מאמר באתי לגני תשי"ב - מוגה

בזה אנו מוציאים לאור מאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, ד"ה באתי לגני, שנאמר בעת ההתועדות, יו"ד שבט, ה'תשי"ב. כ"ק אדמו"ר שליט"א הגיה המאמר הזה - שנרשם ע"י אחד השומעים - והוסיף בו הערות ומראי מקומות הבאים בשולי הגליון.

ועד להפצת חסידות

מוצאי ש"ק, כ"ה אדר, ה'תשי"ב.

בס"ד, יו"ד שבט תשי"ב

א. באתי לבני אחותי כלה ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני למקים שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. וע"י החטאים הנה ע"י חטא עץ הדעת נסתלקה השכינה מארץ לרקיע הא', וע"י שאר חטאים נסתלקה מרקיע לרקיע עד רקיע הז'. ואח"כ עמדו צדיקים והורידו את השכינה מרקיע לרקיע, עד שבא השביעי, וכל השביעין חביבין, שהוא משה. והורידה למטה בארץ. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי', דצדיקים יירשו ארץ שהוא ג"ע לפי שהם ממשיכים ומשכינים את השכינה בארץ התחתונה. דזהו תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות. ועיקר הגילוי מה שהמשיכו את השכינה למטה. הוא במקדש, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והנה דייקו בזה רז"ל, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד מישראל, והיינו דבכל אחד ואחד מישראל, ע"י שעובד בעצמו אותם העבודות שהיו במקדש, על ידי זה שוכן בו עיקר שכינה כמו שהי' בתחלת בריאת העולמות ועוד יותר מכבתחלה, ונעשה עיקר דירה בתחתונים והנה אחת עבודות העיקריות שהיו במקדש, היא עבודת הקרבנות שהיא עבודה רוחניית. דגם עבודת הקרבנות שהיתה במקדש שהקריבו בהמה גשמית. הנה גם זה היתה עבודה רוחניית. וראי' על זה מענין השתתפות הכהנים בעבודתם ולוים בשירם וזמרם בעת הבאת הקרבן שהם ענינים רוחניים, וכמ"ש בזהר דכהני בחשאי וברעותא דלבא המשכה ולוים בשירה וזמרה שהוא ענין העלאה מלמטה למעלה. הרי שגם עבודת הקרבנות במקדש היא עבודה רוחניית, ומכל שכן עבודת הקרבנות כמו שהיא בכל אחד ואחד מישראל, שהיא עבודה רוחניית וזהו מה שכתוב בהתחלת פרשת הקרבנות. אדם כי יקריב מכם קרבן להוי', וידוע פירוש כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, שהוי' צריך לומר אדם מכם כי יקריב, ומהו אומרו אדם כי יקריב מכם. אלא הפירוש הוא. אדם כי יקריב, כאשר האדם בא להתקרב לאלקות. דזהו ענין הקרבן, דאמאי איקרי קרבן אלא מפני שמקרב. דקרבנות הוא ענין קירוב הכחות והחושים, הרי מכם קרבן להוי', איהר דארפט מקריב זיין פון אייך אַליין, והיינו דכמו דענין הקרבנות בגשמיות הוא שלוקחים בהמה חי' ושלמה ושוחטין אותה, היינו שמוציאין ממנה החיות. ואחר כך הוא הקרבת האיסורים, שהחלב נשרף באש שעל גבי המזבח, ועוד יותר מזה בקרבן עולה, התחלת הקרבנות. שהוא עולה כליל למזבח. הנה כמו"כ הוא בעבודת הקרבנות ברוחניות, שצריך להיות בהמה שלמה, היינו שצריך לבדוק עצמו שתהי' הבהמת שבו שלמה, היינו גם הגוף ונפש הבהמית, והבדיקה צריכה להיות אדעתא דנפשי, לא בדרך מצות אנשים מלומדה. כי באופן זה לא תהיי בדיקה טובה ומספקת. אבל כאשר יודע שהדבר נוגע לו בחיי נפשו ממש, הנה אז הוא בודק עצמו בכל פינות נפשו, במוחין ובמדות ובפרט בהני לבושים מחשבה דבור ומעשה. ואז ידע כל עניניו הדורשים תיקון, ולהיות שהדבר נוגע לו בחיי נפשו. יעשה ויקיים בפועל את התיקונים הדרושים שלא יהי' בו מום . ואחר הבדיקה או ירצה להיות קרבן, ששוחטו, היינו שהבשר וכו' נשאר בשלימות אלא שמוציא ממנו החיות, שמוציא החיות ענינים גשמיים, והיינו שנוף הדברים הגשמיים נשאר, אבל משתמש בהם רק בכדי שיהי' לו תוספות כח בעבודת הוי", כמאמר חמרא וריחא פקחין, דלא אכלי בשרא דתורא לא דקדקתי טעמו של דבר. שכ"ז הוא בענינים שהם רשות, ובפרט בעניני מצוה. כמו אכילת שבת ויו"ט, או ציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי, היינו דברים גשמיים שעושים בהם עצמם מצוה, ולא רק הציווי של בכל דרכיך דעהו. וזהו עבודת הקרבנות. להוציא החיות מענינים הגשמיים שישתמש בהם רק לעבודת הוי', דאז הוא מכם קרבן, פון אייך אליין. וכאשר האדם מקריב מכם קרבן, אז הוא קרבן להוי שמתקרב ומתאחד עם הוי'.

