעלה מצד ירידת המקיף העליון יותר שבא בהגשמה וחיצוניות ביותר וגם מה שנתברר בירור אמיתי בחיצוניות היותר אחרון כמו אין חכם כבעל הניסיון כידוע אך החסרון הוא במה שימצא בבירורי' אלה פסולת יותר עד שבבירור היותר אחרון שבא בהרגשה יותר שם הוא הפסולת הגס מכולם (כמשי"ת) ובכל זה יתורץ כל הקושיות הנ"ל בה' מדרגות בבינה מדות המגולים כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק ו|(ו)}} '''והנה''' מבואר למעלה דגם בבחי' החכ' שהוא בחי' המשפיע לבינה כידוע יש בה ב' מדרגות פנימי' וחיצונית ובחי' החיצוניות שבחכ' הוא שמשפיע לבינה שזהו מאין ליש ממש כנ"ל והוא מה שמן נקודה דחכ' באה בהתפשטות והמשכה (בקוץ התחתון דיו"ד כנ"ל) ובחי' המקבל שפע זו הוא בחי' השגת והבנת השכל שנק' חיצוניות בינה כנ"ל וזהו זיווג ויחוד דחו"ב בחיצוניות כמו במע"ב וכה"ג כנ"ל וביאור זה ידוע שבחי' החכמ' הוא בחי' המשפיע שזהו כמו אור השכל כשמבריק שנק' בשם התחכמות שהוא כח ההבנה שממציא שכל חדש וכח הממציאה מאין שהוא העלם דכח המשכיל ההיולי שנובע ממנו כל שפע שכליי' חדשים והוא לפ"ע כח החכ' בכל אדם אם בקטנות או בגדלות ובחי' החיצוניות שבו הוא הברקת השכל שבאה בגילוי כשמחדש דבר חכ' רק שהוא בבחי' קיצור ותמצית בהעלם כנקודה א' ובאה מיד לבחי' התפשטות בהשגה והסבר להבינה לזולתו ובחי' המקבל הוא בחי' כח הבינה שזהו כח התפיסה וההשגה שיוכל לקלוט ולקבל היטב כל שפע אור חדש דחכ' שבאה מאין ממקור החכ' שזהו שנק' אימא בחי' נוק' שקולט ומקבל מה שנמשך בגילוי כמו הלומד דבר חכ' הכתובה בספר או שומע מרבו שכל חדש שקולט היטב ומבין הדבר על בוריו להסבירו לזולתו (כמו שא' ד' מדות בתלמידי' יש קולט השמרי' כו' ויש קולט התמצית והפנימי' כו') ואמנם בחי' פנימי' דחכ' שהיא למעלה מהיות בחי' מקור משפיע לבינה בהשגה כנ"ל זהו כמו מי שנופל במוח החכ' שבו איזה דבר חידוש בהשכלת מושכל חדש אך שאינו בא בגילוי עדיין גם לעצמו רק כמו ברק המבריק שחולף ועובר על המוחי' ולא יתיישב במוחו עדיין (שנק' <small>עש בליצט או עש שוועבט איבערין מוח כו'</small>) וע"כ אינו יכול לבא על גילוי אור זה להביאו בהשגת שכלו גם לעצמו ומכ"ש שלא יוכל לגלותו לזולתו כו' וזהו בחי' אין דחכ' כמו שהיא בהעלם כנקודה א' בבחי' העדר ההתפשטות עדיין ואמנם זהו בחי' עצם אור פנימי' השפע דחכ' כמו שהיא במקורה (כמו המעיין סתום טרם שנובע בגילוי טפין טפין בנהר כמ"ש במ"א) שהוא בבחי' מקור כח המשכיל ההיולי ששם הוא בחי' העונג הנעלם הפשוט הנ"ל שנק' אין ממש (וכמו בשבת שעולה בבחי' אין דחכ' כמו שהוא בכתר שנק' ע"י וא"א והוא בחי' ח"ס כידוע) אך עכ"ז יש יחוד פנימי דאו"א כנ"ל כמו בשבת ויו"ט בב' אופנים כמשי"ת שזהו יחוד דפנימי' בינה שהוא בחי' עומק המושג הנ"ל שנק' אין של היש דהשגה כו' שמתייחד ומקבל לבחי' פנימי דאור החכ' שנק' פנימית אור אבא כו'. ולכאורה איך יוכל להיות יחוד פנימי זה מאחר שבחי' אין דחכ' אינו בגדר שפע בגילוי והתפשטות להיות מקור להשגה כלל כנ"ל ואיך יגיע לו בחי' עומק המושג דבינה שהוא עכ"פ בגדר השגה ונק' יש גם הוא כנ"ל כו'. אך הנה יובן דבר זה עפ"י הידוע ששרש החכ' הוא בבחי' ראי' מקרוב כמו איזהו חכם הרואה את הנולד שרואה בעין שכלו את הנולד להיו' שהגם שהעתיד להיות הוא נעלם מן ההשגה דשכל אבל בבחי' אין דחכ' יראה את הדבר הנעלם כמו שרואה בעין הגשמי למרחוק כך רואה בראית עין השכל כו'. (וכמו הערמומית שבהעלם גדול מן ההשגה יוכל החכם לראות בעין שכלו בבחי' ראי' שרואה הנעלם כמו שרואי' לאור הנר כו' וע"כ נק' חכמי ישראל עיני הקהל כו' לפי שהחכ' נק' אור המאיר גם בחושך כו') וע"כ א' <small>(ב"ב יב, א)</small> דחכם עדיף מנביא כידוע אבל בחי' בינה בהשגה ותפיסת השכל הוא בבחי' שמיעה מרחוק כמו השומע ומבין איזה דבר מה שהגם שמבין הדבר על בוריו אין זה כמו הראי' במהות הדבר עצמו כמו שהוא כמו שאמ' שאינו דומה שמיעה לראי' דאעפ"י שיכוין בהשגה כמו שהדבר הוא בעצם ממש מ"מ הרי מרחוק נראה לו בהשגת שכל לבד ולא מהות הדבר כמו שהוא וזהו שנק' ידיעת המציאות ולא ראית והכרת המהות כו' וכמו שמבין ומשיג מה שמספרי' בשבח גדולת המלך בכי טוב ויכוין לאמתתו עכ"ז אינו דומה לראי' כשרואה במהות המלך וכך הוא בעיון השגת השכל ביח"ע ויח"ת הגם שמבינו על בוריו זהו רק בהשגה לבד שאינו מגיע רק למציאות הדבר דהיינו שנתאמת אצלו מציאות אלקות בהשגה ותפיסה שנק' שמיעה מרחוק כמו שמע ישראל וכמו שמעתי שמעך יראתי וכשבחות שבס' תהלים כמספר בגדולת המלך שאינו דומה לראי' במהות ועצמות שלא יוכל לבא בהשגת שכל כלל גם בעומק העיון שמשיג הדבר על בוריו וזה ההפרש יש גם בראי' דחכ' הגם שרואה בעין השכל כמ"ש בר"מ בעין השכל דבלבא אתחזי כו' אין זה כראי' המהות דאלקות בנביאי' (כמ"ש במ"א). ויובן ההפרש בין השגת המציאות בבחי' שמיעה דבינה להכרת המהות בחכ' שהוא בבחי' ראי' מענין הידיעה בדרך שלילה כידוע שאין ידיעה זו שבדרך שלילה רק כמו ידיעת המציאות ולא ידיעת המהות כו' והיינו כמו שידוע בענין ידיעת מהות הרוחניות שא"א לאדם להכיר ולראות במהות ועצם בחי' הרוחניו' כמו שהוא כ"א כשיכול להפשיט הרוחניות מן הגשם לבד והוא מה שיודע שאין ברוחניות מכל תואר הגשם וכל מה שיוכל בכח שכלו להפשיט יותר הרוחני מכל תוארי ההגשמה בזה יודע לו יותר ממהות ואופן הרוחניות לאמתתו יותר וזהו שנק' ידיעה שבדרך שלילה לבד שהוא שלילת הרוחני מן הגשם ועכ"ז אין זה רק ידיעת המציאות לבד שהוא מה שע"י השלילה לרוחני מכל תוארי הגשם נתאמת אצלו יותר ענין מציאת הרוחניות והוא מה שיש מציאת הרוחניות בעולם אבל לא שיודע ומכיר במהות הרוחני כמו שהוא כי א"א לידע מהות הרוחני ממש בהשגת השכל מאחר שהרוחניות אינו בגדר השגה ותפיסת השכל כמו שא"א לומר שימשש הרוחני בידו וכה"ג אך עכ"ז בהפשטה זו שמפשיט בתכלית כל תואר גשם מן הרוחני יוכל לעמוד על ידיעת מהות הרוחני קצת כי זהו עיקר מהות הרוחני במה שהוא מושלל מכל תואר גשמי כו' וכמ"כ לא יגיע לראי' המהות בחכ' ע"י השגת השכל שהוא כמו ערך הגשם לגבי הרוחני כ"א בהפשטת השגה כשיבא לעומק המושג שלמעלה מן ההשגה שנק' תמצית ורוחניות ההשגה שמושלל מכל השגה בביטול היש דהשגה כענין מה פשפשת כו' אעפ"י שאינו רק אין של היש דהשגה לבד מ"מ זהו כידיעת המציאו' דרוחניו' לאמתתו יותר כך יודע לו בביטול ההשגה אמתו' מציאות הרוחניות דאור האלקי כמו שהוא עד שהוא קרוב בערך לראית המהות ויוכל להיות כלי עי"ז לקבל בחי' נקודת החכ' שבבחי' ראי' מקרוב למהות ועצמות כמו הרואה בעין השכל כנ"ל:

{{עוגן|פרק ז|(ז)}} '''ובזה''' יובן קצת מה שיוכל להיות יחוד פנימי דחו"ב דהיינו בחי' ראי' דחכ' שהוא מצד מהות ועצמות אלקות יתייחד בפנימי' בינה שהוא בביטול ההשגה שכלית רק בעומק ותמצית הרוחנית שבו כי בחי' אין זה דתמצית ההשגה יוכל להיות כלי קיבול לקבל בחי' האין העצמי דנקודת פנימי' חכ' אעפ"י שא"א לבא בהשגה שכלית כלל וכמו טעמו וראו כי טוב ה' הרי טעם ועונג זה הוא בחי' עונג הנעלם העצמי שבראי' דחכ' מקרוב לאסתכלא כו' ואין זה רק כמו שמופשט בתכלית בכלי המוח דבינה מכל גשם דהשגה שכלי' רק בחי' עומקו ותמציתו לבד שהוא כלי לקבל אור העונג הנעלם שבעצמות שמצד מהות ועצמות אלקות שלא נתפס בהשגה כלל כמא' לית מח' תפיסא בך כלל וכמו הפשטת הגשם מן הרוחני בתכלית שיבא לידיעת מהות הרוחני ממילא כנ"ל וד"ל שזהו כמשל ביטול היש לאין דגרעין בארץ בתכלית אז נמשך בו מאין הרוחני דכח הצומח וכמו חיות רוחניות הדם הוא הנפש הטבעי' שנק' רוחניות שבגשמיות אין של היש ימשיך לחיות הרוחניות דעצמות הנפש וזהו אדם א' דם כמ"ש במ"א:

{{עוגן|פרק ח|(ח)}} '''וזהו''' ההפרש בין משה לנביאים שביד הנביאים אדמה כו' שלפ"ע הפשטת גשמיות שלהם כהשגה בביטול היש לאין כך יומשך בנשמתם מבחי' אין האלקי דעצמות בראי' המהות כו' וזהו במראה אליו אתודע בחלום כו' אבל משה נבואתו היה בזה הדבר לנוכח בבחי' נקודה דאין העצמי שהוא אמתת מהו"ע א"ס ב"ה כמו אמתך אלקי כו' וע"כ נק' החכ' אמת להיותו בבחי' ראי' אמיתי' דמהו"ע ית' כמו שהוא כו' כמו הרואה את המלך שרואה אמתות מהותו בלי נטיי' ימין ושמאל משא"כ בהשגה שכלי' שמשיג בשבחו לא יוכל לבא לאמתו' מהותו כ"א במציאותו (וכמו השגת חכמי הקבלה כרשב"י ור"ע ור"א וכה"ג אעפ"י שהשיגו בע"ס דאצי' ולמעלה מעלה בטה"ע כו' כל זה הוא רק השגת המציאות אעפ"י שהי' בראי' עין השכל כמו אסתכלנא ברזא דחכ' כו' (וכהאר"י ז"ל שהשיג בחלום ברגע א' אור החכ' שהי' צריך לכתוב זמן רב) משא"כ נבואת הנביאי' הי' בראי' המהות כמ"ש ישעי' <small>([[ישעיה פרק ו#פסוק א|ישעי' ו, א]])</small> ואראה את ה' יושב וכה"ג רק שהי' לפ"ע הזדככות ביטול היש לאין כנ"ל):

{{עוגן|פרק ט|(ט)}} '''וזהו''' יחוד פנימי דאו"א ויש בזה ב' אופנים א' בשבת שבינה עולה בחכ' וכמו הבן בחכ' וביו"ט נה"י דאבא מלובש באימא ונק' מקרא קדש וכמו וחכם בבינה שזהו הארת האין דחכ' בעומק המושג דבינה וכמו שנראה לעין שאחר הפשטת הגשם מן השגת שכל ויבא לתמצית הכוונה הרוחניות כנ"ל אזי יגיע לבחי' ראי' עין השכל כמו טעמו וראו כו' שהוא טעם ועונג הנעלם שבעצמות מצד עצמות ומהות א"ס ב"ה כמו שהוא למעלה מההשגה לגמרי (ויש בירידת אין דחכ' ג"כ ד' מדרגות עד התגלות חו"ג שבלב בשר כנ"ל בבינה והוא הא' בראי' עין החכ' שבזה עונג העצמי בתמצית דבינה (שהוא שער הנ' ונק' שביל' דקיק דבי' עייל אבא לאימא כו' וכמ"ש במ"א ע"פ ולא ידע איש כו') והב' בחו"ג המכוסים ביסוד אימא כך הוא בחו"ג בביטול העצמי דאין דחכ' והג' ביטול עצמי זה שבא במורגש בהשגה דבינה שמוסתר בזה נקוד' העצמי' דאין דחכ' שלמעלה גם מעומק המושג והוא שיר כפול דחו"ב והד' בחו"ג שנולדי' בלב שזהו יסוד אבא ביסוד ז"א שיש שם דוקא ראי' עין החכ' כמ"ש בעין השכל דבלבא אתחזא וכמו ולבי ראה כו' והה' נקודת הרצון ותענוג הנעלם הפשוט העצמי ממש שבנקודת הלב שמלובש בחזה הלב בנקודה דחכ' שבבחי' ראי' דוקא וכמו שהי' בדוגמא זו במ"ת שהיו רואי' כו' ועכ"ד פרחה כו' בבחי' פב"פ ממש כו' וכמו שיר פשוט שיוצא מהבל הלב החיצון שהוא למעלה מעונג הפשוט שבראי' דחכ' במקורה מטעם הנ"ל בענין הבירורים דבינה בה' מדרגות עד המדות שבלב כו' וזהו ממעמקי' למעלה מעומק דחו"ב שבלב כמ"ש במ"א:

{{עוגן|פרק י|(י)}} '''והנה''' אחר כל הנ"ל יובן ענין הנ"ל בכללות ענין תיבת נח איש צדיק כו' שהוא כמו בחי' פנימי' היחוד דיסוד דאו"א שגם בחי' החו"ג דאימא הן סתומי' ונעלמי' שאין שם שרש אחיזה ויניקה לעה"ד טוב ורע כלל ונק' עץ החיים שבתוך הגן כו' כנ"ל שזהו כמבואר למעלה בענין יחוד דאין דנקודת חכ' העצמי' שמלובש בפנימי' דבינה שהוא כמו ענין עומק המושג כנ"ל שעונג הנעלם דעצמות הפשוט שבנקודה דאין דחכ' אינו בא במורגש ביש דהשגת שכל דבינה אלא הוא סתום ונעלם בהעלם דאין דבינה (כמ"ש והחכ' מאין תמצא ואי זה מקום בינה) אך הנה כמו שמבואר למעלה בה' מדרגות התפעלו' שבבינה שיש מעלה בירידת המדרגה בהשגה והסבר בהגשמה יותר מתמצית ורוחניות דעומק המושג בב' דברים א' שמתרחב בה מעונג העצמו' כנשמות שנהנין כו' וכעוה"ב כו'. והב' מצד הבירור שמתברר שם יותר כמו בעיון דבינה לעמוד על אמיתי' הדבר שמברר לתמצית דעומק המושג יותר כו' כך הוא בירידה דנקודת אין דחכ' שהוא תמצית ופנימי' דעצם הדבר כמו שהוא באמתות מהו"ע שלזה נק' החכ' אמת כנ"ל שלמעלה הרבה מתמצית דעומק המושג כו' מתברר יותר לאמיתתו בבואו בהגשמה יותר כמו בעיון דבינה ובהשגה והסבר החיצוניות שנק' טעם השכל יותר ממה שהוא ברוחניו' דתמצית השכל אעפ"י שנקוד' דחכ' כבר ברור בתכלית כראי' במהות כנ"ל (וכמו החכם האמיתי שאו' דבר חכ' שהיא ברורה מכבר בתכלית שאין בה תערובת פסולת כלל ובלא נטי' לימין ושמאל שמפני זה נק' החכ' אמת שמכוין לאמיתו של דבר כמו שהוא משא"כ מי שאינו חכם שידבר איזה דבר שכל ינטה בדרך עקלתון מן הנקודה האמיתי' שבו ויהי' ממילא דבר שטות או טעות ושקר להחליף טוב ברע כו' וכמו השוטה שידבר גם הוא איזה שכל וסברא אך שיטה מדרך האמת ויהיו דבריו דברי שטות ולא דבר חכ' כלל וכן במי שמדבר רבוי דברי' ביותר בהכרח שינטה מנקודה האמיתי' כו') עכ"ז כאשר נקודה האמיתי' דחכ' באה למטה יותר בהגשמה כמו בהשגה והסבר הדבר להטעים הענין בטעם השכל (כמו מ"ט כו') שנק' טעמו של דבר כנ"ל וכ"ש בעיון דבינה להתבונן ולעיין היטב לעמוד על הדבר איך הוא כו' שזהו לבררו בעיון השכל היטב הדק כמו הפלפול שמקשה קושיות כו' וכה"ג אז נתברר יותר אמיתי' הנקודה דחכ' וגם מתרחב בה מעונג הנעלם הרבה יותר משיש עונג העצמות בעצם נקודה זו מטעם הנ"ל במקיף דכתר בחיצוניות בינה דוקא וכ"ש בירידת עוד הנקודה דאין זה בחו"ג דאוי"ר המגולים שבא במדות אחר קיצור ההשגה דבינה (שהוא בחזה הלב) שם יותר מתברר נקודה דחכ' לעומק' יותר וכמו ולבי ראה הרבה חכ' כו' (וכמ"ש במ"א שזהו יתרון מעלת יסוד אבא דאור אימא מסתיים בחזה דז"א ויסוד אבא מאיר ביסוד ז"א) ונק' עומק החכ' שבלב (וכמו שהלב מבין בבינה לעומקה יותר ונק' עומק בינה שבלב כך הלב רואה ראי' עין השכל דנקודת חכ' יותר לעומק' ממקורו הראשון) מטעם הנ"ל ומתגלה בלב דוקא מעונג הנעלם שבחכ' יותר והוא שיר פשוט ושיר כפול דחו"ב שבא בהבל החיצון דלב בקול גשמי שבו יותר עומק הכונה שבמוח בינה הנק' תמצית השכל ועומק הנקודה דחכ' כמו שהוא בעצם הדבר כמו בראית העין או לכוין לנקודת האמת יותר מכמו שהי' תחילה בנקודת חכ' שבאה מאין כו' והוא מ"ם דממעמקי' מקיף דכתר דחו"ב כו') אך עכ"ז יש יתרון מעלה ביחוד פנימי' דחו"ב כמו שהן בהעלם וסתימות גם בחו"ג שלהם כנ"ל במה שאין שם שום תערובת זר ופסולת כלל כי שם הוא בחי' הפנימית ותמצית דחו"ב ואין שם צד אחיזה ושרש לעה"ד טו"ר כלל כנ"ל שנק' עץ החיים כו' וכמו שרש החכ' דתורה שהיא בפנימי' אבא שנק' חכ' ברורה שכבר הובררה שאין בה נטי' לחוץ להיות' כמו שהוא בעצמיות ופנימי' שנק' תמצית דחכ' וע"כ נק' אמת כמו תתן אמת ליעקב כו' ונק' עה"ח שמתייחדת בפנימי' בינה בתשבע"פ שנק' הלכה למשה מסיני כמ"ש <small>([[דברים פרק לג#פסוק ד|דברי' לג, ד]])</small> תורה צוה לנו משה כו' שגם המדות שבה ברורי' בתכלית שהן ו"ק דמשנה כשר פסול טמא וטהור כו' וכמ"ש <small>([[משלי פרק ל#פסוק ה|משלי ל, ה. ו]])</small> כל אמרת אלוה צרופה כו' אל תוסף כו' ועכ"ז מתברר יותר נקודת אמת זו בפלפול וטעמים וסברות כו' שהוא העיון בהשגות בחיצוניות כו' כתלמוד בבלי כידוע וע"כ א' בינה יתירה ניתנה כו' (וגם העדן דעוה"ב הוא יעשה למחכה לו במי שמדייק מילין דחכ' (כמ"ש במ"א) וכמו שאין חכם כבעל הנסיון כו' וכה"ג) אבל בהגיע נקוד' דחכ' באורך ורוחב דהשגה ברבוי ההסבר יוכל להתערב זר ופסולת כטעות ושקר כמו לומר על טהור טמא כי ינטה שם מנקודת האמת דחכ' שהוא התמצית והפנימית דעצם הדבר ממש (וגם התמצית של ההשגה שהוא עיקר המכוון לא יוכל לכוין ברבוי דברים עד שיוכל להיות תופס ההיפוך ממנו כתלמיד שקולט השמרים ונק' מים הרעים כו' וזהו מחמת רבוי ההסבר בטעמי' וסברות כו') אבל המעלה בזה הוא לאחר הבירור שבעיון הפלפול שיברר היטב מכל סיג ופסולת ויהי' עי"ז חידוש ההלכה בבירור יותר מכמו שהי' בחכ' מקודם ובתוס' מרובה על העיקר והן כל דקדוקי סופרים דתשבע"פ שהוא שלימות דחכ' דתשב"כ וכמ"ש במ"א שז"ש א"ח עט"ב כו' לפי שנתב"ס דוקא ועיקר השלימות יותר ביריד' עוד לסוף מעשה דוקא כמ"ש <small>([[קהלת פרק יב#פסוק יג|קהלת יב, יג]])</small> סוף דבר כו' האלקי' ירא כו' וכתיב <small>([[תהלים פרק קיא#פסוק י|תהלי' קיא, י]])</small> ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם <small>(ברכות יז, א)</small> ולא ללומדיה' כי לא המדרש עיקר אלא המעשה שהוא בירור האחרון יותר כשבא לידי מעשה בפו"מ בסו"מ וע"ט לברר ולתקן לעה"ד טו"ר לז' מדות דק"נ שמקבלים מפסולת המדות דקדושה שנפלו בשבה"כ כידוע:

{{עוגן|פרק יא|(יא)}} '''וזהו''' שא' על חכ' דתורה אז ראה ויספרה בספ"ר וספור דהיינו יחוד פנימי דחו"ב כנ"ל הכינה וגם חקרה במו"ד באותיות דתושב"כ ותשבע"פ. אך אין שלימות בירור זה אלא בסוף מעשה דוקא וז"ש ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכ' וסומ"ר בינה וד"ל. (וכנ"ל דעיקר שלימות דחכ' בראש בראי' עין השכל בחז' הלב כמו ולבי ראה כו' וכמו שיר פשוט ושיר כפול כו' שבהבל קול השיר בפה והיינו למוצאיהם בפה וזהו קול ודבור דד"ת וכנגינות וטעמים שנק' שיר פשוט וכפול בפנימי' דחו"ב וכשיר הלוים (אבל קול תורה הוא קולו של משה שבפנימי' אבא כמ"ש במ"א) ושיר המלאכים בחיצוניות דבינה כשיר משולש ומרובע בהתכללות דאוי"ר (כמ"ש בפ' בראשית ע"פ ושם אחיו יובל כו') וכן קול תפלה (כמשי"ת):

{{עוגן|פרק יב|(יב)}} '''וכך''' יובן כל זה בענין העבודה שבלב ומוח בבינה ורעותא דלבא בתפלה לכל טועם טעם ועונג האלקי בהשגת אלקות ביח"ע ויח"ת בסובב וממלא וכה"ג בכל פרטי ההתבוננות דע"ס דאצילות במאציל כו' בעיון טוב לעמוד על אמיתי' היחוד עליון איך הוא כו' עפ"י הבנת השכל בטוב טעם ודעת לקרב אל השכל במשלי' מחיות הנפש בגוף או מאותיות הדבור והמח' וכל כחות הנפש כרצון וחכ' ומדות וכה"ג כידוע שמחמת רוב ההסבר דוקא עד שנתפס בכלי מוחו היטב יתענג בנפשו יותר ויוליד בגילוי התפעלות ההתלהבות והדביקות באלקות ברשפי אש התשוקה מורגשת בלב בשר דוקא כמו צמאה לך נפשי כו' לבי ובשרי ירננו אל אל חי וכה"ג שזהו נק' דו"ר שכליים שהן חו"ג דבינה המגולי' במדות בלב כו' אע"פ ששם יש אחיזה למדות דנה"ט ששרשם מק"נ בתערובות פסולת כמו להיות בהרגשת עצמו בהתפעלות זו בגסות והתנשאו' הלב או ליפול באהבות זרות אחר זמן מה (כמשי"ת) כי אין לבבו נאמן בנקודת האמת להיות רק לה' לבדו מצד שמרחוק ה' נראה לו בהשגת שכל ובהרגשת לב בשר כו' משא"כ בפנימי' דבינה בעומק המושג למעלה מן ההשגה ובפנימית דחכ' בביטול עצמי כראי' מקרוב שגם באוי"ר הכלולי' שם הן בתכלית הבירור שאין שם אחיזה לפסולת דמדות הרעות דנה"ט כלל כנ"ל עכ"ז לאחר הבירור דנה"ט בחו"ב שבמדו' דקדוש' בתכלית מכל סיג ופסולת ושום תערובות זר לא ימצא גם במוח ולב הגשמי ונק' בר לבב כו' כמו בהאר' דחו"ב בהבל לב החיצון דוקא בלבי ובשרי ירננו שהוא קול תפלה ופסד"ז וכה"ג בעומק דחו"ב כנ"ל אז יש שלימות יותר בזה הרבה יותר מבחי' הביטול העצמי דחו"ב בחו"ג המכוסים דשם וכ"ש בסוף מעשה בביעור הרע וע"ט בפ"מ באוי"ר למעשה דוקא כל היום אחר התפלה יש בזה הבירור האחרון שלימות יותר כנ"ל במ"ש ויאמר לאדם דוקא הן כו' וכמאמר תכלית חכ' תשובה ומע"ט כו' שהוא תכלית השלימות דמקור הראשון דנש"י שביחוד פנימי דאו"א כידוע לפי שנתב"ס דוקא וזהו ירידת הנשמה בגוף לצורך עלי' יותר משרשה באור זרוע לצ"ע כידוע וד"ל:

{{עוגן|פרק יג|(יג)}} '''והנה''' עיקר ההפרש בין בחי' חו"ג הסתומי' ונעלמי' בפנימי' בינה שאין שם שרש למדות הרעות דנה"ט כלל כנ"ל וכ"ש בנקודה דפנימי' החכ' שמלובש ביסוד אימא כו' כנ"ל ובין בחי' חו"ג המגולים בשכל והשגה שנולדים מן ההשגה במדות שבלב שיש מהן אחיזה למדות הרעות דנה"ט דנוגה כו' אינו אלא בדבר א' שהוא עיקר הסיבה לב' מיני התפעלות המדות הללו שבבחי' אוי"ר הסתומי' בפנימי' בינה אין בהם בחי' פירוד כלל וכלל מגוף עצם הדבר שהוא התפעלות השכל מצד עצמו דוקא כמו שאנו רואי' בכל מי שטועם טעם ועונג הרוחני בתמצית המכוון העולה מכל אורך ההסבר בהתבוננו' ביח"ע ויח"ת וכה"ג שהוא יחוד והתכללו' דע"ס בעצמו' המאציל דאיהו וחיוהי חד כו' וכה"ג ביח"ת בביטול והתכללות היש דנבראים בעצמות אלקות המהווה אותם תמיד מאין כו' איך שהוא לאמיתתו ממש הרי יתפעל בעונג ושמחה מצד זה הדבר בעצמו שהוא בחי' עצמות אלקות ממש שא"א לבא בהשגה וטעם השכל איך שהוא מהווה ומאציל כו' ואין כאן התפעלות אהבה או יראה עדיין במהות בפ"ע אלא גם התפעלות אוי"ר כלולים בהתפעלות עצם הדבר הזה ואינם נרגשי' במציאות בפ"ע כי אוי"ר בהרגשה במציאות בפ"ע לא יתכן אלא כאשר הוא נפרד מעצם הדבר האהוב שיתכן לומר שהן ב' דברים נפרדים והוא אוהב אותו הדבר ומשתוקק אליו כמו שמשתוקק הא' אל רעהו הנפרד ממנו וחפץ להתדבק בו כו' שזה לא שייך אלא בהתבוננות שבאה בהשגת שכל וטעם איך שהוא ית' מהווה מאין כו' ואח"כ נעשה קיצור מן ההסבר שהוא רק מאחר שהוא העיקר ומקור המהווה ומחי' הכל מזה יולד האהבה והתשוקה אליו הרי שיצא מן ההשגה לגילוי אהבה זו שהוא יש מי שאוהב והרי הוא נפרד מעצם הדבר שהוא תמצית ההשגה בעצמות אלקות המהווה כנ"ל רק שמשתוקק אליו לאהבה אותו ולדבקה בו כו' ויש שיעור והפסק להתפעלות אהבה ותשוקה זו כאשר יכלה כח הטעם והשכל שמחמתו נתפעל ומאחר שהוא נפרד ויש מי שאוהב ומרגיש בעצמו אהבה זו כו' ועכ"ז יש מצוה ורצה"ע באהבה זו הגם שהיא נפרדת מן העצם ותופסק לאחר זמן מה והוא מצות ואהבת לשון ציווי לאהוב את הוי"ה אלקיך שהוא מה שהתבונן ביח"ע דשמע ישראל כו' הוי"ה אחד כו' אבל התפעלו' אוי"ר שבפנימית בינה בשמע ישראל זה עצמו שהוא ההתפעלות אלקות מצד העצם בבחי' תמצית ועומק המושג כנ"ל וכ"ש וק"ו בבחי' ראי' דעין השכל דחכ' שהוא בבחי' ביטול עצמי שמתאחד בעצם הדבר ממש כמו שהוא למעלה מן ההשגה לגמרי ואינו מרגיש עצמותו כלל כעומד לפני המלך ממש הרי הגם שיש בו אוי"ר א"א לומר בהם שהן בבחי' נפרד מן העצם כלל לומר בו ב' דברים שיש מי שאוהב כו' אלא האוי"ר הללו מתאחדי' בתכלית בביטול העצמי זה שמצד עצמות אלקות ממש ואינו מרגיש באוי"ר זו כלל כמו המתבטל לפני המלך הגם שתכלה נפשו ברשפי אש האהבה בהסתכלו באור פני מלך אינו מרגיש התפעלות זו כלל כי הוא בתכלית הביטול מעצמותו לגמרי מכל וכל רק נכלל בעצמות המלך מצד עצם הדבר בלבד כו' רק כשהולך ומתרחק ממנו שיהי' בבחי' נפרד אז יתכן שיתפעל אליו באהבה שנק' יש מי שאוהב כו' ויש טעם לאהבה זו בשכל והשגה ומרגיש עצמו באהבה זאת ומה טעם יש בה ותופסק מיד בכלות ההשגה אעפ"י שמתאחד מאד בהשגה זו אין זה מצד עצם הדבר שהוא כרואה פני המלך כנ"ל בענין שמיעה דבינה שאינו דומה לראי' דחכ' כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק יד|(יד)}} '''וזהו''' בחי' חו"ג המכוסי' ביסוד אימא בהתקשרות בעצם המושכל מצד עצמו שאז האהבה בלי הפסק והכרחי' היא ממילא ולא ירגיש בה כלל וזהו פי' הב' דואהבת לשון ממילא ולא לשון ציווי ונק' היכל אהבה שמתאחד בחו"ב כו' (כמ"ש במ"א) (ודוגמא לבחי' אוי"ר זו הכלולים בפנימי' דחו"ב כנ"ל אנו רואים במצות ת"ת גם עכשיו שצריך להיות באוי"ר כמו שהי' במ"ת כמו שאמר מה להלן באימה ויראה ורתת כו' ואעפ"י שבמ"ת הי' גילוי עצמות אלקות בראי' מקרוב בבחי' פב"פ ממש כמ"ש וכל העם רואי' כו' משא"כ עכשיו שגם בדביקות בהתלהבות בק"ש ותפלה מרחוק ה' נראה בשכל והשגה לבד מ"מ אוי"ר דת"ת נבדל בערך מאוי"ר דק"ש ותפלה מפני שעיקר מצות ת"ת אינו רק כמדבר דבר ה' בבחי' ביטול עצמי מכל וכל כמו תען לשוני אמרתך כו' שאינו מרגיש א"ע כלל וכלל ע"כ גם אוי"ר שיש בזה הן בבחי' עצמיות מצד עצם הדבר ממש כנ"ל כעומד בראי' מקרוב למלך כו' משום דאורייתא מח"ע נפקת כו' ואורייתא וקודב"ה כולא חד ממש ע"כ מצות ת"ת בתמידות בלי הפסק כלל וממילא האוי"ר תמידים בלי שינוי והפסק כנ"ל ובלי הרגשה כלל וכמו ר"ע שהי' שונה ואש מלהטת סביבו כו' אש דתורה והוא רשפי אש העונג העצמות שבחכ' שהי' במ"ת שעכ"ד פרחה כו' וכן ביראה ורתת תמידי ועצמי כמו ר"י <small>(נדה יג, א)</small> דאימתא דמארי' עלי' כו' (וכענין שא' המגיד אני המשנה המדברת בפיך כו') שאין צד אחיזה ושרש לעה"ד שם כלל וע"כ ישראל במ"ת פסק' מהן זוהמא של נחה"ק ולא הי' המות שולט בהן לולי חטא העגל כידוע וגם עכשיו בעוסק בתורה לשמה אין מ"ה יכול ליקרב אליו כרבה ב"נ כו' וראי' עוד ממה שאין ד"ת מקבלים טומאה כלל דאפי' בע"ק מותר בד"ת ואין אור הגיהנם שולט בת"ח כמ"ש במ"א וד"ל. לפי שהתורה היא בבחי' עה"ח שהוא פנימי' דאבא כו' כנ"ל שלמעלה מעה"ד לגמרי כידוע משא"כ באוי"ר דתפלה כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק טו|(טו)}} ('''וזהו''' יתרון מעלת קול תורה כמ"ש כי קולך ערב קלא דאורייתא כו' וכן אשר יקראוהו באמת דתורה דוקא) ואמנם אנו מוצאים שגם באוי"ר שאינן בתורה הן בבחי' ביטול תמידי בלי שינוי והפסק כמו האבות שהן המרכבה באוי"ר תמידי' כאהבה דאברהם אוהבי רחימא דמלכא הי' בתמידות כמרכב' ממש כמ"ש התהלך לפני ממש בתמידו' ממש וכן בפחד יצחק אעפ"י שא' ושמי הוי"ה דתו"מ לא נודעתי להם כו' כי שרשם ביחוד פנימי דחו"ב דאצילות כידוע שמשם שרש נש"י כו' ועכ"ז יצא ישמעאל חסד דק"נ מאברהם חסד ואהבה דקדושה ומפחד יצחק יצא עשו גבורה דק"נ רק יעקב שהוא קו האמצעי דתורה לא היה בו נטי' לק"נ וזהו יעקב משמש במרום אבל בבחי' מרכבה דמלאכי' כשרפים וחיות אוי"ר שלהם נפרד מן עצם אלקות ולזה יש בהם אחיזה לחו"ג דנוגה כמו גבורות קשות שמקבלים מקו השמאל דפני שור כו' (משא"כ באוי"ר דתורה כמ"ש על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו בעסקו בתורה נשרף שהוא עוף דשרפי' כו' שנתבטל במציאות באש דתור' מטעם הנ"ל). וזהו הטעם שהי' שבירה בז"מ דתוהו שהן בבחי' בהמות וחיות כו' ויש מדרגות הביטול העצמי דחכ' דתור' גם למטה ביותר כמו באופנים שנק' אופני הקדש בלא וי"ו שזהו בחי' קדש העליון דחכ' דוקא למעלה מהשרפים שאומרים קדוש בוי"ו וע"כ האופני' מתנשאים לעומת השרפים ואו' ברוך כמ"ש במ"א וזהו מצד דהאוי"ר של האופני' הוא בבחי' המעש' בלבד שהוא הסבוב והשתחוא' גשמי' בחומר שלהם שהוא בתמידות בלי הפסק כלל כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים כו' להיותו למעלה מן ההשג' דשרפי' כידוע לפי שנתב"ס דוקא ואימא מקננא בכורסייא בשרפים דבריאה וחיות ביצירה ואופן בעשי' כו' ובסוף מעשה דוקא שם הוא מבחי' המקיף דכתר (שלזה אופני הקדש הן בבחי' עיגולים כו' כמ"ש במ"א) וכנ"ל דבאוי"ר שבא למעשה דוקא שם הוא שלימות דחכ' יותר ממקורה באין דכתר כו' (וכמשי"ת):

{{עוגן|פרק טז|(טז)}} '''והנה''' מבואר למעלה שבחי' הבירורים שבחיצוניות בינה שנמשך בז' מדות שבלב בשר דוקא שם דוקא הוא שלימות דחו"ב בראיה ושמיעה כו' שנק' עומק דחו"ב שלא היה כן במקור דחו"ב עצמן והיינו כשהלב רואה ראית עין השכל ולב מבין בבינה כו' באוי"ר טבעיי' דנה"ט דוקא וכמו השיר שיוצא מהבל הלב החיצון כמו לבי ובשרי ירננו כו' כשיר המלאכים וצבא השמים כאופנים וחיות הקדש שלא יסבו בלכתן כו' (ושיר הלוים הרי היה בפה בלב בשר ושרשם היה בפנימית בינה שיצא לגילוי בשמחה שעל ניסוך היין שאין אומרים שירה אלא על היין דוקא כמארז"ל ביין המשמח אלקים ואנשים (כמ"ש למעלה בפ' בראשית באריכות) ושיר ורננה דתורה הוא בפנימית אור אבא שנק' קולו של משה כנ"ל ג"כ הרי בא בקול גשמי כו'). ומזה הטעם תקנו אכה"ג לומר פסד"ז לפני ק"ש ותפלה להמשיך עלינו עמ"ש באוי"ר דמלאכים וצבא השמים שאומרים שירה בכל יום כמו הללו את ה' מן השמים כו' הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו כו' וכן ביוצר אור מה שמשבחים ומפארים ואומרים קדוש וברוך כו' כ"ז רק שיהיה גם בנש"י בגופים בירור זה האחרון יותר באוי"ר טבעית דנה"ט ועי"ז יהיה שלימות יותר בנה"א במס"נ בק"ש בשרשה כו' והעיקר באמת ויציב שנק' היכל הרצון ששם יורד המקיף דכתר בסוף מעשה דוקא והוא באוי"ר שלענין מעשה בפ"מ דוקא והוא באמרו ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה לשמור ולעשות והיינו שאו' בברכת אה"ע ותן בלבנו בינה כו' לשמור ולעשות ולקיים כו' וכן ויחד לבבנו לאוי"ר כל זה לבחי' מעשה דווקא והוא עמ"ש בעול מצוות שלמעלה מעמ"ש דמלאכים שנתב"ס דוקא שנק' סוף דבר כו' כי זה כל האדם כנ"ל וד"ל. (כי התורה נק' אמת כנ"ל ואמת כלול מג' מדרגות דראש תוך סוף ואין עיקר האמת אלא בסוף מעשה דוקא ולא כשהוא במוח ולב בלבד כמו באוי"ר שכליים בק"ש כמ"ש במ"א):

{{עוגן|פרק יז|(יז)}} '''ואמנם''' כל זה דוקא כאשר הוא בבחי' הבירורים במוח ולב בשר בתכלית כענין מי יעלה בהר ה' כו' ובר לבב כו' שאין בו שום תערובת זר כלל רק לה' לבדו שנק' לב אחד כו' שהוא ענין הבירור והזדככות הלב מכל רצון זר שז"ש אשר לא נשא לשוא נפשי לשוא ושקר שהן רצונות זרות גופניות שקשורה נפשו ולבו אחריהן בשלימות הרע שבו בלי תיקון ותשובה לטהר לבו כלל רק בשעה שמתפלל יטעה בנפשו בשוא ושקר כי הרי אמר שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר דזהו עיקר ההפרש בין שפת אמת לשפת שקר דשפת אמת תכון לעד שלא יטה לבבו לשום רצון זר כל היום לדבר המנגד לה' ותורתו בלתי לה' לבדו ולא יסיר לבו לעולם גם בטרדתו בחיי גופו בפרנס' וגם כי ילך במקום טומאה לא יתלכלך אף בהרהור בעלמא כי יראת אלקי' נשאר בלבו דזהו עיקר אמת שהוא בסוף מעשה דוקא ע"כ נק' לב אחד ולא ב' לבבות משא"כ שפת שקר שהגם שבעת התפלה יכוין לבו לה' ויתפעל באוי"ר במעט רגע יבוטל והיה להיפוך שילך בשרירות לבו רק רע כל היום שזהו מצד שלא טהר לבבו עדיין מכל רע ועודנו בטומאתו גם בעת התפלה והוא לפי שהיה תערובת רע ושקר גם בעבודתו זו באוי"ר בתפלה ע"כ אין לו קיום כלל כי שקר אין לו רגלים בסוף מעשה ע"כ קושטא קאי שקרא לא קאי כו' <small>(שבת קד, א)</small> וזהו שנק' ב' לבבות הפכיים מטוב לרע שע"ז א' <small>([[ישעיה פרק כח#פסוק כ|ישעיה כח, כ]])</small> כי קצר המצע מהשתרע מהשתרר עליו ב' רעים וכמו שאמ' אליהו <small>([[מלכים א פרק יח#פסוק כא|מ"א יח, כא]])</small> עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפי' אם ה' הוא האלקים (באמת) לכו אחריו כל היום בלי נטייה לרצון זר בלעדו כלל כענין מי לי בשמים כו'. אך א"כ יש להבין דלפ"ז גם ב' לבבות אין כאן כי הרי גם בעבודה שבלב בתפלה היה שוא ושקר ממש אחר שמיד יהפך לרע כו'. הענין הוא דהיה בלבו תערובת טו"ר יחד שזהו מבחי' חטא עה"ד טו"ר שנתערבו יחד ולא רע לבדו ע"כ יצא הרע בגילוי מיד אחר התפלה כו' וענין התערובת הזה היינו שמצד בחי' הטוב שבנפשו יתעורר באמת לעבודת ה' אך מעורב בזה רע ופסולת ושקר הרבה עד שאין לבבו נאמן כלל אח"כ כנ"ל:

