לקוטי אמרים פרק כד: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ (הפעיל הגנה על הדף "לקוטי אמרים פרק כ"ד": הדף מושלם ולא אמורים לעשות בו שינויים ([עריכה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן) [העברה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן))) |
מ (החלפת טקסט – "על ידי" ב־"ע"י") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
==מבוא לפרק== | ==מבוא לפרק== | ||
ב[[לקוטי אמרים פרק כ"ג|פרק הקודם]] ביאר אדמו"ר הזקן | ב[[לקוטי אמרים פרק כ"ג|פרק הקודם]] ביאר אדמו"ר הזקן שע"י קיום '''כל''' מצווה מתאחד האדם עם האלוקות ממש כמו בקידוש השם. בפרק זה יבואר, שכנגד זה ממש – '''כל''' עבירה גורמת ההיפך הגמור: האדם נפרד מהיחוד העליון, מקבל חיותו מהסטרא אחרא ועד שיורד למטה מהקליפות. | ||
==גוף הפרק== | ==גוף הפרק== | ||
| שורה 15: | שורה 15: | ||
==סיכום הפרק== | ==סיכום הפרק== | ||
לעומת התורה והמצוות שעל ידן מתאחדים עם השם, | לעומת התורה והמצוות שעל ידן מתאחדים עם השם, ע"י העבירות נפרדים מהשם – עוד יותר מהקליפות עצמן. | ||
אלמלא "רוח השטות" לא הייתה אהבת השם מאפשרת לאדם לעשות שום עבירה. הדמיון כאילו יש הבדל בין עבירות קלות לחמורות הוא שטות גמורה, ומדוע? כי ההבדל הוא רק לאחר העבירה, אבל בשעת העבירה הנפש הבהמית ולבושיה נפרדים בתכלית, והנפש האלוקית נמצאת בגלות קשה ביותר{{הערה|כשהיצר הרע מושך את האדם לעבירה מרגישה הנפש האלוקית כאדם שאומרים לו – מה אכפת לך שנעשה חתך קטן בבשרך – הרי אח"כ תתרפא? כמו שטבע הנפש הבהמית לפחוד מכאב ולא תסכים לשום כאב ואפילו זמני, כך טבעה של הנפש האלוקית לגבי עבירות.}}. | אלמלא "רוח השטות" לא הייתה אהבת השם מאפשרת לאדם לעשות שום עבירה. הדמיון כאילו יש הבדל בין עבירות קלות לחמורות הוא שטות גמורה, ומדוע? כי ההבדל הוא רק לאחר העבירה, אבל בשעת העבירה הנפש הבהמית ולבושיה נפרדים בתכלית, והנפש האלוקית נמצאת בגלות קשה ביותר{{הערה|כשהיצר הרע מושך את האדם לעבירה מרגישה הנפש האלוקית כאדם שאומרים לו – מה אכפת לך שנעשה חתך קטן בבשרך – הרי אח"כ תתרפא? כמו שטבע הנפש הבהמית לפחוד מכאב ולא תסכים לשום כאב ואפילו זמני, כך טבעה של הנפש האלוקית לגבי עבירות.}}. | ||
גרסה מ־02:03, 13 ביולי 2025
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה) | |
|---|---|
|
פרק כ"ד – הפירוד שגורמות העבירות
מבוא לפרק
בפרק הקודם ביאר אדמו"ר הזקן שע"י קיום כל מצווה מתאחד האדם עם האלוקות ממש כמו בקידוש השם. בפרק זה יבואר, שכנגד זה ממש – כל עבירה גורמת ההיפך הגמור: האדם נפרד מהיחוד העליון, מקבל חיותו מהסטרא אחרא ועד שיורד למטה מהקליפות.
גוף הפרק
תבנית:ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק כ"ד
סיכום הפרק
לעומת התורה והמצוות שעל ידן מתאחדים עם השם, ע"י העבירות נפרדים מהשם – עוד יותר מהקליפות עצמן.
אלמלא "רוח השטות" לא הייתה אהבת השם מאפשרת לאדם לעשות שום עבירה. הדמיון כאילו יש הבדל בין עבירות קלות לחמורות הוא שטות גמורה, ומדוע? כי ההבדל הוא רק לאחר העבירה, אבל בשעת העבירה הנפש הבהמית ולבושיה נפרדים בתכלית, והנפש האלוקית נמצאת בגלות קשה ביותר[1].
הערות שוליים
- ↑ כשהיצר הרע מושך את האדם לעבירה מרגישה הנפש האלוקית כאדם שאומרים לו – מה אכפת לך שנעשה חתך קטן בבשרך – הרי אח"כ תתרפא? כמו שטבע הנפש הבהמית לפחוד מכאב ולא תסכים לשום כאב ואפילו זמני, כך טבעה של הנפש האלוקית לגבי עבירות.