ב. אמנם כאשר יתבונן במעמדו ומצבו ואדעתא דנפשי' כנ"ל, הנה, לפעמים רבות. יראה ויוכח דגם אפילו אם כעת אינו בעל עבירת מ"מ הנה חטאתי נגדי תמיד, דחטאותיו שעשה במשך ימי חלדו, ובהם גם אלו שעשה קודם בר מצוה, כמ"ש כ"ק אדמו"ר האמצעי, קיימים הם. כי לא תיקן אותם עדיין. וראי' מוכחת שלא תקן אותם, כי אם הי' עושה תשובה כדבעי, הרי אז, לא זו בלבד שלא הי' אצלו הענין דעבירה גוררת עבירה. אלא, אדרבה, מצד זה שנעשה בעל תשובה. הנה עבודתו מכאן ולהבא היתה צריכה להיות בחילא יתיר מכפי שהי' עד עתה, דזה שהי מקודם בארץ צי' וצלמות. הרי זה מעורר אצלו תשוקה ביותר לאלקות. אבל בהתבוננותו במעמדו ומצבו האמיתי, מבלי להקל לעצמו ומבלי להטעות את עצמו כלל ועיקר, הרי הוא מרגיש בנפשו ההיפך מזה לגמרי, דלא זו בלבד שמעמדו ומצבו הקודם לא הביאו להאהבה רבה וזדונות נעשו לו כזכיות. אלא, אדרבה, זה גרם לו והביאו לידי זה שהוא בעביות וגסות. עד שהוא בציור דעבירה גוררת עבירה, אשר מכל זה ראי' מוכחת שאצלו הענין דוחטאתי נגדי תמיד אינו באופן שכבר עשה תשובה נכונה אלא שלפי מעמדו ומצבו עתה אין מספיק תשובה הקודמת וצריך כעת תשובה נעלית ביותר. כ"א שמלכתחלה לא תקן כלל את עניניו, והם מסך מבדיל בינו לבין אביו שבשמים, ומפסיק ומונע מעבודת הוי'. הנה כשמתבונן בכל זה ויודע ג"כ גודל ענין הקרבנות שהוא קירוב הכוחות והחושים, עד שנכלל באש של מעלה, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס וכמשי"ת. הנה הוא מקשה לעצמו, איזה שייכות יש לו לענין הקרבנות, ואיך ירצה לקרבן להוי', והוא אין בו מתום, ולהסיר הקושיא מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר על פירוש כ"ק אדמו"ר הזקן בתיבה מכם, ואומר, מכם היינו מכם ובכם הדבר תלוי, דאָס איז אָפּהיינגיק פון אייך אליין, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו ועל כל מה שעבר עליו עד עתה, שיודע נגעי לבבו, מ"מ בכם הדבר תלוי, עד שכל אחד ואחד יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. וזהו מכם קרבן להוי', בכם תלוי הדבר להיות קרבן להוי', להתקרב ולהתאחד עם הוי', דקרבנות הם להוי' דוקא. לא לאלקים שהוא בגימטריא הטבע, כ"א להוי' דוקא, וכמבואר בזהר על פסוק זובח לאלקים יחרם, שענין הקרבנות הוא להוי' דוקא, למעלה משם אלקים. ובאמת מגיע עוד למעלה יותר, לפני הוי', דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, שהוא למעלה גם מהוי', דשם הוי' אף שהוא למעלה משם אלקים, מ"מ ד' אותיותיו רומזות על צמצום התפשטות המשכת והתפשטות, וואָס דאָס איז אַ סדר פון השתלשלות. אבל א"ס הוא למעלה מהוי", ולשם מגיעה עבודת הקרבנות. וזהו שמסיים בענין ההקרבה לרצונו לפני הוי'. דמקודם לזה אומר קרבן להוי' ובסיום הענין, אחרי שאומר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, אומר לפני הוי', ופירש כ"ק אדמו"ר הצ"צ. לפני הוי' למעלה מהוי". וזהו ענין הקרבנות, שהעבודה היא לא רק בנפש אלקית. כ"א מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן שהוא נפש הבהמית, ובפרט כמו שהי' במקדש, שהיתה יכולה להיות עבודת הקרבנות בבהמה גשמית ממש, שעל ידי זה הוא מגיע לפני הוי', רזא דא"ס.

