דבר מלכות/עקב: הבדלים בין גרסאות בדף

והקשר הוא בשני אופנים: '''אני לדודי''' – ההתעוררות ועבודת היהודי '''מלמטה למעלה''', בדרך אתערותא '''דלתתא''', שנמשך ומתקשר עם הקב"ה, על ידי עבודתו בתורה ומצוות; '''ודודי לי''' – ההמשכה והסיוע (סייעתא דשמיא) מהקב"ה לבנ"י '''מלמעלה למטה''', בדרך אתערותא '''דלעילא'''.

כידוע שהכוונה והתכלית דבריאת האדם וירידת הנשמה למטה ושלימות (תענוג) האדם כפי שנקבע על ידי הקב"ה היא, שמה שמקבל לא יהי' "נהמא דכיסופא"{{הערה|ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד.}} (חינם, שלא על ידי יגיעה, לחם־בושה), כולל – על ידי מתנה מלמעלה [וכפתגם הידוע דכ"ק מו"ח אדמו"ר{{הערה|ראה ס' השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 57. תש"ב ע' 119.}} ש"אצל חסידים אין שום דבר בדרך ממילא"], אלא שיתייגע בזה על ידי '''עבודתו בעצמו'''{{הערה|כמאחז"ל אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו (ב"מ לח, א). וראה מכתב י"א ניסן תשל"ב (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים – קה"ת תשמ"ו ואילך – ע' תרמב).}}, ובלשון חז"ל{{הערה|מגילה ו, ריש ע"ב.}} – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין", [ובפשטות – כן הוא טבע כל בני אדם (אפילו אינם־יהודים), ועאכו"כ בנ"י, ועאכו"כ כאשר הם עושים עבודתם ביגיעה יתירה למעלה מדרך הטבע והרגילות שלהם (בבחי' "עובד אלקים"{{הערה|מלאכי ג, יח. חגיגה ט, ב. וראה תניא פט"ו (כא, א).}})].

ועל ידי ה"אני לדודי" (האתערותא דלתתא) פועל הוא שיהי' "ודודי לי", האתערותא דלעילא וההמשכה מלמעלה למטה.

זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר{{הערה|שם=:3|לקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה לב, סע"א ואילך).}} במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה{{הערה|לקו"ת ד"ה אני לדודי הב' (שם לג, ג).}} מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש '''אלול'''{{הערה|וראה לקו"ש חי"ט ע' 159 ואילך (ושם, שענין האתעדל"ע דחודש אלול שייך לחודש ניסן ונמשך ממנו). חכ"ט ע' 162 ואילך (ושם, שהארת יגמדה"ר באלול קשורה עם '''הזמן''', אבל '''תוכן ומהות''' החודש הוא – אתעדל"ת, עיי"ש). ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 690 ואילך. סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 632.}} (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת '''עצמו''' מצד התחתון [בימי '''החול''' ("שדה") דחודש אלול דוקא{{הערה|כמבואר בלקו"ת שבהערה 15 בהטעם שימי חודש אלול הם ימי החול (אף שמאירים בהם הי"ג מדה"ר). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 ובהערה 6.}}], '''ועי"ז''' יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא על ידי עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שעל ידי האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע '''נעלית עוד יותר''' ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה{{הערה|לקו"ת ויקרא ג, א. שה"ש כד, א ואילך. וראה לקו"ש חי"ט שם ובהערה 14. סה"ש תשמ"ט שם.}}.

ג. כיון ששני הענינים ד"אני לדודי" ו"דודי לי" נכללים בהר"ת ד"אלול" (חודש החשבון), מסתבר לומר שבפרטיות ישנם שני ענינים בעבודה וחשבון הנפש של יהודי בחודש אלול, הן הענין ד"אני לדודי" – עבודה מלמטה למעלה, והן הענין ד"ודודי לי" – העבודה מלמעלה למטה [אע"פ שבכללות קאי "אני לדודי" על עבודת האדם ו"ודודי לי" על ההמשכה מלמעלה]; והיות שהקב"ה רצה שכל ההמשכות והשפעות מלמעלה יומשכו על ידי עבודה מעין זה למטה{{הערה|ראה לקו"ש ח"ט ע' 72 ובהערות שם.}} – י"ל, שעי"ז שבעבודת יהודי ישנו מעין ד"ודודי לי" (עבודה בדרך מלמעלה למטה), ה"ז הכלי להמשיך "ודודי לי" כפשוטו, האתערותא דלעילא דכל ההמשכות מהקב"ה למטה.

וכפי שהי' בתחלת הבריאה – ביום ראשון הראשון דמעשה בראשית ובשבת הראשונה: ביום ראשון דמעשה בראשית החלה הבריאה ומנין הזמן דימי השבוע מלמטה למעלה: יום ראשון, יום שני, יום שלישי, עד יום הששי ויום השביעי; ועד"ז חוזר ענין זה בכל יום ראשון, שמתחילים למנות מחדש "היום יום ראשון"{{הערה|שירו של יום.}} (ע"ד יום ראשון '''הראשון'''{{הערה|ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. סה"מ תרע"ח ע' רסט. תש"ד ע' 192. תש"ה ע' 167. וראה גם אוה"ת שבועות ע' פו. אוה"ת ברכה ע' א'תתצא. א'תתצט. ובכ"מ.}}), וחוזר חלילה המנין בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מיום ראשון עד יום השבת [והאכילה ושלימות דיום השבת נפעלת על ידי העבודה בששת ימי השבוע, כמאחז"ל{{הערה|ע"ז ג, סע"א.}} "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"].

ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה{{הערה|כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).}} – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה{{הערה|ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.}}, בחי' שבת{{הערה|ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.}} – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק{{הערה|כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).}}, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא על ידי משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').

כשם שבכללות הענין ד"אני לדודי ודודי לי" ההתחלה והעיקר הוא "אני לדודי", עבודת המטה, ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה (כנ"ל ס"ב) – כן הוא גם בעבודת האדם עצמה, שהעיקר והיסוד הוא "אני לדודי" – העבודה מלמטלמ"ע (מצד גופו של היהודי שהוא מן העפר), ואח"כ – (ובהוספה על זה) – בא "ודודי לי", העבודה מלמעלמ"ט (מצד נשמתו). ויתירה מזה: שלימות הכח שיוכל לפעול את העבודה ד"ודודי לי" (גילוי הנשמה) בא דוקא על ידי ה"אני לדודי", כדלקמן.

הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה '''בתחתונים'''{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.}}, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'{{הערה|אבות ספ"ה.}}, וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן על ידי העבודה מלמטלמ"ע והן על ידי העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).

ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"{{הערה|משנה סנהדרין לז, סע"א.}}) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"{{הערה|בראשית ב, ז.}}, "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן על ידי האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"{{הערה|תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.}} – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה '''בתחתונים''', בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"{{הערה|בראשית א, לא.}}, והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"{{הערה|נסמן בהערה 39.}}, אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.

ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), ועל ידי העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).

וע"ד "הכל הי' מן העפר"{{הערה|קהלת ג, כ.}}, גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים{{הערה|ראה ב"ר פי"ב, יא.}}. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – על ידי התלבשות הנשמה '''בגוף''' – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית'){{הערה|וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא '''בעפר''' הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).}}.

ודוקא על ידי העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה{{הערה|ראה לקו"ת נצבים מה, א.}} (מ"ושקל בפלס הרים"{{הערה|ישעי' מ, יב.}}) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא על ידי העלאת התחתון ביותר{{הערה|בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ על ידי כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם".

"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא על ידי עבודת '''עצמו''' וחודר בו בפנימיות.

"ודודי לי" נפעל על ידי עבודת יהודי '''מעין זה''', בדרך המשכה מלמעלה למטה – על ידי גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא על ידי גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".

