לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/פקודי

 ==אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳.==

הנה ידוע הקושיא במקראות אלו. אומרו משכן משכן שני פעמים. וגם מ״ש אשר פקד על פי משה והל״ל אשר פקד משה. וגם אומרו עבודת הלוים מה ענין עבודת הלוים שהיתה במסעות לישא את המשכן מה שייך זה אצל פקודי המשכן. וגם מ״ש עבודת הלוים ביד איתמר ולמה לא נזכר ג״כ מה שהיה ביד אלעזר (וכמבואר קושיות אלו באלשיך). והענין הוא כי הנה ענין המשכן הוא השראת השכינה בישראל וכמ״ש ושכנתי בתוכם וכתיב היכל ה׳ המה (בירמיה סי׳ ז׳ ד׳) והוא כמארז״ל נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. וצ״ל והלא גם בלא״ה כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא. אך הענין כי דירה זו היינו שיהיה בחי׳ גילוי אלקותו יתברך. 

והיינו בתחתונים דוקא דפי׳ תחתונים אין ר״ל במקום שהרי הוא ית׳ אינו בגדר מקום וכמ״ש הנה מקום אתי רק פי׳ עליונים ותחתונים היינו במעלה ומדרגה שעולם הזה השפל הוא היותר תחתון ושפל במדרגה דהיינו שהוא סוף ותכלית כל המדרגות השתלשלות העולמות שלכך השגת אלהות הוא בו בהסתר וצמצום גדול והחשך יכסה ארץ ונתאוה הקדוש ברוך הוא להיות בו דוקא בחי׳ דירה וגילוי אלקותו ית׳ להאיר את החשך דוקא והיינו ע״י תורה ומצות וכנודע ממארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב לפי שעל ידי זה ממשיך גילוי אלקות יותר מבחינת חיי העוה״ב כו׳. והנה המשכת דירה זו וגילוי זה הוא ע״י דאתכפיא סט״א דוקא שהוא היצה״ר וכמ״ש בזהר פ׳ תרומה דקכ״ח כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא על כולא כו׳ (וע׳ ג״כ ר״פ יתרו) ומתחלה צ״ל אתכפיא ואח״כ בחינת אתהפכא חשוכא לנהורא וענין אתכפיא זו היינו בכל ה׳ חושים כמו בראיה עוצם עיניו מראות ברע וכן בשמיעה כו׳ וכן בדבור ומעשה וכן במחשבה ומדות הנפש קדש עצמך במותר לך ועי״ז יבא לבחינת אתהפכא להיות ה׳ חושים ומחשבה שלו ממש כלי לאור א״ס ב״ה וז״ש על ישראל היכל ה׳ המה פי׳ היכל הוי׳ היינו כי מ״ע ומצות ל״ת תלוין בשם הוי׳ כמ״ש לקמן מ״ע בו״ה ומצות לא תעשה בי״ה לכן על ידי קיום המ״ע ול״ת נעשים בחינת היכל וכלי לגילוי שם הוי׳ ממש אשר זהו ענין ושכנתי בתוכם וכמ״ש לקמן בענין פקודי המשכן משכן העדות כו׳. וזהו ענין מארז״ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש והיינו משום שע״י תורה ומצות הם ממשיכים על נפשם גילוי אור א״ס מה שהוא בחינת קדוש ומובדל כו׳ ולכן נגד ג״פ קדוש נאמר עליהם היכל ה׳ המה ג׳ פעמים (בירמיה סי׳ ז׳) והיינו ג׳ בחינת לבושי הנפש מחשבה ודבור ומעשה שבהן ת לוין קיום כל המצות. (ועמ״ש בד״ה וישלח יהושע בהפטרה דפ׳ שלח ועמ״ש מענין ג״פ ארץ בת״א ר״פ בראשית בד״ה השמים כסאי ועיין מזה בשל״ה ר״פ ויחי וע׳ ברע״מ פ׳ עקב דף ער״ב סע״ב ובהרמ״ז שם ועמ״ש בפי׳ היכל סד״ה כי אתה נרי) והיינו הדירה בתחתונים שיהיו הנשמות נעשים בעולם הזה בגוף דוקא כלי לבחינת קדוש ומובדל וכמ״ש בקרבך קדוש וזהו ושכנתי בתוכם דוקא וכל זה נעשה על ידי אתכפיא סט״א בסור מרע ועשה טוב כו׳:  קיצור. ענין המשכן ושכנתי בתוכם דירה בתחתונים והיינו על ידי אתכפיא ואתהפכא היכל ה׳ המה ג״פ כנגד ג״פ קדוש: ב והנה צ״ל הטעם למה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא דוקא ממה דאתכפיא סט״א והלא אין הס״א תופס מקום כלל בהשתלשלות כידוע וכמ״ש שממית בידים תתפש כו׳. אך הענין יובן בהקדים שרש ענין מ״ע ומצות ל״ת. כי הנה ידוע מ״ש בת״ז בהקדמה ד׳ ד׳ סע״ב וד׳ ה׳ ע״א ע״פ זה שמי לעולם וזה זכרי שמי עם י״ה שס״ה ל״ת ו״ה עם זכרי רמ״ח מ״ע. והנה י״ה למעלה מבחינת ו״ה שהרי י״ה הוא שם בפ״ע גם פי׳ יהא שמיה רבא י״מ שם י״ה רבא כו׳ כמ״ש בטא״ח רסי׳ נ״ו וכמ״ש ג״כ בענין הנסתרות לה׳ אלקינו י״ה והנגלות ו״ה נגלות כו׳ וכן שמי למעלה מבחי׳ זכרי כמובן ממ״ש בגמרא ספ״ג דפסחים וא״כ הל״ת הם גבוהים ממ״ע ולכן עבר על מ״ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו משא״כ במל״ת תשובה תולה כו׳ והיינו לפי שנמשכים מבחי׳ י״ה וכמ״ש במ״א בד״ה לבאר ענין יוה״כ. וזה יפלא לכאורה שהרי המ״ע ענינם גילוי והמשכת אלקות ע״י מעשה זו דרמ״ח פקודין הם רמ״ח אברין דמלכא. ובל״ת ליכא שום מעשה רק שיושב ואינו עובר עבירה א״כ איך יהיה זה גדול מהעושה מ״ע אך הענין דאדרבה היא הנותנת דלפי ששרש הל״ת ממקום גבוה מאד מבחי׳ י״ה ע״כ אין להם כלים למטה רק ע״י שב ואל תעשה כו׳ וזהו ענין בארץ לא זרועה פי׳ שהזריעה היא בחינת לא היינו בקיום בחי׳ לא דהיינו שמירת מצות ל״ת זהו ממשיך מבחי׳ אשר לא ישב אדם שם היינו למעלה מבחי׳ מ״ע שהם בחי׳ אדם רמ״ח אברין דמלכא כו׳. ויובן זה בהקדים תחלה ענין מ״ע שהם רמ״ח אברים דמלכא ושס״ה ל״ת הם שס״ה גידים שבהן הדם ועמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ובד״ה לסוסתי ברכבי והנה פי׳ אברים הוא עד״מ האבר הוא כלי לחיות הנפש שמלובש בו כמו כח השכל מלובש בראש וכח המעשה בידים. והנה מבואר בבינונים ח״א פנ״א איך שהחיות המלובש בהאברים הוא רק בחי׳ גילוי והארה מהנפש דאילו הנפש עצמה לא שייך לומר שמתחלקת לרמ״ח אברים כו׳ וגם הגילוי ממנה מאיר ומתלבש במוחין והארה נמשך משם לשאר כל האברים ומקבל כל אבר כח וחיות הראוי לו כפי מזגו כו׳ יעו״ש באריכות. אמנם מ״מ מובן שהארה זו מחיות הנפש שבכל אבר מתאחד עם עצמות הנפש והיו לאחדים ממש שהנפש היא המשכלת בשכל שבמוח והיא המדברת כו׳ (ועמ״ש בענין משל זה באריכות ע״פ וידבר דעשה״ד) ובהסתלק הנפש מהגוף מסתלקים כל הכחות שהיו נמשכים ממנה בהאברים. הרי מובן שהכחות והחיות שברמ״ח אברים מתאחדים עם הנפש ממש ועכ״ז שוכנים כל אחד בכלי מיוחד כל אחד ואחד בפ״ע להיותם הארה מהנפש כו׳. וכך יובן עד״מ למעלה ענין רמ״ח אברים דמלכא שהוא כמאמר הידוע איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד כי חיוהי הוא האור והחיות הנמשך מא״ס ב״ה להיות מתלבש בבחי׳ חסד והנה החסד נק׳ דרועא שהוא אבר וכלי לאור וחיות זה הפשוט הנמשך מא״ס ב״ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל והרי א״כ איהו וחיוהי חד שאור וחיות זה מיוחד במקורו א״ס ב״ה וכנ״ל במשל התאחדות החיות שבהאבר במקורו הוא עצם הנשמה. וגם איהו וגרמוהי  חד שהוא יתברך ומדת חסדו כו׳ מיוחדים בתכלית. והנה המשכה זו שיתלבש אא״ס ברמ״ח אברים דמלכא עד״מ להיות איהו וחיוהי וגרמוהי חד הוא על ידי רמ״ח מ״ע כגון ע״י צדקה וגמ״ח נמשך בבחי׳ חסד דרועא ימינא ועל ידי קיום מצות דינים נמשך בגבורה דרועא שמאלא וכן ע״י אתדל״ת כשכובש את יצרו שהוא ג״כ בחינת גבורה כמארז״ל איזהו גבור כו׳ ועיין מ״ש מזה באריכות בד״ה משה ידבר. ועפ״ז יובן גם כן ענין מעלת עסק התורה על כל שאר המצות כי הנה יש ב׳ מדרגות בבחינת רמ״ח אברים. האחד האברים החיצונים והב׳ אברים הפנימים ועד״מ באדם התחתון אברים הפנימים בהם הוא התלבשות פנימיות החיות יותר מבאברים החיצונים ולכך רוב אברים הפנימים נקובתם במשהו. מה שאין כן באברים החיצונים. והנמשל יובן דאף על פי שאין לו גוף ולא דמות הגוף עכ״ז דברה תורה כלשון בני אדם ויש שם ג״כ בחי׳ פנימיות וחיצוניות ודרך כלל הנה מצות עסק התורה הוא כביכול מבחינת אברים הפנימיים כי אורייתא מחכמה נפקת וכתיב בחכמה חכמת אדם תאיר פניו וכענין צהבו פניו של רבי אבהו על ידי שמצא תוספתא חדתא שע״י זה יש הארת פנים כך נמשך למעלה להיות יאר ה׳ פניו אליך בחינת פנימיות. וכמאמר רז״ל כל הקורא ושונה הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו. וענין זה שהקב״ה קורא ושונה כנגדו הוא גילוי בחינת אור א״ס בח״ע כי מצד עצמו אינו מערך בחינת חכמה כלל והרי זה גילוי בחינת פנימיות וכמו במוח שבראש שם גילוי פנימית החיות וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו׳. ואמנם בעסק מעשה המצות הוא ההמשכה בבחינת אברים החיצונים כמשל על ידי גמ״ח נמשך בבחי׳ חסד דרועא ימינא כו׳ ולכן תלמוד תורה כנגד כולם להיותו בבחינת הפנימיות (וכמו עד״מ החיות שבמוחין כולל כללות כל החיות של הרמ״ח אברים כמ״ש בס׳ של בינונים פנ״א הנ״ל כך התורה היא המוחין של כללות המצות וכמ״ש בביאור ע״פ ויהי קול מעל לרקיע כו׳ והיינו שהיא מוחין דז״א כמ״ש על פ׳ השמים כסאי) וזהו והנגלות לנו ולבנינו הן תורה ומצות אותיות ו״ה שבשם הוי׳ הוי״ו הוא בעסק התורה שיהיה הקב״ה קורא ושונה כנגדו והה״א הוא במעשה המצות וזהו זכרי עם ו״ה שעולה רמ״ח היינו שעל ידי מ״ע נמשך יחוד ו״ה (ופי׳ זכרי עם ו״ה הנה לפי׳ הגמרא ספ״ג דפסחים משמע דזכרי זהו הקריאה של הוי׳ כמו שנקרא בשם אדנות והיינו כי קיום המצות צ״ל בבחינת קבלת עול בחינת עבד שעובד את האדון וע״ז מורה שם אדני וכמ״ש במ״א בד״ה ועתה יגדל נא כח אדני וא״כ פי׳ זכרי עם ו״ה שע״י מ״ע ממשיכים גילוי שם הויה בשם אדנות ע״ד מ״ש וה׳ בהיכל קדשו כו׳ וכענין כוונת אמן שהוא חיבור הוי׳ אדני ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שובה ישראל. ובמא״א אות זיי״ן סעיף י״ג פי׳ דזכרי בדכורא ז״א כו׳ וע׳ בהקדמת ת״ז ד׳ ד׳ ע״ב ודף ה׳ ע״א ובתיקון כ״ב דס״ב ע״ב ובלק״ת פ׳ בראשית בהקדמתו לטעמי מצות ומ״ש בד״ה זכור את יום השבת לקדשו): קיצור. ענין שמי עם י״ה שס״ה ל״ת זכרי עם ו״ה רמ״ח מ״ע מדוע ל״ת גבוהים ממ״ע. פי׳ רמ״ח מ״ע הם רמ״ח אברים דמלכא. המשכות אור א״ס בע״ס חסד כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה ולבי ער. גבי רעיתי. והתורה היא אברים הפנימים כו׳ ופי׳ זכרי עם ו״ה: ג אבל שמי עם י״ה שס״ה ל״ת הן נמשכים מבחי׳ י״ה שע״ז נאמר הנסתרות לה׳ אלקינו שהם למעלה מבחי׳ ו״ה וביאור ענין לשון נסתרות שנק׳ כן בחי׳ י״ה. דהנה כתיב והחכמה מאין תמצא. פי׳ שהחכמה היא ראשית הגילוי בהשתלשלות והוא היו״ד דשם הוי׳. וע״ז ארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב. פי׳ שמהחכמה נמשך בבחי׳ בינה שהוא הבנת והשגת אלקות שממנה שרש העוה״ב יושבין ונהנין כו׳. להנחיל אוהבי יש. וזהו בחי׳ יש מאין כי החכמה היא עדיין בחי׳ אין כח מ״ה  לפי שמאין תמצא. ואמנם בחינת האין שממנו תמצא החכמה הוא בחינה שלפני כל ההשתלשלות דשם הוי׳ וע״ז אמרו בס״י לפני אחד מה אתה סופר וכמאמר אנת הוא חד ולא בחושבן ושם הוא למעלה משום השגה וגילוי דלית מחשבה תפיסא ביה כלל רק החכמה שמאין תמצא הוא ראשית