דבר מלכות/תרומה: הבדלים בין גרסאות בדף

א. פותחין בברכה{{הערה|ע"פ פתיחת [[אגרת הקודש סימן א'|אגרת הראשונה באגה"ק שבתניא]]. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 בהערה.}}. ובפרט בעמדנו בתחילת ובהכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדין{{הערה|תענית כט, סע"א. הובא להלכה במג"א או"ח סו"ס תרפו (וראה לקו"ש חי"א ע' 338 בהערה. סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 2. וש"נ).}} ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה "בריא מזלי'"{{הערה|תענית שם, ריש ע"ב.}} דישראל. במילא מובן שבנ"י מתברכים אז במיוחד בברכות.

וזה נפעל ע"י ה"מרבין בשמחה" וה"בריא מזלי'" בחודש אדר, שמהפך גם את ה"ממעטין בשמחה" ו"ריע מזלי'" בחודש אב. ולכן מובן, שעי"ז מתוספת עוד יותר שמחה באדר – נוסף להשמחה מצ"ע בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל"ממעטין בשמחה"), באופן שנעשה "ועשה לי מטעמים"{{הערה|תולדות כז, ז.}} לשון רבים{{הערה|שם=:0|[[לקוטי אמרים פרק כ"ז|תניא פכ"ז]].}}, הן "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) והן "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"<ref name=":0" /> (האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו).

בהתחלת פרשתנו בציווי הקב"ה – "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת גו'"{{הערה|שם=:1|פרשתנו כה, ב־ג.}} – ידועה השאלה: מדוע מתחילה תרומת המשכן דוקא ב"זהב"{{הערה|ראה בחיי וראב"ע ריש פרשתנו. ועוד.}}?

נוסף על השאלה בכלל, שהדברים היו צריכים להכתב בסדר מן הקל אל הכבד{{הערה|ראה דברי שאול עה"ת כאן.}}, לא זו אף זו – הרי בנדו"ד לכאורה מתאים סדר זה עוד יותר: מכיון שכאן מדובר אודות נדבת המשכן – שהיא חיוב על '''כל''' בנ"י כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"<ref name=":1" />), ובפשטות היו אז בבנ"י חילוקים בין דל ועשיר{{הערה|כמפורש בר"פ תשא בהציווי דתרומת שקלים (שנאמר ביחד עם הציווי (בר"פ תרומה) "ויקחו לי תרומה גו'", "ג' תרומות נאמרו כאן כו'" (פרש"י שם, ב)) – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וראה גם כלי יקר פרשתנו כה, ג, שבתרומת המשכן לא היו כולם שוים בה כי אם איש לפי עשרו.{{ש}}ולהעיר ממכילתא ופרש"י עה"פ '''בר"פ משפטים''' "כי תקנה עבד עברי" – "מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר אם '''אין לו''' ונמכר בגניבתו". אבל ראה לקו"ש חט"ז ע' 253.}}, ובנדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"{{הערה|פרש"י תשא ל, טו.}} – הרי לכאורה הי' מתאים להתחיל בדברים – כסף או נחושת – שהם מצויים '''יותר''' אצל '''כל''' בנ"י, דברים שבהם הם משתווים יותר, ולאחר מכן למנות זהב ששייך בעיקר אצל יהודים עשירים יותר.

ע"ד שמצינו בסדר הנדבות שלאח"ז – שכל הענינים (מלבד זהב בתחלה) הם בהתאם למצב המנדבים: בתחילה באים זהב כסף ונחושת, ששלשתם היו אצל (רוב{{הערה|ראה ראב"ע שם: "ברוב הקהל נמצא".}}) בנ"י, וכל בנ"י ("כל איש") נדבו מזה למשכן. לאחר מכן בא "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"{{הערה|פרשתנו שם, ד.}} – שע"ז כתוב{{הערה|ויקהל לה, כג.}} שרק "כל איש אשר נמצא אתו תכלת . . הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם"{{הערה|שם=:2|רמב"ן עה"פ שם, כב.}}. לאחר מכן{{הערה|פרשתנו שם, ה.}} – "עצי שטים" ("כל איש אשר נמצא אתו") – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"{{הערה|רמב"ן ויקהל שם.}}. והדברים האחרונים – "שמן למאור וגו'", ו"אבני שוהם ואבני מילואים"{{הערה|פרשתנו שם, ו־ז.}} – שרק "הנשיאים הביאו"{{הערה|ויקהל שם, כז.}} (כי ליהודים אחרים לא הי' זאת). [ובפרט לפי הפירוש{{הערה|תנחומא, ת"י ותיב"ע עה"פ.}} ב"והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום].

יתירה מזו: נוסף לכך שלבנ"י הי' יותר נחושת מכסף ויותר כסף מזהב – הרי גם למשכן נדבו בנ"י כסף ונחושת יותר מזהב, כמפורש ברמב"ן{{הערה|שם=:3|ויקהל שם, כב.}} "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". והטעם לכך בפשטות הוא גם, כי לעשיית המשכן וכליו הוצרכו ליותר כסף ונחושת מזהב (כמסופר בפרטיות בפ' פקודי{{הערה|לח, כד ואילך.}}).

עשיית והקמת המשכן לה' היתה תלוי' בכל בנ"י – הן הציווי על נדבת המשכן הי' לכאו"א מישראל ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), גם לנשים ("ויבואו האנשים על הנשים"<ref name=":3" />), עד שגם טף השתתפו בנדבת המשכן{{הערה|אדר"נ פי"א, א. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג.}}; וגם הציווי לעשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|פרשתנו כה, ח.}}) הוא חיוב על כאו"א מישראל – כמ"ש הרמב"ם{{הערה|הל' ביהב"ח פ"א הי"ב.}}: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".

ע"י המשכן נפעל חידוש נפלא – שעד אז לא הי' – שבבית '''גשמי''' למטה יהי' "ושכנתי בתוכם". כפי שהנביא מפליא{{הערה|מ"א ח, כז. וראה המשך תרס"ו ע' תקלה. ובכ"מ.}} – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ודוקא ב"בית הזה" היא השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"{{הערה|תצוה כט, מג.}}!

[כפי שהי' זה בנוגע לעצם עשיית המשכן, שנעשה ע"י בצלאל "וימלא אותו רוח אלקים גו'"{{הערה|ויקהל לה, לא.}}, ע"פ הוראות משה רבינו ששמע מהקב"ה עצמו, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"{{הערה|פרשתנו כה, ט.}}].

הציווי לעשיית המשכן בא דוקא לאחר מתן תורה, וכהמשך למתן תורה – שאז נפעל ה"ובנו בחרת מכל עם ולשון"{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת שחרית. וקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.}}, בחירת הקב"ה בכאו"א מישראל, ודוקא '''בגוף''' היהודי{{הערה|שם=:5|[[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]] (סט, סע"ב ואילך).}}, שגם בהיותו נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי יהי' הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.}}.

וכידוע{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.}} שעד מתן תורה היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ובנ"י, כפי שנמצאים בתחתונים – הם (באמת) תמיד ב(מצב ד)עליונים, מצד ה"חלק אלוקה ממעל '''ממש'''"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ב'|תניא רפ"ב]].}} שלהם, שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כש"ט בהוספות סקט"ז. וש"נ.}}, "ישראל וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}.

עפ"ז מובן היאך יש לכאו"א מישראל – אנשים נשים וטף – את הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה", לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים"{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.}}, משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "'''ושכנתי בתוכם'''".

בעצם, מצד שרשם למעלה, בנ"י אינם כלל תחת שליטת המזלות ח"ו, כמ"ש{{הערה|ירמי' יו"ד, ב.}} "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".

ויש להוסיף ע"פ הפירוש הפנימי{{הערה|או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' 48.}} ד"אין מזל לישראל", ש"מזל ישראל" הוא בחי' '''אין''' (ביטול). והחידוש בדבר הוא, שכך הוא לא רק למעלה, אלא המזל (בחי' אין) הוא נוזל{{הערה|"מזל" מלשון נוזל ([[לקוטי תורה האזינו|לקו"ת האזינו]] עא, ד. ובכ"מ).}} ונמשך למטה, שגם כפי שיהודי נמצא למטה בעולם המזלות, ו"אית לי' דינא בהדי נכרי", הרי מזלו – הוא בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) שרצונו הפנימי של יהודי הוא לקיים את רצון ה', עד שזה מתבטא בכך ש"בריא מזלי'", מזלו הוא בריא וחזק גם לעיני בשר (אפילו לאוה"ע).

השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, כאשר הוא יודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ג|תניא ספל"ג]]: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשי' גשמיית ממש.}}, שכן אפילו כפי שנמצא למטה נשמה בגוף, הוא "בן יחיד" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה אומר שראשון נכסיו של יהודי הוא – "זהב", היינו, שגם בעולם בו נכסים גשמיים תופסים מקום, כאו"א מישראל הוא '''עשיר''', ברוחניות ובגשמיות!