דבר מלכות/נשי ובנות ישראל

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פינחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו – ו' חשון תשנ"ב • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

משיחות ש"פ בא (ו' שבט) וש"פ בשלח (י"ג שבט) ה'תשנ"ב

– ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה –

תרגום מאידית

א. מהחידושים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעל ההילולא דעשירי בשבט – התעסקותו והתמסרותו לפעול ולהשפיע גם על נשי ובנות ישראל<ref>אף שבדורות שלפנ"ז היתה עיקר ההתעסקות עם האנשים, ובאמצעותם באה ההשפעה גם לנשים.}} בעניני יהדות, תורה ומצוותי' (כולל ובמיוחד תורת החסידות<ref>כיון שבלימוד תורת החסידות תלוי קיום המצוות העיקריות שחיובן תמידי – אמונת ה' ויחודו, אהבתו ויראתו כו'.}}), ויתירה מזה, שפעולתו בזה היתה ע"י הדגשת מעלתן המיוחדת של נשי ישראל, שכל אחת מהן היא "עקרת הבית", ובכחה וביכלתה לפעול על כל בני הבית, גם הבנים והבעל<ref>ובלשון חז"ל – "נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא כו' ונטרין לגברייהו כו'" (ברכות יז, א. וש"נ).}}.

והמקור לזה – כמבואר בשיחתו הידועה<ref>לקו"ד ח"ג בסופו (תקעא, ב ואילך).}} ע"ד קדימת הנשים לאנשים בענינים עיקריים דכלל ישראל:

במתן־תורה – כמ"ש<ref>יתרו יט, ג ובמכילתא ופרש"י עה"פ.}} "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים". ובנדבת המשכן ("ועשו<ref>תרומה כה, ח.}} לי מקדש ושכנתי בתוכם"<ref>כולל גם הדיוק ד"ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"* (כמובא גם בהמשך ההילולא (בתחלתו)).
*) כולל גם כל אחת (ראה סד"ה ועשו לי מקדש תש"ד. תשמ"ז).}}) – כמ"ש<ref>ויקהל לה, כב.}} "ויבואו האנשים על הנשים", "שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן"<ref>רמב"ן עה"פ.}}.

ונוסף על הקדימה בזמן, גם (ובעיקר) קדימה בתוכן ובמעלה: במתן־תורה – שהנשים לא רצו ליתן ולא נתנו זהבם לעשיית העגל<ref>פרדר"א פמ"ה. ועוד.}} (שלא השתתפו בחטא העגל שהוא ההיפך דמ"ת), ובנדבת המשכן<ref>נוסף לכך שהזהב שלא רצו ליתן לעשיית העגל – נתנוהו ובשמחה לעשיית המשכן (שבזה מודגש יותר סירובן ליתן לעשיית העגל).}} – כמ"ש<ref>שם, כו.}} "וכל הנשים גו' טוו את העזים", "היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העזים טווין אותן"<ref>פרש"י שם "למען יהי' בטווי זהר נוסף כי בהרבה מן הפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם" (ספורנו עה"פ), וכן המעלה ד"טהרה גמורה (עי"ז) שיהי' הטווי' בבעל חי דלא שייך טומאה כלל מחיים" (חדא"ג מהרש"א לשבת צח, ב). ועוי"ל, שעי"ז היתה נדבת המשכן ממין החי, כמעלת קרבן ממין החי* לגבי קרבן ממין הצומח (ראה לקו"ש חט"ז ע' 452).
*) ויתירה מזה – שבקרבן כפשוטו בטלה חיותו קודם ההקרבה ע"ג המזבח, משא"כ בנדו"ד, שה"קרבן" הוא בהבאת הנדבה, ובעת ההבאה הי' חי (אלא שאח"כ גזזוהו לצורך עשיית המשכן).}}.

ועוד ועתה והוא העיקר<ref>שהרי הטעם דקדימתן במ"ת ובנדבת המשכן שייך גם בכל הדורות שלפנ"ז.}} – שייכותן המיוחדת להגאולה:

אמרו חז"ל<ref>סוטה יא, ריש ע"ב.}} "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר<ref>מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל<ref>יל"ש רות רמז תרו בסופו (ממדרש זוטא רות).}} "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל<ref>שער הגלגולים הקדמה כ. לקוטי תורה וספר הליקוטים שמות ג, ד.}} שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים.

וכיון שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכבר נשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו – השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לפעול ולהשפיע ביותר על הנשים, כדי למהר ולזרז את הגאולה בזכותן של נשים צדקניות שבדורנו.

ולהוסיף, שמעלתן של נשי ישראל מודגשת (לא רק בהבאת הגאולה, אלא גם ובעיקר) בהגאולה עצמה – כידוע ומבואר בספרי קבלה וחסידות<ref>ראה תו"א ס"פ ויגש. לקו"ת שה"ש מח, ב. ובכ"מ.}} שלעתיד לבוא תתגלה מעלת ספירת המלכות (מקבל, אשה) ששרשה למעלה מכל הספירות (משפיע, איש), כמ"ש "נקבה תסובב גבר"<ref>ירמי' לא, כא.}}, "אשת חיל עטרת בעלה"<ref>משלי יב, ד.}}.

ב. ויש לומר, שענין זה מודגש גם בקשר ובשייכות ליום ההילולא שלו – גמר ושלימות עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין:

המאמר שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמדו בעשירי בשבט ה'שי"ת (יום ההילולא שלו), ד"ה באתי לגני אחותי כלה, הוא, בקשר ל"יאצ"ט כבוד אמו זקנתו הרבנית הצדקנית מרת רבקה נ"ע זי"ע"<ref>לשון הכותרת למאמר (סה"מ תש"י ריש ע' 111).}} (ביו"ד שבט), והמשכו בד"ה היושבת בגנים, הוא בקשר ל"יאצ"ט כבוד אמו הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע זי"ע"<ref>לשון הכותרת למאמר (שם ריש ע' 911).}} (בי"ג שבט<ref>בשנת תש"ב – לפני חמישים שנה (וראה לקמן הערה 109).}}) – שבזה מודגש הקשר והשייכות דההילולא שלו (גמר ושלימות עבודתו) עם היארצייט של נשים צדקניות בישראל (זקנתו ואמו<ref>ולהעיר, שהיאצ"ט של בתו, הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא, הוא בתוך עשרה ימים לי"ג שבט – כ"ב שבט.}}), נשותיהם של נשיאי ישראל (אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר מהורש"ב).

ומודגש גם בהתחלת המאמר – "באתי לגני אחותי כלה"<ref>שה"ש ה, א.}} – המעלה והחביבות של כנסת ישראל ("אחותי כלה") אצל הקב"ה<ref>ועד"ז בהתחלת המאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" – מעלת כנס"י לגבי המלאכים שבאים לשמוע קולה של כנס"י בבתי כנסיות ובתי מדרשות.}}, ודוגמתו בכנס"י עצמה, מעלת וחביבות הנשים, כידוע שהקב"ה וכנס"י הם בדוגמת איש ואשה<ref>ועל זה מיוסד כל שיר השירים.}}.

וכן בתוכן המאמר – "באתי לגני . . לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה", המשכת וגילוי אלקות למטה להיות לו ית' דירה בתחתונים ע"י העבודה דכנס"י – שבענין זה יש מעלה מיוחדת אצל נשי ישראל<ref>להעיר שהמשכת השכינה למטה ("באתי לגני") היתה ע"י מתן־תורה ועשיית המשכן (כמבואר בהמשך הענין) – שבשניהם קדמו הנשים לאנשים (כנ"ל ס"א).}}, כידוע<ref>ראה סה"ש תשמ"ט ח"א ס"ע 84 ואילך. וש"נ.}} שאצל האמהות מודגשת הירידה לברר עניני העולם יותר מאשר אצל האבות שמצד עצמם הם למעלה מהעולם, ופעולתם (של האבות) בעולם באופן המתאים היא ע"י האמהות דוקא<ref>וטעם הדבר – כיון ששרשם של האמהות הוא למעלה מהאבות, ע"ד סוף מעשה במחשבה תחלה, כפי שיתגלה לעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה" (וראה לקמן ס"ז).}}.

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.}}), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני . . עיקר שכינה בתחתונים").

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי<ref>שה"ש ו, ב.}} ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים"<ref>כידוע שכנסת ישראל נקראת בשם "שושנה" – "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" (שה"ש ב, ב. וראה שהש"ר עה"פ. ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך שושנה (ע' קצו ואילך). וש"נ), והקב"ה (בזמן הגלות) נקרא בשם "שושן"* (ראה סה"מ תקס"ח ע' צ. לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' מד).
*) "שמות אלקים, במילוי יודי"ן ש', וברבוע ר', פשוט פ"ו, והנקודות דשם אלקים הם ע', ביחד הוא תרנ"ו, מספר שוש"ן" (רשימת אאמו"ר ע"ד שמו המאסר והגלות – נדפסה בהתחלת לקוטי לוי"צ לזח"א. ועוד).}}, "לסלק<ref>שהש"ר עה"פ. ועוד.}} את הצדיקים שבישראל"<ref>ולהעיר מהשייכות ד"שושנים" ליאצ"ט של הרבנית הצדקנית מרת רבקה – כדאיתא במדרש (שהש"ר שבהערה 34) "למה היא (רבקה) דומה כשושנה בין החוחים". ולהוסיף ע"ד הרמז – שהאותיות "ששנה" ישנם בשמה של הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה.}} (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות<ref>פי' יפה קול וידי משה שם.}}). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין־ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.}}, והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה<ref>להעיר ממארז"ל (שהש"ר שבהערה 34) "מה שושנה זו אינה אלא לריח, כך לא נבראו הצדיקים אלא לגאולתן של ישראל . . מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים כך ישראל מתוקנים לגאולה של מחר" (יום שכולו שבת וכולו טוב).}}.

ג. ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע (ובפרט שההסתלקות היתה ביום הש"ק שבו קורין כל הפרשה כולה) – פרשת בא<ref>נוסף לכך שפרשת בא היא הפרשה דיציאת מצרים – ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (כנ"ל ס"א).}}:

בפירוש "בא אל פרעה" איתא בזהר<ref>ח"ב לד, א.}} "דעייל לי' קב"ה (למשה) אדרין בתר אדרין כו'", ודוגמתו בנוגע לפרעה דקדושה, "דעייל לי' קב"ה (למשה) אדרין בתר אדרין" להדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"<ref>זח"א רי, א. וראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 281 (לעיל ע' 225) ואילך.}}.

ובזה מרומז הקשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור<ref>ראה תקו"ז תס"ט. ב"ר פנ"ו, ז.}} – עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות<ref>ולהעיר, שענין ההסתלקות אינו סילוק ח"ו, שהרי, "צדיקיא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין (גם בזה העולם המעשה) יתיר מבחיוהי" (זח"ג עא, ב. תניא אגה"ק סז"ך וביאורה), כי אם, כלשון הזהר (ראה זח"ב קכח, ב) "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (כמובא במאמר ההילולא), "שהוא בחי' גילוי אור הסוכ"ע . . בבחי' רוממות" (תו"א ס"פ ויקהל, עיי"ש).}}.

ועוד ועיקר – ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך־הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור"<ref>משלי ו, כג.}}.

