שיחת וארא תשנ"ב (א) - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

א. בהתחלת פרשתנו – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שד־י ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי' וגו'"<ref>ו, ג־ו.</ref> – צריך להבין:

א) בנוגע לתוכן כתובים אלו שלאבות נתגלה הקב"ה רק ב"א־ל שד־י", ולא בשם הוי', ואילו לבנ"י יתגלה (עתה) בשם הוי' (כמבואר בדרושי חסידות<ref name=":0">ראה תו"א פרשתנו נו, א ואילך. תו"ח שם צב, ב ואילך. ובכ"מ.</ref>) – איך מתאים הלשון "'''לכן''' (אמור גו')", שהוא מסובב ותוצאה מהענין שלפניו, היינו, ש"אמור לבני ישראל גו'" הוא '''בגלל''' ש"וארא אל אברהם גו'"<ref>בפרש"י כאן: "לכן, ע"פ אותה השבועה", ש"לכן" קאי על "וגם הקימותי את בריתי גו'", אבל, כיון ש"(לכן) אמור לבני ישראל '''אני הוי'<nowiki/>'''" בא בהמשך למש"נ לפנ"ז "וארא גו' '''ושמי הוי'''' לא נודעתי להם" (כפירוש רש"י "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעלי' נקרא שמי הוי', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי", ובהמשך לזה "אמור לבני ישראל אני הוי'", "הנאמן בהבטחתי"), מסתבר לומר, שתיבת "'''לכן'''" היא גם בהמשך ל"וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם".</ref> – היפך (לכאורה) תוכן הכתובים שאצל בנ"י יהי' ענין '''חדש''' ("וידעתם כי אני הוי'") שלא הי' אצל האבות ("שמי הוי' לא נודעתי להם")?

ב. ונראה לומר, שכיון שנקראים "אבות"<ref>"אין קורין לאבות אלא לשלשה" (ברכות טז, ב. וראה בארוכה תו"א ריש פרשתנו. תו"ח שם צה, סע"ב ואילך).</ref>, כמודגש בפירוש רש"י "וארא אל האבות", שהאבות הם למעלה מהבנים ומקור להם ("שורש ומקור כל נשמות ישראל"<ref>תו"א ותו"ח שם.</ref>), יש בהם מעלה יתירה לגבי הבנים (אף שלבנים נתגלה שם הוי' שלא נתגלה לאבות).

ויתירה מזה, שמעלת האבות היא גם לגבי '''משה''' שאליו נאמר "אני הוי'", ועל ידו הי' הגילוי דשם הוי' לכל בנ"י – כמבואר בפירוש רש"י<ref>בפי' הב' (בסיום הענין) – "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה כו'". ואף שכותב ש"אין המדרש מתיישב אחר המקרא כו'", הרי מסיים "יתיישב המקרא על פשוטו . . והדרשה תדרש כו'" (וראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 27 ואילך).</ref> ש"אמר לו הקב"ה (למשה) חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בא־ל שד־י ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת מה שמו . . (האבות) לא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה".

ועד כדי כך, ש"וארא אל '''האבות'''" הוא '''הגורם'''<ref>וידוע שכל דבר הגורם הוא יותר חזק מהדבר שנגרם על ידו (ראה המשך וככה תרל"ז פט"ו).</ref> שיהי' הגילוי גם אצל '''הבנים'''<ref>וגם גילוי '''שם הוי'''' (שנתגלה לבנים ולא נתגלה לאבות) הוא בכח האבות – ע"ד הפירוש במארז"ל (שבועות מח, סע"א. וש"נ) "יפה כח הבן מכח האב", שגם מעלת הבן ("יפה כח הבן") לגבי האב הוא "מכח האב", '''מהעצמיות''' דהאב, אלא שאצל האב לא בא בגילוי, כי אם אצל הבן (ראה לקו"ש חכ"ג ע' 222).</ref> (ע"ד "האב זוכה לבן כו'"<ref>עדיות פ"ב מ"ט.</ref>, "מעשה<ref>ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.</ref> אבות סימן (ונתינת־כח) לבנים"<ref>ולכן, "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תדבא"ר רפכ"ה), היינו, ששלימות עבודת הבנים היא כשמגיעים למדרגת האבות.</ref>), ובלשון הכתוב "וארא אל אברהם וגו' '''לכן''' (מסובב ותוצאה) אמור לבני ישראל אני הוי'"<ref>וע"ד הפירוש בפשטות הכתובים – "וארא אל האבות בא־ל שד־י הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א־ל שד־י . . לאברהם בפרשת מילה נאמר אני א־ל שד־י . . ליצחק . . והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם בא־ל שד־י אמרתי ליעקב . . '''לכן''', ע"פ אותה השבועה ('''להאבות'''), אמור לבני ישראל אני ה', הנאמן בהבטחתי" (פרש"י עה"פ).</ref>, כדלקמן.

והנה, אף שהאבות היו לפני מתן־תורה, הרי, נוסף לכך ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה"<ref>יומא כח, ב. קידושין פב, א – במשנה.</ref>, ידוע<ref>ל"ת להאריז"ל ר"פ לך לך. וראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 70 (לעיל ע' 26) ואילך. וש"נ.</ref> שע"י אברהם היתה (ההכנה ויתירה מזה) '''ההתחלה'''<ref>להעיר מהענין ד"כל התחלות קשות" (מכילתא ופרש"י יתרו יט, ה), כיון שצריך להיות ה"פתיחה" (פתיחת הצינור) דכללות הענין.</ref> '''דמתן־תורה''', כמודגש במצות מילה דאברהם שהיתה כמו המצוות שלאחרי מתן־תורה שעל ידם נמשכת קדושה בחפץ הגשמי שבו מקיימים המצוה, כמ"ש<ref>חיי שרה כד, ב ובפרש"י.</ref> "שים נא ידך תחת ירכי", "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו '''חפץ של מצוה'''", היינו, שהחידוש דמתן־תורה בהמשכת אלקות בעולם, חיבור עליונים ותחתונים (כדאיתא במדרש<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.</ref> שבמתן־תורה "ביטל גזירה ראשונה ואמר העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים"), התחיל במצות מילה דאברהם.

ואף שהחיבור דעליונים ותחתונים (החידוש דמ"ת) שהתחיל במצות מילה הי' בנוגע לאבר בגופו של אברהם אבינו (שהי' מרכבה לאלקות<ref>ראה ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. תניא פכ"ג. רפל"ד.</ref>), יש לומר, שמרומז גם הקשר והשייכות להפעולה בעולם (תחתונים ממש) בפרטי הענינים דהשבועה בנקיטת חפץ דמילה: (א) בקשר להשידוך דיצחק ורבקה – יחוד מ"ה וב"ן, שהו"ע כללות כל העבודה דקיום התומ"צ<ref>ראה לקו"ת ברכה צו, ג־ד. סה"מ תר"ס ע' לב ואילך. ועוד.</ref>, שעי"ז נעשה המשכת הקדושה בתחתונים, (ב) וע"י אליעזר עבד אברהם – שאף שבנוגע להשידוך דיצחק "אמר לו אברהם (לאליעזר<ref>כש"הי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו ולהשיאו בתו".</ref>) בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך"<ref>פרש"י חיי שרה כד, לט.</ref>, מ"מ, נעשה השידוך דיצחק ורבקה ע"י '''אליעזר''' דוקא, שבזה מודגש הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא<ref>ראה זח"א ד, א.</ref>, שעי"ז נפעל החיבור דעליונים ותחתונים בתכלית השלימות.

וכיון ש"וארא אל אברהם . . בא־ל שד־י" הי' בנוגע למצות מילה ("לאברהם בפרשת מילה נאמר אני א־ל שד־י וגו'"<ref>פרש"י פרשתנו ו, ד.</ref>) שבה התחיל הענין דמתן־תורה, עכצ"ל, שנכלל בזה גם התחלת גילוי '''שם הוי''''<ref>להעיר, שהפירוש דשם "שד־י" הוא לא רק "שאמר לעולמו די" (חגיגה יב, א), הגבלת הטבע, אלא גם "שדי באלקותי לכל ברי'" (פרש"י לך לך יז, א), '''רוממות''' הטבע (נס מלובש בטבע), ויתירה מזה "שאין העולם ומלואו די לאלקותי" (ב"ר פמ"ו, ג), גילוי '''בלתי מוגבל''' שאין העולם ומלואו כדאי אליו (נס שלמעלה מהטבע), בחי' סוכ"ע (ראה בארוכה ד"ה וארא תר"ל. עטר"ת. תרפ"ד). ויתירה מזה, שמלובש בו '''שם הוי'''', אלא שהוא בהעלם ולא בגילוי ("לא נכרתי") – ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קמד.</ref> שבמתן־תורה.

אבל לאידך, כיון שגם המשכת הקדושה למטה במצות מילה (בהגוף הגשמי דאברהם בלבד) היא ע"י כח הבלי גבול<ref>ובסגנון אחר: גם כשהמשכת הקדושה למטה היא בפרט אחד (במצות מילה), ה"ז בכח הבלי גבול, כי, בעל גבול, הגבלתו היא בכל הפרטים, ומצדו לא יכולה להיות תנועה של העדר ההגבלה כלל, גם לא בפרט אחד.</ref> – ה"ז התחלת גילוי שם הוי' (בלי גבול) שבמתן־תורה, אלא שכח הבלי גבול (שעל ידו נעשית ההמשכה למטה) אינו ניכר בגלוי ע"י ההמשכה גם בעולם.

ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "ושמי הוי' '''לא נודעתי'''", "לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, '''לא ניכרתי'''"<ref>פרש"י שם, ג.</ref> – שהחסרון הוא רק '''בהכרה''' '''וההתגלות''', אבל עיקר הענין דהמשכת גילוי שם הוי' התחיל כבר במצות מילה.

החידוש<ref>בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חל"ה לך לך תשנ"ב ס"ב־ג.</ref> דחיבור עליונים ותחתונים הוא '''בגדרי''' '''העולם''', שנחלק לעליונים ותחתונים, ועד שיש גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים (עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים), ובמתן־תורה בטלה הגזירה ונעשה החיבור דעליונים ותחתונים; אבל מצד דרגת האלקות '''שלמעלה''' מגדר עליון ותחתון, לא שייך גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים, שנמצא בעליונים ובתחתונים בשוה גם לפני מתן־תורה<ref>ולא שייך חילוק בזמן – לפני מ"ת ולאחרי מ"ת (כמו שלא שייך חילוק במקום, במעלה, עליון ותחתון).</ref>. והחידוש דמתן־תורה הוא – שגם '''בגדרי''' '''העולם''' שיש בו גזירה והפסק בין העליונים לתחתונים תומשך דרגת האלקות שלמעלה מגדר עליון ותחתון.

ומזה מובן גם בנוגע לגילוי שם הוי' לבנ"י במתן־תורה ("אמור לבני ישראל אני הוי' גו' ולקחתי אתכם לי לעם גו' וידעתם כי אני הוי'") – שחידוש זה קשור עם '''עבודתם של בנ"י בעולם''' (ע"י קיום התומ"צ) לפעול החיבור דעליונים ותחתונים, אבל גם לפנ"ז ישנו '''העצם דישראל''' שלמעלה מהתורה ("מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"<ref>ב"ר פ"א, ד.</ref>, גם למחשבת התורה), שזוהי דרגת '''האבות''' (השורש ומקור והעצם דכל בנ"י), החל מאברהם אבינו ("אחד הי' אברהם"<ref>יחזקאל לג, כד.</ref>), "ראש למאמינים"<ref>ראה שהש"ר פ"ד, ח (ג). סה"מ קונטרסים ח"א נד, ב.</ref>, שפתח הצינור<ref>ראה סה"מ תרע"ח ע' רפג. תרפ"ח ע' קב. לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.</ref> דכח האמונה<ref>למעלה מהשכל, ולכן "לא הרהרו אחר מדותי".</ref> והמסירת־נפש שמצד עצם הנשמה.

והחידוש דגילוי שם הוי' במתן־תורה הוא – שהעצם דישראל (דרגת האבות) יומשך ויתגלה גם בבחינת הגילויים, בכחות הנפש<ref>החל מכח החכמה – דרגתו של משה, חכמה דקדושה, שלכן הרהר אחר מדותיו. והכוונה בזה, שע"י תשובת הקב"ה, "וארא אל האבות", יומשך בבחינת החכמה גילוי העצם (ראה סה"מ עטר"ת ע' קצה).</ref>, וגם כפי שנתלבשו בגוף בעוה"ז הגשמי, כדי לפעול בעולם (ע"י קיום התומ"צ) המשכת דרגת האלקות שלמעלה מגדר דעליון ותחתון.

החידוש דמתן־תורה (בנוגע לבנ"י ועל ידם גם בעולם) הוא לא רק בנוגע להמשכה '''למטה''' (שהעצם נמשך גם למטה), אלא גם (ובעיקר) בנוגע להמשכת '''העצם''', כי, דוקא ע"י ההמשכה למטה מתגלה '''העצם'''<ref>ולכן "המצוות שעשו האבות '''ריחות''' היו אבל אנו '''שמן''' תורק שמך" (שהש"ר פ"א, ג (א)), דאף ש"ריח" הו"ע נעלה ביותר, "שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו" (ברכות מג, ב), שמורה על המשכת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ, המשכת '''העצם''' (שמן) היא ע"י עבודת הבנים בקיום התומ"צ '''למטה''' לאחרי מ"ת (ראה סה"מ תש"ו ע' 109. ובכ"מ).</ref>, שאינו מוגבל ומוגדר בשום דבר, ולכן נמשך בכל מקום.

ואעפ"כ, הכח להמשכת העצם הוא ע"י '''האבות''' ("וארא אל האבות"), כי, עבודת הבנים לאחרי מ"ת עיקרה באופן של התלבשות והתעסקות בגדרי העולם (עליון ותחתון), משא"כ עבודת האבות עיקרה היא מצד עצם הנשמה, ובכח זה נעשית עבודת הבנים (שיורשים עניני האבות) באופן שמגלים ומחדירים את העצם בעבודתם למטה<ref>לאחרי שגם בענין זה נעשית הפתיחה ע"י האבות במצות מילה.</ref> (שעי"ז נמשך העצם).

ויש לומר, שבמתן־תורה שהו"ע הנישואין דכנס"י עם הקב"ה ("יום חתונתו זה מתן תורה"<ref>תענית כו, ב – במשנה.</ref>) באים ומשתתפים גם האבות אברהם יצחק ויעקב (כשם שבשמחת נישואין דכל חתן וכלה בישראל באים ומשתתפים הוריהם וזקניהם וזקני זקניהם, ג' דורות, גם אלו שנמצאים כבר בעולם האמת<ref>סה"מ קונטרסים ח"א לח, ב.</ref>) – שבזה מודגש: (א) שעבודת הבנים (לאחרי החתונה דמ"ת) היא בכח האבות (שבאים להחתונה), (ב) שכח האבות (העצם) מתגלה ע"י ההמשכה למטה בעבודת הבנים.

ז. ויש להוסיף ולבאר תוכן הענין ד"שמי הוי' לא נודעתי" (המעמד ומצב שלפני מ"ת) גם '''לאחרי מ"ת''' – שהרי התורה היא נצחית<ref>תניא רפי"ז. ובכ"מ.</ref> – דלכאורה: כיון שכבר עברו אלפי שנים מאז '''שנתגלה''' שם הוי' במתן־תורה, מה שייך עתה הענין ד"שמי הוי' '''לא''' '''נודעתי'''"?

אע"פ שבמ"ת הי' גילוי שם הוי', כמ"ש "וידעתם כי אני הוי'", מ"מ, כיון ש"לעתיד לבוא כתיב<ref>ויצא כח, כא.</ref> והי' הוי' לי לאלקים, שיהי' גלוי ממקום עליון יותר עד דשם הוי' יהי' חשוב רק כאלקים", ויתגלה שם הוי' נעלה יותר, "עיקר ענין גלוי שמו הגדול"<ref>תו"א שמות נ, רע"ג.</ref>, נמצא, שגם המעמד ומצב שלאחרי מ"ת הוא באופן ד"'''שמי הוי' לא נודעתי'''" בערך לגילוי שם הוי' דלעתיד לבוא, כשיהי' חידוש בכללות הענין דמ"ת, "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, שאז תהי' שלימות הנישואין דכנס"י עם הקב"ה, כמארז"ל<ref>שמו"ר ספט"ו.</ref> "העולם הזה אירוסין היו . . לימות המשיח יהיו נישואין".

כשם שנתבאר לעיל בנוגע למעלת עבודת בנ"י לאחרי מ"ת לגבי עבודת האבות לפני מ"ת, שדוקא ע"י ההמשכה למטה (לאחרי מ"ת) בא העצם, וכל זמן שלא נמשך למטה (מלבד במצות מילה) ה"ז הוכחה שאין זה העצם, כן הוא גם בנוגע להמעלה דלעתיד לבוא לגבי זמן הזה, כי: העדר ההגבלה דהעצם היא לא רק '''בהמשכה''' למטה, אלא גם '''בהתגלות''' למטה, שהרי העצם אינו מוכרח להיות בהעלם, אלא בודאי יכול לבוא גם בגילוי. וכיון שבמעשינו ועבודתינו בקיום התומ"צ נעשית רק '''ההמשכה''' למטה, אבל '''הגילוי''' למטה בעוה"ז הגשמי יהי' רק '''לעתיד''' '''לבוא''' (כמ"ש<ref>ישעי' מ, ה. וראה תניא ספל"ו.</ref> "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'"), הרי, כל זמן שלא נעשה '''הגילוי''' למטה, ה"ז הוכחה שאין זה '''העצם'''<ref>ראה לקו"ש ח"ה ע' 245.</ref>.

וכשם שעבודת בנ"י לאחרי מ"ת היא '''בכח''' עבודת האבות לפני מ"ת, כיון שלאחרי מ"ת מודגשת בעיקר ההמשכה בבחינת הגילויים, משא"כ לפני מ"ת מודגשת בעיקר העבודה שמצד העצם (כנ"ל ס"ה), כמו כן השלימות דלעתיד לבוא<ref>וגם ההתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא" נכללת (בכח) במתן־תורה, כידוע שמ"ת הו"ע חד־פעמי וכולל גם התורה חדשה דלעתיד לבוא (המשך תרס"ו ע' כג. תקמו).</ref> היא '''בכח''' העבודה בזמן הזה<ref>ראה תניא רפל"ז: "תכלית השלימות . . של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", והרי הדבר הגורם הוא חזק יותר מהדבר שנעשה על ידו (כנ"ל הערה 7).</ref>, כיון שלעתיד לבוא מודגש בעיקר הגילוי בעולם, ואילו בזמן הזה ובפרט בזמן הגלות מודגשת בעיקר העבודה שמצד העצם, כידוע<ref>ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. תרפ"ה ע' רנח ואילך. וראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' קפח. וש"נ.</ref> שעיקר העבודה באופן של מסירת־נפש (שמצד העצם) היא בזמן הגלות.

ולהוסיף, שגם השלימות דלעתיד לבוא כלולה בכח אצל האבות – כמארז"ל<ref>ב"ב טז, סע"ב ואילך.</ref> "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא . . אברהם דכתיב בי' בכל, יצחק דכתיב בי' מכל, יעקב דכתיב בי' כל", ועיקר שלימות גילוי זה (לא רק "מעין העולם הבא") יהי' לעתיד לבוא, שאז תהי' תכלית השלימות ד"בכל מכל כל" (לא רק אצל האבות, אלא גם) אצל כל בנ"י (כיון שהשלימות דלעתיד לבוא נעשית ע"י מעשינו ועבודתינו דכל בנ"י, בכח האבות).

על הפסוק "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", איתא בזהר<ref>ח"ב לד, א.</ref> "דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה כו'"<ref>"התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כט, ג) – כמ"ש בהפטרה (שהיא סיום וחותם) דפרשת וארא.</ref>. ושרש הענין בפרעה דקדושה – הגילוי דבחי' "חמישית לפרעה"<ref>ויגש מז, כד.</ref>, "'''דאתפריעו''' ואתגליין מיני' כל נהורין"<ref>זח"א רי, א.</ref>, גילוי בחי' החמישית<ref>ומרומז גם בפרשת וארא – שלאחרי ד' לשונות של גאולה, "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי", נאמר לשון '''חמישי''', "והבאתי", כוס חמישי (כסא דמלכא משיחא), שהו"ע "החמישית לפרעה" (אוה"ת פרשתנו (כרך ז') ע' ב'תקפו).</ref> שלמעלה מד' אותיות שם הוי', שזהו"ע שם הוי' דלעתיד לבוא שבאין־ערוך לשם הוי' שבמ"ת.

ולהוסיף, שפרשת בא היא הפרשה '''השלישית''' בספר שמות<ref>ספר בפ"ע. ובפרט שהוא גם ספר הראשון דעבודת '''בני''' ישראל ("ואלה שמות '''בני''' ישראל"), שהרי ספר בראשית הוא ספר '''האבות''', "ספר הישר, ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים" (ע"ז כה, א).</ref>, ספר הגאולה<ref>רמב"ן ס"פ פקודי.</ref>, ויש לומר, שרומזת גם על הגאולה השלישית והנצחית, כמ"ש<ref>הושע ו, ב ובמפרשים.</ref> "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".

ובפרטיות יותר: ג' הפרשיות שמות וארא בא הם כנגד ג' התקופות הכלליות – לפני מ"ת, מ"ת, ולעתיד לבוא<ref>וי"ל שמרומזים גם בפרשת וארא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" – כידוע שגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי קשורים עם יעקב (ראה פסחים פח, א ובחדא"ג מהרש"א), מ"ת קשור עם יצחק (ראה פרדר"א פל"א), והתקופה שלפני מ"ת קשורה עם אברהם, שעל ידו היתה ההכנה (והתחלה) למ"ת.

ועד"ז בנוגע להגילוי דשם הוי': "וארא גו' בא־ל שד־י ושמי הוי' לא נודעתי להם" – הגילוי במצות מילה שהוא ההכנה וההתחלה דגילוי שם הוי' דמ"ת. "אמור לבני ישראל אני הוי' גו' וידעתם כי אני הוי'" – שלימות גילוי שם הוי' במ"ת. וסיום הפרשה, "והבאתי אתכם אל הארץ גו' (לשון חמישי של גאולה) אני הוי'" – גילוי שם הוי' דלעתיד לבוא.</ref>: פרשת שמות שבה מדובר אודות שעבוד מצרים, "כור הברזל" שעל ידו נעשית ההכנה למ"ת<ref>ראה תו"א יתרו עד, סע"א ואילך. ובכ"מ.</ref> – המעמד ומצב '''שלפני מ"ת'''; פרשת וארא, "אמור לבני ישראל אני הוי' גו' וידעתם כי אני הוי'" – הגילוי '''דמ"ת'''; ופרשת בא, "בא אל פרעה", "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" – המעמד ומצב '''דלעתיד לבוא'''.

שבת מברכים חודש שבט הוא בסיום חודש טבת, חודש העשירי, ובו נמשכת הברכה והנתינת־כח לחודש שבט, חודש האחד עשר (ובלשון הכתוב<ref>זכרי' א, ז.</ref> "עשתי עשר חודש הוא חודש שבט"). ויש לומר, שבסיום חודש העשירי, שלימות המספר<ref>ראה ראב"ע לשמות ג, טו. פרדס ש"ב.</ref>, מודגשת שלימות '''העבודה''' דבנ"י, שבכח זה באים לתכלית השלימות '''דלעתיד''' '''לבוא''' המרומזת בחודש האחד עשר, אחד שלמעלה מעשר ספירות ("אנת הוא חד ולא בחושבן")<ref>ראה יהל אור ע' מח. אוה"ת דברים ע' יט. סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389. ח"ב ע' 630. וש"נ.</ref> – ע"ד ובדוגמת ב' הפרשיות וארא ובא (העבודה שלאחרי מ"ת, שעל ידה באים להשלימות דלעת"ל).

גם בשמו של החודש כפי שנקרא בשמות החדשים שעלו עמהם מבבל<ref>ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ועוד.</ref> – "שבט" – שהוא (א) מלשון "שבטי מושלים"<ref>יחזקאל יט, יא.</ref>, ובפרט הממשלה דמלכות בית דוד, כמ"ש<ref>ויחי מט, יו"ד ובפרש"י.</ref> "לא יסור '''שבט''' מיהודה<ref>ולהעיר, שביהודה נאמר "ותעמוד מלדת" (ויצא כט, לה), ויש לומר, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כדאיתא במכילתא (בשלח טו, א) "כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד לשון זכר", "כלומר שהנקבה יש לה '''צער''' '''לידה'''*, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחרי' צער . . כזכרים '''לא יולדים'''" (תוס' פסחים קטז, ב).{{ש}}'''*) כידוע ש"הגלות נמשל לעיבור וגאולת ימי המשיח שיהי' במהרה בימינו נמשל ללידה . . וכן חבלי ימות המשיח נקראים בשם חבלי לידה" (תו"א ותו"ח שבהערה 4).'''</ref> (מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם בשבט) . . עד כי יבוא שילה" (מלך המשיח), עליו נאמר<ref>בלק כד, יז ובפרש"י.</ref> "וקם '''שבט''' (מלך רודה ומושל) מישראל", "זה מלך המשיח"<ref>רמב"ם הל' מלכים רפי"א.</ref>, (ב) מלשון ענף אילן<ref>ראה (לדוגמא) ישעי' כח, כז.</ref>, כמ"ש<ref>שם יא, א.</ref> "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"<ref>ובהמשך הכתובים (שם, ד) – "והכה ארץ בשבט פיו".</ref>, "יצא '''שבט''' מלוכה משורש ישי מזרע דוד הוא מלך המשיח"<ref>מצו"ד עה"פ.</ref>.

י. ובהדגשה יתירה '''בדורנו זה''' – שהעשירי בשבט ("העשירי יהי' קודש"<ref>בחוקותי כז, לב.</ref>, בכל חודש, ועאכו"כ העשירי בחודש אחד עשר) הוא יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו<ref>להעיר מהשייכות די"ב חדשי השנה לי"ב השבטים – שחודש שבט מכוון כנגד '''יוסף''', שמו הראשון של בעל ההילולא (ראה לקו"ש חכ"ו ע' 90 ואילך. 314 ואילך. '''וש"נ''').</ref>:

ענינו של יום ההילולא – כמ"ש רבינו הזקן<ref>שהעלי' והשלימות ("ויכולו") דיום ההילולא שלו – כ"ד טבת – ביום הש"ק זה.

