עריכת הדף "דבר מלכות שמחת תורה"

== משיחות ליל שמחת תורה קודם הקפות ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}
====– תרגום מאידית –====

א. לשמחת תורה ישנה שייכות מיוחדת עם הגאולה האמיתית והשלימה<ref>ולהעיר ממאחז"ל (תענית ח, ב) "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות" (נת' בד"ה גדול יום הגשמים דשמח"ת תער"ג (סה"מ תער"ב־ע"ו ע' קצח ואילך)), והרי שמח"ת הוא יו"ט שני של שמע"צ (יום התחלת הזכרת הגשמים), ועד שבארץ ישראל שמח"ת הוא ביום שמע"צ.

וכמרומז גם בשמו "שמיני (עצרת)" – ששמיני מורה על ענין הגאולה, כמאחז"ל (ערכין יג, ב) דכינור "של ימות המשיח שמונה". וראה כלי יקר ר"פ שמיני. לקו"ש חי"ז ע' 93 ואילך. ובכ"מ.</ref> ע"י משיח צדקנו<ref name=":0">ראה שיחת שמח"ת תרנ"ב (ספר השיחות תורת שלום ע' 2) – מלפני מאה שנה: "בש"ת הוא התגלות יחידה שבנפש, מעין לעתיד לבוא שלא ילמדו איש את רעהו". וראה לקמן סוף סעיף ג.</ref> – כפי שאומרים בפיוט ("שישו ושמחו בשמחת תורה") בשמחת תורה לאחרי קריאת התורה: "אגיל ואשמח בשמחת תורה בא יבוא צמח<ref>שמו של משיח (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. וראה זכרי' ג, ח. ו, יב ("איש צמח שמו". וכפי שאומרים גם בנוסח הושענות דהושע"ר)).</ref> בשמחת תורה"<ref>"משיח יבוא בזכות השמחה בתורה" (סידור יעב"ץ).</ref>.

ודבר זה מרומז גם בפסוקים שאומרים לפני הקפות ("שמביאים טעמים על השמחה"<ref>סה"מ תש"ד ע' 54.</ref>) – מ"אתה הראת" עד "כי מציון": הסיום – הפסוק האחרון – דכל י"ז (י"ז בגימטריא טוב, "אין טוב אלא תורה"<ref>אבות פ"ו מ"ג, הובא בסה"מ שם.</ref>) הפסוקים הוא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"<ref>ישעי' ב, ג.</ref>, שזו נבואה אודות ימות המשיח<ref>כמ"ש בהתחלת הענין "והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים גו' ונהרו אליו כל הגוים גו' והלכו עמים רבים גו' '''כי''' מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".</ref>.

ויש לומר, שזהו גם התוכן '''דכל''' י"ז הפסוקים<ref>נוסף לזה שתוכן הפשוט של כמה פסוקים קשור עם ענין הגאולה.</ref>, שכולם תלויים בהסיום – "כי מציון גו'": "כי" משמש (גם) בלשון "אם"<ref>ר"ה ג, א. הובא בפרש"י עה"ת לך יח, טו.</ref>, "כאשר"<ref>ראה פרש"י ר"ה שם: שמצינו בכמה מקומות אם משמש לשון כאשר.</ref>. ועפ"ז יש לפרש את "'''כי''' מציון גו'" שבסיום כל הפסוקים<ref>בישעי' שם "כי" משמש בלשון "דהא", בתור נתינת טעם למ"ש לפנ"ז "והלכו עמים רבים גו'". אבל בנדו"ד שהפסוק "כי מציון גו'" בא בהמשך לט"ז הפסוקים שלפניו – יל"פ (ע"ד הרמז עכ"פ) גם שה"כי" הוא מלשון "כאשר", והיינו בתור תנאי למ"ש בכל הפסוקים שלפנ"ז.</ref> – שכל הענינים שישנם ב(ט"ז) הפסוקים שלפנ"ז יקויימו (בשלימותם ובמילואם) "כי – כאשר – מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", שזה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה.

