שיחת ויגש תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

וואָס אויך אין דעם דאַרף מען הסברה: בסיום הפרשה{{הערה|מז, כז.</ref> שטייט "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", וואָס דאָס באַווייזט דאָך אויפ'ן תוקף פון יעקב ובניו, אַז אפילו זייענדיק אין ארץ מצרים – וואָס איז אונטער דער שליטה פון פרעה מלך מצרים – זאָגט פרעה "טוב כל ארץ מצרים לכם הוא"{{הערה|פרשתנו מה, כ.</ref>, און ע"פ זיין ציווי באַקומען זיי אַן אחוזה "במיטב הארץ"{{הערה|שם מז, ו. יא.</ref>, ובאופן אַז "ויאחזו בה ויפרו וירבו '''מאד'''". דאַקעגן "ויגש אליו יהודה" בתחלת הפרשה אונטערשטרייכט, אַז יהודה ואחיו זיינען אין אַ מצב ירוד וואָס זיי דאַרפן '''אָנקומען''' צו '''בעטן''' זיך באַ יוסף'ן, זעענדיק אַז ער איז דער בעה"ב אויף גאַנץ ארץ מצרים און איידער "התודע יוסף אל אחיו"<ref name=":1">שם מה, א.</ref> – פּונקט פאַרקערט ווי דער תוכן בסיום הפרשה?!

ו. וועט מען עס פאַרשטיין לויטן ביאור אין דעם אופן פון הנהגת מרדכי היהודי בזמן מלך אחשורוש – וואָס ער איז געווען אין אַ ענלעכן מצב ווי יהודה{{הערה|ואמרו חז"ל שמרדכי "מיהודה קאתי" ("אמו מיהודה"), ולכן נקרא "איש יהודי" (מגילה יב, סע"ב). וגם להדיעה שהי' כולי' מבנימין (שם יג, ריש ע"א. וראה פי' הרי"ף לעין יעקב שם), הרי בכל אופן שייך יהודה לבנימין, שהרי מלכות יהודה היתה על שבט יהודה ובנימין (וראה אוה"ת פרשתנו תתקפב, א. מג"א ע' ב'רעג (בהוצאת תש"נ – ע' יג)). וענין זה מודגש גם בפרשתנו – שכל עסקו של יהודה עם יוסף הי' בנוגע לבנימין, ש"עבדך (יהודה) ערב את הנער" (בנימין), ולכן "ישב נא עבדך תחת הנער" (פרשתנו מד, לב־לג. וראה אוה"ת פרשתנו שם). ונוסף לזה: "יהודי" הוא (גם) על שם הודאה, שזהו"ע "יהודה" ע"ש "הפעם אודה את הוי'" (ויצא כט, לה). וראה תו"א מג"א צט, א. ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך יהודי. וש"נ.</ref> שטייענדיק פאַר יוסף, וואָרום) אידן זיינען דעמולט געווען אין גלות פרס ומדי אונטער דער שליטה פון מלך אחשורוש, "עבדי אחשורוש אנן"{{הערה|מגילה יד, א.</ref> (ניט ווי בימי החנוכה וואָס איז געווען בזמן קיום בית שני), און אעפ"כ איז באַ מרדכי געווען די הנהגה אַז "לא יכרע ולא ישתחוה"<ref name=":2">אסתר ג, ב.</ref>, כאָטש "כל עבדי המלך גו' כורעים ומשתחוים להמן '''כי כן צוה לו המלך'''"31, און מרדכי איז געשטאַנען אַזוי בתוקף אפילו ווען עבדי המלך האָבן אים געזאָגט „מדוע אתה עובר את מצות המלך"{{הערה|שם, ג.</ref>:

בנוגע דעם משתה פון מלך אחשורוש שטייט אין מגילת אסתר "כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש"{{הערה|שם א, ח.</ref>. זאָגט אויף דעם די גמרא{{הערה|מגילה יב, סע"א.</ref>, אַז דאָס מיינט "לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב<ref name=":3">אסתר ב, ה.</ref> איש יהודי, המן דכתיב{{הערה|שם ז, ו.</ref> איש צר ואויב".

(א) "אמר לו הקב"ה אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם? אלא או לזה או לזה, וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזה או לזה, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין איש יהודי ואיש צר ואויב, יכול אתה לצאת ידי שניהם, אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה". ד.ה. אַז אחשורוש האָט אין דעם געמאַכט אַ טעות וואָרום ס'איז ניט שייך דורכפירן צוויי הפכיים בבת אחת, סיי כרצון מרדכי ("איש יהודי") און סיי כרצון המן ("איש צר ואויב"). "ולכן<ref name=":0">פי' יפה ענף השלם לאסת"ר שם.</ref> קנתרו הכתוב כי לא יוכל לצאת ידי מרדכי והמן המתנגדים".

וידוע, אַז דאָס איז כולל ניט נאָר „עבודה זרה" ממש, נאָר יעדער זאַך וואָס איז ניט פאַרבונדן מיט „ועבדתם את ה' אלקיכם"{{הערה|משפטים כג, כה.</ref> (אפילו אויב דאָס איז ניט היפך השולחן־ערוך), ווערט דאָס אָנגערופן "עבודה זרה" – "עבודה שזרה לו"{{הערה|ראה ב"ב קי, א: הוא סבר לע"ז ממש, ולא היא, אלא ע"ז עבודה שזרה לו (הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור – רשב"ם). – וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 372.</ref>, דאָס איז פרעמד צו אַ אידן, וואָרום דער '''גאַנצער''' ענין פון אַ אידן איז – לעשות רצון אביך שבשמים{{הערה|אבות פ"ה מ"כ.</ref>, כמאחז"ל{{הערה|משנה וברייתא סוף קידושין.</ref> "אני לא<ref name=":4">גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי־היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ"ד) במשנה וברייתא הנ"ל. וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. ובכ"מ. וראה גם יל"ש ירמי' רמז רעו.</ref> נבראתי אלא<ref name=":4" /> לשמש את קוני"; והיות אַז "נבראתי" איז כל רגע ורגע פון קיום האדם בעולם הזה, איז מובן אַז יעדער פרט פון זיין עבודה בכל רגע דאַרף זיין "לשמש את קוני", כציווי התורה – "'''כל''' מעשיך יהיו לשם שמים"{{הערה|אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.</ref>, און "'''בכל''' דרכיך דעהו"{{הערה|משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטוש"ע שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.</ref>, "'''כל'''" דוקא, און ניט נאָר „כל מעשיך" – אַלע דיינע מעשים, נאָר אויך אַז יעדע מעשה עצמו איז כל כולו לשם שמים, וואָרום אויב ס'איז דאָ עפּעס וואָס בלייבט חוץ מזה (שימוש את קוני) – איז דאָס "עבודה שזרה לו" (וויבאַלד אַז דאָס איז היפך פון "נבראתי"). ביז די שלימות בזה – אַז "מעשיך" איז ניט נאָר "'''לשם''' שמים", נאָר מיט "מעשיך" און "דרכיך" גופא – "דעהו"{{הערה|ראה לקו"ש ח"ג ע' 907. שם ע' 932. ח"י ע' 104 ואילך. ובכ"מ.</ref> און (נאָכמער –) "שמים" עצמו (ע"ד ווי די אכילה ושתי' בשבת, וואָס דאָס גופא איז אַ '''מצוה''', מצות עונג שבת{{הערה|שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב.</ref>).

דערפון קומט אויס, אַז "לעשות כרצון איש ואיש" (כרצון מרדכי והמן) איז אַ סתירה מיני' ובי': בשעת אַ איד געפינט זיך אין עולם הזה, און דעמולט גופא – אין זמן הגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן"), וואו ער האָט פאַרשידענע הגבלות מצד הנהגת הטבע והעולם וחוקי המדינה ("דינא דמלכותא דינא"<ref name=":5">גיטין י, ב. וש"נ.</ref>, די באַגרענוצונגען פון מנהגי המדינה{{הערה|ראה גם לעיל ע' 6־174. וש"נ.</ref> וכו' ווען דאָס שטערט ניט צו קיום התומ"צ), וואָס זיינען אים מכריח (ע"פ רצון ה' וע"פ תורה) זיך צו פירן באופן מסויים – זאָל ניט קענען געמאָלט זיין דער קיום פון "כרצון איש ואיש", ווייל "רצון מרדכי" ("לא יכרע ולא ישתחוה", דערפאַר וואָס יעדער זאַך חוץ פון עבודת השם איז "עבודה זרה") איז לכאורה שולל ניט נאָר קיום רצון המן בפועל, נאָר דער גאַנצער צוגאַנג אַז מ'דאַרף זיך רעכענען מיט מנהגו של עולם. ולאידך, אויב מ'רעכנט זיך דערמיט וואָס דער אויבערשטער האָט געשיקט אידן אין גלות, דאַרף דעמולט לכאורה זיין די הנהגה "כרצון המן", אָפּגעמאָסטן לויט מנהגו של עולם (וואו עס שטערט ניט צו תומ"צ).

[וואָרום ניט קוקנדיק אויף דעם תוקף פון דער עבודה פון אידן אין גלות, און אפילו ווי זיי שטייען אין גלות אין אַ מצב פון גאולה רוחנית, איז דאָס נאָך אַלץ ניט די שלימות פון גאולה בפשטות, בגלוי ממש בעוה"ז הגשמי, מיט די אַלע הנהגות פון גלות, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"{{הערה|ברכות ג, סע"א.</ref>, כולל – דאָס וואָס אידן זיינען דעמולט ר"ל אַזוי ווי אַן "עגונה", וואָס בעלה (הקב"ה) הלך למדינת הים{{הערה|תענית כ, א. סנהדרין קד, סע"א. איכ"ר עה"פ (איכה א, א) היתה כאלמנה. זח"ב קכב, א. וראה סידור (עם דא"ח) נח, ב ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב') ע' א'מז ואילך.</ref> לאחרי האירוסין<ref name=":6">שמו"ר ספט"ו.</ref> (ביצי"מ{{הערה|והרי מזכירין יצי"מ בכל יום – ביום ובלילה (ברכות יב, ב במשנה. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סס"ז ס"א).</ref>), ביז עס וועט זיין די נישואין<ref name=":6" /> בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|והרי ידוע גודל ההשתדלות של רבני ישראל בהיתר עגונות, אשר בשביל זה מחפשים כל היתר האפשרי, ומקילים בזה וכו', ובלשון הש"ס (גיטין ג, ריש ע"א. וש"נ) "משום עיגונא אקילו בה רבנן". ומזה מובן במכש"כ וק"ו בנוגע להעיגון ר"ל דכל בנ"י שבזמן הגלות.</ref>].