עריכת הדף "דבר מלכות ערב ראש השנה (ב)"

== ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א, אחרי קבלת פ"נ הכללי, ערב ראש השנה ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}
==== – תרגום מאידית – ====
א. בנוגע לעניני דין בתורה – שהם בתוקף מיוחד בימים אלו הנקראים ימי '''הדין'''<ref>ולכן אומרים בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ "המלך '''המשפט'''" (ברכות יד, ב. טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תקפב) "לפי שבימים הללו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם" (שו"ע אדה"ז שם. מרש"י ברכות שם ד"ה המלך).</ref>, (החל מיום הדין דראש השנה<ref>וכמפורש בכו"כ תפלות דר"ה. וראה ר"ה ח, א. טז, א־ב. ויק"ר רפכ"ט. זח"ב לב, ב. קלה, א. ח"ג רלא, א. תרגום לאיוב ב, א. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג. טואו"ח סו"ס תקפא (חלקו נעתק לקמן בפנים). וראה גם לקו"ת נשא כו, א. ספר הליקוטים – דא"ח צ"צ ערך ראש השנה ע' של ואילך, וש"נ. ועוד.</ref>) – ישנו פסק־'''דין''' מהקב"ה בתורה<ref>ו"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" כמ"ש (תהלים קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" (שמו"ר פ"ל, ט).</ref>, שהדין צריך להיות באופן ד"(ושפטו העדה גו') והצילו העדה"<ref>מסעי לה, כד־כה. וראה משנה ריש סנהדרין (ב, סע"א). ר"ה כו, א. ועוד.</ref>, כלומר, שהדין כולו הוא רק בכדי שיתוסף יותר ב"והצילו"<ref>וראה ויק"ר פכ"ט, ג: בשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים כו' ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים.</ref> [עד להשלימות ד"והצילו" בגאולה האמיתית והשלימה, כדלקמן ס"ג].

כדאיתא בטור<ref>או"ח הל' ראש השנה סתקפ"א.</ref> כפסק־דין (אע"פ שמביאו מהמדרש<ref>ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. יל"ש ואתחנן רמז תתכה.</ref>) עה"פ<ref>ואתחנן ד, ז.</ref> "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו": "איזה אומה כאומה זו שיודעת אופי' של אלקי' . . שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין . . אינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים . . ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס כו'", "ומוציא<ref>יל"ש שם.</ref> דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם".

היינו, שבנ"י הם "אומה" שכזו – שטבעם בהנהגתם בחיי יום יום (גם בזמן הגלות) הוא – שעוד לפני שישנו הפסקדין בפועל יודעים הם כבר בוודאות שהדין יהי' לזכות ("והצילו העדה"), עד שהוודאות באה לידי ביטוי ופועלת שינוי בלבושים ובמאכלים ומשקאות שלהם בראש השנה ("אכלו משמנים ושתו ממתקים"<ref>נחמי' ח, י. ב"י ושו"ע אדה"ז או"ח סתקפ"ג ס"ד.</ref>).

ב. ולהוסיף, שענין זה מודגש גם בפרשת השבוע של השבת שממנה מתברך ראש השנה – פ' נצבים<ref>שפרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה (לקו"ת ר"פ נצבים).</ref>:

"אתם<ref>ר"פ נצבים (כט, ט).</ref> נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" קאי<ref>ראה לקו"ת ר"פ נצבים.</ref> על בני ישראל – כל עשר המדרגות שבכלל ישראל (כמו שנמנים בהמשך הכתוב<ref>נצבים שם, ט־י.</ref>) ובכאו"א מישראל בפרט<ref>לקו"ת שם.</ref> (כנגד עשר ספירות, כפי שהם קיימים בגלוי בכאו"א מישראל<ref>בעשר כחות הנפש שלו (ראה לקו"ת שם) שנשתלשלו מעשר ספירות (תניא רפ"ג).</ref> כנשמה בגוף) – כפי שהם עומדים ביום הדין דראש השנה<ref>מקומות שבהערה 2.</ref> ("היום"<ref>ראה פענח רזא ס"פ נצבים. לקו"ת שם. "היום יום" כ"ה אלול. וראה גם זהר שבהערה 2.</ref>), אשר הגם שזהו יום הדין – עומדים הם באופן ד"נצבים", "קיימים ועומדים, דהיינו שזוכים בדין"<ref>"היום יום" שם. וראה ד"ה זה היום תר"ץ (סה"מ קונטרסים ח"א סט, ב).</ref> – "והצילו העדה".