וגם בענין זה מודגשת השייכות לנשי ישראל – שהרי אחת המצוות העיקריות שניתנו לנשי ישראל היא מצות נר שבת ויו"ט, "נר מצוה (ותורה אור)"<ref>ראה זח"ב קסו, א: "נר מצוה, מאי נר, דא נר דאיהי מצוה דנשין זכיין בי' ואיהי נר דשבת". ולהעיר משבת כג, ב: "הרגיל בנר הווין לי' בנים תלמידי חכמים", "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה" (פרש"י שם).}} גם בפועל ובגלוי, מצוה כללית שכוללת כל המצוות, כידוע<ref>זח"ב שם, ב. וראה לקו"ת בהעלותך לג, ג. שלח מד, ד. ובכ"מ.}} שרמ"ח מ"ע (רמ"ח אברין דמלכא) עם ב' ידים (ב' הקוין הכלליים דאהבה ויראה<ref>נוסף לכך שאהבה ויראה הם ב' מצוות פרטיות מרמ"ח מ"ע.}} שעל ידם נעשה קיום המצוות בשלימות<ref>שעל ידם "פרחא לעילא" (תקו"ז ת"י (כה, ב). תניא פ"מ. ובכ"מ).}}) בגימטריא "נר".

ולהעיר, שמצות הדלקת נר שבת היא בכניסת השבת, ויתירה מזה, שכניסת וקבלת השבת היא ע"י הדלקת נר שבת (לפני תפלת ערבית דהבעל)<ref>ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ג ס"ז. וש"נ.}} – שבזה מודגש הסך־הכל דכללות העבודה בכל ימי השבוע להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור".

ועד"ז בנוגע לכללות עבודתו של נשיא דורנו (כללות העבודה דכנס"י בדורנו) בעניני "נר מצוה ותורה אור" – שהסך־הכל (גמר ושלימות) הוא (א) ביום הש"ק<ref>להעיר, שדוד מת בשבת (שבת ל, סע"א ואילך).}}, שכניסתו ע"י הדלקת נר שבת, (ב) ובשבת פרשת בא אל פרעה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין".

ועוד ועיקר – שזוהי ההכנה לתכלית השלימות ד"נר מצוה ותורה אור" ("כמצות רצונך"<ref>ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.}}) באופן "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" – כפי שיתגלה לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.}}.

ד. ויש להוסיף, שמעלתן של נשי ישראל מודגשת גם בפרשת בשלח – כהקביעות בכמה שנים שיום ההילולא חל בשבוע דפרשת בשלח<ref>ולהעיר שהמאמר השני דהמשך ההילולא ניתן לי"ג שבט שחל בפרשת בשלח.}}:

בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל וגו'"<ref>טו, א.}}, ולאח"ז "ותקח<ref>שם, כ־כא.}} מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לה' וגו'"<ref>להעיר משמו"ר פכ"ג, ז: "קדמו שרים אלו ישראל אחר נוגנים אלו המלאכים בתוך עלמות תופפות אלו הנשים שהן קלסו באמצע כדכתיב ותקח מרים הנביאה", היינו, ששירת הנשים היתה לפני שירת המלאכים*, והמלאכים הקשיבו לשירת האנשים והנשים – ע"ד "חברים מקשיבים לקולך גו'".
*) וביל"ש תהלים רמז תשצט – ב' דעות בזה.}}, שבזה מודגשת מעלת הנשים על האנשים, שהשירה שלהן היתה מתוך שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות", ועד כדי כך, ש"מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים"<ref>פרש"י עה"פ.}}.