הגילוי. וז״ש רז״ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כי נהורא היינו בחי׳ חכמה ראשית הגילוי. וכדי להיות התהוות החכמה מאין הוא ע״י ברישא חשוכא שמוכרח להיות העלם והסתר תחלה שלא יתגלה מהבחי׳ אין שלמעלה מהחכמה. ועל זה נאמר ישת חשך סתרו (ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה ע״ג אש לבנה) וע״י חשך והעלם זה נמשך אח״כ להיות בחינת נהורא בחכמה ראשית הגילוי ומרומז באות יו״ד שהוא רק נקודה אחת כי עיקר ומקור הוא מה שבבחינת העלם ישת חשך סתרו והגילוי משם רק הארה קטנה בחינת יו״ד נקודה בעלמא (ועיין מ״ש מענין יו״ד דשם הוי׳ בבה״ז פ׳ אחרי ע״פ המאמר שם דע״ט ע״ב הביאו עלי כפרה) ומיו״ד נמשך בבחינת ה׳. וזהו שנקראו הנסתרות שהם בחינת עלמא דאתכסיא (ונקראו ג״כ מעמקים כמ״ש במא״א אות מ״ם ספ״ז ובזח״ג ס״פ ויקרא ודרס״ה ע״ב ובפ׳ בשלח דס״ג ע״ב וע״ז נאמר מאד עמקו מחשבותיך וכמ״ש בד״ה באתי לגני ועיין מ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בענין שהחכמה נקרא אמת וזהו ענין חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת ומשם מובן מעלת החכמה הנקרא י״ה על המדות שהן בחינות ו״ה ונקראו חו״ב ג״כ מעייני הישועה כמ״ש במא״א שם סעיף פ״ד). והנה משם הוא שרש הל״ת כי הנה להיות עכשיו גילוי מבחי׳ הנסתרות בחינת ישת חשך סתרו א״א כלל להיות הגילוי אפילו למעלה בעולמות העליונים בהשגת המהות ממש מאחר דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. רק ענין הגילוי הוא ההשגה איך שאינו מושג ושאי אפשר שיהיה בו השגה ונקרא ענין השגה זו דרך השלילה כמו ענין חכים ולא בחכמה ידיעא א״א להיות השגת מהות בחינת חכים רק שנשלול איך דלא בחכמה ידיעא שאינו מערך וסוג ומהות החכמה שבהנבראים שהחכמה שבנבראים הוא דבר נוסף על עצמותו מה שאין כן הוא יתברך וחכמתו אחד ודבר זה אי אפשר להשיג איך הוא רק שנדע השלילה דלא בחכמה ידיעא כו׳ וכן הרי מן השכל שבאדם לא יתהוה שום דבר וחכמתו ית׳ הוא המהווה יש מאין הבריאה כמ״ש בחכמה עשית הרי דבר זה א״א להשיג איך מבחי׳ החכמה יהיה הוי׳ מאין ליש הרי שא״א להשיג המהות רק השלילה דלא בחכמה ידיעא כו׳, (ובענין השלילה יש ג״כ מדרגות השגות רבות לאין קץ שהרי אנו לא נוכל רק להשיג איך דלא בחכמה ידיעא שאינו מערך השכל אנושי והרי יש מדרגות אין קץ בחכמה ידיעא עצמו שהיא חכמה דבי״ע וג״ע העליון כו׳ ושם ישיגו איך שאינו מערך חכמה ידיעא דג״ע כו׳, וגם יושג יותר מהו הענין לא בחכמה ידיעא ואיך ענין השלילה והמ״י). ומשם נמשכו שרש מצות ל״ת שענינם ג״כ הוא השלילה במעשה לא תאכל חלב לא תאכל דם. והוא לפי ששרשם מבחי׳ ישת חשך סתרו שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית רק בבחינת השגת השלילה כו׳. לכך הכלי למטה להמשיך גילוי זה א״א להיות ע״י מ״ע שהיא קום ועשה שהרי האתרוג הוא עד״מ כלי ואבר להאור הנמשך וזהו רק מבחי׳ ו״ה והנגלות שנמשך בכלים להיות מושג הלכך יש למטה ג״כ כלי לזה בקום ועשה. משא״כ לבחי׳ ישת חשך סתרו לא שייך כלי דהא לית מחשבה תפיסא ביה כלל רק ע״י ל״ת שלא לעשות המנגד והוא החלב שהוא מנגד ומסתיר לבחי׳ השראת הקדושה האלקי׳ שאינו שורה רק בבחי׳ הביטול והוא בחי׳ חכמה כח מה ולכן נק׳ החכמה אמת כמ״ש בבינוני׳ פל״ה בהג״ה וא״כ נמשך בחכמה אפס קצהו בבחי׳ גילוי מבחי׳ ישת חשך סתרו ע״י ביטול זה כמש״ל בפי׳ ברישא חשוכא והדר נהורא כו׳, לכך אכילת החלב הוא מנגד ומסתיר בחי׳ הביטול  ומונע הגילוי וע״י שיושב ולא עובר העבירה שבאה לידו ה״ז ממשיך מבחי׳ י״ה הנסתרות כנ״ל כי א״א להיות מהם המשכה רק ע״י בחי׳ כזו שהוא ענין השלילה מן המנגד כו׳ וכמ״ש ולא תחללו לא תעשו חלל וחסרון ועי״ז ממילא ישכון כו׳. וזהו בחי׳ ענין בארץ לא זרועה בחי׳ לא דל״ת הוא למעלה מבחי׳ הן דמ״ע כי ברישא חשוכא כו׳ ישת חשך סתרו. (ופי׳ שמי עם י״ה הנה לפמ״ש בגמרא ספ״ג דפסחים הנ״ל שמי היינו שם הוי׳ כמו שנכתב וא״כ מהו שמי עם י״ה. אך י״ל עפמ״ש בבחיי פ׳ בשלח דפ״ו ע״ג ע״פ עזי וזמרת י״ה. וז״ל ומצאתי במדרש תלים בפסוק עזי וזמרת י״ה בעוה״ז מקלסין אותו בשתי אותיות אבל לעוה״ב בשש אותיות שנאמר כי בי״ה הוי׳ צור עולמים. והיינו שהפסוק זה נאמר) (בישעיה סי׳ כ״ו) גבי ביום ההוא יושר השיר הזה שהוא שיר זכר שלע״ל לכן אזי מקלסין אותו בשש אותיות דהיינו שבחי׳ י״ה שהוא עכשיו בבחי׳ מעמקים שלא נגלה כלל בחיות העולמות שמקור ושרש חיותם מבחי׳ ו״ה הנה לעוה״ב יומשך בבחי׳ גילוי ולכן הוסיף על שם י״ה כללות שם הוי׳. וזהו שמי עם י״ה כו׳. עוי״ל עפמ״ש בת״א סד״ה וארא אל אברהם פי׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי לא הודעתי אין כתיב כאן אלא נודעתי כו׳ אני בעצמי בחי׳ יחיד כו׳ ע״ש. א״כ פי׳ שמי עם י״ה היינו בחי׳ זו דשמי הוי׳ לא נודעתי נמשך ומתגלה בבחי׳ י״ה ע״י קיום מצות ל״ת כו׳ ועמ״ש במ״א בענין בשעה שישראל עונין יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע בראשו כו׳ וממש״ש יובן ג״כ פי׳ שמי דהיינו שמיה רבא שנמשך בבחי׳ י״ה דהיינו ענין מנענע בראשו כו׳ ובמא״א פי׳ בע״א: קיצור. ענין החכמה מאין תמצא. ברישא חשוכא ישת חשך סתרו והדר נהורא. ומשם שרש הל״ת כי לפי דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו מושג בבחי׳ הן רק בבחי׳ השלילה ע״כ ע״ז באו המל״ת שהם ג״כ בבחי׳ לא. למנוע הדבר המסתיר לבחי׳ הביטול פי׳ שמי עם י״ה: ד וזהו מ״ש ששם עלו שבטים שבטי י״ה עדות לישראל להודות לשם הוי׳ פי׳ ששם עלו היינו בירושלים הבנויה כעיר שחוברה כו׳ ופי׳ בגמרא (פ״ק דתענית ד׳ ה׳ ע״א) דפי׳ כעיר שחוברה לה היינו ירושלים שלמעלה והיינו כמארז״ל פ״ב דחגיגה בשבעה רקיעים זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח כו׳ ופי׳ ששם עלו היינו בעיר שחוברה לה דהיינו בירושמ״ע שבעלותם בשלש רגלים בירושלים שלמטה להראות פני ה׳ הנה בהיותם בירושמ״ט שם עלו בשניהם דהיינו גם בירושמ״ע כן פי׳ מהרמ״א (בתלים שם סי׳ קכ״ב) וכ׳ בשל״ה ר״פ ויחי דלפי פשוטו ירושלים שלמטה הוא ירושלים אשר בכאן באה״ק כו׳. אמנם יש גבוה מעל גבוה כי ירושלים שלמטה הוא שם אד׳ בגימטריא היכל שהוא היכל לשם הוי׳ אשר עליו נאמר וה׳ בהיכל קדשו כו׳ והוא ענין חיבור ויחוד ו״ה. וירושלים שלמעלה חיבור חכמה ובינה סוד חיבור ויחוד י״ה והוא מהפרדס ש״ח פי״ג. והיינו כי ירושלים פי׳ יראה שלם ונודע שיש יראה תתאה ויראה עילאה וגם ב׳ בחי׳ שלום כמ״ש שלום שלום לרחוק ולקרוב שהן ב׳ בחי׳ יחודים והמשכות הנ״ל דבחי׳ י״ה הנמשך ע״י קיום מצות ל״ת ובחי׳ ו״ה הנמשך ע״י קיום מ״ע כנ״ל. וזהו ענין יראה שלם שלמטה שבבחי׳ ו״ה ויראה שלם שלמעלה בבחי׳ י״ה ועל זה נאמר ששם עלו שבטים כו׳ שבעלותם בירושמ״ט על ידי קיום מ״ע עלו בשניהם וכמשי״ת אי״ה. ועל ירושמ״ע על זה נאמר שבטי י״ה עדות לישראל שירושלים שלמעלה זהו חיבור ויחוד י״ה ואזי נקראו ג״כ נש״י שבטי יה עדות לישראל. כי הנה עד״מ ענין עדות ועדים שהיא הגדה הנאמנת אין שייך אלא על דבר הנסתר ונעלם מעיני הכל ע״ז צריך עדות שיעידו ע״ז אבל על דבר הנגלה אין צריך ואין שייך עדות. ואפי׳ על מלתא דעבידא לאגלויי ממש מיד לא הצריכה התורה עדות. כמ״כ עד״מ פי׳ עדות לישראל זהו על ירושמ״ע שהוא בחי׳ י״ה הנק׳  עלמא דאתכסיא כי בחי׳ יחוד ו״ה שהוא ענין אור הנמשך בכלים זהו הנק׳ עלמא דאתגליא ולכן נק׳ ירושלים שלמטה וזהו ענין זכרי עם ו״ה זכרי היינו שם אדני שהוא הנק׳ ירושמ״ט כנ״ל כי הוא מקור לבי״ע והוא בסדר ההשתלשלות ואין שייך ע״ז עדות. אבל י״ה נק׳ עלמא דאתכסיא שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות ואינו נתפס כלל בשום כלי כו׳ כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן על המשכת בחי׳ זו נאמר שבטי יה עדות לישראל שעם היות שאין מושג המהות ממש יש עדות ע״ז והיינו כי עדות אותיות דעות. ועל זה נאמר ויקם עדות ביעקב וכתיב ועדותי זו אלמדם. ועמ״ש כה״ג בד״ה וידעת היום ההפרש בין ממכ״ע ובין סוכ״ע שבבחי׳ ממכ״ע נאמר ומבשרי אחזה אלוה אחזה ממש אבל בבחי׳ סכ״ע נאמר ויאמינו בהוי׳ ומ״מ נאמר וידעת היום שיהיה נמשך בבחי׳ דעת ממש כו׳. ויש לבאר פי׳ עדות לישראל ע״ד אמרם ז״ל בנר מערבי עדות היא שהשכינה שורה בישראל. ופי׳ העדות הוא ע״י שהי׳ נותן בה שמן כמדת חברותיה ואעפ״כ היתה דולקת יותר הרבה מהם עד שממנה הי׳ מתחיל ובה הי׳ מסיים ה״ז עדות על השראת השכינה. והרי עכ״ז ענין זה הוא עשייה גשמי׳ שהנר דולק יותר ואינו ערוך למהות השראת השכינה שהוא גילוי אלקות ועכ״ז הוא עדות ממש ע״זשנס זה עם היותו מעשה גשמי הוא עדות ממש על השראת השכינה אע״פ שאין ערוך זה לזה. וכך פי׳ כאן בענין עדות לישראל ע״י שהיו עומדים צפופים ומשתחוים רווחים כו׳ עדות היא ששם עלו בירושמ״ע כמ״ש מהרמ״א. וכך עד״ז המצות נק׳ עדות כמ״ש בדרך עדותיך ששתי והיינו שהציצית הם סימן לבחי׳ שער רישי׳ כעמר נקא כו׳ וכן התפילין לגבי תפילין דמארי עלמא והסוכה למקיפי׳ עליונים והרי במהותן אין ערוך זה לזה אעפ״כ הן עדות זה לזה וכמו בענין התורה שיש בה נגלה ונסתר הנה אף שהנסתרות לה׳ אלקינו רק הנגלות לנו ולבנינו עכ״ז הנה מן הנגלות יש עדות לכל משכיל על דבר על הנסתרות וכמו שאנו יודעין מהגוף שהוא חי ומדבר אנו יודעין שיש לנו נפש כו׳ כך מהמצות גשמיות הנגלות לנו יש עדות על פנימיותן וכמ״ש כ״ז במ״א ע״פ וידעת היום כו׳. ועד״ז יתפרש ענין עדות לישראל. פי׳ ישראל הוא בחי׳ אדם דלעילא שעל הכסא וכו׳ כנודע וכמ״ש במ״א בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳. והוא בחי׳ ו״ה שנקרא נגלות לגבי י״ה שנקרא נסתרות. ואמנם עכ״ז נמשך מבחי׳ י״ה להתלבש בו״ה דהיינו ענין מוחין דז״א הנמשך בו מחו״ב רק שזו ההארה אינה כמו שהיא למעלה בבחי׳ י״ה עצמו בחי׳ ישת חשך סתרו כי נתצמצמה עד שתוכל להתלבש בבחי׳ ו״ה ועכ״ז היא מבחי׳ י״ה ולמעלה מעלה מבחי׳ ו״ה ע״כ נק׳ עדות שהיא עדות ממש על בחי׳ הנסתרות ישת חשך סתרו דאע״פ שכמו שהן במהותן ועצמותן א״א להן להתגלות למטה מ״מ נמשך משם בחי׳ גילוי אור בישראל דלעילא עד שהוא עדות ממש על בחי׳ י״ה והיינו עדות אותיות דעות בסוד אל דעות הוי׳ והוא בחי׳ הדעת הממשיך ההמשכה מבחי׳ י״ה שהן חו״ב לבחי׳ ו״ה שהן בחי׳ המדות ועיין בבינוני׳ ח״א פ״ג וע׳ באדר״ז דרצ״א ע״א דעת דהיא סהדותא כו׳ וכן ג״כ בכל א׳ מישראל למטה ע״ד מ״ש ברבות (וישלח ס״פ ע״ט) בפי׳ י״ה עדות לישראל י״ה מעיד עליהן שהן בני אבותיהן כו׳. והענין כמ״ש ברבות כי תשא (ס״פ מ״ו) ע״פ ועתה ה׳ אבינו אתה כו׳ ובפניהם הם ניכרים שנאמר (ישעי׳ ס״א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה׳ והיינו ע״י שיש בכל א׳ בחי׳ שם הוי׳ ממש כמ״ש במ״א בד״ה ראה אנכי נותן בחי׳ יו״ד הוא בחי׳ ביטול אליו ית׳ שלמעלה מדעת ושכל המושג וכמ״ש בבינוני׳ פרק י״ח ובחי׳ ה׳ הוא ענין התבוננות בגדולת ה׳ וב׳ בחי׳ אלו נקראו תרין ריעין דלא מתפרשין ונק׳ נקודה בהיכלא. שהה״א וההתבוננות הוא היכל לגילוי בחי׳  הביטול של היו״ד כו׳ וזהו ענין י״ה עדות לישראל כו׳ ששם עלו כו׳. וזהו הנמשך ומתגלה ע״י קיום מצות ל״ת שענינם בחי׳ אתכפיא וביטול וזהו ששם עלו כו׳ להודות לשם הוי׳. כי פי׳ להודות היינו בבחי׳ הודאה וביטול לבחי׳ שלמעלה מההשגה מה דלית מח״ת ביה כלל. וכנודע שיש הפרש בין ברכה להודאה דהברכה ענינו ההמשכה בבחי׳ גילוי. אבל הודאה היינו בבחי׳ שלמעלה מהשגה וגילוי וכמ״ש סד״ה יהודה אתה יודוך אחיך ובסידור בביאור ע״פ אתה הצבת כל גבולות ארץ כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ההפרש ג״כ בין מ״ע ומל״ת דמ״ע שהן בבחי׳ ו״ה בחי׳ רמ״ח אברים שהאור נמשך בבחי׳ גילוי בתוך הכלי. זהו כמו בחי׳ ברכה ולכן מברכים על הרבה מ״ע. אבל בחי׳ ל״ת שהן בבחי׳ י״ה עלמא דאתכסיא אינו נתפס בשום השגה רק בבחי׳ הודאה. ולכן אין בה קום ועשה להיות בבחי׳ כלי כ״א בבחי׳ לא. וזהו שבטי יה עדות לישראל להודות לשם הוי׳ שבבחי׳ זו אין שייך רק הודאה כו׳. ובכ״ז יובן ג״כ הטעם דע״י אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא כי זו היא בחי׳ ומדרגת הל״ת שהוא בחי׳ ולא תחללו כו׳ להיות עוצם עיניו מראות ברע וכו׳ וכן בשאר כל החושים וכן בפנימית המדות שלא להמשך אחר התאות ואהבות גופנים אשר לא לה׳ המה. וכן בשאר כל המדות כנודע ומבואר בספרים הרי כ״ז הוא ענין להסיר הכיסוי המסתיר ומונע אור קדושת ה׳ ומעורר וממשיך מבחי׳ יו״ד ה״י בחינת הנסתרות לה׳ אלקינו ישת חשך סתרו שלמעלה ממ״ע כנ״ל: קיצור. ששם עלו כו׳ בבחי׳ כעיר שחוברה כו׳. ירושמ״ט בחי׳ ה׳ אחרונה וירושמ״ע ה׳ ראשונה וזהו ענין שבטים שבטי י״ה. עדות לישראל כי היא עלמא דאתכסיא ע״כ ע״ז שייך עדות. וכן המצות נק׳ בדרך עדותיך תפילין על תפילין דמארי עלמא כן גם בעלמא דאתגליא מאיר בחי׳ עדות אותיות דעות מבחי׳ עלמא דאתכסי׳ וכן גם בנפש האדם מאיר בחי׳ י״ה. (ופי׳ להודות כי ברכה והודאה זהו כענין מ״ע ומצות ל״ת): ה וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות. כפל לומר ב״פ משכן והם ב׳ בחי׳ הנ״ל דירושלים שלמטה ובחי׳ כעיר שחוברה לה כו׳ והיינו שע״י מ״ע נעשה בחי׳ יחוד ו״ה דהוי׳. וזהו בחי׳ משכן סתם ושכנתי בתוכם בחי׳ השראת השכינה ה׳ תתאה השוכן אתם ויחודה עם בחי׳ הוא״ו וכענין קדוש בוי״ו שהוא המשכת הארה מבחי׳ קדש העליון והוא נמשך ע״י רמ״ח מ״ע ואח״כ משכן העדות הוא בחי׳ י״ה וזהו ג״כ ענין קדש העליון מה שלמעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו עמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה בנות ציון והוא הנמשך ע״י מל״ת. וביאור הדברים הנה פי׳ אלה פקודי לשון אלה הוא כמ״ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כי אלה הוא לשון גילוי ומי הוא לשון נסתר דקיימא לשאלה מי הוא זה ואיזהו שלא נודע מהותו. והענין כי אלה הוא בחי׳ המדות שנק׳ והנגלות כנ״ל ונמשכים ונולדים מן השכל וההתבוננו׳ הוא בחי׳ בינה אם הבנים שנק׳ מי וכנודע בפי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה וגו׳ שהן ששה מדות וכולם בטלים במקור׳ לך ה׳ כו׳ אותיות לך הם נש״ב שהוא בחי׳ מי ברא אלה והנה נקראו הששה מדות אלה כי כל מדה כלולה מכל הששה עולה מספר ל״ו שהוא בגימט׳ אלה וגם אלה אותיות לאה שילדה ששה בנים הם ששה מדות הנ״ל נמצא אלה הוא בחי׳ וא״ו דשם הוי׳ דהיינו ששה מדות שכל אחד כלול מששה. וזהו ענין ששה סדרי משנה שהן בחי׳ הששה מדות העליונות למעלה ולמטה מלובשים בשיתא סדרי משנה זרעים מועד כו׳. וכל סדר כלול מן כל הששה כי הרי סדר זרעים כלול גם מדינים דסדר מועד ושאר הסדרים וכן סדר מועד כלול מכולם וכן שאר הסדרים ועי״ז עולה מספר אלה. וזהו אלה פקודי המשכן. פי׳ פקודי הוא כמו ענין ופקדת נוך וכמארז״ל חייב אדם לפקוד  את אשתו שהיחוד נק׳ פקידה. ופי׳ פקודי המשכן שהמשכן הוא בחי׳ ה״א אחרונה דשם ה׳ כנ״ל הנק׳ שכינה והיא מקור ושרש נש״י ולהיות פקודי המשכן בחי׳ יחוד ו״ה הוא ע״י בחי׳ אלה שית סדרי משנה שע״י עסק התורה שבבחי׳ ו׳ נעשה יחוד ו״ה והוא בחי׳ יחוד קוב״ה ושכינתי׳ שנעשה ע״י עסק התורה כי פי׳ קוב״ה היינו קדוש בוא״ו מה שנמשך הארה מבחי׳ קדש העליון להיות מאיר בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ שכינה (וכמ״ש פי׳ וענין יחוד זה באריכות ע״פ ששים המה מלכות כו׳ ע״ש) וכן גם ע״י שאר כל רמ״ח מ״ע נעשה יחוד זה ונקרא ג״כ אלה. כמ״ש אלה המצות וכתיב אלה העדות והחוקים וכמ״ש אלה מועדי הוי׳. וע׳ ברבות ר״פ ויקהל. וז״ש פקודי לשון רבים כי ע״י כל מצוה מרמ״ח מ״ע נמשך בחי׳ יחוד לפי בחי׳ המצוה ההיא ושרשה למעלה. וז״ש ברבות באיכה ע״פ על אלה אני בוכיה על ביטול תורה הה״ד אלה החוקים והמשפטים. על ביטול קרבנות הה״ד אלה תעשו לה׳ במועדיכם דהיינו כי ע״י כ״ז נמשך בחי׳ אלה פקודי המשכן בחי׳ ההמשכה מסוכ״ע בממכ״ע שזהו הנק׳ אלה. ולכן בחורבן בהמ״ק נאמר על אלה אני בוכיה היינו על הסתלקות האור והגילוי הנקרא אלה כו׳ שחזר למקורו בבחי׳ העלם וכמ״ש בזח״א ויגש דף ר״י ע״א בגין דוי״ו אתרחק ואסתלק מינה וכדין רחל מבכה כו׳ ע״ש. וכ״ז הוא בחי׳ משכן סתם והוא אותיות ו״ה שנק׳ והנגלות וזהו אלה לשון התגלות כדלעיל. אבל משכן העדות הוא בחי׳ משכן דלעילא בבחי׳ ירושלים שלמעלה דהיינו בחי׳ י״ה שנק׳ נסתרות כנ״ל ולכך נק׳ משכן העדות דעדות שייך על הנסתרות דוקא כנ״ל וכמ״ש לעיל בפי׳ שבטי י״ה עדות לישראל ויחוד זה די״ה הוא ע״י המל״ת ששרשן מבחי׳ י״ה כנ״ל (ושני בחי׳ אלו הוא בחי׳ שכינתא תתאה ושכינתא עלאה ועמ״ש מזה ע״פ שה״ש כו׳ שהם ב׳ בחי׳ מס״נ דק״ש באחד ובכל נפשך וכמו שיתבאר ג״כ לקמן דפסוק ראשון דק״ש הוא בחי׳ משכן העדות ופסוק ואהבת הוא בחי׳ משכן סתם): קיצור. ענין אלה מי. ברא אלה. וא״ו מדות הכלולים מוא״ו. קדוש בוי״ו ש״ס משנה. אלה המצות זהו פקודי המשכן יחוד ו״ה וזהו על אלה אני בוכיה. ומשכן העדות זהו בחי׳ י״ה: ו והנה להבין מעט עוד בפי׳ וענין משכן העדות ועדות לישראל הנה מלבד הפירוש הנז״ל שהוא לשון עדות לפי שהוא בחי׳ עלמא דאתכסיא יש עוד טעם למה שנק׳ עדות. ויובן בהקדים תחלה ענין הפסוק (ביחזקאל סי׳ י״ו ז׳) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים והביא רש״י שם ב׳ פירושים. הא׳ לשון עד כמו בטחו בה׳ עדי עד (בישעי׳ סי׳ כ״ו) השני לשון עדי דהיינו ענין קישוטים כמו את עדים מהר חורב שארז״ל (פ״ט דשבת דפ״ח ע״א) שהן שני כתרים שקשרו להן אחד כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע. ופי׳ כצמח השדה היינו עד״מ צמח השדה שלא יצמח כ״א אחר ביטולו והתכללותו בכח הצומח והוא ענין רקבון הגרעין שנעשה בחי׳ אין ונכלל בכח הצומח ואח״כ יצמיח בו כח הצומח והטעם הוא לפי שלא יוכל להיות התהוות יש מיש כ״א כאשר יבא בחי׳ היש לבחי׳ הביטול באין תחלה (ועמ״ש מזה בת״א בד״ה קחו מאתכם תרומה). וכך יובן בכנס״י בגלות מצרים שהיו משועבדים שם בתכלית שזהו כמשל רקבון הגרעין והיינו בחי׳ לב נשבר ונדכה עד שנעשו בבחי׳ אין ועי״ז אח״כ ותרבי ותגדלי ותבואי ותגדלי ע״ד כי מי גוי גדול כו׳ וכמ״ש ברבות ר״פ לך לך ע״פ ואעשך לגוי גדול אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול אעמיד ממך והיינו כמ״ש כי חלק הוי׳ עמו שנאמר בו גדול הוי׳ כו׳. וזהו וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. גם ע״ד מ״ש בד״ה ויהי בשלח פרעה שמבררים בחי׳ הנצוצי׳ שנפלו מעולם התהו מה שלקח הבכורה מעשו שנק׳ בנו הגדול כו׳ וע״ד והאופנים ברעש גדול וכמ״ש במ״א בד״ה האזינו השמים. ותבואי בעדי עדיים שזכו לקבלת התורה שעז״נ בעטרה שעטרה לו  אמו ביום חתונתו וקשרו להם ג״כ שני כתרים כו׳ כנ״ל. והענין כי העטרה הוא בחי׳ מקיף דהיינו מה שאינו יכול לבוא בהתגלות בהשגת המהות והוא בחי׳ ישת חשך סתרו בחי׳ רעוא דכל רעוין אנכי מי שאנכי סתימא דכ״ס נורא תהלות דלא ידע ליה בר איהו שמשם נמשך להם הארה והוא כמש״ל בענין הל״ת שעל ידם נמשך מבחי׳ י״ה הנק׳ נסתרות וע״כ נק׳ משכן העדות לשון עדי וקישוט כמו עדי עדיים. וגם הוא לשון נצחיות כמו עדי עד כי בחי׳ כתרים הנ״ל הם המשכת א״ס ב״ה והרי בחי׳ א״ס כשמו כן הוא למעלה עד אין קץ וכמאמר הכל ירוממוך סלה שיש עליות אין קץ בהשגת אלקות כי בכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק (וע׳ בזהר פ׳ ויקרא דף כ׳ סע״א מענין סלה ובמק״מ שם) והיינו שזכו לבחי׳ הנצחיות, וגם בפי׳ עדי עדיים י״ל שנכלל ג״כ לשון עד הפשוט כמו עד פה תבוא (באיוב סי׳ ל״ח) וכמו עד כאן תחום שבת וגם פי׳ זה עולה בקנה א׳ עם פי׳ הנ״ל והוא כי להיות שהמשכה זו שהיא מבחי׳ ישת חשך סתרו וסדכ״ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ע״כ נאמר ע״ז לשון עד ר״ל עד כאן שייך בחי׳ השגה ולא עד בכלל שאין בבחי׳ הכתר והמקיף שום השגה כלל, וכענין מ״ש בזהר ר״פ בראשית דף א׳ ע״ב ע״פ מי ברא אלה. דהא לעילא לית תמן שאלה כו׳ ע״ש. ומ״ש עדי עדיים לשון רבים ר״ל שאין שיעור כלל לעדיים וכתרים עד רום המעלות בעילוי אחר עילוי זו למעלה מזו מאחר שהוא א״ס. (א״נ י״ל עדי א׳ עדיים ב׳ כענין קדש הקדשים דפי׳ בפרדס בעה״כ ערך קדש דפי׳ קדש הוא כתר וקדשים הם חכמה ובינה כו׳, ועד״ז הוא ענין עדי עדיים דהיינו ג״כ יחוד חכמה בינה שמקור ההמשכה מבחי׳ ישת חשך סתרו שהוא בחי׳ כתר. וזהו ענין יחוד י״ה הנמשך ע״י קיום ושמירת הל״ת ועמ״ש בפ׳ שמות בד״ה זה שמי. בענין איה סופר. ופי׳ איה היינו י״ה הם חו״ב והאלף פלא זהו בחי׳ כתר. עוי״ל בפי׳ עדי עדיים עפמש״ל דעדיים אלו הוא בחי׳ עדות לישראל והם בחי׳ תרין עטרין הנזכר באדר״ז דרצ״א ע״א והדעת כוללם יחד זהו עדי עדיים. ופ׳ התרין עטרין הם בחי׳ מדות שלמעלה מהשכל הנמשכים ומתלבשים במדות שלמטה מהשכל וההמשכה הוא ע״י הדעת. וכמ״ש במ״א. וע׳ ברע״מ פ׳ שופטים דער״ה ע״א ובפי׳ הרמ״ז שם מענין