שיחת נח תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר השיחות תשנ"ב}}

א. שבת פרשת נח היא שבת כללית, להיותה השבת '''הראשונה''' שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה שלאחרי שבת בראשית (סיום וחותם מועדי חודש תשרי, שלאח"ז מתחילה עיקר העבודה בעולם, שמים וארץ וכל צבאם) – כמודגש בשם הפרשה: '''"נח"''', מלשון מנוחה, "נייחא{{הערה|תו"א ריש פרשתנו.}} דרוחא, שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו, וכמ"ש{{הערה|שם=:3|בראשית ב, ב.}} וישבות ביום השביעי ותרגומו ונח ביומא שביעאה"{{הערה|ובפרטיות יותר: "נח נח" ב"פ, "נייחא לעליונים נייחא לתחתונים", שהם ב' בחינות בשבת, שבת תתאה (נייחא דתתאי)* ושבת עלאה (נייחא דעילאי)* – תו"א שם.{{ש}}'''*) לשון רבים, שהם כוללים ריבוי דרגות עד א"ס, אלא שבכללות נחלקים לב' מדרגות, שבת תתאה ושבת עלאה.'''}}, היינו, שבשם הפרשה מודגש כללות ענינו של יום השבת.

ומזה מובן שגם "שבת נח" היא שבת כללית – להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"{{הערה|[[בראשית פרק ב|בראשית ב, א]].}}) דשבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה<ref name=":0" />, ולכן מודגש בה כללות ענין השבת שענינו מנוחה, "נח", "נייחא דרוחא . . שביתה כאדם השובת ממלאכתו".

מהענינים המשותפים לפרשיות בראשית ונח (שבהם מודגשת ההוספה והמעלה שבפרשת נח לגבי פרשת בראשית) – בריאת וקיום העולם: בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת העולם, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"{{הערה|[[בראשית פרק א|בראשית א, א]].}}, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"{{הערה|שם=:1|שם ב, ד.}}, ובפרשת נח מסופר אודות ההבטחה (והשבועה{{הערה|כמ"ש "לא אוסיף גו' ולא אוסיף", "כפל הדבר לשבועה" ([[בראשית פרק ח|ח, כא]] ובפרש"י).}}) על קיום העולם, "עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבותו"{{הערה|[[בראשית פרק ח|שם, כב]].}}, "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם גו' לדורות עולם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"{{הערה|[[בראשית פרק ח|שם ט, יב־יג]].}}.

ומהחילוקים שביניהם{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך.}} – שבפרשת בראשית מדובר אודות שלימות העולם ("עולם על מילואו נברא"{{הערה|ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.}}) כפי שהוא מצד '''בריאתו על ידי הקב"ה''', ולכן, כשהעולם יורד ממדרגתו כפי שצ"ל מצד רצון הקב"ה לא יכול להיות קיום העולם, כמסופר בס"פ בראשית "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ גו' וינחם ה' גו' ויאמר ה' אמחה וגו'"; ובפרשת נח מדובר אודות שלימות העולם כפי שהוא '''מצד עצמו''', שגם במצב ירוד ניתן כח לבירור וזיכוך העולם (על ידי התשובה), ולכן, "בענני ענן על הארץ (כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם) ונראתה הקשת בענן גו' וראיתי' לזכור ברית עולם גו'"{{הערה|[[בראשית פרק ט|ט, יד־טז]] ובפרש"י.}}, שהו"ע הכריתת ברית עם נח{{הערה|להעיר מהשייכות דנח לנש"י, כמ"ש בפסוקי זכרונות דר"ה "וגם את נח באהבה זכרת" (ראה המשך תער"ב ח"א ע' תח).}}, שעל ידי עבודתו בבירור וזיכוך העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה "נייחא דרוחא", שנשלם רצונו של הקב"ה בבריאת העולם, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.}}.

ובסגנון אחר: בפרשת בראשית מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד הכוונה העליונה ("בכח"), ובפרשת נח מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד עבודת האדם ("בפועל"), שגם בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ועד לתכלית הירידה ד"מלאה הארץ חמס"{{הערה|[[בראשית פרק ו|ו, יג]].}}), נעשה מעמד ומצב של בירור וזיכוך (ועד לטהרה{{הערה|להעיר, שהמבול בא לטהר את העולם, ע"ד ובדוגמת הטהרה דמקוה ששיעורה ארבעים סאה, ולכן הי' הגשם דהמבול במשך ארבעים יום (תו"א שם).}}) – "עולם חדש ראה"{{הערה|ב"ר פרשתנו פ"ל, ח.}}.

