ספר הזכרונות פרק סב
ברוך, שההשגחה הועידה אותו להיות אביו של רבי שניאור זלמן.
אדמוי"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה אז עדיין בחור צעיר עם זאת.
כבר ידע זמן רב את המשמעות האמיתית של "מכל מלמדי השכלתי".
ובלַע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים.
כך הגיע לדרגה שבה היה מסוגל, והיה אכן מעוניין להבין ולהעריך.
נכוחה את השיטות השונות בלימוד התורה ובעבודת הבורא שפעלו.
ביהדות לפיכך עשו עליו רושם רב הסיפורים ששמע על הצדיקים.
השונים, ובמיוחד על אלה שבסתר או בגלוי הלכו בדרכו של רבי ישראל.
בעל שם טוב, ששמעו הגיע לאזני ברוך.
בם התאכסן ברוך בביתו של ראובן אליעזר ימי חג הפסח, אותם
הנפח בדוברומיסל, שעת כושר מצויינת לשמוע ולהתבונן על
צדיקים מן העבר ומן ההווה, ועל שיטות בעבודת הבורא.
הנה שמע הרבה על הבעש"ט ותלמידיו של ר' יצחק שאול,
חתנו של הנפח, מי שהיה בנו של ר' ניסן מהרקי, מתלמידי הבעש"ט.
תורתו, ומפיצי הראשונים. החסידים על אף הוא נמנה נרגש. היה ברוך
חומר רב מפיו של שמואל בנו של הנפח, שהיה בחור ישיבה שמע סיפורים.
למחשבה ולהתבוננות, עורך השוואות וסיכומים על צדיקים שהתנהגו לפי שיטה אחרת ביהדות לו היה.
נחום על הפרוש מדוברובנה, הסיפור ששמע מפיו של שמואל אחד הסיפורים שהרשימו אותו.
בישיבה ללמוד לדוברובנה נסע שמואל נחום כאשר זה היה
המבחן עליו היה להמתין זמן ממושך. ר' אברהם משה, שמש המקומית, לו יעץ
שבדוברובנה. הכנסת ב"בית מקום של הפרוש הזקן" נמצא שם בינתיים.
ב'יסימטא הקרה" בבית הכנסת, בשם ברוך שם מצא
כי התברר לו מכן שמו של הפרוש נקרא המקום השתייך לדור קודם.
וכי הפרוש של שמו שעל המדרש בית עתיק יותר מימי של ר' חיים הזקן.
נחום חשב תחלה על שמו של שמואל מפיו ששמע המדרש של בית הכנסת לאחר.
לפני תשעים־שמונים שנה בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך
שהצטיין מאד ביראת השמים שלו.
התלמוד בים קשות סוגיות עם להתמודד כדי שכשרונותיו לא הספיקו
אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת.
הוא הירבה לומר תהלים בהתלהבות הולכת וגדלה ובהשתפכות הנפש.
במדרש ישב ואמר תהלים מקול שלו. הוא ניחן בקול ערב, על היותו גוף בעל חסון ומראה נאה.
מזמורים כשהגיע בהם שופך המשורר את מרי שיחו לפני רבונו של עולם.
המזמורים את שמח בקול והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך,
התהלים קריאת מקול הידהד המדרש של שבו ישב ואמר תהלים הוא.
כי נשבר מצער לבבם ודמעות מילאו את עיניהם.
היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו.
כשמלאו לפייביש העניך שש־עשרה שנה פרש מעניני העולם הזה.
במטפחת עיניו את סתם כדי ריח אליהם יגיע שלא.
מאכל עם אדם חדל לדבר ועם בני אטם את אזניו כדי שיחות האנשים וקשר לא ישמע קול.
בכל יום מימי החול את ספר התהלים ואת התפלות ידע בעל־פה.
בצום ישב ובערב לבו סעד בפת חריבה ומים כדי לקיים את נפשו.
בשבת ליל קודש על ככר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול.
בכלל ובשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו עשה הכל כדי למנוע מגופו תענוג.
בשבת, גם ביום השבת אפילו טעם לא כן מאד מיעט נפשו.
וכך מראהו היה שפיר. שנים רבות נהג כך למרות זאת, גופו היה בריא וחזק.
בפלא למרבית גופו למרות הכל היה באפשרותו.
התהלים אומר על בהתפעלות דיברו הצעיר הסביבה, הכפרים גויי אפילו ואפילו.
שמם בכל לא רק דוברובנה בכל גם בעיירות ערי ובית נאה.
על גופו חסון בעל ומראה נוסף הוא.
הנפש ובהשתפכות גדלה והולכת בהתלהבות הירבה לומר תהלים בהתלהבות מרובה.
התהלים אמר בקול השמחה את חשו הכל ומאידך.
עולם של לפני רבונו שיחו את שופך המשורר.
דמעות עיניהם את מילאו לבבם נשבר מצער.
מרירות ותחנונים קולו של העניך פייביש היה חדור.
ובכלל תענוג כל למנוע מגופו כדי הכל עשה ובשינה.
בשבת ביום גם זאת. למרות גופו למרבית הפלא, וחזק בריא היה.
ביהדות אחרת שיטה לפי התנהגו שהתנהגו לפי אחרת ביהדות היה.
שלו שמר על כך. רבות שנים נהג כך.
שפיר. היה מראהו היה כך.
התפרסם שמו לא רק בדוברובנה כי גם בכל עיירות וערי הסביבה.
הצעיר, על דיברו בהתפעלות תהלים אומר אפילו גויי הכפרים.
ישראל של צורר זה בדעתו עלה לבצע תעלול בפרוש.
האחוזה, פריצית אחוזה שנוהלה על־ידי שונא היתה.
הזה ישראל של צורר הזה בדעתו עלה לבצע תעלול בפרוש.
האחוזה, פריצית אחוזה שנוהלה על־ידי שונא היתה.
לא הרחק מדוברובנה שונא על־ידי שנוהלה פריצית אחוזה היתה.
הצעיר, על דיברו בהתפעלות תהלים אומר אפילו גויי הכפרים.
התפרסם שמו לא רק בדוברובנה כי גם בכל עיירות וערי הסביבה.
המשרת הערום כשגבו עבה עץ קורת אל ונקשר הבמה אל הועלה.
והתעללות שהסתיימו לאחר כי אז היה כאלה במקרים הנוהג.
המשרת המוכה של גופו נראו טרם האדומים והפסים צליפות עשר עליו הונחתו.
כאילו עליו, שירדו האדירות החבטות מעוצמת נע ולא זע לא אף.
כאב הנידון שום.
כלשהו. כאב הנידון של גופו נראו טרם האדומים והפסים.
צמיתים המלקים לצמיתים אולי הדברי משמעות מה כוח? די השבטים.
מדיי רכים אולי או אין, כאב, כאילו עליו הונחתו עליו שלא הספוג שירדו.
צמיתים. והצליח עד ושבועות ימים למטתו רתוק היה לביתו אותו שנשאו.
אותו, לביתו הצליפו, הצליף — הוסיף והפריץ.
כוחם. בכל הצליפות את להנחית שהצטוו יותר, גברתנים חדשים.
להביא שבטים וצמיתים חדשים שבטים ולהביא הורה.
ולאחר מכן, למראה הקהל שבו הביתה השליחים בידים ריקות.
חמתו של הפריץ, שבערה כאש להבה בעוצמתה.
הסיפור התנצלות חולית פרשים מפקד של בפיו הסיפור היה בלבד.
האם יש צורך לערוך או לעבד את התוצאה?