342
עריכות
אין תקציר עריכה
תלמוד בבלי (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " שרש מצות התפלה, א׳ בשרש מצות התפלה. יש מחלוקת בין הפוסקים אם הוא מ"ע מדאורייתא או מדרבנן וכמו שהובא בס' החינוך מצוה תל"ג, והנה רוב מוני המצות כמו הסמ"ק והרשב"ץ (וכ"ד הרמב"ן בחינוך שם) העלו דהתפלה בכל יום והנוסח התפלה הוא מצוה מדרבנן, אך מדאורייתא הוא המצוה ש...") |
תלמוד בבלי (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 64: | שורה 64: | ||
לא) ומעתה יובן הקושיא דלעיל אות כ"ח איך יתכן שהאצי' הוא אלקות ונק' ג"כ בריאה יש מאין כי אפי' א"ק נק' אדם דבריאה לגבי א"ס ב"ה, דלפמשנ"ת הוא מובן כי מאחר שא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה מגדר ומהות הע"ס שהן יש להן גדר מיוחד חכמה או מדע או חסד כו' והוא ית' מובדל לגמרי מגדרים אלו (וכהבדל השכל מן הגשם ויותר מזה לאין קץ) א"כ התהוות בחי' חכמה או חסד ממנו ית' ה"ז דילוג הערך לגמרי והתהוות בריאה ממש יש מאין, כיון שא"ס ב"ה מרומם ומובדל מגדר זה כו', ואין התהוות החכמ' בבחי' עו"ע מהא"ס ב"ה שאם הי' נמשך החכמ' בבחי' עו"ע מן האור והזיו המאיר ממנו ית' הי' ההתהוות פשוט בתכלית הפשיטות כמו הא"ס ב"ה שהאור פשוט בתכלית כי האור מעין המאור כו' ולכן להיות התהוות החכמה מא"ס ב"ה הוא ע"י צמצום עצום בבחי' דילוג לגמרי שלא בדרך השתלשלות, וה"ז התהוות החכמ' יש מאין, ומ"מ נק' ג"כ אלקות, ר"ל שהיא התפשטות אלקות (ונק' געטליך בלשון אשכנז) אבל לא שהן ח"ו מהות האלוה ממש, אלא כמו עד"מ המחשבה לגבי הנפש הנה היא התפשטות כח ממנה אבל אינה ערוך למהו"ע הנפש, ועד"מ זה באלף אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית הוא בחי' הע"ס לגבי א"ס ב"ה שנק' אלקות שהם התפשטות ממנו ית' והיינו לפי שאין התהוותן שיהיו בחי' יש ונפרד לגמרי כמו המלאך כו' אלא הן בביטול אמיתי לגבי הא"ס הואיל והן רק זיו מאורו ית' בלי הסתר פנים, ונמצא אע"פ שנתהוו יש מאין דהיינו שהוא התהוות מהות חכמ' וגדר מיוחד שזהו בחי' היש ודילוג לגמרי מא"ס ב"ה עכ"ז בטלים כזיו כו' והם אלקות שהא"ס ב"ה מתייחד עמהן כנ"ל, משא"כ הנבראים שהן יש ונפרד לגמרי בידיעתן אע"פ שבאמת הן ג"כ בטלים כזיו כו' וכדלעיל אות כ"ג: (ועיין בפרדס שער עצמות וכלים פ"ד מה שביאר ענין י"ס דכלים שבהם מתלבש אור העצמות הפשוט כו' אמנם לפי דרכינו יובן שגם הע"ס דכלים אינן נפרדים ח"ו דא"כ הדרא קושייתו שם דפ"ג לדוכתה דא"כ ח"ו הוא ית' יודע בדיעה שחוץ ממנו אלא הכלים הן ג"כ אלקות וכנ"ל באריכות והכלים היינו מהות חכמ' הנאצל ממנו ית' ומהות חסד אבל האור הוא פשוט בתכלית הפשיטות והוא מתייחד עם הכלים וזהו הוא המדע והוא היודע ובידיעת עצמו יודע כל הנבראים כיון שלמ"ד כלים דאצי' הן נשמה וחיות לבי"ע, אמנם מהו"ע ית' הוא למעלה מעלה מכלים הנ"ל ומבחי' האור המתלבש בהכלים שהוא רק מבחי' הקו כו' כנ"ל): | לא) ומעתה יובן הקושיא דלעיל אות כ"ח איך יתכן שהאצי' הוא אלקות ונק' ג"כ בריאה יש מאין כי אפי' א"ק נק' אדם דבריאה לגבי א"ס ב"ה, דלפמשנ"ת הוא מובן כי מאחר שא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה מגדר ומהות הע"ס שהן יש להן גדר מיוחד חכמה או מדע או חסד כו' והוא ית' מובדל לגמרי מגדרים אלו (וכהבדל השכל מן הגשם ויותר מזה לאין קץ) א"כ התהוות בחי' חכמה או חסד ממנו ית' ה"ז דילוג הערך לגמרי והתהוות בריאה ממש יש מאין, כיון שא"ס ב"ה מרומם ומובדל מגדר זה כו', ואין התהוות החכמ' בבחי' עו"ע מהא"ס ב"ה שאם הי' נמשך החכמ' בבחי' עו"ע מן האור והזיו המאיר ממנו ית' הי' ההתהוות פשוט בתכלית הפשיטות כמו הא"ס ב"ה שהאור פשוט בתכלית כי האור מעין המאור כו' ולכן להיות התהוות החכמה מא"ס ב"ה הוא ע"י צמצום עצום בבחי' דילוג לגמרי שלא בדרך השתלשלות, וה"ז התהוות החכמ' יש מאין, ומ"מ נק' ג"כ אלקות, ר"ל שהיא התפשטות אלקות (ונק' געטליך בלשון אשכנז) אבל לא שהן ח"ו מהות האלוה ממש, אלא כמו עד"מ המחשבה לגבי הנפש הנה היא התפשטות כח ממנה אבל אינה ערוך למהו"ע הנפש, ועד"מ זה באלף אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית הוא בחי' הע"ס לגבי א"ס ב"ה שנק' אלקות שהם התפשטות ממנו ית' והיינו לפי שאין התהוותן שיהיו בחי' יש ונפרד לגמרי כמו המלאך כו' אלא הן בביטול אמיתי לגבי הא"ס הואיל והן רק זיו מאורו ית' בלי הסתר פנים, ונמצא אע"פ שנתהוו יש מאין דהיינו שהוא התהוות מהות חכמ' וגדר מיוחד שזהו בחי' היש ודילוג לגמרי מא"ס ב"ה עכ"ז בטלים כזיו כו' והם אלקות שהא"ס ב"ה מתייחד עמהן כנ"ל, משא"כ הנבראים שהן יש ונפרד לגמרי בידיעתן אע"פ שבאמת הן ג"כ בטלים כזיו כו' וכדלעיל אות כ"ג: (ועיין בפרדס שער עצמות וכלים פ"ד מה שביאר ענין י"ס דכלים שבהם מתלבש אור העצמות הפשוט כו' אמנם לפי דרכינו יובן שגם הע"ס דכלים אינן נפרדים ח"ו דא"כ הדרא קושייתו שם דפ"ג לדוכתה דא"כ ח"ו הוא ית' יודע בדיעה שחוץ ממנו אלא הכלים הן ג"כ אלקות וכנ"ל באריכות והכלים היינו מהות חכמ' הנאצל ממנו ית' ומהות חסד אבל האור הוא פשוט בתכלית הפשיטות והוא מתייחד עם הכלים וזהו הוא המדע והוא היודע ובידיעת עצמו יודע כל הנבראים כיון שלמ"ד כלים דאצי' הן נשמה וחיות לבי"ע, אמנם מהו"ע ית' הוא למעלה מעלה מכלים הנ"ל ומבחי' האור המתלבש בהכלים שהוא רק מבחי' הקו כו' כנ"ל): | ||
ובכל הנ"ל יובן ענין יחו"ע ויחו"ת, יחו"ע הוא ביטול אמיתי שהנאצל בטל במציאות לגבי המאציל א"ס ב"ה כביטול הזיו במאור וזהו בעולם האצילות ואע"פ שהם ג"כ בריאה יש מאין כנ"ל היינו במה שהם בבחי' גדר מיוחד כו' שזהו בריאה חדשה ממש ודילוג הערך לגמרי מן המאציל ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. וכשנאצל ממנו מהות חכמה ה"ז בריאה חדשה יש מאין אמנם מ"מ מהות חכמה זו בטילה לגבי כח המהוה אותה כביטול הזיו של השמש כשהוא עדיין מיוחד בתוך כדור השמש עד ששם אין ואפס עליו, וזהו פי' אחד דהיינו שאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כו' כמש"ל באריכות אות י"ח וכ"ב אבל יחו"ת היינו ביטול היש של הנבראים שהם בידיעתן בחי' יש ודבר נפרד (הגם שבאמת הם ג"כ בטלים כזיו כו' אלא שזהו קמי' כנ"ל אות כ"ג) אלא שאעפ"כ בטלים לה' כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים כו' זהו בחי' יחו"ת, ובזה יובן ג"כ מ"ש בלק"א ח"ב פ"ד בענין הגדול והגבור כו' ופי' הגדול היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית להיות ברואים מאין ליש וקיימים בחסד חנם כו' ומדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכולתה לברוא יש מאין ולהחיותו כו' וכשם שאין ביכולת שום נברא להשיג מדת גדולתו שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו, כך ממש אין ביכולתו להשיג מדת גבורתו של הקב"ה שהוא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי כ"א בהסתר פנים שהחיות מסתתר בגוף הנברא וכאלו גוף הנברא הוא דבר בפ"ע ואינו כהתפשטות הזיו כו' יעו"ש, והמובן מלשונו בביאור שהבריאה יש מאין וההסתר שהנברא הוא נראה נפרד בפ"ע הן ב' דברים ונמשכים מב' מדות חו"ג ואם לא הי' נמשך מבחי' גבורה רק מהחסד בלבדו אזי הי' הבריאה יש מאין רק שהיו הנבראים בטלים במציאות כביטול הזיו בשמש, כ"מ שם להדי'. ולכאורה אינו מובן דממ"נ אם הי' בטל במציאות א"כ אין שם בריאה יש מאין עליו אלא אין ואפס ממש כמבואר שם פ"ג באריכות שמה שנראה ליש זהו מצד ההסתר כו' וא"כ בחי' הבריאה יש מאין נמשך ממדת גבורתו דוקא שהיא מדת הצמצום להסתיר כו' וזה הפך ממ"ש שהבריאה יש מאין היא ממדת חסדו דוקא, אך הענין מובן עפמש"ל דבאמת הן ב' ענינים, שהרי עולם האצי' הוא נחשב בריאה יש מאין לגבי א"ס ב"ה אע"פ שאצי' בטל במאצילו כביטול הזיו בשמש כנ"ל, אלא שאעפ"כ מה שנאצל מהות חכמה או חסד אע"פ שחכמ' זו בטילה כביטול הזיו לגבי המהוה אותה מ"מ נמצא מציאות חכמה, ולא שאין מציאות חכמה כלל אלא שחכמ' זו היא רק התפשטות החיות מהאור הנמשך מא"ס ב"ה כהתפשטות הזיו מהשמש ובטילה כביטול הזיו כו', אבל מ"מ זה שנתפשט מהזיו הפשוט בתכלית הפשיטות להיות תואר ותמונת מהות החכמ' ה"ז בריאה יש מאין כנ"ל, משום דא"ס ב"ה עצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל. ועד"ז יובן ג"כ מאצי' לבי"ע שהתהוות הנמצא הוא ממדת גדולתו וחסדו אלא שמ"מ הי' בטל במציאות כביטול הזיו וזהו ענין הנשמות דאצי' שהן נשמות ממש ובטלים כזיו כו' לפיכך הן בחי' אלקות, אע"פ שבודאי לגבי א"ס ב"ה הן בריאה יש מאין במכש"כ מן הע"ס שהן ג"כ בריאה כו', וא"כ זה שניתוסף בבי"ע שהנברא נראה יש ודבר בפ"ע כאילו אינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש אלא הוא דבר בפ"ע ובאמת אינו דבר בפ"ע אלא כמו התפשטות האור מהשמש, הנה הסתר זה הוא מחמת מדת גבורתו להסתיר ולהעלים כו', וזהו ענין בשכמל"ו כי בנין המל' הוא מהגבורות לפי שאין מלך בלא עם דהיינו נפרדים דוקא וזהו ע"י מדת גבורתו כנ"ל והמכוין מזה כדי שאח"כ יקבלו עליהם מלכותו ברצון להיות בטילים ממש לאור א"ס ב"ה ביטול היש כו': | ובכל הנ"ל יובן ענין יחו"ע ויחו"ת, יחו"ע הוא ביטול אמיתי שהנאצל בטל במציאות לגבי המאציל א"ס ב"ה כביטול הזיו במאור וזהו בעולם האצילות ואע"פ שהם ג"כ בריאה יש מאין כנ"ל היינו במה שהם בבחי' גדר מיוחד כו' שזהו בריאה חדשה ממש ודילוג הערך לגמרי מן המאציל ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. וכשנאצל ממנו מהות חכמה ה"ז בריאה חדשה יש מאין אמנם מ"מ מהות חכמה זו בטילה לגבי כח המהוה אותה כביטול הזיו של השמש כשהוא עדיין מיוחד בתוך כדור השמש עד ששם אין ואפס עליו, וזהו פי' אחד דהיינו שאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כו' כמש"ל באריכות אות י"ח וכ"ב אבל יחו"ת היינו ביטול היש של הנבראים שהם בידיעתן בחי' יש ודבר נפרד (הגם שבאמת הם ג"כ בטלים כזיו כו' אלא שזהו קמי' כנ"ל אות כ"ג) אלא שאעפ"כ בטלים לה' כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים כו' זהו בחי' יחו"ת, ובזה יובן ג"כ מ"ש בלק"א ח"ב פ"ד בענין הגדול והגבור כו' ופי' הגדול היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית להיות ברואים מאין ליש וקיימים בחסד חנם כו' ומדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכולתה לברוא יש מאין ולהחיותו כו' וכשם שאין ביכולת שום נברא להשיג מדת גדולתו שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו, כך ממש אין ביכולתו להשיג מדת גבורתו של הקב"ה שהוא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי כ"א בהסתר פנים שהחיות מסתתר בגוף הנברא וכאלו גוף הנברא הוא דבר בפ"ע ואינו כהתפשטות הזיו כו' יעו"ש, והמובן מלשונו בביאור שהבריאה יש מאין וההסתר שהנברא הוא נראה נפרד בפ"ע הן ב' דברים ונמשכים מב' מדות חו"ג ואם לא הי' נמשך מבחי' גבורה רק מהחסד בלבדו אזי הי' הבריאה יש מאין רק שהיו הנבראים בטלים במציאות כביטול הזיו בשמש, כ"מ שם להדי'. ולכאורה אינו מובן דממ"נ אם הי' בטל במציאות א"כ אין שם בריאה יש מאין עליו אלא אין ואפס ממש כמבואר שם פ"ג באריכות שמה שנראה ליש זהו מצד ההסתר כו' וא"כ בחי' הבריאה יש מאין נמשך ממדת גבורתו דוקא שהיא מדת הצמצום להסתיר כו' וזה הפך ממ"ש שהבריאה יש מאין היא ממדת חסדו דוקא, אך הענין מובן עפמש"ל דבאמת הן ב' ענינים, שהרי עולם האצי' הוא נחשב בריאה יש מאין לגבי א"ס ב"ה אע"פ שאצי' בטל במאצילו כביטול הזיו בשמש כנ"ל, אלא שאעפ"כ מה שנאצל מהות חכמה או חסד אע"פ שחכמ' זו בטילה כביטול הזיו לגבי המהוה אותה מ"מ נמצא מציאות חכמה, ולא שאין מציאות חכמה כלל אלא שחכמ' זו היא רק התפשטות החיות מהאור הנמשך מא"ס ב"ה כהתפשטות הזיו מהשמש ובטילה כביטול הזיו כו', אבל מ"מ זה שנתפשט מהזיו הפשוט בתכלית הפשיטות להיות תואר ותמונת מהות החכמ' ה"ז בריאה יש מאין כנ"ל, משום דא"ס ב"ה עצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל. ועד"ז יובן ג"כ מאצי' לבי"ע שהתהוות הנמצא הוא ממדת גדולתו וחסדו אלא שמ"מ הי' בטל במציאות כביטול הזיו וזהו ענין הנשמות דאצי' שהן נשמות ממש ובטלים כזיו כו' לפיכך הן בחי' אלקות, אע"פ שבודאי לגבי א"ס ב"ה הן בריאה יש מאין במכש"כ מן הע"ס שהן ג"כ בריאה כו', וא"כ זה שניתוסף בבי"ע שהנברא נראה יש ודבר בפ"ע כאילו אינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש אלא הוא דבר בפ"ע ובאמת אינו דבר בפ"ע אלא כמו התפשטות האור מהשמש, הנה הסתר זה הוא מחמת מדת גבורתו להסתיר ולהעלים כו', וזהו ענין בשכמל"ו כי בנין המל' הוא מהגבורות לפי שאין מלך בלא עם דהיינו נפרדים דוקא וזהו ע"י מדת גבורתו כנ"ל והמכוין מזה כדי שאח"כ יקבלו עליהם מלכותו ברצון להיות בטילים ממש לאור א"ס ב"ה ביטול היש כו': | ||
שרש מצות התפלה, ל״ב | |||
לב) והנה כמו שנת' לעיל (אות י"ט עד כ"ב) שהתהוות הנבראים דבי"ע הוא ע"י אותיות דבר ה' מבחי' מל' דאצילות שאותיות אלו הם המהוים אותם מאין ליש והן העשרה מאמרות שבהן נבה"ע וכמבואר בלק"א ח"ב באריכות, כמ"כ יובן גם בענין חכמה עילאה דאצי' שנז' למעלה שהתהוות' מא"ס ב"ה הוא ג"כ יש מאין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא, והיינו שהתהוות' הוא ג"כ מבחי' אותיות שלמעלה מהחכמה, כי כמו עד"מ בגשמיות באדם אנו רואים שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה ועד"ז יובן הנמשל למעלה שיש כמה בחי' אותיות דהיינו אותיות הדבור עליון ויש בחי' אותיות המחשבה עליונה שמהם נמשכו עלמין סתימין ועלמין דאתגליין ויש ג"כ בחי' אותיות בחכמ' שלמעלה מהמחשבה עד שיש ג"כ בחי' אותיות בתענוג שלמעלה מהחכמה וזהו ענין ד' בחי' טנת"א הנז' בע"ח שבחי' האחרונה הם האותיות (דהיינו אותיות הדבור ואפשר גם אותיות המחשבה בכלל זה) ולמעלה מהם הם בחי' התגין שהם ג"כ כמו בחי' אותיות אלא שהם האותיות שבבחי' עליונה יותר מאותיו' הדבור, ולמעלה מהתגין הם הנקודות ולמעלה מהן הם הטעמים זרקא מקף שופר כו' שהם בחי' האותיות של התענוג העליון, כי הנה הטעם יש בו בחי' תענוג כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' והנה בטעמים יש נגינה שהניגון יש בו תענוג ומתיקות נמצא הטעמים הם בחי' גילוי התענוג והרי הם לגבי התענוג בחי' אותיות כי ענין האותיות הוא בחי' התגלות מל' אתא בוקר וכך הטעמים הם בחי' גילוי תענוג העליון וכנראה בטעמים שבנגינה הגשמיות זרקא מקף שופר כו' שיש מהם ניגון ומתיקות שזה הי' עבודת הלוים בשיר היום לנגן כו'. והנה בחי' התענוג העליון הוא מאד נעלה במדרגה למעלה מעלה מבחי' החכמה (כי בחי' עתיק יומין שהוא בחי' עולם התענוג נק' בחי' תחתונה שבמאציל כמ"ש במ"א) לכך מבחי' האותיות בלבד דשם מקבלת החכמה שהאותיות אינן ערוך לגבי עצמות התענוג (וכמו שאין ערוך אותיות המו"ד לגבי עצם השכל כו') וז"ש רז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כי היו"ד הוא רק נקודה א' שזה מורה על צמצום הארת התענוג ומזה שרש התהוות העה"ב שהוא מקום תענוג הנשמות כו' שמקור ושרש העה"ב הוא מבחי' עדן העליון שהיא הח"ע שנק' עדן ע"ש הארת עונג העליון מטעמים עליונים אכן התהוותה הוא רק מן יו"ד א' בלבד כנ"ל ולכן נק' החכמה אור וכמ"ש ותורה אור לפי שהוא בחי' אור וזיו בלבד מא"ס ב"ה. והנה באמצעות החכמה מקבלים אח"כ גם כל הנבראים הארת והמשכת החיות מא"ס ב"ה וכמש"ל באריכות, ולולי שהי' הארה זו מתלבשת תחלה בחכמה לא היו יכולים להכיל אורה כלל כו' וזהו עוטה אור כשלמה אורה זו תורה שנק' אור כנ"ל והיא הנקראת ג"כ שלמה שהיא בחי' לבוש הפנימי שבה מתלבש אור א"ס ב"ה ובה ועל ידה נמשך אח"כ לשאר הט' ספירות שכולם מקבלים הארת אור א"ס ע"י החכמ' דוקא וכן מהם נמשך אח"כ בבי"ע כנ"ל וז"ש בזהר באורייתא אתקיים עלמא וכן כתיב עולם חסד יבנה והיינו ע"י התורה שנקראת תורת חסד וזהו שנק' ג"כ התורה בשם מזון כמ"ש ותורתך בתוך מעי כו' כי ע"י המשכת אור א"ס בחכמה נמשך אח"כ החיות והקיום לכל העולמות ולכן נק' מזון כמו שהמזון מחבר הנפש עם הגוף כך ע"י התורה נמשך אוא"ס בח"ע ובכל העולמות ע"י אמצעות החכמה: והנה ארז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, דהיינו שהם הממשיכים התלבשות אור א"ס בח"ע שזה נק' פרנסה כי פרנסה כוללת מזון ולבוש כדאי' בכתובות (דס"ח ע"א הא באכילה כו' נ"ל) והתלבשות אור א"ס בח"ע נק' מזון ולבוש כנ"ל, ואיך הם ממשיכים, הנה ארז"ל גבי משה כשעלה למרום מצאו למלאך סנד"ל שיושב וקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל, וענין הכתרים היינו בחי' אותיות עליונים שנק' בשם כתרין כמ"ש בהקדמת זהר בראשית ע"ש, והענין כי הם בחי' אותיות והתגלות התענוג העליון הנ"ל שהוא בחי' האין שממנו תמצא החכמה וזהו שקושר כתרים לקונו שממשיך מבחי' תענוג עליון הנ"ל להיות בחי' האותיות וההתגלות שלו הנק' בשם טעמים נמשכים ומתלבשים בחכמה שהיא בחי' התורה, וזהו דוקא מתפלותיהם של ישראל פי' מדיבורי וצירופי אותיות שהישראל אומרים בתפלה הם עולים עד רום המעלות עד בחי' אותיות שלמעלה מהחכמה שהם בחי' הטעמים עליונים שהם אותיות התענוג ומשם ממשיכים ההארה מלמעלה למטה להיות מתלבש בחכמה, והכח הזה בישראל הוא לפי שניצוץ אלקות שיש בכל נפש מישראל שרשה למעלה מהחכמה (וכמבואר במ"א באריכות שעשר בחי' חב"ד כו' שבנפש הם רק כלים לגבי הנפש שהיא במהותה ועצמותה למעלה מן השכל כי היא חלק אלוה ממעל וא"כ יש בה הארה מבחי' א"ס שהוא פשוט ולמעלה מהחכמה וכמש"ל באריכות וא"ש מ"ש הג' מהר"ל וכי הנשמה שבגוף כו' ע"ל אות כ"ט ודו"ק) ולכך אנו רואים שיש בכח כל א' מישראל למסור נפשו על קידוש השם שהוא למעלה מהשכל שהרי מהשכל לא נמצא טעם רק לאהבה את ה' כי הוא חייך אבל על מס"נ לא נמצא טעם בספרים אלא שזהו מצד עצם הניצוץ אלקות שטבעו לחפוץ להכלל במקורו כנר בפני האבוקה ולא להיות נפרד ממנו ח"ו בשום אופן אפי' במס"נ ממש וזהו בחי' שלמעלה מהחכמה רק שלהיות הנפש מלובשת בגוף ונה"ב שהגוף הוא מסתיר ומכסה על הארה זו לכך צריכה להתבונן מאד בהעמקת הדעת בגדולת ה' בתפלה להעביר חושך הגוף ונה"ב והנה בתפלה ע"י הקדמת פסוד"ז הוא מבעיר ומלהיב את הניצוץ אלקי עד שיבוא ויגיע בק"ש לבחי' מס"נ באחד שהוא בחי' שלמעלה מהחכמה ואז ע"י אותיות אלו ממשיכין מבחי' אותיות עליונים וכתרין עילאין הנק' בשם טעמים להיות מתלבשים בחכמה וזהו שנאמר בק"ש אחד ואהבת ואח"כ ודברת בם כי מתחלה צ"ל המס"נ באחד ואהבת ואז אח"כ יבוא למדרגת ודברת בם שהוא לשון המשכה והנהגה כמו ידבר עמים ובם היינו בד"ת ור"ל שימשיך הארת התענוג בחכמה הנק' תורה (והנה במ"א מבואר שהמשכה זו הוא ע"י רננא דאוריי' ובלילה שירה עמי שבזה ממשיך גילוי תענוג עליון בח"ע בחי' טעמי תורה וכאן מבואר שהוא ע"י אותיו' התפלה ושניהם אמת כי יש אותיות זכרים ואותיות נקבות כמ"ש באריכות ע"פ מאמר הזהר בשלח בפסוק לסוסתי בענין סוסין דוכרן כו' והיינו בחי' אותיות נקבות הם העלאה ממטה למעלה לעורר בחי' אותיות התענוג הנ"ל וזהו אותיות שבצלותא שנק' סולם ממטה למעלה ואח"כ ההמשכה ממעלה למטה ע"י אותיות דוכרן רננא דאורייתא) ועיין לקמן אות מ"ג באריכות מענין זה: | |||
שרש מצות התפלה, ל״ג | |||
לג) והנה כמ"כ יובן ג"כ למעלה יותר דהיינו התהוות א"ק מהא"ס ב"ה הוא ג"כ מבחי' אותיות שמו ית' בלבד ולכן נק' א"ק בריאה יש מאין, וכמבואר במ"א באריכות ע"פ את שבתותי תשמרו כו' שיש שבת תתאה ושבת עילאה שבת תתאה עליי' בי"ע שהבריאה נכלל באצי' דהיינו עליית הנברא באלקות כו' ושבת עילאה העליות מאצי' ולמעלה עד שגם א"ק שנק' אדם דבריאה עולה ונכלל במאציל העליון דלגבי המאציל ב"ה גם א"ק נק' בריאה יש מאין ובשבת יש לו עלי' למעלה (עד"מ עליי' הבריאה באצי' כו') וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות דלכאורה אינו מובן הלשון ברא לעשות, אלא הענין כי לעשות היינו אדם דאצי' שנק' אדם דעשיי' לפי' שאצי' הוא בחי' כלים מדת החסד מדה"ד כו' שהם בבחי' מדה וגבול (רל"ו אלפים רבבות פרסאו' כו' כמ"ש ריש המאמר דאיהו וחיוהי כו' שבאגה"ק) ויש בהם התחלקות חסד בפ"ע וגבורה בפ"ע והתכללות חו"ג כו' לכן נק' עשיה. ועולם העקודים שאינו בבחי' התחלקות עדיין אלא כל הי"ס עקודים בכלי א' נק' אדם דיצירה וא"ק שהוא למעלה גם מעקודים כי עקודים הם י"ס ממש אלא שעקודים בכלי א' אבל א"ק הוא למעלה מזה אלא אעפ"כ הואיל שהוא מקור לי"ס וסוף כל סוף מתהוה ממנו בחי' אצי' לכן נק' אדם דבריאה, שלגבי המאציל א"ס ב"ה (דלאו מכל אינון מדות איהו כלל) גם הוא נק' בריאה יש מאין, וזהו ברא אלקים לעשות שברא את בחי' א"ק כדי שיהי' מקור להתהוות אדם דאצי' הנק' עשייה לגבי א"ס ב"ה ובשבת הוא השביתה ועליי' גם מבחי' א"ק כנ"ל וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו' והוא בחי' שבת עילאה כנ"ל, ועכ"פ יצא לנו מזה שגם א"ק נק' בריאה יש מאין, והתהוותו מבחי' אותיות כנ"ל והענין ע"פ מאמר בורא קדושים ישתבח שמך, פי' קדושים היינו בחי' חכמה הנק' קדש כידוע בזוהר, וקדושים לשון רבים כי יש הרבה בחי' חכמה עד רום המעלות חכמה דאצי' חכמה דעקודים חכמה דא"ק ועוד למעלה כו' וזהו וקדושים בכל יום יהללוך סלה עליות לאין קץ, וכל בחי' קדושים הנ"ל הם בריא' יש מאין לגבי א"ס ב"ה וזהו בורא קדושים והיינו ישתבח שמך שהתהוותם הוא מבחי' אותיות שמו הגדול ב"ה וזהו משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול כו' אבל מהו"ע ית' מרומם ונשגב לבדו. ולהבין זה יש להקדים ענין בחי' שם הנז' בכתוב ובפרקי דר"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו לבד, מהו ענין שמו, כי הנה השמות הם המחברים האורות עם הכלים, עד"מ שם האדם שבו ועל ידו הוא מפנה לקוראיו אבל כשהוא בפ"ע אינו צריך לו, אלא שע"י השם ממשיכים אותו שנפנה לקוראו בשמו, כלומר שמתגלה לזולתו על ידו כמ"כ למעלה ענין השמות ע"ב ס"ג מילוי יודין מילוי ההין כו' ענינם שהם המחברים האורות שהם הגילוי מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות כי האור מעין המאור כנ"ל ושיומשך להתלבש בהכלי שהכלי היא מהות חכמה או בינה כו' הוא ע"י השם שע"י אותו השם נמשך האור ומתלבש בהכלי (ע"י שם ע"ב נמשך אור החכמה ונמצא השם לגבי האור הפשוט כמשל שם האדם לגבי עצמות האדם שאינו בערך עצמותו כלל רק שעל ידו פונה לקוראו כו'), וביאור הענין הוא כי הנה השמות הם בחי' אותיות, והנה עד"מ באדם התהוות גוף אותיות המח' הוא מהשכל ומ"מ אינן מערך מהות השכל כלל רק שהם לבושים להשכל שעל ידם הוא נתפס, דהנה השכל עצמו הוא מהות ההשכלה, וממנו נמשך התפעלות המדות להתאוות ולחמוד מה שהשכיל כי טוב הוא (ונמצא המדות מקבלים ממהות השכל בבחי' עו"ע ובקירוב ויש להן ערך ושייכות להשכל). אבל האותיות אינן ממהות שכל כלל, רק שהן לבושים להשכל שבהם ועל ידם הוא נתפס ומתגלה ונק' לבושים הפנימיים שהרי אפי' האדם בפ"ע כשתופס ההשכלה הוא ע"י האותיות כו' וא"א כלל להשיג ההשכלה בלי אמצעות האותיות (ואפי' המדות אין מקבלים מהשכל רק ע"י האותיות), ומ"מ הן בעצמן אינן בערך מהות השכל ולכן כלבוש יחליפם פושט אלו ולובש אחרים, ויותר מזה ניכר באותיות הכתב עד"מ דיבור תוספת הנה השכלת ר"י בעל התוספת מבוארת באותיות אלו והנה גוף הדיבור שבכתב ובדפוס הן אותיות גשמיים ואין להן ערך כלל למהות השכלת ר"י בעל התוס' ז"ל שמיוחדת עמו בגנזי מרומים, רק שאותיות אלו הן לבושים שעל ידם יכולים להשיג ההשכלה אע"פ שהאותיות עצמן אינן בערך ההשכלה, ועד"ז יובן קצת למעלה ענין שמו הגדול ב"ה, דהנה ידוע ענין הצמצום שהי' באור א"ס שהאור א"ס נסתלק לצדדי' ונעשה מקום פנוי רק רשימו נשאר מהאור, ובע"ח לא נזכר כלום מענין הרשימו, רק בס' עמק המלך מבואר שענין הרשימו הוא בחי' אותיות רל"א שערים פנים ואחור כו'. והענין יובן ע"פ הנ"ל שהאותיות הן ענינן שבהן ועל ידן מתגלה האור ומ"מ הן בעצמן אינן ערוך כלל וכלל למהות האור וזהו בחי' שמו הגדול ית' שע"י אותיות אלו הוא נמשך ומתגלה אורו ית' כנ"ל שע"י השם פונה לקוראו כו', אמנם לא הי' באפשרי שיתהוו העולמות אם הי' הגילוי אור הא"ס ממש לכן הי' צמצום ומקום פנוי דהיינו שהאור נסתלק והיינו שהוא בהעלם. כי הנה האותיות מצד עצמן אינן בערך האור כנ"ל רק שעל ידן מתגלה האור אבל הצמצום הי' שלא יתגלה האור כלל רק האותיות לבד יתגלו וזהו שנק' רשימו כי אינן בערך מהות האור כלל (רק שאח"כ נתגלה קו מהאור ומתלבש בהרשימו כו'). ואותן האותיות הן הנק' שמות (ע"ב ס"ג כו') ומבחי' יוד אחרונה שבש' ס"ג נתהוה עולם התהו וכמ"ש בזהר בקע ולא בקע כו' כמש"ש בעמק המלך, ולכן נק' א"ק בריאה יש מאין שהרי התהוותו מבחי' הרשימו שהם האותיות כנ"ל שאינן ערוך כלל וכלל לגבי האור ומכ"ש לגבי מהו"ע ב"ה. וזהו בורא קדושים ישתבח שמך שכל בחי' הקדושים עד רום המעלות חכמ' דאצי' חכמ' דעקודים חכמ' דא"ק ועוד למעלה כו' הם רק בריאה יש מאין לגבי א"ס ב"ה שאינו מערך חכמה כלל רק שנמשכו מבחי' הרשימו שהם האותיות וזהו ישתבח שמך כו' (ולפ"ז ענין עליי' א"ק בשבת היינו בבחי' האור שלמעלה מעצם האותיות וכמשל גילוי קצת מההשכלה ע"י האותיות ויש בזה עילוי אחר עילוי לאין קץ ותכלית כיון שהאור בחי' א"ס כו' וכנודע): | |||
שרש מצות התפלה, ל״ד | |||
לד) והנה להבין זה בתוס' ביאור ענין הצמצום המבואר בתחלת ספר אוצ"ח שכשהי' צריך המאציל להאציל העולמות צמצם את אורו ית' בנקודה אמצעית ונעשה חלל ומקום פנוי והוא מעמד כל העולמות ואמנם אינו בחי' מיעוט בהאור ח"ו רק שנסתלק לצדדים כו' יעו"ש, שהדברים לפי פשוטן הם תמוהים איך יתכן ענין צמצום וסילוק לצדדים באור א"ס שאין לו דמות הגוף כו' וכתיב ג"כ אני הוי' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא כו' ומשנברא בשוה ממש, אך הענין יובן בהקדים תחלה פי' וענין לשון אור א"ס, כי הנה אור א"ס ב"ה הוא מקור התענוגים פי' כי הנה חיות כל העולמות וכל אשר בהם הוא התענוג כנראה בעליל בעניני עוה"ז שהתכלית מכל פעולה שיפעל האדם הוא התענוג שיתענג מאותו דבר וזהו הנק' טוב ובהפוך הרע הוא מה שיצטערו ממנו, והנה יש ריבוי התחלקות בבחי' התענוג שיש תענוג בראיה ובשמיעה ובריח כו' וכל תענוגי עוה"ז בכללן אינו אלא פסולת מבחי' תענוג העליון שנפל למטה ע"י שבה"כ ואינו ערוך לגבי בחי' התענוג שלמעלה שהנשמות מתענגים מזיו השכינה שהוא עצום ורב מאד עד שארז"ל מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם י"ב חדש ואש שלנו א' מס' בגיהנם בשביל שיקבל העונג בג"ע והיינו אפילו בג"ע התחתון אבל ג"ע העליון הוא רם ונעלה הרבה ממנו ויש נהר דינור המפסיק כו' וכן יש עוד עליות מדריגות רבות לאין קץ בבחי' קבלת התענוג זה למעלה מזה, והכל הוא בבחי' אורו וזיוו ית' כמאמר נהנים מזיו כו' כי מקור כל התענוגים הוא בחי' אורו וזיוו ית' המאיר ומתפשט להיות מקור חי כל העולמים והוא הנק' אור א"ס אבל עצמותו ומהותו ית' קדוש ומובדל לגמרי מהיות גם מקור לבחי' התענוג כי הוא מרומם ונשגב לבדו כו' והודו על ארץ ושמים דהיינו זיו והארה ממנו ית' שאינו ערוך אליו כלל כמו הארת השמש לגבי עצם מאור השמש, והארה זו היא מקור חיות כל העולמות והיא בחי' מקור כל התענוגים כי עיקר חיות כל העולמות הוא בחי' התענוג הנמשך משם כנ"ל, ולהבין ביאור ופי' לשון אור א"ס הוא עד"מ חיות הנפש שמחיה את הגוף שאין החיות שהגוף חי על ידה מהות ועצמות הנפש דהיינו החיות שבעין ואזן עד"מ שהעין רואה ואזן שומעת והפה מדבר והרגלים מהלכים, הנה אין חיות זה שבהם מהות ועצמות הנפש, שא"כ הי' מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקים שונים מתחלקים ברמ"ח מקומות כפי ציור חלקי איברי הגוף כו' וזה אינו שהנפש עצמה היא עצם אחד רוחני פשוט ואינה מתחלקת לחלקים כלל וכמ"ש בלק"א ח"א פנ"א, אלא הענין שהחיות שבהאיברים הוא רק בחי' הארה לבד ממהות הנפש עצמה, שלפי שהנפש במהותה ועצמותה היא מהות ומציאות החי חיות רוחני (שאע"פ שאנחנו לא נדע מהו הנפש עכ"ז זאת נדע ודאי שהיא מציאות רוחני חי חיות נצחי וגדולתה במעלתה מן השכליים הנבדלים שהן המלאכים), על כן גם התפשטותה והארתה כשמתלבשת בגוף הנה התפשטות זו הוא בחי' כח וחיות להחיות את הגוף ועל כן הגוף חי ממנה וחיות זה הוא רק הארת והתפשטות הנפש ולא מהו"ע ממש וכדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים, והרי מובן שהתפשטות והארה זו אינה ערוך כלל לגבי עצם הנפש, וכך יכולים להשכיל מזה עד"מ, דענין אור א"ס ב"ה שהוא מקור כל חי העולמים כנ"ל אין הכונה על מהו"ע ית' ממש, רק שהוא בחי' התגלות והתפשטו' הארה ממהו"ע ית', שהארה זו נק' אור א"ס שהיא מקור וחיות לכל העולמים כולם, כי לפי שמהו"ע ית' הוא שהיה והוה ויהיה ומקור חיי החיים ע"כ גם ההארה וההתפשטות והתגלות ממנו ית' הוא מקור החיים להחיות ולהוות נמצאים מהאין ואפס המוחלט ממש ולהחיותם ולקיימם (כי האור הוא מעין המאור), ובחי' התגלות זו נק' בשם הארה לומר שאינו נוגע לעצמותו ית' כלל, כי המשל מהתפשטות חיי הנפש בגוף אין דומה לנמשל כ"כ, שהרי התפשטות חיי הנפש שבגוף עם היות שאינה מהות ועצמיות הנפש ממש מ"מ הוא התפש' מהנפש הדומה לבחי' השפעה ג"כ (ולא בבחי' הארה לבד כנודע ההפרש בין אור לשפע שזיו השמש אין פועל שום שינוי בשמש משא"כ שפע השכל שכח השכל מתייגע כשמוציא לאור איזו השכלה עמוקה, וכך התפשטות חיי הנפש בגוף אינו דרך הארה לבד דא"כ לא היתה הנפש מתפעלת כ"כ ממקרי הגוף שאינן לפ"ז רק בהארתה וזיוה, אלא לפי שהוא דומה לבחי' השפעה) שהיא ממהות המשפיע והמשפיע משתנה במהו"ע בין קודם ההשפעה ללאח"כ וכן אנו רואים בחיי הנפש שבגוף כמה שינויים לפי העתים כשהוא ישן אין החיות פועל בגוף רק לחלום חלומות וחלומות שוא ידברו ובהקיצו משנתו הנה עין רואה ואזן שומעת וחושב מחשבות משכל ודעת והיינו מצד שההשפעה קרובה ויש לה ערך ויחוס לגבי הנפש לכך לא יהי' השפע בשוה כו' (דבר זה צריך ביאור עדיין דהרי גם בהארה נמי יש שינויים לפי הכלים המקבלים שאם הבית אפל רק חלון א' קטן פתוח יהי' הזיו מועט משא"כ כשיש הרבה חלונות או באכסדרה וכן יהי' השינויים לפי זיכוך הזכוכית כו' וא"כ מהו ההכרח מכאן שהתפשטות הנפש בגוף הוא דרך השפעה לפי שיש שינויים שהרי השינויים הם מצד שינוי כלי הגוף כו' ולכאורה ממה שהנפש מתפעלת ממקרי הגוף יש ראי' יותר וכנ"ל וצ"ע במקומות אחרים שנת' ראי' זו ג"כ בלשון הנ"ל), משא"כ בעצמותו ית' שהוא קדוש ומובדל לגמרי מערך ההתגלות וכמ"ש אני הוי' לא שניתי כו' לכן אין לכנות הגילוי הזה הנמשך ממנו ית' להיות מקור החיים רק בשם אור דוקא כי האור המאיר מהמאור הוא רחוק מאד ממהות וערך המאור עד שאינו נוגע אליו כלל ואינו פועל שום שינוי בהמאור, כגון אור הנר שמאיר בבית שאין ההארה שבבית בדומה כלל למהות ועצמות שלהבת הנר שהוא ממשי ושורפי משא"כ ההארה שבבית היא לא מיניה ולא מקצתיה, וכן אור השמש המאיר לארץ ולדרים אינה כלל ממהות גוף מאור השמש שהאור אין בו שום ממשות ומאור השמש הוא כדור גדול עצום ורב, ואעפ"כ הרי האור מעין המאור דהיינו שלפי שהשמש הוא דבר ומציאות הזך ובהיר לכך יתנוצץ ממנו זיו והארה להאיר לארץ כו' ואין שום שינוי או התפעלות בהשמש ממה שנמשך ממנה ההארה לפי שאינו מערך מהותה ועצמותה רק זיו בלבד, ועד"מ זה יכולים להשכיל באלף אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית פי' וענין לשון אור א"ס ב"ה, דהכוונה על גילוי והתפשטות מקור החיות ממנו ית', שבחי' מקור זה הוא רק הארה בעלמא ממהותו ועצמותו ית' כי מהו"ע ית' מרומם ונשגב לבדו רק הודו וזיוו הוא הנמשך להאיר ארץ ושמים שהם עולמות עליונים ותחתונים לכן אין בו שום שינוי בין קודם שנברא העולם ובין לאחר שנברא כמו עד"מ שאין שום שינוי בהמאור מחמת התפשטות הזיו (וזה א' מן הטעמים שכינו חכמי הקבלה לגילוי החיות ממנו ית' בשם אורות ולא בלשון שפע שנשתמשו בו הפילוסופים כי השפע פועל שינוי בהמשפיע בין קודם ההשפעה לאח"כ כי יש לה שייכות וערך למהות המשפיע כיחס העלול אל העילה משא"כ הזיו לגבי המאור) אך מ"מ אין המשל דזיו השמש דומה לנמשל כלל שהרי זיו השמש נמשך מהשמש ממילא בלי בחירה ורצון מהשמש עצמה שכך נברא השמש שיתפשט ממנה זיו אף שלא ברצונה אבל למעלה בו ית' הנה התפשטות הארה זו תלוי ברצונו הפשוט להמשיך ממנו הארה זו וברצונו למנוע התפשטותה אזי הי' כלא הי' והי' מתבטלים כל הנמצאים כמו קודם אצילות ובריאת העולמות כו' אלא שהוא ית' פועל ברצון ובחירה להאיר ולהמשיך ממנו הארה זו כו': והנה בבחי' גילוי והתפשטות החיות שממנו ית' שבחי' גילוי זה נק' אור א"ס כנ"ל, הנה שייך לומר שבחי' זו הוא מקור כל התענוגים והוא שרש ומקור לכל ההתהוות כי החכ' נק' עדן והיינו לפי שהחכמה היא ראשית ההשתלשלות כמ"ש ראשית חכמה לכך בה ראשית גילוי התענוג לכך נק' עדן וכנראה בעליל שבהשכיל על דבר חכמה יתענג מרוב כל ומחכמה ואילך משתלשל בחי' התענוג דרך עו"ע עד למטה מטה ומקור דמקור כל התענוגים הוא בחי' גילוי הראשון שממנו ית' הנק' אור א"ס כו' ובבחי' זו הנק' אור א"ס הוא שהי' הצמצום וכמ"ש בס' מבוא שערים תחלה הי' אור א"ס ממלא מקום החלל ואח"כ צמצם את אורו ונסתלק לצדדים ונשאר רשימו כו' (ור"ל שהצמצום הי' בהאור בלבד ולא בהמאור הקדוש שהוא מהו"ע ממש ב"ה שבמהו"ע אין שייך ח"ו אפי' לומר מקור התענוגים שהוא קדוש ומובדל לגמרי כו' ועיין בס' שומר אמונים ויכוח שני ד"ה מ"ש הרמ"ע ז"ל בענין הרצון ובעה"ר כו' שכ"ד הרמ"ע דהצמצום לא הי' רק בבחי' המתפשטת ממנו ית' הנק' א"ס ונק' ג"כ שמו ורצונו (והוא בחי' רצון קדום וה"ע משרז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד כו') ולא במהו"ע ח"ו, והמחבר שם הבין שהרמ"ק חולק על הרמ"ע וס"ל דמהו"ע ית' נק' א"ס ואין שם רצון קדום כלל, ולפמ"ש דבחי' זו הוא רק בחי' הזיו המאיר ממנו ית' וקודם שנבה"ע הי' הזיו כלול במאור ושם אין ואפס עליו א"כ אין שום דבר קדום זולתו ח"ו גם להרמ"ע וכמו הזיו מהשמש כשכלול בשמש שאין במציאות רק השמש לבדו ואין כאן מחלוקת כלל ועכ"ז א"ש משרז"ל היה הוא ושמו בלבד ששמו הוא בחי' הזיו הכלול בו כו'. וראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת, ונלע"ד שאפשר כוונתו שענין הזיו כשהי' כלול במאור עד שלא נבה"ע הוא רק ענין מה שיש ביכולת המאור הקדוש ב"ה להאיר ממנו הארה לכשירצה להאיר, וזה דק יותר הרבה ממשל הזיו השמש הכלול בשמש ששם יש עכ"פ התכללות הזיו ממש משא"כ למעלה במהו"ע ית' הוא מה שביכולתו להאיר כו' וא"כ אפס זולתו ממש, ותדע שזיו השמש מאיר מהשמש שלא בטובת ורצון השמש משא"כ למעלה שברצונו שלא יאיר הי' כלא הי' ההארה א"כ ראוי לקרוא יכולת ועוד דאפי' לאחר שנבה"ע הרי הם בטלים קמי' כזיו כדלעיל באריכות, וא"כ קודם שנאצל העולם אפ"ל שענין מקור החיות המתפשט ממנו ית' ברצונו קודם שנתפשט והי' כלול במהו"ע ית' שייך לקרותו רק יכולת שיש במהו"ע ית' להאיר כו' ולאחר שהאיר הרי ההארה בטילה ג"כ כזיו השמש כשהוא כלול בשמש ובבחי' הארה זו הי' הצמצום וד"ל: | |||
שרש מצות התפלה, ל״ה | |||
לה) והנה להבין ענין צמצום זה, יובן עד"מ ממה שאנו רואים בנפש האדם ענין בחי' צמצום והסתלקות, כגון שלמד איזו מסכת ויודע אותה בע"פ עם כל עניניה ופרטי דקדוקיה וסברותיה באר היטב שכולם שגורים בפיו וכאילו מונחים בקופסא, והנה בעידנא דעסיק במסכת אחריתי שמחשבתו ודיבורו שקועים ומובדלים בעניני סברת אותה המסכתא או שיושב בטל לגמרי הרי הגם שאינו חושב אז על עניני המסכת הראשונה, מ"מ בודאי ישנם בשכלו בשלימות מכל וכל ולא יעדר הפרש והבדל כל שהוא מכמו שהיו אצלו בשלימות בעת למדו אותה מאחר שהם כמונחים בקופסא, ואין הפרש כלל רק שאינם מאירים באותיות שבשעה שהי' לומד אותה היו השכליים מאירים ומלובשים באותיות המחשבה והדיבור ואח"כ כשפסק מללמוד או שלומד מסכת אחרת אין השכליים הראשונים מאירים אז בגילוי באותיות מו"ד אבל מהותם ומציאותם ישנם במוחם בשלימות אלא שמסתלקים מהתגלותם באותיות ומתכללים באור השכל כמו שהוא מופשט מאותיות וזהו בחי' צמצום והסתלקות רוחני בשכל הגלוי שמסתלק מהתלבשותו באותיות ונכלל במקורו והרי מובן שאין זה העדר ושינוי כלל במהות השכל כי יש מציאותו בשלימות רק שמסתלק מלהתגלות באותיות, וכך יוכל להשכיל עד"מ באלף אלפים הבדלות לאין קץ ותכלית ענין הצמצום שהי' בהאור א"ס ב"ה, שאין זה שום שינוי ח"ו גם לגבי בחי' האור א"ס (שהוא הזיו שממהו"ע ית' כנ"ל) שכמו שהי' קודם הצמצום שהי' האור ממלא כל מקום החלל עד"מ לשכך האזן כך הוא אח"כ ג"כ רק שההפרש הוא שמתחלה הי' מאיר בגילוי בבחי' אותיות שהי' מאיר בהם (עיין לעיל סוף אות ל"ג) והצמצום הי' שלא יאיר בגילוי בהאותיות וכלים שהיה מאיר בהם ונכלל במקורו: | |||
שרש מצות התפלה, ל״ח | |||
לח) והעולה מכל הנ"ל (ממ"ש אות כ"ח ע"כ) דכמו שהתהוות הנבראים דבי"ע הוא ע"י אותיות דבר ה' מבחי' מל' דאצי' כמ"כ גם התהוות ח"ע דאצי' הוא מבחי' אותיות דכתר עליון הנק' טעמים ולכן נק' התהוות החכמה יש מאין וכמש"ל אות ל"ב. וכמ"כ התהוות א"ק הוא ג"כ מאותיות דטהירו עילאה שהן הרל"א שערים ונק' ג"כ יש מאין מטעם הנ"ל והתהוותו ע"י צמצום רב הנק' מקו"פ שהוא הסתלקות האור מהאותיות כו' וכמו שנת"ל בענין ביטול הנבראים לגבי א"ס ב"ה הואיל והתהוותם רק מבחי' אותיות והאותיות בטלים במציאות לגבי השכל כו' וכמ"כ ממש ה"ע ביטול בחי' א"ק לגבי א"ס ב"ה שהתהוותו רק מבחי' אותיות דטה"ע הנ"ל והם בטלים לגמרי לגבי בחי' האור א"ס שלמעלה מעלה מהאותיות שהרי האותיות נק' רשימו בלבד והאור א"ס הוא ג"כ זיו בלבד ממהו"ע ית' ובטל ממש לגבי מהו"ע ית' כזיו השמש כשהוא בתוך מאור השמש כנ"ל א"כ אין עוד שום מציאות לבד מהו"ע ית' ממש וזהו פי' אחד וכמש"ל באריכות. ומ"מ עד בחי' אצי' ועד בכלל נק' יחו"ע לפי שהם בעיניהן ג"כ בביטול אמיתי כזיו השמש כנ"ל ומבריאה ואילך נק' יחו"ת לפי שהם בידיעתן בחי' יש ודבר נפרד רק שבטילים ביטול היש וכדלעיל אות ל"א וזהו ענין בשכמל"ו. ותכלית הבריאה הוא שיהי' התהוות הנפרדים כדי שיהי' המאציל מלך עליהם כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ובהתהוות הדברים השפלים והתהוות הגשמיות ניכר יותר כח וגדולת הבורא וכמש"ל אות כ"ד באריכות: ופי' ועד הוא אחד בחלופי אתוון הענין דכבר נת"ל אות י"ט שבתיבת אחד מרומז ענין התהוות הריבוי מן האחדות הפשוטה והוא שהאל"ף הוא מקור החכמ' דהיינו צנור הנמשך מבחי' נוצר חסד לאלפים שיהי' בחי' אאלפך חכמה, והחי"ת היא החכ' בעצמה שממנה נמשך התחלקות אותיו' הדבור הנק' ד' רבתי, אמנם בדבור זה יש ב' מדר' הא' כמו שהוא באצי' ששם מאיר בגילוי והמתהוי' ממנו בטילי' במציאות לא"ס ב"ה כנ"ל בענין יחו"ע וה"ע התהוות נשמות הגדולות שמבחי' אצי' כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו וכמו נשמת האבות והנביאים וכיוצא בהן שהיו מרכבה לה' ממש ובטילים ממש במציאות אליו כו' ובחי' דבור הנ"ל נק' ד' רבתי. והב' הוא בחי' מל' דאצי' כשמתלבשת במלכות דבי"ע להוות ולברוא נשמות ומלאכים דבי"ע והעוה"ז ממש וזהו ענין ועד שהוא ד' שאינו רבתי לפי ששם הוא ע"י צמצומים ומסכים שהאלקות מוסתר מאד כנ"ל והנה המשכת אותיות אלו דמל' דבי"ע הוא ג"כ ע"י אמצעות החכמ' וכנ"ל בענין אחד אלא שזהו בחי' ועד דהיינו מבחי' האל"ף נעשה וי"ו ר"ל שהוא בחי' המשכה שנמשך א"ס ב"ה למטה גם בבי"ע לברוא נשמות ומלאכים ועולמות דבי"ע כי הוי"ו מורה על ההמשכה למטה ומן החי"ת נעשה עי"ן כי עי"ן הוא ג"כ בחי' חכמה ולכן נק' החכמים עיני העדה וגם ראיית העין נמשכת מן החכמה כנודע אלא שהיא בחי' חיצוני' החכמה (מבחי' נו"ה דאבא כמ"ש במ"א בענין קידוש החדש דלכך עדים כשרים אפי' הן הדיוטות לפי שהראי' היא מחיצוניו' דאבא יעו"ש בביאור מאמר הר"מ ר"פ תשא פקודא בתר דא לקדש החדש כו') והיינו לפי שבכאן הוא מה שנמשך מח"ע בבי"ע שיהי' התהוות אותיות הדיבור דמל' דבי"ע לכך נמשך לשם רק מחיצוניו' הח"ע וזהו העי"ן דועד ואח"כ הדל"ת הוא התהוות אותיות הדבור דמל' דבי"ע. ונמצא מרומז בתיבת ועד ג"כ ענין ביטול הנ"ל שבאח"ד שהוא מה שהנבראים בטילים במציאות לגבי אותיות הדבור שבדלי"ת דועד המהוה אותן מאין ליש והדלי"ת בטל לגבי החכמה מקור האותיות שהוא עי"ן דועד והחכמ' בטילה להארת אור א"ס המתלבש בה שהוא הוי"ו המורה על המשכה זו מהא"ס ב"ה כנ"ל וא"כ אפס בלעדו ממש וכנ"ל בפי' אחד רק שבאחד הוא בגילוי לפי שהוא בחי' יחו"ע שהם בטילים באמת בידיעתן ג"כ עד שאין עוד ממש שזהו פי' אחד משא"כ בבי"ע שהם נפרדים בידיעתן רק דקמי' כלא חשיב לכך בא המשכה זו דרך חלופי אתוון שמורה על בחי' העלם ההמשכה כדי שיהי' הנברא בחי' יש ודבר ונפרד ושיתבטל אח"כ ביטול היש כנ"ל שזהו תכלית הבריאה כנ"ל: | |||
שרש מצות התפלה, ל״ט | |||
לט) והנה ע"פ כל האמור למעלה יוכל כל משכיל על דבר להעמיק בדעתו בגדולת הבורא ית' כי יתן לבו להתבונן איך שמקור כל החיות של כל העולמות הוא רק זיו והארה ממהו"ע ית' שנק' הארה זו אור א"ס דהיינו שהוא רק אור וזיו בלבד שאינו פועל שינוי ח"ו במהו"ע ית', והארה זו להיותה בבחי' א"ס לא הי' באפשרי כלל שיהי' ממנה התהוות העולמות ע"ד שהם, לכן הי' בחי' צמצום ומקו"פ שהוא הסתלקות והעלם הארה זו. ובחי' צמצום זה הוא דילוג לגמרי וגדול מכל מיני הצמצומים שאח"כ ונשאר רק רשימו והיא אותיות דטה"ע ונק' רל"א שערים כנ"ל ונמשך אח"כ קו דק כו', ומזה נברא בחי' א"ק שהוא בריאה יש מאין לגבי א"ס ב"ה, ועכ"ז לא הי' כ"ז מספיק שיהי' יוכל להיות התהוות עולמות שאחר הא"ק לכן הי' מוכרח להיות צמצום א"ק ואח"כ נמשך הארה ממנו מבחי' מצחא ומבחי' עיניים שהיא הארה שאינה ערוך כלל וכלל למהות א"ק בעצמו כערך אור הראי' היוצא מעיני האדם לגבי מהותו ועצמותו של הנפש שבאדם, ומזה נתהוו בחי' עולמות נקודים והתהוות ע"י וא"א, ועכ"ז לא הי' מספיקים צמצומים אלו להתהוות עולם האצי', עד שאח"כ הוצרך להיות צמצום הדיקנא דהיינו שנמשך האור רק מבחי' שערות וכמשל ערך החיות שבחלל השערה שאינה ערוך כלל לגבי חיות שבמוחין שהרי בהחתך השערה לא יכאב לו ומבחי' שערות אלו הנמשכים מכתר עליון הוא התהוות הח"ע כמ"ש במ"ת וזרח משעיר למו דהיינו ע"י שערות כו' ואורייתא מחכמה נפקת, ולכן נק' התהוות החכמה יש מאין לגבי הכתר כנ"ל ואח"כ יש כמה בחי' השתלשלות עו"ע עד התהוות המל' דאצי' אותיות דבר ה' מבחי' ח"ע, ומבחי' המל' מתהוה בי"ע בבחי' דילוג יש מאין כי אין ערוך כלל בריאה לאצי' והיינו ע"י מסך ופרסא כמש"ל (אות י"ב) ושם יש ג"כ רבוא רבבות השתלשלות בכל עולם ובין בריאה ליצי' יש פרסא וכן בין יצירה לעשי' ואח"כ התהוות הגשמיות דעוה"ז מהרוחניו' הוא ג"כ דילוג יותר גדול ממהות למהות ממש וכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בטילים במציאות לגבי מהו"ע ית' מאחר שגם שרש כל התהוותם הוא רק מן זיו והארה בעלמא כו' כנ"ל, ואח"כ יתבונן ג"כ ממטה למעלה ביטול כללות העוה"ז וגופו ונפשו בכלל לגבי רוחניו' עולם העשי' כי החיות שבעוה"ז בכלל הוא רק בחי' פסולת וצואה יחשב לגבי חיות שבג"ע התחתון כמ"ש במ"א ע"פ וכל קרבי את שם קדשו שיש מלאכים הנק' קרביים שהם מבררים השפע ומבדילים בין פנימי' לחיצוניו' כמשל הקרביים שמבררים המאכל והפנימי' נמשך לחיזוק הלב והמוח ושאר הגוף והפסולת יוצא לחוץ ע"י כח הדוחה, כן השפע אלקי' מתבררת ע"י מלאכים הנ"ל והמובחר נמשך לג"ע שיהי' תענוג נשמות ומלאכים נהנים מזיו השכינה ופסולת השפע הנדחה לחוץ ממנה התהוות תענוגי עוה"ז נמצא הם בכלל כל תענוגי עוה"ז רק כמו צואה יחשבו לגבי תענוג הנשמות בג"ע התחתון וזשארז"ל יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ואמרו מוטב דלידייני' כו', וג"ע התחתון אינו ערוך לגבי ג"ע העליון דכמו שהנפש בפטירתה מהגוף צריכה לשכוח על חיזו דעוה"ז עד שתוכל לעלות בגעה"ת דאל"כ מבלבל אותה שם ולא תוכל להשיג ג"ע התחתון כלל כמ"כ א"א לנשמה העולה מגעה"ת לגעה"ע להשיג האור דגה"ע עד שתטבול בנהר דינור לשכוח על תענוג דגעה"ת שמבלבל בגעה"ע כמו מ"ז כו' ויש מעלות ומדריגות לאין קץ ממש שגבוהים מגעה"ע וכמ"ש ילכו מחיל אל חיל וקדושים בכל יום יהללוך סלה וכולם נמשכים מח"ע הנק' עדן והחכמה כלא חשיבא לגבי הכ"ע ונמשכת מבחי' שערות לבד כנ"ל וכ"ע כלא חשיב לגבי א"ק כנ"ל וא"ק הוא בריאה יש מאין וכלא חשיב ממש לגבי הא"ס ב"ה עד דלגבי א"ס ב"ה שוה ממש בחי' א"ק עם דומם גשמי דעשיה כי שם אין ערוך כלל וכלל לא מיני' ולא מהערך שאין ערוך הדומם לגבי א"ק כו' עד ששניהם שוים ממש אצלו ית' כי אין עוד מלבדו ממש וכל הנמצאי' זולתו נמצאו מאמתת המצאו ע"י הארה וזיו בעלמא וע"י הארה דהארה והארה דהארה דהארה כמ"ש במאמר איהו וחיוהי כו' וע"י צמצומים רבים לאין תכלית, ובטילים ממש יותר לאין קץ מביטול הזיו בשמש כנ"ל באריכות, ומהתבוננות זו יבוא האדם לבחי' ועמך לא חפצתי שלא לחפוץ שום תענוג גשמי ורוחני ואפי' געה"ע ושלמעלה ממנו רק למהו"ע ית' לבד וזהו ועמך לא חפצתי ר"ל מה שהוא בחי' ועמך דהיינו אפי' בחי' מקור חיים נק' עמך כמ"ש כי עמך מקור חיים שהוא בטל לגבי מהו"ע ית' לכן נק' עמך שהוא דבר הטפל ובטל אצלו ית' הנה ועמך לא חפצתי רק למהו"ע ית' לבד וכענין לאשתאבא בגופא דמלכא שבזוה"ק: | |||
שרש מצות התפלה, מ׳ | |||
מ) ובאור ענין אהבה זו דבחי' ועמך לא חפצתי, נ"ל לבאר ע"פ מה ששמענו בחורף תקע"ב בחתונת גיסי וב"ד ר' נחום נ"י ע"פ מ"ש שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה כו' שהוא תרתי דסתרי דאם היא עקרה מנין לה בנים, והענין דהקב"ה נק' איש כמ"ש ה' איש מלחמה וכתיב תקראי לי אישי וכנס"י נק' אשה כי מאיש לוקחה זאת, וידוע מארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו' והענין שכשאכשר דרי ויש אתעדל"ת מישראל לה' ה"ע אשה מזרעת תחלה ונק' העלאת מ"ן בספרי הקבלה ועי"ז נמשך אתעדל"ע ממקום גבוה עד דאולידת דכר והוא בחי' זכר חסדו פי' שנמשך מלמעלה גילוי חסד עליון שיהי' אהבה גדולה בנש"י שבגופים לה' ית' שבחי' אהבה עליונה זו נק' לשון זכר כדלקמן, אמנם אם ח"ו לא אכשר דרי וליכא אתעדל"ת עכ"ז יצוה הוי' חסדו מאליו לעורר את ישראל שיהי' להם אהבה וזהו ענין איש מזריע תחלה ונק' בחי' זו אתעדל"ע הנמשך לעורר אתעדל"ת ובלשון קבלה מ"ד המעורר מ"ן, והאתעדל"ת הנמשך מזה הוא בחי' זרע האשה שאח"כ לפיכך יולדת נקבה ר"ל שהאהבה שנתעורר עי"ז בישראל אינה במעלה ומדריגה כמו אהבה הנק' זכר שבחי' נשים דעתן קלות כמשי"ת אי"ה, ולפי שלא אכשר דרי ולא הי' ההתעוררות מישראל עצמן ע"כ הדין נותן שדי כשיעוררו אותם מלמעלה שיהי' בהם אהבה זוטא כו' (משא"כ כשאכשר דרי כנ"ל) והנה בבחי' זו נק' כנס"י עקרה ר"ל שלא הי' התחלת ההזרעה מצידה כלל רק מלמעלה איש מזריע תחלה ואז יולדת אהבה זוטא הנק' נקבה, ופי' כי יש ב' מדריגות ממכ"ע וסוכ"ע, ממכ"ע הוא ההארה אלקי' שנמשך להיות מושג לנשמות בגעה"ע שיושבים ונהנים מזיו כו' וההנאה אינה אלא מדבר המושג דוקא ושרש גילוי זה הוא מבחי' ח"ע שנק' יו"ד וז"ש רז"ל ביו"ד נברא עוה"ב שהיא בחי' ח"ע הנקראת עדן העליון המשתלשלת ומתלבשת בכל העולמות כמ"ש כולם בחכמה עשית כו' והחכמה תחי' כו' בג"ע היא בבחי' גילוי ההשגה לכל חד לפום שיעורא דילי' כנודע שעונג הנשמות בג"ע הוא מהשגת סודות התורה שעסק בעוה"ז בנגלה כדאי' בזה"ק פ' שלח ובגמ' בעובדא דרבה בר נחמני, והנה החכמ' נק' יו"ד לפי שהתהוותה בבחי' צמצום עצום מא"ס ב"ה הסכ"ע אבא יונק ממזלא כו' כמש"ל באריכות, וכ"ז כדי שיהי' יכול להיות מושג ונתפס בהשגה ונק' הארה זו ממכ"ע, אבל בחי' סכ"ע הוא שאין הארתו בבחי' צמצום וגבול ותכלית עד שיהי' מושג בהשגה כו' אלא הוא בבחי' בלי גבול ותכלית וכמ"ש בלק"א פמ"ח ביאור ענין סכ"ע שאינו כמשמעו כמו עיגול ח"ו אלא שאינו בבחי' התלבשות וכו' יעו"ש היטב, ולכן א"א להנשמה להשיג ממנו בהשגה ממש אף גם בג"ע העליון כי הוא למעלה מבחי' החכמה ודעת שבג"ע כנ"ל שבג"ע אין הגילוי רק מבחי' ממלא כו' ואעפ"כ תשוקת האדם השלם ראוי להיות דוקא להכלל במקור החיים בבחי' הסוכ"ע דוקא אף שא"א להשיגו בהשגה ממש אלא שבעלותה לשם תתבטל ממציאותה ומהותה הראשון כי שם הוא למע' ממהות חכ' ודעת והשגה כו' ולא כמו בג"ע שהנשמה היא במהותה ממש ונהנית בהשגה ולפיכך נק' הג"ע יש להנחיל אוהבי יש, אבל בעלותה למעלה מעלה מתבטלת בבחי' ביטול ואין ממש אעפ"כ טוב הרבה יותר להיות בביטול המצי' ממש ושיתגלה לה איזו גילוי מבחי' סכ"ע הבלתי בע"ג משתהי' בבחי' יש בשלימות ושיהי' לה הגילוי רק ממכ"ע שהוא צמצום עצום כו' כי אין ערוך כלל בין הארה דממכ"ע לסכ"ע כו' וז"ש טוב לחסות בה' מבטוח באדם הידוע בחי' אדם שעל הכסא בחי' ממכ"ע שמשם יוכל להיות גילוי בהשגה וזהו לשון מבטוח לשון וטח את הבית ואעפ"כ טוב יותר לחסות בה' הסכ"ע אף שמשם א"א להיות הגילוי בהשגה ממש אלא בבחי' מקיף וזהו לחסות כו' וכמ"ש במ"א על פסוק זה באריכות בעזה"י ע"ש, ובחי' אהבה זו נק' זכר שהזכר הוא בעל דעה שלימה ומתאוה לדבר שראוי להתאוות משא"כ בחי' נקבה היינו האהבה ע"מ לקבל פרס לשון פרוסה היא הארה שבג"ע שהיא רק מבחי' ביו"ד נברא לפיכך נק' לשון פרס ופרוסה שה"ע חלק לבד מכל הדבר, והיינו משום שבג"ע נשארה הנשמה במהותה ממש ע"כ מי שהוא בחי' נקבה שדעתו קלה בוחר בזה יותר שישאר במהותו ובמקומו ושיהי' נהנה בהשגתו ממש הגם שיהי' לו רק הגילוי מבחי' ממכ"ע, ולא כן תשוקת מי שהוא בחי' דכר שהוא בעל דיעה שלימה שמתאוה וחפץ להכלל בא"ס ב"ה הסוכ"ע שהוא עיקרא ושרשא דכולא הגם שיהי' שם בבחי' אין ואפס ויתבטל שם במציאות כו' (ע' לק"א ח"א ר"פ י"ט), וז"ש שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה ר"ל שאף גם כשהיא עקרה דלא אכשר דרי וליכא אתעדל"ת עכ"ז יצוה ה' לעורר אתעדל"ע באופן שהאתעדל"ת הנמשך מזה יהי' בחי' בניה דהיינו בחי' דכר שיתעוררו ישראל באהבה גדולה הנ"ל, וזהו לפני ולפנים משורת הדין ששוה"ד הוא דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כדלעיל, ומפני מה יהי' זה לזה אומר שוש תשיש כו' בשמחה והיינו ע"י שמחה של מצוה שבישראל שע"י שמחה גורמים גילוי הפנימית ואז יוצא מהגדר והמדה וכך מעוררים גילוי הארה שלמעלה מבחי' קו המדה ואז נמשך שגם בדליכא אתעדל"ת אלא שנמשך אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת ונק' אז כנס"י עקרה אעפ"כ תהי' יולדת זכר להיות בישראל אהבה גדולה הנ"ל שלא ע"מ לקבל פרס מבחי' ממכ"ע אלא להכלל ולהבטל בבחי' סוכ"ע כו' כנ"ל, וזהו שרש ענין אהבה דבחי' ועמך לא חפצתי שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית' ולא אפי' שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון כי רק ביו"ד נברא כו' אלא תהי' האהבה רק לו ית' לבד דהיינו למהו"ע ית' ממש, (וכך הי' נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ"ע בדביקותו שהי' אומר בזה"ל איך וויל זע גאר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין) וזה נמשך מההתבוננות המבואר למעלה איך שיש רוממות מדריגות אין שיעור ממש מבחי' ג"ע התחתון עד בחי' ח"ע שהיא מקור ושרש ההארה דבחי' ממכ"ע שבג"ע כנ"ל ועכ"ז בחי' הח"ע מאין ממש תמצא דהיינו מבחי' שערות לבד ואינה ערוך כלל לגבי הכ"ע וכ"ע כלא חשיב לגבי א"ק שהרי בחי' עקודים נקודים שלמעלה מהכ"ע נמשכו רק מהבלים דאח"פ דא"ק שהיא הארה חיצונית ממש לגבי מהו"ע דא"ק כמו ההבל היוצא מהפה או מהאזן כו' שאינו ערוך לשכל ומדות של האדם, וכללות א"ק הוא בריאה יש מאין לגבי אור א"ס וכמש"ל ע"פ בורא קדושים ישתבח שמך כו' ואי לזאת יומשך מזה האהבה להתאוות למקורא ושרשא דכולא שהוא מהותו ועצמותו ית' ממש וזהו ענין טוב לחסות בה' כו' וזהו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי דהיינו אפי' בחי' ועמך מקור חיים רק למהו"ע ית' לבד, והוא ענין מארז"ל שלא ע"מ לקבל פרס דהיינו שלא לחפוץ בבחי' ההארה הנק' פרס אף ששם ישאר במהותו כמו שהוא ויהי' נהנה בהשגה ממש אבל יהיה עיקר תשוקתו למהו"ע ית' ממש וכנ"ל: | |||
שרש מצות התפלה, מ״א | |||
מא) וע"פ האמור למעלה בענין פי' אחד ופי' ועד שהוא אחד בחלופי אתוון והן הן בחי' יחו"ע ובחי' יחו"ת, יובן ענין ב' בחי' מס"נ שיש בק"ש הא' למסור נפשו באחד, והב' ואהבת בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך, ויש להקדים מתחלה מה שידוע שהקב"ה נק' חתן וכנ"י נק' כלה וכמארז"ל ביום חתונתו זה מ"ת ולכן המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה' קולות כי חתן חות דרגא דהיינו ירידת והמשכת אור א"ס ב"ה להתלבש בתורה, וכנס"י היא מקור נשמות ישראל וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחי' כלה, דהנה כלה יש בו ב' פירושים הא' מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל מלשון כלה כי מלת כלה הוא שם דבר המורה על הפעולה כמו רכה זכה דקה ונק' כלה ע"ש שמכלה כו', והב' מלשון כלתה נפשי כו' תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית', וב' בחי' כלה אלו הן ב' בחי' מס"נ הנ"ל שבק"ש, דהנה הבחי' הא' למס"נ באחד הוא מחמת שמע ישראל כו' כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א"ס ב"ה איך שהוא אחד כמו קודם שנבה"ע בלי שום שינוי כמ"ש אני הוי' לא שניתי כו' אתה הוא עד שלא נברא כו' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים פי' אלקים המעלים ומסתיר כו' כי לפניו ית' אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמי' כלא חשיב כו' ואת השמים ואת הארץ אני מלא כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי וכל הגילויים הוא רק זיו והארה בלבד וכל העולמות בטילים ממש כזיו השמש במקורו, ואי לזאת יומשך מזה ולא תחללו את שם קדשי כו' שלא לעשות מקום חלל להיות דבר נפרד ממנו ית' וממילא בטלים כל התאוות וישות ולגרמיה, וזהו כלה לשון כליון שמכלה לגרמיה כו' ויש מס"נ זה בכח כל א' מישראל משום שנשמתו היא חלק אלוה ממעל ע"כ יש בכחו שכאשר יתבונן באחד כנ"ל יתבטלו כל רצונותיו שהי' לו ולא ישאר שום רצון זולתי התשוקה אליו ית' מאחר שאין עוד מלבדו ממש אחר שנברא כמו קודם כו' וכל העולמות הם כאין ואפס ממש כנ"ל, וזהו פי' וענין מס"נ באחד היינו ע"י התבוננות בהוי' אחד יתבטלו כל רצונותיו ולא ישאר אצלו שום רצון זולתו ית' וזהו מס"נ ממש באחד וזהו בחי' כלה הא' לשון כליון שמכלה כל בחי' היש ולגרמיה כו' כנ"ל (וע"ל סוף אות כ"ב) והבחי' הב' היא מלשון כלתה שהיא בחי' ביטול היש דהיינו שהוא יש ודבר אלא שמבטל א"ע שרוצה ליכלל וליבטל והוא בחי' ואהבת בכל נפשך שהאה' היא בחי' יש שהרי יש מי שאוהב והוא למטה במדריגה מבחי' המס"נ באחד, ולכן מפסיקים בין ב' בחי' מס"נ הנ"ל בבשכמל"ו, כי אחר שאמר אחד שהוא בחי' יחו"ע איך שאין עוד שום דבר ממש כו' לא שייך כלל בחי' ואהבת בבחי' יש מי שאוהב אלא ע"י בחי' בשכמל"ו שנאמר בינתיים שהוא בחי' יחו"ת, שמבחי' מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש לפי שאין מלך בלא עם זהו מקור קיום וחיות כל הנבראים וכתיב מבלעדי אין אלקים מבלעדי דווקא דהיינו חוץ ממנו ית' ח"ו אבל הוי' בעצמו הוא אלקי' אני הוי' אלקיכם אני בעצמי כו' שמצמצם ומסתיר אור א"ס ב"ה הבלתי בע"ג להיות גילוי בחי' נבראים בבחי' יש וכהדין קמצא דלבושא מיני' וביה ומבחי' זו של בשכמל"ו נמשך להיות ואהבת בבחי' יש מי שאוהב כו' להמשיך תמיד בחי' גילוי אלקות להיות הוי' הוא האלקי' וזהו ואהבת את הוי' אלקיך שיהי' גילוי בחי' הוי' למטה זה אלי כו' וזהו בחי' כלה שני' לשון כלתה נפשי שהכלות הנפש הוא בבחי' יש עדיין יש מי שאוהב כו' משא"כ יחו"ע הוא בחי' ביטול ממש במס"נ לשון כליון לגמרי כנ"ל, וב' בחי' אלו נק' בזה"ק שכינתא עילאה ושכינתא תתאה והוא ג"כ בחי' יחו"ע ויחו"ת, דהיינו המקור והשרש שיהי' בכל א' מישראל בחי' מס"נ הנ"ל נק' שכינה ששוכן בתחתונים שמשם מקבלים נשמות ישראל והמקור והשרש לבחי' מס"נ וכליון הנ"ל באחד שהוא מבחי' יחו"ע נק' שכינתא עילאה והמקור והשרש לבחי' ואהבת בכל נפשך בכלות הנפש ותשוקה שהוא מבחי' יחו"ת נק' שכינתא תתאה, והן הן ב' בחי' כלה שנאמרו בשיר השירים שכל שיר השירים מדבר על ב' בחי' כלה הנ"ל כידוע כי ב"פ נאמר ונשנה בשה"ש החיבוב שבין חתן וכלה ורומז על ב' בחי' כלה הנ"ל, (ובזה נ"ל שאפשר לתרץ ג"כ הקושי' ששמעתי ששאל אחד מנכדי הרב המגיד הקדוש רבו של רבינו ז"ל, מרבינו ז"ל בהיותו בבארדיטשוב, איך יתכן בחי' ואהבת לאחר בחי' מס"נ באחד שהרי מס"נ למעלה במדריגה מהאהבה, ולפמ"ש א"ש שזהו מחמת בחי' בשכמל"ו שנאמר בינתיים כנ"ל, אמנם מ"מ קשה שהרי מרע"ה בתורה לא אמר כלל בשכמל"ו ואנשי יריחו לא אמרו בשכמל"ו א"כ איך יתכן להם הירידה ממס"נ לאהבה, ודוחק לומר דמדאורייתא (היינו אם לא יאמר בשכמל"ו) סגי במס"נ בכל נפשך, שנמשך מההתבוננו' באחד כסדר מתחלה אהבה כמ"ש ואהבת בכל לבבך, ואח"כ מעלין בקדש להיות לו מס"נ, וכשאמרו לומר בשכמל"ו שהוא בחי' יחו"ת, אז הצריכו למס"נ באחד שלא יהי' ההפסק בין מס"נ דיחו"ע ליחו"ע, משא"כ אם לא אמר בשכמל"ו ליכא הפסק בין אחד לבכל נפשך, מיהו זה דוחק דמסתמא אנשי יריחו הי' להם ג"כ מס"נ באחד ממש, ואפשר שאע"פ שלא אמרו בדבור ממש בשכמל"ו, מ"מ התבוננו ביחו"ת ונמשך מזה ואהבת כו', ועוד יש ליישב בדרך אחר לפמ"ש בלק"א פי"ח ופכ"ה בביאור תיבת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו לעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק ונכלל בה גם דחילו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו ית' אפי' במס"נ ממש וע"ש רפי"ח דאפי' מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו שכליים אפי' במוחו ותבונתו לבד אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לעורר האהבה מסותרת להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוחו ותעלומות לבו (ע' ס"פ ל"ט) משום שבחי' א"ס ב"ה מלובש בבחי' חכמה שבנפש האדם יהי' מי שיהי' כו' יעו"ש וע' ג"כ פל"ט הנ"ל שמהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו בהתגלות לבו (וה"ה בתעלומות לבו רק שהם דו"ר שכליים עיין פט"ז) הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת א"ס ב"ה מקומה בי"ס דבריאה ועבודה בדו"ר הטבעיים שבמוחו בי"ס דיצירה, מזה משמע לכאורה דדו"ר שכליים הם גבוהים מן דו"ר טבעיים שהיא בחי' האהבה מסותרת אע"פ שהיא בבחי' מס"נ וע' פמ"ד שמ"מ שרש האהבה מסותרת גבוה יותר ונק' אהבה רבה כו' ומ"מ לפי דרך זה יש ליישב ג"כ דמדאוריי' סגי במס"נ באחד בהתעוררות האהבה מסותרת במוחו ומחשבתו לבד, ואז בחי' ואהבת שאח"כ שהיא בחי' דו"ר שכליי' אינה חשובה ירידה כלל ודו"ק, אמנם המס"נ באחד מצד ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה ודאי גבה מדריגתו מדו"ר שכליים שהרי המס"נ מצד עצמו גבוה מהאהבה אלא שמעלת הדו"ר שכליי' לפי שנמשכים מן ההתבוננות בגדולת ה' א"כ כשהמס"נ ג"כ נמשך מזה ודאי גבוה יותר, אלא שע"ז יתיישב לפמש"ל שההעתקה ממס"נ לאהבה הוא מחמת הפסק דבשכמל"ו, וכ"ז במס"נ בכח אבל מס"נ בפ"מ ודאי גבוה יותר מדו"ר שכליי' וכמ"ש בפע"ח שמעלים מ"ן לבינה עיי"ש): | |||
שרש מצות התפלה, מ״ב | |||
מב) והנה פי' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר והנפש השכלי' ישוב לאהבת ה' מחמת ההתבוננות הנ"ל שגם השכל יסכים ע"ז, ובכל נפשך אפי' נוטלי' את נפשך כנ"ל וגם פי' בכל נפשך היינו בכל חלקי הנפש ור"ל התקשרות ג' לבושי הנפש מודו"מ במודו"מ שלו ית' מו"ד בתורה שהיא חכמתו ודיבורו ית' ומעשה במעשה המצות וע"י התקשרות הלבושי' בלבושים תתקשר ג"כ מהות ועצמות הנפש בא"ס ב"ה המלובש בחכמתו כו' וכמ"ש במ"א בענין מצות עבודה ותלמוד תורה ע"ש מזה באריכות, ובכל מאדך הוא האהבה שמבחי' יחידה שבנפש כי בכל נפשך כולל ד' בחי' נרנ"ח ומאד פירושו בלי גבול והיינו מבחי' יחידה שלמעלה מד' חלקי הנפש שהם מוגבלים וע"כ נאמר מאד שלך שאינו נק' בלי גבול אלא נגד הגבול של הנפש בגוף כו' וכמש"ל אות ט"ז באריכות, וז"ש רז"ל ובכל מאדך בכל ממונך, דלכאורה תמוה איך שייך הממון לאה"ר זו דמאדך, והענין עפמ"ש וצדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, פי' חטאתם של ישראל שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא הוא הגורם חסד והשפעה לעוכומ"ז כי ע"י החטא נמשכת ומתלבשת הנפש בחיצונים והוא ענין הפגם שנעשה בה ובמקור שורשה והיינו ע"י הנה"ב שהיא המורידה וממשכת גם את הנה"א בעמקי הקליפות ח"ו, ואמנם צדקה תרומם גוי אלו ישראל והיינו נפשות הבהמיות שבהם, שע"י הצדקה שהאדם עושה נפרדת ונבדלת נפשו הבהמית מן הרע הגמור ומתרוממת גם היא להיות כל מדותיה ולבושיה לה' לבדו, ואז יגיע לבחי' ומדריגת אה"ר הנ"ל דמאדך והוא בחי' בע"ת שהפליגו חז"ל במעלתם ואמרו במקום שבע"ת עומדים כו', והוא מפני שהמדות שבנה"ב במהותן ומציאותן הן תקיפים וחזקים יותר ממדות שבנה"א וכמשל הבהמה שהיא בעלת כח וגבורה יותר מהאדם והיינו משום ששרשן מבחי' יד החזקה לפני מלוך מלך כו' רק שנפלו בשבה"כ וע"י התשובה דאתכפיא ואתהפכא סט"א נכלל בחי' תוקף זה ותגבורת זו בקדושה בחילא יתיר לכן במקום שבע"ת עומדים כו' וזהו בכל מאדך וז"ש דוד המלך ע"ה הצילה כו' מכפירים יחידתי שיהי' היחידה שהיא פנימי' הרצון בלי גבול רק לא"ס ב"ה ליחידו של עולם ולא תפול ח"ו ג"כ בתגבורת הרצון שבסט"א הנק' כפירים ע"ש תגבורת המדות דנה"ב כו', והוא ג"כ פי' תרומם גוי שיתהפכו המדות שבנה"ב להיות לה' לבדו והיינו ע"י הצדקה דוקא כי ע"י שמרחם על העני להחיות נפשו עי"ז מעורר רחמים רבים על נפשו לרוממה משפלותה להיות בה האה"ר לה' וכמאמר מחי' מתים ברחמים רבים כו' ועיין מזה באגה"ק ע"פ זורע צדקות מצמיח ישועות, וע' ג"כ שם ע"פ זורע צדקה שכר אמת: | |||
עוי"ל בענין ג' אהבות אלו בכל לבבך ונפשך ומאדך, דהנה פי' בכל לבבך היינו שכל לבו יהי' מלא וגדוש מאהבת ה', והענין שהלב יש בו שני חללים חלל הימני מלא רוח חיים וחלל השמאלי מלא דם וכאשר ב' חללים אלו יהיו מליאים מאהבת ה' היינו בכל לבבך וכ"מ בלק"א ח"א פ"ט, וביאור הדברים הוא דהנה חלל השמאלי הוא מלא דם וידוע דהדם הוא בחי' גבורות ושיהיו הגבורות בעבודת ה' הוא שיהי' במרירות על ריחוקו מה' בימי שנותינו ע' שנה איך שכל מגמותינו וחפצינו בענינים גשמיים בפרנסה ולעזוב לבניו אחריו וכי בשביל זה ירדה נשמתו בעוה"ז (שהיתה עומדת לפני ה' וירדה בגוף ירידה צורך עלי' ע"י אתכפיא ואתהפכא והי' ראוי להיות כל מגמתו ותשוקתו בזה לאשתאבא כו' ונהפוך הוא שכל תשוקתו וחפצו בעניני עוה"ז) וכשיתבונן בזה יתמרמר לבו מאד, אך זהו בחלל א' הוא החלל השמאלי המלא דם שממנו נמשך בחי' מרירות וגבורות דקדושה, וחלל הימני מלא רוח חיים הוא בחי' שמחת הנפש במצות ה' שהם רצונו העליון ית' שנתלבש בעשיה וע"ז נאמר ישמח ישראל בעושיו, וזהו ענין ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך פי' שבחי' הוי' יהי' אלקיך שיהי' בבחי' גילוי אצלך והיינו ע"י שב' חללי הלב יהיו מליאים מאהבת ה' ע"ד הנ"ל המרירות מריחוקו מה' בחלל השמאלי והשמחה מרוב כל בעבודת ה' בתומ"צ בחלל הימני, ודרך זה הוא בבינונים והם הגורמים להיות כמ"כ גם בצדיקים אלא שהוא באופן אחר כי הצדיקים הרע מאוס אצלם לכן אין שייך שיהי' אצלם מרירות גשמי ע"ד המרירות שבבינונים שהוא מפני שאינו מואס ברע עדיין אלא שמושל ברוחו ולפי שתשוקתו עדיין לתאוות גשמיות לכן יתמרמר מאד ע"ז כנ"ל משא"כ בצדיקים שהרע מאוס באמת אצלם וכל תשוקתם לה' א"כ אין שייך כ"כ להיות אצלם מרירות הנ"ל, רק שהוא בחי' פחד ויראה מה' ומהדר גאונו ואח"כ השמחה היא בחי' אהבה בתענוגים כו' וזהו ענין בכל לבבך בב' חללי הלב כנ"ל בבינונים לפי ערכן ובצדיקים ג"כ לפי מעלתן הרמה, ועמ"ש במ"א ע"פ לבבתיני אחותי כלה, וענין ההפרש בין האהבה דבכל נפשך לבחי' האהבה דבכל מאדך הוא שבחי' בכל נפשך הוא האהבה שמצד הנפש עצמה דהיינו שההתפעלות אהבה נמשכת מצד ההשגה בהתבוננות בגדולת ה' בדברים המעוררים את האהבה אבל בכל מאדך היא האהבה הבאה מצד הריחוק והמנגד דהיינו מצד הירידה בגוף שמאד מסתיר על אהבת ה' שמצד ההסתר והמנגד תהי' האהבה הרבה בתגבורת יותר מאד ממה שהיא מצד מהות ועצמות התבוננות והתפעלות הנפש לפום שיעורא דילה ולכן נק' אהבה זו מאדך שמאד היינו בלי גבול, והענין כי הנה הנפש אלקית עם היות שהיא חלק אלוה ממעל מ"מ היא מוגבלת בגבול ושיעור שהשגתה בגבול ושיעור וכן התפעלות האהבה הנמשך מהשגה זו היא האהבה בגבול ומדה וזהו בחי' בכל נפשך דהיינו כל חד לפום שיעורא דילי' ממקור חוצבו, וא"א לה להגיע לבחי' מאד שהוא בלי גבול ומדה ולהתכלל בא"ס ב"ה שאין לו תחלה ותכלה אלא ע"י נפש הבהמית דוקא והגוף שהם מסתירים על אהבת ה' וכאשר גם הם נהפכים ממרירו למיתקא שתהי' הנה"ב ג"כ חפיצה וחשיקה לדבקה בו ית' והיינו שמצד הריחוק תתעורר האה"ר לצאת מריחוק ומיצר זה, הנה אהבה זו היא בבחי' בלי גבול וכמשל מרוצת המים כשמעכבים מרוצתם ע"י דף שמשימים במקום הילוך זרם המים שהוא מונע ומעכב הילוכם ואח"כ כשהמים בוקעים ההסתר והעיכוב שהי' מעכב מרוצתם אז ביקוע זה הוא בתגבורת ומרוצה גדולה יותר ויותר לאין שיעור מערך הילוכם הראשון שהיו הולכים לאט ועתה ע"י העיכוב נעשה ההילוך בתגבורת גדול כו' כמ"כ אהבת בכל מאדך שבאה מצד התבוננות בריחוקו מה' היא בתגבורת גדול יותר מערך שיעור האהבה שהי' בהנפש מצד עצמה כו' וזהו ענין ירידת הנשמו' בגוף שהיא ירידה צורך עליה כנודע, והענין כי הנשמה קודם בואה לעוה"ז בהתלבשות בחומר הגופני היתה בבחי' עומד כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו וענין עומד הוא שהוא תמיד במדריגה א' ולא יעלה ולא יגרע ממדרגתו לעולם וכן המלאכים נקראים עומדים שהן בחי' עצי שטים עומדים וכמ"ש ג"כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים דעומדים קאי על המלאכים שעומדים תמיד מוי"ב במדריגה א' באוי"ר והיינו בחי' אהבה דבכל נפשך דכפי כח ההשגה שיש בנפש המלאך או בהנשמה כפי קבלת' ממקור חוצבה כך הוא התפעלות האוי"ר כו' משא"כ אוי"ר שתתפעל הנפש מצד ירידתה בגוף להיות כי החשך והצמצום מסתיר לה אזי תתגבר בהתפעלות לצאת מן ההסתר והוא התפעלות שלמע' מהגבלת הכלי עד שאין כלי המגביל שלה מסתיר לה ותוכל לילך בעילוי המדרגות בלי שיעור אחר שיצאתה מגדר גבול הכלי ועי"ז נעשי' הנשמה בבחי' מהלך לילך בעילוי אחר עילוי ברום המעלות בבחי' א"ס וזהו ונתתי לך מהלכים וכמ"ש בענין אם בחקתי תלכו כו' וזאת היא תכלית ירידת הנשמות שקודם ירידתם הי' השגתם ואהבתם ויראתם בבחי' גבול ושיעור מבחי' ממכ"ע שנמשך לכל חד לפום שיעורא דילי' וע"י ירידתם בגוף וזוכים לבחי' אהבה דבכל מאדך מצד ההסתר נעשים בחי' מהלכים בעילוי אחר עילוי בחי' גילוי סוכ"ע הבלתי בע"ג והיינו ע"י אה"ר זו דמאדך שהיא ג"כ בחי' בלי גבול כנ"ל, וגם ארז"ל בכל מאדך בכל ממונך כי הצדקה לתת מיגיעו היא ג"כ בחי' ביטול היש לאין וזהו יסוד כל המצות שתכליתם הוא בחי' לעשות מיש אין שמזה נעשה צחוק ותענוג למעלה כמ"ש במ"א בענין צחוק עשה לי אלקים ובענין לויתן זה יצרת לשחק בו כו', אלא לכאורה קשה עדיין הרי גם אהבה דבכל מאדך הבאה מצד הריחוק אינה אהבה בלי גבול באמת כי האדם הוא בע"ג רק שהיא למעלה מהגבלת הכלי שלו ונק' לכך מאדך מאד שלך ר"ל שאצלך הוא למעלה מהגבלת הכלי אבל באמת מוגבלת היא וא"כ איך תעורר אהבה זו בבחי' א"ס ב"ה בלי גבול האמיתי עד שתהי' הנשמה נעשי' בבחי' מהלך מחיל אל חיל בבחי' גילוי הסוכ"ע שהוא בלי גבול באמת, אך הענין כי באמת מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא לפי שכך עלה ברצונו במחה"ק שיהי' אתעדל"ע מאתעדל"ת הגם שאין ערוך ביניהם אלא שאעפ"כ צ"ל האתעדל"ת מעין האתעדל"ע וכמא' רז"ל במדה כו' לכן כיון שאהבה זו הוא לגבי האדם בבחי' בלי גבול וזהו מאדך עי"ז מתעורר למעלה גילוי בחי' הא"ס שבלי גבול באמת. ועוד דשרש נה"ב והגוף הוא מרפ"ח ניצוצים שנפלו בשבה"כ מעולם התוהו שהאורות דתוהו היו בבחי' א"ס לכך מעוררים בשרשם, ועוד משום דשרש גשמיות גבוה יותר מרוחני' שנמשך מבחי' סוכ"ע הכל יכול כדלעיל (אות כ"ה) וכמ"ש במ"א באריכות ולכן ע"י האהבה דמאדך הנלקח מצד הירידה בגוף יעורר למעלה יותר כו': | |||
שרש מצות התפלה, מ״ג | |||
מג) והיו הדברים כו', להבין ענין והיו הדברים ואח"כ ודברת בם כו', יובן עפמש"ל אות מ"א שהקב"ה נק' חתן וכנס"י נק' כלה ונת' שם איך שיש ב' פירושים בכלה וה"ע ב' מיני מס"נ ונק' שכינתא עילאה שכינתא תתאה, וכמ"כ יובן בענין שהקב"ה נק' חתן לשון חות דרגא ע"ש הירידה והמשכת והתלבשות א"ס ב"ה בהעולמות, והנה יש ב' בחי' ירידות והמשכות וכמשי"ת אי"ה, וזהו ענין מצהלות חתנים מחופתן חתנים לשון רבים כי יש ב' בחי' חתן והיינו שמב' בחי' מס"נ שהן ב' בחי' כלה נמשך אח"כ ב' בחי' המשכות שהן ב' בחי' חתן, וזהו"ע והיו הדברים ואח"כ ודברת כו' שהם ב' ההמשכות שלאחר ב' מס"נ הנ"ל דאחד ובכל נפשך כו', ולהבין זה, הנה בגמ' ובמדרשים קוראים לו ית' הקב"ה, והטעם לזה כי אנו אומרים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול וכן ארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, ולכאורה תמוה איך שייך בחי' שם קודם שנבה"ע דהלא ענין השם הוא מה שזולתו קוראו בו ואיך שייך זה קודם שנבה"ע שהי' הוא לבדו הוא, אך הענין כי הנה התהוות העולמות מאא"ס ב"ה אינו ע"י השתלשלות עו"ע, כי בהשתלשלות עו"ע נעשה שינוי בהעילה ע"י ההשפעה כמו הרב המשפיע להתלמיד, שא"א להיות ההשפעה אא"כ יצמצם שכלו בכדי שיהי' מובן להתלמיד לכך בעת עסקו להשפיע א"א לו להתבונן בשארי ענינים שלו כי כל התבוננותו ועיונו בזה הדבר שמשפיע, ונמצא מהות ועצמות המשפיע נתפס וטרוד בההשפעה הרי נעשה בו שינוי מקודם שהשפיע לאח"כ משא"כ בו ית' כתיב אני הוי' לא שניתי אתה הוא לאחר שנבה"ע כמו קודם שנבה"ע בשוה ממש וא"כ א"א שיהי' ההשתלשלות בדרך עו"ע אלא שהתהוות כל העולמות ממנו ית' הוא רק מבחי' הארה וזיו בעלמא, ונקראת בחי' הארה זו בחי' שם בלבד היינו שם כבוד מלכותו כמו מלך ב"ו שנק' מלך על המדינה אין לו בעצם חיבור עם המדינה רק שמו נק' עליהם, כמ"כ התהוות כל העולמות הוא רק מבחי' שם כבוד מלכותו שהמאציל ית' נק' מלך עליהם, וזיו מאתו ית' הוא מחי' ומהוה כל העולמות, דהיינו מה שעלה ברצונו שיהי' בחי' מלך עליהם ואין מלך בלא עם, זהו מחיה ומהוה כל העולמות, ונגלה בחי' מלכותו ע"י כמה צמצומים והסתרים שיהיו נעשים בחי' עם לשון עוממות בחי' נפרדים שאז שייך בחי' מלוכה, אבל באמת את השמים ואת הארץ אני מלא כמו קודם שנבה"ע כיון שכל העולמות מקור חיותם והתהוותם רק מבחי' הארה וזיו כו', וזהו ענין מארז"ל קודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, פי' שמו שהי' קודם שנבה"ע היינו המקור והשרש והיכולת שיש באא"ס ב"ה שיהי' יכול להתהוות ממנו כל העולמות שיעלה בחפצו ורצונו ע"י התגלות ההארה וזיו שיוכל לגלות ממנו ית', שבחי' יכולת גילוי זה נק' שמו הגדול ראשית הגילוי, אבל עצמותו ית' למעלה מעלה מהארה זו שהארה זו בטילה במהו"ע ית' כטפה מאוקיינוס ויתר ע"כ לאין ערוך וכזיו השמש במקורו כמש"ל באריכות, אלא שלאחר כמה דילוגים וצמצומים שיש בהמשכת הארה וזיו הנ"ל אז יש בחי' השתלשלות עילה ועלול כו' דהיינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן כמש"ל, אבל ההמשכה ממה"ע ית' היא בדילוג הערך ולא בהשתלשלות עו"ע וכנ"ל רק מהארה וזיו וגם זה נמשך ע"י צמצומים עצומים הידועים בע"ח. וזהו ענין הפסוק שיר השירים אשר לשלמה, מלך שהשלום שלו, דהיינו שכדי שיהי' נמשך הארה משמו הגדול להתלבש בהעולמות וראשית כל העולמות היא הח"ע והיא בחי' אורייתא דמחכמה נפקת, הנה המשכה זו משמו הגדול בהתורה הוא ע"י בחי' שיר וה"ע נגינות טעמי התורה זרקא סגול, דלכאורה צ"ל מה נצרך זה לאותיות התורה, אמנם הענין כי אורייתא מחכמה נפקת והנה לגבי מהו"ע ית' הוא צמצום גדול וכמאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו' ולאו מכל אינון מדות איהו כלל, לכך כדי שיהי' הארה משמו הגדול להתהוות ספי' חכמה הוא ע"י נגינה ושיר פי' בחי' תענוג נתאוה הקב"ה ועלה ברצונו הפשוט שיהי' התהוות עולמות אבי"ע עי"ז נתהוה בחי' ספי' חכמה אנת חכים ונתגלה חכמת התורה, והנה יש בחי' שיר בפסוק שהוא בלשון זכר (כמ"ש שיר חדש) ויש שירה שהוא לשון נקבה כמ"ש את השירה הזאת והענין כי ההמשכה וההתגלות מלמעלה למטה הוא ע"י שיר ותענוג כנ"ל, וכמ"כ גם העלא' העולמות ממטה למעלה הוא ע"י שיר וכידוע בפי' מ"ש רז"ל כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר דהיינו בחי' תשוקה וכלות הנפש לעלות ולהתכלל במאצילן ב"ה וכמו בניגון שיש בו קולות עולין ויורדים שהם בחי' רצוא ושוב ולמעלה מעלה הוא בחי' מטולמ"ט ויש כמה מיני עליות לאין קץ ושיעור והכל בבחי' שיר וזהו כל בעלי השיר יוצאין בשיר כו', והנה כל השירים הללו שמלמטה למעלה נק' שירה בה' לשון נקבה בחי' כלה ומבחי' כלה נמשך שמחת חתן מהעלם לגילוי משמח חתן עם הכלה פי' ע"י הכלה, שע"י בחי' השירה בה' בחי' כלה נמשך שיר העליון בחי' דכר הוא המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע מבחי' שמו הגדול טעמי התורה ורננא דאורייתא להתלבש בתורה, וזהו שיר השירים פי' שיר העליון המשכת סוכ"ע שממנו מקבלים השירים שלמטה דהיינו שבעלי השיר יוצאין בשיר כו' בחי' כלה כו' והוא ענין יחו"ד דו"נ, שיר עם השירים, אשר לשלמה, כענין עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ב' הפכים כו' כך להיות התחברות והתכללות שני הפכים ממטה למעלה ומלמעלה למטה כי הוא ית' קדוש ומובדל ואין ערוך כו' וכטפה מים אוקיינוס כו' והעולמות הם בחי' יש נפרד, וכדי להיות התחברות אא"ס בטפה זו שאין ערוך ממש כו' מוכרח להיות המשכת עונג עליון שיתענג בהמשכת הטפה כו' ועונג זה הוא ענין השיר שמזה נעשה השלום התקשרות המשפיע במקבל כו' ושלמה בחולם מלך שהשלום שלו היא המשכת טפת דכר וגם שלמה בה' מורה על לשון נקבה היא בחי' ההעלאה שמלמטה למעלה שבהתחברות שניהם נעשה יחוד עליון ונמשך שיר להשירים, והגורם כ"ז הוא מ"ש ישקני מנשיקות פיהו, כי ענין נשיקין גילוי אהבה פנימית כאהבת האב לבנו יחידו שמרוב האהבה הגדולה אשר תוכו רצוף אהבה כאש בוערה אינה יכולה לצאת מכח אל הפועל בגילוי כ"א בבחי' צמצום גדול שמתצמצמת בהבל הפה ורוח פיו, כך התשוקה הגדולה הזאת והענג העליון הזה להיות התגלות והתלבשות אא"ס בבחי' הטפה וההשפעה שבתורה היא בבחי' דילוג וקפיצה שלא בבחי' השתלשלות כ"א בבחי' צמצום גדול יושב ועוסק בתורה כו' משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. וזהו יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי שיומם ע"י ישראל העוסקים בתורה ממשיכים חסד עליון בכל יום בחי' השפעה מלמעלה למטה וכמארז"ל שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן שלישי' יושב וזן כו' שהוא ענין התלבשות אור א"ס בהשפעה, אבל בלילה שירה עמי הוא שיר של המלאכים ממטה למעלה שהוא אחר המשכות ישראל ביום יומם יצוה ה' חסדו כו' ושירה כתיב שירה קרי בחולם הוא ענין יחוד דו"נ כי שירה בה' הוא בחי' נוק' אבל שירה בחולם בחי' דכר ולכן כתיב ישקני מנשיקות פיהו ולא פיו בתוספת ה"א בחי' יחוד דו"נ, והנה כ"ז הוא בחי' חתן הא' חות דרגא המשכת אא"ס להתלבש בתורה ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא כו' ובזה יובן ג"כ מה שכינו חז"ל לו ית' הקב"ה היינו שבאמת הוא קדוש ומובדל מכל העולמות כמו קודם שנבה"ע וחכמ' היא בחי' עשי' לגבי מהו"ע ית', ואעפ"כ ברוך הוא דהיינו ענין יושב ועוסק בתורה שיושב ומשפיל עצמו להיות מתלבש בתורה כאדם היושב שמשפיל קומתו ונק' לכך חתן חות דרגא כנ"ל וירידה זו היא פי' ברוך הוא לשון ברכה והמשכה כנודע: ובחי' חתן הב' הוא כשכבר נמשך ונתלבש אור א"ס בתורה שיהא נמשך גם למטה בבי"ע ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל להיות גילוי אור א"ס למטה כמו למעלה ויהא נמשך גם למטה עונג העליון בתורה ומצות דבי"ע וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא עונג העליון נמשך במצותיו ובתורה כי התורה אינה רק פי' וביאור המצות. והנה במצות נאמר אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי' שהאדם עושה אותם להיות מצות וכמ"ש ועשיתם אותם אתם כתיב ואח"כ וחי בהם שמקבל מהם חיות שהן למעלה ממדריגת האדם, דהנה כל המצות הם מדברים גשמיים אתרוג סוכה ציצית וקרבנות מן הבהמה ומן הבקר קרבנו ששרש הבהמה היא מבחי' התוהו לפני מלוך מלך לבנ"י כו' למעלה מבחי' אדם וכמארז"ל אפי' יתוש קדמך אלא שנפל למטה בשבירה ומה שהי' יכול להתברר וליכלל בקדושה נתהוו מלאכים מיכאל וגבריאל כו' ומה שלא הי' יכול להתברר נפל למטה מטה עד שבעולם העשיה נתהוו בהמות וחיות גשמיים וכל אשר נעשה תחת השמש, וע"י האדם ששרשו משם מ"ה דתיקון בחי' חכמה שמעלה ומקריב קרבנו ע"ג המזבח הנה זאת תורת הבהמה היא העולה למקורה ושרשה שבעולם התוהו למעלה מבחי' האדם עד שהאדם הוא מקבל חיות מהם וחי בהם כו', ועד"ז הוא בכל המצות שציצית הוא מצמר גשמי ותפילין מקלף כו' הוא ג"כ עד"ז שלמטה הנה האדם הוא העושה אותם להיות מצוה שיומשך בהם המשכת אור א"ס אבל למעלה הנה מעלת המצוה הגבה ומאד נעלה כי תרי"ג מצות דאוריי' וז' דרבנן גי' תר"ך עמודים כמו העמוד שמחבר מעלה ומטה וז"ש אחור וקדם צרתני כו': והנה המשכת ב' חתנים הנ"ל להיות חות דרגא הוא ע"י ב' בחי' כלה משמח חתן עם הכלה כי מבחי' כלה הא' בחי' מס"נ וכליון גורם אתעדל"ע המשכת אור א"ס שמו הגדול להתלבש בתורה ח"ע והחכמה מאין כו' ומבחי' כלה הב' כלתה נפשי כו' בחי' יש מי שאוהב כו' כנ"ל נמשך ח"ע להתלבש גם בתורה ומצות דבי"ע, ולכן אחר המס"נ באחד ואהבת בכל נפשך כתי' והיו הדברים כו' ודברת בם כו' שהם ב' המשכות הנ"ל והיו הדברים אשר אנכי כו' מי שאנכי מצוך כו' היינו המשכת בחי' א"ס שהוא אנכי מי שאנכי להיות מצוך שיתלבש בתורה ח"ע וזהו בחי' חתן הא' כנ"ל ואח"כ ודברת בם הוא בחי' חתן הב' דהיינו שיומשך הגילוי גם למטה וכענין אני המשנה המדברת בפיך וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך שהדברים שהאדם מדבר בד"ת למט' הוא ממש כביכול דבורו ית' אשר שם בפיו שנמשך ונתלבש למטה בדיבור האדם וזהו ודברת בם ל' הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים תחתינו היינו שמוליך וממשיך בחי' אא"ס המלובש בח"ע שהיא התורה להאיר למטה ע"י דיבורו בד"ת וכמ"ש רז"ל הקב"ה יושב ושונה כנגדו, וב' המשכות אלו נעשים ע"י ב' בחי' העלאות שהם ב' בחי' כלה דהיינו מס"נ באחד ובחי' ואהבת בכל נפשך ובכל מאדך כו', (וכעין זה נת' במ"א ע"פ לבבתיני אחותי כלה שהקב"ה אומר לכנ"י שהיא עושה אותו להיות בחי' לב והלב עד"מ נמשך ממנו ב' המשכות הא' רוח חיים מחלל הימני והב' דם שבחלל השמאלי ורוח החיים מתלבש בדם ועד"מ למעלה ה"ע ב' המשכות הנ"ל והיינו ע"י אחותי כלה ב' העלאות הנ"ל ודו"ק ועיי"ש), וזהו משכיל לאיתן כו' חסדי ה' עולם אשירה פי' איתן הם תנאים (כי איתנים אותיות תנאים כנודע) שע"י תורתם ועבודתם הם ממשיכים בלימוד התורה בחי' משכיל ח"ע להיות נמשך לעולם בבחי' חסד וזהו חסדי ה' עולם אשירה שנמשך לעולם ע"י בחי' שיר ותענוג נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים והיינו ע"י כלות הנפש ומס"נ שמלמטה שהוא בחי' השיר שמלמטה למעלה שעי"ז נמשך השיר שמלמעלה למטה שיר השירים יחוד חתן וכלה כו' והנה מצהלות חתנים מחופתן כי מקודם שיומשך ויתגלה בחי' חתן שהוא התלבשות שמו בח"ע צ"ל מקודם המשכת בחי' חופה ומקיף הוא בחי' סוכ"ע כי על מהותו ועצמותו אין שייך לומר אפי' בחי' סובב שאינו בגדר עלמין כלל רק בבחי' הזיו שייך לומר שהוא בחי' סוכ"ע והיינו שכדי שיומשך איזה גילוי צ"ל מקודם בחי' חופה וסובב ואח"כ מתגלה ונחית הארה בבחי' פנימי' התלבשות בח"ע וזהו קול מצהלות חתנים מחופתן דוקא שמבחי' המקיף נמשך אח"כ הגילוי כו' וז"ש ודברי אשר שמתי בפיך היא בחי' המשכה ע"י התורה כנ"ל ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' המקיף כנ"ל: | |||
שרש מצות התפלה, מ״ד | |||
מד) והנה י"ל מ"ש אשר אנכי מצוך היום וארז"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם שעוה"ז דוקא הוא לעשותם ובו נתנה הבחירה ביד האדם לבחור בטוב, ולא עוד אלא אפילו אם כבר עשה עבירה יכול לשוב בתשובה ולחזור לעבודת ה' משא"כ בעוה"ב אין הבחירה ביד האדם רק כמו שנמשך בעוה"ז כך נשאר בעוה"ב והגם שרואה שם גילוי אלקות ביתר שאת ושם הוא ביטול הנבראים כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים ואפי' הקליפות וס"א הם שם בבחי' ביטול דקרו לי' אלהא דאלהא אעפ"כ אינו יכול לשלוט בנפשו להוציא ממסגר ומאסר הגוף וכוחותיו נה"ב שנמשך אחריהם בעוה"ז והוא ענין כף הקלע שמקלעין ומשליכין ומפילין אותו במחשבתו שנמשך בהם בעוה"ז בהבלי העולם שמתלוצצין ממנו ומראין לו כאילו עודנו עומד בעוה"ז וחושב ומדבר ועושה כדרכו, כי הנה מחדו"מ שהן ג' לבושין כנודע שנתלבש בהן בעוה"ז הם נעשו לו לבושי שק ובגדים צואים לעוה"ב שמלבישים את הנפש מראשה עד רגלה וכמארז"ל מלפפתו כו', ואין חבוש מתיר א"ע רק כענין שנאמר הסירו הבגדים הצואים כו' הסירו דייקא וטעם ההפרש והבדל שבין העוה"ז לעוה"ב הוא כי בעוה"ב אין לך דבר שאין לו מקום שכל מדריגה היא מובדלת מחברתה מלאכים ונשמות דקדושה הם מובדלים בפ"ע בהיכלות דקדושה ומלאכי חבלה הם במדור בפ"ע ואין להרע עם הטוב שייכות כלל ולכן במקום שנמשך רע לא נמשך טוב כלל משא"כ בעוה"ז נמשך טוב גם במקום שיש רע ולכן אע"פ שעשה עבירה יכול לעשות מצוה ויכול הוא לשנות את טעמו מרע לטוב, והענין כי הנה בעוה"ב שם נמשך גילוי אור א"ס ב"ה כי לכן ג"ע הוא תענוג הנשמות שמתענג על ה' בהשגתם והשכלתם באור א"ס ב"ה הנמשך להם בבחי' גילוי ההשגה, ובכח גילוי זה והשגה זו נעשה ריבוי התחלקות המדריגות לאין קץ מעולם ועד עולם במלאכים ונשמות הגם שכולם מקבלים מאור א"ס ב"ה ה"ז כדמיון הנשמה המתפשטת בגוף שעם היות שבנשמה עצמה אין בה התחלקות מ"מ העין מקבל כח הראי' כו' וכל אבר מקבל כח פרטי שאינו מקבל חבירו עד שאין פעולת א' דומה לחבירו וכך עד"מ כל סדר ההשתלשלות מחנה מיכאל באהבה דוקא ומחנה גבריאל ביראה כו' וכל צדיק יש לו מדור בפ"ע וכשם שא"א לשנות פעולת האיברים לעשות מראש רגל ומרגל ראש, כך א"א לשנות גילוי סדר ההשתלשלות בעוה"ב וגילוי זה נק' בשם ממכ"ע שהוא לכל עולם לפי מדריגתו ולכן מאחר שהמשיך האדם ע"ע לבושי עוה"ז ובגדים צואים שוב א"א להמשיך עליו גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ב משא"כ המשכת אור א"ס ב"ה שבעוה"ז הוא ע"י תומ"צ אשר יעשה אותם האדם במודו"מ שהמשכה זו היא סוכ"ע שע"י קיום התומ"צ שבהם מלובש אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו כביכול דלית מחשבה תפיסא בי' ממשיך אור א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע על נפשו שהוא למעלה מעלה מגילוי ההשגה שבג"ע (וכמ"ש בלק"א פמ"ח דסוכ"ע הוא בחי' העלם והסתר וממכ"ע היא בחי' גילוי רק שהיא בצמצומים רבים ועצומים ובחי' גבול משא"כ סוכ"ע הוא בחי' א"ס כו') כי בחי' הגילוי ההוא הוא רק זיו לבד מתורתו ועבודתו כו' וכמ"ש לעבדה ולשמרה שהאדם הוא ממשיך ג"ע דהיינו גילוי אלקות שבג"ע לתענוג הנשמות כו' וכמ"ש במ"א ואור א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע הוא השוה ומשוה קטן וגדול ולפניו כחשיכה כאורה והמלאכים שואלים זה לזה איה מקום כבודו ואומרים מכה"כ ולכך אע"פ שירד מטה מטה יכול לעלות מעלה ונעוץ סופן בתחלתן וזהו ענין כח התשובה להשיב החיות הנמשך למטה מטה אל מקורה ושרשה להיות סופן בתחלתן כי מה שירד מטה הוא בבחי' ממכ"ע שנמשך ממדת מלכותו ית' מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה שמזה נמשך השתלשלות המדריגות מעולם ועד עולם שכל מה שיורד מטה מטה מתמעט גילוי אור א"ס ב"ה שהגילוי ההוא להיות ביטול אינו בערך עולם האצילות כו' ותכלית ירידת המדריגות דקדושה במדריגות תחתונות דעשיה הוא ענין כריעה במודים שע"ז אמרו רז"ל מאן דלא כרע במודים שלא הגיע אפילו לכלל ביטול זה ה"ז נחש דקליפה וס"א ובזהר אמרו דלא יקום בתחה"מ, והנה רגליה יורדות מות כתי' שיורדת בסתר המדריגות להחיות ולהתלבש בע' שרים שמשם נמשך ונשפע השפעת גשמית וכח הרע כו' ובכח התשובה שהיא הארה מבחי' סוכ"ע ישוב החיות למקורן ושרשן ונעוץ סופן בתחלתן דהיינו אתהפכא חשוכא לנהורא כו' וצ"ל תחלה אתכפיא דהיינו שאהבת דברים זרים בפ"מ יהיה בבחי' אתכפיא ולא תתורו אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים זונה נק' מי שלבו להוט אחר דברים זרים ואפי' עניני גופו הצריכים לו לא יהי' בהתלהבות והתלהטות הלב רק בקרירות וכאילו כפאו כו' וכח התשוקה הנשאר בלב יתהפך לה' לבדו ואל אישך תשוקתך לזאת יקרא אשה אש ה' כי מאיש לוקחה זאת אש יו"ד והיינו מפני שנעוץ סופן בתחלתן וזהו יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כי חיי העוה"ב הם בבחי' גילוי ממכ"ע הנמשך ממדת מלכותו ית' וכמאמר יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול פי' יחיד הוא לבדו ית' וחי העולמים מלך הוא שכל חיות העולמות אינו אלא בחי' מלך ומה שהוא משובח ומפואר אפי' עדי עד הוא רק שמו הגדול בחי' שם בלבד משא"כ תשובה ומע"ט הם מבחי' סוכ"ע, וזהו שובה ישראל עד ה' אלקיך פי' שתשוב כ"כ עד שהוי' אור א"ס ב"ה הסוכ"ע יהי' אלקיך בבחי' גילוי ועד"ז נאמר ואהבת את ה' אלקיך וקאי על אחד דלעיל מיני' כלומר אחד ואהבת דהיינו בחי' יחיד שהוא בחי' סוכ"ע יהי' בבחי' גילוי בחי העולמים מלך והיא בחי' יחו"ת והיינו לקשר ולייחד יחו"ע ביחו"ת, וכ"ז הוא אשר אנכי מצוך היום דוקא בעוה"ז שבעוה"ז דוקא יכולים להמשיך גילוי הסוכ"ע כנ"ל: | |||
שרש מצות התפלה, מ״ה | |||
מה) ולהבין ביאור הדברים בשרש הטעם שהתשובה היא דוקא בעוה"ז ולא בעוה"ב, יש להקדים שרש ענין ג"ע ובמ"ש בו לעבדה, דהנה כתיב להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, פי' שכדי להיות הנשמות נהנין מזיו השכינה בג"ע עליון ותחתון והוא הנק' כבוד הדר מלכותו אינו בא ונמשך כ"א ע"י בחי' הגבורות והצמצומים דוקא, והענין דהנה ידוע בס' הקבלה בר"ח ופרדס וגם בכהאריז"ל דשרש עוה"ב הוא נמשך ממדת הדין דוקא (וז"ש מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך כו') ושרש עוה"ז נמשך ממדת החסד דוקא כמ"ש עולם חסד יבנה והטעם לזה הוא להיות ידוע דעצמות אא"ס ב"ה הוא קדוש ומובדל לגמרי מכל ענין ערך ההשתלשלות ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, וא"כ א"א שיומשך מאתו גילוי אור שיושג ויותפס בהשגת נשמות שהן בעלי גבול עד שיהנו מהשגה זו ויתענגו בה שזהו ענין נהנין מזיו שההנאה אינו אלא מדבר המושג, כ"א ע"י שיתצמצם בתחלה האור ואח"כ יומשך להם האור המצומצם ואז יוכל להתקבל בהשגת הנשמות ומלאכים וזהו ענין מארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב פי' בבחי' צמצום דוקא כמו צורת היו"ד שאינו אלא נקודה חדא שזה מורה על היות המשכת ההארה בבחי' צמצום גדול, וזהו להודיע לבנה"א גבורותיו פי' שכדי שיוודע ויושג להם ההארה מאור א"ס אין זה כ"א ע"י גבורותיו וצמצומים דוקא שאז נמשך להם גילוי זיו השכינה שהיא הארה לבד ונק' כבוד הדר מלכותו וזהו שעוה"ב נמשך ממדה"ד דוקא דהיינו משום שהגילוי בג"ע להשגת הנשמות מוכרח להיות ע"י גבורות וצמצומים דוקא, ואמנם עוה"ז נמשך ממדת החסד דוקא מים יורדים מגבוה לנמוך שיורד ונמשך האור כ"כ למטה דהיינו בעוה"ז הגשמי שאין למטה ממנו לברוא ברואים גשמיים שיהיו בבחי' יש ונפרד ואין ירידה זו רק מצד החסד שטבעו לירד למטה ומפני שאינו בבחי' צמצום לכן לא יכול להיות האור בגילוי רק בבחי' הסתר והעלם גדול הפך מעוה"ב שבג"ע שם הוא ביטול הנשמות מפני השגתם בהארה קצת מהא"ס ב"ה שההשגה היא מפני שנמשך האור ע"י גבורות כנ"ל: ולכן נקראו היסורין שבאי' על האדם בעוה"ז יסורים של אהבה לפי שנמשכים ממדת החסד (ופנימית החסד הוא האהבה כנודע) כי הנה כל מדה כלולה מיו"ד ומדת החסד הנה היא כלולה גם מגבורה ונק' גבורה שבחסד ומדת הגבורה כלולה גם מהחסד ונק' חסד שבגבורה וההפרש ביניהם הוא שבחסד עיקר הוא בחי' החסדים והגם שכלול בו גם מבחי' גבורה אבל מעט מזעיר הוא וא"א שיומשך ממנו דין קשה אא"כ יהי' החטא גדול במאד ובמדת הגבורה הוא להפך. והנה עד"מ באדם מי שהוא חסדן בטבעו גם כאשר ירגז ויקצוף על עבדו וכיוצא ויפסוק עליו עונש לא יהי' עונש חמור אלא יהי' קל מאד אא"כ יהי' החטא גדול ביותר וגם בזה יראה להקל עליו כל האפשרי משא"כ במי שאינו חסדן יפסוק עונש חמור להכותו מכה רבה וכש"כ כשהחטא גדול ביותר כו', ולכן יסורי גיהנם הם קשים ביותר כי אם אמנם העונש בגיהנם הוא רק כדי לתקן פגם הנפש מן החטא לטהרה מהפסולת שנדבק בה ע"י החטא כמארז"ל מלפפתו כו' ואין דין אמיתי ח"ו מ"מ כיון שעולם הנשמות הוא מבחי' גבורות כנ"ל לכן שם עונשים חמורים כדין הראוי לעוברי רצונו, אבל בעוה"ז מפני שהוא ממדת החסד לכך לא יהי' העונש חמור כ"כ לכן ביסורים קלים שבעוה"ז נפטרים מעונש חמור דגיהנם ולכן נקראו יסורים של אהבה שנמשכים ממדת החסד כו' דאע"פ שהיסורים הם בחי' דין אבל הוא גבורה שבחסד וכנ"ל דעוה"ז חסד יבנה. וע' באגה"ת פי"ב מזה: | |||
ועפ"ז יובן ג"כ מש"ל אות מ"ד שבג"ע ההארה הוא מבחי' ממכ"ע אבל בעוה"ז נמשך מבחי' סוכ"ע ומתחת זרועות עולם כו' שהוא ג"כ כמו שנת' לפי שבג"ע הוא ע"י גבורות לכן מאיר בגילוי וזהו בחי' ממכ"ע שההארה נתפסת בהשגה ממש, ונקרא' או"פ ולכן יש שם ריבוי התחלקות בג"ע נשמות ומלאכים אין מספר ויש מלאכים נק' מארי דעיינין ומארי דאודנין ויש נק' קרביים כמ"ש וכל קרבי את שם קדשו וזהו לפי שבחי' ממכ"ע מאיר בגילוי לכן הוא בהתחלקות כמו הארת הנפש שמתפשטת בגוף שהיא לפ"ע הכלי' בעין מאיר כח הראי' ובאזן כח השמיעה ובקרביים ומעיים ג"כ הכח השייך לכל א' וא"א לשנות לעשות מרגל ראש או מראש רגל, אבל בעוה"ז שאין מאיר בגילוי רק בבחי' העלם ובבחי' העלם מאיר בחי' סוכ"ע שהוא בחי' מקיף ולמעלה מבחי' התחלקות וכמשל עצמות הנפש כמו שהיא בעצמותה למעלה מהתפשטות' באיברי הגוף שאז כוללת כל הכחות המתפשטי' ממנה ביחד וכך בחי' מקיפים עליונים הוא למעלה מבחי' התחלקות והוא בחי' עיגולים ובחי' יושר הוא בחי' או"פ, והנה ביאור ענין או"מ ואו"פ, הוא כי בכל השתלשלות השפע מעילה לעילה יש בחי' או"מ ואו"פ דהיינו שאור המקיף יבוא בתחלה מן המשפיע ומבחי' התחתונה שבמקיף בלבד יתצמצם להיות בבחי' או"פ והוא עד"מ שאנו רואים בהשפעת שכל לזולתו שלא יוכל איש להוציא לידי גילוי בדיבור כמו שהשכל הוא בהשכלתו ממש וא"כ מוכרח שאותו אופן המצוייר בהשכלתו ממש נשאר בבחי' העלם ומקיף וסובב לדיבור כי אינו מושג כלל בדבור רק אפס קצהו הוא אשר מושג ומתלבש ממש בדבור ונעשה בחי' או"פ ר"ל שמושג לזולתו על ידי האות' וצירופים שאו' בדבור ועד"ז משכל למדות שלא כל ההתבוננות ממש כמו שהוא בהרחבה נכנסת ומתלבשת תוך התפעלות המדות אלא עיקר ההתבוננות הוא בבחי' מקיף על המדות רק אפס קצהו מן ההתבו' מתלבש ממש בהמדות בבחי' או"פ, ועד"מ זה יובן למעלה בהשתלשלות ענין או"מ ואו"פ דרק אפס קצהו מהעילה נמשך בבחי' או"פ בהעלול ועיקר האור הוא בבחי' מקיף ומתחלה נמשך המקיף ואח"כ נמשך ממנו הארה בבחי' או"פ וכנ"ל במשל. והנה בחי' זו יש בכל השתלשלות ממדרגה למדרגה נמשך או"מ ואו"פ אך בדרך כלל בכללות ההשתלשלות הוא בחי' שם מ"ה ושם ב"ן והם בחי' דכר ונוק' היינו שם ב"ן הוא בחי' או"פ ושם מ"ה הוא בחי' או"מ והגם שיש או"פ גם בשם מ"ה מ"מ לגבי בחי' ב"ן דנוק' בשם מקיפים יחשבו כל האורות דמ"ה, כי רק אפס קצהו משם מ"ה מתלבש להיות בחי' או"פ בשם ב"ן, (וב' בחי' אלו הם ג"כ בחי' סוכ"ע וממכ"ע), והנה שם מ"ה הוא המברר ב"ן והמובחר מהבירורים נכלל באצי' ומה שלא יכול ליכלל באצילות נדח ויורד לבריאה ושם הוא נכלל ומה שלא יכול ליכלל בבריאה נדחה ליצירה ומיצירה לעשיה עד דמה שלא יוכל להתברר גם בעשי' נדחה לגמרי ונעשה פסולת ורע גמור כו' והענין כי הנה גילוי אור א"ס אינו אלא במה שהוא בבחי' ביטול אליו ית' ולכך גילוי אור א"ס הוא בחכמה דוקא לפי שמדרגת החכמה הוא בחי' ביטול כח מה כנודע, אבל מה שהוא בחי' יש ודבר הוא בחי' מסך מבדיל שאין אור א"ס מתגלה בו, ובחי' הביטול יש בו מדרגות הרבה דהיינו שהוא בכל עולם לפי ערכו ומדרגתו שבאצי' הביטול בתכלית והביטול שבבריאה נחשב בחי' יש לגבי הביטול דאצי' כנודע ההפרש בין ביטול אמיתי לביטול היש וכמבואר למעלה באותיות הקודמים בענין יחו"ע ויחו"ת) ועכ"ז חשוב ביטול לפי מהות הנבראים דבריאה ויכול להיות להם גילוי אלקות לפי ערכן ומהותן ע"י ביטול זה אבל א"א להיות הגילוי כמו שהוא באצי' דלגבי אצי' הוא בחי' יש כו' וכעד"ז מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' וזהו ענין השתלשלות הבירורים דשם מ"ה בכלל הוא בחי' הביטול לכן מברר ב"ן שיהי' בהם ג"כ ביטול זה ומה שיכול משם ב"ן ליכלל באצי' היינו להיות בבחי' הביטול שלפי ערך עולם אצי' נכלל באצי' ומה שלא יכול לקבל ביטול זה א"א לו ליכלל באצי' דשם חשוב בחי' יש וא"א להיות בו גילוי אור א"ס כמו שהוא באצילות ונכלל בבריאה דלגבי בריאה חשוב ביטול ויוכל להיות בו גילוי אלקות ע"ד שאור א"ס מתלבש בבריאה כי אור א"ס ב"ה נמשך ומתלבש בכל עולם לפ"ע הביטול שבו כו' וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' וז"ש רז"ל דמאן דלא כרע במודים נעשה נחש כי הכריעה במודים שהוא בחיצונית גופו לבד הוא הביטול היותר נמוך שבמדרגת הביטול והוא ממדרגות תחתונות דעשי' ועכ"ז כשיש לו ביטול זה הוא מכלל סט' דקדושה ויש בו התלבשות אלקות לפי ערכו אבל כשלא כרע במודים אין לו תקנה עוד וא"א לו ליכלל בסט' דקדושה שהוא מה שבטל אליו ית' אלא נעשה נחש שהוא קליפה וסט"א והיינו כנ"ל דמה שלא יכול ליכלל בעשי' נדחה לגמרי ונעשה פסולת ורע גמור ולכן אמרו בזהר דלא יקום בתחה"מ: | |||
ומעתה יובן ג"כ שרש מש"ל הטעם שהתשובה אינה מועלת רק בעוה"ז דוקא, כי עוה"ב נק' עולם ברור ר"ל שהוא כבר אחר הבירור ואז כאו"א על מקומו יבוא שכך וכך יומשך התענוג לנשמות וכך וכך למלאכים ועד"ז בכל פרטי פרטיות לכל פרטי הנבראים דמסט' דקדושה וכן גם לסט"א נמשך יניקה כפי החוק הקצוב להם ואין שום תערובות ח"ו בין סט' דקדושה לסט"א ולכן נק' עולם ברור דהיינו שכבר נברר ניצוצי ב"ן דשם ע"י שם מ"ה, וא"כ נסתלק שם מ"ה המברר כיון שכבר נגמרו הבירורים שם, ולהיות כן א"א שם לעשות תשובה להתהפך מחשוכא לנהורא מיד כרגע שזה אינו כ"א ע"י שם מ"ה המברר שיכול להפך מחשוכא לנהורא כיון שהוא מבחי' מקיפים בחי' סוכ"ע דקמי' גם חשך לא יחשיך כו' ומאחר ששם בעוה"ב הוא לאחר הבירור ונסתלק שם מ"ה המברר לכן א"א לאהפכא כו' דכל א' על מקומו יבא והרע הוא נפרד ונבדל מהטוב, ולכן א"א להיות נקיון הנפש אלא ע"י סדר והדרגה כף הקלע וגיהנם כו', משא"כ בעוה"ז שהוא עדיין באמצע עסק הבירורים שזהו עבודת האדם בעוה"ז לברר ולאהפכא חשוכא לנהורא וא"כ מאיר בו שם מ"ה המברר שהוא מבחי' מקיפים עליונים כנ"ל ונמשך למטה ע"י תורה ומצות שהם המשכת הסוכ"ע והוא כל יכול לאהפכא חשוכא לנהורא דקמי' כחשכה כאורה כנ"ל ולכן אין התשובה מועלת רק בעוה"ז דוקא היום לעשותם היום דוקא ולא למחר בעוה"ב, לכן זאת ישים אדם על לבו בכל יום איך שהיום בעוה"ז דוקא הוא יכול לשנות טעמו מהקצה אל הקצה וכמארז"ל בפ"ב דקדושין ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו, והיינו משום שע"י הרהור זה כשהוא באמת ממשיך שם מ"ה המברר שמאיר בעוה"ז ואתהפכא חשוכא כו', אבל אם לא עכשיו ח"ו אימתי שבעוה"ב כל אילי נביות לא יועילו כיון ששם אין מאיר שם מ"ה לברר כנ"ל ולכך היום לעשותם דוקא ולמחר לקבל שכרם: | |||
שרש מצות התפלה, מ״ו | |||
מו) ולתוספת ביאור להבין באר היטב ענין הנ"ל איך שבעוה"ז דוקא יוכל לשנות טעמו ולעשות תשו' משא"כ בעוה"ב, ויובן בהקדים ענין התהו והתיקון שעיקר ההפרש ביניהם הוא כך שבבחי' התהו היו רק בבחי' נקודות בלבד והן זמ"ל שמלכו בארץ אדום שנק' בשם ז' נקודות ונק' עולם הנקודים, ובתיקון נעשו מהם פרצופים מבחי' נקודת חכמה נעשה פרצוף אבא כו' ומוי"ו נקודות נעשה פרצוף ז"א ומנקודה הז' נעשה פרצוף הנוק' כמבואר בע"ח, וענין ההפרש בין נקודה ספירה פרצוף שהנקודה הוא בחי' א' נקודת החסד היא בחי' חסד לבד וכן גבורה כו' וכאשר כל בחי' כלולה מיו"ד שבחי' החסד כלול מעשר בחי' חב"ד חג"ת כו' נק' ספירה, וכאשר נבנית בציור קומה של פרצוף אדם דהיינו חב"ד שבו הם המוחי' וחג"ת הם זרועות וגופא כו' וכן שאר פרטי האיברים עד"מ אז נק' פרצוף. ויובן זה ע"פ ב' משלים האחד מענין צמיחת האילן מן הגרעין הנטוע בארץ דהנה בהאילן יש ריבוי דברים העץ והפרי הצומחת ממנו וענפי האילן והעלין וכן גם בהפרי עצמה יש קליפה ופרי וגרעינין, וכ"ז צומח מגרעין האחד וצ"ל בהכרח שכל בחינות אלו היו כלולים בהגרעין שהרי צמחו וגדלו מהארץ ע"י זריעת הגרעין דוקא אלא שבהיותם בהתכללות בהגרעין לא היו בבחי' התחלקות כל בחי' בפ"ע כ"א כולם כלולים יחד בבחי' א' הוא הגרעין ואח"כ ע"י זריעת הגרעין בארץ שנכלל בכח הצומח שבארץ אזי כח הצומח מוציא כל פרטי כחות הכלולים בהגרעין מהעלם אל הגילוי להצמיח אילן שיש בו ענפים ועלין ופירות רבים בקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן כו' שכל בחי' יוצאת לגילוי בפ"ע בבחי' התחלקות מזולתה, והמשל השני הוא מן גידול והתהוות הולד בבטן האשה מזרע האב ואם, שהולד יש בו רמ"ח איברים ראש וגוף ידים ורגלים ואיברים הפנימים מוח ולב וכרס ובני מעיים כו' והתהוותו מן הטפה שהיא רק בחינה א' אך שבאמת בהטפה הי' בהעלם כל פרטי הרמ"ח איברים (לפי שהטפה נמשכת ממוח האב שכלול שם רמ"ח כחות הנפש המתפשטים ברמ"ח איברים כמ"ש בלק"א פ"ג וע"ש פנ"א ועיין בר"ח שער הקדושה ר"פ י"ז שא"א לטפת הזרע לצאת אלא ע"י חימום כל איברים כו') אלא שהיו בבחי' התכללות יחד בהטפה ואח"כ ע"י שהייתה בבטן האם נתהוה מזה ולד בבנין רמ"ח איברים ממש דהיינו ע"י יציאת כחות שבהטפה מהעלם אל הגילוי כו'. ואמנם המובן משני משלים אלו שאע"פ שהאילן נתהוה ע"י נטיעת הגרעין והולד ע"י טפת אב ואם עכ"ז היינו דוקא ג"כ ע"י הכח הצומח שבארץ שהוא המצמיח הנטיעה ע"י הגרעין ולכן צ"ל ג"כ גשם לרוות הארץ ואז והולידה והצמיחה כו' וכן באשה יש בה הכח הזה להיות התהוות הולד ברחמה מהטפה וצ"ל ג"כ הולד אוכל ממה שאמו אוכלת בט' ירחי לידה שעי"ז ג"כ מתגדל כו' והיינו משום שיציאה זו מהעלם אל הגילוי מהגרעין להיות אילן ומהטפה ולד שהיא הגדלה ותוספת ברכה ובשינוי גדול ממהות למהות ממש שהרי מהותן ועצמותן של הפירות מעולה בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין וכן מהות גוף האדם מעולה בעילוי רב ועצום מאד מאד ממהות הטפה כו' ואע"פ שהטפה והגרעין כוללים במהותם מעין איברי הגוף ופירות האילן עכ"ז הוא בשינוי המהות הרבה כו' אלא שע"י כח הצומח שבארץ ממאמר תדשא כו' הוא שמצמיח הפירות ע"י הגרעין כו' וכעד"ז הגדלת הולד מן הטפה בבטן הנקבה (ועיין באגה"ק ע"פ זורע צדקות). והנמשל מזה יובן למעלה בענין התוהו והתיקון שהגדלת פרצופי התיקון מבחי' נקודות דתוהו הנ"ל הוא כעין גידול הולד מהטפה והאילן והפירות מהגרעין, דהנקודה אע"פ שכוללת בבחי' העלם מה שנתחלק אח"כ ממנה בתיקון בחי' פרצוף שהוא מוחי' ודרועי' כו' הרי בהנקודה הי' הכל בהעלם גדול וקיצור נמרץ כערך הטפה לגבי הולד כו' אלא שאח"כ בעולם התיקון היינו שנתתקן שיצא מההעלם אל הגילוי להיות מזה פרצוף שלם. והנה כמו שבאדם עד"מ כשגדל הולד אז נגדלים גם שערות וצפרנים שהם המותרות כו' ומתחלה בהטפה היו כלולים יחד עם כל האיברים כמ"כ למעלה ג"כ בבחי' נקודות דתוהו הכל היה בהתכללות א' אבל בתיקון יצאו בגילוי ונעשה כל בחי' ניכרת בפ"ע דהיינו שבתחלה נתקן בחי' כתר ואח"כ בחי' ראש ומוחי' חב"ד ואח"כ חג"ת כו' עד שיצאו ג"כ בחי' צפרנים ושערות כנודע, ומבואר בע"ח דבכל זמן מזמני העיבור יניקה ומוחי' נמשכים אורות עליונים מלמעלה לנוק' מאימא עילאה ומבחי' עתיק יומין ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבשי' בנוק' כל ט' או ז' ירחי לידה שעי"ז דוקא הוא גידול הנשמות בבטן הנוק' ועד"ז גידול הז"א בבטן אימא כו' והיינו כנ"ל במשל בגידול האילן עם פירות מהגרעין שאין זה אלא ע"י כח הצומח שבארץ שהוא בחי' דבר ה' ממאמר תדשא כו' ולכן צ"ל ג"כ המשכת גשמי' לרוות הארץ שיתגלה כח הצומח שבה, כך למעלה גידול הפרצופים מהנקודות דתוהו הוא ע"י המשכת אורות עליונים מא"ס ב"ה בהנוק' שעי"ז נעשה גידול זה כו', וכמו שהכח הצומח לא יוציא מעצמו רק כאשר יהי' מתחלה העלא' מ"ן ע"י זריעת הגרעין שנקבר בארץ ונכלל בכח הצומח אז נמשך כח הצומח להגדיל האילן כך למעלה צ"ל העלא' מ"ן בתחלה וה"ע הבירורים שנזכר תמיד בע"ח דאו"א העלו מבחי' ז"ת שבו בע"י ואח"כ עי"ז נמשך אור המברר לבררם ולתקנם ועד"ז זו"נ העלו למעלה באו"א כו' והעלא' זו הוא ממה שנפל מנקודות דתוהו שהן עולים בבחי' מ"ן ואח"כ נמשך עי"ז לשם אורות עליונים מא"ס ב"ה לתקנם ולעשותם בבחי' פרצופים וכמשל גידול הולד בבטן הנקבה מן הטפה וכן האילן מן הגרעין כו': ומעתה יובן היטב הטעם שהתשובה אינה מועלת רק בעוה"ז דוקא שהוא עולם המעשה היום לעשותם, דהנה מבואר ענין ההפרש בין נקודות דתוהו לפרצופים דתיקון שהנקודות הם שנכלל כל הכחות בבחי' נקודה א' כמו שיש בגרעין בהעלם מה שיוכל ליגדל ממנו אח"כ אילן ועלין וענפים ופירות וגרעיניהן כו' שכל פרטי בחי' אלו המחולקים ושונים במהותן ועצמותן זה מזה לאחר צמיחתן הם היו בהתכללות יחד בלי התחלקות בהגרעין ואח"כ ע"י הצמיחה יוצאים להיות כל א' מהות בפ"ע ומשונה מזולתו כמו מעלת הפירות על העץ כו' וזה נעשה ע"י כח הצומח, וכמ"כ למעלה ידוע שהנקודות דתוהו נפלו ונשברו בשבה"כ ונתערב בהם רע, והנה מאחר שהיו בבחי' נקודות שכלול כל הבחינות שונות ביחד נמצא שהרע נתערב עם הטוב בתכלית שבכל חלק מהטוב נמצא קצת רע וזה כמו שבגרעין כלול כח הפרי עם כח העץ ממש כאחד וכן בהטפה נכלל הולד והשליא יחד, וכשנקודות דתוהו מתתקנים להיות נכללים בעולם התיקון ששם הוא בחי' פרצופים שענינם שיוצאים הכחות מההעלם אל הגילוי כגידול הפרי והאילן מן הגרעין כו' והולד והשליא מן הטפה, ונעשה כל בחי' במהות ניכר בפ"ע ומובדל ממהות זולתו, א"כ אז מתברר ג"כ הטוב מן הרע ויתפרדו כל פועלי און ולא יהיו מעורבים יחד וכמו הבדל קליפת הפרי מן הפרי כשגדלה הפרי וכן הבדל השליא מן הולד וכן דמי נדה שיוצאים בבחי' פסולת כו', ובירור זה ותיקון זה הוא ע"י המשכת אורות עליונים מא"ס ב"ה המתקנים בחי' תוהו להכלל בתיקון וכנ"ל, ואורות אלו הוא בחי' שם מ"ה שנמשך ממצחא דא"ק לתקן בחי' תוהו לתיקון כי שם מ"ה הוא המברר בחכמה אתברירו, וכבר נת"ל אות מ"ה שבירור זה יש בו מדריגות רבות שהמובחר מניצוצות דנקודות דתוהו נכלל באצילות ומה שלא יכול להיות נכלל באצי' נתברר ונכלל בבריאה ומה שלא יכול להיות נכלל בבריאה נתברר ונכלל ביצי' ומה שלא יכול להיות נכלל בקדושת העשי' הוא הסיגים שנדחו בקליפות, והנה עוה"ז הוא עדיין קודם הבירור וכמ"ש בלק"א ח"א פ"ז שקיום וחיות הדצ"ח המותרים הוא מקליפת נוגה כו' רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכו כו' וכל עבודתינו בתומ"צ לברר ק"נ והיינו שע"י עסק התומ"צ ממשיכים את שם מ"ה המברר לאהפכא חשוכא לנהורא אמנם עוה"ב וג"ע הוא לאחר הבירור שכבר נברר הטוב מן הרע דהיינו שהנקודות דתוהו כבר נעשו בבחי' פרצופים שאז כל בחי' ניכר מהותו ומציאותו ואי לזאת שם בג"ע הרי נסתלק שם מ"ה המברר כיון שכבר נברר שם הכל וכל א' על מקומו בא ואין לך דבר שאין לו מקום וא"כ א"א לשם לאתהפכא מחשוכא לנהורא וכמו במשלים הנ"ל שלאחר שכבר גדלו האילן והפירות א"א לשנות ולהעשות מעלין פירות כו' וכן אחר גידול הולד א"א להעשות מרגל ראש אלא הרגל נשאר רגל והראש הוא הראש, אמנם בעוה"ז שהוא קודם הבירור ומאיר שם מ"ה המברר ומתקן כו' לכן עתה הוא הזמן לעשות תשובה ומהני התשו' דהיינו עד אשר לא תחשך השמש שלא יסתלק שם מ"ה המברר כי מאחר ששם מ"ה המברר מאיר לברר ולתקן הנקודות דתוהו שלא נבררו עדיין והוא הארת א"ס ב"ה הסוכ"ע דקמי' גם חשך לא יחשיך ויוכל להפוך חושך ממש לאור ומרירו ממש למיתקו וכמו עד"מ בכח הצומח ממאמר תדשא שבעוד שלא גדלו הפירות יוכל להיות ברכת ה' להצמיח מאה שערים כו' וכן בהטפה קודם שנצטייר הולד יוכל להשתנות ולהיות הולד כך או כך וכמארז"ל עד מ' יום יוכל לבקש רחמים שיהי' זכר כו' והיינו מפני שאותו כח האלקי' המצמיח הפירות או מגדל הולד כמו שיש ביכלתו להגדיל ולהצמיח הפירות ולהצטייר הולד כמ"כ יש ביכול' לשנות בו כפי הרצון ית', אבל לאחר שכבר נגמר הגידול שוב מסתלק אותו כח האלקי ואז אין דרך שישונה דבר בהולד ולכן ארז"ל שהמתפלל אחר מ' יום הוא תפלת שוא כו' וכמ"כ בנמשל בעוה"ב שהוא לאחר הבירור וכאו"א על מקומו בא א"א להשתנות שיהופך הרע לטוב כמו שא"א שיעשה הרגל ראש לאחר בריאת הולד כו' הלכך אע"פ שגם הרע רואה הביטול שבעולמות העליונים שם וצבא השמים לך משתחוים עכ"ז א"א לו להתהפך מרע שלו והיינו משום דלאחר הבירור מסתלק המברר כו' אבל בעוה"ז יוכל האדם לשנות טעמו מהקצה אל הקצה ולעשות תשו' כרגע כמו ר' אלעזר בן דרודייא שקנה עולמו בשעה א' דהיינו משום שעוה"ז הוא קודם הבירור ומאיר ש' מ"ה המברר ולכך יוכל לאהפכא מחשוכא כו', וזה ע"ד שאמר רחב"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק שיוכל להיות התהפכות ושינוי הצירוף המחי' וכמ"ש ההפכי הצור אגם מים דהיינו כמ"ש לעיל מיני' מלפני אדון חולי ארץ כו' שהוא ית' הא"ס הוא הכל יכול שיהופכו הגבורות לחסדים ועד"ז גם כן להיות אתהפכא חשוכא לנהורא כו': | |||
שרש מצות התפלה, מ״ז | |||
מז) ושננתם לבניך כו' וקשרתם לאות כו'. (היינו כסדר התקשרות ג' לבושים מודו"מ של האדם בתומ"צ דמתחלה על לבבך היינו הגיון הלב והמחשבה ואח"כ ודברת בם לבוש הדיבור ואח"כ וקשרתם מעשה). וי"ל דבפ' שמע כתיב תחלה מצות תלמוד תורה ואח"כ ענין המצות כמ"ש ושננתם ואח"כ וקשרתם ובפ' והא"ש כתיב בהפך תחלה וקשרתם ואח"כ ולמדתם, ויש להקדים להבין מארז"ל ספ"ק דקדושין תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר לימוד גדול נענו כולם ואמרו לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה, והענין דהנה כתיב וזאת המצוה כו' שמע ישראל. כי ק"ש היא מצוה כללית ושננתם וקשרתם והוקשה כל התורה לתפילין וכדי להיות ושננתם וקשרתם צ"ל תחלה שמע ישראל שמע לשון התבוננות כו' וענין הוי' אחד מבואר למעלה שהז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם בטלים ליחודו ית' וזהו ענין לך הוי' הגדולה והגבורה כו' שהגדולה היא התפשטות גדולתו על הנבראים עד אין קץ כמ"ש ולגדולתו אין חקר הן הן גבורותיו כי הוא ית' קדוש ומובדל המתנשא מימות עולם ולאו מכל אינון מדות איהו כלל, ולכן כדי שיהי' נק' בשם חכים הוא ע"י בחי' גבורה להתצמצם ולהשפיל עצמו בבחי' חכים וכמ"ש להודיע לבנה"א גבורותיו וכבוד הדר מלכותו וכדפי' לעיל וזהו שאומרים בכל המצות לשיקבה"ו פי' קודשא היינו בחי' עצמותו ית' שהוא קדוש ומובדל סוכ"ע ושכינתי' היינו בחי' מל' ושכנתי בתוכם, ולהיות נמשך מבחי' סוכ"ע בבחי' ממכ"ע הנה היחוד הזה הוא ע"י המצות שה"ע אתכפיא ובטל רצונך כמ"ש לאהבה את ה' אלקיך ולעבדו שאהבה לבדה אינה עבודה תמה אלא דוקא עבודת עבד וביטול רצון כי אינו דומה מי ששונה פרקו ק' פעמים כו' שעל א' היתירה על הרגילות נק' עובד וארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שהיא מדת הגבורה להתגבר על תאוותו ורצונו ומזה נמשך ג"כ להשפיל עצמו להחיות שפלים בנתינת צדקה, וכמ"כ למעלה באתעדל"ת אתעדל"ע מעורר בחי' אתה גבור כו' היינו כביכול שמסלק ומניח את עצמות אורו ית' הבבע"ג דלאו מכל אינון מדות איהו כלל ומצמצם א"ע להשפיל ולהתלבש בבחי' חכמה להיות אנת חכים כו' וזהו ברכות והודאות לשמך היינו שאנו מודים אותו שהשפיל א"ע בבחי' שמך שזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה וכמ"ש במצות צדקה זורע צדקות ומצמיח ישועות פועל ישועות בקרב הארץ כוס ישועות אשא כוס גי' אלקים שהוא כלי שמקבל הישועות שהם החסדים כו' וכן בכל המצות שהם דרך כלל חסדים וגבורות חסד דרועא ימינא שהוא רמ"ח מ"ע וגבורה שס"ה ל"ת ודרך פרט רמ"ח מ"ע רמ"ח איברים כמו האבר שנמשך בו הדם הוא הנפש וכך המצות הם בחי' כלים שיומשך בהם רצונו ית' כמא' רז"ל הוקשה כל התורה לתפילין שכמו שתפילין הם קלף גשמי וכותב עליהם בדיו גשמי הוי' אחד שאם נכתב כדין אזי שורה בו אור א"ס קדש חכמה כו', וזהו ענין מעשה גדול שע"י המעשה ביטול רצון מעוררים למעלה רצונו ית' להיות בחי' צמצום והשפלה בבחי' חכים כנ"ל, ואעפ"כ נמנו וגמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה כי הנה להיות גילוי אור א"ס במעשה המצות הוא ע"י התורה דאורייתא מחכמה נפקת, וחכמה כח מ"ה היא בחי' ביטול ולכן נק' התורה אדם כמ"ש וזאת התורה אדם שם מ"ה בחי' ביטול והנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, בצלמינו היינו בחי' תושב"כ וידבר ה' כו' משנה תורה שכינה מדברת מתוך גרונו כו', כדמותינו תושבע"פ איסור והיתר שההיתר ומותר יכול להיות בו השראת אור א"ס וכן כשר ופסול כו' מל' פה תושבע"פ קרינן לה וע"י התורה בחכמה אתברירו יכול להיות השראת אור א"ס במעשה המצות שהוא ענין ביטול היש דוקא, וזהו המשך הפסוקים פסוד"ז בחי' אם רץ לבך כו' רוממות אל כו' והאופנים ברעש כו' שמע ישראל הוי' אחד ז' רקיעים והארץ בטילים אליו ית' כענין לך הוי' הגדולה כנ"ל ואח"כ שוב לאחד ואהבת פועל יוצא הוי' סוכ"ע יהי' אלקיך ממכ"ע היינו שיהי' בחי' יש ושיהי' ביטול היש והיינו ע"י התורה בחכמה אתברירו ושננתם כו' ואח"כ וקשרתם מעשה המצות וזהו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה לכן נאמר תחלה ושננתם ואח"כ וקשרתם כו' (ובפ' והא"ש נאמר תחלה וקשרתם וזהו כנ"ל דמעשה גדול מצד עצמו אלא שהתלמוד מביא כו' ומצד זה הוא גדול): | |||
שרש מצות התפלה, מ״ח | |||
מח) ולהבין ביאור ענין מעשה גדול ותלמוד גדול, הנה ידוע דיש בחי' ממכ"ע וסוכ"ע פי' ממלא הוא מה שנמשך בע"מ יהי אור יהי רקיע כו' שמאמר יהי רקיע נמשך ומתלבש בתוך הרקיע להחיותו מאין ליש כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו ומחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב ומתלבש החיות בתוך תוכם ופנימיותם של כל הנבראים והיינו שמתחלק החיות ונמשך לכל חד כפום שיעורא דיליה, עד"מ בגשמיות העוה"ז יש ד' מדרגות בכלל דצח"מ והנה הגם שהדומם נתהוה ג"כ בע"מ ונמשך ומתלבש בו צירוף מע"מ שהוא חיות אלקות המחי' אותו כמו שנמשך צירוף וחיות במדבר, וכמ"ש בלק"א ח"ב בתחלתו יעו"ש מ"מ החיות של הדומם הנמשך בו הוא במיעוט וקטנות אפי' נגד החיות שמתלבש בצומח וכמ"כ בצומח החיות במיעוט נגד החיות שבחי כו' עד שבמדבר נמשך בו חיות יותר בפנימיותו ותוכיותו שהוא בחי' חי מדבר כו', וכמ"כ בפרטות בכל בחי' מדצח"מ נמשך חיות משונה מהחיות אשר נמשך למדבר זולתו ולכן אין דיעותיהם שוות כו', ועד"ז בעולמות הרוחניים יש התחלקות ג"כ מדרגות רבות עד אין מספר אשר לכל א' נמשך חיות משונה מן החיות הנמשך לזולתו והכל נמשך ממדת מלכותו ית' הנק' ממכ"ע ומאין ליש מחי' ומהוה אותם ע"י חיות זה המתלבש בתוך כל א' לפום שיעורא דילי', אבל סוכ"ע הוא בחי' הארה מהא"ס שאינה מתלבשת בבחי' גילוי אור בהתגלות ואינו מושג בהשגתם רק מקיף ומאיר עליהם מלמעלה ולא בפנימיותם וכמ"ש בלק"א ח"א פמ"ח ע"ש וכיון שכן הוא מאיר ומקיף על כולם בשוה ולא שייך לומר שמקיף ע"ז העולם יותר מזה מאחר שהוא מקיף לכולם לכן נק' סוכ"ע כי כל העלמין לא יוכלו לקבל את האור בפנימיותם רק שהוא סובב ולכן הוא שוה ומשוה כו': | |||
וזהו פי' שני כתובים דסתרי אהדדי לכאורה כתוב א' אומר את השמים ואת הארץ אני מלא וכתיב מלא כל הארץ כבודו ולא נז' שמים וגם שם לא נזכר כבודו רק אני סתם דמשמע מהותו ועצמותו וכבודו היינו רק זיו, והענין שהם ב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע סובב היינו בחי' א"ס ממש לכן נאמר ע"ז אני מלא אני ממש ולהיותו סוכ"ע בשוה ע"כ נאמר שמים וארץ בהשוא' א', אבל כבודו היינו בחי' הארה וזיו בחי' ממכ"ע שמתלבש בכל חד לפום שיעורא דילי' לכן נזכר ארץ ביחוד (דל"ד כלל ההארה שבארץ לגבי שמים אלא דמ"מ גם בארץ יש הארה כו' גם י"ל בהפך דדוקא בארץ יש גילוי יותר והיינו למאי דבעינן למימר דאין כבוד אלא תורה ולא בשמים היא אלא תנה הודך על הארץ דוקא ושני הפי' אמת דבודאי גילוי אלקות מבחי' ממכ"ע הוא יותר בעולמות הרוחניי' הנק' שמים מבארץ אבל המשכת אלקות שממשיכים ע"י התורה הוא דוקא בארץ כו'): ובזה יובן ג"כ ענין תלמוד ומעשה דהיינו מעלת התורה ומעלת המצות כי התורה נעשה מזון לנפש אלקית וכמ"ש ותורתך בתוך מעי שהוא כמו מזון עד"מ הנכנס בתוך האדם ומחי' אותו בפנימיותו וכך ע"י התורה דאורייתא מחכמה נפקת ע"י ל"ב נתיבות וכמשל הנתיב שהוא שביל לעבור בו ממקום למקום כך מבחי' ח"ע חכמת התורה נמשכה ההשפעה ממקום למקום בהתחלקות להיות מושג לכל א' חכמת התורה בפרטיות ובגשמיות ממש כשר ופסול ובתרומה ומעשר והיינו מכה"כ שנמשך ע"י התורה כי אין כבוד אלא תורה והוא בחי' ממכ"ע שנמשך בארץ בגשמיות ממש והיא היא המחי' כ"ע כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא ואשים דברי בפיך ממש ממכ"ע ומחי' אותם אבל ע"י המצות נמשך גילוי אור מבחי' סוכ"ע שהוא רצון העליון שהוא בחי' מקיף (ע"ל אות ז"ך) והיינו שהמצות הם לבושים לנפש אלקי' כמו הלבוש הוא על גוף האדם ואינו נכנס בפנימיותו וכך ההמשכה שנמשכה ע"י המצות הוא בחי' רצה"ע סוכ"ע שלמעלה מהשגה וע"כ הלבושים יותר יקרים מהמזון כי בשרשם הם נעלים כו' וז"ש במצות תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כל הוא בחי' ג"ע השגת אלקות נהנין מזיו השכינה בבחי' פנימיות אבל המצות הם מרוב כל יותר גבוהים ונעלים מפני שהם מבחי' מקיפים ולכן אמר האומר מעשה גדול, אך אעפ"כ נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה כי א"א להיות התעוררות המשכות סוכ"ע ע"י המצות שהם מדברים גשמיים ציצית מצמר וכדומה אם לא ע"י התורה שהוא הממוצע המחברם כמו עד"מ באדם שהדיבור הוא ממוצע המחבר ומוציא רצונו וחפצו מההעלם אל הגילוי: | |||
שרש מצות התפלה, מ״ט | |||
מט) ולתוספת ביאור ענין תלמוד גדול ומעשה גדול וגם להבין דעת ר"ע דאמר לימוד גדול מצד עצמו, דלכאורה עפ"י הנ"ל אין שום מקום לומר כן מאחר שהמצות הם מבחי' סוכ"ע והלימוד בחי' ממכ"ע ובודאי מעלת הסובב גדול יותר כנ"ל, ונהי דהלימוד גדול מצד שמביא לידי מעשה, אבל מלשון לימוד גדול דאר"ע משמע דס"ל שהלימוד מצד עצמו גדול יותר, אלא ששאר כל החכמים נענו והסכימו דהוא גדול מצד שמביא כו'. הנה מעשה המצוה הן בירורי נוגה לברר טוב מהרע שבנוגה ד"מ באכילה יש זולל וסובא ויש אכילת קדשים סעודת מצוה בשבת ויו"ט וכדומה והמצות באין לברר טוב מרע מה שנפל בשבה"כ כי השבירה הוא בשם ס"ג כולו סג יחדיו נאלחו ונעשה ב"ן בחי' יש ודבר וימלוך כו' עד עולם הגשמי והבירור הוא ע"י שם מ"ה ליכלל בבחי' ביטול לכן כל עיקר הבירור הוא בשלשה עולמות בי"ע אבל אצי' א"צ תיקון כי מיוחד במאצילו בלא"ה איהו וחיוהי וגרמוהי חד ולכן גם הנשמה עצמה א"צ תיקון כי הנשמה היא מעולם אצי' ואפי' נשמה דבי"ע היינו מאצי' דבי"ע כי למ"ד כלים דאצי' נעשי' נשמה לבי"ע, ולכך הואיל שהבירור הוא ע"י מעשה המצות דוקא לכן אמרו מעשה גדול כי אחר הבירור יהי' ס"ג גדול ממ"ה בסוד אחע"ב, והנה מה שבתפלה הוא ג"כ בירורים כנודע היינו משום דעקימת שפתיו הוי מעשה כי כל הבירורים הם רק ע"י מעשה דוקא (וכמ"ש באגה"ק בקו"א ד"ה עיין ע"ח שער הנקודות ש"ח פ"ז שאין החזרת פב"פ כ"א ע"י מצות מעשיות דוקא כו' כי צריך תחלה להעלות מ"ן דנוק' דז"א ומ"ן דנוק' הן בחי' עשי' כו'), גם ע"פ קבלה מעשה מקורה מבחי' כתר לשון כותרת ומקיף הכל שהוא בחי' רצה"ע שלמעלה מהחכמ' שהיא התורה לכן מעשה גדול, (נ' דמתחלה ביאר שמעשה גדול מצד הבירור שנעשה ע"י המצוה ועכשיו אומר איך שגדול כ"כ מצד האור הנמשך מלמעלה ע"י המצוה שהוא מבחי' כתר), אך בבחי' אחרת תלמוד גדול שהיא חכמת התורה שהיא בחי' ש' מ"ה שמברר ב"ן וכמו בתורה שמברר ומבאר איך יהי' המצוה דהיינו שכך וכך יהי' תבנית הסוכה וכך יהי' האתרוג ואזי הם כשרים ויוכלו להיות לרצון לפני ה' ואם לאו הן פסולין והיינו ענין בחכמה אתברירו, ועוד זאת כי מבחי' חכמה יורד ונמשך ומתגלה ההארה בבחי' פנימיות שמושג ויש בזה טוב טעם ותענוג וזהו ענין טעמי התורה כענין ישקני מנשיקות כו' מסתר צפוניה כו' אבל המעשה הגם ששרש' גבוה יותר מבחי' כתר אבל משם אינו יורד ומתגלה כ"א חיצונית הכתר בחי' הגלגלתא דעם היות דחפיא על מוחא מ"מ המוחא היא בחי' פנימי' ועד"מ באדם הרי ניקב קרום של מוח במשהו וגלגלת שנחבסה ברובה והיינו לפי שגלגלתא היא חיצונית הכתר כו' וז"ד ר"ע דאמר לימוד גדול דהיינו מצד מעלה יתירה זו שבתורה על המצות דעם היות' מבחי' פנימיים והמצות מבחי' מקיפים מ"מ הנה בחי' התורה היא גילוי הארה פנימית והמצות הם בחי' חיצונית כי להיותן ממקום גבוה ביותר בחי' כ"ע אין יכול להיות הגילוי רק בחיצונית, (וכמ"ש במ"א באריכות בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות משלי' לזה מענין משלי שלמה ומאבוקה שמאיר למרחוק כו'), ונמנו וגמרו שאף עם היות החיצונית שממקום עליון נעלה מדריגתו במאד עכ"ז תלמוד גדול שמביא לידי מעשה כי התהוות מעשה המצוה שיומשך ויתלבש בה הרצה"ע והארה מבחי' כתר הוא ע"י התורה שהיא המשכת אור א"ס למעשה המצות מבחי' כ"ע כו' וכנ"ל, ובזה נתקיימו ב' מקראות את השמים ואת הארץ אני מלא היינו בחי' כ"ע הסוכ"ע ונמשך ע"י המצות ומכה"כ אין כבוד אלא תורה ונתגלה בארץ עולם העשי' ע"י התורה, ועוד ית' בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה והוא כי ההמשכה מא"ס ב"ה הוצרך להיות ע"י צמצום ומקו"פ ואח"כ נמשך קו וחוט ומהקו הזה מתעגלים העיגולים שהם מקיפים ואח"כ חוזר ונמשך בבחי' פנימי ופנימי שבעליון נעשה מקיף לתחתון כנודע, והרי א"כ ראשית הקו קודם שנמשכו ממנו העיגולים הרי הוא בחי' או"פ וזה כי לפי שמא"ס ב"ה א"א להיות המשכת ההארה רק ע"י קו בעלמא כו' וא"כ הרי התורה שהיא מבחי' או"פ היא המביאה לידי מעשה כי בשרש כל השרשים נמשך מתחלה האו"פ ואח"כ פנימי זה נעשה מקיף כו' (ועיין מ"ש במ"א ע"פ ביום השמע"צ איך שהתורה משים שלום בפשמ"ע שמחבר סובב וממלא כתר וחכמ' מפני שבשרשה גבוה משניהם וזה מצד שרשה בראשית הקו הנ"ל שלמעלה מכל המקיפים כו', ובזה יובן שבפ' שמע ששם מתחיל להיות ההמשכה ממקורא דכולא מהא"ס ב"ה אחר ההעלאה דבכל נפשך ומאדך, הלכך צ"ל מתחלה תורה ואח"כ מצות דהיינו שמתחלה נמשך הקו בבחי' או"פ וממנו מתעגלים העיגולים אח"כ לכן נאמר תחלה ושננתם ואח"כ וקשרתם שתלמוד מביא לידי מעשה כנ"ל, אבל פ' והא"ש שהיא קבלת עול מצות דהיינו כאשר כבר נמשכו התומ"צ מבחי' גלגלתא ומוחא ואזי מעשה גדול לכן נאמר וקשרתם ואח"כ ולמדתם, וכה"ג נת' במ"א ע"פ ויקהל משה בשנת תקס"ה במה שנצטוה משה בענין מלאכת המשכן מתחלה על הכלים ארון ושולחן כו' ואח"כ על המשכן ואח"כ סמך לזה הש"י ציוי על השבת כמ"ש פ' תרומה תצוה תשא ומרע"ה בפ' ויקהל כשאמר זה לישראל שינה הסדר מהקצה אל הקצה ואמר מתחלה ציוי השבת ואח"כ המשכן ואח"כ הכלים, דהש"י אמר לו כפי סדר ההמשכה מלמעלה למטה מהא"ס ב"ה שהי' ע"י צמצום ומקו"פ ואח"כ נמשך הקו"ח שהוא בחי' או"פ לכן קדם ציוי הכלים שמורים על או"פ ואח"כ מהקו נמשכו המקיפים שהם יריעות המשכן ואח"כ שבת בחי' א"ח כדי שלא יתפשט האור יותר מדאי כו' אכן בסדר האתעדל"ת צ"ל בהיפוך שהאדם ימשיך תחלה האו"מ ואח"כ מהאו"מ נמשך או"פ וא"א להיות המשכת פנימי בלי מקיף תחלה וז"ש רז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר כי אם לא המשיך המקיף תחלה ע"י התפילין מנין יומשך לו האו"פ וז"ש רז"ל כל האומר אין לי אלא תורה כו' לכן כתיב בפ' והא"ש מצות תחלה כו', ועיין עוד מענין תלמוד ומעשה בתורה דפ' ציצית ובשאר דוכתי בעזה"י): | |||
(שייך לדרוש שרש מצות התפלה) | |||
חב"ד למעלה מקנה, רשפי הסתכלו' בתענוג, למעלה מרשפי אש אהבה כו' זו"נ שוי', תמתי כתר דנוק' מעורר כתר דא"א נעוץ, תמתי שלימו', יחידה למעלה מענפי' איש תם לפי שמבריח, סיבות התאחדו' כתר דנוק' בדא"א, לפי שרגלי יושר דאצי' מגיעי' עד עיגולי אריך, ובהיפוך ברצון זר ממשיך כתר דקליפה וזהו פושעי' בי כו': ע"י מאדך דוקא המשכה ממקור הראשון, כי ההמשכה מעין העלא', ומהו מעין לא"ס, אך עכ"פ מאד שלך למעלה מגבול שלך זה מעורר בא"ס, ואמנם ק' הא זהו עליו' האורו' אך ע' בזה פרק ה' דשער מ"ן: | |||
בנין הכלים בשמ"ע כמו לימוד הלשון, או"א היינו חו"ב אלהי אברהם כו' מוחי' דז"א, הגדול כו' חג"ת, אל עליון יש ע"ז תורה מיוחד' ע"פ חגרה בעוז שבאגה"ק, וגם ע' במאמר זהר דינוקא בלק שחורה אני ונאוה, וענין האל ה' אל נלע"ד לבאר עפמ"ש בענין צו' וזהו ענין תלת עלמין ע' בביאור דמשה ידבר בזה: | |||
הדבק במדותיו יובן בדרוש דת"ת כי ע"י התדבקו' המדות למדותיו נמשך ג"כ האור שבמדותיו כו' אך אין זה דרך קריא' דא"כ צ"ל אליו כו' אלא כמו ע"י אתרוג ממשיכי' כו': | |||