עריכת הדף "מאמר באתי לגני תשי"א - מוגה"

{{ספר המאמרים מלוקט}}=== פתח דבר ===
ב"ה

בזה הננו מוציאים לאור מאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א – ד"ה באתי לגני, שנאמר בעת התועדות, יו"ד שבט, תשי"א.

כ"ק אדמו"ר שליט"א הגיה המאמר הזה – שנרשם ע"י אחד השומעים – והוסיף בו ציונים והערות הבאים בשולי הגליון.

ועד להפצת חסידות

י"א ניסן ה'תשי"א, ברוקלין, נ. י.
== בס״ד, יו״ד שבט, תשי״א ==
כותב כ״ק מו״ח אדמו״ר, במאמרו ליום הסתלקותו, יו״ד שבט השי״ת:

באתי לגני אחותי כלה, ואי׳ במד״ר (במקומו) לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. עכ״ל. ולהבין דיוק הלשון עיקר שכינה, הנה בפי׳ שכינה מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן<ref>בתניא [[לקוטי אמרים פרק מא|פמ״א]] ו[[לקוטי אמרים פרק נב|פנ״ב]].</ref> שנק׳ שכינה ע״ש ששוכנת ומתלבשת, מלשון ושכנתי בתוכם, שהוא ראשית התגלות אוא״ס. והנה ממה שכותב שראשית התגלות אוא״ס נק׳ בשם שכינה, מובן מזה שענין שכינה הוא למעלה מעלה מאצי׳ ג״כ, גם בבחי׳ האור שלפני הצמצום, שהרי ראשית ההתגלות הוא באור א״ס שלפני הצמצום, וכמוש״כ כ״ק אדמו״ר האמצעי<ref>בביאור ע״פ הוי׳ לי בעוזרי (הובא בד״ה וככה הגדול פכ״ז) נדפס באוה״ת האזינו ע׳ א׳תתכג.</ref> כי הארת הקו וחוט לגבי עצמיות אוא״ס נק׳ בשם שכינה. כי ענין שכינה הוא בכל מקום לפני ענינו. לגבי אצי׳ הנה המל׳ נק׳ בשם שכינה. וגם בזה מה שמל׳ דאצי׳ נק׳ שכינה מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ<ref>ב[[לקוטי תורה שיר השירים|לקו״ת שה״ש]] ביאור דשחורה אני רפ״ב.</ref> שזהו דוקא כמו שנעשית בחי׳ עתיק לעולם הבריאה, אבל בהיותה באצי׳ היא מיוחדת עמהם (עם הספירות דאצי׳) ולא שייך לשון שכינה, ומ״מ אי״ז סותר למ״ש לעיל שהקו נק׳ בשם שכינה, כי שכינה שנאמר בדרז״ל היינו מל׳ דאצי׳, ואף גם זאת רק כשנעשית בחי׳ עתיק לבריאה דוקא, אבל בשרשה, היינו כמו שהוא לגבי אוא״ס, הנה גם הקו נק׳ בשם שכינה. ואחד הטעמים מה שהקו נק׳ בשם שכינה לגבי אוא״ס, כתב כ״ק אדמו״ר מהר״ש<ref>בד״ה וככה שם.</ref> לפי שהקו כוונת המשכתו בשביל שיתלבש בעולמות ונש״י, ולכן הנה גם בראשיתו נק׳ בשם שכינה. ולמעלה יותר שכינה בשרשו הראשון למעלה מהצמצום, מבאר כ״ק אדמו״ר נ״ע<ref>המשך רס״ו ד״ה קדש ישראל. ועייג״כ ד״ה וידבר אלקים אכה״ד תרצ״ט.</ref> שגילוי האור כמו שהוא לפה״צ, נק׳ בשם שכינה. שבכללות האור שלפני הצמצום יש בו ג׳ מדריגות, עצם האור והתפשטות האור, ובהתפשטות האור ב׳ מדרגות גילוי האור כמו שהוא לעצמו שזהו מקור אור הסובב, וגילוי האור לעצמו השייך להעולמות שזהו מקור אור הממלא, וגילוי האור הזה נק׳ בשם שכינה. ואף שהוא לפני הצמצום וא״א שיהי׳ מקור לעולמות, שלכן הוצרך להיות הצמצום, וצמצום הראשון שהוא בבחי׳ סילוק דוקא, מ״מ נק׳ בשם שכינה. וזהו דיוק הלשון עיקר שכינה בתחתונים היתה, היינו שגילוי השכינה בתחתונים, הוא לא השכינה כמו שהוא לגבי אצי׳, היינו מל׳, גם לא כמו שהוא לגבי אוא״ס, היינו הקו, כ״א עיקר ופנימיות השכינה היתה בתחתונים דוקא, כי האור<ref>בארוכה בד״ה איכה פ׳ דברים, עת״ר.</ref> שנתלבש בעולמות ה״ה בא בסדר והדרגה. ולמעלה מאיר בגילוי יותר, וכל מה שנמשך ומשתלשל מתמעט האור. וכן הוא בכלל באור דסדר השתלשלות. ואף שקודם החטא הי׳ גם למטה האור בגילוי, מ״מ הי׳ גם אז גילוי האור יותר למעלה. וכמארז״ל<ref>ראה פדר״א פי״ח. זח״א ל, א. זח״ב כ, א. לז, א. פה, ב.</ref> נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ. אלא הכוונה על האור שלמעלה מעולמות, עיקר שכינה.

ב) והנה זה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, מבואר מהמדרש דתחתונים קאי על עוה״ז הגשמי, וכמו שמבאר דע״י חטא עה״ד נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, וע״י מתן תורה על הר סיני באתי לגני לגנוני. ועיקר הסילוק שנעשה ע״י החטא הוא בחטא עה״ד דוקא. וכמו שבענין החטא, הרי עיקר החטאים הי׳ חטא עה״ד, שהרי ע״י חטא עה״ד הי׳ נתינת מקום לשאר החטאים, וחטא עה״ד הי׳ סיבה וגורם להחטאים דקין ואנוש וכו׳, כמו״כ הוא בפעולת החטא, דהסילוק שנעשה ע״י החטא הנה עיקר הסילוק הוא מה שנסתלק ע״י חטא עה״ד מעוה״ז התחתון דוקא. דכשם שעיקר שכינה בתחתונים הוא בעוה״ז דוקא, הנה כמו״כ הוא בהסילוק דעיקר הסילוק הוא מה שנסתלקה מהארץ דוקא, שזה נעשה ע״י חטא עה״ד, שעי״ז נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, וזהו ג״כ הטעם שאינו מצרף (בהמאמר) חטא עה״ד עם החטאים דקין ואנוש וחושב זה בפ״ע, לפי שבהחטאים דקין ואנוש נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע, מה שאין כן בחטא עה״ד שנסתלקה מארץ לרקיע, שלבד זאת שהסילוק מהארץ, זה בעיקר נוגע לנו, הנה זהו גם עיקר ענין הסילוק.

(וממשיך במאמר) ואח״כ עמדו ז׳ צדיקים והורידו את השכינה למטה, אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע ז׳ לו׳ כו׳ (ומקצר בזה ומסיים) עד כי משה שהוא השביעי (וכל השביעין חביבין) הורידו למטה בארץ. דעיקר ענין ההמשכה הוא ע״י משה, שהרי משה דוקא הורידו למטה בארץ, דכשם שבענין הסילוק מלמטלמ״ע הרי העיקר הוא בחטא עה״ד שנסתלק מהארץ כנ״ל, הנה כמו״כ הוא בענין ההמשכה מלמעלה למטה, עיקר ענין ההמשכה הוא למטה בארץ דוקא, דלבד זאת שההמשכה למטה בעיקר נוגע לנו, הנה זהו גם עיקר ענין ההמשכה. וזה נעשה ע״י משה דוקא. והטעם לזה מבאר בהמאמר במוסגר, כי כל השביעין חביבין.

ג) והנה מלשון רז״ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כ״א בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה, ובכ״ז הנה כל השביעין חביבין. ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו. והנה ביאר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בתחילת בואו לאמריקה)<ref>סד״ה החדש הזה לכם, ה׳ש״ת.</ref> שגם בענין דהשביעין חביבין ניכר מעלת הראשון, שהרי כל ענין שביעי הוא שהוא שביעי לראשון. וביאר אז מעלתו של הראשון שזהו אברהם אבינו, מפני עבודתו, ושהיתה עבודתו במס״נ. ואינו מסתפק בזה עדיין, ומוסיף עוד (אף דלכאורה אי״ז נוגע שם לגוף הענין) דאופן המסירת נפש שלו הי׳ שלא חיפש מס״נ, שזהו ההפרש בין המס״נ דאברהם אבינו להמס״נ דר״ע, דהמס״נ דר״ע הי׳ וואָס ער האָט געזוכט מס״נ, מתי יבוא לידי ואקיימנו, משא״כ באברהם הנה המס״נ שלו הי׳ בדרך אגב. דאברהם ידע שעיקר העבודה הוא כמ״ש ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם, א״ת ויקרא אלא ויקריא, אַַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מס״נ, הנה גם זה ישנו. וכ״כ גדלה מעלת עבודתו והמס״נ שלו, עד אשר גם משה מה שזכה שניתנה תורה על ידו הוא מטעם כי השביעין חביבין, שהוא שביעי לראשון. והקב״ה א״ל (למשה) במקום גדולים (אברהם) אל תעמוד. והנה אף כי גדלה חביבות השביעי ואין זה בא לא ע״י בחירה ולא ע״י עבודה, כי אם פאַרטיקערהייט מצד התולדה, מ״מ אין בזה הגבלה שנאמר שנפלאת הוא, ואינו שייך אלא ליחידי סגולה, כ״א ע״ד שמבואר בתנא דב״א (פ״ט ופכ״ה) ומובא בדא״ח שכל ישראל ואפי׳ עבד ואפי׳ שפחה<ref>בתדב״א פ״ט איתא דאפילו עוע״ז. ולכאורה קשה מב״ב (טו, ב) דמוכח שם דלכו״ע אין שכינה שורה על עוע״ז. ועיי״ש בחדא״ג ובמה שציין שם. ועיין אגרת תימן להרמב״ם דמשמע דאפ״ל נביא גם מעוע״ז. וצ״ע.</ref> יכולים להגיע להשראת רוה״ק, וכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. אלא שמ״מ דארפמען ניט זיין גענאַרט ביי זיך, וצריך לידע אשר במקום גדולים אל תעמוד. וכל מעלת השביעי הוא שהוא שביעי לראשון אַז ער קען דורכפיהרן עבודת ושליחות הראשון דאל תקרא ויקרא אלא ויקריא. וזהו החביבות דהשביעי שהוא הממשיך השכינה, ולא עוד אלא שממשיך עיקר השכינה. ועוד יותר שממשיך בתחתונים.

והנה זה תובעים מכאו״א מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא עפ״י בחירתנו ולא ע״י עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ״מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ״א עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא.

ד) והנה אחרי שמבאר בהמאמר דעיקר שכינה בתחתונים היתה וגם אח״כ המשיכה משה (השביעי) לארץ דוקא אומר: ועיקר גילוי אלקות הי׳ בבית המקדש (ומביא ע״ז הפסוק) דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א מישראל, וזהו (ג״כ מש״כ) צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי׳ דצדיקים יירשו ארץ שהוא ג״ע, מפני שהם משכינים (היינו ממשיכים) בחינת שוכן עד מרום וקדוש (הענין הזה דשוכן עד אינו מבאר בהמאמר, ומבואר הוא בלקו״ת עפ״י מאמר הזהר) שיהי׳ בגילוי למטה, וזהו באתי לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרו בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה. והענין הוא (ביאור הענין להבין מפני מה היתה עיקר שכינה בתחתונים דוקא) דהנה תכלית הכוונה בבריאת והשתלשלות העולמות, דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

והנה רבינו הזקן מבאר בזה<ref>ב[[לקוטי אמרים פרק לו|תניא פל״ו]].</ref> אשר תכלית השתלשלות העולמות וירידתם אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית׳, ואא״ל שהכוונה הוא בשביל הירידה. דהנה ידוע דהבריאה הוא רק בכח העצמות, וכמ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי אשר מהותו ועצמותו שמציאותו הוא מעצמותו ואין לו עילה קודמת ח״ו, הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש. היינו שההתהוות אינה מהגילוים כי אם מהעצמות, וא״כ א״א לומר שתכלית ההתהוות היא בשביל עולמות העליונים, שהרי גם עולם האצי׳ הוא גילוי ההעלם וא״כ זהו ירידה מאור פניו ית׳, כי כשהיו אורות האצי׳ בהעלמם היו במדרי׳ גבוה הרבה יותר. ועוד שכיון שזהו רק גילוים הרי אא״ל שהעצמות הוא בשביל גילוים, אלא שהתכלית הוא עוה״ז התחתון. וכמ״ש אדמו״ר האמצעי בפ׳ זו<ref>בביאורי הזהר בשלח ד״ה כגונא דלעילא קרוב לסופו.</ref> (פ׳ בשלח) בענין ההפרש בין עולמות העליונים לעוה״ז, דבעוה״ז נרגש שמציאותו מעצמותו (וכמבואר בההמשך דר״ה דהאי שתא, ההפרש בין נברא ואור, דאור הוא ראי׳ על המאור, דכשאנו רואים אור, האור עצמו מראה ומגלה שיש מאור, משא״כ יש הנברא הנה לא זו בלבד שאינו מגלה בורא, אלא עוד זאת שהוא מעלים ומסתיר על זה, ואדרבה נרגש שמציאותו מעצמותו (אלא שמצד השכל מוכרח שאינו כן)). ואף שזהו רק בהרגשתו, מ״מ הנה זה גופא שיהי׳ נדמה עכ״פ שמציאותו מעצמותו זהו מפני ששרשו מהעצמות שמציאותו מעצמותו. נמצא מובן שהכוונה בהבריאה וההשתלשלות אינה בשביל עולמות העליונים שענינם גילוים, כ״א הכוונה הוא עוה״ז התחתון, שנדמה לו שאינו גילוי כ״א עצמי, היינו מציאותו מעצמותו, וע״י העבודה בו, ע״י אתכפיא ואתהפכא, נתגלה העצמות, בשבילו הי׳ בריאת והשתלשלות העולמות.

ה) והנה לא מיבעי להשיטה שמביא אדמו״ר הצ״צ<ref>בדרוש ג׳ שיטות (נדפס בסוף ספהמ״צ להצ״צ ח״ב*). ועיין ד״ה וידבר אלקים אכה״ד תרס״ד. הגהות לד״ה פתח אלי׳ שבתו״א – תרנ״ח. ד״ה אדם כי יקריב תרס״ו.

'''*) ובאוה"ת – ענינים ע' רנח ואילך.'''</ref> שגם הכלים דאצי׳ הוא גילוי ההעלם, דלשיטה זו הרי בודאי אין הכוונה בשביל האצי׳ כי הרי זה ירידה ורק גילוים, אלא גם להשיטה השני׳ שמביא שם שהכלים הם בריאה יש מאין, הנה מבואר בכ״מ שמה שאנו אומרים שהכלים הם בריאה יש מאין אין הכוונה יש מאין ממש, כ״א זהו דוקא לגבי האור, מפני ששורש הכלים מהרשימה שהיא בחי׳ העלם ולכן גם מציאותן הוא באופן שמקורם בהעלם, ולכן לגבי האור הם כמו בריאה יש מאין, אבל לגבי הרשימה הם גילוי ההעלם, א״כ מובן דאין הכוונה עולמות העליונים כ״א העבודה בעוה״ז דאתכפיא ואתהפכא. ואף שעכשיו הנה ע״י עשיית המצוות מוסיפים אורות באצי׳, וא״כ איך אנו אומרים שגם עכשיו עיקר הכוונה העוה״ז דוקא, הנה ע״ז מבאר אדמו״ר מהר״ש<ref>בד״ה פזר נתן תרמ״ב. ועיין הגהה שני׳ ב[[לקוטי אמרים פרק מ|תניא פ״מ]]. ד״ה ארדה נא, תרנ״ח.</ref> שאורות אלו באצי׳ הם שם כמונחים בקופסא, כי אינם בשביל אצי׳, כי אם לצורך עולם התחתון ואינם מתגלים באצי׳. וזהו מה שמבאר אדמו״ר נ״ע<ref>ד״ה מצותה משתשקע, תרע״ח. ועייג״כ ד״ה ארדה נא, תרנ״ח.</ref> בענין מה שאא״ל שהכוונה הוא בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית׳, שהפי׳ בזה הוא דעולמות עליונים ענינם גילוים שזהו ירידה וגם שהעצמות מובדל מענין הגילוים, אלא התכלית הוא עוה״ז התחתון, שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נח״ר לפניו ית׳ כד אתכפיא סט״א ואתהפכא חשוכא לנהורא, וכמו שמבאר בהמאמר, שכל העבודה הוא להפוך השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ועי״ז נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ועי״ז ממשיכים שיהי׳ לו ית׳ דירה בתחתונים, וכמו הדירה הרי האדם דר בה בכל עצמותו ומהותו, הנה כמו״כ הוא בתחתונים שהם דירה לו ית׳, הכוונה שממשיכים לא רק גילוים כ״א נמצא בהם עצמות א״ס ב״ה. וזהו תכלית בריאת והשתלשלות העולמות.