ג. והנה בהקרבנות וכן בקירוב הכחות והחושים, הרי הקרבן הגשמי הי' נכלל בהאש שלמעלה, וכמו כן בעבודת הקרבנות שבכל אחד ואחד מישראל, מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר, שהקרבנות צריכים לכלל האש שלמעלה. והוא רשפי אש שבנפש האלקית. שהוא האש שלמעלה. וכמש"נ רשפי' רשפי אש שלהבת י-ה. דשרש האהבה שבנפש האלקית הוא מהאש שלמעלה שלהבת י-ה, ולכן גם האהבה שבנפש האלקית בהיותה למשה, נקראת אש שלמעלה. וביאור הדברים מה שקורא האהבה העליונה ודנפש האלקית שלהבת יה. הנה איתא בספר יצירה דהעשר ספירות הם כשלהבת קשורה בגחלת, ומפרט כ"ק אדמו"ר מהר"ש שיש בזה ב' ענינים, שלהבת שבתוך הגחלת ושלהבת שעל גבי הגחלת. והנה השלהבת שעל הגחלת יכולה להיות ג"כ בפני עצמה. אלא שאין בה מציאות וממשות, ולכן אמרו במשנה דהמוציא שלהבת פטור. דמזה יודעים ב' העניינים, שישנה לשלהבת בפני עצמה ולכן שייך לדון בדין המוציא שלהבת. אבל אין לשלהבת מציאות וממשות ולכן המוציא שלהבת פטור. והנה קודם שנברא העולם, שכולל בזה גם עד שלא נאצל כדאיתא בס' הקבלה, הי' הוא ושמו בלבד, ואחר כך נאצלו הספירות, דב' ענינים אלו, עשר ספירות הגנוזות במאצילן והעשר ספירות ווי זיי זיינען נאצל געווארן. הם בדוגמת ב' הענינים שבשלהבת. דשלהבת שבתוך הגחלת. אף שהיא בתוקף יותר. אבל כמו שהיא בתוך הגחלת. אין שם מציאות של שלהבת, וכל שכן שאין שם פרטי השלהבת. דאין ניכר שם מציאותה כי אם רק מציאות הגחלת. אלא שישנם ראיות והוכחות שישנה שלהבת גם בתוך הגחלת. ואדרבה היא בתוקף יותר, אבל מה שניכר הוא רק הגחלת. וכמו כן, ועוד יותר מזה, הוא בכללות ענין עשר ספירות הגנוזות במאצילן, דמה שישנו שם. הוא רק המאציל, אלא שישנם ראיות מענין עשר ספירות הנאצלות שישנם עשר ספירות הגנוזות במאצילן. ואחר כך נאצלו העשר ספירות, אבל גם לאחר אצילותן קשורים הם במקורם היינו העשר ספירות הגנוזות, וכמו השלהבת שעל הגחלת שהיא קשורה בהשלהבת שבתוך הגחלת. וזהו כל קיומה, ווארום אויב זיי ווערט נפרד ממקורה, תהי' אין ואפס, עס ווערט גאר ניט. וזהו שלהבת י-ה, דכמו השלהבת אשר ישנה כמו שהיא בגחלת. כמו שהיא על הגחלת וקשורה בה, שלהבת שעל הגחלת הרי יכולה להיות ג"כ בפני עצמה בפירוד, כמו כן הוא גם בסדר ההשתלשלות דעשר ספירות הגלויות. אף שהם קשורים במקורם, דאיהו וחיוהי חד איתו וגרמוהי חד, דוגמת השלהבת שעל הגחלת שהיא דבר אחד עם השלהבת שבתוך הגחלת שהיא חד עם הגחלת, מ"מ הנה מצד ריבוי ההשתלשלות אפשר להיות, סוף סוף, נתינת מקום לטעות על פירוד, וכמארז"ל כתוב והרוצה לטעות יטעה, אז דער אויבערשטער זאָגט והרוצה לטעות (ע"י הכתיבה) ישעה. היינו שמצד השלהבת יכול להיות מקום לטעות של פירוד, ושלהבת עצמה שלהבת י-ה, שהיו"ד יש בו גם קוצו של יו"ד, היינו ע"ס הגלויות ועם הגנוזות. שניהם הם שלהבת י-ה. שאין בהם פירוד, ח"ו, והאהבה שבנפש האלקית נקראת ג"כ שלהבת י-ה, דהנה בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית. שכל ההשתלשלות הוא בשביל ישראל, מובן מזה שכל הענינים שבהשתלשלות יש דוגמתם ופועלים בישראל. וכמו"כ הוא גם בעניין שלהבת י-ה שפועלת בישראל שיהי' בהם שלהבת י-ה, אהבה לאלקות. דהנה כתיב כי אהבך הוי' אלקיך, ואיתא הפי' בחסידות ממשיך להיות בך אהבה ואוהב אותך והא בהא תליא ואהבך הוי' אלקיך קאי על עצמות א"ס ב"ה, אשר מצד השלהבת י-ה דלמעלה נעשה זה גם בישראל. ובזה יש, בכללות, ב' אופני אהבה. דכמו שלמעלה ישנם הע"ס כמו שהם בהמאציל וכמו שהם נאצלים, כמו כן באהבה ישנם ב' אופנים כאלו, דהנה המדות באים מהמוחין, דכאשר מתבונן בענינים המביאים לאהבתו ית' מוליד אהבת הוי'. אמנם כאשר הוא מעמיק את עצמו בההשכלה. כדבעי למדי, און ער איז פארטרונקען און פאַראיינציקט בהשכלה, הנה אז אין מציאות להמדה. דהמדה היא כלולה בעילתה ואינה בפני עצמה, ורק כאשר ער טראגט זיך אפ מהעילה און לאזט זיך אַראָם אל העלול, הנה אז נעשה ההיפך מזה. שבעיקר נרגש מציאות המדה, שהיא בהתגלות. אלא שקשורה בההתבוננות שהולידה אותה. בפרטיות יותר בההתפעלות שכלי שבההתבוננות, וזה נותן חיות ותוקף בהמדה. וכמו במשל השלהבת שעל גבי הגחלת. שקשורה בהשלהבת שבתוך הגחלת. דעל ידי זה יש קיום תמידי וחיות ותוקף בהשלהבת. כמו כן הוא בהאהבה שצריכה להיות קשורה עם האהבה כמו שהיא כלולה בהעילה. וזהו השלהבת י-ה שבה נכללים כל הקרבנות שמקריבים.

ד. והנה נתבאר לעיל דקרבנות הם לפני הוי' היינו למעלה מהוי'. ובמילא מובן שגם האש שלמעלה שבו נכלל הקרבן, הוא למעלה מהוי'. ובעבודה הוא, שהעבודה היא למעלה מן הטעם ודעת. כמו בעבודת הקרבנות שהי' בבית המקדש הקריבו בהמה דוקא, כמו כן הוא גם עתה. שתפלות כנגד תמידין תקנו, הנה עבודת נפש האלקית צריכה להיות בנפש ברית דוקא ולא עבודת הנשמה מצד עצמה. ודוקא עבודה זו מגיעה למעלה מטעם ודעת, למעלה מסדר ההשתלשלות. ואף שגם עבודת הנשמה מצד עצמה היא ע"י הגוף ובגוף, שהרי מתן תורה הי' דוקא לנשמות בגופים וקיום המצות הוא ע"י הגוף, ואפילו המצוות דחובות הלבבות כמבואר בכמה מקומות , מ"מ אפשר שלא יהיי שייך לגוף, ולא יפעול בו. ועל

כאן את אריה אתית השקיה ו חטית

חווכר

ה וכל זהרה