דבר מלכות/בהעלותך (א): הבדלים בין גרסאות בדף

והאופן בו צריך לבצע עבודה זו – הוא, כפי שרש"י מפרש: "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'": אע"פ שהדלקת והעלאת הנרות באה ע"י היהודי המדליק את הנרות, הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר '''מעצמו''', שלהבת עולה "מאלי'", ואינה צריכה לפעולה וסיוע של מדליק הנרות.

וכן הוא גם בעבודת השם: אע"פ שהקב"ה נותן כחות ליהודי לעשות עבודתו ("הקב"ה עוזרו"{{הערה|סוכה נב, ב. קידושין ל, ב. וראה [[לקוטי אמרים פרק י"ג|תניא פי"ג]] (יח, א).}}) ב"נר מצוה ותורה אור" [נוסף על כך שהוא עשה ו"הדליק" את ה"נר '''ה'<nowiki/>''' נשמת אדם", והורידה למטה], וכמו"כ מקבל יהודי כחות מאהרן הכהן (רועה ישראל) שמדליק את "נר ה'" למטה, וגם כחות מהוריו ומחנכיו, ומאנשים אחרים סביבו (ובלשון הכתוב{{הערה|ישעי' מא, ו.}} – "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק") – אעפ"כ, שלימות ואמיתית העבודה היא בכך, ש(לאחרי שהוא "נדלק" ע"י אחרים) הוא נעשה "שלהבת עולה '''מאלי''''", דהיינו, שה"נר מצוה ותורה אור" חודר בו כל כך, עד שזה מאיר ממנו – מציאותו (כנשמה '''בגוף''') – עצמו ("מאלי'"), כך שאינו צריך לפעולת המשפיע ("מדליק הנר"), בהיותו "שלהבת עולה '''מאלי''''".

[ובכללות יותר – החידוש דמתן־תורה: אע"פ שהתורה ניתנה ע"י '''הקב"ה''' לבנ"י ובכחו של הקב"ה יכולים בנ"י ללמוד תורה (בדוגמת מה ש"בהעלותך את הנרות" הוא דוקא בכח המדליק), הרי היא ניתנה באופן שהתורה "לא בשמים היא"{{הערה|נצבים ל, יב.}}, ונמסרה דוקא לבנ"י נשמות בגופים, ודוקא ב"ד שלמטה בכחן לפסוק הלכה{{הערה|ב"מ נט, ב. שבת פט, א. שמו"ר פט"ו, ב. וראה ב"מ פו, א: מאן נוכח רבה בר נחמני (וראה כס"מ להרמב"ם הל' טומאת צרעת ספ"ב).}}, עד שהקב"ה בעצמו כביכול וב"ד שלמעלה באים לשמוע איך הוא הפס"ד למטה{{הערה|שמו"ר שם. דב"ר פ"ב, יד.}}, וקוב"ה "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"{{הערה|ב"מ שם.}} – כיון שהתורה (שבמנורה) '''למטה''' נעשית באופן ד"שלהבת עולה '''מאלי''''"].

(א) אע"פ שמצד עצמו גופו הגשמי של יהודי אינו מאיר לכתחילה ב"נר מצוה ותורה אור" ו"כל מעשיך לשם שמים" כו', מעבדים את הגוף ומרגילים אותו באופן שהרגל נעשה טבע שנ<ref name=":8" />, ועד טבע ראשון<ref name=":7" />, שיקיים תומ"צ "מאלי'". אבל זהו כדבר נוסף על מציאותו – כיון שהוא (גופו הגשמי) מצ"ע לא הי' שייך לעבודה זו, והראי' שצריכים להרגיל אותו בזה, אלא שע"י "הרגל – נעשה טבע" [נוסף לזה, הרי טבע עצמו קשור עם מדידה והגבלה, ע"פ הגבלת הטבע שלו].

ויש לומר, שסדר העבודה צריך להיות, שתחילה – בתחילת העבודה (כאשר הגוף מעלים על אור הנשמה ותומ"צ), צריכה העבודה להיות באופן דהרגל נעשה טבע, ע"י זיכוך הגוף; ועי"ז מגלים – את כח העצמות בגוף היהודי.

והגם שקדושת החפצא נעשית דוקא ע"י האדם המקדש את הדבר, דוקא ע"י האדם המקיים את המצוה – אבל אח"כ '''נקבעת''' הקדושה בהדבר הגשמי, באופן שגם לאחרי (זמן) קיום המצוה וקידוש החפצא, נשארת שם הקדושה{{הערה|ראה בכ"ז בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.}} [ועד"ז הבירור וזיכוך בכל הדברים הגשמיים שבהם מקיים מצוה], באופן ד"'''מאלי''''".

ועד יתירה מזה, שיש בכחו של החפץ '''שאדם''' יעשה עמו שבועה בנקיטת חפץ של קדושה{{הערה|שבועות לח, סע"ב. רמב"ם הל' שבועות פי"א ה"ח. שו"ע חו"מ ספ"ז סי"ג.{{ש}}ובדוגמת זה הי' אצל אברהם (גם קודם מ"ת) כאשר השביע את אליעזר באמרו (חיי שרה כד, ב) "שים נא ידך תחת ירכי" (אף שזה היפך הצניעות), "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה" (פרש"י שם), והחפצא של מצוה היחידי קודם מ"ת הי' במצות מילה (ראה בארוכה לקו"ש ח"א ע' 40. ח"ג ע' 760. חט"ז ע' 213). [וצ"ע הטעם שלא השביע אותו בחפצא דקדושה של קרבנות, שכיון שכל ענין הקרבן הוא שמשתנה מציאותו להיות עולה לה', מסתבר לומר, שגם בקרבנות שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה].}}, דהיינו, שדוקא באמצעות החפץ של קדושה נפעלת שבועת האדם (שלא היתה ע"י שבועת האדם בפני עצמו{{הערה|ו"הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו" – רמב"ם שם הי"א, משבועות שם. רמ"א חו"מ שם.}}, אע"פ שקדושת החפץ נעשתה ע"י האדם), שנעשה '''מקושר''' לקיום השבועה{{הערה|ראה לקו"ש חכ"ה ע' 271 ואילך. וש"נ.}} [וגם שבועה מלשון שובע, מושבע בכחות הבאים ע"י השבועה, כידוע הפירוש{{הערה|קיצורים והערות תניא ע' נז. ד"ה תניא בספ"ג דנדה כו' וד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ (קטעים מהם נעתקו בליקוט פירושים וכו' לתניא שם). סה"מ תרח"ץ ע' רלט.}} ב"משביעין אותו תהי צדיק כו'"{{הערה|נדה ל, סע"ב.}}] – שזה מורה שכח הקדושה שבהחפץ נעשה "עולה מאלי'" מהחפץ עצמו, וזה פועל בשבועת האדם (גם מלשון שובע{{הערה|ושובע דקדושה הוא באופן ד"מעלין בקודש" ("'''עולה'''").}}).

וכפי שזה בנוגע לחפצא של קדושה בקרבנות: הגם שקדושת הקרבן נעשית ע"י האדם המקדש את הקרבן, הרי הקרבן מתקדש בקדושת הגוף, שאינה נפקעת{{הערה|חולין קלט, א. וגם בנוגע לקדושת דמים, ההלכה היא שאינה נפקעת (רמב"ם הל' שחיטה פי"ג ה"כ ובכסף משנה שם).}}, הקדושה נשארת באופן ד"מאלי'", עד שהקרבן מכפר על האדם (הגם שקדושת והקרבת הקרבן היא דוקא ע"י האדם המקדיש והמקריב את הקרבן, כמ"ש{{הערה|ויקרא א, ב.}} "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (וכיו"ב)).

ויש לומר החידוש בזה, שאע"פ שגשמיות העולם מצ"ע אינה קשורה עם קדושה, ובכדי להמשיך שם קדושה, עד לאופן שייעשה מזה חפצא של קדושה – זקוקים לכחו של הקב"ה שמחבר הפכים (וזה ניתן במ"ת, כאשר נתבטלה הגזירה{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.}} בין עליונים ותחתונים){{הערה|ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. ח"ד ע' 1253 ואילך. '''ובכ"מ'''.}} הרי הקב"ה נתן את הכח (ליהודי), שע"י עשיית מצוה עם דבר גשמי ייעשה הדבר הגשמי עצמו חפצא של קדושה באופן ד"עולה '''מאלי''''", שאינו זקוק כביכול לכח העליון (וכח האדם) להמשיך בו קדושה{{הערה|ויש לומר הטעם לזה, שהוא מצד כח העצמות שביש הנברא (גשמיות העולם), ש"הוא לבדו (מהותו ועצמותו) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש" ([[אגרת הקודש סימן כ'|אגה"ק ס"כ]] – קל, ריש ע"ב), שענין זה מתגלה בהעולם ע"י קיום התומ"צ בגשמיות העולם (כפי שיהי' בשלימות הגילוי לע"ל, כמ"ש (ישעי' מ, ה) "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'")*.{{ש}}ואולי יש לומר באופן אחר, שמכיון שהוא ית' כל יכול, ואינו מוגדר בשום גדר ח"ו – הרי ביכלתו ליתן כח בהנבראים, שלאחרי שממשיכים בהם קדושה (ע"י קיום מצותו של הקב"ה) ה"ז "עולה '''מאלי''''". '''וע"ד''' המדובר במ"א (לקו"ש חכ"ז ס"ע 252 ואילך. ועוד) בנוגע להתהוות הנבראים, שביכלתו ית' להמציא הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו [דאף שע"פ שכל מוכרחת להיות התהוות הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו (וכמבואר בתניא (שעהיוה"א פ"ב. וראה בארוכה ד"ה ת"ר נ"ח תרמ"ג (ע' לו ואילך). ובכ"מ) דענין בריאת יש מאין מחייב שכח הפועל צריך להיות תמיד בהנפעל להוותו מאין ליש) – הרי, מכיון שהוא ית' הוא "נמנע הנמנעות" (ראה שו"ת הרשב"א סתי"ח. הובא בספר החקירה להצ"צ לד, ב. סה"מ תרע"ח ע' תכ. ועוד), הרי ההוכחות דשכל אינם ראיות באיזה אופן היתה הבריאה. אבל בנוגע להתהוות – יש מקור בתורה, וכן קיבל אדה"ז מרבותיו, שההתהוות היא בכל רגע ורגע מחדש (שעהיוה"א פ"א); משא"כ בנוגע להמשכת הקדושה בהנבראים, י"ל שלאחרי שנמשך פעם הא' הקדושה בתוכם (ע"י קיום מצוה בדבר הגשמי), הרי הקדושה "עולה מאלי'", כנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ].{{ש}}'''*)''' וע"ד '''המבואר לעיל (ס"ה) בנוגע לישראל. אלא שבישראל, הרי מציאותם גופא הוא (כביכול) העצמות, משא"כ כח העצמות בעולם (ראה לקו"ש חי"ב ע' 75. סה"ש תשמ"ח שבהערה 56)'''.}}.

ועד"ז בכל הענינים דחינוך ילדי ישראל, ומזה מובן גם בנוגע לדברי הרשות של מבוגרים, ועאכו"כ ע"י קיום המצוות שלהם – שזה צריך להעשות באופן, שהחפצא עצמו (שעמו עושים את המצוה) – הוא "עולה מאלי'", עד שזה מזכיר ליהודי אודות עבודתו.

התוכן ד"בהעלותך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב"נר מצוה ותורה אור", עד באופן "שתהא שלהבת עולה מאלי'", שגם מציאות האדם (גופו הגשמי) – שמצ"ע מעלים על אור הנשמה – יהי' "שלהבת עולה מאלי'" ב"נר מצוה ותורה אור", ועד"ז גם לפעול במציאות העולם, ע"י עשיית הדברים הגשמיים בעולם לחפצא של קדושה.

ומזה מובן, ששלימות העבודה היא כאשר ה"בהעלותך את הנרות" "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" נפעל וחודר בכל פרטי האדם ובכל פרטי העולם, מהענינים הנעלים עד הענינים הכי תחתונים – כיון שהעבודה באופן ד"מאלי'" היא הרי אבן הבוחן שהעבודה היא בתכלית השלימות ובתכלית האמת גם מצד מציאות האדם ומציאות העולם (ולא רק מצד הכח העליון, או עכ"פ מכחו של המדליק את הנרות), ולכן ה"ז צריך לחדור בכל פרטי הדרגות, עד גם לחלק הכי תחתון, שגם הוא יאיר "מאלי'". ואדרבה: דוקא עי"ז שהתחתון ביותר מאיר "מאלי'" באור האלקי, ה"ז מורה על שלימות ואמיתית הענין דעבודה "מאלי'" (גם בדרגות הנעלות יותר). ע"ד משל הידוע{{הערה|[[תורה אור בראשית|תו"א בראשית]] ד, א.}}, שדוקא ע"י הגבהת החלק הכי תחתון של הבנין, מגביהים את כל הבנין, גם את הדרגות הנעלות ביותר של הבנין.

עפ"ז מובן מדוע הציווי ד"בהעלותך את הנרות" נאמר לאהרן כהן גדול{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 315 ואילך. ובכ"מ.}} (והוא קיים זאת בפועל) – כיון שענינו של אהרן הוא כמפורש במשנה{{הערה|אבות פ"א מי"ב. וראה בארוכה אדר"נ פי"ב.}} – "(הוי מתלמידיו של אהרן כו') אוהב את הבריות ומקרבן לתורה": יש לו אהבה אפילו ל"רחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ב|תניא פל"ב]] (מא, ב).}} (מעלתם היחידה היא זה שהם נבראו ע"י הקב"ה), "ומקרבן לתורה" – הוא מקרב את ה"בריות" שנמצאים בדרגא הכי תחתונה לתורה שהיא למעלה מכל העליונים, באופן כזה שהוא מקרב אותם (ה"בריות") עצמן לתורה (ולא ח"ו לקרב את התורה אליהם{{הערה|ראה לקו"ש שם ע' 316. חט"ו ע' 198. ובכ"מ.}}), עד שהם נעשים "שלהבת עולה מאלי'".

אבל לאידך גיסא, הרי זה גם ספר '''בתורה''', ויתירה מזה – ספר זה מתחיל עם וכולל בתוכו את פ' בהעלותך את הנרות, הכוללת את הדלקת כל ז' הנרות "עד שתהא שלהבת עולה '''מאלי''''" – וזה נותן את הכח שהאור האלקי ד"נר מצוה ותורה אור" יגיע גם למצב של ירידה למטה ("ויהי העם כמתאוננים"), עד שגם שם יפעל הענין ד"שלהבת עולה מאלי'" [שמורה על שלימות ואמיתית העבודה, כנ"ל] – ע"י עבודת התשובה, עד שלימות התשובה (מאהבה), שעי"ז נעשה "עולה מאלי'" – המעלה שה"מאלי'" באה ע"י תשובה על החטא דוקא (שלא נמצאת אצל צדיקים, עד שבמקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים '''יכולים''' לעמוד בו{{הערה|רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.}}) – זדונות נעשו לו כזכיות{{הערה|יומא פו, ב.}}, עד זכיות ממש{{הערה|ראה לקו"ש חי"ז ע' 187 הערה 48.}}, "הואיל '''ועל ידי זה''' בא לאהבה רבה זו"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ז'|תניא פ"ז]] (יב, א).}}.

יב. ועד"ז מובן גם בנוגע לפרשת המרגלים (בפ' שלח), ובהקדים השאלה: (א) כיצד יתכן שהתורה מספרת בפרטיות את פרשת המרגלים, שהיא בגנותן של המרגלים – בו בזמן שהתורה נזהרת לדבר אפילו בגנותה של בהמה אינה טהורה{{הערה|פסחים ג, א. ב"ב קכג, א.}}? (ב) ההפטורה, שצריכה הרי להיות "מענין הפרשה"{{הערה|טושו"ע או"ח ר"ס רפד. שו"ע אדה"ז שם וסרפ"ג. טואו"ח סתכ"ח. רמ"א שם סכ"ח.}}, מדברת אודות שליחת מרגלי חרש ע"י יהושע{{הערה|יהושע ב, א ואילך.}} שנפעלה בשלימותה – ההיפך הגמור ממעשה המרגלים בפרשתנו.

וי"ל נקודת הביאור בזה: הכוונה בכך שהתורה מספרת את פרשת המרגלים – היא בכדי לגלות את העילוי שבא גם ממעשה המרגלים – וכפי שבא בגלוי בההפטורה, שע"י שילוח המרגלים ע"י יהושע, שי"ל שלמד זאת ממשה רבינו, ויהושע לא ימיש מתוך האוהל{{הערה|תשא לג, יא.}}, והוא "כפני לבנה" שמשקף את "פני חמה" של משה{{הערה|ב"ב עה, א.}} – נפעלה במילואה שליחותו של משה ודעתו בשילוח המרגלים שהוא לכבוש את הארץ. וכמודגש בקרא שיהושע הי' ממרגלי '''משה''', והוא (עם כלב) מילאו את שליחותם כדבעי, עד שאמרו{{הערה|שלח יד, ז.}} ש"טובה הארץ '''מאד מאד'''"{{הערה|ראה לקו"ת בפרשתנו עה"פ.}}.

ובזה רואים גם את הענין ד"שלהבת עולה מאלי'": עי"ז שיהושע לכאורה למד ממשה לשלוח מרגלים [ולהעיר ששילוח המרגלים ע"י משה הי' "לדעתך"{{הערה|סוטה לד, ריש ע"ב (כגירסת הע"י). פרש"י ר"פ שלח.}}, ע"ד "מאלי'"] – הרי אח"כ הוא מעצמו – "'''מאלי''''" – שלח מרגלים והם מילאו את שליחותם ולאח"ז דוקא יהושע הכניס את בנ"י לארץ ישראל עם כל המעלות שבזה. ויומתק בזה שיהושע הוא "כפני לבנה" – שלבנה מקבלת מ"פני חמה" (משה), אבל לאח"ז נעשה זה אור משלה ("עולה מאלי'"), מעלת אור הלבנה.

ויש לומר שאין זה באופן שאצל רבותינו נשיאינו חסרה ח"ו המעלה דתענית בעשרים בסיון, אלא אדרבה: המעלה שבזה ישנה – ע"י שלא מתענים (ע"ד מעלת פורים שלגבי יום (שהוא) כפורים). ובפרט ע"פ הידוע המעלה הגדולה בעשרים – בגימטריא כתר{{הערה|לקו"ת שה"ש לה, ג.}}. ויש לומר שזהו ע"ד המעלה דתשובה בעבודת הצדיקים (לאתבא צדיקיא בתיובתא{{הערה|ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ. וראה זח"ג קנג, ב.

ומזה ישנו רמז בעבודת השם (כידוע{{הערה|כש"ט סקצ"ז ואילך. וש"נ.}} שצריכים ללמוד הוראה מכל דבר ששומעים או רואים): לכל לראש על יהודי לדעת, שגלות היא חושך ולילה, ורק שלנים שם (אבל אין זה המקום והמצב האמיתי שלו). וביחד עם זה – צריך לדעת שיש לנצל את ה"פה לין" גופא (באופן ד"עולה מאלי'") לטוב וקדושה – עד שאצל היהודי נעשה לא איברי לילה אלא לגירסא{{הערה|ראה עירובין סה, א. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג.}} – ע"י ניצול המנוחה שבמקום ל(הוספה ב)לימוד התורה, כולל גם בפשטות במדינת פולין בפשטות – לספק במקום שדרוש רב ומורה דרך, וכאלו שיתעסקו להחזיר בתשובה את בנ"י הדרים שם וכו'.

ובפרט שהרועה{{הערה|שכן נקרא אהרן במקרא מפורש "שלשת הרועים" (זכרי' יא, ח. וראה תענית ט, סע"א).}} אהרן הכהן שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – הראה בגלוי את אהבתו לכל בנ"י, כולל – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ע"י פעולותיו הרבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה [ובפרט ע"פ הידוע{{הערה|ראה תו"א מקץ מא, א. סה"מ תקס"ח ח"ב ס"ע תרמט ואילך.}} שבדורנו זה אין כאלו ע"ה כבדורות הראשונים, כיון שכיום יש לכאו"א מישראל שייכות וידיעה בתורה (עכ"פ בתושב"כ, שבה יוצאים יד"ח אפילו כאשר לא ידע מאי קאמר{{הערה|שו"ע אדה"ז חאו"ח ס"נ. הל' ת"ת שלו פ"ב סי"ב־יג.}})],

ובמיוחד – ע"י ה"קול קורא" שלו ד"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"{{הערה|נדפסו באגרות קודש שלו ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך.}}, וההכרזה{{הערה|ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.}} שצריכים רק "לצחצח הכפתורים", ולאחרי' – ההודעה שכבר סיימו גם את זה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם"{{הערה|ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רעט. [[היום יום ט"ו טבת|"היום יום" טו טבת]]. ובכ"מ.}} ללכת לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן – ה"ז צריך להוסיף עוד יותר חיות ושמחה בסיום העבודה דהכנת עצמו באופן ד"עמדו הכן כולכם" להגאולה, ובפרט – ע"י הוספה ב"נר מצוה ותורה אור" ובאופן שזה יגיע ויאיר בכל הסביבה. עד – בכל העולם כולו.