ספר הזכרונות פרק כב: הבדלים בין גרסאות בדף

בדוברומיסל דר אז יהודי בשם ר׳ אברהם בנימין, יודע־ספר שהתפרנס מיגיע כפיו. פרנסתו היתה על ניקוי צמר ומיונו לסוגים, מלאכה קשה שאי אפשר להתעשר ממנה. ברם, ר׳ אברהם בנימין לא חיפש מעולם עושר. הוא היה מסתפק במועט והיה שבע רצון מן העבודה שהוא מסוגל להשתכר כדי פת לחם למשפחתו. היתה זו משפחה גדולה: ראשית, היה ר׳ אברהם בנימין מטופל בשבעה ילדים. נוסף על כך אכלו על שולחנו אביו ואמו, וכן חותנו וחותנתו, אשר היו זקנים ומחוסרי אפשרות פרנסה. מובן שכדי להאכיל מספר כזה של נפשות - הספיקה פרנסתו של ר׳ אברהם בנימין בדוחק רב.

למרות המצב בו נמצא ר׳ אברהם בנימין ועמלו הקשה על פרנסתו - לא הכניס את בנו הבכור, שהיה אז בגיל 15 שנה, לבית־המלאכה כעזר לעבודתו, כי אם שלחו לישיבה ללמוד תורה. גם את שאר ילדיו מסר ללימוד תורה. ר׳ אברהם בנימין לבדו נשא על שכמו את כל העול של פרנסת משפחתו הגדולה.

עם היותו הוא עצמו עני - הרבה ר׳ אברהם בנימין במתן צדקה, וביתו היה תמיד פתוח לעוברי אורח עניים שמצאו אצלו משכב לילה וארוחה לשבור רעבונם.

כל דוברומיסל ידעה על ר׳ אברהם בנימין, טוב לבו ועניותו. עם זאת לא רצה מעולם להזדקק לעזרת מישהו. אפילו הלוואה, גמילות־חסד, סירב לקחת מאיש. בשעת הצורך הוציא למכירה מטלטלים מביתו, עד שמכר אפילו את הכרים שלמראשותיו. גם את מנורת השבת של אשתו מכר, ורעייתו היתה מדליקה נרות שבת במנורה חמר, אותה יצר הבן הבכור. ר׳ אברהם בנימין ורעייתו ושאר בני הבית היו משתמשים במנורת החמר, כאילו היתה זו תכשיט יקר ערך.

ר׳ אברהם בנימין היח נוחג תחלה לדאוג למזון הזקנים, הוריו והורי אשתו, לאחר מכן - דאג למזון האשה והילדים, את עצמו השאיר לבסוף, לא ישב לאכול לפני שכל האחרים השביעו רעבונם.

למרות העוני וקשי החיים היה ר׳ אברהם בנימין עליז תמיד ושרוי במצב רוח מרומם. כאשר היה נשאל לשלומו ולמצב פרנסתו - היה משיב: ״אין מה לדאוג. שלמה׳קע לומד בישיבה, דוד אריה וחיים אליהו לומדים בחדר, ואילו הקטנים יותר לומדים... לרעוב במקצת...״

ר׳ אברחם בנימין היה אומר דברים אלח ברוח טובה ובנימח של שמחה להפתעתם הרבה של השומעים. לא נשמע מדבריו כל אבק מרירות, הוא היה מוסיף ברצינות: לשם מה לדאוג? יש לנו א־ל בשמים, והוא ידאג עבורי, עבור בני ביתי ועבור כלל ישראל.

פעמים היה ר׳ אברהם בנימין מתבדח על חשבון עצמו, באמרו: אני זהיר בקיום ״אסרו חג״ ביחס למנהג לצום בימים שני וחמישי בשבוע, שכן אני צם גם בימים שלישי ושישי בשבוע...

בכל זאת ידעו כל תושבי דוברומיסל שאין בית עליז בעיירה יותר מביתו של ר׳ אברהם בנימין. מי שעבר בליל שבת ליד בית זה חש את מלוא המשמעות של ״עונג שבת״. הבית היה שקוע באדמה עד לחלונות, הכתלים היו תמוכים בבולי עץ לבל יפלו. למרות זאת היו זגוגיות החלונות נקיות, הקירות מסויידים, על השולחן היתה פרושה מפה לבנה ונקיה, ושלשה נרות שעוה דלקו בגאון ובעליצות במנורת החרס. שני זוגות הזקנים, הורי ר׳ אברהם בנימין ואשתו, ישבו בראש השולחן, ומסביבם ר׳ אברהם בנימין וכל בני המשפחה. על השולחן עמדה קערה עם מים חמים, כתחליף למרק, ופרוסות לחם חולקו בין כל המסובים.לאחר אכילת הלחם וגמיעת ה״רוטב״ החם - פצחו כולם בשירת זמירות שבת בהתלהבות גדולה כאילו אכלו ממיטב מאכלי השבת.

באחד מימי החול בשעות אחר הצהרים, כשברוך ישב בודד בבית־המדרש ולמד, נשמעו לפתע צעקות ומהומות. לבית־המדרש התפרצו שנים־שלשה יהודים כשהם נושאים יהודי שפניו היו מכוסות דם והוא נראה כחצי מת. אנשים נכנסו ברעש ובבכי. התברר שהפצוע אינו אלא ר׳ אברהם בנימין.

מה אירע כאן? - כפי שנודע לברוך נמצא ר׳ אברהם בנימין מוטל על אם הדרך לבבינוביטש, לא הרחק מדוברומיסל, מתחת לעץ, כשהוא מוכה ופצוע ושותת דם. איש לא ידע מה קרה, וגם מן הפצוע עצמו לא היתה אפשרות להיוודע דבר. מיד הובא לדוברומיסל, וכיון שבית־המדרש היה קרוב יותר מאשר ביתו שלו - הוכנס לבית־ המדרש.

מיד באה כל העיירה במרוצה, המהומה והצעקות גדלו. בא רופא העיירה והחל לבדוק את ר׳ אברהם בנימין. הוא חי עדיין, אך הרופא לא היה בטוח שייחלץ ממצבו האנוש. הצבור החל לומר תהלים עבור החולה. גם ברוך השתתף באמירת התהלים אך כפי שזכור לו לא היה לבו נתון לכך, כיון שלא חש את אותו הצער שכל האחרים חשו. הרגשתו היתה כמי שנקלע לעולם זר, בו הוא מסתובב בודד ומופרש מכל האחרים.

רק עתה מסוגל ברוך להשיג את החומרה שבהתנהגותו באותה עת. היה עליו לחוש יותר את הצער והכאב עקב האסון שפקד את ר׳ אברהם בנימין, והדבר היה צריך לזעזעו יותר, באופן פנימי ונפשי. יתר על כן: הצער הזה היה צריך למלא את לבו עוד בטרם רבתה היללה בבית המדרש. צערו וכאבו של יהודי אחר עליו להרגיש כצערו וכאבו שלו.

עוד נזכר בהמשך השתלשלות המאורעות אז. שתי יממות שכב ר׳ אברהם בנימין כשהוא מרחף בין החיים ובין המוות. מחזה קורע לב היה בואם של בני משפחת ר׳ אברהם בנימין - הוריו והורי אשתו, אשתו וילדיו - לבית המדרש. כשראו לפניהם את החולה מוטל כחצי מת הקיפו אותו ביללה שפשטה מיד על פני כל בית המדרש.

היו שסברו שיש לקחת את הגוסס לביתו, אך הרופא אמר שמוטב לא להזיזו ממקומו. הרופא עסק בינתיים בפעולות שונות. אחרים הצטרפו לדעתו באמרם שעצם הימצאו של ר׳ אברהם בנימין במקום קדוש מהווה סגולה לרפואתו. הצבור לא חדל מלומר תהלים, ובני המשפחה כולם הרעישו עולמות ליד ארון הקודש, בית המדרש לא נח אף לרגע , כשהכל מטפלים או מתפללים ליד החולה שסימני חיים נראו עליו אך בקושי.

לאחר שר׳ אברהם בנימין היה שרוי במצב של גסיסה מספר יממות - פקח לפתע את עיניו, החל לנשום באופן חפשי, וביקש מעט מים. התברר שר׳ אברהם בנימין ניצול ממוות, וכי הוא שייך עתה שוב לחיים.

הבשורה שר׳ אברהם בנימין נחלץ מן הסכנה התפשטה במהירות בכל העיר. שוב באו אנשים במרוצה, והשמחה היתה גדולה. הכל חשו שאירע כאן נס, ושמחת המשפחה היתה גדולה לאין שיעור.

כעבור כמה ימים חל ליל הסדר, ור׳ אברהם בנימין היה כבר מסוגל לשבת ליד השולחן ולחוג את החג יחד עם בני ביתו בעליזות שהיתה מורגשת תמיד בבית, ובמדה גדולה יותר מתמיד. אך השמחה