לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ברכה

וזאת הברכה,  א׳

 ואתה מרבבות קדש. כי הנה יש יחידות עשירות מאות כו׳. אי״ק בכ״ר כמ״ש בספר שערי אורה להרי״ג שער א׳ בענין מעשר ומעשר מן המעשר כו׳. ובענין מאה אדני כסף כו׳ ע״ש. והמספר הגדול הוא רבה כמ״ש היי לאלפי רבבה וכתיב ומאה מכם רבבה ירדפו שאין מספר למעלה הימנו בלה״ק כי מה שהוא יותר מרבבה אין לו שם בפ״ע בתורה כ״א שנק׳ כך וכך אלפים או כך וכך רבוא וכמ״ש רבבות אלפי ישראל וכתיב הרבה משתים עשרה רבו אדם (ביונה סס״י ד׳) ולכן מצינו במשנה רפ״ז דברכות בשלשה מהו אומר וכו׳ עד ברבוא מהו אומר כו׳. והנה כתיב ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שבע הוא בחינת שבע מדות העליונות שבפסוק לך ה׳ הגדולה כו׳ עד הממלכה כו׳ שהמדות הם בבחי׳ התחלקות המדרגות זו מזו שהרי החסד והגבורה הם מדות נגדיים ולכן נאמר בהם שנים לשון רבים משא״כ חו״ב נאמר עליהם עשרים שנה לשון יחיד כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין כמו עד״מ באדם כשמבין ההלכה ע״י כח השכל שבו ממילא נכלל בזה  חכמה ובינה. ועיין בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א). והנה עכ״פ מובן מזה שהמדות כל מדה היא רק בחי׳ יחידית. שהרי שבע מדות שבפסוק נק׳ שבע שנים א״כ כל מדה היא נמנית רק לבחי׳ א׳. משא״כ השכל הוא בחי׳ עשירית שהרי חו״ב נק׳ עשרים שנה והטעם הוא כי כדי שיהיה גילוי המדות מהשכל א״א שיומשך האור מכל השכל בהמדה כי אם רק מבחי׳ עשירית שבשכל. וכנודע שאין ערוך השכל המתלבש בהמדות להיות טעם ומוחין למדה לגבי עצמיות השכל מה שאינו שייך למדות. ועמ״ש מזה בד״ה באתי לגני ובפסוק את קרבני לחמי שזהו ענין גידים המחברים העצמות עם הבשר כו׳ ע״ש לכן כל מדה היא בחי׳ עשירית שבשכל. ועד״ז איתא בענין שם אל שהעוא נהירו דחכמתא היינו מה שחו״ב מאירים במדות כמ״ש חסד אל והוא מעשר מאותיות יש קנה חכמה קנה בינה גימ׳ יש והוא בחי׳ מל׳ שבחכמה וכמ״ש במ״א ע״פ לפני לא נוצר אל עיין בזהר קדושים (דפ״ו סע״א). והנה השכל שהוא חו״ב הוא גם כן עשירית מלמעלה מן השכל הנק׳ בחינת מאה. וזהו  ענין שארז״ל קומתו של אדה״ר הי׳ מאה אמה. והנה למעלה מהשכל יש גם כן בחי׳ הרבה. נר״נ כו׳ וחיה יחידה הם למעלה מהשכל. ונגד ה׳ בחי׳ נרנח״י הם ה׳ בחי׳ הנ״ל יחידות עשירות מאות אלפים רבבות כי בחי׳ נפש מקבל רק מבחי׳ העשירית שברוח ועד״ז הרוח מבחי׳ הנשמה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה מה טובו אוהליך והנה בחי׳ רצון העליון הוא למעלה מהשכל והחכמה ויש בזה גם כן ב׳ בחי׳ רצון וחפץ. רצון הוא בלי טעם ותענוג. ש תוק כך עלה במחשבה כו׳ וחפץ הוא בבחי׳ טעם ותענוג. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון גבי דוד זמירות קרית להו כו׳. וזהו ענין ונוצר חסד לאלפים שמבחי׳ נוצר אותיות רצון נמשך ומתפשט בחנית אלפים אאלפך חכמה אאלפך בינה. ועד״ז ארז״ל התורה קדמה אלפים שנה לעולם. ועמ״ש מענין לאלפים בד״ה מראיהם ומעשיהם וע׳ בפע״ח שער השבת פ״ח בענין ישמח משה כו׳ אלף חלקים של אור כו׳ ע״ש. והנה מבואר במ״א שאנו רואים עד״מ באדם שהתענוג הוא הנמשך ומתפשט באריכות והתרחבות ובריבוי יותר מכל כחות הנפש כי התענוג ישנו בראי׳ ובשמיעה ובכל החושים ובשכל ובמדות כו׳ ומהות התענוג שבראי׳ הוא בסגנון אחר ממהות התענוג שבשמיעה כמו מנגון וכלכי זמר וכן בשכל מהות תענוג בפ״ע כו׳ ועד״ז כמה מיני רבוי תענוגים. ונודע שכל בחי׳ התענוג שלמטה הוא רק ממה שנפל משבה״כ ולכן ג״ע הוא תענוג אין קץ ומוטב דלידייניה כו׳ ונודע דג״ע הוא רק הארה בעלמא (לכן עד״ז יובן שבחי׳ הארת והתפשטות תענוג העליון נק׳ רבבה לגבי בחי׳ הארת הרצון שהוא בחי׳ לאלפים. כי הוא רב ונעלה יותר עד שמבחי׳ עשירית שתבענוג כו׳ וזהו מ״ש ועתיק יומין יתיב כו׳ אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבוון קדמוהי יקומון כי מבחי׳ ע״י שהוא מקור חיים מקור התענוג אזי גם מה שנמשך ומתפשט ממנו הארה בעלמא בבחי׳ ישמשוניה וקדמוהי יקומון הוא בבחי׳ אלף אלפים ורבו רבוון כו׳. וכמ״ש באד״ר ענין רבוי העלמין בגלגלתא יתבין תליסר אלפי רבוא עלמין כו׳. וזהו ג״כ ענין הללוהו כרוב גודלו). והנה שרה הוא בחי׳ מטרוניתא בחי׳ מל׳ ומקודם נק׳ שרי לשון אדון שלי בלי התפשטות ואח״כ נעשית שרה לכל העולם מלכותך מלכות כל עולמים וכדי להיות ההתפשטות למטה יותר צ״ל ההמשכה הכח לזה מלמעלה יותר ולכן ניתן לה אות ה׳ שהוא כח התפשטות לאורך ורוחב ועמ״ש בענין ה׳ דאברהם בד״ה הנה אברם כו׳. ועיין בזהר פרשת בלק (דקצ״א א׳) אזעירת גרמה כו׳ ומאי איהי י כו׳ עד אתבניאת ואתעבידת כו׳ ה׳ כמלקדמין וכו׳ ע״ש ונת׳ במ״א ומזה יובן ענין שרי ביו״ד ושרה בה״א והנה חיי שרה הוא מבחי׳ מאה. וזהו ענין חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ולכן ארז״ל אל תקרי מה אלא מאה דהיינו שהמל׳ נק׳ מה וממשיכים בה מבחי׳ מאה שהוא בחי׳ כתר שכדי להיות ההתפשטות למטה צ״ל ההמשכה מלמעלה כנ״ל אכן עכ״ז ההמשכה הוא רק מבחי׳ מאה. אבל בחי׳ התורה שרשה הוא מבחי׳ רבבות שלמעלה מעלה מבחי׳ ומדריגת מאה. וזהו ענין מרבבות קדש. ומשם דוקא יוכל להמשיך ולירד גם למטה בדברים גשמיים סוכה ותפילין כו׳ ועמ״ש סד״ה הנה אברם וסד״ה ראה ריח בני כריח שדה. ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בענין תזל כטל כו׳ וכרביבים עלי עשב. אשר רביבים זהו ענין ההמשכה מבחי׳ רבבות קדש (והיינו כי חיי שרה שהוא ענין התפשטות חיות העולמות ואתה מחיה את כולם מלכותך מכ״ע הנה שרש המשכה זו נקרא יחוד חיצוניות דחו״ב אין ויש אבל ע״י תומ״צ נמשך מבחי׳ יחוד פנימי׳ דחו״ב ששרש המשכה זו מבחי׳ עתיק וא״ס ממש ועד״ז י״ל ענין מה רב טובך אשר צפנת. כי רב ורבבה ענין א׳.  וז״ש רב פעלים כו׳ ועמ״ש ע״פ זכר רב טובך יביעו שיסוד דא״א דהיינו בחי׳ ההשפעה נק׳ רב טובך ולכן דורות הראשונים מאדה״ר עד נח האריכו ימים ביותר והיינו לפי שנמשך אז מבחי׳ א״א) (כמ״ש בזהר ח״א דל״ז ע״ב) ואח״כ כתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה והיינו ע״ד מ״ש ויהיו חיי שרה מאה שנה כו׳. ומכ״ז יובן ג״כ ענין ורב שלום בניך השלום ברבוי כו׳ בד״ה וכל בניך אך עכ״ז הגילוי וההמשכה עתה ע״י התורה מבחי׳ רבבות הנ״ל הוא רק ואתה לשון תרגום שהוא בחינת אחוריים כי טעמי תורה שהוא פנימיות התורה לא נתגלה עדיין וזה יהיה לעתיד. וזהו ענין שנאמר ישקני מנשיקות פיהו בחינת נשיקין התדבקות רוחא ברוחא בחינת הבל שהואהתגלות פנימיות טעמי תורה אבל עתה הוא רק בבחי׳ אחוריים ואתה כו׳ וכמו שמבואר באריכות ע״פ תורה צוה. וזהו וזרח משעיר למו שהוא רק בחי׳ שערות מותרי מוחין כנודע בגשמיות שהשערות אינם ממהות המוח שחותכין אותן ואינו מרגיש כלל. וכמ״כ למעלה נובלות חכמה שלמעלה תורה (ואפשר לומר ג״כ שזהו ענין ג׳ מדרגות ברכה קדוש׳ יחוד והיינו כי ברכ׳ זהו ענין מאה ברכות והוא בחינת ויהיו חיי שרה מאה שנה כנ״ל והוא ענין הברכה בבחי׳ ואתה מחיה את כולם אבל קדוש׳ הוא ההמשכה מבחי׳ רבבות קדש ע״י אשר קדשנו במצותיו שהוא המשכת סוכ״ע אלא שמ״מ קדושין הוא עדיין רק בחי׳ אירוסין והוא בחי׳ ואתא כו׳. אבל היחוד הוא ההמשכה בבחי׳ פנימיות. גם י״ל כי הנה יש רבבות קדש אבל עכ״ז למעלה מעלה מזה הוא בחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן וזהו ענין יחוד דהיינו להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה יחיד ומיוחד חד ולא בחושבן להיות ונגלה כבוד ה׳ כו׳ עין בעין יראו כו׳ ועיין בפרדס בעה״כ ערך יבק ובמאורי אור) (אות ג׳ סעיף ס״ו ובאות יוד סעיף כ״ג) ובר״מ פ׳ משפטים (דקי״ו סע״א קי״ט א׳) ובפ׳ פקודי (דרס״ב א׳) ובהרמ״ז פ׳ תצא (דרע״ז א׳) בד״ה ומברך בה ועמ״ש מזה סד״ה ענין הנסכים ועמ״ש עוד מענין ברכה וקדושה ע״פ מ״ש בזח ״ג פ׳ בלק (דק״צ ע״ב) בפסוק ברכו ה׳ מלאכיו כו׳ אבל קדוש לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל ע״ש ובגמרא נזכר מענין ואתה מרבבות (בחגיגה דט״ז א׳). אות הוא ברבבה שלו וכ״ה ברבות בשה״ש ס״פ מה דודך י״ל הפי׳ כענין מארז״ל ברבות סדר מקץ פ׳ צ׳ קדושים תהיו יכול כמוני ת״ל כי קדוש אני כו׳ קדושתי למעלה מקדושתכם ונתבאר מזה במ״א. ועד״ז י״ל כי מרבבות קדש זהו בחי׳ קדושים תהיו שהרי זה ממשיכים ע״י התורה אמנם בחי׳ אות הוא ברבבה שלו זהו בחי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם ולמעלה מעלה גם מבחי׳ רבבות קדש כי אנת הוא חד ולא בחושבן ועד״ז נאמר ולתבונתו אין מספר. והרי לגבי דבר שאינו בגדר מספר שוין הרבבות עם האחרים וזהו ועתיק יומין יתיב כו׳ אלף אלפי׳ ישמשוניה ורבו רבוון קדמוהי יקומון כו׳ וזהו ענין אות הוא בתוך רבבות קדש. ברבות בשה״ש שם. ועיין עוד מענין ואתה מרבבות בזח״ב שמות ג׳ א׳ תרומה קל״א א׳:

וזאת הברכה,  ב׳

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. (פסוק זה הובא בגמרא ברכות פ״ט נ״ז א׳ פסחים פ״ג מ״ט ב׳. סוטה פ״ג מ״ב. סנהדרין פי״א צ״א סע״ב מכות פ״ג כ״ג סע״ב. רבות תרומה ס״פ ל״ג תשא פ״מ צו פ״ט. בשה״ש בפסוק ישקני מנשיקות פיהו. זח״ב יתרו פ״ג ב׳) והנה ארז״ל בפסחים שם אל תקרי מורשה אלא מאורסה שהתורה נק׳ כלה וכ״ה ברבות תרומה שם וצ״ל דהא ארז״ל במשנה ספ״ד דתענית ביום חתונתו זו מתן תורה. ופי׳ ביום חתונתו  משמע שכנס״י נק׳ כלה. וא״כ התורה נקרא חתן. (הן אמת כי ברבות סדר אחרי ספ״כ מבואר משל למלך שהיה משיא בתו כו׳ בתו זו התורה הה״ד ביום חתונתו וכ״ה בסדר במדבר ספ״ב. א״כ לפ״ז י״ל דגם בפי׳ ביום חתונתו היינו שישראל הם החתן והתורה שהיא בתו היא הכלה. אך באמת בכמה דוכתי משמע ג״כ דפי׳ ביום חתונתו היינו שישראל הם הכלה וכדפירש״י ע״פ ה׳ מסיני בא יצא לקראתם כו׳ כחתן היוצא להקביל פני כלה והוא מהמכילתא פ׳ יתרו. וכ״מ ג״כ ברבות נשא פי״ב ביום חתונתו זה סיני חיתונין היו שנאמר וקדשתם היום כו׳ משמע שישראל הם מקבלים הקדושין. וע׳ זח״ב) (נ״ח א׳ פ״ד א׳ כ״ב א׳) ח״ג (ס״א ב׳) בענין בעטרה שעטרה כו׳. גם ברבות ס״פ ואתחנן איתא א״ר ברכיה בעשר מקומות קרא הקב״ה לישראלכלה כו׳. ויש מתרצים דלגבי הקב״ה נק׳ ישראל כלה. ולגבי התורה נק׳ ישראל חתן ועד״ז יש לפרש הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳ אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו כו׳ פי׳ ע״י ולא תתורו ולא תהיו בבחי׳ זונה ח״ו כי אם ואל אישך תשוקתך ביום ההוא תקראי אישי. והיינו שיהיו בבחי׳ כלה לגבי הקב״ה להיות כלתה נפשי כלה שארי ולבבי אזי למען תזכרו שתהיו בחי׳ הזכרים ומשפיעים לגבי התורה וזהו ועשיתם את כל מצותי. אך עכ״ז אינו מיושב עם המאמר תלת קשרין מתקשרין דא בדא קודשא ב״ה אורייתא וישראל בזח״ג פ׳ אחרי (דע״ג א׳) משמע דישראל הם מקבלים מהתורה וא״כ התורה היא החתן המשפיע כו׳. וכן משמע ממארז״ל פ״ק דברכות (דף ו׳ ע״ב) לענין המשמח את החתן שעי״ז זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות משמע דהוא מדה כנגד מדה לפי שהתורה נק׳ חתן וכתיב ביה ג״כ ה׳ קולות והגם שיש לדחות. עכ״ז כאן יתבאר בתירוץ מרווח יותר. ויובן זאת בהקדים ענין אירוסין ונשואין ומה שייכות זאת להתורה. אך הנה אירוסין הוא מה שהחתן נותן להכלה הטבעת קדושין ובזה הוא ממשיך לה חיות מועט להיות מקודשת לשון הפרשה לו כמ״ש הרי את מקודשת לי. וכמ״כ למעלה הנה יש תורה שבכתב ותורה שבע״פ ונק׳ שמים וארץ כמשי״ת. כי הנה תושבע ״פ הוא הפירוש על תורה שבכתב כי בתשב״כ אינו מפורש היטב פרטי המצות רק התשבע״פ מבאר ומפרש כל פרטי תשב״כ כידוע שעל כל דבר ודבר שבתורה יש ששים רבוא פירושים בפשט וכן ברמז ובדרוש וכן בסוד והם ד׳ פעמים ששים רבוא (ע׳ מענין פשט רמז דרוש סוד בהרמ״ז בפ׳ בראשית) (בדף ד׳ ע״ב ודף ה׳ ע״א) ור״פ שמיני ולזאת נקרא תשבע״פ בחי׳ מלכות כמאמר מלכות פה תשבע״פ כו׳ והיינו בחי׳ דבור שבא בהתגלות לבחי׳ דבור כמארז״ל דבר ה׳ זו הלכה (שבת קל״ח ב׳) ודבר מלך שלטון וישראל הם הממשיכים בחי׳ מלוכה עליהם ע״י שהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים כמ״ש שום תשים עליך מלך כו׳. אך כ״ז הוא במצות התורה שבתורה שבכתב אינו מפורש היטב ובתורה שבע״פ באה לידי גילוי על כל דבר ודבר ד״פ ס״ר. אך יש עוד טנת״א שבתושב״כ דהיינו תמונת האותיות שהם הלמ״מ (כ״ה בפסקי מהרא״י סי׳ מ״ה) שנפסלו בשנוי התמונה ע״ד שארז״ל ואפילו כתב אחד מעכבן לא נצרכה אלא לקוצו של יו״ד כו׳ וכל תמונה ותמונה מרמז לרבוא רבבות עולמות כידוע וגם הטעמים והנקודות והתגין כו׳ שכולם אינם באים כלל לידי גילוי בתורה שבעל פה והם הנק׳ עלמין סתימין דלא אתגליין (ועמ״ש מזה בפ׳ אמור בד״ה והניף הכהן אותם כו׳) והנה תורה שבכתב שרשה מבחי׳ ח״ע כי אורייתא מחכמה נפקת שנקרא ים עילאה כי חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא בבחי׳ א״ס כו׳ ומשם נמשכה התושב״כ ולזאת נקרא תושב״כ שמים פי׳ שם מים שנמשכה מבחי׳ ח״ע (וע׳ מ״ש בפ׳ יתרו בד״ה וכל העם רואים) אך אינו אלא הארה בעלמא ולזאת הם כ״ד  ספרים דאורייתא שנקרא כ״ד שהוא כמו למשל שלוקחין כד מים מים הגדול שאינו אלא מעט מזעיר נגד הים הגדול. כמ״כ כל כ״ד ספרים דאורייתא אינן אלא הארה בעלמא מבחי׳ ח״ע (ועמ״ש ע״פ ושמתי כדכד כ״ד כ״ד כו׳) וגם זאת אינו אלא מבחי׳ אחוריים כמ״ש וכד״ה על שכמה שכמה הוא בחי׳ אחוריים וזהו וזרח משעיר למו. שעיר הוא לשון שערות שהוא כמשל שערות שנמשכין מהראש שאין נמשך בהם רק הארה מועטת מאד עד שאינו מרגיש שום כאב בחתיכת השערכ כידוע מפני שהם חיצוניות מאד כמ״כ כל בחי׳ תשב״כ מה שנתלבש בתורה גשמיות שלנו אינו אלא בחי׳ אחוריים וחיצוניות דח״ע ונקרא בחי׳ שערות אך בתוך השערות מאיר הארה מבחי׳ ח״ע. וזהו היו״ד שבתוך שעיר. וזהו וזרח משעיר. שער י׳ כו׳ (ע׳ בלק״ת ר״פ תולדות) ואתה מרבבות קדש ואתא הוא לשון בא רק שהוא בלשון תרגום שהוא בחי׳ אחוריים כו׳. והיינו כשבא לידי גילוי בתשבע״פ שנמשכה מתשב״כ שהם רבבות הנמשכים מבחי׳ קדש שהוא בחי׳ ח״ע הנקרא קדש [וע׳ מענין מסיני בא וזרח משעיר בגמרא פ״ה דברכות (ל״ג א׳). ור״פ לפני אידיהן (ב׳ ב׳) רבות נשא ר״פ י״א (רמ״ג א׳) פי״ד בקרבן עשתי עשר (ר״ס ד׳). שה״ש בפסוק אפריון עשה. באיכה בפסוק אני הגבר. זח״ב קל״א א׳ ח״ג קצ״ב]: ב והנה ההמשכה מתשב״כ שהוא בחי׳ חכמה לבחי׳ תשבע״פ שהוא בחי׳ מלכות שאין ערוך כו׳ א״א כ״א ע״י גבורות וצמצומים לצמצם אור הנמשך מבחינת חכמה כו׳ וזהו מימינו אש דת כו׳ ד״ת שהוא בחי׳ תשבע״פ שנמשכה מתשב״כ ע״י אש שהוא בחי׳ צמצום כווץ בהמים שהוא בחי׳ ים החכמה כמו שטבע האש לכווץ המים שטבע המים להתפשט והאש מכווץ כו׳ כמאמר גליד ברוחא וכביש באשא [וע׳ בגמרא ביצה (כ״ה ב׳) וע׳ עוד מענין מימינו אש דת בגמרא ברכות (ס״ב א׳) יומא (נ״ג ב׳). סוטה (ד׳ סע״ב) רבות כי תשא פמ״א (קנ״ה ד׳) ויקרא רפ״ד (קס״ט א׳) נשא רפי״ב (רמ״ו ד׳) שופטים (רצ״ה ג׳). ס״פ מטות. שה״ש בפסוק לסוסתי. ס״פ ראשו כתם פז. קהלת ס״פ מה שהיה זח״א רמ״ג א׳ ח״ב פ״א א׳ פ״ד א׳. צ״ב קל״ה א׳ קס״ו ב׳ ח״ג קע״ו א׳ קפ״ב א׳] אך מי הם המעוררים האש שלמעלה להיות כווץ וצמצום בבחי׳ ח״ע הם נשמות ישראל ע״י בחי׳ רשפי אש מלמטה בביטול הרצון ועי״ז מעוררים למעלה ג״כ בחי׳ אש שהוא בחי׳ גבורות וצמצומים שהוא כדוגמת אש שעל המזבח שאף שאש בא מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט כמ״ש ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח מזבח נקרא כללות נשמות ישראל כל אחד זובח את יטצרו להיות אתכפייא ואתהפכא כו׳ והוא כמו שהיו מקריבין ע״ג המזבח פרים שהוא בהמה לעלות למעלה כמ״כ בכל נפש מישראל להיות ביטול ואתכפייא של הנפש הבהמית ע״י רשפי אש ועי״ז מעוררים האש למעלה כו׳ אך התעוררות בחי׳ רשפי אש בכל נפש מישראל הי׳ ע״י אהרן כמ״ש ונתנו בני אהרן הכהן אש כו׳ (ויקרא א׳ ז׳) (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית גבי לזאת יקרא אשה אש ה׳ כי מאיש אש יו״ד לוקחה) כמ״כ כתיב וימינו תחבקני שהוא בחי׳ המשכת מקיפים שנמשכו בסוכות להיות תחבקני. כמו שחובקין את האדם ואין מניחין אותו להפוך לאחוריו כמ״כ ההמשכת המקיפים מלמעלה נעשה כח לכל נפש מישראל לאכפיטיא לסט״א כו׳. וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך כו׳ בניך הם ישרל כמ״ש בנים אתם לה׳ אלקיכם כו׳ כי ברא כרעא דאבוהי שהוא כמשל הרגל שבטלה בתכלית להראש ואין לה רצון אחר כלל. כמ״כ הבן אין לו רצון אחר כלל רק עושה רצון אביו. משא״כ העבד יש לו רצון אחר ג״כ רק שמבטל רצונו ולזאת נקרא הבן כרעא דאבוהי כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה שיר המעלות ממעמקים) כמ״כ למעלה כללות נשמות ישראל כשהם בבחי׳ ביטול רצון לגמרי כמ״ש ועמך לא חפצתי כו׳ שאין להם רצון אחר כלל נקראו בנים כו׳ ואזי על ידי זה נעשים  בונים כמשל הרגל אף שבטלים בתכלית להראש עכ״ז הם מוליכים את הראש מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כמ״כ כללות נש״י ע״י ביטול הרצון שנק׳ בנים נעשים בונים שהם מוליכים וממשיכים את הראש שהוא בחי׳ ח״ע שנק׳ ראש מלמעלה למטה ומלמטה למעלה והיינו לעלות בחי׳ תורה שבעל פה שהוא בחי׳ מלכות שנקרא כלה לבחי׳ תורה שבכתב שהוא ח״ע שנק׳ חתן. וכן להמשיך מלמעלה למטה מבחי׳ תוררה שבכתב לבחי׳ תורה שבעל פה כו׳. וזהו שנק׳ תורה שבעל פה מאורסה שהיא בחי׳ כלה שהחתן נותן הטבעת קדושין ובזה ממשיך לה חיות להיות מקודשת לשון הבדלה והפרשה אליו. כמ״כ כתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם היינו שממשיכים חיות לבחי׳ תורה שבעל פה שהוא בחי׳ מלכות בחי׳ כלה להעלותה למעלה לבחי׳ תורה שבכתב שהוא בחי׳ קדש העליון שהוא בחי׳ ח״ע. וזהו מאורסה כו׳ שבחינת תשבע״פ שנק׳ כלה מאורסת ומקודשת לבחי׳ תשב״כ בחי׳ ח״ע שהוא בחי׳ חתן כנ״ל ע״י החיות שנמשך לה כנ״ל והוא דוגמת בחי׳ אירוסין שהחתן נותן להכלה הטבעת ולפי שישראל ממשיכים הקדושין ע״כ נק׳ חתן לגבי תשבע״פ שנק׳ כלה: ג אך כל זה הוא בחי׳ אירוסין שהוא בבחי׳ חיצוניות לבד שהחתן שהוא בחי׳ תשב״כ ממשיך חיות להכלה שהיא בחי׳ תשבע״פ בבחי׳ חיצוניות אך כדי שיומשך מבחינת חתן לכלה מבחי׳ פנימיות תשב״כ לזה צריך מקודם בחי׳ נשואין כי אחר אירוסין הוא בחי׳ נשואין והיינו בחי׳ חופה שהחתן והכלה שניהם עומדים תחת החופה והחופה מקפת שניהם וזהו שאנו אומרים בתפלת יו״ט והשיאנו שהוא בחי׳ נשואין להחתן והכלה כי הנה מבואר למעלה שבחי׳ אירוסין היינו שבחי׳ תשבע״פ שהיא בחי׳ מל׳ שנקרא כלה מקבלת מהארת בחי׳ ח״ע שהוא בחי׳ תשב״כ שנק׳ חתן שנק׳ שמים שהוא בחי׳ ים החכמה. אך יש עוד למעלה מן החכמה והוא הנק׳ סתימו דכל סתימין שהוא בחי׳ ישת חשך סתרו עד שבחי׳ חכמה אינה נחשבת רק בחי׳ הארה בעלמא ונחשבת לעשי׳ גשמיות לגבי בחי׳ סתיטמו דכל סתימין הנ״ל כמ״ש כולם בחכמה עשית כו׳. ושם בחי׳ חכמה עילאה שהוא בחי׳ חתן ובחי׳ מל׳ שהיא בחי׳ כלה שניהם שוים בתכלית מאחר שגם בחי׳ חכמה נחשבת לעשייה גשמיות ולכן נקרא בחי׳ זו בחי׳ חופה שכמו שחופה מקפת על החתן והכלה בשוה כמ״כ בחי׳ סתימו דכל סתימין הנ״ל הוא בחי׳ מקיף על בחי׳ ח״ע ובחי׳ מלכות בשוה. וזהו והשיאנו שהוא בחי׳ נשואין להחתן והכלה אחר בחי׳ ארוסין שהכלה מתעלית לבחי׳ חתן אח״כ מתעלים שניהם לבחי׳ חופה הנ״ל. (ועמ״ש מענין חופה ע״פ] כי על כל כבוד חופה ובד״ה והיה כמשוש חתן על כלה). וזהו שאומרים ברגל זמן שמחתנו שהוא בחי׳ שמחה ע״י גילוי בחי׳ סתימו דכל סתימין הנ״ל שמעלה ומטה שוים ממש והוא כמשל שמחת המלך שבשעת השמחה יוצא המלך מהעלם לגילוי ומגלה ומשפיל עצמו לכל השרים והעבדים בשוה. כמ״כ בחי׳ חופה הנ״ל הוא בחי׳ שמחה (ועמ״ש מענין שמחה בד״ה ביום השמע״צ גבי אשר קדשנו כו׳ אשר נשבעת כו׳). וזהו כאשר רצית ואמרת כו׳ רצית היינו בחי׳ רצון העליון שהוא מקיף הנ״ל ולהיות כי סוף מעשה במחשבה תחלה נעוץ סופן בתחלתן לזה אומרים כאשר רצית כו ואמרת היינו שבא אז מהעלם לגילוי בבחי׳ אמירה והתגלות כנ״ל להיות כי נעוץ תחלתן בסופן. וזהו כאשר רצית ואמרת כו׳ לברכנו היינו שיהי׳ תוספת ברכה והתגלות כנ״ל את ברכת מועדיך. והנה בכל שלש רגלים אומרים והשיאנו וזמן שמחתנו להיות בכל הרגלים הוא בחי׳ גילוי בחי׳ סתימו דכל סתימין הנ״ל. וזהו שנק׳ רגלים שגם הרגלים שהוא בחי׳ ומדריגה היותר תחתונה מתעלה ועולה בשוה כמו הראש  לפי ששם מעלה ומטה שום ממש כנ״ל ונחלקים לג׳ רגלים שהוא בחי׳ ג׳ קוין ימין ושמאל ואמצע שהם תור ה ועבודה וגמ״ח שתורה הוא בחי׳ קו האמצעי שמבריח מן הקצה אל הקצה (וע׳ בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית וע׳ בלקת ס״פ תשא בד״ה מצות ראי׳ בג׳ רגלים). והנה כ״ז הוא בכל השלשה רגלים שהוא בחי׳ נשואין. אך שמיני עצרת הוא ענין היחוד חתן וכלה שאחר החופה שהחתן משפיע להכלה מבחי׳ פנימיות ועיין בזח״א ויגש (דר״ח ע״ב). כמ״כ למעלה אחר שהחתן והכלה שהם בחי׳ תשב״כ ותשבע״פ שניהם עולים עד בחי׳ סתימו דכל סתימין כו׳ הנ״ל שמתגלה עליהם אזי אח״כ נמשך ההשפעה מבחי׳ פנימי׳ תשב״כ לבחי׳ תשבע״פ שהוא בחי׳ מלכולת דאצי׳ ואזי ממילא ממשיכין אח״כ מבחי׳ מל׳ לבי״ע להיות גילוי למטה בכ״א מישראל ע״י שמקבלים עליהם עול מלכות שמים וממשיכים עליהם בחינה זו ועמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח. והיינו אף מי שאינו בבחי׳ בן שהוא בחי׳ ביטול הרצון בתכלית שאין לו רצון אחר כלל רק הוא בבחי׳ עבד שהוא בחי׳ קבלת עול בבחי׳ סור מרע ועשה טוב ג״כ יכולים להמשיך השפע מלמעלה. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה הוא לשון ירושה כמו אדם היורש את אביו שלא טרח ויגע רק בא לו ממילא בירושה שכבר הכין אביו כמ״כ בשמ״ע הוא בחי׳ ירידת והמשכת השפע בבחי׳ ירושה לכל א׳ מישרל (ע׳ בסנהדרין דצ״א סע״ב וברבות סדר צו פ״ט) שמקבלים עליהם עול מלכות שמים אף שהוא בבחי׳ עבד כנ״ל מאחר שכבר הוכן ונמשך מבחי׳ תשב״כ שהוא בחי׳ ח״ע. וזהו קהלת יעקב שבא השפע גם לבחי׳ עקביים שהוא בחי׳ עבד שמתחלה היה נמשך רק בבחי׳ ישראל שהוא בחי׳ בן ואח״כ נמשך גם למי שהוא בחי׳ עבד שהוא בחי׳ יעקב. וזהו עצרת תהיה לכם שנמשך לכם דוקא וזהו שמחת תורה שכולם הם בשמחה הנ״ל מי שהוא בחי׳ עבד לבד השמחה אצלו גדולה ביותר: ד (והנה ענין פי׳ מורשה לשון ירושה יש לפרש עוד בענין אחר והוא ע״ד מ״ש בזהר אמור) (דף צ״ד) גבי שבת ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמינו כו׳ לברא דעאל לביתיה דאו״א כו׳ והיינו כי ירושה שייך לבחי׳ בן דייקא והוא בחי׳ שבת וע״ש במק״מ דשבת היינו שז״א הנקרא ישראל מלביש לעצמיות אבא וז״ש ירותא ממש שיורש עצמות אבא משא״כ ביו״ט שהוא רק הארת אבא לא נק׳ ירותא כו׳ ע״ש וכמ״ש במ״א ועד״ז פי׳ בספר מאורי אור אות יו״ד סכ״ט ענין ירושה ועד״ז יובן כאן בפי׳ מורשה דתורה שבשמע״צ זוכים כל נש״י לקבל מעצמיות בחינת התורה והיינו שגם בחי׳ יעקב הוא מתאחד ממש עם בחי׳ ישראל שנק׳ בן והיו לאחדים ממש וכמ״ש בנים אתם להיות בחי׳ מורשה גם לבחי׳ יעקב כו׳ והענין דאיתא בלק״ת (בתהלים סי׳ ע״ח) ע״פ ויקם עדות ביעקב כו׳ שבחי׳ יעקב מקבל מבחי׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה שהוא הנקרא עדות שאינו ממשות ועצמיות התורה שהיא יסוד אבא אלא עדות לבד דהיינו הארה בעלמא כמו העדות על הדבר שאינו מהות הדבר ועצמיותו ממש. אך תורה שהיא עצמיות יסוד אבא הוא בפנימיות ז״א הנקרא ישראל זהו תוכן הדברים בשינוי לשון לתוספת ביאור וכ״ה עוד בלק״ת פ׳ וזאת הברכה ע״פ תורה צוה כו׳ ע״ש וביאור הדברים מובן ממש״ל בענין ההפרש בין ההמשכה לתשבע״פ מבחינת חיצוניות דתשב״כ שהמשכה זו היא מבחי׳ נובלות חכמה לבד כנ״ל ונק׳ אירוסין ובין ההמשכה מבחי׳ פנימי׳ תשב״כ לתשבע״פ שהיא עצמיות חכמה עלאה הגנוז בז״א ועיין ממעלת בחי׳ זו הנק׳ אור הגנוז בהרמ״ז פ׳ פקודי (דר״כ ע״ב) שע״ז נאמר מה רב טובך כו׳ וע״ש והנה בחי׳ זו הוא הנמשך ומתגלה במל׳ דאצילות בשמע״צ. וכמ״ש בזח״ג פ׳  פנחס (דרי״ד ע״ב) לבתר ביומא תמינאה חדותא דאורייתא היא כו׳ למהוי כולא חד כו׳ דישראל הוא עכ״ל. ופי׳ הרמ״ז שם שאז מקבלת המל׳ אור החכמה כו׳ ובחי׳ יעקב וישראל נעשים אחד כו׳ עכ״ל ועיין עוד בהרמ״ז (פ׳ אמור דק״ד ע״ב) בד״ה ביום השמיני כו׳ ע״ש. וזהו ענין מורשה קהלת יעקב שהרי בחי׳ יעקב וישראל נעשים אחד ממש בשמע״צ כנ״ל ולכן גם למטה בנש״י מקבלים כולם מבחי׳ עצמיות התורה. ולכן נקרא מורשה לשון ירושה דייקא ולא מאורסה לבד. ועל דרך זה יש לפרש מ״ש בזהר אמור שם והאי יומא יעקב הוא רישא לחדותא כו׳. וע׳ עוד מענין אירוסין ונשואין בביאור שע״פ כי על כל כבוד חופה כו׳ וס״פ ויגש. ובד״ה וארשתיך לי כו׳ ובד״ה טוב לחסות וע׳ עוד ע״פ לריח שמניך כו׳ וע״פ עיני כל אליך כו׳ ומשם יובן דכמ״כ בעבודת ה׳ באדם בעבודה שבלב זו תפלה שייך ב׳ בחי׳ אלו דאירוסין ונשואין שהרי גם נש״י נק׳ כלה כו׳ ע״ש ובפ׳ מטות ע״פ ואשה כי תדור נדר בנעוריה כו׳. ועפ״ז יובן היטב מה שבשמיני עצרת דייקא ממשיכי׳ נש״י בחי׳ יחוד דחתן וכלה תשב״כ ותשבע״פ שזהו ענין בוניך. והענין שזהו ע״י התשובה דעשי״ת ממעמקים קראתיך עומקא דליבא שזהו ענין שנמשך התפעלות האלקית בבחי׳ פנימי׳ ותוכיות הלב שבחי׳ זו היא הנק׳ נשואין בעבודה שבלב וידעת את הוי׳ וכמ״ש במ״א ע״פ כי תצא כו׳ וראית בשביה אשת יפ״ת כו׳ דקאי על הנשמה עד ואח״כ תבוא אליה ובעלתה זהו בחי׳ נעילה דיוהכ״פ ודרך פרט בכל יום הו״ע נפילת אפים והיינו לומר שזהו כשנמשך ההתפעלות מגדולת ה׳ בעומק הלב וכמ״ש בכל בלי דרשתיך והיינו להיות אליך ה׳ נפשי אשא כו׳ תשובה עילאה כו׳ וכיון שכן לכן עי״ז יש בכח נש״י להמשיך אח״כ בסוכות ושמע״צ ג״כ בחי׳ נשואין ויחוד פנימי׳ תשב״כ בתשבע״פ ועמ״ש מזה בד״ה והיה כמשוש חתן על כלה ע״ש ועמש״ל בפי׳ ולא תתורו כו׳ למען תזכרו כו׳ ויחוד זה הוא בחי׳ גילוי אור אבא כו׳ וגילוי זה דאור אבא נמשך ג״כ בכל נש״י כנ״ל וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך כי מתחלה בעשי״ת קבלו מאור אימא וכנודע מענין שמאלו תחת לראשי קו השמאל בג״ה וכן ביוהכ״פ כל העליות ע״י אימא כו׳ (עיין בזהר אמור ד״ק ע״ב) וזהו בחינת בניך כי בינה בן י״ה וכענין תשובה תשוב ה׳ במילוי יו״ד וכו׳ וגם בינה ליבא היינו להיות עומקא דליבא וזהו ג״כ בניך ע״ד ברא כרעא כו׳ להיות בטל כביטול הרגל לגבי הראש כו׳ ועי״ז אח״כ בשמע״צ בוניך והיינו המשכת אור אבא כמ״ש בחכמה יבנה בית. ועמ״ש מזה בד״ה וכל בניך וזהו ויעקב נסע סכותה ועי״ז אח״כ ויבן לו בית הוא בחי׳ תשבע״פ שנק׳ בית שבשמ״ע ממשיכים בה מעצמיות ח״ע כנ״ל ועיין בזח״א וישלח (דקע״ב) ושם פי׳ ויבן לו בית כד״א בית יעקב. דהיינו שגילוי זה נמשך ג״כ בכל נש״י שמקבלים כולם מגילוי אור זה כו׳. וזהו מורשה קהלת יעקב ועיין באדרא (דק״ל ע״א) ע״פ בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳ ועייחן מ״ש עוד מענין נובלות חכמה שלמעלה תורה באגה״ק בד״ה עוטה אור כשלמה בשם הלק״ת פ׳ כי תשא וע״ש דהוא בענין אחר קצת ממשנ״ת לעיל ע״פ הלק״ת (בתהלים סי׳ ע״ח) ובפ׳ וזאת הברכה. אך קרובים הדברים ועולים בסגנון א׳ וע׳ לקמן עוד מענין זה:

וזאת הברכה,  ג׳

ביאור ע״פ תורה צוה הנה תורה שבכתב הוא בחי׳ חכמה כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת. והנה איתא בבראשית רבה פרשה י״ז ג׳ נובלות הן כו׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה כו׳ פי׳ כי חכמה עילאה דאצילות חכים ולא בחכמה ידיעא למעלה מן השגה ונקרא בחי׳ אין שהוא בחי׳ ביטול  בתכלית שלזאת התלבשות אור א״ס בבחי׳ קירוב בחכמה דוקא כמבואר בלק״א. ומה שנמשך מבחי׳ חכמה עילאה הנ״ל להתהוות אותיות התורה אינו אלא מבחי׳ אחוריים וחיצוניות החכמה שהוא נובלות חכמה כמשי״ת (וע׳ בד״ה וכל העם רואים ובאגה״ק ד״ה עוטה אור) והנה תורה שבעל פה הוא פי׳ וביאור על תשב״כ שבתשב״כ אינו מפורש היטב כל המצות לפי שנמשכה מבחי׳ ח״ע שלמעלה מהשגה רק בתושבע״פ בא לידי גילוי לפרש כל פרטי המצות ולכן נקרא תשבע״פ בחי׳ דבור מלכות פה כו׳. אך אינו בא לידי גילוי בתשבע״פ אלא בחי׳ אחוריים וחיצוני׳ תשב״כ בחינת הארה בעלמא שהם גוף המצות אבל פנימית תשב״כ שהם טנת״א אינם באים לידי גילוי כלל. והם הנקראים עלמין סתימין דלא אתגליין שאינם באים לידי גילוי כלל. וכאשר מבואר בפע״ח שט״ז פ״א על האריז״ל שהיה ישן בשבת והיו שפתותיו מרחשין וכשניער שאלו אותו מה שלמד והשיב שאם היה דורש שמונים שנים רצופים יומם ולילה לא ישלים לפרש מה ששמע בשעות ההחם. והיינו מפני שראה והשיג בפנימית התורה שא״א לבוא לידי גילוי כלל בדבור ועמ״ש מזה בביאור המתחיל לבאר ענין קי״ס ובביאור ע״פ ואתחנן. וזהו ואתא שהוא בלשון תרגום לפי שאינו נמשך אלא בחי׳ אחוריים והארה בעלמא שהם רבבות צמצומים להעלים את עצם החכמה שנקרא קדש שלא יומשך רק הארה חיצוני׳ בעלמא. וזהו ואתה מרבבות קדש כנ״ל. ועתה יובן מ״ש וזרח משעיר למו שנאמר על תשב״כ שהוא בחי׳ ח״ע שנמשכה מלמעלה מן החכמה רק בבחי׳ שערות. כי הנה ידוע דבחי׳ חכמה עילאה דאצילות הוא ראשית הגילוי שהוא ראשית ההשתלשלות לבחינת בינה ומדות דאצילות עד בחי׳ מלכות דאצילות שהוא מקור להתהוות יש מאין שהם מלאכים ונשמות דבי״ע ונקרא השתלשלות עילה ועלול כמו מחכמה לבינה שהם ערך זה לזה. וכן מבינה למדות דאצי׳ וכו׳. ויובן כל זה יותר בפרטות ע״פ משל מבשרי אחזה כו׳ מכחות הנפש כי הנה אנו רואים שהולדת המדות הם מהשכל שלפי ערך גילוי השכל כן יהיה המדות ושלכן התינוק ששכלו קטן מאד מדותיו הם ג״כ לדברים קטנים משא״כ הגדול ששכלו גדול לכן המדות שלו הם ג״כ לדברים גדולים ונמצא שהתהוות המדות הם מהכל ונקרא מוחין למדות והוא בחי׳ עילה ועלול (שהם קרובים בערך זה לזה היינו שאין ביניהם דילוג הערך ממש וזהו נקרא השתלשלות כשלשלת העשויה מטבעות רבות שראשה של זו נקשר ונתחבר בסופה של זו כן המדות מתחלה כלולים בשכל ואח״כ נמשכים בגילוי והשכל מתלבש בהם נמצא בחינה אחרונה שבשכל מלובש ממש בהמדה) משא״כ התהוות השכל מלמעלה מהשכל אינו ע״ד הנ״ל שהרי כח השכל שבנפש שממנו נמשך גילוי בהשכלות אינו מושג כלל מהו והוא למעלה ממהות שכל ולכן זה שיתהוה ממנו שכל הוא נקרא יש מאין היינו התהוות חדש ולא ע״ד עילה ועלול לבד. ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ בראתיו יצרתיו כו׳ ויותר מכן הוא בהנמשל למעלה דהנה מחכמה ואילך הוא בחי׳ השתלשלות עילה ועלול הנזכר בספרים. אבל התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו בבחי׳ עילה ועלול רק יש מאין כמ״ש והחכמה מאין תמצא כי מה שלמעלה מהחכמה אינו ממהות חכמה כלל. ונקרא חכמה סתימאה פי׳ שאינו מושג כלל וזהו ענין שתוק כך עלה במחשבה. ואין הענין שאין לזה טעם ח״ו דא״כ הל״ל כך עלה ברצון. אך בחי׳ מחשבה היינו בחי׳ ח״ס טעם הכמוס שא״א להיות מושג כך נדמה כאלו הוא רצון בלי טעם (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה וע״פ עפ בחקתי ובביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ ויכתוב משה כו׳ ובפ׳ ואתחנן ד״ה ענין ק״ש) ונקרא חכמה ע״ש שהוא מקור החכמה. אך אין התהוות החכמה מבחי׳ ח״ס ע״י עילה ועלול  רק דילוג הערך. וזהו הנקרא בע״ח ובאדר״ז (דרצ״ב ע״א) או״א במזלא אתכלילן וביה תליין כו׳ היינו שאו״א יונקים מבחי׳ שערות דת״ד הנמשכים ממו״ס כמו עד״מ למטה דאע״פ שהשערה נמשכה מהמוח. עכ״ז היא רק מותרי מוחין ואינה ערוך לעצם המוחין כי ניקב קרום המוח טריפה שבזה תלוי החיות והשערות יכולים לגוזזן לגמרי בלי שום כאב. כך עד״מ המשכת והתהוות החכמה דאצילות מחכמה סתימאה נמשל לבחי׳ שערות שזהו דילוג הערך ולא כמו עילה ועלול שמהות ועצם העילה מתלבש בהעלול כנ״ל ממשל השלשלת. והנה פי׳ השערות ידוע ג״כ שהם י״ג מדות ונוצר חסד כו׳. והענין כי יש דצח״מ והנה במדבר יש ג״כ כלול דצ״ח כי העצמות הם בחי׳ דומם ושערות בחי׳ צומח כו׳. וכן ג״כ יש דצח״מ רוחני בכחות הנפש המדברת האותיות הם בחינת דומם והמדות הם בחי׳ צומח שיש בהם גידול שמתחלה ההתפעלות קטנה ואח״כ מתגדלת והשכל הוא בחי׳ חי כמ״ש והחכמה תחיה ומקור השכל שהוא בחי׳ ח״ס הוא בחי׳ מדבר כי שרש התהוות הדבור שהוא האותיות נלקח מקדמות השכל שבנפש שלמעלה מהשכל הגלוי כנזכר בד״ה ויעש דוד שם (ואף שהאותיות הן בחי׳ דומם הרי נעוץ סופןבתחלתן כו׳) והנה בבחי׳ מדבר עצמו שהוא ח״ס כלול ג״כ ד׳ בחי׳ כנ״ל במשל נפש המדברת הכלולה מד׳ בחי׳ וכן גוף האדם המדבר כלול מד׳ בחי׳ ובחי׳ המדות דח״ס נקרא צומח ולכן נקרא שערות שהן בחי׳ צומח שבגוף והנה במשל גשמי מובן שדומם וצומח הן קרובים זה לזה ומובדלין בערך מבחי׳ חי שיש בו נפש החיוני׳ וכש״כ מבחי׳ מדבר כו׳ וכמו שבגוף האדם ג״כ אינן ערוך השערות שהן בחי׳ צומח לגבי אברי הגוף שבהן מלובש נפש החיונית והשכלי׳ כמו הלב ומוח ואפילו לגבי שאר האברים. כך אין ערוך בחי׳ מדות ונוצר חסד לגבי עצם הח״ס ולכן נמשלו לשערות שהוא בחי׳ צומח הכלול במדבר כו׳ שאינו ערוך אפילו לגבי נפש החיונית שבמדבר כש״כ לגבי נפש השכלית ובחי׳ שערות אלו הן הן מקור ושרש להתהוות החכמה דאצילות וא״כ אין זה בחי׳ השתלשלות עילה ועלול רק דילוג הערך. וזהו שנאמר במ״ת וזרח משעיר למו. פי׳ שעיר היינו שער יו״ד כי התורה שהיא חכמה דאצילות נמשכת מבחי׳ חכמה סתימאה ע״י שערות לבד. והנה השערה היא בחי׳ ו׳ והאור שבתוך השערה הוא בחי׳ יו״ד וכנודע שהשערה חלולה ומלובש בתוכה יניקה מהמוח (ועיין מזה בלק״ת ר״פ תולדות הביאו הרמ״ז בפ׳ אמור דף צ״ד) ומה שנקרא יו״ד להיות כי נודע שיש בחי׳ עשירי׳ מאות אלפים רבבות. והנה אלפים ורבבות הם בא״א וגם לפעמים מאות כנזכר במאמר מאה ועשרים ושבע שנים דשני חיי שרה. אך מה שיוכל להתלבש בהשערה הוא רק בחי׳ עשירית שזהו בחי׳ יו״ד לבד (צ״ע ע׳ לקמן) וזהו ענין משארז״ל נובלות חכמה של מעל׳ תורה פי׳ חש״מ היינו ח״ס דא״א שנקרא חכים ולא בחכמה ידיעא כידוע ואורייתא שהיא חכמה דאצילות נמשכת מח״ס רק מבחי׳ הנובלות שבה דהיינו בחי׳ שערות לבד וזהו וזרח משעיר למו כנ״ל (ולעיל נתבאר דנובלות חכמה הוא בחי׳ אחוריים דאבא וי״ל דהכל א׳ לפמ״ש הרמ״ז בפ׳ אמור) (דצ״ד שם) דמציאות אבא הוא מאור הפנימי שבדיקנא שלמעלה מהשערות עצמן ע״ש וע׳ בפע״ח שער הק״ש פט״ו שפנימי׳ אבא כו׳ א״כ בחי׳ נובלות חש״מ דהיינו בחי׳ אחוריים דאבא כו׳ הוא לא רחוק מבחי׳ השערות דדיקנא כו׳ והבן: ב ואח״כ אמר ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו והוא להיות המשכה מתשב״כ לתשבע״פ שהוא ע״י בחי׳ אש דכביש באשא. והנה פי׳ ואתה היינו בחי׳ התהוות האותיות שבתשב״כ שזהו ע״י דכביש באשא כו׳. והענין יובן עד״מ ממה שאנו רואים במהות השכל שבאדם כשישכיל אדם איזה סברא חדשה שנופלת לו במוחו אינו  נרגש בה עדיין אותיות כלל אך מיד כשיתבונן בה במוח הבינה ימצאו בחי׳ אותיות באותו השכל והסברא מורגשים האותיות ממש ויש להבין מהיכן נמצאו ונולדו האותיות בהשכל אך הענין כי באמת היו האותיות כלולים תחלה ג״כ בהשכל רק שלא היו ניכרים למהות בפ״ע ואח״כ במוח הבינה באו לגילוי להיות נרגשים ג״כ. והמשל בזה הנה המים כלולים ג״כ מד׳ יסודות וא״כ יש גם כן עפר ממש כלול בהמים. אך אינו ניכר ונרגש כלל שיש שם עפר רק כאלו אין רק מים לבד. אבל ע״י בישול שיבשלו המים באש יתפרדו חלקי העפר ויהי׳ ניכרים ונרגשים. והנה עפר הוא בחי׳ אותיות הכלולים בהשכל הנק׳ מים וע״י דכביש באשא הוא בחי׳ ה״ג נעשה מציאת האותיות בגילוי ממש. רק שצ״ל ג״כ המתקת הגבורות שלא להיות צמצום גמור. וזהו דגליד ברוחא כו׳. והנה מאותיות דתשב״כ נמשך בתשבע״פ כמו פרק השואל במס׳ ב״מ נלקח מוי״ו דוכי ישאל איש כו׳וי״ו מוסיף על ענין ראשון משא״כ טעמים נקודות תגין לא באו בגילוי בתשבע״פ. וזהו שנאמר ואתה כו׳ מימינו אש כו׳ היינו התהוות אותיות דתשב״כ ע״י דכביד באשא ומזה נמשך התשבע״פ. ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם. ובזה יובן מ״ש וכדה על שכמה ואח״כ כתיב ותורד כדה על ידה כי פי׳ כדה היינו כ״ד ספרין דאורייתא ולפי שנובלות חש״מ תורה היינו מבחי׳ שערות ולכן נאמר וכדה על שכמה שהוא בחי׳ אחוריים דרק מבחי׳ אחוריים ונובלות חש״מ נמשכו הכ״ד ספרי׳ דאורייתא וכמשל ביטול כד א׳ לגבי הים או המעין. וז״ש במשה רבינו ע״ה ופני לא יראו כו׳ אך כדי שיומשך עוד מתשב״כ לבחי׳ תשבע״פ שאינה אלא הארה מועטת מבחי׳ תשב״כ לפי שאינה פירוש אלא רק על עצם המצות שבתשב״כ אבל תנת״א שבתשב״כ שכל אחד ואחד מרמז על ריבוא רבבות עלמין אינה באה לידי גילוי כלל. רק ר״ע הי׳ דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות כו׳ (וע׳ במנחות דכ״ט ע״ב) אבל בתשבע״פ אינה באה לידי גילוי כלל הטנת״א שבתשב״כ (ומה שנת׳ לעיל דמבחי׳ אותיות דתשב״כ הוא בנין התשבע״פ היינו רק מענין הפשט המלובש בהתיבות והאותיות ומיתור או חסר האותיות מו וי״ו מוסיף כו׳ אבל טעם תמונת האותיות למה הוי״ו בתמונה זו ועל מה מרמז לא בא לידי גילוי בתשבע״פ) רק הפי׳ לבד שאינו אלא הארה בעלמא מתשב״כ. וזהו ויאמר העבד הגמיאיני נא מעט מים מכדך שהעבד הוא בחי׳ מל׳ בחי׳ תשבע״פ ולזאת נקרא עבדו זקן ביתו דבחי׳ ח״ע תשב״כ המושל בכל אשר לו היינו כל ההשתלשלות דבי״ע שנמשך מבחי׳ העבד כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים וזהו הגמיאיני נא מעט מים מכדך שהגילוי שבתשבע״פ הנמשך בה ממים דכ״ד ספרים דאוריי׳ הוא רק מעט מים מכד זה שרק הארה בעלמא נמשך בגילוי בתשבע״פ ולא כל המים שבכד דתשב״כ דהא טנת״א לא באו בגילוי כנ״ל וזהו ותמהר ותורד כדה על ידה שא״א להיות המשכה זו כ״א ע״י שתוריד הכד על ידה היינו שיתלבש החכמה בבחי׳ מדות שנקרא ידים שאז יכול אח״כ לבוא השפע עד בחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ תשבע״פ שמקבלת מבחי׳ ידים דוקא: (ואפשר שזהו ענין כדכד ב׳ בחינות כד היינו בחי׳ כדה שעל שכמה וכדה שעל ידה): ג והנה מבואר למעלה דתשב״כ ותשבע״פ נקרא חתן וכלה וכל הנ״ל זהו בחי׳ קדושין ואירוסין. כמו שקדושין הם רק נתינת טבעת קדושין עד״מ שהוא דבר מועט כך ענין המשכה הנ״ל מתשב״כ שהיא רק הארה בעלמא ממנה מעט מים מכדך הנמשך לתשבע״פ נקרא קדושין אבל בשמע״צ שעושים שמחת תורה הוא בחי׳ יחוד שאחר הנשואין. וזהו שאומרים מוריד הגשם המשכת טפת מ״ד  וכמארז״ל גבי גשמים משיצא חתן לקראת כלה כדפי׳ בערוך. אך קודם יחוד זה צ״ל חופה והוא עליית שניהם תשב״כ ותשבע״פ בבחי׳ סובב כל עלמין דקמיה חכמה ועשייה שוין (וע׳ בזהר בראשית דף ח׳ ע״א בפי׳ הרמ״ז שם וסוד החופה כו׳ ונלע״ד כו׳ ע״ש ועמ״ש בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה). וזהו מה שאנו אומרים ברגלים והשיאנו כו׳ אז עי״ז יכול להיות אח״כ יחוד זה שהוא המשכה פנימית ממש ולא הארה בעלמא כמו הקדושין הנ״ל. והענין כי בחי׳ היחוד עד״מ הוא המשכה שלמעלה מבחי׳ נובלות חש״מ כ״א מבחי׳ חכמה שלמעלה ממש היינו מעצמותה ומהותה. דהנה מבואר למעלה מה שנקרא נובלות הוא לפי שהתהוות החכמה דאצי׳ הנקרא תורה מח״ס הנקרא חכמה שלמעלה היא בבחי׳ דילוג גדול מבחי׳ שערות לבד ולא ממהות ועצם הח״ס ועד״מ באדם השכל לגבי כח השכל הוא יש מאין שאין עצם כחהשכל מתגלה ונמשך כלל בבחי׳ השכל המתגלה ולא כמו השכל לגבי המדות שמהות השכל מתלבש בהמדות כנ״ל אמנם המשכת הטפה מהאב הנמשכת ג״כ מהמוח כנודע הנה אע״פ שהוא גשמיות מ״מ מלובש בה ממהות ועצם כח המוחין ולא הארה בעלמא שהרי יולד ממנה ולד בשכל ומדות שיהיה בדמיון האב ויש בו מהות כח השכל ממש כמו באב ולא הארה בעלמא כמו בגילוי השכלה פרטית וכמבואר באגה״ק בסופו ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ והטפה שנמשכה כו׳ ע״ש. וכך יובן הנמשל למעלה דבחי׳ נובלות חש״מ היינו עד״מ כמו גילוי השכל ממקור השכל שאינו אלא הארה ומזה נמשך בתשב״כ ואח״כ הארה מזה נמשך בתשבע״פ כנ״ל וזה נקרא קדושין המשכה מבחי׳ ח״ע הנק׳ קדש כמ״ש ואתה מרבבות קדש. אבל בחי׳ יחוד חתן וכלה הנה הטפה שרש שרשה ממקור ועצמיות הח״ס ולא מבחי׳ נובלות לבד. וכמ״ש בע״ח שער הנסירה ספ״ג וכן זה המוח עילאה דא״א כו׳ ואח״כ לוקחים הטפה או״א כו׳ ע״ש אלא דלכאורה אינו מובן כיון דהתהוות תשב״כ הנקרא חתן הוא רק מבחי׳ נובלות חש״מ א״כ איך שייך לומר שהיחוד נמשך מפנימית ח״ס. אך הענין דזהו ענין החופה שצ״ל קודם היחוד שהוא בחי׳ סוכ״ע בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ואז עי״ז נמשך גילוי מפנימית מו״ס בתשב״כ הנקרא חתן וממנו לתשבע״פ ולכך קדמו ז׳ ימי החג לשמע״צ שהם עד״מ ז׳ ימי המשתה שאחר החופה ונמשכים אורות מקיפים מבחי׳ סוכ״ע וגם הלולב ומיניו הוא המשכת הדעת כי קטן אינו מוליד והטפה נמשכת מבחי׳ הדעת דוקא כמ״ש וידע האדם כו׳ ואז עי״ז יוכל להיות אח״כ היחוד בשמע״צ שזהו המשכה פנימית ממש ולא בחי׳ נובלות לבד ולכן הוא שמחת תורה שהתורה עצמו שמחה מגילוי זה כו׳: ד וזהו ענין מוריד הגשם שמתחילים לומר בשעמ״צ כי בחי׳ השפע׳ הגשם בארץ הוא כמשל המשכת הטפה שכמו שמהטפה נולד ולד כך הגשם מרוה את הארץ והולידה כו׳ וגם דכמו שהגשם נמשך טיפין טיפין והיינו ע״י שיורדין בגבורה שממנה בא ההתחלקות ולכן נמשל המטר לשערות כמ״ש כשעירים עלי דשא שכן הוא ג״כ שערות הראש כל א׳ גומא בפ״ע כמ״ש בגמרא ואע״פ שבחי׳ המשכת טפת מ״ד הנ״ל נמשכה מבחי׳ פנימית חש״מ שלמעלה מבחי׳ נובלות ושערות מ״מ היא נמשכת ויורדת דרך בחי׳ השערות מזל ונוצר ונקה רק ששרשה למעלה מהשתלשלות כמ״ש במ״א ע״פ והנצח כו׳ (ועיין זח״ג נשא) (קל״ד א׳) בהאי מזלא תליין ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ בא (ד״מ סע״ב) שמזל ונוצר חסד כו׳ ובתוך פנימיותו כו׳ ועיין מ״ש מזה בביאור ע״פ שוש אשיש כו׳. ועוד זאת דכמו הגשמים יורדים בגבורה כך ג״כ המשכה הנ״ל דכביש באשא כו׳ בחי׳ גבורה דע״י המלובשת במו״ס ועוד זאת דכמו התהוות הגשם הנה אד יעלה מן הארץ ונעשה עב וענן ובו יורד הגשם. (עיין בראשית רבה פ׳ י״ג ובסוכה די״ב א׳ בתוספות)  כך האתעדל״ת והתשובה עולה למעלה מעלה לבחי׳ ישת חשך סתרו ונמשך משם להיות מוריד הגשם המשכת הטפה כו׳. גם י״ל המשל מענין ואד יעלה באופן אחר היינו עד״מ שמתחלה היו האידים דקים מאד ומתגשמים אח״כ ונעשים עב וענן להוריד מטר כמ״כ המשכת הטפה הנ״ל מהמוח ומתגשמת כו׳ ומכל טעמים הנ״ל נקרא המשכה זו בחי׳ מוריד הגשם (ופירוש משיב הרוח ומוריד הגשם יובן ע״ד מ״ש בפ׳ מקץ סד״ה נר חנוכה כו׳ מזוזה מימין כו׳ אך אין אור התורה עולה בשם אור אלא ע״י נר מצוה כו׳ אויר סביב האור כו׳ גורם להאיר אור כו׳. ואויר היינו בחי׳ רוח ע״ש ועיין בזהר הרקיע בפי׳ הזח״א פ׳ בראשית) (דט״ו ע״א) אוירא דיליה לא אתיידע כלל עד כו׳ נהיר נקודא חדא סתימא עילאה ע״ש. וזהו ענין שלהיות מוריד הגשם המשכת התורה ממו״ס הוא ע״י משיב הרוח אוירא דע״ג קרומא כו׳ שבו הדעת דעתיק ועיין באדרא דנשא (קל״ד ב׳) וע׳ בלק״ת ס״פ בראשית ע״פ לא ידון רוחי כו׳ ובזח״א (דל״ז סע״ב דנ״ח א׳) ובזהר הרקיע שם ובזח״ב (דקע״ח סע״ב) אבל ע״י התורה ומצות עץ חיים היא כו׳ משיב הרוח ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש. וזהו א״ת בניך אלא בוניך שישראל בונין וממשיכין תשבע״פ מבחי׳ תשב״כ והכח הזה בהם לפי שהם בוניך ששרשם ג״כ מבחי׳ זיווג גופני שהוא הטפה הנמשכת מפנימית המוחי׳ וכמארז״ל ישראל עלו במחשבה וכבר נתבאר לעיל מהו במחשבה לכן ביכולתם הוא להמשיך המשכה זו מבחי׳ פנימית ח״ס בתשב״כ ותשבע״ פ כנ״ל. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב והנה מורשה ג״כ לשון ירושה. והענין כי יש בחי׳ נשמות הנקראים בנים למקום. וזהו בחי׳ ישראל בחי׳ כי שרית כו׳ ויש נשמות שנקראים עבד וזהו בחי׳ יעקב עבדי. וזהו ענין ברא כרעא דאבוה שבטל ממש כביטול הרגל לגבי ראש ואין לו רצון אחר כלל ופי׳ ברא כרעא היינו נה״י דאו״א מוחין לז״א כו׳. והנה כמו שהרגל נושא הראש עד״מ כך ביכולת בחי׳ ישראל להמשיך יחוד הנ״ל להיות מאירוסין נשואין כו׳ ועמש״ל מזה. אבל הנשמות הנקרא יעקב מקבלים יחוד זה דרך ירושה דכיון שנמשך השפעה זו בבחי׳ מל׳ תשבע״פ מקבלים ג״כ הנשמות דבי״ע הנקרא עבד להיות נקלט ונמשך בכל א׳ אור ה׳ בבחי׳ פנימית הלב ועמ״ש במ״א ע״פ כי הוא יברך הזבח ואח״כ יאכלו הקרואים כו׳. ולכן תגדל השמחה בש״ת בכל ישראל מגדולם עד קטנם כו׳ (הג״ה ועפ״ז יובן ג״כ מה שאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ומבואר בפרש״י שגם ללמוד לא רצה קודם התפלה אלא להתפלל תיכף ובתוס׳ פ״ק דברכות) (דף ה׳ ע״ב) לא ידעתי מנא ליה דאסור בלימוד קודם אבל באמת אין זה משום איסור אלא שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה אם כבר הגיע זמן תפלה והענין דאע״פ שנת׳ שהיחוד הוא בשמ״ע היינו דרך כלל כי כל היו״ט הם כלליים לכל השנה כמ״ש במ״א. אבל דרך פרט נודע בפע״ח שבתפלה דכל יום הוא בחי׳ היחוד דזו״נ שהם בחי׳ תשב״כ ותשבע״פ והיינו ע״י קדימת בחי׳ בכל מאדך בק״ש שזהו המעורר בחי׳ גילוי חופה עליונה כמ״ש על פסוק כי על כל כבוד חופה ויחוד זה מתחדש בכל יום כי בכל יום נעשה האדם בריה חדשה וצ״ל העלאת מ״נ מבירורים דק״נ ע״י מאדך רשפי אש דס״ג כו׳ ועמ״ש ע״פ ואלה שמות בני ישראל מענין ליבון הלכתא וע״פ ששים המה מלכות כו׳ ולכן אם הגיע זמן תפלה ואינו מתפלל וממשיך החופה והיחוד א״כ לימוד התורה שלומד הוא רק מבחי׳ נובלות חש״מ הנמשך בתשב״כ מצד עצמו וממנו לתשבע״פ בבחי׳ קדושין לבד אבל כשהקדים ק״ש ותפלה ונעשה היחוד א״כ עסק התורה שאח״כ יש ונמשך בזה גילוי חש״מ ממש ולא נובלות  לבד. וזהו ענין עוסק בתורה לשמה פי׳ לשם התורה עצמה ברכו בתורה תחלה וכמ״ש במ״א ע״פ כי קולך ערב כו׳ שאז יש עריבות ומתיקות גילוי תענוג העליון המלובש בחש״מ כנודע ועמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ וממש״כ יובן לשם בתוספת ביאור: ה ועפ״ז יובן ענין פ׳ דאליעזר עבד אברהם שנאמר ויאמר העבד הגמיאיני נא מעט מים מכדך שיומשך השפע זו אפי׳ לבחי׳ נשמות הבאים מסטרא דעבד (וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס) (דף רט״ו סע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם וע׳ בזח״א וישב (דקפ״א ב׳) ולעיל פי׳ עבד על תשבע״פ וכמה פנים כו׳ וצ״ל למה נאמר כ״ז גבי רבקה ומה ענין רבקה לזה. אך הענין כי הנה ארז״ל שלע״ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו. והענין כי אברהם הוא חסד ושרשו מחסד דע״י ויצחק הוא בחי׳ גבורה ושרשו מגבורה דע״י ולע״ל יהיו הגבורות גבוהים יותר כמעלת הזהב על הכסף וכמ״ יהיו הלוים כהנים כמ״ש בלק״ת ובלק״א. והטעם לכל זה הוא כי הנה יצחק הוא לשון צחוק כמ״ש צחוק עשה לי אלקים כו׳. פי׳ צחוק הוא בחי׳ התענוג הנולד מדבר חידוש ופלא עד״מ כשעושין צחוק מקניגי שהוא מלחמת ב׳ חיות כדי שישחק המלך כך בחי׳ הבירורים דרפ״ח כאשר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא יהיה מזה בחי׳ צחוק אצלו ית׳ להיות דבר חידוש שבחי׳ הרע דק״נ יתהפך לטוב ויעלה לבחי׳ קדושה. וזהו צחוק עשה לי אלקים דדוקא מבחי׳ שם אלקים המסתיר נמשך הצחוק כאשר אתהפכא חשוכא והסתר זה כו׳. וזהו צחוק עשה לי לשון עבר כל השומע יצחק לי לשון עתיד כי הבירורים הם בשית אלפי שני דהוי עלמא וזהו לשון עבר. אך גילוי התענוג מזה הוא לע״ל כשישלימו כל הבירורים וזהו לשון עתיד. והנה ענין בירור ניצוצות דרפ״ח הנ״ל נק׳ העלאת מ״ן וכל העלאה הוא ע״י בחי׳ גבורות דאו״ח דוקא וכמו ענין בע״ת בחילא יתיר שהוא ע״י צעקת הלב בכל לב ונפש ומאד וכעין ר׳ אליעזר ב״ד שיצתה נשמתו בבכייה וארז״ל יש קונה עולמו שעה א׳ והיא בחי׳ או״ח (משא״כ בחי׳ אברהם זקן בא בימים מדרגא לדרגא כנזכר בזהר על פסוק זה) עד שעולה לבחי׳ גבורה דעתיק מקור כל הגבורות והיא המתלבשת במו״ס שהיא למעלה מבחי׳ מו״ס כי בחי׳ ע״י הוא בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ רק שמתלבשת ויורדת במו״ס כדי להיות שרש הנאצלים כו׳ והנה אברהם הוא בחי׳ אבר מה שהוא בחי׳ המשכת גילוי אלקות מלמעלה למטה בבחי׳ או״י וכמו בחי׳ צדיקים גמורים צדיק שהוא משפיע וממשיך מלמעלה למטה והוא בחי׳ חסד ועכשיו בזה״ג שעדיין לא נתברר כל בחי׳ ק״נ עיקר העבודה היא דוקא בהמשכות אלקות ולכן השוב צ״ל יותר מהרצוא. וכמ״ש לשבת יצרה והיינו כי מבחי׳ הגבורות יש שרש יניקה לחיצונים יותר מבחי׳ החסדים כידוע המאמר דרישי׳ דעשו בעטפוי דיצחק ולכן ארז״ל ובחרת בחיים זו אומנות ובע״כ אתה חי להמשיך האור למטה דוקא. וזהו שעכשיו הכהנים הם העיקר והלוים טפלים להם כמ״ש נתונים המה לאהרן כי השוב הוא העיקר אבל לע״ל שיבוררו כל הבירורים ויזדכך כל העולם ובלע המות לנצח ואין שטן ואין פגע כו׳ אזי אדרבה יהיו הגבורות יותר נעלים מבחי׳ החסדים מטעם הנ״ל דעיקר הצחוק והתענוג העליון הוא דוקא מבחי׳ בירורי הרפ״ח בהתהפכות מדות הנפש הבהמית שזהו בחי׳ העלאתמ מ״ן והוא הדבר חידוש ועמ״ש בענין ציון במשפט תפדה. ולכן יהיו הלוים כהנים