דבר מלכות/תבוא: הבדלים בין גרסאות בדף

הרגש ההודאה להקב"ה עבור חסדיו ואמירת התודה ונתינת שבח והודאה לה' עליהם, הוא ענין כללי בחיי היהודי, החל "מיד כשניעור משנתו"{{הערה|ל' אדה"ז בשו"ע או"ח מהדו"ב ס"א ס"ו. סידור אדה"ז לפני "מודה אני". ועוד.}} ע"י הכרה והצהרה "מודה אני לפניך . . שהחזרת בי נשמתי"{{הערה|סדר היום בתחלתו – הובא בבאה"ט או"ח ס"א סק"ה. שו"ע אדה"ז שם. מהדו"ק שם ס"ה.}}. וזהו היסוד, השער הראשון לעבודת השם שלו, והמשכה הוא בברכות ותפלות (ע"ד "נודה לך . . על חיינו המסורים בידך . . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים"{{הערה|תפלת העמידה בברכת מודים.}}), ו"ברכות הנהנין" השונות והרבות שיהודי מברך ומודה להקב"ה במשך כל היום, ובכל יום, עבור כל טובה והנאה שנהנה, כולל – ועיקר – ברכת המזון (שהיא מן התורה{{הערה|ברכות מח, ב. רמב"ם הל' ברכות רפ"א.}}) – "הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים כו'"{{הערה|נוסח ברכה ראשונה דבהמ"ז.}}.

וזה מודגש עוד יותר ע"פ תורת הבעש"ט הידועה (נתבארה בפרטיות ע"י אדמו"ר הזקן{{הערה|בשער היחוד והאמונה בתחלתו.}}), שבריאת כל העולם מתחדשת בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. שזהו חסד בלתי מוגבל של הקב"ה בורא העולם לכל נברא – שמשפיע על הנברא ומביאו להכרה והרגש עמוק, שהוא וכל הסובב אותו תלויים לגמרי בחסד התמידי של הקב"ה{{הערה|ראה בכ"ז גם מכתב ח"י אלול ש.ז. (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 515 ואילך).}}.

ופעולת הבאת הביכורים "לפני ה' אלקיך" (באופן שזה נשאר שם) חודרת בעומק יותר באדם המביא הביכורים – שיכיר עוד יותר, עד שירגיש – שכולו וכל הנמצא ברשותו שייך "לפני ה' אלקיך" – כיון שע"י הבאת ביכורים (במעשה בפועל) מתבטאת ההכרה לא רק במחשבה ודיבור שלו (כבנתינת שבח והודאה בברכת המזון וכיו"ב), אלא גם במעשה שלו; זה חודר ב'''כל''' מציאותו כל "לבושיו", עד שהפעולה והמעשה חודר לעומק יותר גם בדיבורו – "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך", שאומר זאת בקול רם ("וענית ל' הרמת קול"{{הערה|פרש"י פרשתנו כו, ה. מסוטה לב, ב.}}) ובשמחה{{הערה|ספרי ופרש"י שם, יא. פסחים לו, ב. רמב"ם שם פ"ד הי"ג.}}, ומחשבתו וכוונתו בזה{{הערה|ראה חינוך שבהערה 30: האדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו . . ראוי לנו לעורר לבנו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם כו'.}}.

"לפני" – הן בפירושו הפשוט: לפני – בסמיכות להקב"ה, והן בפירושו הפנימי: מלשון פנימיות{{הערה|להעיר מתו"א משפטים עה, ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.}} – בפנימיות "ה' אלקיך", "ישראל וקוב"ה כולא חד". כי הגם שכל העולם נברא ע"י הקב"ה, אמנם העולם נברא רק כאמצעי "בשביל ישראל שנקראו ראשית", ובמילא אין הוא מתקרב ואין הוא מגיע לפנימיות ("לפני") הרצון והכוונה דהוי' אלקיך; משא"כ ישראל הם "ביכורים" ("ראשית") – התכלית היא '''בהם גופא'''{{הערה|ראה לקו"ש ח"ב ע' 604. ח"ה ע' 246. ח"ו ס"ע 235 ואילך. ח"י ע' 25.

'''*) רמב"ם הל' ביכורים פ"ב הי"ז. – ויש סוברים שעיקר ביכורים אף מדבריהם אין לו שיעור (ראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו (כרך ג ע' שה), וש"נ).'''}} (לפי ערך) – הוא חלק מ"ביכורים" שנמצאים "לפני ה' אלקיך" ב"בית המקדש" ("מקדש אד' כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז.}}), וגם ברגע זה ובמקום זה (אפילו אם זהו רק דבר ארעי) יש עליו חיוב לומר "בשבילי נברא (כל) העולם", כידוע שכל הענינים נבראו בשביל עבודתו של יהודי (במחשבה, דיבור או מעשה) בזמן ומקום מסויים זה דוקא – כידוע ש"מה' מצעדי גבר '''כוננו'''"{{הערה|תהלים לז, כג. וראה "היום יום" י תמוז. ג אלול. יד חשון. ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 529 ואילך. וש"נ. וראה "היום יום" ח"י אלול תורת הבעש"ט בש"פ תבוא תרנ"ב עה"פ והי' כי תבוא גו'.}} (ע"ד "מקדש אד' '''כוננו''' ידיך"), [עד שיש ליהודי כח ושליטה לפעול שינוי וחידוש בזמן ובמקום – "ישראל דקדשינהו לזמנים"{{הערה|ברכות מט, א.}}, ועד"ז בנוגע לקידוש המקום (ע"י בנין ביהכנ"ס וכיו"ב)].

הענין הפנימי ד"ביכורים", שמגלים איך המציאות האמיתית דבנ"י היא דבר אחד עם הקב"ה, ולכן כל פרטיו הם "לפני ה' אלקיך" – משתקף בקיום מצות ביכורים בפשטות (ע"י בנ"י), שאי"ז רק הודאה בדיבור, אלא גם במעשה – שמביאים את הפירות הגשמיים "לפני ה' אלקיך" והם נשארים ברשותו של הקב"ה, הפירות הגשמיים נהפכים לקדושה{{הערה|ראה בהנסמן בהערה 42.}}, וזה חודר במציאותו של היהודי המביא את הביכורים, במחשבה דיבור ומעשה שלו – שהוא (היהודי) נעשה ה"אומר" (המקור) שאומר ומזמר את שבחו של הקב"ה – "וענית ואמרת לפני הוי' אלקיך", וכל הסובבים, כולל ה"כהן אשר יהי' בימים ההם"{{הערה|פרשתנו כו, ג.}}, וגם הקב"ה בעצמו כביכול, עומדים ומקשיבים למה שהוא אומר,

ע"י קיום מצות ביכורים, מגלים למטה בעוה"ז התחתון, איך שבנ"י (בהיותם נשמות בגופים) הם "ביכורים" ("ראשית") דכל העולם, שבשבילם נברא כל העולם.

אלא שע"ד הרגיל – ענין זה גופא (שישראל קדמו לתורה) מתגלה בפועל ע"י תורה, כי לפי סדר העבודה ע"ד הרגיל לכתחילה (מצד "אדם ישר הולך") צריך יהודי ללמוד תורה ולקיים מצוותי', ועי"ז מתגלית מעלתו של יהודי; אבל גם לולא זה שייך שיהי' גילוי העצם דבנ"י כפי שהם למעלה מהתורה (כפי שזה מתבטא בעבודת התשובה, כנ"ל). והביאור בזה:

כלומר, בישראל ישנם שתי דרגות: (א) נשמות ישראל כפי שהן יורדות למטה בגוף בעולם הזה הגשמי, שבו הן "יש נברא ממש"{{הערה|סה"מ תש"ה שם.}}, ובגלל העלם והסתר העולם, לא נראה בגלוי הקשר שלהם עם קוב"ה, ולכן צריכים לגלות זאת ע"י אורייתא – שגם בהיותה למטה "אורייתא וקוב"ה כולא חד"; (ב) ועי"ז (הקשר דישראל עם אורייתא) – מתגלה '''העצם''' דישראל, כפי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", כפי שהם קדמו ונעלים מהתורה. ולכן יש בכחם של בנ"י להשפיע ולחדש בתורה<ref name=":6" />, עד שהם מחברים את התורה וקוב"ה שלמעלה מהתורה (כנ"ל).

זאת אומרת, שבעבודת השם בפועל ישנם שני אופנים: (א) ע"ד הרגיל נעשה הקשר דישראל וקוב"ה ע"י אורייתא{{הערה|וי"ל שעל דרגא זו אחז"ל (חולין צב, א) "עלין שבה אלו עמי הארץ . . דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא". ועפ"ז מובן שאין זו סתירה למאחז"ל הנ"ל ש"'''כל אחד ואחד''' חייב לומר כו'", שכולל בפשטות גם ע"ה.}}, ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם"{{הערה|פאה פ"א מ"א.}}, וישנו חיוב תמידי על כאו"א מישראל ללמוד תורה בכל רגע פנוי{{הערה|סנהדרין צט, א.}}, כיון שבזה תלוי קיומו ומציאותו. (ב) אבל כאשר מדובר אודות אדם שנמצא במצב – שלא באשמתו – שעדיין אין לו שייכות גלוי' לתורה –  נמצא אצלו ענין ה"ביכורים", שבשבילו נברא הכל. ואדרבה – זה גופא מביא אותו לתורה, כנ"ל.