ו) והנה בסיום המאמר מבאר, אשר להיות כי מה שעיקר שכינה בתחתונים, הנה עיקר הגילוי מזה הי׳ בבית המקדש, הנה זהו הטעם שהמשכן הי׳ מעצי שטים דוקא, מפני שהכוונה הוא להפוך השטות דלעו״ז און דעם קאָך פון נפש הבהמית לשטות דקדושה, וכמארז״ל אהני׳ לי׳ שטותי׳ לסבא, עבודה ובטול שלמעלה מטעם ודעת. והנה כל הענינים שתבע מאתנו כ״ק מו״ח אדמו״ר וכמו״כ שאר הנשיאים קיימו זה בעצמם, והוא ע״ד דרז״ל עה״פ מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור<ref>שמות רבה פ״ל, ט. ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג. – וזהו אתדל״ע שקדמה לאתדל״ת, קדשנו במצותיו ואח״כ כל השונה כו׳ הקב״ה שונה כנגדו, ציצית שלמטה מעוררים ציצית שלמעלה בתוס׳ אורות וכו׳, באתדל״ת אתדל״ע. וזהו מש״כ בפנים וכן מה שהוא כו׳. ועיין תו״א ביאור לד״ה כי עמך מקו״ח, ובכ״מ.</ref>, וכן מה שהוא מצווה לישראל הוא עושה, ועד״ז הוא בהוראות נשיאינו שמה שתבעו מהמקושרים ושייכים אליהם הנה הם בעצמם קיימו ועשו כן. ומה שגילו לנו שקיימו זה, הוא כדי שיהי׳ לנו יותר נקל לקיימם. וכמו בהענין דאהבת ישראל שיש בזה כמה וכמה סיפורים מכאו״א מהנשיאים. ולדוגמא מכ״ק אדמו״ר הזקן שהפסיק בתפילתו והלך וקצץ עצים ובישל מרק והאכיל בעצמו ליולדת, מפני שלא היו אנשים שם בבית. מכ״ק אדמו״ר האמצעי, איך שנכנס אליו אחד ליחידות והתאונן על הענינים שאברכים מתאוננים עליהם. וגלה אדהאמ״צ את זרועו וא״ל הלא תראה שצפד עורי על עצמי גו׳ וכ״ז הוא מהח״נ שלך. אשר מובן הפלאת ורוממות מעלת כ״ק אדמו״ר האמצעי בכלל ובפרט מאלו ששייכים לענינים כאלו, ומ״מ הי׳ ההתקשרות עמהם כל כך עד שמצד הענינים שלהם שהיו שלא כדבעי למהוי, פעל עליו חלישות הבריאות ביותר, עד שצפד עורו על עצמו. מכ״ק אדמו״ר הצ״צ, איך שהלך קודם התפלה ללות גמ״ח לאיש פשוט שהי׳ נוגע לו בפרנסתו. מכ״ק אדמו״ר מהר״ש, שפעם<ref>ס׳ התולדות מהר״ש ע׳ עז בארוכה.</ref> נסע ביחוד מקוהרארט לפאריז ונפגש שם עם אברך אחד ואמר לו: יונגערמאן יין נסך איז מטמטם המוח והלב, זיי אַ איד. והלך האברך לביתו, ולא שקט עד שבא לכ״ק אדמו״ר מהר״ש, חזר בתשובה ויצאה ממנו משפחת יראים וחרדים. אשר ידוע שאצל כ״ק אדמו״ר מהר״ש הי׳ הזמן יקר במאד, עד שגם אמירת החסידות הי׳ בקיצור, ובזמנים ידועים הנה בשעה השמינית בבוקר הי׳ כבר אחרי התפלה, ובכ״ז נסע נסיעה רחוקה ושהה שם משך זמן בשביל אברך כו׳. מכ״ק אדמו״ר נ״ע בתחילת נשיאותו, אשר גזרו אז גזירה חדשה והי׳ צריך לנסוע ע״ד זה למוסקבה. ואמר לו אחיו הגדול הרז״א נ״ע, הזמן יקר אצלך ואין אתה יודע היטב שפת המדינה (הרז״א הי׳ מלומד בשפות) וגם אתה צריך לחפש היכרות, ולכן אסע בענין זה כפי הוראותיך. אבל כ״ק אדמו״ר נ״ע לא הסכים ע״ז ונסע בעצמו והצליח. וכן ישנם כמה סיפורים מכ״ק מו״ח אדמו״ר אודות השתדלותו לעשות טובה ואפילו לאיש פרטי, ברוחניות או בגשמיות. והניח את עצמו ע״ז, לא רק הגשמיות שלו כ״א גם הרוחניות שלו, אף שזה שהי׳ מטיב עמו הנה לא זו בלבד שלא הי׳ כלל בסוג של חברך בתורה ומצותאלא שהי׳ שלא בערכו כלל.

