שיחת בא תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

וויבאַלד אַז די גאַנצע פרשה פון יציאת מצרים ווערט אָנגערופן על שם "בא אל פרעה" (וכידוע{{הערה|ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ובכ"מ.}} אַז דער נאָמען פון אַ פרשה דייט אָן אויף דעם תוכן פון דער גאַנצער פרשה), איז פאַרשטאַנדיק, אַז "בא אל פרעה" איז פאַרבונדן מיט און איז נוגע צו דעם תוכן פון גאולת מצרים (בהמשך הפרשה).

און נאָכמער: ע"פ הידוע{{הערה|ד"ה כימי צאתך תש"ח פי"ב (ע' 164).}} אַז יציאת מצרים איז די התחלה ופתיחה פון (אַלע גאולות, כולל) דער גאולה העתידה (אויף וועלכער עס שטייט{{הערה|מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), יש לומר, אַז "בא אל פרעה" (די התחלה פון גאולת מצרים) איז אַ הקדמה אויך צו דער גאולה העתידה.

פרעה דקדושה איז אַ גילוי הכי נעלה פון אלקות, הן אין דעם עצם גילוי – (א) אַ גילוי פון אַלע אורות, כולל די העכסטע אורות ודרגות אין אלקות – "כל נהורין וכל בוצינין", ביז אויך פון "כל מה דהוה סתים", און הן אין דעם אופן הגילוי – (ב) אין אַן אופן פון "אתפריעו" מלשון פרוע (בלי סדר), ד.ה. למעלה מסדר ומדידה והגבלה.

פרטי, און דער גילוי (אור) איז מצ"ע באופן של גילוי בסדר והדרגה; דערפון איז מובן, אַז בכדי עס זאָל זיין דער גילוי פון "'''כל''' נהורין כו'" און "כל מה דהוה '''סתים'''" (היפך הגילוי), און נאָך אין אַן אופן פון "אתפריעו" (למעלה מסדר והדרגה), דאַרף דאָס קומען פון עצמותו ית', וואָס ער איז דער "מקור" (כביכול) פון "כל נהורין כו'" [בלשון הזהר בפ{{הערה|וע"ד "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (תשא לג, כ).}}רשתנו: דער עצם פון פרעה, "דכמה דרגין משתלשלין מיני'"], און צוזאַמען דערמיט אַזאַ "מקור" וואָס איז אינגאַנצן העכער פון גדר מקור און גדר מאור ואור, און דעריבער קומען פון אים אַרויס "כל נהורין כו' וכל מה דהוה סתים" ובאופן פון "אתפריעו"{{הערה|וראה תו"ח שבהערה 16 (עח, סע"א), ש"פרעה" מלשון פריעה וגילוי – "הוא בחי' התגלות הפנימית דוקא כי ל' פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי כו'". ועפ"ז מובן עוד יותר שהוא לא בכח האור (שענינו גילוי), כ"א דוקא בכח העצמות.}}.

בביאור טענת משה צו דעם אויבערשטן "לא{{הערה|שמות ד, י.}} איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", און דעריבער איז "שלח{{הערה|שם, יג.}} נא ביד תשלח"{{הערה|"ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).}} – ווערט ערקלערט בכ"מ{{הערה|זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).}}, אַז אין גלות מצרים איז "דיבור (משה) הוה בגלותא"{{הערה|לשון הזהר שם.}}, און דעריבער האָט משה גע'טענה'ט אַז דורך אים קען ניט זיין די גאולה למטה{{הערה|וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ). תשי"ט.}}.

און אויף דעם האָט אים דער אויבערשטער געענטפערט "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר"{{הערה|שמות ד, יא־יב.}}: מצד עצמותו ית' וואָס ער איז כל יכול (און ער איז דער מקור אויף כלי הפה דעולם התיקון און אויף די אורות מרובים דתהו), קען ער אויפטאָן אַז אויך אין גלות מצרים, און אויך באַ משה (וואָס מצ"ע איז ער העכער פאַר גילוי בכלים), זאָל זיין דער גילוי אין דיבור בפה, "ואנכי אהי' עם פיך", "פי', אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להת־ ערב בחי' תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"{{הערה|תו"א שם נב, סע"ב־ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו . . יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור . . ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".}}.

ז. דערמיט וועט מען אויך פאַרשטיין דעם ענין פון "בא אל פרעה" דקדושה צוליב דעם וואָס "משה דחיל מיני'":

כידוע אַז תורה ומצוות מצד עצמן זיינען בעצם למעלה ממדידה והגבלה (חכמתו ורצונו של הקב"ה{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ד'|תניא פ"ד]] ואילך.}}). און דער חידוש בזה איז – אַז (ניט נאָר ווי זיי זיינען מצד עצמם, נאָר) אויך ווי זיי קומען אַראָפּ למטה (באַ מ"ת) אין מדידה והגבלה, און זייער קיום ושלימות איז אָפּהענגיק דוקא אין דער מדידה והגבלה – איז זייער מדידה והגבלה גופא למעלה ממדידה והגבלה: הן אין תורה – סיי תורה שבכתב וועלכע האָט אַ הגבלה: אַ מספר מסויים פון אותיות וכו', און סיי תורה שבעל פה וואָס לימודה דאַרף זיין דוקא בשכלו והבנתו המוגבלת של האדם (וואָס דוקא דעמולט קען מען מאַכן אַ ברכת התורה){{הערה|הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.}}, ועאכו"כ אין מצוות וואָס יעדע מצוה האָט אַ מדידה והגבלה (די ריבוי פרטי הדינים (והידורים) בכל מצוה לפי ענינה) – איז די מדידה והגבלה גופא פון "כל נהורין" ("נר מצוה ותורה אור") באופן פון "אתפריעו" למעלה ממדידה והגבלה[ע"ד "והי' מספר גו' אשר לא ימד ולא יספר מרוב"{{הערה|הושע ב, א.}}, וע"ד "'''מקום''' ארון אינו מן המדה"{{הערה|יומא כא, א. וש"נ.}}].

און דער טעם אויף דעם איז, ווייל "ישראל וקוב"ה כולא חד" – ניט נאָר מצד זיין נשמה למעלה (אָדער אַ חלק פון זיין נשמה), נאָר כל מציאותו – אַלס נשמה בגוף יחד – איז "כולא חד" מיט דעם אויבערשטן, כביכול, וואָרום העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כתר שם טוב בהוספות סקט"ז. וש"נ.}}.

וואָס דאָס ווערט אַ הכנה צו שלימות הענין פון דירה לו יתברך בתחתונים בגאולה האמיתית והשלימה, ווען אויך דער "נחש" – "תנין הגדול" (פרעה) – וועט זיין אַ "שמש גדול"{{הערה|ראה סנהדרין נט, ב.}} צו קדושה{{הערה|ומעין זה נעשה ע"י הפיכת התנין למטה, ע"ד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' (צפני' ג, ט. אוה"ת וארא ע' קצה).}}.

שלימות בירור העולם וועט זיין דוקא בסוף גלות זה האחרון, בגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וואָס דעריבער וועט די יציאה פון דעם גלות אין דער גאולה זיין באופן אַז "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון"{{הערה|ישעי' נב, יב.}}, ווייל "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", און דעריבער וועט מען אַרויסגיין פון גלות (בזריזות, אָבער) באופן פון מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות – נשמות בגופים, און מ'גייט גלייך איבער (בלי הפסק כלל) צו חיים נצחיים פון נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה (תכלית ושלימות השכר, כנ"ל).