עדות כו׳ ומבואר במ״א). וזהו ענין משכן העדות שמבואר למעלה שהוא בחי׳ יחוד י״ה שנק׳ עלמא דאתכסיא ולכך שייך ע״ז לשון עדות. ועתה יובן ג״כ בתוספת טעם שהוא ג״כ לשון עדי וקישוט ומבחי׳ כתרים אלו נמשך להיות עדות לישראל ג״כ וזהו ותבואי בעדי עדיים כו׳. וזהו אשר פקד ע״פ משה. הכוונה בזה שמשכן העדות דוקא הוא פקד עפ״י משה ואדסמיך ליה קאי כי מתחלה כתיב אלה פקודי המשכן שהוא ענין יחוד ו״ה שנק׳ פקודי המשכן דהיינו משכן סתם ה׳ תתאה שיחוד זה הוא ע״י בחי׳ אלה ש״ס משנה ורמ״ח מ״ע כנ״ל. ועתה אומר איך שמשכן העדות שהוא בחי׳ יחוד י״ה הוא פקד ע״פ משה שע״י בחי׳ משה נעשה פקידה זו ויחוד זה כי משה הוא בחי׳ הביטול כמ״ש ונחנו מ״ה ומבואר למעלה דהמשכה זו מבחי׳ י״ה הוא דוקא ע״י הביטול כמש״ל בפי׳ ששם עלו שבטים כו להודות כו׳. וזהו שמצינו בר״ע שהיה כורע ומשתחוה עד שאדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת לפי שא״א להמשכה זו לבא בגילוי בשכל ודעת או כלי המדות אלא רק ע״י בחי׳ הביטול שהוא ענין ההשתחואה שבשמו״ע כנודע (ועמ״ש בד״ה שימני כחותם דההמשכה שע״י שמירת מצות ל״ת הוא ענין אחד עם ההמשכה שבתפלת שמו״ע ועמ״ש מענין תפלת שמונה עשרה בד״ה יהודה אתה וסד״ה השמים כסאי): קיצור. עוי״ל פי׳ משכן העדות מלשון ותבואי בעדי עדיים ופרש״י שני פירושים לשון עדים מהר חורב בחי׳ כתרים ולשון עדי עד נצחיות יהללוך סלה. גם לשון עד פה תבוא וע״ז אמר אשר פקד ע״פ משה:  ז ועפ״ז יובן ג״כ מעט ענין הפסח ואכילת מצה. דהנה פסוק רבבה כצמח השדה כו׳ ותבואי בעדי עדיים כו׳ (שהוא בחי׳ משכן העדו׳ כנ״ל) נאמר על יצ״מ. והיינו שזכו בליל א׳ דפסח לבחי׳ גילוי יחודים עליונים הנ״ל. דהיינו אפילו יחוד י״ה שהוא מבחי׳ ישת חשך סתרו נגלה עליהם אז כמאמר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כמ״ש פי׳ זה במ״א בד״ה קול דודי כו׳. ולהיות כי מבחי׳ גלוי זה נמשך עדות לישראל כדלעיל. ולכן נאמר ע״ז ותבואי בעדי עדיים וככל הפירושים שנת״ל בזה הכל הי׳ הגילוי מזה בליל א׳ דפסח. ולכן נצטוו לאכול מצה. וכתיב מצות יאכל את שבעת הימים (ס״פ בא י״ג ז׳). ולשון זה לפי פשוטו אינו מובן דהל״ל בשבעת הימים אבל את שבעת הימים משמע שיאכילו מצה את ז׳ הימים עצמן וזה תמוה, אבל לפי האמת א״ש כי הנה ז׳ הימים הן ז׳ מדות חו״ג כו׳ שהן נמשכים מבחי׳ ו״ה דשם הוי׳ הוי״ו הוא ששה מדות שבפסוק לך ה׳ הגדולה כו׳ והשביעי׳ היא בחי׳ הה״א שהיא בחי׳ לך ה׳ הממלכה כו׳ ומדות אלו ישנם ג״כ בנפש והוא בחינת האהבה הנמשכת מצד השכל וההתבוננות בגדולת הבורא ית׳ כשמשיג איך כי הוא חייך כו׳ ושמחדש בכל יום מע״ב כו׳ שמהתבוננות זו יולד האהבה או היראה וכנ״ל בענין מי ברא אלה כו׳. אמנם למעלה מזה היא האהבה והדביקות הנמשכת מצד ההתבוננות בעצמות אור א״ס שמצד מהו״ע כלא חשיב השבח הזה של ביטול העולמות אליו ית׳ כי במהו״ע לית מחשבה תפיסא ביה כלל וחיות כל העולמות הוא רק ע״י מחשבה אחת כו׳ ובחי׳ אהבה זו נק׳ עדי עדיים והוא בחי׳ תרין עטרין הנ״ל הנמשכים מבחי׳ המדות שלמעלה מהשכל ומתגלים במדות שלמטה מהשכל והוא ההמשכה מבחי׳ י״ה בו״ה וכדי שיזכו ישראל לבחי׳ גילוי זה בפסח כי ביצ״מ היה עדיין בבחי׳ קטנות כצמח השדה בתחלתו ולא היה להם רק האהבה זוטא ולא אה״ר הנ״ל דבחי׳ עדי עדיים לכן כדי שיגיעו לגילוי זה נצטוו לאכול מצה. שענין המצה הוא המשכת בחי׳ מ״ה והוא בחי׳ הביטול כמו שנראה לעין שאין במצה התנשאות כמו בחמץ ושאור כו׳ ובחי׳ ביטול זה הוא שבו וע״י נמשך מבחי׳ י״ה כנ״ל בענין משכן העדות אשר פקד ע״פ משה דוקא. וזהו מצות יאכל את שבעת הימים פי׳ יאכל הוא לשון מפעיל דהיינו שיאכילו את ז׳ הימים ממצה. והענין הוא להמשיך מבחי׳ מ״ה שבמצה בכל ז׳ המדות להיות נמשך בהם מבחי׳ הביטול דמ״ה ואז יוכלו כנ״י לקבל מבחי׳ יחוד העליון די״ה שזהו בחי׳ עדות לישראל ועדי עדיים (וע׳ מענין מצות יאכל את שבעת הימים בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ ועמ״ש בד״ה קחו מאתכם תרומה. דמצה ולחם עוני זהו בחי׳ אתכפיא כו׳ ע״ש ומבואר לעיל בענין ל״ת שע״י אתכפיא סט״א עי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה שעי״ז נמשך מבחי׳ יחוד י״ה שהוא משכן העדות ולכן עד״ז ע״י בחי׳ המצה נמשך בחי׳ ותבואי בעדי עדיים וע׳ ג״כ בפע״ח שער חג המצות פ״א מענין ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ע״ש). והנה אכילת מצה היא הכנה לקבלת התורה שבשבועות כי על קבלת התורה נאמר בעטרה שעטרה לו אמו שהוא בחי׳ התגלות רעוא דכל רעוין וסדכ״ס וגם קשרו להם שני כתרים שזהו ענין עדי עדיים הנ״ל. ולכך הוצרכו תחלה לאכילת מצה שהוא בחי׳ הביטול כו׳ (והנה עם היות כי בליל א׳ דפסח מתגלה ג״כ בחי׳ עדי עדיים הנ״ל. אך הגילוי הזה הוא אז ממילא דהיינו אתעדל״ע שלא ע״י אתעדל״ת ולכן נק׳ פסח לשון דילוג כנודע בענין מדלג על ההרים כו׳ ואחר ליל א׳ דפסח מסתלק גילוי זה ולכך אח״כ מתחיל מצות ספה״ע ז׳ שבועות כדי להמשיך גילוי יחודים הנ״ל ע״י אתעדל״ת. והאתעדל״ת דספירת העומר ידוע שהיא התהפכות השבע מדות דנפש הבהמית וכל מדה כלולה מז׳ שתהיינה כולם לה׳. ובחי׳ זו הוא בחי׳ ומדרגת שבעת הימים בחי׳ ו״ה הנ״ל ואח״כ מתגלה עי״ז ממילא אח״כ ביום  החמשים מבחי׳ עדי עדיים הנ״ל שלמעלה מבחי׳ ו״ה ולכן נאמר תספרו חמשים יום ובאמת אין סופרים רק מ״ט אלא שע״י ספירת המ״ט יום מתגלה ממילא שער החמשים כי הוא מבחי׳ ומדרגת י״ה וכבר נת׳ דשם הוא מדרגת הל״ת שענינם בבחי׳ שב ואל תעשה ולא בבחי׳ קום ועשה מפני שאין לו כלי כו׳ ע״כ גם במצות הספירה אין צריך לסופרו כמו בשבעה שבועות דמצוה למימני יומי כו׳ כי הוא מבחינת ו״ה משא״כ בחי׳ זו ההמשכה משער הנו״ן רק שנמשך ממילא ע״י קדימת ספירת ז׳ שבועות שהוא בחי׳ התהפכות המדות כו׳ ולא תחללו כו׳ שעי״ז יומשך אח״כ גילוי זה ממילא וכענין ואתם תחרישון כמ״ש במ״א. וזהו עיקר ענין עדי עדיים הנ״ל שאז זכו לגילוי הכתרים כו׳ והוא בחי׳ גבוה יותר כי בחי׳ עדיים הנ״ל הם בלי קץ כנ״ל. נמצא העולה מזה שבליל פסח נמשך גילוי בכנס״י בחינ׳ גלוי יחודים הנ״ל מבחי׳ ו״ה ומבחי׳ י״ה באתעדל״ע ע״י אכילת מצה. וז״ש מצות יאכל את שבעת הימים ואח״כ מסתלקת ההמשכה וחוזרים וממשיכים ע״י אתעדל״ת בספה״ע ז׳ שבועות ואזי מתגלה בשבועות בחי׳ עדי עדיים הנ״ל בשעת קבלת התורה): קיצור. ועד״ז יובן ענין אכילת מצה בחי׳ ביטול ואתכפיא להיות כצמח השדה בחי׳ אין ועי״ז ותרבי ותגדלי כו׳ ובחג השבועות בחי׳ בעטרה כו׳ שהוא ענין בעדי עדיים: ח והנה בסדר התפלה אנו מוצאים ככל ענין הנ״ל בפי׳ אלה פקודי המשכן משכן העדות כו׳ דהנה ידוע שבפסוק ראשון דק״ש שמע ישראל ה׳ אלקינו כו׳ הוא בחי׳ יחודא עילאה די״ה הנ״ל הנק׳ הנסתרות לה׳ אלקינו כו׳ והוא ענין משכן העדות אשר פקד ע״פ משה כו׳ ובפסוק ואהבת בכל לבבך כו׳ הענין הוא בבחי׳ אהבה הנמשכת מהשכל והטעם (ועמ״ש מזה בד״ה בכ״ה בכסלו) והוא ענין יחודא תתאה כמ״ש אלה פקודי המשכן כו׳ וכנ״ל בענין שאו מרום כו׳ וראו מי ברא אלה כו׳ אך הנה קודם ק״ש תקנו אנכה״ג פסוקי דזמרה והענין של פסוד״ז הוא כדי שיוכלו להגיע בפסוק ראשון דק״ש ליחוד העליון דה׳ אלקינו הנק׳ נסתרות כנ״ל ואם לא השיר והזמרה בפסוד״ז א״א לבא למדרגת היחוד הזה כו׳ וזה היה עבודת הלוים בשיר וזמרה כו׳ והיו נושאים את המשכן וכמ״ש בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן (בפ׳ בהעלותך יו״ד י״ז) בני קהת נושאי המקדש וכתיב ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים (במדבר א׳ נ״א) (ועמ״ש מזה בד״ה שאו את ראש כו׳ למשפחותם לבית אבותם) אך הטעם איך שע״י פסוד״ז בשיר ורננה דוקא יגיעו לבחי׳ היחוד העליון הזה יובן בהקדים תחלה ענין שיר הלוים כו׳ דהנה כתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (ביחזקאל סי׳ א׳ י״ד) ופרש״י כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולכנוס כך כו׳. וכך נפש האלקית שבאדם שנק׳ נר הוי׳ וכמ״ש נר ה׳ נשמת אדם צ״ל עולה ויורד בבחי׳ רצוא ושוב בתמידות בלתי הפסק והוא ב׳ מיני התפעלות הללו זא״ז בתמידות וכמ״ש והחיות רצוא ושוב פי׳ אחר הרצוא שוב ואחר השוב רצוא וכן חוזר חלילה וכמ״ש מזה בד״ה וכל העם רואים את הקולות ועי״ז עולה נה״א ממדרגה למדרגה עד רום המעלות כו׳ וזהו ענין שיר הלוים על הקרבן וזהו ג״כ הענין שנשאו את המשכן כו׳ מפני שע״י השיר ברצוא ושוב מגביהים ומרוממים למשכן עד שנעשה גם בחי׳ יחוד העליון בבחי׳ משכן העדות הנ״ל וזהו כענין פי׳ ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה. שמחבר בחי׳ ירושמ״ט שהוא יחוד ו״ה לבחי׳ ירושמ״ע שהוא בחי׳ י״ה והיו לאחדים ממש וכך הוא ענין פסוד״ז לפני ק״ש ענין הכנה לרומם הנפש עד שתוכל לייחד יחוד העליון בפסוק ראשון דק״ש באמרו הוי׳ אלקינו דהיינו ג״כ חיבור ויחוד בחי׳ הארת הנשמה המלובשת בגוף עם מקורה ושרשה שלמעלה בחי׳ מזליה כמ״ש במ״א בד״ה יונתי בחגוי הסלע. וזהו  ששם עלו שבטים שבטי י״ה שמתחברים בחי׳ שבטים דבריאה עם שרשן ומקורן שבאצי׳ הנק׳ שבטי י״ה. והיינו ששם עלו בבחי׳ ירושלים הבנויה כעיר שחוברה כו׳ שהוא חיבור והתקשרות בחי׳ משכן עם משכן העדות דהיינו שחוברה לה יחדו ממש. וזהו ענין עבודת הלוים כי לוי מלשון לויה וחיבור וכמ״ש ועבד הלוי הוא דהיינו עלמא דאתכסיא הנק׳ הוא שעבודת הלוים לקשר ולחבר בחי׳ עלמא דאתכסיא עם עלמא דאתגליא (ועמ״ש מזה בד״ה אז ישיר משה ובני ישראל ובד״ה אשירה להוי׳ וע׳ בזח״ב פקודי דרכ״א ע״ב ובפ׳ קרח דקע״ח ע״ב). וזהו אשר פקד ע״פ משה עבודת הלוים כו׳ דהנה פשט הכתוב משמעו שע״פ משה פקד עבודת הלוים כי מה שאמר אשר פקד ע״פ משה עבודת הלוים ביד איתמר כו׳ קאי אשר פקד גם על מה שלאחריו דהיינו עבודת הלוים וגם על מה שלפניו והוא משכן העדות וכך רצונו לומר אלה פקודי כו׳ משכן העדות אשר פקד המשכן ע״פ משה עבודת הלוים לשאת המשכן ועל שניהם אומר אשר פקד כו׳ ומה שאמר ביד איתמר ענין שלישי הוא שביד איתמר כל העבודה הזאת כו׳ (וביאור ענין אשר פקד ע״פ משה גם עבודת הלוים לשאת המשכן כו׳) הנה אותיות פקד הם אותיות דפק וכמבואר בספרי הקבלה שהדפק שרשו מבחי׳ אחוריים דחכמה (והוא שם קפ״ד אחוריים דאבא כו׳) וכמ״ש קול דודי דופ״ק כו׳. והענין הוא דבחי׳ רצוא ושוב הנ״ל שרשו נמשך מבחי׳ הדפק כי אנו רואים בחוש שיש בדפק ענין עליה וענין ירידה דהיינו הסתלקות החיות והתפשטות