ולהעיר מהשייכות דכ"ד טבת לענין הגאולה – "''טבת''" הוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף" (מגילה יג, א), שלימות היחוד דהגוף שלמעלה (עצמות ומהות) עם הגוף דלמטה (העצם דישראל), בב' האופנים ד"'''כד'''" (כ"ד), "כדכד", "כדין וכדין", מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שיהי' לעתיד לבוא (ראה לקו"ת ד"ה ושמתי כדכד (פ' ראה כו, ג ואילך)).ושלימותו ביום השבת שחל (בשנה זו) ביום '''כ"ח''' טבת*, שמורה על ה"'''כח'''" (תוקף וחוזק) ד"טבת".{{ש}}'''*) להעיר, שכ"ח טבת הוא יום הולדת של אמי מורתי ע"ה, ששמה חנה, ע"ש כו' ועד ע"ש אמו של שמואל, שסיום וחותם תפלתה "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (ש"א ב, יו"ד).'''</ref> בתניא<ref>אגה"ק סי' ז"ך וכ"ח. – ולהעיר (ע"ד הרמז) מהשייכות להקביעות דערב שבת ויום השבת בימי החודש, ז"ך וכ"ח טבת.</ref> ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד<ref>ע"ד מ"ש בהפטרה דש"פ וארא (יחזקאל כט, כ) – "פעולתו אשר עבד בה" (ראה לקו"ש חכ"א ע' 50 ואילך).</ref> כל ימי חייו<ref>שבעים שנה (תר"ם – שי"ת), שלימות חיי האדם, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, יו"ד. וראה גם קקקקסה"ש תשנ"ב ח"א ע' 1־250 (לעיל ע' 5־194)).</ref> . . מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ"<ref>ע"ד מ"ש בפרשת וארא (ח, יח) – "כי אני ה' בקרב הארץ" ("אע"פ ששכינתי בשמים גזרתי מתקיימת בתחתונים" – פרש"י).</ref>, ועוד ועיקר, שכולל הנתינת־כח על המשך '''הצמיחה''' ביתר שאת וביתר עוז לאחרי הסתלקותו כתוצאה '''מהזריעה''' ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"<ref>ראה אגה"ק שם: "'''ונזרעו''' בחקל תפוחין קדישין אורות עליונים מאד . . גידולי גידולין".</ref>, עד להצמיחה דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בדורנו זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), כעדותו של נשיא דורנו שכבר כלו כל הקיצין, והכל מוכן לסעודה דלעת"ל, שולחן־ערוך עם הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר.

ויש לומר, שכללות הזמן הקשור עם יום ההילולא העשירי בשבט (שבעים שנה בחיים חיותו בעלמא דין, והמשך השנים שלאח"ז, יותר מארבעים שנה<ref>שבהם "קאי איניש אדעתי' דרבי'" (ע"ז ה, ריש ע"ב), כיון ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" (תבוא כט, ג).</ref>) נחלק לג' תקופות שהם ע"ד ובדוגמת ג' התקופות הכלליות במשך כל הדורות (לפני מ"ת, מ"ת וימות המשיח), שמרומזות בג' הפרשיות שמות וארא בא (כנ"ל ס"ח):

תקופה שני', שלושים שנות '''נשיאותו''' בחיים חיותו בעלמא דין (תר"פ־שי"ת), שבהם הי' החידוש המיוחד שלו בתור נשיא דתורת חסידות חב"ד בהפצת המעיינות חוצה ממש, ועד להחידוש בעשר שנים האחרונות (גמר ושלימות עבודתו) בהפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון (שבו לא הי' מתן־תורה<ref>ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ע' תצב ואילך. וש"נ.</ref>) – ע"ד ובדוגמת החידוש דמתן־תורה.

ותקופה שלישית, המשך הנשיאות לאחרי הסתלקותו (מיום עשתי עשר לחודש עשתי עשר דשנת עשתי עשר (תש'''י"א''')<ref>ראה שיחות ש"פ וארא תש"נ הערה 99 (ס' השיחות תש"נ ח"א ע' 56־255).</ref>), שניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל, ועד לגמר ושלימות העבודה, שהכל מוכן כבר לסעודה דלעתיד לבוא – ימות המשיח.

ובפרטיות יותר י"ל שג' תקופות הנ"ל מרומזים בג' התקופות דשלושים שנות נשיאותו<ref>ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 303 ואילך.</ref> (בחיים חיותו בעלמא דין): תקופה ראשונה, מהתחלת נשיאותו עד להמאסר והגאולה והיציאה ממדינה ההיא, במעמד ומצב של תוקף גזירות המלכות (בדוגמת העבודה במצרים, "כור הברזל", לפני מ"ת), שעיקר עבודתו היתה במסירת נפש ממש (ע"ד עבודת האבות). תקופה שני', בבואו במדינת פולין, שעיקר עבודתו היתה בלימוד והפצת תורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה אף שעד אז הי' ברובו ע"ד חסידות פולין (ע"ד החידוש ד"וידעתם כי אני הוי'" במ"ת). ותקופה שלישית, בבואו לחצי כדור התחתון, שעיקר עבודתו היתה בהפצת המעיינות חוצה ממש, לקרב ולזרז '''ולהביא''' את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד, כהכרזתו הידועה: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה".

בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט, כולל ובמיוחד העשירי בשבט – צריך כאו"א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו<ref>לשון אדה"ז באגה"ק שם.</ref>, ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.</ref>, שבכאו"א – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, עי"ז שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור – משה רבינו שבדור<ref>"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (תקו"ז תס"ט), "ואין דור שאין בו כמשה" (ב"ר פנ"ו, ז).</ref>, גואל ראשון הוא גואל אחרון<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.</ref> – שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח"<ref>משנה ספ"ק דברכות. וראה גם סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 111 (לעיל ע' 65) ואילך. ע' 245 (לעיל ע' 190) ואילך.</ref> בפועל ממש.

ולהוסיף, שהידיעה שתיכף ומיד נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (כיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.</ref>) ומביט על כאו"א מהחסידים והמקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו', מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים (גם מלשון שלימות) את כל מעשינו ועבודתינו.

וכדאי ונכון לערוך התוועדויות מיוחדות – החל מיום הש"ק מברכים חודש שבט (נוסף על ההתוועדות שבכל שבת ושבת, "שנאמר בפרשת שבת ויקהל משה . . להקהיל קהילות<ref>וי"ל שקאי על האנשים והנשים והטף, כמו "ויקהל משה" שנאמר בנוגע לציווי נדבת המשכן שהשתתפו בזה האנשים והנשים (ויקהל לה, כב ואילך), "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר" (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א הי"ב), וגם הטף, שגם הם השתתפו בנדבת המשכן* (אדר"נ רפי"א).{{ש}}'''*) אף ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן''' לבנין'''" (רמב"ם שם).'''</ref> בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).</ref>), ובפרט בראש חודש שבט (נוסף על הנהוג לאחרונה בכל ראשי חדשים), "בעשתי עשר חודש באחד לחודש<ref>להעיר מהשייכות דר"ח שבט (חודש החמישי בחדשי החורף) לר"ח מנחם־אב (חודש החמישי בחדשי הקיץ), יום ההילולא של אהרן הכהן, גמר ושלימות עבודתו של אהרן במשך קכ"ג שנה* באופן ד"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב), שבאופן כזה צריכה להיות עבודת כאו"א מישראל, "הוי מתלמידיו של אהרן" (אבות שם), כמודגש במיוחד באופן עבודתו של בעל ההילולא דעשירי בשבט.{{ש}}'''*) להעיר מהשייכות לאמירת הלל בראש חודש – "נמצאו עונין בכל ההלל הללוי־ה מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן" (רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הי"ב. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 229 ואילך).'''</ref> . . הואיל משה באר את התורה"<ref>דברים א, ג־ה.</ref>, "בשבעים לשון"<ref>פרש"י שם, ה.</ref> (תוכן עבודתו של בעל ההילולא בהפצת המעיינות חוצה בשבעים לשון<ref>ראה לקו"ש חל"ו ר"ח שבט תש"נ ס"ו. וש"נ.</ref>) – לעורר ולחזק איש את רעהו בכל הענינים האמורים, ובמיוחד בזירוז והבאת הגאולה תיכף ומיד.

וכן יש לעורר ע"ד ההכנות לעריכת ההתוועדות דהעשירי בשבט – שבודאי תהי' ביחד עם בעל ההילולא, נשיא דורנו בראשנו, ומשה ואהרן ("הם המדברים גו' להוציא את בני ישראל ממצרים"<ref>פרשתנו ו, כז.</ref>) עמהם<ref>ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.</ref>, כיון שתיכף ומיד ממש, ביום הש"ק פרשת וארא (לפני התחלת הקריאה בפרשת בא), יוצאים כל בנ"י מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא יו"ד, ט.</ref> (כפי שקורין במנחה), ובלשון המדרש<ref>ויק"ר פל"ב, ה. וש"נ.</ref> "ראובן ושמעון סלקין", העלי' דכל בני ישראל מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, כולל גם העלי' דבני ישראל לדרגת האבות<ref>ומודגש ביותר בשנה זו, הי' תהא שנת נפלאות בכל, "בכל מכל כל" – מעלת '''האבות''' שהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב (כנ"ל ס"ז).</ref>, העצם דישראל כפי שהם חד עם עצמותו ית', ובזה גופא בעילוי אחר עילוי עד אין סוף, כמ"ש<ref>תהלים פד, ח.</ref> "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", בביהמ"ק השלישי והמשולש, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>