החל מהפסוק הראשון<ref>ואתחנן ד, לה.</ref> "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו": השלימות ד"אתה הראת לדעת גו'" שהיתה בעת מתן־תורה – תהי' לעתיד לבוא. כמו שאדמו"ר הזקן מבאר בתניא<ref>פל"ו (מו, א).</ref>, שלע"ל יהי' גילוי אלקות באופן של ראי' "בלי שום לבוש" ("ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"<ref>ישעי' ל, כ.</ref>), אשר "כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן־תורה כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, הראת ממש בראי' חושיית כו'" [ויש לומר שבזה מוסיף אדמו"ר הזקן ביאור איך ע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הזה<ref>כמבואר בהמשך הענין ברפל"ז, ש"תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז כו'", אשר עי"ז ש"'''כבר הי' לעולמים''' מעין זה בשעת מתן תורה", נמשך הכח לפעול כן ע"י "מעשינו ועבודתינו" (וע"ד מאחז"ל (סנהדרין צא, א) בנוגע לע"ל – "דלא הוי חיי דהוי חיי לא כ"ש").</ref> פועלים את (הגילוי אלקות באופן של ראי' ב)הגאולה], והשלימות בזה (שבמ"ת הי' רק "מעין זה") תהי' לע"ל, כאשר ("כי") "מציון תצא תורה גו'".

ועד"ז הפסוקים שלאחרי זה, שבכללות הם ביאור על החיבור דאלקות שלמעלה מהעולם עם העולם<ref>נתבאר בפרטיות בההתוועדות.</ref>, ששלימות ענין זה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה.

וכיון ששמחת תורה הוא מהמועדים בחודש תשרי<ref>ובזה גופא – הסיום והחותם של כל מועדי חודש תשרי, ש"בחודש תשרי יום שמח"ת כלל גדול יותר הכולל כל חודש החודש תשרי כו'" (סה"מ תרנ"ד ע' לו. תש"ב ע' 49).</ref>, שהינם מועדים<ref>ראה סה"מ תקס"ו ע' שעט. אוה"ת סוכות ע' א'תשנו. ברכה ע' א'תתסו. סה"מ תרנ"ד שם. תרנ"ו ע' רעח. תש"ב שם.</ref> כלליים על כל השנה כולה<ref>ובא בהמשך לשמיני עצרת הקשור במיוחד עם הגאולה (כנ"ל הערה 1), ושמיני מלשון שומן (נסמן בס' המאמרים־מלוקט ח"ב ע' קמ), הוא ה"אסענצייע"* של כל הענינים.

'''<nowiki>*</nowiki>) כן הובא הלשון (באידיש) במאמרי חסידות (אוה"ת בלק ע' תתקכו, בשם אדה"ז), אף ש(רובם) נכתבו בלשון הקודש [לא כמו אמירתם בלשון אידיש, כהובא באגה"ק סכ"ה בנוגע להבעש"ט. – ולהעיר שהר"ת שם הוא "בל"א", ויש לפרשו "בלשון אידיש" (ולא "בלשון אשכנז"), המורה על הפיכת לשון זו ללשון יהודית ("אידיש"), השייכת ליהודים ("אידן"), ולא "זשאַרגאָן", שפירושו – שהלשון טפילה ללשון אחרת].'''</ref> – מובן, שהדגשת ענין הגאולה ומשיח שבשמחת תורה נמשכת אח"כ על ובכל השנה כולה.

ובהדגשה מיוחדת בשנה זו – שנת ה'תשנ"ב, ר"ת '''ה'''י' '''ת'''הא '''ש'''נת '''נ'''פלאות '''ב'''ה<ref>"בה" דייקא, דאע"פ ש"נפלאות" (מלשון פלא) הן בבחי' הבדלה, ה"ה נמשכות "בה", בבחי' פנימיות.</ref>, שכוללת לכל לראש את נפלאות הגאולה<ref>להעיר ש"נפלאות" הוא נו"ן פלאות (זח"א רסא, ב). שרומז לשנת היובל (שהיא שנת החמישים), אשר גם זה הוא מהחידושים לע"ל אפילו לגבי יצי"מ ("נפלאות" – נו"ן פלאות – גם בערך להנפלאות דיצי"מ (ראה אוה"ת נ"ך עה"פ ע' תפז. וש"נ)). כי אף שגם בכיבוש יהושע נהגו היובלות, כיון שאז היו "כל יושבי' עלי'" (ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח), מ"מ השלימות ד"כל יושבי' עלי'" – כל בנ"י מכל הדורות כולם – תהי' דוקא לע"ל, כאשר יחיו המתים.

ולהעיר, שענין זה נרמז גם בהר"ת דאות ב' – "בכל מכל כל", שהוא בגימטריא "'''קבץ'''" (ראה חי' חת"ס לב"ב יז, א).</ref>. ובפרט ע"פ המדובר כמ"פ לאחרונה, שלפי כל הסימנים נמצאים אנו כיום על סף הגאולה, כאשר "הנה זה (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>, ותיכף ומיד רגע לאח"ז – '''כבר''' בא.

ב. ומזה מובן גם בנוגע לעבודת בנ"י הנדרשת בשמחת תורה, והמשכה במשך כל השנה כולה, ובמיוחד בשנה זו – עבודה שחדורה עם ענין הגאולה ומשיח. היינו, שהנהגתו של יהודי בכל הענינים בחיי היום־יום שלו גם בזמן הזה תיכף ומיד לפני הגאולה – היא מעין ובדוגמת חיי והנהגת בנ"י בימות המשיח ממש.

[וזוהי גם ההדגשה המיוחדת בתקופה האחרונה בהנוגע להלימוד ד"הלכתא למשיחא"<ref>להעיר, שבשמח"ת שנה זו מסיימים לימוד ספר הרמב"ם (כפי שנחלק לג"פ ליום), שב' פרקים האחרונים שבו* תוכנם הלכות מלך המשיח, עד לסיומם ממש בפסוק (ישעי' יא, ט) "כי מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים". ו"מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח "מרשות" לחתן בראשית) – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו'", שזהו ע"ד "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", ראה לקמן בפנים.

'''<nowiki>*</nowiki>) חלק משיעור רמב"ם היומי דשמח"ת, שקשור ושייך לתוכן היום, כנ"ל ס"א.'''</ref>, ההלכות שנוגעות לחיי בנ"י בזמן הגאולה<ref>ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 93־690 (לעיל ע' 5־292).</ref>].

אחד הענינים העיקריים לעתיד לבוא – הוא (כמובא לעיל מהתניא) שאז תהי' השלימות ד"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו": בכל העולם כולו יתגלה איך שאין שום מציאות אחרת זולתו ית', "אין עוד מלבדו".

ובדוגמת זה נדרש גם בחייו של יהודי – שיחוש וירגיש בכל עניניו ממש, ש"אין עוד מלבדו". זאת אומרת: מלבד זאת '''שהכוונה והתכלית''' דכל עניני העולם היא אלקות, ובמילא עבודתו היא באופן ש"כל מעשיך לשם שמים"<ref>אבות פ"ב מי"ב. רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.</ref>, ו"בכל דרכיך דעהו"<ref>משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.</ref>, אבל ישנה מציאות של "חול", "מעשיך" ו"דרכיך" (אלא – שתכליתם הוא קדושה), אלא יתירה מזו: שעניני העולם עצמם הם אלקות, ובמילא לא "נרגשת" מלכתחילה שום מציאות כלל, כי "אין עוד מלבדו".

ויש לומר, שזוהי ההוספה והחידוש בהגירסא במשנה וברייתא<ref>סוף קידושין.</ref> "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"<ref>כ"ה גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי־היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ"ד) במשנה וברייתא הנ"ל. וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל"ש ירמי' רמז רעו.</ref>, לגבי הגירסא הנפוצה "אני נבראתי לשמש את קוני": "אני נבראתי כו'" – מדגיש, שישנה מציאות שנבראה, אלא שכל הכוונה והתכלית של בריאתה היא לא יותר מאשר "לשמש את קונו": "אני לא נבראתי כו'" פירושו<ref>להעיר מתוד"ה מתני' (מנחות פג, סע"ב) דהלשון "לא . . אלא" היינו לעיכובא.</ref> – שמציאות של אדם כשלעצמה לא קיימת כלל ("אני '''לא''' נבראתי"), הענין היחידי שישנו – הוא "לשמש את קוני"<ref>דוגמא לדבר – החילוק בין זהב ותחש, דאף ששניהם נבראו בשביל המשכן (והמקדש), הרי בנוגע לזהב אמרו חז"ל (ב"ר פט"ז, ד. שמו"ר רפל"ה) "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל ביהמ"ק", והיינו שבזהב קיימת האפשריות להשתמש בו בעניני חול ("לא הי' '''העולם''' ראוי כו' אלא כו'"), משא"כ בנוגע לתחש – הרי "'''לפי שעה''' נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן" (שבת כח, ב), היינו שכל מציאותו אינה אלא ההשתמשות בו בשביל המשכן.</ref>.

– ועפ"ז אולי יש לומר הביאור בהעיכוב המבהיל של הגאולה – שהוא מצד זה שהיתה חסרה אצל בנ"י שלימות בדרגת העבודה באופן ד"אני '''לא''' נבראתי '''אלא''' לשמש את קוני", שדוקא עי"ז מגיעים להגאולה אשר תהי' באופן זה (ד"אין עוד מלבדו")<ref>עפ"ז אולי יש לבאר הדיוק בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר (שיחת שמח"ת תרפ"ט) "צריכים רק לצחצח את הכפתורים": ענין הכפתור הוא – שמחבר שני חלקי הבגד, שאף שמצ"ע יתכן ענין של פירוד ביניהם, הרי ע"י הכפתור מתחברים ומתאחדים יחדיו.</ref>. – אבל עכשיו כבר הוסר גם עיכוב זה, ובמילא הרי "הכל מוכן לסעודה", סעודת לויתן ושור הבר ויין המשומר<ref>ראה ברכות לד, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.</ref> בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ג. להאמור לעיל ישנה שייכות מיוחדת לילדי בנ"י, תינוקות של בית רבן, כמאמר חז"ל<ref>שבת קיט, ב.</ref>: "אל תגעו '''במשיחי'''<ref>דברי הימים־א טז, כב.</ref> אלו תינוקות של בית רבן".

אחד הביאורים בזה (נוסף להפירוש במפרשים<ref>"שדרך תינוקות למושחן בשמן" (פרש"י), או "ע"ש גדולתן וחשיבותן כדאמרי' למשחה לגדולה, כדמסיק שאין בהן הבל של חטא" (חדא"ג מהרש"א).</ref>): חינוך תינוקות של בית רבן צריך להיות באופן שהתינוקות נעשים חדורים לגמרי בתוך תוכם עם הענין והנקודה של "משיח"<ref>להעיר, שבגמ' שבת שם לפנ"ז מובא המאמר ד"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תשב"ר", שמזה מובן, שע"י הלימוד דתשב"ר נפעל '''בנין''' ירושלים, שהרי כשבטלה הסיבה בטל המסובב. ועפ"ז תומתק עוד יותר השייכות ד"משיח" '''בפשטות''' לתשב"ר.</ref>, כך, שכאשר רק מעיפים מבט על ילד יהודי, מה רואים? – משיח!

כל מציאותם היא "משיח" – הגילוי ד"אתה הראת גו' אין עוד מלבדו".

ויש לקשר זה גם עם העובדה שבשמח"ת – הקשור במיוחד עם משיח כנ"ל – מצינו הדגשה במנהג ישראל, שגם תשב"ר חוגגים ורוקדים עם התורה (וע"י שמחתם הרבה בשמח"ת – מתגלה עוד יותר איך שהם "משיחי"<ref>להעיר דמשיח אותיות ישמח (בעה"ט פינחס כה, יב).</ref>).

ואדרבה: כיון שעיקר השמחה דשמחת תורה אינה ע"י '''לימוד''' התורה, אלא דוקא באמצעות ריקוד עם התורה – ריקוד עם ספרי התורה כפי שהם מכוסים במפה ומוכתרים בכתר תורה, שאז בכלל לא '''שייך''' ללמוד בהם – הרי מובן, שאז מודגשת בעיקר שייכותה של התורה '''לכל''' בנ"י – מהגדולים ועד הקטנים והכי קטנים – '''בשוה''' ממש.

ויש לומר, שזה גם קשור עם השייכות והגילוי המיוחד של משיח בשמחת תורה – שאודות ימות המשיח נאמר ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"<ref>ירמי' לא, לג.</ref>; ולכן גם ההנהגה בשמחת תורה היא מעין ובדוגמת זה<ref name=":0" />.

