דבר מלכות/ויצא: הבדלים בין גרסאות בדף

כולל ובעיקר – להוציא מזה לימוד בענין שהזמן גרמא בדורנו זה ובזמננו זה – הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, כפי שדובר פעמים רבות לאחרונה, שעתה כבר סיימו את כל הענינים וצריך רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

אבל צריך ביאור – במה מתבטאת המעלה והשלימות בזה? שלימות עבודת הצדיק היא הרי שלימות '''ברוחניות''' – דבר שלכאורה אינו קשור ואינו תלוי בשלימות ימיו הגשמיים, כידוע{{הערה|תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך (קמו, ב).}} ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה כו'", וממילא מובן, שאצל צדיק יכולה לכאורה להיות שלימות העבודה (ברוחניות), אפילו כאשר שנותיו (הגשמיים) אינם ממולאים "מיום ליום" – וכפי שרואים זאת אצל רוב הצדיקים, שהסתלקותם לא היתה ביום הולדתם.

ג. ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק היא כאשר השלימות הרוחנית משתקפת גם בשלימות '''גשמית''' – שלימות בזמן עבודתו, בשנים ובימים הגשמיים שלו. ובלשון חז"ל{{הערה|ב"ר רפנ"ח וביפה תואר שם.}}: "יודע ה' ימי תמימים{{הערה|תהלים לז, יח.}} . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".

והטעם לזה הוא, כיון שתכלית ושלימות העבודה דתורה ומצוות של יהודי (שזוהי הרי עבודת הצדיק – תכלית ושלימות העבודה{{הערה|ראה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות צדי"ק ס"ח. וש"נ.}}) מתבטאת בזה, שיברר ויזכך את גופו הגשמי, באופן שאין שום חלקים נפרדים בחייו שאליהם אין עבודת השם שלו מגעת ח"ו (אין שום "הפסק" ו"פירוד", שום הפרדה בין נשמתו לגופו, בין רוחניותו לגשמיותו), אלא כל הפרטים בחייו חדורים ברוחה של נשמתו ורוחניותו. עד אשר הגשמיות נעשית טפלה ובטלה לנשמה ולרוחניות (עושים נפשם עיקר וגופם טפל{{הערה|ראה תניא פל"ב.}}), באופן שכל הגשמיות היא כמו "כלי" ו"לבוש" – ועד כמו מרכבה{{הערה|ראה תניא פכ"ג. ועוד.}} – שמשקפת ומבטאת את שלימות עבודתו הרוחנית.

ולכן "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" – כיון ששלימות העבודה של צדיק חודרת ומשתקפת (גם) בשלימות בגשמיותם (בהתאם לשלימותם ברוחניות), שהרי '''גדר''' העולם הזה הגשמי מורכב מזמן (ומקום){{הערה|שעהיוה"א פ"ז (פב, א).}}, המתחלק לימים{{הערה|ועיקר התחלקות הזמן הוא לימים, כמרז"ל (נזיר ז, א) "יומי מפסקי מהדדי". וראה אוה"ת בלק ס"ע תתקמח ואילך.}}, ימי השנה – כמאמר חז"ל{{הערה|שמו"ר פט"ו, יא.}} "משבחר הקב"ה '''בעולמו''' קבע בו ראשי חדשים '''ושנים''' וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש־חודש של גאולה". דהיינו, שקביעות ה"שנים" קשורה ב"עולמו"{{הערה|ויש לומר ש"בחר הקב"ה בעולמו" קאי על בחירת ה' (נתאוה הקב"ה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים (ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ), "בעולמו".}} (גשמיות העולם), בניגוד לקביעת "ראש־חודש של '''גאולה'''", שקשורה עם "בחר ביעקב ובניו" (הכוונה הרוחנית בבריאת העולם); '''ושנה''' (מלשון שינוי{{הערה|רמ"ז לזח"ג רעז, ב. שרש ישע ערך שנה. עבוה"ק ח"ד פי"ט. וראה אוה"ת מקץ שלח, סע"א. (כרך ה') תתקעו, א.}} ומלשון משנה{{הערה|ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ערך שנה. רמ"ז שם. וראה אוה"ת מקץ שם.}}) מקיפה וכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן – ולכן מתבטאת שלימות העבודה (הרוחנית) של צדיק ("כשם שהן תמימים") בזה שגם שנותיו תמימות ("כך שנותם תמימים"), ש"הקב"ה יושב וממלא שנותיהם . . מיום ליום", וכל יום הוא ניצל בשלימותו (על ידי בירור ה"לבוש" שכנגד אותו יום, כידוע{{הערה|ראה בכ"ז אוה"ת משפטים ע' א'קכב. שבועות ע' צא. בלק שם. פינחס ע' א'קצט. ד"ה ואברהם זקן תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט ואילך). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1194.}} ש"אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא", וימי האדם קצובים לו בהתאם לשיעור הלבושים שהוא צריך להשלים ולתקן){{הערה|ויש לומר, שכיון שבשנה (מלשון שינוי) נכללים כל השינויים, לכן, השלימות של הלבושים (ימים) היא בסיום השנה (מזמן הולדת האדם). ועפ"ז "ממלא שנותיהם מיום ליום" (שגמר עבודת הצדיק ביום הסתלקותו הוא ביום הולדתו) מורה על שלימות עבודתו בבירור הימים (הלבושים) שניתנו לצדיק זה.}}, כך שהשלימות והתמימות של הצדיק היא ברוחניותו ובגשמיותו (ימים ושנים גשמיים) '''בשווה'''. התמימות שלו בשני חייו הגשמיים היא המשך אחד לתמימות בעבודתו הרוחנית – "כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים".