ויש לומר שזה קשור גם עם הפירוש<ref>אוה"ת נצבים ע' א'רא. וראה אוה"ת ואתחנן ע' קפ.</ref> ב"נצבים" מלשון "נצב מלך"<ref>מלכים־א כב, מח.</ref>, שכאו"א מישראל עומד (בראש השנה) כמו מלך<ref>ולכן בכחו להכתיר הקב"ה למלך בר"ה, כי הוא "מתייחס אליו בערך מה" (אוה"ת ואתחנן שם).</ref>, מלך על כל המציאות מסביבו, עד מלך על כל סדר ההשתלשלות – שכן כאו"א מישראל, במצבו הוא – הרי הוא מלך, הוא מקבל ממלך מלכי המלכים הקב"ה, שמכתירים אותו בראש השנה ("תמליכוני עליכם"<ref name=":0">ר"ה טז, א. לד, ב.</ref>); וכפס"ד הנ"ל דהטור, שבנ"י יודעים מראש שזוכים בדין, כיון שהם "גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" (ומשום כך הם יודעים "אופי' של אלקי'"), והם בדרגת מלך, ולכן מקבלים – עי"ז שמקבלים ממלך מלכי המלכים הקב"ה – את כל ההמשכות וההשפעות כפי שזה מגיע למלך ללא כל השתדלות מצדו. ואדרבה: אסור למלך לעשות מלאכה<ref>במכ"ש מזה ש"כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה" – קידושין ע, א. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ה ה"ד. טושו"ע חו"מ ס"ח ס"ד.</ref>, כאשר אחד מאנשי המלוכה יכול לעשות זאת עבורו, עאכו"כ כאשר זהו "ברוב עם", אשר "ברוב עם הדרת מלך"<ref>משלי יד, כח.</ref>.

ג. העיקר והשלימות ד"והצילו העדה" היא ההצלה מהמעמד ומצב הנוכחי, בגאולה האמיתית והשלימה – כי אפילו אלו שיש להם – גם עכשיו (בגלות) – הרחבה בפרנסה רוחנית והרחבה בפרנסה גשמית, ואפילו אלו שנמצאים בארץ הקודש על הר הקודש, ושם גופא – במקום הכי קרוב למקום קדש הקדשים – אך גם הם אומרים שם<ref>בתפלת מוסף דיו"ט.</ref> "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שכן עדיין איננו "מקדש אד' כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>, ועדיין א"ז מצב ד"כל יושבי' עלי'"<ref name=":1">ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.</ref>, שדוקא אז קיימים בשלימות כל הענינים, כולל – מצות יובל<ref name=":1" />, שקשורה במיוחד עם שחרור וגאולה<ref>ולהעיר שהתחלת השחרור ביובל היא מראש השנה – ר"ה ח, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ד. וראה לקו"ש ח"ט ע' 387.</ref>, כמ"ש<ref>בהר כה, י.</ref> "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (בשנת היובל) אפילו כזה שאומר<ref>משפטים כא, ה־ו.</ref> "אהבתי את אדוני" ואינו יוצא בשביעית<ref>ראה פרש"י משפטים שם, ו. בהר שם.</ref>.

ויש לומר שהשייכות של יום הדין דראש השנה עם הגאולה ("והצילו העדה") מודגשת גם בכך שבראש השנה היא העבודה דקבלת מלכותו ית', למלאות בקשתו של הקב"ה "תמליכוני עליכם" [כמו שאומרת הגמרא בתלמוד '''בבלי'''<ref name=":0" />, שקשור עם גלות, "במחשכים הושיבני"<ref>איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.</ref>], שמלכותו ית' קשורה ומתגלה בשלימותה ע"י דוד מלכא משיחא (שענינו ספירת המלכות<ref>ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך.</ref>).

