דבר מלכות/כ"ב שבט: הבדלים בין גרסאות בדף

הגם שיאָרצייט הוא היום שבו היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, העלם והסתר על הגילוי דנפש מישראל, "חלק אלוקה ממעל ממש"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ב'|תניא רפ"ב]].}}, בהגוף – שזהו ההעלם הכי גדול שיכול להיות ר"ל – הרי הכוונה בכך היא (כמו בכל ירידה) שזה יפעל אח"כ עלי' עוד יותר גדולה, ובכל שנה (ביאָרצייט) מתוספת עלי' עוד יותר נעלית (שלא בערך להעליות שלפני זה), הן עלי' בהנשמה, והן באלה שנמצאים נשמות בגופים למטה (שהי' להם קשר עם נשמה זו){{הערה|ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (אגרות קודש שלו ח"ג ע' קמג ואילך), שעל ידי התפלה לעילוי נשמת כו', הנה בזה גורמים נחת רוח לנשמות העולות, ואשר בגלל זאת הנה נשמות כו' מעוררים רחמים בעד יוצאי חלציהם כו' להיות נמשך להם שפע ברכה בגשמיות וברוחניות. וראה שיחת [[שיחת שמות תשמ"ט - מוגה|ש"פ שמות תשמ"ט ס"ז]]; [[שיחת יתרו תשמ"ט - מוגה|ש"פ יתרו, כ"ב שבט תשמ"ט סי"א]] (ס' השיחות ח"א ע' 182; ע' 235).}}, שמתוסף להם באריכות ימים ושנים טובות, מלאים בתורה ומצוות ובמעשים טובים.

ועוד ועיקר – העלי' שנפעלת בגאולה האמיתית והשלימה, הן העלי' של הנשמה – על ידי "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|שם=:4|ישעי' כו, יט.}}, כידוע{{הערה|ראה בארוכה מכתב כ"ה אלול תש"נ (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 864 ואילך). '''וש"נ.'''}} שתכלית השלימות (גם דהנשמה) הוא דוקא נשמות בגופים בתחיית המתים, והן בבנ"י שהיתה להם שייכות עם נשמה זו – כמ"ש{{הערה|ישעי' כה, ח. משנה סוף מו"ק. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' רעז ואילך. וש"נ.}} "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", ומובן, שכאשר "ומחה . . דמעה" נעשה על ידי הקב"ה עצמו ("ומחה '''ה' אלקים''' דמעה"), ה"ז לא רק מבטל את הדמעה שהיתה לפני זה (כפשטות ענין המחי'), אלא שעי"ז נפעלת '''הוספה''' בעלי', כמובן גם מהפירוש{{הערה|ראה מאורי אור מערכת דמעה (אות ד' סעיף יז). [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יג, ריש ע"א. ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך דמעה. ועוד. וראה גם סה"ש תש"נ ח"א ע' 68 ואילך.}}, ש"דמעה" בגימטריא קי"ט, והכוונה בזה, שחסר אחד מהק"כ צירופי שם אלקים{{הערה|ראה תשובות וביאורים ס"ו (ע' 23 ואילך)*. וש"נ.{{ש}}'''<nowiki>*</nowiki>) אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' יט־כ.''' המו"ל'''.'''}}, ועל ידי "ומחה ה' אלקים דמעה" נעשית השלימות דק"כ (הגימטריא של "דמעה" עם הכולל) – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"{{הערה|בראשית ו, ג.}}, כפי שהי' אצל משה רבינו – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"{{הערה|וילך לא, ב.}}, "היום מלאו ימי ושנותי"{{הערה|פרש"י עה"פ. מר"ה יא, א. וש"נ.}}, מילוי ושלימות דימים ושנים הן בגשמיות והן ברוחניות, וההמשך בזה עד – בחיים נצחיים{{הערה|ראה סה"מ מלוקט שם ע' רפ. וש"נ.}} בגאולה האמיתית והשלימה.

ג. ענין זה [העלי' שנפעלת על ידי ההסתלקות] מודגש במיוחד בהיאָרצייט של בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בכ"ב שבט, אשר נוסף על זכותה היא, יש לה גם הזכות של אבי' [ובפרט שלבת ישנה שייכות מיוחדת עם האב{{הערה|ראה נדה לא, סע"א (הובא בפרש"י ר"פ תזריע). וראה [[היום יום כ"ח אייר|"היום יום" כח אייר]]. וראה גם ס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 273. תשמ"ט ח"א ע' 234.}}], והיא התחנכה על ידו וכו':

ה. ויובן זה ע"פ האמור לעיל{{הערה|סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 331 (לעיל ע' 272) ואילך. '''וש"נ.'''}} בפרשת השבוע (יתרו), פרשת מתן תורה, אודות שני האופנים בעשרת הדברות – ה"דברות הראשונות" שנאמרות על ידי הקב"ה ("וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"{{הערה|פרשתנו (יתרו) כ, א.}}) וה"דברות האחרונות" שנאמרו על ידי משה רבינו (במשנה תורה{{הערה|ואתחנן ה, ו ואילך.}}):

ולזה נדרשים שני ענינים: (א) הגילוי ד'''עצמותו ית'<nowiki/>''', ו(ב) ההמשכה ב'''תחתונים''' [ובפרטיות יותר: (א) דירה '''לו''' יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו על ידי '''הקב"ה''' נותנים את הכח לפעול את ההמשכה מ'''עצמותו ית'''', וה"דברות האחרונות" שנאמרו על ידי משה נותנים את הכח להמשיך זאת '''בתחתונים''' מצד '''ענינם הם''' (לא על ידי ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי '''עבודתם בכח עצמם''' (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") – בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'"{{הערה|שמו"ר פמ"ז, ה. ועוד.}}) – ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, על ידי עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך"{{הערה|[[תהלים פרק קי"ט|תהלים קיט, קעב]].}} ("לאמר" את דבר ה' ממש{{הערה|[[תורה אור יתרו|תו"א פרשתנו]] סז, ב.}}) ועושים את עבודתם בעולם באופן שהתחתונים עצמם נעשים כלי ודירה לו יתברך. שעי"ז נמשך הגילוי דאחד עשר בעשר באופן של '''קביעות ונצחיות''' – כפי שיהי' בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה – כיון שהוא מגיע (לא מצד כח למעלה, אלא) על ידי התחתונים מצד '''ענינם וגדרם הם'''.

זאת אומרת, שבדור זה מסיימים את מעשינו ועבודתינו של בנ"י במשך כל הדורות להמשיך (על ידי עבודת התחתון) את הגילוי דבחי' אחד עשר בעשר, שהתחתונים (בחי' עשר) מצד גדרם הם יהיו מוכנים ומוכשרים לקבלת הגילוי דעצמותו יתברך (אחד עשר).

אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות א"ס ב"ה{{הערה|ראה סה"מ תרפ"ח (תש"ח) ותש"א שבהערה הקודמת.}}. וזה נמשך בכל עניניו ופרטיו (שבאים לידי ביטוי בבחי' עשר, עשר כחות הנפש וכו') באופן של "'''בך''' יברך ישראל", שישראל (כאו"א מישראל וכלל ישראל) מתברכים בכל הברכות – מ"בך", בעצמותך.

וכאשר שתי תיבות אלו ("חי' מושקא") באות יחד כשם אחד של אדם אחד, ה"ז מורה על חיבור ואיחוד של שני הענינים יחד – שהגילוי דמקיף ועצם הנשמה (אחד עשר, כנגד י"א סממני הקטורת) נמשך ומתלבש (לא רק באופן מקיף, כפי שזה על ידי ריח בלבד, אלא גם) באופן פנימי בהגוף ובעשר הכחות הפנימיים.

