דבר מלכות/לך לך: הבדלים בין גרסאות בדף

א.  פרשת לך לך היא פרשה כללית ועיקרית: בפרשה זו מתחילה תקופתו של אברהם אבינו – היהודי הראשון. ראשיתה, בציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"{{הערה|ריש פרשתנו (יב, א).}}, לאחר מכן, בהמשך הפרשה{{הערה|שם, ד ואילך.}}, בדבר הליכתו ונסיעתו של אברהם לארץ ישראל, וכן, הבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולבניו את ארץ־ישראל – "לזרעך אתן את הארץ הזאת"{{הערה|שם, ז.}}, "לך אתננה ולזרעך עד עולם"{{הערה|שם יג, טו.}}, וכן – ברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"{{הערה|שם=:1|שם טו, יח.}}.

מכיון שענינים אלו שבפרשה – "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה על ארץ־ישראל ומצות מילה – הם הענינים הראשונים (המוזכרים בתורה) בעבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון, אשר ממנו מקורו של עם ישראל כולו – מובן מכך, שבהם באים לידי ביטוי תוכנם הכללי של כללות התורה ושל היהדות בכלל.

יתירה מזאת: הענין של מתן תורה קיים הרי בכל יום ויום – "נותן התורה"{{הערה|נוסח ברכת התורה.}} לשון '''הוה'''{{הערה|של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.}}, וכמאחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך (כחדשים{{הערה|ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו.}}, ויתירה מזה) חדשים"<ref name=":0" />. ובהתאם לציווי שהוזכר לעיל – "מעלין בקודש", מובן שבכל יום צריך החידוש להיות בדרגא נעלית יותר מכפי שהי' קודם לכן. אם־כן, לאחר כל העליות היום־יומיות בענין של מתן תורה, ובנוסף לכך באופן מיוחד – מדי שנה בשנה (כאשר קוראים בענין זה בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ועאכו"כ ב"זמן מתן תורתנו") – עליות אחר עליות במשך ריבוי הכי גדול של ימים, שנים ודורות – מהו אפוא ענינו של "לך לך", כ'''הכנה''' למתן תורה?!

ג.  ויש לומר נקודת הביאור בזה, שהיא הנותנת: כיון שמתן תורה קיים בכל יום ובכל שנה, באופן נעלה יותר, עד ל"חדשים" ממש לגבי ה"מתן תורה" שקדם אליו [וכפי שזה מודגש במיוחד בענין של "לך לך" (ההכנה למתן תורה) שצריכה להיות הליכה אמיתית, היינו שלא בערך למצבו הקודם, כדלקמן] – לפיכך צריכה אכן להיות העבודה של "לך לך" כהכנה והקדמה למתן תורה של יום זה ושל שנה זו.

ד.  ויש לומר בעומק יותר, שסיבת קיומו של הצורך התמידי – גם לאחר מתן תורה – בעבודה של "לך לך" (כ'''הכנה''' למתן תורה) אינה רק בשל ההכרח בהכנה לדרגא נעלית יותר ב"מתן תורה" (כנ"ל), אלא משום ש"לך לך" נוגע לעצם ענין השלימות של מתן תורה (ובכל דרגא שבזה).

כיון שהענין בפרשתנו בדבר הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל, ונתינתה לו ולזרעו, שב וחוזר ובהוספה מדי שנה כאשר קוראים את הפרשה – נשאלת השאלה:

ועאכו"כ לאחר שעם ישראל אכן נכנס וכבש כבר בפועל את ארץ ישראל בכיבוש ראשון (כיבוש יהושע) ואחרי כן בכיבוש שני (כיבוש עזרא) –

כשם שהדבר נוגע לארץ ישראל עצמה, כן הוא גם בנוגע ליהודים שבארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ, עדיין לא הי' בכל הזמנים מצב של "כל יושבי' עלי'" (מציאות אשר בה תלוי קיום דיני היובל){{הערה|ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.}}. יתירה מכך: אפילו ב"כל יושבי' עלי'" גופא – קיימות מספר דרגות{{הערה|ולהעיר מדעת ר"ת (תוד"ה בזמן – גיטין לו, א ואילך) דבבית שני נהג יובל, דאע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושבי', כיון דהי' שם מכל שבט ושבט. וגם לדעת רוב הראשונים (כפשטות כוונת הגמ' בערכין שם, דבב"ש "מנו יובלות לקדש שמיטין"), הגדר ד"כל יושבי' עלי'" הוא גם כאשר ישנו רק רובו של כל שבט ושבט בא"י (ולא כולו), דאלתה"כ, נמצא שאם היו הולכים כמה מבנ"י למדה"י בזמן שהיו שם כל יושבי' עלי' – הי' מתבטל אז כל הענין ד"כל יושבי' עלי'" (ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד לגיטין שם).}}. מובן בפשטות, שאע"פ שלהלכה (בדיני יובל) הרי שכל יושבי' עלי' פירושו כל בנ"י שבאותו הדור [כפי שהי' בזמן יהושע וכו', ורוב זמן בית ראשון], אבל לעתיד לבוא, כאשר יהי' "כל יושבי' עלי'" – בנוסף לעשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון{{הערה|ראה במדב"ר פט"ז, טו. ועוד.}}), גם כל בנ"י מכל הדורות, וכן תהי' אז שלימות ב"עלי'" (כל עשר הארצות) – אזי תהי' יותר שלימות ב"כל יושבי' עלי'", "כל" ממש.

ומכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"{{הערה|נוסח "אני מאמין". וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.}} (אחכה שיבוא בכל יום) – לפיכך השתוקקו בנ"י בכל הדורות שיקוים כבר "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", ולקנינן של כל עשר הארצות.

זאת אומרת, ההכנה של "לך לך" נוגעת לא רק לענין "מתן תורה" אשר ישנו בכל יום באופן נעלית יותר מיום הקודמו, כנ"ל, אלא גם – ובעיקר – היא נוגעת כהכנה לקבלת התורה חדשה לעת"ל, שזהו שלא בערך לגמרי לכל העליות במתן תורה שהיו קודם לכן.

גם{{הערה|בהבא להלן, ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 47 ואילך. ס' השיחות תשמ"ט ח"א ע' 40 ואילך. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"א ע' פ ואילך.}} קודם "לך לך מארצך גו'" (כאשר הי' אברהם בן '''ע"ה''' שנים) עבד אברהם את עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו, ובאופן נעלה – הוא הכיר את בוראו{{הערה|לכל הדיעות – נסמנו בסה"ש שם הערה 22 (וראה לקו"ש ח"כ ע' 14 ואילך).}}, עבד את השם ופירסם אלקות בעולם, ומתוך מסירת נפש (כפי שגם בא לידי ביטוי בנסיון של כבשן האש '''באור כשדים'''{{הערה|פסחים קיח, א. ב"ר פל"ח, יג. הובא בפרש"י נח יא, כח. וראה רמב"ם שבהערה הבאה.}}), וכפי שהרמב"ם מאריך{{הערה|הל' ע"ז פ"א ה"ג.}} (בענין גודל מעלתו ועבודתו של אברהם עוד קודם הציווי "לך לך"): "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו' עד שהשיג דרך האמת כו' והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו'". ולהוסיף בדיוק הלשון "איתן" מלשון חוזק ותוקף{{הערה|לקו"ת פ' ראה יח, א. ובכ"מ.}}, שאברהם ניצב בכל התוקף כנגד עולם שלם (אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד{{הערה|ב"ר פרשתנו פמ"ב, ח.}}) וכלל לא נתפעל מהם (אע"פ שאז הי' עדיין "אברם", ולא "אברהם" – "אב המון גויים"{{הערה|שם=:7|פרשתנו יז, ה.}}, כדלקמן),

ט.  וזהו החידוש ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" – שאברהם לא הסתפק בעבודתו במשך שבעים שנה וחמש שנה הקודמות, למרות שהיתה זאת עבודה נעלית ביותר – אלא יצא לפי ציווי ה' ממקומו ומרגילותו כו', ויצא לדרך. ואז נתחדשה העבודה באופן של הליכה ("לך"), שהליכה אמיתית פירושה – הליכה שלא בערך, שעוזב '''לגמרי''' את מעמדו ומצבו הקודם (אפילו דקדושה), והולך בהליכה שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – הי' אצלו המשך של הליכות ונסיעות דרגא אחר דרגא, "ויסע אברם הלוך ונסוע גו'"{{הערה|פרשתנו יב, ט.}}.