הצגת המקור של הדף "ספר הזכרונות פרק מא"

{{הפרת זכויות יוצרים - בדיקה}}{{ספר הזכרונות}}
== שתדלנים ובעלי צדקה ==
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
כאמור, הספיקו ר' זכריה ירוחם ור' נחום טוביה ללמוד הרבה בווילנא. בין השאר גילו בבתי המדרש של העיר אוצרות של ספרים וכתבי־יד שאותם לא ראו מעולם. כן התוודעו לאישים מפורסמים ששמם נודע לתהלה בווילנא, ירושלים דליטא, ובסביבתה.

בהיותם בווילנא הלך לעולמו הגביר ובעל הצדקה המפורסם ר' שלום שכנא "של שרה", אחיו של ר' רפאל שלמה, מי שנודע בווילנא בכינויו "הקבצן העשיר". שני אלה היו בניו של "ר' אברהם החביב", כפי שכונה ע"י מכיריו, שהיה בנו של ר' שמעון דיקטרוביץ מקראקא, שיחד עם שותפו ר' ישראל נמנו על בוני בית הכנסת המפואר של ווילנא בשנת שכ"ג.

ר' אברהם היה בן יחיד אצל ר' שמעון. מובן שהוריו התייחסו אליו כאל בבת עינם, אך למרות שהפקידוהו בידי טובי המלמדים לא הצליח הרבה בלימודיו. פשוט, הוא לא חונן בכשרונות המתאימים. מאידך, היה לו לב זהב. הוא היה מבקר תכופות בסימטאות ומשכנות העוני של ווילנא ומחלק שם נדבות ביד רחבה. כשהגיע אברהם לגיל 15 שנה הפקידו אביו על כספי הצדקה שלו ומסר לו את הסמכויות בקשר לדרכי חלוקתם.

בהיותו לבן שמונה עשרה שידכו אביו עם שרה, בתו של הגאון רבי ישראל , בנו של הגאון רבי שלום שכנא מלובלין, מי שהיה תלמידו של הגאון המפורסם רבי יעקב פולק מפראג. שרה היתה יראת שמים וטובת לב לא פחות מאברהם בעלה. היא עסקה תמיד בעניני צדקה, ושמה יצא לתהלה בכל ווילנא ובערים אחרות. 

כאשר המלך זיגמונד אוגוסט קבע את ווילנא לעיר בירתו – הוציא פקודה לפאר את העיר בבנינים מפוארים. שני השותפים, ר' שמעון ור' ישראל, עברו לווילנא ובתוספת לשאר עסקיהם החלו לבנות שם בתים וחנויות ולהשכירם. הם זכו במיכרז ממשלתי לבניה קבלנית של בתים וארמונות עבור השרים ואישי המלוכה. לשם כך הזמינו מהנדסים ובנאים מחוץ־לארץ והצליחו מאד במשימתם. כך עשו חיל ועושר רב. באותה תקופה בנו את בית הכנסת הווילנאי. כעבור מספר שנים חילקו ביניהם שני השותפים את רכושם, בתנאים שנקבעו על־ידי בית־דין בלתי תלוי של שלושה.

לאחר שעבר ר' שמעון את גיל השישים מסר את עסקיו לבנו ולשני חתניו, והוא עצמו התמסר לתורה ועבודה. מאחר שהיתה לו גישה לאישי מלוכה בכירים ואפילו למלך עצמו, הטילה עליו הקהלה את העול של השתדלנות. הוא נבחר כנשיא של "ועד ארבע ארצות", הגוף הנבחר שייצג את כל האינטרסים היהודים. ר' שמעון הצליח מאד בעסקנות הכלל. הוא עשה "טובות" רבות ליהודים. מאוחר יותר כאשר בירת הממלכה הועתקה לקראקא – עבר גם ר' שמעון לגור שם, לצורך עניני הכלל.

בינתיים ניהל ר' אברהם, הבן, עסקים מסועפים. ברם, ככל שהיה עסוק – מצא לו זמן לעסוק בעניני צדקה, שהיו לדידו העיקר בחיים. הוא אף לא הסתפק בחלוקת כסף לצדקה, אלא גם עסק בעידוד העניים והרמת רוחם. בווילנא אמרו עליו כי ר' אברהם מחלק לעניים ולנדכאים לא רק כסף כי אם גם אהבה וחיבה. משום כך קראו לו בשם "אברהם החביב". וככל שהיה ר' אברהם טוב וחביב לבריות היתה שרה אשתו טובה וחביבה פי כמה וכמה. את כל נשמתה השקיעה בעבודת הצדקה, וגילתה תוך כדי כך ענווה ופשטות במדה מדהימה. היא התייחסה לעניים ולנדכאים כאם ובאחות. שרה היתה מבלה שעות בבתי העניים והחולים, ותכופות ביצעה במו ידיה עבודות־בית עבור החולים ובמיוחד עבור יולדות עניות.

לר' אברהם ושרה היו שני בנים: שלום שכנא, הבכור, ורפאל שלמה. כשמלאו לשלום שכנא ארבע־עשרה שנים לקחה אותו אמו אתה בביקוריה בבתי העניים והחולים, כדי שיכיר מקרוב את חייהם הקשים של ההמונים היהודיים. תכופות, היתה מצוה על בנה, תוך כדי ביקור בבית משפחה עניה, להחליף את בגדיו עם בגדי אחד הילדים, בן גילו. היא היתה מסבירה לו כי ילד עני זה עשוי להיות למדן גדול יותר ממנו שכן חז"ל אמרו: "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". גם את רפאל שלמה, בנה השני, חינכה ברוח זו.

ביתם בווילנא היה בית ועד לחכמים ובית מחסה לעניים. בית מיוחד בנו והקדישו לקיום מצוות הכנסת אורחים. תלמידי חכמים מצאו תמיד אכסניה בביתם. יחד עם זה לא הראה ר' אברהם מעולם עליונות על מישהו אחר, ולמרות עשרו הגדול היה לבוש בפשטות ובצניעות.

בעזרת אביו קשר גם ר' אברהם קשרי היכרות עם אישי מלוכה ואצילים, שביקרו אצלו תכופות בעניני מסחר. כך היה מסוגל ר' אברהם גם לגמול טובות לאנשים. יהודים רבים השיגו באמצעותו גישה לחצרות האצילים לצרכי מסחר או לשם חכירת בתי מרזח, טחנות קמח, בריכות לציד דגים. רבים הצליחו לחכור שדות, פרדסים ואחוזות שלמות. בתיווכו של ר' אברהם עברו מאות ואלפי יהודים מן הערים הגדולות, שם היו להם קשיי פרנסה וסידור, אל הכפרים והישובים הקטנים בהם הסתדרו בקלות.

אלא שדווקא כתוצאה מתנועה זו, מן העיר אל הכפר, נוצרה בעיה חדשה: כיצד לספק ליהודי הכפרים והעיירות את צרכיהם הרוחניים המתאימים, כיצד לספק חינוך לילדיהם, ולדאוג שהיהודים הכפריים לא ינותקו מחיי הצבור היהודיים. לצורך פעולות אלה תרם ר' שמעון סכום כסף גדול, שכן ראה בכך מטרה חשובה מאד.

ר' אברהם מצדו המשיך לסייע ליהודים בדרכו שלו. בכל מקרה שאציל פנה אליו בבקשת הלואה – התנה שהלה ימנה יהודי למנהל עניניו. יהודי כזה היה מצטיין מאוד בעבודתו והיה מביא לידי כך שהאציל ירוויח מאד בעסקיו. מובן שהאציל הכיר טובה לר' אברהם על שזימן לו את היהודי. בדרך זו השיגו היהודים פרנסות טובות ושם טוב בכל חוגי האצולה. מצב זה יצר את האפשרות ליהודים נוספים להשתקע בכפרים, וכך גדלה האוכלוסיה היהודית והוקמו בכפרים קהלות גדולות. בדרך זו הוטב לא רק מצבם הגשמי של היהודים בי אם גם מצבם הרוחני. 

עוד כשהיו בניו של ר' אברהם ילדים קטנים העניק להם סכומים גדולים על מנת לקיים בהם גמילות חסדים, ולהלוות סכומים קטנים לרוכלים עניים בשוק. הוא איפשר להם לנהל בעצמם פעולות אלה כדי לחנכם בעניני צדקה וחסד וכדי להפגישם פנים אל פנים עם המציאות בחיי העם.

ר' שמעון, השתדלן והנדיב הגדול, נפטר בגיל של שמונים וחמש שנה. בצוואתו הועיד רבע מרכושו לצדקה, בהפקידו על החלוקה את "ועד ארבע ארצות", בהתייעצות עם בנו ר' אברהם. את שאר רכושו השאיר לבנו ולבנותיו, כשלבנו הוא מנחיל חלק כפול. ברם, לפי דרישתה של שרה הצדקנית אשתו של ר' אברהם, חילק בעלה את החלק הנוסף לעניני צדקה, ובעיקר, לבניית בתי כנסת, כתיבת ספר תורה, רכישת ספרים עבור בתי המדרש, וסיוע לישיבות ובתי תלמוד תורה לילדים.

כשבגרו שלום שכנא ורפאל שלמה, שני בניו של ר' אברהם, שידך אותם עם בנות משפחות מיוחסות, וגם הם, בהוריהם, התמסרו לעניני צדקה והרבצת התורה. בתיהם היו פתוחים לרווחה לכל נזקק לקבלת סיוע, ושימשו כבתי ועד לחכמים.

במשך הזמן קיבלו שני הבנים לידיהם בהדרגה את עסקי אביהם, ואילו ר' אברהם עצמו התמסר יותר ויותר לעניני תורה וצדקה. גם הבנים, אף שהיו טרודים בניהול עסקיהם המסועפים, מצאו לעצמם פנאי לעסוק בעניני צדקה וסיוע. גם נשותיהם עסקו בפעולות צדקה ועזרה לזולת, בעידודה והדרכתה של שרה, חותנתם. כך הקדישה עצמה המשפחה כולה לעניני צדקה.

לכל אחד משני האחים, ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה, היתה דרך ייחודית בעבודת הצדקה. ר' שלום שכנא לא היה מסוגל לשבת בלילות החורף הקרים בביתו המוסק והמרווח, כאשר העניים קופאים מקור. משום כך היה יוצא אל סימטאותיה הדלים של ווילנא כשצרור כסף בידיו. הוא היה מתבונן בטעון תיקון בבתי האביונים. כאן מצא שהקירות סדוקים והקור פורץ דרכם, פה אין תנור להסקה ושם דולף הגג. כאן חסרים בגדים וכאן לחם, פה שוכב אדם חולה ושם אדם מחוסר עבודה. ר' שלום שכנא השאיר בכל מקום כסף כדי לתקן את הדרוש. בלילות בהם לא הספיק הצרור לכל הצרכים שהתגלו לו – שלח מאוחר יותר מביתו את הסיוע לבתים הנזקקים.

הנהגתו של אחיו ר' רפאל שלמה, היתה כזו: הוא לא הסתפק בתרומות מכיסו, כי אם, פשוט, חזר עם קופת צדקה על הפתחים, מבית לבית, וביקש שכל אחד ישלשל לתוכה כפי רצונו וכפי אפשרויותיו. הוא היה אומר: הסח דעתך מן העובדה שרפאל שלמה העשיר הוא זה שבא אליך. ראה לפניך את רפאל שלמה הקבצן. תן לי פרוטות, כפי אפשרויותיך, והקב"ה יעזור.

ר' רפאל שלמה היה מזכיר בהקשר לזה את מאמר חז"ל: "גדול המעשה יותר מן העושה", בדבר העדיפות שישנה להשפעה על הזולת לתת צדקה יותר מאשר מתן צדקה לכשעצמו. עוד היה אומר כי הפרוטות הנאספות מן הרבים חביבות לפני הקב"ה יותר מן הרובלים הנתרמים על־ידי היחיד. בכלל, היה אומר, אדם צריך גם לעסוק בעבודת־צדקה, על־ידי איסוף תרומות, ולא להסתפק בנתינת צדקה. בגלל כל זה כונה ר' רפאל שלמה בפני תושבי ווילנא בשם "הקבצן העשיר".

לפי בקשת אמו הוסיף ר' רפאל שלמה מדי פעם מכיסו סכום השוה לכסף שאסף בקופת הצדקה. מאוחר יותר אף הוסיפה היא עצמה, שרה האם, סכום דומה מכיסה שלה. כל הכסף נוצל למטרה מיוחדת במינה: פדיון שבויים. היתה זו תקופה שבה הרבו הכמרים הנוצריים להעליל עלילות על יהודים. היו אז, איפוא, יהודים רבים בצל האשמות שונות, והיה דרוש כסף רב להגנתם והצלחתם.

ר' אברהם ושרה הצדקנית נפטרו בשיבה טובה. בניהם המשיכו להחזיק במסורת המיוחדת של המשפחה הנפלאה. את צאצאיהם שידכו עם משפחות תורניות מפורסמות.

בשנת תט"ו, כאשר ווילנא נקלעה למרכזה של מלחמה בין הרוסים לבין הפולנים, כבר היו שני האחים זקנים ובאים בימים. המסחר שלהם התפשט על פני כל הארץ ונוהל על־ידי בניהם ונכדיהם. כאשר התקרבו הקוזקים לווילנא סיפקו האחים עגלות נסיעה לכל היהודים, כדי שיוכלו בעוד מועד להימלט מן העיר. הראשנים שהועברו בעגלות אלה היו הרבנים ומשפחותיהם.

האחים קבלו עזרה מן האציל הרוסי וולקוב, שהיתה לו אחוזה ליד שווינציאן. אחוזה זו היתה שייכת בעבר לאציל פולני ובתיווכם של ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה נרכשו על־ידי וולקוב. לצורך זה אף הלוו לו האחים כספים בתנאים נוחים. ובהתאם למסורת המשפחה גם שיכנעו אותו למנות יהודי כמנהל האחוזה. יהודי זה, שהועמד לרשות וולקוב על־ידי האחים, טיפח וניהל יפה את האחוזה והביא רווחים נאים לבעליה. מכל הסיבות האלה היה וולקוב אסיר תודה לאחים מווילגא, ושמח לכן עתה לעזור להם.

ביום שלישי, כ"ב תמוז, יום אחד לפני שהקוזקים כבשו את ווילנא, שלח וולקוב מרכבות לווילנא כדי להביא בהן לאחוזתו את שני האחים ומשפחותיהם. ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה לא רצו להיפרד משאר היהודים, אך גאוני ווילנא רבי משה רבקה'ס ורבי שבתי כהן (בעל הש"ך) הורו להם לנסוע לאחוזת וולקוב.

באמצע חודש אלול חזרו לווילנא. חלק גדול מן העיר היה למאכולת אש. השריפה בווילנא נמשכה שבעה־עשר יום. בדרך נס נותרו בתי האחים בעלי הצדקה שלימים. ר' שלום שכנא ור' רפאל שלמה הזדרזו להתחיל בבניה מחדש של העיר ההרוסה. הם נתנו סכום גדול לבניית בתים, במיוחד בשביל העניים.

ראשון מבין האחים נפטר ר' שלום שכנא. רבבות יהודים ולא־יהודים השתתפו בהלוויתו. אחיו, "הקבצן העשיר", ר' רפאל שלמה המשיך בעבודת הצדקה שלו, אך כעבור זמן נוכח לדעת כי הוא זקן מדי ואינו מסוגל שוב לכתת רגליו על הפתחים עם קופת הצדקה כפי שנהג למעלה מ־40 שנה מדי יום ביומו. עמד ר' רפאל שלמה והזמין אסיפה של נגידי ונכבדי העיר ווילנא והסביר להם כי הוא חלש מדי כדי להמשיך בעבדתו הקדושה, והציע להם למכירה את ה"חזקה" שיש לו על מצוה זו, תמורת סכום גדול ביותר, שיינתן לצדקה.

הנגיד הווילנאי ר' ירחמיאל כהן הסכים לרכוש חזקה זו, אך אמר כי אין בכוחו לתת מכיסו סכום דומה לסכום הנאסף. הוא מוכן ללכת על הפתחים, וגם לשלם את הסכום הנדרש עבור רכישת ה"חזקה", אך בתנאי שמכיסו יתן רק חמישית מגודל הסכום הנאסף בקופה. ר' רפאל שלמה אמר שמוצעת למכירה ה"חבילה" כולה, כולל השלמת סכום מקביל לסכום הנאסף, ולכן לא הסכים לתנאי של ר' ירחמיאל. ברם, נמצאו באסיפה עוד ששה יהודים שהתחייבו להשלים מכספם את שאר ארבע החמישיות. ואכן, משך שלש־עשרה שנה הלך ר' ירחמיאל כהן על פני חוצות וחצרות ווילנא כשקופת הצדקה של "הקבצן העשיר" בידו, וכך אסף פרוטות מבית לבית. מדי ערב, בחזרו הביתה, ספר את הכסף, רשם את הסכום בפנקס, והוסיף מכספו את החמישית המקבילה. בסוף כל שבוע התאספו ששה היהודים האחרים ולאחר חישוב מדויק הוסיפו מכיסם את ארבע החמישיות הנותרות.

פטירתו של ר' רפאל שלמה השאירה רושם עז על תושבי ווילנא, ושני האורחים, ר' נחום טוביה הנסתר ור' זכריה ירוחם, העילוי מנמירוב,לא יכלו לעצור התפעלותם ממעשיו ומעשי משפחתו. אותו זמן הגיעה לווילנא פקודת השלטונות האוסרת על יהודים להחזיק שפחות ומיניקות נכריות. ראשי קהילת ווילנא לא ראו בפקודה זו – גזירה רעה, כי אם אדרבה, דבר שיביא תוצאות טובות ליהודים.
}}

[[קטגוריה:ספר הזכרונות]]