החיות והם באים זא״ז בתמידות והוא ענין הדפק בלב שהוא הנשימה וגם בדפק היד נרגש העלאה והמשכה זו בתמידות (ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה גבי קול דודי דופק). וכך למעלה בחי׳ רצוא ושוב כמראה הבזק שעבודת הלוים לשאת המשכן שרשם הוא מבחי׳ הדפק העליון שהוא בחי׳ הסתלקות והתפשטות והוא מה שאמר אשר פקד ע״פ משה עבודת הלוים שהוא מבחי׳ אחוריים דמ״ה דמשה שהן אותיות דפ״ק היפך אותיות פקד. אך משכן העדות פקד ע״פ משה מבחי׳ פנימי׳ כו׳ כנ״ל. ואמנם דוקא בחכמה הוא שיש התפשטות והסתלקות והוא בא בהתלבשות בדפק אבל בבחי׳ בינה אין שם הסתלקות אלא התפשטות בלבד והיינו ענין הדם המתפשט בשס״ה גידים שנאמר בו כי הדם הוא הנפש דהיינו עיקר המחי׳ אך ע״י בחי׳ החכמה נעשה בגידי הדם בחי׳ הדפק כו׳ והן בחי׳ יחוד עליון הנ״ל די״ה ע״י מל״ת דלאו קודם להן כו׳ וזהו קול דודי דופק שהוא יחוד חו״ב תרין ריעין כו׳ וזהו אשר פקד ע״פ משה גם עבודת הלוים ברצוא ושוב למטה ועי״ז יש בלוים יכולת להעלות בחי׳ המשכן לבחי׳ משכן ה עדות לקשרם ולחברם יחדו כעיר שחוברה כו׳ ועי׳ בזח״ב פ׳ שמות די״א סע״ב ע״פ וילך איש מבית לוי ובמק״מ שם דבית לוי זהו בחי׳ חו״ב והיינו משכן העדות ויקח את בת לוי זהו בחי׳ מל׳ משכן סתם כו׳ ע״ש. ומה שאמר ביד איתמר בן אהרן כו׳ הענין הוא שלא ישאר האדם רק בבחי׳ זו דרצוא ושוב בלבד כי אין זה תכלית הכונה אלא צריך שימשיך זה בבחי׳ כלי שישכון בו בחי׳ הביטול הזה בבחינת רצוא ושוב והנה בחי׳ הכלי לאור דרצוא ושוב הוא הדבור בד״ת דוקא וכמ״ש בפ׳ דק״ש אחר ואהבת ברצוא ושוב כנ״ל ודברת בם בשבתך בביתך כו׳. פי׳ ודברת שתמשיך רו״ש הזה בבחי׳ כלי והוא באותיות התורה ודוקא כשיש בדבור זה בחי׳ הביטול וע״ד המבואר במ״א ע״פ ואשים דברי בפיך שאינו רק כלי לדבר ה׳ זו הלכה שאומר בפיו ואזי הדבור בחי׳ כלי לרו״ש וזהו ע״פ משה. פי׳ משה דוקא שמשה היה בבחי׳ ביטול עד שאמר ונתתי עשב דהיינו לפי שאינו דבר ומהות בפ״ע כ״א בטל לגמרי ושכינה מדברת מתוך גרונו כו׳ ועמ״ש בד״ה משה ידבר כו׳ וכמ״כ בכל אדם יש ניצוץ והארת בחי׳ משה דהיינו ע״י ק״ש למס״נ באחד בביטול ממש עי״ז אח״כ  תען לשוני אמרתך כו׳ אמרתך ממש. וזהו ביד איתמר פי׳ איתמר מלשון אתמר הנזכר בגמרא תמיד דפירושו איתמר שממילא איתמר ונדבר וכענין אז נדברו יראי ה׳ שענינו הוא ענין הדיבור אשר הוא בא ממילא ומאליו ששייך לומר נדברו לשון נפעל ממילא שאם הדבורבא מצד עצמם היה לו לומר מדברים או דוברים אלא נדבר״ו היינו כאשר נדבר הדבור בהם ממילא וכך הענין בפי׳ איתמר בלשון תרגום שנאמר ממילא כו׳ והוא בדבר ה׳ שנאמר ממילא מפני שהדבור של האדם הוא בתכלית הביטול בעצמותו עד שאין הדיבור בא מצד עצמו כלל אלא נדבר בו דבר ה׳ זו ההלכה ממילא ומאליו וכענין אז נדברו יראי ה׳ כו׳ וזהו כדוגמת לימוד המשניות שלמד הרב ב״י שאמר לו המגיד אני המשנה המדברת בפיך כו׳ וכענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כו׳ וזהו ענין ודברת בם שאחר ואהבת שהוא לעשות כלי בבחי׳ הביטול להיות ואשים דברי בפיך כו׳. נמצא שיש כאן חיבור משכן עם משכן העדות להיות כעיר שחוברה לה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. היינו ע״י עבודת הלוים זהו ההעלאה מלמטה למעלה ע״י רצוא ושוב וזהו ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים להעלותו למעלה מעלה. ואח״כ ע״י עסק התורה ביד איתמר זהו החיבור י״ה עם ו״ה מלמעלה למטה כו׳ וכענין מ״ש בד״ה ראה אנכי בפי׳ יהא שמיה רבא שם י״ה יתגדל ויתרבה ויומשך בבחי׳ ו״ה כו׳ ולא יהי׳ כס י״ה התכסות בחי׳ י״ה מבחי׳ ו״ה. וכ״ז פקד ע״פ משה וכנ״ל וכן לענין מעשה המצות המה ג״כ בחי׳ כלים אלא שהן מתחלקים באופנים שונים ועכ״ז הרי כללות כולם שיהא בחי׳ כלי לשכון בו בחי׳ קדושה העליונה וכמ״ש ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם אני ה׳ אלקיכם שיש בזה בחי׳ ההעלאה וההמשכה כנ״ל והמצוה היא בחי׳ כלי לזה כמ״ש כי נר מצוה וצ״ל שמחה של מצוה שעי״ז נמשך הגלוי מבחי׳ עלמא דאתכסיא בחי׳ י״ה כו׳ כי השמחה היא בבינה הנק׳ משכן העדות. ונמצא כללות סדר התפלה בפסוד״ז וק״ש ואהבת ודברת בם כו׳ היינו כסדר האמור בפסוק זה דאלה פקודי כו׳ ע״ד איתמר בן אהרן הכהן ופי׳ אהרן הכהן ידוע שהוא בחי׳ אה״ר דכהנא רבא והוא הממשיך הכח הזה להיות כל סדר העבודה הזאת וכמ״ש במ״א ע״פ בהעלותך את הנרות ובענין כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן זקן אהרן כו׳ גם כל עסק הלוים הי׳ ע״י אהרן וכמ״ש אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו כו׳ וכתיב וילוו אליך וישרתוך כו׳ כי תכלית ההעלאה שע״י הלוים הוא בשביל ההמשכה שע״י אהרן זקן אהרן כו׳ שהוא הלכות התורה כו׳ וכמ״ש במ״א. והנה כ״ז עכשיו אבל לע״ל כתיב ביום ההוא יהיה שבחי׳ ו״ה שהוא בחי׳ ירושמ״ט יהיו במדריגת י״ה ממש שהוא בחי׳ משכן העדות כי מה שעכשיו אינו מושג כלל רק בבחי׳ שלילה כו׳ יומשך לע״ל בבחי׳ גלוי וזהו דירה בתחתונים בבחי׳ ו״ה דוקא. ולכן נאמר אלע״ל לשון והי׳. והיה ביום ההוא כו׳ דפי׳ והיה היינו שבחי׳ ו״ה קודם לבחי׳ י״ה לפי שיהיה דירה בתחתונים כו׳: קיצור ענין. שבסדר התפלה בכל יום נמצא כ״ז. כי פסוד״ז זהו כענין בחי׳ עבודת הלוים ועי״ז מגיע בשמע ישראל לבחי׳ יחו״ע. וזהו פקד ע״פ משה ומלמעלה למטה זהו בחי׳ איתמר ע״ד אז נדברו יראי ה׳:

פקודי, ב׳

הנה פקודי המשכן הוא יחוד ו״ה דשם הוי׳ דהיינו יחוד זו״נ ופקודי מלשון לפקוד את אשתו ומשכן היינו שכינת עוזו ית׳ שהיא מדת מלכות כנודע, ויחוד זה הוא ע״י תומ״צ וזהו אלה פקודי כי שיתא סדרי משנה וכל אחד כלול מששה זהו גימטרי׳ אלה ומזה נמשך בחי׳ פקודי המשכן יחוד זו״נ, אך משכן העדות הוא יחוד י״ה וכמ״ש שבטי י״ה עדות לישראל כי עדות שייך על דבר שהוא נסתר  ונעלם והיינו או״א שנק׳ נסתרות, ויחוד זה הוא פקד ע״פ משה שהוא בחי׳ בטול ונחנו מ״ה (גם שם משה מורה על חיבור ויחוד או״א כי משה גימטריא קפ״ד קס״א והיינו יחוד שם ע״ב דאבא עם שם אהיה דאימא כמ״ש לקמן. ועוד דמשה זכה לבינה). וב׳ יחודים אלו הן בסדר התפלה בכל יום בק״ש כי פסוק ראשון דק״ש שמע ישראל הוי׳ אלקינו כו׳ הוא בחי׳ יחוד או״א והוא ענין משכן העדות אשר פקד ע״פ משה שהוא בחי׳ מ״ה וביטול והיינו שצריך למסור נפשו באחד שע״י ביטול זה נמשך יחוד הנ״ל דמשכן העדות. ובפסוק ואהבת את הוי׳ כו׳ הוא ענין יחוד זו״נ כי את הוא בחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ את הטפל לשם הוי׳, וגם את לשון עת שהוא מקור הזמן ופי׳ ואהבת את שע״י האהבה מעורר אהבה עליונה לבחי׳ את היינו שיהיה הוי׳ אלקיך יחוד זו״נ והוא ענין אלה פקודי המשכן. ולכן בפסוק ראשון אמר משה במשנה תורה הוי׳ אלקינו להיותו יחוד או״א אשר יחוד זה פקד ע״פ משה. ובפסוק ואהבת נאמר הוי׳ אלקיך להיותו יחוד זו״נ וכמ״ש במ״א. וזהו מ״ש בזהר פ׳ פינחס דרל״ו ע״ב בענין ע׳ רבתי דשמע וד׳ רבתי דאחד וסימנא דא עד הוי׳ בכם והוא כענין משכן העדות. וכמשי״ת (ועיין בבעל הטורים פ׳ ואתחנן שכתב ג״כ שזהו ענין עד הויה בכם וגם כדכתיב ואתם עדי ועיין בזוהר קדושים דפ״ו): ב והנה להבין ביאור הדברים למה נק׳ יחוד או״א משכן העדות צריך להקדים מ״ש בלק״ת בהקדמה לטעמי מצות שע״י קיום מצות ל״ת הוא גורם בחי׳ יחוד דאו״א וזהו שמי עם י״ה שס״ה וע״י קיום מ״ע הוא בחי׳ יחוד דזו״נ. וזהו ו״ה עם זכרי רמ״ח, וצ״ל שייכות ענין קיום מל״ת ליחוד או״א דוקא, והענין הוא כי בחי׳ יחוד דאו״א הוא בחי׳ ביטול היש שיהיה בטל לאור אין סוף ב״ה עד שאינו תופס מקום כלל וכענין שאמר משה ונחנו מה מ״ה ממש ונק׳ זה יחוד דאו״א כי החכמה הוא בחי׳ אין כמ״ש והחכמה מאין תמצא וגם חכמה היינו כח מה, ובינה הוא בחי׳ יש כמ״ש להנחיל אוהבי יש דקאי על ג״ע ששרשו מבחי׳ בינה כמ״ש ונהר יוצא מעדן כו׳ שמתגלה אא״ס ב״ה בבחי׳ השגה להנשמות להיות נהנין מזיו כו׳ וכנודע והיחוד דאו״א שהן חו״ב הוא יחוד אין ויש שהיש בטל לאין להיות גילוי בחי׳ אין ביש וכמ״ש במ״א ע״פ מזמור לתודה (עיין בסידור) וממשיכין יחוד זה בק״ש להיות יחוד זה והמשכה זו מאין ליש (ועמ״ש בזה בפ׳ ואתחנן בד״ה להבין מ״ש האריז״ל. ועמ״ש מענין יחוד או״א בביאור ע״פ ונקדשתי). ופי׳ ענין שהחכמה הוא כח מה וביטול. הענין הוא להיות כי החכמה הוא למעלה מבחי׳ בינה והשגה דהיינו שמתגלה אא״ס מה דלית מחשבה תפיסא כו׳ וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאת באור א״ס ב״ה דלית מחשבה כו׳ וכמ״ש בבינונים פי״ח והחכמה הוא מקור השכל כו׳ מה שאינו מושג כו׳ ולכן מתלבש בה אור א״ס דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳ משא״כ בחי׳ בינה הוא הבנה והשגה והוא רק בבחי׳ זיו השכינה (וכמ״ש במ״א ביאור ענין מוחין דאבא ומוחין דאימא בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו). והנה מבחי׳ בינה שהוא הבנה והשגה שייך שיהיה נמשך התפעלות האהבה והרי זה ההתבוננות עם ההתפעלות הכל בבחי׳ יש ודבר נראה ונרגש שהרי יש מי שמשיג ויש מי שמתפעל (וזהו להנחיל אוהבי יש הרי בחי׳ יש שייך בבחי׳ אהבה) משא״כ בחי׳ חכמה מה שהוא למעלה מהשגה. דהיינו גילוי מאא״ס ב״ה סתימא דכל סתימין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ואין הגילוי בבחי׳ הבנה והשגה לכן גם ההתפעלות מזה אינו בבחי׳ יש כמו האהבה אלא ההתפעלות מזה הוא בבחי׳ הביטול והוא שמתבטל מן המציאות כמ״ש ונחנו מה וכמבואר בבינונים פל״ט אשר עולם האצי׳ שהוא בחי׳ חכמה בכלל הוא למעלה מבחי׳ ג״ע והוא מדור הצדיקים הגדולים שעבודתם למעלה מבחי׳ אהבה כ״א בבחי׳ ביטול ע״ד האבות  הן הן המרכבה כו׳. וענין יחוד או״א הוא ההמשכה מאור א״ס ב״ה המלובש במוחין דאבא שלמעלה מההשגה שיהי׳ נמשך ומתגלה בבינה, אך גילוי זה אינו בבחי׳ השגה ממש מאחר דבאמת לית מחשבה תפיסא בי׳ אלא ענין גילוי זה בבינה יובן מעט מזעיר עד״מ ממ״ש הרמב״ם בענין התוארים שנאמרו על הקב״ה שנאמר רק בשלילות ואינם תוארים עצמיים. וענין ההפרש בין תוארי השלילה לתוארי החיוב שתוארים עצמיים שנק׳ בלשון פלוסופים תוארי החיוב הם מורים על מהות הדבר מהו. ותוארי השלילה לא יודיענו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש מה הוא אלא שיודיענו שהוא מושלל מדבר המנגד וסותר לאותו העצם המבוקש ומהותו. ולכן לפי שהקב״ה הוא למעלה מההשגה ואין אפשר להשיג מהותו בשום פנים ע״כ לא יתכן לומר עליו ית׳ התוארים כמו כל יכול וחכם ורוצה כי הוא למעלה ממהות יכולת וחכמה ורצון שבנבראים עד שאין ערך ודמיון בינו ובינינו כלל לומר עליו תוארים אלו בלשון תוארים עצמיים רק שהם נאמרו בלשון שלילה היינו ענין יכול שנאמר עליו ית׳ הוא מפשיט ממנו ית׳ כל מה שהוא היפך היכולת כמ״ש לא ייעף ולא ייגע כו׳, ועד״ז הוא ענין חכם ורוצה כו׳ מפשיט ממנו ית׳ מה שהוא היפך החכמה כו׳ ונמצא לא יודיעו תוארים אלו ידיעת מהותו רק יודיעו מה שאנו שוללים ממנו הדברים שהם היפך מהותו כביכול, נמצא ידיעה זו הוא גילוי שמתגלה לנו גילוי ממנו ית׳ ומ״מ אינו השגה במהותו כלל ומ״מ גם בבחי׳ ידיעה זו שבדרך שלילה שייך ידיעות עצומות אין קץ ממש גבוה מעל גבוה כמ״ש הרמב״ם כ״ז (בספרו מ״נ ח״א פנ״ז נ״ח נ״ט עד פרק ס׳) שכ׳ שיש ריבוי ידיעות ג״כ בדרך שלילה עד שבענינים הגשמיים יוכל האדם ע״י ריבוי הידיעות השלילות להגיע כמעט לציור הדבר כמו שהוא כו׳. ועד״ז יובן הנמשל בענין היחוד וגילוי ההמשכה מחכמה שהוא בחי׳ מקור השכל שאינו מושג שבו מלובש אור א״ס מה שלמעלה מההשגה ומה שנמשך בחי׳ זו ממש שהיא הבנה והשגה ונק׳ יחוד או״א הנה ההבנה וההשגה אינה השגת המהות אלא השגת עד״מ השגת השלילות כו׳ כי הנה אא״ס ב״ה לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל במהותו. ולכן הכתר נק׳ ישת חשך סתרו שהכתר מלביש לאא״ס ב״ה ומחשיך שיהי׳ בלתי מתגלה (כמ״ש בתחלת ביאור האדר״ז מהאריז״ל. ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני אש שחורה) וע״י הכתר הוא שורה ומתלבש בבחי׳ חכמה שהוא ג״כ למעלה מהשכל המושג ומובן. וזהו בחי׳ מוחין דאבא שבו מלובש אא״ס מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ד דמציאות אבא נמשך מפנימי׳ שבתוך השע רות די״ג ת״ד. משא״כ מציאות אימא נמשך מהשערות עצמן. ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויקרא ע״פ כשמן הטוב כו׳ וכמ״ש במ״א). אמנם בחי׳ בינה היינו הבנת והשגת המהות אך הבנה והשגה זו הוא בבחי׳ זיו והארה לבד מאא״ס ב״ה הנמשך בסדר ההשתלשלות שבחי׳ זו נמשך ומתגלה בבינה והשגה באצילות ונמשך ג״כ בג״ע העליון. אבל בחי׳ אור א״ס ב״ה שבכתר עליון א״א שיומשך ויתגלה בבינה והשגה ממש ואעפ״כ נמשך ומתגלה ע״י יחוד חו״ב אלא שגילוי זה אינו בחי׳ השגה כ״א ביטול ההשגה. וא״א למצוא משל לזה למטה כ״א מענין ידיעת השלילות שהוא גילוי וידיעה בהשגה ממש שמתקרב בידיעה זו להדבר המבוקש ועכ״ז אינו השגת המהות כמו בבחי׳ הזיו שבסדר ההשתלשלות כו׳. וזהו הטעם שההתפעלות הנמשך מגילוי וידיעה זו הוא בחי׳ הביטול שהוא ג״כ ענין הפשטת המנגד והוא שלא יהי׳ יש ומסתיר על אא״ס ב״ה לפי שכל התפעלות בהכרח שתדמה למקורה המולידה. ולכן יען שמקורה היא ג״כ בחי׳ ביטול ההשגה כנ״ל ע״כ ההתפעלות הנולד ממנה הוא ג״כ בחי׳ ונחנו מה שהוא בחי׳ ביטול כו׳:  ג וזהו הטעם למ״ש בלק״ת דע״י קיום מל״ת הוא יחוד דאו״א כי הנה כל הל״ת ענינם ג״כ רק בחי׳ שלילות דבר המנגד ומסתיר אלקותו ית׳ כמו לא תאכל חלב כו׳ או שעטנז לא יעלה עליך כו׳ שאינו עשיית דבר בקום ועשה רק להמנע מהדברים הנ״ל שהן המסתירים ומונעים הביטול לא״ס ב״ה כי הן בחי׳ יש ודבר נפרד לגמרי היפך האין לכן הם פוגמים הביטול ומונעים הביטול מהנפש מה שיש בנפש מבחי׳ חכ׳ להבטל לאא״ס ב״ה כמו דכולא קמי׳ כלא חשיב והם מונעים ביטול זה מפני שהם יש ודבר נפרד היפך האין כו׳. ויש מצות ל״ת שחייבים עליהם כרת שכורתים את הנפש משרשה שלא להיות בה בחי׳ ביטול זה. ויובן זה יותר באכילת חמץ בפסח כי מצה הוא בחי׳ מ״ה וביטול וכמאמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מ״ה והחמץ הוא בחי׳ יש כו׳, ועכ״פ כל מצות ל״ת הוא שלילת ומניעת דבר המסתיר על אא״ס ב״ה וקדושתו. ולכן ע״י קיום בחי׳ זו שמסירים ההסתר עי״ז נמשך היחוד עליון דאו״א שהוא ג״כ גילוי אא״ס ב״ה סדכ״ס שנמשך ומתגלה וגילוי זה א״א ג״כ רק בידיעת השלילות שנמשך בחי׳ ידיעה והשגה בו ית׳ ע״ד הפשטה ממנו ית׳ דבר מה שהוא נגד מהותו ית׳ ואף שאין זה ידיעת המהות הנה הוא קירוב וגילוי גדול כנ״ל וגדול אין קץ יותר מהשגת המהותשבבחי׳ הזיו המאיר בסדר ההשתלשלות כו׳. וזהו מ״ש בארץ לא זרועה ר״ל הלא הוא זרועה היינו מל״ת שהם גבוהים ממ״ע דלאו קודם להן מלמעלה למטה כמאמר ברישא חשוכא והדר נהורא לפי שבחי׳ אור הכתר לא יוכל לבא בהתלבשות בבחי׳ כלי להיות כי הוא למעלה מהשתלשלות דאו״כ כנ״ל דלית מחשבה תפיסא בי׳ רק בבחי׳ לא בלבד הוא שיכול להתגלות והיינו בדרך ידיעת השלילות. ולכן נאמר ע״ז ישת חשך סתרו שאין המהות ממש מושג, וההמשכה וגילוי זה הוא ע״י קיום מל״ת דוקא שהניצוצים שנפלו בהן בשבה״כ הן ירדו ונמשכו למטה בג׳ קליפות הטמאות והן המסתירים ומונעים לגמרי גילוי אור הכתר לכן ע״י העברת המנגד נמשך גילוי אור הכתר בחו״ב בבחי׳ הנ״ל. אמנם רמ״ח מ״ע הן בבחי׳ ו״ה שהוא יחוד זו״נ אשר הוא בחי׳ אורות המתלבשים בכלים והוא כמו בחי׳ השגת המהות ולא ע״ד שלילה לבד ומצד זה יש בהן מעלה יתירה מבמצות ל״ת (ואפשר מה״ט עשה דוחה ל״ת) אבל באמת הל״ת גבוהים יותר לפי שהשגת המהות שנמשך ע״י קיום מ״ע הנה אור זה הנמשך ומתגלה הוא רק כמו זיו והארה לבד לגבי האור הנמשך ומתגלה ע״י מצות ל״ת ולכן גדול יותר ידיעת השלילות שבמקור האור מהשגת המהות שבבחי׳ הזיו (וכעין זה אמרו דחכם עדיף מנביא אף שהנביא משיג המהות והחכם אינו משיג רק המציאות אלא לפי שהחכם משיג המציאות ממדרגות העליונות שאינן מתגלות בנבואה כלל, וכ״ש שהוא כן במל״ת לגבי מ״ע שההשג׳ אינו ע״ד ידיעת המציאות לבד כ״א גילוי ממש רק שהוא עד״מ למטה בידיעת השלילות כו׳. ומזה יובן גודל מעלות דברי סופרים שהן ג״כ סייגים וגדרים כעין מצות ל״ת וכמ״ש ע״פ שחורה אני כו׳, וגם ז׳ מצות דרבנן עם שהם בקום ועשה מ״מ המכוון בהם להרחיק הרע כנודע מענין נטילת ידים כו׳. וזהו ענין בינה יתירה נתנה כו׳ אשר מה שבתושב״כ לא יוכל להיות ההמשכה רק בבחי׳ השגת השלילות נמשך בתשבע״פ ע״י קום ועשה כו׳ שהוא בחי׳ השגת המהות כו׳. והנה אין כ״ז סותר למ״ש במ״א דע״י מל״ת נמשך מקור האור בבחי׳ גילוי ממש כי זהו לע״ל אשר אז יתגלה אור הכתר ממש שמזה נמשך תחה״מ. משא״כ היחוד וההמשכה דעכשיו אפי׳ בעולמות עליונים אין הגילוי מעצמותו ית׳ רק עד״מ הנ״ל מענין ידיעת השלילות כו׳. ולכן אפי׳ האבות שמדור שלהם הוא בעולם האצי׳ למעלה מבחי׳ ג״ע העליון כמ״ש בבינונים פל״ט יתלבשו בגוף גשמי בתחה״מ ואין זה אלא משום שאז יהי׳ למטה גילוי  בחי׳ עליונה יותר) (ועיין מ״ש ע״פ שימני כחותם כו׳). וזהו שרמ״ח מ״ע נק׳ רמ״ח אברים דמלכא שהאור נמשך בכלים ממש. ובכל זה יובן מ״ש בזוהר כד אתכפיא סט״א אשתלים יקרא דקוב״ה כי ענין אתכפיא סט״א זהו ענין קיום מל״ת וכל דקדוקי סופרים אשר הם הכל הרחקת הרע לכן עי״ז אשתלים יקרא דקוב״ה היינו בחי׳ ז״א שעולה ברום המעלות והוא בבחי׳ יחוד דאו״א גם שנמשך בו בחי׳ כתר מא״א ממש כמבואר גבי חג השבועות. וזהו אשתלים יקרא כו׳ וכמשי״ת לקמן אי״ה בפי׳ ותבואי בעדי עדיים, וזהו ג״כ ענין דירה בתחתונים. והנה ביחוד זו״נ שהוא ע״י תורה ומצות עשה יש ג״כ ב׳ מדרגות. כי התורה היא בחי׳ אברים הפנימים וגם אורייתא מחכמה נפקת וא״כ הוא ג״כ המשכת מוחין דאו״א והמצות הן אברים החיצונים כו׳. וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות פי׳ פקודי המשכן הוא בחי׳ יחוד זו״נ שנמשך ע״י תומ״צ והיינו אלה פקודי פי׳ אלה הוא בגימטרי׳ ל״ו שהוא לפי שהמדות דז״א ששה שז״א נאצל בסוד שרש בבחי׳ ו״ק והנה כ״א כלול מששה הרי ל״ו וגם אלה אותיות לאה כי לאה ילדה ששה בנים ו״ק הנ״ל. וזהו מי ברא אלה מי היינו בחי׳ בינה שיש בה נו״ן שערים כמנין מי ומבחי׳ בינה נמשך לידת המדות שהן בחי׳ אלה ומזה נמשך פקודי המשכן שז״א ממשיך למל׳ דאצילות להיות המשכה בבי״ע כו׳, וזה נמשך ע״י עסק התורה שהוא ג״כ שיתא סדרי משנה אשר ג״כ כ״א כלול מששה כמספר אלה וכן ע״י קיום מ״ע שהוא ג״כ ברמ״ח אברים דז״א כנודע. וענין משכן העדות הוא יחוד דאו״א (כי בינה נק׳ שכינתא עילאה כמ״ש במ״א ע״פ שה״ש) שנמשך ע״י ל״ת והטעם שנק׳ משכן העדות היינו כי עדות שייך על דבר הנסתר שאין זה העדות גילוי מהות הדבר ממש כך הוא ענין ידיעת השלילה עם היותו גילוי מ״מ אינו השגת המהות רק הוא עדות על בחי׳ סתימא דכל סתימין עדות ולא גילוי המהות ממש ע״ד שהוא ברמ״ח מ״ע שנמשך האור בכלים ממש אבל ע״י קיום מל״ת לפי שעי״ז נמשך הגילוי ממהו״ע שלמעלה מעלה מבחי׳ אור הנמשך ממנו ית׳ ע״י מ״ע לכך א״א להיות הגילוי ע״ד השגת המהות כ״א ע״ד בחי׳ עדות שאינו ממשות הדבר ממש כדפי׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח והוא עד״מ למטה בענין ידיעת השלילות כנ״ל. אך עוד יובן פי׳ וענין עדות והוא עפמ״ש ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה׳: ד והנה תחלה יש להבין פי׳ הפסוק (ביחזקאל סי׳ י״ו) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. דהנה בעדי עדיים הוא לשון קישוט והוא תרין עטרין דירית ז״א כנזכר באד״ר שהן בחי׳ ב׳ פ״ת דנו״ה דא״א. והענין כי צמח השדה עד״מ התבואה לא תצמח אלא ע״י רקבון הזרע בתחלה שנעשה בחי׳ אין ועי״ז צומח אח״כ ונעשה יש ודבר משא״כ כמו שהיה בתחלה הזרע יש לא אפשר שיהיה ממנו צמיחה והתהוות יש אחר וגם באופן משובח ונעלה יותר מהיש הראשון. וכך הנמשל למעלה כמ״ש בע״ח בענין יחוד זו״נ שא״א להיות החזרת פב״פ אם לא שנסתר פרצוף הראשון דמל׳ בתחלה להיות בתחלה רק נקודה א׳ תחת היסוד כי מתחלה הם אב״א וכדי שיוחזרו מבחי׳ אב״א להיות בבחי׳ פב״פ צ״ל בה באמצע בחי׳ ביטול מציאות הראשון ולהעשות רק נקודה א׳ תחת היסוד כו׳. (ובמ״א ע״פ אז תשמח בתולה במחול נתבאר שכדי שיהיה עלייה מבחי׳ פב״פ לבחינת פב״פ במדרגה יותר גבוה כי יש כמה מדרגות בבחי׳ פב״פ כו׳ הנה צ״ל בתחלה אב״א ואח״כ נעשים נקודה תחת היסוד ואח״כ נגדלת בבחי׳ פב״פ במדרגה יותר גבוהה כו׳ ושם נתבאר הענין ג״כ בעבודת ה׳). וזהו רבבה כצמח השדה נתתיך שכמו שגידול התבואה א״א שיהי׳ יש מיש  כ״א ע״י שנעשה בינתיים בחי׳ אין כך להיות עליית כנס״י במדרגה היותר נעלה צ״ל תחלה בבחי׳ ביטול ואין ונק׳ נקודה תחת היסוד כו׳ ועי״ז אח״כ ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שהן בחי׳ תרין עטרין הנ״ל שנמשכים לז״א ומז״א לנוק׳ והן מבחי׳ א״א ממש (שהן עצמותו