ושלימות זו היתה בגלוי אצל האבות (ש"מ"ד בניסן נולדו בניסן מתו כו'"{{הערה|ר"ה שם.}}), ואצל משה רבינו ("היום מלאו ימי ושנותי"), ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"{{הערה|קידושין שם.}} (נוסף לזה ששנותיו היו מלאים – מאה ועשרים שנה{{הערה|כמ"ש (בראשית ו, ג) "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".}}) – כיון שבהיותם רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה – ה"רעיא מהימנא" של בני ישראל{{הערה|ומשה הוא "כללות כולם" של כל ה"שבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל" (תניא פמ"ב).}}, התבטאה אצלם התבטאה השלימות של עבודת הצדיק, כפי שהיא משתקפת ב"מלאו ימי ושנותי".

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מרמז בכללות את ירידת הנשמה בגוף{{הערה|אוה"ח פרשתנו כח, יד. הובא ונת' בקיצורים והערות לתניא ע' נז. ד"ה ויצא תר"ל (ע' כט ואילך).}}. נשמתו של כאו"א מישראל – "נשמה שנתת בי טהורה היא"{{הערה|שם=:1|תניא פל"ו.}}, המעלימים ומסתירים על אלקות, ועל קדושתה ורוחניותה של הנשמה, ועד יתירה מזה – ביכולתם ר"ל להזיק ליהודי (כפי שיעקב פחד{{הערה|ב"ר פרשתנו פס"ח, יא. הובא בפרש"י שם כח, יא.}}).

ויש להוסיף, שדבר זה מרומז גם בתוספת ה"א של חרנה (ולא "לחרן") – כמאמר חז"ל{{הערה|מנחות כט, ב.}} "נברא העולם הזה בה"י". כלומר, על־ידי היציאה מבאר שבע לחרן, מגלים '''בחרן''' – את '''הה"א''' (של שם הוי') שבה נברא העולם הזה, דהיינו, הכח והחיות האלוקי שמחי' את הבריאה, ובלשון הידוע – את "כח הפועל בנפעל", שמבחינים ומכירים ב"נפעל" (גשמיות העולם) את "כח הפועל" (חיות האלקי) ועד שה"נפעל" הוא רק ביטוי של "כח הפועל" (אשר מתבטא בציור הנפעל){{הערה|להעיר מהידוע (ראה ע"ח ש"נ פ"א־ב. מאו"א מערכת א סכ"ד) שד' עולמות אבי"ע הם כנגד דצח"מ. ועפ"ז מובן, שגילוי כח הפועל בנפעל דעולם העשי' (שיש בו כל הד' ענינים דדצח"מ), כולל, נוסף על כח הפועל (דעולם העשי'), גם כח הנוצר וכח הבורא וכח האצילות.ועפ"ז נמצא, שעל ידי בירור וזיכוך הגשמיות, מתגלה בו נוסף על כח העצמות (שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין – אגה"ק ס"כ), כדלקמן, גם (במילא) כל הגילויים דעולמות אבי"ע.}}.

כאשר נשמתו של יהודי יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי, "עולם" מלשון "העלם"{{הערה|לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.}} – מיד יש את ה"כי בא השמש", העלם על הגילוי של "שמש ומגן הוי' אלקים"{{הערה|תהלים פד, יב.}}, שכתוצאה מזה נעשה "וישכב במקום ההוא" – שענין השכיבה מורה{{הערה|ראה גם מכתב כ"ה מנ"א תש"ח*. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קסג.

'''*) אגרות־קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' שעא.''' המו"ל'''.'''}}, ש"ראש" האדם (המעלה שבו) משתווה אל "רגל" האדם (המטה שבו) [כדלקמן סעיף ז], על־ידי ההעלם וההסתר של "עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל"<ref name=":1" /> [ובפרט בחושך וליל הגלות{{הערה|כידוע ש"ויצא יעקב גו'" מרמז על גלות עם ישראל (ראה ב"ר פרשתנו פס"ח, יג. זהר פרשתנו קמט, ב. של"ה רצב, ב). וראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 153 ואילך. וש"נ.}}, כאשר "אותותינו לא ראינו"{{הערה|תהלים עד, ט.}}, ובמיוחד '''בעקבתא''' דמשיחא, כאשר נמצאים במצב של שינה ושכיבה, כשהכוחות הגלויים נמצאים בהעלם, וממילא הראש והרגל הם בשווה].

וכל זה הביא אחר־כך [לאחר הקמת המצבה כדלקמן ס"י] את יעקב לנדור את נדרו, עד סיומו – "'''כל''' אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"{{הערה|שם=:3|פרשתנו שם, כב.}} על־ידי גילוי העצמות, נתגלה ש"כל אשר תתן לי" – גשמיות ורוחניות גם יחד – הרי הם בבחינת "עשר אעשרנו", ספירת הכתר{{הערה|ראה תו"א פרשתנו כב, ד. ובכ"מ.}}, ויתירה מזה – "לך" '''לעצמותך''', כיון שכל המציאות של "כל אשר תתן לי" היא רק "לך", גילוי עצמותו ית'{{הערה|עפ"ז י"ל עוד פירוש ב"ויצא יעקב מבאר שבע וילך גו'" (נוסף לב' האופנים בהפירוש שזה קאי על ירידה מלמעלמ"ט: מבינה למלכות, ממלכות לבי"ע) – הליכה ועלי' מלמטה למעלה: מבחי' המלכות או בחי' הבינה (באר שבע) לבחי' הכתר ועד לעצומ"ה (שלמעלה מבאר שבע ומחרנה), שמגיעים לזה דוקא על ידי "וילך חרנה".ויש לומר שב' פירושים אלו הם בהתאם לב' הענינים שבפנים: בתחלה העבודה למטה (חרנה) היא בדרך מלמעלה למטה, גילוי הנשמה בהגוף, שעושה נשמתו עיקר וגופו טפל, ואח"כ מגלים המעלה דכח העצמות שבהגוף, שעי"ז נעשית עלי' גם בהנשמה, וזהו ע"ד "ויצא גו'" מלמטלמ"ע.}}.

והיות ש"מקום משכן נפש האלקית הוא '''במוחין שבראש, ומשם''' מתפשטת לכל האיברים"{{הערה|תניא פ"ט.}} – לכן עיקר גילוי '''תוקף''' הנשמה והרוחניות – "אבנים" – הוא דוקא ב"מוחין שבראש", "מראשותיו".

יב. כיון '''שעיקר''' עבודת יעקב בחרן המסופרת בפרשת ויצא הי' בנוגע לעצמו – גילוי והתאחדות הנשמה והגוף, "מטתו שלימה" – והרי הפעולה האמורה צריכה להיות בשלימות גם בנוגע '''לעולם'''{{הערה|ראה אוה"ת ר"פ וישלח (רלא, א), שבירור לבן (בפ' ויצא) הוא ק"נ, ובירור עשו (בפ' וישלח) – גקה"ט. וראה סד"ה וישלח תרס"ו. תרע"ג. ד"ה עם לבן גרתי תשמ"ב.}} – באים לאחרי זה לפרשת "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום", המדברת בעיקר על בירור העולם (עשו) על ידי יעקב:

כפי שיהי' בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה, "שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה'"<ref name=":1" />, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"{{הערה|ישעי' מ, ה.}}, הבשר עצמו יראה אלקות{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 63. ובכ"מ.}}, מכיון שתהי' שלימות גילוי כח הפועל בנפעל, עד אשר אדרבה – "אבן מקיר תזעק גו'"{{הערה|חבקוק ב, יא. וראה תענית יא, א. חגיגה טז, א.}}, הנפעל הגשמי (דומם (אבן), צומח{{הערה|ראה מדרש תהלים עג בסופו. יל"ש ירמי' רמז שטו בסופו. – ואף שבמקומות אלו ושבהערה הקודמת התוכן הוא בענין בלתי רצוי, הרי מובן במכ"ש וק"ו שמרובה מדה טובה (ראה סוטה יא, א. ועוד) – בגילוי כח הפועל בנפעל ורצון ה' לטוב.}} וחי, ועאכו"כ גוף האדם{{הערה|וראה מדרש תהלים שם שלפני דרשה זו מבאר הענין ד"נקבה תסובב גבר".}}), הגשמיות עצמה (שעל־ידה מתגלה כח העצמות) תגלה בקול צעקה את כח הפועל (הרוחני) ורצון העליון{{הערה|ועד שמ"אבן" נעשית "בית אלקים" (כנ"ל בפנים), ומ"קיר" נעשה קיר דקדושה (ראה ספר הליקוטים־דא"ח צ"צ ערך קיר, וש"נ), ע"ד "ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעי' לח, ב. ועד"ז במלכים־ב' כ, ב), הקשור עם גילוי המשיח (ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח"* (סנהדרין צד, א), ותפלת חזקי' היתה ג' ימים לפני מפלת סנחריב (רש"י ומצו"ד מלכים וישעי' שם)), ו"קיר" הוא בגימטריא ש"י – שעל ידי קיר הגשמי (יש הגשמי שמתאחד עם יש האמיתי) נמשכות כל ההמשכות הרוחניים בהש"י עולמות, "שי" גם מלשון מתנה, היינו ההמשכות הכי נעלות שבאים מלמעלה בדרך מתנה.

יד. תכלית זו של תורה ומצוות בכלל – לפעול את החיבור בין רוחניות וגשמיות – התחזקה עוד יותר על־ידי גילוי תורת החסידות, שענינה הוא – לפעול ולגלות את החיבור והיחוד של אלקות עם העולם: על ידי גילוי פנימיות התורה – סתים דאורייתא<ref name=":6" /> – כפי שנתגלה בתורת החסידות, נעשה החיבור של סתים דקוב"ה עם סתים דישראל<ref name=":6" />, וזה גם נותן את הכח להפוך את המטה של גשמיות העולם, שיהי' כלי לגילוי אלקות, לגליא דקוב"ה, וגם לסתים דקוב"ה.

ויש לומר, שכיון שרבותינו נשיאינו הם המשך ושלשלת אחת, ועד שהם בבחי' "מאור" (שבזה לא שייך שלשלת – ראה שיחת ש"פ ויצא, ט' כסלו תשי"א), היינו שהם מציאות אחת (ובפרט שכל נשיא נקרא "ממלא מקומו" של הנשיא שלפניו, היינו שהוא ממלא '''כל''' המקום והמעלה שלו, נוסף על ההוספה משלו מצד "מעלין בקודש", וגם ההוספה של עבודת כל נשיא המיוחדת לו ולדורו) – הרי השלימות באחד מהנשיאים נמשכת בכולם, אלא שבגלוי ה"ז בנשיא ההוא וממנו נמשך לכולם. ע"ד הידוע בנוגע לענין ד"מצוה דהוי זהיר בי' טפי", שמצוה זו היא ה"שער" שעל ידי עולים שאר המצוות.}}, כיון שאצלו נמצא בהדגשה החיבור של רוחניות וגשמיות (הבא בכח העצמות, מרחב העצמי), שהשלימות בעבודה הרוחנית מתבטאת ו"משקה" ("והשקה את פני האדמה") גם את ימיו ושנותיו הגשמיים, שגם הם תמימים ושלמים ("ממלא שנותיהם . . מיום ליום").

כולל – כמנהג רבותינו נשיאינו{{הערה|"היום יום" כח כסלו.}} – לקיים מסיבות לבני הבית בימי חנוכה, ולחלק "דמי חנוכה" לבני הבית{{הערה|ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 163. וש"נ.}}, ובפרט לילדים, לבנים ובנות. כי כאשר כל אחד מקיים מנהג זה – בפרסום המתאים – ועוד בהוספה והרחבה על־ידי הוספה בנתינת "דמי החנוכה" בריבוי (שעל־ידי זה מתוסף בהשמחה אצל הילדים) – מתקשרים עוד יותר (על־ידי קיום מנהג זה) עם רבותינו נשיאינו, שזה נותן תוספת כח להחדיר את תורתם, הוראותיהם, ומנהגיהם אל חיי היום־יום הפרטיים.