ושלימות הכל היא כאשר ישנו החיבור דשני הענינים – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – יחדיו: שדרגת האלקות ("דודי") שלמעלה מה"אני" (מציאות האדם למטה), מתגלית בפנימיות בה"אני", בגדרי התחתון. עד שהם נעשים דבר אחד ממש, בלי חילוק ביניהם – על ידי גילוי העצמות (שלמעלה מתחתון ועליון, ומעליון ותחתון) – שמתגלה דוקא בתוך ובה"אני" (יש) דלמטה.

כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא על ידי ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי '''לי'''", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"{{הערה|ויק"ר פ"ב, ב.}}, שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה{{הערה|ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.}}, שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).

(ג) ונוסף לזה צריך להיות אצלו ג"כ החיבור דשני הענינים יחדיו: אפילו כאשר הוא אוחז בשלימות העבודה, ה"ז צריך להיות קשור עם "(ודודי) לי", עם האדם ("אני") כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה. ואדרבה: דוקא על ידי ה"אני לדודי" נפעל הגילוי ד"ודודי לי", כנ"ל.

וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם{{הערה|תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). וראה אדר"נ פל"א, ג. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.}}) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם"{{הערה|ל' חז"ל – ב"ב עח, ב.}}, כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה פ"ג ה"ד.}}, שעל ידי מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם '''כולו''' לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא על ידי התחלת העבודה בהתחתון ביותר{{הערה|ויש לקשר זה גם עם יום היאָרצייט של אאמו"ר בכ"ף מנחם־אב (ביום רביעי שעבר) – שעליית היום היא ביום שבת זה – שהסתלקות נשמתו מלמטה למעלה (שאז הגיע לשלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – אגה"ק סז"ך־סכ"ח) ומ"כ היא דוקא בחוץ לארץ, ובמקום הגלות [אף שלא היתה גלות קשה כ"כ כמו התחלת הגלות במקום שהי' קודם לכן], כי דוקא על ידי מקום התחתון ביותר נעשית העלי' הכי גדולה (כבפנים), שלימות עבודתו (ביום הסתלקותו), ובאופן של פעולה נמשכת – אצל כל אלו הלומדים בספריו ולומדים מהוראותיו והולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו', ובמיוחד – בנוגע לההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה מתוך מסירת נפש, כמדובר כמ"פ (ראה שיחת כ"ף מנחם־אב שנה זו).}} (מצוות '''קלות'''), "אני לדודי".

ע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות חודש אלול – הגם שהוא החודש האחרון בשנה (לאחרי כל העבודה במשך השנה), הרי התחלתו היא באות אל"ף (ר"ת אלול), כיון שעל ידי התחלת העבודה (כשאוחזים עדיין בהאל"ף) מגיעים לשלימות העבודה.

ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו"{{הערה|יל"ש ישעי' רמז תצט.}} (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),

ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שעל ידי שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"'''מיד נגאלים'''"{{הערה|שבת קיח, ב.}},

החל מגילוי תורת החסידות על ידי הבעש"ט, ואח"כ – ההוספה שנתוספה בזה מדור לדור על ידי רבותינו נשיאינו, עד לדורנו זה, שבו העבודה דהפצת המעינות חוצה נתרחבה – על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ובפרט אחרי בואו לחצי כדור התחתון) – באופן נעלה יותר לגבי כפי שהי' לפנ"ז:

נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על '''הכללים''' דפנימיות התורה שניתנו לפני זה{{הערה|ע"ד שהוא בכללות התורה – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד). ומבואר במק"א, שבמ"ת ניתנו למשה כללי התורה, וה"תלמיד ותיק" מגלה פרטי הדבר, המיוסדים וכלולים (בהעלם) בהתורה שניתנה למשה מסיני (ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ).}}), נעשתה הפצת המעיינות חוצה{{הערה|ושני הענינים תלויים זה בזה – כי דוקא על ידי הביאורים וכו' בתורת החסידות שנתגלו בדורנו זה, ישנו הכח להפיץ המעיינות בכל מקום ובכל דרגא, עד חוצה שאין חוצה הימנו.}} באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – על ידי התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד{{הערה|ראה לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וש"נ.}};

ועל ידי כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל '''סוג''' (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות '''גלוי'''' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות '''בחייו'''.

והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג '''זה'''{{הערה|להעיר מתניא פל"ד (מג, ב): "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' כו' ובקרבנות הי' כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת וכל הצומח על ידי עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'".}} ד"חוצה"; '''ונותן''' את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.

ובפרט – שספר תניא זה כבר הגיע '''לבית זה''', בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה"{{הערה|ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).}}) – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם על ידי עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש{{הערה|ברכות כח, א. וש"נ.}}.

'''<nowiki>*</nowiki>) ולהעיר שקו"א נקרא ג"כ''' אגה"ק '''– לקו"ת ויקרא ג, א. ועוד.'''}}, קונטרס אחרון{{הערה|"אשר כתב (אדה"ז) בעת חיבורו הס' לק"א פלפול ועיון עמוק כו'" (הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר לס' התניא) – בדוגמת תושבע"פ שהיא "פירושה" דתושב"כ. ועוד וג"ז עיקר – שניתוסף לאחרי הסתלקות אדה"ז (על ידי בניו).ואולי י"ל, שגם אגה"ק ("שבכמה מקומות הציב לו ציונים בס' לקוטי אמרים שלו" כמ"ש בהסכמה הנ"ל, וגם היא ניתוספה לאחרי הסתלקותו) היא בבחי' תושבע"פ בתושב"כ דתניא גופא.}}, ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ"{{הערה|כמבואר בזהר (ח"ג רסא, א. וראה גם זח"א קמז, ב – בסתרי תורה). וראה לקו"ש חל"ו ע' 43־42. וש"נ.}}.

יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא '''הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בפועל ממש'''. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי '''עכשיו''' (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, ש'''תיכף ומיד ממש''' צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

ולהעיר, שאז (בזמן הגאולה) לא יצטרכו גם לאותיות הכתב – כיון שכל בנ"י ישמעו תורה מעצמות ומהות, כמ"ש "תורה חדשה '''מאתי''' תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.}}, על ידי ה"תלמיד ותיק" האמיתי – משיח צדקנו, ש"ילמד כל העם"{{הערה|ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. – וראה בכ"ז בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 566 (לעיל ע' 177) ואילך. וש"נ.}} את ה"תורה חדשה" מעצומ"ה בתוספת ביאור והסברה וכו', ולימוד בבחינת '''ראי'''' דוקא{{הערה|ראה לקו"ת צו יז, א־ב. ובכ"מ.}}, באופן שלא יצטרכו לאותיות הכתב, וכמובן בפשטות גם ממש"כ{{הערה|ירמי' לא, לג.}} "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם '''ידעו אותי''' למקטנם ועד גדולם".

– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – על ידי הלימוד בספר התניא הנ"ל על ידי הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל{{הערה|להעיר, שרבינו יצחק (בן הראב"ד) הי' מקובל גדול ש"נגלה אליו אלי' הנביא זכור לטוב" (שה"ג להחיד"א ערך רבינו יצחק סגי נהור. שם ערך הראב"ד השני (רבינו אברהם ב"ד). וש"נ. וראה ריקאנטי וישב לז, כז (הובא בסדה"ד ד"א תתקנ"ח); נשא ו, כד. וראה אוה"ת במדבר (כרך ג) ע' תתקנה; (כרך ה) ע' א'תרסג) – ונקרא בשם "'''סגי נהור'''". ובהחייט בפי' מערכת אלקות פי"ד (הובא בסדה"ר שם. וראה גם שה"ג שם מס' מצרף לחכמה טו, ב) אומר, שהי' סגי נהור והי' מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהי' גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא.}}, ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.

ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.