ומזה מובן, שבעמדנו כעת ברגעים האחרונים לפני הגאולה (ע"פ כל הסימנים, כנ"ל<ref>בהברכה לאחרי התרת נדרים (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 1 (לעיל ע' 424)).</ref>) – הדין בימים אלו (ימי הדין) צריך להביא את העיקר והשלימות ד"והצילו" – הגאולה האמיתית והשלימה.

ותיכף ומיד ממש – מבלי להכנס לשקו"ט בזה – אין לכך זמן, כי צריכים כבר ללכת לקבל את פני הגאולה האמיתית והשלימה ודוד מלכא משיחא, וכ"ק מו"ח אדמו"ר בראשנו – וא"כ מובן, שכל רגע שממהרים לסיים את הענינים שקודם לזה, תבוא רגע קודם הגאולה האמיתית והשלימה.

ד. ולהוסיף, שהשייכות ד"והצילו" בראש השנה עם הגאולה מודגשת גם בפרשת השבוע – פ' וילך שבאה בהמשך לפ' נצבים:

כאשר עומדים "נצבים . . לפני ה' אלקיכם", באופן של "נצב מלך" (כנ"ל ס"ב) – יש לבנ"י הכח שתיכף אח"כ יהי' אצלם "'''וילך'''" – לכל לראש ההליכה מהגלות להגאולה, שכוללת את ההליכה מארצות הגלות לארץ הגאולה (ארץ ישראל), ובפרט כפי שהיא נעשית תיכף ומיד במצב ד"כל יושבי' עלי'", ולאח"ז בגאולה עצמה – "וילך", "ילכו מחיל אל חיל", עד "יראה אל אלקים בציון"<ref>תהלים פד, ח.</ref>.

ובכאו"א מישראל נפעל "היום מלאו ימי ושנותי" (כדברי משה בהמשך ל"וילך משה"<ref>פרש"י וילך לא, ב.</ref>) – שלכאו"א מישראל יש ימים ושנים מלאים בתורה ומצוות, והכח על כך הוא מקבל ממה שכן הי' אצל משה רבינו, ומזה נמשך בכאו"א מישראל ע"י בחי' משה שבו שפועלת עליו עד למעשה בפועל (כפי שאדה"ז מבאר בתניא<ref>פמ"ב.</ref>, ובתוספות ביאורים בזה מהצמח־צדק).

ה. השייכות הנ"ל דיום הדין ראש השנה עם "והצילו העדה", כולל ובעיקר הגאולה – מתחילה כבר '''בערב''' ראש השנה, שערב והכנה הוא מעין הדבר שאליו מתכוננים. ועאכו"כ בנוגע לערב ראש השנה, שאז ישנו כבר "והצילו העדה" דראש השנה – כהפס"ד הנ"ל דהטור, שכבר '''בערב''' ראש השנה יודעים בנ"י שזוכים בדין, ואזי מתחילים כבר את ההכנות לראש השנה<ref>ראה טור שם: לפיכך נוהגין לספר ולכבס '''בערב''' ר"ה.</ref> – וכידוע ששבת ויו"ט צריכים הכנה מיוחדת<ref>ביצה ב, ב.</ref>, ועאכו"כ ההכנה דערב ראש השנה לקראת ראש השנה, שמשפיע על '''כל''' ימי השנה (כמו ראש שמשפיע על כל חלקי הגוף)<ref>ראה לקו"ת דרושים לר"ה נז, א ואילך. ובכ"מ.</ref>.

ו. ויש לומר שהשייכות דערב ראש השנה עם הגאולה (זוכים בדין) נתגלתה יותר בדורות האחרונים – ע"י יום הולדתו של הצמח־צדק ביום זה (בשנת תקמ"ט):

שמו של הצמח־צדק [כפי שנקרא על שם תורתו] הוא שמו של משיח צדקנו, שנקרא "צמח" ונקרא "צדק"<ref>"צמח" – "איש צמח שמו" (נוסח הושענות הושע"ר. מזכרי' ו, יב (ובמפרשים שם). וראה שם ג, ח). "צדק" – "והי' צדק אזור מתניו" (ישעי' יא, ה). וראה ירמי' כג, ה ובפרש"י. שם לג, טו.</ref>.