והחידוש שעל ידי העבודה דנח – ש"מצא חן בעיני '''הוי''''" – שעי"ז מתגלה '''בעולם''' (שנברא על ידי (ההתלבשות ב)שם אלקים) שם הוי' '''שלמעלה מהעולם'''{{הערה|ובפרטיות יותר – לא רק שם הוי' ששייך לעולם (הפנימיות דשם אלקים), הוי' דלתתא, אלא גם שם הוי' שלמעלה מהעולם, הוי' דלעילא*.{{ש}}'''*) ועפ"ז יומתק מארז"ל שנח "עולם חדש ראה" – חידוש ממש, מצד גילוי שם הוי' שלמעלה מהעולם.'''}}, היינו, שבמציאות העולם כפי שנברא על ידי שם אלקים מתגלה שם הוי' (כמ"ש{{הערה|[[תהלים פרק קיז|תהלים קיז, ב]].}} "ואמת הוי' לעולם"), ועד שניכר בגלוי ש"הוי' הוא האלקים"{{הערה|ואתחנן ד, לה. לט. מ"א יח, לט.}}, שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא על ידי שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי'{{הערה|ומרומז בדיוק הלשון "הוי' הוא האלקים" (ולא "אלקים הוא הוי'"), שלגבי דרגא נעלית יותר נחשב שם הוי' שבדרגא הקודמת כשם אלקים. – ובלשון הקבלה: הוי' הוא ז"א ואלקים הוא מלכות, וכשז"א (הוי') עולה בעתיק, כאלקים יחשב (לקו"ת דרושי ש"ש סה, רע"ד – ממשנת חסידים סוף מס' יומא).}} (הוי' דלעילא), ומוסיף והולך בעילוי אחר עילוי, כמבואר בענין '''ז' פעמים''' הוי' הוא האלקים שאומרים בסיום וחותם תפלת נעילה דיום הכיפורים{{הערה|ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' שמט. וש"נ.}}.

"לא ישבותו" – כמבואר בכ"מ{{הערה|ראה עקידה פ' בא שער לח. הובא ונת' באוה"ת בראשית יח, ב ואילך. רד"ה החודש תרנ"ד. המשך תרס"ו ע' קנו. ועוד.}} שבהנהגת העולם באופן תמידי ללא שינוי והפסק, כמו השמש והירח והכוכבים וכל הגלגלים בסיבובם התמידי ("לא ישבותו"), ניכר ומתגלה כח האין־סוף שלמעלה מהמדידה וההגבלה דהעולם (כיון שמצד המדידה וההגבלה דהעולם צ"ל שינוי והפסק) – "אני '''הוי'''' לא שניתי"{{הערה|[[מלאכי פרק ג|מלאכי ג, ו]].}}.

ו"את קשתי נתתי בענן" – שה"קשת" היא מהשתקפות קרני השמש בהענן, היינו, שגם '''הענן''' העולה '''מן הארץ''' ("ואד יעלה מן הארץ"{{הערה|[[בראשית פרק ב|בראשית ב, ו]].}}) נעשה מזוכך עד שמשתקף בו האור ד"שמש הוי'"{{הערה|ויומתק יותר ע"פ פירוש המדרש (ב"ר פרשתנו פל"ה, ג) ש"קשתי" הוא "דבר שהוא מוקש לי", שהוא דוגמא לכבודו ית', כמ"ש (יחזקאל א, כח) "כמראה הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" (וראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך קשת (ע' רעח ואילך). וש"נ). ועפ"ז י"ל, שה"שמש הוי'" שב"קשת" כולל גם שם הוי' דלעילא, שגם הוא נמשך ומתגלה בעולם (בענן שעולה מן הארץ), ועי"ז נעשה הכריתת ברית על קיום העולם באופן ד"לא ישבותו", שבזה מתגלה התוקף ד"אני הוי' לא שניתי", שעיקרו מצד שם הוי' דלעילא, כי, אמיתת ענין הא"ס ובל"ג הוא בהעצמות דוקא (ראה לקו"ש ח"ה ע' 98).}}.

וב' ענינים אלו קשורים זל"ז, שקיום העולם מודגש על ידי הקשת, כמ"ש "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" – שבזה מרומז שבמציאותו של "כל בשר אשר על הארץ" ניכר ומתגלה כח הפועל שמחי' ומהוה אותו, שזהו"ע שם הוי', מלשון מהוה, ועד לשם הוי' שלמעלה מהעולם, הי' הוה ויהי' כאחד<ref name=":2" />, שם העצם{{הערה|כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.}}, ועד לכח העצמות שבהתהוות מאין ליש, מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כ'|תניא אגה"ק ס"כ]].}}, שניכר בהיש הגשמי שמציאותו הוא היש האמיתי{{הערה|ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ועוד.}}.

ויש לומר, שעי"ז נעשה ענין ההליכה גם בדרגת האלקות (כביכול), שמתגלה אמיתת הענין דאחדות הוי' – ש"הוי' הוא האלקים", שגם שם אלקים שקשור עם בריאת העולם, מציאותו האמיתית היא שם הוי' שלמעלה מהעולם{{הערה|להעיר ממ"ש בהמשך הפרשה (יב, ז) "וירא הוי' אל אברם . . ויבן שם מזבח להוי' גו'"*.{{ש}}'''*) ובפרטיות יותר: "להוי' הנראה אליו", ולמעלה מזה, "להוי'" סתם (שם, ח) – שהם ב' מדרגות בשם הוי' (סה"מ תש"ב ע' 99 ואילך).'''}}.

ולהעיר, שענין זה מודגש גם בעבודת התשובה{{הערה|להעיר מהשייכות לפרשת השבוע – ש"הטריחו בבנין זה (בנין התיבה) כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה . . אולי '''ישובו'''" (פרש"י פרשתנו ו, יד), ויתירה מזה, "כשהורידן הורידן ברחמים אם'''יחזרו''' יהיו גשמי ברכה" (שם ז, יב).}} (לאחרי הקדמת החשבון־צדק) – "שובה ישראל עד '''הוי' אלקיך'''"{{הערה|[[הושע פרק יד|הושע יד, ב]].}}, שהתשובה היא באופן שהוי' נעשה אלקיך{{הערה|ובב' הפירושים שבזה – ששם הוי' נמשך ומתגלה בשם אלקים, ויתירה מזה, ששם הוי' נעשה שם אלקים, ונמשך ומתגלה שם הוי' נעלה יותר (לקו"ת שבהערה 31).}}, ועד לשלימות התשובה ביוהכ"פ שסיומו וחותמו באמירת ז"פ "הוי' הוא האלקים", ובהתאם לכך, נעשה גם החשבון־צדק באופן נעלה יותר, כדלקמן.

הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות"{{הערה|רמב"ם הל' קידוה"ח פ"ב ה"ב. וראה גם הל' יסוה"ת ספ"ז.}} הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיו"ב), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות"{{הערה|להעיר ממארז"ל "אל תאמין בעצמך כו'" ([[משנה אבות פרק ב#משנה ד|אבות פ"ב מ"ד]]).}}, אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על ידי עשיית חשבון־צדק בנוגע לכל פרטי עניניו במחשבה דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים הענינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד והוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר"{{הערה|[[משנה אבות פרק א#משנה יז|אבות פ"א מי"ז]].}}.

והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה – דאף ש"עיקר התשובה בלב"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק כ"ט|תניא פכ"ט]]. [[אגרת הקודש סימן י'|שם אגה"ק ס"י]].}}, וכהפס"ד בגמרא{{הערה|קידושין מט, ב.}} שעל ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"{{הערה|אור זרוע סקי"ב.}}), ה"ז מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכח) ההמשך שלאח"ז עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).

והשלימות האמיתית היא בחיבור ב' המעלות גם יחד – שהחשבון־צדק התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים על ידי ההתעסקות בהם, היא, מתוך תנועה של התעלות לדרגא נעלית יותר, להמשיכה ולגלותה בהמדידה וההגבלה דכל פרט ופרט לפי ענינו, שיהי' באופן המתאים לדרגא העליונה – ע"ד ובדוגמת ובהתאם להמשכה והגילוי דשם הוי' בשם אלקים, שנעשית בעבודה בפועל{{הערה|לאחרי ועל ידי הנתינת־כח (בכח) דשבת שובה ("שובה ישראל עד הוי' אלקיך") ודיוה"כ* (שבסיומו מכריזים "הוי' הוא האלקים" ז"פ).{{ש}}'''*) וגם בשמע"צ ושמח"ת (הקליטה דכל עניני חג הסוכות שבו מתגלים עניני ר"ה ויוה"כ), שלפני הקפות מכריזים הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים", וג' פעמים (כמנהג חב"ד), בכל ג' הפעמים דהקפות, בליל שמע"צ, בליל וביום שמח"ת.'''}} בפרשת נח.

ענינו של יום השבת – כמ"ש{{הערה|[[שמות פרק כ|יתרו כ, יו"ד]].}} "ויום השביעי שבת '''להוי' אלקיך'''", שנמשך ומתגלה שם הוי' בשם אלקים, וכמבואר בדרושי חסידות{{הערה|לקו"ת בהר מב, ג. בלק עב, א. ובכ"מ.}} בפירוש הכתוב<ref name=":3" /> "ויכל אלקים ביום השביעי", ש"כלתה בחי' ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי', שבת להוי'".

וענין זה מודגש גם בהתשובה דיום השבת, "שבת אותיות תשב"{{הערה|שם=:4|[[אגרת התשובה פרק י'|תניא אגה"ת ספ"י]].}} – שהתשובה דשבת היא תשובה עילאה<ref name=":4" /> שהיא בשמחה רבה{{הערה|[[אגרת התשובה פרק י"א|שם ספי"א]].}}, כיון שאינה באופן של התעסקות עם שלילת ותיקון הענינים הבלתי־רצויים (תשובה תתאה שזמנה לפני יום השבת), אלא באופן של התעלות לדרגא נעלית יותר{{הערה|ראה לקו"ת בלק שם: "בחול . . שם אלקים . . מסתיר . . לכן צ"ל הצעקה בתפלה לצאת מן ההסתר . . אבל בשבת כתיב ויכל אלקים . . יוצאים מבחי' ההסתר . . אין שייך צעקה, רק אדרבה, ההתענגות בה' מן הגילוי שמתגלה בשבת".}}, על ידי ההתעסקות בלימוד התורה{{הערה|"תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו" ([[אגרת התשובה פרק ח'|שם ספ"ח]]).}} (נגלה דתורה ובמיוחד פנימיות התורה{{הערה|להעיר מהנהגת האריז"ל ש"הי' מעיין ו' דרכים בהלכה כנגד ו' ימי המעשה, וא' ע"ד הסוד כנגד יום השבת" (טעמי המצוות להרח"ו פ' ואתחנן), שמזה מובן, שבימי המעשה הי' עיקר לימודו בנגלה, וביום השבת הי' עיקר לימודו בנסתר. וראה אג"ק אדמו"ר מהר"ש (ע' כו): "ביום הש"ק ב' שלישים בנסתר ושליש בנגלה".}}) בתכלית השלימות, באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא"{{הערה|[[אגרת התשובה פרק י'|שם רפ"י]].}}, ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ה'|תניא פ"ה]].}}, ויתירה מזה, שכל מציאותו בטלה ומכוסה לגמרי בתורה, ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא (ששייך ליום השבת, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"{{הערה|תמיד בסופה.}}), כמ"ש הרמב"ם בסיום וחותם ספרו{{הערה|ובהדגשה יתירה – בבואנו זה־עתה מסיום מחזור שמיני (והתחלת מחזור תשיעי) דלימוד הרמב"ם על ידי רבים מישראל.}} ש"באותו הזמן" יהי' לימוד התורה באופן ד"כמים ("אין{{הערה|ב"ק יז, א. וש"נ.}} מים אלא תורה"{{הערה|להעיר משיעור היומי ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"ט) – "דברי תורה נמשלו כמים".}}) לים '''מכסים'''".

גם כשידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו שיש אצלו ענינים הצריכים תיקון, אין זה בסתירה ח"ו לעדותו של נשיא דורנו שכבר נשלמה העבודה ועומדים מוכנים לקבל פני משיח צדקנו, כי, העבודה '''דכללות בנ"י''' במשך כל הדורות שצריכה להיות בזמן הגלות כדי לבוא להשלימות דהגאולה (שתלוי' "במעשינו ועבודתינו (ד)כל זמן משך הגלות"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ז|תניא רפל"ז]].}}) – '''נסתיימה ונשלמה''', ואין ביאור והסבר כלל על עיכוב הגאולה, ולכן, גם אם חסר בעבודתו של הפרט במשך הזמן שמתעכבת הגאולה מאיזו סיבה שתהי', ה"ז ענין '''פרטי''' שבודאי צריך לתקנו ולהשלימו, אבל, אין זה גורע ח"ו בגמר ושלימות "מעשינו ועבודתינו" דכלל ישראל שעומדים מוכנים להגאולה, וכיון שכן, גם התיקון והשלימות דהפרט היא בנקל יותר, ומתוך שמחה, בידעו שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה.

ובסגנון אחר: כללות בנ"י שהם "קומה אחת שלימה"{{הערה|לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.}} נמצאים במעמד ומצב דאדם שלם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, הן ברוחניות (רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת) והן בגשמיות, והחסרון דהפרט הוא כמו מיחוש או חולי קל וחיצוני באבר פרטי שתיקונו על ידי רפואה קלה ומהירה, כמ"ש{{הערה|[[שמות פרק כא|משפטים כא, יט]].}} "ורפא ירפא", "שניתנה רשות (וכח) לרופא לרפאות"{{הערה|ברכות ס, סע"א. וש"נ.}}, כולל ובמיוחד הרפואה שעל ידי התשובה ("גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"{{הערה|יומא פו, סע"א.}}), ועד לשלימות הרפואה שהיא (לא רק מכאן ולהבא, אלא) עוקרת את החולי '''מלמפרע'''{{הערה|ראה צפע"נ לרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב. ועוד.}}.

ועאכו"כ בשנה זו – ה'תשנ"ב – שהר"ת שלה (לאחרי ובהוספה לשנה שלפני', ה'תנש"א, הי' תהא שנת נפלאות אראנו) "הי' תהא שנת נפלאות בה", ו"נפלאות בכל", "בכל מכל כל"{{הערה|ראה ב"ב טז, סע"ב ואילך.}} (בגימטריא "קבץ"{{הערה|ראה חידושי חת"ס שם.}}), שכולל כל הענינים כולם{{הערה|כולל גם הפיכת הענינים הבלתי־רצויים שנרמזים בתיבת "כל" (ראה המשך תער"ב ח"א פ"צ) – על ידי ה(חשבון־צדק וה)תשובה.}} (נוסף לכך שהאות ב' היא אות השימוש לכל הענינים), ולכל לראש ובעיקר ה"נפלאות" דהגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"{{הערה|[[מיכה פרק ז|מיכה ז, טו]].}}.

ובפרט לאחרי שכבר נשלם החודש הראשון של השנה, "תשרי", אותיות "רשית"{{הערה|כנ"ל הערה 43.}}, שכולל כל השנה כולה, ועומדים ביום השבת הראשון לשלימות העבודה בעולם, שבו מודגש כללות ענין השבת שקשור עם הגאולה, ובפרט יום השבת לאחרי חצות, הזמן דסעודה שלישית הקשורה עם יעקב, שלישי שבאבות, כנגד גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי{{הערה|ראה לקו"ש חט"ו ע' 231. וש"נ.}} ("ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"{{הערה|[[הושע פרק ו|הושע ו, ב]] ובמפרשים.}}), ומתכוננים להקריאה בתורה: "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", ציווי ונתינת־כח לכאו"א מישראל ולכלל ישראל (על ידי אברהם, היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם"{{הערה|[[יחזקאל פרק לג|יחזקאל לג, כד]].}}) ללכת מהגלות אל הגאולה, ובאופן של הליכה כפולה ("לך לך"{{הערה|להעיר מהשייכות דכפל לגאולה, כדרשת חז"ל (יל"ש ר"פ לך לך. ועוד) "חמש אותיות נכפלו וכולן לשון גאולה" (וראה ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד). – ועפ"ז י"ל שגם הכפל ד"נח נח" (ששייך גם להכפל דשבת, כנ"ל הערה 3) רומז על הגאולה.}}) שרומז גם על '''מהירות''' ההליכה, שהשלימות בזה היא באופן ד"ארו{{הערה|[[דניאל פרק ז|דניאל ז, יג]].}} עם ענני שמיא"{{הערה|ויש לבאר הדיוק ד"ענני '''שמיא'''" – שאף שהעננים באים '''מן הארץ''' ("ואד יעלה מן הארץ"), מ"מ, נעשים "ענני '''שמיא'''", ע"ד ובדוגמת ענין ה"קשת", שנעשה מהשתקפות קרני '''השמש''' בעננים (כנ"ל ס"ד). – ולהעיר מהשייכות ד"קשת" להגאולה, כדאיתא בזהר (פרשתנו עב, ב) "כד יפקון ישראל מן גלותא זמינא האי קשת לאתקשטא . . בגווני נהירין* . . וכדין צפי לי' למשיח, מנלן, דכתיב וראיתי' לזכור ברית עולם . . ידכר קב"ה להאי ברית דאיהו בגלותא ויקים לה מעפרא, הה"ד ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם"** (וראה ד"ה את קשתי נתתי בענן תרנ"ד).{{ש}}'''*) ומ"ש "לדרת עולם", "נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו" (פרש"י ט, יב) – קאי על קשת''' ע"ד הרגיל '''שהיא סימן ש"לא יהי' עוד מבול" (כפשטות הכתוב), ובלשון הזהר "דאתחזייא''' בגוונין חשוכין '''מתחזיא לדוכרנא דלא ייתי מבול".'''{{ש}}'''**) ומסיים, "ודא הוא דכתיב (בהפטרה דפרשת נח) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך".'''}} – הרי בודאי ובודאי שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, ועכשיו '''אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו!'''

קיום העולם באופן ש"יום ולילה לא ישבותו" (לאחרי המבול{{הערה|משא"כ קודם המבול שהי' יכול להיות הפסק ושינוי, כבזמן המבול, ש"לא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה" (פרש"י עה"פ).}}) תלוי במהלך החמה והלבנה, שמהלכים בקביעות ובתמידיות כפי שקבע הקב"ה בתחלת בריאתם, כמ"ש{{הערה|[[בראשית פרק א|בראשית א, יד]].}} "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה . . ולמועדים{{הערה|שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה (פרש"י עה"פ).}} ולימים ושנים", וכפי שאומרים בברכת קידוש לבנה: "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם"{{הערה|שם=:5|סנהדרין מב, א.}}, "חוק הוא דבר קבוע לשמש ביום ולירח בלילה, וזמן נתן להם דהיינו זמן סיבוב גלגל הלבנה בכ"ט י"ב תשצ"ג, וסיבוב גלגל החמה בשס"ה יום ורביע"{{הערה|שם=:6|חדא"ג מהרש"א שם.}}, כולל ובמיוחד הסדר הקבוע '''דחידוש''' הלבנה, שאינה במילואה כל ימי החודש, אלא באמצע החודש, והולכת ומתמעטת עד שנעלמת לגמרי, ואח"כ חוזרת ומתחדשת – שעל זה מברכים הברכה המיוחדת דקידוש החודש.

וביאור גודל העילוי דקידוש לבנה, כמארז"ל<ref name=":5" /> "כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה", וכמו שאומרים בברכת קידוש הלבנה "אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים . . הלכך נימרינהו מעומד" – "לפי שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה, אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידים להתחדש כמותה לפאר ליוצרם בקיבול פני שכינה . . ולזה כשאנו מברכין על החודש בזמנו שהוא סימן שאנו עתידין להתחדש כמותה, הרי אנו כאילו מקבלין פני השכינה"<ref name=":6" />. וזהו גם מהטעמים שאומרים בקידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים"{{הערה|ר"ה כה, א.}}, "שמלכותו נמשל ללבנה{{הערה|"נמשל כלבנה שנאמר בו כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם" (פרש"י שם).}}, ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, שנאמר{{הערה|[[תהלים פרק פד|תהלים פד, יב]].}} שמש ומגן ה', ולכן עושין שמחות רקודין בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין"{{הערה|רמ"א או"ח סתכ"ו ס"ב.}}.

לכל לראש – להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה, בבגדים חשובים ונאים, ברחוב וברוב עם הדרת מלך{{הערה|פרטי הדינים דקידוש לבנה – ראה בטושו"ע או"ח סתכ"ו, ובנ"כ שם.}}, גם באותם מקומות שעד עתה לא הקפידו על זה (לפי שדרים בין הגוים{{הערה|ראה מג"א שם סקי"ד.}}), כולל גם הזהירות בנוגע '''להזמן''' דקידוש לבנה – שמצינו בזה חילוקי מנהגים: אחר ג' ימים למולד{{הערה|ראה ט"ז שם סק"ג.}}, אחר ז' ימים למולד{{הערה|שו"ע שם ס"ד. ובסידור אדה"ז "'''עפ"י הקבלה''' אין לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד" (וראה בארוכה הגהות כ"ק אדנ"ע (בסידור תורה אור רמה, א־ב. ובסידור עם דא"ח שכא, א־ב). שער הכולל פל"ג ס"ב. וש"נ).}}, ובמוצאי שבת{{הערה|שו"ע שם ס"ב.}}, "אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחודש . . אבל אם הוא אח"כ{{הערה|כמו בחודש זה, שמוצאי שבת (שלאחר ז' ימים למולד)* הוא ביום י"א בחודש.{{ש}}'''*) ואולי אם אין מקפידים על זה ומברכים אחר ג' ימים (ראה גם הערה 122) – יכולים לברך במוצאי שבת זה, שהוא יום ד' בחודש.'''}} אין ממתינין עד מוצאי שבת, שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן"{{הערה|רמ"א שם.}}, ובפרט במדינות שרגיל יותר שהשמים מכוסים בעננים, ובפרט בימות החורף{{הערה|ראה הגהות כ"ק אדנ"ע ושער הכולל שם, שמטעם זה לא הי' הצ"צ מקפיד (בימות החורף) להמתין עד אחר ז' ימים. אבל פשוט שחילוק בזה באם דרים במדינה ש(כו"כ מ)חדשי החורף אינם מעוננים.}} – ונהרא נהרא ופשטי', ובכל מקום ומקום לפי ענינו (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה־הוראה שעל אתר).

ובפשטות – שתיכף ומיד מתקיים הציווי שקורין תיכף בזמן המנחה: "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", לארצנו הקדושה, כיון ש"לזרעך '''נתתי''' את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו'"{{הערה|[[בראשית פרק טו|טו, יח־יט]].}}, ארץ עשר אומות{{הערה|פרש"י עה"פ.}}, ובארצנו הקדושה עצמה – "הלוך ונסוע הנגבה"{{הערה|[[בראשית פרק יב|יב, ט]].}}, "לצד ירושלים . . הר המורי'"{{הערה|פרש"י עה"פ.}}, ושם גופא – "אל מקום המזבח"{{הערה|[[בראשית פרק יג|יג, ד]].}}, ש"מקומו מכוון ביותר"{{הערה|רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ב. – ושם: "והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה" (שבזה מודגשת השייכות לפרשת נח).}}.

"ושם נעשה לפניך . . כמצות רצונך", כולל גם השלימות דקידוש לבנה באופן שמקבלים פני שכינה – "יראה אל '''אלקים''' בציון"{{הערה|[[תהלים פרק פד|תהלים פד, ח]].}}, ויתירה מזה, "יראה גו' אל פני האדון '''הוי''''"{{הערה|[[שמות פרק כג|משפטים כג, יז]].}}, כולל גם היחוד דשם הוי' ושם אלקים שמודגש בקידוש לבנה (כנ"ל סי"א), "הוי' הוא האלקים", ובעילוי אחר עילוי, ז"פ "הוי' הוא האלקים" שאומרים בנעילת יוהכ"פ (לאחרי אמירת "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" פ"א, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ג"פ) – (כ"ק אדמו"ר שליט"א הכריז בניגון המקובל:) '''הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, הוי' הוא האלקים, לשנה הבאה בירושלים!'''

{{הערות שוליים}}}}