{{עוגן|פרק יח|(יח)}} '''והענין''' הוא כידוע ומבואר במ"א שעיקר ענין חטא עה"ד טו"ר היה רק בחי' הרגשת עצמו שהרגיש בתאות עצמו ביותר כמ"ש לו מי הגיד לך כי עירום אתה כו' (כמ"ש בפ' והנחש היה ערום כו' באורך). וגם כאן בעבודה שבלב הגם שיכול להיות לפי שעה בהתפעלות התלהבות לב בשר כאילו הוא אמת ולא שקר כי זהו מצד בחי' הטוב שבו שמתעורר בתשובה לפרקים אבל מיד מתערב בזה הרגשת עצמו שזהו מה שיחפוץ בהתפעלות זו להיות יש ודבר מה ולהיות נכבד בחשיבות המעלה במה שהגיע למדרגת עובד באהבה ודביקות עד שיחם לבבו כו' שנק' התגלות לבו לבד כמו איש הצבוע שמתגלה לאדם כשר וטוב לפני הכל וזה כל חיותו שיוחשב לטוב וכשר ואין תוכו כברו כלל כי בפנימית לבו רחוק הוא מה' ויוכל לעשות נגד רצון ה' בקלות גדולה כידוע שע"ז א' <small>([[ישעיה פרק כט#פסוק יג|ישעי' כט, יג]])</small> יען כי נגש העם הזה בפיו ושפתיו כבדוני בשבח והתבוננות בהשגת אלקות כאילו גם לבו בבחי' בטול לאלקות ובאמת לבו רחק ממני לגמרי כו' וזהו מצד תערובת שקר בנפשו ולבו בהתפעלות והתבוננות זו שאין הכוונה בלבו ומוחו בבחי' ביטול לאלקות כלל ליזוז ממקומו והתקשרותו בגופו כלל רק שיבא לכלל מדרגת עובד באהבה ויטיב לבו רק בזה בלבד וכמ"ש <small>([[משלי פרק יח#פסוק ב|משלי יח, ב]])</small> לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו בלבד בהתפעלות והתבוננות שלו דהיינו שאין עיקר כוונת לבו בבחי' הביטול לאלקות שבהשגה ואהבה הזאת רק שיחפוץ בהתגלות לבו לבד באהבה והשגה זו מצד הרגשת עצמו בזה בלבד ועיקר אמיתית אור וחיות האלקי שבאהבה והשגה אינו רק בחי' הביטול לאלקות שבאהבה והשגה ולא האהבה וההשג' מצד עצמ' שנעשה בזה יש ודבר מה היפך הביטול וד"ל. (ואע"פ שהרגשה זו אינו רע גמור כלל רק שכוונתו לעצמו אע"פ שזהו גסו' להגביה לבו מ"מ בעבוד' האלקי' הוא עכ"פ מ"מ מאחר שאין בזה בחי' ביטול מצד אלקות ע"כ יהפך לרע גמור אחר זמן מה וכמו שמצינו בערב רב שעלו עם משה שלא היה לבם שלם מצד אלקות רק מצד הגסות ותערובת עצמם שיש בזה ע"כ במעט ריחוק ודחיה נדחו ונפרדו לגמרי וכמו גם עכשיו כמו כל חסד דעבדי' לגרמייהו כו' וכה"ג וכך הוא בפסולת ורע דנשמות שיש נשמות גבוהות שנפלו למטה רק במעט ריחוק והוא מצד בחי' הגסות ויש ולגרמיה שהוא העיקר בהם וכגסו' הרוח של ירבע' שטרדתו כו' <small>(סנהדרין קא, ב)</small> ודואג ואחיתופל וכה"ג אע"פ שהיו גדולים בחכ' שבתורה כמו ירבעם <small>(שם קג, ב)</small> שהי' דורש ק"ג פנים בתו"כ ודואג היה אביר הרועים כו' וא' <small>(חגיגה טו, ב)</small> ג' מאות בעיי בעו דו"א במגדל כו'. אך כל זה היה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה דלא הוי מסקי שמעתא אליבא דהלכתא כו' מצד תערובת רע שבנפשם בגסות ויש היפוך הביטול דאין ומה האלקי כו' ואע"פ ששרש התורה בבחי' עה"ח שלמעלה מעה"ד כמ"ש עץ חיים היא והוא בבחי' פנימית יסוד אבא כו' אך עכ"ז מאחר שירדה בעה"ד בנוגה דעשיה בנשמות בגופי' שמעורבים ברע יכול להתהפך מטוב לרע ומאמת לשקר כמאמר למשמאילים בה סמא דמותא ממש לעוסקים שלא לשמה ולעוסקי' לשמה שהוא למיימינים בה סמא דחיי וכמו שמצינו בדורות הראשונים וגם באחרונים שגדולי תורה נפלו למטה בשאול תחתית כאלישע אחר <small>(חגיגה טו, א)</small> וכה"ג (והגם שאין ד"ת מקבלים טומאה זהו מצד עוצם אור דתורה אבל למי שאינו ראוי לה נהפך לסם המות כו') וכמו שא' לא בשמים היא לא תמצאנ' במי שמגביה כו' ולא מעבר כו' במי שמרחיב דעתו עליה כים כו' שזהו הרגשת עצמו ליש ודבר בחכמת התורה לעשות לו עטרה להתגדל ולא לש"ש כלל וכ"ש בעובר על ד"ת שע"ז א' ולרשע אמר אלקים מה לך כו' ואע"פ שאוהב את התורה ושוקד בה יום ולילה והיא חיותו ממש עכ"ז יכול להיות ברע גמור כי אינו אוהב רק לבוש דפשט החכ' לבד בפלפול טוב שמחדש בה שיחי' נפשו בזה ולא בבחי' אלקות שבתורה כלל וכלל ע"כ עושה בה עטרה לעצמו כו' ונהפך לסמא דמותא כו'. וזהו שהתורה חוגרת שק דנוגה כו' ואע"פ שא' אם אין יראה אין חכמה כלל וכדורות המשנה והגמ' שהיה כל עסק תורתם באוי"ר שלימה כר"י דאימתא כו' ורבא יתיב באימתא כו' וא' מה להלן באימה כו' (כנ"ל) וזהו וכל ת"ח שלא היה בו יראת שמים כו' זהו בבחי' הבירור שבעה"ד למיימינים בה שהוא בבחי' הביטול בתכלית לאור א"ס שבחכ' דתורה וכרחב"ת שמסר נפשו על התור' וכב"ע שחשקה נפשו בתורה באש התשוק' באהבתה ישגה תמיד בבחי' ביטול והתכללות ממש באור האלקי שבתורה שהיה לו לחיים עצמיי' בנשמתו כדגים שבים כו' עד שאדרבה כל החכ' שלהם לא היה רק מצד היראה והביטול מפני רצון העליון איך לעשותו ע"כ דקדקו ברוב עיון ובדרשות וגזרו בחומרות וסייגים כגזרת י"ח דבר וכה"ג זהו רק מצד אימה יתירה כמ"ש <small>([[ישעיה פרק לג#פסוק יח|ישעי' לג, יח]])</small> לבך יהגה אימה איה סופר כו' שסופרים כל אותיות שבתורה ודורשים על כל קוץ כו' (כמ"ש במ"א) ונמצא שגם בתורה שהיא בבחי' עה"ח מצד ירידת' בעה"ד כו' יכול להיות בעוסקי' בה שלא לשמה לבוש שק דק"נ שיהופך מחיים למות ומטוב לרע וכל זה רק מצד בחי' הרגשת עצמו בזה במקצת תערובות גסות בבחי' יש ודבר מה שנעשה נפרד מבחי' אלקות שבתורה ולהיפך בחי' הבירור שבזה הוא רק ע"י בחי' הבטול לאלקו' שבתור' ביותר כמו ונפשי כעפר כו' פתח לבי כו' ואין התורה מתקיימת אלא במי שממי' עצמו לבחי' עצמו שהוא הרגש' עצמו לתפו' לעטרה להתגדל וכמ"ש ובלב כל חכם לב דוק' נתתי חכ' במי שיש בו ביטול הישות בלב שנק' חכם לב כו' וכן יהב חכמתא לחכימין דוקא כמ"ש במ"א והוא שא' ראשית חכ' יראת ה' כו' שאם אין יראה אין חכמה כנ"ל (שהוא יחוד ת"ת ומל' בזמן בהמק"ד ובגלות האחרון נפרדו וע"כ יכול להיות שיהיה חכם בלא יראה כלל ולהיפוך כו' ויוכל לכוין לאמתות הדין יותר וכן יש יראה בלא חכ' כלל כמ"ש במ"א ולא כענין ולא ע"ה חסיד שזה היה בזמן בהמק"ד):

{{עוגן|פרק יט|(יט)}} '''ובכל''' זה יובן ג"כ בעבודה שבלב ומוח בתפלה שעיקר סבת הנפילה ברע מעט מעט הוא מחמת תערובת רע בעבודתו בגסות ויש שאין בהשגתו בחי' ביטול לאלקות כלל רק יחי' נפשו ויטיב לבו מגוף פשט ההסבר שבהשגה ואע"פ שנק' התפעלות השכל מצד עצמו בלי פירוד כלל אבל הוא התפעלות גשמיות השכל כמו שהוא בלבוש דנוגה בעה"ד בפשט התורה בנגלה כו' ונפשו מעורב בגסו' ויש היפוך הביטול לאלקות ע"כ נהפך למות לנפשו שיפול בקלות ראש כו' לפי שדעתו רחבה ולבו גס בו לומר רזי לי כו' (וזהו היפוך גמור מהתפעלות השכל מצד עצמו בטוב שבקדושה האלקית בבחי' עוצם הביטול והעדר הרגשת עצמו שאין מי שמשיג ומרגיש גם מה שבטל כו' שזהו בפנימית בינה שגם החו"ג סתומים שם כנ"ל וד"ל). וכן בקיצור ההשגה במדות שבלב כנ"ל שיתפעל במורגש באוי"ר העיקר הוא רק בהתגלות לבו בגסות והתנשאות שיהיה צדיק בנפשו ואין בזה בחי' ביטול לאלקות כלל כנ"ל עד שיהופך לרע גמור כנ"ל והפך מזה הוא בחי' בר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו כלל וטהר לבבו בתכלית כנ"ל עד שהוא כמו לב אחד ולא ב' לבבות כנ"ל ובפרט בקבלת עמ"ש למעשה בסו"מ כו' שזה כל האדם ודוקא במורגש בלב בשר כמו לבי ובשרי ירננו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כ|(כ)}} '''ונמצא''' מובן מכל הנ"ל עכ"פ בכללות ענין עיקר ההפרש בין פנימית דחו"ב שאין שם אחיזה לרע דנוגה כלל כי שם הוא למעלה מהסתעפות לעה"ד טו"ר כלל לפי שגם בחי' החו"ג דבינה סתומים ונעלמים בבחי' האין דחכ' כנ"ל ובין בחי' חיצוניות דבינה שמשם שרש לעה"ד כו' בהתגלות דחו"ג למטה (במדות שבלב מהחזה ולמטה כו') שהוא בהתגלות המדות במורגש שיש בזה תערובת עצמו ביש וגסות בלי ביטול לאין האלקי כלל ואע"פ שהרגשה זו אינה בבחי' רע כלל מ"מ יסתעף מזה הרע דמדו' דנוגה משא"כ בחו"ג הסתומים בפנימית דחו"ב שאין שרש מזה לרע דנוגה כלל וכלל כנ"ל וכך הוא למעלה בד' מדרגות דד' עולמות דאבי"ע שהוא ד' אותיות דשם הוי"ה יו"ד באצילות ה"א בבריאה כו' דבחי' נוגה יש באצילות ג"כ אבל אין בו שום תערובת רע כלל דאין רע יורד מלמעלה כו'. ועכ"ז נק' נוגה דאצילות בבחי' קליפה לפרי והוא רק כמו בחי' ההרגשה שמרגיש א"ע שהגם שהוא בבחי' ביטול לאלקות מרגיש בעצמו גם בחי' ביטול זה בבחי' יש שיש מי שבטל כו' כמ"ש במ"א שז"ש במלכה בחירק בחי' מל' דנוגה שילדה גם היא כו' עד שגם ופילגשו ושמה ראומה ראו מה שנראה ליש גם בחי' מה בביטול שלו לאין כו' ראו שאני בטל כו' וזהו כמו שא' ששטן ופנינה לש"ש נתכוונו כמ"ש ויבא גם השטן בתוכם בצירוף עם בני האלקים שמתיצבים על שם הוי"ה דאצילות כו' שכוונתו לש"ש ממש בלי שום תערובת כלל כי בבחי' האצילות גם בחי' הקליפה דנוגה שהוא ההרגשה בעצמו בבחי' ביטול לקדושה האלקית אך בירידת המדריגה עוד למטה מן האצילות בעולם הבריאה שם יש בו תערובת רע מעט והוא מ"ש בע"ח דנוגה דבריאה רובו טוב ומיעוטו רע שזהו מה שמסתעף מבחי' הרגשת עצמו להיות בבחי' יש וגסות מעט בבחי' פירוד מאלקות וכמו הרגשת עצמו בהשגת שכל שהתפעלותו ממה שמשיג דבר מה שהשגה זו בחי' נפרד מאין דחו"ב היפוך הביטול דמ"ה דחו"ב הנ"ל וע"כ יש בו מבחי' הרע ממש שהוא גסות הרוח שמביא לפר"ע הגם שעדיין רובו טוב בביטול לאלקות והוא מה שא' דנתן עיניו במקדש והחריבו וכן בקנאה דנחה"ק דוקא זו רע ממש הוא כו' וד"ל ובירידת המדריגה עוד בעולם היצירה ששם בחי' ההשגה דבינה בקיצור והסתלקות רק המדות דחו"ג המגולים ביותר ע"כ נוגה דיצירה חצי' טוב וחצי' רע והוא בחי' הרע שבאהבות רעות שמסתעף ממה שעיקר כוונתו באהבה זו בתערובת יש ולגרמיה לעצמו בהגבהת ובהתנשאות הלב כענין הנ"ל במ"ש לא יחפוץ כו' כ"א בהתגלות לבו כו'. וזהו שהשטן המקטרג ומעורר הדין להיות מזה רצועה לאלקאה כו' שבא מכח תערובת הרע שבמדות דחו"ג כו' ובירידה עוד בעולם העשיה שגם המדות שם מצומצם בבחי' העשיה זהו בחי' קליפה דרע שרובו רע ורק מעוטו טוב וכמו שאין בלבו רק תערובת עצמו בלבד בלי ביטול לאלקות כלל כמו שערב רב עלו כו' וכמו אמרו אחיכם כו' למען שמי יכבד ה' וכעוסקים של"ש רק להתגדל ולקנות שם כו' וכה"ג (וכגסות דירבעם כו' כנ"ל) והוא ק"נ דעשיה שרובו גבורות קשות רצועה לאלקאה ממש שהוא ליסר האדם ברע שבו כמ"ש תיסרך רעתך ונק' מה כו' ונמצא ששרש שרשו דשטן שהוא היצה"ר ומ"ה באצילו' הוא רק בבחי' הרגשת עצמו בקדושה האלקית שנק' בליטה שבולט ישותו במה שמשיג ובטל לאלקות ובבי"ע משתלשל מזה גסות ויש הנפרד מאלקות לגמרי כענין האפיקורסין שיודעים את רבונם ומכוונין למרוד בו כו' ושרש המרד הזה הוא רק מהרגשת עצמו בהשגה האלקי' בנוגה דבריאה וכאלישע אחר וכה"ג כנ"ל וד"ל ועכ"ז בבחי' הבירור דעה"ד בחיצוניות דחו"ג דבינה כנ"ל יש יתרון מעלה מבחי' פנימית דחו"ב שמתברר לאמתות האין דחו"ב יותר מכמו שהיה במקורם כשנק' עה"ח וכנ"ל בענין עומק דחו"ב בלב בשר דוקא וכה"ג וד"ל (ובחי' העוה"ב שא' להנחיל אוהבי יש במורגש דוקא כנ"ל וד"ל):

{{עוגן|פרק כא|(כא)}} '''והנה''' יובן כל זה במה שאנו רואים בעבודה שבלב ומוח בתפלה בבחי' התגלות התפעלו' המדות דאוי"ר מחמת ההשגה והתבוננות בטוב טעם ודעת אלקי' בעונג וחדוה ושמחה עד שבא לבחי' התלהבות רשפי אש התשוקה מורגשת בלב כענין צמאה לך נפשי כו' וכמו חלב ודשן תשבע נפשי כו' שמתענג בנפשו ולבו בלב בשר בהתלהבות אמיתי' מצד אלקות ממש אעפ"י שההתלהבות עצמה בהשגה זו הוא רק בבחי' הקדושה האלקי' לה' לבדו עכ"ז מצד שהיא באה במורגש ובליטה יתירה בבחי' יש ודבר מה הרי יוכל להשתלשל מזה בחי' גסות הרוח ממש והגם שגסות זו הוא בסט' דקדושה עדיין כמו ויגבה לבו בדרכי ה' כו' לומר בנפשו הלא דבר הוא שהוא הגיע לקרב' אלקי' במעלה יתירה לאמיתתו יותר מזולתו עד שנחשב צדיק בנפשו להיות בהתנשאות הלב ממש ויוצא מזה הכעס וקפידא על המונעו ופוגם בכבודו ומלעיג עליו וכ"ש שיקצוף ביותר על העושה רע שמקנא קנאת ה' כו' ולו ראוי קנאה זאת מפני שמחזיק עצמו לירא אלקים באמת בבחי' יש ודבר שכל זה בא לו מצד הרגשת ההתלהבות ודביקות שלו בעצמו בבליטה יתירה בעת התפלה אך כ"ז שעדיין עוסק בעבודה בתפלה בהתלהבות ודביקות זו רק שהוא בהרגשת עצמו בגילוי ובליטה יתירה בישות וגסות זהו רק בחי' גסות של ההתלהבות עצמה שהוא עדיין הכל בבחי' קדושה האלקית (שזהו ענין נוגה דאצילות שאין בו רע כלל וכלל רק במה שנראה לבחי' יש ודבר מה (כמו מראה הקשת שבענן שבולט שם האור יותר מצד גסות הענן שמפני זה נק' נוגה כמ"ש כמראה הקשת כו' כן מראה הנוגה כו' כי נוגה לשון הוגה ענין בליטה כידוע) וזהו מצד גילוי האורות דחו"ג בחסדים מגולים למטה מהחזה כו' כנ"ל) אבל לאחר שנפסק ההתלהבות ולא נשאר רק רושם בעלמא אחר התפלה עד שבא לכלל כעס על המנגד לו או על עושה הרע כו' שנק' גבורות קשות שמסתעפי' מעבודה שבלב בתפלה שיש מזה שהוא בבחי' הקדושה ממש כמו כעס הצדיקי' גמורי' ות"ח על הרשעים שנק' חויא דרבנן כו' ומסתעף מזה גבורות קשות שבא מצד הגסות והתנשאות הלב שהי' בתערובות בהתלהבות האלקי' גם בעת התפלה רק שהי' בהעלם כי זהו שהי' במורגש בהגבהת הלב גם בעבודת ה' ויצא אח"כ בבחי' פסולת שהוא כמו גסות הרוח ממש מצד ישות וגסות עצמו שהוא בבחי' נפרד מאלקות וזהו דמיון לבחי' ק"נ דבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע פי' שהעיקר הוא בחי' ההתלהבות האלקית עצמה שבתפלה שהי' רק מצד התגלות אור האלקי במורגש ביותר אך מצד מיעוט תערובת דהתנשאות והגבהת הלב שיש בזה יצא בבחי' פסולת והוא מיעוט הרע שיוכל להיות בהתנשאות ממש ובכעס ודין שלא לש"ש (וכן יפול בתאות אהבת עצמו בהיתר וכקדושה יתירה נדמה לו והוא רק התלהבות אש זרה דגופני רק שמוטעה בנפשו מאד כידוע ואינו רע גמור עדיין שלא יבא לכלל עושה רע בפ"מ רק במיעוט שבטל ברוב כמו הקנאה ותאות היתר וכבוד וכה"ג) וזהו ק"נ דבריאה ששייך בו קנאה בקדושה כקנאת נחש בגילוי אלקות באדם וחוה שהי' במורגש ביותר (וכך הי' קנאת השטן במ"ת שהי' גילוי אלקות במורגש והחטיאם בחטא העגל כו' וכמו נתן עיניו כו' שהקנאה באה מצד קירובו לקדושה כו') כבינונים שזו"ז שופטן אך בנפילת המדריגה עוד הוא שיסתעף מזה בחי' רע גמור והוא אש זרה דתאות רעות וכמו ק"נ דיצירה שחצי' טוב כו' שלפעמים יש בו התפעלות לטוב ולפעמי' לרע ממש שהן מדות רעות דק"נ רק שמתהפך וזה בא מצד הפסולת הגס יותר והוא במה שגם בעבודה שבלב בתפלה לא הי' העיקר רק בבחי' הנאת עצמו שיהי' יש ודבר מה כו' שנק' לגרמי' רק שהי' בזה הכוונה הטובה ג"כ לה' בביטול עצמו שנק' תערובות מחצה טוב ומחצה רע וזהו בנוגה דיצי' שנק' להט החרב המתהפכת לפעמים לטוב כו' וכן ע"ש דנוגה דיצירה לפעמים בביטול ולפעמי' בגסות שאומר לי יאורי כו' וכשרו של עשו למעלה שנאבק עם יעקב כו' ואו' שירה כמו <small>([[תהלים פרק קיז#פסוק א|תהלים קיז, א]])</small> הללו את ה' כל גוים הבו לה' משפחות כו' רק לפרקי' רחוקי' נמצאו במרד ופר"ע כו' אך בירידת המדריגה עוד בק"נ דעשי' שם רובו רע כו':

{{עוגן|פרק כב|(כב)}} '''והענין''' הוא כמו הנופל ברע גמור בפר"ע ממש לילך בשרירות לבו בגאוה וחוצפ' בלי שום הרהור תשובה לפי שגם בעבודתו בתפלה רובו רע שלבו רחוק מה' ורק בפיו ושפתיו יכבד מן השפה ולחוץ וגם זה למען יכבד בעיני הבריות כמו למען שמי יכבד כו' לקנות שם להתייהר וכה"ג ועכ"ז לפרקי' יהרהר בתשובה ויכנע לבו ויפול פחד אלקי' בלבו כו' ויש בזה חלוקי אופני' שונים בתערובות טו"ר שיש בזה שיש שבחי' הטוב שבו עכ"פ בחיצוניות אמת כמו כי פנו אלי עורף ולא פנים שעכ"פ בבחי' חיצוניות ואחוריים לצאת י"ח עובד אלקי' בתו"מ ותפלה וצדקה וכה"ג רק שאין תוכו כברו שעיקר תוכו ופנימיותו בעניני גופו ותענוגי עוה"ז וז"ש <small>([[ישעיה פרק כט#פסוק יג|ישעי' כט, יג]])</small> בפיו ושפתיו כו' מצות אנשים מלומדה מצד טבע יהדותו כו' וזהו שמיעוטו טוב וגרוע מזה שגם מה שיעשה טוב קצת מעורב ברע ואינו אמת כלל כנ"ל ועכ"ז יש בו הרהור תשובה באמת לפרקים (וכך הוא בעוסקים בתו"מ כנ"ל שיש אוהבי' תו"מ בדרך טבע תולדה כו' ויש שהעיקר להתגדל ולהתפרנס כו') וכך הוא למעלה שהן ע"ש דנוגה דעשי' שרובו רע כו' שיודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו ומורדים בפר"ע בהתנשאות וחוצפ' כמו אם תגביה כנשר כו' ולפרקי' יהיו בבחי' ביטול והכנעה לאלקות ותפול אימת' כו' ונמצא דשרש הראשון ליצה"ר ומ"ה דרע דק"נ דעשי' בבחי' האצילות הוא רק הרגשת יש ודבר מה כישות דהתלהבות האלקית שכולו טוב בבחי' הקדושה האלקי' לה' לבדו רק שהוא במורגש ברעש בבליטה יתירה שזהו רק גילוי הגסות וישות בקדושה זו (בל"א <small>עש איז זייער בולט אן גיזעהען פאר אזאך שנק' אן שטעל</small>) עד שיחזיק עצמו במעלה וחשיבות גדולה שאין בזולתו כו' אך אין בזה שום רע כלל רק שמחזיק טיבותא לנפשו בעבודתו ודרכיו זכים בעיניו מאד כו' רק בירידתו למטה יותר מסתעף מזה תערובת רע שהוא גסות הרוח ממש שנק' פירוד מאלקות עד שרובו רע בעשי' כנ"ל וכל זה אינו בא רק באמצעות ההתגלות דז' מדות דבינה במדות שבלב שנק' חו"ג המגולים שיש שם שרש למדות דק"נ בחי' תערובת דעה"ד טו"ר כמו אוי"ר המורגשים שבא מן ההשגה החיצוניות שיש מי שמשיג ויש מי שאוהב כו' ע"כ יוכל לימשך הגסות והפירוד ממש מזה כנ"ל אבל בבחי' החו"ג הסתומי' בפנימית בינה שמתאחדי' עם עצמות אלקות שבפנימית ההשגה שנק' עומק המושג שנכלל באין דנקודת חכ' בבחי' ראי' מקרוב שם אין שרש כלל להיות הגסות וישות בהרגשת עצמו כי הוא בבחי' ביטול עצמי מצד עצמות אלקות עד שאינו מרגיש גם הביטול כלל וכלל וכמ"ש משה ונחנו מה מה בעצם ששם שורה אור א"ס שהוא פנימי' אבא בפנימי' אימא (בשער הנ') וע"כ הגם שהיה משה בגוף גשמי לא הי' נרא' בבחי' יש נפרד כלל כמ"ש פא"פ אדבר בו כו' וכתיב אשר ידעו ה' פא"פ כאשר ידבר איש כו' בלא ביטול הגשמי משא"כ שאר הנביאים שהי' בהם הפשטת חושי גופם עד שנגלה להם הנבואה (וכן אברהם אמר ואנכי עפר ואפר ממש גם בהיותו בגדולה ועושר וכל טוב העוה"ז לפי שהיו האבות מרכבה כו' ועכ"ז יצא מהם ישמעאל ועשו פסולת החו"ג דקדושה רק יעקב איש תם שהי' שרשו בפנימית החכמה ופנימית הכתר כידוע דמשה מלגיו בבחי' הדעת ויעקב מלבר בבחי' הת"ת דהיינו דת"י שעולה לפנימית הכתר) אך שהטעימן לאבות מעין העוה"ב שיהי' גילוי עצמות אלקות במורגש בגופי' ובחיו' גשמי וכמ"ש ונחי' לפניו ואין בזה שום התחלקות ופירוד כלל כמ"ש להנחיל אוהבי יש (וכה"ג א' ויחזו את האלקי' ויאכלו וישתו כו' וכסעודה דשבת שנק' סעודה דע"י כסעודת לויתן כו') וגם מעין זה היה בדוד המלך שהי' מפזז ומכרכר כו' בהגשמת היש והי' בזה תכלית הביטול וכמ"ש ונקלותי כו' והייתי שפל כו' והגם שהי' מלך ישראל בהתנשאות היש היה בהתנשאו' זו תכלית השפלות וא' כי עני ואביון אני כו' וכה"ג ובזה יובן ג"כ מה שלכאורה נראה ליש ודבר מה שדוד משבח א"ע בכל דבריו בס' תהלים שלבבו טוב ונאמן ואוהב תו"מ בכל לבו כו' כמו צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' ובאשרי תמימי דרך כו' כל דבריו הם איך שאוהב התו"מ כמו מה אהבתי תורתך כו' לפי שהוא בבחי' מל' עלמא דאתגליא בחי' יש ואין זה בחי' יש נפרד כלל כמו משיח ב"ד שנא' בו וגבה מאד ויהי' בתכלית הביטול כמשה שהי' עניו מכל האדם כו' וע"כ א' שלח נא כו' אף שהי' בשליחות זו מצוה רבה לגאול לישראל וליתן להם תורה ומצות כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כג|(כג)}} '''והנה''' מבואר למעלה שבבחי' הבירורי' דחיצוניו' בינה במדות המגולי' בלב בשר יש יתרון מעלה הרבה מבחי' פנימית דחו"ב כמו שהן במקורם מטעם שכל שיורד האור למטה יותר שם בא לבחי' הבירור לאמיתתו יותר לפי שנתב"ס דוקא כו' וע"כ בחיצוניו' בינה בהשגה הנגלית מתברר יותר בחי' האין דחכמה וכ"ש בירידה עוד במדות דחו"ג בקול ודבור כשיר וניגון כו' כנ"ל. ובזה יובן הטעם מה שתיקנו אכה"ג לומר פסד"ז ושתים לפני ק"ש ותפלת י"ח דלכאורה הרי בפסד"ז וב' ברכות לפני ק"ש הוא בבחי' חו"ג המגולים בלב ע"י ההשגה הנגלית בחיצוניות בינה ששם יש שרש לעה"ד כו' כנ"ל ובי"ח הרי הוא בבחי' ההעלם דפנימי' חו"ב וע"כ התפלה בלחש ונק' צלותא דבלחש דוקא וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כידוע וא"כ איך אמרו דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום בפסד"ז דוקא ואח"כ יתפלל דמשמע שא"א לתפלה בלחש אם לא בהקדים פסד"ז שהוא בקול רם דווקא ואיך תלה העיקר בטפל לפי כל הנ"ל אלא ודאי שזהו מפני שיש יתרון מעלה בשבחים דפסד"ז בקול רם יותר מתפלה שבלחש והוא בהיות הקול רם דפסד"ז בא בבחי' הבירור בתכלית כמו עומק דחו"ב שבלב בשר דוקא כנ"ל ע"כ גזר אומר דא"א לתפלה בלחש בלא הקדם פסד"ז תחלה. אך א"כ למה התפלה בלחש דוקא אם קול רם יותר עליון בשרשו בהיותו בבחי' הבירור. והנה יש עוד להבין בענין התפלה דמלבד שהיא בלחש ובחשאי בדבור הנה צריך שיעמוד בתפלה בבחי' ביטול בתכלית דהיינו מעומד דוקא בב' רגליו יחדיו ידובקו בלי תנועה נרגשת כלל וכלל כעומד לפני המלך וידיו מונחים על לבבו בלי תנועה כמו רבא פכר ידי' ומצלי כו' שכל זה מראה ענין הביטול במציאות ממש שהוא באימה ויראה גדולה ביות' עד שהוא כאבן דומ' עד שלא יוכל להניע ידו ורגלו כו' ובאמת הלא לא כל אדם יכול להגיע למדרגת אימה ויראה גדולה כזו בבחי' הפנימי' שבנפשו להיות כאבן דומם בלי מציאות חיות כלל וכלל רק הצדיקים הגדולי' ביותר ועכ"ז הרי ע"פ הדין ודת התורה במצות תפלה שיהי' כל אדם עומד בביטול כזה בחיצוניות עכ"פ שצריך להראות זה בביטול חיצוני כמו שהי' עומד לפני המלך בחרדה ואימה יתירה אעפ"י שאין בפנימי' שבו במוחו ולבו בחי' ביטול פנימי כ"כ מ"מ צריך להראות הביטול בחיצוניות שיראה כאלו הוא בטל בפנימי' כאבן דומם בלי תנועה נרגשת וזה פליאה גדולה דלאיזה טעם יחוייב זה הביטול בחיצוניות להראות שעומד בלי תנועה וכמו רבא דפכר ידיה אם אין בפנימי' לבו ונפשו ביטול פנימי שהרי יוכל כל אדם להראות בטול כזה בחיצוניות גם לפני שר וגדול ובפנימיות הוא להיפוך מבחי' הביטול במחשבתו ורצונו כו' וא"כ ה"ז כשקר יחשב ועכ"ז מצוה ודין תפלה כך הוא דוקא. וצריך לומר שיש יתרון מעלה בביטול חיצוני זה בי"ח בעמיד' בלי תנועה וכריעה והשתחווא' גשמי' שמרכין ראשו וכופף קומתו כו' יותר מבחי' ביטול הפנימי שבלב ומוח ורצון הפנימי כו' וזהו מצד שיש שרש ומקור לבחי' החיצוניות יותר מבחי' הפנימית וזהו הכלל בכל מקום לפי שבחי' המקיף דיחידה יורד בחיצוניות היותר אחרון דוקא כנ"ל בענין חיצוניות ופנימיות דבינה ומדות כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק כד|(כד)}} '''אך''' א"כ עדיין אינו מובן מה שהדבור בחשאי בתפלה דאם הביטול בחיצוניות יותר גדול מן הביטול הפנימי דשכל ורצון ומדות גם בדבור צריך להיות בחיצוניות שבו דוקא שהוא בקול רם ולא בחשאי שיש יתרון מעלה בחיצוניות דקול רם יותר מביטול דפנימי' הדבור בחשאי מטעם כלל הנ"ל ואיך אמר דיסדר שבחו ש"מ בקול רם ואח"כ יתפלל בלחש דוקא כו'. אך הנה יש להקדי' שרש ענין הדבור בב' מדרגות שבו פנימית וחיצוניות שזהו בחשאי או בקול רם דהנה ידוע שיש בדבור חומר וצורה בחי' החומר שבו היינו בחי' גופי חומר האותיות שיוצאי' בהבל קול הגרון שיוצא מהבל הלב החיצון שמורכב מאמ"ר גשמיי' כמו אחה"ע מהגרון וגיכ"ק מהחי"ך כו' ובחי' הצורה של הדבור הוא בחי' רוחניות שלו שמאיר באותיות הדיבור והוא כמו השכל שבמוח שנמשך בצירופי אותיות הדיבור כאשר מצטרפי' מה' מוצאות הפה לפי אופן המח' והשכל דוקא כידוע או אור המדות שבלב שמאירים באותיו' הדיבור כידוע ונק' נפש המדברת נפש השכלית כידוע שזהו בבחי' צורה שבדיבור הרוחני ששרשו מבחי' מוח החכ' דוקא כידוע דאבא יסד ברתא כו' כמו שרואים שא"א לצרף האותיות בה' מוצאות כ"א עפ"י מקור השכל שממנו נמצא מציאות הדיבור הרוחני דאדם שנק' רוח ממללא נפש המדברת שזהו עיקר בחי' אדם שנק' מדבר כידוע וע"כ התינוק קודם שיאיר בו אור מקור השכל לא יוכל לצרף אותיות הדיבור כו' וזהו מצרף לחכ' מצרף דאותיות בחכ' דוקא אך שרש גופי האותיות שהוא בהבל החיצון שבקול היוצא מהגרון הוא למעלה מן החכ' שבמוח הגם שנמשך בהבל החיצון שבלב כי שרשם הוא בפנימי' ועצמות הנפש שנק' פנימית הכתר (ולמעלה גם מן הרצון ותענוג המתגלה בדיבור שאינו רק עפ"י הארת השכל בדיבור ונק' עונג מורכב בשכל כו' אבל עונג שבהבל הקול בחומר הדיבור שם הוא מבחי' עונג העצמות שבנפש עצמה כמו שיר וניגון שנק' שיר פשוט כנ"ל וד"ל) וכידוע ומבואר בלק"א שיש כ"ב אותיות קבועי' בנפש עצמה דוקא והן כ"ב אותיות שיוצאים במורגש בכלי המבטא בה' מוצאות הפה שזהו שהתינוק אין יכול לומר אותיות כאבא ואימא בלא צירוף ומי הוא המצרפן אם אין בו מח' ושכל כלל אלא ממילא נעשה הצירופי' בכלי המבטא מאותיות העצמיי' שבנפש שזהו למעלה הרבה מצירופי האותיות שעפ"י השכל ומח' הנ"ל כמ"ש במ"א וד"ל וא"כ הרי מובן מזה עכ"פ שיש שרש ומקור לחיצוניות הדיבור יותר מפנימי' שלו שהוא בכתר שלמעלה מן החכ' כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק כה|(כה)}} '''וזהו''' הטעם שאנו רואים שיש יתרון מעלה בקול רם שבדיבור בפסד"ז יותר מפנימית הדבור בחשאי בי"ח כנ"ל שזהו הטעם שצריך לומר פסד"ז קודם התפלה בלחש כו'. דהנה ידוע שגם בבחי' צורה שבדיבור יש ב' מדרגות פנימיות וחיצוניות והוא דמה שיש בדיבור הבנת השכל מצירופי' דאותיות המחשבה זהו רק בחי' חיצוניות השכל שבחיצוניות בינה שנק' הסבר כנ"ל (וכן מחיצוניות המדות חו"ג שבלב כו') שכל שמבין השכל בטוב טעם בהסבר יותר יותר יאריך בדבור ברבוי התחלקות הצירופים שנמשך מרבוי התחלקות צירופי אותיות דמח' דהיינו מבחי' ה"ג דאימא דאוזיפת מנהא לברתא כידוע ונק' מאמר פתוח מח' שבדיבור אך מדרגה הב' בדבור הוא פנימית השכל שנק' עומק המושג כנ"ל שהוא עומק העיון בכח תמצית השכל שעדיין לא יוכל לבוא בצירופי אותיות הדיבור כמו הטרוד בלימודו בעיון גדול שמעמיק לעומק תמצית השכל שאז הדיבור יבא ממילא בלי בחירה והוא הדיבור שבחשאי דמרחשין שפוותיה ונגרר אחר עומק המושג מבלי ירגיש בו כלל (וכמ"ש במ"א שזהו בדיבור דד"ת שהוא בביטול גדול כמו שעונה אחר הקורא כמו תען לשוני כו' לפי שאו' דבר ה' וכמ"ש ואשים דברי בפיך ואינו דיבור של עצמו כלל וזהו ענין איתמר איתמר ממילא כו'):

{{עוגן|פרק כו|(כו)}} '''וזהו''' שרש הדיבור הפנימי כמו שהוא בפנימית בינה וזהו בחי' דיבור שבמח' שכלול במח' דבינה בפנימי' שבה שא"א להביא כלל בגילוי הדבור דהגם שיאריך בדיבור בהסבר השכל והסברא לא יבא על עומק המושג שהוא התמצית כמו שא' דלא קאים אינש אדעתיה דרביה בפנימי' הכוונה שבשכל ששמע מדבורו כו' וד"ל ועכ"ז יש יתרון מעלה בחיצוניות הדיבור שמסביר השכל יותר מפנימית שבו כי אנו רואים שיבא על שכל חדש יותר ועמוק יותר בלי הכנת כח השכל לזה כלל אשר לא היה בכלי שכלו להשיגו רק מחמת רבוי הדיבור ובו יתברר יותר אמיתי' השכל לעומקו יותר מבתחלה בעומק המושג שהיה לו כנ"ל בעומק בינה שבלב כו' לפי שיש כח ושרש בחיצוניות יותר מבפנימית מטעם כלל הנ"ל ואף גם מפנימי' הדיבור יותר שהוא מה שבא לכלל שתיקה כמו אשתומם כשעה חדא לפי שעולה בכח המשכיל כל שכל מן ההעלם לגילוי בבינה שזהו בבחי' ח"ס שע"ז א' סייג לחכ' שתיקה כמ"ש במ"א שזהו ענין מלה בסלע כו' עכ"ז באריכות הדבור ימצא מן העלם כח המשכיל יותר מן השתיקה מטעם זה וד"ל אך כל זה הוא רק בשרש הדבור בחכ' שיעלה למקור החכ' בבחי' פנימית דחו"ב שאין זה רק מצד הצורה שבדיבור נפש המדברת דברי שכל (והחיצוניות שבו יותר עליון מן הפנימיות) אבל חומר אותיות הדיבור בהבל קול החיצון ששרשו בעצמות אור המקיף דכתר כנ"ל הוא למעלה ג"כ מפנימית הדבור שבחשאי (וגם בשתיקה כו') להיותו למעלה גם ממקור השכל כי מקור השכל שממנו שרש הדיבור בפנימית וחיצוניות הנ"ל אינו רק בבחי' צומח לבד מעצמות דאור הכתר ונק' צומח שבדומם כמו האילן שצומח מן הארץ וכשערה הצומחת מן הראש כו' כמ"ש במ"א שאינו רק בחי' התפשטות העצם אבל בחי' העצמות דכתר נק' דומם שלמעלה מצומח שבו כו' שהוא למעלה מבחי' אדם הנק' רוח ממללא כלל (וע"כ סייג לחכ' במקורה ג"כ מן השתיקה לגמרי וידוע דנתב"ס דוקא והיינו בחי' אותיות העצמיים שבנפש עצמה שמלובשים בכלי אותיות המבטא שזהו חומר הדבור בהבל החיצון שבקול הגשמי דוקא כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק כז|(כז)}} '''וזהו''' הטעם שאנו רואים יתרון מעלה בקול החיצון שבדבור יותר מכל פנימית שבו והוא מה שהקול מעורר הכוונה שזהו קול פשוט שבהבל הדבור החיצוני שעי"ז מתעורר הכוונה הפנימי' שהוא מקור השכל כו' כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ידבר האדם בקול רם יוכל לעורר כוונה פנימית שבהשגת השכל יותר מעומק כח שכלו בעצם (וראי' לזה מאשר אנו רואים במתווכחים בדבר חכ' שכאשר יעמוד על תמצית הרצון וכ"ש בבחי' נקודת אין דחכ' כו' שלא יכול לפרש בדבור יצא הדיבור מלבו בקול רם וכן בדבר שנוגע לחיי נפשו שיטעון בזכות עצמו ירים קולו בדבורו בלי בחירה כלל וכן כשמדבר התנצלות ע"ע לפני השר שימצא חן בעיניו וכה"ג ולא עוד אלא שע"י הקול פשוט שבדבור בקול שיר וזמרה יעורר גם הכוונה הפנימי' שברצון ותענוג בנקודה האמיתית שבעצמות הנפש כו' וכמו שיעורר בקול שיר לב זולתו שיטה רצונו אליו באה"ר בתענוגים כו' וד"ל וא"כ בהכרח לומר שיש שורש ומקור להבל קול החיצון שבדיבור בעצמו שנק' חומר הדיבור במעלה ומדריגה עליונה יותר משרש ומקור השכל והרצון ותענוג הנמשך בחכ' ע"כ יכול לעורר הכוונה שבמוח ולב מן העצמות כו') וזהו ענין פסד"ז דהגם שכל פסד"ז אינו רק בשבח ותהלה שבא בהשגת שכל איך שבורא הכל וכל הברואים אומרים שירה כו' אבל בקול שיר וזמרה שבהבל קול החיצון הזה הוא שבכחו לעורר הכוונה הפנימי' שבמוח ולב כנ"ל וע"כ עי"ז דוקא יכול לכוין הכוונה הפנימית בי"ח שהוא למעלה יותר מכוונה פנימית דק"ש שלזה א' יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל כנ"ל דהנה בק"ש העיקר הוא בבחי' יח"ע דאו"א שנק' יחוד פנימי כמו שהן בעצמות ממש שלמעלה מהתפשטות דבינה במדות והוא מה שא' שמע ישראל שמע שמיעה בבינה להבין ולהשיג בתמצית המושג ביח"ע דהוי"ה אחד כו' ובבחי' נקודה דאין דחכ' כמו שהוא באמתתו מצד עצמו במקור כח החכ' כו' כנ"ל. וזהו שנעשה ע"י ב' ברכות דשתים לפניה א' ברכת יוצר שמדבר בביטול המלאכי' דבריאה ויצירה כשרפים וחיות שמשבחים ומפארים ואומרים קדוש וברוך כו' ע"י ההשגה הנגלית דאימא מקננא כו' ועי"ז קול זה מעורר הכוונה הפנימית בק"ש ביח"ע דפנימית בינה בפנימית חכ' בא' שמע כו' וע"י קול החיצון שבברכת אה"ע שמדבר בנשמות בשרשם בפנימי' דאו"א שיומשך על ידם יח"ע דתו"מ וכמ"ש ותן בלבנו בינה כו' לשמור ולעשות דוקא וזהו שנעשה עי"ז יח"ע דתו"מ בק"ש במצות ת"ת ודברת בם וקשרתם כו' אח"כ ואהבת שהוא ענין צווי ע"י המשכת אוי"ר דמלאכים וענין ממילא כפי שרש נש"י בפנימית דאו"א וכמו שמסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה כו' (וענין הדבור דד"ת נק' דיבור פנימי ששרשו בפנימית דחו"ב דתורה ודבור חיצוני בקול רם שזהו מצות עיון דתו"מ וקריאה כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כו') עד אמת ויציב שהוא היכל הרצון דכתר למעשה דמצות בפ"מ דנתב"ס דוקא כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק כח|(כח)}} '''אך''' הנה כל זה הוא בבחי' הדבור עכ"פ ששרשו בפנימית דחכ' (שנק' ח"ס) בחי' צומח שבדומם העצמי כנ"ל שנק' אדם בכלל (והוא אדם פנימי בפנימית דחו"ב בתו"מ ביח"ע פנימית דאו"א בק"ש שנעשה ע"י שתים לפניה כנ"ל אבל בחי' ומדרגה די"ח בחשאי הוא למעלה הרבה גם מיחוד פנימי' דחו"ב שבק"ש (שאע"פ שהתפל' מדרבנן שהרי היא בח"י חוליות שכולל כל קומת האדם שמחבר מוח שבראש לרגל שהוא בבחי' המקיף דיחידה בחי' מ' דצלם כו') (כידוע דעיקר התפלה הוא להמשיך ר"ר העליוני' מבחי' רעוא דכ"ר שבעצמו' הכתר שלמעלה ממשפט התורה דהגם שאינו ראוי ע"פ החכ' ורצון שבתורה לפרנסה ורפואה וכה"ג מ"מ יהי רצון חדש מרעוא דכ"ר כו'). וזהו שרש ענין י"ח שהוא בבחי' הביטול העצמי שבבחי' דומם העצמי שלמעלה מהתפשטות דחו"ב אפי' במקור השכל וע"כ א' אד' שפתי תפתח כו' שאין מלה בלשוני כלל אפי' בחשאי רק אתה שפתי תפתח כו' להיותו בביטול כל עצמות הנפש ממש (כי הרי ענין הדבור בלחש מצד עצמו כמו המרחש בשפתיו בטרדת עומק העיון זהו שעולה לשרשו בכח המשכיל מקור החכ' שנק' אדם אבל בי"ח כל בחי' הדיבור דאדם בטל לגמרי בביטול העצמות ומה שמדבר בחשאי זהו ממילא בלתי כח עצמו כלל רק אתה שפתי תפתח כו' וכמו בחנה שהיה שפתיה נעות ממילא מצד בחי' המקיף דיחידה שבנקודת פנימית הלב כמו צעק לבם בצעקה הפנימי' כו' כי נעשה בבחי' דומם לגמרי כמו שא' בזהר דקול דממה דקה דא צלותא דבחשאי דתמן קאתי מלכא כו' כמו שא' שיכנס שיעור שני פתחי' כו' כאסתר שנפלה לפני רגליו כו') והוא מצד עוצם שפלות ומרירות הנפש עד שאין בה התפשטות כלל ונעשית כנקודה א' כמו שהיא בעצם הנפש שלמעלה מן השכל וגם למעלה מן הרצון והתענוג כמשתחוה לארץ לפני המלך שנתבטל מכל חושים הפנימיים וחיצונים כו' וכה"ג (וע"כ יש בכח התפלה להמשיך מעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מן התו"מ כנ"ל) וזה נעשה ע"י קול החיצון יותר שבפסד"ז שמדבר בשיר דמלאכים דעשיה וצבא השמים שלמטה מן השרפים וחיות דבריאה ויצירה דזהו הכלל בכ"מ דנעוץ תב"ס בחיצוניות היותר מהכל שבזה יומשך מבחי' העצמות דא"ס שלמעלה מע"ס דאדם פנימי' דתו"מ שבתפלה דתמן קאתי מלכא עצמו דנק' חד ולא בחושבן י"ס ולאו מכל אינון מדות דאדם כלל וד"ל:

{{עוגן|פרק כט|(כט)}} '''וזהו''' שא' שיסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל דתפלה בפסד"ז תליא דוקא וק"ש בשתים לפניה משום דעיקר ק"ש ביחודא עילאה דאו"א ומדות בא"ח דלי"ת דאחד להמליכו בו"ק מעלה ומטה כו' כידוע וזהו ע"י העלאת מ"ן דאוי"ר דמלאכים דבריאה ויצירה בשכל ומדות בחיצוניו' הקול שבדבור כנ"ל אבל התפלה שרשה בעצמות המאציל ממש שלמע' מבחי' אדם מדבר ע"כ לא יגיע לו העלאת מ"ן דדבור אדם כלל גם לא ברצון ותענוג רק בבחי' ביטול העצמות ממש שנק' דומם ממש כנ"ל (וכדוגמא שא' בקי"ס ואתם תחרישון לגמרי לא תתעוררו מידי לפי שהיה שם גילוי אור העצמות כידוע) וזהו ענין אד' שפתי כו' ששם הוא בחי' הביטול העצמי ממש שאין שם בחי' דבור כלל רק כריעות והשתחוואות הגוף דוקא ולא יגיע לשם ביטול הנשמה במוח ולב אפי' בעומק דחו"ב ורצון ותענוג כו' וע"כ הביטול בי"ח הוא בחיצוניות הגוף דוקא (כמשי"ת). אך עדיין יש להבין דמטעם זה לכאו' סידור שבחים בפסד"ז הוא להיפוך מביטול די"ח שהרי השבח בא בהשגת השכל כו' ובעצמות א"ס לית מח' תפיסא בי' וע"כ נק' נורא תהלות כו' ואיך משבחים ש"מ בפסד"ז יוכל לבא למדרגת התפלה דוקא. הענין הוא ידוע ומבואר במ"א בענין הלל וברכה והודאה שהשבחי' הללו לשם הוי"ה דוקא דהיינו לרומם לשם הוי"ה שהן ע"ס בכלל לגבי העצמות דלאו מכל אינון מדות כלל שלמעלה מבחי' אדם כמו עד"מ בשבחים שמשבחים למלך ב"ו ברוב חסדיו וברוב חכמתו וכה"ג שזה השבח מרומם לבחי' העצמות שלו דהחכ' וחסד שבו כלא חשיבא וע"כ נק' הלל מלשון בהלו נרו שמוסיף אור בשם הוי"ה בע"ס דאצילות וכענין לך ה' הגדולה כו' וע"כ עי"ז דוקא נמשך תוס' ברכה בשם הוי"ה בי"ח ביתר מכפי המדה דחכ' דתורה כנ"ל. וע"כ יסדר אדם שבחו ש"מ דוקא בתחל' ואח"כ יתפלל בהמשכת הברכות די"ח. וזהו דוקא בשיר ושבח דמלאכים דעשיה שהוא בבטול בחיצוניות ההשתחואה שלמטה מן השכל ששרשו למעלה מן השכל וההשגה דמלאכי' דבריא' ויצירה כו' וכמו הללו את ה' מן השמים כו' הללו כו' מן הארץ כו' כי נשגב שמו לבדו כו' ובשיר בהבל החיצון יותר מאוי"ר דשרפים כו' משום דנתב"ס דוקא וע"כ קול זה מעורר הכוונה היותר עליון שהוא בחי' עצמות התענוג והרצון הפשוט שבעצמות המאציל בי"ח כנ"ל שלמעלה מכוונה פנימית דחו"ב דק"ש וד"ל:

{{עוגן|פרק ל|(ל)}} '''אך''' הנה לפי"ז עדיין אינו מובן למה התפל' בלחש ובחשאי. דלכאורה הי' ראוי שיהיה בקול רם דוקא בחיצוניו' הבל הלב שקול זה מעורר הכוונה היותר עליון שהוא בעצמות התענוג ורצון העליון הפשוט כנ"ל בקול דשיר דפסד"ז ואיך א' דמפסוקי דזמרה בקול רם יבא לבחי' הבטול די"ח בלחש שאינו אלא בחי' הבטול דחכמה בחי' מדבר כו'. אמנם הענין הוא כמבואר למעלה שיש בדבור ב' מדרגות חומר וצורה וחומר הדבור הוא גוף הבל האותיות קול החיצון שבדבור שיוצא מהבל הלב הגשמי דנה"ט החומרי' שמורכב מאמ"ר וד"י גשמיים וצורה של הדבור שהוא החכמה שבדבור הוא בבחי' אדם הפנימי שנק' נפש השכלית נפש המדברת. ואמנם ידוע שיש שרש מקור לנה"ט החומרי' למעלה מנפש השכלית דאדם (וראי' מאדה"ר כשנמשך נשמתו בגופו דוקא בחצונית דאדם נשלם שלימות דנשמת אדם הפנימי דפרחא מחי העולמים כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים שאז נא' בצלם אלקים עשה כו') והיינו בבחי' מקיף דיחידה שלמעלה מנר"נ דאדם (והוא בחי' מקיפים דתוהו בחי' עיגולים שלפני בחי' יושר דאדם והן עיגולים דגלגלים וצבא השמים ששרשם במקיפי' דתוהו שלפני פני אדם שבמדבר כו' וד"ל כנ"ל בענין אופני הקדש בלא וי"ו כו') ולזאת ע"י שיר המלאכים דעשי' בפסד"ז בחיצוניות דהבל הלב יעלה למעלה מבחי' המוחי' דחו"ב ורצון ותענוג שבהם ולכך אין מלה בלשוני בי"ח שבטלו הכחו' כו' של הדבור אפי' בחשאי כי עולה למעלה גם משרש ומקור החכמ' שלא יגיע לעצמות התענוג כנ"ל. אמנם גם בבחי' קול הפשוט דשיר המלאכי' דעשי' כמו בקול הבל החיצון דנה"ט ג"כ לא יגיע לשם כמ"ש שפתי תפתח כו' שגם אותיות הבל החיצון בקול פשוט ששרשם באותיות של העצמות כנ"ל אין בו כי הוא בבחי' דומם ממש בבטול כל העצמות וממילא נכלל בזה בטול דנשמה בדבור הרוחני כו' לפי שאין קול רם זה מעורר רק לכוונה הפנימי' דרצון ותענוג העצמי שיומשך בבחי' יש מרעווא דכ"ר בי"ח אבל בי"ח עצמה דתמן קאתי מלכא מבחי' מהו"ע א"ס ב"ה בעל הרצון והתענוג הפשוט כו' אינו מתגלה רק בבחי' הבטול מכל העצמות שהיא השתיקה כדומם ממש כמו ואתם תחרישון לא תתעורו מידי אפי' בקול פשוט ועצמי שגם הוא נק' יש מי שמתענג כו' ולכך התפל' אינה בקול רם אפי' בבטול דנה"ט בחיצוניות ששרשה במקיף דכתר רק אד' שפתי תפתח כו'. אך בביטול חיצוני דכריעות והשתחואות הגוף שהוא הכלי החיצון יותר שם דוקא מתגלה בש"ע מבעל הרצון והתענוג הפשוט ואין פסוקי דזמרה בקול רם רק הכנה לזה להמשיך מרדכ"ר בי"ח ע"י בטול חצוני זה דוקא (וע"י השפלות העצומה במרירות עד שאין בו כח להרים קול לגמרי לפי שאינו שורה בבחי' יש כלל כו'):

{{עוגן|פרק לא|(לא)}} '''אך''' עדיין אין זה מובן דאיך יהי' השיר בפסד"ז בקול רם דוקא הכנה לי"ח שהעיקר הוא בבטול העצמות לגמרי. אמנם הענין הוא דכמו שבבחי' אדם בנפש השכלית יש פנימי' וחיצוני' בשכל ומדות ודבור כנ"ל והחצוני' שרשו למעל' יותר מן הפנימית כנ"ל כך הוא גם בנה"ט בגוף יש בה פנימיות וחיצוניות חומר וצורת הגוף בציור איברים בלא חיות והחיות שבו שהוא אין ויש ושרש החומר גבוה מן שרש הצורה (כידוע שגם בכל דצ"ח שרש החומר של העשב או האבן שנק' יש גבוה יותר מן שרש הצור' הרוחנית שהוא חיות המצומצם שבו דהאור וחיות זה שרשו בבחי' ממלא שהוא בחי' החכ' דמע"ב ושרש החומר מבחי' סובב שנק' מקיף הכללי כמ"ש במ"א) וכמ"כ בנה"ט בתולדתו אף על פי שבתחלת התהוותו הצור' והחיות קודם לחומר האיברי' זהו דבנין האורות קודם לבנין הכלים מ"מ שרש החומר למעלה קודם לשרש הצורה וכמו שרואים שע"י תיקון החומר יתוקן הצורה כעין לראות ומוח להשכיל כו' שגידול הצורה והחיות תלוי בגידול החומר כעץ קטן וגדול שיצמח החומר וממיל' יצמח הצורה וראייה מתח"ה שלא יומשך האור האלקי רק בתיקון החומר (שבנין הכלים קודם לבנין האורות היפוך התולדה דעכשיו לפי שלע"ל יהיה יש מיש כארץ שתוציא גלוסקאות וכאשה שתלד בכל יום לפי שמלמעלה למטה יהיה מיש ליש ולא מאין ליש כעכשיו (כמ"ש במ"א) וכמשי"ת). וכך הוא ג"כ בבחי' חומר וצורה דנה"ט אעפ"י שהחומר כלי לאור וחיות הצורה כביטול האיברי' שנשמעים לרצונו בתנועת הרגל והיד ובכל התנועות שבחי שהחיות יניע החומר מ"מ למעלה שרש ומקור החומר הוא בבחי' מקיף וקודם לאו"פ שהוא שרש הצורה כו':

{{עוגן|פרק לב|(לב)}} '''וא"כ''' הרי יובן ג"כ גם באותיות העצמיים הקבועים בנפש שלמעלה מאותיות הדבור דאדם כנ"ל אע"פ שהן בבחי' גילוי חיות עצם הנפש ונק' כ"ב תנועות הנפש (כמ"ש בלק"א) מ"מ הנפש עצמ' נק' מקיף לאו"פ והוא מקור החומר של הגוף הגשמי שהוא למעלה מכל האור וחיות שבו כו' וע"כ בחי' הביטול החיצוני דגוף בי"ח בכריעה בראש ושדרה למעלה יותר מביטול הפנימי שבאור וחיות שבו גם ברצון כו' (וכן בביטול חומר הגלגל דשמש וכה"ג בסיבובן יותר גבוה מביטול הצורה שבו שאו' שירה מטעם כלל הנ"ל) לפי שבחיצוניות היותר מכולם שם שורה בחי' המקיף העליון יותר כנ"ל. וא"כ הרי מובן דהשיר דמלאכים דעשי' בפסד"ז הגם שהוא למעלה מן הדעת דאדם ובקול האותיות בהבל החיצון דנה"ט מ"מ בהשתחואות החומר שלהם יותר עליון מביטול הפנימי' וכך הוא בהשתחואות די"ח וכמו בעולי רגל שהוא יותר עליון מביטול הפנימי באור וחיות שבו כו' ברצון ושכל ומדות וכמשתחוה לפני מלך שבזה מושך כל עצמו ממש ונכלל בזה ממילא ביטול האור וחיות וביטול הרצון ומדות משא"כ כשאינו משתחוה בגופו לארץ אע"פ שיהי' בטל בתכלית ברצונו ודעתו ומדותיו אינו ביטול אמיתי כו' מטעם הנ"ל שביטול החומר גבוה מבטול הצורה מצד שרשו בבחי' מקיף העצמות כו' ולזאת אין הביטול דשיר בפסד"ז בנה"ט גם בקול הפשוט בהבל הלב רק הכנה לביטול החומר דגוף בכריעה והשתחוואה די"ח דביטול זה שע"י השיר הוא בבחי' הרוחניות שבו וגם הוא נק' יש בי"ח שמתגלה מאמיתי' בחי' מקיף הכללי העליון כנ"ל שלא יגיע אליו רק בביטול החומר דוקא בכריעה גשמי (וגם ברוחניות צריך להיות ביטול עצמי שהוא השפלות ונמיכות רוח בתכלית היפך השיר דצורה בפסד"ז כמו המשתחווה בשפלות עצומה שנעשה מיש דחומר אין בב' אופנים בשפלות הרוח ובהשתחוואה ונפילת הקומה לארץ וכמ"ש אני מרום וקדוש (את מי) אשכון את דכא ושפל רוח דוקא וכמ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר ממש כו') ונמצא שגם בחי' היש דצורה הרוחני דשיר נעשה בבחי' ביטול בי"ח בשפלות הרוח עד שאינו יכול להרים קול כלל וזהו שצריך להיות הרמת קול בפסד"ז ויהי' בטול היש דצורה בי"ח ממילא ע"י ביטול החומר דגוף (ומה שנק' הכנה היינו לפי שבשיר זה מתברר אמיתי' הביטול דצורה וחומר הגוף להיות כלי לאו"מ דכתר בי"ח כמו שע"י עומק דחו"ב בהתפעלות הלב בשר בשתים לפני ק"ש מתברר יותר אמיתי' הביטול ביח"ע דפנימי' או"א בק"ש כנ"ל וד"ל):

{{עוגן|פרק לג|(לג)}} '''והנה''' בכל הנ"ל יובן עכ"פ בטעם ענין הביטול חיצוני בי"ח דוקא כמו רבא דפכר ידי' ומצלי כו' ומעומד דוקא משא"כ במצות ק"ש יושבי' וקורי' ומוטי' כו' אע"פ שהתפלה היא דרבנן וק"ש דאורייתא לפי ששרש התפלה הוא בהמשכת רעוא דכ"ר מבחי' מקור המקיפים שלמעלה מבחי' אדם (אפי' מבחי' אדם הפנימי דתו"מ כנ"ל) שאינו נמשך ושורה רק על ביטול היש החיצוני דבנין קומת הגוף בכריעה והשתחוואה גשמית וע"י שפלות ונמיכות הרוח במרירו' הנפש ביותר שזה מגיע בעצמיות או"מ בעצמיות אור הכתר להמשיך רצון חדש למעלה מן החכ' דתורה כנ"ל משא"כ בק"ש שאינו אלא ביחוד הפנימי דחו"ב ומדות שהוא בחי' נר"נ דאדם שגם בחי' המקיף דתענוג ורצון אינו רק בבחי' גילוי אור שבא במורכב בחכ' ומדות דאדם פנימי וחיצוני שהן ב' מדרגות דתו"מ דתורה אור הוא בבחי' החכמה ומדות אדם פנימי והמצות שנק' רמ"ח אברים דמלכא הן בחי' אדם חיצוני. אך עכ"ז הרי העיקר הוא ביטול הרצון שבכל מצוה בקבלת עמ"ש באוי"ר שנק' ביטול פנימי ג"כ אבל התפלה היא רק ביטול חיצוני דחומר כל הגוף בכלל מראש לרגל בלי הרגשת אור וחיות בבחי' דומם ממש שלמעל' גם מביטול הרצון דנה"ט כי ממילא יהיה ביטול הרצון בקבלת עמ"ש כמו המשתחווה בגופו לפני המלך שנכלל בזה כל מה שיהי' עובדו בעול מלכות בכל לב ונפש בביטול הרצון מפני שבהשתחואה זו מסר כל עצמו ומהותו ממש יותר ממס"נ ברוחניות במוח ולב בפנימי' וקבלת עמ"ש בתו"מ באוי"ר בק"ש וד"ל. וע"כ עיקר הדין בתפלה הוא להראות הביטול והכנעה בחיצוניות האיברים בראש ושדרה שכופף קומתו לארץ ואעפ"י שאין בו ביטול פנימי בהתפעלו' במוח ולב ככוונ' הלב והמוח בק"ש הנ"ל. וראי' ממ"ש ר"ח מחזיקנא טיבותא לרישא דמנפשי' כרע במודי' אעפ"י שלא הי' מכוין כלל ומאן דכרע במודי' בכריעה גשמי בשדרה יקום בתח"ה ואם לאו אינו קם בתח"ה כידוע. וזהו כמו דבר פלא לכאורה איך יהי' מעלה ומדריגה גבוה כתח"ה שהוא מבחי' המקיף העליון דעצמות התענוג הפשוט דא"ס שנק' טלא דנטיף מע"י כו' כידוע ע"י הכנעה גשמי' בכריעת הראש והשדרה במודים כו'. וגם יש להבין דאם מעלת התפלה גבוה כ"כ יותר מיחוד עליון דק"ש למה התפלה דרבנן וק"ש דאורייתא וכמו שא' במי שהי' מאריך בתפלה ביותר דמניח חיי עולם דתורה ועוסק בחיי שעה כו' וגם הלא א' דמי שתו"א פטור מן התפלה לגמרי כרשב"י וחבריו. הרי מובן מזה עכ"פ ששרש התו"מ יותר גבוה מן התפלה וע"כ התפלה דרבנן (דאבות תקנום כנגד תמידי' כידוע):

{{עוגן|פרק לד|(לד)}} '''אך''' הנה ידוע בשרש התפלה בח"י ברכות שהן לנגד ח"י חוליות השדרה שהן מעמידי' כל בנין הגוף מראש לרגל כאחד ומאחר שהחוליות הן המקשרי' ומחברי' כל סדר מעמד הבנין דאדם בהכרח לומר שהם במעלה ומדריגה גבוה מכל בנין הגוף באו"כ בראש תוך סוף פנימי' וחיצוניות דחיצוניות כעור ובשר וגידי' ועצמות כו'. והיינו מבחי' אור המקיף העליון ביותר שמעמיד ומקיים לכל פרטי האורו' וכלים שבציור קומת אדם מראשו לרגלו כאחד (כמו מה שנמשך מאור עצמות הנפש המשכה כללית שמרגיש א"ע מראש לרגל גם לרצון שבהעלם במוח עד תנועת חיות הרגל בלי התחלקות כלל כמ"ש במ"א) וכך הוא ענין ההפרש בין תפלה לתו"מ שהתו"מ באוי"ר ורצון ותענוג בפנימי' וחיצוני' באו"כ זהו בחי' אדם בציור קומה מראש לרגל כנ"ל דמצות ת"ת במוח שבראש הכולל כל חיות האברי' והמצות הן בחי' האיברי' בפרט וכמו שהאיברי' כולם נשמעי' לרצון וחכ' שבמוח כך כל המצות הן בחי' כלים לאור רצה"ע שבחכ' בראש דתורה אור כנ"ל אך התפלה בח"י ברכות הוא כמו ח"י חוליות השדרה שמעמיד כל בנין הגוף דאדם והכל הולך אחר המעמיד והמקיים כו' כך התפלה הוא המעמיד והמקיים לכללות ההמשכו' דאור תו"מ מראש לרגל להיותו בבחי' מקיף הכללי דנר"נ דאדם ששורה על בחי' החיצוניו' ביותר וכמו שרואי' בחוש שבלעדי התפלה אין קיום והעמדה כלל לאוי"ר שבתו"מ כל היום וגם להרהור תשובה בסומ"ר שהן שס"ה גידי' כו' (וזהו בחי' מ"ם דצלם אדם שלמעלה גם מבחי' צ"ל דמקיף דנר"נ כו'):

{{עוגן|פרק לה|(לה)}} '''וזהו''' הטעם שהעיקר בתפלה הוא בחי' הביטול והכנעה החיצוניות בהשתחוואות הגוף מראשו לרגלו כמו שאו' וכל קומה לפניך תשתחוה כו' שזהו בחי' הביטול דכל קומת אדם בע"ס או"כ לגבי עצמות א"ס ב"ה כו' שלמעלה מבחי' ע"ס דאדם וזהו שצריך שיכרע עד שיתפקקו כל החוליו' שבשדרה שיוסתר הבנין דקומת אדם ואח"כ זוקף בשם להמשיך תוס' אור בחכ' ומדות בח"י ברכות מעצמות התענוג ורצון הפשוט שנק' רדכ"ר כנ"ל וע"כ אין התפלה בכלל המצות דתורה שנק' רמ"ח איברים מאחר שהוא בבחי' מעמיד ומקיים לכולם מצד בחי' הביטול בעצמות ממש שנק' דומם כנ"ל שעי"ז יהיה קיום לתו"מ שנק' אדם פנימי ואדם חיצוני כנ"ל וד"ל. (וזהו שהי' אבא בנימין מצטער שתהא תפלתו סמוכה למטתו שלא הי' קובע לימודו בתורה קודם התפלה אלא מיד שיקום מן השינה מתפלל להיות מעמיד ומקיים ממקור המקיפי' ונר"נ דאד' בתו"מ ואוי"ר מטעם הנ"ל. והוא לפי שהתפלה נק' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה במקור המקיפי' שיש בכחו לחבר התחלה עם הסוף כמו עמודי התוך שמחבר הגג עם הרצפה שע"ז יסוד הבנין מראשו לסופו כידוע וד"ל). אך עכ"ז נק' התפלה חיי שעה וע"כ היא מדרבנן והתורה נק' חיי עולם כי באמת שרש התו"מ הוא בפנימי' מהו"ע ית' ממש מאחר שהן נק' פנימי' רצונו וחכמתו העצמי' ממש וע"כ נק' התורה אמת שהוא אמתות אור העצמות דא"ס ממש אעפ"י שנמשך באו"כ בחכ' ומדות ורמ"ח איברי' שנק' אדם כמ"ש וזאת תורת האדם כו' אבל זהו בחי' פנימית ועצמות המאציל שלמעלה מע"ס דאבי"ע וכמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית כו' וכתיב אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ לא שמתי וכן ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' שהתו"מ קדמו לעול' והן מקור הפנימי לכל ההשתלשלות דאבי"ע שנמשך ע"י החכ' ומדות דתורה דוקא כמא' יושב ודן כו' ואח"כ יושב וזן את כל העול' כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ במשפט התורה כידוע במ"ש אדם נידון בכל יום וגם בר"ה בכלל הכל ע"י משפט דחכ' דתורה לפי שהוא מקור הראשון דחכ' ורצון דמע"ב כמ"ש תנאי התנ' כו' כידוע וד"ל. וע"כ נק' התורה חיי עולם מקור החיים העליונים דעולמות העליונים ותחתונים (ונק' עץ חיים אילנא דחיי כמ"ש בזוהר וגם פי' חיי עולם מבחי' עולם דא"ס שהוא נצחי והוא חיי העוה"ב שבא ע"י תו"מ דוקא) אבל התפלה נק' חיי שעה להיות שעיקר הכוונה בביטול העצמות בתפלה רק להמשיך חיי שעה לבד כמו רפאנו ברך עלינו שהן מזונות גשמיי' ורפואה שהן חיי העוה"ז הגופניי' שנברא מאין ליש בצמצום וגבול שיש לו קץ בזמן ומקום כו' ואע"פ שההמשכה הזאת באה ממקור המקיפי' שהן ר"ר העליונים מרעווא דכל רעווין כנ"ל שלמעלה מן החכ' דתורה כנ"ל אבל המשכה זו באה רק בגשמיות בצרכי חיי גופו הגשמיי' וע"כ נקרא חיי שעה לבד שחיי הגוף חולף כו' אבל התורה נק' חיי עולם שהוא חיי הנשמ' שנק' אדם שהיא בצלם אלקי' כו' כמו כי הוא חייך כו' וכן כי אמרתך חייתני וכה"ג. וזהו שא' למי שהאריך בתפלה מאד שמניח חיי עולם דתורה ועוסק בחיי שעה לבד וד"ל:

{{עוגן|פרק לו|(לו)}} '''ואמנם''' אעפ"כ מעלת התפלה בשרשה גבוה יותר גם מבחי' פנימי' ועצמות דרצה"ע שבתו"מ שנק' אדם פנימי מאחר שהתפלה נק' מעמיד ומקיי' לבנין התו"מ דאדם כנ"ל ואעפ"י שהמשכה הזאת דח"י ברכות דתפל' הוא רק חיי שעה לבד כרפאנו וברך עלינו וכה"ג מ"מ הרי נק' בחי' מעמיד ומקיים גם לחיי עולם דתו"מ כנ"ל הטעם וא"כ לכאורה אינו מובן למה נק' התפלה חיי שעה לבד כו'. אך הנה באמת אעפ"י שגם חיי שעה כמזונות ורפואה נמשך ע"י התו"מ דוקא מאחר שהתור' בחי' מקור הראשון לחיי עולמו' כנ"ל שהרי גם התורה נק' מעמיד ומקיים לכל בנין העולמות כמ"ש אם לא בריתי כו' וכן לנטוע שמים וליסוד ארץ וא' דאין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר דוקא וכה"ג וא"כ מה צורך לענין התפלה להמשכת השפעה הגשמית כמזונות ורפואה וכה"ג. אך צריך לומר דבקשת התפלה בחיי שעה היא למעלה הרבה מהמשכת השפע' הגשמי' שע"י התו"מ שהרי ע"י תו"מ לא נמשך השפע' הגשמי' רק במדה ושיעור המדה עפ"י הרצון וחכ' שבתורה שנעשה מקור לעולמות כמו אם בחוקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם ואם לאו יהי' להיפוך כמ"ש את הברכה אשר תשמעון כו' אבל בקשת התפלה להמשיך מרדכ"ר ר"ר להיות החסד בגשמיות לפנים משור' הדין דתורה כנ"ל וא"כ צ"ל ההמשכה זאת הגם שהיא בחיי שעה ממקור גבוה יותר גם מהחכ' ורצון דתו"מ והוא מבחי' מקור כל המקיפי' העליונים כנ"ל שז"ש בתפלה שנק' סולם וראשו מגיע השמימה כנ"ל שאין זה בכח המקור דחכ' דתורה במע"ב. והענין הוא לפי שכל השתלשלו' העולמות ברוחניות וגשמיות אינו נמשך ובא רק ע"י צמצום הראשון בקו המדה שנק' קו"ח כו' כידוע שזהו שנמשך ע"י החכ' מאין ליש במע"ב מחכ' דתו' הקדומה והן כל הצירופי' די' מאמרות דמע"ב שכולם בחכ' עשית עד צמצום האחרון יותר בדצח"מ דעשי' שע"ז יתכן לומר שהתורה מקור הראשון לכולם אף בשפע האחרון כפרנסה ורפואה וכה"ג וכמ"ש ג"ש יושב ועוסק בתורה ואח"כ יושב ודן עפ"י המדות דתור' ויושב וזן כו':