ומהותו ולא הארה לבד וגם אחסנתוי דאו״א שהם הארה אך שההארה הוא מבחי׳ עליונה יותר כו׳ כמבואר בע״ח שער הנסירה פ״ו. ועיין בלק״ת פ׳ וירא אותן ב׳ עטרין שהם תכלית ועיקר כו׳). והנה בפי׳ עדי יש ג׳ ענינים. הא׳ כפשוטו לשון קישוט כמו את עדים מהר חורב. הב׳ לשון נצחית כמו משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. הג׳ לשון עד פה תבא היינו עד כאן ולא יותר. והנה כל הג׳ פירושים ענין א׳ הם שכולם שייכים בבחי׳ כתר דהפי׳ הא׳ לשון קישוט פשוט שזהו בחי׳ הכתר שהוא בחי׳ עטרה שעל הראש וכמו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והנה כמו שהעטרה והכתר נעשה מאבנים טובות שהם בעצם בחי׳ דומם רק שנזדככו להיות מאירים ובהירים ועי״ז עושים מהם עטרה וכתר למלך. כמ״כ ארז״ל סנד״ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל שאותיות התפלה נק׳ ג״כ אבנים וכשנזדככו ע״י מס״נ באחד נעשים בחי׳ עטרה וכתר וכן מקיום המצות שהן ג״כ תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן תר״ך עמודי אור דבחי׳ כתר לפי שנשפלו בעשיי׳ גשמיות בקלף דתפילין וצמר דציצית שהיא כמו בחי׳ דומם עד״מ ונעוץ תחלתן בסופן לכן עי״ז נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי׳ כתר. וזהו שארז״ל דלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי בג״ע אין הגילוי רק מבחי׳ נהר היוצא מעדן שהוא בחי׳ חו״ב ולכן הגילוי רק לנשמה אך לעתיד בתחה״מ שיהיה הגילוי גם לגוף כמ״ש ועצמותיך יחליץ היינו ע״י גילוי אור שלמעלה מהשתלשלות יוכל לימשך גם למטה יותר. וכנודע בענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳ וגילוי זה היינו מבחי׳ כתר וזהו ועטרותיהם בראשיהם לעתיד דוקא וזהו ענין בעדי עדיים שנק׳ ג״כ תרין עטרין וכנ״ל. הב׳ ענין נצחיות גם זה הוא בענין הכתר דהנה הכתר הוא בחי׳ ממוצע בין עצמות אא״ס לנאצלים ויש בו מבחי׳ תחתונה שבא״ס כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג. וכיון שיש בו בחי׳ א״ס לכן הוא לשון נצחיות דהיינו פי׳ א״ס (ויובן זה יותר עפמ״ש הרמ״ע בהקדמה בס׳ יונת אלם ובספר פלח הרמון שער ד׳ הקושי׳ למה נק׳ אור אין סוף שלכאורה היה ראוי לקרותו אין לו תחלה דהיינו שהוא קדמון כי בכלל קדמון הוא בוודאי נצחי אבל בכלל נצחי אין קדמון לפי שהשכלים הנבדלים הם נצחים ברצון הבורא ית׳ אע״פ שהם מחודשים מאין ליש. ותירץ דמה שאנו קורין אין סוף אין ר״ל לתאר מהותו ועצמותו יתעלה ח״ו כי לו דומיה תהלה רק שהוא לבחי׳ שמו ית׳ שאין לו סוף כו׳. וביאור הענין כי שמו הוא בחי׳ אור וזיו עד״מ הנמשך מן המאור ברצונו הטוב וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שהיה האור כלול במאור והיה בחי׳ אין לגמרי כמו במאור השמש הזיו כלול בבחי׳ אין לגמרי ואח״כ נמשך להיות בחי׳ זיו ובו היה הצמצום ונמשך בחי׳ קו כו׳ ולכן על בחינה זו שייך לקרותו אין סוף דוקא כי האור הוא זיו והמשכה וגילוי שנמשך ממהותו ועצמותו ועל המשכה זו שייך לומר שנמשך ומתפשט בבחי׳ א״ס כו׳ ולכן בבחי׳ הכתר שיש בו בחינה תחתונה שבא״ס שייך בו לשון עדי עד שהוא פי׳ נצחיות דהיינו ממש בחי׳ א״ס. וזהו משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. שמו הגדול היינו בחי׳ כתר. כי מל׳ נק׳ שם סתם והכתר שנמשך ממל׳ דא״ס נק׳ שמו הגדול ולכן הוא עדי עד בבחי׳ א״ס ועמ״ש במ״א בפי׳ שובה ישראל עד כו׳). והפי׳ הג׳ בענין עד שהוא לשון הפסק כמו עד פה יצדק ג״כ בבחי׳ הכתר דייקא לפי שלעולם אין  תפיסא והשגה באור הכתר שלכך נק׳ החכמה ראשית לפי שהיא ראשית הגילוי ונק׳ יהי אור אבל הכתר הוא בחי׳ ישת חשך סתרו שאין בו השגה ולכן נקרא עד (היינו עד ולא עד בכלל כי מצד היות בו בחי׳ תחתונה שבמאציל הוא ודאי עד ולא עד בכלל שאין בבחי׳ זו שום השגה דלכך בחי׳ תחתונה שבמאציל הוא נק׳ עתיק שנעתק ונבדל מהנאצלים. ונק׳ ג״כ רישא דלא אתיידע כו׳ כנודע. אמנם מצד הבחי׳ שבכתר שהיא שרש הנאצלים מצד זה י״ל עד ועד בכלל שהרי על כל פנים בחי׳ זו במנין העשר ספי׳ וא״כ הוא מכלל הע״ס וזהו עד ועד בכלל. וי״ל דלכך נאמר ותבואי בעדי עדיים שנמשך בהם מכל בחי׳ עד הנ״ל. וזהו בחי׳ ישתבח שמך לעד מלכנו פי׳ שמך הוא מל׳ דאצילות וישתבח שמך לעד שתתעלה להיות בבחי׳ מל׳ דא״ס שנק׳ עד ככל הג׳ פירושים דלעיל בפי׳ עד וכמ״ש והיה אור הלבנה כו׳ וכמ״ש פ׳ מקץ ע״פ רני ושמחי בת כו׳ שבחי׳ בת תתעלה לע״ל ביתר שאת כו׳ ע״ש). וזהו שנק׳ ג״כ משכן העדות כי הנה משכן זה שהוא יחוד דאו״א נמשך בו מבחי׳ הכתר שהוא בחי׳ עדי עדיים ככל הג׳ פירושים הנ״ל שבפי׳ עד. (ועיין בלק״ת פ׳ וירא הובא לקמן וכנודע שבחי׳ אחסנתוי דאו״א ותרין עטרין הנ״ל מתלבשים ביסודות דאו״א כמ״ש הרמ״ז פ׳ אמור דצ״ט). וזהו ג״כ פי׳ ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל כי הנה הי״ב שבטים הם שרשם במדות דאצילות והם י״ב גבולי אלכסון דז״א ושרשם הוא בא״א היינו דשרש המדות דאצילות הוא מבחי׳ המדות שבכתר שנק׳ טורי חשוכא. ולכן נאמר ששם עלו שבטים שמגיעים בהעלאת מ״ן לשרשם בבחי׳ הכתר ועי״ז נמשך בחי׳ עדות לישראל היינו בחי׳ המשכת התרין עטרין הנ״ל לז״א. וזהו להודות לשם הוי׳ כי להיות בבחי׳ הכתר אין שייך השגה ותפיסא ממש ע״כ אמר להודות שאין שייך ע״ז רק בחי׳ הודאה כי ההודאה היא בחי׳ ביטול והיינו לגבי בחינה שלמעלה מהשגה וכמ״ש במ״א ע״פ יהודה אתה ובענין הלל ברכה והודאה ולכן אמרו מאן דלא כרע במודים לא יקום בתחה״מ כי תחה״מ הוא ע״י התגלות אור הכתר כנ״ל בענין ועטרותיהם בראשיהם. והעלאת מ״ן לבחי׳ זו הודאה וביטול כו׳: ה אשר פקד ע״פ משה. היינו כמ״ש בפע״ח דבחי׳ יחוד או״א הוא בפ׳ ראשון דק״ש בתיבת ה׳ אלקינו ובפסוק ואהבת ואילך הוא תיקון גלגלתא דז״א ומתפשט עטרא דחסדים עד חסד דז״א וכל הפרקים דז״א מתייחדים בו אבל בפסוק ראשון שהיחוד הוא באו״א אין אור האהבה מורגשת שם עדיין מאחר שהיחוד שם בבחי׳ הביטול דחכמה ואין עוד מלבדו ממש ולא יש מי שאוהב כו׳ אלא אח״כ כשנמשך האור בז״א שייך בו בחי׳ אהבה וזהו פסוק ואהבת כו׳ ונמצא היחוד דאו״א שבפסוק ראשון שהוא כמו בחי׳ משכן העדות הוא פקד ומתייחד ע״י משה דוקא שהוא בחי׳ מה וביטול כו׳ ובפסוק ואהבת הוא כדוגמת אלה פקודי המשכן אלה ו׳ מדות דז״א וראשיתם האהבה כו׳ והוא יחוד זו״נ. (ועפ״ז יובן שבפסוק ראשון ע׳ ד׳ רבתי הוא בחי׳ עד הוי׳ בכם כמש״ל היינו ממש בחי׳ משכן העדות שבפסוק זה שהוא יחוד או״א נמשך ומתגלה מאור הכתר שזהו פי׳ עד לשון קישוט ולשון נצחיות ולשון עד פה תבא כו׳ כנ״ל וגם לשון עדות על דבר הנסתר. והענין כי בבחי׳ ממכ״ע כתיב ומבשרי אחזה אלוה. אבל בבחי׳ סובב כתיב ויאמינו למעלה מהשגה וזהו בחי׳ נסתרות. אבל ממכ״ע נק׳ עלמא דאתגלייא ולכן על בחי׳ סוכ״ע שייך ל׳ עדות. ועדות הוא בחי׳ דעת שמ״מ נמשך בבחי׳ דעת וכמ״ש במ״א ע״פ וידעת היום כו׳. וזהו אתם עדי וכתיב ויקם עדות ביעקב כו׳ כי המשכת סוכ״ע בבחי׳ דעת הוא ע״י נש״י בעסק התומ״צ כו׳. והנה במ״א נתבאר דענין יחוד קוב״ה ושכינתיה ימצא עד רום המעלות דהיינו באצילות הם  יחוד זו״נ ולמעלה מעלה נק׳ הקו הנמשך מאא״ס ב״ה שכינה שהוא נמשך ממל׳ דא״ס ועצמות המאציל ית׳ נק׳ קוב״ה. ולכן בכהאריז״ל כ׳ דשמו הוא בחי׳ מל׳ ובס׳ הקבלה הראשונים כ׳ שמו גימטריא רצון ואלו ואלו דא״ח שבחי׳ מל׳ דא״ס נק׳ ג״כ שמו והוא בחי׳ שמו הגדול ומשם נמשך הרצון הוא הכתר דאצילות. וזהו וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. שנשמות ישראל ממשיכים יחוד קוב״ה וזהו מקדשי שמך שממשיכים מקדושת מהו״ע ית׳ לבחי׳ שמך. וזה יצדק בין ביחוד זו״נ דאצילות בין אפי׳ למעלה מעלה שנמשך האור מעצמותו ית׳ בבחי׳ הקו כו׳. וכיון שכן א״ש בטוב יותר ענין משכן העדות דלפי מש״ל הוא יחוד או״א אלא יש בו הארת הכתר כו׳. ולפמ״ש במ״א הרי יחוד הוא בבחי׳ הכתר ממש שנמשך ממל׳ דא״ס שהוא בחי׳ שמו והיחוד להיות נמשך תוספת אור מא״ס ב״ה וכן מבואר בפע״ח בכוונת ק״ש ובלק״ת פ׳ וירא ביחוד דק״ש שהוא יחוד או״א ואו״א מכתר וכתר מעתיק עד א״ס כו׳ להתחדש וליקח אותן הב׳ עטרין משרשן העליון. וזהוענין ע׳ ד׳ רבתי שבפסוק ראשון דק״ש וכמש״ל בפי׳ עד באריכות. והנה לכאורה יש חילוק גדול בין פי׳ עד לשון עדות ובין פי׳ עד לשון עטרה וקישוט. כי לשון עדות היינו כשאינו מאיר רק הארה ולא העצמית וכמ״ש בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח על פסוק ויקם עדות ביעקב וז״ל אינו ממשות היסוד אלא עדות לבד עכ״ל. ואילו ל׳ עטרה וכתר היינו עצמיות ממש. וי״ל דבכאן שני הענינים אמת. כי הנה למעלה ממשיכים בחינת הכתר ממש כנ״ל שנמשך מא״ס לעתיק ומעתיק לאריך כו׳ אך מה שנמשך בזו״נ יש שהוא רק בחי׳ הארה לבד וכמו בחי׳ אחסנתוי דאו״א שמבואר בפע״ח שער הנסירה פ״ו כי חו״ב שבו כו׳ אינו רק הארה אחת כו׳. או כמש״ל באריכות בענין יחוד חו״ב שהוא עד״מ ידיעת השלילות כו׳ ואין זה רק הארה כי העצמיות ממש א״א להיות מתגלה עתה בהשגה אפי׳ באצילות כו׳ וכמ״ש ג״כ במ״א בפי׳ צאינה וראינה בעטרה כו׳ עד לע״ל כשיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אז כתיב השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו׳ וכמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ זה ע״ש): ו והנה פי׳ אשר פקד הנה פקד אותיות דפ״ק שהוא אחוריים דשם הוי׳ שבמילוי יודין דהיינו אחוריים דשם ע״ב שבחכמה שהוא העולה קפ״ד וכמ״ש בטעמי מצות פ׳ וירא שבדפק מאיר מבחי׳ אבא ובתוכו הארת אור א״ס ולכן דופק תמיד כי בחכמה שורה אא״ס ולכן בדפק יש נקודות שדופק כמו קמץ או פתח או צירי או סגול כי הנקודות הם בחכמה אך הדפק שביד הוא מבחי׳ אחוריים דאבא. והנה קפ״ד קס״א גימטריא משה ופי׳ קס״א הוא שם אהי׳ במילוי יודי״ן שהוא פנימית בינה. והענין כי הנה הדם הוא הנפש והוא המחיה לכל האברים והוא מבחי׳ בינה. גם שם אהי׳ בריבוע גימטריא דם כמ״ש בע״ח. אך בחי׳ אחוריים דאבא מתלבשים בפנימיות בינה. וזהו ענין הדפק שבגידי הדם גם יש לחלוחית וחלקי המים בדם והם מבחי׳ החסדים ומזה נגדלים האברים כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקי׳. וזהו ענין אדם א׳ דם. ועמ״ש בע״ח בדרוש הנגעים שסבת הנגע הוא מהסתלקות אור אבא והסימן ע״ז הוא בהרת לבנה שהוא הסתלקות הדם מאותו אבר. א״כ מוכרח שבהדם מלובש אור אבא וכנ״ל בענין הדפק כו׳. ועמ״ש מזה בפ׳ תזריע בד״ה קא מפלגי