לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח/וארא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ב. איתא בגמרא<ref>ב"ק כב, א. ונמוקי יוסף שם.</ref>: ר' יוחנן אמר, אשו משום חציו. היינו שמרגע '''הדלקת''' האש מתחייב האדם על הנזקים שיצאו מכך לאחר מכן. לכאורה, הרי בשעה שנעשה ההיזק הוא אנוס, וא"כ כיצד יתכן לחייב אותו? אלא שהחיוב הוא על הדלקת האש, (שנעשית ברצונו), מאחר שבאותה שעה נעשה כבר ההיזק כולו.

מרובה מדה טובה ממדה פורעניות<ref>יומא עו, א.</ref>. אם במדת פורעניות נעשה ההיזק כולו מהרגע הראשון, הרי ודאי שכמו כן הוא במדה טובה, שמיד כשהבטיח הקב"ה והבאתי אתכם אל הארץ הטובה, שהדבר מתייחס לדרגא העליונה של הגאולה דלעתיד, נפעל כבר אז הענין כולו.

ג. בנוגע לתענית תשעה באב, אומר אותו ר' יוחנן<ref>תענית כט, א.</ref>, שהוא הי' מתקן את התענית ביום העשירי באב, מאחר שבתשעה באב הי' עדיין רוב ביהמ"ק שלם, ועיקר החורבן הי' בעשירי באב.

ובמילא מובן, שבנוגע לקב"ה שגם אש וחיצים לעולם אינם יוצאים מידו<ref>רש"י דברים לב, כא.</ref>, ונשארים בשליטתו תמיד, '''לגביו''' אין הדבר נעשה כבר לפני כן, כיון שהוא יכול תמיר להחזירן.

ד. אמנם באמת אין זו קושיא כלל. וכידוע<ref>רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד.</ref>, שעל גזירות רעות ר"ל הקב"ה מתחרט ומבטל אותם, אבל על גזירות טובות אין הוא מתחרט לעולם, ההוא אמר וגו' ולא יקימנה, בתמי'. ולכן, כאשר הקב"ה מבטיח והבאתי גו' שזהו הרי ענין טוב, ולעולם לא יתחרט על כך, הרי זה כאילו שהוא מוכרח כביכול בדבר, וזהו כביכול בדוגמת האדם לאחרי שהחץ יצא כבר מידיו.

וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון, ואין להתפעל מכך, אלא הולכים בתוקף בקדושה, אזי סר ההעלם גם מהעיניים הגשמיות, שנהי' לטב עביד, ועוד זאת – גם זו לטובה<ref>ראה לקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך.</ref>.