ז) והנה ע״י אתכפיא ואתהפכא לשטות דקדושה עי״ז ממלאים כוונת הבריאה, שהיא להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, וזה שע״י אתכפיא ואתהפכא נעשית דירה בתחתונים, באתי לגני, הוא במדריגה יותר נעלית מקודם החטא. דכמו בסותר בנין הקודם ע״מ לבנות, הרי פשיטא שבנין החדש צ״ל במדרי׳ יותר נעלית מבנין הקודם, כמו״כ מוכרח לומר שע״י אתכפיא ואתהפכא נעשית דירה במדריגה יותר נעלית, וכמבואר בהמאמר דע״י דאתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, היינו האור שהוא בכולהו עלמין בשוה. ואף שהלשון בהמאמר הוא אור הסובב כ״ע, מ״מ אי אפשר לומר שהכוונה הוא שנמשך אור שהוא בגדר העולמות אלא שהוא סובב ומקיף עליהם, אלא הכוונה שנמשך אור נעלה שאינו בגדר עולמות כלל. ולכן קורא לגילוי אור זה בשם אסתלק. ולכן גם פטירת צדיקים נק׳ בשם הסתלקות, כי הסתלקות הוא גילוי אור נעלה ביותר. דהנה יש ב׳ אגרות באגה״ק שמבארים ענין ההסתלקות. ובאגרת הב׳ ענין ההסתלקות מבואר שם בענין פרת חטאת. דהענינים הנעשים בפנים אין יכולים לברר גקה״ט, כ״א ענין הנעשה בחוץ דוקא, פרה הנעשית בחוץ. ולזה מדמין מיתתם של צדיקים. והנה עתה אין פרה אדומה, כי מפני חטאינו הי׳ צ״ל דוקא גלינו מארצינו, אבל אירע סילוקן של צדיקים. והנה בענין סילוקן של צדיקים יש בזה ב׳ מארז״ל<ref>ר״ה יח, ב. איכה רבה א, ט.</ref>: שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ״ק. אשר ע״י כל זה אסתלק יקרא דקוב״ה. ופי׳ ענין הסתלקות פירשו כל הרביים כ״ק אדמו״ר הזקן, כ״ק אדמו״ר האמצעי, כ״ק אדמו״ר הצ״צ, כ״ק אדמו״ר מהר״ש, כ״ק אדמו״ר נ״ע וכ״ק מו״ח אדמו״ר, שאין הכוונה בפי׳ תיבת הסתלקות שהוא עלי׳ למעלה ח״ו, כ״א הכוונה שהוא נמצא למטה אלא שהוא בבחי׳ רוממות. וזה תובעים מאתנו, דור השביעי לכ״ק אדמו״ר הזקן, וכל השביעין חביבין, אז הגם אַז מ׳האָט דאָס ניט פאַרדינט און ניט אויסגעהאָרעוועט, מ״מ כל השביעין חביבין והעבודה דדור השביעי הוא להמשיך השכינה למטה ממש. להפוך השטות דנה״ב, אשר ידע אינש בנפשי׳ אַז ער האָט דאָס, און דעם קאָך פון נה״ב וואָס ער האָט דאָס און אפשר אמאָל נאָך נידעריקער, לעשות מזה ולהפוך את זה לשטות דקדושה.

ח) וזהו ענין צדיקא דאתפטר, דאף שכבר היו כמה העלמות והסתרים וכמה קושיות וענינים בלתי מובנים, הנה כל זה לא הספיק. ובכדי שיהי׳ אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, הי׳ ג״כ ענין סילוקן של צדיקים, שזה קשה לא רק כחורבן כ״א יותר מהחורבן. ותכלית הכוונה בזה הוא שעי״ז יהי׳ אסתלק יקרא דקוב״ה. וזה תובעים מכל אחד מאתנו שידעו אַז מ׳געפינט זיך אין דור השביעי, שכל מעלת השביעי הוא שהוא שביעי לראשון, שהנהגת הראשון הי׳ שלא חיפש לעצמו כלום ואפילו לא מס״נ. כי ידע שכל ענינו הוא כמ״ש ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם. ודוגמת הנהגת אברהם אבינו שהוא – געקומען אין אַזעלכע ערטער וואָס מ׳האָט דאָרטן ניט געוואוסט פון ג־טליכקייט, ניט געוואוסט פון אידישקייט און ניט געוואוסט אפי׳ פון אלף בית און זייענדיק דאָרטן האָט מען זיך אָפּגילייגט אָן אַ זייט, און אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, וידוע שבהלימוד במדת אל תקרא, שתי הקריאות קיימות. וגם בזה הרי מפורש בתושב״כ ויקרא. מ״מ צריך לידע אַז אויב ער וויל אים זאָל איינגיין דער ויקרא, מוז זיין דער ויקריא. דאַרפסטו זעהן אַז יענער זאָל ניט נאָר וויסן נאָר אויך אויסרופען. הגם אַז ביז איצט האָט יענער ניט געוואוסט פון גאָרניט, אָבער איצט דאַרפסטו זעהן אַז ער זאל שרייען אל עולם, ניט אל העולם<ref>ראה [[לקוטי תורה תבוא|לקו״ת ס״פ תבוא]]. סד״ה אנכי ה״א תער״ג.</ref>, היינו שאלקות הוא ענין בפני עצמו ועולם ענין בפני עצמו, אלא שאלקות מושל ושולט על העולם, כ״א שעולם ואלקות הוא כולא חד.

ט) ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לאמר, אעבוד עבודת אברהם אבינו, מ״מ אפס קצהו שייך לכאו״א ומחוייב בזה<ref>ראה תו״א ר״פ [[תורה אור וארא|וארא]] וס״פ [[תורה אור ויצא|ויצא]].</ref> וניתנו לו הכחות על זה ע״י ההנהגה שהראנו הראשון וממנו ואילך עד, ועד בכלל, ההנהגה שהראנו כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהם סללו את הדרך ונתנו לנו כחות על זה. וזהו גופא החביבות דדור השביעי שכמה כחות ניתנו ונתגלו בשבילנו. וע״י העבודה באופן כזה יומשך עיקר שכינה למטה בעוה״ז הגשמי והחומרי, ויהי׳ עוד במדרי׳ נעלית יותר גם מקודם החטא, וכמ״ש במשיח ונשא מאד יותר מאדם הראשון ואפילו כמו שהי׳ קודם החטא<ref>ראה לקוטי תורה להאריז״ל פ׳ תשא. ס׳ הלקוטים פ׳ שמות. ולכאורה צ״ע מס׳ הגלגולים פי״ט הובא בלקו״ת פ׳ צו ד״ה והניף. ואולי יש ליישב עפמ״ש בס׳ הגלגולים פ״ז הובא בלקו״ת שה״ש בסופו.</ref>. וכ״ק מו״ח אדמו״ר אשר את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, הרי כשם שראה בצרתנו, הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו, ויעמידנו בקרן אורה. אבל כל זה הוא עדיין רק גילוים, ועוד יותר – שיקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות א״ס ב״ה. וזהו פנימיות הכוונה של ירידת והשתלשלות העולמות וענין החטא ותיקונו וענין סילוקן של צדיקים שעי״ז יהי׳ אסתלק יקרא דקב״ה. וכשיוציאנו מהגלות ביד רמה ולכל בנ״י יהי׳ אור במושבותם יהי׳ אז ישיר משה ובנ״י גו׳ הוי׳ ימלוך לעולם ועד, (וכמו שהוא בנוסח התפלה) וגם בלשון תרגום<ref>ראה [[לקוטי תורה שיר השירים|לקו״ת שה״ש]] ד״ה הנך יפה רפ״ב.</ref> הוי׳ מלכותי׳ קאים לעלם ולעלמי עלמיא. ומסיימים והי׳ הוי׳ למלך וגו׳ הוי׳ אחד ושמו אחד, שלא יהי׳ חילוק בין הוי׳ ושמו, שכ״ז נעשה ע״י סילוקן של צדיקים, שקשה יותר גם מחורבן בהמ״ק. וכיון אַז מ׳איז שוין די אַלע ענינים דורכגעגאנגען, הנה עכשיו אין הדבר תלוי אלא בנו – דור השביעי. ונזכה זעהן<ref>ראה סו״ס חסידים (הובא בגליון הש״ס לכתובות קג, א). במדב״ר פי״ט, יג.</ref> זיך מיט׳ן רבי׳ן דאָ למטה אין אַ גוף ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט|א]]
[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט · כרך א]]
[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט בעניני גאולה ומשיח]]
[[קטגוריה:מאמרי כ"ק אדמו"ר שליט"א|אא]]