במתיבתא דרקיע כו׳. והנה דפיקו דליבא שם נמשך הארת פנימיות ובדפק שביד נמשך אחוריים דאבא ולפי שחכמה ובינה מלובשים בהדפק לכן דופק תמיד שהוא בחי׳ ביטול רו״ש כו׳ כי חכמה הוא ביטול כנ״ל נמצא בדפק יש יחוד חו״ב קפ״ד קס״א כנ״ל. וזהו אשר פקד ע״פ משה וכן באדם בעבודת ה׳ בחי׳ אשר פקד היינו שיהיה בבחי׳ רו״ש שהרצוא  נמשך מבחי׳ גבורו׳ דבינה והוא בחי׳ הדם והשוב נמשך מבחי׳ חכמה שהוא בחי׳ ביטול המלובש שם וזהו בחי׳ הדפק דלב שהלב צ״ל רו״ש. וזהו פקד ע״פ משה שבחי׳ משה הוא אחוריים דאבא ופנימי׳ דאימא קפ״ד קס״א כנ״ל (ובמשה כתיב מן המים משיתיהו היינו ג״כ בחי׳ כמיא דאשקי לאילנא כו׳ הנ״ל וע״י הביטול דרו״ש ממשיך בחי׳ משכן העדות אשר פקד כו׳ גם אלה פקודי המשכן י״ל פקודי הוא ג״כ בחי׳ הדפק הנ״ל שעי״ז נמשך ג״כ יחוד ו״ה. ועמ״ש בד״ה מחר חודש ונפקדת כי פקידה הוא ממקום גבוה מאד להיות פקד את שרה ופקד פקדתי הוא סימן למשיח כו׳ וע״ש בענין נה״י חדשים ששרשן מהכתר ע״פ אל עליון כו׳ ומביא גואל לבני בניהם כו׳ וכך היחוד דזו״נ אף שהוא ע״י נה״י מ״מ מקור ושרש יחוד זה והוא ענין פקד את שרה שרשו נמשך ג״כ מבחי׳ כתר כו׳. וזהו בני במזלא תלי׳ כו׳. ואפשר שנגד ב׳ בחי׳ משכן אלו זהו ענין הדפק שבלב והדפק שביד כי הדפק שביד הוא בחי׳ חיצוניות אבא וזהו להיות פקודי המשכן סתם גם הידים הם המדות חו״ג שזהו פי׳ אלה ו״ק חו״ג תנה״י וכן נאמר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני הרי שיחוד זו״נ הם ע״י תרין דרועין דילי׳ ימינא ושמאלא ובינייהו כלה. אמנם הדפק שבלב שבו נמשך מבחי׳ פנימי׳ מהמוח שע״י המשכה מהמוח עי״ז הוא סוגר ופותח כמ״ש במ״א ע״פ אני ישנה כו׳ קול דודי דופק כו׳ זהו בחי׳ יחוד או״א שהן בחי׳ מוחא וליבא כמאמר חכמה מוחא בינה ליבא. וצ״ע דבטעמי מצות פ׳ וירא אמר כי אין פנימיות אבא יורד למטה רק אחוריים שלו כנודע כו׳ והוא קפ״ד שהוא דפק כו׳. מיהו י״ל ששם מדבר רק בדפק שביד. או י״ל כי גם בחיצוניות ואחוריים יש כמה בחי׳ אשר עכ״פ בחי׳ הדפק שבלב הוא בחי׳ פנימיות לגבי הדפק שביד כמו שמבואר על פסוק אני ישנה הנזכר לעיל). והנה סדר העבודה תקנו אנכה״ג פסוד״ז קודם ק״ש וענין זה הוא כמ״ש כאן משכן העדות אשר פקד ע״פ משה עבודת הלוים הרי דשייך בחי׳ עבודת הלוים לבחי׳ משכן העדות אשר פקד ע״פ משה. והענין הוא לפי שמעלת יחוד זה דאו״א גבוה מאד ולא יוכלו כנס״י להגיע אליו לכך תקנו שיאמרו פסוד״ז תחלה שעי״ז יוכלו להגיע לבחי׳ הביטול דבחי׳ אשר פקד ע״פ משה בפסוק א׳ דק״ש. וענין הזמרה הזאת הוא מעלת ומדרגת הלוים שהם היו האומרים שיר והם היו ג״כ נושאי המשכן כמ״ש ונשאו המשכן כו׳. והענין הוא דכמו למעלה כתיב והחיות נושאות הכסא דהיינו ע״י שהם מתנשאים ברעש גדול בהתפעלות עי״ז הם מגביהים ומעלים את השכינה. וכך הוא ענין השיר של הלוים שהוא ג״כ בבח י׳ רו״ש עי״ז הם נושאים את המשכן דהיינו להעלות ולהגביה את בחי׳ זו״נ ולקשרו ולחברו בבחי׳ משכן העדות דאו״א. וזהו ועבד הלוי הוא וכמ״ש בזהר פקודי דרכ״א ע״ב ועמש״ל בפ׳ בשלח בד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה כו׳ ע״ש מענין שיר הלוים ועיין בזהר פ׳ פקודי ע״פ ויביאו את המשכן כו׳ וכן באדם ע״י פסוד״ז להיות רוממות אל בגרונם עי״ז ידחה ממנו ההסתר דנה״ב והוא ענין זמיר עריצים ועי״ז יתגלה פנימי׳ הלב שיוכל לבוא בפסוק ראשון דק״ש לבחי׳ ביטול ומס״נ באחד כו׳. ונמצא סדר העבודה כך הוא תחלה פסוד״ז לנשאות בחי׳ יחו״ת שהוא בחי׳ אלה פקודי המשכן לקשרו ולחברו ביחו״ע דמשכן העדות שבפסוק ראשון דק״ש וזהו ששם עלו שבטים שבטי יה שהעלייה הוא מתחיל מבחינת השבטים סתם שמקבלים מיחו״ת וכנודע מענין י״ב בקר שבבריא׳ וכמ״ש בזהר ר״פ במדבר ועלייתם הוא להיות בבחי׳ שבטי יה שהוא יחוד עליון דאו״א אשר הוא בחי׳ עדות לישראל היינו משכן העדות ואחר פסוק ראשון דק״ש נאמר בתורה ואהבת היינו שנמשך האור מלמעלה למטה מאו״א לזו״נ וזהו פי׳ עדות לישראל שנמשך בחי׳ עדות הנ״ל לישראל שהוא ז״א וכמ״ש ג״כ בפע״ח בפי׳  הק״ש שנמשכין המוחין מאו״א ותרין עטרין הנ״ל ומתלבשים בזו״נ כו׳ ע״ש. (ועפ״ז יש לפרש ג״כ מ״ש בזהר פינחס דרל״ו דענין אתוון דאשתארו ש׳ מ׳ משמע א׳ ח׳ מאחד וסימן אשמ״ח הה״ד אנכי אשמח בה׳ כי הנה אותיות ע׳ ד׳ שהם גדולים מורה על בחי׳ משכן העדות כנ״ל ואותיות ש׳ מ׳ זהו בחי׳ מל׳ שנק׳ שם ואותיות א׳ ח׳ זהו בחי׳ ז״א ולפי שבפסוק ראשון דק״ש מתחברים ומתייחדים זו״נ באו״א לכן אותיות ש״מ א״ח כלולים עם ע״ד וסימן אשמח שהשמחה הוא מגודל העלייה ומגילוי אור חדש מא״ס ב״ה וגם שעלייה זו באה ע״י עבודת הלוים שהוא שיר ושמחה. ולא עוד כי גם הביטול שבפסוק ראשון דק״ש הוא ג״כ בבחי׳ שמחה שזהו ענין יחוד או״א שהחכמה הוא ביטול והבינה הוא שמחה. ועמ״ש מזה ע״פ מאמר הזהר פ׳ קרח דקע״ו ע״פ ויקומו לפני משה כו׳. וגם י״ל פי׳ אשמח בה׳ שמפעיל השמחה בשם הוי׳ כמ״ש במ״א ע״פ שוש אשיש בהוי׳ וע״פ ויספו ענוים בה׳ שמחה כו׳ וענוה זהו מדרגת משה שזה פסוק ראשון דק״ש לכן נרמז בו אשמח שהם מוסיפים שמחה בשם הוי׳ כו׳): והנה פי׳ ביד איתמר בן אהרן הכהן איתמר הוא הדיבור שממילא כענין אני המשנה המדברת בפיך וזהו אז נדברו יראי ה׳ והוא בחי׳ ודברת בם שבק״ש שהדבור בד״ת הוא בבחי׳ ביטול כמו ואשים דברי בפיך והיינו שהכלי להמשיך האור הנמשך ע״י יחוד או״א שהוא בחי׳ ביטול זהו ע״י עסק התורה בבחי׳ ביטול הנ״ל שכשעוסק בתורה בבחי׳ ביטול ה״ז דבר ה׳ בפיו. וז״ש אזכיר את שמי כו׳ והוא בחי׳ בן אהרן אהרן הוא אהבה רבה והוא מ״ש קודם ודברת בם פסוק ואהבת כו׳ (שמזה נמשך להיות עסק התורה אח״כ בבחי׳ תען לשוני אמרתך כמ״ש בד״ה להבין ביום השמע״צ כו׳ ע״ש גבי כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם). והנה עבודת הלוים ביד איתמר כי הנה כדי שיהיה כח בלוים לנשאות את המשכן שהוא שיר והעלאה כנ״ל נמשך מקודם כח לזה מלמעלה כמ״ש ע״פ הקל קול יעקב והוא נק׳ מ״ד המעורר מ״נ והיינו שע״י עסק התורה בבחי׳ הנ״ל נותן כח שעי״ז יוכל אח״כ להעלות נפשו בתפלה בבחי׳ רו״ש (ועיין בת״א פ׳ משפטים ע״פ ויחזו כו׳ ויאכלו וישתו) וזהו שעבודת הלוים הוא ביד איתמר כו׳ וגם הכלי לכל בחי׳ יחודים הנ״ל הוא ביד איתמר כנ״ל: קיצור מהנ״ל ענין עיין דלית רבתי שבפסוק ראשון דק״ש זהו פי׳ עד ע״ד משכן העדות דהוא ג״כ יחוד או״א שבפסוק ראשון דק״ש ויחוד זו״נ זהו פקודי המשכן והוא פסוק ואהבת את ולכן אמר מרבע״ה בפסוק ראשון הוי׳ אלקינו ובואהבת אמר הוי׳ אלקיך כי בחי׳ יחוד או״א הנק׳ משכן העדות הוא פקד ע״פ משה: והטעם שיחוד או״א נק׳ משכן העדות הוא בהקדים מ״ש בלק״ת פ׳ בראשית שע״י קיום מל״ת הוא יחוד או״א והנה בינה שהיא השגה נק׳ להנחיל אוהבי יש ואוהבי שבינה היא אם הבנים בחי׳ אהבה אך חכמה היא בחי׳ אין שמתגלה בו א״ס דלית מחשבה תפיסא ביה ולכן הוא כח מה ביטול שלמעלה מבחי׳ אהבה. וענין הגילוי שמחכמה בבינה יש להבין זה ע״ד שכ׳ הרמב״ם שהתוארים שאנו מתארים את הקב״ה אינם עצמיים כ״א זהו רק שאנו שוללים ממנו ית׳ הדבר שהוא היפך זה אבל א״א לומר שהם עצמיים כי אינן ערוך לו כלל וידיעת השלילות הוא גילוי ואעפ״כ אינו כלל השגות המהות כך עד״מ זהו הגילוי דיחוד חו״ב: ומזה יובן מ״ש בלק״ת כי ל״ת הוא ג״כ בחי׳ שלילה למנוע הבחי׳ המסתיר עליו ית׳ ועי״ז נמשך יחוד או״א שהגילוי ע״ד ידיעת השלילות וזהו היחוד דאו״א וזהו בארץ לא זרועה ומ״ע הן אורות בכלים כמו השגת המהות ומ״מ ל״ת גבוהים יותר כי השגת המהות רק בהארה  וזיו וזהו יחוד זו״נ אבל במקור האור בחי׳ כתר הידיעה רק ע״ד הנ״ל (וזהו ע״ד חכם עדיף מנביא אף שהנבואה השגת המהות. וגם זהו כענין ברכה והודאה) ולכן כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא כו׳: וזהו אלה פקודי המשכן היינו יחוד זו״נ שע״י תורה ומ״ע וש״ס משנה כ״א כלול מששה גימטריא אלה ופקודי לשון לפקוד את אשתו ומשכן העדות יחוד או״א שלפי שהגילוי מא״ס ב״ה ממש א״א להיות השגת המהות כ״א ע״ד עדות עד״מ שהעדות אינו ממשות הדבר ממש כ״א שמעידים עליו וכך הוא עד״מ ענין ידיעת השלילות כנ״ל: אך פי׳ משכן העדות הוא ג״כ לשון עדי עדיים וכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך שצ״ל תחלה בבחי׳ אין נקודה תחת היסוד ועי״ז אח״כ תהי׳ בבחי׳ פב״פ ותבואי בעדי עדיים הם תרין עטרין שנמשכים לזו״נ והם מבחי׳ א״א ממש ופי׳ עדי יש בו ג׳ פירושים. א׳ ל׳ קישוט שהוא בחי׳ כתר וכענין ועטרותיהם בראשיהם כי תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור דבחי׳ כתר. הב׳ עד לשון נצחיות כי הכתר יש בו מבחי׳ תחתונה דא״ס ב״ה והיינו נצחיות שזהו פי׳ אין סוף. משא״כ מהותו ועצמותו לא שייך לקרוא אין סוף וכמ״ש במ״א דא״ס קאי על האור כו׳. והפי׳ הג׳ עד לשון עד פה תבוא שבכתר אין שום השגה וזהו עדות לישראל לשון עדי עדיים ככל ג׳ פירושים הנ״ל ולפי שביחוד או״א נמשך מבחי׳ הכתר ע״כ נק׳ משכן העדות וזהו ששם עלו שבטים באתעדל״ת להמשיך בחי׳ עדות עדי עדיים לישראל ז״א להודות לשם כי בבחי׳ זו שלמעלה מההשגה אין שייך רק הודאה וביטול:  וזהו אשר פקד ע״פ משה כמו יחוד או״א שבפסוק ראשון דק״ש הוא ע״י בחי׳ בטול שזהו למעלה מבחי׳ אהבה כי ואהבת הוא תיקון ז״א ולכן בפסוק ראשון דק״ש הוא ע׳ ד׳ רבתי בחי׳ עד היינו יחוד או״א שנק׳ משכן העדות ובאמת ביחוד דק״ש הוא למעלה עד א״ס ממש כמ״ש בפע״ח וזהו ג״כ נק׳ יחוד קבה״ו וזהו ממש משכן העדות. והנה ל׳ עדות שהוא רק הארה ולשון עדי וכתר אין סותרים זא״ז כי למעלה נמשך בכתר ממש אך באצילות מאיר מזה הארה ולע״ל יהיה גילוי העצמיות ממש: ופי׳ פקד אותיות דפק שהוא מבחי׳ חכמה המלובש בדם שמבחי׳ פנימי׳ בינה וזהו ענין שס״ה ל״ת כנגד שס״ה גידים ובדפיקו דליבא יש הארה פנימי׳ מבחי׳ המוח ובדפק היד מבחינת חיצוניות וזהו ג״כ ענין אלה פקודי וגם בחי׳ פקידה שרשה מכתר כמו פקד פקדתי. והנה ענין דפיקו דליבא בעבודה הוא רצוא ושוב ועי״ז נמשך מלמעלה קול דודי דופק: ופסוד״ז הקודם לק״ש וברכותיה זהו ענין עבודת הלוים בשירה וזמרה שמגביהים משכן דזו״נ למשכן העדות דאו״א בפסוק ראשון דק״ש. וזהו ועבד הלוי הוא ועי״ז נמשך אח״כ מלמעלה למטה עדות לישראל ולכן יש אותיות אשמח בפסוק ראשון על חיבור זו״נ לאו״א אך עיקר הכוונה הוא להיות ודברת בם כו׳ בד״ת וזהו ענין ביד איתמר והוא בחי׳ בן אהרן אה״ר שבפסוק ואהבת ועי״ז נמשך הכח לאתעדל״ת כו׳: