דבר מלכות/כ"ב שבט: הבדלים בין גרסאות בדף

ועוד ועיקר – העלי' שנפעלת בגאולה האמיתית והשלימה, הן העלי' של הנשמה – ע"י "הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref name=":4">ישעי' כו, יט.</ref>, כידוע<ref>ראה בארוכה מכתב כ"ה אלול תש"נ (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 864 ואילך). '''וש"נ.'''</ref> שתכלית השלימות (גם דהנשמה) הוא דוקא נשמות בגופים בתחיית המתים, והן בבנ"י שהיתה להם שייכות עם נשמה זו – כמ"ש<ref>ישעי' כה, ח. משנה סוף מו"ק. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' רעז ואילך. וש"נ.</ref> "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", ומובן, שכאשר "ומחה . . דמעה" נעשה ע"י הקב"ה עצמו ("ומחה '''ה' אלקים''' דמעה"), ה"ז לא רק מבטל את הדמעה שהיתה לפני זה (כפשטות ענין המחי'), אלא שעי"ז נפעלת '''הוספה''' בעלי', כמובן גם מהפירוש<ref>ראה מאורי אור מערכת דמעה (אות ד' סעיף יז). [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יג, ריש ע"א. ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך דמעה. ועוד. וראה גם סה"ש תש"נ ח"א ע' 68 ואילך.</ref>, ש"דמעה" בגימטריא קי"ט, והכוונה בזה, שחסר אחד מהק"כ צירופי שם אלקים<ref>ראה תשובות וביאורים ס"ו (ע' 23 ואילך)*. וש"נ.{{ש}}'''<nowiki>*</nowiki>) אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' יט־כ.''' המו"ל'''.'''</ref>, וע"י "ומחה ה' אלקים דמעה" נעשית השלימות דק"כ (הגימטריא של "דמעה" עם הכולל) – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"<ref>בראשית ו, ג.</ref>, כפי שהי' אצל משה רבינו – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"<ref>וילך לא, ב.</ref>, "היום מלאו ימי ושנותי"<ref>פרש"י עה"פ. מר"ה יא, א. וש"נ.</ref>, מילוי ושלימות דימים ושנים הן בגשמיות והן ברוחניות, וההמשך בזה עד – בחיים נצחיים<ref>ראה סה"מ מלוקט שם ע' רפ. וש"נ.</ref> בגאולה האמיתית והשלימה.

"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" במתן תורה ניתן הכח לבני ישראל לעשות דירה לו יתברך בתחתונים<ref name=":1">ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]].</ref> – שבתחתונים יהי' גילוי עצמותו ית' בעצמותו ומהותו.

דובר ריבוי פעמים שהחידוש והעילוי הנפלא של דורנו – הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה (כנ"ל ס"ב) – שבו הוא גמר וסיום ד"מעשינו ועבודתינו"<ref name=":2">[[לקוטי אמרים פרק ל"ז|תניא רפל"ז]].</ref> של בנ"י במשך כל הדורות שלפני זה, לסיים את הבירורים האחרונים בגלות, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר"<ref>שיחת שמח"ת תרפ"ט.</ref> – "לצחצח את הכפתורים" ("צופוצן די קנעפלעך"); עבודתינו מתבטאת בהבאת הגאולה בפועל עבור דורנו ועבור כל הדורות שלפני זה!

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'<ref name=":3">ראה סה"מ תקס"ה ח"א ע' תפט. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>. ביחד עם כך שזוהי דירה '''לו''' יתברך (אבל היא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותה בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) – נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע<ref>ביאורי הזהר (לאדהאמ"צ) בשלח מג, ג ואילך. וראה ד"ה ולקחתם לכם תרס"א (ע' קצז).</ref>: היש הנברא הוא (דבר אחד עם ה) יש האמיתי<ref>ע"ד החידוש ד"אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה) לגבי "אין עוד" (ואתחנן שם, לט), ש"אין עוד" שולל לגמרי מציאות הנבראים, שאין "שום מציאות כלל" (ד"ה ולקחתם שם), היינו, ביטול הנבראים לגבי בחי' אחד עשר, משא"כ "אין עוד מלבדו" פירושו ש(רק) בלעדו "אין עוד" אבל "עמו" ישנה מציאות (ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 202 הערה 86). ואולי יש לומר גם באופן אחר: "אין עוד מלבדו" מורה שיש (עמו) "עוד" מציאות, היינו שעדיין ישנו חילוק בין "עשר" ו"אחד עשר". ולמעלה מזה הוא "אין עוד" שמורה על התאחדות גמורה בין מציאות (העולם) ועצמותו ית' ("עשר" ו"אחד עשר"), כך ש"אין עוד" מציאות (אפילו "עמו").</ref>.

בחיות (הנשמה) גופא ישנם בכללות ב' דרגות<ref>ראה המשך ר"ה תרס"ג (ע' ב ואילך), תש"ח (ע' ד ואילך). סה"מ ת"ש ע' 31 ואילך.</ref>: (א) '''חיות פרטי''' (פנימי) – אור וחיות הנשמה אשר מתלבשת באופן פנימי ופרטי בהגוף (ובכחות הפנימיים), ו(ב) '''חיות כללי''' (מקיף הנשמה) – שלמעלה מהתלבשות (באופן פנימי) בהגוף (ובכללות – ה"ז מתבטא בכחות המקיפים, רצון ותענוג).

ויש לומר שב' ענינים אלו מרומזים בב' השמות "חי' מושקא": "חי'" קאי (בעיקר) על החיות הפנימי, שמחי' את הגוף בדרך התלבשות פנימית. ו"מושקא" – שזהו מין ריח בשמים<ref>ראה סה"ש תש"נ ח"א ע' 297 הערה 97.</ref> (ומברכין עליו בורא מיני בשמים<ref>ברכות מג, א. וגירסת הרי"ף ורבינו יונה ברכות שם: ממושקא.</ref>), ולכמה דיעות<ref>רמב"ם הל' ברכות רפ"ט. הל' כלי המקדש פ"א ה"ג. ראב"ע תשא ל, כג. ועוד – נסמן בסה"ש שם. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ז ס"ג.</ref> ה"ז א' מי"א סממני הקטורת (מור) – קאי על מקיף הנשמה, כידוע שריח הוא ענין של מקיף (לא כמאכל שטועמים אותו והוא נכנס בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו<ref>[[לקוטי אמרים פרק ה'|תניא פ"ה]] (ט, ב).</ref>), וריח משיב את הנפש<ref>ראה [[תורה אור תולדות|תו"א תולדות]] כ, רע"ד. שם (בהוספות) קיז, ב. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רטז הערה 52.</ref> [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה כו'"<ref>רשב"ם ותוס' פסחים קב, סע"ב. תוד"ה כי – ביצה לג, ב. שו"ת הרשב"א ח"ג סר"צ. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רצז [ושם, "טוב להניח חתיכת '''מור''' בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם בורא מיני בשמים (בהבדלה במוצש"ק) כו'"]. '''ועוד'''. – וראה לקו"ש חל"א ע' 191 ואילך. וש"נ.</ref>], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף<ref>ראה בכל זה (החילוק בין מאכל וריח, קרבנות וקטורת, ריח המאכל וריח בעצם) – עטרת ראש שער יוהכ"פ בסופו. שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פי"ג ופכ"ה. ד"ה והוא כחתן תרנ"ז פי"א (ע' קסב) ואילך. ד"ה ביום השמע"צ וד"ה וירח ה' עדר"ת (המשך תער"ב ח"א פרי"ג ואילך). לקו"ש ח"ה ע' 402. ועוד.</ref>. עד יתירה מזו – הנשמה '''נהנית''' מן הריח<ref>ברכות מג, ב.</ref>.