ויאמרו ליצחק כי אתה אבינו בחי׳ גבורות דא״ח שהוא בחי׳ בע״ת זהו הגורם עיקר התענוג העליון כו׳ וכענין נקבה תסובב גבר א״ח עט״ב (ועמ״ש בפ׳ תולדות ע״פ אלה תולדות יצחק). וזשארז״ל אם עושין תשובה נגאלין דהא בהא תליא. והנה יצחק ורבקה הם בחי׳ א׳ ששרשחם בגבורה דע״י רק שיצחק בחי׳ מ״ה ורבקה בחי׳ ב״ן ונודע  דכל גילוי הוא מבחי׳ שם ב״ן שהוא בחי׳ מלכות שזהו בחי׳ הגילוי לכן נאמר ברבקה ותרד העינה להתלבש במו״ס ולכן אמר לה העבד הגמיאיני ותורד כדה על ידה כו׳ כמשנת״ל. וגם לגמליך אשאב להריק ברכה ג״כ למטה ע׳ בזח״א וישב (דקפ״א סע״ב) ובמק״מ שם ועמ״ש במ״א בפי׳ אל עליון גומל חסדים טובים. ובמ״א נת׳ דיצחק ורבקה שהם מ״ה וב״ן היינו תשב״כ ותשבע״פ וזה היה ענין שליחות דאליעזר לברר ולהמשיך יחוד זה. ולכן ארז״ל בב״ר חיי שרה פ׳ סמ״ך אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כי תורתן של בנים עכשיו הוא רק מבחי׳ אירוסין נובלות חכמה כו׳ אבל שיחתן של עבדי אבות גרם להמשיך בחי׳ היחוד ממש שהוא בחי׳ נשואין ופנימיות כו׳. וגם עכשיו י״ל בחינה זו דהנה תשרי נק׳ ירח האיתנים שבו נולדו האבות וע״י התשובה בעשי״ת נקראו נש״י עבדי אבות עכ״פ כמאמר אם כבנים אם כעבדים וגם שיש בחי׳ עבד שגבוה מבחי׳ שר כמו שרבי חנינא בן דוסא נק׳ כעבד לפני המלך כו׳ והתפלה נק׳ שיחה כמ״ש תפלה לעני כו׳ ישפוך שיחו וזהו ענין ויצא יצחק לשוח ועמ״ש בד״ה ע״כ יאמרו המושלים גבי עיר סיחון וכבר נת׳ שע״י התפלה בעשי״ת נמשך אח״כ בחי׳ הנשואין והיחוד בשמחת תורה א״כ יפה שיחתן ותפלתן גם של בחי׳ עבדי אבות דהיינו אפי׳ בחי׳ אם כעבדים מה שמשברין לבן בעשי״ת ושופכים שיח לפני ה׳ יותר מתורתן של בנים שהיא רק בחי׳ נובלות חכמה ולכן ניתנו רק ברמיזה אבל ע״י שיחה ותפלה בעשי״ת ממשיכים בחי׳ עצמיות חכמה שלמעלה ולכן נכפלה פרשתו ובאה בביאור רב להורות על גילוי והמשכה מעצמיות חכמה שלמעלה:

וזאת הברכה,  ד׳

והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה׳. (ועיין מזה ברבות בא ספט״ו בגמרא פ״ק דסוטה דף ה׳ ע״א זח״א קי״ו א׳ קפ״א א׳ ח״ב קנ״ו ב׳ קנ״ז א׳ ח״ג ע״ז א׳ ע״ט ב׳ קמ״ה א׳) הנה כתיב כל הנק׳ בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (בישעיה מ״ג ז׳) (ועיין מזה בב״ב דע״ה ב׳ יומא ל״ח א׳ רבות כי תשא ספמ״ו זח״א צ״ו ב׳ רכ״א ח״ב מ״ב ב׳ ח״ג רכ״ה א׳ רכ״ח א׳) פי׳ שכדי להיות נקרא בשמי וכמ״ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ירד ונשתלשל בבחי׳ בי״ע להיות לו גם בחי׳ המעשה. והנה ראש חודש אע״פ שמותר בעשיית מלאכה מ״מ אינו נקרא בלשון הפסוק יום המעשה וכמ״ש מחר חודש וגו׳ ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה (בשמואל א׳ סימן כ׳ י״ט) (וע״ש בת״י ובפרש״י והרד״ק) והענין כי ששת ימי המעשה נק׳ ששת ימי בראשית לפי שנמשכו מבחי׳ ראשית זו חכמה וכמ״ש כולם בחכמה עשית וכמאמר עושה בראשית והמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ותכלית ירידת החכמה בשתת ימי המעשה ול״ט מלאכות החורש הזורע כו׳ הוא לצורך עלייה שיתעלו כל בחי׳ המעשה ג״כ לקשרם בה׳ אחד שהמלאכות הם לצורך האדם וחיותו וקיומו וכאשר האדם נושא את נפשו בתפלתו לה׳ אחד בק״ש ואהבת כו׳ ובתפלה ברוך אתה כו׳ הרי גם כל כחות החיונית שבמלאכות שמהם חיותו וקיומו מתעלים עמו ונכללים באחד כי בהם ועל ידם ניתן הככח לאדם להעלות ולקשר נפשו באלהים חיים בק״ש ותפלה (והעלאה זו היא ע״י החכמה שהיא בחינת ביטול ולכן ע״י החכמה יוכל להיות ביטול היש וזהו שהששת ימי המעשה נק׳ ששת ימי בראשית שהוא בחי׳ חכמה שבכח החכמה הנמשך בהמדות יומשך להיות ביטול היש ועיין בזח״א בראשית) (דל״א סע״א) אינון שיתא יומין נפקין מן בראשית וע״ש במק״מ הטעם שהחכמה נק׳ ראשית ועמ״ש במ״א  גבי ענין יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית והנה ששת ימי המעשה הם בחינת המשכות מלמעלה למטה והשתלשלות אור א״ס ב״ה להתלבש בבי״ע להיות כח המעשה (ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב ומ״ש בד״ה בחודש השלישי גבי כל כל שבח מעשה ידיך) משא״כ השבת הוא בחי׳ העלאה ממטה למעלה בבחי׳ ענג וכמ״ש אז תתענג על ה׳ וכמאמר ישמחו במלכותך ישבעו ויתענגו מטובך כו׳ (עיין בהרמ״ז ר״פ פקודי) (דף ר״כ ע״ב) גבי ולכן שבת נקרא טוב להודות וכמארז״ל אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו כו׳ [ועמ״ש בד״ה וכל בניך] וכמ״ש בזח״א ויחי (דרל״ט) משל למלכא דהוה יתיב בכורסייא וכתרא דמלכותא עליה אקרי מלך עילאה. כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי כך קב״ה כו׳ ע״ש והיינו שבימות החול כשמתלבש בבי״ע נק׳ מלך זוטא משא״כ בשבת הוא בחי׳ התגלות ענג ה׳ ומעין עולם הבא תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה ובחינת קיבול שכרן. אבל בימות החול הוא לעשותם. ולכן כתיב בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור כי דבור הוא לשון הנהגה והמשכה מלמעלה למטה וכמ״ש וידבר הוי׳ אל משה לאמר וזהו בימות החול שהוא בחי׳ התשלשלות והמשכה מלמעלה למלטה להתלבש גם בבחי׳ עשייה גשמיות וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים אפילו בעולם עשייה וכמ״ש אף עשיתיו משא״כ בשבת ודבר דבר שהדבור חוזר למקורו ושרשו למעלה [ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל עד]: קיצור. ששת ימי המעשה הם ששה מדות עליונות והם בבחי׳ המשכה והשתלשלות להתלבש בבי״ע כמ״ש אף עשיתיו והירידה לצורך עלייה וביטול היש ולכן נקראים ימי בראשית היא בחי׳ חכמה דבחכמה הוא הבירור ובשבת הוא העלייה מבחי׳ עשייה עד לבחינת העונג ויתענגו מטובך ולכן נאמר בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר: ב אך אין דבר שירד למטה עולה למעלה עד שנותנים לו כח ועוז מלמעלה להעלותו וע״ז נתקן ענין קבלת שבת לכה דודי שיהא הארה מלמעלה לקראת כלה היא כנסת ישראל כדי שפני שבת נקבלה וזהו משכני אחריך נרוצה שבכל ימות החול הוא בחינת אחריך וצריך להיות משכני כדי שנרוצה ועד״ז הוא ענין כל שיר השירים ליתן כח ועוז לכנסת ישראל כו׳ אך מי שטרח בערב שבת וכו׳ וצריך להיות בכל יום מעין העלאת שבת והוא ענין העלאה שבתפלה מויברך דוד עד ש״ע שכל הענינים המדוברים שם מדברים בענין העלאה ממטה למעלה להתכלל באור ה׳ ובברכת יוצר איך המלאכים מקדישים והאופנים ברעש גדול כו׳ והרעש הוא ענין תשוקתם וחפצם בכלות הנפש אך השרפים עומדים מפני שבחי׳ התכללות וביטול זה הוא הנתפס במהותם ועצמותם אבל האופנים הם במדרגה שלמטה מהם רק שהם משיגים בהיות בחי׳ התכללות רחוק מהם שהוא קדוש ומובדל כו׳ ואינו בגדר עלמין לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב כו׳ ואי לזאת כל חפצם וכל ישעם שתכלה אליו נפשם מה שלמעלה מיכולתם ולכן הרעש גדול וכן כל הענינים שמויברך דוד עד ש״ע הכל הוא בחי׳ העלאה ממטה למעלה בק״ש שימסור נפשו באחד ואהבת וגו׳ עד שמונה עשרה שאומרים ברוך אתה שהוא בחי׳ המשכה מלמעלה למטה שיהיה בחי׳ גילוי הוי׳ וכמ״ש ברוך הוי׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם פי׳ מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא דהיינו שיהיה גילוי בחי׳ ההעלם מה שלמעלה מגדר עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה בחי׳ אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אז ישיר משה ובני ישראל) ועיקר הגלוי הוא בכל יום על ידי מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם  שהם כולם המשכת גילוי ההעלם כמ״ש במ״א אך ההפרש שבין העלאה שבשבת להעלאה שבחול שבשעת תפלה כי אינו דומה בן כפר שראה את המלך לבן כרך שראה כו׳ והענין כי הנה והאופנים ברעש גדול כו׳ על ידי השגתם בחי׳ קדוש ומובדל למעלה מבחי׳ סובב וממלא כל עלמין הוא דומה לבן כפר שראה עד״מ שביטולו מפני המלך מחמת חידוש רוממותו למעלה מגדר השגתו וזהו בחי׳ ימי החול מה שאין כן בשבת הוא בחי׳ התגלות ענג העליון ישמחו במלכותך ישבעו ויתענגו מטובך אז הוא דומה לבן כרך עד״מ שאין חידוש בעיניו רוממות המלך אלא מתענג ונהנה מזיו יקר תפארת גדולתו ועל זה אמרו שמש בשבת צדקה לעניים והענין כדכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה כי שמש ומגן הוי׳ הוא המרפא בחי׳ רופא חולים ולכן הוא צדקה לעניים דלית לון מגרמייהו כלום. וביאור הדבר כי הנה כל ימות החול כנסת ישר אל הוא בבחי׳ חולת אהבה כמ״ש סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני והיינו מפני שהיא בבחי׳ עני דלית ליה מגרמיה כלום ונכספה וגם כלתה נפשה לעלות אל דודה להתכלל באור ה׳ אין סוף ב״ה שהוא למעלה מגדר ממלא וסובב ואהבה בכלות הנפש כזו הוא בחי׳ חולה מפני תוחלת ממושכה אשר תמיד נכספה וגם כלתה ולא תגיע לזה כל ימי חייה ולכן נקראו תלמידי חכמים בעולם הזה קצירי ומריעי מפני שתלמידי חכמים הם המקבלים מבחי׳ חכמה שרואין את הנולד מאין ליש ורואין שכל השתלשלות של בחי׳ יש הוא היפוך מבחי׳ אין לזאת תכלה נפשם בבחי׳ חולת אהבה להשתפך נפשם ממש (בלק״ת פרשה וירא פי׳ חולה הוא כשחסר ממנו שער החמשים יש לפרש כי שער החמשים דבינה הוא המחבר חכמה שהיא אין עם הבינה שנקרא יש דהיינו להמשיך הביטול דחכמה גם בבחי׳ היש כמ״ש בביאור ע״פ וספרתם לכם. והנה באצילות הוא חיבור חכמה ובינה בבחי׳ תרין רעין. אבל בבריאה אין מאיר בחינת חכמה עילאה רק בחי׳ הבינה ועל כן הבריאה בחי׳ יש. ולזאת בימות החול שהמל׳ יורדת לבי״ע על כן היא בבחי׳ חולת אהבה מזה שבחי׳ יש הוא היפוך האין. ובשבת הוא בחי׳ מרפא כי עולה באצילות חיבור האין ביש כו׳) וכך צריך האדם לעורר אהבה זו בתפלה כדכתיב חלו נא פני אל ופי׳ חלו כמ״ש ויחל משה מלמד שהחלה כו׳ והוא בחי׳ והאופנים כו׳ ברעש גדול כו׳ אבל בשבת הוא בחי׳ רופא חולים כי שמש צדקה ומרפא בכנפיה כי ישבעו ויתענגו מטובך ואז תתענג על ה׳ ולכן שמש בשבת צדקה לעניים דלית להון מגרמייהו אשר נכספה וגם כלתה נפשם כי השמש מרפא (ועמ״ש בד״ה תקעו בחודש בענין לעתיד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה) הוא בחינת שמש ומגן הוי׳ אור אין סוף ב״ה בחי׳ חכמה עילאה אשר הארתה ירדה ונתלבשה בבי״ע בששת ימי החול ובשבת חוזרת ועולה למקורה ושרשה וכמ״ש ושמרתם את השבת כי קדש היא וגו׳ (עמ״ש מזה בד״ה שבת שבתון): קיצור. ענין קבלת שבת ומי שטרח בע״ש והוא ענין ההעלאה שבפסוד״ז וק״ש ושמו״ע בא״י המשכה. וההפרש שבין ההעלאה דחול ובין ההעלאה דשבת כמו בן כפר שראה את המלך לגבי בן כרך וענין שמש צדקה ומרפא: ג וכל זה הוא בחי׳ שבת נגד ימות החול אך בחי׳ ראש חודש הוא ענין אחר שהרי מותר בעשיית מלאכה ואעפ״כ אינו נחשב מששת ימי המעשה. והנה כתיב כה אמר ה׳ שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח שיום החודש אינו בכלל ימי המעשה להיות סגור בו השער. והענין יובן על דרך משל ומבשרי אחזה אלוה שהדבור  מקבל מב׳ בחינות שלפעמים מקבל מבחי׳ המדות שלפי שאוהב את הדבר מדבר עבורו או מפני שכועס כו׳ ולפעמים מקבל מבחי׳ השכל וההבנה שמדבר מה שמבין בשכלו. כך עד״מ יובן למעלה למשכיל כי הנה אף על פי שלא מחשבותי מחשבותיכם כו׳ אף על פי כן נאמר למעלה בחי׳ דבור ודבר הוי׳ שהיא בחי׳ עלמא דאתגלי והוא מקו בחי׳ כנסת ישראל ולפעמים אשר כנסת ישראל מקבלת בחי׳ זו מבחינת המדות דהיינו בחי׳ אהבה מסותרת בכל ששת ימי החול אחר התפלה להיות סור מרע ועשה טוב בקש שלום מחמת אהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל ופי׳ בקש שלום להיות התקשרות שני הפרים שכל מה שלמעלה מעלה הוא בחי׳ אין וכל מה שלמטה מטה הוא בחי׳ יש כו׳ מה שאין כן בראש חודש היא מקבלת מבחי׳ השכל וההבנה שאז הוא שעת הושר למעלה להמשיך לו ההשכלה וההבנה בהתחדשות מעשה בראשית מאין ליש ולהיות האהבה בבחי׳ ביטול וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך וכתיב ואשים דברי בפיך דברי ממש (ועמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בני ישראל ובד״ה בחודש השלישי) ובחינה זו נק׳ שער החצר הפנימית הפונה קדים מקדם למעשה בראשית (כי מעשה בראשית היינו בחי׳ החכמה כמו שמתלבשת בהמדות כשמ״ל בפי׳ ששת ימי בראשית. מה שאין כן בראש חודש מקבל הדבור מבחינת החכמה עצמה ואינו דומה בחי׳ החכמה המלובשת במדות שהיא בתוכם בהעלם לבחי׳ גילוי החכמה עצמה שהיא רמה ונשגבה למעלה מעלה מן המדות כמ״ש מזה בד״ה באתי לגני. ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים אל משה כו׳ וארא אל אברהם כו׳ שעל בחינה זו נאמר ושמי הוי׳ לא נודעתי להם ועמ״ש עוד מענין הפונה קדים בד״ה ויקהל משה וע׳ בזח״א פ׳ נח דע״ה ב׳) והוא ענין מחדש חדשים מקור ההתחדשות וכנסת ישראל מתעלית בבחי׳ זו שביום החודש יפתח כמו ביום השבת אך לפי שהוא בחי׳ דבור ודבר ה׳ בחינת עלמא דאתגליא שהיא עצמה המתחדשת לכן מותר בעשיית מלאכה ברא חודש אבל אינו נחשב מכלל ימי המעשה לפי שהיא נתעלית למקורם וראשיתם (ועיין עוד בסש״ב ח״א פט״ז בענין מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה כו׳ גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי׳ המעשה כו׳ ע״ש. ועוד דוגמא לדבר ממשארז״ל רפ״ו דברכו ת בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים הרי מצינו שא״צ לבחי׳ המעשה אף שמותר בעשיית מלאכה וכמ״ש מזה במ״א בד״ה מקושש עצים): קיצור. והנה שבת הוא שהדבור חוזר למקומו אבל ר״ח הוא בחינת דבור ולכן מותר בעשיית מלאכה ואעפ״כ אינו נקרא יום המעשה לפי שבר״ח מקבל הדבור מקדם למעשה בראשית: ד והנה כ״ז הוא בחי׳ שבת וחודש. שאחר יומין דחול אך והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו דהיינו חדשו של חודש ושבתו של שבת אז יבוא כל בשר וגו׳. וביאור הענין כי הנה שבת שאחר ששת ימי המעשה הוא כי בו שבת מכל מלאכתו והוא עד״מ כאדם הממשיך שכלו ומורידו בתחבולות מעשיו כמו בענין הכתיבה שמתחכם איך לכתוב ואחר שכותב חוזר שלו למקורו ושרשו כך הענין כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ שירדה ונשתלשלה הארת חכמתו ית׳ אפילו בעשייה גשמיות וכמ״ש כולם בחכמה עשית אך ביום השבת חוזר למנוחתו ולמקורו העליון אבל שבתו של שבת הוא שגם יום השבת נחשב אצלו כימי החול שהוא בחינה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות להיות נמשך זיו והארה ממנו  לחיות העולמות ולקיומם שא״כ היו העולמות בטלים והיו כלא היו שהוא למעלה מעלה מגדר סובב וממלא כו׳ (ועמ״ש בד״ה שבת שבתון ובד״ה האזינו השמים ועד״ז יש להבין קצת ענין שבת בשבתו. ועמ״ש בד״ה מים רבים בפ׳ נח ובמשנה ספ״ב דעדיות פי׳ מדי שבת בשבתו מפסח עד העצרת והיינו לפי שבחג השבועות התגלות שער החמשים התגלות הכתר כמ״ש במ״א) וכן חדשו של חודש מקור ראשית ההתחדשות כנ״ל אך גילוי בחינות אלו בימות המשיח שנאמר עליו הנה ישכיל עבדי ירום ונשאוגבה מאד (בישעיה סי׳ נ״ב) (עיין זח״א וישב דקפ״א ע״ב ח״ג רמ״ו ב׳) שאז יתנוצץ אור וגילוי א״ס ב״ה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות ואזי יבא כל בשר להשתחוות וגו׳ כי הנה ענין כל בשר הוא יסוד האש כי בחי׳ החי הוא יסוד האש ולכן נקרא פני אריה פני שור כו׳ מראיהם כגחלי אש מפני שהם שרפים כיסוד האש ולכן אמרו בגמרא עם הארץ אסור לאכול בשר כי תכלית אכילת האדם שאוכל המאכל ונהפך לדם ונעשה בשר כבשרו שעי״ז יש להמאכל כח להתעלות בעילוי האדם וכאשר האדם נושא את נפשו לה׳ הרי גם כח המאכל כלול בו ומתעלה עמו ג״כ לפי שנעשה ג״כ בחי׳ אדם. והנה ת״ח הם בחי׳ קצירי ומריעי שהם בחי׳ חולת אהבה מיסוד האש וצמאון כו׳ מפני שמקבלים מבחי׳ חכמה והשגה שרואין את הנולד מאין ליש ועי״ז תגדל רשפי אש אהבתם כו׳ ולכך רשאים לאכול בשר שהוא מיסוד האש שכאשר נהפך והיה כבשרו נכלל בבחי׳ אדם להעלות ולקשר נפשו בה׳ ברשפי אש האהבה. משא״כ ע״ה שהם מבחי׳ האהבה מסותרת לבד ואין בהם שום התפעלות רשפי אש הנ״ל אין כח הבשר מתעלה עמו ואדרבה גורם להורידו למטה ח״ו (עמ״ש מזה בד״ה כי תצא ובד״ בהעלותך ובד״ה ראשי המטות גבי נדרים סייג לפרישות) והנה כל בשר שהוא יסוד האש יבא ויגיע למדרגת השתחואה וביטול (וי״ל שזהו ענין כל הנקרא בשמי ועיין בפרשב״ם בב״ב) (ע״ה ב׳) בפירוש עתידים צדיקים להיות נקראים על שמו של הקב״ה כשיהיה בחי׳ גילוי שבתו וחדשו כי הנה מה שעכשיו הוא בחי׳ יסוד האש והתפעלות ההרגשה הוא מפני בחי׳ חולת אהבה והאופנים ברעש גדול כו׳ כי רם ונשא מהם התכללות וביטול באא״ס ב״ה מחמת שהם למטה משא״כ כשיהיה בחי׳ גילוי שבתו ודשו שלמעלה מהשתלשלות אז יגיעו ויבואו להשתחוות. וביאור ענין להשתחוות לפני כי הנה בחינת השתחואה גם שהיא בחינת ביטול היא בחי׳ המשכה ג״כ שהיא המשכה מבחי׳ ביטול בחינת מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות (ועיין ברבות פ׳ וירא פנ״ו גבי ונשתחוה ונשובה אליכם) וע״ד זה הוא ענין השתחוואה שבתפלת שמו״ע כמ״ש סד״ השמים כסאי שהוא המשכת ענין הביטול כמאמר ברוך אתה שיהא ברוך ונמשך להיות בבחי׳ אתה בחי׳ גילוי. וזהו להשתחוות לפני כלומר שיהיה בחי׳ פנים הוא בחינת גילוי וכמו צהבו פניו כו׳ והוא ענין יאר ה׳ פניו אליך וגו׳ יאר פניו אתנו סלה וזהו אמר ה׳ שיהיה בחי׳ אמירה והמשכה מלמעלה למטה בגילוי בחי׳ זו:

וזאת הברכה,  ה׳

מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ולא שמחת אויבי לי. הנה בשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת לפני הקב״ה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כמ״ש ברבות בראשית פרשה ח׳ ואח״כ בשעת מתן תורה כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע הודו ואח״כ בשעת חטא העגל שמחו שנמצא כדבריהם שבעוד מ׳ יום אחר מ״ת שהיה פב״פ כו׳ הפך לבם כ״כ. אך בשעת מעשה המשכן ערבה שחחתם לפי שמלאכת  המשכן מכפר על מעשה העגל שלכן היה זהב במשכן לכפר על הזהב שבעגל ולכן אמר דוד על בנין בהמ״ק מזמור שיר חנוכת הבית כו ולא שמחת אויבי לי הם המלאכים שקטרגו והיינו שבנין בהמ״ק הוא ענין אחד עם מעשה המשכן (וכה״ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה״מ סדר הדורות בערך אויב ועיין בגמרא בקדושין) (דף ע״ב) מאי את אויבים בשער כו׳ ועיין בבראשית רבה פנ״ד. ולהבין ענין קטרוג הזה של המלאכים שאמרו מה אנוש כו׳ שאמרו המלאכים שהמה במדרגה עליונה יותר מן האדם. והתשובה היתה שהאדם הוא יותר נעלה. ולביאור זה צריך להבין ענין מלאכים ונשמות כי הנה מצינו שהמלאכים אומרים שירה ולא מצינו כן בנשמות ובאמת גם הנשמות אומרים שירה תמיד שהרי יש להם עליות וירידות תמיד מחיל אל חיל וכמ״ש והיה מדי חודש בחדשו כו׳ ואח״כ חוזרים לג״ע התחתון וחוזרים ומתעלים לג״ע העליון כו׳ וידוע דכל הילוך ועלייה היינו ע״י שיר דוקא כענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר כמבואר בלק״א הגדול. אלא שלא מצינו מפורש כן במקרא. והטעם מפני ששירת המלאכים נשמעת באזני הנביא וכמ״ש ואשמע אחרי קול רעש גדול כו׳ בבחי׳ קול ממש וכמ״ש ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כו׳ ומשמיעים ביראה יחד בקול כו׳ והאופנים ברעש גדול כו׳ והיינו לפי שיש להם גופים כמ״ש עושה מלאכיו רוחות. משרתיו אש לוהט דלא קאי על הנשמות שלהם שהנשמות הם בעלי שכל והשגות וכמו נשמת האדם שהיא המשכלת ומשגת ולא שייך לקרוא אותם בשם רוחות ואש לוהט אלא דקאי על הגופים שלהם וכמ״ש הרמב״ן שהמלאכים יש להם גוף מיסוד הרוח הפשוט ומיסוד האש הפשוט ולכן המלאכים תופסים מקום שיש מלאך גדול מלך ת״ק שנ ויש מלאך בשליש העולם כו׳ והיינו הגוף שלהם גדול כ״כ שהוא בחי׳ מקום. ולכן השירה שלהם מתלבשת בחי׳ קול עד שנשמעת לאזני הנביא. משא״כ שירת המלאכים אינן נשמעות לפי שאינן בבחי׳ התלבשות הגוף כלל. ולכן אין השירה מתלבשת בבחי׳ קול רק היא בבחי׳ שכל והשגה ולכן לא דיברו הנביאים ממנה. וכיוצא בזה מצינו לענין ראיה שהמלאכים נראים ונגלים לעיני בשר זכי הראות כמו באברהם ו ירא והנה שלשה כו׳ לפי שיש להם גופים ויכולים להתלבש עד שיתגלו ויתראו משא״כ הנשמות וזהו ענין שאומרים בש״ע וקדושים בכל יום יהללוך סלה שמתחלה אומרים סדר קדושה של המלאכים איך שאומרים קדוש וברוך וימלוך ואח״כ אומרים עוד וקדושים בכל יום כו׳ על הנשמות ואומרים כסדר ממטה למעלה תחלה קדושת המלאכים שהם בבחי׳ מקום וזמן שמאחר שהם בבחי׳ מקום מהלך ת״ק שנ ושליש העולם כו׳ הרי הם ג״כ בבחי׳ זמן שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחינה אחד. ולכן יש להם עת קבוע לומר שיר כידוע משא״כ הנשמות אין להם בחי׳ זמן ומקום אלא בכל יום תמיד יהללוך וגם סלה בלי הפסק: ב אך המלאכים שאמרו מה אנוש כו׳ עם היות שידעו שמעלת ומדרגת הנשמות היא מאד נעלה ממעלתם ומדרגתם כנ״ל עכ״ז הרי הנשמה כמות שהיא היא בלי התלבשות גוף כלל. אך על ירידתה להתלבש בגוף בעוה״ז אמרו מה אנוש כי מצד הגוף מוכן האדם לחטא וע״כ אמרו שתנתן להם התורה שיש להם ג״כ גוף ונפש והגוף רוחני. ותשובת הקב״ה היה שנצרך להיות הנשמה שמפנימית העולמות שהיא מצד עצמה מופשטת מחומר גופני לגמרי ושתרד דוקא בגוף גשמי ממש שעי״ז יהיה דירה בתחתונים משא״כ במלאכים. (ועמ״ש מזה בד״ה וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר כו׳ והבהמ״ק נעשה ג״כ מדברים גשמיים והיה בו גילוי מבחינה שלמעלה מהשתלשלות  ועמ״ש בדבור השני שע״פ מזמור שיר חנוכת) והנה כאשר נבנה בהמ״ק אז נאמר ולא שמחת כו׳ כי הנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהשראת השכינה היתה בתוך ישראל עצמם אלא שאעפ״כ היה צריך לבנות בית מעצים ואבנים כדי שעי״ז יהיה גילוי השכינה בישראל וכן עכשיו משחרב בהמ״ק נתפשטה הקדושה בכל בהכ״נ ובהמ״ד וכמ״ש ואהי להם למקדש מעט כו׳. ולהבין זה צריך להבין ענין השראת השכינה מה היא והנה אנו אומרים ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך. וצריך להבין מהו ולהשתחוות. ולמה אין אנו יכולים בשלמא לעלות ולראות א״א מפני היד כו׳ אבל ההשתחואה אפשר להיות בכל מקום לפניו ית׳ כמו ואנחנו כורעים ומשתחוים כו׳. ולמה צריך לזה בהמ״ק דוקא. אך הנה יש שני בחינות בהשתחוואה כי הנה ענין ההשתחוואה הוא שמבטל ומכניע א״ע לפניו ית׳ כמו שמבטל א״ע לפני המלך ומקבל עליו לעבדו ולשמועו בקולו. והנה יש השתחוואה בבחי׳ חיצוניות שמכניע את הגוף שלא ימרוד אבל עיקר רצון ופנימית הנפש אינה מבוטלת שאעפ״כ הוא דבר בפ״ע ויש לו רצון אחר ומחשבה אחרת בפ״ע זולת ענין ההכנעה. משא״כ בחי׳ ההשתחוואה בבחי׳ פנימי׳ הוא בחי׳ בטל רצונך מפני רצונו שאין לו רצון וחפץ אחר כלל וכמו ברא כרעא כו׳ שהרגל היא בטלה ממש כו׳ והוא השתחוואות הנפש והשתחוואה זו היו מקבלים ישראל ע״י ראיה שלש רגלים בשנה בבהמ״ק ששם היה גילוי שכינה פי׳ שכינה מה ששוכן בתחתונים בבחי׳ גילוי (וקב״ה קדוש ומובדל כו׳) שעי״ז כל הנשמות מתבטלים כנר בפני האבוקה פי׳ כשדולקת אבוקה גדולה מאד אזי כל נר יחידי הדולק בסמוך לה הולך אורו ונכלל באור האבוקה והיו לאחדים ממש. וזהו ולא יראו פני ריקם כדרך שבא לראות שהיה ראיה והתגלות פנימית וכתיב פני היינו בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע בחינת יחוד קוב״ה ושכי נתיה ועוד שכל אחד ואחד מישראל לפום שיעורא דיליה היה מקבל גילוי זה כשהיו עולין לרגל שכולן חייבין בראיה לכך נאמר פני הוי׳ לשון רבים שלכל אחד היה הגילוי לפי ערכו ועיקר הראיה היא ההשתחוואה שהיה משתחווה ויוצא (אלא דכתיב ולא יראו פני ריקם) ומשלש רגלים אלו היה מקבל בחי׳ השתחוואה להיות כל השנה בחי׳ ביטול זה כי מכל רגל ויו״ט היה נמשך הביטול עד הרגל הבא אחריו. ומשחרב בהמ״ק הגם שאין אנו יכולים להשתחוות עכ״פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט בהכ״נ ובהמ״ד והיינו בשעת התפלה שאז האדם מדבק א״ע לקונו ורוצה לבטל א״ע נגד המלך מלכו של עולם כל חד לפום שיעורא דיליה יש בבחי׳ חיצוניות מצד ההכרח שמכריח א״ע כו׳ ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ״נ כו׳ שע״י התפשטות השראת השכינה אשר שם (ולכן אכל בי עשרה שכינתא שריא ואומרים דבר שבקדושה כשיש עשרה שע״י קיבוץ עשרה שורה כנס״י דלעילא שהוא בחי׳ כניסות וקיבוץ הנשמות ומקורם) נעשה בחי׳ השתחואה וביטול כנר בפני האבוקה. והנה ביטול זה הוא בנשמות דוקא שהם מיוחדים ממש כנר באבוקה שנפרד מן הפתילה ונכלל שהרי השכינה היא כנס״י מקור נש״י בנים