2,980
עריכות
לקוטי שיחות חלק לה/לך לך ג: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
החלפת טקסט – "\<ref\sname.+?\"(.+?)"\>" ב־"{{הערה|שם=$1|"
מ (החלפת טקסט – "<ref>" ב־"{{הערה|") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
מ (החלפת טקסט – "\<ref\sname.+?\"(.+?)"\>" ב־"{{הערה|שם=$1|") |
||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
ויש לומר, שמהחילוק במקור הדברים נובע גם חילוק בגדר הדין דמילה{{הערה|לכאו' יש לומר, דנפק"מ למעשה בין לימוד הא' (מהגז"ש ממילת אברהם) ולימוד הב' והג' – לענין פריעה, כיון שלא ניתנה פריעת מילה לאברהם (יבמות עא, ב), ולכן, לפי לימוד הא' הנ"ל אין פריעה דוחה שבת.{{ש}}אבל דוחק הוא, כי עכשיו מל ולא פרע כאילו לא מל (משנה שבת קלז, ריש ע"ב) והרי "היא מכלל המילה" (שו"ע אדה"ז שם)* – ראה בה"ג הל' מילה שם (ולהעיר מפיה"מ להרמב"ם שבת שם). שו"ת הרמ"א סע"ו ("דפריעה ג"כ בכלל ימול בשר ערלתו הוא, דמל ולא פרע כאילו לא מל, וא"כ הכל שרי רחמנא"). שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמט. ולהעיר דאברהם עצמו "פרע מילתן" כמ"ש התוס' יבמות שם ד"ה לא (ובאשכול הל' מילה (סל"ז) דלגי' אחת בגמ' וכן לדעת הירושלמי (שבת פי"ט ה"ב. יבמות פ"ח ה"א) ומדרשים "נתנה לא"א פריעה". וראה מאירי שם, דהא שלא ניתנה פריעה לאברהם פירושו מפני שהוא לא הוצרך בה כו', אבל קיימה בישמעאל. ועד"ז בפרש"י פרשתנו יז, כה. וראה שו"ת צ"צ יו"ד סר"ב אות ט). וראה ע"ד החסידות סידור שער המילה ד"ה בעת ההיא (קמד, א ואילך). סהמ"צ להצ"צ מצות מילה (י, ב). אוה"ת פרשתנו (כרך ד' תשכט, א). יתרו (ע' תתי ואילך). ואכ"מ.{{ש}}'''*) וראה נמוק"י ב"מ ל, א (טז, סע"א בדפי הרי"ף). צפע"נ על הרמב"ם הל' מילה פ"א ה"א.'''}} דוחה את השבת{{הערה|עפ"ז יש לבאר הא דבבה"ג שם כתב "והלכה כר' יוחנן", דלכאורה למאי נפק"מ [והרי כתב שם לפנ"ז (משבת קלג, א) "אמר רבי יהודה א"ר הלכה כר"ע (וממשיך) ומנין למילה עצמה שדוחה כו'" – הרי דלכו"ע מילה דוחה שבת, ולא מכשירין, ופלוגתת ר"י ושאר אמוראי היא רק '''בטעם''' הלימוד*] – אלא שמקור הלימוד הוא נפק"מ להלכה, כבפנים.{{ש}}וכן משמע בשאילתות שם "ואי מתייליד בשבתא '''שרי''' למימהלי' בשבתא", והיינו לפי שיטתו דלמדין מ"וביום" הנאמר בפ' תזריע.'''{{ש}}*) ובפרט שהגירסא בבה"ג שונה מהגירסא בגמ' לפנינו: בגמ' "תניא כוותי' דרבי יוחנן ודלא כר"א בר יעקב" (שבב' לימודים אלה שקו"ט בגמ', ומסיים "אלא מחוורתא כדרבי יוחנן"), ואילו בבה"ג לא הובאה בכלל דעת רב אחא בר יעקב, אלא מביא (תחלה) דרשת ר' יוחנן, ו(אח"כ) הדרשות דלמדין אות ברית ודורות כו', וע"ז ממשיך "תניא כוותי' דר"י", כאילו שמהברייתא בא להוכיח כר"י ולא''' כר"נ בן יצחק''', וע"ז מסיים "והלכה כר' יוחנן". וראה חי' הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א וחי' הר"ן שם.'''}}: | ויש לומר, שמהחילוק במקור הדברים נובע גם חילוק בגדר הדין דמילה{{הערה|לכאו' יש לומר, דנפק"מ למעשה בין לימוד הא' (מהגז"ש ממילת אברהם) ולימוד הב' והג' – לענין פריעה, כיון שלא ניתנה פריעת מילה לאברהם (יבמות עא, ב), ולכן, לפי לימוד הא' הנ"ל אין פריעה דוחה שבת.{{ש}}אבל דוחק הוא, כי עכשיו מל ולא פרע כאילו לא מל (משנה שבת קלז, ריש ע"ב) והרי "היא מכלל המילה" (שו"ע אדה"ז שם)* – ראה בה"ג הל' מילה שם (ולהעיר מפיה"מ להרמב"ם שבת שם). שו"ת הרמ"א סע"ו ("דפריעה ג"כ בכלל ימול בשר ערלתו הוא, דמל ולא פרע כאילו לא מל, וא"כ הכל שרי רחמנא"). שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמט. ולהעיר דאברהם עצמו "פרע מילתן" כמ"ש התוס' יבמות שם ד"ה לא (ובאשכול הל' מילה (סל"ז) דלגי' אחת בגמ' וכן לדעת הירושלמי (שבת פי"ט ה"ב. יבמות פ"ח ה"א) ומדרשים "נתנה לא"א פריעה". וראה מאירי שם, דהא שלא ניתנה פריעה לאברהם פירושו מפני שהוא לא הוצרך בה כו', אבל קיימה בישמעאל. ועד"ז בפרש"י פרשתנו יז, כה. וראה שו"ת צ"צ יו"ד סר"ב אות ט). וראה ע"ד החסידות סידור שער המילה ד"ה בעת ההיא (קמד, א ואילך). סהמ"צ להצ"צ מצות מילה (י, ב). אוה"ת פרשתנו (כרך ד' תשכט, א). יתרו (ע' תתי ואילך). ואכ"מ.{{ש}}'''*) וראה נמוק"י ב"מ ל, א (טז, סע"א בדפי הרי"ף). צפע"נ על הרמב"ם הל' מילה פ"א ה"א.'''}} דוחה את השבת{{הערה|עפ"ז יש לבאר הא דבבה"ג שם כתב "והלכה כר' יוחנן", דלכאורה למאי נפק"מ [והרי כתב שם לפנ"ז (משבת קלג, א) "אמר רבי יהודה א"ר הלכה כר"ע (וממשיך) ומנין למילה עצמה שדוחה כו'" – הרי דלכו"ע מילה דוחה שבת, ולא מכשירין, ופלוגתת ר"י ושאר אמוראי היא רק '''בטעם''' הלימוד*] – אלא שמקור הלימוד הוא נפק"מ להלכה, כבפנים.{{ש}}וכן משמע בשאילתות שם "ואי מתייליד בשבתא '''שרי''' למימהלי' בשבתא", והיינו לפי שיטתו דלמדין מ"וביום" הנאמר בפ' תזריע.'''{{ש}}*) ובפרט שהגירסא בבה"ג שונה מהגירסא בגמ' לפנינו: בגמ' "תניא כוותי' דרבי יוחנן ודלא כר"א בר יעקב" (שבב' לימודים אלה שקו"ט בגמ', ומסיים "אלא מחוורתא כדרבי יוחנן"), ואילו בבה"ג לא הובאה בכלל דעת רב אחא בר יעקב, אלא מביא (תחלה) דרשת ר' יוחנן, ו(אח"כ) הדרשות דלמדין אות ברית ודורות כו', וע"ז ממשיך "תניא כוותי' דר"י", כאילו שמהברייתא בא להוכיח כר"י ולא''' כר"נ בן יצחק''', וע"ז מסיים "והלכה כר' יוחנן". וראה חי' הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א וחי' הר"ן שם.'''}}: | ||
להדיעה שנלמד מהכתוב דפ' תזריע ("ביום השמיני ימול"), נמצא, דהא דמלין גם בשבת הוא מדיני מילה (ולא מדיני שבת), דאף שכבר נאמרו (וישנם) איסורי שבת, יש דין מיוחד במילה שהיא דוחה שבת. ולפי אופן זה משמע דהא דמילה דוחה שבת הוא בגדר דחוי' | להדיעה שנלמד מהכתוב דפ' תזריע ("ביום השמיני ימול"), נמצא, דהא דמלין גם בשבת הוא מדיני מילה (ולא מדיני שבת), דאף שכבר נאמרו (וישנם) איסורי שבת, יש דין מיוחד במילה שהיא דוחה שבת. ולפי אופן זה משמע דהא דמילה דוחה שבת הוא בגדר דחוי'{{הערה|שם=:0|וכידועה הפלוגתא (והשקו"ט) בזה בראשונים ובפוסקים, ואם צריך למעט בחילול אם אפשר, וכיו"ב. ואכ"מ.}}, או גם הותרה<ref name=":0" />, דביחס לקיום מצות מילה בשמונה הותר איסור שבת{{הערה|להעיר גם מדעת רבי יוסי בתוספתא שבת (פט"ז, יג): מנין לפקוח נפש שדוחה [את השבת] שנאמר את שבתותי תשמרו יכול במילה ועבודה ופקוח נפש ת"ל אך חלק (ובמכילתא תשא לא, יג (וכן ביומא פה, ב) ליתא בדברי ר"י מילה ועבודה). ולכאורה יש לפרש שבא ללמד שכולם דוחים שבת. ומזה שנאמר בפרשת שבת ובמיעוט "אך", משמע שהוא בגדר הותרה או שהלאו לא נאמר בהם – ראה בהנסמן בהערה 20. אבל בחסדי דוד השלם לתוספתא שם, וכן במנחת בכורים שם, מפרשים גם לגירסא שלנו שלימוד ר"י הוא רק לענין פקו"נ שדוחה שבת.}}; | ||
לדעת המכילתא שנלמד מהכתוב בפרשת שבת משמע שהוא מדיני שבת{{הערה|ויש לומר, דנפק"מ גם להלכה, לפי מה שחקר בצפע"נ (שו"ת צפע"נ דווינסק ח"ב סכ"ג. צפע"נ מהד"ת כו, ב) "אם מילה דוחה שבת המילה בזמנה או החיוב שצריך למול בזמנה זה דוחה שבת ונ"מ כגון אשה לפי פסק הרמב"ם (רפ"ב דהל' מילה) והרי"ף. . דאשה כשרה למול אם היא מותרת למול בשבת כיון דעלי' ליכא חיוב למול":{{ש}}ללימוד דר"י מפסוק "וביום השמיני ימול" הא דמילה דוחה שבת (או הותרה) הוא מצד חיוב המצוה (הנאמר בכתוב), ולדרשת ר"א במכילתא הוא מצד עצם החפצא דמילה (והרי לא נאמר כאן חיוב מצוה דמילה אלא הא דהיא ברית לדורותיכם), ולפ"ז, להלימוד דהמכילתא אשה יכולה למול בשבת. ולהעיר דאשה כמאן דמהילא דמיא (ע"ז כז, א), ובפרט לפי המבואר לקמן בפנים שנוגע לקדושת שבת, דאשה ישנה לא רק בחיובי ואיסורי שבת אלא גם במצות '''וקידוש''' שבת מה"ת (ברכות כ, ב. רמב"ם הל' ע"ז פי"ב ה"ג. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סי' רעא ס"ב (ס"ה)).}}, ויש לומר, דהיינו לא רק שהוא תנאי באיסורי שבת{{הערה|ראה באמונות ודיעות להרס"ג מאמר ג ס"ט "והרביעית. . כי הקרבן היתה קודם מצות השבת ולא יתכן שתמנענה מצות השבת ויהי' זה בטול ואסרה שאר המעשים חוץ מן הקרבן '''והמילה הקודמים לה'''". וראה הלשון בדברי הגאונים (לענין עשה דוחה ל"ת ודברים ש"בדבור אחד נאמרו") – ר"נ גאון לשבת שם קלג, א. תשובות מהר"ם אלשקר סי' קב מר"ש ורב האי גאון. הליכות עולם שער ד' קרוב לסופו. וראה תורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים ד"ה "תורת כהנים" בסופו (בהוצאת שעוועל – ס"ע קלז ואילך).}}, שמלכתחילה לא נאמרו במקום מילה בזמנה, אלא זהו קיום '''מצות שבת''', "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", שמהדרכים "לעשות את השבת"{{הערה|ראה פי' מרכבת המשנה ומלבי"ם למכילתא שם.}} הוא למול בשבת{{הערה|להעיר מהגירסא במכילתא הנ"ל הערה 13 "לעשות בשבת". וראה זח"ב צב, א. ובציוני פרשתנו (יז, ב) כי סוד השבת בסוד המילה '''ומצות מילה בזמנה הוא קיום השבת''' ובשניהם נאמר או"ת וברי"ת אם כן המילה היא עצמה שבת. ובמגיד מישרים להב"י פ' תזריע ד"ה והלא: וביום השמיני ימול וכו' כלומר כד תסתלק בבינה דאיהי תמינאה מיבעי' לי' למיגזר ערלה כו' ומשום הכי דחי' שבת דתמן איהו שבת הגדול.}}, כי עי"ז "שומרים ועושים" את (קדושת) השבת{{הערה|ועפ"ז יומתק הקשר וההמשך דדרשה זו להדרשות הסמוכות לה במכילתא: דרשה שלפנ"ז "ר"נ אמר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ובדרשה שלאח"ז "כל המשמר את השבת כאילו עשה השבת". וראה במפרשי המכילתא.}}. וכמובן בפשטות, כי שבת הרי (כהמשך הכתוב) "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"{{הערה|תשא לא, יז.}}, וקיום ושלימות האות והברית דשבת היא בקיום האות והברית דמילה, שהיא ברית ואות בבשר, כמ"ש{{הערה|פרשתנו יז, יג.}} בריתי בבשרכם לברית עולם{{הערה|להעיר מרמב"ן (פרשתנו יז, ט) בטעם דמילה דוחה שבת. ובספר האמונה והבטחון (בהוצאת שעוועל – פכ"א, ע' תכה) כתב הרמב"ן "מילה דוחה את השבת מפני שהיא קבועה בגופו של אדם ואין הפסק לקיומה והשבת יש לה הפסק במוצאי שבת".}}. | לדעת המכילתא שנלמד מהכתוב בפרשת שבת משמע שהוא מדיני שבת{{הערה|ויש לומר, דנפק"מ גם להלכה, לפי מה שחקר בצפע"נ (שו"ת צפע"נ דווינסק ח"ב סכ"ג. צפע"נ מהד"ת כו, ב) "אם מילה דוחה שבת המילה בזמנה או החיוב שצריך למול בזמנה זה דוחה שבת ונ"מ כגון אשה לפי פסק הרמב"ם (רפ"ב דהל' מילה) והרי"ף. . דאשה כשרה למול אם היא מותרת למול בשבת כיון דעלי' ליכא חיוב למול":{{ש}}ללימוד דר"י מפסוק "וביום השמיני ימול" הא דמילה דוחה שבת (או הותרה) הוא מצד חיוב המצוה (הנאמר בכתוב), ולדרשת ר"א במכילתא הוא מצד עצם החפצא דמילה (והרי לא נאמר כאן חיוב מצוה דמילה אלא הא דהיא ברית לדורותיכם), ולפ"ז, להלימוד דהמכילתא אשה יכולה למול בשבת. ולהעיר דאשה כמאן דמהילא דמיא (ע"ז כז, א), ובפרט לפי המבואר לקמן בפנים שנוגע לקדושת שבת, דאשה ישנה לא רק בחיובי ואיסורי שבת אלא גם במצות '''וקידוש''' שבת מה"ת (ברכות כ, ב. רמב"ם הל' ע"ז פי"ב ה"ג. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סי' רעא ס"ב (ס"ה)).}}, ויש לומר, דהיינו לא רק שהוא תנאי באיסורי שבת{{הערה|ראה באמונות ודיעות להרס"ג מאמר ג ס"ט "והרביעית. . כי הקרבן היתה קודם מצות השבת ולא יתכן שתמנענה מצות השבת ויהי' זה בטול ואסרה שאר המעשים חוץ מן הקרבן '''והמילה הקודמים לה'''". וראה הלשון בדברי הגאונים (לענין עשה דוחה ל"ת ודברים ש"בדבור אחד נאמרו") – ר"נ גאון לשבת שם קלג, א. תשובות מהר"ם אלשקר סי' קב מר"ש ורב האי גאון. הליכות עולם שער ד' קרוב לסופו. וראה תורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים ד"ה "תורת כהנים" בסופו (בהוצאת שעוועל – ס"ע קלז ואילך).}}, שמלכתחילה לא נאמרו במקום מילה בזמנה, אלא זהו קיום '''מצות שבת''', "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", שמהדרכים "לעשות את השבת"{{הערה|ראה פי' מרכבת המשנה ומלבי"ם למכילתא שם.}} הוא למול בשבת{{הערה|להעיר מהגירסא במכילתא הנ"ל הערה 13 "לעשות בשבת". וראה זח"ב צב, א. ובציוני פרשתנו (יז, ב) כי סוד השבת בסוד המילה '''ומצות מילה בזמנה הוא קיום השבת''' ובשניהם נאמר או"ת וברי"ת אם כן המילה היא עצמה שבת. ובמגיד מישרים להב"י פ' תזריע ד"ה והלא: וביום השמיני ימול וכו' כלומר כד תסתלק בבינה דאיהי תמינאה מיבעי' לי' למיגזר ערלה כו' ומשום הכי דחי' שבת דתמן איהו שבת הגדול.}}, כי עי"ז "שומרים ועושים" את (קדושת) השבת{{הערה|ועפ"ז יומתק הקשר וההמשך דדרשה זו להדרשות הסמוכות לה במכילתא: דרשה שלפנ"ז "ר"נ אמר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ובדרשה שלאח"ז "כל המשמר את השבת כאילו עשה השבת". וראה במפרשי המכילתא.}}. וכמובן בפשטות, כי שבת הרי (כהמשך הכתוב) "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"{{הערה|תשא לא, יז.}}, וקיום ושלימות האות והברית דשבת היא בקיום האות והברית דמילה, שהיא ברית ואות בבשר, כמ"ש{{הערה|פרשתנו יז, יג.}} בריתי בבשרכם לברית עולם{{הערה|להעיר מרמב"ן (פרשתנו יז, ט) בטעם דמילה דוחה שבת. ובספר האמונה והבטחון (בהוצאת שעוועל – פכ"א, ע' תכה) כתב הרמב"ן "מילה דוחה את השבת מפני שהיא קבועה בגופו של אדם ואין הפסק לקיומה והשבת יש לה הפסק במוצאי שבת".}}. | ||
| שורה 54: | שורה 54: | ||
ויש לומר, שדבר זה נראה בזה גופא שאיש ישראל מל קטן מישראל ביום השבת: | ויש לומר, שדבר זה נראה בזה גופא שאיש ישראל מל קטן מישראל ביום השבת: | ||
אף שמדובר במוהל אומן וה"ז חשש רחוק שיקלקל במילה, הרי אפשר שלא יגמור המילה כדבעי, ונמצא מחלל שבת, כדמשמע בגמ'{{הערה|שבת קלג, ב: ואם לא הילקט ענוש כרת. מני א"ר כהנא אומן כו'.}} שזה יתכן גם באומן | אף שמדובר במוהל אומן וה"ז חשש רחוק שיקלקל במילה, הרי אפשר שלא יגמור המילה כדבעי, ונמצא מחלל שבת, כדמשמע בגמ'{{הערה|שבת קלג, ב: ואם לא הילקט ענוש כרת. מני א"ר כהנא אומן כו'.}} שזה יתכן גם באומן{{הערה|שם=:1|ראה שו"ע יו"ד סו"ס רסו ובנ"כ שם השקו"ט כאשר לא גמר המילה ולענין ב' מוהלין.}}. זאת ועוד, דגם כשמל כדבעי, למה צריך הוא להכניס את עצמו בזה ולעשות פעולה דחילול שבת<ref name=":1" />. בשלמא האב ה"ז מצוה דידי' למול את בנו{{הערה|ראה לשון אדה"ז בשו"ע או"ח סשל"א סי"ג.}} ביום השמיני, אבל אחר שאי"ז מצותי'{{הערה|ראה רש"י יבמות עא, ב ד"ה חבושין. ולהעיר משו"ע אדה"ז או"ח סתל"ב קו"א סק"ב.}}, ומל במקום האב{{הערה|להעיר מש"ך חו"מ סי' שפב סק"ד דלדעת הרא"ש (חולין פ' כיסוי הדם ס"ח) לא מהני שליחות במילה – ראה קצוה"ח חו"מ שם סק"ב.}}, למה לו לעשות פעולה היפך משמירה שלו דשבת{{הערה|בטור יו"ד סרס"ו מביא מר"א הלוי, ד"אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע למול דהא מילה הוא פסיק רישא גבי דידי' דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר '''לא מקרי תיקון ושרי'''". אבל ראה תרומת הדשן סרס"ה (הובא בב"י ובב"ח שם) דאין חילוק בזה*. וראה שאגת ארי' סנ"ט, ושם דגם לר"א הלוי גם ע"י אחר איכא חילול.{{ש}}'''*) ולכאורה כ"ה לפי פסק השו"ע (וראה רמ"א) שם ס"ז. שו"ע אדה"ז שבהערה 55.'''}}? | ||
אלא, לפי שגדר ענין המילה בשבת ענינה גילוי העצם דישראל שלמעלה מהתורה, ולכן ה"ז מודגש גם בפעולת המילה, שהמוהל מוכן למסור נפשו ברוחניות, לעשות מעשה דחילול שבת למול את התינוק. | אלא, לפי שגדר ענין המילה בשבת ענינה גילוי העצם דישראל שלמעלה מהתורה, ולכן ה"ז מודגש גם בפעולת המילה, שהמוהל מוכן למסור נפשו ברוחניות, לעשות מעשה דחילול שבת למול את התינוק. | ||