עריכת הדף "דבר מלכות מטות מסעי"

== משיחות ש"פ מטות־מסעי, ב' מנחם־אב ה'תנש"א ==
{{דבר מלכות}}א. מהענינים המיוחדים דיום הש"ק זה – שבו מסיימים ספר במדבר, ספר רביעי שבתורה, שסיומו מהוה גם סיום כל התורה<ref>וכפשטות הכתוב דסיום הספר: "אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו", שאז נשלמו כל עניני מצוות התורה, גם אלה שנאמרו בתחלת ובמשך הארבעים שנה.</ref> (ד' הספרים, שהרי ספר החמישי הוא "משנה תורה"<ref>מגילה לא, ב. זח"ג רסא, א. ועוד.</ref>, שחוזר וכולל ד' הספרים שלפניו), ולאח"ז מכריזים (בקול רם ובשמחה) "חזק חזק ונתחזק"<ref>ראה שו"ע או"ח סו"ס קלט ובנ"כ. הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 474.</ref>, שמורה על '''החוזק''' (תוקף) דבנ"י בכל עניני התורה, ועד שהחוזק גופא הוא '''ג"פ''' ("חזק חזק ונתחזק")<ref>ולהעיר, שמקור המנהג הוא מזה ש"כשסיים יהושע אמר לו הקב"ה חזק ואמץ, מכאן למסיים את התורה שאומרים לו חזק" (נסמן בלקו"ש שם), והחידוש הוא – שאף שבכתוב נאמר ענין החוזק '''ב"פ''', "חזק ואמץ", מ"מ, נוסף בזה גם פעם '''שלישית''' ע"י "מנהג ישראל", שנוסף לכך ש"תורה היא", יש בו מעלה יתירה לגבי תושב"כ ותושבע"פ (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ג. ובכ"מ).</ref>, שיש בו העילוי והשלימות ד"(בתלת זימני הוי) חזקה"<ref>ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.</ref>.

וצריך להבין הקשר והשייכות דסיום ספר רביעי שבתורה לתוכנו של הזמן<ref>ע"ד המבואר בנוגע לתוכן הפרשה, ש"פרשיות . . מטות מסעי הם תמיד בשבתות שבין המצרים" (של"ה חלק תושב"כ ריש פרשתנו (שסו, א ואילך). וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 378 ואילך. ועוד).</ref> – שלעולם מסיימים ספר רביעי בשבתות שבג' השבועות דבין המצרים, ובכמה שנים (כבשנה זו) בשבת (הראשון) שבתשעת הימים – דלכאורה, הזמן דג' השבועות ובפרט ט' הימים (חורבן וגלות) קשור עם מעמד ומצב של "חלישות" בקדושה, היפך בתכלית ד"חזק חזק ונתחזק"?

לכאורה יש לומר שהיא הנותנת: כיון שזמן זה קשור עם מעמד ומצב של "חלישות", מודגש יותר '''הצורך וההכרח''' בהחיזוק ד"חזק חזק ונתחזק". אבל, יותר נראה לומר '''שהחיזוק עצמו''' קשור עם '''תוכנו של הזמן''' (ולא שהחיזוק הוא היפך תוכנו של הזמן, והזמן מדגיש הצורך דהפכו), וכמודגש '''בשמו''' של יום השבת (שהשם מורה על תוכן ומהות הדבר) שנקרא '''"שבת חזק"''', היינו, ש(התוכן ד)שבת זה (בג' השבועות, ובשנה זו גם בט' הימים) הוא החיזוק ("חזק חזק ונתחזק") ד"מעשינו ועבודתינו" בקיום התומ"צ (תוכן ד' הספרים).

ב. ויובן בהקדם הביאור בהקשר והשייכות ד"חזק חזק ונתחזק" לתוכן הפרשה שבה מסיימים הספר – פרשת מטות־מסעי<ref>כלומר: נוסף על פרשת מסעי שבסיום הספר ממש, גם פרשת מטות, שבכמה שנים (כבשנה זו) מחברים אותה ביחד עם פרשת מסעי להיות פרשת אחת, כמודגש במנין הקרואים – ז' קרואים (ולא י"ד), ולא עוד אלא שהקרוא הרביעי מחבר ב' הפרשיות בברכה לפני סיום הקריאה בפ' מטות ובברכה לאחרי התחלת הקריאה בפ' מסעי (ראה לקו"ש שם ע' 380. '''וש"נ''').</ref>, שבזה נכלל (בפרטיות) ה"חזק" ד"מטות", ה"חזק" ד"מסעי", וה"חזק" שבחיבור ד"מטות־מסעי" יחד:

ענין '''החוזק''' (והתוקף), "חזק", ובפרט ג"פ חזק ("חזק חזק ונתחזק") – שייך (לכאורה) ל'''"מטות"''', כי, "מטה" מורה על חוזק ותוקף בל ישונה, בדוגמת ה"מטה" כפשוטו שהוא חזק וקשה, ועד ש"מטה" הוא "לשון ממשלה ושררה"<ref>לקו"ת פרשתנו פג, ב.</ref>, כלשון הכתוב<ref>יחזקאל יט, יא.</ref> "מטות עוז אל שבטי מושלים".

משא"כ '''"מסעי"''', שענינו הליכה ונסיעה ("ויסע גו' הלוך ונסוע"<ref>לך לך יב, ט.</ref>) ממקום למקום, שאינו עומד על מקומו, אלא הולך ונוסע למקום אחר (ועד להליכה ונסיעה אמיתית שהיא באופן '''שנעקר לגמרי''' ממקומו הקודם למקום '''שבאין־ערוך'''<ref>ראה לקו"ש חכ"ג ס"ע 225 ואילך. וש"נ.</ref>) – ה"ז '''להיפך''' (לכאורה) מענין '''החוזק והתוקף''' ("חזק") באופן בל ישונה.

ומזה שההכרזה ד"חזק חזק ונתחזק" היא לעולם (גם כשמטות־מסעי מחוברין) בסיומה של פרשת מסעי דוקא, משמע, שהתוכן ד"חזק חזק ונתחזק" שייך בעיקר לפרשת מסעי (אלא בכמה שנים מצרפים גם פרשת מטות).

ג. ויש לומר הביאור בזה:

"חזקה" שהיא במספר '''שלש''' ("בתלת זימני הוי חזקה"), ובפרט חזקה '''משולשת''' ("חזק חזק ונתחזק") – מדגישה החוזק והתוקף גם במקום שיש מנגד, כידוע<ref>ראה לקו"ש חכ"א ע' 111. וש"נ.</ref> שמספר אחד מורה על מעמד ומצב שיש מלכתחילה רק טוב וקדושה<ref>ובלשון חז"ל – "יום אחד . . הקב"ה יחיד בעולמו" (בראשית א, ה ובפרש"י).</ref>, מספר שנים מורה על (התחלקות ו)מחלוקת<ref>ולכן לא נאמר "כי טוב" ביום שני דמע"ב – לפי שנבראת בו מחלוקת (ב"ר פ"ד, ו).</ref> בגלל מציאותו של המנגד, ומספר שלש מורה על '''החוזק והתוקף''' דקדושה גם במעמד ומצב של ניגוד.

ובחוזק ותוקף שבמספר שלש (במעמד ומצב של ניגוד) ישנם ב' אופנים: (א) מצד '''העליון''', היינו, חוזק ותוקף המשכת אור הקדושה (המשכה מלמעלה למטה) בכל מקום, גם במקום שיש ניגוד, מצד גודל מעלת האור שהוא בלי גבול, (ב) מצד '''התחתון''', שהעבודה דהעלאת התחתון (העלאה מלמטה למעלה) היא באופן של חוזק ותוקף, לבטל המנגד, ויתירה מזה, להפכו לקדושה.

וב' אופנים אלו מרומזים בה"חזק" דפרשת מטות־מסעי:

ה"חזק" דפרשת מטות הוא החוזק והתוקף שמצד העליון – "וידבר משה אל ראשי המטות גו' זה הדבר אשר '''צוה ה''''" – החוזק והתוקף דהמשכת ציווי ה' גם במקום שיש ניגוד;

וה"חזק" דפרשת מסעי הוא החוזק והתוקף שמצד התחתון – "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו'" – החוזק והתוקף שבעבודת בנ"י בבירור והעלאת התחתון, שלמרות השינויים וחילוקי הדרגות שבפרטי המסעות ב"מדבר" (תחתון) לפי־ערך מעמדו ומצבו של התחתון (מצד המנגד), נמצאים תמיד בתנועה של הליכה ונסיעה ממצרים (המיצרים וגבולים דהתחתון) לארץ ישראל (המרחב דקדושה)<ref>ועד שגם המסעות שנקראו ע"ש הענינים הבלתי־רצויים שאירעו בהם נכללים ב"מסעי בני ישראל אשר '''יצאו''' מארץ מצרים", ואדרבה, בהם מודגש יותר הענין דיציאה ודאתהפכא חשוכא לנהורא.</ref>.

ועפ"ז יש לבאר השייכות ד"חזק" ל"מסעי" דוקא – כיון שהחוזק והתוקף במקום שיש ניגוד '''מודגש יותר''' בבירור התחתון ("מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"), שלא זו בלבד שהחוזק והתוקף (הבלי־גבולי) דאור הקדושה נמשך ומאיר בכל מקום '''מבלי להתחשב''' במציאות המנגד, אלא עוד זאת, שישנה '''ההתעסקות עם המנגד''' לבטלו מכל וכל, ועד – להפכו לקדושה.

והשלימות האמיתית ד"חזק" היא בהחיבור דמטות־מסעי גם יחד:

החוזק ד"מטות" – יש בו מעלת אור הקדושה שלמעלה מהגבלה, אבל, כיון שחוזק זה הוא מצד העליון, ואינו שייך למציאותו של התחתון, המנגד (ואדרבה – לא מתחשבים בו).

החוזק ד"מסעי" – יש בו המעלה דביטול (ועד להפיכת) המנגד, אבל, להיותו מצד התחתון שאין בו התוקף הבלתי־מוגבל דהעליון, ה"ה במדידה והגבלה, ושייך בו שינוי והפסק.

ולכן, השלימות האמיתית ד"חזק" היא בחיבור מטות־מסעי גם יחד<ref>ויש לומר, שמזה נמשך כח גם להשנים שמטות ומסעי הם בפ"ע, שגם בהם תהי' העבודה באופן של חוזק ותוקף דמטות־מסעי גם יחד.</ref> – שישנם ב' המעלות: חוזק ותוקף המשכת האור שלמעלה מהגבלה, והחוזק והתוקף שבביטול (והפיכת) המנגד ע"י העלאת התחתון. ושניהם יחד – שביטול המנגד (ע"י העלאת התחתון) הוא באופן קבוע ונצחי.

ד. ויש להוסיף, שהחיבור דמטות־מסעי הוא '''ברביעי''' דוקא (שקורין לרביעי סיום פרשת מטות והתחלת פרשת מסעי), ועי"ז נעשית השלימות ד"חזק" שבפרשת מטות־מסעי (כשהן מחוברין) בסיומו של ספר '''רביעי''' שבתורה:

אע"פ שמספר שלש מורה על החוזק ("חזקה") והתוקף גם במצב של ניגוד (כנ"ל ס"ג), מ"מ, להיותו בהמשך לאחד ושנים, נרגשת בו גם השייכות אליהם. כלומר, אף שמחבר האחד (העליון, שענינו המשכה מלמעלה למטה) עם השנים (התחתון, שענינו העלאה מלמטה למעלה), מ"מ, נרגש בו חיבור של '''ב' קוין''' (עליון ותחתון, המשכה והעלאה).

ולכן, השלימות האמיתית דחוזק ותוקף (מצד העליון ומצד התחתון גם יחד) היא ב'''"רביעי"''' – דרגא מיוחדת בפני עצמה שאינה בהמשך לאחד ושנים, שבה מודגשת '''שלימות ההתיישבות''', כמו כסא של ארבע רגלים שהוא באופן של התיישבות '''יותר''' מכסא של שלש רגלים, שמורה על '''החוזק והתוקף''' (ביטול המנגד) באופן '''קבוע ונצחי''' (בלי גבול).

ויש לומר, שענין זה מודגש עוד יותר בהשייכות דרביעי '''לחמישי'''<ref>משא"כ רביעי מצ"ע ששייך לשלישי – כמובן ממארז"ל (שבת קד, א) "גימ"ל דל"ת, גמול דלים", היינו, שגימ"ל הוא דרגת המשפיע (המשכה מלמעלה למטה), ודל"ת הוא דרגת המקבל (העלאה מלמטה למעלה).</ref> – שבשבת פרשת מטות־מסעי (סיום ספר רביעי שבתורה) מתחילין לקרוא (במנחה) ספר חמישי שבתורה, והוספה יתירה בשנה זו, שסיום ספר רביעי שבתורה הוא בחודש מנחם־אב (דלא כבכמה שנים שקורין מטו"מ בשבת מברכים מנ"א בסיומו של חודש תמוז), חודש החמישי – כידוע ש"חמישי" היא דרגא הכי נעלית '''שלמעלה ממדידה והגבלה''' ולמעלה מסדר השתלשלות, "החמישית לפרעה"<ref>ל' הכתוב – ויגש מז, כד.</ref>, ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"<ref>זח"א רי, א.</ref>, ובכח זה דוקא נעשה חיבור ב' הקוין דהמשכה והעלאה (תוכן החיבור דמטות־מסעי, וה"חזקה" הקשורה עם מספר שלש ע"י החיבור דאחד ושנים) בתכלית השלימות<ref>ויש לומר, שענין זה מרומז בהתחלת הספר – "אלה הדברים" – שקאי על "הדברים אשר דבר משה", דברי התורה*, שענינה המשכה מלמעלה למטה, ורומז גם על בירור העולם באופן של העלאה מלמטה למעלה, כמובן מדרז"ל (עה"פ "אלה הדברים" שבפרשת ויקהל) "דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות"** (שבת ע, א).

ונעוץ תחלתן בסופן (סיום ספר חמישי, וכל חמשה חומשי תורה) – "לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם . . יישר כח ששברת" (פרש"י עה"פ) – שעי"ז נוסף על מעלת לוחות ראשונות, עבודת הצדיקים באופן של המשכה מלמעלה למטה, גם מעלת לוחות שניות, עבודת הבעלי תשובה באופן של העלאה מלמטה למעלה.

'''* ובתורה גופא – "משנה תורה", ש"משה מפי עצמו אמרן", ו"ברוח הקודש" (מגילה לא, ב ובתוס'), חיבור דמלמטלמ"ע עם מלמעלמ"ט.'''

'''** וכולל גם מלאכת הארבעים ("ארבעים מלאכות חסר אחת") השייכת לשבת, מלאכת שמים, היינו, שגם בירור העולם (מלמטלמ"ע) קשור עם העבודה בעניני קדושה (מלמעלמ"ט).'''</ref>.

ה. עפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות ד"חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי שמסיימים בשבת פרשת מטות־מסעי – לתוכן הזמן דג' השבועות (ובשנה זו – בט' הימים):

ובהקדמה – שהכוונה והתכלית דהחורבן והגלות (התוכן דבין המצרים), היא, '''על מנת''' לבוא להמעלה והשלימות דבנין ביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה<ref>וכמרומז בלשון חז"ל "עלה ארי' כו' והחריב את אריאל כו' '''על מנת''' שיבוא ארי' כו' ויבנה אריאל" (יל"ש ירמי' בתחלתו (רמז רנט)).</ref>, מעלה ושלימות שמודגשת בענין ה'''"חזקה"''' – ביהמ"ק '''השלישי''' וגאולה '''השלישית'''.

וההסברה בזה:

מעלתו של ביהמ"ק העתיד, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref> ("בשתי ידים . . כשה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבוא, שכל המלוכה שלו"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>), נאמרה כבר בשירת הים, בנוגע לבנין ביהמ"ק שהיו צריכים לבנות בהכניסה לארץ '''תיכף ומיד''', כמארז"ל<ref>ספרי דברים א, ב.</ref> "אילו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ", ואז היתה הכניסה לארץ (ע"י משה) באופן של גאולה נצחית שאין אחרי' גלות<ref>ראה מגלה עמוקות אופן קפה. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 346.</ref>, ובנין ביהמ"ק נצחי (שאין אחריו חורבן).

ויש לומר, שכיון שכל עניני התורה הם אמיתיים ונצחיים, כולל גם הענינים שהובאו בתור קס"ד<ref>ויתירה מזה – אפילו ענינים שהתורה עצמה אומרת ש"בדותא היא" (ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' רסו).</ref>, כבנדו"ד, "'''אילו''' זכו כו'", ישנו גם עתה (לאחרי החורבן והגלות) הענין דגאולה נצחית וביהמ"ק נצחי באופן של '''חוזק ותוקף''', אלא, שהחוזק והתוקף שלהם הוא מצד '''העליון''' בלבד, ולכן בעולמו של התחתון (יכול להיות ו)ישנו מצב של '''חורבן וגלות'''.

ולאידך, לא מספיק החוזק והתוקף בגאולה ובנין ביהמ"ק מצד '''התחתון''' בלבד, דכיון שהתחתון הוא מדוד ומוגבל, הרי, החוזק והתוקף שבו הוא במדידה והגבלה, ולא באופן נצחי.

ולכן, יש צורך בחיבור ב' המעלות – חוזק ותוקף דהגאולה ובנין ביהמ"ק מצד העליון ומצד התחתון גם יחד, שאז נעשית גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי.

ו. וזהו החילוק שבין ב' ביהמ"ק – בית ראשון ובית שני (גאולה ראשונה ושני') לביהמ"ק השלישי (גאולה שלישית)<ref>בהבא לקמן – ראה לקו"ת פרשתנו (מטות) פג, ג. אוה"ת שם ריש ע' א'שכח. וראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 26 ואילך.</ref>. בית ראשון (מספר אחד) שנבנה ע"י שלמה, שנאמר בו<ref>דה"א כט, כג.</ref> "וישב שלמה על כסא ה'", הי' עיקר ענינו מצד העליון, באופן של המשכה מלמעלה למטה (עבודת הצדיקים), וכיון שלא הי' קשור כ"כ עם (ומצד) מציאות התחתון, הי' בו חורבן והפסק.

בית שני (מספר שנים) שנבנה ע"י עולי בבל בימי עזרא – הי' עיקר ענינו מצד התחתון, באופן של העלאה מלמטה למעלה (עבודת התשובה), ולכן היתה לו שייכות גדולה יותר לעולם (תחתון), שהי' גדול מבית ראשון (כמ"ש<ref>חגי ב, ט.</ref> "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון") בבנין ובשנים<ref>ב"ב ג, סע"א ואילך.</ref>, אבל לאידך, להיותו מצד התחתון שהוא במדידה והגבלה, הי' גם בו חורבן והפסק, ואדרבה, במשך זמן ארוך יותר מהחורבן והפסק דבית ראשון, ונוסף לזה, גם בזמן קיומו לא היתה בו המעלה והשלימות דבית ראשון (מצד העליון), שחסרו בו ה' דברים<ref>יומא כא, ב.</ref>.

והחידוש דבית שלישי בגאולה השלישית (מספר שלש) הוא בהחיבור והאחדות דהעליון והתחתון גם יחד, שלכן יהי' באופן של '''חוזק ותוקף''' בתכלית השלימות, גאולה '''נצחית''' ("שיר חדש", לשון זכר, גאולה שאין אחרי' גלות<ref>מכילתא בשלח טו, א. ועוד.</ref>), ובהימ"ק '''נצחי'''.

ויש לומר, שמעלת החוזק והתוקף דביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית (מצד החיבור והאחדות דהעליון והתחתון) מודגשת יותר בכך שהגאולה העתידה נקראת לפעמים בשם גאולה '''רביעית''' (ולפעמים גם בשם גאולה '''חמישית''')<ref>להעיר, שבכמה מדרשי חז"ל נמנית גלות מצרים בין ד' הגלויות, ובכמה מדרשי חז"ל נימנו ד' גלויות חוץ מגלות מצרים (ראה לקו"ש חט"ז ע' 91. וש"נ), ובזה תלוי מנינה של הגאולה העתידה – גאולה רביעית או גאולה חמישית. ולהעיר מהרמז דארבע לשונות של גאולה – גאולה רביעית (ד' כוסות) ולשון חמישי של גאולה – גאולה חמישית (כוסו של אליהו).</ref> – דרגא מיוחדת בפני עצמה, שכיון שאינה בהמשך לאחד ושנים (עליון ותחתון), מודגש שהיא למעלה מהגדרים דעליון ותחתון, ולכן נעשה על ידה החיבור דעליון ותחתון (כנ"ל ס"ד).

ז. וענין זה מודגש ב"שבת חזק" דספר רביעי שבימי בין המצרים:

בהכרזה "חזק חזק ונתחזק" ('''חזקה משולשת''') שבשבת פרשת מטות־מסעי, מרומזת החזקה דביהמ"ק '''השלישי''' וגאולה '''השלישית''', שבאה לאחרי (וע"י החיבור ד)בית ראשון ובית שני (לאחרי ההפסק דחורבנם בימי בין המצרים), ע"י חיבור ב' המעלות דשניהם (בית ראשון ובית שני), עליון ותחתון, המשכה והעלאה – כמרומז בתוכן החיבור דמטות־מסעי.

וחיבור זה הוא '''ברביעי''', ועוד וג"ז עיקר, שעי"ז מסיימים ספר '''רביעי''' (ותיכף לאח"ז, בזמן המנחה, מתחילים ספר '''חמישי''') – שמורה על דרגא בפ"ע שלמעלה לגמרי מהגדרים דעליון ותחתון, שעל ידה נעשה החיבור דעליון ותחתון בביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה.

ויש לומר, שפרטי המספרים השייכים לביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה מרומזים גם בהזמן שבו קורין פרשת מטות־מסעי ומכריזים "חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי: '''בג'''' השבועות – מרומזת המעלה דביהמ"ק '''השלישי''' וגאולה '''השלישית''', בחודש '''הרביעי''' (בשנים שקורין פרשת מטו"מ בסיומו של חודש תמוז<ref>וכיון שבו מברכים חודש החמישי – מרומזת בו גם גאולה החמישית.</ref>) – גאולה '''הרביעית''', ובחודש '''החמישי''' (כבשנה זו, שקורין פרשת מטו"מ בחודש החמישי<ref>מעלה יתירה כששבת פרשת מטו"מ חל ביום השני דחודש החמישי (ולא בר"ח עצמו) – שאז חל תשעה באב בשבת, '''ונדחה לעשירי''' באב, ובזה גם מרומזת השלימות '''דעשר''' שתהי' בהגאולה האמיתית והשלימה (שירה עשירית, מנין עשירי, וכיו"ב).</ref>) – גאולה '''החמישית'''.

וזהו גם החיזוק על כל עניני התומ"צ (כנ"ל ס"א), ובמיוחד בנוגע ל"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<ref>תניא רפל"ז.</ref> (לאחרי החורבן והגלות דבין המצרים) – כיון שעי"ז באים להחוזק והתוקף דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית, וביהמ"ק נצחי.

<nowiki>*</nowiki>

ח. ענין נוסף בשבת זה הקשור עם ערב שבת – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"<ref>ע"ז ג, סע"א.</ref> (מה שטרח) – שחל בר"ח מנחם־אב, שמפורש בקרא '''בפרשתנו''' (מסעי<ref>לג, לח.</ref>): "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר גו' וימת שם גו' '''בחודש החמישי באחד לחודש'''", יום ההילולא של אהרן הכהן.

ובהקדמה – שענין זה שיום המיתה נתפרש בתורה שבכתב ("בחודש החמישי באחד לחודש") הוא '''חידוש''' שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה (אצל משה רבינו, אצל מרים אחותם, אצל ג' האבות וכו').

ומסתבר לומר, שבתוכנו של יום זה ("בחודש החמישי באחד לחודש") מרומז כללות עבודתו של אהרן הכהן, שלכן, נעשה בו ביום גמר ושלימות עבודתו, ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר . . מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ"<ref>תניא אגה"ק סכ"ז־כח.</ref>, כדלקמן.

ט. ענינו המיוחד של אהרן הכהן למדים מיום הסתלקותו, גמר ושלימות עבודתו:

כתיב<ref>חוקת כ, כט.</ref> "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום '''כל בית ישראל'''"<ref>משא"כ במשה כתיב "ויבכו בני ישראל", "הזכרים" (ברכה לד, ח ובפרש"י).</ref>, "האנשים והנשים, לפי שהי' אהרן רודף שלום ומטיל אהבה כו'"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, ובלשון המשנה<ref name=":0">אבות פ"א מי"ב.</ref> "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ובהמשך לזה נאמר "וישמע הכנעני גו'", "שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד"<ref>כא, א ובפרש"י.</ref>, ועד"ז בפרשתנו, שבהמשך למיתת אהרן נאמר "וישמע הכנעני גו'", "ללמדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני כבוד"<ref>לג, מ ובפרש"י.</ref>.

ובביאור הקשר והשייכות דב' הענינים המודגשים במיתת אהרן, גמר ושלימות עבודתו (רודף שלום וענני הכבוד) – יש לומר:

המעלה המיוחדת ד"ענני כבוד" שהיו בזכות אהרן גם לגבי ה"מן" וה"מים" שניתנו לכל העדה בזכות משה ומרים<ref>תענית ט, א.</ref> – שה"מן" ניתן במדידה והגבלה, "עומר לגלגלת"<ref>בשלח טז, טז.</ref>, ה"מים", עם היות שלא היו במדידה והגבלה, ה"ה באים באופן של התחלקות לכאו"א בפ"ע<ref>נוסף על ההתחלקות ש"כל נשיא ונשיא . . נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט" (פרש"י חוקת כא, כ).</ref>, משא"כ "ענני כבוד" הם בבחינת מקיף שלמעלה מהתחלקות, שהקיפו את (והגינו על) כל בנ"י בשוה.

וזהו גם תוכן הענין ד"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – מצד הדגשת נקודת האחדות של כל בנ"י שלמעלה מהתחלקות.

י. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בשמו של "אהרן"<ref>בהבא לקמן – ראה ספר הערכים חב"ד ערך אהרן (כרך ב' בתחלתו). וש"נ.</ref>:

"הר" ("א'''הר'''ן") – הו"ע האהבה, והקדמת האל"ף ("אהרן") מורה על '''שרש''' האהבה (א' '''שלפני''' ה"הר") מבחי' "פלא", שלכן האהבה היא '''אהבה רבה'''<ref>ולכן היתה הסתלקותו ב"הר ההר" – ש"הר" סתם מורה על אהבה סתם, ו"הר ההר" מורה על אהבה רבה.</ref>, שזהו החילוק שבין אברהם לאהרן, שאף ששניהם בקו החסד והאהבה, מ"מ, מדת החסד והאהבה דאברהם היא במדידה והגבלה דסדר השתלשלות, ומדת החסד והאהבה דאהרן היא חסד ואהבה רבה שלמעלה מהשתלשלות.

ויש לומר גם, שהענין דאהבה רבה מרומז גם בסדר האותיות שבתיבת "אהרן": "אה" – ר"ת '''אה'''בה, והר' ר"ת '''ר'''בה<ref>ובזה מודגש העילוי בשם "אהרן" לגבי השם "מרים" – שאף שבשם "מרים" ישנם כל ג' האותיות ד"מים", מ"מ, האות ר' שבאמצע מפסיק (וי"ל שרומז על ההתחלקות), משא"כ בשם "אהרן", שהר"ת דאהבה רבה (אהר) הוא בהמשך אחד ללא הפסק בינתיים (נקודת האחדות).</ref>. והנו"ן פשוטה ("אהר'''ן'''") – מורה על המשכת והתפשטות בחי' האהבה רבה למטה מטה, גם לבנ"י שנמצאים בדרגא תחתונה, שהם בדוגמת אותיות התורה שלמטה מן השורה, כידוע שבאותיות התורה ישנם ג' אופנים: למעלה מן השורה, בהשורה, ולמטה מן השורה<ref>ויש לומר, שנכללים כולם בנו"ן פשוטה: התגין דאות נו"ן הם למעלה מן השורה, רובה של הנו"ן (ציור אות וא"ו) בתוך השורה, וחלקה התחתון למטה מן השורה – אות אחת.</ref>, ודוגמתם בבנ"י שנמשלו לאותיות התורה, כידוע ש"ישראל" שכללותם ששים ריבוא, ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה<ref>מג"ע אופן קפו.</ref>.

ונקודת הענין – שדרגתו של אהרן היא בחינה שלמעלה מהתחלקות, שלכן בכחה לחבר ולאחד כל פרטי ההתחלקות דבנ"י בשווה.

יא. ובפרטיות יותר – מודגש בענינו של אהרן חיבור והתאחדות ב' הקוין דהמשכה והעלאה (ע"ד ובדוגמת החיבור דמטות־מסעי, כנ"ל ס"ג), מצד דרגא נעלית יותר שלמעלה מהתחלקות דעליון ותחתון:

מהענינים העיקריים דאהרן '''הכהן''' הו"ע '''ברכת כהנים'''<ref>ומודגש בנוסח הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של '''אהרן''' כו'". – ולהעיר מהשייכות דברכת כהנים לאהבת ישראל – "לברך את עמו ישראל '''באהבה'''" (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ח סי"ט – ע"פ זח"ג קמז, ב).</ref>, "מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים"<ref>שו"ע אדה"ז שם ס"א.</ref>, שישנו גם בזמן הזה<ref>נוסף על אמירתה ע"י כאו"א מישראל (שנקראים "ממלכת כהנים") בהתחלת כל יום, לאחרי ברכת התורה, ובהדגשה יתירה – בחזרת הש"ץ במקום ברכת כהנים.</ref>, בחוץ לארץ בכל יו"ט, ובארץ ישראל (כפי שנהוג בכמה ק"ק) גם בכל יום<ref>ראה שו"ע אדה"ז שם סנ"ז.</ref>, ובכל תפלה מן התפלות שביום (מלבד במנחה, משום חשש שכרות<ref>שם ס"א. ר"ס קכט.</ref>).

וידוע<ref>ראה בהנסמן בלקו"ש ח"י ע' 38.</ref> שבברכת כהנים ישנם ב' המעלות דברכה ותפלה גם יחד, מעלת הברכה שענינה המשכה מלמעלה למטה, ומעלת התפלה שענינה העלאה מלמטה למעלה, להיותה מדרגא שלמעלה מהתחלקות דהמשכה והעלאה (עליון ותחתון), ולכן מחברת שניהם יחדיו.

ויש לומר, שחיבור ב' הקוין דהמשכה והעלאה (ברכה ותפלה) ע"י בחינה '''שלישית''' שלמעלה משניהם, מרומז גם בכך שברכת כהנים היא ברכה '''משולשת'''.

ועפ"ז י"ל הרמז במספר שנותיו של אהרן, "ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר"<ref>פרשתנו לג, לט.</ref>, שנוסף על השלימות דמאה ועשרים שנה, כשנות חייו של משה שנאמר בו<ref>פרש"י וילך לא, יב.</ref> "היום מלאו ימי ושנותי", כמ"ש<ref>בראשית ו, ג.</ref> "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", חי עוד '''שלש''' שנים ("'''שלש''' ועשרים ומאת שנה") – שבמספר שלש שנים (היתרים על השלימות דק"כ שנה) מרומזת כללות עבודתו בחיבור ב' הקוין ע"י בחינה השלישית שלמעלה משניהם.

יב. עפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דדרגת ועבודת אהרן ליום הסתלקותו – "בחודש החמישי באחד לחודש":

"חודש '''החמישי'''": – קשור ושייך לדרגא החמישית שלמעלה מההתחלקות שבסדר השתלשלות, "החמישית לפרעה", ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (כנ"ל ס"ד).

וגם "'''אחד''' לחודש" (ב"חודש החמישי" עצמו) – קשור ושייך לדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות, כמודגש גם בענינו של ראש חודש, יום אחד<ref>שהרי ענינו של ראש חודש (ובפרט בזמן שמקדשים ע"פ הראי') הוא יום אחד, ורק כשנשתהו העדים (מצב בלתי־רצוי) עושין ר"ח שני ימים.וגם בזמן הזה שקביעות החדשים היא ע"פ החשבון, שלאחרי כל חודש מלא עושין ר"ח שני ימים (חודש אחד יום אחד בלבד וחודש אחד שני ימים), עיקר ענינו של ראש החודש הוא ביום השני, ש"ממנו הוא המנין והוא יום הקביעה" (רמב"ם הל' קדוה"ח פ"ח ה"ד) – יום אחד.ולהעיר, שר"ח אב הוא לעולם יום אחד בלבד (כיון שחודש תמוז הוא לעולם חסר).</ref> שלמעלה מהתחלקות ולכן כולל כל ימי החודש.

ויש לומר, שבזה שהתורה כותבת בפירוש שהסתלקותו של אהרן (גמר ושלימות עבודתו) היתה "בחודש החמישי באחד לחודש", מרומזת הנקודה העיקרית ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" – אחד שלמעלה מהתחלקות שמאחד את כל חילוקי הדרגות, הן בנוגע לחיבור אופני העבודה דהמשכה והעלאה שבברכת כהנים, והן בנוגע להאחדות דכל חילוקי הדרגות שבבנ"י המודגשת בענני כבוד שבזכותו, ובעבודתו המיוחדת ד"אוהב שלום ורודף שלום", שכל זה נעשה ע"י דרגא '''שאינה בערך''' לחילוקי הדרגות, דרגא '''חמישית''' (בריחוק הערך מדרגא השלישית (וגם מדרגא הרביעית) שבה ניכרת השייכות לב' הקוין, כנ"ל ס"ד).

ויש להוסיף, ש"חודש החמישי באחד לחודש" (שכולל כל ימי החודש) הוא הכנה לכללות העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"<ref>שה"ש ו, ג.</ref>, העלאה מלמטה למעלה ("אני לדודי") והמשכה מלמעלה למטה ("דודי לי"), שמתחילה בר"ח אלול ("אני לדודי") ונמשכת בחודש תשרי ("דודי לי")<ref>ראה לקו"ת ראה לב, א. ובכ"מ.</ref> – מצד נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות ("בחודש החמישי באחד לחודש") שעל ידה נעשה חיבור ב' הקוין. ובפרטיות יותר – שב' הדרגות באהבה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, "אני לדודי ודודי לי" (ש"דודי" מורה על ענין האהבה), באות לאחרי הקדמת האהבה רבה שלמעלה מהשתלשלות, חסד '''דאהרן''', שיום הסתלקותו "בחודש החמישי באחד לחודש".

<nowiki>*</nowiki>

יג. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו בשבת חזק דספר רביעי, שבו מתחילים גם ספר חמישי, ובפרט כשחל בחודש החמישי, שבו מודגש החוזק והתוקף דביהמ"ק העתיד בגאולה העתידה, שהיא (לא רק גאולה שלישית, אלא גם גאולה רביעית, ועד) גאולה חמישית, להיות למעלה לגמרי מחילוקי הדרגות דבית ראשון ושני, גאולה ראשונה ושני' (כנ"ל ס"ו) – צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

וענין זה בא במעשה בפועל ע"י ההליכה בדרכיו של אהרן (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש) – כציווי והוראת המשנה במסכת אבות<ref name=":0" />: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עי"ז שמגלים את נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

ובפרטיות יותר – ע"פ דיוק לשון המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן כו'": (א) "'''הוי'''" – לשון ציווי, שאין זה רק סיפור ע"ד הנהגה דמדת חסידות, כבכמה ענינים במסכת אבות, אלא ציווי והוראה (ויש לומר, שהלשון "הוי" כולל גם נתינת רשות והיכולת) להיות מתלמידיו של אהרן, (ב) "מתלמידיו (של אהרן)" דייקא, בלשון רבים (ולא "תלמידו") – שהשתדלותו בקיום הנהגתו של אהרן היא ביחד עם הרבים, שעי"ז ניתוסף בזה יותר מצד הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה"<ref>בבא בתרא כא, סע"א. שם כב, רע"א. וראה אוה"ת ויצא ריח, ב ואילך. וש"נ.</ref>, "תרבה" דייקא, שריבוי אמיתי הוא בלי גבול, היינו, לא רק באופן ד"בכל מאדך", מאד שלך<ref>ראה תו"א מקץ לט, ד. ובכ"מ.</ref>, אף שלגבי חבירו ה"ז במדידה והגבלה, אלא שזהו באופן של בלי גבול גם לגבי חבריו (שאר תלמידיו של אהרן), ועד שקשור עם בלי גבול (מאד) האמיתי.

ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה – לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא ע"י ביטול סיבת הגלות (שבא ע"י ההיפך דאהבת ישראל<ref>ראה יומא ט, ב.</ref>), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים"<ref>ראה לקו"ת פרשתנו פח, ג ואילך.</ref>, נמצאים כבר "על ירדן ירחו"<ref>לג, מח.</ref> (דרגתו של משיח ד"מורח ודאין"<ref>סנהדרין צג, ב. וראה לקו"ת פרשתנו פט, ב.</ref>), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא – בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחי' היחידה (דרגא החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח<ref>כידוע שהפסוק "דרך כוכב מיעקב" שקאי על מלך המשיח, קאי גם על כאו"א מישראל שנמשל לכוכב, כיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח (ראה לקו"ש ח"ב ע' 599. וש"נ).</ref>, יחידה הכללית<ref>רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד.</ref>.

ועפ"ז יש להוסיף גם בהפירוש "ומקרבן לתורה" – שהכוונה היא להקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>.

יד. ויש לקשר זה עם מאמר המשנה במסכת אבות בפרק דשבת זה – "רבי<ref>פ"ב מי"ג.</ref> שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה":

רבי שמעון דמשנתנו הוא רבי שמעון בן נתנאל שנמנה לפנ"ז<ref>משנה ט.</ref> בין חמשת התלמידים של רבי יוחנן בן זכאי, ובהמשך לזה באים מאמריהם, "הם אמרו שלשה דברים וכו'"<ref>משנה יו"ד.</ref>, ונקרא כאן "רבי שמעון" סתם – לרמז על שייכותו לרשב"י, שסתם ר"ש הוא רשב"י<ref>פרש"י שבועות ב, ב (ד"ה משמו). הקדמת הרמב"ם לפיה"מ (פרק הששי). ועוד.</ref>, ש"תורתו אומנתו"<ref>שבת יא, א.</ref>, כולל ובמיוחד הלימוד בפנימיות התורה, כרשב"י מארי דהזהר, כפי שמצינו<ref>חגיגה יד, ב. ירושלמי שם (פ"ב ה"א).</ref> שר"ש בן נתנאל "פתח במעשה מרכבה כו'"<ref>ראה בארוכה לקו"ש חי"ז ע' 356 ואילך.</ref>.

והטעם שרבי שמעון מדגיש "הוי זהיר '''בקריאת שמע ובתפלה'''", אף שלכאורה הי' צריך להדגיש הזהירות '''בלימוד התורה''' באופן ד"תורתו אומנתו"<ref>ואף שגם ק"ש הוא בכלל לימוד התורה (כדברי רשב"י "זה שינון וזה שינון" (ירושלמי ברכות ושבת פ"א סה"ב)), הרי, נוסף לכך שהכוונה כאן לק"ש כפי שהיא חלק מתפלה, גם לימוד התורה שבק"ש אינו בגדר אופן הלימוד ד"תורתו אומנתו", אלא בגדר הלימוד דפרק אחד שחרית וערבית (כדברי רשב"י (מנחות צט, ב) "אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש").</ref> – כי, ההנהגה ד"תורתו אומנתו" באופן שאין מפסיקין לק"ש ותפלה<ref>ירושלמי שם.</ref> היא הנהגה מיוחדת ששייכת ליחידי סגולה בלבד (גם בין אלו ש"תורתם אומנתם"), ולכן צריך ר"ש להזהיר את תלמידיו וכל בנ"י שיהיו זהירים בק"ש ובתפלה (כמשנ"ת בארוכה במק"א<ref>לקו"ש שם.</ref>).

ויש לבאר דיוק הלשון "הוי '''זהיר''' בקריאת שמע ובתפלה", "זהיר" דייקא, מלשון זוהר ואור, כמו "זהר הרקיע"<ref>דניאל יב, ג.</ref> – שאף שעיקר ענין הזוהר והאור נעשה ע"י לימוד התורה, "תורה אור"<ref>משלי ו, כג.</ref> (ובפרט כשהלימוד הוא באופן דתורתו אומנתו, שכל מציאותו היא "תורה אור"), מ"מ, משתדל ר"ש בטובתם של אלה שעדיין לא הגיעו להדרגא ד"תורתו אומנתו", שגם אצלם יהי' ענין הזוהר והאור ע"י ק"ש ותפלה (ועד שסו"ס יגיעו גם להזוהר ואור דתורתו אומנתו) – ע"ד ובדוגמת תוכן המאמר "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות (כולל גם "בריות") ומקרבן לתורה".

ויש לומר, שההוראה והנתינת־כח לזהירות בק"ש ובתפלה ע"י ר"ש שתורתו אומנתו, היינו, שר"ש שתורתו אומנתו "מכניס" הזוהר והאור ("זהר הרקיע") שלו בק"ש ותפלה – נמשכת מדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שעל ידה נעשה חיבור ב' אופני העבודה דתורה (המשכה מלמעלה למטה) וק"ש ותפלה (העלאה מלמטה למעלה).

ויש להוסיף, שבלימוד התורה (תורתו אומנתו) גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה והעלאה – כידוע פתגם הרה"צ ר' הלל מפאַריטש<ref>שיום ההילולא שלו בי"א מנחם־אב (תרכ"ד) – ראה (ראשי פרקים מתולדותיו ב)הקדמה לספרו פלח הרמון בראשית ושמות.</ref> בנוגע לדא"ח דהצמח־צדק (ועד"ז אצל כל רבותינו נשיאינו), '''שאמירת המאמר''' היא באופן ד"שכינה מדברת מתוך גרונו", "כנתינתה מסיני"<ref>ועד"ז בנוגע לדרשה דר"ש במעשה מרכבה.</ref>, משא"כ '''הביאור והשקו"ט''' בהמאמר אפילו ע"י בעל המאמר בעצמו '''לאחרי''' אמירת המאמר, היינו, שבתורה גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה מלמעלה למטה (כנתינתה מסיני) והעלאה מלמטה למעלה (ביאור ושקו"ט בשכל האדם), ע"ד ובדוגמת כללות החילוק שבין תורה (המשכה) לק"ש ותפלה (העלאה)<ref>וי"ל הפירוש ד"הוי זהיר בק"ש ובתפלה" (בתורה גופא) – שצ"ל זהירות מיוחדת בהביאור והשקו"ט במאמר דא"ח שאמירתו כנתינתה מסיני.</ref>.

טו. האמור לעיל קשור גם לענין נוסף שהזמן גרמא – בנוגע לעריכת "סיומים" בתשעת הימים:

נוסף על כללות המנהג<ref>ספר המנהגים־חב"ד ע' 46. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 223. וש"נ.</ref> דעריכת סיומים בתשעת הימים כדי להרבות בשמחה של תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"<ref>תהלים יט, ט. וראה תענית ל, סע"א. טושו"ע או"ח ר"ס תקנד.</ref>), "שמחה לגמרה של תורה"<ref>טור ורמ"א או"ח סתרס"ט.</ref>, ודוגמתו בסיום מסכת, "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן"<ref>שבת קיח, סע"ב ואילך. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.</ref>, כולל גם ההוספה בצדקה<ref>גם ב(הסיומים ד)יום השבת – באופן המותר, ע"י אכילה ושתי', וכיו"ב.</ref> ("במשפט (תורה<ref>לקו"ת ר"פ דברים (בפי' הכתוב: "ציון במשפט תפדה גו'").</ref>) ובצדקה"<ref>ירמי' ד, ב – סיום וחותם הפטרת שבת זו.</ref>) ש"מקרבת את הגאולה"<ref>ב"ב יו"ד, א. וראה תניא פל"ז.</ref> – יש להשתדל במיוחד בשנה זו בעריכת הסיומים "'''ברוב''' עם הדרת מלך"<ref>משלי יד, כח. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש"נ.</ref>, '''לאחד רבים מישראל''' בהשמחה לגמרה של תורה, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, ע"ד ובדוגמת הסיום דערב פסח<ref>ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח סת"ע.</ref> שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים.

ולהעיר, שהסיום דערב פסח אינו דוגמא בעלמא, אלא שייך גם להסיומים דתשעת הימים<ref>להעיר מהסימן דקביעות השנה: א"ת – שבאותו יום שחל '''א'''' דפסח חל '''ת'''שעה באב (טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג. וראה לקו"ש חי"ח ע' 313).</ref> – כי, הסיום דערב פסח הוא הכנה להגאולה דפסח, והסיומים דתשעת הימים הם הכנה להגאולה העתידה שהיא "כימי צאתך מארץ מצרים (אראנו נפלאות)"<ref>מיכה ז, טו.</ref>, ובהדגשה יתירה בשנה זו, הי' תהא שנת '''אראנו נפלאות''', כשעומדים על סף הגאולה.

טז. ויה"ר שהדיבור וההחלטות טובות בכהנ"ל ימהרו ויזרזו ויביאו בפועל ובגלוי ממש את ה(חוזק והתוקף ד)גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי.

ובפשטות – שנוסף לכך שכבר סיימו כל פרטי מ"ב המסעות במדבר העמים שבזמן הגלות, ועומדים כבר "על ירדן ירחו", "מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"<ref>פרשתנו לד, טו.</ref>, עוברים את הירדן מערבה ונכנסים לארץ ישראל, ובארץ ישראל עצמה הולכים מערבה – לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי, ועד לקדש הקדשים (במערבו של ביהמ"ק), שבו נמצא הארון והלוחות.

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.</ref>, ומשה ואהרן (בעל ההילולא דר"ח מנ"א) עמהם<ref>ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.</ref>, וכל הצדיקים ונשיאי ישראל עמהם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו עמהם, ביחד עם נשמות בגופים דכל בנ"י שבדורנו זה, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא יו"ד, ט.</ref>, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"<ref>ישעי' כז, יב.</ref>, וכולם יחדיו לומדים "תורה חדשה (ש)מאתי תצא", "אלה הדברים אשר דבר משה ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"<ref>ראה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.</ref>) אל כל ישראל", "אלה" דייקא, מראה באצבעו ואומר אלה<ref>שהרי לימוד התורה דלעתיד לבוא יהי' באופן של ראי' (ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ).</ref>, בפועל ובגלוי, ותיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|ד]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר במדבר|נ]]