דוקא בכחם של בנ"י לפעול ש"בכל יום יהיו בעיניך '''חדשים'''", חידוש אמיתי [בדוגמת החידוש בכל יום ובכל רגע בהתהוות יש מאין ע"י הקב"ה עצמו{{הערה|ראה סה"מ עטר"ת ע' תמד. ה'ש"ת ע' 117 ואילך.}}] ובכל יום, שזה כולל גם בכל רגע ורגע, באופן שהרגע החדש נעשה התחלה חדשה בעבודתו בתומ"צ שכולל את כל הרגעים עד סוף וסיום עבודתו.

בדוגמת מה שדוקא בכחם של בנ"י לחדש בתורה עצמה (בהיותם קודמים לה), ועד גם – לפעול חידוש בלומד התורה עצמו, שנעשה כאדם חדש ממש (ע"י לימוד התורה שלו), ובכל יום ורגע – באופן חדש.

ויש לומר, שזה שיש בכחו של יהודי (כפי שהוא במעמד ומצב ד"אני") לפעול זאת (עד גם לעורר את ה"ודודי לי") – מבטא את כחו בהיותו "ביכורים" שנמצאים "לפני ה' אלקיך", "ישראל וקוב"ה כולא חד"; ובכדי שלא יהי' "נהמא דכיסופא"{{הערה|ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד.}}, ה"ז בא בגילוי עי"ז שיהודי נמצא למטה בעולם שמעלים ומסתיר על שייכותו הגלוי' עם הקב"ה, בכדי שהוא – ע"י '''עבודתו''' ("אני") – יגלה זאת.

ועד שזה מביא גם שלימות בקיום התומ"צ – כמרומז בחמשת הראשי תיבות ד"אלול" כנגד תורה עבודה וגמילות חסדים, תשובה וגאולה (כמדובר בשנים שעברו{{הערה|[[לקוטי שיחות · כרך כט - משיחות ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשמ"ו|לקו"ש חכ"ט ע' 272]] ואילך. וש"נ.}}) – כמרומז במלה "לב"{{הערה|ולהעיר, שהמשל דמלך בשדה הוא ב[[לקוטי תורה · לב|לקו"ת דף '''לב''']].}} (מקום משכן האהבה ד"דודי" (אהבה) – "לב האדם לאדם"), שהיא בגימטריא כ"ב בצירוף י', ויש לומר שזהו כנגד כ"ב אותיות התורה שמתגלים ע"י עשר כחות נפשו של יהודי, שעי"ז נעשה ביחד – "לב" – ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, שאז ישנה שלימות גילוי ההתאחדות ד"לב האדם לאדם", "אני לדודי ודודי לי".

– ענין הגלות הרי אינו שייך לבנ"י כלל וכלל. כיון שמקומו של יהודי הוא – סמוך על שולחן אביו{{הערה|ראה ברכות ג, סע"א.}}, "לפני ה' אלקיך" בבית המקדש. וזה שהקב"ה עשה גלות הוא בכדי לעורר את עבודתו של יהודי לגלות בעולם שהוא "ביכורים" לה', ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ועי"ז – לבטל מיד את הגלות, ולהוציא את כל הענינים הטובים והנעלים שנמצאים בגלות, עד – לעשות מ"גולה" שתהי' "גאולה" (ע"י גילוי האל"ף דאלופו של עולם – הכוונה העליונה – בגלות{{הערה|ראה לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ.}}), המעלה דתשובה שבאה ע"י הירידה בגלות.

ואע"פ ש"אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה"{{הערה|משנה סוף יומא.}} – אבל הקב"ה שלח את בנ"י לגלות ("לא ברצוננו הלכנו לגלות" כנ"ל) – אלא זה בא עי"ז ש"נורא עלילה על בני אדם"{{הערה|תהלים סו, ה. תנחומא וישב ד.}} רק בכדי להעלות את בנ"י למעלה יותר; ובמילא, ע"י "וענית ואמרת" של יהודי יש בכחו לבטל את ההעלם והירידה לפי שעה דגלות, ולהכניס את האל"ף – אלופו של עולם, לגלות בזה את – הגאולה האמיתית והשלימה.

ויהי רצון, שע"י ה"וענית ואמרת" דיהודי, שמבקש וצועק להקב"ה: אנא רחם והוצא כבר את בנ"י מהגלות, והבא כבר את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו –