דבר מלכות/פינחס: הבדלים בין גרסאות בדף

בעמדנו על סף הגאולה האמיתית והשלימה, כמובן מכל סימני הגאולה (כמדובר לאחרונה כמ"פ) – מובן שלכל לראש ישנו מזה הלימוד בנוגע לנחלת וחלוקת ארץ ישראל בפשטות בהגאולה{{הערה|שם=:0|ב"ב קכב, א.}}. אבל כיון שעומדים אנו עדיין ברגע שלפני הגאולה, מובן שצריכים ללמוד מזה לימוד גם עתה – כיון שהתורה היא נצחית<ref>תניא רפי"ז (כב, ב). ובכ"מ.}}, הוראה נצחית לכל הזמנים ולכל המקומות.

ויש לומר ע"פ הוראת הצמח־צדק ליהודי שרצה לעלות לארץ ישראל לשקוד שם בתורה ועבודה – "מאך דא ארץ ישראל" (=עשה כאן ארץ־ישראל). היות שזה סופר ונתפרסם (ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר<ref>במכתבו מכ' מנ"א תרפ"ה – אגרות קודש שלו ח"א ע' תפה ואילך. וראה לקו"ש ח"ב ס"ע 621.}}) לכאו"א מישראל, מובן שמזה נעשה הוראה לכל אחד – שגם כאשר נמצאים "כאן", בחוץ לארץ, ובזמן הגלות (אפילו רגע האחרון שבה) – צריכים "כאן" – במקום וזמן זה – לעשות "ארץ ישראל".

וצריך ביאור מהו תוכן העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" – דלכאורה: ע"פ דין הרי "כאן" (חוץ לארץ) אינו "ארץ ישראל"! שלימות העבודה בתומ"צ דבנ"י היא דוקא בארץ ישראל (כמבואר בכמה מדחז"ל<ref>ראה כתובות קי, ב ואילך. וראה בארוכה אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ריח ואילך. ע' רכג ואילך. וש"נ.}}). וגם בהיותנו "כאן", במקום וזמן הגלות, מתפלל יהודי (ופניו כנגד ארץ ישראל<ref>ברכות ל, א. טושו"ע או"ח רסצ"ד.}}) ג' פעמים בכל יום (חול) "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו"<ref>ברכת תקע בשופר ב"שמונה עשרה".}}, וכיו"ב,

ובפרט בדורות האחרונים ובזמנים האחרונים, ובזמן הכי אחרון – שלפי כל סימני הגאולה הרי "הנה זה (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח. ובשהש"ר עה"פ.}} (כדלקמן סי"א),

בנוגע לחלוקת ארץ ישראל שהיתה "על פי הגורל" – כמסופר בפרשתנו{{הערה|שם=:1|כו, נו.}} – מביא רש"י<ref>כו, נו. שם, נד.}} – ממדרשי חז"ל<ref>תנחומא פרשתנו ו. במדב"ר פרשתנו פכ"א, ט.}} ש"הגורל הי' מדבר", "הגורל עצמו הי' צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני".

וצריך להבין הטעם והתועלת שבנס זה: הרי אין הקב"ה עושה נס "למגנא"<ref>דרשות הר"ן דרשה ח. ועוד.}}. ומדוע א"כ עשה את הנס ש"הגורל הי' מדבר". הי' יכול להיות הבירור בנוגע לחלוקת הארץ (גבול פלוני לשבט פלוני) ע"פ הגורל (כפי שהוא בכל גורל בלי נס שהגורל מדבר)<ref>ועפ"ז צלה"ב גם: מהו ההכרח ש"על פי הגורל" פירוש ש"הגורל הי' מדבר". דאף שלמדים זה מיתור הכתוב, שהרי לעיל מיני' נאמר "אך בגורל יחלק את הארץ" (ראה מפרשי המדרש שם. משכיל לדוד כאן) – הרי יש לפרש היתור כדרשת הגמרא (ב"ב קכב, א) עה"פ, ש"על פי הגורל" בא להוסיף שנתחלקה באורים ותומים (ראה רשב"ם ב"ב שם: על פי – משמע על פי אורים ותומים. וראה גם פרש"י עה"פ (בהמשך לדבריו ש"הגורל הי' מדבר"): מגיד שנתחלקה ברוח הקודש לכך נאמר על פי ה'. ואכ"מ), שאלעזר הכהן הי' מלובש באורים ותומים והי' מכוין ברוח הקודש לעליית הגורלות.}}!

ואע"פ שהקב"ה רצה להראות לבנ"י שהגורל הוא ענין אמיתי ע"פ ה' (ולא באקראי) – הרי ע"ז כבר הי' נס קודם שהראה ש"הגורל הי' על פי רוח הקודש": "אלעזר הכהן הי' מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו"<ref>פרש"י פרשתנו שם, נד. מב"ב שם. וכ"ה בתנחומא ובמדב"ר שם.}}, וזה הראה לבנ"י שהגורל הוא אמת וישר<ref>רשב"ם ב"ב שם: ועי"ז מתקררה דעתן של ישראל שרואין שהגורל הי' עולה כמו שנתנבא תחלה ויודעים שחלוקה ישרה היא.}}. מדוע א"כ היו זקוקים לנס<ref>ראה תנחומא ובמדב"ר שם: "וזו היתה יתרה".}} ש"הגורל הי' מדבר"<ref>ולהעיר מתוד"ה אך – סנהדרין מג, ב. וראה ד"ה אך בגורל באוה"ת פרשתנו (ע' א'סד ואילך), תרכ"ו (ע' קעא. קעט־פ).}}?

כיון שהקב"ה ציוה ש"אך '''בגורל''' יחלק את הארץ"<ref>פרשתנו כו, נה.}} ("על פי הגורל תחלק נחלתו"<ref name=":1" />, "והתנחלתם את הארץ בגורל"<ref>מסעי לג, נד.}}), '''ודוקא''' ע"י הגורל ("'''אך''' בגורל") ולא באופן אחר – לכן היתה החלוקה והבירור של כל חלק בארץ צריכה להיות ע"י '''הגורל''' '''עצמו''' (ולא ע"י דבר אחר)<ref>ראה רשב"ם ב"ב שם בביאור הטעם שלהגורל היו צריכים לשני קלפי "אחד לשבטים ואחד לתחומין ולא סגי בחד דתחומין ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן דא"כ '''אין כל החלוקה עשוי' בגורל''' וקרא קאמר '''אך בגורל''' וגו' בלא הוצאת דיבור מפיו".}}.

ויש לומר שלכן גם הבירור באמיתית ענין הגורל הי' ע"י הגורל עצמו ("'''הגורל עצמו''' הי' צווח כו'"), כיון שאם שייך ספק האם הגורל הוא באקראי, וזקוקים לדבר אחר (רוח הקודש וכיו"ב) בכדי להראות שהוא אמת ומכוון – ה"ז מורה שהגורל '''עצמו''' אינו פועל את חלוקת הארץ '''בשלימות''', ולכן "'''הגורל עצמו''' הי' צווח כו'", עי"ז פעל '''הגורל עצמו בשלימות''' את החלוקה, בעצמו "אמר" באופן ברור וגלוי ש"גבול פלוני לשבט פלוני"<ref>והטעם (בפנימיות הענינים) שהיו צריכים גם לרוה"ק (ע"י אורים ותומים) – ראה ד"ה אך בגורל תשל"ה ס"ט (סה"מ מלוקט ח"א ע' קמו).}}.

ויש לומר בזה ע"פ ביאורו של הרגצ'ובי<ref>ראה צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי. מהדו"ת נא, ג. מפענח צפונות פ"ז. ובכ"מ.}}, שבתורה ובקדושה "כל דבר אף שהוא הכרחי לכאורה הכל בכוונה מכוון ומצוה ע"פ ה'". וכפי שהוא בנוגע למסעות בנ"י במדבר, שאע"פ שזה הי' הכנה ואמצעי להגיע לארץ ישראל – "הוה המצוה גם עצם ההליכה וכן המקומות שבאמצע הדרך הוה ג"כ מצוה" (כמ"ש<ref>מסעי לג, ב.}} "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'")<ref>ראה עירובין נה, ב: כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי (הובא בצפע"נ שם).}}. ועד"ז בכמה עניני קדושה (בעבודת המקדש), הרי ענין שהוא רק הכנה והקדמה (מוכרחת) לענין אחר, מקבל ג"כ חשיבות וגדר דקדושה<ref>ויש לומר דוגמא לזה מחצר המשכן והקלעים, שאף שהם טפלים והקדמה לקדושת המשכן עצמה, נקבעת הקדושה גם בהם.}}. וכפי שהוא בנוגע להולכת הדם למזבח, שהגם שההולכה היא רק בשביל העבודה דזריקת הדם על המזבח (שע"פ טבע צ"ל הולכה בשביל זה), הרי הדין הוא<ref>זבחים יג, א במשנה. רמב"ם הל' פסוה"מ פי"ג ה"ד.}} שבהולכה גופא ישנה חשיבות וגדר דעבודה, ועד ש"מחשבה פוסלת" בה.

כיבוש, חלוקת וישוב הארץ מרמזים על עבודת בנ"י לכבוש את "ארץ כנען", "ארצות שבעה גוים"<ref>לשון רש"י ר"פ בראשית.}}, ולעשות מהם ארץ '''ישראל''', ארץ '''הקודש''', דהיינו, ארץ יהודית וקדושה, ארץ שבה ניכר בגלוי שייכותה ליהדות, אלקות וקדושה, עי"ז שבנ"י מנצלים את הארץ לקיים בה (ועל־ידה) את המצוות התלויות בארץ, ולבנות שם את בית המקדש, שעליו אומר הקב"ה<ref>תרומה כה, ח.}} "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

שזוהי הכוונה והתכלית של כל הבריאה – לכבוש את גשמיות העולם (כמ"ש<ref>בראשית א, כח.}} "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה") ולעשות ממנו דירה לו יתברך בתחתונים<ref>תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו.}}, מקום שבו נמצא הקב"ה בגילוי (כביכול כאדם בדירתו הפרטית).

בכדי שעבודת הכיבוש תהי' בשלימות צריכה היא להיות בכל הפרטים – הן דהנכבש והן דהכובש: (א) כיבוש הארץ בשלימות הוא כאשר כובשים את כל הארץ (כפי שהי' בכיבוש ארץ ישראל). אם נשאר חלק מהארץ שלא נכבש – הרי הכיבוש כולו אינו בשלימות<ref>ולהעיר שכיבוש ארץ ישראל צ"ל כיבוש רבים, "אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כו'" (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב).}} (גם דחלקי הארץ שכן נכבשו). כפשטות הענין, שאז נשארת סכנה מהאנשים הנמצאים בחלק הארץ שלא נכבש. ועד"ז (ב) מצד הכובש: מתי הכיבוש הוא בשלימות – ובאופן שניכר בגלוי בהנכבש שהוא נכבש לגמרי ע"י הכובש – כאשר הכובש מונח בפעולת הכיבוש בכל כחותיו, בכל פרטי המציאות שלו, וכללות פעולת האדם (הכובש) בעולם היא ע"י ג' הלבושים שלו – מחשבה דיבור ומעשה<ref>תניא פ"ד. וראה בארוכה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 463 ואילך.}}. אם אין הוא כובש את הארץ עם כל ג' הלבושים – (אלא במעשה בלבד ללא תכנון? (במחשבה), וללא הוראות (בדיבור) לפקידי החיל ולהנכבשים, או רק במחשבה ומעשה, וכיו"ב) – חסר בשלימות הכיבוש (ובדרך ממילא – גם בכיבוש דכל הפרטים דמציאות הנכבש).

ועד"ז הוא גם בנוגע לכיבוש העולם בעבודה רוחנית לעשות דירה לו יתברך בתחתונים – ששלימות הדירה היא דוקא כאשר (א) זה חודר בכל הפרטים דהדירה עצמה (ע"ד הנכבש), שבכל פרט דהדירה ניכר שהוא שייך לבעל הדירה, ו(ב) של האדם הדר בהדירה, שנמצא בגילוי ובהתפשטות גמורה – בכל פרטי מציאותו (במחשבה דיבור ומעשה) בדירתו, כיון שזהו מקום קביעותו (דירתו). ועד"ז הוא גם כביכול בנוגע להדירה לו יתברך בתחתונים: שלימות הדירה מתבטאת בזה שכל פרטי התחתונים (לשון רבים) הם דירה בגלוי של הקב"ה, שעצמותו ומהותו ית' נמצאת שם בגלוי, ביחד עם כל ה"כחות" וה"לבושים", הגילויים בסדר השתלשלות (עשר ספירות), שמתחלקים בכללות למחשבה דיבור ומעשה (בריאה יצירה ועשי')<ref>בהבא להלן ראה סה"ש תש"נ שם.}}.

כידוע ששלימות קיום המצוות היא ע"י קיומם במחשבה דיבור ומעשה – הן בכללות המצוות שמתחלקות למצוות התלויות במחשבה, התלויות בדיבור והתלויות במעשה [ובכללות: תורה שהיא בעיקר בדיבור, עבודה (תפלה) שהיא בעיקר בלב (מחשבה), וגמילות חסדים (מצוות) שהם בעיקר במעשה<ref>לקו"ת אחרי כה, סע"ד ואילך.}}], והן כל מצוה בפני עצמה צריך יהודי לקיים במחשבה דיבור ומעשה<ref>לקו"ת ריש פרשתנו. אוה"ת יתרו ע' תתקלז.}}: כוונת המצוה<ref>דקיי"ל מצוות צריכות כוונה (ברכות יג, א. וש"נ) – אוה"ת שם.}} (מחשבה)<ref>וגם להמ"ד שמצוות אין צריכות כוונה – צ"ל הקדמת המחשבה קודם המעשה.}} ברכת המצוה<ref>ובמצוות אלו שאין מברכים עליהם – התפלה עולה במקום הברכה למצוות אלו (אוה"ת שם ע' תתקלח).}} (דיבור) ומעשה המצוה (מעשה)<ref>וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן אף שאינן בעשי' גשמית ממש כו', מ"מ הא קיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות כ, ב) ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה (סנהדרין סה, א), כי אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש כו' (תניא פל"ז – מז, א).}}.

דהגם שמן הדין ישנם חילוקים במצוות, מצוות התלויות בעיקר במעשה, או בדיבור או במחשבה (או בשנים מהם או בכל השלשה) – אך '''שלימות''' קיום המצוות, ובפרט כאשר מדובר ביחס למילוי שליחות האדם למטה (ולא רק בנוגע לשכר ועונש ועבודתו בדיעבד) – היא דוקא כאשר האדם מקיים את המצוה בתכלית השלימות, בכל מהותו ומציאותו, וכפי שהוא בנוגע למצות אהבת ה' בקריאת שמע – שהיא כללות העבודה (וכוללת את כל המצוות) – לית פולחנא כפולחנא דרחימותא<ref>ראה זח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א. לקו"ת שלח מב, ג. ובכ"מ.}} – שצ"ל "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"<ref>ואתחנן ו, ה.}}; ומזה לומדים ונמשך בנוגע לכל עניני העבודה ("פולחנא"), שצ"ל בשלימות בכל כחו – במחשבה דיבור ומעשה,

וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (שנמסר ע"י בנו יחידו ממלא מקומו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – שפנימי<ref>להעיר מ"היום יום" דשבת זה פ' פינחס (כ"ד תמוז) בנוגע לעבודתו של פנימי.}}, כל דבר שהוא עושה, ה"ה מונח בזה לגמרי:

פעם אחת בהתוועדות הרגיש כ"ק אדמו"ר נ"ע שהבחורים מנגנים ניגון בחפזון, כהקדמה למה שיבוא לאחרי הניגון (אמירת חסידות וכיו"ב). והקדיש לזה שיחה שלימה<ref>שיחת י"ט כסלו תרס"ד (הנחת כ"ק מו"ח אדמו"ר) – ספר השיחות תורת שלום ע' 39 ואילך. וראה גם לקו"ד ח"א ט, א. ס' השיחות ה'ש"ת ע' 113 ואילך. שיחת כ' שבט תש"ל. ש"פ תצוה (סה"ש תנש"א ח"א ע' 352 ואילך). ועוד.}}, שתוכנה הוא, שבעבודתו של יהודי צריך הוא לעשות כל דבר בשלימות. אפילו כאשר מדובר אודות ענין שהוא הקדמה לענין אחר – הרי כאשר נמצאים עדיין במצב זה, צריכים להיות מונחים בזה לגמרי<ref>וראה תורת שלום (ע' 52) שם שמביא דוגמא לזה מזהר ס"פ פקודי גבי מעשה המשכן, שההוא סבא פתח בענין מעשה המשכן והתחיל לדבר בענין אחר, ואמרו לו למה זה מהרת, "כיון שכאן הנך אוחז, כאן עליך לפרש".}}. "בכלל ה"ז עיקר גדול, שהיכן שנמצאים – שיהיו באמת", "היכן שנמצאים שם צריכים להיות כו', כל זמן שעוסק אני בזה צריך אני להיות כאן", ולאח"ז יבואו לענין השני (שעבורו ענין זה הוא הקדמה), ויעשו אותו בשלימות.

והשלימות מתבטאת בזה, שבגורל היו כל ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה: נוסף על מעשה השלכת הגורל ונטילת הפתקין (ולפני זה – כתיבת הי"ב פתקין דשמות השבטים וכתיבת שמות גבולות הארץ), והמחשבה והכוונה שצריכים לזה (נוסף ע"ז שהי' זה "על פי רוח הקודש", ענין המחשבה) – הרי "הגורל הי' '''מדבר'''". חלוקת הארץ על פי הגורל – נפעלה בשלימות ע"י הגורל עצמו ("אך בגורל", ללא שום דבר אחר<ref>גם "בלא הוצאת דיבור מפיו" (רשב"ם דלעיל הערה 19), כ"א הדיבור של הגורל עצמו.}}), כיון שנוסף על עצם הגורל (מעשה ומחשבה שבו) שהראה כיצד צ"ל החלוקה, "הגורל עצמו הי' צווח ואומר – באופן '''ברור וגלוי''' (כך שלא נשאר שום ספק בדבר) – אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני".

וכפי שהוא בנוגע לכללות ענין החינוך, שכיון שזוהי הכנה מוכרחת לקיום המצוות, לכן ה"ז מקבל חשיבות וענין לעצמו [ואדרבה: במדה מסויימת ה"ז "נעלה" מגדר מצוה, כמדובר פעם<ref>ס' השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 615. ועוד.}}], וצריכים להתמסר לזה לגמרי בכל ההשתדלות והכחות.

ובעומק יותר: כיון שהכוונה דדירה בתחתונים היא כוונה '''אחת''' מה' '''אחד''' [נוסף לזה שכל דבר בעולם נברא בכח העצמות, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<ref>אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).}}] ומילוי כוונה זו בשלימותה מתבצעת ע"י כל פרטי התחתונים – כולל גם הענינים שהם רק הכנה והקדמה לענין אחר – הרי מצד כוונה זו בעצמותו ית', ישנו בכל דבר בעולם (גם הפרטים הטפלים, וההכנות וכו') כח הא"ס, כח העצמות שבדבר, שעושה את הדבר עצמו לענין אמיתי, בעל תכלית וכוונה, ולכן צ"ל בזה העבודה בשלימותה, במחשבה דיבור ומעשה (ודוקא עי"ז נשלמת תכלית הדבר כהכנה שמביאה לעצם הענין).

ובפרטיות יותר עד"ז הוא גם במחשבה דיבור ומעשה עצמם: מחשבה ודיבור הם הכנה והקדמה למעשה – שהמעשה הוא העיקר<ref>אבות פ"א מי"ז.}}. אבל עי"ז שהם מביאים לידי מעשה, והמעשה מיוסד על המחשבה והדיבור – נפעל גם בהם חשיבות לעצמם. וע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות סדר השתלשלות, שע"י העבודה בעשיית דירה בתחתונים (ע"ד ענין המעשה בערך מחשבה ודיבור), שזה בא בכח ועל יסוד הגילויים בעולמות העליונים – נפעלת עלי' וגילוי כח הא"ס גם בעולמות העליונים (אע"פ שמצד עצמן הם "ירידה מאור פניו ית'"<ref>תניא פל"ו.}}).

אע"פ ש"כאן" (חוץ לארץ) אינו ארץ ישראל, והעבודה בחוץ לארץ ובזמן הגלות היא הכנה לשלימות העבודה בגאולה האמיתית והשלימה בארץ ישראל (כפי שבנ"י מתפללים בכל יום) – אבל, כיון שהיותנו בגלות בחוץ לארץ בודאי אינו מקרה נקרית ח"ו, אלא בהשגחה פרטית<ref>כמבואר בארוכה במכתב שבהערה 3. וראה גם לקו"ש ח"ח ע' 91.}}, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"<ref>במדב"ר פי"ב, ג.}} – ישנה כוונה ותכלית במקום ומצב '''זה עצמו''', שקשורה והיא מעין כללות הכוונה והענין (ארץ ישראל) שלשמו העבודה בגלות היא הכנה,

ומהו תוכן הכוונה דעבודתו "כאן" – לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, ובלשון הצ"צ: "עשה כאן ארץ ישראל", לעשות ממקום (וזמן) זה ארץ שבה ניכר בגלוי יהדות (ישראל). היות שיהודי הוא "ישראל" בכל מקום שהוא – יש בכחו לעשות מהמקום בו הוא נמצא (דוגמת) "ארץ ישראל"<ref>ראה מאירי כתובות קי, ב: '''כל מקום''' שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו '''כארץ ישראל'''. ועד שאסור לצאת מבבל לשאר הארצות (מפני התורה והחכמה אשר שם), ראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 399 ואילך.

ולהעיר מהדין שב"ד שנסמכו בא"י ויצאו לחו"ל ה"ה דנים (אפילו) דיני קנסות בחו"ל (רמב"ם הל' סנהדרין פ"ד הי"ב).}}, ובפרט בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחוץ לארץ (בבל) שעתידין שיקבעו בארץ ישראל<ref>מגילה כט, א.}}.

ויתירה מזה: דוקא עי"ז שעושים את העבודה בשלימות "כאן" (במקום וזמן הגלות), מונחים לגמרי בעבודה במחשבה דיבור ומעשה שלו – הרי זה גופא מרגיל את האדם ומביא אותו להתכלית (שלשמה הוא עושה את העבודה "כאן") – העבודה בארץ ישראל כפשוטה בגאולה האמיתית והשלימה. ע"ד מאחז"ל<ref>ספרי ופרש"י עקב יא, יז. וראה רמב"ן אחרי יח, כה.}} שהמצוות בזמן הזה הם "ציונים", ש"כשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים".

ועפ"ז מובנת ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל": הגם שנמצאים בגלות וברגע לאחרי זה באה הגאולה והולכים לארץ ישראל – (א) צריכה העבודה ברגע זה במקום זה – "כאן" – להיות בשלימות ע"פ המצב העכשווי והמקום הנוכחי, (ב) העבודה צריכה להתבטא ב"עשה כאן '''ארץ ישראל'''", להכניס "כאן" (במקום וזמן זה) "ארץ ישראל", את שלימות מצב הגאולה – ע"ד "פנימי" שמכניס שלימות בכל פרט בעבודתו (גם בהענינים שהם רק הכנה לדברים אחרים), ו(ג) זה גופא מרגיל את בנ"י לגאולה, עד שזה מביא את הגאולה השלימה כשכל בנ"י חוזרים לארץ ישראל כפשוטה, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות<ref>ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. ועוד.}} (ע"י העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" עכשיו).

אע"פ שבתורה<ref>משנה תענית פ"ד מ"ה־ו. תרגום שני למג"א ג, ז. תיב"ע שלח יג, כה. ועוד.}} נקרא החודש בשם "אב", הרי מנהג ישראל לקרוא לו "'''מנחם''' אב", מוסיפים את המלה "מנחם", ויתירה מזה: מתחילים עם "מנחם"<ref>ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1080 ואילך. חכ"ג ע' 214 ואילך. ועוד.}}. ויש לומר אחד הטעמים בזה – כיון ש"מנחם", שמרמז על נחמת הגאולה – הוא הכוונה והתכלית ד(הירידה בחודש) אב. ויתירה מזה: "מנחם" (גאולה) היא ההתחלה שבאה לפני כל עניני ירידה, כמאחז"ל<ref>ב"ר פ"ב, ד. בעה"ט עה"פ.}} (עה"פ<ref>בראשית א, ב.}} "ורוח אלקים מרחפת על פני המים") שמיד בתחלת הבריאה היתה "רוחו של משיח"<ref>וזהו גם א' מהביאורים במאחז"ל (רלב"ג מ"א יז, א. וראה תיב"ע וארא ו, יח. זח"ב קצ, סע"א. ועוד) "פינחס זה אליהו" (אף שאליהו הנביא הי' לאחרי פינחס) – כי ענינו של אליהו, מבשר הגאולה, שייך תיכף לתחלת הבריאה.}}, כיון שגאולה היא היסוד והכוונה הפנימית של כל הענינים, גם של "אב" מלשון שרש ומקור (בלשון הש"ס – "אבוהן דכולהו"), המקור לכל הענינים (גם עניני קדושה). ויש לומר, שזה נותן אח"כ הכח, שכאשר באה ירידה (בחיצוניות ולפי שעה) יוכלו לגלות בה שכל ענינה הוא (לא רק הקדמה לדבר אחר, אלא זה גופא הוא ענינה) – העלי' ("מנחם") שבזה. כידוע<ref>ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך.}} שהענין ד"גאולה" מורכב מ"גולה" בתוספת אל"ף, כיון שע"י הגילוי דאלופו של עולם בגלות עצמה – נעשה זה גופא "גאולה".

ובעמדנו בשבת מברכים מנחם־אב – השבת שבה מברכים את "מנחם־אב" – נמצאת בגלוי עוד יותר הכוונה הפנימית במצב הגלות "כאן" [כידוע<ref>ראה לקו"ש ח"ד ע' 1090 ואילך. חכ"ח ע' 280.}} שבשבת בכלל, ובפרט בשבתות ד"בין המצרים", נמצאת בגלוי העלי' שישנה בזמן זה בשנה], וזה נותן תוספת כח לפעול "עשה כאן ארץ ישראל", ולהביא את הגאולה בפועל ב"גולה".

ובזה מתוסף עוד יותר בדורנו זה ובזמננו זה – ובהדגשה בקביעות דר"ח מנחם־אב בשנה זו, ביום הששי, שאז "הכל מוכן לסעודה"<ref>ל' המשנה – אבות פ"ג מט"ז.}} לאדם הראשון<ref>סנהדרין לח, א.}}: נמצאים אנו עכשיו באלף הששי (שהוא כנגד יום הששי), ובו גופא – "ערב שבת לאחר חצות"<ref>סה"מ תש"י ע' 245. וראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תקלא. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 256.}}, וע"פ כל סימני הגאולה נמצאים אנו כבר ממש אצל הגאולה, וכפי שהודיע, פירסם והכריז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר סיימו הכל, כולל גם "לצחצח הכפתורים"<ref>ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.}}, וסיימו גם את "עמדו הכן כולכם"<ref>ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רעט. וראה "היום יום" טו טבת.}}, דהיינו, שכבר "הכל מוכן לסעודה", וכבר מוכנים לגשת לשולחן, ולאכול את סעודת לויתן ושור הבר, כיון ש"הנה זה (משיח) בא", תיכף ומיד ממש!

היות ש"עשה כאן ארץ ישראל" היא הוראה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו פרסם (ולפני זה לא הי' זה בגלוי, פרט ליחידי סגולה) – מובן שזוהי הוראה לכל אנשי הדור, שקשורים כולם עם נשיא הדור ("הנשיא הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.}}).

יג. לכאו"א מישראל יש את חלקו ושליחותו בעולם שנתן לו הקב"ה. אחד הוא בעל עסק (מ"זבולון), ואחר ענינו לימוד התורה ("יששכר"), וכיו"ב, ובכל סוג גופא – יש לכל אחד חלק ושליחות אחרת בעולם. וכל אחד נמצא בחלק מסויים בעולם – שאליו הוליך אותו הקב"ה ("מה' מצעדי גבר כוננו"<ref>תהלים לז, כג.}}), כיון ששליחותו היא דוקא במקום זה.

[וע"ד כפי שהי' בנוגע לחלוקת ארץ ישראל – שאע"פ שכל שבט (וכל משפחה בכל שבט) קבל חלק מסויים בארץ ישראל<ref>לדעת רש"י – "לשבט שהי' מרובה באוכלסין נתנו חלק רב . . לא היו החלקים שווים הרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים" (פרש"י פרשתנו כו, נד), ולדעת הרמב"ן (שם), שחלקו הארץ לחלקים שוים לכל שבט (בין שאנשיו מרובים ובין שאנשיו מועטים), והכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" לא על השבטים נאמר אלא על המשפחות שבתוך השבט עצמו (ראה בכל זה – אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' רג. ערך גורל ע' תטז. וש"נ). ובכל אופן – "לא נתחלקה הארץ במדה לפי שיש גבול משובח מחבירו אלא בשומא בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים" (ספרי ופרש"י פינחס שם), היינו חלקים שוים באיכות.}}, הי' בכל חלק את כל המעלות ד(כל חלקי) ארץ ישראל (שעלי' נאמר<ref>עקב יא, יב.}} "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ואמרו חז"ל<ref>יומא פא, ב.}} "אין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר<ref>עקב ח, ט.}} לא תחסר כל בה") – כמאחז"ל<ref>ב"ק פא, ב.}} "אין לך מישראל<ref>ואית דגריס "אין לך שבט ושבט מישראל" (תוד"ה העולם – ב"ב קכב, א).}} שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק"<ref>אלא "בעולם הזה אין להם בשוה מזה כמו מזה, אלא מזה מעט ומזה הרבה, אבל לעולם הבא יש לו מן הכל שיעור שוה" (תוס' שם).}}],

כמובן מזה ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"<ref>משנה סנהדרין לז, א.}}, שכיון שכל העולם נברא בשבילו, הרי מובן שיש בכחו לפעול בכל העולם, עי"ז שהוא – בחלקו הפרטי – כולל בתוכו את כל העולם כולו (כמ"ש<ref>קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.}} "ואת העולם נתן בלבם").

והגם שעבודתו היא רק בקו אחד וכיו"ב [כדמוכח גם מיהודים וצדיקים שכבר סיימו את שליחותם בעלמא דין, וכיון שכל ישראל בחזקת כשרות<ref>רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ב ה"ב.}} צריכים לומר שהם (חלקם עכ"פ) קיימו בשלימות את שליחותם בעולם, אע"פ שלא הי' זה בכל קוי העבודה] – הרי באמת כולל כאו"א מישראל בתוכו את כל קוי העבודה – כמובן מזה שאומרים בקריאת שמע על המטה "בין בגלגול זה בין בגלגול אחר", והיות שזהו חשבון צדק, הרי מובן שיש בכחו לפעול גם בנוגע לגלגול אחר (ולכן יכול הוא לעשות חשבון הנפש ע"ז), ועפ"ז מובן שהעבודה דכל הגלגולים שלו מצטרפת לעבודתו.

יד. וכתוצאה משלימות עבודתו הפרטית (במחשבה דיבור ומעשה) – ה"ז צריך להתבטא גם בדיבורו, ע"ד "הגורל הי' מדבר", שכיון שהוא חדור בפנימיות בהוראה והעבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל", מתוך חיות פנימית – מדבר הוא אודות זה מתוך חיות גם עם אחרים, ומפרסם את ההוראה ד"עשה כאן ארץ ישראל" אצל בני ביתו, אצל הקרובים אליו, ועאכו"כ אצל תלמידיו, עד שמדבר אודות זה עם כל מי שיכול להגיע אליו, וכיון שזה בא מפנימיותו, מדבר הוא דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב<ref>ספר הישר לר"ת סי"ג. הובא בשל"ה סט, א.}} ופועלים פעולתם, ועאכו"כ עי"ז שמראה דוגמא חי' מעבודת עצמו. עד שפועל שגם השומעים נעשים מדברים – "הגורל הי' מדבר".

טו. מהענינים המיוחדים בעבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל" השייכים במיוחד ל"תשעת הימים" (שמתחילים ביום הששי) – הוא המנהג<ref>ספר המנהגים חב"ד ע' 46. וראה גם ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 564. ועוד.}} לערוך "סיומים" במסכתות הש"ס בכל יום מ"תשעת הימים" (אפילו כשלא אוכלים סעודת בשר אח"כ), מראש חודש עד תשעה באב (גם בערב תשעה באב ובתשעה (עשירי) באב – באופן המותר ע"פ שו"ע).

ומהטעמים בדבר – כיון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד ניתן להוסיף בענינים טובים ושמחים, ועי"ז לגלות את הטוב הפנימי בהירידה הקשורה עם ימים אלו, החל מ"פקודי ה' ישרים משמחי לב"<ref>תהלים יט, ט.}} – עושין שמחה לגמרה של תורה<ref>רמ"א יו"ד סו"ס רמו. או"ח סתקנ"א ס"י.}} [ומפני טעם זה כדאי לערוך סיום גם ביום השבת ד"תשעת הימים", ובשנה זו – הן שבת ב' אב, והן שבת תשעה באב (נדחה)].

ויהי רצון, שעוד קודם התחלת ימים אלו תבוא כבר הגאולה ויקויים היעוד יהפכו<ref>ירמי' לא, יג.}} ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"<ref>זכרי' ח, יט. רמב"ם סוף הל' תעניות.}},