עריכת הדף "לקוטי שיחות חלק ל/י"ט כסלו"

{{עריכה}}{{לקוטי שיחות חלק ל}}

== לקוטי שיחות חלק ל/י"ט כסלו ==
א. מסופר<ref>[[בית רבי]] חלק א, פרק טז (בהערה).</ref>, שבהיות רבינו הזקן במאסר, באו פ"א לבקרו רבותיו מעלמא דקשוט — רבו הרב המגיד והבעש"ט נ"ע. ושאל אותם רבינו הזקן למה מגיע לו שישב במאסר ומה תובעים ממנו? והשיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי<ref>וצע"ק מסה"מ תש"ט (ע' 91) שסיבת המאסר הוא הקטרוג על אשר אינו מבאר את תורת החסידות בלבושי השגה כו'.</ref> כו', ושאל אותם: וכאשר אצא מכאן — האם אפסיק מלומר דברי חסידות? והשיבו לו: כיון שהתחלת אל תפסיק, ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר. ע"כ תוכן הסיפור. כלומר: מאסרו של רבינו הזקן למטה (בגשמיות), נשתלשל ובא מהקטרוג למעלה<ref>וכמבואר ג"כ בכו"כ שיחות ומכתבים של רבותינו נשיאינו.</ref> על ריבוי דברי חסידות שאמר ובגילוי כו'; ולכן נתעורר אצלו ספק אולי צריך להפסיק הנהגתו, ועל זה הורו לו רבותיו שאדרבה, "לכשתצא תאמר יותר". ולכאורה זה דורש ביאור: קטרוג מסוג זה כבר הי' בזמן נשיאותו של הרב המגיד, וכידוע<ref>"[[התמים]]" ח"ב ע' מט [עב, א]. אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.</ref> הסיפור אודות הקטרוג אז וסיבתו, שפעם "מצאו כתב של חסידות שהתגלגל במקום בלתי ראוי כו' ונעשה קטרוג למעלה על המגיד שמפרסם עניני רזין דרזין באופן דתשתפכנה<ref>[[איכה]] ד, א.</ref> אבני קודש בראש כל חוצות — ורבינו הזקן ביטל את הקטרוג ע"י שהביא משל מבן מלך שנחלה במחלה מסוכנת, שלא מצאו לה אלא תרופה אחת: לקחת את האבן היקרה הקבועה בכתר מלכותו של המלך, שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך, לשחקה ולערבה במים, ולשפוך מתערובת זו לבין שפתיו של בן המלך, בתקוה שכולי האי ואולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו וכו' ותציל את חייו — שכן הוא גם בנדו"ד, אשר פרסום רזי התורה (האבן היקרה שבכתר המלך) כדאי הוא להציל את חיי בן המלך (עם ישראל)". ועפ"ז — אם כבר בימי המגיד ביטל רבינו הזקן את הקטרוג על גילוי דברי חסידות, על ידי ההסברה שפירסום והפצת החסידות הוא דבר מוכרח ביותר, ענין של פיקוח נפש, הנוגע להצלת חייו של בן המלך — עאכו"כ כשעבר עוד שלב ב"ירידת הדורות"<ref>דאם ראשונים כמלאכים כו' (שבת קיב, ב (ושם: כבני מלאכים)).</ref>, ומן הסתם ירד מצבו (הרוחני) של בן המלך, הרי בודאי ובודאי שהפצת דברי חסידות (שחיקת האבן היקרה שבכתר המלך) הוא הכי הכרחי להצלת חיי נפשו של בן המלך. ומה נשתנה בעת נשיאותו של רבינו הזקן, ששוב נתעורר עליו הקטרוג בגלל ריבוי דברי החסידות שהשפיע בגילוי — ועד שנתעורר ספק אצלו [למרות שהוא הוא שביטל קטרוג דומה על המגיד ע"י המשל דשחיקת האבן היקרה שבכתר המלך] שאולי יש לו למנוע מלומר דברי חסידות, והוזקק להוראה מפורשת מרבותיו ש"אדרבה, לכשתצא תאמר יותר"?
ב. ויובן זה בהקדים ביאור דברי האריז"ל<ref>ראה הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נדפסה ג"כ בהוספה לקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע). ועוד.</ref> ש"דוקא בדורות אלו<ref>ל' אדה"ז — תניא אגה"ק סכ"ו (קמב, ב). — ואולי צ"ל אלה*.

* כלשון תורה (אף שבל' חכמים רגיל "אלו").</ref> האחרונים מותר ומצוה<ref>ראה תניא קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח (קנו, ב) שהיא "מצוה רמה* ונשאה ואדרבה עולה על כולנה".

* כצ"ל — ראה לוח התיקון לתניא שם.</ref> לגלות זאת החכמה" — אף שבדורות הראשונים היתה חכמת הקבלה "נסתרה<ref>ל' אדה"ז בתניא שבהערה 8.</ref>. . ונעלמה מכל תלמידי חכמים כ"א ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמ'<ref name=":0">חגיגה יא, ב ואילך. שם יג, א.</ref>"— דלכאורה: מכיון שהורו חז"ל ש"דברים שהן כבשונו של עולם ("סתרו של עולם") יהיו תחת לבושך"<ref>[[חגיגה]] יג, א ופרש"י שם.</ref>, וע"פ דין הגמ'<ref name=":0" /> יש כמה תנאים והגבלות באופן גילוי חכמה זו (וכן נפסק להלכה ברמב"ם<ref>הל' יסודי התורה ספ"ב. שם פ"ד הי"א ואילך.</ref>) — איך הותר בדורות אחרונים "לגלות זאת החכמה"? והביאור בזה — ובהקדים: מובן, שהתנאים וההגבלות בלימוד חכמת האמת אינם מפני איסור מצד החפצא דתורה (שחלק זה שבתורה — צריך בעצם להיות בהסתר), אלא מפני חסרון בהגברא, דכיון שרוב בנ"א אינם יכולים לעמוד על דברים אלה, לכן לימוד זה עלול להביא לידי היזק (ע"ד "לא<ref>יומא עב, ב.</ref> זכה נעשית לו כו'"). אבל מצד החפצא דתורה, הרי חכמה זו היא חלק מתורתנו הקדושה השייכת לכאו"א מישראל — "מורשה קהלת יעקב"<ref>ברכה לג, ד. וראה רמב"ם הל' ת"ת רפ"ג.</ref>, וכל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד אותו<ref>כפסק אדה"ז בהל' ת"ת שלו פ"א ס"ד — ראה לקמן בסוף השיחה.</ref> (כמו שמחוייב ללמוד שאר כל התורה כולה). ובפרט ע"פ דברי הרמב"ם בסוף ספר היד<ref>הל' מלכים ספי"ב.</ref>, וז"ל: "ובאותו הזמן. . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר<ref name=":2">ישעיה יא, ט.</ref> כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הרי להדיא, שבימות המשיח יהי' עסק כל העולם לדעת את ה', היינו ש(עיקר) עסק התורה אז<ref>ראה בכ"ז — אגה"ק סו"ס כו. עיי"ש.</ref> לא יהי' בלימוד הלכות התורה הנגלות לנו ולבנינו, אלא בידיעת הבורא, "דברים הסתומים", וזה יהי' "עסק כל העולם", ובאופן ד"כמים לים מכסים", ומובן שלא יהיו ההגבלות ד"אין דורשין. . (אפילו) ביחיד אא"כ כו'"<ref>משנה חגיגה רפ"ב. רמב"ם הל' יסוה"ת שם.</ref>. ולכאורה ה"ז היפך פסק הרמב"ם עצמו ע"ד התנאים וההגבלות בלימוד חכמות אלו (והרי גם בימות המשיח לא תתבטל שום הלכה כו' מהלכות התורה)? ועכצ"ל, שכל האיסור מלכתחילה אינו אלא מפני שבזמן הזה אא"פ לרוב בני אדם לעמוד על חכמות אלו, ולכן קבעה תורה תנאים מסויימים בלימוד זה; אבל לימות המשיח, שאז "לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות"<ref>ל' הרמב"ם הל' מלכים שם.</ref>, וכאו"א יהי' במצב שיוכל להתעמק כראוי בענינים אלו, הרי בזה יהי' "עסק כל העולם — לדעת את ה' בלבד".

אבל, בדורות האחרונים מצוה לגלות זאת החכמה (למרות התנאים וההגבלות כו') — וי"ל בזה שני ביאורים<ref>בהבא לקמן — ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 282. ח"כ ע' 172. וש"נ. ועוד.</ref>: א) ע"ד מ"ש הרמב"ם בפתיחה לספרו מורה הנבוכים<ref>ב"צוואת זה המאמר" בסופה. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 32 ואילך.</ref>, שהטעם שכתב ספרו זה, שיש בו "ענינים נסתרים", הוא "אמרם<ref>[[גיטין]] ס, א.</ref> בכמו זה הענין — עת<ref>תהלים קיט, קכו.</ref> לעשות לה' הפרו תורתך", והיינו, דהיות בנ"י במצב של "נבוכים" הכריח אותו לגלות "ענינים נסתרים" כדי להציל "נבוכים" בעניני אמונה כו'. ועד"ז הוא בנוגע לגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים — שזהו בגדר "עת לעשות לה' הפרו תורתך": גודל הירידה של הדורות האחרונים, שנתמעטו הלבבות וכו', וכן מצד מצב העולם בכללותו, שהרע בדורות אלה הוא בהתגברות יתירה, מהווה הכרח רב לגלות זאת החכמה, פנימיות התורה, שהיא מעוררת את הכחות הפנימים הנסתרים שבנשמת האדם, הנותנים לו עזר וסיוע להתגבר על חשכת הגלות מבחוץ ועל המניעות שמבפנים, להתעורר באהבת ה' ויראתו כו' ולעבדו בלב שלם<ref>ראה בארוכה בזה — קונטרס עץ החיים (לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע) פי"ג, ובמכתבו הנדפס בהוספה שם (ע' 82 ואילך). ועוד.</ref>. ב) מצינו כמה ענינים שבאים בתור הכנה לימות המשיח, ובלשון הרמב"ם<ref>הל' מלכים פי"ב ה"ב (בנוגע לאליהו). וראה שם פי"א ה"ד (אלא שברוב הדפוסים נשמט ע"י הצנזור) "ליישר דרך למלך המשיח" (אפילו ע"י ענין שלילי ביותר, ועאכו"כ — להבדיל — שכן צ"ל בנוגע לחכמת התורה).</ref> "ליישר ישראל ולהכין לבם" לימות המשיח, וכ"ש וק"ו שכן צ"ל בנוגע לענינם העיקרי של ימות המשיח — "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח. . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה"<ref>ל' הרמב"ם שם פי"ב ה"ד. ועד"ז בהל' תשובה פ"ט ה"ב.</ref>, שיוכלו לעסוק בהשגת "דעת בוראם" — שצריכים "ליישר ישראל ולהכין לבם" לכך<ref>וי"ל ההכרח "ליישר ישראל ולהכין לבם" למצב של ימוה"מ — כי בלי הכנה זו, הרי שינוי עצום כזה באופן פתאומי ה"ז בגדר ביטול "מנהגו של עולם", ולדעת הרמב"ם גם לימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" (הל' מלכים רפי"ב. ועד"ז הל' תשובה ספ"ט). ואכ"מ.</ref>, וזהו על ידי גילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים דוקא. ג. בהתאם להחילוק בין שני הביאורים בטעם גילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים — ישנם שני אופנים גם באופן הגילוי, ע"ד שני האופנים שבנגלה דתורה — משנה וגמרא: א) גילוי פנימיות התורה באופן שהעיקר הוא ידיעת נקודת הענין בקיצור, ע"ד לשון המשנה שהוא "דבר<ref>ל' הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (ד"ה אח"כ ראה להסתפק — בתחלתו).</ref> קצר וכולל ענינים רבים". ב) הגילוי באופן מבואר ומוסבר בהרחבה, ע"ד אריכות הביאור והשקו"ט שבגמרא, ובלשון הזהר<ref>תקו"ז ת"ו בסופו.</ref> — "יתפרנסון", וכמבואר במפרשי הזהר<ref>כסא מלך לתקו"ז שם. הקדמת מקדש מלך לזהר. — וראה ג"כ שער ההקדמות (הנ"ל הערה 7).</ref>, דהיינו שעניני חכמת האלקות מפורשים ומוסברים בהבנה והשגה (לא כהלומד לגירסא), שאז הלימוד הוא בגדר "פרנסה", כמבואר בתניא<ref>פ"ה (י, רע"א).</ref> שע"י לימוד התורה "היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים — נעשה מזון לנפש".
[ויש לומר, שבזה יש לתווך דברי אדמו"ר הזקן אודות לימוד חכמת הקבלה, שנראים כסותרים לכאורה זא"ז: אחז"ל<ref>[[קידושין]] ל, א.</ref> — וכן נפסק להלכה<ref>רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"איב. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"א.</ref> — שחייב אדם לשלש זמן לימודו — שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. ופסק אדה"ז בהל' ת"ת שלו<ref>שם בסוף הסעיף.</ref>, ד"חכמת הקבלה תחשב בכלל שליש בתלמוד" (ומיוסד על פסק הרמב"ם<ref>הל' ת"ת שם הי"ב — "לפ"ד ש"ך" (ל' אדה"ז שם) — ראה ש"ך יו"ד שם סק"ו בנוגע לחכמת הקבלה (ובדרישה לטיו"ד שם (שהובא בש"ך) — ד"פרדס. . חקירות עיונית אלקית").</ref> ש"הענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן"); ואילו בספרו לקו"ת<ref>ויקרא — ביאור ד"ה ולא תשבית פ"ד וה'. לקו"ת שה"ש ד"ה לריח שמניך (הא') ספ"ב. וראה גם ביאוה"ז בראשית ב, ד (ולהצ"צ שם — ע' תרכ).</ref> מבאר אדה"ז (ובשקו"ט ע"ד הנגלה) "דלימוד הזהר וכהאריז"ל הוא בכלל שליש במקרא"<ref name=":1">ל' הלקו"ת שה"ש שם (ג, סע"ג).</ref>, "שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה<ref>ראה לקו"ת שם (ויקרא ה, ד. שה"ש ג, סע"ג) בנוגע למדרש רבה כו' (והתיווך עם מ"ש בהל' ת"ת שם).</ref> ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות כו'"<ref>ל' הלקו"ת ויקרא שם (ה, רע"ג).</ref>, "וה"ז<ref name=":1" /> כעין לימוד המקרא שהוא קורא בשמותיו של הקב"ה אע"פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן. . וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע"ח". וע"פ הנ"ל שיש שני אופנים בלימוד פנימיות התורה יש לתווך, שאם לומד<ref>נוסף על החילוק אם לומד פירוש המקראות (שבספרי קבלה כו') — שזהו בכלל מקרא (ראה הערה 40), או ששקו"ט בהבנה והסברה.</ref> רק נקודות הענינים (ע"ד דברים קצרים שבמשנה) ה"ז בכלל "מקרא"<ref>מכיון שיש בזה רק ידיעת המציאות לחוד (משא"כ ידיעת ההלכות שבמשנה) — כנ"ל בפנים מלקו"ת (ע"ש באורך). וע"פ המבואר בפנים י"ל, שאפשר להיות ג"כ לימוד פנימיות התורה ע"ד לימוד הלכות פסוקות שבמשנה ותלמוד — שליש במשנה.</ref>, משא"כ כשלומד בהבנה והסברה ובפרטיות, ובמיוחד — כשמשיג הענין ונתפס בשכלו ונעשו לאחדים<ref>ועפ"ז, רק "לימוד הזהר וע"ח" (בפ"ע) הוא בכלל ה"שליש במקרא" — כי בספרים אלו עצמם אין ביאור והסברה בהרחבה כו' (משא"כ כפי שעניני פנימיות התורה נתבארו בתורת חסידות חב"ד, ע"י משלים וכו'). אלא שצע"ק, כי בלקו"ת שם משמע, שזה גופא שאין בזה השגת המהות אלא ידיעת המציאות לבד ה"ה בכלל מקרא, והרי הגבלה זו היא "אפילו לגדולי החכמים" (לקו"ת שה"ש שם). ואכ"מ.</ref>, ה"ז ע"ד "שליש בתלמוד"<ref>ועפ"ז צ"ל לכאורה, דמ"ש הרמב"ם (כנ"ל) ש"הענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן" — זהו רק כשלומדם בהבנה והסברה ובפרטיות*, משא"כ כשלומד רק נקודות הענינים בכללות* ה"ז בכלל מקרא (או משנה — ראה הערה 43). 

* כמשנ"ת במק"א ("הדרן על הרמב"ם" (קה"ת, תשמ"ה) הערה 6. לקו"ש חכ"ו ע' החילוק בין "לטייל בפרדס" (ל' הרמב"ם הל' יסוה"ת ספ"ד) ו"נכנסו לפרדס". ע"ש.</ref>, שהוא לימוד טעמי ההלכות כו', עד ללימוד בעיון להבין דבר מתוך דבר וכו'<ref>ראה רמב"ם ואדה"ז (ובקו"א) הל' ת"ת שם.</ref>].

וי"ל ששני אופנים אלו באופן הלימוד, תלויים בב' הטעמים הנ"ל על גילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים<ref>להעיר גם ממשנ"ת בד"ה וכל בניך תשמ"א פ"ז (סה"מ מלוקט ח"ב ע' קצדה) בביאור שני הענינים בלימוד פנימיות התורה — (א) שמביאה ללב שלם, בירור המדות; (ב) הלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמו (שלמעלה מבירורים). ע"ש.</ref>: ע"פ הטעם משום "עת לעשות לה'", בשביל פיקוח נפש (ברוחניות), מפני התגברות החושך וירידת הדורות — מספיק גילוי פנימיות התורה באופן של נקודות ובקיצור בתכלית, כי גם "נקודה" של פנימיות התורה, "המאור שבה"<ref>פתיחתא לאיכ"ר ב. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז (ובקרבן העדה שם (וכן ביפה ענף לאיכ"ר) — שקאי על "סודות החכמה").</ref>, בכחה להחיות נפשות (וכיון שזה מספיק — הרי אין לגלות יותר); משא"כ גילוי פנימיות התורה כדי "ליישר ישראל ולהכין לבם" לגילוי פנימיות התורה שיהי' "באותו הזמן" — הרי כיון שאז תהי' השגה גמורה בידיעת השם, "כפי כח האדם"<ref>ל' הרמב"ם הל' מלכים ספי"ב. וראה לקו"ש חכ"ז ע' 241.</ref> ועד "כמים לים מכסים", הרי מובן, שגם ההכנה לזה בדורות האחרונים צ"ל ע"ד זה דוקא. ד. ע"פ כל הנ"ל יתבאר היטב הסיפור הנ"ל אודות הקטרוג ע"ז שרבינו הזקן אמר דברי חסידות בריבוי כו': החידוש באופן גילוי החסידות על ידי רבינו הזקן לגבי הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם — יש לראות בפשטות כשלומדים תורת החסידות שנתגלתה לנו, שעניני חסידות שנתגלו ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם הם באופן של "נקודות" ובקיצור, ע"ד לשון המשנה שהיא דבר קצר, משא"כ ביאור הענינים שבתורת חסידות חב"ד שנתגלה על ידי רבינו הזקן הוא באופן של "הרחבה" ושקו"ט, שבמאמרי ותורת חסידות שלו (החל מספר התניא) ביאר עניני תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, וכשמה — "חסידות חב"ד". ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, י"ל שהוא שגרם לקטרוג החדש על רבינו הזקן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג על המגיד על ידי הסברת המשל משחיקת אבן יקרה שבכתר המלך בשביל הצלת חיי בן המלך. ובביאור יותר: במשל רבינו הזקן ע"ד הצלת חייו של בן המלך ע"י שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך — מודגש הצורך שתכנס לכה"פ "טיפה אחת" לפיו של בן המלך, אשר טיפה זו תציל את חייו של בן המלך. ודוגמתו בנמשל — גילוי החסידות (פנימיות התורה, האבן הכי יקרה שבכתר המלך) עכ"פ באופן של נקודה ("טיפה אחת"), וכנ"ל, שגם נקודה אחת של פנימיות התורה יש בכחה להחיות את בן המלך. וראי' לדבר — גילוי החסידות באופן של נקודה, ע"י הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לדורותם — הועיל ופעל להחיות את בן המלך, והעמיד יראים ושלמים לאלפים ולרבבות כו'. אבל כאשר רבינו הזקן התחיל לגלות את תורת החסידות (לא רק באופן של נקודה, "טיפה אחת", אלא) באופן של הרחבה, ע"י תורת חב"ד — אזי נתחדש הקטרוג למעלה, שהרי גילוי החסידות באופן של הרחבה, בהבנה והשגה דתורת חב"ד אינו (לכאורה) דבר המוכרח להצלת חייו של בן המלך.

וי"ל שזהו הטעם שנתעורר ספק אצל רבינו הזקן שאולי צריך להפסיק מגילוי דברי חסידות באופן כזה, וע"ז הורו לו רבותיו, שע"י מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה<ref>ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קמז (נדפס ג"כ בהוספה לקונטרס החלצו — תרנ"ט).</ref> שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה, "ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר" — כדי "ליישר ישראל ולהכין לבם" לגילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"<ref>ל' רש"י שה"ש א, ב.</ref> של תורה שיתגלו בביאת המשיח ועד כמים לים מכסים. ה. והמעשה הוא העיקר: לאחרי שניתנה ההוראה של הבעש"ט והמגיד לרבינו הזקן, שלא זו בלבד שלא יפסיק ח"ו מלומר דברי חסידות, אלא אדרבה, שיוסיף עוד יותר — הרי מובן, שזוהי הוראה לכאו"א מישראל, שחייב להכין את עצמו ל"אותו הזמן" ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" — על ידי לימוד פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה דוקא. ומזה מובן, שגם מי שלפי דעתו לימוד פנימיות התורה, ובפרט באופן של "חב"ד" (לימוד בהרחבה, הבנה והשגה, "יתפרנסון"), אינו מוכרח להחיות נפשו — כי לדעתו<ref>אבל ממשנ"ת במקומות שבהערה 26 מובן, שמפני ירידת הדורות (גם לגבי דור אדה"ז כו'), הרי עתה מוכרח לימוד פנימיות התורה באופן של דעת גם כדי לעבדהו בלב שלם. ע"ש.</ref> אין חייו הרוחניים עומדים בסכנה ח"ו, ודי ומספיק עבורו לימוד נגלה דתורה ולימוד דברי מוסר ולימוד דברי חסידות של הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, כדי להתגבר על החושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא — איך יפטור עצמו מלימוד זה, כשפסק דין ברור הלכה למעשה בנגלה דתורה (בהלכות ת"ת של "הרב", אדמו"ר הזקן<ref>פ"א ס"ד. וש"נ (וע"ש עד היכן הדברים מגיעים).</ref>) שכל נפש מישראל חייב ללמוד כל התורה כולה, "הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות" (ויתירה מזה מ"ש במק"א<ref>תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).</ref> שכל נפש מישראל מחוייב "לחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר"<ref>שמזה מובן שגם הנסתר צריכים ללמוד באופן של חב"ד, דאל"כ אא"פ "לחדש שכל חדש", כפשוט.</ref>). ועל ידי "יפוצו מעינותיך חוצה" — פירסום והפצת מעיינות החסידות, בכל מקום ומקום, עד שיגיעו גם חוצה — נזכה בקרוב (כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט<ref>אגה"ק המפורסמת דהבעש"ט — נדפסה בריש ס' כתר שם טוב. ובכ"מ.</ref>) לקאתי מר דא מלכא משיחא, שאז יקויים היעוד<ref name=":2" /> "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ובמהרה בימינו ממש.

(משיחות מוצש"ק מקץ ומוצאי זאת חנוכה תשמ"ו)
== הערות שוליים ==
[[קטגוריה:לקוטי שיחות]]
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק ל]]
[[קטגוריה:ספרי אדמו"ר שליט"א]]
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:אדמו"רי חב"ד]]