ולהוסיף בנוגע לשייכות דהצמח־צדק עם משיח צדקנו: צמח־צדק – הנשיא השלישי דנשיאי חב"ד<ref>כנגד ספירת הדעת (ספר השיחות תרצ"ו ע' 141. תש"ב ע' 19. תש"ה ע' 60. אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"ץ ח"ט ע' תטז).</ref> – כולל בתוכו את כל הנשיאים, כפי שרואים בתורתו שכוללת את התורה דכל הנשיאים שלפנ"ז, וגם דהנשיאים שלאח"ז, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. והיות שרבותינו נשיאינו, וכללות הענין דגילוי פנימיות התורה והפצת המעינות חוצה ע"י רבותינו נשיאינו, ה"ה קשורים עם הגילוי דמשיח צדקנו, ובמיוחד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו כמרומז בשמו "יוסף יצחק" על שם "יוסף אד' שנית ידו"<ref>ישעי' יא, יא.</ref> – א"כ מובן שזה (השייכות של הרביים עם משיח) נמצא בהדגשה אצל הצמח־צדק הכולל את כל הנשיאים.

ומזה מובן, שביום הולדתו של הצמח צדק (בערב ראש השנה), שאז הרי "מזלו גובר"<ref>ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע.</ref> – גובר הענין דשמו של משיח, ובעל יום ההולדת עושה כל התלוי בו – ובמילא בודאי שזה פועל את פעולתו – שיהי' הגילוי דשמו של משיח, ויתירה מזו – הגילוי דמשיח עצמו (כפי שהוא למעלה משמו).

ע"ד כפי שזה בנוגע להנשמה ש"חמשה שמות נקראו לה"<ref>ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז. בכמה מקומות ודפוסים הוא בשינוי סדר. אבל כ"ה בע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א. שער הגלגולים בתחלתו. ובכ"מ.</ref> (נפש רוח נשמה חי'), עד השם החמישי – יחידה, עד עצם הנשמה (ש"חמשה שמות נקראו '''לה'''"<ref>ראה סה"מ תרפ"ח ע' קיז. ועוד.</ref>),

כך י"ל גם בנוגע למשיח – שנוסף להגילוי דשמו של משיח, עד כפי שהוא קשור עם יחידה (יחידה הכללית<ref>רמ"ז לזח"ב מ, ב. לזח"ג רס, ב. ל"ת להאריז"ל בראשית עה"פ ויתהלך חנוך. ס' ארבע מאות שקל להאריז"ל (ע' רמא – בהוצאת ירושלים תשמ"ה). ועוד. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ט ע' 360 הערה 27.</ref>), קיימת גם העצמות דמשיח צדקנו, שזהו דבר אחד עם עצמות א"ס<ref>ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך בסופה: במשיח נתת אתה הא"ס בעצמו.</ref>, ולכן הגילוי דמשיח (בערב ראש השנה) קשור עם קבלת מלכותו ית' בראש השנה<ref>ועפ"ז מובן השייכות דיום הולדת הצ"צ לערב ראש השנה.</ref> כנ"ל, ועם הגילוי דענין המלכות ("נצב מלך") בכאו"א מישראל, כמובן גם מפס"ד הטור בנוגע לערב ר"ה, כנ"ל.

[ולהעיר שהטור הוא היסוד של הבית יוסף, שהוא היסוד דשולחן ערוך הבית יוסף, שהוא היסוד דשו"ע אדה"ז, שעליו ישנם כמה תשובות וביאורים מהצ"צ].

ז. ויש לקשר זה עם הענין ד"וילך משה" (ההליכה מהגלות להגאולה כנ"ל ס"ד) – ע"פ המדובר לאחרונה<ref>שיחת ש"פ במדבר ויום ב' דחגה"ש תנש"א (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 562 (לעיל ע' 371)). ועוד.</ref> אודות הראשי־תיבות [הנוגעים במיוחד לחסידי חב"ד, ועל ידם – לכלל ישראל בכל הדורות] ד"מיד" – "מיד הן נגאלין"<ref>ל' הרמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.</ref> – '''מ'''שה, '''י'''שראל (הבעש"ט), '''ד'''וד (מלכא משיחא):

כל השלשה (משה, ישראל הבעש"ט ודוד מלכא משיחא) קשורים עם "מיד הן נגאלין": משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. ועוד.</ref>. ישראל הבעש"ט – כמענה המשיח אליו על שאלתו "אימתי אתי מר" – "כשיפוצו מעינותיך (דהבעש"ט) חוצה"<ref>אגה"ק הידועה דהבעש"ט – נדפסה בכתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.</ref>. ודוד מלכא משיחא – שעל ידו באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל.

ובתיבת "מיד" נמצאים כל השלשה יחד בתיבה אחת ויחידה, ובתיבה שפירושה הוא "מיד" (תיכף), ברגע אחד ויחיד – ה"ז מורה שכל השלשה הם נקודה אחת ויחידה: הנקודה של '''גאולה מיד'''.

ונקודה זו נחלקת לשלשה פרטים, ודוקא בסדר של משה, ישראל הבעש"ט ודוד מלכא משיחא: הכח לגאולה בא ממשיח גואל ראשון הוא גואל אחרון, ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'<ref>אבות רפ"א.</ref>, שזה כולל כל התורה כולה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש<ref>ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252 בהערות.</ref>, כולל – גם הגילוי דפנימיות התורה באופן דהפצת המעינות חוצה ע"י הבעש"ט, שעי"ז "אתי מר" דוד מלכא משיחא.

ובפרטיות יותר: משה ודוד (מלכא משיחא) הם הראשון והאחרון – גואל ראשון הוא גואל אחרון, וביניהם נמצאת אות י' שהיא ר"ת ישראל (הבעש"ט), שקאי על נקודת היהדות ("פינטעלע איד")<ref>ראה "היום יום" ח' אדר א'.</ref>, כפי שנמצאת בגלוי עד שהיא מקבלת צורת אות (י'), ואדרבה: דוקא הי' היא המחברת את שתי האותיות מ' וד' שיש להם התפשטות שלא בערך יותר מהתפשטות הי' – כי נקודת היהדות מתקשרת עם הקב"ה עצמו, ולכן עומד היהודי במצב של "נצב מלך" (כנ"ל) ו"וילך", ודוקא הוא בכחו להביא את הגואל ראשון הוא גואל אחרון (משה ודוד מלכא משיחא).

והכח על גילוי הי' (נקודת היהדות) – יחידה שבנפש (ניצוץ משיח שבכל א' מישראל<ref>מאור עינים ס"פ פינחס.</ref>) עד עצם הנפש – ביהודי, מגיע במיוחד ע"י ישראל הבעש"ט, ע"י גילוי תורת החסידות – דקאי בכללות על כל תורת החסידות של כל רבותינו נשיאינו (הקשורים עם משיח), ובמיוחד – ה"ז בגלוי אצל הצ"צ, שכולל כל רבותינו נשיאינו, כנ"ל (ס"ו).

ח. השייכות הנ"ל דערב ראש השנה עם הגאולה מודגשת יותר בערב ראש השנה בקביעות שנה זו – הן בימי השבוע, שהוא ביום ראשון בשבוע, והן בכללות השנה – שנת ה'תשנ"ב:

כאשר ערב ראש השנה חל ביום ראשון בשבוע, אזי נמצא שהוא בין שני ימי סגולה – בין יום השבת קודש וראש השנה. וע"פ הידוע שכל עניני קדושה הם בדיוק, הרי מובן שהיום דערב ר"ה יש בכחו לחבר את שני הקצוות דשבת וראש השנה: שבת היא "מיקדשא וקיימא"<ref>ביצה יז, א.</ref> מלמעלה, משא"כ ראש השנה מתקדש ע"י בנ"י (ישראל דקדשינהו לזמנים<ref>ברכות מט, א.</ref>). וע"י היום דערב ראש השנה בינתיים נעשה החיבור דב' הענינים, שהקדושה דשבת שהיא למעלה מכל העולמות (מיקדשא וקיימא מלמעלה) נמשכת כמו שהיא בראש השנה; וכמו"כ לאידך גיסא, מתגלה איך שכאו"א מישראל הוא "בעה"ב" (להיותו בדרגת מלך כנ"ל) על השבת ומשפיע בשבת, עד – איך שכאו"א מישראל נעשה בעה"ב על (הבאתו של) "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>.

ובפרטיות יותר: בקביעות שנה זו ישנה המעלה, שראש השנה חל בהמשך רצוף של שלשה ימים מיוחדים זה אחר זה<ref>ראה בארוכה השיחה דיום השבת – ש"פ נצבים, כ"ח אלול תנש"א.</ref>: (א) יום השבת קודש, קשור עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". (ב) ערב ראש השנה – ביום ראשון בשבוע, שנקרא בתורה<ref>בראשית א, ה.</ref> "יום אחד", על שם שהקב"ה הי' יחיד בעולמו<ref>ב"ר פ"ג, ח. פרש"י בראשית א, ה.</ref>. וענין זה של יום ראשון דמעשה בראשית חוזר ונשנה בכל יום ראשון<ref>ראה לקו"ת שה"ש כה, א. ובכ"מ.</ref>, כמו שרואים בשירו של יום שאומרים אז "לה' הארץ ומלואה"<ref>תהלים כד, א.</ref>. ובהדגשה יתירה כשיום ראשון הוא ערב ראש השנה, שאז "זה<ref>תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.</ref> היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"<ref>ראה שיחת יום ב' דר"ה תשנ"ב (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 13 (לקמן ע' 436) ואילך).</ref>. (ג) ראש השנה, ביום שני בשבוע, שביום זה נבראת מחלוקת<ref>ב"ר פ"ד, ו. זח"א יז, א.</ref> – מחלוקת למעליותא, מחלוקת לשם שמים (כמחלוקת שמאי והלל) ש"סופה להתקיים"<ref>אבות פ"ה הי"ז.</ref>, הן המעלה דשמאי (גבורה<ref name=":2">ראה זח"ג רמה, א. תניא אגה"ק סי"ג. ועוד.</ref>) והן המעלה דהלל (חסד<ref name=":2" />) – "ושפטו העדה (דין) גו' והצילו העדה" (חסד), ע"י כח נעלה משניהם המחברם<ref>ראה שיחת יום ב' דר"ה תשנ"ב (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 17 (לקמן ע' 440) ואילך. ע' 33 (לקמן ע' 456) ואילך).</ref> – הכח דמשה, ר"ת משה שמאי הלל, אשר הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון.

שזה נוסף על המעלה המשולשת דהשנה החדשה – שנה תמימה (שנת העיבור), שנה שלימה (חשון וכסלו מלא), ו"תמימות" בשלימות ד"שבע שבתות תמימות", כמדובר לעיל<ref>לאחרי התרת נדרים (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 2־1 (לעיל ע' 5־424)). וראה בארוכה – שיחת יום ב' דר"ה (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 12 (לקמן ע' 435) ואילך).</ref>.

ט. הראשי־תיבות דמספר השנה ה'תשנ"ב נקבע ע"י בני ישראל – '''ה'''י' '''ת'''הא '''ש'''נת '''נ'''פלאות '''ב'''כל:

"נפלאות בכל" הכוונה בפשטות, שיהיו (הי' תהא – לשון הבטחה ולשון ציווי ונתינת כח) נפלאות '''בהכל''', בכל עניני השנה. וזה נעשה עי"ז שבאה תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה, אזי יהיו "נפלאות בכל".