ובכללות – בהחמשה<ref>ולהעיר שהר"ת של שם הנפטרת (חי' מושקא שניאורסאהן) הוא "חמש". וראה גם ס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 274.</ref> '''שמות''' שנקראו לה (להנשמה), נפש רוח נשמה חי' יחידה<ref>ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז. וראה ע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א. שער הגלגולים בתחלתו. ועוד.</ref> – "חי'" קאי על נר"נ (פנימיות), ו"מושקא" (ריח) קאי על חי' יחידה (מקיפים). ובפרטיות יש לומר – ש"חי'" קאי על חי' שבנשמה (מקיף הקרוב אל הפנימי), ו"מושקא" – יחידה<ref>ראה אוה"ת חנוכה (כרך ה) תתקסב, א.</ref> (מקיף דמקיף, נשמה לנשמה). עד – לעצם הנשמה (שלמעלה מה(חמשה) שמות שנקראו '''לה'''<ref>ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 56. וש"נ.</ref>), שמשם בעצם ממשיך הריח חיות חדשה (והנאה ותענוג) בנפש האדם<ref>ראה ד"ה והוא כחתן שם. המשך תער"ב שם פרי"ג. פרי"ח.</ref>.

ויש לומר, שזה בא מבחי' יחידה שבנשמה כפי שהיא דבר אחד עם היחיד שלמעלה – "יחידה לייחדך"<ref>נוסח הושענות דיום ג'. וראה [[לקוטי תורה ראה|לקו"ת פ' ראה]] כה, א. כז, א. ובכ"מ.</ref>, ויתירה מזו – מעצם הנשמה ("לה") כפי שהיא דבר אחד עם עצמותו יתברך, "ישראל וקוב"ה כולא חד"<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref> – שהוא נעלה הן ממקיפים והן מפנימיים, ולכן יש בכחו לחברם ולאחדם, את כל חמשת השמות יחד בגלוי.

וענין זה נפעל בגלוי ע"י התורה (כידוע<ref>ראה זהר שם. המשך תרס"ו ע' רלה. לקו"ש חי"ח ע' 409 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ג ע' קנג ואילך. וש"נ.</ref> שע"י אורייתא מתגלה איך ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"), אשר גם בתורה ישנם ב' דרגות אלו וחיבור שניהם ['''ע"ד''' ב' הדרגות בתורה דעשרת הדברות ואחד עשר (אנכי, "מיוחד שבעשרה"), וכ"ב אותיות התורה המחברות אותם]: נגלה דתורה – חיות (פנימי), ופנימיות התורה – ריח<ref>ראה אוה"ת תשא (כרך ו) ע' א'תתקמג.</ref> (מקיף), "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>, שגליא דאורייתא מקשרת גליא דנשמה עם גליא דקוב"ה וסתים דאורייתא מקשרת סתים דנשמה עם סתים דקוב"ה<ref>ראה זהר שם. לקו"ת [[לקוטי תורה ויקרא|ויקרא]] ה, ג. [[לקוטי תורה נצבים|נצבים]] מו, א. ובכ"מ.</ref>; וע"י חיבור שניהם יחד ("חי' מושקא") – בכח העצם (שלמעלה מסתים וגליא) – נעשים הם מציאות אחת בגלוי, שגם סתים דתורה וסתים דנשמה וסתים דקוב"ה – עד עצמותו ומהותו ית' – באים בגלוי ממש, בגליא דקוב"ה, גליא דתורה וגליא דנשמה,

[ובלשון הכתוב בריש פ' משפטים – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שגם "תשים" מלשון סימה (ואוצר)<ref>ירושלמי ע"ז פ"ב סוף ה"ז ובפ"מ שם.</ref> שבתורה – פנימיות התורה (שמצד עצמה היא סתומה וגנוזה) נמצאת באופן גלוי ("ואלה"), עד באופן של "לפניהם", לפנימיותם<ref>[[תורה אור משפטים|תו"א משפטים]] עה, ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.</ref>, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"<ref>פרש"י ר"פ משפטים. </ref>].

עי"ז שעצם הנשמה של יהודי (שהיא "כולא חד" עם עצמותו ית') נמצאת בגלוי '''בעשר''' כחות הנפש הפנימיים שלו (כמרומז בשם הנפטרת, נוסף להרמז במספר היום – כ"ב לחודש אחד עשר, כנ"ל ס"ח), ה"ז נותן לו גם את הכח לפעול בעולם, עד בכל סדר ההשתלשלות (שמתבטא בעשר), את ההמשכה והגילוי דאחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", כך שכל העולם – תחתונים מצד ענינם הם – יהי' דירה לו יתברך, לו לעצמותו<ref name=":3" />.

כשם שבגאולת מצרים, אמרו חז"ל<ref>סוטה יא, ריש ע"ב. שמו"ר פ"א, יב. וראה במדב"ר פ"ג, ו.</ref> ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", כמו"כ הוא גם בנוגע להגאולה העתידה לבוא (שעלי' כתוב<ref>מיכה ז, טו.</ref> "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), שתהי' בשכר ובזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל<ref>יל"ש רות רמז תרו בסופו (ממדרש זוטא רות).</ref> "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האר"י ז"ל<ref>שער הגלגולים הקדמה כ. לקוטי תורה וספר הליקוטים שמות ג, ד.</ref> שהדור האחרון בגלות הוא גלגול של דור יוצאי מצרים.

שזהו א' מהטעמים<ref>ראה "קובץ כ"ב שבט" (שחולק באור לכ"ב שבט כדלקמן הערה 122) ע' 32 ואילך (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 922 (לעיל ע' 240) ואילך).</ref> להשתדלותו המיוחדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחינוך והדרכה דנשי ובנות ישראל, בכל עניני היהדות, תורה ומצוותי', כולל – בלימוד תורת החסידות והפצת המעינות חוצה – כי להיותו הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, נוגע אז ביותר עבודתן של נשי ובנות ישראל, שבזכותן באה הגאולה.

אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, עאכו"כ בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על־ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה נמשכת השפעתה, ובפרט שכו"כ מבנות ישראל נקראות על שמה, וע"י הנהגתן משמשות הן דוגמא חי', כנשמות חיות בגופים חיים<ref>להעיר ממאחז"ל (תענית ה, ב): יעקב אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.</ref>, שהן התחנכו לפי רוחה וע"פ הוראותי', ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).

כיון שחז"ל<ref name=":1" /> משתמשים בלשון "'''דירה''' בתחתונים", מובן איפוא שניתן להבין את תוכן הדבר בהשוואתו לדירת האדם למטה [שנשתלשלה מענין הדירה למעלה].

רואים בפשטות שאע"פ שדירה יכולה להיות רק ממקום מסויים שמוכשר לדירת האדם, הרי שלימות הדירה היא – כאשר זו דירה '''נאה''' עם כלים '''נאים''', עד ש"שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים"<ref>ברכות נז, ב.</ref>.

וכמו"כ מובן בנוגע ל"דירה בתחתונים": שלימות הדירה היא דוקא כשהיא "דירה נאה" עם "כלים נאים", נוסף לכך שהיהודי עצמו מתנהג שם באופן "נאה" (כראוי לכנסת ישראל – "אשה נאה"). זאת אומרת: בנוסף לכך שעושים מהתחתונים דירה להקב"ה באופן המוכרח ע"פ שורת הדין, עושים מזה גם "דירה '''נאה'''" – כפס"ד הלכה<ref>רמב"ם סוף הל' איסורי מזבח.</ref>: "בכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב שיהי' מן '''הנאה והטוב''', אם בנה בית תפילה יהי' '''נאה''' מבית ישיבתו וכו'". "זה א־לי ואנוהו"<ref>בשלח טו, ב.</ref>, "'''התנאה''' לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה '''נאה''' ולולב '''נאה''' וכו'"<ref>שבת קלג, ב. וש"נ.</ref>. ועד"ז מובן בנוגע לכללות העבודה דעשיית דירה בתחתונים, שצ"ל באופן של "(דירה) '''נאה'''". וזה נוגע לא רק לשלימות התחתון, אלא גם לבעל הדירה – דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם העליון כביכול.

שלימות החיבור והיחוד דעשר ואחד עשר שנעשה ע"י "מעשינו ועבודתינו" (כפי שזה בהדגשה ביום עשירי בחודש אחד עשר, ובשלימות הגילוי – ב'''כ"ב''' שבט) פועלת '''חידוש''' שלא הי' לפני זה, [ולכן הגאולה האמיתית והשלימה – כשתהי' שלימות הענין דדירה לו יתברך בתחתונים ("גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי"<ref name=":2" />), שעשר נעשה מציאות אחת עם אחד עשר – "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<ref name=":2" />]:

וחידוש זה אינו רק ב'''בריאה''' – שע"י עבודת התחתונים הבריאה יכולה להכיל אלקות שאינו בערך לעולם – אלא גם ב'''אלקות''' כביכול. כמבואר בחסידות<ref>המשך תרס"ו בתחלתו (ע' ד). ע' תקט. סה"מ תש"ב ע' 32. ועוד.</ref>, שע"י עבודת האדם בתומ"צ בתחתונים נפעלים שני ענינים: (א) האור האלקי שהוא שלא בערך לעולם ומצ"ע לא יכול להתקבל בעולם (שלכן הי' הצמצום), נמשך בעולמות באופן שהם לא מתבטלים במציאותם ומקבלים את האור. יתירה מזו: (ב) נמשך ומתגלה אור חדש מעצמותו ומהותו ית', שלמעלה מהאור<ref>ראה ע"ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף א. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם.</ref> שהי' ממלא מקום החלל. ויש לומר יתירה מזו – שע"י העבודה דעשיית דירה בתחתונים, מתמלא התענוג והתשוקה בעצמותו ית' כביכול – ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (ו"שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו"<ref>שה"ש ה, טו. במדב"ר רפ"י.</ref>), שה"נתאוה" הוא דוקא בעצמותו יתברך<ref>ראה לקו"ש ח"ו ע' 21 ואילך. ועוד.</ref>.

מצד הענין הראשון (החידוש לגבי הבריאה) – מתבטאת עיקר העבודה בהפיכת הדברים הגשמיים בתחתונים ("בענין הסתר אורו ית'"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מה, ב).</ref>) שיהיו כלים מוכשרים לגילוי אלקות (ע"י עשיית תפילין מקלף גשמי, ציצית מצמר גשמי וכו'), ובכללות – "דירה לו יתברך", מקום מוכשר לגילוי אלקות והשראת השכינה, עד – לעצמותו ית'.

רואים בפועל בנוגע לדירה בפשטות, שעיקר נוי ויופי הדירה והכלים – הן בגשמיות והן ברוחניות – תלוי באשה, "עקרת הבית"<ref>ראה ב"ר פע"א, ב. זח"א קנד, א. אוה"ת נ"ך (כרך ב) ע' תתעא. ע' תתנח ואילך. וראה "קובץ כ"ב שבט" ע' 21 ואילך (לקו"ש חכ"ו ע' 369 ואילך).</ref>. וכידוע שהענין של נאה (והכח לעשות נאה) ישנו במיוחד באשה – "אשה נאה"<ref>ועפ"ז תומתק השייכות (בברכות שם) ד"אשה נאה" ו"דירה נאה וכלים נאים" (השלשה ענינים שמרחיבין דעתו של אדם), כי ע"י "אשה (שענינה) נאה" נעשים גם "דירה נאה וכלים נאים".</ref>, "כלה נאה וחסודה"<ref>כתובות יז, רע"א.</ref>. עד ש"אין האשה אלא ליופי"<ref>תענית לא, א.</ref> – יופי ברוחניות שמזה נשתלשל ביופי בגשמיות<ref>ראה יהל אור ע' תקלח. ביאוה"ז (להצ"צ) ע' תרא ואילך. ועוד.</ref>.

וכמודגש במיוחד בשלשת המצוות העיקריות שעליהן נשען כל בית ישראל – הדלקת נרות שבת קודש ויום טוב, כשרות האכילה ושתי' וטהרת המשפחה (ר"ת "החן"<ref>מגלה עמוקות עה"ת פ' שלח (ד"ה ג' מצוות – יז, ד).</ref>, חן ויופי ונוי), שמצוות אלו פועלות שיהי' (נוסף לדירה לו יתברך בתחתונים בכלל) – "דירה '''נאה'''" ו"כלים '''נאים'''", חדורים ביופי (רוחני וגשמי) של כשרות, טהרה וקדושה<ref>כמבואר בספרים שע"י כשרות האכו"ש נעשה שינוי במהות וטבע האדם האוכל ושותה מאכלות ומשקאות אלו, מכיון שנעשים דם ובשר כבשרו (ראה רמב"ן (הובא בבחיי) שמיני יא, יג. פ' ראה יד, ג. '''ועוד''').{{ש}}ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לטהרת המשפחה, שבזה תלוי' הטהרה והנוי בחיי המשפחה מתוך בריאות בגשמיות וברוחניות, כידוע ומבואר בכ"מ (ראה לקו"ש חי"ג ע' 259. '''וש"נ'''). וכן בנוגע להדלקת נרות שבת קודש ויו"ט, שממשיכה בהדירה ובכל בני הבית אור וקדושה של "נר מצוה ותורה אור" (כדלקמן בפנים).</ref>.

ועד"ז בענין חינוך הבנים והבנות – שמעמיד את יסוד החיים של כל אדם – רואים בפועל, שהחינוך שלהם תלוי בהאם<ref>ראה של"ה שער האותיות (מד, א). הובא בקונטרס "חנוך לנער" ס"ע 34 ואילך. וראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 455 ואילך (ע"ד חיוב נשי ישראל בחינוך ובלימוד התורה).</ref>. ובפרט החינוך וההדרכה של ילדים קטנים, וככל שהילד קטן יותר, התלות באם גדולה יותר: היא מחדירה בהם מעת היותם קטנים חיות ורוח של יהדות, שעל יסוד זה גדלים בנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותי', בשלימות ברוחניות ובגשמיות – באופן נאה ויפה וכו'.

כנראה – לדוגמא – במנהג טוב של אמהות יהודיות לנגן לילדיהן הקטנים עוד בהיותם מוטלים בעריסה – שהתורה היא הדבר הכי טוב, הכי מתוק, הכי יפה וכו'. שזה משריש בילד – גם לאחר שמתבגר ("גם כי יזקין לא יסור ממנו"<ref>משלי כב, ו.</ref>) – אהבה פנימית ויוקר כלפי כל הענינים דתורה ומצות.

עי"ז שאשה ובת מבנות ישראל מדליקה נר קדוש לכבוד שבת ויו"ט עם ברכה – היא מחדירה בבית אור של קדושה, חום ויופי (נאה), שמאיר ומייפה את כל הבית, וכל בני הבית – גם את הבעל והבנים – עם "נר מצוה ותורה אור"<ref>שם ו, כג.</ref>, כל עניני תורה ומצות<ref>ראה שבת כג, ב: "הרגיל בנר הווין לי' בנים תלמידי חכמים", ובפרש"י "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה". וראה גם זח"ב קסו, א.</ref>,

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים מדוע רמ"ח מצוות עשה (רמ"ח אברין דמלכא<ref>ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). הובא בתניא [[לקוטי אמרים פרק ד'|פ"ד]]. [[לקוטי אמרים פרק כ"ג|רפכ"ג]]. ועוד.</ref>) עם ב' הידים (שני הקוים הכלליים של אהבה ויראה, שמחדירים שלימות בקיום המצוות<ref>היינו, כפי שאהבה ויראה הם ענינים כלליים הפועלים על כל (רמ"ח) אברים הגשמיים ועל כל מציאות האדם – ע"י התפשטות הלב (אהבה) או כיווץ הלב (יראה). ונוסף לזה, אהבה ויראה הן ב' מצוות פרטיות מרמ"ח מ"ע, מצד ענינה הפרטי של כל א' מהן.</ref>) בגימטריא "'''נר'''"<ref>זהר שם, ב. וראה לקו"ת [[לקוטי תורה בהעלותך|בהעלותך]] לג, ג. [[לקוטי תורה שלח|שלח]] מד, ד. ובכ"מ.</ref> – כי בהדלקת נר מתבטאת בגלוי השלימות דקיום כל המצוות, לעשות להקב"ה "דירה נאה" בתחתונים.

בכדי שתהי' "דירה נאה" צ"ל בדירה '''חיות''', שתהי' דירה חי' ("ר לעבעדיקע שטוב") (שחיות היא בהוספה לעצם מציאות הדבר). ויתירה מזו – שיורגש שם ריח בשמים – ריח '''טוב ונאה'''<ref>ראה ראב"ע ורמב"ן עה"פ תשא ל, כג. וראה מו"נ ח"ג פמ"ה. תורת העולה (להרמ"א) ח"ב פל"ה.</ref>, הן ברוחניות והן בגשמיות, שמוסיף יותר נוי בדירה (ע"ד ההוספה שבאה ע"י אור הנרות<ref>ולהעיר שבשמן המשחה (שמן זית (תשא שם, כד)) הי' גם מור (שם, כג), שזהו"ע ד"מושקא" (כנ"ל הערה 60), והרי ידוע שהיו מהדרים (בדורות שעברו) להדליק נרות שבת בשמן זית.</ref>). [ודבר זה הוא בהדגשה יתירה ביום השבת<ref>ולהעיר שמשלימים המאה ברכות בשבת (ויו"ט) ע"י ריח הבשמים (מנחות מג, סע"ב. טושו"ע או"ח רסר"צ. שו"ע אדה"ז שם. ושם רסמ"ו). ואמרו חז"ל (ויק"ר פכ"ג, ו. שהש"ר פ"ב, ב [ו]) "מה שושנה זו [שאינה אלא לריח, כדלעיל שם] מתוקנת לשבתות וימים טובים כו'", "להתענג ולברך על הריח ולהשלים ק' ברכות" (פי' מהרז"ו לויק"ר שם).</ref>, שענינו הוא '''עונג'''].

כולל ומתחיל – מהנאה ותענוג אצל בעל הדירה האמיתי, הקב"ה (ש"'''נתאוה'''" שתהי' עבורו דירה בתחתונים<ref>ויש לומר, שע"י עשיית הדירה בתחתונים מתוך '''תענוג והנאה''' (ענין הריח), ניתוסף במילוי ה"נתאוה . . דירה בתחתונים" – כי עי"ז נעשה בתחתונים (מצד ענינם הם) מעין "כלי" ו"דירה" לגילוי התענוג (נתאוה) שלמעלה.</ref>),

עד – השלימות של "אורו<ref>זהר ח"ג לד, ב. נת' בלקוטי לוי"צ לזח"ג ע' ריט ואילך.</ref> של משיח" ו"רוחו<ref>ב"ר פ"ב, ד. פ"ח, א. וראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 131 (לעיל ע' 84).</ref> של מלך המשיח"<ref>ולהעיר ש"משיח" הוא הר"ת של שם הנפטרת בצירוף יו"ד (ר"ת שני שמותיו של אבי', כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויום ההילולא שלו הוא ביו"ד שבט, וגם תוכן עבודתו הי' בענין העשירי, כנ"ל ס"ז).{{ש}}ויש לקשר זה עם המדובר כמ"פ (לקו"ש חכ"ט ע' 358 ואילך. ועוד) ש"שליח" (הגימטריא של "חמש") בצירוף יו"ד (כחות הנפש) הוא בגימטריא "משיח" – ע"פ המבואר לעיל (ס"ט), ש"חי' מושקא" מורה על המשכת וגילוי המקיף דיחידה (שמשיח הוא יחידה הכללית (רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד)) בעשר כחות הנפש.</ref>, בגאולה האמיתית והשלימה, שבאה בשכר נשים צדקניות בישראל<ref>ולהעיר מהשייכות דריח לענין הגאולה – כמובן ממאחז"ל (ויק"ר ושהש"ר שם) "מה שושנה זו אינה אלא לריח כך לא נבראו צדיקים אלא לגאולתן של ישראל". וראה המשך דברי המדרש שם: "מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים כך ישראל מתוקנין לגאולת מחר" (יום שכולו שבת וכולו טוב). </ref>, כנ"ל.

ובכללות – מוטל עליהן חלק עיקרי באחריות וזכות דעשיית דירה לו יתברך בתחתונים, דירה נאה עם כלים נאים – "ועשו<ref>תרומה כה, ח.</ref> לי מקדש ושכנתי בתוכם"<ref>כידוע שגם הנשים השתתפו בנדבת המשכן. ואדרבה – "הן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (ויקהל לה, כב וברמב"ן עה"פ). וראה בארוכה "קובץ כ"ב שבט" ע' 7 ואילך (לקו"ד ח"ג תקעא, ב ואילך).</ref>, בתוך כל אחד ואחת מישראל<ref>אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה (סט, א. רא, א. שנה, ב. שנו, ב. ובכ"מ). וראה לקו"ש חל"ו ע' 128 ואילך.</ref>, החל בעצמן ובבתיהן הפרטיים, לעשותם משכן ומקדש לה', בית תורה תפלה וגמילות חסדים (כמדובר כמ"פ<ref>ראה סה"ש תשמ"ז – שיחות ש"פ תרומה תשמ"ז. מכתבי "בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז" (לקו"ש חכ"ו ע' 414 ואילך. שם ע' 420. ובתרגום ללה"ק: חל"א ע' 237 ואילך. שם ע' 242). ובכ"מ.</ref>), ע"י התנהגותן האישית – וכך לחנך גם את הילדים ואת ובני הבית – כראוי ל"משכן" ו"מקדש" לה', ובפרט משכן ומקדש '''נאה''',

ובפרט כשישנו הכח מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ומבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים שלו (שבו אנו נמצאים כעת), שכאן הוא עסק (בעשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין) בתורה עבודה וגמילות חסדים, ובהדגשה – בכל שלשת הענינים, ובהפצת המעינות חוצה, וזה נמשך אח"כ ע"י כל אחד ואחת, ובאופן דמעלין בקודש, גם לאחרי זה, והולך ומוסיף ואור<ref>ראה הערה הבאה.</ref>;

והקיצו ורננו שוכני עפר<ref name=":4" />, ובתוכם – כ"ק מו"ח אדמו"ר ובתו הנפטרת, עם כל הצדיקים והצדקניות וכל הנשמות בכלל, וביחד עם כל בנ"י שנמצאים עכשיו נשמות בגופים – לאריכות ימים ושנים טובות, נשמה בריאה בגוף בריא – עוברים, בלי שום הפסק כלל, לחיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש, ולכל לראש – תיכף ומיד ממש בפשטות ממש<ref>באור ליום ב' פ' משפטים, כ"ב שבט, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א: "קובץ כ"ב שבט", פרוסת "לעקאח", שטר של חמש דולר (לתתו (או חילופו) לצדקה). ואולי הוא גם כנגד הג' קוים דתורה (הקובץ), עבודה ("לחמי לאשי", ודוגמתו – לעקאח), וגמ"ח (צדקה). ובמספר של חמש – ר"ת של שם הנפטרת. '''המו"ל.'''</ref>.{{הערות שוליים}}