וענין זה נפעל בגלוי על ידי התורה (כידוע{{הערה|ראה זהר שם. המשך תרס"ו ע' רלה. לקו"ש חי"ח ע' 409 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ג ע' קנג ואילך. וש"נ.}} שעל ידי אורייתא מתגלה איך ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"), אשר גם בתורה ישנם ב' דרגות אלו וחיבור שניהם ['''ע"ד''' ב' הדרגות בתורה דעשרת הדברות ואחד עשר (אנכי, "מיוחד שבעשרה"), וכ"ב אותיות התורה המחברות אותם]: נגלה דתורה – חיות (פנימי), ופנימיות התורה – ריח{{הערה|ראה אוה"ת תשא (כרך ו) ע' א'תתקמג.}} (מקיף), "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"{{הערה|פרש"י שה"ש א, ב.}}, שגליא דאורייתא מקשרת גליא דנשמה עם גליא דקוב"ה וסתים דאורייתא מקשרת סתים דנשמה עם סתים דקוב"ה{{הערה|ראה זהר שם. לקו"ת [[לקוטי תורה ויקרא|ויקרא]] ה, ג. [[לקוטי תורה נצבים|נצבים]] מו, א. ובכ"מ.}}; ועל ידי חיבור שניהם יחד ("חי' מושקא") – בכח העצם (שלמעלה מסתים וגליא) – נעשים הם מציאות אחת בגלוי, שגם סתים דתורה וסתים דנשמה וסתים דקוב"ה – עד עצמותו ומהותו ית' – באים בגלוי ממש, בגליא דקוב"ה, גליא דתורה וגליא דנשמה,

אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, עאכו"כ בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על־ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה נמשכת השפעתה, ובפרט שכו"כ מבנות ישראל נקראות על שמה, ועל ידי הנהגתן משמשות הן דוגמא חי', כנשמות חיות בגופים חיים{{הערה|להעיר ממאחז"ל (תענית ה, ב): יעקב אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.}}, שהן התחנכו לפי רוחה וע"פ הוראותי', ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).

ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שאחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה של בתו) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) להגאולה, כי שלימות ענין זה נעשה על ידי ובשכר נשי ובנות ישראל.

שלימות החיבור והיחוד דעשר ואחד עשר שנעשה על ידי "מעשינו ועבודתינו" (כפי שזה בהדגשה ביום עשירי בחודש אחד עשר, ובשלימות הגילוי – ב'''כ"ב''' שבט) פועלת '''חידוש''' שלא הי' לפני זה, [ולכן הגאולה האמיתית והשלימה – כשתהי' שלימות הענין דדירה לו יתברך בתחתונים ("גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי"<ref name=":2" />), שעשר נעשה מציאות אחת עם אחד עשר – "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<ref name=":2" />]:

מצד הגילוי ד"אחד עשר" מצ"ע – הדרך שהתחתון יוכל להכיל זאת הוא על ידי ביטול מציאותו ("פרחה נשמתן"); מצד הגילוי ד"עשר" מצ"ע התחתון מתאחד אמנם עם אלקות, אבל רק עם הדרגא שהיא בערך הבריאה, לא עם אלקות שלמעלה מהבריאה (אחד עשר).

על ידי עבודת האדם למטה בזיכוך ובירור התחתון, פועלים, שגם התחתונים (עשר) מצד ענינם הם יהיו דירה לו יתברך, לא רק לדרגות האלקות שהן בערך לעולם, אלא גם לאלקות שלא בערך, עד לעצמות ומהות בעצמו, ונוסף על "דירה '''לו''' יתברך", גם – דבר אחד כביכול עם '''הוא''' יתברך (היש הנברא עצמו הוא היש האמיתי).

וחידוש זה אינו רק ב'''בריאה''' – שעל ידי עבודת התחתונים הבריאה יכולה להכיל אלקות שאינו בערך לעולם – אלא גם ב'''אלקות''' כביכול. כמבואר בחסידות{{הערה|המשך תרס"ו בתחלתו (ע' ד). ע' תקט. סה"מ תש"ב ע' 32. ועוד.}}, שעל ידי עבודת האדם בתומ"צ בתחתונים נפעלים שני ענינים: (א) האור האלקי שהוא שלא בערך לעולם ומצ"ע לא יכול להתקבל בעולם (שלכן הי' הצמצום), נמשך בעולמות באופן שהם לא מתבטלים במציאותם ומקבלים את האור. יתירה מזו: (ב) נמשך ומתגלה אור חדש מעצמותו ומהותו ית', שלמעלה מהאור{{הערה|ראה ע"ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף א. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם.}} שהי' ממלא מקום החלל. ויש לומר יתירה מזו – שעל ידי העבודה דעשיית דירה בתחתונים, מתמלא התענוג והתשוקה בעצמותו ית' כביכול – ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (ו"שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו"{{הערה|שה"ש ה, טו. במדב"ר רפ"י.}}), שה"נתאוה" הוא דוקא בעצמותו יתברך{{הערה|ראה לקו"ש ח"ו ע' 21 ואילך. ועוד.}}.

מצד הענין הראשון (החידוש לגבי הבריאה) – מתבטאת עיקר העבודה בהפיכת הדברים הגשמיים בתחתונים ("בענין הסתר אורו ית'"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מה, ב).}}) שיהיו כלים מוכשרים לגילוי אלקות (על ידי עשיית תפילין מקלף גשמי, ציצית מצמר גשמי וכו'), ובכללות – "דירה לו יתברך", מקום מוכשר לגילוי אלקות והשראת השכינה, עד – לעצמותו ית'.

רואים בפועל בנוגע לדירה בפשטות, שעיקר נוי ויופי הדירה והכלים – הן בגשמיות והן ברוחניות – תלוי באשה, "עקרת הבית"{{הערה|ראה ב"ר פע"א, ב. זח"א קנד, א. אוה"ת נ"ך (כרך ב) ע' תתעא. ע' תתנח ואילך. וראה "קובץ כ"ב שבט" ע' 21 ואילך (לקו"ש חכ"ו ע' 369 ואילך).}}. וכידוע שהענין של נאה (והכח לעשות נאה) ישנו במיוחד באשה – "אשה נאה"{{הערה|ועפ"ז תומתק השייכות (בברכות שם) ד"אשה נאה" ו"דירה נאה וכלים נאים" (השלשה ענינים שמרחיבין דעתו של אדם), כי על ידי "אשה (שענינה) נאה" נעשים גם "דירה נאה וכלים נאים".}}, "כלה נאה וחסודה"{{הערה|כתובות יז, רע"א.}}. עד ש"אין האשה אלא ליופי"{{הערה|תענית לא, א.}} – יופי ברוחניות שמזה נשתלשל ביופי בגשמיות{{הערה|ראה יהל אור ע' תקלח. ביאוה"ז (להצ"צ) ע' תרא ואילך. ועוד.}}.

וכמודגש במיוחד בשלשת המצוות העיקריות שעליהן נשען כל בית ישראל – הדלקת נרות שבת קודש ויום טוב, כשרות האכילה ושתי' וטהרת המשפחה (ר"ת "החן"{{הערה|מגלה עמוקות עה"ת פ' שלח (ד"ה ג' מצוות – יז, ד).}}, חן ויופי ונוי), שמצוות אלו פועלות שיהי' (נוסף לדירה לו יתברך בתחתונים בכלל) – "דירה '''נאה'''" ו"כלים '''נאים'''", חדורים ביופי (רוחני וגשמי) של כשרות, טהרה וקדושה{{הערה|כמבואר בספרים שעל ידי כשרות האכו"ש נעשה שינוי במהות וטבע האדם האוכל ושותה מאכלות ומשקאות אלו, מכיון שנעשים דם ובשר כבשרו (ראה רמב"ן (הובא בבחיי) שמיני יא, יג. פ' ראה יד, ג. '''ועוד''').{{ש}}ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לטהרת המשפחה, שבזה תלוי' הטהרה והנוי בחיי המשפחה מתוך בריאות בגשמיות וברוחניות, כידוע ומבואר בכ"מ (ראה לקו"ש חי"ג ע' 259. '''וש"נ'''). וכן בנוגע להדלקת נרות שבת קודש ויו"ט, שממשיכה בהדירה ובכל בני הבית אור וקדושה של "נר מצוה ותורה אור" (כדלקמן בפנים).}}.

עי"ז שאשה ובת מבנות ישראל מדליקה נר קדוש לכבוד שבת ויו"ט עם ברכה – היא מחדירה בבית אור של קדושה, חום ויופי (נאה), שמאיר ומייפה את כל הבית, וכל בני הבית – גם את הבעל והבנים – עם "נר מצוה ותורה אור"{{הערה|שם ו, כג.}}, כל עניני תורה ומצות{{הערה|ראה שבת כג, ב: "הרגיל בנר הווין לי' בנים תלמידי חכמים", ובפרש"י "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה". וראה גם זח"ב קסו, א.}},

[מתחיל מכך שעל ידי הדלקת נרות שבת היא מכניסה את יום השבת קודש עבור כל בני הבית (ורק לאחמ"כ באים תפלת ערבית והקידוש של הבעל)].

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים מדוע רמ"ח מצוות עשה (רמ"ח אברין דמלכא{{הערה|ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). הובא בתניא [[לקוטי אמרים פרק ד'|פ"ד]]. [[לקוטי אמרים פרק כ"ג|רפכ"ג]]. ועוד.}}) עם ב' הידים (שני הקוים הכלליים של אהבה ויראה, שמחדירים שלימות בקיום המצוות{{הערה|היינו, כפי שאהבה ויראה הם ענינים כלליים הפועלים על כל (רמ"ח) אברים הגשמיים ועל כל מציאות האדם – על ידי התפשטות הלב (אהבה) או כיווץ הלב (יראה). ונוסף לזה, אהבה ויראה הן ב' מצוות פרטיות מרמ"ח מ"ע, מצד ענינה הפרטי של כל א' מהן.}}) בגימטריא "'''נר'''"{{הערה|זהר שם, ב. וראה לקו"ת [[לקוטי תורה בהעלותך|בהעלותך]] לג, ג. [[לקוטי תורה שלח|שלח]] מד, ד. ובכ"מ.}} – כי בהדלקת נר מתבטאת בגלוי השלימות דקיום כל המצוות, לעשות להקב"ה "דירה נאה" בתחתונים.

בכדי שתהי' "דירה נאה" צ"ל בדירה '''חיות''', שתהי' דירה חי' ("ר לעבעדיקע שטוב") (שחיות היא בהוספה לעצם מציאות הדבר). ויתירה מזו – שיורגש שם ריח בשמים – ריח '''טוב ונאה'''{{הערה|ראה ראב"ע ורמב"ן עה"פ תשא ל, כג. וראה מו"נ ח"ג פמ"ה. תורת העולה (להרמ"א) ח"ב פל"ה.}}, הן ברוחניות והן בגשמיות, שמוסיף יותר נוי בדירה (ע"ד ההוספה שבאה על ידי אור הנרות{{הערה|ולהעיר שבשמן המשחה (שמן זית (תשא שם, כד)) הי' גם מור (שם, כג), שזהו"ע ד"מושקא" (כנ"ל הערה 60), והרי ידוע שהיו מהדרים (בדורות שעברו) להדליק נרות שבת בשמן זית.}}). [ודבר זה הוא בהדגשה יתירה ביום השבת{{הערה|ולהעיר שמשלימים המאה ברכות בשבת (ויו"ט) על ידי ריח הבשמים (מנחות מג, סע"ב. טושו"ע או"ח רסר"צ. שו"ע אדה"ז שם. ושם רסמ"ו). ואמרו חז"ל (ויק"ר פכ"ג, ו. שהש"ר פ"ב, ב [ו]) "מה שושנה זו [שאינה אלא לריח, כדלעיל שם] מתוקנת לשבתות וימים טובים כו'", "להתענג ולברך על הריח ולהשלים ק' ברכות" (פי' מהרז"ו לויק"ר שם).}}, שענינו הוא '''עונג'''].

כולל ומתחיל – מהנאה ותענוג אצל בעל הדירה האמיתי, הקב"ה (ש"'''נתאוה'''" שתהי' עבורו דירה בתחתונים{{הערה|ויש לומר, שעל ידי עשיית הדירה בתחתונים מתוך '''תענוג והנאה''' (ענין הריח), ניתוסף במילוי ה"נתאוה . . דירה בתחתונים" – כי עי"ז נעשה בתחתונים (מצד ענינם הם) מעין "כלי" ו"דירה" לגילוי התענוג (נתאוה) שלמעלה.}}),

ועפ"ז יש לומר, שההוספה דכ"ב שבט (אחד עשר בכפליים) כוללת, שנוסף לכך שנעשה יחוד דעשר ואחד עשר (יום עשירי בחודש אחד עשר, עד יום אחד עשר בחודש אחד עשר) – דירה בתחתונים בכלל – נפעל על ידי האחד עשר השני, שהדירה נעשית "דירה '''נאה'''", שמרחיבה דעתו של אדם העליון. ויש לומר שעי"ז (שעושים "דירה נאה" שמרחיבה דעתו של אדם) מודגשת עוד יותר ההתאחדות ד"עשר" ו"אחד עשר", כי נוסף לכך שזו "דירה (הבטלה וטפלה) לו יתברך", הרי הדירה בתחתונים '''מוסיפה ומחדשת''' התרחבות חדשה אפילו לגבי למעלה כביכול.

החל על ידי קיום וחיזוק ג' מצוות הנ"ל שניתנו להן במיוחד בדירה הפרטית שלהן, כשרות האכילה ושתי', טהרת המשפחה, ונרות שבת קודש ויו"ט, כולל – ההשתדלות שגם ילדות קטנות (משהגיעו לידי הבנה) ידליקו נרות (לפני אימם, בכדי שהאם תוכל לסייע להן כו').

ובכללות – מוטל עליהן חלק עיקרי באחריות וזכות דעשיית דירה לו יתברך בתחתונים, דירה נאה עם כלים נאים – "ועשו{{הערה|תרומה כה, ח.}} לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|כידוע שגם הנשים השתתפו בנדבת המשכן. ואדרבה – "הן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (ויקהל לה, כב וברמב"ן עה"פ). וראה בארוכה "קובץ כ"ב שבט" ע' 7 ואילך (לקו"ד ח"ג תקעא, ב ואילך).}}, בתוך כל אחד ואחת מישראל{{הערה|אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה (סט, א. רא, א. שנה, ב. שנו, ב. ובכ"מ). וראה לקו"ש חל"ו ע' 128 ואילך.}}, החל בעצמן ובבתיהן הפרטיים, לעשותם משכן ומקדש לה', בית תורה תפלה וגמילות חסדים (כמדובר כמ"פ{{הערה|ראה סה"ש תשמ"ז – שיחות ש"פ תרומה תשמ"ז. מכתבי "בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז" (לקו"ש חכ"ו ע' 414 ואילך. שם ע' 420. ובתרגום ללה"ק: חל"א ע' 237 ואילך. שם ע' 242). ובכ"מ.}}), על ידי התנהגותן האישית – וכך לחנך גם את הילדים ואת ובני הבית – כראוי ל"משכן" ו"מקדש" לה', ובפרט משכן ומקדש '''נאה''',

ובפרט כשישנו הכח מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ומבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים שלו (שבו אנו נמצאים כעת), שכאן הוא עסק (בעשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין) בתורה עבודה וגמילות חסדים, ובהדגשה – בכל שלשת הענינים, ובהפצת המעינות חוצה, וזה נמשך אח"כ על ידי כל אחד ואחת, ובאופן דמעלין בקודש, גם לאחרי זה, והולך ומוסיף ואור{{הערה|ראה הערה הבאה.}};

והקיצו ורננו שוכני עפר<ref name=":4" />, ובתוכם – כ"ק מו"ח אדמו"ר ובתו הנפטרת, עם כל הצדיקים והצדקניות וכל הנשמות בכלל, וביחד עם כל בנ"י שנמצאים עכשיו נשמות בגופים – לאריכות ימים ושנים טובות, נשמה בריאה בגוף בריא – עוברים, בלי שום הפסק כלל, לחיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש, ולכל לראש – תיכף ומיד ממש בפשטות ממש{{הערה|באור ליום ב' פ' משפטים, כ"ב שבט, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א: "קובץ כ"ב שבט", פרוסת "לעקאח", שטר של חמש דולר (לתתו (או חילופו) לצדקה). ואולי הוא גם כנגד הג' קוים דתורה (הקובץ), עבודה ("לחמי לאשי", ודוגמתו – לעקאח), וגמ"ח (צדקה). ובמספר של חמש – ר"ת של שם הנפטרת. '''המו"ל.'''}}.{{הערות שוליים}}