ובביאור טעם הדבר ששירת הנשים (מרים) היתה בשמחה גדולה יותר – יש לומר<ref>ראה גם לקו"ש ח"א ע' 139 ואילך.}}:

איתא במדרש<ref>שמו"ר רפכ"ו. שהש"ר פ"ב, יא.}} ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך"<ref>שמות א, יד.}} הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו<ref>כמנין שם אלקים שממנו נמשך ההסתר פנים (אוה"ת שמות ס"ע ח. ועוד).}} שנה, ארבע שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים"<ref>ולהעיר ממ"ש ביוכבד ומרים* "ויעש להם בתים", "כהונה ולוי' מיוכבד ומלכות ממרים" (שם, כא ובפרש"י), "דוד בא ממרים" (שמו"ר פ"א, יז), ונמצא, שגם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו, מזרע דוד, היא ע"י מרים.
*) ראה שהש"ר פ"ד, ה (ב): "הרועים בשושנים . . מרים ויוכבד הן הן חיותיהן של ישראל והיו רועות את ישראל שלבם רך כשושנים".}}.

ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) – שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

ובהקדם דרשת חז"ל<ref>מגילה יד, א. וש"נ.}} על הפסוק "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן גו'", "אחות אהרן ולא אחות משה . . שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן (ועדיין לא נולד משה) ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל . . וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אבי' וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתך, היינו דכתיב<ref>שמות ב, ד.}} ותתצב אחותו מרחוק לדעה (מה יעשה לו), לדעת מה יהא בסוף נבואתה" – שנבואתה של מרים היתה על הגאולה ("יושיע את ישראל"), ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק . . לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור").

וע"י המרירות על הגלות ("מרים על שם המירור") והצפי' והתשוקה להגאולה ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") זכו ישראל להגאולה ("העמיד הקב"ה גואל זו מרים"), שאז נתקיימה נבואתה של מרים.

[ולהוסיף, שענין זה מודגש גם ברחל<ref>ולהעיר שכנסת ישראל נקראת ע"ש רחל (תניא פמ"ה. ובכ"מ).}} – שכאשר בנ"י גלו מארץ ישראל, "יצאת<ref>פרש"י ויחי מח, ז. וראה בארוכה לקו"ש ח"ל ע' 236 ואילך.}} רחל על קברה<ref>ויתירה מזה – שמסרה נפשה שלא להקבר עם יעקב (ושאר האבות והאמהות), אלא "בדרך אפרת היא בית לחם", כדי "שתהא לעזרה לבני' כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים".}} ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר<ref>ירמי' לא, יד ואילך.}} קול ברמה נשמע גו' (רחל מבכה על בני' מאנה להנחם גו'), והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה' וגו' ושבו בנים לגבולם"<ref>ולהעיר, שהגאולה היא ע"י דוד – רגל הרביעי שבמרכבה (זח"א רמח, ב. ועוד), שזהו גם ענינה של רחל (מאו"א א, פד. ועוד).}}].

ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ("מרים על שם המירור") היתה גודל השמחה על הגאולה ("לפום צערא אגרא"<ref>אבות פ"ה מכ"א.}}) – "ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות".

ועפ"ז יומתק שנבואתה של מרים על הגאולה נאמרה בכתוב בשירת הים – "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות" – כי, כש"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ובטלה אימת מצרים מעליהם<ref>ראה לקו"ש ח"ז ע' 270. וש"נ.}}, נתקיימה נבואתה של מרים על גאולת ישראל בשלימות, ובמילא היתה גם השמחה על הגאולה בשלימות, "בתופים ובמחולות".

ה. ומעלת הנשים בשירת מרים ("בתופים ובמחולות") מודגשת עוד יותר בהפטרה (סיום הפרשה) – "ותשר<ref>שופטים ה, א.}} דבורה"<ref>ולאח"ז מוסיף גם "וברק בן אבינועם", "לפי שדבורה עיקר המעשה" (פי' הרד"ק עה"פ).}}:

אע"פ שבפרשה עצמה קורין שירת האנשים (משה ובנ"י) וגם שירת הנשים (מרים ונשי ישראל), מ"מ, לא מפטירין בשירת אנשים (כבשביעי של פסח שמפטירין בשירת דוד<ref>מגילה לא, א.}}), אלא בשירת נשים (שירת דבורה). ומהטעמים לזה<ref>ראה לקו"ד ח"ד תשא, א. ושם (בסיום הענין): הכל בזכות האשה, הכל הי' מן העפר.}} – כיון ששירת הנשים (מרים) היתה באופן נעלה יותר משירת האנשים, "בתופים ובמחולות" (כנ"ל).