ד. וענין זה מודגש במיוחד בתינוקות של בית רבן דדורנו זה – שנקראים (בהסכמת גדולי ישראל) בשם "צבאות השם":

השם "צבאות השם" מורה – שהילדים מסורים ובטלים לגמרי להקב"ה, בדוגמת (ויותר מ)"חיילים" אל "מפקדיהם". ועד כלשון הכתוב ביצי"מ<ref>בא יב, נא.</ref> – "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים '''על''' צבאותם", אף נעלה יותר מהמדידות וההגבלות ד"צבא"<ref>כולל גם לא ההגבלות של צבא ישראל – דוקא מבן עשרים שנה ומעלה, שהרי ב"צבאות השם" נכללים כל ילדי ישראל, גם התינוקות שזה־עתה יצאו לאויר העולם* (ע"י ה"שיר המעלות" וכיו"ב שמסביבם). ויתירה מזו י"ל – אפילו עובר במעי אמו (ש"מלמדין אותו כל התורה כולה" – נדה ל, ב), ע"ד ובדוגמת ב"צבאות השם" שיצאו מארץ מצרים – ש"אפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה" (סוטה ל, ב).

'''<nowiki>*</nowiki>) וע"ד שבט לוי שנמנה "מבן חודש ומעלה" ועד "מן הבטן" (במדבר ג, טו ובפרש"י שם. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 251 ואילך. ע' 256 ואילך).'''</ref>.

ומזה מובן, שבילדי ישראל – ילדים וילדות – דדורנו זה, ניכר עוד יותר בגלוי איך שהם "משיחי", "משיחי" דהקב"ה עצמו. שזה נעשה הכנה והקדמה קרובה להתגלות המשיח הכללי דכל בנ"י, בגאולה האמיתית והשלימה.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו.</ref>: כשם שאז "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"<ref>בא יב. מא.</ref>, כך "צבאות השם" דדורנו זה יצאו מגלות זו לגאולה האמיתית והשלימה ותיכף ומיד ממש.

וכולל ובמיוחד ילדי בנ"י הנמצאים כעת פה, שהתחנכו – בשנה שעברה ובודאי ימשיכו בזה – באופן שכאשר מעיפים עליהם מבט רואים "משיח". ובפרט כשילדים אלה רוקדים בהקפות דשמיני עצרת ושמחת תורה.

ה. וכיון שכך – ובכדי לזרז יותר את הגאולה, שתבוא בהקדם הכי אפשרי עד תיכף ומיד ממש – הרי מתאים, שכל התינוקות של בית רבן הנמצאים כעת כאן יאמרו (כאו"א מהם וכולם יחד) "לחיים".

וגם המחנכים, המלמדים והמנהלים של "צבאות השם" ישתתפו בזה ע"י שינגנו (ביחד עם הילדים) את הניגון הקשור עם "צבאות השם" [כמנהג העולם שלצבא יש "הימנון" ("מררש"), ניגון משלהם; והרי צ"ל "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'"<ref>שמו"ר פמ"ז, ה. ועד"ז בב"ר פמ"ח, יד. וראה גם ב"מ פו, ב.</ref>]. ובודאי כל הקהל יסייע בזה, ויחשיבו זאת כזכות עבורם, כיון שע"י הילדים נמשך גם בהם התואר שבו מכונים הילדים – "משיחי"<ref>וכידוע שבכאו"א מישראל ישנו ניצוץ משיח (מאור עינים ס"פ פינחס).</ref>.

ומזה שואבים אח"כ כח לעבודה במשך כל השנה (כנ"ל שמשמח"ת נמשך על כל השנה) – ובמיוחד אצל מחנכים ומנהלים בכלל, ובפרט אצל השלוחים של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – שעבודתם ושליחותם המיוחדת היא הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – ובמיוחד – העבודה והשליחות להביא את משיח צדקנו בפועל ממש<ref>ולהעיר ש"שליח" בצירוף עשר (כחות) הוא בגימטריא "משיח" – ראה בארוכה משיחות ליל שמח"ת תשמ"ו (לקו"ש חכ"ט ע' 358 ואילך).</ref>, כולל – ע"י שימת הדגשה מיוחדת על ענין החינוך של ילדי ישראל הנקראים "משיחי".

ויהי רצון, שכאו"א מישראל וכלל ישראל, כולל – ילדי ישראל, יחגגו את ההקפות דשמח"ת ביחד עם הקב"ה בעצמו – כמאמר חז"ל<ref>תענית בסופה.</ref> "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים . . וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו' ואמר<ref>ישעי' כה, ט. אחד מי"ז הפסוקים שאומרים קודם הקפות (וראה לעיל ס"א).</ref> ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". ותיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|ה]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים|ל]]