ובביאור הדברים: "בכל" מורה על תכלית שלימות הברכה כולל השלימות דהגאולה האמיתית והשלימה – כפי שאומרים חז"ל<ref>ב"ב טז, סע"ב ואילך.</ref> ש"שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין '''העולם הבא''', אלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי'<ref>חיי שרה כד, א.</ref> בכל יצחק<ref>ולהעיר שלע"ל יקרא ליצחק כי אתה אבינו (שבת פט, ב).</ref> דכתיב בי'<ref>תולדות כז, לג.</ref> מכל ויעקב דכתיב בי'<ref>וישלח לג, יא.</ref> כל". כלומר, "בכל" קשור עם השלימות דעולם הבא<ref>ראה אוה"ת חיי שרה קכה, ב. וראה ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך כל ע' קלב ואילך. וש"נ.</ref>, הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' "כל" – הכל בשלימות.

ובשרש הענינים: "כל" קאי על ה' ספירות (הכוללים את כל הספירות) מחסד ועד הוד, כפי שנמצאים בשלימות (כל א' כלול מעשר) – וה"ז בגימטריא כל (חמשים). ו"בכל מכל כל" זהו כפי שהשלימות ד"כל" (גאולה) נמשכת בכל ג' הקוים (כנגד ג' האבות), הכוללים את כל הפרטים.

ומכיון שכאו"א מישראל – אנשים נשים וטף – הוא יורש של כל אחד משלשת האבות וכולם יחד, ובכאו"א מישראל ישנם כל ג' האבות<ref>ראה תו"א ר"פ וארא. ועוד.</ref>, הרי מובן שכאו"א מישראל מקבל בפשטות "בכל מכל כל", כפי שכאו"א אומר בסיום ברכת המזון: "כמו שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלימה",

ובפשטות – שכאו"א מישראל מקבל "בכל מכל כל" ברוחניות, ו"בכל מכל כל" בגשמיות, עם כל הפירושים שבדבר, החל מהפירוש העיקרי – שעוד ברגעים האחרונים של הגלות יהי' לכאו"א מישראל "בכל מכל כל", שכל עניניו יהיו באופן הכי טוב והכי מושלם ("לא חסרו שום טובה"<ref>פרש"י ב"ב שם.</ref>),

ועוד ועיקר – שזה מביא מיד לתכלית השלימות ד"בכל מכל כל" – הגאולה האמיתית והשלימה, ובפשטות ובגשמיות – בהתאם לברכת המזון דבנ"י<ref>שהוא הברכה היחידה מן התורה (ברכות מח, ב. רמב"ם ריש הל' ברכות. סדר ברה"נ לאדה"ז בתחלתו). וגם להדיעות שברכת התורה היא מה"ת – אין זה קשור עם גשמיות העולם וארץ ישראל כ"כ כמו ברכת המזון ("ואכלת ושבעת גו'").</ref> (שבה מבקשים "בכל מכל כל"): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"<ref>עקב ח, י.</ref> – שמקבלים ארץ ישראל בפשטות, ותיכף באופן של ירושה וכיבוש וחלוקת הארץ, וכל בנ"י נמצאים שם "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"<ref>לשון הכתוב – מלכים־א ה, ה.</ref>, בגאולה האמיתית והשלימה,

ובאופן שזה פועל גם על העבר, דאע"פ שברגע זה ממש הרי משיח עדיין לא בא, הנה כאשר הוא יגיע ברגע שלאחרי זה – הוא ישנה (על ידי הכנסת האל"ף דאלופו של עולם<ref>ראה לקו"ת בהעלותך לג, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 431) ואילך.</ref>) גם את הרגעים שלפני זה (ד"גולה") שיהיו חלק מהגאולה.

