דבר מלכות/תבוא: הבדלים בין גרסאות בדף

יתירה מזה: אפילו בין אומות העולם, המאמינים ומכירים שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו – ישנה ההנהגה להודות להקב"ה עבור כלכלתם וכיו"ב.

אבל במצות ביכורים מוצאים אנו חידוש – ביטוי עמוק וכולל יותר של הכרה והודאה להקב"ה{{הערה|שם=:3|בהבא להלן, ראה גם מכתב מוצש"ק פ' תבוא, כ"א אלול ש.ז. (סה"ש שם ע' 521 ואילך).}}: יהודי מבטא את רגשי תודתו להקב"ה עבור חסדיו לא רק '''בדיבור''', אלא מבטא זאת באופן חזק יותר – '''במעשים''': הוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביא זאת לבית המקדש, "תביא בית ה' אלקיך"{{הערה|משפטים כג, יט. תשא לד, כו.}}, "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"<ref name=":2" />, ומניחם לפני הקב"ה, "והנחתו לפני ה' אלקיך"{{הערה|שם=:8|פרשתנו כו, י.}}.

וזה שייך לא רק לכללות נשמות ישראל למעלה או כללות עם ישראל למטה, אלא לכאו"א פרטי מישראל למטה, אנשים נשים וטף, כמאחז"ל{{הערה|משנה סנהדרין לז, סע"א. וראה פיה"מ להרמב"ם בהקדמתו ד"ה דע כי הקדמונים חקרו.}}: "'''כל אחד ואחד''' חייב לומר בשבילי נברא העולם", כל יהודי צריך לומר שהעולם נברא בשבילו.

"לפני" – הן בפירושו הפשוט: לפני – בסמיכות להקב"ה, והן בפירושו הפנימי: מלשון פנימיות{{הערה|להעיר מתו"א משפטים עה, ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.}} – בפנימיות "ה' אלקיך", "ישראל וקוב"ה כולא חד". כי הגם שכל העולם נברא ע"י הקב"ה, אמנם העולם נברא רק כאמצעי "בשביל ישראל שנקראו ראשית", ובמילא אין הוא מתקרב ואין הוא מגיע לפנימיות ("לפני") הרצון והכוונה דהוי' אלקיך; משא"כ ישראל הם "ביכורים" ("ראשית") – התכלית היא '''בהם גופא'''{{הערה|ראה לקו"ש ח"ב ע' 604. ח"ה ע' 246. ח"ו ס"ע 235 ואילך. ח"י ע' 25.{{ש}}– וגם הענין ש"אני נבראתי לשמש את קוני" (משנה וברייתא סוף קידושין), הנה מכיון שישראל וקוב"ה כולא חד, הרי זה גופא מה שנבראו לשמש את קונם, זהו המציאות שלהם (וראה לקו"ש ח"ה שם ובהערה 40). וראה (יתירה מזה) לקו"ש חכ"ד ע' 163 הערה 44.}}, וכל שאר הדברים נבראו "בשביל ישראל", כיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", ולכן קשורים הם עם "'''לפני''' (הפנימיות ד)הוי' אלקיך"{{הערה|ועוד יש לומר: "לפני הוי' אלקיך" – למעלה מהוי' אלקיך (ע"ד הפירוש ב"לפני הוי' תטהרו" (אחרי טז, ל) – אוה"ת דרושים ליוהכ"פ ע' ב'קלט), שהרי ישראל וקוב"ה כולא חד, למעלה משם הוי' (מלשון מהוה) ואלקיך (שם אלקים).}},

ומזה מובן ג"כ, שזה שיהודי הוא "לפני ה' אלקיך" צריך לחדור בכל חיי היהודי בכלל, וגם בפרט. יהודי צריך להרגיש איך '''שכל''' פרט בחייו הוא ענין של "ביכורים" להקב"ה: לא רק כאשר הוא עוסק בענינים אלקיים, לימוד התורה וקיום המצוות, אלא אפילו כאשר הוא מתעסק בעניני חולין דפרנסה וכדומה – הרי כיון שהם דברי הרשות של '''יהודי''', שייכים גם הם לענין '''הביכורים''', ובמילא צריכים הם להיות חדורים בהתנשאות והקדושה המלאה והנעלית ביותר{{הערה|ראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 662. וש"נ.}}, כמתאים לענין שנעשה "לפני הוי' אלקיך".

אבל כיון שהתורה באה ביחד עם ישראל ("ב' ראשית") – אלא שבזה גופא – "ישראל קדמו"{{הערה|ועפ"ז אולי יש לומר הפירוש בהקס"ד במדרש "(שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל) ואיני יודע איזה מהם קודם" (אף שאומר אח"כ "כשהוא אומר צו את בני ישראל . . אומר אני ישראל קדמו") – שכן הוא גם לפי המסקנא (ש"איני יודע איזה מהם קודם"), כי ישראל ותורה חד הם, אלא שבחד גופא ישראל קדמו.

אלא שע"ד הרגיל – ענין זה גופא (שישראל קדמו לתורה) מתגלה בפועל ע"י תורה, כי לפי סדר העבודה ע"ד הרגיל לכתחילה (מצד "אדם ישר הולך") צריך יהודי ללמוד תורה ולקיים מצוותי', ועי"ז מתגלית מעלתו של יהודי; אבל גם לולא זה שייך שיהי' גילוי העצם דבנ"י כפי שהם למעלה מהתורה (כפי שזה מתבטא בעבודת התשובה, כנ"ל). והביאור בזה: