שיחת וארא תשנ"ב (א) - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

גם בשמו של החודש כפי שנקרא בשמות החדשים שעלו עמהם מבבל<ref>ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ועוד.</ref> – "שבט" – שהוא (א) מלשון "שבטי מושלים"<ref>יחזקאל יט, יא.</ref>, ובפרט הממשלה דמלכות בית דוד, כמ"ש<ref>ויחי מט, יו"ד ובפרש"י.</ref> "לא יסור '''שבט''' מיהודה<ref>ולהעיר, שביהודה נאמר "ותעמוד מלדת" (ויצא כט, לה), ויש לומר, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כדאיתא במכילתא (בשלח טו, א) "כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד לשון זכר", "כלומר שהנקבה יש לה '''צער''' '''לידה'''*, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחרי' צער . . כזכרים '''לא יולדים'''" (תוס' פסחים קטז, ב).{{ש}}'''*) כידוע ש"הגלות נמשל לעיבור וגאולת ימי המשיח שיהי' במהרה בימינו נמשל ללידה . . וכן חבלי ימות המשיח נקראים בשם חבלי לידה" (תו"א ותו"ח שבהערה 4).'''</ref> (מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם בשבט) . . עד כי יבוא שילה" (מלך המשיח), עליו נאמר<ref>בלק כד, יז ובפרש"י.</ref> "וקם '''שבט''' (מלך רודה ומושל) מישראל", "זה מלך המשיח"<ref>רמב"ם הל' מלכים רפי"א.</ref>, (ב) מלשון ענף אילן<ref>ראה (לדוגמא) ישעי' כח, כז.</ref>, כמ"ש<ref>שם יא, א.</ref> "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"<ref>ובהמשך הכתובים (שם, ד) – "והכה ארץ בשבט פיו".</ref>, "יצא '''שבט''' מלוכה משורש ישי מזרע דוד הוא מלך המשיח"<ref>מצו"ד עה"פ.</ref>.

ולהעיר מהשייכות דכ"ד טבת לענין הגאולה – "''טבת''" הוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף" (מגילה יג, א), שלימות היחוד דהגוף שלמעלה (עצמות ומהות) עם הגוף דלמטה (העצם דישראל), בב' האופנים ד"'''כד'''" (כ"ד), "כדכד", "כדין וכדין", מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שיהי' לעתיד לבוא (ראה לקו"ת ד"ה ושמתי כדכד (פ' ראה כו, ג ואילך)).ושלימותו ביום השבת שחל (בשנה זו) ביום '''כ"ח''' טבת*, שמורה על ה"'''כח'''" (תוקף וחוזק) ד"טבת".{{ש}}'''*) להעיר, שכ"ח טבת הוא יום הולדת של אמי מורתי ע"ה, ששמה חנה, ע"ש כו' ועד ע"ש אמו של שמואל, שסיום וחותם תפלתה "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (ש"א ב, יו"ד).'''</ref> בתניא<ref>אגה"ק סי' ז"ך וכ"ח. – ולהעיר (ע"ד הרמז) מהשייכות להקביעות דערב שבת ויום השבת בימי החודש, ז"ך וכ"ח טבת.</ref> ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד<ref>ע"ד מ"ש בהפטרה דש"פ וארא (יחזקאל כט, כ) – "פעולתו אשר עבד בה" (ראה לקו"ש חכ"א ע' 50 ואילך).</ref> כל ימי חייו<ref>שבעים שנה (תר"ם – שי"ת), שלימות חיי האדם, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, יו"ד. וראה גם קקקקסה"ש תשנ"ב ח"א ע' 1־250 (לעיל ע' 5־194)).</ref> . . מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ"<ref>ע"ד מ"ש בפרשת וארא (ח, יח) – "כי אני ה' בקרב הארץ" ("אע"פ ששכינתי בשמים גזרתי מתקיימת בתחתונים" – פרש"י).</ref>, ועוד ועיקר, שכולל הנתינת־כח על המשך '''הצמיחה''' ביתר שאת וביתר עוז לאחרי הסתלקותו כתוצאה '''מהזריעה''' ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"<ref>ראה אגה"ק שם: "'''ונזרעו''' בחקל תפוחין קדישין אורות עליונים מאד . . גידולי גידולין".</ref>, עד להצמיחה דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בדורנו זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), כעדותו של נשיא דורנו שכבר כלו כל הקיצין, והכל מוכן לסעודה דלעת"ל, שולחן־ערוך עם הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר.

וכדאי ונכון לערוך התוועדויות מיוחדות – החל מיום הש"ק מברכים חודש שבט (נוסף על ההתוועדות שבכל שבת ושבת, "שנאמר בפרשת שבת ויקהל משה . . להקהיל קהילות<ref>וי"ל שקאי על האנשים והנשים והטף, כמו "ויקהל משה" שנאמר בנוגע לציווי נדבת המשכן שהשתתפו בזה האנשים והנשים (ויקהל לה, כב ואילך), "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר" (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א הי"ב), וגם הטף, שגם הם השתתפו בנדבת המשכן* (אדר"נ רפי"א).{{ש}}'''*) אף ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן''' לבנין'''" (רמב"ם שם).'''</ref> בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).</ref>), ובפרט בראש חודש שבט (נוסף על הנהוג לאחרונה בכל ראשי חדשים), "בעשתי עשר חודש באחד לחודש<ref>להעיר מהשייכות דר"ח שבט (חודש החמישי בחדשי החורף) לר"ח מנחם־אב (חודש החמישי בחדשי הקיץ), יום ההילולא של אהרן הכהן, גמר ושלימות עבודתו של אהרן במשך קכ"ג שנה* באופן ד"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב), שבאופן כזה צריכה להיות עבודת כאו"א מישראל, "הוי מתלמידיו של אהרן" (אבות שם), כמודגש במיוחד באופן עבודתו של בעל ההילולא דעשירי בשבט.{{ש}}'''*) להעיר מהשייכות לאמירת הלל בראש חודש – "נמצאו עונין בכל ההלל הללוי־ה מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן" (רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הי"ב. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 229 ואילך).'''</ref> . . הואיל משה באר את התורה"<ref>דברים א, ג־ה.</ref>, "בשבעים לשון"<ref>פרש"י שם, ה.</ref> (תוכן עבודתו של בעל ההילולא בהפצת המעיינות חוצה בשבעים לשון<ref>ראה לקו"ש חל"ו ר"ח שבט תש"נ ס"ו. וש"נ.</ref>) – לעורר ולחזק איש את רעהו בכל הענינים האמורים, ובמיוחד בזירוז והבאת הגאולה תיכף ומיד.