וע"פ הידוע שההפטרה קשורה עם ענין הגלות (ש"גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וקראו בנביאים מענין הפרשה"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רפד.}}) – יש לומר, שהדגשת מעלת הנשים בהפטרה ("ותשר דבורה") עיקרה בנוגע לזמן הגלות<ref>ולהעיר שבשירת דבורה נאמר "צדקת פרזונו בישראל" (שם, יא), שרומז על כללות ענין הגלות, כדרשת חז"ל (פסחים פז, ב) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות". ועוד ועיקר – שעי"ז באים לשלימות הגאולה באופן ד"פרזות (פרזונו) תשב ירושלים" (זכרי' ב, ח. וראה אוה"ת בשלח ע' עתר ואילך).}}, היינו, מעלת עבודתן של נשי ישראל הצדקניות (ע"ד ובדוגמת דבורה) בזמן הגלות, שבשכרן ובזכותן יוצאים מן הגלות אל הגאולה<ref>להעיר ששירת דבורה היא על נצחון המלחמה – תוכן כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ("צדקת פרזונו בישראל") לנצח ההעלמות וההסתרים כו'*, שעי"ז נעשה שלימות התענוג והשמחה למעלה, שמתגלה בהגאולה, שזהו"ע "והנצח זו ירושלים" (נתבאר בארוכה באוה"ת שם). – ולהעיר מביאור ענין הנצח בהמשך ההילולא (פי"א ואילך).
*) ולהעיר מהכפל ד"אנכי" בשירת דבורה – מצד מעלת התשובה (ראה לקו"ת דרושי ש"ש סה, ב ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב') ע' תשמו ואילך).}}.

ו. ובפרטיות יותר – שבהתחלת ההפטרה<ref>כמנהגנו שמתחילים מ"ודבורה אשה נביאה גו'" (ספר המנהגים־חב"ד ס"ע 32).}} מרומזים הענינים העיקריים שבעבודת נשי ישראל שבזכותן באה הגאולה:

א) "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות"<ref>שם ד, ד.}}, "מאי<ref name=":0">מגילה יד, א ובפרש"י (בהמשך הסוגיא ע"ד נבואת מרים).}} אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש"<ref>"ובזה זכתה לנבואה ולאור התורה שהיתה שופטת את ישראל" (חדא"ג מהרש"א שם). וראה הערה הבאה.}} ("משכן שילה"). ודוגמתו בה"מקדש" שבביתו של כאו"א מישראל – פעולתן של נשי ובנות ישראל בהדלקת נר שבת<ref>"נר מצוה" שעל ידו זוכים ל"אור דתורה" (כנ"ל הערה 46) – ע"ד שדבורה זכתה "לאור התורה" (כבהערה הקודמת).}} (ויו"ט) להאיר<ref>ומרומז בשם "אשת לפידות" – "כלפיד אש" (מצו"ד עה"פ).}} את הבית כולו, ועל ידו את הסביבה כולה והעולם כולו, בדוגמת הפתילות למקדש שעשתה דבורה שהאירו את המקדש והעולם כולו, "ממנו אורה יוצאה לעולם"<ref>ירושלמי ברכות פ"ד סה"ה. ועוד.}}.

ב) "והיא יושבת תחת תומר דבורה"<ref>שם, ה.}}, "מאי שנא תחת תומר . . משום יחוד"<ref>ושם: "ד"א מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא הי' להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים"*. ובחדא"ג מהרש"א: "לב אחד של גזעו הולך ביושר מלמטה למעלה, משא"כ שאר אילנות דגם הענפים יש להם לב, והן נוטים לכאן ולכאן" – די"ל שבזה מודגש הקשר עם הפירוש הראשון ש"התומר אין לו ענפים מלמטה".
*) ולהעיר מהשייכות ל"שושנה" – "מה שושנה זו . . לבה מכוון למעלה, כך ישראל . . לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים" (שהש"ר שבהערה 34).}} ("שהוא גבוה ואין לו צל (אין לו ענפים למטה<ref>חדא"ג מהרש"א שם. וראה הערה הקודמת.}}) ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית") – מעלת הצניעות ("כל כבודה בת מלך פנימה"<ref>תהלים מה, יד.}}), וכמודגש גם בשירת דבורה: "מנשים באוהל תבורך"<ref>שם ה, כד.}}, "מאן נשים שבאוהל שרה רבקה רחל ולאה"<ref>נזיר כג, ב. וש"נ. – ובפרש"י עה"פ: "שרה שנאמר בה הנה באוהל, רבקה שנאמר בה ויביאה יצחק האהלה, רחל ולאה שנאמר בהן ויצא מאוהל לאה וגו'".}}, שזהו היסוד שעליו נשען קיום כל בית ישראל.

ועפ"ז יש לבאר גם סיום ההפטרה "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"<ref>שם, לא.}}, אע"פ ש"אין זה מדברי דבורה אלא מדברי כותב הספר"<ref>פרש"י עה"פ.}} – שבזה מרומז שע"י הנהגתן של נשי ישראל הצדקניות בדרכה של דבורה, זוכים למעמד ומצב ד"ותשקוט הארץ", ועד לתכלית השלימות ד"ותשקוט הארץ" בהכניסה לארץ ישראל<ref>להעיר שמעלתן של נשי ישראל מודגשת גם בהכניסה לארץ – "שהן היו מחבבות את הארץ" (פרש"י פינחס כו, סד).
ולהעיר מהשייכות לחמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילן – שבו מודגשת חביבותה של ארץ ישראל בהמנהג דאכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש* (תמרים)".
*) ולהעיר מהשייכות ל"תומר דבורה" – ש"תומר" הוא אילן של תמרים (דבש תמרים). ולהוסיף, שגם "דבורה" שייכת לדבש (אף שאין זה דבש תמרים, אלא דבש דבורים).}} בשלימותה (ארץ עשר אומות<ref>ראה לך לך טו, יט ובפרש"י.}}) בגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם "ארבעים שנה", מ"ם סתומה ד"לםרבה<ref>ישעי' ט, ו. וראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה אות מ"ם (ב) ס"ע רב ואילך. וש"נ.}} המשרה ולשלום אין קץ"<ref>ועפ"ז יומתק מ"ש בהמשך הכתובים (שם ו, ח) "וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים וגו'", "שזה הנביא הי' פינחס . . הוא אליהו . . שהש"י יביאהו בימי הגאולה . . הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו'" (פי' הרלב"ג שם ה, לא).}}.

ז. ובכהנ"ל יש לימוד והוראה ונתינת־כח בעבודתן של נשי ובנות ישראל בדורנו זה:

יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר (כולל גם הימים הסמוכים לפניו ולאחריו), שהוא גם יום ההילולא של אמו זקנתו, ובסמיכות אליו גם יום ההילולא של אמו, הוא זמן מסוגל ביותר להוספה ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה של נשי ישראל, שהנהגתן תהי' ברוחן של הרבניות הצדקניות (נשותיהם של הנשיאים) בעלות היאצ"ט, שעי"ז נעשה גם המשך החיים של הרבניות הצדקניות, "מה<ref>ע"פ תענית ה, ב.}} זרען בחיים אף הן בחיים"<ref>ועד"ז בפטירת אשה מישראל*, רח"ל, שכאשר "זרעה בחיים", שממשיכים בחיים אמיתיים דתומ"צ כפי שנתחנכו על ידה, כולל ובמיוחד ע"י הפעולות הנוספות בעניני צדקה וחסד שעושים לעילוי נשמתה, אזי "היא בחיים", ועוד ועיקר, שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף ש"היא בחיים" כפשוטו ממש, בתחיית המתים (כבפנים).
*) הערת המו"ל: ביום ועש"ק פ' בא היתה הלוויית הרבנית ריזל (שושנה) ע"ה גוטניק (ובראש המלווים – יבדלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א). וכנראה, שכוונת הדברים (ואולי גם הרמז בהמוזכר לעיל ע"ד שושנה) היתה למאורע זה.}}, ועוד ועיקר, שכיון שבזכותן של נשים צדקניות שבדורנו באה הגאולה האמיתית והשלימה, אזי "הן בחיים" (גם ובעיקר) כפשוטו ממש, ובפרט שצדיקים וצדקניות קמים לתחי'<ref>להעיר מהשייכות לפרשת בשלח – "מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר אז ישיר . . שר לא נאמר אלא ישיר", "משמע לעתיד" (סנהדרין צא, ב ובפרש"י). וראה הערה הבאה.}} ("הקיצו ורננו<ref>רינה (שירה) על שלימות הגאולה בתחיית המתים. – וי"ל שנרמז גם ב"אז ישיר", "משמע לעתיד", שקאי (גם) על השירה ד"שוכני עפר" כשקמים לתחי', "הקיצו ורננו".}} שוכני עפר") מיד<ref>ראה זח"א קמ, א.}}.

ובהדגשה יתירה בשנה זו – ה'תשנ"ב, ר"ת – ההולך ומתפרסם יותר ויותר – הי' תהי' שנת נפלאות בכל, בכל מכל כל – שבה מודגשת מעלת האבות (שנאמר בהם "בכל מכל כל") ש"הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא"<ref>ב"ב טז, סע"ב ואילך.}}, כולל ובמיוחד בהדגשת מעלת האמהות ("כל<ref>ויומתק יותר – שגם בדיבור לאברהם ע"ד מעלת שרה נאמר "כל", די"ל, שבזה מרומז שמעלת שרה על אברהם היא בכלל זה שהטעימו הקב"ה מעין העוה"ב ("אברהם דכתיב בי' בכל").}} אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"<ref>וירא כא, יב.}}), מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה"<ref>ראה לקו"ת שה"ש טו, ג. אוה"ת חיי שרה קכג, ב.}}. ולהוסיף, ששנת הנ"ב (תשנ"ב) קשורה במיוחד עם "גן" (נ"ב עם הכולל בגימטריא ג"ן<ref>נוסף לכך שממנה באים לשנת הג"ן.}}) – "באתי לגני"<ref>ולהעיר, ששנה זו היא שנת היובל (חמישים שנה) ליאצ"ט של הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע זי"ע (שלקראת היאצ"ט ניתן המאמר ד"ה היושבת בגנים בהמשך ההילולא) – ש"יובל" קשור עם גאולה (ראה לקו"ת דרושי ר"ה ס, ב. וש"נ).}}, שהשלימות בזה היא בגאולה האמיתית והשלימה שאז יהי' הגילוי דעיקר שכינה (דירה לו ית') בתחתונים.

ח. והוראה מיוחדת ועיקרית בנוגע לענין השירה – כמודגש בשירת מרים ושירת דבורה:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה<ref>בתכלית הצניעות, כמובן, כהלימוד מדבורה (כנ"ל ס"ו).}} ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

ובפרטיות יותר: ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"! . . . חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.}}, וכבר בא!

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש שרים כל בנ"י, האנשים והנשים והטף, את השירה העשירית דלעתיד לבוא, שתהי' בלשון זכר ("כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי' אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי' שעבוד לכך קרואה בלשון זכר"), "שירו לה' שיר חדש"<ref>מכילתא בשלח טו, א. וראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 316 (לקמן ע' 256) ואילך.}}.