דבר מלכות/בא: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דבר מלכות}}

י.  אבל בגאולת מצרים לא היתה שלימות בירור התחתון, כמובן מזה שהי' צריך להיות "כי ברח העם"<ref>בשלח יד, ה.</ref>, "בחפזון יצאת מארץ מצרים"<ref>פ' ראה טז, ג.</ref>, כי הרע היה עדיין בתוקף כו'<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"א|תניא פל"א]] (מ, ב).</ref> (כמובן גם מזה שלאחר מכן "וירדוף (מצרים) אחרי בני ישראל"<ref name=":3">בשלח יד, ח.</ref>, ויצי"מ לא נשלמה עד ש"וירא<ref>שם, ל.</ref> ישראל את מצרים מת על שפת הים"<ref>שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (שהרי "איקטורין שלח עמהם" – פרש"י בשלח יד, ה, ממכילתא עה"פ). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכו הערה 16.</ref>).

יג.  ויש לומר שענין הנ"ל מרומז גם בקביעות יו"ד שבט בשנה זו – ביום הרביעי בשבוע, שבו "נטלו המאורות אבל בו ביום נתלו המאורות, נתלו בתי"ו"<ref>לקו"ד ח"א מב, סע"א ואילך. וראה ז"ח בלק ד"ה אראנו (נה, ב).</ref>:

ביום זה היתה הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר (נטלו המאורות). אבל לא באופן שנשאר "נטלו" ח"ו, אלא מה"נטלו" נעשה מיד נתלו "שני המאורות הגדולים"<ref>בראשית א, טז.</ref> באופן נעלה יותר – כידוע שע"י הסתלקות נעשה עלי' וגילוי נעלים יותר (מבחי' "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק כ"ז|תניא פכ"ז]] ולקו"ת ר"פ פקודי (מזח"ב קכח, ב. ועוד). [[תורה אור ויקהל|תו"א ויקהל]] פט, ד. [[לקוטי תורה חוקת|לקו"ת חוקת]] סה, ג. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"א.</ref>), ואז הנשמה "אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"<ref>זח"ג עא, ב. הובא ונת' באגה"ק סכ"ז וביאורה (קמו, א ואילך).</ref>; וע"י חסידיו ותלמידיו המקושרים אליו כנשמות בגופים כאן למטה בדור התשיעי (תשיעי בתי"ו, ע"ד התי"ו ד"נתלו" לגבי הטי"ת ד"נטלו") – נפעלת גם למטה השלימות ד"נתלו המאורות", "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בנשמה בגוף למטה.

מזה מובן החידוש דדורנו – הדור התשיעי לגבי כל הדורות שלפני זה, עד גם הדור שלפנ"ז (דור השמיני): מכיון שהגאולה לא באה אז בפועל, ה"בא אל פרעה" (הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" למטה) לא הי' בתכלית השלימות כנשמה בגוף בריא (היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, וגם הנשמה בגוף היתה במצב ש"הדיבור הוא בגלות" וכו'); משא"כ בדורנו זה – הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה – נעשה תומ"י "נתלו המאורות", שלא זו בלבד שלא חסר ח"ו במאורות הגדולים דגילוי תושב"כ ותושבע"פ<ref>ראה של"ה בהקדמתו טז, סע"א. מס' שבועות שלו קצא, א. וראה לקו"ת שה"ש יא, ד. אוה"ת בראשית יד, א. לו, סע"ב. במדבר ע' מו. מג"א ע' ב'שמא (בהוצאת תש"נ – ע' קמט). נ"ך ע' ריז. ועוד. וראה לקו"ש ח"ל ע' 10 ואילך.</ref>, אלא אדרבה – נוספת בזה שלימות נעלית יותר [לא באופן ד"כבד פה מאורייתא שבע"פ וכבד לשון מאורייתא שבכתב", להיותו למעלה מזה], באופן שכנשמות בגופים מקבלים בפנימיות "אתפריעו כל נהורין" ש"נתלו" עתה, עי"ז שתיכף מגיע משיח צדקנו, "שלח נא ביד תשלח", וילמד תורה את כל העם כולו<ref>ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יז, א ואילך. ובכ"מ.</ref>, עד "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>,

את החידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה – רואים בפועל בעבודת הדור: בדורנו זה נוסף עד שלא בערך לגבי הדורות שלפנ"ז בעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, הן בריבוי השפע (הספרים הנדפסים וכו'), והן בעשיית כל העולם, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, כלי לקבלת האורות הגדולים, הן בנוגע לבנ"י – ע"י התרי"ג מצוות, והן בנוגע לאוה"ע – ע"י הפצת השבע מצוות בני נח<ref>ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.</ref>, כך שמאירים את כל העולם עם "נר מצוה ותורה אור" באופן ד"אתפריעו כל נהורין", שכל אחד יכול לקבל את האור כנשמה בריאה בגוף בריא,

ונשמות בגופים בלי שום הפסק כלל, באים מיד לתכלית השלימות ד"בא אל פרעה" בגאולה האמיתית והשלימה, שלימות הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין", "והי' לך הוי' לאור עולם"<ref>ישעי' ס, יט.</ref>.