{{עוגן|פרק לז|(לז)}} '''וזהו''' שאדם נידון בכל יום הכל במד' לפי משפט התורה דוקא אבל הבקשה בתפלה להמשיך חיי שעה ביתר מכפי המדה דתורה כנ"ל זהו בהכרח למעלה ממקור הראשון דחכמה דתורה (שזהו כתפלת חזקי' שהוסיפו לו ט"ו שנים וכה"ג) עכ"ז לשנות הצירופי' דמע"ב שכבר נמשכו במע"ב כמו הרפוא' לחולה המסוכן שזהו כתפלת חזקי' שהוסיפו לו ט"ו שנים וכה"ג לפקוד העקרות כמו ויעתר יצחק לה' כו' וכתפלת חנה וכה"ג אם כן בהכרח שא"א להיות המשכה כזו עפ"י סדר ההשתלשלות דחכ' ומדות שנמשך ע"י צמצום מאין ליש שלא יוכל להיות חילוף הצירופי' מדין לחסד וכה"ג אלא שצריך להיות המשכה זו מלמעלה מן ההשתלשלות דאין ליש כמו שא' רחב"ד מי שאמר לשמן וידליק כו' שמהפך הצירוף דשמן לחומץ וכך הי' רחב"ד מתפלל על חולה המסוכן שיחי' שזהו א"א כ"א ממקור המקיפי' העליונים שהוא בחי' סובב הכללי המקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה עד שמעלה ומטה שוין שאינו בא ונמשך ע"י צמצום דקו"ח אלא כמו שהוא למעלה נמשך למטה דשם שוין רוחניות וגשמיות אצילות ועשי' ע"כ יהופך מצירוף לצירוף (כמו בקי"ס שהפך ים ליבשה כידוע) וזהו עיקר התפל' שמחבר ראש וסוף כא' ממש וכמו שיהי' לע"ל בעוה"ב שיהי' התגלו' עצמות א"ס למטה כמו למעלה ממש שזהו למעלה מסדר ההשתלשלות שנמשך מאין ליש אלא הוא כמו בחי' ד"ע שנמשך מבחי' יש האמיתי כמו שהוא גם למטה ביש גמור בלי ממוצע כלל כמו להנחיל אוהבי יש במורגש מעדן הנעלם שבעצמות א"ס ממש (משא"כ עכשיו נמשך ע"י צמצום והסתר העצמות בשם אלקי' שנק' מאין ליש צ"ל בטול היש לאין כגרעין בארץ וכולד הנולד מטפה שנקלטת כו' כנ"ל) וכמו בתח"ה כעצמות שהחי' יחזקאל שרוח האלקי עצמו כמו שהוא בעצמות א"ס יומשך בעצמות היבשות ויחיו חיי עולם הרי בחי' יש נפרד בגוף יקבל מיש האמיתי שלא ע"י אמצעי כלל וע"כ לא יצטרך להיות ביטול היש לאין כלל כי הרי יחיו מחיי החיים בגופי' כמו שהן בבחי' יש גמור כמו בחיות גשמי דעכשיו בדם הוא הנפש החיונית המורגש' שנמשך ע"י המאכל כו' רק עכשיו נמשך הרוחניות בגשמיות ע"י אמצעי שזהו מבחי' גשמיות שברוחניו' נעש' רוחניו' בגשמיות בדם הוא הנפש שבא מחיים הרוחניים בשינוי המהות להיות חיי בשר וכמ"כ מכח הצומח הרוחני להיות צמיחה בגשמיות כו' אבל בתח"ה יומשך מחיי החיים בעצם הגשמי בלי שינוי המהות כלל כמ"ש כי טל אורות טלך טל שיחיו בו המתי' (שהוא טלא דנטיף מע"י עצמו כמו שהוא ולא כטל שנמשך על המן שנתגשם ודכו במדוכה והיה למזון גשמי עכ"פ רק שלא היה בו פסולת כלל ונק' מזונא דחכמ' כו' ולא כלחם הפנים כו' וסעודה דשבת שנק' סעודתא דע"י או סעודה דלויתן וכה"ג שהרי העוה"ב אין בו אכילה ושתיה כלל אפי' באכילה רוחניו' רק חיותם מאור האלקי עצמו וכמו משה בהר שלא אכל לחם כלל כי שרשו מעה"ח בפנימית ע"י כו' משא"כ באצילי בנ"י שאמר ויחזו את האלקי' ויאכלו כו' כמו ישבעו ויתענגו כו') וזהו כמו שהיה בגילוי אלקות במשה גם בגופו כמו בנשמתו בלי שינוי המהות כלל כמאמר שכינה מדברת מתוך גרונו כו' ולא כשאר הנביאים שהי' בהם ביטול היש בגופם עכ"פ ובמשה א' כאשר ידבר איש אל רעהו פא"פ בלי בטול גם בגופו כלל (וגם בחנוך ואליהו הגם שהיו בגופים ועלו למעלה הרי היה בהם בחי' הביטול והתכללות כמ"ש ויתהלך חנוך כו' ואיננו כי לקח אותו אלהים ולא היה יכול להיו' בגופו למטה ביש גמור כו'). וזהו הטעם שבתפלה צריך להיות הביטול בחיצוניות הגוף בכריעת הראש ושדרה שהוא בחי' הכלי להיות בו השראת אור המקיף שהוא טל העליון שיחי' המתים שלמעלה מן החכמה דעכשיו בחי' החכמה מחיה הכל מאין ליש בשינוי המהות אבל לע"ל יהיה עיקר המחיה מבחי' המקיף דכתר שזהו מיש ליש מיש האמיתי ליש גמור וע"כ גם המתים יחיו רק שישאר בחי' הכלי היותר חיצון כעצם א' בשדרה וע"כ מאן דלא כרע במודים בי"ח לא יקום בתח"ה כי אין כלי המחזיק אור הזה אף עפ"י שהנשמה בבחי' ביטול פנימי אין זה הכלי לתח"ה שיאיר מלמעלה מן החכ' והנשמה לא יגיע רק לשרשה בחכמה וע"כ א' ר"ח מחזיקנא כו' דמנפשי' כרע גם בלא ביטול פנימי כלל כי הביטול בכלי חיצוני שרשו במקיף דכתר כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק לח|(לח)}} '''אך''' עכ"ז צריך להיות בחי' הביטול עכ"פ בחיצוניות הגוף אפי' בנשמות הגבוהות מאד כמו משה אעפ"י שנבואתו הי' פא"פ בלי ביטול הגוף כלל כנ"ל עכ"ז כשהי' צריך להתפלל היה בביטול החיצוני בהשתחוואה ונפילת הקומה לארץ כמ"ש ואתנפל לפני ה' מ' יום כו'. וכמו וימהר משה ויקד ארצה וישתחו לפי שנבואתו הי' בשרשו בפנימי' ע"י כנ"ל בחכ' ומדות רק שהי' בפנימי' דאבא שהוא פנימי' ע"י אבל בתפלה הי' צריך להמשיך מי"ג מדה"ר דפנימי' הכתר ממקור כל המקיפים העליונים כנ"ל ע"כ הי' צריך לבא בבחי' ביטול בהשתחוואה חיצוניות עכ"פ שזהו מצד יתרון שרש התפלה על התו"מ כנ"ל והוא מפני שצריך להיות המשכה זו דתפלה ממקורא דכולא בחי' יש האמיתי בלי צמצום כלל ונמשך למטה בבחי' יש גמור כחיי שעה דח"י ברכות שהן למעלה מן החכמה דתורה כנ"ל וכן בהמשכת י"ג מדה"ר אמר וימהר משה ויקד ארצה וישתחו בגופו דוקא וכן מה שהתנפל מ' יום לפעול מחילת העון דישראל בפ"מ כו' שאין ביטול פנימי דרצון ותענוג בחכ' ומדות דתורה מגיע לשם מטעם הנ"ל. אמנם מה שצריך להיות ביטול הגוף כמו בכריעה והשתחוואה בתפלה זהו עכשיו שהתפלה נק' סולם כו' ששייך ענין עלי' מלמטה למעלה מעלה צריך שיהי' ביטול היש לקבל מיש האמיתי אבל בעוה"ב גם היש דגוף כמו שהוא לא יהי' בבחי' ביטול כי יקבל כמו שהוא מחיי החיים כתח"ה כנ"ל והוא לפי שעצמות אא"ס יהי' למטה ממש כמו שהוא למעלה בלי צמצומי' והשתלשלות דחכמה ומדות וע"כ רוחניות וגשמיות שוין כנ"ל וא"כ לא שייך אז ענין העליי' מלמטה למעלה שבתפלה כעולה בסולם להמשיך המקיפים כו' מאחר שנמצא למטה כמו למעל' בעצמותו וגם בחי' כלי המחזיק לבחי' המקיף העליון הוא בתכלית הבירור מעה"ד כגופי' שיחיו בתח"ה שגם בהיותם בבחי' יש גמור אינו בחי' יש נפרד כלל וכלל ע"כ לא יצטרך אז לבחי' הביטול גם בחיצוניות כתפלה דעכשיו כדי להמשיך המקיף ויש גם עכשיו כדוגמא זו במי שתו"א שפטור מן התפלה כר"ש בן יוחאי וחביריו והוא מפני דמי שתו"א נתברר גם חיצוניו' הכלים דאדם שזהו עיקר השלימות דאדם שלימות דהמשכו' המקיפים למטה בגלוי כמו למעלה ממש ונק' אדם אדמ' לעליון ממש שיש בזה יתרון מעלה גם מן התפלה שאינ' אלא ביטול חיצוני בחיצוניות דאדם אבל מי שתו"א יש בו ההתכללות האמיתי' בבחי' חיצוניות הכלי' בבחי' יש אמיתי בלי ביטול כלל בדומה לעליון שהוא עצמות אא"ס ממש שנק' שלימותא דכולא שלמעלה גם מבחי' מקיף הכללי הנ"ל וע"כ כל המקיפי' באים בו בבחי' גילוי וא"צ ביטול היש כלל כחיי העוה"ב כנ"ל וכמשה שהי' תו"א בתכלית השלימות דאדם כמו במשיח שא' בו וגבה מאד כו' וא"כ ממילא יש בכלל מאתים מנה שכל המשכות המקיפי' בחיי שעה בתפלה נכלל בהמשכות אור העצמות דא"ס בשלימות דאדם דתו"מ כמו שהן בעצמותו ממש שמפני זה נק' חיי עולם הא"ס עצמו כו' כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק לט|(לט)}} '''וזהו''' ענין תפלה למשה איש האלקי' (כמו מנין שהקב"ה מתפלל מאי מצלי כו' יה"ר מלפני שיגולו רחמי כו' כך משה נק' איש האלקי' שהוא בחי' ז"א והתפלה הזאת למעלה מן מוחי' דחו"ב דתורה וז"ש יה"ר מלפני כו') מעון אתה כו' אותיות נועם שהוא פנימי' התענוג העצמות שנק' שעשועי המלך בעצמו בטרם הרי' יולדו כו' שהן מקיפים ופנימי' דע"ס דאו"א וזו"נ וזהו מעולם הא"ס עצמו כמו שהוא ועד עולם הנצחי דעוה"ב כי ישראל עלו במח' הקדומה בפנימי' ועצמות דא"ס עצמו תשב אנוש אותיות שבת שעולים כל הבירורים דרפ"ח ע"י תשובה כו' שהוא שלימות דאדם להיות בדומה לעליון ממש בעוה"ב כנ"ל (וזהו שאו' בשכמל"ו ביו"כ שהוא מעין העוה"ב בקול רם דוקא כשמע ישראל כו' להיות בבחי' יש דוקא מצד עליית המל' בפנימי' הכתר ועכשיו אומ' בשכמל"ו בק"ש בחשאי בביטול פנימי דחכ' שבדבור במקורה בח"ע כנ"ל וכן גם תפלה בלחש דוקא בביטול חיצוני משא"כ בעוה"ב נק' קול גדול וזהו קול כלה כו'):

{{עוגן|פרק מ|(מ)}} '''והנה''' עכ"פ מובן מכל הנ"ל בענין עמידה דש"ע בביטול חיצוני וכן בהשתחוואה גשמי' בכורע בברוך ומה שמדבר בלחש בחשאי כו' דאעפ"י שביטול חיצוני זה אינו אלא כמו בחי' כלי חיצוני לבחי' הביטול הפנימי שבמוח ולב (שנק' השתחוואה רוחנית כמו בבטול הצורה דגלגל השמש שממילא משתחוה בסיבוב והילוך שלו הגשמי כו') מ"מ שרש ביטול זה הוא למעלה מביטול הפנימי דחו"ב ומדות כי שרשו בבחי' מקיף דיחידה (שהוא מ"ם דצלם שבו יתהלך איש כל היום באוי"ר בתו"מ כו' כנ"ל) הנה אנו מוצאי' בדוגמא כזאת גם בק"ש שהוא ביחוד פנימי דאו"א כנ"ל והוא במצות התפילין שבראש ויד עד שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כו'. ולכאורה זהו פלא גדול דודאי מצות אוי"ר שבק"ש בביטול פנימי דמוחין דחו"ב דשמע כו' הוא יותר נעלה מבחי' התפילין שבראש אעפ"י שבפ' קדש והי' כו' מלובש בהן בחי' מוחי' דחו"ב בחי' ח"ע בפ' קדש כו' ושמע והא"ש הן בחי' חו"ג שמסתעפי' מב' מוחי' דחו"ב כידוע שכל זה אינו בא רק בהלבשה חיצונית בקלף גשמי דפרשיות המונחי' בבתים גשמיי' ואיך יאמר שהקורא ק"ש באוי"ר בפנימי' היחוד דחו"ב בלא תפילין בראשו שזהו כמעיד עדות שקר בעצמו במ"ש שמע ואהבת כו' ואם מפני שבמצות תפילין הגם שהן בלבוש גשמי מ"מ הן בחי' כלים ממש להשראת אור א"ס שבחו"ב וחו"ג כו' א"כ הי' מהראוי שיפטור ממצות אוי"ר בקבלת עמ"ש בשמע והי' א"ש בהתגלות בלב אם מניח תפילי' בראשו וזרועו אחר שכבר הוכן בחי' כלים לזה שהן ד"פ דתפילין ובאמת מצות ק"ש ואוי"ר שבה מצוה בפ"ע היא ואינו יוצא י"ח במצות תפילין לבדן אע"פ שאינו מסיח דעתו מהם כלל כו'. וגם זה אמת דהקורא ק"ש בלא תפילין אע"פ שיצא י"ח מצות ק"ש דאורייתא מ"מ נק' עדות שקר כנ"ל ולא עוד אלא דקרקפתא דלא מנח תפילין נק' פושעי ישראל בגופן ולא ניתן למחילה עולמי' כידוע:

{{עוגן|פרק מא|(מא)}} '''אך''' הנה הענין יובן ע"ד הנ"ל בביטול חיצוני דש"ע דהגם שהוא בחיצוניו' הגוף הגשמי הוא בחי' כלי לאור המקיף העליון ביותר שמזה יקום בתח"ה כו'. וכך הוא בענין הד"פ דתפילין שבראש דאעפ"י שהן כתובי' על קלף גשמי אדרבה היא הנותנת ששורה בהן מבחי' אור המקיפי' דד' מוחי' דחו"ב וחו"ג לפי שזהו הכלל בכ"מ שהמקיף העליון ביותר אינו שורה כ"א בהלבשה היותר חיצוניות דוקא (וכמו גם בי' הדברות הכתובי' בלוחות היו למעלה במדרגה מבחי' הדבור די' הדברות שמפי הגבורה שמענו כמ"ש חרות על הלוחות כו' כמ"ש במ"א משום דאותיות הכתב שרשו למעלה מאותיות הדיבור) כמו בפ' קדש הכתובה על קלף גשמי יש בה בהעלם והסתר מבחי' או"מ דח"ע שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא וכן בפ' והי' מבחי' מקיף דבינה עילאה כו' וכך בפ' שמע והי' א"ש יותר עליונים מקריאה בפה בק"ש כו' ועכ"ז מצוה דאורייתא לקרות ק"ש בפ' דשמע והי' א"ש בבחי' ביטול פנימי להיות היח"ע הפנימי דחו"ב במוחי' שבראש בגילוי דאו"פ ולא יצא י"ח בהנחת התפילין שבראש אע"פ שהוא בחי' מקיפים דחו"ב וע"כ התפילין הן בבחי' בליטה ע"ג הראש שנק' גלגלתא דחפיא על המוחי' כו' לפי ששם המקיף בהסתר גדול בהלבשה הזאת דקלף התפילין להיותם גבוהי' הרבה מאד עד שא"א שיבואו בגילוי או"פ בהשגה באו"כ בחו"ב שבראש אף לא בעומק דחו"ב בלב בראי' ושמיעה שאינו רק בבחי' נר"נ דאדם והמקיפים דתפילי' שבראש למעלה מבחי' נר"נ דאדם (וכמו אך בצלם יתהלך איש מ"ם דצלם במקיף דתפילין יתהלך בתפילין בבחי' מקיף לשמירה כל היום וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נק' עליך בבחי' מקיף שהן תפילין שבראש ויראו ממך כי החיצונים בורחי' מן המקיף כידוע בענין תכלת שבציצית שמסמא עיני החיצונים דק"נ שלא יוכלו להסתכל במקיף כו') ולזאת אינו נפטר בזה ממצות אוי"ר שנולדי' מחו"ב הבאי' בגילוי באו"פ במוח ולב כי בחי' ההתגלות דאוי"ר במצות ואהבת הוא שרש ויסוד לכל המצות הנעשי' באוי"ר שיהי' עי"ז בחי' יח"ע דקודב"ה ושכינתי' שא"א להיות זה מבחי' המקיף דמוחי' דחו"ב שבתפילין שבראש שהוא בבחי' ההעלם ובהסתר גדול רק עכ"ז גם מצות אוי"ר שבק"ש א"א להיות בלא תפילין כי בחי' האו"פ מקבל מאו"מ דתפילין וע"כ הקורא ק"ש בלא תפילין נק' עדות שקר כי אין קיום והעמדה לאוי"ר זו בלא בחי' המקיף דתפילין שבראש (ופי' הפשוט דעדות שקר זה היינו שאו' בק"ש וקשרתם כו' ואין תפילין בראשו דמזה משמע להיפוך דמצות אוי"ר בק"ש ביחוד פנימי דחו"ב זהו העיקר) ואמנם כשאין תפילין בראשו הרי אינו מקיים ואינו מביא הדבר במעשה שיהי' לטוטפת כו' זהו נק' עדות שקר בנפשו שאין האוי"ר ביחוד העליון דק"ש אמת אם אינו מתקיים בסוף מעשה דוקא כי נתב"ס דוקא והמעשה עיקר. וכמאמר הוקשה כל התורה לתפילין כו' שיומשך גילוי אלקות במעשה דוקא שזהו כמו מה שבאה פ' שמע באותיות הכתב בקלף בהנחה ע"ג הראש דוקא שמאמת לאמת דמצות ק"ש בפה כו' והכל ענין א' שאין בחי' המקיף שורה רק במעשה בחיצוניות כמו בקלף גשמי ולא ברוחניות באהבה שבלב ומוח מטעם הנ"ל וד"ל (אבל בהנחת תפילין בלא ק"ש אינו נק' עדות שקר כי יש בכלל מאתים מנה שהאו"פ נכלל באו"מ שמצות ק"ש באוי"ר בגילוי מצוה בפ"ע ואעפ"כ אם עוסק במצוה כמו בהכנס' כלה שפטור מק"ש פטור גם מתפילין) ועכ"פ מובן מכל זה דהגם שהתפילין הן בחי' לבוש גשמי הוא בחי' כלי לאו"מ דחו"ב שלא יוכל לבא בגילוי גם בפנימי' דחו"ב כנ"ל וזהו כדוגמא הנ"ל בביטול חיצוני דעמידה וכריע' בש"ע דהגם שאינו רק בחי' כלי חיצוני לביטול הפנימי דחו"ב מ"מ שרשו במעלה גבוה מביטול הפנימי דחו"ב כראי' ושמיעה כו' והיינו בבחי' המקיף דכתר שמקיף לקומת אדם מראשו לרגלו כאחד שאינו שורה רק בבחי' כלי הביטול החיצוני בקומת האדם כעמידה ברגל וכריעה בראש ושדר' ולא בביטול הפנימי דמוח ולב כמו במקיף דמוחי' שבתפילין שאינו שורה רק ע"ג הקלף גשמי בהנחה גשמי' על גבי הראש כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מב|(מב)}} '''אך''' הנה עדיין יש להבין דלפי כל הנ"ל בשרש ענין העמידה דש"ע שהוא להמשיך לבחי' המקיפי' דכתר שלמע' גם מחו"ב ומדות דתו"מ א"כ איך שייך לומר שיהי' בחי' השפעה והמשכה בתפלה בח"י ברכות שזה א"א כ"א ע"י בחי' יחוד עליון דשם הוי"ה באלקי' וכמו שאו' ברוך אתה הוי"ה כו' מאחר שבבחי' המקיף העליון הוא למעלה מבחי' גילוי האור בחכ' ומדות דאדם שנק' סדכ"ס דלמת"ב כלל כו' אפי' מח' דחו"ב בפנימיותם רק בק"ש שהוא בבחי' היחוד דאו"א אעפ"י שהוא ביחוד פנימי בעצמות' מ"מ יש בחי' יחוד דמשפיע ומקבל עכ"פ ובא לידי גילוי מן ההעלם כמו בחו"ב ומדות דתו"מ כמ"ש ואהבת ודברת בם כו' שהוא שם הוי"ה בכלל די"ה הוא נק' נסתרות לה' אלקינו ביחוד פנימי דחו"ב ו"ה היינו והנגלות לנו ולבנינו כו' לעשות כו' וכן בשפע גשמי' א' ג"כ יושב ודן כו' ויושב וזן כו' אבל בי"ח הוא בבחי' המקיף דכתר שלא נגלה אפי' בעומק דחו"ב לא שייך ענין יחוד וברכה והשפעה כו'. אמנם הענין הוא שבאמת גם בבחי' המקיף דאור הכתר שייך ענין היחוד והברכה והשפעה רק שבחי' השפעה הזאת נק' המשכה נעלמת ומסותרת בבחי' מקור השפע ומן ההעלם הזה יוצא לגילוי ממש שהרי ח"י ברכות דתפלה באי' בהמשכה ושפע גשמי' שהן חיי שעה כמזונות ורפואה וכה"ג בבחי' יש גמור כו':

{{עוגן|פרק מג|(מג)}} '''והענין''' הוא כידוע דגם בחי' המקיף דכתר נק' בשם אור עכ"פ רק שנק' אור מקיף וכל אור הוא המאיר עכ"פ שמשמעו ענין גילוי רק שאור דמקיף אינו בא בגילוי גמור באו"כ כחו"ב ומדות כו' אבל הוא בחי' מקור השפע הנמשך לגילוי ויוכל לבא למטה דוקא שלא ע"י אמצעות החכ' ומדות והוא בלבוש וכלי החיצוני ביותר כנ"ל. וביאור זה ידוע ממה שאנו רואים בנפש האדם דמה שבא בגילוי במוח ולב ומעשה נק' או"פ המוגבל בכלי ומה שלא יוכל לבא בגילוי במוח ולב נק' או"מ שמקיף בהעלם ע"ג האדם מראשו לרגלו כא' והוא שנק' מזלא כמו חבירי דניאל דהגם שלא ראו המראה חרדה גדולה נפלה עליהם משום דמזלייהו חזו הרי פעל בחי' המקיף הזה שנק' מזל שנחרדו בפ"מ. וכן ענין הרהור תשובה פתאום שיפעול בגילוי במוח ולב רק שאינו בא בגילוי גמור במוח ולב בשכל ומדות כו'. וכן גם במקיף דיחידה שמובדל לגמרי גם מהיות מקור משפיע בהעלם מ"מ נק' אור המאיר על האדם רק שמקיפו מרחוק והוא בד"א שלו שנק' מקומו של אדם כידוע. וראי' לזה ממה שאנו רואי' שאור המקיף דיחידה ילך עם האדם בכל אשר יפנה ילך הארת אור המקיף שבנפשו עמו בין ברוחניות כמו בשכל ומדות ובין בגשמיות בהילוך גופו כמ"ש אך בצלם יתהלך איש ופי' צלם ידוע שמ"ם דצלם הוא בחי' המקיף דיחידה ששורה על נפשו בכל מקום שעומד וילך עם האדם בכל אשר יתהלך לשמור אותו וכ"ש צל דצלם בחי' המקיף דחי' שחופף עליו ממש וזהו אך בצלם דוקא יתהלך איש לפי שהמקיפים דנר"נ דאדם הן מקוריים לכל אשר ילך בין ברוחניות ובין בגשמיו' הוא שמוליכו רק שהוא בהעלם ומקיף סביבות ראשו ורגלו כו' וכמו מקיף דשמש כשמוליכו כמ"ש סובב סובב הולך הרוח כו' <small>([[קהלת פרק א#פסוק ו|קהלת א, ו]])</small> (וכמשל הזורק אבן שהמקיף מכח הנזרק מוליך לאבן באויר עד שיפול כו' וכך הוא בכוכבי לכת כידוע) וא"כ שייך עכ"פ ענין הילוך באור המקיף עם האדם ויובן מזה ששייך בו ג"כ ענין השפע וההמשכה למטה בגשמיו' בח"י ברכות דתפלה דנמשך מרדכ"ר ממקור המקיפים שהן ר"ר העליונים למטה ממש וכמ"ש ברוך אתה ה' רופא חולי כו' מברך השנים לפרנסה גשמי' ביתר מכפי המדה דאו"פ דחכ' ומדות דאצילות בבי"ע כנ"ל וזהו בהכרח ע"י בחי' יחוד עליון שבכתר עצמו מהארת עצמות אור א"ס שע"ז אמר ברוך אתה ממש כו' רק שנק' המשכה נעלמת שבא' מבחי' ההעלם דמקיף העליון שלמעלה מן ההשתלשלות (וכמו שעשה נסים שלמעלה מן הטבע וכן יש הצלחה אלקי' בעושר וגדולה ונשיאת חן וחסד למעלה מן הכלי בלתי מוגבל כלל ונק' ברכת ה' היא תעשיר כעושר דשלמה וכהצלחת יוסף והאבות וכה"ג) וזהו ענין היחוד בי"ח להמשיך המקיפים העליונים וכמו המקיף דתפילין הנ"ל ששייך בהם ענין המשכה ממש שיבואו לגילוי רק שאין זה ע"י העלאה בביטול פנימי דחו"ב ומדות דאוי"ר כמו בק"ש רק ע"י ביטול חיצוני דוקא מטעם הנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מד|(מד)}} '''וזהו''' אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו כו' דהנה הזכיר כאן ג"פ נח אלה תולדות נח נח איש צדיק כו' את האלהים התהלך נח. ויובן זה ע"פ כל הנ"ל בהפרש שבין חו"ג הסתומים ונעלמים ביסוד או"א שהוא בפנימיות היחוד דאו"א בעצמותם שאין שם שרש ומקור לעה"ד טו"ר כלל ונק' עץ החיים בתוך הגן כו' כנ"ל בבחי' יחוד פנימי דחו"ב בק"ש כו' ובין חו"ג המגולים בבחי' חיצוניות דבינה בז' מדות שבהשגת השכל שנמשך ונולד בגילוי בלב בשר שיש מזה שרש ואחיזה לעה"ד טו"ר כו'. ואמנם מבואר למעלה שיש מעלה יתירה בחיצוניות דבינה ומדות על הפנימיות דחו"ב אחר שמתברר מהם מעה"ד טו"ר בתכלית כנ"ל שזהו כענין ראית עין החכ' בלב בינה לבא הלב מבין כו' שנק' עומק דחו"ב כו' שבאוי"ר המגולים בלב בשר דוקא כמו בשיר וניגון כו' שעי"ז יוכל להיות בירור אמיתי יותר במעלה ומדריגה יתירה ביחוד פנימי דחו"ב יותר מכמו שהן במקורם בכתר (שהן ב' מזלות דנוצר ונקה כמאמר הכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל כידוע) וזהו שהקדים תחלה לומר אלה תולדות נח וקאי אדסמיך לי' שא' ונח מצא חן בעיני ה' שזהו בחי' אור המקיף היותר עליון שמאיר בהעלם על נח איש צדיק עליון שהוא בחי' יסוד אבא כו' שהוא גילוי אור שפע דנקודת החכ' כמו שהיא בבחי' אין דכתר כמ"ש והחכ' מאין תמצא ומן ההעלם יצא לגילוי ליתן כח ועוז לתולדות דנח זה והוא מה שיוצאי' ונולדים המדות מהעלם דחכ' מאין ליש והן ג' גווני קשת שנראי' בגילוי מהעלם דיסוד אבא באימא וכמ"ש בסמוך ויולד נח ג' בנים כו' שהן ג' קוין דאצילות בגילוי שם קו הימין כו' שהוא בחי' חג"ת בכלל וזהו שנק' אלה תולדות אלה גי' ל"ו שהן התכללות הו' מדות שכל מדה כלול מו' באבא ומתחלקי' יותר בבינה שהן המדות שבהשגה עד המדות שבלב כנ"ל וכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים כידוע וגם כאן א' אלה תולדות נח שבאים בבחי' בירור בתכלית מתערובת דעה"ד טו"ר כענין התבררות דאוי"ר המגולים במוח בינה ולב בשר כדי לברר הישות וגסות דק"נ שנדבק בהם לגמרי ונק' בר לבב כו' כנ"ל בענין פסד"ז ושתי' לפני ק"ש כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק מה|(מה)}} '''וזהו''' אלה פסל את הראשונים כי דורו' שעד נח היו בבחי' המדות דתוהו שנפלו בשבה"כ וכמו הנפילים היו בארץ כו' הגבורים אשר מעולם כו' שהן מעולם התוהו ונפלו למטה בבחי' פסולת הגבורות קשות ברע גמור מחמת חטא אדה"ר בעה"ד כידוע. ואמנם נח איש צדיק הי' בדורותיו שהי' בבחי' הבירור דעה"ח שכולו טוב ואין שם שרש אחיזה לרע כלל ע"כ א' אלה תולדות נח שגם חו"ג המגולים נבררו בתכלית כנ"ל וממילא פסל את הראשוני' שנאבדו במבול כי הי' מבחי' פנימית יסוד אבא שביסוד ז"א וז"ש לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה וזהו שא' אלה תולדות נח תולדותיהם של צדיקים מע"ט שהן הבירורי' דעה"ד וד"ל ואח"כ מפרש נח איש צדיק תמים כו' שזהו כמו שהי' נח בתחלה ביחוד הפנימי' דחו"ב בבחי' ראי' דנקודת החכ' ותמצית ההשגה דבינה ששם בחי' חו"ג סתומים ונעלמים בבינה בפנימית יסוד אימא כו' ע"כ הי' צדיק תמים בבחי' השלימות מצד העצם שזהו בחי' עץ החיים כו' שאין שרש משם לעה"ד כו' וזהו שכפל הדברים בתחלה בתולדות דנח שהן המדות דקדושה שיצאו בבירור בתכלית ואח"כ מפרש הטעם כי נח איש צדיק תמים הי' כו' (וכך הוא בנש"י בכל דור ששרשם בבחי' אור הזרוע לצ"ע וכמ"ש ועמך כולם צדיקי' כידוע שתולדותיהם של צדיקים מע"ט בבירור דעה"ד כו' וד"ל ואח"כ א' עוד את האלקי' התהלך נח ולכאורה זהו מיותר שכבר א' נח איש צדיק כו'. אך מ"ש נח איש צדיק כו' זהו מצד עצם הטוב דמשפיע שהוא בחי' יסוד אבא בחי' נקודה דחכ' ואח"כ אמר דאת האלקי' התהלך נח דהיינו בהתלבשות יסוד אבא ביסוד אימא שנק' אלקי' בבחי' פנימית בינה שהוא יחוד הפנימי דאו"א כמו בק"ש שאומר הוי"ה אלקינו כו' וזהו את האלקי' דוקא בפנימית בינה שלמעלה מן המדות דחו"ג המגולים שם התהלך נח ביחוד תמידי שנק' תרדל"מ כו' וזהו התהלך בתמידו' וכמו ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כו'. וזהו יתרון מעלה בנח שהי' תולדו' מיחוד דחכ' בבינ' בבחי' התיקון כמ"ש ויולד נח כו' ומאלה נפצה כל הארץ אחר המבול כו'. ובאמת מ"ש את האלקים התהלך נח מוסיף הוא על ענין הקדום שהי' בבחי' יחוד פנימי דבינה אלא שעלה למעלה יותר והוא בבחי' המקיף דכתר שלמעלה מיחוד דחו"ב כנ"ל שנק' אלקים עילאה כידוע בענין כי הוי"ה הוא האלקים דכתר וכמו ומשה נגש כו' אשר שם האלקים כו' והיינו בחי' מ"ם דצלם כמ"ש אך בצלם יתהלך איש וכך התהלך נח בשם אלקי' בסדכ"ס כו' כמו ענין התפלה בלחש הנ"ל שלמעלה מיחוד הפנימי דחו"ב שבק"ש כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק מו|(מו)}} '''והנה''' אחר כל הנ"ל בענין שרש נח איש צדיק כו' שהוא בחי' פנימי' יסוד אבא שמתייחד בפנימית בינה שז"ש את האלקים התהלך נח פי' האלקים לבד שהוא פנימית בינה כנ"ל. בזה יובן ג"כ כללות ענין תיבת נח שצוה ה' שיכנס בתיבה עם ג' בניו כמ"ש עשה לך תיבת עצי גופר כו'. ומבואר בס' לק"ת בשרש תיבת נח שהוא בבחי' פנימית דבינה שנק' עלמא דאתכסיא שסתומה בהעלם גדול ולא יומשך משם בחי' הגילוי דמדות כמו מ"ם סתומה שנק' מאמר סתום ונח איש צדיק תמים שהוא בחי' יסוד אבא שהוא בחי' נקודה דחכ' נכנס לתוך התיבה ומתעלם בה לגמרי וכמ"ש ויסגו' ה' בעדו כו' כענין נקודה בהיכלא כידוע (וכס"ת בהיכל וזהו ג"כ תושב"כ ותושבע"פ כידוע) ולכאורה זהו סתירה למה שא' בתחלה אלה תולדות נח שזהו בחי' המשכת המדות דחג"ת שנולדים מחיצוניות בינה דוקא כנ"ל. אך הענין הוא דבאמת הא בהא תליא דלפי שנח איש צדיק נכנס בתיבה זו שהיא בבחי' מקיף דבינה בפנימית שבה ונתעכב בה שנה שלימה שנת המבול עי"ז היה אח"כ בחי' רבוי התולדות דנח מג' בניו שמהם נפצה כל הארץ כו' (וזהו בדוגמא אשה שמתעברת ונתעלם הולד בבטנה ט' חדשים שעכוב זה שהיה הולד בהעלם במעי אמו הוא שגורם תולדתו וגידולו ימים רבים ואשר יסתעף ויולד ממנו כמה דורות כמ"ש במ"א. וכך היו כלולים כל המדות דז"א בפנימית בינה בבחי' המקיף שבה קודם שיצאו בתולדה בגלוי וזהו ענין מ"ם סתומה כמשי"ת) (ומ"ש אלה תולדות נח שהן ג' בניו שכבר נולדו קודם שנכנס לתיבה זהו התולדו' של המדות בעצם שהן רק חג"ת שנולדו ביחוד פנימי דחו"ב והוא מפני שנח איש צדיק היה מכבר והיה מייחד יחוד עליון דאו"א כמ"ש את האלקים התהלך נח דמשמעו לשון עבר שכבר התהלך קודם המבול אך בשביל רבוי התולדה מן המדות שנמשך מג' בניו זה היה ע"י כניסתו בתיבה דוקא):

{{עוגן|פרק מז|(מז)}} '''והנה''' להבין כל זה יש להקדים ענין א' בכללות ענין תיבת נח באופן מלאכתה ובנינה. דבאמת יש להפלא מאד על מעשה בנין התיבה שהיתה משונה מכל בנין הספינות הנעשים לשוט בהם במים והוא במה שהיתה התיבה מרובעת בשטח ארכה ורחבה כמ"ש ג' מאות אמה אורך התיבה נ' אמה רחבה למ"ד אמה קומתה הרי היה רוחב זה דנ' אמה בב' ראשיה מכל צד דימין ושמאל כמו באמצעה שהוא שטח מרובע ארכו ג' מאות ורחבו נ' אמה כמו שטח מרובע דבית והיכל ומצופה בגג משופע כמ"ש ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים כו' וזהו פלא גדול דלמה היתה מרובעת דוקא שלא כדרך העולם העושים ספינות לשוט בהם בים שמוכרחים לעשותם ארוכים וחדודים בב' ראשי הספינה כי היא נעשית בעיגול מלמטה וקצרה בסופה עד שב' ראשיה מחודדים כדי שיוכלו לשוט בהם היטב ע"י המשוטים כידוע ואם היו עושים הספינה מרובעת בשטח לא היתה שטה במים כלל כי שטח המרובע יושב ע"פ המים ולא יושקע ובקל ברוחות מועטים תתהפך במים מיד כידוע וא"כ למה עשה נח התיבה מרובעת ואיך היתה שטה ע"פ המים כו':

{{עוגן|פרק מח|(מח)}} '''אך''' הענין הוא דבתיבת נח לא היתה הכוונה לשוט בה כמו בים שהספינה הולכת במהירו' עם הרוחות דוקא (שא"כ היה צריך שתהיה עגולה וקצרה למטה והיה צריך למלחים רבים שישוטו בה במשוטים ולתורן הספינה שינהיג בה הספן שנק' רב החובל כידוע ובתיבת נח לא היה רק נח וג' בניו ולא היו שם אנשים זולתם שיהיו מלחים וגם לא היה תורן בתיבה להנהיגה ע"י ספן כו') כי לא היו רוחות מנשבות על המים רק ע"י רבוי הגשמים עלו המים למעלה בגובה ממילא (ולא היו נשיאות גלים ע"י הרוחו' שאז היתה התיבה נהפכת מיד מאחר שלא היה בה מושיטים וגם לא תורן וספן כו') רק הכוונה היתה שתרום התיבה מן הארץ מיד שיגברו המים ותהיה יושבת ע"פ המים מלמעלה בלבד כמ"ש וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ויגברו המים כו' ותלך התיבה ע"פ המים (רק י"א אמה היתה משוקעת במים מפני המשא שהיה בה אבל היתה יושבת ע"פ המים בשלום ושלוה וגם הילוכה היה בנחת ולא ע"י משוטים וע"י הרוח אלא הלכה מעצמה עם הילוך המים):

{{עוגן|פרק מט|(מט)}} '''אך''' הענין הוא לפי ששרש תיבת נח הוא בבחי' פנימית בינה עילאה שנק' עלמא דאתכסיא בבחי' ההעלם והסתימות מכל צד כמו העלם המח' שאינה באה בגילוי אותיות הדבור כלל שנק' מאמר סתום כמ"ש בזהר דאית מח' ואית מח' דמח' סתומה נק' מאמר סתום ומח' הבאה בגילוי בדבור נק' מאמר פתוח כי' מאמרות דמע"ב דכתיב ויאמר אלקים בדבור שבא מן המח' בגילוי והוא מפני שנמשך מח' זו מחיצוניות דבינה מבחי' מל' דתבונה שנק' לאה שאותיות מח' זו באים לגילוי באותיות הדבור והיינו לפי שהיחוד דחו"ב במע"ב היה בחיצוניות דחכ' שנמשך לחיצוניות בינה כו' והוא ענין מ"ם סתומה שסתומה מכל צד בשטח מרובע מכל צד וע"כ היתה התיבה דנח יושבת ע"פ המים כי היתה מרובע' דוקא לפי שכל ישיבה הוא במרובע דוקא ולא בקצר ומשופע ולזאת היתה התיבה מהלכת ע"פ המים מלמעלה והיתה סתומה מכל צד (ולא כאניות שבים שפתוחי' מלמעלה ומשוקעי' הרבה במים והולכים ע"פ הרוח ע"י הספן המנהיגם כנ"ל):

{{עוגן|פרק נ|(נ)}} '''וענין''' מ"ם סתומה מבואר במ"א במ"ם סתומה בפסוק דלמרבה המשרה דקאי על משיח כו'. דמ"ם זו סתומה היא באמצע התיבה כי הנה במ"ם סתומה שהוא מרובע גמור מכל צד יש למ"ם זה קביעות ישיבה מכל צד משא"כ שאר האותיות זולתה שהן עגולים תחתיהן או מצדיהן ואינן מרובעות לא יוכלו להתיישב למטה כי דבר עגול אינו מתיישב רק המרובע כגון ה' וג' וגם הד' שיש בו אורך ורוחב אינו מתיישב כי אין בו שטח למטה וגם אות הב' ופ' שיש להם שטח למטה פתוח הוא מן הצד ואין לו ישיבה שם וגם נכנס דבר מה בתוכו ולא נק' סתום לגמרי וכ"ש אותיות הקו"ף ורי"ש ושי"ן שיש להם רגל א' למטה מחודדת שא"א להם לישב למטה כלל (והוא מה שרמזו דשקר אין לו רגלים רק חד כרעא ע"כ אינו יכול לעמוד והן ג' אותיות דשי"ן וקו"ף ורי"ש כו') וכמו כן כ"ף כפופה וטי"ת עגולים הם תחתיהן ואינם מתיישבים למטה וגם מ"ם פתוחה פתוחה למטה אע"פ שמתיישב למטה אך מ"ם סתומה יש בה ב' דברים הללו שהיא סתומה מכל צד וגם מתיישב מכל צד שבה לפי שמרובעת היא מכל צדדים ע"כ יש בה קביעות ישיבה למטה מכל צדדים כידוע. ואמנם הנה אות הסמ"ך גם הוא סתום מכל צד כמ"ם סתומה אבל הוא עגול מכל צד ואין לו התיישבות מכל צד כי כל דבר עגול ככדור בלתי מתיישב למטה כלל ומ"מ ב' אותיות הללו מ"ם סתומה וסמ"ך סתומה נבדלים מכל האותיות זולתם במה שהן סתומים מכל צד עכ"פ משא"כ שאר האותיות שבכולן יש בהם פתיחה מאיזה צד. וידוע הכלל בכל מקום שענין הסתימות מורה על בחי' אור המקיף שסתום ונעלם הוא למעלה ואין בו פתיחה שהוא ההתגלות לחוץ והיינו ב' אותיות הללו דמ"ם סתומה וסמ"ך שהן בבחי' מקיפי' דוקא ע"כ הן סתומים מכל צדדים משא"כ שאר האותיות שהן בבחי' אור פנימי ע"כ הן פתוחים מן הצד או למטה כאות הב' שפתוח מן הצד וכן הפ"א והחי"ת פתוח למטה וכן התי"ו וגם כף כפופה וטי"ת פתוח למעלה וכה"ג (וגם אות א' שהוא בכתר פתוח ומפולש הוא) וכידוע שהאותיות מורים על בחי' ההמשכה אלקית ובאופן ההמשכה זהו הורא' ציור האות ותמונתו בעצם וקריאת שמו ע"ש העצם דוקא וכמ"ש במ"א ולזאת לא יחליפו פעולתם כלל כי כל אות פועל פעולתו המיוחדת אליו לפי עצם מהותו שע"פ אותו הדבר כמו שהוא בעצם מקורו כך יהיה אופן ציור המשכתו וכח פעולתו בלי שינוי כלל וכלל כו':

{{עוגן|פרק נא|(נא)}} '''וידוע''' שיש באותיות ב' דברים תוכו ופנימיותו וחיצוניות שבו והן היריכות שהן המשכות ציור הקוין שבכל אות בדיו ותוכו' שבו הוא החלל לבן הפנוי שבא במוגבל בין ציור הקוין שבו מצדדים וכמו שא' חק תוכות או חק יריכות שיש ב' מיני כתיבה א' שחוקק התוכות והיריכות נשאר ממילא או שחוקק היריכות והתוכות נשאר ממילא וכללות ענינם הוא בחי' או"פ בכלי המגבילו עכ"פ כו' (ובי' הדברות הכתובים באצבע אלקים חרות על הלוחות היה בחקיקת היריכות והתוך נשאר מאיליו שזהו כמו הכתיבה שכותב ומושך היריכות וע"כ א' שמ"ם סתומה וסמ"ך שבלוחו' בנס היו עומדים) וא"כ באותיות דמ"ם סתומה וסמ"ך שתוכיות שלהם מוקף מכל צד ה"ז בהכרח מבחי' או"מ שמקיף מכל צד ותוכו סתום מכל צד ואע"פ שאין במקיף בחי' כלי מגביל מ"מ יש בו בחי' המגביל בהיקף (כחומה המקפת לעיר מכל צד שיש בהיקף זה גבול ג"כ כידוע) ואמנם ההפרש בין מ"ם סתומה לסמ"ך הוא שבחי' המקיף דאות הסמ"ך הוא בעיגול מכל צדדיו ואין לו התיישבות למטה כלל כנ"ל ובחי' המקיף דמ"ם סתומה הוא בחי' מקיף ברבוע מכל צד כנ"ל והן ב' מיני מקיפי' מקיף דכתר שהוא בבחי' עיגול מכל צד (ונק' מקיף דאו"ח כמו ישת חשך סתרו שמסתיר א"ע בו ולא יוכל לבא לידי גילוי למטה כלל דהיינו שלא יוכלו המקבלי' לקבל ממנו כלום אפי' בדרך מקיף כו' וכמו ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים שהוא בבחי' מקיף הנעלם וסתום למעלה ואעפ"י שיורד למטה אינו מתיישב כלל רק בנגיעה בעלמא וגם זה נוגע ואינו נוגע שנק' מטי ולא מטי כידוע. וזהו מרחפת ע"פ המים מלמעלה בלבד כמ"ש במ"א וד"ל) אבל מקיף דמ"ם סתומה הוא בחי' מקיף דבינה שנק' מקיף דאימא שהוא בחי' מקיף השורה על התחתונים שמתיישב עכ"פ עליהם אעפ"י שסתום ונעלם מן ההשגה לגמרי כמ"ם סתומה שמתיישב' למטה מכל צד כנ"ל אעפ"י שסתומה מכל צד כו' וכמו והאם רובצת על האפרוחים שנוגעת ומתיישבת על האפרוחי' ומגינה עליהם ממש וכן על גוזליו ירחף בדבוק לשומר' וד"ל (וזהו ענין הב' מקיפים דחי' יחידה והן למ"ד ומ"ם דצלם כו' ולהיפוך מכפי הנ"ל דצל דצלם הוא מקיף הנעלם לגמרי כעיגול דסמ"ך שאין לו התיישבות למטה ומ"ם דצלם הוא מקיף דבינה המתיישב כו') וזהו מ"ש בזוהר ע"פ אפריון עשה לו המלך כו' בענין אפרסמון דסמ"ך ומ"ם דאפרסמון זהו ב' מקיפי' הנ"ל דהסמ"ך הוא עיגול המקיף שבלתי מתיישב למט' (כמגדל הפורח באויר כו'):

'''וביאור''' הדברים ידוע שבחי' ההסתר שמסתיר את העצמות נק' חשמל העליון כמו ביו"כ שא' כי בענן אראה על הכפרת שמוסתר אור העצמות בענן זה כמו הנה אנכי בא אליך בעב הענן והוא מ"ש ישת חושך סתרו ונק' סתר עליון כמו יצפנני בסכו בסתר אהלו כו' וזהו ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקי' כו' ונק' סדכ"ס דלמת"ב כלל ולע"ל בעוה"ב יתגלה מהעלמו כמא' שיוציא חמה מנרתקה שהוא שם אלקים המסתיר על העצמות ואז נא' ולא יכנף עוד מוריך כו' וזהו שם אהי' אנא זמין לאתגלאה מבחי' אור העצמו' דא"ס ממש כו'. ואמנם בחי' מקיף דמ"ם סתומה הוא המתיישב למטה על המקבלים כמו והאם רובצת על האפרוחי' דרביעא על בנין וכענין ופרוס עלינו סוכת שלומך כו' וכמ"ש יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כו' מחסי כו' וכענני כבוד שהיו במדבר וכך הוא ענין סכך הסכות שהסכות לצל ומגן ומחסה כמ"ש כי בסכות הושבתי כו' שנק' מקיפי' דאימא כידוע ומבואר במ"א. ואמנם זהו מבחי' החיצוניות דבינה דוקא שנק' חשמל התחתון שמקיף ומלביש למדות דזו"נ כו' כאפרוחי' קטנים שנכנסי' תחת כנפי האם לשומרם ולגדלם כו' ואמנם בחי' מקיף דמ"ם סתומה שסתום מכל צד זהו בבחי' פנימי' דבינה דוקא כתיבת נח שהיו כל החיות ובהמות והאדם סתומי' ונעלמים בה מכל צד כו' שזהו כמו עבור הולד בבטן האם שכלול במעי אמו ואינו נחשב למהות בפ"ע כלל דעובר ירך אמו הוא ואוכל מה שאמו אוכלת כו' (וכמו הרגל הקצר שבתוך הה"א דאושיט פסיעה לבר כו' כמ"ש בזוהר ע"פ ומגבעות אשורנו כו') והוא הנק' יובלא עולם החירות שאין שם שרש יניקה לחיצוני' כלל וע"כ א' לא ירעו ולא ישחיתו כו' וכמו וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרעינה יחדיו כו' כמו שהי' בתיבת נח כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק נב|(נב)}} '''ולהבין''' ביאור הענין הנה יש להקדי' מה שמבואר למעלה בהפרש שבין בחי' פנימי' לבחי' חיצוניות דבינה דפנימיות בינה הוא בחי' האין של ההשגה שנק' עומק המושג שלמעלה עדיין מבחי' ההשגה וההבנה בהסבר וטעם השכל' ובחי' חיצוניות דבינה זהו כאשר בא השכל בהשגה וטעם בהסבר שזהו שנק' בינה יש מיש שההשגה היא בבחי' יש ודבר מה כו' אבל בבחי' פנימי' דבינה הרי הוא בבחי' אין כענין מה פשפשת מה ידעת כו'. וזהו ב' מדרגות שבבינה שהן ב' הפכים אין ויש וזהו בחי' אלקים אותיות מי אלה כמו מי ברא אלה דיש מי דקיימ' לשאלה כמו מי הוא זה מלך כו' והוא בחי' חיצוניות דבינה שבהשגת השכל דקיימא לשאלה כמו בעומד מקרוב שנודע מציאותו שיתכן עליו השאלה מי הוא זה כו' אבל פנימי' בינה שנק' אין של היש נק' מי דלא קיימא לשאלה כו' וכמו והחכמ' מאין תמצא ואי זה מקום בינה שלא נודע מציאותה כלל כו'. וכמו"כ יובן בענין מי ברא אלה שהן המדות שנק' אלה גי' ל"ו ו' פעמי' ו' כו' שנולדי' מבינה שנק' אם הבנים כידוע וזהו מי דבינה ברא אלה מאין ליש במציאות ומהות יש גמור זהו בבחי' חיצוניו' דבינה שהוא בחי' ז"ת שבה שזהו מה שיחייב השכל לחסד או לדין בגילוי כו'. ואמנם בבחי' פנימי' דבינה שנק' מי דלא קיימא לשאלה כנ"ל מ"ש מי ברא אלה לשון תמי' ופלא הוא כלומר מי ברא אלה שלא נודע מי שברא לאלה המדות כו' והוא לפי שבפנימי' בינה עדיין כל המדות סתומים ונעלמי' בלתי ניכרים במציאות ומהות מדה כלל כנ"ל בענין עומק ההשגה שהוא בבחי' אין של היש כלולים שם כל מיני התפעלות והמשכו' המדות דאוי"ר בהתכללות במקורם בלי היכר במציאות בפ"ע כלל:

{{עוגן|פרק נג|(נג)}} '''וזהו''' ענין מ"ם סתומה שבלמרבה המשרה כו' דשם כלולים וסתומי' כל התחלקות המדות טרם שיוצאי' לגילוי בתולדה מאין ליש ממש בהתכללות אמיתית מכל ההפכים שבהם וזהו מקיף הפנימי דפנימית בינה שנק' אם הבנים שכוללת כל התולדות של המדות בתוכה בהעלם וסתימות עדיין וע"כ מתכללים בה כל ההפכים יחדיו להיותו מקור כללי הכוללם יחד כולד הכלול בבטן אמו (וכרגל הקצר שבה"א כנ"ל) ודוגמא לדבר זה הי' במ"ת שהיו ס"ר נשמות וכל א' הי' לו שכל והשגה מיוחדת בפ"ע והיינו ס"ר דיעות שכל א' יש לו מקור יוצא בבחי' בינה עילאה שנק' אם הבנים פי' מקור כל ההשגות דנשמות דישראל שעלו במח' סתימאה דגם שכמו שיצאו בתולדה מאין ליש ודאי כל א' השגתו במדרגה מיוחדת בפ"ע מובדלת מזולתו כי יש שכל שמדרגתו בבחי' החסד כנשמת אברהם ויש שכל שמדרגתו בבחי' הדין כנשמת יצחק וגם יש בכל א' כמה מדרגות חלוקים רבים כמ"ש תוכן לבות ה' תוכן רוחות ה' שיש לכל רוח ונשמה השגה מיוחדת וכמחנה מיכאל שעבודתם באהבה יש בו ק"פ אלפי' מדרגות פרטיים וכך בדגל מחנה ראובן תימנה כו' וכן במחנה גבריאל כו' עכ"ז זהו כאשר יצאו בגילוי ממקורם כאפרוחים רבים שנולדו מאם הבנים כך א' בנים אתם לה' כו' אבל כמו שהן במקורם בבטן אם הבנים כולם כלולים ומתאחדים יחד כאיש א' ממש וזה הי' במ"ת דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל כמו איש אחד וכמו שאו' ברכנו אבינו כולנו כא' לפי שהי' מדרגת בנ"י אז בבחי' פנימי' בינה שלמעלה מן ההשגה החיצונית כמו עומק המושג הנ"ל שנק' אין של היש שאין שם בחי' התחלקות ופירוד כלל לפי שנתבטלו ממציאות יש ודבר מה כאילו אינם במציאות ומהות כלל כמ"ש וכל העם רואים את הקולות רואי' את הנשמע שהיה בחי' שמיעה דבינה בבחי' ראי' מקרוב ושומעים את הנראה דראיה דחכמה נכללה ביחוד בשמיעה דבינה כו' כמאמר הבן בחכ' וחכם בבינה שזהו בחי' התכללות דחו"ב ביחוד פנימי בעצמותם (שהוא בשער הנ' דבינה כמ"ש במ"א ע"פ ולא ידע איש את קבורתו לעליונים נדמה להם שהוא למטה כו' וד"ל):

{{עוגן|פרק נד|(נד)}} '''וכך''' הוא ענין מ"ם סתומה דלמרבה המשרה בימות המשיח שיהיו כללות נש"י כלולים כא' כמו שהמה במקורם הכללי בפנימי' בינה שנק' אם הבנים כו' וזהו בחי' מקיף דפנימי' בינה שהוא מ"ם סתומה דוקא כנ"ל (וכמו רגל הקצר בה"א שהוא וי"ו ואושיט פסיעה לבר שהוא בחי' המל' הכלולה בכל מדה שהיא בהעלם עדיין שאין המדות בעצם רק ו' שכל א' כלול מו' לבד שז"ש אלה תולדות וכן מי ברא אלה ל"ו לבד וכמ"ש כי הוא עשנו ולו אנחנו כו') שזהו בהיות המדות כלולים בפנימיות דחו"ב עדיין אבל ביציאת' בתולדה בגילוי מן השגת השכל החיצוניות דבינה יש בחי' מל' בכל מדה שהן מ"ט ימי הספירה כידוע ושם יש התחלקות ופירוד בין זה לזה שאין שכל זה דומה לחבירו שיש שכל מתפעל כך ויש שכל מתפעל כך כו' כז' מדות דתוהו שהן זת"ז ענפים מתפרדי' להיותם בבחי' יש כל א' בפ"ע דוקא וע"כ היה השבירה בז"מ דתוהו למטה להיות בחי' יש נפרד לגמרי כידוע. ואמנם בחי' הבירור דז"מ דתוהו שיהיו מתחברים ומתכללים יחד ע"י שם מ"ה דחכ' דבחכ' אתברירו כידוע וזה היה במ"ת כשאמרו כל אשר דבר ה' נעשה שכולם נתבטלו ממציאותם רק לה' לבדו לבטל רצונם מפני רצונו בתו"מ שבזה נתאחדו כולם כא' בלב אחד לאביהם שבשמים כאיש א' ממש אעפ"י שהיו ס"ר דיעות שונות בכל א' השגה מיוחדת אבל נשתתפו יחד לרצון העליון שבתו"מ שזהו בחי' שם מ"ה דחכ' שעושה ביטול היש לאין וכמו שם מ"ה מלגיו דאיהו ארח כל האצילות כו'. (אך זהו מצד שם מ"ה דאדם פנימי וחיצוני דתו"מ שכללות נש"י גם עכשיו מתכללי' כא' בביטול רצון א' אעפ"י שזה עובד מאהבה וזה מיראה כמו במחנה שכינה שמשתתפי' יחד כל ההפכי' כו' שזהו ההתכללות גם באו"פ בכלי כמו התכללות האיברים דאדם זע"ז מראש לרגל כא' אבל יש התכללות מכל ההפכים מצד בחי' המקיף דוקא כמו מקיף דבינה שנק' אם הבנים שיש שם בחי' התכללות המדות שנחלקים לת"ר אלף בנש"י להיות כא' ממש):

{{עוגן|פרק נה|(נה)}} '''אך''' יש בזה ב' אופנים. א' במקיף דפנימית בינה שהוא מ"ם סתומה שזהו כמו שהמדות כלולים בהעלם וסתומות במקורם בבינה קודם שיוצאים לגילוי עדיין כנ"ל. והב' בחי' מקיף חיצוני דחיצונית בינה שז"ש והאם רובצת על האפרוחי' אימא דרביעא על בנין דהיינו לאחר שנולדו המדות בגילוי בחילוקי מדרגות הפכיים רבים עכ"ז מתכללים ומתאחדים כא' תחת כנפי השכינה שהוא מקיף דבינה אם הבנים שרובצת על האפרוחי' כשהם קטנים שכולם נכנסים יחד לחסות תחת כנפי אמם והיא מגנת בכנפי' עליהם והן שם בתכלית האחדות כו'. וזהו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף כו' דהיינו לשמירה מן החום והחץ וכך הי' ביצ"מ דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' ישאהו על אברתו ובמ"ת על גוזליו ירחף כמו שכפה עליהם ההר כגיגית כו' וע"כ היו ס"ר דיעות שכבר נולדו מאין ליש בבחי' התכללות כאיש א' במ"ת וכך הוא בכל דור דאימא רביעא על בנין כמ"ש ופרוס עלינו סכת שלומך כו' להגין מן החיצונים (ושם כולם כלולים ביחוד גמור) ומבואר במ"א ששרש זה המקיף החיצוני דחיצונית בינה נק' חשמל התחתון שמלביש לזו"נ עד מתחת רגליהם כו' וזהו המברך את עמו ישראל בשלום אותיות מלבוש כו' ושרשו בחשמל העליון שהוא בחי' אות הסמ"ך העגול שאין לו התיישבות למטה כלל שז"ש ישת חושך סתרו דהיינו בצל המקיף דפנימי' הכתר שנק' סדכ"ס כו' ומשם נמשך בחי' מקיף זה החיצוני דחיצוניות בינה להגן על האפרוחים כו' שהן נש"י בכל דור כמו ביו"כ שא' כי בענן אראה והוא ענן הקטורת שמסתיר א"ע וממנו דוקא נמשך המקיפים דסכות שהוא צלא דמהימנותא בחי' המקיפים החיצונים דאימא דרביע' כו' וכמו ופרוס עלינו כנ"ל וכמו ה' צלך כו' וכן במקיף החיצוני דתו"מ א' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתך לנטוע שמים כו' וזהו מקיף יותר עליון גם ממקיף הפנימי דבינה שהוא מ"ם סתומ' שאינו רק מצד מקורם הכללי דבינה עצמה שנק' אם הבנים אבל מקיף זה שנק' כנפי השכינה שגם הגרים מתכנסי' שם שהן ניצוצות דקדושה שנתפזרו בע"ש דנוגה ונק' כנפי נשרים שרשן במקיף דאור העצמות כמ"ש ואביא אתכם אלי ממש כו':

{{עוגן|פרק נו|(נו)}} '''וכידוע''' בענין אהיה אשר אהיה אנא זמין לאתגלאה מן המקיף החיצוני להגן בימות המשיח שיצא מהעלמו לגילוי (והוא מ"ם דלמרב' המשרה שיבא לגילוי כי שררה הוא בחי' גילוי המל' בחי' יש דוקא כמשי"ת) אשר אהי' בעוה"ב שיתגלה מהעלם דחשמל העליון וכמ"ש ולא יכנף עוד כו' והיינו לבושי' דתו"מ בנוגה דעשי' דעכשיו שנק' לבושי דכיא שיתבררו לע"ל שזהו כנפי השכינה דחשמל התחתון דבינה כמ"ש במ"א וזהו ענין מ"ם דלמרבה המשרה כו' דקאי במשיח שזהו בבחי' מקיף פנימי דפנימי' בינה ששם הוא למעלה מבחי' גילוי המדות דחו"ג שאין משם שרש לעה"ד טו"ר ולזאת יהי' בחי' ביטול גדול גם בבהמות וחיות שלא יהיו מזיקי' וטורפי' כמ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' וכן וגר זאב עם כבש כו' ופרה ודוב תרעינה יחדיו כו' שבמשיח נא' בני אתה אני היום ילדתיך שהגאולה נק' לידה שיוצא מן ההעלם דמ"ם סתומה וזהו שם אהי' אנא זמין כו' לאולדא כו' ולפי שהיה היחוד וההתכללות בבחי' ההעל' וסתימו' דפנימי' בינה שכלולים שם כל ההפכים בתכלית היחוד כנ"ל ע"כ א' למרבה המשרה ענין שררה ומל' שזהו בחי' התגלות דכל מדה בבחי' יש דוקא שהוא כאשר המדות כלולים כאו"א מז' דוקא שכל מדה כלולה גם מבחי' המל' שזהו כמו מ"ט ימי הספירה שהן במ"ט שערי בינה ששם הוא התחלקות המדות עפ"י גילוי השכל בבחי' ה"ג מנצפ"ך דאימא שהיא מקור להתחלקות אותיות המחשבה בחי' מל' דתבונה ועפ"י פרטי התחלקות המחשבה כך יהיה אופן פרטי התחלקות המדות ואופן יחודם זע"ז כמו שאנו רואים בחוש שלפי אופן העמקת המחשבה כך יהי' אופן התפעלות המדות כך או כך לפעמים בבחי' החסד ולפעמים בבחי' הגבורה והתכללות מחו"ג יחד הכל הוא כפי אופן גילוי המח' דוקא שנק' מ"ם פתוח' מאמר פתוח שיוצא בתולדה מן ההעלם דמ"ם סתומה ומפני שנמשכים המדות לגילוי הדבור מן המח' נק' מרבה המשר' דאימא אוזיפת מנהא לברתא שהן ה"ג מנצפ"ך כו' ומ"ם זה דמרבה ענין מפעיל שפועל לצאת לגילוי יש דוקא שאז נתחלקו המדות לאין שיעור וז"ש הגדיל ה' לעשות עם אלה כמו עד יעבור עמך אותיות עיבור עם זו קנית בעוה"ב משום דמרבה המשרה לאין שיעור מן הסתימות דמ"ם סתומ' לגילוי כמו שיצאו בני נח מן התיבה ונפרצו לרוב ע"פ האדמה וכמ"ש ומאלה נפצה כל הארץ כו' וע"כ לשלום אין קץ דהא בהא תליא דמפני שהי' תחלה בבחי' היחוד וההתכללות בפנימי' בינה בהעלם ע"כ גם לאחר הגילוי בלידה יש שלום ואחדות בכל ההפכים לאין שיעור כלל והוא ע"י בחי' שם מ"ה שעושה בחי' הביטול דיש לאין שהוא מקיף הב' דבינה בחיצוניות שנק' סוכת שלום כמו ופרוס עלינו סכת שלומך כו' כאימא דרביע' על בנין כמ"ש והאם רובצת על האפרוחים כו' כמו שהי' במ"ת כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק נז|(נז)}} '''ונמצא''' דפנימי' בינה שיש בה מבחי' מ"ה דחכ' שנק' נקוד' בהיכלא כנ"ל הוא העושה השלום ואחדות גם לאחר שנפרדו המדות ונולדו בבחי' יש להיות בחי' ביטול היש. וזהו כללות ענין תיבת נח שהוא בחי' צ"ע דחכמ' שהי' גנוז ונעלם בפנימי' דבינה כמ"ש את האלקים התהלך נח כו' וע"כ נכנס לתיבה שהיא כמו מ"ם סתומה מרובע ומוקף מכל צד בסתימו' והעלם והוא מקיף הפנימי דבינה אם הבנים כמו שהם במקורם וע"כ הי' ההתכללות ואחדות בביטול גדול גם בבהמו' וחיות שהיו בתיבה כמו לע"ל בימות המשיח וזה הי' הכנה לענין הביטול דיש גם בתולדה ויציאה מן ההעלם דתיבה בבחי' שם מ"ה דתיקון בהתכללות ואחדות כמ"ש ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים כו' עד דור הפלגה וד"ל. ובכל זה יובן ג"כ מה שהי' בתיבת נח ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים כו' ונתעכבו בה שנה שלימה שזהו כמו בחי' העיבור דולד במעי אמו שהן ט' ירחי לידה שעולה בכל ג"ח למעלה וכמו מי יתנני כירחי קדם כו' וכמ"ש אל בית אמי אל חדר הורתי כו' כמו שמלמדים לולד כל התורה בבחי' מקיף ובסבת העכוב דעיבור זה בבחי' הביטול והתכללות בבחי' פנימי' בינה הי' הכנה לענין התולדה שיצאו מן התיבה בבחי' הבירור והתיקון לתקן לחטא דעה"ד טוב ורע שבעבור זה נתקללה הארץ כי נטמאה ומלאה הארץ חמס כו' כמ"ש זה ינחמנו כו' וד"ל:

{{עוגן|פרק נח|(נח)}} '''וזהו''' שהיתה הספינה מרובעת ולא עגולה כשאר הספינות לפי שלא היה הכוונה שתהיה שטה במים אלא רק שתהיה יושבת ע"פ המים וכל ישיבה א"א כ"א במרובע דוקא כנ"ל שהוא בחי' מ"ם סתומה הנ"ל. וגם לא היה צריך נח למלחים ותורן וספן כי לא היה הילוך התיבה ע"פ הרוחות המנשבות כהילוך הספינות בים אלא הלכה מעצמה בנחת ושלום בלא רוחות כלל כמ"ש ותלך התיבה ע"פ המים כו'. ושרש הענין הוא לפי שמי המבול שרשם למעלה מן הים כי הרי היו מי המבול מן המים שמעל השמים כמ"ש וארובות השמים נפתחו כו' ומים שמעל השמים נק' מים העליונים הרוחניים כמו מן המים משתיהו כו' שלא ירדו למטה בתערובות דטו"ר אחר ההבדלה שהיה בין מים עליונים למים תחתונים ע"י הרקיע כמ"ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל כו' ומים תחתונים שירדו למטה נתערב בהם טו"ר אחר חטא עה"ד ולזאת ירד הגשם דמי המבול מבחי' מ"ע הללו כדי לטהר את הארץ מטומאתה כטובל במקוה כמ"ש במ"א באורך וגם מ"ש נבקעו כל מעיינות תהום רבה מלמטה למעלה זהו ג"כ בבחי' הבירור ותיקון דמ"ת שעולים בבחי' יחוד והתכללו' כמו שהיה תחלה קודם הבדלת הרקיע דכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים כו' כמ"ש בדרוש דיהי רקיע בתוך המים כו' באריכות ומפני שהיה יחוד דמ"ע ומ"ת בזמן המבול כמו שהיה מתחלה מים במים כו' ע"כ לא היה הילוך התיבה ע"י הרוחות כי הרוחות הן בבחי' מ"ת שהן הימים שמעורבים טו"ר עם הארץ יחד כו' וזהו וישאו המים את התיבה ותרם מעל הארץ שהוגבהה למעלה משרש הארץ והוא בפנימית בינה שנק' עלמא דאתכסיא ממש כמ"ם סתומה הנ"ל וע"כ ותלך התיבה על פני המים כו' (כמו ורוח אלקים מרחפת על פני המים שהוא רוחו של משיח כו') ותנח התיבה בחדש הז' שהוא חדש תשרי על הרי אררט שזהו בר"ה כמ"ש במ"א וד"ל:
}}

[[קטגוריה:תורת חיים|ב]]