אתם לה׳ אלקיכם ברא כרעא דאבוה כו׳ משא״כ המלאכים הם בחי׳ נפרדים שהרי הם מתלבשים בבחי׳ כלים המגבילים וכ״ש כשיורדים למטה הרי היו הנפילים כו׳: ג והנה כדי להיות השראת השכינה בבהמ״ק ה׳ אמר לשכון כו׳ הקדים דוד ושלמה ענין חנוכת הבית. וענין חנוכה זו הוא מלשון חינוך כמו חנוך לנער ע״פ דרכו שכשמחנכין אותו ללימוד אין מחנכין אותו בלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו  באיזה תוספת כמו איזה התקרבות או איזה מתנה וכך הענין בחנוכת בהמ״ק ומשכן היה דבר נוסף על התמידים שני כבשים כהלכתם שבמשכן התנדבו הנשיאים פר בן בקר כו׳ ולזבח השלמים כו׳ ובבהמ״ק ויזבח שלמה מאה ועשרים אלף צאן כו׳ והוא ענין תוספת אורות עליונים שירדו בגילוי השכינה שלא השכינה בלבד ירדה אלא עם תוספת אורות עליונים שירדו עמה ועיין מזה סד״ה זאת חנוכת המזבח ובד״ה בכ״ה בכסלו. והנה פרשת הנשיאים מפורש בתורה קרבן של כל נשיא ונשיא זה קרבן נחשון זה קרבן נתנאל כו׳ ובכולם כתיב מה היו קרבנותיו עם היות שכולם הקריבו בענין אחד והל״ל כן עשה נתנאל כו׳ וכן עשה כו׳ ולמה צריך לכפול י״ב פעמים את הקרבנות שהיו שוים אלא הענין שנכתב לדורות שגלוי וידוע היה לפניו שעתיד בהמ״ק ליחרב וצריך להיות ונשלמה פרים שפתינו וכמארז״ל כל העוסק בתורת עולה כו׳ וכמו שקורין בחנוכה ענין קרבנות הנשיאים לפי שבחנוכה היתה ג״כ חנוכת המזבח שהעובדי כוכבים פרצו י״ג פרצות וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום הוצרכו לחינוך לחזור הקדושה ליושנה שבשעת פרצות העובדי כוכבים נסתלקה וע״י קריאת התורה פרשת הנשיאים ממשיכים להיות השראת השכינה כנודע מענין קורא בתורה ולכן נכפלו הקרבנות י״ב פעמים לכל הי״ב שבטים להמשיך הביטול כנר בפני האבוקה שיש י״ב אבוקות כנגד י״ב שבטים שכל שבט הוא ענין אבוקה בפ״ע (ועד״ז בקי״ס נקרע הים לי״ב גזרים בכדי שכל שבט ושבט במסילתו יכוון כל חד לפום שיעורא דיליה כמ״ש בבמ״א וע״ש ברבות פ׳ נשא אמרו בקרבנות הנשיאים על קרבן של כל נשיא ענין וכוונה בפני עצמה ע״ש באריכות גדול). והנה פי׳ מזמור שיר דהוא כפל לשון. אך הנה יש הפרש בין מזמור לשיר שהזמר והנגון שמזמר בכלי זמר בנבל וכנור כו׳ נקרא הניגון ההוא קול זמרה מצד שהוא הקול זמרה היוצא מן הכלי זמר. ושיר הוא בפה הקול היוצא מהפה שאינו מלובש בכלי. וזהו מזמור שיר פי׳ מזמור הוא שירת המלאכים העומדים ברומו של עולם שהם מחיצוניות העולמות שהם בבחי׳ חומר וצורה אור וכלי שהשיר שלהן שמזמרים ומשבחים ומפארים את שם כבוד מלכותו ית׳ בתודה וקול זמרה נקרא בחי׳ מזמור מצד שהוא הזמר המלובש בהכלי שהם בבחי׳ חומר וצורה ולכך לא ימצא בהם ב חי׳ הביטול האמיתי להכלל במקורו כנר בפני האבוקה שהכלי שלהם מעכב ולזאת גם הביטול שלהם נרגש בקול ורעש גדול הכל מסיבת הכלי ובשיר הוא בחי׳ השיר של הנשמות שבג״ע שיוצאין בשיר ונמשכין בשיר בביטול האמיתי כביטול הנר בפני אבוקה מצד שאינם מלובשים בחומר וכלי כנ״ל ולכך נק׳ השיר שלהם בחי׳ שיר מצד שאינו מלובש בכלי כי אין להם חומריות וכלים כנ״ל (ועמ״ש ע״פ שיר השירים וע״פ ובלילה שירה עמי בד״ה ויהי מקץ. ועיין בזח״א ויצא) (קמ״ח ב׳) בענין ההפרש בין שיר הלוים לבחי׳ וחסידיך ירננו דכהנים שהיא בחי׳ עליונה יותר. ועד״ז יובן מעלת בחי׳ שיר על בחי׳ מזמור. גם בפרדס בעה״כ ערך שיר פי׳ כי שיר הוא בחכמה אך הנה במקדש היה גילוי שכינה מקור הנשמות והמלאכים כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים וגו׳. לכך נאמר בחנוכת הבית מזמור שיר שהיה מתגלה שם שניהם בחינת המזמור של המלאכים והשיר של הנשמות מצד שמקור כולם הוא גילוי שכינה ב״ה שנתגלה במקדש כנ״ל וכן היה למטה במקדש בשיר של הלוים שנתחלקו לב׳ חלקים מהם היו המשוררים בפה ומהם המזמרים בכלי וכדאיתא פלוגתא בגמרא אם עיקר שירה בפה או כלי כו׳ יעו״ש. ומ״ש לפעמי׳ להיפוך שיר מזמור לבני קרח כו׳ היינו בהיות המזמור הוא בחיצוניות המלובש בכלי והשיר בפנימית שבלתי כלי ולכך כשמצטרכים להתחבר  יחד הוא בב׳ פנים או שהעליון יורד למטה או התחתון מתעלה למעלה ולכך כשנאמר מזמור שיר הוא בחי׳ ההעלאה של המזמור ליכלל בהשיר ולהתחבר בו. ושיר מזמור הוא כשהעליון השיר יורד למטה להתחבר אליו (ובזח״ג ר״פ אחרי) (דנ״ח ע״ב) מאי שיר מזמור כו׳ שיר דאיהו כפול כו׳. וכן מזמור שיר ליום השבת. ופי׳ במק״מ שם בשם הרח״ו דפי׳ שיר דאיהו כפול היינו יחוד זו״נ וע״ש ס״פ (דע״ט ב׳) מענין מזמור שיר ליום השבת ובמק״מ שם דהמזמור שיר הוא כמ״ש במשנה סוף תמיד ליום שכולו שבת כו׳ ואליו מזמרים בחי׳ מזמור שיר והבן ועד״ז הוא ענין מזמור שיר דחנוכת הבית כו׳ גם מזמור הוא לשון זמר והתחלקות כמ״ש וכרמך לא תזמור שהוא לשון פירוד והתחלקות של הניגון שנחתך לחלקים קטנים בתוך הכלי זמר משא״כ השיר וכמ״כ הוא למעלה. ופי׳ כי דליתני שהטעם לכל זה הוא יתרון ומעלות הנשמות על המלאכים ויתרון הזה הוא נרמז במלת דליתני שיש בו ג׳ פירושים. הא׳ מלשון התרוממות והתנשאות בבחי׳ למעלה מעלה. והב׳ מלשון דלות ועניות. והג׳ מלשון דלה דלה לשון שאיבה וכל הג׳ פירושים הם אמת והם ג׳ מעלות שיש לנשמה על המלאכים. הא׳ מלשון התרוממות והתנשאו ת כי הנשמה היא רמה ונשאה במקורה למעלה שהיא מבחינת פנימית משא״כ המלאכים כו׳ ולזאת השתחוואת הנשמה וביטולה במקורה הוא ביתר שאת כנר בפני האבוקה ממש. והב׳ מלשון דלות ועניות דהיינו שהנשמה היא ערומה בלי לבוש שאין לה התלבשות גוף וכלי המגביל כלל משא״כ המלאכים שיש להם גופים שהן רוחות ואש לוהט. והג׳ מלשון שאיבה שהנשמות נשאבו ממקור חוצבם מבחינת חכמה ותמלא כדה כד מן ים החכמה כ״ד ספרי דאורייתא והיינו שיסודתה בהררי קדש היא חכמה עילאה מקור התורה שהתורה נשאבה משם כד מן הים וכמ״ש ותורה שם בישראל וכתיב וזאת לפנים בישראל ואין זאת אלא תורה שהיא מושרשת בנש״י במקורם ובפנימיותם ולזאת ראויים הם להשראת השכינה ולקבלת התורה יותר מהמלאכים:

וזאת הברכה,  ו׳

מזמור שיר חנכת הבית לדוד. להבין הטעם שעושים משתה ושמחה בחנוכת הבית הנה יש ג׳ בחי׳ מזון ולבושים ובתים. מזון הוא חיות פנימי לגוף האדם שנעשה פנימית וחיות לו ע״י הכרס והקיבה שהם מבשלים את המזון והמובחר עולה למוח ונעשה פנימית וחיות למוחין ואברים שמחזק את כל אבריו. ולבושין הם מקיפים על האדם שמקיפו ומלבישו ומציל אותו מקור וחום לבד ואין נעשה פנימית וחיות כמו המזון אך הוא מקיף עליו ממש. בתים הם ג״כ מקיפים על האדם רק לא כמו הלבושים שהם עליו ממש. משא״כ הבתים הן מרוחקים מן האדם בתכלית. והנה אנו רואים שהמזון נקנה יותר בזול מן הלבושים ולבושים יותר בזול מן הבתים. ולכאורה היה נצרך להיות בהפך שהמזון הוא פנימי וחיות לו שנכלל ונתבטל עמו והיו לאחדים ממש וחיות נפשו שא״א לחיות כלל בלי מזון והיה נצרך להיות ביוקר מלבושים שהם אינם חיות לו רק מקיפים עליו. וכן לבושים נגד הבתים ג״כ כמו ערך המזון לנגד הלבושים (אך הטעם ע״פ פשוט הוא מפני שהמזון אינו מתקיים הרבה שתיכף אחר שיעור עיכול המזון חוזר ונעשה רעב. משא״כ הלבושים הם מתקיימים לערך שנה ויותר והבתים הם יותר מתקיימים גם מן הלבושים ולכן הבתים דמיהם יקרים מן הלבושים מפני שהם מתקיימים יותר וכן הלבושים יקרים מן המזון כנ״ל). אך באמת שרש  ג׳ בחי׳ הנ״ל למעלה הבתים שרשם למעלה יותר גבוהים מן הלבושים והלבושים מן המזון כנודע שכל שנפל למטה במדרגה שרשו מבחי׳ ומדרגה יותר גבוה. והענין כי הנה ג׳ מדרגות הללו יש בבחי׳ עולם שנה נפש בבריאת העולמות וגם בתורה ומצות כי הנה נודע שיש בחי׳ ממכ״ע ובחי׳ סוכ״ע ממכ״ע הוא כח הפועל בנפעל שבחי׳ מל׳ דאצילות מחיה עולמות בי״ע אזי מתלבשת ממש בבי״ע בבחי׳ פנימיות וחיות כמו הנפש המחיה את הגוף בכל פרטי אופני הגוף כח הראיה שמיעה ריח דיבור בראש וידים והלב והכרס והקיבה והרגלים כפי סדר ההשתלשלות וכמו כן למעלה בחי׳ מל׳ דאצילות שמתלבשת בבי״ע להחיות העולמות הוא ג״כ בבחינת פנימיות החיות בכל פרטי ההשתלשלות וזהו כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע כו׳ גבורותיו שנקראו גבורות וצמצומים להתהוות עולמות נפרדים בהתחלקות לכמה פרטים עד אין קץ. ולכן נקרא ממכ״ע שהוא בבחי׳ חיות פנימי כח הפועל בנפעל כו׳. ובחי׳ סוכ״ע הוא שאינו מתלבש בתוך עלמין כלל בבחינת פנימי רק סובב ומקיף עליהם כמ״ש בסש״ב להחיותן שעיקר החיות הוא בבחי׳ מקיף שלמעלה מי״ס דאצילות שהם מתלבשים בתוך י״ס דבי״ע חסד דאצילות בחסד דבריאה כנ״ל ונקר א כתר עליון (וזהו כל אשר חפץ ה׳ עשה שעיקר ההתהוות הוא מבחי׳ חפץ ה׳ ורצונו העליון וכמשנ״ת בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות שבכל נברא יש המשכת החיות מבחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע ושעיקר ההתהוות הוא מבחי׳ סוכ״ע ע״ש) אך יש בכתר ב׳ בחי׳ היינו בחי׳ התחתונה שבמאציל וראש וראשון לנאצלים כנודע שכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. וכנודע שכל דבר הממוצע צריך להיות כלול משניהם וכמ״ש בע״ח (שמ״א פ״ג). והנה ראש וראשון לנאצלים הוא הנקרא א״א שהוא מקור שממנו נמשכים התהוות עשר תיקונין י״ס דאצילות בבחי׳ השתלשלות חד אריך כו׳ משא״כ א״א עצמו הוא מקיף סוכ״ע בהשוואה אחת. אמנם בחי׳ התחתונה שבמאציל הוא הנקרא עתיק מלשון המעתיק הרים שאין ערוך כלל לי״ס הנאצלים ואין שייך לקרוא אף בשם מקיף שכל מקיף הוא שיש לו איזה שייכות רק נקרא מקיף דמקיף כו׳ וזהו כמו בית שאינו בחי׳ מקיף הסמוך וקרוב לגוף כמו הלבוש רק הוא מקיף רחוק מגוף האדם והיינו כמו בחי׳ מקיף למקיף (ועמ״ש סד״ה השמים כסאי בענין איזה בית אשר תבנו לי. ועמ״ש בפ׳ פנחס סד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי בענין הטעם שאין הקרבנות נוהגין אלא בפני הבית ע״ש) והנה נגד ג׳ בחינות הנ״ל נשתלשלו למטה ג׳ בחי׳ מזון ולבושים והיכלות וכל דבר היותר גבוה ירידתו והתלבשותו למטה ביותר. והנה מזון שהוא חיות פנימי נמשך מבחי׳ ממכ״ע ולכן יש כמה טעמים וכמה גוונין כמו מר מתוק כו׳ ורבוי התחלקות פרטי המאכלים היינו שכל התכללות הי״ס חסד שבחסד גבורה שבגבורה כו׳ ולכן המזון יש לו כליון מאור פנימי המלובש ומוגבל בכלים כו׳ (ועמ״ש בד״ה המגיד מראשית אחרית בענין שארה כסותה כו׳ דבחי׳ שארה שהוא המזון נמשך משם אלקים דהיינו מבחי׳ הכלים כו׳ ע״ש) ולכן הם למטה מתאחדים לאחדים עם האדם בחיות פנימי לפי ששרשו בבחי׳ ממלא כל עלמין כח הפועל כו׳. ולכן הם יותר בזול ואינם הכרחים כ״כ במיני מטעמים שאפשר בפת חריבה כו׳. שיכולים לחיות מפת במלח וגם יכולים לאכול מיני מטעמים מפני ששרשו מבחי׳ כח הפועל כו׳ שהוא מבחי׳ גבול וכלי שמוגבל בכלי ולכן גם במזון הוא כן משא״כ הלבושים שרשם למעלה הוא מבחי׳ כתר ראש לנאצלים בחי׳ מקיף ולכן הם למטה ג״כ מקיפים על האדם ולא בחיות פנימי ונצרכים יותר לאדם כי א״א בחורף בלי מלבוש כו׳ וכן בקיף כו׳ ולכן הם יותר ביוקר ומתקיים יותר לפי ששרשו למעלה גבוה יותר ממזון כנ״ל שהוא מאור  המוגבל בכלים משא״כ לבושים שרשם מבחי׳ סובב שאינו מוגבל בכלים ולכן אין לו כליון כ״כ [וע מ״ש בביאור ע״פ באתי לגני בענין אריתי מורי שעד״ז הוא ג״כ ההפרש בין טעם לריח ע״ש וז״ש ריח בגדיו וזהו גם כן ענין בריחא דלבושייכו בזהר פ׳ בלק דקפ״ו ע״א] ובתים שהם רחוקים יותר מגוף האדם שרשם למעלה הוא מבחי׳ תחתונה שבמאציל שהוא בחי׳ מקיף דמקיף כנ״ל. ולכן ירדה למטה במדרגה היותר תחתונה אבנים ועפר בחי׳ דומם מה שאין כן הלבושים הן מבחי׳ צומח ולכן הם למטה גם כן מרוחקים מגוף האדם והם יותר נצרכים לאדם גם מהלבושים כי א״א לדור בלא בית אף רגע והוא יותר ביוקר ומתקיים ביותר מפני ששרשם למעלה מעלה מבחי׳ מקיף דמקיף וד״ל: ב וכן יש ג׳ בחי׳ הנ״ל בתורה ומצות כנודע דאורייתא היא בחי׳ מזון לנשמה ומצות הם לבושים לנשמה (וכמ״ש בד״ה אלה מסעי ובד״ה אני לדודי ובד״ה יונתי כו׳ ושאר דוכתי) והנה אף שלמטה בהשתלשלות המצות הם במדרגה יותר תחתונה מהתורה שהם במעשה גשמיות אעפ״כ אנו רואים שגבוהים הם יותר בשרשן ולכן כל התורה היא פי׳ המצות הן בנגלה הן בנסתר כמו ספר הזהר וכן ארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכן לא המדרד עיקר אלא המעשה כו׳ וכן ארז״ל (בכתובות דפ״ו) אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו׳ היו מכין אותו עד שתצא נפשו ואף שאמרו שמי שתורתו אומנתו כגון רשב״י וחביריו אין מפסיקין לתפלה ובירושלמי פ״ק דשבת אמרו שפי׳ לק״ש אין מפסיקין היינו דוקא לק״ש אבל למ״ע כמו לסוכה ולולב מחוייב להפסיק כמבואר בירושלמי שם הובא בבעל המאור פ״ק דשבת ולא מודה רשב״י שמפסיקין לעשות סוכה כו׳ טעמיה דרשב״י שזה שנון וזה שנון אין מבטלין שנון מפני שנון וכל הנ״ל הוא שאף שלמטה בהשתלשלות הם יותר תחתונים שהמה בחי׳ לבושים מקורם ושרשם למעלה הוא יותר גבוה שהתורה שהיא בחי׳ מזון שרשו מבחי׳ פנימית י״ס דאצילות אורייתא מחכמה נפקת כו׳ ולכן לימוד התורה אין לה שיעור כי גם בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית יצא ידי חובת ת״ת וגם והגית בו יומם ולילה והיינו שהוא בחי׳ מזון שדי לו בפת חריבה וגם יכול לאכול מיני מטעמים ששרשם ומקורם הוא מבחינת ממלא אבל המצות הם מבחינת מקיף העליון בחי׳ כתר אחד כו׳ שהוא למעלה מהחכמה דאצילות ולכן נעשים לבושים לנשמה כנ״ל בלבושים. והנה כמו שבכתר עליון הממוצע בין מאציל לנאצלים יש בו שני בחי׳ כנ״ל מקיף ומקיף דמקיף כנ״ל כך המצות יש ב׳ מיני מצות הא׳ סתם כל המצות שהם ברצונו של אדם לעשותם כמו סוכה ולולב וכה״ג ויש מצות שהם אינם תלוים ברצונו כלל רק דוקא שלא בדעתו כמו מצות שכחה וכה״ג. וכמו שמצינו בתוספתא פ״ג דפאה מעשה בחסיד א׳ ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים אמר לו אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות שבתורה אמר לו כל מצות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו זו שלא לדעתנו שאלו עשינוהו ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו אלא הרי הוא אומר כי תקצור וגו׳ קבע לו הכתוב ברכה עכ״ל התוספתא ור״ל שא״כ קיום מצוה זו היא בחי׳ מתנה מלמעלה לכן אני מקריב פר. והיינו שהמצות שהם תלוים בדעתו ורצונו של אדם שרשם למעלה ג״כ בכתר מבחי׳ א״א שהוא בחי׳ רצון העליון שהוא שרש הנאצלים אנת הוא דאפיקת כו׳ ולכן הם למטה ג״כ תלויים ברצונו ובעשותם ממשיך מבחי׳ רצון העליון וזהו אשר קדשנו במצותיו ויכול לעשותם בשמחה גדולה שממשיך בחי׳ רצון העליון בבחי׳ מקיף עליו משא״כ המצות שהם דייקא שלא מדעת ורצון כמו מצות שכחה הנ״ל שרשה מבחי׳ תחתונה שבמאציל  שהוא למעלה מן הרצון ונקרא מקיף דמקיף (ואפשר זהו בחי׳ רעוא דכל רעוין דהיינו רצון לרצון כו׳) ולכן הוא למטה ג״כ למעלה מן הדעת ורצון האדם. וכה״ג מצינו כמה מצות שהם דוקא שלא מרצון כמו ר״ש בן שטח שברח למצרים על שרצו למנותו נשיא ולא היה ברצונו לקבל בחי׳ הנשיאות וברח כו׳ ורדפו אחריו ונעשה נשיא ואם לא היה בורח והיה ברצונו לקבל הנשיאות לא היו ממנים אותו להיות נשיא כי כל הרודף אחר הכבוד כו׳ והיינו שמצוה הזאת היא גם כן שרשה מבחי׳ מקיף דמקיף למעלה כנ״ל (ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין נעשה ונשמע שבחי׳ נעשה זהו ביטול רצון לגמרי למעלה מהדעת והשכל ואפשר זהו בחי׳ הנמשך מרעוא דכל רעוין שהוא בחי׳ הנ״ל ולכן קשרו להן ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע היינו ב׳ בחי׳ שבכתר עליון שהם בחי׳ מקיף הנמשך ע״י נשמע ובחי׳ מקיף למקיף הנמשך ע״י נעשה שהוא בטול הרצון שמבטל דעתו ורצונו לגמרי. וע״כ הקדימו נעשה לנשמע. כי כן בחי׳ עתיק הוא מבחי׳ א״ס קדמון לכל הקדומים וממנו נמשך בחי׳ א״א ועד״ז הוא משארז״ל רפ״ו דברכות כמ״ש ואספת דגנך מיירי כשאין עושין רצונו של מקום אע״פ דקאי על והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו׳ כי פי׳ עושין רצונו להמשיך בחינת הרצון מבחי׳ רעוא דכל רעוין וזהו ע״י בכל מאדך שהוא ביטול רצון למעלה מהדעת. משא״כ ע״י בכל לבבבכם ובכל נפשכם כו׳. ולכן לגבי ההמשכה שמבחי׳ עתיק שהוא א״ס ממש לא נק׳ עדיין עושים רצונו של מקום כו׳. וקרוב לזה י״ל ג״כ מעלת מצות ל״ת על מ״ע שבקיום מצות ל״ת הוא בחי׳ אתכפיא סט״א וכמארז״ל אל יאמר אדם אי אפשי כו׳ אלא אפשי ומה אעשה אבי שבבשמים גזר עלי ועי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה וע״פ שימני כחותם. וע״פ ראיתי והנה מנורת זהב כו׳ מענין מצות ל״ת. ועד״ז יובן ג״כ מ״ש במ״א סד״ה ראה ריח בני בענין הברכות שקבל יעקב מיצחק שהיו דייקא בלי דעתו של יצחק רק בא אחיך במרמה כו׳ שא״א להתלבש בבחינת הדעת כו׳ ע״ש שזהו ע״ד הנ״ל בשם התוספתא זו שלא לדעתנו כו׳ והיינו לפי ששרש ברכות אלו הוא ג״כ מבחי׳ טלא דנטיף מעתיקא. וז״ש במדרש ריח בגדיו ריח בוגדיו שהוא בחי׳ תשובה שלמעלה מבחי׳ ריח בגדיו שהם בחי׳ לבושים וכנ״ל שהלבוש הוא מקיף הקרוב כו׳. ועמ״ש בד״ה וישלח יעקב בפי׳ עובר לסוחר. ועמ״ש בביאור ע״פ כי תצא בענין ב׳ מקיפים ל׳ מ׳ ע״ש) ולכן נאמר בדוד והקמותי לך בית נאמן הרי נק׳ בחי׳ מלכות בשם בית והיינו מפני שאמר לא גבה לבי כו׳ ודוממתי וכמו הבית נעשה מבחי׳ אבנים ועפר שהוא בחי׳ דומם ושרשו מבחי׳ מקיף דמקיף כך המל׳ היא בחי׳ הספירה האחרונה שבע״ס דאצי׳ ושרשה הוא מאד נעלה מבחי׳ מקיף דמקיף כנ״ל. ולכן בחנוכת הבהמ״ק שנמשך לשם מבחי׳ מקיף דמקיף כנ״ל שהוא למעלה מן הרצון בחי׳ כתר כו׳. ואין שייך שם שמחה כלל כמו במצות שהוא ברצון האדם דכתיב אשר לא עבדת בשמחה כו׳ אשר קדשנו במצותיו כו׳ מפני ששרשה הוא מבחי׳ רצון העליון כנ״ל משא״כ חנוכת הבית חומה בחינת דומם ששרשם למעלה מן הרצון כנ״ל אין שייך כלל שמחה לכן היו נצרכים להמשיך שם בחי׳ שמחה (ועמ״ש ע״פ ושאבתם מים בששון שלפי שניסוך המים הוא מבחי׳ שלמעלה מבחי׳ ניסוך היין שהיין משמח כו׳ ע״כ צריך לחברו עם בחי׳ שמחה. וזהו ענין ושאבתם מים דייקא בששון ע״ש) וזהו מזמור שיר חנוכת הית להמשיך בחנוכת הבית בחינת שמחה ולכן עושים משתה ושמחה בעת חנוכת הבית (וזהו ג״כ ענין מזמור שיר שהוא נראה כפל ענין כמ״ש באלשיך. והיינו ע״ד הנ״ל במעשה דחסיד א׳ כו׳ מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות כו׳ וכנ״ל וכ״ש בחנוכת בית המקדש שזהו כללות בחינה  זו ועמש״ל מזה לעיל) וזהו ויהי ביתך כבית פרץ אשר כינה הולדת הולד לבחי׳ בית כי בני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כו׳ זכות הוא בחינת התפשטות י״ס דאצילות שהם בבחי׳ אור פנימי השכלה שכל לזכות כו׳ אבל בני שרשם למעלה מן השכל ובחי׳ מזלא שהוא בחי׳ מקיף העליון כי פי׳ מזלא היינו המקור שהוא המשפיע ומזיל להיות יזל מים כו׳ ונוזלים מן לבנון כו׳ ולכן נקרא בשם בית ששרשו ג״כ מבחי׳ מקיף עליון כו׳ וז״ש והתקין לו ממנו בנין עדי עד כו׳ ועמ״ש בפ׳ ואתחנן בד״ה וזאת המצוה דתורה שבעל פה נקרא בית אל תקרי בניך אלא בוניך כו׳ ע״ש: ג והנה עפ״ז יובן מ״ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו בנין שילה כו׳. ולהבין ההפרש שבין בנין המשכן לבין בנין שילה כי לכאורה הם שוין ממש בארכן וברחבן ובכל פרטים כמו צורת המשכן כן נעשה בנין שילה אך ההפרש שבמשכן היו הקרשים עצי ארז ומצופים זהב ובבנין שילה היו היריעות מאבנים דוקא. ולהבין זאת הלא הקרשים שבמשכן היו יקרים הרבה יותר מן היריעות שבשילה שהיו מאבנים ומדוע המשכן לא נקרא מנוחה ובנין שילה נקרא מנוחה. והטעם כנ״ל כי אבנים שהוא בחי׳ דומם ממש בחי׳ היותר תחתונה שרשם מבחי׳ היותר גבוה מקיף דמקיף כנ״ל. משא״כ עצי ארז כו׳ הוא בחי׳ צומח שרשה הוא מבחי׳ מקיף כנ״ל ולכן מנוחה זו שילה שהיה בנין אבנים בחי׳ דומם שלא היה בו שום עץ בולט בחי׳ צומח והיה שורה בו בחי׳ מקיף דמקיף כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ ויגש אליו יהודה ע״ש) ולכן מנה הרמב״ם ז״ל וספר החניוך סי׳ תצ״ב בלאוין לא תטע לך אשרה כו׳ שאסור לעשות בבנין בהמ״ק שום עץ בולט ועובר על לאו לא תטע כו׳ רק עץ שקוע מותר כמו התקרות כו׳ מפני שהיה דוקא מאבנים בחי׳ דומם ששרשם למעלה מעלה כו׳ (וההפרש בין בולט לשוקע עמ״ש ע״פ שימני כחותם) ולכן ארז״ל על כורש שהחמיץ כי ציוה לעשות תלתא די אבן וחד דאעא כו׳ וזה אסור כנ״ל להיות בו שום עץ בולט רק עץ שוקע שהוא בחי׳ פנימי ולא בולט שהוא בחי׳ מיקף היה דוקא מאבנים כנ״ל. וזהו עצי שטים עומדים קרשים עומדים שרפים עומדים והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו׳ והיינו פסוקי דזמרה עד ק״ש הוא בחי׳ עצי שטים עומדים הוא בחי׳ צומח כנ״ל וחיות הקדש ברעש גדול על שמרגישים היש מן העולם ולכן כשמשיגים את ביטול ה׳ צבאות קדוש כו׳ הם ברעש גדול משא״כ שרפים שהם אינם מרגישים את היש כמו האופנים לכן הם עומדים ממעל לו ממעל לשכינתא וזהו עד ק״ש אבל הרמ״ח תיבין שבק״ש נקרא רמ״ח אבנים בחי׳ דומם כנ״ל. וזהו ויקח מאבני המקום רמ״ח תיבין שבק״ש בחינת מל׳ שהיא מדרג׳ היותר תחתונה וישם מראשותיו לא תימא תחת מראשותיו אלא מראשותיו ששרשה מבחי׳ היותר גבוה למעלה מבחי׳ מוחין שהוא מראשותיו וזהו וישם אותה מצבה ויצוק שמן שמתחלה הוא רק נקודה תחת היסוד ויעקב הרימה ועשאה מצבה ויצוק עליה שמן המשיך בחי׳ מוחין עליונים שמן משחת קדש בחי׳ חכמה עילאה. וזהו אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה שבחי׳ מל׳ נק׳ בחי׳ אבן בחי׳ דומם בחי׳ אותיות שתי אבנים כו׳ שהן בחי׳ דומם והיינו שבחי׳ מל׳ הוא בחי׳ התחתונה מכל הי״ס כמו דומם שהוא יותר תחתון מכל הד׳ יסודות עכ״ז היתה לראש פינה ששרש בחי׳ דומם הנ״ל הוא למעלה מעלה מכל הי״ס דאצילות בחי׳ כתר עליון (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ זאת חקת התורה). וענין מאסו הבונים כי הנה שרה נתנה את שפחתה הגר לאברהם ואמרה אולי אבנה ממנה וכן רחל את שפחתה בלהה ואמרה אולי אבנה גם אנכי ממנה היינו מילוי הה״א כי יש ה׳ עילאה בחי׳ בינה ה״א תתאה בחי׳ מל׳ ויש מילוי הה״א והוא בחי׳ התחתונה  שבמל׳ שיורדת ומתלבשת בבי״ע להיות ראש לשועלים ונקרא בחי׳ שפחה נגד עצמיות מל׳ (ועמ״ש מענין מילוי הה״א בד״ה יגלה לן טעמיה וע׳ בזהר פ׳ בראשית דכ״ז ע״ב) ועד״ז יובן מ״ש בספר עשרה מאמרות במאמר חקור דין פ״י שאמרו באגדה בענין דוד כי ישי חשב שבא על שפחתו המשוחררת ובאמת השפחה מסרה סימנין לאשתו ע״ד רחל ללאה וע״ש (ובגמרא וברבות לא נמצא אגדה זו ואדרבה ממ״ש ברבות תזריע פי״ד כלום נתוין אבא ישי כו׳ משמע דלא כדרשה זו) ועכ״פ פי׳ וענין שפחה זו היינו בחי׳ מילוי הה״א כנ״ל שהוא בחי׳ התחתונה שבמל׳ בחי׳ דומם ונקרא אבן ולכן אמר אבן מאסו הבונים שהבונים הנ״ל מאסו אותה להיותה ראש לשועלים רגליה יורדות והיא בחי׳ התחתונה בחי׳ דומם ממש ולא יוכל להבנות בחינה זו רק בבחי׳ דוד מטעם המבואר בספר הגלגולים ומטעם המבואר בספר ע״מ שם ומ״מ כשנבנה בנין זה אזי היה עלייה יתירה בה ועל ידה לבחי׳ המל׳ שבאצילות שתהיה היא עי״ז לראש פנה והיינו כמ״ש הרמ״ז פ׳ כי תשא (דקפ״ט ע״ב) מפני שכל הבירורים המתעלים מלמטה ע״י מלכות החתתונה עולים עד מלכות דאצילות והיא מעלה הבירורים למעלה ובכח זה היתה לראש פנה והיינו כי באצילות מתבררים בירור נעלה יותר והנה הבירורים הם מעולם התהו  שלמעלה מעולם התיקון (וכמ״ש מזה בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה הנזכר לעיל) ועיקר הבנין הוא דוקא על ידי הבירורים כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ויש כמה בחי׳ אבנים אבנים מפולמים אבנים נקובים כו׳. ובכל זה יובן מארז״ל (ביבמות דס״ב ע״ב) ע״פ להניח ברכה אל ביתך [יחזקאל סי׳ מ״ד] שהברכה לאדם היא בשביל אשתו. וזהו מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי (בשבת קי״ח ב׳) וצ״ל דהרי בכתובה כותב האיש לאשתו אנא אוקיר ואוזין כו׳ ולכאורה תמוה איך כותב אנא אוקיר ואוזין הלא אמרו אין אדם ניזון אלא בשביל אשתו אך באמת שניהם אמת כי העיקר העבודה להמשיך בחי׳ חסדים העליונים הוא מבחי׳ דוכרא רק שיכול להיות שיהיו החסדים רק בגילוי אלהות וכדומה ולא ישתלשל למטה כלל בפרנסה גשמי ושיומשך מ בחי׳ חסד ורחמים דאצילות למטה נותן לחם לכל בשר גשמי זהו בשביל אשתו בחי׳ נוק׳ מל׳ דאצי׳ המחיה בי״ע שהיא נק׳ ביתי שהוא המשכת מקיף העליון שהוא הנותן כח להיות ההמשכה למטה בגשמיות ועמ״ש בפ׳ קרח ע״פ ויגמול שקדים ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש: סליק