דובר כמ"פ, שכבר "כלו כל הקיצין"<ref>סנהדרין צז, ב.</ref> וכבר סיימו הכל, והגאולה היתה צריכה לבוא כבר מזמן, ומפני טעמים שאינם מובנים כלל וכלל עדיין לא באה.

ייחודם של הטף הוא בכך שצריך לחנך אותם קמעה קמעה, לפי הכלים שלהם, באופן שיוכלו לקבל. ובלשון הכתוב<ref>ויגש מז, יב.</ref> – שיוסף (ועד"ז יוסף בדורנו) הכין "לחם לפי הטף". ונוסף לזה: טבע הטף לפרר את האוכל<ref>ראה פסחים י, ב. – וראה מפרשים עה"פ ויגש שם (לק"ט, רא"ם ושפ"ח לפרש"י), דזהו הדגשת הכתוב "לחם לפי הטף", כי מצד טבעם לפרר, צריך ליתן להם יותר משיעור אכילתם. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 209 הערה 47.</ref>, שעי"ז יכול המאכל להגיע גם לאחרים שאינם יכולים לע"ע לקבל יותר מאשר פירורים קטנים.

[משא"כ מצוות אחרות, יכולות להיות באופן שמצוה אחת מחולקת מחברתה. וכדיוק לשון חז"ל<ref>חגיגה בסופה. וש"נ.</ref> "מלאין מצוות כרמון": הוא אכן מלא מצוות, אבל הם מחולקות זו מזו ומכוסות בקליפה, בדוגמת הגרעינים ברימון].

ועפ"ז מובן ג"כ, איך ע"י נש"ק דנשי ובנות ישראל מתוסף בקיום המצוות דכל בני ביתם, גם של הבעל והבנים. וכפשטות הענין: הדלקת נרות שבת היא הפתיחה שמכניסה את כל השבת עבור כל בני הבית, ורק לאח"ז באים תפלות השבת והקידוש של האנשים. ועד"ז בכללות יותר – כמאמר הגמרא<ref>שבת כג, ב.</ref> שע"י הדלקת נרות שבת קודש, זוכים לבנים תלמידי חכמים, "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור . . ע"י נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה"<ref>פרש"י שם.</ref>.

ויש לומר שזה מרומז גם בגימטריא של "נר"<ref>ראה זח"ב קסו, ב. [[לקוטי תורה בהעלותך|לקו"ת בהעלותך]] לג, ג. [[לקוטי תורה שלח|שלח]] מד, ד. ובכ"מ.</ref> – רמ"ח מצוות עשה חדורים ומונהגים ע"י שני הקוים דאהבה ויראה.

ואפילו אם ישנו ח"ו הפסק וירידה "ברגע קטן עזבתיך"<ref>ישעי' נד, ז.</ref>, שחסר אב או אם ר"ל (מכיון שהגאולה עדיין לא באה בפועל) – הרי זו ירידה צורך עלי', רק כדי להגיע לדרגא נעלית יותר בגילוי ד"בא אל פרעה", הן בנשמה, ועוד ועיקר – בבני ביתה, הבנים ובעיקר הבנות, שיראו למלאות ולהמשיך לעשות את העבודה שעשתה בחיים, ברוח שהחדירה בהם ע"י חינוכם, שע"י "זרעה בחיים", "אף היא בחיים"<ref>ראה תענית ה, ב.</ref>.

ובכללות – שעי"ז יתוסף עוד יותר בגילוי הנשמה בבחי' שושנה, המקבלת מהקב"ה הנקרא שושן<ref>ראה זח"ג קז, א. סה"מ תקס"ח ע' צ. וראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך שושנה. וש"נ.</ref>, עד שנעשית התאחדות גמורה ד"ישראל וקוב"ה כולא חד".

שעוד לפני זה יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר", ובעל ההילולא בראשנו, ותיכף ומיד ממש, בפירוש הממשי של "ממש" – כידוע<ref>זח"א קמ, א.</ref> שצדיקים קמים בתחה"מ מיד, וחוגגים יחד איתו את יום ההילולא,

ותיכף ומיד ממש נעשה "בשלח פרעה את העם"<ref>ר"פ בשלח.</ref>, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"<ref name=":3" /> – שיוצאים מהגלות והולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, ולקדש הקדשים,

ה' ימלוך לעולם ועד<ref>שם טו, יח.</ref>.

[[קטגוריה:דבר מלכות|ב]]