ספר הזכרונות פרק לא
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
בעיר ובכפר
בוויטבסק התפשטה הידיעה שחיים הזמין ממינסק את מחותנו ר' צבי אריה הדיין. הכל ידעו את ערכו של האורח, והכינו לו קבלת־פנים מתאימה. רבני ולמדני וויטבסק קיימו אסיפה והחליטו לשלוח משלחת לקדם את פני האורח בדרכו וללוותו העירה.
כשנודע לדוד לייב שאביו כבר נמצא בדרך נסע לאסטרובנה כדי לפגשו שם. הוא ידע היטב על שום מה הוזמן אביו לוויטבסק, והחליט לעשות משהו כדי שיקבל מראש את ההסברים הדרושים על המצב כפי שהוא.
– במשך שמונה השנים שהיה דוד לייב סמוך על שולחן חותנו לא התראה עם אביו, ובמשך תקופה זו השתנה מראה פניו. כשהגיע לאביו לא התוודע אליו מיד, והדיין הסתכל עליו בתחושה סתומה כשמצד אחד נראה לו כמוכר ומצד שני לא הצליח להיזכר מי הוא. לאחר שהות יום שלם באסטרובנה עמד ר' צבי אריה לצאת לעתותי ערב בדרך לוויטבסק כדי להגיע לשם עם שחר. ברם, דוד לייב הפציר בו להשאר באסטרובנה כי יש לו דבר חשוב אליו. כאשר הדיין ניאות לבקשתו והיה מוכן לקבלו – התוודע אליו, וסיפר לו את סיבת הזמנתו ע"י המחותנים.
כל הלילה שוחחו האב ובנו בדברי תורה. לר' צבי אריה התברר שבנו למדן גדול, שכן הלה לא הסתיר עצמו כלל ממנו. דוד לייב הסביר לאביו מדוע החל לעסוק בסנדלרות, ואת טיב החלטתו ליהנות מיגיע כפיו ולהיות כ"נסתר" בדרכיו. בבוקר השכם לאחר התפלה, יצא ר' צבי אריה לדרך, אך דוד לייב ליווהו רק כברת דרך,
ונפרד ממנו כדי להקדים לבוא לפניו לוויטבסק מבלי שייוודע למישהו על פגישתם. לפני הפרידה ביקש את אביו שלא ירמוז לאיש על למדנותו ועל דרכו הנסתרת.
עם הופיעו בוויטבסק התקבל הדיין ברוב כבוד. המשלחת שיצאה לקראתו אל מחוץ לעיר – ליוותה אותו בכניסתו. לאחר קבלת הפנים המכובדת הובא לבית מחותנו, שם התאספו נכבדי העיר.
עם תום סדרת ה"כיבודים", ולאחר שרבי צבי אריה השמיע דברי תורה, התפזר הקהל ובבית נשארו רק ר' צבי אריה, ר' דוד לייב והמחותנים. עתה שפכו המחותנים את לבם לפני הדיין, על החרפה והבזיונות שהמיט חתנם עליהם בכך שנעשה לסנדלר. כיון שבינתיים ירד הלילה – אמר ר' צבי אריה, שהאזין במתינות לדבריהם: "אין הלילה כשר לדין, הבה נדחה, איפוא, את פסק הדין למחרת". לאחר מכן התיישב ללמוד.
למחרת הופיעו אצלו שוב המחותנים בצפיה לכך שיגער בבנו, אלא שהוא לא השהה את החלטתו, בשאלו אותם: מדוע הינכם רוגזים על כך שבני עוסק במלאכה, והרי משנה מפורשת אומרת: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות"?! הדיין הסביר להם את משמעותה של המלאכה בהביאו ראיות רבות מדברי חז"ל. הוא ציין את המאמר במדרש רבה: "חביבה מלאכה מזכות אבות", וכיוצא בזה.
בקושי רב קלטו המחותנים את דברי הדיין, שהצדיק את בנו. הם לא יכלו להשלים עם הרעיון שחתנם יהא סנדלר.
ר' צבי אריה שהה בוויטבסק חמשה שבועות. המחותנים לא חזרו שוב אל הנושא שלשמו בא, בהבינם שהדברים לא יועילו. מאידך, דוד לייב – שהקדיש את לילותיו ללימוד התורה – ניצל את תקופת שהות אביו בוויטבסק כדי ללמוד אתו בספרי חקירה.
אירע פעם שנכנס יהודי לבית דוד לייב ומסר נעליו לתיקון. דוד לייב הבחין בו שאינו מוויטבסק, ובשיחה אתו נודע לו שהוא דר בכפר אטינקה ליד קליסק. הלה הציע לו להעתיק מקום מגוריו לאטינקה, שם יוכל, לדבריו, להתפרנס בריווח.
הרעיון התקבל על דעתו של דוד לייב, ששוחח לאחר מכן על כך עם אשתו. "לדעתי, מתאים הדבר עבורנו מכל הבחינות, ובמיוחד אוכל להרגיש עצמי שם חפשי כיון שאיש אינו מכירני שם. מאידך לא יצטערו הוריך כל־כך בגיני כיון שאהיה רחוק מן העין" – כך אמר דוד לייב לרעייתו. היא הסכימה אתו מיד, והם עברו לדור באטינקה.
דוד לייב פתח באטינקה בית־מלאכה והחל להתפרנס שם כסנדלר. איש לא עקב שם אחריו, ולא עלה על דעתו של אדם כי סנדלר זה הוא "נסתר" ועוסק בתורה בלילות. בבית־המדרש ישב עם האנשים הפשוטים והאזין לשיעור ב"עין יעקב" ובמדרש, כמי שאינו מסוגל ליותר מזה. כך עברו חמש שנים, כשדוד לייב שמח בחלקו. הדברים התנהלו בדיוק לפי רוחו, כשאיש לא ראה בו יותר ממה שהיה נראה כלפי חוץ.
אלא שדוד לייב הקדיש עין בוחנת לאחרים. הוא רצה להיוודע אם לא נמצא בכפר אי־מי המסוגל להסתיר את עצמו כמותו. במיוחד שם לב לעוברי אורח, שמא נמצאים ביניהם "נסתרים". הרי זו היתה דרכם של הנסתרים: לבוא לכפרים ולעיירות יהודיות נידחות, דווקא במקומות בהם היהודים שרויים במצב נחות ונחשל, ולהשתדל להשפיע עליהם לפי דרכם להעלותם למעשים טובים ולעורר בנפשם חשק ללמוד תורה – איש איש לפי דרכו ואפשרויותיו.
דוד לייב היה מעוניין להתוודע אל הנסתרים הנודדים הללו, כדי להתקרב אליהם וללמוד את דרכיהם. משום כך הפך את ביתו למקום הכנסת־אורחים, והתבונן בכל אורח אם אינו "נסתר". אם רק שמע מאורח מלה כלשהי חמצביעה על חכמה או ידע – שוב לא הניחו לנפשו. הוא המטיר עליו שאלות וקושיות עד שהלה היה נאלץ להתגלות לפניו.
תכופות אירע ש"נסתר" אורח היה מנהל, בבית המדרש או ברחוב, שיחה לפי דרכו עם היהודים הכפריים. בשיחה זו, במלים פשוטות מאד, השתדל הלה לעורר תשוקה לתורה ולמעשים טובים. דוד לייב הבחין מיד במשמעות הדברים, וכדי להיות בטוח בטיבו של המשוחח – היה מציג לו שאלה, בצירוף מבט חוקר שממנו הבין הלה שקיים "חשד" עליו. ה"נסתר" ניסה אז להעמיד פני תם כמי שלא הבין כלל את השאלה. אלא שדווקא העמדת פנים זו אישרה בעיני דוד לייב את העובדה כי לפניו צדיק נסתר. שוב לא הרפה מן האורח עד שהלה נאלץ להתגלות לפניו.
לעתים אירע, כשדוד לייב הציג שאלה ל"נסתר", שהיה הלה מגרד לעצמו בפדחת ואומר: "מה רוצה ממני יהודי זה? מדוע אינו שואל את השאלה לאנשים נבונים ומלומדים ממני?" הנוכחים היו פורצים בצחוק, ואומרים: "הסנדלר תקע הפעם מסמר לא במקום הראוי". ברם, דוד לייב כבר ידע אם תקע את ה"מסמר" במקום הראוי אם לאו.
בדרך זו התוודע דוד לייב ל"נסתרים" רבים.
בין האורחים שהיו מגיעים מפעם לפעם לאטינקה היה יהודי בעל שערות ראש ושערות זקן צהובות, שבגללן כונה באטינקה בתואר "הכהן הצהוב", שכן היה כהן. הוא היה יהודי עליז ונלבב. היו שכינוהו בתואר "קרביים עליזים", משום שתמיד היו בפיו בדיחות ואימרות צחות בהן שימח לבבות אנוש.
במיוחד הצטיין בחיבתו לילדים, שאתם השתעשע והיה מחלק להם אגוזים ותפוחים כשהוא עומד על כך שיברכו תחלה וסוף. הוא היה מדריכם לברך בקול רם ושהשומעים יענו אמן. תוך כדי כך היה מנהל אתם שיחה בקשר לתוכן לימודיהם ב"חדר" והיה בוחן אותם. הוא היה מחדיר בהם חשק ללימודים על־ידי סיפורים בתלמידי חכמים וצדיקים, כשהדברים מעוררים בילדים תשוקה להידמות להם וללכת בדרכיהם.
איש באטינקה לא ידע דבר אודותיו. אף לא ידעו בדיוק מה שמו, מנין מוצאו, מה מטרת נדודיו ולשם מה הוא בא לאטינקה. לאיש לא היתה תשובה על שאלות אלה.
דוד לייב ניסה לעקוב אחריו ולהתחקות על צעדיו. הוא הניח שיבחין באיזו פעולה מצדו העשויה להבהיר את היותו "נסתר", אך כל מאמציו עלו בתוהו. דוד לייב הרבה להאזין בתשומת לב לדברי "הכהן הצהוב", שמא יצליח לדלות מהם משהו שיוכל להיתלות בו, ה"צהוב" היה מדבר תכופות על אהבת ישראל והיה מספר תמיד סיפורים ואגדות הז"ל בקשר לנושא זה.
ברור היה שענינו לנטוע אהבה לעם ישראל ולהצביע על ההכרח בדבר שכן עלולה להיות סכנה שיהודים יתחילו, רחמנא ליצלן, לשנוא איש את רעהו ולזלזל בחשיבותם העצמית.
אנשים פשוטים חייכו בהקשיבם לדברי ה"צהוב". אחרים קיבלו את דבריו בלעג, סוף סוף מי הוא ומה הוא שיהא ראוי לדבר על ענינים כאלה? אף יתכן והדברים של האורח היו מעבר להשגתם, למרות שדיבר באופן פשוט ומובן. עבור דוד לייב היתה משמעות דבריו של ה"צהוב" שאיננו אורח בעלמא.
רושם עז במיוחד התרשם דוד לייב מכך שה"צהוב" היה אוסף סביבו בבית המדרש את הילדים הקטנים והיה פוצח לפניהם בשירה ומעוררם להצטרף אל שירתו. יחד היו מזמרים בהתלהבות ובחדוה. אחר כך היה אף יוצא אתם לריקוד, והאוירה היתה עליזה.