י. ולסיכום:

בעמדנו ביום סגולה דערב ראש השנה ה'תשנ"ב, הי' תהא שנת נפלאות בכל – שהוא גם יום ההולדת של הצמח־צדק – ובסיום וחותם דחודש אלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי"<ref>שה"ש ו, ג. וראה אבודרהם סדר ר"ה ופירושה פ"א. ראשית חכמה שער התשובה פ"ד (קטו ב). פע"ח שער ר"ה פ"א. ב"ח לטור או"ח סתקפ"א (ד"ה והעבירו). של"ה במסכת ר"ה שלו (ריג, א). לקו"ת ראה (לב, א). ועוד.</ref>, עם כל חמשת הראשי תיבות דאלול כנגד ג' הקוים והעמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים, ותשובה וגאולה<ref>ראה לקו"ש חכ"ט ע' 272 ואילך, וש"נ.</ref> – הרי בודאי שבעמדנו במצב ד"ודודי לי" מברך הקב"ה כאו"א מישראל וכלל ישראל עוד בחודש אלול עם "בכל מכל כל", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"<ref>ברכה השלישית דברהמ"ז.</ref>, הן ברוחניות והן בגשמיות, והן בשניהם יחד, עד באופן שנעשים מציאות אחת.

וע"פ פס"ד הטור הנ"ל שכבר בערב ראש השנה בנ"י "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים" – הרי מובן שעוד בערב ראש השנה מקבלים כבר את ההתחלה דכל ההמשכות וההשפעות והאורות, ועאכו"כ – כל הכחות, הן ברוחניות והן בגשמיות.

ועוד והוא העיקר – שתיכף ו'''מיד''' ממש בערב ראש השנה זה, יום הולדת דהצמחצדק – מתגלה משיח צדקנו, באופן ד"מראה באצבעו ואומר זה"<ref>ל' חז"ל – שמו"ר ספכ"ג. וראה תענית בסופה.</ref>: הנה משיח כפי שנקרא "צמח", הנה משיח כפי שנקרא "צדק", הנה משיח כפי שנקרא "יוסף יצחק" (שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), ועוד ועיקר – הנה משיח כפי שנקרא "דוד מלכא משיחא", ביחד עם משה רבינו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ביחד עם ישראל הבעש"ט וכל רבותינו נשיאינו – ובאופן ד"מיד" (כנ"ל ס"ז), תיכף ומיד ממש.

ובפשטות – ש"וילך" כאו"א מישראל וכלל ישראל מהגלות לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים,

ו"וילך" כל בנ"י – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא י, ט.</ref> – תיכף ומיד – "ארו עם ענני שמיא"<ref>דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.</ref> – לארץ הקודש, וחוגגים שם את ראש השנה,

ושם גופא – בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש השלישי והמשולש, "מקדש אד' כוננו ידיך", ושם גופא – בקדש הקדשים, שבו נמצאת אבן השתי' שממנה הושתת העולם<ref>יומא נד, ב.</ref>

– אבן השתי' שקיימת בשלימות ובגלוי גם בזמן הזה בלי שינויים במקום קדש הקדשים בבית המקדש – שלכן ה"ז מחזק את הטענה והתביעה דבנ"י על הגאולה, בטענה שרואים כבר עכשיו בגלוי בעולם הזה התחתון את אבן השתי', שהיא היסוד של כל העוה"ז גם עכשיו – מכיון שהיא נותרה בשלימות ללא שינויים במקומה.

וביחד עם בית המקדש השלישי מתקיים "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"<ref>הושע ו, ב. וראה במפרשים שם.</ref>, חיים אמיתיים ונצחיים, החל מחיים כפשוטם – כתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחת מישראל, עם חיים בפשטות – גוף בריא ונשמה בריאה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ותיכף ומיד ממש כל זה עובר לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, בגאולה השלישית, שהיא גם כוללת את הגאולה העשירית, גאולה שאין אחרי' גלות<ref>מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.</ref> (כפי שאומרים זאת גם בסדר של פסח, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו.</ref>).

ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש, ובפרט שעומדים ביום סגולה דערב ראש השנה עם כל מעלותיו,

ובפרט שכאו"א ינצל בודאי יום זה להוספה בעניני צדקה ובכמה ענינים טובים, ובמיוחד – בהענין שהזמן גרמא – יום הולדת הצמח־צדק – ע"י הלימוד מתורתו וקיום הוראותיו.

וכאמור – ביום זה עצמו תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|ה]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים|ט]]